ארכיון הבלוג

לאן אתה הולך? קוו ואדיס והחיפוש אחרי היופי המושלם

מחמת השעה המאוחרת היו הרחובות ריקים, את שיחתם קטע גלדיאטור שיכור, שבא ממול. הוא נטפל לפטרוניוס והחזיק בידו את זרועו כשהוא מציף את פניו בנשימתו הרוויה ריח יין, וצרח בקול צרוד:

הנוצרים – לאריות!

"גלדיאטור", הגיב פטרוניוס בשלווה, "שמע עצה טובה, ולך לדרכך."

פתאום תפס השיכור את זרועו גם בידו השנייה:

"צעק יחד איתי, כי אם לא, אשבור לך את המפרקת: הנוצרים, לאריות!"

אך עצביו של פטרוניוס שבעו מהצעקות הללו. מרגע שיצא מהפלאטינוס חנקו אותו כמו חלום בלהות והחרישו את אוזניו. וכשראה עכשיו לפניו את אגרופו המורם של הענק, איבד את סבלנותו. "ידידי, אמר, "אתה מסריח מיין, ואתה מפריע לי." באומרו זאת, נעץ בחזהו של הגלדיאטור את כל להבה של החרב הקצרה שהצטייד בה בצאתו מהבית." […] 

הצעקה: "הנוצרים – לאריות!" נשמעה ללא הפוגה בכל רובעי העיר. ברגע הראשון לא רק שאיש לא פקפק שהם באמת גרמו לפורענות, אלא שאיש גם לא רצה לפקפק בכך – מפני שהעונש שיוטל עליהם עמד להיות שעשוע מהמם לאוכלוסיה […]  מיד אחרי ההתייעצות בבית טיבריוס, הוצאו פקודות אל הפרוקונסולים לספק חיות בר למכביר. טיגלינוס רוקן את המכלאות בכל ערי איטליה, בלי לפסוח על הערים הקטנות. באפריקה נערך בפקודתו ציד רחב ממדים, שבו נאלצו לקחת חלק כל התושבים המקומיים. פילים וטיגרסים הובאו מאסיה, תנינים והיפופוטמים הובאו מהנילוס, אריות – מהרי האטלס, זאבים ודובים – מהרי הפירנאים. […] בגלל מספרם הרב של האסירים, אמורים היו המופעים להאפיל על כל מה שראתה רומא מעולם. הקיסר ביקש להטביע את זיכרון השריפה בדם, ולשכר בו את תושבי רומא […]

הנריק סקנייביץ, קוו ואדיס, מפולנית: אורי אורלב (זמורה ביתן, 2003)

רוברט טיילור ודבורה קר בתפקיד ויניקיוס וליגיה, בסרט קוו ואדיס (1951)

רוברט טיילור ודבורה קר בתפקיד ויניקיוס וליגיה, בסרט קוו ואדיס (1951)

אריות שואגים בזירה. נידונים רועדים מובאים בפניהם לקול צעקות ההמון, אזרחים רומאים שמעודדים מהיציע, והקיסר המסמן באצבעו את גורלם של המובסים – כל אלו חקוקים גם בדמיון היהודי והישראלי. אגדה ישראלית, שכל ילד לומד בגן, מספרת על בר-כוכבא השבוי שנלחם באריה בזירה. אולם חותם זה הנו כעין וכאפס לעומת הטראומה שהותירו שעשועיה האכזריים של רומא במסורת הנוצרית. ייסוריהם של המרטירים, הקדושים שבין הנוצרים הראשונים, במהלך הרדיפות המוקדמות של נירון, ואלו המאוחרות – של דיוקלטיאנוס, השפיעו על אופייה של הדת הנוצרית לשנים. המרטירים, העדים שמתו על קידוש אמונתם, הפכו למודל האולטימטיבי של קדושה נוצרית, אומץ ואמונה טהורה. לפיכך אין להתפלא על כך שגם כעבור אלפיים שנה, בשנת 1905, הוענק פרס נובל לספרות לסופר הפולני הנריק סֶנְקֶבִיץ' על יצירתו "קוו ואדיס" – רומן היסטורי "גדול מהחיים" העוסק באותן רדיפות של הנוצרים הראשונים. היצירה האפית הזאת תורגמה לעברית לראשונה בשנת 1929, ולפני כעשר שנים ראתה אור שנית, בתרגומו הקולח והמופתי של סופר הילדים אורי אורלב.

הסופר הנריק סנקביץ'

הסופר הנריק סנקביץ'

"קוו ואדיס" הוא ספר מרתק ומותח, ובקטעים מסויימים אפילו מרגש, אבל לא כולם מסכימים שמדובר ביצירת מופת. "קנקן מפואר," כתב פרופ' אביעד קליינברג ב"הארץ" על התרגום החדש, "ורק היין שבתוכו, אני חושש, החמיץ ואינו ראוי עוד לשתייה. […] קוו ואדיס של סקנביץ, למרות פרס נובל לספרות, אינו רומן גדול. הוא תוצר טיפוסי של זמנו – צדקני מאד, קתולי מאד ובעיקר ספוג בסנטימנטליות דביקה וטרחנית." קליינברג סבור שהדמויות קלישאתיות: הנוצרים מוצגים כמלאכים טהורים ואילו רודפיהם כמפלצות, אולם גם הוא מודה שבסיפור יש גיבור אחד שחורג מהתבנית הזאת: הפילוסוף פטרוניוס, דמות היסטורית ומחבר ה"סטריקון", שמגלה אהדה לנוצרים בלי להפוך לאחד מהם. "פטרוניוס המתוחכם והדקדנטי הוא אדם הגון, לשיטתו," כותב קליינברג, "אלא ששיטה זו, כפי שהוא עצמו יודע, אין לה עתיד. היא עקרה." כאן הייתי רוצה דווקא להציע פרשנות מעט שונה. קוו ואדיס, לדעתי, הוא בהחלט רומן גדול – ולא רק בגלל הכתיבה הקולחת והעלילה הסוחפת, אלא בגלל משהו עמוק יותר. באמצעות דמותו של פטרוניוס, הפוליטיקאי, האסתטיקן והפילוסוף הציני והמשועשע, נוגע סנקביץ באחד מזרמי העומק המרתקים והבעייתיים ביותר בתרבות המערבית מאז ימיו של אפלטון: המתח בין הטוב לבין היפה, בין המושך והראוי, בין האסתטי למוסרי. אולם ראשית, ראוי לומר כמה מילים על הספר. אזהרה למי שמתכנן לקרוא את היצירה: עלולים להיות כאן כמה ספוליירים, אם כי אמנע מלגלות את סופו של קו העלילה העיקרי, או את גורלם של הגיבורים הראשיים.

lionrome

קוו ואדיס, בראש ובראשונה, הוא סיפור אהבה "גדול מהחיים" בין מרקוס ויניקיוס, מצביא רומאי שכוכבו דורך בממלכתו של הקיסר נירון, לנערה נוצריה יפיפייה המכונה "ליגייה". ליגייה, כשמה כן היא, היא בת לעם הליגים, שמזוהה במיתולוגיה הפולנית כאבי אבותיו הקדמון של העם היושב בוורשה (סקנביץ תמיד מתעקש להכניס פולנים לכל ספריו, בין אם עלילתם מתרחשת בסודאן ובין אם ברומא העתיקה). שמה האמיתי הוא קאלינה, אבל מכיוון שהיא הליגית היחידה בעיר, הרומאים מכנים אותה בשם אומתה. ליגייה ניתנה לרומאים כבת ערובה על ידי בני עמה במלחמת גבול כלשהי, ונשכחה על ידי הליגים כשנסוגו משדה המערכה. איתה הגיע לרומא משרתה הנאמן, ענק עצום בגודלו המכונה על ידי הרומאים אוּרְסוּס (דוב). ליגייה גדלה בבית של משפחה רומאית עשירה, ומכיוון שאמה המאמצת נוצרייה בסתר, קיבלה אף היא את אמונתו של כריסטוס. מרקוס ויניקיוס, שמגיע להתארח בבית המשפחה, מתאהב בליגייה אהבה מטורפת, ומנסה להפוך אותה לפילגשו. דודו, הפילוסוף פטרוניוס ואיש חסותו של הקיסר נירון, מסדר שיביאו אותה לבית הקיסר ולאחר מכן ישלחו אותה לאחיינו, אולם מנקודה זו הדברים משתבשים. ילדתו הקטנה של הקיסר המטורף מתה ממחלה, ואמה מתחילה לחשוד כי ליגייה הטילה בה כישוף. גרוע מכך: הנערה עצמה חושדת, בצדק, כי ויניקיוס מתכנן לאנוס אותה, וחבריה הנוצרים חוטפים אותה בדרך לביתו. רוב הספר הוא מסעו של ויניקיוס אחרי ליגייה, ולמעשה גם אחרי הנוצרים, מסע פיזי ורוחני כאחד. כל זאת על רקע טירופו של נירון, השריפה הגדולה ברומא, התככים הפוליטיים הקטלניים בארמון וכמובן – רדיפת הדמים של הנוצרים, המואשמים על לא עוול בכפם בהצתת השריפה.

דבורה קר בתפקיד ליגייה, "קוו ואדיס"

דבורה קר בתפקיד ליגייה, "קוו ואדיס"

פטריוניוס האסתטיקן, דודו של ויניקיוס, איש חסותו של הקיסר והממונה על "קביעת הטעם בחצרו", מחניף לו לאור היום אך לועג לו בסתר. כמו להטוטן, הוא מתמרן בין החנפנים צמאי הדם שמסביבו, מצליח לשעשע את הקיסר ולעיתים גם לעדן את טירופו הרצחני. הנה למשל הסצינה הבאה, מהמשתה שבפתיחת היצירה:

על פניו של פטרוניוס הופיע חיוך בלתי נראה כמעט. טוליוס סנקיו […] פנה אל פטרוניוס; ואף על פי שלא היו לו שמץ מושג על מה מדובר, אמר: "אתה טועה; אני בדעתו של הקיסר." "טוב," השיב פטרוניוס, "בדיוק ברגע זה ניסיתי להוכיח שיש לך מעט שכל בקודקודך; והקיסר, לעומת זאת, טען שאתה חמור גרם." "האבט- קיבל את המגיע לו!" קרא נירון, פרץ בצחוק והפך את אגודלו בתנועת הצבעה כלפי מטה – כמו שנהוג היה לעשות בקרקסים, לאות שהגלדיאטור הוכה ויש להורגו."

בוגוסלב לינד כפטרוניוס - הפקה פולנית של קוו ואדיס, 2001

בוגוסלב לינד כפטרוניוס – הפקה פולנית של קוו ואדיס, 2001

אחד מתפקידיו העיקריים של פטרוניוס בחצר הוא, כמובן, לשבח את שיריו של נירון – שסבור כי הוא הזמר, השחקן, המשורר ובכלל האומן הגדול ביותר בעולם. מי שרוצה להקיא במשתה כדי להוסיף ולאכול, פטרוניוס אומר לויניקיוס, דוחף לגרונו נוצה טבולה בשמן. "ואילו אני קורא בשיריו של נירון, והתוצאה מיידית." האמירה הזאת מרמזת על העניין העיקרי בדמותו של פטרוניוס. בעולם שיוצר סנקביץ, שבו היריבים העיקריים הם פטרוס הקדוש ונירון הקיסר, שבו הרחמים מתעמתים מול האכזריות הבהמית והטוב נאבק מול הרוע, מייצג פטרוניוס אלטרנטיבה – דרך שלישית, שאינה רוע ואינה גם טוב. "לפטרוניוס אבד כבר מזמן החוש שבעזרתו מבחינים בין טוב לרע," אומר הפילוסוף סֶנֶקָה, "אם תוכיח לו שעשה מעשה מכוער, הוא יתמלא בושה." ובדין – משום שאצל פטרוניוס היופי ממלא את מקומו של המוסר. הפשע, הוא אומר לויניקיוס, רע פשוט משום שהוא כעור. הטוב, לעומת זאת, זהה עם היופי. לפיכך ההמונים הלא רחוצים, המזיעים, שמריעים לקיסר שזורק אנשים חפים מפשע לאריות, הם בקושי בני אדם. "העם הזה ראוי לקיסר שלו," אומר פטרוניוס בבוז, ומגלם בכך את מהות גישתו.

קוו ואדיס - שם הספר לקוח מהביטוי הלטיני "קוו ואדיס דומינֶה" - לאן אתה הולך, אדון? לפי המסורת הנוצרית, כאשר ברח פטרוס מהרדיפות ברומא פגש את ישו בדרך. "לאן אתה הולך, אדון?" שאל אותו. בספר, שזו אכן אחת מסצינות השיא שלו, השאלה לובשת אופי מטפורי, כללי יותר.

קוו ואדיס – שם הספר לקוח מהביטוי הלטיני "קוו ואדיס דומינֶה" – לאן אתה הולך, אדון? לפי המסורת הנוצרית, כאשר ברח פטרוס מהרדיפות ברומא פגש את ישו בדרך. "לאן אתה הולך, אדון?" שאל אותו. בספר, שזו אכן אחת מסצינות השיא שלו, השאלה לובשת אופי מטפורי, כללי יותר.

מבחינה מסויימת, כל גיבוריו של סנקביץ מתייחסים לאידיאל היופי במידה כזאת או אחרת, ומקשרים אותו לעימות בין הטוב לרע. מחד הנוצרים, ובראשם השליחים פטרוס ופאולוס, אינם שוללים את היופי, כפי שהם אינם מגנים את ההנאות הקטנות של החיים. הם דוחים אמנם את המותרות, את הפאר, את הפריצות של הקיסר וחבריו, אבל לא את היופי לכשעצמו. הנצרות של סנקביץ היא נצרות נוחה ומלטפת, לא קנאית. הכומר הפנאט קריספוס, על נאומיו הלוהבים, איומי הגיהנום שלו ודחייתו הטוטלית את היופי והאהבה, הוא אולי היחיד מבין הנוצרים המוצג בצורה מורכבת על סף השלילית. אולם אצל הנוצרים – על כל הסלחנות שלהם – היופי הוא תמיד אידיאל משני, הכפוף לרוחניות ולמוסר. לכן, פטרוניוס דוחה את הנצרות, פעם, עוד פעם, ואז גם פעם שלישית – אף כי הוא מרחם על הנוצרים ומנסה להצילם אף תוך סיכון חייו. "תוכל לשאול את כריסטוס," אומר פטרוניוס לאחד הנוצרים, "אם היה מקבל אותי יחד עם אבני החן שלי, עם כד אבן המור שלי, עם הספרים מהוצאות סוסיוס ועם אוניקה זהובת השיער. המחשבה הזאת מעוררת בי צחוק, יקירי, שהרי אפילו פאולוס מתארסוס אמר לי כי למען כריסטוס צריך לוותר על זרי ורדים, משתים ותענוגות. הוא אמנם הבטיח לי אושר חלופי, אך אמרתי לו כי לאושר כזה אני כבר זקן מדי, ומראה ורדים תמיד ישמח את עיני, וניחוח הסיגליות ינעם לי תמיד יותר מריחם של רעי המלוכלכים מסובורו." בעיני פטרוניוס – השירה, הספרות, כד אבן המור המלוטש שלו, ויותר מכל – השפחה היווניה היפיפייה אוניקה מייצגים את אידיאל היופי, אותו הוא רודף במשך כל חייו. מכיון שהנצרות דוחה את כל אלו, או לפחות רואה בהם הסחות דעת משניות, הוא אינו יכול לקבל אותה. "אני מעדיף את אוניקה שלי על תורתך, איש יהודה", אומר פטרוניוס לפאולוס כשהם נפגשים בפעם האחרונה.

f1b0d9323b6a327c896e2fdfbfab1df9

אידיאל היופי המושלם – פטרוניוס ואוניקה

גם הרוע, כמו הטוב, מנהל מערכת יחסים אמביוולנטית עם היופי האידיאלי. הקיסר נירון הוא הרי אומן מתוסכל. כשפורץ נגדו מרד, הוא אינו דואג לתגבורות צבאיות, אלא במקום זאת שואל איזו שורת מחץ דרמטית עליו לומר ברגע המכריע. הוא כותב שירים כאשר עירו נשרפת, נוסע ברחבי יוון כדי לשיר ולהופיע בפני קהל, ואוי למי שימתח ביקורת על שירתו. "כשאני מנגן ושר," אומר נירון לפטרוניוס, […] אני חש בנוכחות האלים, רואה את האולימפוס. איזו רוח, שלא מהעולם הזה, נושבת בפני; כאילו מבעד לערפל אני מבחין במרחבים ללא גבול אך מלאי שלווה ובהירים כמו זריחת החמה. […] אני גם יודע שהאנשים מאשימים אותי בהשתוללות. אבל אינני משתולל, אני רק מחפש! ואם אני משתולל, הרי זה מרוב שיעמום וחוסר סבלנות על כך שאינני יכול למצוא. אני מחפש – אתה מבין – ומשום כך מנסה להיות נעלה יותר מאדם, מפני שרק בצורה כזאת אני יכול להיות האמן הגדול ביותר. […] האם אתה יודע שבעיקר בגלל זה גזרתי דין מוות על אמי ועל אשתי? ביקשתי להקריב את הקורבן הגדול ביותר שהאדם יכול להקריב בשערי העולם האחר. חשבתי שאחרי זה יקרה משהו, ותיפתח דלת אל הבלתי ידוע."  אולם כל הנסיונות של נירון להגיע ליפה ולנשגב הופכים ללעג ולקלס. מה שמעניין הוא שמבחינה טכנית – נירון הוא אומן סביר לכל הפחות. אמנם פטרוניוס המחמיר קוטל אותו בסתר, אך המספר – שאין לחשוד בו באהדה לנירון, כותב דווקא שקולו עמוק ויפה. ואפילו פטרוניוס מודה שחלק משיריו יכולים להיחשב כסבירים. למעשה, היופי בורח מנירון  בשל האכזריות שלו. ככל שהוא שורף, רוצח ומענה יותר בניסיון ליצור צורות אסתטיות: מבעיר את עירו כדי לקבל השראה, שורף נערות צעירות וילדים קטנים כלפידים בגניו, ממחיז סצינות מהמיתולוגיה היוונית תוך עינויים – הוא טובע בים של כיעור, והוא יודע את זה. והתסכול על כך שאינו מצליח להגיע לנשגב גורם לו לרצוח אף יותר, וחוזר חלילה. כלומר – פטרוניוס צדק. סצינות רצח אסתטיות, כפי שניתן לראות בסרטים של היצ'קוק, היו נראות בלתי אפשריות לסנקביץ. הרוע לעולם אינו יכול להיות יפה.

רוע וכיעור - פטר אוסטינוב בתפקיד נירון

רוע וכיעור – פטר אוסטינוב בתפקיד נירון

אכן, בקוו ואדיס יש שתי דרכים חלופיות לנשגב. זו המוסרית, שמייצגים הנוצרים, וזו האסתטית, שמייצג פטרוניוס. וההולכים בשתיהן מוקיעים את נירון, כל אחד בדרכו. "אבוי לך, רוצח אמו! אוי לך, רוצח אשתך ואחיך!" מטיח בנירון הכומר הפנאט קריספוס ברגעי צליבתו, "התהום נפערת מתחתיך והמוות מושיט את זרועותיו לקחתך לבור קבר. אוי לך, גוויה מהלכת, מפני שתמות באימה; ארור תהיה, ושמך ייזכר לדיראון עולם." ולעומת זאת פטרוניוס, כאשר הוא עצמו מבין שדינו נחרץ, כותב לנירון:

החיים הם אוצר גדול, יקירי, ואני ידעתי לבחור מתוך האוצר הזה את האבנים היקרות ביותר. אך ישנם בחיים גם דברים שלא אוכל לשאת עוד. הא, אל תחשוב שגברה בי הסלידה משום שרצחת את אמך ואת אשתך, ואת אחיך, שרפת את רומא ושלחת לארבוס את כל האנשים ההגונים בממלכתך. לא, נכד נכדו של קרונוס. המוות הוא מנת חלקם של בני האדם, וממך אי אפשר היה לצפות למעשים אחרים. אך הרעיון שיהי עלי לצרום את אוזני עוד במשך שנים רבות בשירתך, לראות את רגלי משפחת דומיטיוס הדקות שלך מפזזות בחיקוי לרקדני פיראוס, לשמוע את נגינתך, את הדקלומים שלך ואת הפואמות שלך, משורר עלוב מפרוור העיר, זה באמת למעלה מכוחותי […] רומא אוטמת את אוזניה בשומעה אותך, העולם צוחק לך, ואני שוב איני רוצה להסמיק בגללך, ואיני יכול. […] ואת כל זאת אומר לך אומן אנינות הטעם.

נירון קורא את מכתבו האחרון של פטרוניוס

נירון קורא את מכתבו האחרון של פטרוניוס

פטרוניוס סולד ממעשיו המרושעים של נירון – כי כאמור, מעשים אלו מכוערים, ואף מנסה לעזור לקורבנות, כי זה הדבר היפה לעשות. במיוחד הוא מנסה לעזור לליגייה ולויניקיוס, לא רק בשל חיבה אישית, אלא משום שהם מייצגים בעיניו אידיאל מזוקק וצלול של אהבה ויופי. אולם כיעור וחוסר טעם גרועים בעיניו אפילו מרצח. וכאן נשאלת השאלה: האם באמת מהווה היפה אלטרנטיבה לטוב? התשובה של סנקביץ לשאלה הזאת היא בסופו של דבר שלילית. פטרוניוס, אמנם, ממעט להשתתף בפשעים, והוא ללא ספק האדם ההגון היחיד מבין אנשי חצרו של נירון. אולם עצם שנותיו הארוכות באותה חצר אינן יכולות להוציא אותו נקי לחלוטין. כפי שהמצביא הקשיש אולוס, אביה המאמץ של ליגייה, אומר בתחילת היצירה, גם פטרוניוס לקח חלק בפשעים – למרות שאלו אינם מתוארים. ברם נראה שהחיסרון הגדול ביותר בדרכו של פטרוניוס, כפי שכתב גם אביעד קליינברג, היא העקרות שלה, ואני הייתי מוסיף – חוסר הסיכוי הטרגי שלה, המאבק האבוד מלכתחילה. לא ניתן להיות אדם הגון או לרדוף אחר הנשגב במאורה של נחשים. ואכן, בסופו של דבר, מאמציו של פטרוניוס להציל את הנוצרים עולים לו בחייו. כאשר הוא יודע שהקיסר עומד לשלוח לו גזר דין מוות, הוא מכנס את חבריו למשתה אחרון. עד הסוף הוא מפטפט על הא ועל דא, מקשיב למוזיקה המרוממת את הנפש ושומר על שלוות רוחו. ברקע נמצאים סמלי היופי המושלם – כד אבן המור ואוניקה, השפחה זהובת השיער, שפטרוניוס שחרר ללא ידיעתה ואף הוריש לה את כל רכושו. ורגע לפני שהוא מצווה על הרופא היווני לפתוח את עורקיו, מקריא פטרוניוס את מכתב הלגלוג האחרון שכתב לקיסר ולסיום פונה לנוכחים:

quovadis1_17

והוא הרים למעלה גביע מאבן מור, שבוהקו דומה לצבעי קשת בענן, ומחירו לא יסולא בפז, ואמר: "והנה הגביע שממנו הגרתי לכבוד גבירת קפריסין. וכדי ששוב לא יגעו בו שפתי איש, וכדי שידיים אחרות לא יגירו ממנו לכבוד אלה אחרת…" והוא השליך את הכלי היקר על הרצפה המכוסה בפרחי כרכום סגולים, וכאשר התרסק לרסיסים אמר למראה המבטים הנדהמים מסביבו: "יקירי, חגגו במקום להשתומם. זקנה וחוסר אונים הם חברים עצובים של השנים האחרונות. אבל אני אתן לכם דוגמה טובה ועצה טובה: אתם מבינים, איש אינו חייב להמתין עד שיבואו; אפשר ללכת עוד קודם לכן מתוך בחירה חופשית, כמו שאני הולך."

אוניקה, השפחה היפיפייה, באקט אחרון של מסירות, מסרבת לזכות בחירות ובירושה ומתאבדת ביחד עם פטרוניוס. בעוד הנצרות ממשיכה במסע הניצחון שלה, היופי הרומאי האלגנטי גווע. פטרוניוס ואוניקה הולכים יחדיו לעולם הצללים, וכד אבן המור מתנפץ. במידה מסויימת – המסע ליופי המושלם מסתיים רק במוות. ולא לחינם, דווקא בסצינת ההתאבדות, משרטט המחבר את פטרוניוס באופן החיובי ביותר מכל תיאוריו במהלך הספר, כאדם שהגשים את האידיאל שלו עד הסוף במעין גירסה אלילית למות הקדושים הנוצרי. היופי המושלם מגיע, בסופו של דבר למיצויו רק במוות. אבל רק לנוצרים מחכה העולם שמעבר, עולם שזר לפטרוניוס ועליו הוא מוותר ביודעין.

בסופו של דבר, דוחה הנריק סנקביץ, הסופר הקתולי האדוק, את האסתטיקה כתחליף למוסר בידו האחת, אולם מחבק אותה בידו השנייה. מבחינה זו, קוו ואדיס משקף את מקומה הבעייתי של המורשת היוונית-קלאסית בעולם הנוצרי המסורתי, נערצת ודחוייה בעת ובעונה אחת. גם כשהמחבר מתאר את "הדרך הנכונה" של המוסר הנוצרי, האלטרנטיבה הקלאסית-אסתטית נמצאת תמיד ברגע. וגם כשהנוצרים שומעים את משק כנפי המלאכים, מסביב תמיד מרחפים צלליהם של פטרוניוס, אוניקה וכד אבן המור. הדילמה קיימת, עד הסוף ממש, תמונת מראה של "הדרך השלישית", זו שמעבר לטוב ולרוע, המלווה את התרבות המערבית משורשיה הקלאסיים ועד היום. מעטים ביטאו זאת היטב כמו הסופר הבריטי ג'.ר.ר. טולקין, גם הוא קתולי אדוק, שכתב כמה עשרות שנים אחרי סנקביץ. הוא כיוון אמנם למסורת האגדתית-מיתית של העמים הצפוניים, ולא לאסתטיקה הקלאסית, אבל רעיון "הדרך השלישית", המתפתלת בחיפוש אחר היופי המושלם, נותר זהה:

ראה נא את השביל הצר
בינות קוצים וחרולים –
זוהי דרך הצדיקים,
בה מעטים הם העולים.
והתראה שם שביל רחב
רפוד וסוג בשושנים?
זוהי דרך הרשעים
ולא אל גן-העדנים.
והתראה שם שביל נאוה
בינות שרכים הוא מתפתל?
לארץ הפיות יוביל
ובו נלך עם רדת ליל.

(ג'.ר.ר. טולקין, עץ ועלה. תרגום: מיכל אלפון)

%d בלוגרים אהבו את זה: