מלחמת אלג'יר, עימות האדירים בין צרפת לבין המחתרת הלאומית FLN, מוצגת בדרך כלל כמאבק אבוד מראש. אחרי הכל, איזה כובש יוכל לעם שתובע חירות ועצמאות? בסיפור הזה, מתנוסס נשיא צרפת, גנרל שארל דה גול, כמנהיג חכם ומרחיק ראות שהוציא את מולדתו מהבוץ האלג'יראי. אולם בחינה מדוקדקת של האירועים מעלה תמונה שונה. צרפת עמדה על סף ניצחון במלחמת אלג'יר, אולם דה גול ויתר על השגיה משיקול פוליטי קר ואכזרי. ינשוף היסטורי על מלחמה מתעתעת, גנרל בוגדני אחד ופשיטת הרגל של הדטרמיניזם ההיסטורי. בעימותים פוליטיים וצבאיים, האופציות תמיד פתוחות.

בזמן האחרון אני קורא הרבה מאד על מלחמת אלג'יר, בעיקר מתוך עניין בשכירי החרב וסוחרי הנשק הגרמנים שהשתתפו בה. כרגיל כשמתחילים להתעניין בהיבט מצומצם של פרשה היסטורית, האופקים הרחבים שלה נחשפים לעין ויוצרים פנורמה צבעונית ומרתקת. מי שיקרא את הספרים המונומנטליים של אליסטר הורן, מרטין אוונס, מתיו קונלי, מתילדה פון בילו ואחרים, ייכנס לעולם אלים, אכזרי ומרתק של מלחמה, תככים, דיפלומטיה ובגידות. רבים מציירים את מלחמת אלג'יר כמעין מאבק דו צדדי בין האימפריה הצרפתית השוקעת, ששאפה לשמר את שליטתה באלג'יריה, לבין ארגון השחרור האנטי-קולוניאלי, ה-FLN, שהצליח להקים בסופו של יום מדינה עצמאית. אולם אם מסתכלים על האירועים מקרוב, רואים שהמלחמה הזאת לא היתה רק בין צרפתים לאלג'יראים, אלא גם בין אלג'יראים לאלג'יראים, ובין צרפתים לצרפתים, ואפילו בין כל אלה לבין זרים: גרמנים, רוסים, אמריקאים, מצרים, תוניסאים ומרוקאים, ואפילו סינים, שהשפעתם היתה רבה.

רוב הכותבים, במיוחד היום, נוטים להסכים גם שמלחמת אלג'יר היתה מאבק אבוד מראש: ניסיון נואל של אימפריה קולוניאלית לשמור על מושבותיה מול תנועה לאומית אותנטית. זו, במידה רבה, חכמה שבדיעבד, המתבטאת באופן הוולגרי ביותר ב"קרב על אלג'יר", סרט תעמולה קומוניסטי-אלג'יראי עשוי לתלפיות. מי שראה את הסרט הנפלא, אך השקרי הזה, נסחף בעלילה לינארית להפליא: הצרפתים מצליחים לדכא את המרד של ה-FLN, המחתרת המזויינת, ואז נשטפים החוצה בהתקוממות עממית שאין לעמוד בפניה. אולם מי שיקרא את ספרי ההיסטוריה על מלחמת אלג'יר יווכח שסיפור כזה לא היה ולא נברא, ואפילו משל לא היה. מהתיאורים של הורן, אוונס ואחרים עולה כי המלחמה היתה רווית מהפכים, מעקשים וצמתים רבים שהיו עשויים להוביל לעתיד שונה לחלוטין. אחרי כשלון הקרבות על אלג'יר ב-1955 ו-1956, למשל, לא היתה שום "התקוממות עממית" שהדפה את הצרפתים החוצה. להיפך, ה-FLN הלך והפסיד, הלך ודעך. ב-1957 בנו הצרפתים את "קו מוריס" על גבול תוניסיה: מכשול בלתי עביר של גדרות תיל, שדות מוקשים ועמדות מבוצרות, שאוייש ביחידות מאומנות בטכניקות מתקדמות של לוחמה בטרור ובהסתננות. שר ההגנה הצרפתי, אנדרה מוריס, דאג לבנות גם מכשול דומה על גבול מרוקו. משקיפים רבים, שידעו כמובן כיצד המלחמה הסתיימה, משווים את המכשול הזה ל"קו מז'ינו", עוד מבצר אדיר שכביכול לא עזר לאיש. אבל בפועל, קו מוריס היה יעיל מאין כמותו. הנסיונות של ה-FLN לחדור אותו, בין אם בהסתננות יחידים ובין אם בהתקפות פלוגתיות, גדודיות ואפילו אוגדתיות, נחלו כולן כישלון חרוץ. במקביל, יחידות המורדים באלג'יריה עצמה הלכו ונחנקו ממחסור באספקה. לאחר עלייתו של דה גול לשלטון בהפיכה של 1958, פתח הגנרל מוריס שאל באופנסיבה אדירה, שפוררה את יחידות ה-FLN הנותרות הלכה למעשה.

ומה קרה עם מיליוני הערבים המוסלמים באלג'יר עצמה? מסתבר שרבים מהם, אם לא רובם, הסכינו עם עצם קיומו של השלטון הצרפתי, אם כי מעולם לא היו מוכנים להשלים עם מעמדם הנחות במסגרתו. במשאל העם על החוקה החדשה ב-1958, 80 אחוזים מהאלג'יראים הגיעו לקלפיות ו-96 אחוזים מהם הצביעו בעד החוקה. זו לא היתה הצבעה במסגרת משטר דמוקרטי, ועדויות אנקדוטליות מצביעות על זיופים ולפעמים גם על כפייה (במקרה אחד, איכרים אלג'יראים הגיעו לקלפי וקיבלו פתקי "כן" ו"לא". המפקד הצבאי הממונה אמר להם שפתק ה"לא" הוא כרטיס האוטובוס חזרה). ובכל זאת, אחוז ההצבעה הגבוה מרמז על כך שהתמיכה בחוקה היתה גבוהה. ב"תוכנית קונסטנטין", הציעה ממשלת דה גול 250,000 הקטרים של אדמה למוסלמים, העלתה את המשכורות לרמה הנהוגה בצרפת, הנהיגה חינוך חינם לשני שליש מהילדים והקפיצה את מספר המוסלמים בשירות הציבורי. דה גול הציע גם להקים פרלמנט עם בית אחד, שאליו יצביעו כל תושבי אלג'יר, נוצרים, יהודים ומוסלמים. התלהבות מיוחדת נרשמה בקרב נשים אלג'יראיות, בעיקר בערים הגדולות, מפני שהממשלה הבטיחה להרחיב את זכויותיהן. בהפגנה גדולה שהיתה באלג'יר באביב 1958, סמוך לעליית דה גול לשלטון, השתתפו מוסלמים רבים לצד מתיישבים צרפתים (דבר שלא נראה ולא נשמע קודם לכן – הקהילות נלחמו זו בזו ושנאו זו את זו שנאה עזה בימים כתיקונם), ערבים נופפו בדגלי צרפת, ונשים מוסלמיות שרפו בפומבי את הרעלות שלהן. מנהיגי ה-FLN אמנם זלזלו בפומבי את תוצאות משאל העם, אולם בשיחות פרטיות הביעו דאגה רבה. פרחאת עבאס, אחד מראשי הארגון, אמר אפילו שאם הדברים ימשכו כך, "גורלה של אלג'יריה יהיה דומה לזה של פלסטין".

במקביל, הממשלה הצרפתית הצליחה לגייס עשרות אלפי "חארקיס" (לוחמים אלג'יראים פרו צרפתים), יותר ממספר החיילים של ה-FLN באותו הזמן. המניעים של החארקיס היו מגוונים. חלקם שאפו לתעסוקה, אחרים האמינו באמת ובתמים ביתרונות של שלטון דה גול, והיו גם כאלו שלא חיבבו את צרפת, אבל מאסו במעשי האכזריות, הרצח והשוד של ה-FLN. אוונס מציין בצדק שגם חיילים צרפתים ביצעו מעשי זוועה: שוד, רצח, עינויים ואפילו אונס, אבל בעיני אלג'יראים רבים ה-FLN נתפס כגרוע בהרבה.

נכון לאותה תקופה, לא היתה שום התפתחות אלג'יראית, פנימית או בינלאומית שהיתה יכולה לאלץ את צרפת להסתלק מאלג'יריה. אמנם, דעת הקהל במטרופול תמכה במלחמה הרבה פחות מאשר בתחילתה, אולם דה-גול עדיין נהנה מתומכים רבים, אפילו בקרב המתיישבים באלג'יר. אכן, אפילו האופנסיבה של גנרל שאל לא הצליחה להשמיד את ה-FLN לחלוטין, אך במידה רבה הפכה אותו למטרד שניתן להתמודד עמו בהשקעה סבירה. האלג'יראים נהנו מתמיכה רבה בעולם הערבי, בגוש הסובייטי ואפילו בארצות הברית ובמערב, אולם הלחץ הבינלאומי על צרפת מעולם לא הגיע לכדי חרם או בידוד בינלאומי מוחלט.

המצב השתנה, בסופו של דבר, בעיקר בגלל החלטות שקיבל דה גול עצמו. המנהיג הצרפתי, חכם, מרחיק ראות אך קר רוח ואכזרי באופן חריג, הבין שצרפת עלולה ליפול קורבן דווקא לנצחונה. ההישגים באלג'יר יצרו דינמיקה שכל הצדדים ציפו שתסתיים בהשקעה כלכלית אדירה ברווחתם של המוסלמים ובזכות הצבעה לכל. באלג'יר חיו כעשרה מיליון מוסלמים, מול 46 מיליון צרפתים במטרופול. אולם דה גול חשש שעם הזמן, מספרם של הערבים יעלה ל-20 ואפילו ל-40 מיליון, ואלו לעולם לא ייטמעו בתרבות הרוב. "צרפת", אמר לאחד ממקורביו, "כבר לא תהיה צרפת, אומה אירופית בת הגזע הלבן, עם תרבות יוונית ולטינית ודת נוצרית". בעוד מאה שנים, הכפר של דה גול עצמו,   Colombey-les-deux-eglises (קולומבי של שתי הכנסיות) יהפוך ל-Colombey-les-deux-mosquees (קולומביי של שני המסגדים). מעבר לכך, דה גול רצה לחדש את צרפת, הכלכלה, החברה והתשתיות שלה, ולהפוך אותה לאומה מודרנית שעניינה העיקרי באירופה. האינטגרציה של אלג'יר עלולה לבזבז כספים ומשאבים יקרים, ולמשוך את פריז לעבר אפריקה.

דה גול לא רצה לעזוב את אלג'יר לחלוטין, אבל גם לא היה מוכן לשלב אותה בתוך צרפת. לכן, ב-16 בספטמבר 1959, נשא נאום פומבי, ובו הכיר בזכותם של האלג'יראים להגדרה עצמית. הוא העמיד בפניהם שלוש אופציות: 1. עצמאות והתנתקות מלאה מצרפת. 2. איחוד מלא עם צרפת, לרבות אזרחות שווה. 3. עצמאות אלג'יראית מוגבלת, תוך כדי ברית הדוקה עם צרפת. דה גול שאף למעשה לאופציה השלישית, משום שרצה לשמור על בסיסים צבאיים צרפתיים קריטיים באלג'יר ועל שדות הנפט בסהרה. הוא גם הציע ל-FLN "שלום של אמיצים" והיה מוכן להיכנס עמו למשא ומתן.

מיד לאחר תום נאומו של נשיא צרפת, היה ברור שמאזן הכוחות באלג'יריה השתנה עד לבלי היכר. למרות שדה גול כביכול העמיד בפני האלג'יראים שלוש אופציות, האסטרטגיה של "הגדרה עצמית" חייבה אותו לנהל מו"מ עם גוף אלג'יראי ייציג כלשהו, והגוף הזמין היחיד היה ה-FLN. ברגע שמנהלים משא ומתן עם מחתרת לאומית, ברור שלא תסתפק בשום הסכם שלא כולל עצמאות מלאה. מכאן, בסיס התמיכה של צרפת באוכלוסיה המוסלמית קרס. מרגע שברור לך שהצרפתים יעזבו בשלב מסויים, ועכשיו הם רק מתמקחים על התנאים, כל מי שרוצה לשמור על חייו ועל רכושו חייב לתמוך ב-FLN. אחרי הכל, לאחר שה"צפרדעים" יעזבו, לוחמי המחתרת ינהלו את העניינים, ותמיד חכם יותר לתמוך במי שנשאר ולא במי שעוזב. באופן טבעי, גם בסיס התמיכה של דה גול בקרב הצבא והמתיישבים הצרפתים באלג'יר קרס, והמצב הלך והידרדר במהירות. אלג'יר וצרפת נקלעו לסערה של הפיכה צבאית כושלת, ארגוני טרור נוצריים רצחניים כמו ה-OAS (הארגון הצבאי החשאי), וגל אלימות בין מתיישבים ומוסלמים שבלע לתוכו את המתונים ודחק את שתי האוכלוסיות לקיטוב והקצנה מתמדת. בעצם הדינמיקה שיצר דה גול, הוא גם מנע מעצמו את הויתורים שרצה להשיג מה-FLN, כמו בסיסים צרפתיים או משאבים בסהרה. ברגע שיצר ציפייה שצרפת תעזוב, השעון הלך ותקתק, והמחתרת ידעה שהזמן משחק לטובתה. בסופו של דבר, דה-גול נסוג בבושת פנים מאלג'יריה בלי להשיג דבר. בניגוד להבטחותיהם, אנשי ה-FLN שללו את האזרחות של המתיישבים הצרפתים, התעללו בהם ושדדו את רכושם. במהלך הנסיגה, החריבו הטרוריסטים של ה-OAS את מה שנשאר, לרבות הספריה של אוניברסיטת אלג'יר, באורגיה של שריפה, רצח והרס.

מדי פעם, אני רואה שאי אלו אנשים מעלים את שארל דה גול על נס כמנהיג דגול ש"הוציא את צרפת מהבוץ האלג'יראי". באופן אישי, אינני שותף להתלהבות הזאת. בעיני מצטייר "הגנרל" כאדם חכם, מתוחכם ומרחיק ראות, אבל גם גזען, ציני ובוגדני עד כדי רוע; מנהיג שמתוך חישוב אינטרסים קר, ואדישות מוחלטת, שיקר, מעל ובגד בתומכיו, נאמניו ובכל מה שהבטיח, והשיג אולי את הסכם השלום הרע והגרוע ביותר שבנמצא, ועוד אחרי ניצחון צבאי כמעט מוחלט בשדה הקרב. אפשר להצדיק רבים מחטאיו, בכך שפעל למען האינטרסים של צרפת כפי שהבין אותם. בעיניו, אלג'יריה היתה מכשול למודרניזציה של מדינת האם, אבן נטל שצריך להיפטר ממנה. אפילו את נטישת המתיישבים הצרפתים לאחר עצמאות אלג'יריה אפשר להבין, מפני שמעשי הזוועה של המחתרת שלהם, ה-OAS, לא היו מאפשרים להם להישאר במדינה אפילו תחת שלטון נאור בהרבה מזה של החונטה האלימה של ה-FLN.

אבל על דבר אחד אי אפשר לסלוח לדה גול. ה"גנרל" הפקיר ונטש בדם קר את החארקיס, בעלי הברית המוסלמים הנאמנים של צרפת שנלחמו ומתו עבורה בשדות הקרב. זה התחיל כבר בזמן המלחמה, והפך להיות גרוע בהרבה לאחר ה"שלום". דה גול לא טרח לארגן להם מעבר בטוח לצרפת, ולא תבע עבורם ביטחון באלג'יריה. צבא צרפת פירק אותם מנשקם תוך הבטחות שווא, והפקיר אותם לחסדי הממשלה החדשה. ותיקי מלחמה מעוטרים, ששפכו את דמם במלחמת העולם השנייה ובמלחמת אלג'יר נטבחו בהמוניהם, גרונותיהם שוספו, או שאולצו לחפור את קבריהם ולבלוע את המדליות שלהם בטרם נורו. אלו מהם שהצליחו לברוח למטרופול, לפעמים בסיוע של קצינים צרפתים שהפרו פקודה, הועסקו בפרוייקטים של בירוא יערות בכפרי פחונים עלובים, וכמובן לא קיבלו אזרחות צרפתית. דה גול לא הניד עפעף. מבחינתו הם בגדו ב"מולדתם" ולכן היו ראויים לגורלם. לפועלים האלג'יראים בצרפת, ששילמו מיסים למחתרת, הוא דווקא הרשה להישאר ככוח עבודה זול. קשה לקרוא את הסיפור בלי להסתייג מהאיש הזה.

ובסופו של דבר, לאחר שהתפזר העשן, מלחמת אלג'יר מלמדת אותנו לקח חשוב. בכל צומת ובכל נקודה, ההיסטוריה מאפשרת מספר דרכים, וכמעט לעולם לא מובילה באופן דטרמיניסטי לכיוון אחד בלבד. תהליכי עומק היסטוריים מגבילים אמנם את האופציות שנפתחות בכל רגע ורגע, יוצרים אילוצים ומקשים על המדינאים לבחור בדרכים מסויימות, אבל להחלטות אנושיות וגם למקרה העיוור יש חשיבות רבה. העתיד תמיד פתוח לרווחה.

מה יהיה עם האיחוד האירופי, והאם הוא יקרוס עקב הבדלנות הגואה והלחץ הפופוליסטי מימין ומשמאל? מדובר בתהליך ארוך, ונצטרך לחכות עוד כמה חודשים, אבל אפשר כבר להצביע על מה שעשוי להיות השלב הבא: הבחירות הכלליות בהולנד במרץ הקרוב עלולות להיות המסמר האחרון בארונו של האיחוד. טור אורח מאת שי שפירא

הנהגת האיחוד האירופי הגיבה לברקזיט עם מעט מאוד חשבון נפש והרבה מאוד רוח לחימה. הקולות מבריסל מדברים עוד ועוד על הענשת הבריטים כדי למנוע ממדינות נוספות לרצות לעזוב, מדברים על חיזוק האינטגרציה האירופית יותר ויותר לקראת חלום "ארצות הברית של אירופה", ומנהלים מלחמה חסרת פשרות במה שהם מכנים "פופוליזם" ו"ימין קיצוני". בצד השני מצב הרוח לוחמני לא פחות, ונותר רק לספור את הימים עד ששני המחנות ייפגשו לקרב הבא. למזלנו המלחמה הזאת מתנהלת בקלפיות, ול"קרב" הבא יש כבר מועד ומיקום – 15 במרץ 2017, כשהבחירות הכלליות בהולנד יוכלו להעלות ממשלה שתמשיך את המצב הנוכחי, או, כמו שמתחיל יותר ויותר להיראות אפשרי בסקרים, יחוללו מהפכה לאומית בראשות הפופוליסט הססגוני חֶרְט וִילְדֶרְס.

למה בכלל אכפת לנו מהמדינה הקטנה והצנועה הזאת? כי המשמעות חורגת הרבה מעבר להולנד עצמה. הולנד היא במקרה הבאה בתור שהולכת לבחירות, אבל רשימת המדינות שבהן יש כבר סיכוי ממשי לרוב נגד האיחוד האירופי הולכת וגדלה. כמו שהתוצאות מבריטניה וארצות־הברית עודדו את הגל האנטי־ממסדי הזה, גם מהפך בהולנד עומד לחזק את אפקט הדומינו – הולנד היא אומנם קטנה וצנועה יותר מבריטניה, אבל בניגוד אליה היא חברה מייסדת של האיחוד האירופי ונחשבת חלק בלתי נפרד ממנו (בניגוד לבריטים, שתמיד הקפידו לעמוד קצת מבחוץ, ולהתעקש על פחות ופחות אינטגרציה). ומכה כזאת יכולה אולי להיות הקדמה למה שיהיה סיום מוחלט של האיחוד האירופי – ניצחון של מרין לה־פן בבחירות לנשיאות צרפת. כל מהות האיחוד האירופי היא הברית בין גרמניה לצרפת, ואם אחת מהן יוצאת מהאיחוד, וזה בדיוק מה שמרין לה־פן רוצה לעשות, כבר לא תהיה אפשרות לדבר עליו בתור "האיחוד האירופי".

אבל לא צריך להיסחף מוקדם מדי. הפוליטיקה ההולנדית מבולגנת לפחות כמו זו הישראלית, ומורכבת מהמוני מפלגות שבכל פעם יוצרות ממשלות קואליציה. ה"מהפך" המדובר לקראת הבחירות הקרובות מורכב מסקרים שצופים למפלגת החירות של וילדרס להפוך להיות המפלגה הגדולה ביותר בפרלמנט – אבל זה עדיין לא אומר הרבה, כמו שתספר לכם מפלגת קדימה. אם נסתכל על הסקר המחמיא ביותר למפלגת החירות בזמן האחרון, קצת אחרי בחירת טראמפ לנשיאות ארה"ב – הם מקבלים 33 מושבים בפרלמנט (סקרים אחרים באותו הזמן צפו הרבה פחות). זה הופך אותם למפלגה הגדולה ביותר באופן משמעותי, אבל עם 150 מושבים בסך הכול בפרלמנט, זה לא ממש הופך את וילדרס לראש ממשלת־יחיד. בשביל להיות ראש הממשלה הוא יהיה חייב לשתף פעולה עם מפלגות אחרות, ובזה הוא לא מצטיין. מצע המפלגה מלא בדגלים שחורים עבור כל שאר המפלגות המשמעותיות, ובשתי המפלגות שאיתם הייתה מפלגת החירות בסוג של קואליציה לפני הבחירות האחרונות זוכרים היטב איך וילדרס פירק בסופו של דבר את אותה הממשלה, היחידה שבה הוא אי פעם תמך, ולא ימהרו לעשות איתו שוב עסקים. עם פרסום מצע המפלגה האחרון והקיצוני במיוחד עלתה אפילו התהיה אם וילדרס בכוונה הופך את עצמו לבלתי־ניתן להכללה בכל ממשלה, רק כדי שהוא יוכל להתלונן על המפלגות הממסדיות שמשאירות אותו מחוץ לממשלה למרות שהוא מנהיג המפלגה הגדולה ביותר.

אבל גם הנתונים האלה עדיין לא צריכים להרגיע יותר מדי את חובבי האיחוד האירופי. וילדרס הוא לא היחיד בהולנד שרוצה לצאת – מפלגת החירות היא אומנם היחידה מהמפלגות הגדולות שמכריזה על יציאה מהאיחוד האירופי כמדיניות רשמית, אבל יש לרעיון תומכים בלא מעט מפלגות אחרות. ויותר חשוב – וילדרס לא חייב באמת להיות ראש ממשלה. כל מה שהוא רוצה וצריך זה להשיג משאל־עם בסגנון בריטניה, ולזה יש לו סיכוי לא קטן להשיג תמיכה בכמה מהמפלגות האחרות, וכדאי לזכור שמי שהביא לנו את משאל העם של הברקזיט הם לא מפלגת העצמאות הבריטית שדרשה את היציאה, אלא המפלגה השמרנית שהנהגתה דווקא התנגדה ליציאה מהאיחוד האירופי, אבל הבינה שהמצביעים שלה רוצים את זה. האם יכול לקרות תרחיש דומה בהולנד? זה לא יהיה חסר תקדים. כאמור, מפלגת החירות כבר השתתפה כתומכת מבחוץ בממשלת מיעוט בראשות המפלגה הליברלית. אומנם זה לא נגמר בטוב, ואומנם וילדרס מקפיד בחודשים האחרונים להשמיץ את ראש הממשלה ומנהיג המפלגה הליברלית בכל הזדמנות, אבל אם הוא יעמוד בראש המפלגה הגדולה ביותר בפרלמנט יכול להיות שלא תישאר להם ברירה. מעבר לבעייתיות של הקמת ממשלה בלי המפלגה הגדולה ביותר, עניין לא מקובל בהולנד, במקרה של תוצאת בחירות כמו שרואים בסקרים כרגע הקואליציה היחידה בלי מפלגת החירות תהיה חייבת להיות קואליציית־ענק של כל המפלגות הממסדיות, ולא יהיה להן קל להסתדר ביחד. אם וילדרס יציע תמיכה מבחוץ כשהמחיר היחיד שלו הוא ארגון משאל עם על פרישה, זו עשויה להיות הצעה מפתה למפלגות היותר ימניות מביניהן.

ואם יצליחו לארגן משאל עם, מה תהיה התוצאה? הסקרים האחרונים נראים די צמודים, שזה עוד יותר ממה שהיה לתומכי הברקסיט בשנה שלפני המשאל. ואולי עוד יותר חשוב: יש לזה תקדים. שני משאלי עם כבר היו בהולנד על ענייני האיחוד האירופי, ובשניהם הצביע העם נגד האיחוד. ב 2005 הם הצביעו נגד חוקת האיחוד האירופי, שבסופו של דבר נכפתה עליהם בכל מקרה, ולפני פחות משנה הגיע משאל העם על ההסכם הכלכלי בין האיחוד לבין אוקראינה, סוגיה שולית לחלוטין לכל הדעות, אבל מתנגדי האיחוד החליטו להפוך אותה להפגנת כוח נגד האיחוד. הם אספו חתימות נדרשות לזימון משאל עם ובסופו של דבר ניצחו בו, כשראשי המחנה הצהירו במפורש שלא ממש אכפת להם מאוקראינה, אך הם רוצים לחסום כל דבר שקשור לאיחוד האירופי עד שיצליחו להשיג פרישה הולנדית מהאיחוד.

ואיפה עומדת ישראל בכל העניין הזה? למרבה האבסורד, במקום די מרכזי. בהולנד כמו בהרבה ממדינות אירופה, עמדות לגבי ישראל הן חלק בלתי נפרד מהפוליטיקה המקומית, והחלוקה ברורה: המפלגות השמאליות הממסדיות מאמצות את כל העמדות שאנחנו רגילים אליהן מהדיפלומטיה האירופית, ובפרט תמיכה בסנקציות נגד ישראל על מפעל ההתנחלויות. מולן, אולי כתגובת־נגד, עומד וילדרס שלא רק מצהיר ללא הפסקה על אהבה לישראל – אם תלכו לחשבון הטוויטר שלו, לא ייקח לכם הרבה זמן למצוא את דגל ישראל או איזושהי הודעת תמיכה בישראל, אלא גם מביע דעות שהיו ממקמות אותו עמוק בימין הישראלי, ובאתר מפלגת החירות אפשר למצוא מאמרים כמו "כבר יש מדינה פלסטינית: ירדן". במפלגת השמאל הירוק, בינתיים, אפשר למצוא את המאמר "ישראל: אפרטהייד היא עדיין המילה המתאימה". המגמה הזאת דומה לזו שקיימת בהרבה מאוד ממדינות אירופה ובעיקר באירופה הצפונית, והצלחה לוילדרס יכולה להיות תחילתו של מהפך ביחס האירופאי לישראל. גם המפלגה הליברלית, מפלגת השלטון הנוכחית ומי שבתיאוריה הייתה יכולה להיות השותפה העיקרית של מפלגת החירות, עדיין מתנגדת לסנקציות נגד ישראל, ושיתפה פעולה עם מפלגת החירות בעניין הזה.

אז תהיו מוכנים – במרץ הקרוב מהדורות החדשות שלכם עומדות להתמלא בדיבורים על פוליטיקה הולנדית, והסיפור הזה עומד להיות ההקדמה, ואולי אפילו יגנוב את ההצגה, מהסיפור הפוליטי הגדול של 2017 – הבחירות לנשיאות צרפת. בכל מקרה, האיחוד האירופי כרגע נלחם על חייו, אבל הסיפור עדיין לא נגמר. נחכה ונראה.

לבלוג של שי שפירא, הקישו כאן.