מדוע ברית בין שלושה שחקנים נוטה להיות מסוכנת ובלתי יציבה במיוחד? מסמוראים ביפן הפיאודלית ואקדוחנים במערב הפרוע, דרך עסקני ש"ס ועד לציפי לבני, שלי יחימוביץ' ויאיר לפיד – החוט המשולש נוטה להיקרע. בלי להזדקק לנומרולוגיה, הינשוף תוהה על הקללה שמרחפת מעל שלישיות.

וגם – הערה אחרונה לפני הבחירות. מה סקרי סוף השבוע מסמנים באמת למתנגדי ממשלת נתניהו..

שלושה גברים עומדים זה מול זה בבית קברות נטוש ורחב ידיים, כובעים לראשם ואקדחים שלופים בידיהם. כל אחד מביט בשני האחרים, שעלולים לירות בו בכל רגע, ושוקל עם מי מהם לכרות ברית ארעית ובמי לפגוע. סצנה קלאסית זו, המסיימת את המערבון הנודע "הטוב הרע והמכוער", נכנסה זה מכבר לפנתיאון של הקולנוע. שלושת גיבורי הסרט, בלונדי ("הטוב"), טוּקוֹ (המכוער) ו"עיני מלאך" (הרע) מחפשים אוצר בבית הקברות, ואיש מהם אינו מעוניין לחלוק אותו עם האחרים. במשך זמן קצר שנדמה כנצח הם מביטים בריכוז זה בזה. אם אחד מהם יירה ויהרוג אחר, השלישי עלול לנצל את ההזדמנות ולחסל אותו. התסבוכת, כך מתברר בסופו של דבר, נפתרת באמצעות תרגיל נכלולי. בלונדי יורה ב"עיני מלאך" בלב שקט, רק משום שהוא עצמו פרק את אקדחו של טוּקוֹ ערב קודם לכן. כך, ידע שהגב שלו בטוח כאשר הוא יורה..

            תמיד ריתקה אותי השאלה, מדוע צירופים של שלושה אנשים, דווקא שלושה – מעוררים כל כך הרבה עניין, קסם ומתח, ומדוע הם כל כך בלתי יציבים. הרפובליקה הרומית ידעה שני טריאומווירטים, שלטון משותף של שלושה פוליטיקאים – ושניהם קרסו ברעש גדול, כאשר השותפים אוחזים זה בגרונו של זה. גם יפן של המאה התשע עשרה נשלטה בידי טריאוומרט מסוכן ובלתי יציב בדיוק באותה המידה. לאחר המהפכה שהפילה את המשטר הפיאודלי (הרסטורציה של מייג'י), רוב עמדות הכוח המשמעותיות בקיסרות הוחזקו בידי שלוש נחלות פיאודליות- צ'וֹשוּ, סָאצוּמָה וטוֹסָה. כל השלוש התבוננו בלי הפסק זו בזו, והתכוננו להילחם אחת בשנייה, כאשר מנהיגי המדינה מנסים נואשות לשמור על האיזון ביניהן באמצעות תככים מורכבים ומפותלים. טאני קָנג'וֹ, אחד מהגנרלים של טוסה נזכר לימים, שהוא עסק בהכנות צבאיות נמרצות "ליום שבו צ'ושו וסאצומה ירעידו את העולם במאבק ביניהן". בסופו של דבר, ההתפרקות נמנעה רק משום שמנהיגי המדינה מצ'ושו, סאצומה וטוסה הגיעו להחלטה שכך אי אפשר להמשיך, ופשוט פירקו את שלוש הנחלות במהלך מהיר והחלטי.

ואין צורך להרחיק עד רומא ויפן כדי להתבונן בתופעה – מספיק לראות ולקרוא חדשות על הבחירות הכלליות לכנסת. הניסיון ליצור צורה כלשהי של איחוד ושיתוף פעולה בין שלי יחימוביץ', יאיר לפיד וציפי לבני קרס ברעש גדול עוד לפני שהתחיל. מפלגת ש"ס, הנשלטת אף היא בידי הטריאומוורט של דרעי, ישי ואטיאס היא אחת המפלגות הבלתי יציבות והמסוכסכות ביותר, אם כי רק קצה הקרחון של המהומה נשקף לעיני התקשורת. למרות מצג האחדות בצמרת, הסכסוכים בין אנשי דרעי וישי, למשל, הגיעו אפילו לתגרות ידיים. לפעמים נראה שרק השנאה המשותפת לרב אמנון יצחק והחשש מגיוס האברכים, כמו גם דמותו הנקלשת והולכת של הרב עובדיה יוסף, מצליחים להחזיק את הניצים ביחד.

חוסר יציבות כרונית. מרד הסמוראים הגדול ביפן המודרנית, 1877

האם חוסר היציבות הכרוני הזה, שחוצה תרבויות, ארצות ותקופות, קשור במידה כלשהי למספר השחקנים – שלוש? התשובה היא כן – ולא מסיבות נומרולוגיות. מאבק בין שני שחקנים, חמור ככל שיהיה, ניתן לפתור ולהכריע בקלות רבה יותר. הרבה יותר קל להם להיפגש בשקט, בארבע עיניים, ולסגור דברים ביניהם. כך, סביר להניח, יקרה במשא ומתן קואליציוני עתידי בין בנט לנתניהו (אם כי גם כאן מרחפת ברקע שחקנית שלישית מופרעת ובעייתית במיוחד, שרה נתניהו). כאשר יש בזירה מספר רב של שחקנים, לעומת זאת, הם יכולים להתארגן בסיעות יריבות, דבר המקנה למערכת (לעיתים) מידה כלשהי של איזון ויציבות. כך קרה, למשל, כאשר אילי מלחמה התייצבו זה מול זה בסין של שנות העשרים. מספרם הרב של אילי המלחמה אפשר להם לייצב את המערכת באמצעות בריתות וסיעות משתנות. כל אימת שאחד מהם הפך לחזק מדי, האחרים התאחדו וחיסלו אותו. המבנה הזה, שנראה יציב להפליא, חוסל רק כאשר אילי המלחמה התישו את עצמם במלחמה ארוכה ומיותרת, וברית המועצות התערבה בו בזמן לסייע ליריביהם, אנשי "מפלגת העם" שהצליחו לאחד את רוב סין ב-1927.

שלושה שחקנים, לעומת זאת, יוצרים יחדיו את המצב הנפיץ והבלתי יציב ביותר. קשה מאד לשניים מהם "לסגור עסקה", כי כל אחד חושש באופן תמידי שמא שותפו סגר כבר בשקט עם השחקן השלישי. הם גם לא יכולים להתארגן בסיעות עם מידה מסויימת של סולידריות, כי בכל מצב שהוא – אחד מהם יישאר לבד ויבקש כל הזמן לערער את הקשר של הצמד שמולו. כשלונם של יחימוביץ', לבני ולפיד לייצר גוש מאוחד היא דוגמא קלאסית. יחימוביץ' ולפיד חששו שלבני מרמה אותם, והיא, בתורה חששה מכל אחד מהם. הסיבה שמאבק שולי על הודעה משותפת לתקשורת הפך למלחמה מכוערת של הטלת בוץ, טמונה באי היציבות הכרונית של המבנה המשולש. החשש מהשחקן השלישי אינו מאפשר "לסגור עסקה" בשקט. בדיעבד, נראה שהטעות העיקרית של לבני היתה להיפגש עם יחימוביץ' ולפיד באותו הזמן. אם באמת רצתה לסגור עסקה, היה עליה קודם כל להיפגש בחשאי עם יחימוביץ' ולתאם איתה עמדות, ורק אז לפנות ביחד איתה ללפיד. סביר מאד שהוא היה מסרב, אבל אז היה יכולה להיווצר, לפחות ברית בין העבודה לתנועה.

כמובן שיש לסייג את הדברים: שלישיות יכולות להיות לפעמים יציבות, והבעיות המתוארות לעיל אינן פוקדות את כולן. מרצ, למשל, הורכבה במשך שנים רבות מקואליציה של ר"צ, מפ"ם ושינוי, והצליחה למזג את כולן למבנה מפלגתי מאוחד. אולם במקרים רבים אחרים, המבנה המשולש מועד לפורענות.

בהקשר זה, הכרזתה של יחימוביץ' שלא תצטרף לממשלה ערבלה מחדש את היחסים בשלישייה. לא לבני ולא לפיד אינם מעוניינים להיכנס לממשלה של ימין וחרדים לבדם, כדי לא להיתפס כעלה תאנה. אם מפלגת העבודה לא היתה מתחייבת שלא להיכנס לקואליציה בשום מצב, היה נוצר תרחיש מעולה דווקא מבחינתו של נתניהו. הוא היה יכול לדבר בחשאי עם שלושת המנהיגים (או לפחות להפיץ שמועה שהוא עושה כן), ולגרום לכל אחד מהם לחשוש כי השניים האחרים עומדים להצטרף בתנאים טובים יותר. במצב עניינים זה, אחד מהם היה שובר בקלות את השורה, וגורר את האחרים פנימה ביחד איתו. כעת, כאשר מפלגת העבודה יצאה מהמשחק, נותרנו רק עם צמד, לבני ולפיד. איש מהם לא ירצה להיכנס לממשלה לבדו, וסביר להניח ששניהם יחששו כי העבודה תשתה את דמם מהאופוזיציה. לכן אנחנו עומדים להיות עדים למשא ומתן מרתק, בוגדני והפכפך במיוחד, כאשר איש אינו יודע מה כוונותיו של הצד השני, והאם אקדחו טעון. סצינת בית הקברות מה"טוב הרע והמכוער" רלוונטית היום כתמיד.

והערה אחרונה על הבחירות: הסקרים של ידיעות אחרונות והארץ בסוף השבוע הזה הראו כי בניגוד לתחזיות הפרשנים, גוש הימין וגוש השמאל קרובים לשוויון. כל מי שמתנגד לממשלתו של בנימין נתניהו ושואף להפילו, מוטב שלא יבזבז את קולו על מפלגות נישה שלא יעברו את אחוז החסימה. עכשיו זו השעה לחזק את המפלגה הגדולה של גוש השמאל-מרכז, מפלגת העבודה, כדי ליצור אלטרנטיבה ברת קיימא למשטר הביביסטי.  לכן, אני מקווה שמתנגדיו של נתניהו יתאחדו ויצאו להצביע אמת, או לפחות למפלגות כמו מרצ שלא ימכרו את קולות מצביעיהן לביבי ובנט תמורת תופינים עבשים.

השבוע, באופן חריג ולרגל הבחירות, עדכון כפול בינשוף. בפעם הזאת, אני מגיע מיפן במיוחד על מנת להצביע, ולכן הבחירה מושכלת וחשובה במיוחד. אתמול הפסקתי להתלבט והחלטתי באופן סופי, ובעדכון המיוחד הזה אני מספר מדוע.

מאמר זה פורסם גם באתר קומפרס

—-

אפתח בוידוי אישי: מערכת הבחירות הזאת חשובה לי במיוחד. לא משום שיש הקובעים כי היא הגורלית בתולדות המדינה (כל מערכת בחירות היא תמיד הגורלית בתולדות המדינה), אלא בגלל נסיבות ספציפיות הקשורות אלי. כעת אני שוהה בטוקיו למחקר דוקטורט, ולפיכך נאלץ לשלם מחיר של כרטיס טיסה כדי להשתתף בחגיגה הדמוקרטית. ואם כבר משלמים מעל לאלף דולר, אז רצוי שהבחירה תהיה נכונה, נבונה ומושכלת.

את נתיב הקמפיין הפרטי שלי התחלתי בוודאות גמורה פחות או יותר: מפלגת העבודה. כאיש שמאל ציוני המתנגד נחרצות לבנימין נתניהו ומדיניותו בכל התחומים כמעט, חשבתי שראוי לחזק את האלטרנטיבה המהותית ביותר לימין ולדרכו. לאחר ההקצנה המטורפת כמעט בליכוד, שהעלה להנהגתו דמגוגים משולחים כמירי רגב, זאב אלקין ודני דנון, או אידיאולוגים מסוכנים כמשה פייגלין, הבחירה הזאת היתה כמעט ברורה. יתר על כן, הבאאז והאנרגיות ששלי יחימוביץ' הביאה למפלגת העבודה, כפי שכתבתי כבר במאמר קודם, מצאו חן בעיני עד מאד.

יתר האלטרנטיבות בשמאל לא פיתו אותי. ציפי לבני כשלה בדרכה כראש אופוזיציה, ויש חשש כבד שה"תנועה" שלה תתפזר לכל רוח לאחר הבחירות. יאיר לפיד הוא שבשבת ריקה, ומעולם לא הציג תוכנית פוליטית ממשית. גרוע מכך: ישנו סיכוי סביר שייקח את קולות בוחריו ויעביר אותם הישר לקואליציה של נתניהו. מרצ היא מפלגה שאני מעריך מאד, ובמשך שנים ארוכות נמניתי על חבריה ופעיליה. אבל בשנים האחרונות היא נחלשה, הפכה למעין "גטו" סגור של השמאל הקשה, ואיבדה כל השפעה על המערכת הפוליטית. היא לא תוכל להוות אלטרנטיבה אמיתית לנתניהו. הפריימריז במפלגת העבודה והרשימה המעולה, לדעתי, שנבחרה בו, בהחלט חיזקו את החלטתי.

אבל אז, ספקות החלו לכרסם. הקריצות של יחימוביץ' ימינה, סירובה להתבטא באופן עקבי ונחרץ בנושאים המדיניים וחיבתה המוזרה להתנחלויות מצאו חן בעיני פחות ופחות. גרוע מכך: דחיקתו של יריב אופנהיימר, נציג השמאל העקבי, לאחר ועידת המפלגה העלתה חששות כבדים שבכוונתה של יו"ר המפלגה לזחול לקואליציה של נתניהו מיד אחרי הבחירות. "שלי רוצה להיות שר התמ"ת," אמרה מירי רגב בנימת קול לעגנית במהלך נאום האימים שלה בתיכון בית ברל, ואני, באופן אישי, לא הייתי בטוח לחלוטין שהיא טועה. חשבתי שיהיה עצוב מאד אם אסע במיוחד מיפן לישראל, רק כדי לתרום את קולי לקואליציית הימין הקיצוני של בנימין נתניהו.

פרישתו של עמיר פרץ, פוליטיקאי שתמיד הערכתי מאד, ל"תנועה" של ציפי לבני, גרמה לי לחשוב לרגע להפנות את קולי לכיוון הזה. עם כל חסרונותיהם, אולי מצנע, פרץ ולבני יוכלו להציע אלטרנטיבה מדינית לדרכו של הימין הקיצוני. אולם הרהור שני בתפקודה של ציפי כיו"ר אופוזיציה והתבטאויותיה שיותר מרמזו שגם היא מתכוונת לזחול לממשלה, גרמו לי לפסול זאת לחלוטין. שוב מרצ עלתה כאופציה: שמאל לוחמני, אמיתי, טהור. אך אליה וקוץ בה – חסר כוח והשפעה.

ואז הגיעה מסיבת העיתונאים של שלי יחימוביץ' היום, וההצהרה הנחרצת שלא תשב בממשלה עם נתניהו. כולנו למדנו להיות חשדנים כלפי פוליטיקאים, אולם יחימוביץ', עד היום, לא נהגה לרמות באופן גס את בוחריה. כניסה לממשלת ימין היא בכל מקרה מהלך מסוכן מאד מבחינה פוליטית, שהמיט אסון על מפלגת העבודה לא פעם ולא פעמיים. כניסה לאחר הצהרה נחרצת כל כך היא כבר התאבדות פוליטית, ולא נראה לי ששלי יחימוביץ' מתאבדת. אולם דווקא החלק השני של דבריה נראה לי חשוב יותר מהתקפותיה השגרתיות על נתניהו. אם לא תרכיב את הממשלה, אמרה, והסיכויים נוטים למרבה הצער לכיוון זה, תנהיג את האופוזיציה.

להנהיג את האופוזיציה? מישהו שמע מנהיג מהשמאל או המרכז מדבר על כך כאפשרות ריאלית? הרי עד היום, הם תמיד זחלו לממשלות אחדות – אסון דמוקרטי בלי קשר לקונסטלציה פוליטית ספציפית. משה פייגלין כתב פעם, דווקא מכיוון ימין, שכפי שקרטל מסחרי רע לצרכנים, ממשלת אחדות היא קרטל רעיוני שפוגע בבוחרים. הפוליטיקאים מתעלמים מהאנשים שבחרו בהם כדי לייצג דרך כלשהי, וחוברים ליריביהם כדי לנהל מדיניות אחידה ללא אלטרנטיבה. ממשלת אחדות מייבשת את מאגר הרעיונות, מייאשת אנשים מהפוליטיקה ומייתרת למעשה, במובן עמוק, את הבחירות עצמן. לא משנה מה הקהל יצביע, הפוליטיקאים ממילא יסתדרו לאחר מכן בינם לבין עצמם.

לכן, כפי שכתב כבר אביעד קליינברג באתר קומפרס, בבחירות הבאות צריך לחשוב גם על הקמת אופוזיציה לוחמת למדיניות הממשלה. מרצ בוודאי תהיה אופוזיציה כזאת, אולם משקלה הסגולי נמוך וקולה חלש מדי מכדי ליצור אלטרנטיבה. בניגוד לציפי לבני, שלי יחימוביץ', אם לשפוט אותה לפי פעילותה עד כה, תהיה ראש אופוזיציה לוחמנית, רועשת ואנרגטית. חשוב מכך – אם מפלגת העבודה תגדל משמעותית, היא תוכל להוות אבן שואבת למערך כוחות חדש לאחר הבחירות. עם תבונה ורגישות פוליטית, אפשר לצרף למשל את ציפי לבני למערך כזה – וכך ליצור אופוזיציה בעלת משקל שתוכל להחליף את הממשלה בבחירות הבאות.

ואם יקרה נס, והתרסקותו של הליכוד בסקרים תהפוך למפולת, גם אז – מפלגת העבודה היא היחידה המסוגלת להנהיג גוש חוסם כנגד נתניהו ולהרכיב קואליציה חלופית.

מכל הסיבות הללו – ההתלבטות שלי נגמרה. בבחירות הקרובות אני חוזר לארץ, ומצביע לשלי יחימוביץ' ומפלגת העבודה.

הסופר האמריקאי סקוט בייקר כתב פעם, ש"בהתהוות האירועים הגדולים בהיסטוריה, בני אדם אינם יכולים לדעת מראש את השלכות מעשיהם. הבעיה אינה נעוצה, כפי שניתן לשער, בכך שאנשים עוורים להשלכות של הדברים שהם עושים. הבעיה היא דווקא בטירוף הנוצר מפעולות פשוטות המתמזגות יחדיו, כאשר האינטרסים של פלוני מצטלבים עם אלו של אלמוני […] בחיכוך שנוצר בין אינטרסים אנושיים מתחרים, התוצאה תמיד אינה צפויה, ולעיתים קרובות מחרידה."  

לעיתים, הבעיה אינה בעיוורון, אלא דווקא בהיגיון. 

נזכרתי בדברים הללו היום, למשמע המלל הפרשני האינסופי העוסק באירועים הדרמטיים במפלגת העבודה, בראש ובראשונה עריקתו של עמיר פרץ ל"תנועה" של ציפי לבני. היה זה יומם הגדול של הפרשנים הפוליטיים: שוב דיברו הללו על אינטרסים ומשחקי כוח, כבוד ותככים, עלבונות ואופורטוניזם. אחדים מהכותבים ייחסו אופרוטוניזם לפוליטיקאי השנוא עליהם (פרץ או יחימוביץ'), בעוד הם מכירים במניעים האידיאולוגיים, העקרוניים של מי שהם תומכים בו.  אחרים, בעיקר פרשנים פוליטיים מקצועיים, נוטים ממילא לייחס ציניות ואופורטוניזם לפוליטיקאים באשר הם: כולם פועלים אך ורק ממניעים אישיים. אולם בפועל, האמת הרבה יותר מורכבת. הפיצול העגום במחנה השמאל-מרכז נובע משורה של החלטות שקיבלו השחקנים הפוליטיים המרכזיים, שכל אחת מהן הגיונית ומתבקשת בפני עצמה. רק הצירוף של כל ההחלטות ההגיוניות והמתבקשות הללו גורם לפיצול הבלתי הגיוני של מחנה השמאל כולו.

שורש הבעיה נעוץ באמת בסיסית שרבים מתעלמים ממנה: קווי התיחום בין אופורטוניזם, אגו ואידיאולוגיה אצל פוליטיקאים מעורפלים יותר ממה שנהוג לשער. רוב השחקנים הפוליטיים אינם אופורטוניסטים מוחלטים, וגם לא אידיאולוגים טהורי לב. הם מעוניינים לקדם מטרות מסויימות, מאמינים שהם (ולעיתים רק הם) עשויים לקדם אותן, ולפיכך קידום עניינם האישי משתלב במודע או שלא במודע עם השאיפות האידיאולוגיות. גם קו התיחום בין אגו לאידיאולוגיה אינו חד משמעי: פוליטיקאי שנפגע באופן אישי, מזהה זאת לעיתים קרובות עם פגיעה בדרך שהוא מייצג או מאמין בה. כאשר עמיר פרץ, למשל, אומר שהפגיעה האישית בו היא פגיעה בשאיפה לשלום, הוא לא משקר. הוא מזהה, בצדק או שלא בצדק, את "מחנה השלום" של מפלגת העבודה עם עצמו.

כאשר מנתחים את המציאות לפי המפתח הזה, ובהתחשב בנקודת ראותם של השחקנים הפוליטיים, מבינים כי ההחלטות המרכזיות שהתקבלו בידי יחימוביץ', לבני ופרץ בימים האחרונים אינן מגוחכות או "אופורטוניסטיות". להיפך – כל אחת ואחת מהן הגיונית ומתבקשת בפני עצמה. מבחינת יחימוביץ', היה זה הגיוני לחלוטין לדחות את הצעתה של לבני לרוטציה ואיחוד רשימות על בסיס שוויוני. היא, אחרי הכל, הקימה את מפלגת העבודה מהקרשים, ערכה פריימריז דמוקרטיים ומקבלת בסקרים מעל עשרים מנדטים. מדוע היא אמורה להתחלק בהנהגה על בסיס שוויוני עם פוליטיקאית למודת כשלונות, ששווייה בסקרים מתקרב לעשרה מנדטים בלבד (במקרה הטוב)? מעבר לכך, כפי שיחימוביץ' אכן אמרה בנאומה הערב, קבלת הצעת של לבני תפגע במועמדים של מפלגת העבודה, שנבחרו ביושר לאחר פריימריז מפרכים.

הבעיה היא, שעמדתה של לבני הגיונית בדיוק באותה מידה. כפוליטיקאית שקיבלה בעבר 28 מנדטים, כיהנה כשרת חוץ, ניהלה את המשא המדיני עם הפלסטינים וכמעט זכתה בראשות הממשלה, ברור מדוע היא סבורה שעליה להנהיג את הרשימה המשותפת. חשוב מכך: לפי הדברים שהתפרסמו בשעות האחרונות, יחימוביץ' היתה מוכנה להעניק לה את המקום השני בלבד, ולא לאחד בין הרשימות. מבחינתה של לבני, קבלת ההצעה הזאת היתה בגידה מחפירה באנשים שהצטרפו אליה, ולכן לא באה בחשבון. החזון של לבני, כאשר מסתכלים עליו, אינו מופרך כלל וכלל. אמנם סדר היום החברתי הצליח להביא את שלי יחימוביץ' לקו העשרים מנדטים, אבל הגיוני לחשוב שבשביל לזכות בראשות הממשלה, יש צורך גם בחזון מדיני מקיף. לבני היתה יכולה לספק אותו, והשילוב בין השתיים היה עשוי להחזיר לעבודה את אלו שפוחדים מאובדן סדר היום המדיני-בטחוני ולהוסיף לה מנדטים יקרים. גם לבני וגם יחימוביץ' היו הגיוניות ורציונליות, אולם נקודות המבט השונות של שתיהן הפכו, לפחות במובן מסויים, את האינטרסים שלהן למצטלבים. שתיהן פעלו משילוב של אגו וקו רעיוני, משום שכרגיל – כל אחת מהן מזהה את הצלחת הרעיון עם הצלחתה האישית והמפלגתית.

אפשר להתווכח האם הפרישה של עמיר פרץ ממפלגת העבודה היתה מעשה חכם. אני, באופן אישי, נוטה להשיב על כך בשלילה. אולם כאשר מתבוננים בשיקולים שהובילו אותו לצעד הזה, מגלים שגם הם לא היו בלתי הגיוניים. פרץ סבור (ולזכותו ייאמר שאמר זאת תמיד) כי סדר היום המדיני והחברתי שלובים אלו באלו: לא ניתן להגיע לחברה צודקת ללא התקדמות מדינית. כדי לקדם את שתי המטרות הללו, לעבודה אסור להצטרף לממשלת נתניהו בשום תנאי שהוא. בכך, לדעתי, פרץ צודק. לאחר הפריימריז, בהם הגיע להישג מכובד, סבר פרץ שיש מאחוריו מחנה פוליטי. לכן, יצא כנגד יחימוביץ' בביטחון כה רב בשני הנושאים שיקרים ללבו: קידום השלום, ואי הצטרפות לממשלת נתניהו. אולם כאשר ראה שאיש אינו עומד לצדו, וכל האנשים שקידם בפריימריז מתייצבים כאיש אחד מאחורי יחימוביץ', הסיק מכך כי המטרות אותן הוא מעוניין לקדם אינן קיימות בסדר היום של המפלגה. כאן, אפילו יותר מאשר במקרים הקודמים, משתלבים שיקולי אגו ושיקולים אידיאולוגיים: הבידוד האישי של עמיר פרץ זוהה בעיניו עם תבוסת סדר היום אותו הוא מקדם. בפוליטיקה, כך מסתבר, האישי הוא האידיאולוגי.

מאחד גרמניה אוטו פון ביסמרק, מגדולי הפוליטיקאים של העת החדשה. האם גם הוא היה מצטרף ל"תנועה"?

יחימוביץ', פרץ ולבני נקטו שלושתם בצעדים הגיוניים, שבכולם יש צדק רב מנקודת ראותם. השילוב של הצעדים הללו מחליש את מחנה השמאל-מרכז, ומפחית את יכולתו לאתגר את גוש הימין בבחירות הבאות. אם אפשר למתוח ביקורת על שלושתם, היא שלא השכילו להביט מעבר להגיוני, המתבקש, המובן מאליו, וזה בדיוק מה שאסטרטגים פוליטיים גדולים באמת עושים. כל מי שמסתכל על פועלם של מנהיגים מוצלחים באמת כביסמרק, למשל, יודע כי רבים מהצעדים שנקטו נראו בלתי הגיוניים ואף מטורפים בשעתם. אולם אותם מנהיגים הפנימו את הסוד שמעטים כל כך מבינים: לא רק ההיגיון וההשלכות המיידיות של הצעדים שלי חשובים, אלא השילוב בינם לבין הצעדים הצפויים של שחקנים אחרים. לכן, בשילוב עם החלטות של יתר השחקנים, צעד הגיוני כביכול עלול להוביל לתוצאה שלילית, וצעד "מטורף" לכאורה עשוי להסתיים באופן חיובי. מעטים המנהיגים שיכולים לקרוא את המפה בצורה כזאת. השמאל והמרכז ייאלצו, למרבה הצער, להסתדר בבחירות הקרובות ללא מנהיגים כאלה.