האם אפשר לזהות את תהליכי ההקצנה של מחבלי הג'יהאד העולמי? ינשוף צבאי-אסטרטגי תוהה מדוע כשלה מערכת הניטור המתוחכמת באוניברסיטה שבה למדה תשפין מאליק, המחבלת שביצעה ביחד עם בעלה את הטבח במרכז לבעלי מוגבלויות בסאן ברנרדינו, קליפורניה. אולם הבעיה חורגת מכישלון מודיעיני: פרדוקס אדי הדלק מסביר כיצד מלבות הרשויות הפקיסטניות את האש שמלחכת את מפתן דלתן.

לפני מספר ימים, בוצע בארצות הברית פיגוע נתעב במיוחד על ידי זוג מחבלים, סייד פארוק ותשפין מאליק, שפתחו בירי במרכז לבעלי מוגבלויות בסאן ברנרדינו, קליפורניה. השניים, זוג נשוי, שייכים לז'אנר "המחבלים הפרינלסרים" שצובר פופולריות בימינו, וכמוהו ניתן לראות בשפע גם בקרב הדוקרים הפלסטיניים בגל האלימות האחרון בישראל. לפני שיצאה לפעולה, כתבה מאליק שהפיגוע התבצע לכבוד "המדינה האסלאמית", אך אין ראיות שהיא ובעלה היו חברים אי פעם בתשתית טרור כלשהי או קיבלו הוראות מדאע"ש. ממילא, המדינה האסלאמית מעודדת אפילו את מפקדיה בשטח, לא כל שכן מחבלים בארצות ניכר, לתקוף בהתאם להזדמנות בלי לבקש הוראות. החקירה נמצאת בראשיתה, אולם בינתיים נראה שפארוק ומאליק הושפעו, מעל הכל, מהתעמולה של דאע"ש ברשתות החברתיות.

כל פיגוע כזה מוביל אחריו דיון בתהליך ההקצנה של מחבלים מסוגם של מאליק ופארוק. מדוע, מבין מיליוני מוסלמים שלווים, ביניהם דתיים אדוקים רבים, בוחרים אנשים מסויימים, ולא אחרים, לבצע פיגועי טרור? בחוגים שמאליים, שאמונים על מסורת החומרנות המרקסיסטית וסבון הרחצה הפוסט-קולוניאלי, נהוג להאשים את העוני, אי הצדק, האבטלה, הייאוש, האימפריאליזם המערבי או כולם גם יחד. לפעמים זה גם נכון, במיוחד כאשר מדובר במעגל התמיכה הרחב יותר של ארגוני טרור. אולם חלק גדול מהמחבלים, המתנדבים הצבאיים ומארגני הפיגועים של הג'יהאד העולמי מגיעים דווקא ממשפחות של מעמד בינוני וצווארון לבן. במקרים מסויימים, כמו המחבל הניגרי המפורסם שהסתיר מטען חבלה בתחתוניו, מדובר בבנים למשפחות עשירות ממש, ואפילו חילוניות. רבים מהם פועלים כנגד רצון המשפחה, ומתוך מרד בה, וחלקם היו חילונים או דתיים מתונים, ועברו לקיצוניות ג'יהאדיסטית בשלב מסויים של חייהם. משקיפים רבים ניסו להבין את תהליך ההקצנה הזה, ברמות שונות של הצלחה (אחד המאמרים הטובים יותר בז'אנר, שהתפרסם ברולינג סטון ומומלץ מאד לקריאה, חקר לעומק את ההמרה הג'יהאדיסטית של האחים המחבלים מפיגוע המרתון בבוסטון). פיענוח חידת ההקצנה אינה רק עניין אקדמי, אלא משימה בעלת חשיבות מכרעת לממשלות, רשויות ושירותי מודיעין. ידיעת הסיבות והתסמינים להקצנה יוכלו לסייע במניעה, ואם אינה אפשרית, לפחות במעקב, איתור ומאסר של המחבלים לפני שהם עורקים לדאע"ש או מבצעם את זממם במדינות אחרות.

בהקשר הזה, תשפין מאליק, צעירה פקיסטנית שבילתה חלק גדול מחייה בערב הסעודית, היא מקרה מעניין במיוחד. ממאמר שהתפרסם לא מזמן בניו יורק טיימס, עולה כי המוסד שהיא למדה בו, אוניברסיטת בהאא אודין זכרייא בעיר מולטאן שבדרום פקיסטן, היה אתר ניסוי לקמפיין ממשלתי למאבק בקיצוניות האסלאמית. ב-2007, השנה שבה תשפין התחילה את לימודיה, פקיסטן הזדעזעה משורה של פיגועי טרור אכזריים של הטליבאן, ואזור מולטאן נחשב לחממה של קבוצות קיצוניות. לעיר עצמה דווקא יש עבר סופי, זרם מיסטי של האסלאם שנחשב כתועבה בעיני הג'יהאדיסטים, ופקיסטנים רבים טוענים שהאידיאולוגיה הג'יהאדיסטית הגיעה לאזור כתוצאה של השפעה של אסלאם ווהאבי רדיקלי מערב הסעודית. הקיצוניות האסלאמית חלחלה לאוכלוסיה של מולטאן לא רק דרך הכספים שזרמו למסגדים ולמוסדות החינוך שבנו נדבנים סעודים, אלא גם באמצעות נשאים אחרים – פקיסטנים שעבדו זמן ארוך בערב הסעודית וחזרו למולדתם.

הוריה של תשפין מאליק היו שייכים לקבוצה האחרונה. באוניברסיטה תשפין נודעה כתלמידה מצטיינת, אך אדוקה מאד בדתה. אביה החרים את האסלאם הסופי המקומי של מולטאן, סירב ללכת למסיבות וחתונות, ושמר בקנאות על כללי האסלאם הוהאבי. במהלך לימודיה באוניברסיטה, תשפין כיסתה את עצמה תמיד בניקאב, כיסוי הפנים הנהוג בערב הסעודית, ונמנעה מחברתם של סטודנטים גברים.

לא ברור אם תשפין קיבלה על עצמה אידיאולוגיה ג'יהאדיסטית כבר בתקופת לימודיה בפקיסטן, לפני שהיגרה לארצות הברית. אם התשובה חיובית, הרי שמדובר בכישלון מפואר של מערכת ניטור מתוחכמת שהוקמה באוניברסיטה בשנה האחרונה ללימודיה. ראשי האוניברסיטה במולטאן, שפחדו מקיצוניות אסלאמית, שיתפו פעולה עם שירותי הביטחון באיתור תאים ג'יהאדיסטיים, ואף התקינו מצלמות במעונות הסטודנטים כדי לזהות מגייסים לארגוני הטרור. תשפין אף פעם לא נחשדה בדבר, משום שהיתה שקטה ושמרה את דיעותיה בעיקר לעצמה. בכלל, מערכות ניטור מהסוג הזאת נוטות לזהות בעיקר סטודנטים רעשניים שלא בהכרח "נושכים", ולפספס טיפוסים שקטים ומופנים שדוגרים על עמדות קיצוניות להחריד בפרופיל נמוך. כך, פספסו מערכות הניטור המשופשפות של אוניברסיטאות אמריקאיות את הסטודנטים שביצעו מעשי טבח במספר קמפוסים, חרף סימני אזהרה רבים, וגם השב"כ לא הבחין ביגאל עמיר, שהיה פחות רועש מפעילי ימין קיצוני מוכרים יותר.

יעילותה של מערכת "ניטור הקיצוניות" באוניברסיטת מולטאן, ומערכות דומות לה, מוטלת לפיכך בספק. אולם לצד זאת, קיימת בעיה אחרת, שמשקיפים נוטים להתעלם ממנה בדרך כלל, ונכנה אותה כאן "פרדוקס אדי הדלק". קהילות דתיות שמרניות בעולם המוסלמי נוטות במקרים רבים להסתייג מטרור, במיוחד כשהוא לא מכוון נגד אויב ספציפי של הקהילה, לא כל שכן כשהוא פוגע בקהילה עצמה – תופעה נפוצה יותר ויותר בימינו. אולם במקביל, כפי שכתב כבר עמנואל סיוון בספרו הקלאסי קנאי האסלאם, הקהילה השמרנית גם מפיצה, מדעת או שלא מדעת, את אדי הדלק שמבעירים את מנועי הטרור המכוון נגדה.

המקרה של אוניברסיטת בהא א-דין זכרייה במולטאן הוא טיפוסי במידה רבה. הוא לא יכול להסביר את ההקצנה של תשפין מאליק, משום שהתרחש לאחר שסיימה את לימודיה, אבל הוא דוגמא מצויינת ל"פרדוקס אדי הדלק". בשנת 2013, האשימו סטודנטים אסלאמיסטים באוניברסיטה מרצה לאנגלית בשם ג'ונאייד חאפז ש"העליב את הנביא מוחמד" בפוסט שכתב בפייסבוק. חאפז היה חבר בקבוצה סגורה, "הליברלים כביכול של פקיסטן", ושם סיפר ככל הנראה בדיחות על נשותיו של הנביא. כמו שקורה לא מעט בפרשות מסוג הזה, ציד המכשפות מלמטה השתלב עם דיכוי מלמעלה. המשטרה עצרה את חאפז על יסוד סעיף 295-C לחוק העונשין הפקיסטני, שאוסר על חילול השם והעלבת הנביא. העונש המקסימלי הוא מוות. עורך הדין הראשון של חאפז פרש בשל איומי מוות מצד קיצונים אסלאמיים. המשפטן האמיץ שהסכים למלא את מקומו, עו"ד רשיד רחמן, החליט להתעלם מהאיומים. כבר בשימוע הראשון, הזהיר התובע ללא בושה ש"רחמן עלול לא לחיות עד השימוע הבא" – והשופט התעלם מהאיום המפורש, שהפך למציאות: שני רוצחים ירו ברחמן בתוך משרדו, לאור יום. הרצח עדיין לא פוענח. נכון לעכשיו, פרופ' חאפז מיוצג בידי פרקליט שלישי, אמיץ לא פחות, שקיצונים כבר הספיקו לירות מחוץ לביתו.

הרשויות הפקיסטניות, ואוניברסיטת בהאא אודין זכרייא שמשתפת איתן פעולה, מעבירות מסר כפול לאנשים מסוגה של תשפין מאליק. מצד אחד, הן משקיעות משאבים עצומים כדי לאתר תאי טרור ולסכל הטפה קיצונית של ארגונים כמו דאע"ש והטליבאן, ומצד שני – באמצעות רדיפה של אנשים כמו פרופ' חאפז – הן מעודדות חלק מהנחות היסוד של ארגוני הטרור הללו, בצורה מרוככת ומוגבלת. אחרי הכל, אם מותר להוציא להורג אנשים שאשמים בחילול השם, מדוע לא להרחיב את ההגדרה הזאת לכלל המוסלמים שחלוקים עליך מבחינה דתית, לא כל שכן לכופרים אמריקאיים ואירופיים? לפי נתוני הסקרים, רק מיעוט קטן של פקיסטנים תומך באופן פעיל בדאע"ש, ורוב האוכלוסיה מתנגדת לפיגועי טרור חסרי הבחנה, במיוחד לאחר שורה של פיגועים אכזריים בפקיסטן עצמה. אולם רבים מדי מחריגים מכך מחללי שם שמיים, שנתפסים בעיניהם כפושעים, ואפילו את אלו שמגנים עליהם בבתי המשפט, והרשויות מלבות את האש שמגיעה מלמטה. בדרך כלל, הקנאות הדתית הממסדית נשארת במהדורה המוגבלת שלה. רוב האנשים אינם הרפתקנים, וגם יודעים לסייג סייגים ולבצע הבחנות בין בודדים שנראים בעיניהם מתועבים במיוחד, לבין שאר העולם. אולם באווירה של אדי דלק, תמיד יהיו אנשים שבליבם ידלק ניצוץ שיפעיל תגובת שרשרת גרעינית – אלו שיקחו את העיקרון רחוק יותר ויכוונו את חרב האלימות והטרור לכל מי שאינו הם, כולל הציבור שבתוכו צמחו.