ארכיון הבלוג

שוברת הקרח: איך פורצים נתיבי ניצחון לשמאל בישראל

למה גוש הימין תמיד גדול יותר מגוש השמאל? יש האומרים שמדובר בצו הבוחר, שהולך והופך לימני יותר ויותר, או במגמות דמוגרפיות. ואולי מדובר, יותר מכל, בחומות ומגבלות דמיוניות שאנחנו קובעים לעצמנו? בעוד מנהיגי הימין משייטים באוקיאנוס פתוח ומלא אפשרויות, השמאל מנווט בים קפוא ורוחש קרחונים. ינשוף פוליטי-מדיני על כללי המשחק המפוקפקים, שנותנים לימין יתרון לא הוגן במערכת הבחירות, ועל הצורך לנתץ אותם לרסיסים. כדי לנצח, אנחנו לא זקוקים לספינה שתנווט בין הקרחונים, אלא לשוברת קרח.  

The Soviet icebreaker 50 Years of Victory - photos courtesy of Adventure Life

בימים האחרונים, אנחנו עדים להתעוררות מפתיעה של מפלגת העבודה. בפעם המי יודע כמה, מפלגתו של הרצוג קמה מאשפתות בתחילת מערכת בחירות, וממצב חסר תקווה עולה בסקרים לסטטוס של מתמודדת רצינית על ההנהגה. אולם אפילו התוצאות של הסקרים האחרונים, בהם גובר המחנה הציוני (האיחוד של מפלגת העבודה והתנועה של ציפי לבני) על הליכוד בראשות נתניהו, אינם יכולים להשכיח את העובדה שהמנדטים הנוספים אינם מגיעים ברובם מגוש הימין, אלא בעיקר ממפלגות אחיות בגוש השמאל מרכז. "אין חשיבות לשאלה מי המפלגה הגדולה ביותר," אומרים פרשנים ומשקיפים ביקורתיים, "אלא רק לגושים". בסופו של דבר, הם מבהירים, הסיעות השונות ימליצו לנשיא על מועמד להרכבת הממשלה, ומי שיוכל למצוא 61 אצבעות כדי לתמוך בו, יגיע לכורסת עור הצבי ברחוב בלפור. מי שלא, יסיים כמו ציפי לבני על 28 המנדטים שלה, שהתפוגגו כחלום ליל סתיו ברגע שלא הצליחה להשיג רוב.

המנדטים התפוגגו כחלום ליל סתיו – ציפי לבני

 

בטענות הללו יש הרבה אמת, אם כי הן לא מדוייקות לחלוטין. יש חשיבות לשאלה מי הוא ראש המפלגה הגדולה ביותר, והחשיבות הזאת עולה ככל שהפער בינו לבין המתחרה שלו גדול יותר. הניצחון במספר המנדטים מעניק למועמד מומנטום פסיכולוגי ותקשורתי, מתחילים לדבר עליו כמועמד מוביל לראשות ממשלה, גל אנרגיה שעשוי לשכנע סיעות מתנדנדות להעניק לו את חתימותיהן. אבל אליבא דכולי עלמא, היתרון המספרי הגדול של גוש הימין מציב את השמאל בפני אתגר אכזרי במערכת הבחירות הזאת, לא פחות מאשר במערכות הבחירות הקודמות. פוליטיקאים, פעילים ומעצבי דעת קהל מציעים דרכים שונות ומגוונות להתגבר על הבעיה, מיני תכסיסים שיעבירו כביכול מנדטים מגוש הימין לגוש השמאל. יש שחושבים שבטחוניסט דמוי מופז יעשה את העבודה, אחרים מצביעים על החיבור עם לבני ה"רביזיוניסטית" (מה שזה לא יהיה) ויש גם כאלו שמתעקשים שרק בנייה מאפס של התשתית החברתית של השמאל, דרך ארוכה ומפרכת שתימשך שנים רבות, תוכל להשיב לו את הנכסים שאיבד ולהחזיר אותו ברבות השנים לשלטון. רוב הפרשנויות הללו, שבכולן יש גרעין גדול של אמת, מקבלות כנתון את גבולות הגזרה שאנחנו נמצאים בהם – אותו "גוש שמאל-מרכז" מיתולוגי שרק איתו, כביכול, ניתן להרכיב ממשלה.

מעטים מנסים לחשוב מחוץ לקופסה, להתבונן לצדדים ולגלות שאנשי השמאל והמרכז נמצאים בכלא רעיוני, מיטת סדום אידיאולוגית שמציבה אותם בתנאים בלתי אפשריים. כשקברניט פוליטי מהימין הישראלי רוצה להרכיב קואליציה, הוא משייט לו בים הפתוח ובוחר נתיב ושותפים כאוות נפשו. מפלגות הימין, גם הימין הקיצוני, באות כולן בחשבון. גם אם אורי אריאל יפרוש מהבית היהודי ויקים מפלגת מתנחלים רדיקלית, נתניהו לא יהסס לנהל איתו משא ומתן קואליציוני. חרדים? הרי הם שותפים טבעיים. ואם אפשר להכניס את מפלגות המרכז ואפילו את העבודה כמלבין אסלות, אז מה טוב. הימין הליכודי, שמשייט באוקיאנוס של אפשרויות, מחובר עם העורף הפוליטי הטבעי שלו. הגוש שלו גדול יותר לא רק בשל תוצאות הבחירות, אלא בשל מנעד האפשרויות הרחב יותר. משום שיש לימין יותר אופציות "לגיטימיות" לקואליציה, גוש הימין גדול יותר בהגדרה.

יצחק "בוז'י" הרצוג וציפי לבני, כמו כל מועמד אחר מהשמאל-מרכז, משייטים לעומת זאת בים קפוא ורוחש קרחונים. התנועה שלהם, בניגוד לזו של הימין, מוגבלת בידי שאריות טהרנות שמאלנית וכללי משחק "פטריוטיים" שנקבעו בידי… לא ברור מי. בעיני רבים מבוחרי השמאל, וחלק מהפוליטיקאים שלו, ברית עם החרדים היא בל תראה ובל תישמע, למרות שלימין כמובן מותר לכרות ברית כזאת. גרוע מזאת: המפלגות הערביות נחשבות מאז ומתמיד לפסולות חיתון. כך, בניגוד לימין, השמאל-מרכז מנותק מהפריפריה הפוליטית שלו. משום שרבים מבוחרי הגוש הפוטנציאליים מצביעים למפלגות הערביות, ואלו אף פעם לא נכללות בחישוב, הרי שגוש השמאל נמצא בפיגור מתמיד של 10 עד 11 מנדטים. כדי לנצח את גוש הימין הוא צריך להדביק אותו בפער אדיר, דבר מסובך גם בתנאים פוליטיים טובים בהרבה מאלו שלנו.

כשר לקואליציה ימנית – אורי אריאל

 

הכללים הללו, שמכתיבים חוסר שיתוף פעולה עם החרדים ועם הערבים, אינם גזירת גורל. נהוג לומר שאי אפשר לשתף פעולה עם המפלגות הערביות משום שהן "אינן ציוניות". אבל גם יהדות התורה אינה ציונית, ולא זכור לי שמישהו בימין היסס לשתף איתה פעולה. גם המיתוס על ה"חרדים שאוכלים את הכספים של המדינה" הוא מוגזם בפראות. מגזרים מקומבנים אחרים, ביניהם אצולת המתנחלים, מיליציות המיסוי, הבנקאים ועוד לוקחים הרבה, הרבה יותר. קואליציה עם החרדים תצריך ויתורים, אבל כך גם קואליציה עם כל אחד אחר.

לכן, כדי לנצל את המומנטום החיובי ולהוביל את המחנה לניצחון בבחירות, חייבים לשנות באופן יסודי את כללי המשחק; למעשה, להתעלם מהם לחלוטין. בסרט "שומרי הסף", סיפר עמי איילון שכשהגיע לראשות השב"כ, ביקש מראשי המחלקות לבחון מחדש, מהיסוד, את כל הנהלים והנוהגים של הארגון. יכול להיות, אמר, שכשנבחן בקפידה כל נוהל נגיע למסקנה שיש לשמר אותו, אבל דבר אחד אני לא רוצה לשמוע: "צריך להמשיך באותה הדרך כי ככה עשינו תמיד." אם נבחן בקפידה את ה"כללים הקואליציונים" שנשמרו שנים רבות, נגלה שברובם יש יותר אינרציה מאשר היגיון.

פירוש הדבר אינו שלאחר הבחירות הבאות, אפשר להכניס מפלגות ערביות וחרדיות לקואליציה של שמאל-מרכז ללא קושי. ישנם פערים אידיאולוגיים, חלקם מורכבים ומסובכים, ויתכן בהחלט שחיבור מסוג זה לא יצלח. המועמד להרכבת הממשלה צריך להודיע בפשטות ובבירור שכל המפלגות, לבד מאלו שאנחנו מעוניינים להחליף בשלטון (הליכוד והבית היהודי), כשרות למשא ומתן קואליציוני. המרווח שלנו לא צריך להיות "מליברמן ועד מרצ", כפי שאמר יצחק הרצוג – אלו בדיוק חומות הקרח שכולאות את השמאל בתנאים שמקשים עליו לנצח. המרווח שלנו צריך להיות "מליברמן ועד טיבי, מלפיד ועד ליצמן", לא כשותפים לקואליציה אחת (הדבר כנראה אינו אפשרי), אלא כאופציות. אנחנו נדבר עם כולם, ונבדוק האם ניתן להגיע להסכמות שישרתו את המטרות האסטרטגיות שלנו. לא ילך עם אחמד טיבי? אולי נסגור עסקה עם איווט ליברמן. לא יילך עם ליברמן? נחבור לאריה דרעי ויעקב ליצמן. מרווח התמרון הזה יסייע במו"מ עתידי להרכבת קואליציה, ייתן למועמד גמישות גדולה יותר ומנופי לחץ, וישדר לערבים ולחרדים תחושה שהם לא מיעוטים מודרים אלא שותפים שווים במשחק – יריבים או בעלי ברית, בהתאם למצב ולסיטואציה.

לנהל איתו מו"מ כמו עם כל אחד אחר – אחמד טיבי

 

כדי לנצח בבחירות, להחליף את נתניהו ולחלץ את מדינת ישראל מידי הימין הקיצוני, לא די באסטרטגיה פוליטית שתסייע לנווט את הספינה שלנו בין הקרחונים. לא ספינה רגילה אנחנו צריכים, אלא שוברת קרח. רק כשנהפוך את ים הקרחונים לאוקייאנוס, ונפתח בפנינו את כל האפשרויות הקיימות, נוכל להתמודד ראש בראש מול הימין על הנהגת המדינה.

 

המכשולים מעבר לעיקול: האם השמאל-מרכז יוכל להקים ממשלה לאחר הבחירות?

מדינת ישראל הולכת לבחירות בעוד מספר חודשים, והן דווקא לא נראות מיותרות. בפעם הראשונה מזה שנים נראה שיש סיכוי, חמקמק אמנם, לשטוף החוצה את השלטון העבש של הליכוד והימין הדתי. המאבק קשה ותוצאותיו לא בטוחות, אבל מעטים מדברים על השאלה המכריעה, עם אלו קשיים נתמודד דווקא בתרחיש של ניצחון. האם יצחק "בוז'י" הרצוג ומפלגת מרכז-שמאל מאוחדת יוכלו להרכיב קואליציה אפילו אם יצליחו בקלפי מעבר למשוער? ינשוף פוליטי-מדיני על אומנות המשא ומתן, ריבוע העיגול והמכשולים מעבר לעיקול.

אז ישראל הולכת עוד פעם לבחירות. אם לא יהיו הפתעות גדולות, הכנסת תחליט על פיזורה שלה מחר (יום שני). אווירת הנכאים המשמימה של "ביבי ייבחר ממילא אז למה להתאמץ" מתחלפת בהדרגה בתקווה מתגברת והולכת שאולי אפשר לשטוף החוצה את השלטון הנצחי של הליכוד והימין הדתי. סקר גלובס מראה 24 מנדטים לגוש מאוחד של התנועה ומפלגת העבודה, לעומת 23 מנדטים בלבד לליכוד. בהתחשב בעובדה שנתניהו נוטה לקבל בפועל פחות מנדטים מאשר חוזים לו הסקרים, זו התחלה שמאפשרת קרב הוגן. האווירה התקשורתית יוצרת מומנטום חיובי, וגם האופן שבו התפרקה הממשלה מותיר מקום לתקווה. לציפי לבני ויאיר לפיד יהיה קשה לשבת עם נתניהו לאחר הבחירות: תנאים יותר טובים מאשר קיבלו בפעם שעברה קשה לדמיין, ואם שיתוף הפעולה עם נתניהו כשל באופן מחפיר כל כך בשנתיים האחרונות, קשה להאמין כיצד יוכלו לשכנע את אנשיהם ובוחריהם שהוא יצליח בפעם הבאה. בזהירות אפשר לומר שגם המאמצים לייצר מפלגת שמאל-מרכז מאוחדת נושאים בחובם סיכויים טובים יותר מאשר בבחירות שעברו. הפעם יתכן שתחושת הדחיפות תגבר על האגו והשאיפות האישיות.

בטור הזה, אני מעדיף שלא לדון בשאלה האסטרטגית של "האם אפשר לנצח את נתניהו". אחרים עשו את זה טוב ממני. לעומת זאת, אני מעדיף לשאול מה יקרה אם בוז'י הרצוג ומפלגת העבודה יצליחו להקים קואליציה חלופית. זו שאלה חשובה, משום שבמערכות בחירות נוטים לחשוב רק על הדרך, ולא על התוצאה. כשהאפשרות לניצחון עדיין קטנה מחמישים אחוז, נוטים להתמקד במאבק ולא בהשלכות האפשריות. ואז, גם כאשר מתגשם התרחיש הטוב ביותר והמועמד ה"נכון" מרכיב ממשלה, הוא נתקל בקשיים מהותיים שאיש לא חשב עליהם קודם. זו הטרגדיה של ציפי לבני, בפעם האחרונה שניסתה (באופן כושל) להרכיב קואליציה, ובמידה מסויימת, הכישלון להתוות אסטרטגיה למקרה של ניצחון עמד גם בבסיס הפיאסקו של אהוד ברק לאחר בחירות 1999.

בחינה שטחית, ראשונית אפילו, של מפת המנדטים לפי הסקרים, מראה שגם אם גוש המרכז שמאל יצליח להגביר את כוחו, הוא לא יוכל להקים ממשלה ללא שיתוף פעולה עם מפלגות ששייכות למחנה השני. בתנאים הנוכחיים, כדי להקים קואליציה מתפקדת, יהיה צורך בשיתוף פעולה עם מפלגה ימנית/חרדית אחת לפחות במקרה הטוב, וככל הנראה עם שתיים או שלוש. משה כחלון, שמנסה למקם את עצמו במרכז ויחסיו עם נתניהו רעים ועכורים, אינו נחשב כמפלגה ימנית מבחינה זו, אם כי גם הוא גורם שיכול לחבור לנתניהו. הבעיה האמיתית היא הצורך המסתמן בשיתוף פעולה עם אביגדור ליברמן, שחוכך בדעתו כמסתבר לחצות את הקוים, וכמובן המפלגות החרדיות. הדברים מסובכים ומורכבים בהרבה כאשר מביאים בחשבון את הצורך בשיתוף פעולה עם מרצ ותמיכה מבחוץ של המפלגות הערביות. כאן אנחנו נתקלים בבעיה של "סדינים אדומים", היינו – התנגדות רגשית לשיתוף פעולה מעבר למחלוקות ענייניות שניתן לגשר עליהן. שני "צמדי הסדינים האדומים" שהרצוג יתקל בהם כשירצה להרכיב קואליציה הוא לפיד והחרדים מחד, ומרצ/ערבים וליברמן מאידך. אין להקל ראש בכך: מדובר בבעיה קשה מאד, שיכולה לסכל את הניסיון להקים ממשלה חלופית, גם אם מחנה השמאל-מרכז יצליח מעבר למשוער בקלפיות.

אז מה עושים? קודם כל, המובן מאליו: עובדים קשה בבחירות. כל קול נוסף למפלגת המרכז-שמאל המאוחדת, אם תקום, או למרצ, יקטין את הצורך להסתמך על בעלי ברית בעייתיים מבחוץ. כלומר, הוא יגביר את האוטרקיה שלנו. אוטרקיה מושלמת לא תהיה, ככל הנראה, אפילו אם ההשגים יהיו גדולים מאד. עדיין, קשה לראות קואליציה של שמאל-מרכז ללא מפלגה ימנית או חרדית אחת, אולם כדאי, אם אפשר, שלא להזדקק לשתיים או שלוש מהן. כאן, יש יתרון גם לפרופיל הנמוך יחסית ולניסיון של יצחק הרצוג, פוליטיקאי משופשף, לא נוקשה ונטול אידיאולוגיה דוגמטית עם ניסיון עשיר בגישור ובמו"מ. המשימה לאחר הבחירות תהיה קשה, מעין "ריבוע מעגל" ומבחן עליון לאומנות המשא ומתן.

אם נתקדם מהתבנית לתוכן, הרי שארבעה עניינים מרכזיים שולטים בסדר היום של מחנה המרכז-שמאל, ויעמדו על השולחן במו"מ להקמת הממשלה הבאה: הנושא המדיני-בטחוני, יוקר המחייה, יחסי יהודים-ערבים, דת ומדינה. כל אחד מארבעת הנושאים הללו יציב קשיים משמעותיים עם חלק מהשותפות לקואליציה העתידית, גם בהנחה (הבעייתית בפני עצמה) שיסכימו לשבת באותה קואליציה מלכתחילה.

בלי טיפול עמוק ורציני בנושא המדיני-בטחוני, הבעיה הדחופה ביותר, אין טעם בהפלת נתניהו והקמת קואליצית מרכז-שמאל. באופן ספציפי, אני מתכוון לחידוש המשא ומתן עם הפלסטינים באופן שיוכל לקדם את הברית החשאית שנרקמת בימים אלו עם סעודיה, מצרים ומדינות המפרץ, וחשוב לא פחות, שיקום היחסים הרעועים עם ארצות הברית. לשם כך יהיה צורך בהקפאה ממשית של ההתנחלויות, דבר שלא אפשרי לבצע בשום ממשלה שמפלגת הבית היהודי חברה בה. מבין השותפים הפוטנציאליים בקואליצית מרכז-שמאל, הבעייתית ביותר מבחינה זו היא כמובן ישראל ביתנו. הנדידה ההדרגתית של ליברמן למרכז, האופורטוניזם וחוסר המחוייבות שלו להתנחלויות מאפשרת להגיע להסדר מסויים בהקשר הזה, אבל זה לא יהיה פשוט. נקודת המפתח היא להעניק לישראל ביתנו תיקים יוקרתיים, אבל לא כאלו שיוכלו לחבל בשקט במאמצים המדיניים, במיוחד לא תיקי השיכון או החוץ. זה נשמע מטורף, אבל עדיף להעניק לליברמן את תיק הביטחון – מקום בו יסונדל על ידי צמרת הצבא ולא יוכל לגרום לנזק חמור מדי. הבעייתיות מהבחינה הזאת, היא שליברמן עשוי להפריע אף יותר למטרה אחרת, חיונית לא פחות: שיקום היחסים בין יהודים לערבים במדינת ישראל. קואליצית מרכז-שמאל, שזקוקה לתמיכת מרצ והמפלגות הערביות, לא תוכל לוותר בסוגיה זו. לפיכך, הניסיון לרבע את המעגל עם ליברמן, הן בנושא המדיני והן בנושא היהודי-ערבי, יצריך כישורי משא ומתן וירטואוזיים. פשוט זה לא יהיה.

בנושא הטיפול ביוקר המחיה, אנחנו נכנסים לשדה מוקשים חמקמק ובעייתי אף יותר. משונה לומר, אבל בהקשר הזה המפלגה הבעייתית ביותר היא דווקא מפלגת העבודה. כל טיפול רציני ביוקר המחיה יצריך מלחמה עיקשת בלובי החקלאי, בחברת החשמל ובמיליציות מיסוי אחרות, שלחלקן משקל רב במפלגתו של הרצוג, הן מבחינה אידיאולוגית והן מבחינה פוליטית מעשית. הדבר נובע גם מסתירה בין שתי מטרות מקבילות, ששתיהן מזוהות עם המחאה החברתית: שמירה על מקומות עבודה והורדת מחירים. המונופולים, הקרטלים ומיליציות המיסוי מצדיקים הרי את קיומם בצורך לשמור על מקומות עבודה "שמפרנסים מאות משפחות", אבל שימור חוסר היעילות הנ"ל פוגע בכל יתר המשפחות והיחידים במדינה. לא תיתכן מלחמה בלובי החקלאי, אחד האחראים המרכזיים ליוקר המחיה, בממשלה שמפלגת העבודה עומדת בראשה, ועל המטרה הזאת כדאי לוותר בתקופה הקרובה. מה שכן אפשרי, הוא מאבק במיליצית מיסוי מרכזית אחרת: הבנקים, שלא נהנים מתמיכה דומה בשמאל. אם משה כחלון יצליח בקלפי כמצופה, יהיה טבעי להבטיח לו את תפקיד שר האוצר, כדי לראות האם יצליח לשחזר את הצלחתו בתחום הסלולר גם בתחומים אחרים, מסובכים וקשים בהרבה.

בתקווה, לפחות בבנקים יהיה אפשר לטפל. מקור הצילום: ויי-נט

 

            ולסיום, אם יהיה צורך לשתף פעולה עם החרדים, ראוי לשכוח מ"שוויון בנטל" לתקופה הקרובה. מדובר לכל היותר בעניין סמלי שיש לשלם לו מס שפתיים, ואין לו חשיבות מעשית. המוני חרדים לא יועילו לצה"ל, יגדילו את מפלס הכפייה הדתית בצבא ויעלו מאות מיליונים למשלם המיסים. אבל גם כאן, הניסיון הבעייתי להושיב לפיד קצוץ כנפיים עם החרדים יצריך פשרות של כבוד, ניסוחים עמומים ומשא ומתן מורכב, שלא יותיר אף צד עם הרגשה שנוצח והושפל. המשימה כבדה מאד, אבל לשמאל-מרכז עדיף לחשוב מראש על המכשולים המסתתרים מעבר לעיקול.

 

להשפיע מבפנים

כשאתם באים" "לשנות מבפנים", תבדקו היטב שיש בידיכם את הכוח לעשות זאת, אחרת ה"בפנים" ישנה אתכם. "הינשוף" במאמר חדש על תעתועי האסטרטגיה הפוליטית.

מאמר זה פורסם קודם באתר קומפרס. הוא יפורסם גם באתר "במחשבה שנייה".

בשלהי ינואר 1933, החליטה קואליציה של מנהיגי ימין שמרני בגרמניה להעלות את אדולף היטלר לשלטון. הם היו בטוחים שיוכלו לשלוט במנהיג הנאצי, לתמרן אותו ולמשוך בחוטיו מרחוק, או במילים אחרות – "להשפיע מבפנים". כדי להבטיח את התוצאה הזאת, תכננו מנהיגי הימין לכבול את היטלר באמצעות הסכם קואליציוני מחוכם. מלבד ראשות הממשלה ומשרד הפנים, כל התיקים, כולל חוץ וביטחון, יועדו לאנשי ימין שמרני ולא למפלגה הנאצית.

 מנהיגי הימין הגרמני היו כה מרוצים מעצמם, עד שלא העלו אפילו על דעתם אפשרות של כישלון. "אנחנו שכרנו את היטלר", אמר אחד, פרנץ פון פאפן, בזחיחות דעת אופיינית. הוא וחבריו סירבו להקשיב לקולות האזהרה שהגיעו אף מהמחנה שלהם. הברון אוולד פון קלייסט, אחד מבכירי המפלגה הלאומנית (ולימים חלק מתנועת ההתנגדות האנטי-נאצית), התרה בפאפן שתוכניותיו "לשלוט בהיטלר" הן הזיה מסוכנת. "אם אתה לא מצליח למנוע את עלייתו לשלטון עכשיו – כשהוא חלש ואתה חזק – כיצד תצליח לרסן אותו בעתיד כשכוחו יילך ויגבר?" פון פאפן סירב להקשיב.

"אנחנו שכרנו אותו" – פרנץ פון פאפן

המשך הרשומה

%d בלוגרים אהבו את זה: