ארכיון הבלוג

די למיתוס ההסתה: המשמעות האמיתית של רצח רבין

באמת יש להודות: יצחק רבין לא נרצח בגלל הסתה מצד נתניהו ומחנה הימין. מתנקשים פוליטיים לא מושפעים מדקויות רטוריקה של פוליטיקאים. יגאל עמיר ירה ברבין שלושה כדורים כדי לעצור את דרכו הפוליטית; והדרך הפוליטית הזאת – הסכם אוסלו והברית עם אזרחי המדינה הערבים, היא שאמורה לעמוד במרכז. במקום זאת, הדיון האינסופי ב"הסתה" מסיח את הדעת מהבעיות האמיתיות.

thumb_c04f147545b076be994e1cb0cb0dc0ce_w746

קרדיט: חדשות 24

צריך סוף סוף לומר את האמת: יצחק רבין לא נרצח בגלל הסתה מצד נתניהו ומחנה הימין. רבין הוביל, באומץ רב, מהלכים מדיניים שנויים במחלוקת קשה, ואלו עוררו דיון ציבורי סוער ואפילו אלים. במסגרת הפגנות ההמונים נגד רבין והסכם אוסלו, היו קריאות שטנה ("בדם ואש את רבין נגרש"), והיו שקראו לו בוגד ורוצח. נתניהו, כמו מנהיגי ימין אחרים, יצא לפעמים נגד הקריאות האלה. בהזדמנות אחת הבהיר שרבין הוא יריב פוליטי, לא אויב, ובהזדמנות אחרת אמר למפגינים ש"לא בדם ואש, אלא רק בקלפי". גם ארון המתים המפורסם בהפגנה ברעננה לא היה של רבין, אלא "של הציונות". האשמה מגוחכת וסרת טעם, אבל בוודאי לא הסתה לרצח. היו מקרים שנתניהו מילא את פיו מים מול קריאות הסתה, ואין להכחיש שיגאל עמיר צמח באקלים של הדיון הציבורי האלים הזה. אבל באותה תקופה, רצח פוליטי של מנהיג ישראלי היה עדיין חסר תקדים. השב"כ אמנם הזהיר מהאפשרות, אבל האם אפשר לצפות ממחנה פוליטי שלם לרסן ביקורת על מהלכים שראה כהרסניים רק בגלל אפשרות היפותטית? ונניח שהיו מרסנים את הרטוריקה. יגאל עמיר היה פנאט שרצה לעצור את הסכם אוסלו ולרסק את הברית עם ערביי ישראל. האם אתם מדמיינים אותו חוזר בו רק כי נתניהו ריסן את התבטאויותיו?

אם סיפור ההסתה היה רק דרך, לא מדוייקת במיוחד, לנגח את נתניהו והימין – אז ניחא. אם כי זה קצת מיותר, בהתחשב בעובדה שיש סיבות אחרות, הרבה יותר טובות, לנגח אותם. הנזק הוא גדול יותר, ומגיע בעיקר מכיוון אחר: הטרוניות האינסופיות על הסתה מסיטות את השיח לכיוונים לא רלוונטיים. כמו הלקרדה הידועה, שמסיטה כלבי משטרה מהריח ומונעת מהם להתביית על המטרה, שיח ה"הסתה" מסיט את תשומת הלב מהדיונים האמיתיים שעומדים על הפרק לסמנטיקה. לא מה אומרים, אלא איך אומרים. במקום לדבר על גזילת האדמות בעמונה, על משטר האפלייה הגזעית ההולך ומתקשה בשטחים, על הסכנה לאופי היהודי-דמוקרטי של ישראל, על מדיניות החוץ חסרת האחריות ועל הכניעה לקבוצות לחץ כלכליות של אינטרסים מיוחדים – מדברים על מי היה מנומס יותר ומי היה מנומס פחות, ומה ההבדל בין הסתה לסתם ביקורת חריפה. שמתי לב לפוליטיקלי-קורקט הזה, שהתחיל להתהוות לו כאן אחרי הרצח, כשידידה שמאלנית נזפה בי ש"לומר שביבי שקרן זו הסתה".

rabin

לא נרצח בגלל הסתה, אלא בגלל דרכו הפוליטית – רבין

ואם הנימוס הוא העניין, אם צריך להיזהר בכבודו של כל אחד ואחד ולעטוף ביקורת על פוליטיקאים בצמר גפן שמא יקום איזה פנאט ויפגע בהם, אז מה נלין על עיתונאים ימנים כמו קלמן ליבסקינד, שקובלים עכשיו על "ההסתה נגד נתניהו"? הרי יש כאלה שהשוו אותו לארדואן. מעתה, אנשי שמאל (כמוני) שחושבים שיש קווי דמיון בין ההתקפה הפרועה של נתניהו על התקשורת לבין המנטליות וההתנהלות של ארדואן בטורקיה, צריכים כנראה לסתום את הפה "שמא יסיתו". במקום לדון בקווי הדמיון בין האירועים בישראל ובטורקיה, או להפריך את הדמיון הזה, אנחנו טובעים בביצה של פוליטיקלי-קורקט מאוס. ואם אנחנו מדשדשים כבר בביצה הזאת, אנחנו מאפשרים לליבסקינד ודומיו לנסות ולעקר את עצרת רבין השנתית בחיבוקי ממלכתי דביק של "כולנו ביחד", במקום לדון בנושא היחיד החשוב: מורשתו הפוליטית-מדינית של רבין, שנקטעה על ידי הרצח. ראש הממשלה שנרצח היה איש פוליטי. הרוצח שאף, בהצלחה מרובה, לחסל את דרכו הפוליטית. והדרך הפוליטית הזאת, לא מיתוס ה"הסתה", היא שצריכה להיות במרכז. במקום לדבר על הסתה, צריך לדבר על הסכם אוסלו, ואיך מחליפים את ממשלת הימין הסרבנית ומוציאים את תהליך ההיפרדות מהפלסטינים מהבור אליו נתקע. במקום לבדוק מי יצר את אותה כרזה מגוחכת במדי ס"ס, שלא השפיעה על איש, צריך לדבר על הברית שכרת יצחק רבין עם האזרחים הערבים, אותה הברית שנמוגה ובלי לשקמה המחנה המתון לא יחזור לעולם לשלטון.

והדברים מגוחכים אפילו יותר, כי קטגורי ההסתה משמאל יוצרים רבין דמיוני, שאף פעם לא היה קיים במציאות, רבין של פוליטיקלי-קורקט שאיחד וחיבק והתנגד להסתה. לא. רבין נודע הרי תמיד בלשונו המשולחת ובכנותו שלא ידעה פשרות. הוא גינה בנחרצות את מפעל ההתנחלויות ההרסני, שמסוכן לעצם קיומה של ישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית. הוא תקף את הליכוד ללא כפפות. הוא לא התרשם מיבבות על "פילוג בעם", כאשר היה צורך לקבל החלטות אמיצות. בסטנדרטים המלוקקים של אלו הרואים את עצמם כיורשיו ומוקירי זכרו, הוא היה עלול להיחשב כראשון המסיתים.

ולא שאין הסתה היום בישראל. ממשלת נתניהו ושליחיה פותחים ג'ורה משולחת רסן על כל מי שמעז לבקרם, בין אם מדובר בעמותות שמאל, עיתונאים או אפילו תאגידי שידור שמנסים לשמור על איזון פוליטי. אבל בניגוד לרפלקס המותנה, אין שום קשר בין ההסתה הזאת לבין רצח רבין. יותר מפגיעה פיזית, היא עלולה להוביל לדיכוי דיעות שונות, להשתקה, ולשלטון דורסני ומשולח רסן. הרפלקס המותנה לקשר את התפוח הרקוב של נתניהו/ביטן לתפוז המכני המבעית של רצח רבין, פוגע באמינות הטיעון ומסיח כרגיל את הדעת מהבעיה האמיתית. המקום היחידי שחשוב להתריע כנגד הסתה ולעצור אותה בפועל הוא הטפה מפורשת לאלימות, רצח וטרור, בעיקר נגד מיעוטים שמטבעם נהנים מהגנה פחות טובה.

אבל בזירה הפוליטית המרכזית, מוטב שכולם ישכחו מהמילה "הסתה" ויחזרו להתווכח בלי כפפות. פנאטים שמעוניינים להכריע את הויכוח באמצעות כדורים ממילא לא מושפעים מרטוריקה של מנהיגים מהזרם המרכזי. את הטיפול בהם ראוי להשאיר למשטרה ולשב"כ, בתקווה שאלו לפחות למדו את הלקח מנובמבר 1995.

מי בעד חיסול הטרור

רשומה זו היא גירסה מורחבת של מאמר שפרסמתי בווי-נט. היא התפרסמה גם באתר "במחשבה שנייה".

בימים האחרונים, נראה שגם ישראלים עם השקפת עולם ימנית-מרכזית, ואפילו בחוגי השלטון, התחילו להבין שהפעם בריוני ההתנחלויות חצו את הגבול. מי שהיו מוכנים להשלים עם ההתעללות היומיומית של המתנחלים באוכלוסיה הפלסטינית, מי שהסתפקו בגינויים עקרים נוכח שריפת מסגדים, מי ששתקו מול טרור "תג מחיר"- קיבלו את ליל האימים בחטמ"ר אפריים והתקפה קטלנית על קצינים בכירים בצה"ל. בהקשר זה יש להזכיר גם את הניסיון הכושל של נערי גבעות "להתנחל" בגבול ירדן. בפעם הבאה, הם עלולים לחצות את הגבול ולגרום לתקרית דיפלומטית שנזקה לא ישוער.

אפילו ראש הממשלה בנימין נתניהו, כך נראה, מתחיל להתעורר מנמנום העצלתיים שלו. אמנם נתניהו לא אישר עדיין למערכת הביטחון לקרוא לנערי הגבעות בשמם האמיתי, מחבלים ששייכים לארגון טרור, אבל הוא דווקא אישר את מעצרם בידי צה"ל ושיפוטם בבתי דין צבאיים- צעד שמעטים ראו כאפשרי עוד לפני כמה שבועות. תא"ל ניצן אלון, שידוע כקצין שמחויב (באופן יחסי) למאבק בהפרת החוק של המתנחלים, מונה לאלוף פיקוד המרכז. אולם דווקא כעת, כאשר נראה כי המערכת מתחילה להתעורר, יש להיזהר מדגם קבוע, הרסני ומסוכן שהתפתח ביחסים בין המדינה להתנחלויות מאז שנות השבעים, וניתן לסכמו בסדר הבא: עימות המלווה בפחד מ"מלחמת אחים", ואחריו הידברות, פשרה והסלמה נוספת.

כניעתה המבישה של ממשלת רבין למתנחלים ב-1975 היתה אחת הסנוניות הראשונות. כדאי להיזכר באירועים: חבורה אידיאולוגית נחושה של קנאים דתיים מתנועת "גוש אמונים" עלתה, בניגוד לחוק, לסבסטיה שבשומרון כדי להתנחל שם. הממשלה, למרות שיתוף הפעולה שלה עם המתנחלים באזורים אחרים, החליטה שהשומרון חסום להתנחלויות. שמונה פעמים פינו כוחות הביטחון את הפולשים. שמונה פעמים הם שבו וחזרו. ולבסוף, כרע-נפל שלטון החוק לפני קבוצה נחושה של עבריינים אידיאולוגיים. המדינה לא היתה יכולה לעמוד מול האידיאליזם, הנחישות ורוח ההקרבה שלהם, שהזכירו לרבים את ראשית הציונות. "הם אינם הגנגסטרים מסבסטיה," כתב העיתונאי שלמה שמגר בידיעות אחרונות, "הם השמן והסולת של עם ישראל, מבוע של אידיאליזם, של מסירות, של נכונות להקרבה והגשמה אישית." מול המניעים הטהורים של העבריינים, שלא היו אלא כיסוי דק לחזון דתי-משיחי, החליט שר הביטחון שמעון פרס להיענות להצעתו של חנן פורת, מראשי החבורה, ו"להתפשר מעט". המתנחלים הועברו למחנה צבאי- ומשם הקימו, בניגוד לחוק, יישוב אזרחי. מפשרה זו צמחו עשרות רבות של התנחלויות, ומהן- המאחזים הבלתי חוקיים.

העלייה לסבסטיה, 1974

בימי הממשלות האחרונות חזר הדפוס על עצמו: נערי גבעות מקימים מאחזים לא חוקיים כדוגמת מיגרון, חזון דוד או מצפה יצהר, המנהיגים ה"מתונים" של מועצת יש"ע קוראים להידברות כדי "לבלום את הקיצוניים" ו"למנוע מלחמת אחים", ולבסוף מושגת פשרה. בימי ממשלת ברק, למשל, נחתם הסכם לפיו "פונו" חלק מהמאחזים (למעשה, קרוואנים לא מאויישים) תמורת הכשרת האחרים. כך נכנעה הממשלה שוב ושוב, והמאחזים פשו על הגבעות. כפי שכתבו עידית זרטל ועקיבא אלדר בספרם על ההיסטוריה של ההתנחלויות, ה"מבוגרים האחראים" במועצת יש"ע היו מודעים היטב ליעילותה של האסטרטגיה הזאת. "שטחי האתרים שיפונו יוסיפו להישאר באופן מעשי בשליטת היישובים.", נכתב באיגרת רשמית של מועצת יש"ע, "יהיה אפשר לקיים בהם פעילות חקלאית ואחרת, מכיוון שההגבלה היא לעניין מגורים בלבד. מאז סבסטיה ואלון מורה, המאבק למען ההתיישבות נשען גם על מהלכים טקטיים של פשרה. כולם ללא יוצא מן הכלל רק קידמו והעצימו את מפת ההתיישבות."

בריוני המאחזים, שהבינו שאיש אינו בולם אותם, החליטו לנקוט באסטרטגיה של מאזן אימה למול הממשלה כדי למנוע כל תוכנית לפינוי עתידי, וכך נולדה לה התופעה של "תג מחיר". קורבנותיה הראשונים היו פלסטינים, הבאים בתור היו אנשי שמאל (כפי שגילה פרופ' זאב שטרנהל, כאשר מטען הונח על פתח ביתו) וכיום היא התפשטה גם כנגד קציני צה"ל. לא רק המתנחלים- אלא גם המדינה אשמה. מי שהתפשר עם אנשי המאחזים, מי שהסתפק בתגובה פושרת מול שריפת מסגדים ועקירת זיתים- גילה היום שטרור המתנחלים רודף אחריו עד ביתו שלו.

מה עושים? ראשית כל, בולמים את הטרור היהודי ביד ברזל. יש לנהוג בו בדיוק כפי שנוהגים בטרור הפלסטיני. שיפוט הפורעים בבתי דין צבאיים והענשתם במלוא חומרת הדין (רצוי עונשי מקסימום, בלי להתחשב במדיניות ענישה מקלה), הם צעד ראשון, אם כי בהחלט לא מספיק. שנית, כדי לבלום את ההידרדרות ההרסנית לפשרות קטלניות, יש לקבוע כי יישוב שהוקם באופן לא חוקי, לא ניתן להכשרה בדיעבד. שנית, כפי שכתב הבלוגר נדב פרץ, יש להשתמש כנגד בריוני הגבעות לא רק בכוח משטרתי אלא גם בכוח התשתיתי של המדינה. יש לנתק ליישובים ולמאחזים לא חוקיים את החשמל ואת המים, ולשלול מהם כל אבטחה צבאית ומשטרתית. שירעדו מקור בלילות האפלים בין כפרים פלסטינים. בסופו של דבר, בלי שיתוף הפעולה של המדינה המבנה העברייני שלהם ייפול כמגדל קלפים.

בצעדים אלו תיבחן הנחישות החדשה של הממשלה- האם מדובר בכוונה אמיתית לבלימת הטרור היהודי, או רק הבטחות ואיומים. אי הידברות, סירוב לפשרות, אכיפה נחושה והפעלת כוח תשתיתי הם הדרך היחידה לעצור את ההידרדרות. אנחנו נמצאים על סף התהום, ומחר עלול להיות כבר מאוחר מדי.


%d בלוגרים אהבו את זה: