שירים לאומיים כמו "עמוד האש" מציגים לנו נקודת מבט מפתה על העבר: הציונות צדקה תמיד, נצחונה היה מובטח, ואלו שהתנגדו לה היו תועים אבודים במדבר. התנועה הלאומית הסינית טוענת, באותה נימה, ש"מפלגת האומה" המהפכנית ייצגה את שלטון העם בהתהוות, וכל מתחריה היו "ברוני מלחמה" מרושעים שמקומם בפח האשפה של ההיסטוריה. אולם מדובר, אחרי הכל, באשליה מתעתעת שמונעת מאיתנו להבין את העבר כהווייתו. האם נוכל להשיל מעצמנו את הידע בדיעבד ולהיכנס, באמת, למכונת הזמן? ינשוף היסטורי לוקח אותנו לעבר כפי שראו אותו יהודים, סינים ואחרים בזמן אמת.

מנקודת ראות ציונית, אין ספק שאחד מהשירים המרגשים ביותר שנכתבו אי פעם הוא עמוד האש (מילים: אהוד מנור, לחן: שם טוב לוי). הדימוי התנכ"י העוצמתי משקף תנועה שנזכרת בדרכה הקשה, בטוחה בצדקתה וגאה בנצחונה. אך מעל הכל – מספחת אליה את מתנגדיה השונים. לא מנסה להביס אותם, אלא לגרום להם להכיר בטעותם ולהצטרף אליה:

להגיד לפזורי העם

לתועי המדבר אי שם

בואו לכאן מצפון, מִיָם,

נגב וקדם

כמו נבואה, הציונות מציגה את עצמה בדיעבד כמי שצדקת הדרך היתה בידה תמיד, אולם רק מעטים הבינו זאת בזמן אמת:

לילות רבים סבב בדרך,
הפציע בעיני מי שחלם.
הינחה בחושך אלי ארץ
ממנה לא ימוש אורו לעולם.

וגם ככזאת שמייצגת את המחר, וכזו שהעתיד שייך לה:

עמוד האש, עמוד השחר – קם

ההתרגשות הזאת, שאוחזת גם בי אישית כציוני, היא בדיוק הגורם המתעתע ביותר בעיניהם של היסטוריונים, וכל אדם אחר שרוצה להתקרב ככל האפשר לאמת ההיסטורית מבעד לערפילי העבר. אחד המכשולים הגדולים ביותר להבנת תקופות של מאבקים לאומיים, היא הנטייה של תנועות מנצחות להבין את העבר דרך אותו ניצחון, ולרמוז שמטרתן היתה לגיטימית תמיד, וכל יריביהן היו "תועי המדבר". הקונטקסט ש"עמוד האש" מתייחס אליו הוא, כמובן, הויכוחים הפנימיים העזים בקהילות היהודיות השונות במאה העשרים. כשמסתכלים על הדברים בזמן אמת, הציונות היתה אלטרנטיבה אחת מבין רבות לסדרת המשברים שנקראו אז "הבעיה היהודית", בעצמה אחת מסדרת שאלות אתניות ולאומיות שלובות זו בזו בעידן שנודע לימים כ"עידן הבעיות". ההיסטוריונית הולי קייס כתבה בספרה המבריק, הנושא שם זה, כי העולם של המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 אימץ את הגישה הפרלמנטרית הבריטית לפתרון בעיות: נוטלים נושא, נושאים ונותנים עליו, לומדים את העובדות מכל הצדדים ובסופו של דבר מציעים פתרון. לשאלות האתניות השונות (הבעיה הגרמנית, האירית, היהודית, הצוענית וכדומה) הוצעו לפעמים פתרונות של אמנסיפציה ושחרור, לפעמים של רפורמה, ולעיתים תוכניות רצחניות של גירוש והשמדה. הנקודה הקריטית מבחינתנו, היא שהיהודים עצמם הכירו בכך ש"יש איתם בעיה", שמצבם כמיעוט לא אהוב במערב, מרכז ובעיקר מזרח אירופה דורש פיתרון מיידי כלשהו.

במסגרת כל אותן קבוצות יהודיות שהציעו "פיתרון" לבעיה, הציונות – שבדיעבד ראתה את עצמה כ"עמוד האש" (קרי הפיתרון היחיד) – היתה רק קבוצה אחת מבין רבות, ולא בהכרח האטרקטיבית שבהן. התחרו בה היהודים הסוציאליסטים שנודעו כ"בונדיסטים", המהפכנים הקומוניסטים שהאמינו שהפתרון לבעיה היהודית הוא מהפכה עולמית, האוטונומיסטים שרצו אוטונומיה תרבותית בפולין, המתבוללים שטענו בלהט כי היהודים צריכים להשתלב כאזרחים שווי זכויות בארצותיהם, ועוד קבוצות רבות ושונות. הטענה שהפיתרון לבעיה היהודית הוא הגירה לארץ רחוקה, נידחת ומוכת ביצות – היתה רחוקה מלהיות מושכת או מובנת מאליה. זאת ועוד: לקבוצות שהתנגדו לציונות, כל אחת ואחת מהן, היו קבלות: החרדים טענו שדרכם שימרה את העם היהודי אלפי שנים; המתבוללים הצליחו להשיג אמנספיציה (שוויון אזרחי) ברוב הארצות; הבונדיסטים השיגו הישגים רבים עבור מעמד הפועלים היהודי הרחב, והחלום הקומוניסטי הצביע על עולם זוהר ומבהיק, נטול אנטישמיות. הטענה הציונית כאילו כל אלו היו "תועי המדבר" נראתה מוזרה מאד בשנות העשרים של המאה העשרים, למשל. היא הפכה להיות הגיונית רק לאחר השואה – שהשמידה באופן יסודי כמעט את כל מתחריה של הציונות, הגשימה את נבואותיה השחורות ביותר, והשאירה אותה (לא בכוונה, יש להדגיש!) כאחת האופציות האטרקטיביות היחידות.

כאן יש להדגיש: מי שמנסה להבין את העולם היהודי, למשל, כפי שהיה בתחילת המאה העשרים, חייב להשתחרר לרגע מקונספציית "עמוד האש" האנכרוניסטית שיש לכולנו, אחרת לא נוכל להבין אפילו את רגשותיהם ומחשבותיהם של ציונים באותה התקופה. כידוע, בני אדם מפרשים את הדברים שהם רואים ושומעים לאור איזשהו "מכלול", העולם שהם רואים בכוליותו. באופן הזה, פטריוט ישראלי מפרש את הציונות לאור הרבה מאד דברים שידועים לו, כמו למשל השואה, תוצאות מלחמת 1948 והקמת מדינת ישראל. לציוני שפעל ברוז'ינוי, בריגה או בוילנה בתחילת שנות העשרים לא היתה את הוודאות הזאת. אף אחד לא ידע מי מהתנועות היהודיות השונות צודקת, מי "תועה במדבר" ומי מובילה אותנו בנתיב הנכון בעקבות עמוד האש. ציונים אז, במילים אחרות, נאבקו למען רעיון מפתה אך אופוזיציוני שהצריך אמונה רבה, ונצחונו כלל לא היה בטוח. לא היה להם את הביטחון ואת שביעות הרצון העצמית של ישראלים היום, אלא להט בעיניים שמאפיין מהפכנים שההפסד המוחלט עומד מול עיניהם בכל רגע נתון. ואם אנחנו רוצים להבין את ההיסטוריה, להבין אותה באמת, אנחנו צריכים להתנער מה"מכלול" שלנו ולנסות, ככל האפשר, לראות את העולם כפי שראו אותו בשנות העשרים.

אם נמשיך להשתמש במשל של עמוד האש, הרי שבשנות העשרים היו הרבה מאד עמודים כאלה, שכל אחד מהם התיימר להאיר את הדרך לצד השני של המדבר (ברוח "הבעיה היהודית", כולם הסכימו שיש מדבר וצריך לחצות אותו). לחרדים היו פנסים ותיקים ושחוקים עם אור יציב, שהנחו אותם באותה דרך חתחתים שהעם היהודי הלך בה לשיטתם אלפי שנים. המתבוללים פנו לעבר אור גדול, דרך סלולה וגדולה שהובילה למקום יישוב, תוך התעלמות מהבריונים בצידי הדרך שהקמיצו אגרופים ושלחו בהם מבטים עוינים יותר ויותר, וגם הקומוניסטים חיפשו אור גדול בדרך לא סלולה, שהיה אמור להפציע ממש מרכס ההרים הקרוב, ממש מעבר לפינה. אפילו האוטונומיסטים, אינטלקטואלים כמו ההיסטוריון שמעון דובנוב, ראו אור נסתר וגדול בעיניהם, שמפציע מתוך התעמקות בהיסטוריה היהודית. מי היה יכול להיות בטוח, באותם ימים, איזה אור מוביל לביטחון ושגשוג, ואיזו פאטה מורגנה מובילה אל התהום?

בהיסטוריה סינית יש דוגמא טובה לא פחות, להבדלים בין האופן שבו עולם נראה לבני התקופה – והאופן שבו הוא נראה בדיעבד. מי שיקרא ספרי היסטוריה סטנדרטיים של סין היום, ילמד שבשנות העשרים המדינה נקרעה בין שליטים צבאיים מרושעים שנקראו "ברוני מלחמה". ביניהם, כך אומרת ההיסטוריה הסטנדרטית, צמחה לאט לאט תנועה מהפכנית, "מפלגת האומה", שייצגה מעין שלטון לגיטימי בהתהוותו. בהדרגה, מפלגת האומה חיסלה והביסה את ברוני המלחמה, ויצרה את אותה תנועה לאומית סינית שנאבקה במלחמה הירואית מול הפולשים היפנים. מכאן מתפלגות הדרכים: ברפובליקה העממית של סין, יטענו כי מפלגת העם התנוונה, ויורשתה האמיתית היתה המפלגה הקומוניסטית. בטייוואן, לעומת זאת, הנראטיב הרשמי רואה את מפלגת האומה של צ'יאנג קאי-שק כיורשת הלגיטימית של התנועה המהפכנית. אולם שתי המדינות הסיניות מסכימות ש"ברוני המלחמה" למיניהם היו בלתי לגיטימיים, מעין רוע שחובה היה לבער בכדי להקים את המדינה הסינית המודרנית. הנראטיב הזה, יש לומר, חדר גם לספרים נייטרליים, שלא משתמשים בשמות תואר רגשניים בכדי לגולל את הסיפור ההיסטורי. די בכך שאנחנו קוראים לרוב השליטים שנאבקו על סין בשנות העשרים "ברוני מלחמה", ומשתמשים בשמות הייחודיים "מפלגת האומה" ו"המפלגה הקומוניסטית" כדי להעביר את אותו המסר: שתי תנועות לאומיות-מהפכניות שמתחרות בהמון ברוני מלחמה אחיד בשחיתותו המוסרית ובצבעיו הכהים. במילים אחרות, רוב ספרי ההיסטוריה אימצו את נראטיב "עמוד האש" של התנועה הלאומית הסינית.

המציאות בשטח, מיותר לומר, היתה שונה לגמרי. היסטוריונים שחקרו את שנות העשרים מנקודת הראות והתנאים של אותה התקופה, גילו שמבחינת רוב הסינים, לא היתה אחידות בין המון "ברוני המלחמה", וכל עוד היה סיכוי שאחד מהם יצליח להשתלט על המדינה ולאחד אותה, חלק מהאזרחים גילו להגונים שביניהם סימפטיה מסויימת. רק לאחר מלחמה הרסנית, רצחנית וחסרת תוחלת בין שתי קואליציות של שליטים כאלו ב-1924, שהסתיימה בתיקו מדמם, התחיל הכינוי "ברוני מלחמה" להיות פופולרי באמת, ורוב העם הסיני מאס במושלים הצבאיים באשר הם. אבל אפילו אז, הן מפלגת האומה והן המפלגה הקומוניסטית נחשבו בעיני רוב הסינים לברוני מלחמה לכל דבר, לא שונים באמת מהיתר. רק בהדרגה, ובמיוחד לאחר שניצחו והביסו את שאר ברוני המלחמה, נתפסו המפלגות המהפכניות הללו בעיני רוב העם כשונות באופן מהותי מיתר הברונים. גם בנקודה זו, תפיסת "עמוד האש" מבוססת על ראייה בדיעבד.

כאן העניינים מסתבכים עוד יותר, מפני שגם קוראי ההיסטוריה, וגם ההיסטוריונים שחוקרים אותה, הם אנשים עכשוויים. אנחנו לא רובוטים, ולא חוקרים אובייקטיביים לחלוטין, ולעיתים קרובות יש לנו דעות בנוגע לציונות, ללאומיות הסינית וכדומה. אני, למשל, באמת מאמין שהציונות צדקה, גם בשנות העשרים, אך מנסה להזכיר לעצמי באופן אקטיבי שרוב האנשים באותה תקופה לא האמינו בכך. העבר, כך אמר סופר בריטי מפורסם, "הוא ארץ זרה". הניסיון להיכנס אליו מצריך מאמץ אקטיבי להשיל מאיתנו לרגע את הזהות שלנו ואת מי שאנחנו, מאמץ שיכול להצליח באופן חלקי בלבד – וגם זה במקרה הטוב.

בימים האחרונים, נחה הרוח על חברת הכנסת מירי רגב, והיא החלה לשחרר פנינים משובחות במיוחד ממקלדתה הפוריה. בין היתר, כתבה כי "יש להשתיק את השמאל שעושה דה-לגיטימציה לישראל" כי "צריך משמעת בהסברה". על איזו "הסברה" מדברת בדיוק מירי רגב, ומה פנטזיות העריצות שלה, ושל חבריה מהימין, מלמדות על עתידה של התנועה הציונית? בצומת שאנחנו נמצאים בו היום, שתי מילים בוהקות באור אדום מסמא: "זהירות, שביר". 

לאחרונה, פתחו בחדשות ערוץ שתיים קבוצת וייבר, שבה יכולים המועמדים לכנסת, מכל המפלגות והסיעות, לדון ביניהם על שלל נושאים. הקבוצה, שמזכירה במידת מה בדינמיקה שלה את "משחקי הרעב", משמשת כמעין זירת גלדיאטורים מיוזעת, שבה נאבקים הפוליטיקאים ביניהם להנאת הקהל. אחת מהחכ"יות הפעילות ביותר בקבוצה היא מיודעתנו מירי רגב. לאחרונה, בין זריקת בוץ על יש עתיד, קילוסין לנתניהו והתהדרות בהישגיה שלה, רגב הוציאה ממקלדתה פנינה של ממש:

להפסיק להתנצל, ולהשתיק את השמאל "שעושה דה-לגיטימציה למדינת ישראל". ממש במילים אלה. כשאיילת נחמיאס-ורבין (המחנה הציוני) ותמר זנדברג (מרצ), תהו על השימוש במילה להשתיק, מירי רגב טרחה להבהיר את דבריה.

באלוזיה חיננית למיתולוגיה היוונית, רגב המליצה "להפסיק להיות סוסים טרויאניים" (?!), ואף הוסיפה שב"הסברה צריך משמעת". אין צורך לפרש את פנטזיות הדיקטטורה של רגב, ונראה כי מתנועת החירות הדמוקרטית של זאב ז'בוטינסקי, מנחם בגין ורובי ריבלין, זו שחרטה על דגלה פעם ש"כל יחיד מלך", לא נשאר דבר מלבד אודים עשנים ורמץ מלחש. אבל מה שמעניין כאן יותר, הוא דווקא הקישור שרגב יוצרת בין "הסברה" ל"משמעת". ראוי לחשוב לרגע על הדברים. יריביה ואויביה של מדינת ישראל בעולם טוענים שהיא אינה "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" אלא מדינת אפרטהייד דיקטטורית, ששוללת את זכויות הפלסטינים ורודפת את מתנגדיה היהודים. יוזמות החרם נגד ישראל, ככלל, מבוססות על הטיעון הזה. ה"ההסברה הממושמעת" שרגב מציעה, המבוססת על סתימת הפה של כל יריבי הממשלה, מצדיקה בפועל את טיעוני ה-BDS. כלומר – אפשר אולי לקרוא לה "הסברה", אבל לטובת הצד השני.

הפנינים של מירי רגב לא היו ראויות לפוסט אם לא היה ניתן ללמוד מהן על כלל רחב יותר: אידיאולוגיה לאומית היא במיטבה כאשר היא עמומה ומסוגלת להכיל מספר רב של קולות שונים ומנוגדים. ככל שהבסיס שלה צר יותר, ככל שהיא פחות סובלנית לדיעות שונות, מצומצמת או "ברורה" יותר, כך היא רעועה וחלשה יותר. בספרו המפורסם, אנטי שביר, טוען הכלכלן והפילוסוף נסים ניקולאס טאלב שכל ארגון, ישות או מדינה עומדים בסכנה מתמדת של זעזועים, שינויים לא צפויים ורעידות אדמה פוליטיות וכלכליות. את השינויים הללו, ה"ברבורים השחורים" בלשונו של טאלב, לא ניתן לצפות מראש. הדרך להתגונן בפניהם הוא להיות "אנטי שביר": לא נוקשה ודוגמטי, אלא גמיש וסתגלתן, לא אטום ויהיר, אלא בעל יכולת מהירה להסתגל לשינויים קיצוניים.

הסיבה העיקרית לנפילה של אידיאולוגיות פוליטיות היא "שבירות" שנובעת מנוקשות יתר. ביפן הקיסרית, למשל, דגל רובו המוחלט של העם בתפיסה שנודעה כ"מבנה הלאומי" (קוקוטאי). בעשורים הראשונים לקיומה של יפן המודרנית, הקוקוטאי היה עמום למדי, אם כי היו לו כמה עקרונות "ברזל". כל מי שתמך במונרכיה קיסרית, בכלכלה לא קומוניסטית ובמדיניות חוץ אסרטיבית, נחשב כתומך של הקוקוטאי. ההגדרה העמומה הזאת כללה דמוקרטים-ליברלים שהתנגדו להתפשטות טריטוריאלית ביבשת, לצד תומכי דיקטטורה שדגלו בשלטון אבסולוטי ובמדיניות קולוניאלית ללא מיצרים. אולם לקראת שנות השלושים של המאה העשרים, הקיצוניים "השתלטו" על הקוקוטאי, זיהו אותו עמם והגדירו את כל מי שלא חשב כמותם כבוגד במבנה הלאומי, אלמנט זר שיש להוציאו אל מחוץ לגדר. "התנועה להבהרת המבנה הלאומי", שהשתלטה על השיח הציבורי ביפן של שנות השלושים, הפכה את הקוקוטאי למזוהה אך ורק עם המיליטריזם, האימפריאליזם והמלחמה מול סין וארה"ב. לפיכך, כפי שכתבתי כאן בעבר, כשיפן הפסידה במלחמה והסתבר שדרכה של האליטה הצבאית הובילה לאסון, נפל איתה גם הקוקוטאי. לאחר מלחמת העולם השנייה, מעטים העזו להעלות את האידיאולוגיה הזאת על דל שפתיהם, אף על פי שהיתה בעבר קונצנזוס מוחלט וחוצה גבולות.

הסיבה לכך ברורה: אליטות פוליטיות, מפלגות וקווי מדיניות יכולים ליפול ולהיכשל, לא רק בשל פגמים מבניים אלא גם מפני שהאירועים בעולם החיצוני מהירים, קיצוניים ולא צפויים. אם האידיאולוגיה הלאומית, למשל ציונות, עמומה מספיק, היא יכולה להתאים את עצמה לנסיבות המשתנות. קבוצה פוליטית אחת נכשלה ונפלה? הציונות תוכל לשנות את פניה ולהתחדש בהנהגתה של קבוצה אחרת. אם, לעומת זאת, היא תהיה מזוהה מדי עם הימין, במיוחד ימין פרוע, לאומני וגזעני כמו זה שמייצגת מירי רגב, היא תאבד את גמישותה ותהפוך לשבירה ופריכה. אם וכאשר תיפול מדיניות הימין – תיפול הציונות איתה.

חשוב להדגיש: יש כאן עניין מהותי, ולא רק טקטי. צדקתה של הציונות נבעה מאופיה כתנועת שחרור יהודית, אידיאולוגיה שדגלה בהגדרה עצמית לאומית. הקונצנזוס שלו זכתה בעם היהודי, ובחלקים נרחבים של העולם המערבי, נבע מגמישותה של ההגדרה הזאת, ומהיכולת של גורמים שונים ומגוונים לשלב אותה עם השקפת עולמם. במשך שנים ניסתה ישראל להילחם בהחלטת האו"ם שקבעה כי "ציונות היא גזענות": מסעות ההסתה של הימין, שמזהים מושגים כמו "ציונות" ו"מדינה יהודית" עם טרנספר והסתה גזענית כנגד ערבים ("ישראל ביתנו"), סתימת פיות באקדמיה ("אם תרצו" ורונן שובל), ניסיונות להוציא כל מי שלא ימני מהגדר של הציונות (הליכוד והבית היהודי) וקריאה להשתקה של מחנה פוליטי שלם כי "צריך משמעת בהסברה" (מירי רגב) – עלולים להפוך את ההכרזה ההיא לאמת. הימין, אם חלילה ימשיך לשלוט במדינה ולנווט את השיח הציבורי, עלול לשנות את פניה של הציונות לבלי היכר ולהוריד אותה לטמיון.

מכאן גם התשובה לאלו בשמאל, הסבורים ש"המחנה הציוני", השם החדש של איחוד העבודה והתנועה, פסול מפני שהוא "מדיר ערבים". ראשית כל – יש ערך בקריאה לערבים אזרחי ישראל לשלב ידיים לא רק עם גורמים שוליים בשמאל הרדיקלי, אלא עם המיינסטרים הציוני. אבל לאור הניסיון המתמשך של הימין לצמצם את גבול השיח הציוני ולהדיר ממנו חלקים נרחבים בעם, ישנה חשיבות עליונה לכינונו של שמאל ציוני חדש ובטוח בעצמו: כזה שמוכן להכיל גוונים רבים ושונים בציונות, בלי להיבהל מביקורת; שמושיט יד לציבור הערבי, הלא ציוני, מתוך כבוד עצמי וביטחון בזהותו שלו, שפתוח לעולם תוך שמירה על האינטרס הלאומי הישראלי. לאומי – ולא לאומני. פטריוטי – ולא גזעני. בטחוני אבל שוחר שלום. הקמתו של שמאל כזה וביסוסו חשובה בהרבה ממערכת בחירות כזאת או אחרת. רק הוא יוכל להוציא את הציונות מאחיזת החנק של הימין ולהפוך אותה בשנית לגמישה ובלתי שבירה, כפי שהיתה בעבר.

חנה ארנדט, אייכמן בירושלים – דו"ח על הבנאליות של הרוע. (הוצאת בבל, 2000)

כשהייתי סטודנט לתואר ראשון באוניברסיטת תל אביב, אחד המרצים נתן לנו רשימה של כמה עשרות ספרים "קלאסיים", והטעים כי כל חוקר, לא משנה מה תחום התמחותו, חייב לקרוא אותם. רובם ככולם היו ספרים ידועים ומפורסמים, שהשפעתם על ההגות האנושית היתה ניכרת: מוצא המינים של דרווין, הקפיטל של מרקס, פשר החלומות של זימונד פרויד ואחרים.

העצה שנתן אותו מרצה היתה בהחלט נבונה. לא שאני מסכים עם כל פרטי הרשימה שלו, אבל בוודאי שיש ספרים ידועים שכדאי ורצוי לקרוא. חלקם בהחלט מבריקים, מטרידים ומעוררי מחשבה. אבל אני בטוח שרובכם נתקלתם פה ושם בתופעה מטרידה. האם יצא לכם לקרוא ספר, שכל הסביבה אומרת שהוא "חשוב" ו"קלאסי", אבל אתם חושבים שהוא בעייתי במקרה הטוב, וגרוע במקרה הרע? כשנתקלים בבעיה כזאת, מיד הספקות מתחילים לנקר. אולי לא הבנתי את הספר נכון? אולי לא למדתי מספיק כדי לצלול לעמקותו שאין לה חקר? אם הוא גרוע, איך יכול להיות שכל כך הרבה אנשים אינטליגנטיים מעריצים אותו? שאלות טובות. במקרים רבים, הרושם הראשוני שלנו עלול להטעות. לא מעט פעמים, יש צורך במבט שני, סבלנות ונכונות ללמוד. אבל לפעמים, בזהירות המתבקשת, צריך לאזור אומץ ולומר שה"קלאסיקה" פשוט אינה ראויה למעמדה.