ארכיון הבלוג

הרוצה בשלום: כוח ודיבורים בין בוז'י לאובמה

הרוצה בשלום ייכון למלחמה – מה פירוש הדבר? בין הדיפלומטיה של אובמה בסוריה לשאיפה של בוז'י הרצוג להשפיע מבפנים על מדיניות נתניהו, ינשוף פוליטי-מדיני על הריקוד החמקמק בין דיבורים לכוח.

f0da156fe45c51ae0ef256f7a04cf058

בימים אלו, ימי בין ערביים וערב כיפור, באים ויוצאים המתווכים, העסקנים ועורכי הדין מוילות יוקרתיות בצהלה, דירות מסתור למיניהן בתל אביב ובירושלים, ויש להניח שגם מהארמון בקיסריה ומהמעון המתפורר ברחוב בלפור. בוז'י הרצוג שוב מחפש "מהלך אזורי דרמטי" כדי להיתלות בו ולהיכנס לממשלה, בלי שחברי מפלגתו הזועמים יעשו לו מעשה אהוד ברק ויותירו אותו לבד בקואליציה עם כמה עסקנים. הפרשנים הפוליטיים עורכים חישובים ומחברים מספרים, ואני נזכר במאמר שפרסמתי מזמן על האפשרות האסטרטגית "להשפיע מבפנים" מתוך קואליציה עוינת. אז כתבתי שמפלגת העבודה, או כל מפלגת אופוזיציה אחרת, תוכל להשפיע מבפנים ולשנות את מדיניות נתניהו רק אם תחזיק בידה מגלב ארוך וכואב. כל עוד לא תוכל להפיל את הקואליציה ואת הממשלה, אלא רק לחזק אותה, מדוע שנתניהו יוותר לה ולו כהוא זה? במצב הפוליטי הנוכחי, ואפילו אם הבית היהודי וישראל ביתנו יפרשו מהממשלה, אין למפלגת העבודה יכולת כזאת, כי נתניהו תמיד מסוגל לבעוט אותה ולהחזיר את הימין. באותה מידה, גם אבו מאזן לא מסוגל לשכנע את נתניהו לוותר לרשות הפלסטינית, כי אין לו דרך להכאיב לישראל. בלי סנקציה ממשית, אי אפשר להשפיע מבפנים. פוליטיקאים לא מוותרים ליריביהם סתם כך, בלי שמאיימים עליהם.

wsdafasf-e1426357609887

נתניהו מאוחדת: בלי איום ממשי, הרצוג לא יכול לסחוט ויתורים. קרדיט: טיימס אוף ישראל.

            אם נרחיק לכת מעבר לבוז'י והרחש-בחש בביצה המקומית, אפשר ליישם את העיקרון שלנו גם על מערכות גדולות ומורכבות בהרבה. הנשיא אובמה, למשל, מאמין בכוחה של דיפלומטיה; כל כך מאמין, עד שניסה להפעיל את כל מנופי הלחץ הוורבליים אפילו על פוליטיקאי ציני כפוטין, בתקווה שיוותר לארצות הברית מרצונו הטוב. לאובמה ומזכיר המדינה שלו, ג'ון קרי, יש סיבות טובות לפחד מכניסה צבאית לסוריה. ארצות הברית, אחרי הכל, בזבזה משאבים עצומים של דם ודמים במלחמות עיראק ואפגניסטאן, בעוד תקציבי העתק של המלחמות נחוצים גם לצרכים פנימיים דוחקים. השיקול הגיוני, אבל יש לו מחיר. בפועל, הוא מרוקן את הדיפלומטיה האמריקאית מכל תוכן. אם פוטין יודע שהאמריקאים לא יפגעו באופן פעיל באינטרסים שלו ושל אסד באמצעים צבאיים, מדוע שיוותר להם או יקיים הסכמים שחתם? הדינמיקה במשא ומתן האמריקאי-רוסי מזכירה את המשל היהודי הידוע, על הרשלה שאיים על בעל הפונדק שאם לא ימכור לו בהקפה, יעשה את מה שאביו תמיד עשה במצבים כאלה: יילך לישון רעב. כמו הרשלה, גם ג'ון קרי מגיע להבנות והסכמים עם הרוסים, יוצא בזעם מהחדר כאשר הם מופרים, הולך לישון רעב ומותיר את תושבי חלב לבדם מול פצצות החבית של אסד ופוטין. כנראה שגם אחרי כל כך הרבה שנים בתפקיד, ג'ון קרי עדיין לא הפנים (או שמתנהג כאילו לא הפנים) שדיפלומטיה הינה חסרת ערך לחלוטין ללא גיבוי רציני של כוח צבאי; לא רק כוח צבאי תיאורטי, שבוודאי יש לארצות הברית, אלא איום ממשי ואמין בהפעלתו בשטח ממש.

150929145850-mexico-obama-putin-2012-super-169

דיפלומטיה ללא גיבוי: אובמה ופוטין

            לא קשה למצוא דוגמאות מקבילות בהיסטוריה הקרובה והרחוקה. מתנגדיו של היטלר בגרמניה ב-1933 היו מוכנים להסתכן ולמחות נגד המשטר הנאצי. הסוציאל-דמוקרטים ארגנו הפגנות ונאמו בפרלמנט מול קריאות הבוז והשטנה של החולצות החומות, וגם הממשלה הקתולית של בוואריה הפרה את הפקודות שהגיעו מברלין והתנהגה כמעט כשלטון עצמאי. אולם הן הסוציאל-דמוקרטים והן ממשלת בוואריה לא היו מוכנים לגרור את גרמניה למלחמת אזרחים עקובה מדם, ודבקו בעיקרון האי אלימות. הם לא שקלו להפעיל את המשטרה נגד הנאצים, במקרה הבווארי, או לארגן שביתה כללית, במקרה הסוציאל-דמוקרטי, מחשש שצעדים כאלו יטביעו את המדינה בדם. מכיוון שלהיטלר לא היתה שום בעיה להפעיל אלימות, אפילו במחיר של מלחמת אזרחים, המאבק בין הצדדים הסתיים עוד בטרם התחיל. גם נסיונותיו של ראש ממשלת בוואריה, ד"ר היינריך הלד, לשאת ולתת עם הנאצים על פשרה כלשהי נידונו לכישלון. בהעדר איום אמין בהפעלת כוח, מדוע שהנאצים יוותרו ולו כמלוא הנימה? אכן, ממשלתו של הלד לא העריכה ימים, ופוזרה על ידי בריונים נאצים עוד בראשית 1933. המפלגה הסוציאל-דמוקרטית פוזרה אף היא, ורוב מנהיגיה מצאו את עצמם בבתי כלא, מחנות ריכוז או בגלות.

300px-artikel_46018_bilder_value_1_kabinett-held-iv-1

פחד ממלחמת אזרחים: ד"ר היינריך הלד

            ב-2008, היינו עדים לתרחיש דומה באופן מפתיע גם במדינה שונה לחלוטין: שכנתנו הצפונית לבנון. נסראללה ואנשיו, כך התברר באותה התקופה, החזיקו ברשת פרטית שאפשרה להם לצוטט לטלפונים של פקידי הממשלה הבכירים, והפעילו סוכנים משלהם בצמתים מרכזיים, כולל נמל התעופה הבינלאומי של ביירות. מתנגדי חיזבאללה בלבנון ניסו לנקוט בצעדי נגד, פיטרו כמה פקידים שמזוהים עם חיזבאללה וניסו לפרק את רשת התקשורת העצמאית. אולם יריבי חיזבאללה בלבנון, הסונים והנוצרים המרונים, לא היו מעוניינים לגרור את המדינה למלחמת אזרחים, והארגון השיעי היה מוכן לעשות זאת. כרגיל, כשצד אלים ונחוש פוגש בצד שוחר שלום והססן, לא קשה לנחש מי ינצח. קלאוזביץ, אבי ההגות הצבאית המודרנית כתב בספרו הידוע, על המלחמה, כי כל מי שמתכנן לנקוט באסטרטגיה של דיפלומטיה, חייב לוודא קודם כל שאויביו "לא יעתרו לבית המשפט העליון מכולם – זה של האלימות – או שיפסידו במידה וינסו לעשות זאת."

            אין פירוש הדבר, כמובן, שדיפלומטיה היא חסרת ערך, או שכוח צבאי הוא חזות הכל. לפעמים, כמו במשבר הטילים בקובה, הצליחו דיפלומטים להציל את מדינותיהם ממלחמות הרסניות באמצעות משא ומתן. אולם בכל המקרים הללו, הדיפלומטים גובו באמצעות איום אמין בכוח צבאי. כפי שאמר קלאוזביץ, גם כשסכסוכים נפתרים ללא ירייה אחת, עצם האפשרות שיתקיים קרב תמיד רודפת אותם כמו רוח רפאים. איום אמין בכוח גורר סיכון ממשי שבאמת תפרוץ מלחמה, לאסונם של כל הצדדים. אולם האמת העצובה שאיש אינו לוקח ברצינות את הדיפלומטיה של מדינה שאינה מוכנה לקחת סיכונים. "הרוצה בשלום ייכון למלחמה" פירושו לא רק מוכנות צבאית תיאורטית, אלא נכונות לצאת למלחמה ממש. מי שלא רוצה לעשות זאת, יזמין בריונות מצד שכניו ויריביו, ואז ייאלץ לעיתים לצאת לעימות הרסני בצוק העיתים, באופן מפתיע ובתנאים הרבה יותר גרועים מאשר חזה.

ערפל קרב: מבצע "שובו אחים", חנין זועבי והאזהרה של קלאוזביץ

קארל פון קלאוזביץ, גדול ההוגים הצבאיים בתקופה המודרנית, אמר ש"המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים." מהי הסכנה שממנה הזהיר אותנו קלאוזביץ, וכיצד המבצע לשחרור החטופים דוחף אותנו בדיוק לשם? וגם: איך ההתנפלות על חנין זועבי, פוליטיקאית מאוסה לכל הדיעות, חושפת מגמות אפלות וקטלניות שמסכנות את ישראל יותר מכל מה שהחמאס יכול לעשות.

the_fog_of_war_762_by_badchess-d328nzt

בעולם האסטרטגיה הצבאית יש מעט מאד אמיתות נצחיות: אחת מהן היא הקביעה הנודעת של ההוגה הצבאי הפרוסי, קארל פון קלאוזביץ, ש"המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים." במילים אחרות: לא יוצאים למלחמה אלא על מנת להגיע למטרה מדינית תחומה, ברורה וניתנת להשגה. כמו כן, יש לבחור אמצעים מתאימים להשגת המטרה הזאת, לשקול את הסיכונים, ההשלכות ותוצאות הלוואי, ולהחליט האם היעד שווה את הסיכון. מי שיוצא למערכה צבאית ללא מטרות ברורות (מה שנקרא במקומותנו "מבצע מתגלגל"), עמומות או לא ניתנות להשגה, נמצא בדרך המלך לטראומה צבאית נוסח וייטנאם, עראק או מלחמת לבנון הראשונה. היינו, דשדוש אינסופי בבוץ שקשה לצאת ממנו, בלי להשפיל את עצמך או להודות שכל הקורבנות והדמים שהוקרבו עד כה היו לשווא.

הורד

כרגע, נראה שמבצע "שובו אחים", כמעין שידור חוזר של מבצעי העונשין שנערכו בעזה בעקבות חטיפת גלעד שליט, הוא דוגמא קלאסית ל"מבצע מתגלגל" עם אמצעים בעייתיים מחד, ומטרות עמומות וחמקמקות מאידך. נתחיל עם חוסר המודעות לסיכונים, בראש ובראשונה הבערת השטח, ביחס לאמצעים שנעשה בהם שימוש. לא זה המקום לדון בשאלה, האם מבצע צבאי גורף, אלים וכוללני הוא הדרך הנכונה לשחרור שלושת החטופים. קשה לתת תשובה מוסמכת לטענה הזאת, לא משום שאסור לבקר את צה"ל וזרועות הביטחון, אלא משום שחסר לנו מידע שנחוץ על מנת להכריע. אבל בכל מקרה שהוא, מבצע צבאי בגדה נושא עמו סיכונים מרובים ותגובות דומינו אחרות שקשה לצפות אותן. בשלב הנוכחי הסיכונים עוד נמוכים: כפי שאמרו כבר פרשנים לא מעטים, רבים בצד השני מצפים שישראל תגיב בחומרה לחטיפת אזרחיה. מהסיבה הזאת, הלחץ הבינלאומי על ישראל מינורי או אינו קיים בשעה זאת. אולם מצב עניינים זה ישתנה, ובמהירות רבה, ככל שהמבצע יתמשך וזיכרון האירוע הראשוני יתעמעם. אפשר להסתכל על זה כמו "דלק": החטיפה, בדומה להתקפות משמעותיות אחרות של ארגוני הטרור, ממלאות את מיכלי הדלק של המבצע בבנזין שמספיק לתקופה מסויימת. ככל שהמבצע נרחב יותר, אלים יותר וגורם יותר סבל לאוכלוסיה – כך הדלק נגמר במהירות רבה יותר. יתר על כן, התמשכות המבצע, עצימותו והיקפו מגבירים את הסיכויים לאירוע שבו ייהרגו אזרחים רבים, לרוב מנזק קולטרלי או טעות מבצעית, נוסח כפר כנא בלבנון. מניסיון העבר, אירוע כזה יכול להפוך מבצע לגיטימי לאסון אסטרטגי ברגע אחד בודד.

אסון ברגע אחד - ההרס בכפר כנא בעקבות הפצצת צה"ל במבצע ענבי זעם. צילום: רויטרס

אסון ברגע אחד – ההרס בכפר כנא בעקבות הפצצת צה"ל במבצע ענבי זעם. צילום: רויטרס

מתוך הנחות היסוד הללו, ראוי להסתכל בעין ביקורתית במיוחד על התנהלות צה"ל והממשלה בשלב הנוכחי, עוד לפני שעברנו לדבר על הנושא הקריטי של היעדים. קשה להאמין, למשל, שהפלישה האלימה לאוניברסיטת ביר זית, או מעצר פוליטיקאים נוסח יושב ראש הפרלמנט הפלסטיני, יתרמו באופן משמעותי לחילוץ החטופים. מי שחושב שכך הוא משיג "קלפי מיקוח" משלה את עצמו. "קלפי מיקוח" כאלו נחטפו הרי אחרי עסקת שליט, ולא זכור לי שהם עזרו להוריד את המחיר כהוא זה. לעומת זאת, הם יוצרים רעש וצלצולים, משפילים את הרשות הפלסטינית ויוצרים זעם מיותר בציבור הערבי בגדה ומעבר לה. בקיצור, אם נשוב להשתמש במטפורת הרכב, מדובר ב"חראקות": מהלכי סרק שלא תורמים לנסיעה ליעד, אבל מכלים את הבנזין במהירות רבה. כשיש שפע דלק, קל ונוח לבזבז. את החיסרון מרגישים בדרך כלל רגע אחד לפני שהמיכל מתרוקן.

51DE276A6546A4D235AEC225BD0DB

הדברים הופכים לבעייתיים וחמורים אף יותר, כאשר אנחנו מסתכלים על הנושא החשוב ביותר: המטרות והיעדים של המבצע. כפי שלימד אותנו פון קלאוזביץ, כל פעולה צבאית עלולה להיות הרת אסון ללא מטרות ברורות וניתנות להשגה. אבל האם יש למבצע "שובו אחים" מטרות ארוכות טווח פרט לשחרור החטופים? לפי ניתוח הפעולות הצבאיות, כמו גם ההתבטאויות הבלתי רשמיות ששמענו על כה, הכוונה היא לנצל את אירוע החטיפה על מנת ליצור מציאות חדשה בשטח. המשמעות של "מציאות חדשה" היא משולשת: ריסוק תשתיות החמאס בגדה, החלשתו בבחירות עתידיות וסיכול הפיוס הפנים-פלסטיני בינו לבין פת"ח. כדי להעריך את מדיניות הממשלה באופן רציני, צריך לבדוק עד כמה המטרות הללו ברורות, באיזו מידה הן ישימות ומה הסיכונים שאנחנו לוקחים על עצמנו בניסיון להשיג אותן.

המילה "תשתיות" היא מושג שמשתמשים בו הרבה מאד בשיח הבטחוני הישראלי, אך למעט מאד אנשים ברור מהי משמעותו המדוייקת. מתי "מושמדות" התשתיות של ארגון טרור? מי שיעקוב אחרי ההיסטוריה הבטחונית של ישראל, יגלה שדיבורים על השמדת תשתיות פח"ע חוזרים על עצמם מדי מספר שנים, לכל המאוחר החל ממלחמת לבנון הראשונה. פעמים אינספור ניסתה ישראל להשמיד את תשתיות אש"ף בלבנון, חיזבאללה, החמאס או הג'יהאד האסלאמי. מכל המקרים הללו, השמדת אש"ף בלבנון היתה ההישג הממשי היחיד, שנבע, בעיקר, מעוינות האוכלוסיה הדרום לבנונית לפלסטינים. ההיסטוריה הישראלית מוכיחה שכל ניסיון "להשמיד תשתיות", היינו, למגר לחלוטין, ארגון טרור שמבוסס היטב בשטח ונהנה מתמיכה של חלקים נרחבים בציבור, אינו יותר מחלומות באספמיה. תספרו: כמה פעמים הצהיר צה"ל כי הוא ימגר את "תשתיות" החמאס או החיזבאללה? כל אחד יכול לעשות את החשבון שלו, אבל דבר אחד ברור: הארגונים הללו עדיין איתנו.

עדיין איתנו: עצרת של חיזבאללה בלבנון

עדיין איתנו: עצרת של חיזבאללה בלבנון

המטרה השנייה, מרחיקת הלכת יותר, היא שינוי פוליטי בשטח על ידי החלשת החמאס בבחירות עתידיות. בהקשר הזה, נראה שמקבלי ההחלטות הישראלים באמת לא לומדים מההיסטוריה. האם צריך להזכיר מה קרה בפעם האחרונה שישראל ניסתה להתערב באופן צבאי במאזן הכוחות במדינה שכנה, כדי להשליט בה שלטון ידידותי יותר? תשאלו את חסן נסראללה ועלי חמנאי, שהפכו בסופו של דבר למרוויחים העיקריים מכל הסיפור. אם כבר, סביר שהחמאס יתחזק ולא ייחלש בשל ההתערבות הצבאית הישראית נגדו. באשר להסכם הפיוס, הוא קרטע זה זמן רב, ויתכן בהחלט שהאירועים הנוכחיים יספקו לרשות סיבה להתנער ממנו. האם זה טוב לישראל? בכלל לא בטוח, ובכל מקרה – ההתבטאויות הישראליות הגסות כאילו המבצע הצבאי נועד למוטט אותו בוודאי לא קונסטרוקטיביות בעניין זה. והדובדבן על הקצפת: ההתבטאות של "גורמים ממשלתיים בירושלים", שהובאה על ידי רון בן ישי, כאילו המטרה היא "לערוך דה-לגיטימציה להסכם הפיוס בזירה הבינלאומית" היתה צריכה להותיר את הקוראים עם פה פעור. מי שעוד חושב שמבצע ישראלי יכול לעבוד לטובתה של ישראל בזירה הבינלאומית ולערוך דה-לגיטימציה לצד השני דווקא, צריך לעבור בדיקת עיניים דחופה.

אבל גם אם מתמקדים במטרה האסטרטגית עצמה, סימני השאלה רק הולכים ומתרבים. נניח שהסכם הפיוס בין החמאס לפת"ח יחוסל: כיצד ישראל מתכוונת למנף את ה"הישג" הזה? אופציה אחת היא לנסות לחזור למתכונת הישנה של שיתוף פעולה עם הנשיא עבאס והרשות. אבל איך זה מסתדר עם סירובה של ישראל למדינה פלסטינית במתכונת כלשהי בשולחן המשא ומתן, ועם נטייתו של נתניהו להאשים דווקא את אבו מאזן במשבר החטופים? במקרה הזה, הפת"ח נתקל במלכודת קלאסית של משטרי חסות פשרניים. מחד, הצד הישראלי מצפה ממנו לשיתוף פעולה מוחלט, גם ברמת המעשה וגם ברמת הנרטיב (ויעידו הנסיונות המגוחכים למדוד את עוצמת הגינוי הפלסטיני לחטיפה), ומאידך – מגנה ומשליך עליו בוץ בלי קשר למעשיו בפועל. בה במידה, חוסר הנכונות של הישראלים לויתורים כלשהם בתמורה מרסק את המעמד של הפת"ח ברחוב הפלסטיני. כך שדווקא הגורמים המתונים, שנכונים ומוכנים ללכת לקראת ישראל כברת דרך, גם אוכלים את הדגים המסריחים וגם מגורשים מהעיר. זו אסטרטגיה עקומה. ישראל מציבה לעצמה מטרה שתועלתה מוטלת בספק, תופעות הלוואי שלה חריפות ונזקיה חמורים ומרובים.

גם אוכל את הדגים וגם מגורש מהעיר - הנשיא מחמוד עבאס

גם אוכל את הדגים וגם מגורש מהעיר – הנשיא מחמוד עבאס

לבסוף, יש לתת את הדעת לגל הלאומני הדביק והמסוכן ששוטף את מדינת ישראל מאז החטיפה. לא – הכוונה שלי אינה לסימפטיה של כולנו לחטופים ולמשפחותיהם או אפילו לתפילות ההמוניות שראינו בתקופה האחרונה, אלא לנטייה של התקשורת, ורבים מהציבור, להוקיע באלימות ובגסות כל מי שמעז לסטות מהגירסה המיינסטרימית של האירועים. מדובר בתופעה פסולה לכל הדיעות, אפילו אם מושא ההתנפלות עונה לשם חנין זועבי. כדי להסיר ספק, מדובר בעיני בפוליטיקאית כושלת שחיה מפרובוקציות זולות, ומייצגת שילוב מאוס בין לאומנות ערבית לרטוריקה פוסט-קולוניאלית צדקנית. ובכל זאת, לכל הדברים הללו אין שום קשר לעליהום ההמוני עליה. בניגוד לפעמים קודמות, הפעם דבריה של זועבי, מקוממים ככל שיהיו, עוותו באופן חלקי לפחות. נכון שהיא אמרה שלדעתה החוטפים "אינם טרוריסטים", אבל מיד הבהירה שהיא לא מסכימה עם החטיפה, ושההימנעות שלה משימוש בהגדרה טרור הוא משום שלדעתה מאבק השחרור הפלסטיני הוא צודק במהותו. מעבר לכך, הקריאה לציבור הישראלי להבין את הסבל של הצד השני, בעיקר בגזרת האסירים שובתי הרעב, הוא חשוב בפני עצמו. תמיד ראוי להבין את מחשבותיו ורגשותיו של הצד השני והצידוקים שמניעים אותו, גם ובמיוחד בעיתות מלחמה וסכסוך. אבל ברגעים מסויימים של היסטריה המונית, הציבוריות הישראלית נשטפת בגל סוחף של צדקנות ומוסרנות, שמטיח לסלעים את כל מי שמעז להציע פרשנות אחרת. מיותר לציין את הסכנות שבסחף כזה, שאוטם את המחשבה לאלטרנטיבות, יוצר קבעונות ומסייד את העורקים המנטליים שלנו. בחלק מהמקרים, מדובר בתגובה של זעם רגעי. אולם במקרים אחרים – אנחנו יכולים לראות תחילה של מגמות מסוכנות בהרבה.

ח"כ חנין זועבי

ח"כ חנין זועבי

נעזוב לרגע את המסיתים הקבועים נוסח מיכאל בן ארי ובני מינו, ונסתכל במפלגות שחברות בממשלה. שר החוץ ליברמן, אדם שערכים דמוקרטים הם כידוע נר לרגליו, כבר טרח לערוך משפט בזק כמיטב המסורת הפוטיניסטית, ולהבהיר כי "דינה של זועבי הוא כדינם של החוטפים". מירי רגב דווקא הציעה גירוש לעזה, והדגימה פעם נוספת את שליטתה המרשימה בקללות בערבית. התעלתה על כולם אישה בשם ענבל ליבר, שמתהדרת בתואר "ראש המטה החילוני בבית היהודי". כל השגיאות במקור:

זוהי הקדנציה השנייה בה מכהנת חנין זועבי כחברת כנסת. זוהי הקדנציה שנייה שבה רוב הציבור בישראל מגיע פעם אחר פעם לנקודת רתיחה, ללחץ דם בשמיים ולהקפצת הוריד העצבני שעל המצח מעבר ליכולתו, בגלל התבטאויותיה של זועבי. קדנציה אחת יותר מידי. יש שיאמרו שזו הרי הדמוקרטיה במיטבה; שהעובדה שניתנת לכבודה המפוקפקת הזכות להשמיע דעותיה נגד המדינה שמעניקה לה בית ונגד האזרחים שמאכילים אותה, הינה גדולת הפלורליזם וחופש הביטוי. ואני שואלת, האומנם זו הדמוקרטיה? האומנם מילים שונות ממעשים? בכל מדינה מתוקנת בעולם אלו שביצעו מעשי בגידה יושבים בכלא, נענשים עקב דקירת הסכין שנעצו בגבה של מדינתם. אך נשגב מבינתי מדוע מילים מקבלות יחס שונה; האם אין בכוחה של מילה להוות בגידה חד משמעית במדינה? לא ברור.

התעלתה על כולם - ענבל ליבר

התעלתה על כולם – ענבל ליבר

 

מעניין לאלו "מדינות מתוקנות", כאלו שמענישות בעלי דיעות לא פטריוטיות על בגידה, מתכוונת ליבר בטור שלה. הקורא יכול להביא דוגמאות כיד דמיונו הטובה. האם המודל של "ראש המטה החילוני בבית היהודי" הוא צפון קוריאה, או שאולי די בהגבלות הסיניות על "דיבורים חתרניים" כדי להניח את דעתה הפטריוטית? ליבר מוסיפה ומוספת כי "הגיע הזמן שנכיר בכוחה ובמשמעותה של המילה. היא חזקה לא פחות ממעשה. מילותיה של זועבי לא נופלות משפיכת דמם של ילדינו בעצמה, ועל כן יש לפעול בהתאם." נותר רק לשאול, האם חנין זועבי תהיה הקורבן האחרון של "פטריוטיות" מהסוג המאוס הזה, וכמה מאלו שלא טורחים להגן עליה עכשיו יעמדו, במהרה בימינו, במקומה. הלכי רוח טוטליטריים נוסח ליבר ודומיה (מישהו אמר ספיר סבח?) הם איום קיומי אמיתי למדינת ישראל ולאופיה – מעל ומעבר לכל דבר שאויביה יכולים לעשות.

עמוד ענן: לאן ממשיכים מכאן?

 

ישראל חיסלה את רמטכ"ל חמאס אחמד ג'עברי, ועכשיו לאן? כשנכנסים לעימות מזויין, חשוב לדעת כיצד מתכננים לצאת ממנו, ומה בדיוק שואפים להשיג, אך כל האפשרויות קשות ובעייתיות. ינשוף צבאי-אסטרטגי על המלחמה הממשמשת ובאה.

 

ראו גם: מבעד למסך העשן: להכיר את חמאס

ההוגה הצבאי הגדול, קארל פון קלאוזביץ, כתב כי "המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים". כמו משפטים רבים שמצטטים אותם בלי להבין תמיד את משמעותם, האמירה של קלאוזביץ העניקה תחמושת לפרשנים רבים ושונים, המחזיקים לעתים בעמדות הפוכות בתכלית. לאחר שאמריקה יצאה בעור שיניה מהבוץ בוייטנאם. פירש קצין צעיר בשם קולין פאוול (לימים שר ההגנה האמריקאי) את קלאוזביץ באור חדש. הטעות של אמריקה בוייטנאם, טען, היתה שלא הבינה כי "המלחמה היא המשיך המדיניות באמצעים אחרים". היינו – היא יצאה למלחמה בלי לדעת כיצד לצאת ממנה, מה מטרתה, ומה היא שואפת להשיג.

את השאלה הזאת אנחנו חייבים לשאול את עצמנו עכשיו, לאור המבצע המתגלגל "עמוד ענן" שהחל בחיסולו המוצלח של רמטכ"ל חמאס אחמד ג'עברי. מבחינה מבצעית טהורה, הפעולה היתה ללא מתום. ג'עברי, אחד מהקיצוניים מבין ראשי חמאס, האחראי לחטיפת גלעד שליט שהאכיל את ישראל מרורים במשך שנים רבות, נעלם מהשטח. החיסול היה מדויק וכירורגי, ולא נפגעו חפים מפשע. אפילו התגובה של שלטון האחים המוסלמים במצרים היא (בינתיים, רק בינתיים) מינורית יחסית. אבל במבצע מוצלח אין די. מכיוון שיתכן וניגרר למלחמה חדשה בעזה, ישראל חייבת לשאול את עצמה מה האפשרויות העומדות בפניה, ומה היא בדיוק מעוניינת להשיג. גם אם מוסכם על כולם שישראל מעוניינת להפסיק את ירי הרקטות, חשוב לשאול- כיצד?

האכיל את ישראל מרורים. אחמד ג'עברי

אופציה ראשונה, שנידונה בידי חלק מהפרשנים בתקשורת, היא ללחוץ על החמאס באמצעות מכות מדוייקות וכואבות, אולי חיסולים נוספים של חלק מראשיו, כדי לכפות עליו הפסקת אש ארוכת טווח (יתכן שבחסות מצרית). בתרחיש הזה, ישראל תספוג רקטות לזמן מה, אולם תקצור בסופו של דבר הישג משמעותי. למעשה, ישראל עשתה זאת בעבר, כפי שמספר שלומי אלדר בספרו "להכיר את חמאס". החיסול הכפול של אחמד יאסין ועבד אל עזיז רנטיסי ב-2004 הכניס את הנהגת הארגון להלם, והוביל ל"הסכם שקט" על הפסקת פיגועי ההתאבדות בערי ישראל תמורת הקפאת החיסולים הממוקדים של מנהיגי הזרוע המדינית.

אולם אם ישראל מעוניינת להשיג אפקט דומה באמצעות מבצע "עמוד ענן", היא עשויה להתאכזב, בשל ההבדל המהותי בנסיבות בין 2004 לימינו אלה. ראשית כל, בתקופה ההיא מצרים לא נשלטה בידי האחים המוסלמים. כעת, החמאס עשוי לחוש שיש לו "גב" בקהיר ולהקשיח יותר את עמדותיו. חשוב מכך: החמאס אינו לבד. ימי השלטון המוחלט של ארגון הטרור הירוק ברצועה חלפו עברו להם, וכעת מתחרים בו הג'יהאד האסלאמי (שהמימון האיראני ברובו עבר אליו), ועדות ההתנגדות העממית ושלל ארגונים סלפיסטיים וג'יהאדיסטיים שכוחם עלה מאד לאחרונה בשל המצב בסיני. גם אם ההסלמה תוביל את חמאס לבקש הפסקת אש ארוכה בחסות מצרית כדי להגן על עצמה מ"סיכולים" נוספים, הארגונים האחרים לא יהיו מחוייבים להסכמה הזאת, והיכולת של חמאס לשלוט בהם מוגבלת מאד. חיסולו של ג'עברי, שנהנה מקשרים טובים עם הפלגים בדרום הרצועה, מפחית את היכולת הזאת עוד יותר. כמו בשוק, תחרות בטרור מובילה לסבבים קבועים של הסלמה. ארגון כלשהו יורה לישראל מדרום הרצועה או מסיני, או, לחילופין, מתכנן פיגוע. ישראל כמובן מגיבה ומסכלת, רקטות נורות, והחמאס נכנס לתמונה כדי שלא להיראות תבוסתני. הרי, כפי שכתב שלומי אלדר, אין דבר מסוכן ומאיים יותר עבור ראשי החמאס מההאשמה ב"כניעה" (תנאזול). בסבב האחרון, לדעתי, חמאס הרשה לעצמו קצת יותר בגלל הערכה (מוטעית) שישראל תימנע מלהגיב בשל הבחירות, אבל גם בימים כתיקונם, דינמיקת התחרות בין ארגוני הטרור ברצועה סוחפת את הדרום לסבבים קבועים של הסלמה.

אופציה שנייה היא מיגור מוחלט של חמאס, בין אם על ידי חיסול ממוקד של אסמאעיל הנייה, מחמוד א-זהאר ויתר מנהיגי הזרוע הצבאית והמדינית, או פלישה קרקעית רחבת היקף לכיבוש רצועת עזה. אבל אם חמאס יחוסל, ייכנסו לוואקום ארגונים קיצוניים ממנו, כמו הג'יהאד האסלאמי (שמחוייבותו לאיראן חזקה יותר) או ארגונים סלאפיסטיים וג'יהדיסטיים נוסח אל קאעדה. קשה להאמין גם שארגון אחד יצליח להשתלט על הרצועה לבדו. התוצאה תהיה כאוס של קבוצות סאלפייה וג'יהאד עולמי, מצב שאף ממשלה ישראלית אינה מעוניינת בו. האפשרות היחידה שנותרה, אם כן, היא כיבוש מוחלט של עזה. אולם כיבוש כזה יחייב את ישראל להישאר ברצועה לאורך שנים, לא ימנע את הכאוס הג'יהאדיסטי ואף יעודד אותו. הקהל הישראלי שאולי יריע למהלך כזה בימים הראשונים, עשוי לגלות שמחירו גבוה משציפה. אני לא מדבר רק על מחיר מדיני בזירה הבינלאומית או מול מצרים (אם כי סביר שנספוג גם את זה) אלא על המחיר בדמים ובחיי חיילים ששהייה ממושכת ברצועה תגבה. כיבוש ממושך של הרצועה עשוי (אולי) להפחית את כמות הרקטות שישוגרו אל הדרום, אבל במחיר כבד עד מאד. האם תחליט הממשלה לשקוע מחדש בבוץ העזתי? אפילו אם תעשה זאת, ייתכן ותשלם את המחיר בלי להשיג את המטרה, כמו במבצע עופרת יצוקה. עד היום, כפי שכתב שלומי אלדר, כל הניסיונות למגר את חמאס רק חיזקו אותו.

אסמאעיל הנייה. חיסול הדרג המדיני של חמאס עלול ליצור וואקום.

אופציה שלישית היא לסיים את סבב ההסלמה הנוכחי מהר ככל האפשר, ולחזור לשגרה הידועה של סבבי הסלמה תקופתיים, קסאמים מחד ותגובות מדודות מאידך. בטווח הקצר, זוהי האפשרות הפשוטה ביותר, ואולי זה מה שיקרה לאחר שעמוד הענן יתפזר. אולם לטווח ארוך, אפילו האפשרות הזאת הופכת לסבירה פחות ופחות. גם כאן – התחרות הקשה בין ארגוני הטרור הרבים ברצועה היא בעוכרינו. הארגונים, הרי, מתחרים בחמאס וזה בזה. ומכיוון שבית הגידול בסיני מצמיח עוד ועוד ארגונים סלאפיים, התחרות הזאת רק מסלימה. וכיצד יכול ארגון חדש להוכיח את עצמו, אלא באמצעות ירי רקטות או פיגועי טרור איכותיים כנגד "האויב הציוני"? דווקא כאשר חמאס, מהאינטרסים שלו, מעוניין בהפסקת אש, לארגונים הקטנים אלו יש אינטרס מוגבר לחמם את הגזרה. כושר הספיגה של אזרחי ישראל מוגבל, במיוחד בתקופת בחירות, והמשך השגרה יוביל אותנו לסבבי הסלמה הולכים ומתגברים עד לנקודת רתיחה.

ישנה, כמובן, גם אופציה רביעית: לשבור את הקיפאון באמצעות מהלך מדיני דרמטי, בין אם הכרה מוסכמת במדינה פלסטינית משקיפה באו"ם, ו/או מו"מ להפסקת אש ארוכת טווח עם חמאס (כפי שח'אלד משעל הציע בזמנו). גם מהלכים דרמטיים כאלו לא יפסיקו את ירי הרקטות, לפחות לא בטווח הקצר, אולם הם יוכלו לשנות את האווירה, לחמם את היחסים עם מצרים וליצור – בטווח ארוך – תנאים שיאפשרו אולי לחולל שינוי משמעותי ברצועת עזה. אולם למרבה הצער, עם הממשלה הנוכחית בירושלים, מהלך מדיני דרמטי נראה סביר בהכרח כמו נחיתת חייזרים במרכז תל אביב.

המלחמה, כפי שאמר קלאוזביץ, היא המשך המדיניות באמצעים אחרים. לפיכך, כל היוצא למלחמה חייב לחשוב כיצד הוא מתכוון לצאת ממנה, ומה הוא בדיוק מתכנן להשיג. בחינה מפוכחת מראה כי אנחנו עומדים בפני אפשרויות שכולן קשות, ואף אחת מהן אינה פשוטה או אידאלית. כיצד הממשלה מתכננת לצאת ממבצע "עמוד ענן" ומה היא רוצה להשיג? הציבור, כמובן, אינו יודע. אבל הדבר העצוב הוא, שמהיכרות עם הנפשות הפועלות בממשלה הנוכחית, יש לי חשד עמוק שהם אפילו לא חשבו על זה.

%d בלוגרים אהבו את זה: