ארכיון הבלוג

מלפפון טרי בצנצנת חמוצים: הרפתקאות, שחיתויות והנשיא שעבר מגיאורגיה לאוקראינה – טור אורח מאת שלום בוגוסלבסקי

האם יכול ראש מדינה לקבל הזדמנות שנייה לנהל את אותה המלחמה, הפעם בראש מדינה אחרת? האם היכרות אישית עם דונאלד טראמפ יכולה לשנות את כיוון ההיסטוריה? האם אפשר להחליף אליטה מושחתת בצעירים אידיאליסטים? ואיך החדשות המקומיות של אודסה היום עשויות להפוך לכותרת של הניו-יורק טיימס מחר? הינשוף בטור אורח של שלום בוגוסלבסקי, מייסד המיזם טיולים אורבניים בקייב.

7e3ccd7a06100d9824e59b7de1f5e6a6

לאחרונה, התפטר מושל מחוז אודסה שבאוקראינה מתפקידו בהפגנתיות. הוא יצא פומבית נגד נשיא המדינה, שאי אז חלק אתו את ספסל הלימודים באוניברסיטה בקייב ולפני כשנתיים נתן לו מקלט, אזרחות אוקראינית ואת אחד המינויים הנחשקים במדינה. המושל האשים את הנשיא בשחיתות, בכך שהוא לא מניח לו לעשות רפורמות ולנקות את עיר הנמל האגדית משחיתות ופשע, וגם מפוליטיקאים ואוליגארכים אחרים לא חסך את שבטו. שמו של המושל הוא מיכאל סאקאשווילי, והוא כבר עשה זאת בעבר בארצו. שם, מלחמתו בשחיתות הביאה אותו לכיסא הנשיא בגיל 37. הוא קצר שורה של הצלחות מרשימות אך גם פלישה רוסית והאשמות על התנהלות לא דמוקרטית. לבסוף העמיד פוטין תנאי: רוצים שהטנקים שלנו ייצאו מגיאורגיה? תדאגו שסאקאשווילי לא יהיה נשיא יותר. וכך מצא את עצמו המטאור הגיאורגי מתחיל קריירה פוליטית חדשה במדינה השכנה.

יש באוקראינה אליטה פוליטית, אומר סאקאשווילי. מאז העצמאות (1991) אנחנו רואים שוב ושוב את אותם הפרצופים הפוסט-סוביטיים. ועד שלא יחליפו את כל האליטה הזאת באנשים צעירים ואידיאליסטים שטרם הושחתו, אוקראינה לא תחלים. כבר היו לנו שני מאידאנים, ואנחנו בדרך לשלישי שיהיה הרה אסון. כי אמון הציבור בשלטון נשחק עד עפר ובצל המלחמה עם רוסיה, מסתובבים במדינה הרבה חיילים חמושים וזועמים. זה דורש מעט רקע.

c3232e48-40e8-421d-8036-b8ffe6be742e-2060x1236

להחליף את כל האליטה בצעירים שטרם הושחתו – מיכאל סאקאשווילי עושה רילוקיישן

המאידאן היא "מאידאן ניזאלז'נסטי". "כיכר העצמאות" בלב הבירה קייב. זוהי גם מילה שמטילה אם לא אימה, אז לפחות מעט זהירות בלבו של כל פוליטיקאי. פעמיים, יצאו חלקים גדולים מהציבור האוקראיני לכיכר הזאת והפילו את השלטון בשם ערכים לאומיים-ליברליים. לאומיים – משום שהמכנה המשותף הרחב של המפגינים היה תמיכה בעצמאות אוקראינה, להבדיל מהיותה מדינת חסות של רוסיה. וליברליים – משום שהם רוצים מדינה שמתנהלת כדמוקרטיה ליברלית, פוליטית וכלכלית. להבדיל מהמודל הפוטיניסטי של דיקטטורה למחצה וכלכלה שנשלטת ע"י קבוצת אוליגרכים שמקורבת לשלטון.

הפעם הראשונה הייתה "המהפכה הכתומה" ב-2004. הפוליטיקאי הפרו-רוסי ויקטור ינוקוביץ' נבחר לנשיא בבחירות שכנראה זויפו. הציבור יצא למאידאן, בית המשפט העליון קבע שהבחירות אכן זויפו ובבחירות החדשות, הפעם בפיקוח בינ"ל צמוד, נבחר יריבו ויקטור יושצ'ינקו.

ב-2010 ינוקוביץ' חזר לכיסא הנשיאות והפעם, התחיל לשאת ולתת עם האיחוד האירופי על הסכמים שיהוו את הצעדים הראשונים להצטרפות אוקראינה לאיחוד. אבל בלחצו של פוטין, נסוג מהחתימה ברגע האחרון. באותו זמן היו בכיכר כמה מאות סטודנטים שהגיעו כדי לחגוג את החתימה. החגיגה הפכה למחאה שפוזרה באלימות קשה ע"י "ברקוט". משטרת המהומות האימתנית במודל הסובייטי, שמאז פורקה באוקראינה אך עושה חיל ברוסיה. אירוע זה הוציא המונים לרחובות, ועל רקע הסלמת האלימות מצד "ברקוט" כיכר העצמאות נהפכה למבצר והמפגינים הדפו את התקפות המשטרה באבנים ובקבוקי תבערה. לבסוף, מעל 100 מפגינים נרצחו בירי צלפים ביום אחד, כמתנת פרידה מצד ינוקוביץ' שעלה על מסוק וברח לרוסיה. הסרט התיעודי Winter on Fire מתאר את אותם אירועים דרמטיים מנקודת המבט של המפגינים, וניתן לצפות בו כאן.

ukraine-maidan-protest-destroyed

מהפכה באוקראינה: מפגינים מול משטרת המהומות במאידאן

ינוקוביץ ברח מפני שהפרלמנט הדיח אותו והכריז על בחירות חדשות לנשיאות, שבהן נבחר איל ההון פטרו פורושנקו. לאחר מכן רוסיה כבשה וסיפחה את קרים ומיליציות בתמיכתה השתלטו על המחוזות לוהאנסק ודונייצק, בהם מתנהלת מלחמת חפירות שגבתה חיי 10,000 אוקראינים והביאה לגל של כמיליון וחצי פליטים.

האם השתנה משהו אחרי המהפכה? הייתי אומר שכן. במדדים של תשתיות ציבוריות, מלחמה בשחיתות, דמוקרטיה ושקיפות, זכויות אדם ואזרח ובעיקר – באווירה הציבורית שנעשתה לחיובית בהרבה. ומי שיבקר באוקראינה היום ירגיש זאת גם אם הוא לא הכיר את המצב כפי שהיה לפני כן.

מצד שני, אני משקיף מן הצד. תייר שיכול לבזבז על בילויים ומזכרות משכורת חודשית מקומית. כך שלי קל יותר לראות את חצי הכוס המלאה. האנשים ברחוב יגידו, לעיתים קרובות, ששום דבר לא השתנה. את המשבר הכלכלי והצניחה בשער המטבע היה עוד אפשר לספוג, כי הייתה מהפכה ויש מלחמה. אבל התחושה שהפוליטיקאים שאחרי המהפכה לא מתנהלים באופן שונה מהותית מקודמיהם מעלה את השאלות בשביל מה היה צריך את המאידאן הזה, ושמא נחוץ מאידאן שלישי?

בשנה האחרונה רצה באוקראינה סדרת פריים טיים בשם "משרת העם" בכיכובם של קבוצת הקומיקאים "רובע 95" שמשקפת כנראה קונצנזוס רחב למדי, לפחות בדור הצעיר. גיבורה הוא מורה צעיר ואידיאליסט להיסטוריה בתיכון בקייב שיום אחד מתפרץ בנאום מלא גידופים על הפוליטיקה והפוליטיקאים. כולם גנבים ומושחתים, הוא אומר, ואנחנו בוחרים שוב ושוב את "הרע במיעוטו" כדי לקבל שוב את אותו הדבר.

תלמיד מצלם אותו בהיחבא ומעלה את הסרטון ליו-טיוב. הסרטון עף ברשת, התלמידים מגישים בשמו של מורם מועמדות לנשיאות ולהפתעת כולם, ובראשם המורה עצמו, הוא נבחר לנשיא. הוא ממנה את אשתו לשעבר וחברי ילדותו לשרים ובכירים אחרים, ובעזרת רוחותיהם של גיבורים היסטוריים שרודפות אותו בחלומותיו ומחלקות לו עצות, יוצא למערכה נגד הממסד הישן ואילוצי המציאות לביעור השחיתות וכינון מדינה מתוקנת.

במקרה או שלא, הסיפור תואם לא רק פנטזיה ציבורית נפוצה אלא גם את הדברים שאומר מיכאל סאקאשווילי. ומה שיותר מעניין, עומד בקנה אחד עם לא מעט ממעשיו בעבר.

סאקאשווילי הוא בן טיפוחים של המערב. אחרי לימודי משפט בינ"ל בקייב, הצעיר הגיאורגי סיים תואר במשפטים באוניברסיטת קולומביה, ארה"ב, על מלגה של מחלקת המדינה ולאחר מכן השתלם במכון הבינ"ל לזכויות אדם בשטרסבורג. בעודו עובד במשרד עורכי דין יוקרתי בניו-יורק נקרא לדגל ע"י נשיא גיאורגיה, אדוארד שוורנאדזה, נבחר לחבר פרלמנט ולאחר מכן לראש וועדה ולשר המשפטים.

בתפקידיו אלו הוביל רפורמות מרחיקות לכת בתחום אכיפת החוק. הידועה מביניהן היא משטרה חדשה לגמרי. שם, אפשר להגיד, רואים לראשונה את תפיסתו שממסד פוסט-סבייטי רקוב מהשורש לא משנים מבפנים אלא מחליפים. את המודל המשטרתי שלו הוא ייבא גם לאוקראינה ומדובר כנראה בהצלחה הגדולה ביותר של הממשל החדש. זוהי משטרת סיור שאליה מגוייסים צעירים משכילים שזוכים לאימון מודרני ומשכורות טובות, מדים ותחנות משטרה חדשות, הכשרה בזכויות אדם ואזרח ושירות לציבור ואפס סובלנות לנטילת שוחד ולגזענות.

bush-saakashvili

בן טיפוחיו של המערב. מיכאל סאקאשווילי כנשיא גיאורגיה וחבר.

אך בדומה למה שעשה באוקראינה לאחרונה, התפטר סאקאשווילי מהממשלה תוך שהוא מאשים את עמיתיו, כולל שוורנאדזה, שהכניס אותו לפוליטיקה, בשחיתות ובטרפוד רפורמות נחוצות. בראש מפלגה משלו, עם אג'נדה של לאומיות, סובלנות כלפי מיעוטים, כלכלת שוק ודמוקרטיה ליברלית, הובס ע"י שוורנאדזה בבחירות שגם בהן, כמו באוקראינה, היו אי סדרים. כמו האוקראינים, גם הגיאורגים יצאו לרחובות והביאו להפלת הממשלה במה שכונה "מהפכת הוורדים". בבחירות הבאות, סאקאשווילי נבחר ברוב דמיוני של 96% ונעשה לנשיא הצעיר באירופה. בגיל 37.

כאמור, סאקאשווילי הוביל רפורמות רבות, קצר שורה של הצלחות וזכה לשבחים מפעילי זכויות אדם וממנהיגים בכל העולם, מימין ומשמאל. אך ניסיונו לצרף את גיאורגיה לאיחוד האירופי ונאט"ו, תוך ביסוס השליטה על מחוזות תחת השפעה רוסית וכל זאת מבלי להביא את היחסים עם רוסיה לכדי משבר, לא צלחו. על רקע האשמות בשחיתות ובנטיות דיקטטוריות והפגנות שדוכאו באלימות, רוסיה הפציצה את גיאורגיה ופלשה אליה כשהיא מציבה תנאי: תיפטרו מסאקאשווילי ואנחנו נעזוב.

שתי מדינות בנסיבות דומות, היסטוריה קרובה מקבילה ופוליטיקאי אחד שעבר מאחת לשנייה כדי לקדם שם את אותה אג'נדה פופולרית. היום סאקאשווילי מבוגר ומנוסה יותר אך לא איבד את הפה הגדול שלו. נשיא אוקראינה הוא לא יכול להיות, שכן אין לו וותק מספיק כאזרח המדינה. אבל הוא יכול להתמנות לראש ממשלה. דבר שלטענתו כבר הוצע לו, לפחות ברמז, ע"י הנשיא פורושנקו. אך לדבריו, אין טעם להחליף ראש ממשלה (כרגע מכהן בתפקיד הפוליטיקאי היהודי ולדימיר גרויסמן) כמו שאין טעם להכניס למערכת צעירים אידיאליסטים ופרו-מערביים בוגרי מהפיכת המאידאן. לא מעטים מהם כבר מכהנים כחברי פרלמנט, עוזרי שרים, יועצים ותפקידים בכירים אחרים, ממלאים ארגוני חברה אזרחית שמקדמים רפורמות וקוצרים הישגים שונים.

סאקאשווילי טוען שזה לא מספיק. "אם תכניסו מלפפונים טריים לצנצנת מלפפונים חמוצים, כל מה שיקרה הוא שגם הם יחמיצו". אותם צעירים לא צריכים להצטרף למערכת הקיימת – הם צריכים להחליף אותה. אם זה לא יקרה, טוען שאקאשווילי, אוקראינה צפויה להיכנס לסיבוב מהפכני נוסף שיכול הפעם להיות אלים יותר, ועל רקע הכאוס להיבלע שוב על ידי רוסיה.

אך אם הדבר ייעשה, הוא טוען, אוקראינה תהפוך לסיפור הצלחה כלל אירופאי. זהו, לדבריו, גם המפתח להתמודדות מול רוסיה. "אני מכיר את טראמפ אישית", אומר סאקאשווילי (בזמנו, גם טראמפ היה מהמתלהבים מהפוליטיקאי הצעיר והמבטיח), "הוא אוהב סיפורי הצלחה. אם נהיה כזה, הוא יתמוך בנו".

האם זה יספיק, בהינתן המילים החמות שטראמפ אמר על פוטין והתמיכה והסיוע שקיבל מהקרמלין? אין לדעת. כמו שאין לדעת האם סאקאשווילי יצליח, האם יביא לדמוקרטיזציה נוספת או שהנטיות הסמכותניות שהואשם בהן לא אחת ישתלטו עליו. האם הציבור יתמוך בו או שהוא נואש מפוליטיקאים עד כדי כך שלא ייקח אותו ברצינות. ואם המהלך לא יצליח, האם אותו ציבור ישקע באדישות, ייצא למאידאן נוסף, שלישי, או שמא את סגנונו הנחרץ והבוטה של סאקאשווילי כדאי לקחת עם קורט מלח והמצב, למעשה, לא גרוע עד כדי כך.

בינתיים, הוא מקים מפלגה חדשה ויוצא לדרך. אצלו, התנאי הוא שמי שכיהן יותר מקדנציה אחת בתפקיד כלשהו בשלטון (כלומר, מי שכבר היה בפוליטיקה לפני המאידאן), לא יכול להיות מועמד. במטהו בקייב שדומה למטה של חברת סטארט-אפ, סאקאשווילי מנצח על חבורה של צעירים שמתקתקים על מחשבי אפל ומתכננים את כיבוש המדינה, לראשונה, על ידי הדור שלהם. הראשון שנולד וגדל באוקראינה העצמאית ולא תחת המכבש הסובייטי. שרואה את האיחוד האירופי מצד אחד ואת רוסיה של פוטין מצד שני ואין לו ספק למי אוקראינה צריכה להידמות.

בכל מקרה, יהיה מעניין. ועם סאקאשווילי או בלעדיו, לא נותר אלא לאחל לאוקראינה בהצלחה.

הגמד והטרול: צבא סוריה החופשי וההטרלה הרוסית בסוריה

בתוך הכאוס של מלחמת האזרחים הסורית, נראה צבא סוריה החופשי כגורם מרכזי ורב השפעה. האמריקאים מאמנים כוחות שלו ומזרימים אליו כסף, ולאחרונה גם הדוב הרוסי מחזר אחריו. יש רק בעיה אחת: אין באמת צבא כזה. ינשוף פוליטי-מדיני על נוכלים מתוחכמים, דיפלומטים רוסים והטרלה מסוגה עילית.

מאמר זה פורסם גם באתר מידה

 Russian-Troll

בחודשיים האחרונים, יצאו קובעי מדיניות רוסים בסדרה של הכרזות משונות שהרימו גבות לא מעטות בקרב משקיפים פוליטיים ודיפלומטיים. רוסיה של פוטין, שעל התערבותה במלחמת האזרחים הסורית כבר כתבנו, החליטה לדבר עם האופוזיציה החילונית לאסד, הידועה גם בשם "צבא סוריה החופשי" ולפתוח איתה במשא ומתן. סגן שר החוץ הרוסי, מיכאיל בוגדאנוב, שנחשב לארכיטקט העיקרי של מדיניות הקרמלין בסוריה, נפגש בפריז עם אדם בשם פאהד אל-מסרי, שהזדהה כדובר של צבא סוריה החופשי, ועוד שני מתווכים  – גנרל אמריקאי לשעבר ועיתונאי לבנוני. בעקבות הפגישה, הכריזה רוסיה שהיא מתכננת לשלב נציגים של האופוזיציה הסורית ה"מתונה" (היינו, זו שאינה שייכת לדאע"ש, ג'בהת א-נוסרה או קבוצות אסלאמיות קיצוניות אחרות) במהלכים פוליטיים הקשורים לעתידה של סוריה. לעין בלתי מזויינת, סדרת המהלכים הרוסיים הללו עשויה להיראות כתמרון מנצח. לא די שרוסיה נכנסה לואקום שארצות הברית הותירה אחריה במזרח התיכון, אלא שעכשיו היא גם "גונבת" את בעלי הברית האמריקאיים העיקריים בשטח – המורדים המתונים מצבא סוריה החופשי, ובאותו הזמן מתמודדת עם ההאשמות שהיא תומכת במשטרו העריץ של אסד ונלחמת באופוזיציה המתונה, במקום בדאע"ש.

אדריכל המדיניות הרוסית בסוריה: סגן שר החוץ מיכאיל בוגדאנוב

אדריכל המדיניות הרוסית בסוריה: סגן שר החוץ מיכאיל בוגדאנוב

אלא שבתסבוכת הסורית מסוכן מאד להתבונן בעין בלתי מזויינת. בפועל, המהלך הרוסי הוא אכן מתוחכם, אבל מסיבות אחרות לגמרי. ד"ר ארן לונד, חוקר סוריה מקרן קרנאגי, כתב לאחרונה רשימה מעמיקה, מטרידה ומשעשעת בו זמנית, ובו הראה כיצד המהלך הרוסי אינו קשור באמת לתמרונים דיפלומטיים או לשינוי המדיניות ברוסיה. למעשה, המטרה שלו שונה לגמרי: מדובר בהטרלה.

כדי להבין מה למעשה מנסים הרוסים לעשות כאן, מבאר לונד שתי סוגיות שונות. הראשונה, שכל מי שמתעניין במצב בשכנתנו הצפונית חייב להבין, הוא מה מסתתר מאחורי הכינוי "צבא סוריה החופשי". התשובה, כפי שתראו, מורכבת ומפתיעה למדי. השאלה השנייה היא מי הוא בדיוק פאהד אל מסרי, אותו דובר של הצבא החופשי שמשתף פעולה עם מהלכי התיווך הרוסיים. התשובה לשאלה הזאת מפתיעה עוד יותר.

ראשית כל יש לומר שהמלחמה בסוריה, בדומה למלחמה באפגניסטן שכבר כתבנו עליה רבות, היא מלחמה פסיפסית (mosaic war). במילים אחרות, לא מדובר במלחמה בין שני צדדים אלא בין עשרות רבות של קבוצות חמושות שמתאחדות ומתפלגות, משנות צורות ומחליפות שמות בהתאם לאינטרסים שונים ומשונים, אתניים, דתיים, שבטיים, כלכליים ובעיקר אישיים. במלחמה הפסיפסית של אפגניסטן, השמות הגדולים כמו "ממשלה" ו"טליבאן", שעיתונאים שאינם מצויים בתסבוכת מרבים להשתמש בהם, הם בדרך כלל "מותג", מעין שם מטריה כללי שקבוצות מאמצות וזורקות בהתאם לצורך. איל מלחמה שהסתכסך עם איל מלחמה אחר יכול להחליט שמהיום הוא שייך ל"טליבאן", ומחרתיים לעבור לצד של הממשלה אם יראה בכך צורך, כל זאת בלי לשנות באמת את המדיניות המקומית שלו או לבקש רשות ממישהו. בסוריה, עוד יותר מאפגניסטן, קבוצות מקומיות מרבות להשתמש בשמות של "מותגים". צבא סוריה החופשי היא מקרה מובהק של "מותג" מסוג זה.

מותג, לא ארגון: חיילים באחת מקבוצות צבא סוריה החופשי

מותג, לא ארגון: חיילים באחת מקבוצות צבא סוריה החופשי

השם הרומנטי משהו "צבא סוריה החופשי" הופיע כבר בתחילת מלחמת האזרחים. בעוד אסד דיכא באלימות רצחנית את ההפגנות נגדו, החליטו מספר קצינים מהצבא הסורי לערוק לטורקיה ולהקים קבוצות אופוזיציה חמושות. אחד מהמפקדים הללו, קולונל אלמוני בשם ריאד אל-אסעד, פרסם סרטון יו טיוב שבו הוקיע את משטר אסד, והכריז על הקמתו של "צבא סוריה החופשי" ככוח העיקרי שיפיל את המשטר. אבל כפי שכותב לונד, אסעד מעולם לא היה יותר מ"מכשיר פקס" ששלח קומוניקטים לעיתונאים מערביים, ומעולם לא היתה לו שליטה, אפילו מזערית, על המתרחש בשטח בסוריה. אבל השם "צבא סוריה החופשי" תפס כמותג, וקבוצות חמושות שונות ומשונות החליטו להשתמש בו, בלי שום קשר לקולונל אסעד ולמפקדה הפיקטיבית שלו. ב-2012 הקימו הפטרונים הזרים של האופוזיציה הסורית מארה"ב והמפרץ מעין מפקדה מאוחדת בטורקיה, בראשותו של "רמטכ"ל", גנרל סלים אידריס. אולם גם למפקדה של גנרל אידריס לא היתה שליטה על המתרחש בשטח, והיא היוותה לכל היותר צינור להקצאת מימון מערבי ומפרצי לקבוצות חמושות שונות. ב-2014 היא קרסה לתוך עצמה ונעלמה לחלוטין. כיום יש נסיונות נוספים, של ארה"ב ושאר פטרוניה הזרים של האופוזיציה הסורית, להקים "מפקדות עליונות" של צבא סוריה החופשי, אולם בינתיים לא נראה שהם נוחלים הצלחה אמיתית.

המשותף היחיד לקבוצות שכונו "צבא סוריה החופשי" היתה שאף אחת מהן אינה כפופה לדאע"ש או לאל קאעדה, רובן לא נוטות לאיסלאמיזם קיצוני והן מקבלות סיוע, ישיר או עקיף, משני מרכזי אימון מערביים שנמצאים בטורקיה ובירדן, וידועים בקיצורים MOM ו-MOC. סוג שני של קבוצות שמשתמשות במותג "צבא סוריה החופשי" הן מיליציות ערביות שבטיות שכפופות ל"יחידות ההגנה העממית" (YPG), הצבא הכורדי של צפון סוריה. המיליציות הללו, רובן קטנות וחלשות, משרתות את הכורדים כארגוני פסאדה, שנועדו להוכיח של-YPG אין עוינות כלפי ערבים, ושיש בצפון חזית אתנית מאוחדת נגד דאע"ש.

Free_syrian_army_coat_of_arms.svg

בהעדר מטריה מאחדת אמיתית בין הקבוצות הללו, הכאוס חוגג. תיבות האימייל של עיתונאים מערביים, ערבים וטורקים מתמלאות מדי יום בקומוניקטים, מנשרים, הכרזות והצהרות של מיני "מפקדים", "גנרלים", "דוברים" ו"חברי ועדות עליונות" של צבא סוריה החופשי. רוב האנשים הללו הם גולים סורים. חלקם קשורים לקבוצה כזאת או אחרת, או לפחות מנתבים אליה מימון, או חברים בארגוני אופוזיציה אזרחיים, שאין להם הרבה השפעה על המצב בשטח. אחרים הם נוכלי אימייל ופייסבוק. פאהד אל-מסרי, השותף החדש של רוסיה, שייך לקבוצה האחרונה. מדובר למעשה בעיתונאי כושל שחי בצרפת כבר שנים רבות, והספיק לשרת אדונים רבים מספור, ביניהם רפעת אל-אסד, דודו האכזרי של בשאר שנמק מזה שנים בגלות. מסרי שלח מסרים לעיתונאים כדובר של שלל ארגונים, ביניהם "המטה המשותף" של צבא סוריה החופשי או "המרכז ללימודים אסטרטגיים, צבאיים ובטחוניים בסוריה", לרוב הצהרות לוחמניות נגד אסד וארגונים אחרים הפעילים במלחמת האזרחים. הביטחון העצמי והרטוריקה הלוהטת שלו קנו את אמונם של לא מעט עיתונאים, ביניהם נציגים של כלי תקשורת מרכזיים במערב, שלא טרחו לבדוק מי שולח להם הצהרות. כשהמטכ"ל של גנרל סלים אידריס (בתקופה שעוד היה קיים) ניסה להתנער מאל-מסרי, אותם עיתונאים פירשו את זה כ"קרע בהנהגת צבא סוריה החופשי", וכך חיזקו את מעמדו של מסרי אף יותר.

לא הצליח להתנער מאל-מסרי: גנרל סלים אידריס

לא הצליח להתנער מאל-מסרי: גנרל סלים אידריס

למעשה, לרוב האנשים שהרוסים משתפים איתם פעולה כרגע אין שום השפעה על קבוצות צבא סוריה החופשי בשטח. ביניהם יש נוכלים כמו אל-מסרי, דמויות שוליים צבעוניות מלבנון, קצינים אמריקאיים תמהוניים בדימוס וכמה גולים סורים קשישים שנמצאים ממילא בחסות רוסית. השותפים היחידים למהלך שבאמת נמצאים בשטח הן יחידות "צבא סוריה החופשי" הערביות שכפופות לכורדים בצפון סוריה, שותפים ותיקים של הקרמלין בין כה ובין כה. לכן, אין לפרש את המהלך הרוסי כניסיון דיפלומטי רציני לסיים את המלחמה בסוריה או לשנות את מאזן הכוחות שלה באופן מהותי. אולי הוא יתפתח למהלך כזה עקב אירועים לא צפויים שיגרמו לכוחות רציניים יותר "לקפוץ על העגלה", אולם כעת ספק אם מי מהצדדים באמת מקווה לכך.

אולם כפי שכותב לונד בצדק, נוכל לראות את המהלך הרוסי באור שונה לחלוטין אם נסתכל על התגובה הרפה, ובמקרים רבים גם חוסר התגובה של המערב. מדוע דוברים של ממשלות מערביות אינן חושפות את מסרי ככלי ריק, ואומרות את האמת – שרוסיה אינה משתפת באמת פעולה עם "צבא סוריה החופשי" אלא עם שום דבר? פשוט מאד, כותב לונד. במקרה כזה, אנשים יתחילו לשאול מה זה בדיוק אומר להיות "חבר בצבא סוריה החופשי", מה אופיו של ה"צבא" הזה וממה בדיוק הוא מורכב. אם מסרי הוא נוכל, והוא אכן נוכל, מה אפשר לומר על שלל הפוליטיקאים חסרי ההשפעה, הדוברים, הלוביסטים, הגנרלים הספונים בלובי של מלונות בדרום טורקיה ושלל הקבוצות המקומיות שמוגדרות כ"צבא סוריה החופשי" על סמך קריטריונים שרירותיים ותמוהים, וסמוכות על שולחנו של המערב? המהלך הרוסי, בסופו של דבר, הוא תרמית שחושפת תרמית. "אחדים," מסכם ארן לונד, "קוראים זה דיפלומטיה. אני קורא לזה הטרלה מסוגה עילית."

 

פוטין בכל הפינות: מה הסיכויים של רוסיה במזרח התיכון?

השם החם באזורנו הוא ללא ספק נשיא רוסיה ולדימיר פוטין. שבועות ספורים לאחר שהחל לתקוף בסוריה, וכבר קוראים לעזרתו בעיראק וכורדיסטאן, והוא שוקל להיכנס לפעולה בלוב. נשיא רוסיה הבחין בואקום שמדיניותה המהוססת של ארצות הברית הותירה באזור, ונכנס אליו במהירות ובמיומנות. אך האם ישכיל לנהל את המערכה נכון ולא לשקוע בבוץ, ואלו לקחים עליו ללמוד ממלחמות צ'צניה ואפגניסטן? ינשוף צבאי-אסטרטגי על הדילמה של מוסקבה.

9757467834_4693999528

מאמר זה פורסם גם באתר מידה

המעורבות הרוסית בסוריה היא אחד המהלכים המעניינים והמפתיעים ביותר בזירה הבינלאומית של ימינו. באבחה צבאית אחת, הצליח הנשיא ולדימיר פוטין להביך את ארצות-הברית, לנער את המזרח התיכון ולהכניס את רוסיה כגורם כוח חדש ומשמעותי בלבאנט הערבי. כיצד יש להעריך את המהלך הרוסי, ומה הם סיכויי ההצלחה שלו?

כמעט תמיד, כשמדברים על מלחמות ומהלכים פוליטיים בימינו, יימצא זה שישגר קלישאות היסטוריות והשוואות שטחיות למלחמות או לצעדים כושלים מהעבר. כל מעורבות אמריקנית במדינה זרה "מעלה את טראומת וייטנאם"; ויתורים לאיראן או למדינה בעייתית אחרת הם לרוב "הסכם מינכן"; ואם ישראלי כלשהו ייכשל בחיזוי מדיני או צבאי, תמיד יכריז מאן דהוא כי מדובר ב"מלחמת יום הכיפורים של…" (זכור לכולם ביטוי המחץ של אהוד ברק, "יום הכיפורים של הסוקרים", רגע לפני שהפסיד את ראשות הממשלה). וכמובן, בהתאם לחוק גודווין, יש מעט מאד רודנים, מנאצר ועד קים ג'ונג-איל, שלא הושוו להיטלר בשלב כזה או אחר.

בהקשר של המעורבות הרוסית בסוריה, הקלישאה שעלתה אצל בעלי טורים אינספור – בארצות-הברית ובתקשורת העולמית – היא הפלישה הסובייטית לאפגניסטן. למעשה בעלי הדיעה נחלקו, פחות או יותר שווה בשווה, בין אלו שהריעו למהלך הגאוני של פוטין והתפעלו מהמכה הכואבת שנתן לנשיא אובמה, לבין המבקרים שהעלו מהאוב את הטנקים הסובייטים העשנים מעמק פנג'שיר וניבאו תבוסה וטראומה למוסקבה. אבל אם רוצים ללמוד מההיסטוריה ראשית כל חשוב להכיר אותה כהווייתה, והאמת היא שברית-המועצות לא הפסידה במלחמת אפגניסטן. לאחר שנים ארוכות של הקזת דם, הצבא האדום השאיר מאחוריו משטר יציב ומתפקד בראשותו של הנשיא מוחמד נג'יבוללה. למעשה, גם בהעדר תמיכה רוסית צבאית ישירה, הצבא האפגאני תפקד ברמה גבוהה יחסית, מעל ומעבר, למשל, לתפקודו של צבא דרום וייטנאם לאחר נסיגתה של ארצות-הברית. משטרו של נג'יבוללה התמוטט רק לאחר שברית-המועצות עצמה קרסה והסיוע הרוסי פסק לחלוטין. ואפילו הקריסה הזאת התחוללה רק בעקבות החלטתו של הנשיא בוריס ילצין להפסיק למכור נפט לאפגניסטן, במהלך שהטיל עליה אמברגו בפועל.

לא הפסידו במלחמה - חיילי קומנדו סובייטים באפגניסטן

לא הפסידו במלחמה – חיילי קומנדו סובייטים באפגניסטן

גם הדוגמא השנייה שמשקיפים רבים מצטטים, המלחמה הרוסית בצ'צ'ניה, אינה מוצלחת במיוחד. צ'צ'ניה היתה ללא ספק ביצה מדממת שהתישה את הצבא והעם הרוסי ואף הובילה לגלי טרור ולג'יהאדיזציה של חבלי ארץ שלמים. ניצחון גדול לא היה כאן, אבל גם לא תבוסה, ובסופו של דבר השיג הקרמלין חלק גדול ממטרותיו. צ'צ'ניה לא התנתקה מרוסיה. היא קיבלה אוטונומיה נרחבת בראשותו של הנשיא רמזאן קדירוב, והלה הצליח לייצב אותה במידה רבה. ניתן לומר שצ'צ'ניה היא כיום אחוזתו הפרטית של קדירוב, המושל בה ביד חזקה ובזרוע נטויה. הוא לא מתנתק מרוסיה וזו לא מתערבת בענייניו, כך ששני הצדדים פחות או יותר מרוצים.

שני הצדדים מרוצים: פוטין וקדירוב

שני הצדדים מרוצים: פוטין וקדירוב

המתכננים הרוסים אם כן, בבואם להעריך את המצב בסוריה, דווקא לא צריכים לחשוב כיצד להימנע מהתבוסות של צ'צ'ניה ואפגניסטן, שלא היו ולא נבראו. המכשולים האמיתיים שעומדים בפני ההתערבות הרוסית הם אחרים, אבל משמעותיים ומסוכנים לא פחות. במאמר קודם מניתי את הסיבות שעלולות להכשיל פלישות למדינות זרות, או לגרום למעצמות לשקוע בבוץ טובעני של מלחמת גרילה מתישה וחסרת תוחלת. נורת האזהרה המסוכנת ביותר היא ללא ספק מטרות מלחמה מעורפלות, בלתי ניתנות להשגה, או כאלו המבוססות על טיעונים מטפיזיים ומוסריים. כך למשל אירע ב-1919, בעיצומה של מלחמת האזרחים הרוסית, כאשר החליטה יפן לפלוש לסיביר עד שישרור "סדר" באזור העצום הזה. משקיפים יפנים אחרים הכריזו כי יפן תמשיך להילחם "למען הצדק" נגד הבולשביזם המרושע מיסודו, עד שישנה את דרכיו או ייפול. המטרות המעורפלות הללו גררו את יפן לעומק השטח הרוסי, ולבסוף, לאחר קורבנות ובזבוזי עתק, היא נאלצה לסגת כשזנבה בין רגליה.

מבחינה זו, הרוסים בסוריה נמצאים לכאורה במצב טוב למדי, משום שהמטרות של הקרמלין ברורות, רזות ומדידות באופן יחסי. הרוסים מעוניינים להציל את משטרו של בשאר אל-אסד, או לפחות לעצור את תהליך נפילתו, כדי לשמור על המאחז הצבאי שלהם בטרטוס, להביך את ארצות-הברית ולהוכיח שהם, בניגוד לאמריקנים, שומרים אמונים לבעלי הברית שלהם. המתכננים הרוסים משערים כי להשגת המטרות הללו תהיה שורה של השפעות חיוביות על מצבם הבינלאומי. ואכן, תוך חודשים ספורים הפכה רוסיה לשחקן מרכזי במזרח התיכון, עד שראש ממשלת עיראק ונשיא האוטונומיה הכורדית מבקשים שניהם ממוסקבה להתערב בתחומן כנגד המדינה האסלאמית. זאת בשעה שהיחסים בין עיראק לאיראן הופכים למתוחים יותר מיום ליום, וההפצצות האמריקניות, ובמיוחד תוכניות אימון המורדים של צבא ארצות-הברית וה-CIA, מתגלות עם כל יום שעובר ככישלון מביך. רוסיה זיהתה ואקום מדיני, ונכנסה אליו במיומנות.

בעלי ברית? פוטין וראש ממשלת עיראק, חיידר אל-עבאדי

בעלי ברית? פוטין וראש ממשלת עיראק, חיידר אל-עבאדי

בהשוואה להתערבות האמריקנית בעיראק, לצבא הרוסי יש יתרונות ברורים ומשמעותיים. ראשית, הרוסים לא בוררים בין עדשים. כשחיל האוויר הרוסי רוצה להפציץ מטרות של מורדים סורים, הוא לא צריך לעבור דרך אינספור משפטנים ובירוקרטים צבאיים שחותמים על כשרות ההפצצה מבחינת הנוהל הצבאי והחוק הבינלאומי. רוסיה מעולם לא הוטרדה מהרג אזרחים, אפילו אצלה בבית, כל שכן בארצות נכר. כמו כן, הרוסים מוכנים לכרות ברית עם כל גורם כוח שיקדם את מטרותיהם, דבר המעניק להם גמישות דיפלומטית ניכרת. בניגוד לארצות-הברית הם יכולים לשתף פעולה באופן גלוי עם איראן, למשל, המהווה גורם כוח משמעותי באזור. אם פוטין יחליט להיענות לקריאות ולהתערב גם בעיראק, שיתוף פעולה כזה עשוי לסייע לו באופן יעיל. הוא אף עשוי לסייע בתיווך בין איראן לממשלת עיראק החדשה, שענן כבד העיב על היחסים ביניהן לאחרונה. אם נשווה זאת לתוכניות האימון האמריקניות בסוריה, הכבולות בקריטריונים נוקשים עד שרק מורדים ספורים מתאימים להן, נבין את יתרונות הגמישות הדיפלומטית הרוסית.

אך מצד שני, דווקא ההצלחה הרוסית הראשונית במלחמה, שאת פירותיה אנחנו רואים בימים אלו, עלולה להיות מקסם שווא שיפתה את הקרמלין להיכנס לעומק המיטה החולה של מדינות הלבאנט הערבי. ראשית כל, השנים האחרונות הוכיחו שמעצמות – כמעט ללא יוצא מן הכלל – אינן מסוגלות לנצח במלחמות באמצעות הפצצות אוויריות בלבד. אם רוסיה אינה מעוניינת להכניס כוחות רגליים מאסיביים למלחמה, היא חייבת להסתמך על הכוחות הקרקעיים של בעלי בריתה המקומיים. ואכן, התוכנית הצבאית הרוסית כפי שהיא משתקפת בעדויות הקיימות, מתבססת על סיוע אווירי למאמצים הקרקעיים של הצבא הסורי, בעיקר באזורים קריטיים מבחינה אסטרטגית. הרוסים תוקפים כרגע את המורדים במחוזות חאמה ואידליב, הסמוכים למרכז העלאווי החשוב בעיר החוף לאטקייה – אזור התמיכה העיקרי של משטר אסד. אבל לפי העדויות (ואולי הדבר ישתנה), התפקוד של הצבא הסורי בשטח בינוני לכל היותר, והישגיו הצבאיים צנועים.

הפצצות רוסיות בסוריה. קרדיט: Voanews

הפצצות רוסיות בסוריה. קרדיט: Voanews

הדבר לא יפתיע את אלו שעוקבים כבר זמן רב אחרי התפתחות המלחמה בסוריה. האסטרטגיה של אסד בארבע השנים האחרונות, שכונתה "צבא בכל הפינות", התבססה על נוכחות עקשנית בכל אזורי המדינה, כדי לבסס את הטיעון של המשטר לבעלות על סוריה כולה. התוצאה היתה פריסת יתר של הכוחות ושורה של תבוסות מכאיבות למדינה האסלאמית, לג'בהת א-נוסרה ולכוחות מורדים אחרים. כעת, המשטר ניצב מול בעיות הולכות וגוברות של כוח אדם, שעה שמאגרי הגיוס שלו הולכים ומתמעטים בעוד העריקות מהצבא הופכות למשמעותיות. אפילו אם נתחשב בסיוע המשמעותי שאסד מקבל מחיזבאללה, מכוחות קומנדו איראניים ומשורה של מיליציות מקומיות, השמיכה שלו קצרה, והוא אינו מסוגל לנהל אופנסיבה בזירה אחת בלי להעביר כוחות מזירה אחרת; והוא נלחם בכל הזירות.

צבא בכל הפינות: נשיא סוריה, בשאר אל-אסד, במפגש עם חיילים

צבא בכל הפינות: נשיא סוריה, בשאר אל-אסד, במפגש עם חיילים

במציאות של בעל ברית חלש על הקרקע, קיימת סכנה שהסיוע האווירי הרוסי לא יספיק ליצירת שינוי משמעותי בשטח. כדי לפצות על כך, הרוסים עלולים להיכנס לתסבוכת המנטלית הנפוצה בהתערבויות צבאיות מסוג זה: הסלמה הולכת וגוברת של ההתערבות כדי להצדיק את המשאבים והקורבנות שהושקעו עד כה (תופעה הידועה בכלכלה כ"עלויות שקועות"). אם הקרמלין יגיע למסקנה שהסיוע האווירי לא מספיק, שמא יתפתה להכניס גם כוחות קרקעיים? ולמה רק לסוריה? מה יהיה, למשל, אם ראש ממשלת עיראק, חיידר אל-עבאדי, יבקש סיוע קרקעי רוסי גם לעיראק? האם פוטין יאבד הזדמנות פז שכזאת לתחוב אצבע לעינה של ארצות-הברית? הסימנים הראשוניים מצביעים שהתיאבון של הרוסים גדול מכפי שנדמה. לצד הברית הצבאית שכרתו עם מדינות מרכז אסיה למלחמה בקיצוניות האסלאמית, אינטרס בטחוני מוחשי וריאלי, הם שוקלים כבר להתערב בלוב – עוד ביצה טובענית שאת עומקה מי ישורנו.

אם המגמה הנוכחית תמשיך, הרוסים עשויים לשקוע בבוץ אינסופי של מלחמה בין עשרות סיעות חמושות, גדולות וקטנות, במדינות שהם לא מכירים היטב. זאת ועוד. סוריה, עיראק ולוב, להבדיל מצ'צ'ניה כיום ואפגניסטן בעבר, אינן גובלות בשטח רוסיה ולכן המעורבות הצבאית בשטחן תדרוש הרבה יותר משאבים, ותהיה מוגבלת באפקטיביות שלה. קורבנות בנפש, כמובן, עלולים להתסיס את דעת הקהל הרוסית, ומשטר שמתבסס על תדמית של גבריות לוחמנית ונחושה עלול שלא לעמוד בפיתוי להכניס עוד ועוד כוחות כדי לשקם את כבודו האבוד.

כיום פוטין נמצא על הסוס. הוא זיהה הזדמנות צבאית, פוליטית ובינלאומית, וניצל אותה היטב ובמיומנות. השאלה היא האם יידע מתי לעצור בטרם המטוטלת תיטה לכיוון ההפוך.

 

 

למה? כובע. איך משטר נתניהו משתלב במרחב

בשנות התשעים העליזות, חזו אי אלו אנשים כי יום יבוא וישראל תשתלב במרחב שמסביבה. כעת, תחת שלטונו של בנימין נתניהו, אנחנו מתקרבים בצעדי ענק להגשמת חזון ההשתלבות הזה. לא בטוח שמדובר בחדשות טובות. ינשוף פוליטי מדיני על פוטין, ארדואן, נתניהו וחברים.

 

לקראת ה"בחירות" האחרונות בפדרציה הרוסית, הוציאו תומכיו של הנשיא ולדימיר פוטין סרטון בלהות בשם "רוסיה ללא פוטין". "רוסיה ללא פוטין", אומר המגיש בקול מאיים, ומזמין את הקהל לדמיין מה יקרה אם כך אכן יהיה. למי שמתעצל ללחוץ על כפתור הפליי, הרי תקציר העלילה: הליברלים, בראשות הבלוגר אלכסיי נבאלני, מקימים ממשלה חלשה ומבולבלת במוסקבה. בעקבות אובדן הסמכות, שביתות פראיות מתחילות בכל רחבי המדינה, ומחוזות מיעוטים פורשים מהפדרציה. הלאומנים הרוסים מתנגשים עם הממשלה, יורדים למחתרת ומתחילים בפיגועי טרור. ניאו-נאצים משתלטים על סט-פטרסבורג. האבטלה מאמירה, מהומות אתניות פורצות בעריה של רוסיה, והטרור האסלאמי מרים ראש ב"אמירות המוסלמית של צפון הקווקז".  בעוד תושביה של רוסיה רעבים ללחם, כוחות זרים פולשים למדינה באמתלה של חלוקת סיוע הומניטרי. כוח של נאט"ו משתלט על קלינינגרד (לשעבר קניגסברג, עיר גרמנית שנכבשה בידי סטלין במלחמת העולם השנייה). הסינים מקימים ממשלת בובות משלהם ברפובליקות הרוסיות של המזרח הרחוק, ויפן פולשת לוולדיווסטוק באמצעות "כוח לשמירת שלום" (בפועל דיביזיות שריון). גיאורגיה, האמירות המוסלמית וכוחות קוזאקיים מקומיים מנהלים מלחמה עקובה מדם בקווקז. ובסופו של דבר מגיע הסיוט לשיאו: אולימפיאדה מתקיימת בסוצ'י, אך אתלטים רוסים אינם מורשים להשתתף! בינתיים, בורח הנשיא אלכסיי נאבלני לארצות הברית, וזוכה בפרס נובל לשלום ולספרות לצהלת הקהילה הבינלאומית.

יש כמה דברים מעניינים בסרטון הזה. למשל, העובדה שפוטין ותומכיו מדמיינים את פעולת הכוחות הזרים כתמונת ראי של התכסיסים שלהם עצמם. מאז מלחמת העולם השנייה, יפן לא חדרה למדינות זרות באמתלה של הגשת סיוע הומניטרי או שמירת שלום. רוסיה, לעומת זאת, עשתה זאת כמה וכמה פעמים: הן בגיאורגיה, הן בקרים והן באוקראינה. זכורים לנו עוד תירוציו של הנשיא דימיטרי מדבדב בזמן המלחמה בגיאורגיה, ושלל הכינויים היצירתיים בהם הכתיר את צבא הפלישה הרוסי: כוחות שמירת שלום, משקיפים רוסים, צוותי סיוע, וכיוצא בזה מילים יפות שנועדו להסוות פלישה צבאית לכל דבר.

עם זאת, מעניין יותר להצביע על מגמה עמוקה שעוברת כחוט השני בסרטון: פוטין מסביר את הדיקטטורה המסלימה שלו על דרך השלילה. למשטר הקלפטוקרטים המושחת שלו אין מה להציע לעם הרוסי, חוץ מאיום בעתיד גרוע יותר אם ה"יציבות" של יד הברזל שלו תיעלם. בכדי לחזק את אמינות האיום, מוצג העולם הסובב ככנופייה של צדקנים בזויים שמסובבים את רוסיה במילים יפות, אך זוממים למעשה לחמוס את שטחיה ולשעבד את עמה. רוסיה, בחזונו של פוטין, היא מדינה במצור, מוקפת אויבים, שכל העולם קם עליה לכלותה. תרומתה של מדיניות פוטין לבידוד הזה, כמובן, אינה עולה על הדעת. המצור הוא גזירת גורל. בהקשר הזה, שלטונו של פוטין מובן מאליו. הוא אינו צריך להבטיח לעם חזון חיובי, או למעשה – חזון כלשהו. אין צורך גם להציג אסטרטגיה או לדרוש משהו מהשלטון, כי עצם הערעור נתפס כמסכן את היציבות. לא מדובר, דרך אגב, רק בערעור פוליטי עכשיו; גם ערעור על הנרטיב ההיסטורי והאידיאולוגי של השלטון נתפס כחתרנות מסוכנת. בתקופת כהונתו של מדבדב, למשל, הוקמה ועדה "למלחמה בסילוף ההיסטוריה לרעתה של רוסיה" (סילוף ההיסטוריה לטובתה של רוסיה מותר ואף מומלץ). בסופו של דבר, אין הסבר לשלטונו של פוטין חוץ מכוח השלטון עצמו. מדוע זקוק העם הרוסי לשלטון הספציפי הזה, לאדם הספציפי הזה? האם יש טובים ממנו שיוכלו לשמור על היציבות? אין תשובה. למה פוטין? כובע.

אסור לסלף את ההיסטוריה (כל עוד זה לרעתה של רוסיה) – דימיטרי מדבדב

 

אם נתבונן לרגע בטורקיה, נגלה שרודנותו המתגבשת של ראג'ב טייפ ארדואן דומה בקווי היסוד שלה למשטר הפוטיניסטי. בניגוד למרץ שאפיין אותה בעבר, מפלגת האק"פ של היום היא ממסד כושל ומושחת. מעבר לסיסמאות על פיתוח וגאווה לאומית והחדרת תכנים דתיים לכל מקום אפשרי, אין בתוך הקליפה הריקה שלה דבר וחצי דבר. המלחמה של ארדואן עם פטרונו לשעבר, טייקון החינוך הדתי פתחוללה גולן, חשפה את הציניות, היעדר האידיאלים ותאוות הכוח חסרת הבושה בתוך הממסד האסלאמי עצמו. מדיניות החוץ של ארדואן התגלתה אף היא ככישלון מוחלט. מישהו זוכר את הסיסמה של אחמד דאוטולו, כיום ראש הממשלה, בתקופת כהונתו כשר החוץ, "אפס בעיות עם השכנים"? כיום, אין שכן אחד, קרוב ורחוק, שאיתו אין לטורקיה בעיות. הברית עם ישראל התרסקה (אם כי באשמת שני הצדדים), היחסים עם קפריסין, ארמניה, סוריה ומצרים בשפל המדרגה, וחרף מדיניותה המהוססת של טורקיה כלפי דאע"ש, המדינה האסלאמית אף היא אויב מר בפוטנציה. אפילו הפיוס עם הכורדים, הישגו הגדול ביותר של ארדואן במדיניות החוץ, הולך ומתערער לאחרונה.

כישלון מוחלט – ארדואן

 

לפיכך, כדי להצדיק את שלטונו, פונה ארדואן יותר ויותר לתיאוריות קונספירציה, הקושרות את מעוזי האופוזיציה בטורקיה במערכת המשפט, בצבא, בעיתונות החילונית ובאקדמיה ("המדינה העמוקה") לכוחות אפלים וחורשי רעה מחוץ למדינה. לאחרונה, דיבר ראש הממשלה דאוטולו על "המבנה המשולב", קונספירציה מרושעת של הלובי היהודי, היווני והארמני שקושרת נגד טורקיה. כמו רוסיה, מפתחת גם טורקיה של ארדואן מנטליות של מדינה במצור, נרדפת ורדופת מזימות, שכל העולם קם עליה לכלותה. ארדואן והחצרן הנרצע שלו, דאוטולו, מציגים את עצמם כיחידים שיכולים להגן על טורקיה מול האיום הזה. לפיכך, כל ניסיון לחשוף את השחיתות חסרת המעצורים של השלטון נתפס כחתירה תחת בטחון המדינה, ומסתיים בפיטורים במקרה הטוב ומעצר במקרה הרע. מה ההוכחות לקיומם של "המבנה המשולב" וה"מדינה העמוקה", מלבד משפטים מפוברקים וחצאי אמירות שהוצאו מהקשרן? לא ברור. האם מדיניותו של ארדואן אחראית, ולו במידה מסויימת, לבידוד של טורקיה מהעולם המערבי? אסור לשאול. כמו במקרה הרוסי, אין תשובה אמיתית לשאלה "מדוע ארדואן". למה? כובע.

מי שחשב שישראל לא משתלבת היטב במרחב האסייאתי, ראוי שיסתכל בתהליכים שעוברים על הימין הישראלי בשנים האחרונות. הליכוד של בגין היה ליכוד יוצר ויוזם. בתקופת שמיר, הוא עבר לקיפאון כמו-סובייטי, אבל עדיין היתה לו סחורה אידיאולוגית להציע לבוחרים. שרון כבר לא טרח להסביר מה הוא בדיוק מתכנן לעשות. זוכרים את שלטי החוץ הענקיים מהתקופה ההיא? "העם רוצה שרון", עם סימן קריאה גדול. למה העם רוצה את שרון? ככה.

נתניהו שכלל את השיטה הזאת לכדי אמנות. כבר שנים שהליכוד אינו מפרסם מצע או תוכנית פעולה, על אף שחלק מפעיליו הצעירים, אנשים אינטליגנטים ומסורים ללא ספק, כתבו מצע כזה. נתניהו סירב לפרסמו, כי הוא מפחד ש"יתקפו אותו בתקשורת". על היעדר החזון והמסרים החיוביים מחפה קמפיין הפחדה נוסח "רוסיה בלי פוטין", שמסביר לישראלים שהם חיים בעולם אפל ועוין, אומה מבודדת ורדופה שחייבת את המנהיג הגדול כדי להגן עליה. שימו לב למשל לשני הסרטונים הבאים של הליכוד:

 

 

בסרטון הראשון, מקשר נתניהו באופן ישיר בין המשך שלטונו לבין הבכיינות הגטואית. אנטישמים הרביצו לסבו, והוא כאן כדי לוודא שאף אחד לא יוכל להרביץ יותר ליהודים, שיגנו על עצמם בכוחות עצמם. הסרטון רווי בדימויים הרגילים: מדינה קטנה מוקפת אויבים, המומשלת לשני נערים יהודים העומדים מול המון אנטישמי חמוש באלות, וצריכה להסתמך על כוח, כוח ועוד כוח. העובדה שהדיפלומטיה של נתניהו נחלה כישלון צורב, ושכיפת ברזל, המוצגת בסרטון, מופעלת במימון אמריקאי (אותם האמריקאים שהוא מנכר בהתמדה) חומקת מעיני הצופים. ובדיוק כמו אצל ארדואן,השילוב הקונספירטיבי בין ה"מדינה העמוקה" (האויבים מבית) ל"מבנה המשולב" (האויבים מבחוץ), נועד להצדיק את צעדי השלטון ולהשחיר את פני מתנגדיו. השמאל, כמסתבר מהסרטון שלעיל, הוא שרת של דאע"ש. גם היחס של הליכוד לביקורת על השחיתות של מנהיגיו הופך להיות ארדואניסטי למהדרין. לאחר שרביב דרוקר חשף את טיוטת דו"ח המבקר על ההתנהלות הבעייתית עד מושחתת במעון ראש הממשלה, איימו דוברי הליכוד במאסר על כל מי שיעז לפרסם את דברי השחיתות – אפילו בשייר בפייסבוק. ביבי לא המציא את השיטה הזאת: לאזרחי טורקיה היא מוכרת היטב.

קיבל איום בתביעה – רביב דרוקר

כתוצאה מהטקטיקה הזאת, כל מי שמעז לערער על זכותו האלוהית של בנימין נתניהו ושותפיו לשלוט במדינת ישראל הופך לסמולן, אנטי-ציוני, בוגד או שרת מדעת של דאע"ש. ראש השב"כ לשעבר, יובל דיסקין, מתח לאחרונה ביקורת על מדיניות הביטחון הכושלת של נתניהו. האם הליכוד ענה באופן ענייני? חלילה. במקום זאת הגדירו את דיסקין כאיש שמאל (היינו, ככזה שאין להקשיב לדבריו). כיום, לא רק מרצ מוקעת כאנטי-ציונית, אלא אפילו מפלגת העבודה. במקום להתעסק בנושאי המהות, הליכוד בודק בציציות מי שר התקווה, מי התבטא לפני עשר שנים בעד סרבנות, או מי נראה לפני שנתיים בבית קפה ביוקנעם עם איימן עודה. התעמולה שמגיעה מימין לנתניהו, יש לציין, גרועה בהרבה. רק לאחרונה, הוציא ועד מתיישבי השומרון (גוש שממומן בכספי המיסים שלכם), סרטון אנטישמי מחליא. בקליפ מוצג השמאלני כיהודי עקום אף המשרת את הגרמני האנטישמי הר שטירמר תמורת חופן ארו, ובסופו של דבר תולה את עצמו כמו יהודה איש קריות. ה"סמולני" חדל מלהיות דמות פוליטית אמיתית: הוא יצור מיתי, בכור שטן, המשמש ככולא ברק המסית כל ביקורת על נתניהו ושלטונו.

 

במידה רבה, נתניהו הופך דומה יותר ויותר לאוטוקרטים החדשים של המרחב הרוסי-אסייאתי: שליטים כמו פוטין וארדואן העולים בבחירות דמוקרטיות, נהנים מפופולריות גבוהה בקרב קהל מעריצים, ומנסים להנציח את שלטונם המושחת באמצעות המצאת קונספירציות, טיפוח חלומות בלהה של "כל העולם נגדנו" ושיסוי מתמיד כנגד אויבים מבית ומחוץ. אם נתניהו וחבורתו לא יסולקו בבחירות הקרובות, ישראל תשתלב במרחב שמסביבה. ועוד איך תשתלב. אלו לא חדשות טובות.

החלם האמריקאי

"חייל, בוא הנה מייד!" נשמעה מאחורי צווחת אימים, אי אז בימים הרחוקים של הטירונות. מה הקשר בין הרב סמל הפלוגתי שלי לברק אובמה, וכיצד כשל הממשל האמריקאי בפרשת אדוארד סנואודן? על חלמאות, טמטום והסתבכות מיותרת בשם הביטחון הלאומי.

tumblr_m835m7Dy5v1qh22h8o1_1280

מאמר זה התפרסם קודם באתר קומפרס, אך הגירסה הנוכחית מעודכנת נכון להיום (6.7.2013). 

פעם, לפני כך וכך שנים, עשיתי טירונות בבסיס חם ומאובק אי שם בנגב. כמו בכל טירונות, גם בבסיס שלנו היו מיני טרטורים משונים שכל מטרתם, כך נראה, היתה אך ורק לפגוע בנוחותו, מנוחתו ושלוות נפשו של החייל. הגרוע שבהם היו שתי רחבות "אסורות בדריכה", רחבת המסדרים ורחבת הדגל, שתיהן במיקום אסטרטגי מרגיז במיוחד בין האוהלים לכיתות. יום אחד, כאשר מיהרתי לשיעור כלשהו – שמעתי צעקת אימים מאחורי. "חייל, בוא הנה מיד!" את הקול זיהיתי מיד: זה היה הרס"פ, אחד מהעריצים האכזריים והמפחידים ביותר ביחידה. אני, שלא הבנתי כי הוא קורא לי כי דרכתי בטעות על רחבת הדגל, רצתי אליו בחזרה – ודרכתי עליה פעם נוספת. כגמול קיבלתי מנה של צרחות הגונות וכמות נדיבה של שכיבות סמיכה. כתוצאה, איחרתי לכיתה, וספגתי צעקות נוספות גם מהמ"כ. כדי להקל את המצב, ניסיתי להסביר לו שסיבת האיחור היא עונש שהשית עלי הרס"פ. "אה, אז הפרת פקודה ודרכת על רחבת הדגל?" אמר לי המ"כ בתרועת ניצחון. "אז אני צריך להעניש אותך על זה. צא החוצה – עוד עשרים שכיבות סמיכה." בקיצור – כל ניסיון מצדי לתקן את הבעיה שהתעוררה הוביל רק להסתבכותה והחרפתה.  מהיום ההוא יצאתי די מרוט, אבל ללא ספק עם ידיים חזקות יותר.

            ולמה אני מעלה את האנקדוטה הזאת? כי ההתנהגות הנוכחית של ארצות הברית בפרשת אדוארד סנואודן מזכירה לי מאד את ההסתבכות שלי באותו יום בטירונות. מנהלי המדיניות האמריקאים נתקלו בבעיה קשה של הדלפה, שבלי ספק גרמה להם נזק. אולם כל צעד וצעד שנקטו בתגובה, לא הקל אלא החמיר את מצבם. במילים אחרות, לא רק שלא הצליחו לפתור את הבעיה, אלא דרכו על כל יבלת בינלאומית אפשרית, השפילו את עצמם ופגעו ביחסי החוץ שלהם.

דרכו על יבלות - אדוארד סנואודן

דרכו על יבלות – אדוארד סנואודן

            הבה נראה מדוע. אדוארד סנואודן, כזכור, היה קבלן של סוכנות המודיעין האמריקאית NSA שהדליף לעולם על קיומה של תוכנת PRISM, אמצעי מעקב אחרי דואר אלקטרוני ויתר נתוני רשת שנוצל בידי שירותי מודיעין אמריקאיים לניטור התשדורת של אזרחי ארה"ב ומדינות אחרות. בחשיפה, שנתמכה כמובן בידי ויקיליקס, הוא גרם נזק לא קטן, ובעיקר מבוכה אדירה למודיעין האמריקאי. אמצעי מעקב נחשפו, בכירים התפטרו וממשל אובמה נאלץ לספוג התקפות מיריביו השמרנים ואף מתומכיו הליברלים. העובדה שראשי ה-NSA  שיקרו, פשוטו כמשמעו, לסנאט בנוגע להפעלת אמצעי המעקב, החמירה כמובן את המצב באופן ניכר.

            אדוארד סנואודן, שהפך מיניה וביה לגיבור בעיני מתנגדי מדיניות ארצות הברית ברחבי העולם כולו, ברח להונג-קונג. האמריקאים, בתגובה, הגישו לרשויות האי בקשה רשלנית, מלאה בטעויות ובהשמטות, להסגרה. שר המשפטים של הונג-קונג סירב לבקשה, או לפחות נמנע מלפעול בזמן, וסנאודן ברח למוסקבה. גם הבקשות ההיסטריות של ארצות מסין ורוסיה לסייע נענו בסירוב מלגלג, סנואודן היה אמור לנסוע לאקוואדור, מדינה שלארצות הברית אין הסכם הסגרה איתה – אולם העניינים הסתבכו בשל סכסוך בין הנשיא המקומי, רפאל קוריאה, לפטרון של סנואודן, מייסד ויקיליקס ג'וליאן אסאנג'. סנואודן ממתין עדיין בנמל התעופה הבינלאומי של מוסקבה, ואין סימן כי רוסיה מתכוונת להסגיר אותו. בינתיים, "המרגלת הלוהטת" אנה צ'פמן כבר הציעה לו נישואין בטוויטר (מי אמר שאין יתרונות בעולם הריגול). ונצואלה, מצדה, הציעה מקלט מדיני. יש לשער כי בדקות אלו ממש, יושבים סוכני שירות המודיעין הרוסי עם סנואודן ו"חולבים" את כל הידוע לו על מערכת המודיעין האמריקאי. דרך אגב, אי אפשר לצאת פטור בלא כלום בלי לומר, שסנואודן, כאביר חופש המידע, לא היסס להיעזר ברוסיה וסין, שתי דיקטטורות שמגבילות את חופש המידע באופן דרקוני כאשר הדבר נוגע לאינטרסים שלהן עצמן. מילא סנואודן – הוא בורח מעונש חמור – אבל מדהים שהמעריצים שלו מהשמאל הרדיקלי לא מצייצים אפילו בעניין הזה. נו טוב, לצביעות שלהם כבר התרגלנו…

"הצעת נישואין" מפתה, או שלא? "המרגלת הלוהטת" אנה צ'פמן

"הצעת נישואין" מפתה, או שלא? "המרגלת הלוהטת" אנה צ'פמן

            מדוע ארצות הברית נחלה כישלון כה חרוץ בבקשות ההסגרה שלה? ראשית כל, היא פנתה להונג-קונג באופן אדנותי ומתנשא, דווקא להונג-קונג, אזור אוטונומי של סין, דמוקרטי למחצה, שקנאי לעצמאות המוגבלת שהוענקה לו בידי מדינת האם. לאחר שהונג-קונג סירבה לשתף פעולה עם הבקשה, הוסיפה ארצות הברית חטא על פשע, וביקשה מסין להתערב. כלומר, היא דרשה- ברגל גסה – להפר את האיזון העדין בין סין להונג-קונג שעוצב בהדרגה מאז שנות התשעים, וזאת בתקופה פוליטית רגישה במיוחד באי. ההונג-קונגים ממילא זועמים על התערבות סין בענייניהם, ובתקופה הקרובה מתוכננות הפגנות זעם ענקיות כנגד המושל שמונה בידי בייג'ינג. ועכשיו, דווקא עכשיו, דורשת ארצות הברית מסין להתערב בענייניה של הונג-קונג. כתוצאה, סנואודן הפך פופולרי מאי פעם באוכלוסיה ההונג-קונגית, שחלקים ממנה החלו להפגין למען הגיבור החדש שלהם.

            ומה עם סין עצמה? סנואודן, כמסתבר, חשף לא רק את מבצעי ההאזנה של ה-NSA  לאזרחי ארצות הברית, אלא גם את העובדה שחלק מסוכניה חדרו לחשבונות דואר אלקטרוני בסין. לא זאת בלבד שהאמריקאים לא טרחו להתנצל על כך כיאות, כעת הם גם מבקשים מסין להסגיר את האדם שחשף בפניה את הפגיעה בריבונותה, ועוד להתעמת עם הונג-קונג על מנת לעשות זאת. יש מי שיטען שהאמריקאים השיבו לסין באותה מטבע, ושאף הביון הסיני נוקט בטרור סייבר בארצות הברית – אולם הדבר אינו מעלה ואינו מוריד. סין עדיין לא נחשפה, כפי שנחשפה ארצות הברית, וממילא זו נאיביות לשמה לצפות ממנה לגישה הוגנת. איך שהדברים כעת, סין יכולה – בנוחות, באופן לגיטימי ובתמיכת דעת הקהל שלה, להסתתר מאחורי האוטונומיה של הונג-קונג ולתת לסנואודן לברוח. באבחה דיפלומטית מגושמת אחת, הצליחו האמריקאים לרגע לאחד, כנגדם כמובן, את דעת הקהל הסינית וההונג-קונגית על כל המתח שביניהן.

הפגנות בהונג-קונג נגד סין. לא זמן טוב לבוא בדרישות.

הפגנות בהונג-קונג נגד סין. לא זמן טוב לבוא בדרישות.

            גם האיומים האמריקאים על סין, רוסיה והונג-קונג ש"היחסים בין המדינות ייפגעו" לא מועילים ורק מסבכים את המצב. ואיך בדיוק "תפגע" ארצות הברית ביחסים עם סין, בלי לגרור צעדי תגמול כואבים באותה המידה? כרגע, ה"פגיעה" ביחסים אינה אלא רטוריקה, שמרגיזה את הצד הסיני בלי לגרום לשינוי של ממש. גרוע מכך – זו רטוריקה בדיעבד. סין והונג-קונג הרי כבר נתנו לסנואודן לברוח, ואי אפשר לתקן זאת. כך ש"פגיעה ביחסים" מכל סוג עשויה רק להזיק, אבל בשום אופן לא להועיל.

            והפארסה נמשכה עם האיומים האמריקאיים על פוטין. האם מישהו חושב שנשיא רוסיה, שנהנה להרגיז את האמריקאים בכל הזדמנות אפשרית, אותו פוטין שמתעמת עמם ממש עכשיו על סוריה – ימסור להם פליט על מגש של כסף, ועוד כזה שנחשב לגיבור בחלק גדול מדעת הקהל הרוסית והעולמית? הדרישה הפומבית, המלווה באיומים גסים, להסגיר את סנואודן – אחת דינה להידחות. פוטין, שבנה את כל תדמיתו הפוליטית כמתנגד נחוש להגמוניה האמריקאית בעולם, היה מציג את עצמו ככלי ריק אם היה נענה לה. אלא שדווקא הגסות והפומביות שלה נתנו לפוטין את מה שחפץ בו יותר מכל – להשפיל את ארצות הברית בפומבי. זאת ועוד: האיומים שמושמעים בידי סנטורים מתלהמים למיניהם, משתי המפלגות, משדרים אווירה של חוסר אונים ואובדן שליטה של הממשל.

נהנה להשפיל את ארצות הברית. הצאר (סליחה נשיא) ולדימיר פוטין

נהנה להשפיל את ארצות הברית. הצאר (סליחה נשיא) ולדימיר פוטין

            ועכשיו, סנואודן ימשיך ככל הנראה לונצואלה. נותר רק לראות אם ארצות הברית תוותר סוף סוף, ותכיר בכך שמדובר במאבק אבוד, או שתמשיך להשפיל את עצמה בדרישות ואיומים שיידחו – או גרוע מזה – בפעולת קומנדו שתציג אותה כבריון בינלאומי חסר עכבות, עוד יותר מאשר היא נתפסת כיום בחלקים ניכרים של הגלובוס.

בשבוע הבא אכתוב ככל הנראה על האירועים האחרונים במצרים, מזווית חדשה שעוד לא ראיתם. יש למה לחכות. 

רוסיה האחרת

משטר פוטין מבקש לתקוע טריז בין שתי קבוצות בעם הרוסי – האופוזיציונרים "המפונקים" מהערים הגדולות, ו"רוסיה האחרת" מערי התעשייה. אבל ממחקר עומק שנעשה לאחרונה עולה שתומכיו המסורתיים של פוטין מאבדים סבלנות. האם הם יפנו לדמוקרטיה, או שמא לכוחות אחרים?

מנסה לתקוע טריז. נשיא רוסיה ולדימיר פוטין

מאמר זה התפרסם בויי נט.

ערב אחד בקיץ שעבר, כאשר שהיתי בבייג'ינג לצורך לימודים, יצאתי לפאב מקומי עם חבורה של סטודנטים ודיפלומטים רוסים. אחד מהם, נספח עיתונות זוטר בשגרירות המקומית, נזעק כאשר אמרתי לו, ברוב חוצפתי, שרוסיה ובלרוס אינן דמוקרטיות. "אמריקה היא דיקטטורה!" הצליף בי בחזרה, כאילו הייתי אמריקאי, "ברוסיה אמנם אתה לא יכול לקבוע מי יהיה נשיא, אבל פוטין יודע יותר טוב ממני מה המדיניות הנכונה לרוסיה. לעומת זאת," המשיך, "בארצות הברית אין חופש לשתות ולעשן ברחוב," ובאופן כללי נשלט המערב כולו על ידי גורמים נסתרים ואפלים המושכים בחוטים מאחור. ומה עם האופוזיציה ברוסיה, והפגנות ההמונים כנגד פוטין במוסקבה, שאלתי? הדיפלומט הצעיר נופף בידו בביטול, כאילו גירש זבוב טורדני. מבחינתו, הם לא היו שווים אפילו התייחסות.

אותו דיפלומט, באופן טבעי, מייצג את המשטר, ויתכן שיקפיד לשמור על הקו הרשמי אפילו בשיחה פרטית. אולם במהלך מסעותיי ברוסיה ובאוקראינה שמעתי דברים דומים גם מרוסים אחרים, לא מעטים כלל וכלל. גרפיטי ענק שראיתי בזמנו בעיר הסיבירית אולאן-אודה, "פוטין- עזור לי!" משקף יותר מכל את השקפת העולם הזאת. הנשיא הוא מעין אב טוב ומיטיב, שיודע מה העם צריך, ויש לשמוע ולציית לו.

לעיתים נדמה, כפי שכתבו לאחרונה החוקרים מיכאיל דימיטרייב ודניאל טרייסמן במגזין האמריקאי Foreign Affairs, שהעם הרוסי מחולק לשתי קבוצות עיקריות עם תהום פעורה ביניהן. חברי הקבוצה הראשונה, המורכבת בעיקר מסטודנטים, בעלי מקצועות חופשיים ומשכילים אחרים בערים הגדולות מוסקבה וסט.פטרסבורג, שואפים לדמוקרטיה וזכויות אזרח. אנשים אלו קרובים לרוב למערב מבחינה תרבותית, והם שמילאו את הכיכרות בערים הגדולות בהפגנות המחאה האחרונות נגד פוטין. זהו, בין היתר, הרקע למחאות הצבעוניות שראינו בשנתיים האחרונות, ולא רק זו של להקת פוסי ריוט. לפני שנתיים בערך, למשל, חבשו אלפי מוסקבאים דליים כחולים, כדי למחות נגד פקידי מדינה המנצלים סירנות משטרה בשביל להתפרע בכבישים.

הפגנת הצ'קלאקות במוסקבה- על הסטיקר כתוב: "גם אני ממהר"

הקבוצה השנייה, טוענים דימיטרייב וטרייסמן, מכילה את רוב רובו של העם: מערי התעשייה האפורות, העיירות הקטנות והכפרים. לפי הסטיגמה המקובלת, אנשים אלו הם שמרנים מבחינה חברתית ותרבותית, בוטחים במשטר ("פוטין- עזור לי!"), חושדים במערב, דוגלים בתיאוריות קונספירציה ומתעבים את תרבות השפע והפנאי ה"מפונקת" של האליטה בערים הגדולות. הם לא מתרשמים מפוסי-ריוט או מתמהונים החובשים דליים כחולים על ראשיהם.

פוטין ומפלגתו, "רוסיה מאוחדת", מנסים, כטקטיקת ההישרדות העיקרית שלהם, לנעוץ טריז חזק ככל האפשר בין שתי הקבוצות הללו, היינו- בין האליטה האופוזיציונית לרוב רובו של העם הפשוט. במסגרת הטקטיקה הזאת, מוצגת האופוזיציה במוסקבה ובסט. פטרסבורג כאליטה של בני עשירים מפונקים, חולמי חלומות והוזי הזיות, חשודים בהומוסקסואליות (האשמה חמורה ביותר בעיני רוב הרוסים), בחוסר פטריוטיות ובהפקרות מינית. מגמה זו באה לידי ביטוי קיצוני בסרטון ששיגרו תומכיו של פוטין לרשת האינטרנט זמן קצר לפני הבחירות האחרונות. בסרטון הזה, שנשא את השם המצמרר "רוסיה בלי פוטין" (Rossiya bez Putina) הוצג תרחיש אימים שייצא לפועל במקרה שהליברלים יעלו לשלטון במוסקבה. הנשיא החדש יהיה הבלוגר הליברלי אלכסיי נבאלני. אוצרות הטבע יחולקו בין מושחתים שונים, ביניהם אשתו של הנשיא וצ'יריקובה, פעילה ידועה נגד כריתת יערות. התוצאה היא כאוס מוחלט: מחוזות ייפרשו מרוסיה, הגיאורגים יפלשו לקווקז ויילחמו שם עם האמירות המוסלמית של צ'צ'ניה, היפנים יכבשו את וולדיווסטוק והסינים את מזרח סיביר, ניאו נאצים יניפו את דגל צלב הקרס מעל ארמון הממשלה בסט. פטרסבורג. נבאלני יימלט למערב, יקבל שם מקלט מדיני, וכעבור מספר חודשים יזכה בפרס נובל על ספרו "שנה בשלטון". המסר הוא ברור: הליברלים הם חדלי אישים מפונקים ובובות של המערב, ורק "איש חזק" כמו פוטין יוכל להוביל את רוסיה מול המזימות הנרקמות נגדה מכל עבר.

אין סימפטיה. בנות להקת פוסי ריוט בבית המשפט.

אולם בשל שינויי עומק החלים בחברה הרוסית, האסטרטגיה של פוטין ותומכיו עובדת באופן חלקי בלבד. דימיטרייב וטרייסמן מצטטים תוצאות של מחקר עומק, שנערך בידי מכון רוסי נודע לחקר דעת קהל. מתוך ידיעה שתשובות של "כן" או "לא" בסקר משקפות את דעת המשתתפים באופן חלקי בלבד, הרכיב המכון קבוצות מיקוד מיישובים רבים מאד ברחבי רוסיה: ערים גדולות, עיירות וכפרים, חלקם במרכז האירופי וחלקם באזורים מרוחקים. לשם השוואה, הורכבה גם קבוצת מיקוד מבין משתתפי המחאה במוסקבה. התוצאות מפתיעות, באופן חלקי לפחות. מחד, בהתאם לאסטרטגיה של פוטין, רוב הנשאלים מתעבים את האופוזיציה במוסקבה ובסט. פטרסבורג, ומבטלים אותה כאוסף של ילדים מפונקים. רובם גם תומכים, מסיבה זו בדיוק, בעונש המאסר שהושת על חברות להקת פוסי ריוט. מצד שני, היחס של רובם לפוטין קר ועוין. לרוב הנשאלים, לא אכפת שהנשיא מחזיק בסמכויות דיקטטוריות, והם לא מעוניינים להשתתף בתהליך הפוליטי. במשך שנים הם ביקשו (כדברי אותו גרפיטי באולאן-אודה) שפוטין "יעזור להם", והם פשוט כועסים עליו כי לא עשה זאת. הם לא רוצים להפגין כנגד השלטון- אבל גם לא לשלם שוחד לשוטר המקומי. הם לא רוצים לפרק את המדינה הדיקטטורית- אבל רוצים שהיא תתפקד ותיתן להם שירותי חינוך, בריאות ורווחה. משבר היורו, שמשפיע גם על רוסיה, וחוסר האונים המובהק של השלטון המושחת, מרגיז אותם יותר ויותר.

מסקנתם של דימיטרייב וטרייסמן היא שמשבר כלכלי חריף יוכל לעורר את "רוסיה האחרת" מרבצה, ולסכן באופן ממשי את שלטונו של פוטין. אולם שני החוקרים טועים, לדעתי, כאשר הם טוענים כי תהליך זה עשוי להביא את הליברלים לשלטון, משום שמדינה דמוקרטית עם שקיפות שלטונית עשויה להיות גם יעילה יותר. אולי, אבל הבעיה היא שנשאלי הסקר אינם סבורים כך. הם אמנם כועסים על שלטון פוטין על חוסר יעילותו, אולם הליברלים, בתקופת ילצין למשל, היו כאוטיים אף יותר ויעילים פחות. לפיכך, במקרה של משבר כלכלי חריף ומהומות נרחבות כנגד פוטין, כוחות לאומניים אפלים, פרוטו פשיסטיים, שכוחם ממילא מתחזק ברוסיה, עשויים לעלות לשלטון על מצע של "יעילות", "אחדות לאומית" ו"יד ברזל כנגד השחיתות". התוצאה  עלולה להיות הרת אסון לרוסיה- ולעולם כולו.

 

להבים באפלה, חלק ראשון: פרשת המלכה מִין

רשומה זו היא חלק ראשון בסדרה מתוכננת על פרשות רצח היסטוריות. היא פורסמה גם באתר "במחשבה שנייה".

האור עוד לא עלה על סיאול בבוקר ה-8 באוקטובר, 1895.

אציל קוריאני, בבגדי החצר שלו, רכב עם חבורה של חמושים יפנים וקוריאנים לעבר ארמון גיוֹנְג-בּוֹק-גוּנְג – משכנה של המלכה מין- אשתו האהובה של מלך קוריאה. האציל, זקן ועייף למראה, העיד מאוחר יותר שחזר וביקש מהיפנים "לחוס לפחות על חייו של המלך". הלוחמים שרכבו איתו היו חבורה מגוונת: אנשי "חיל ההכשרה", מיליציה קוריאנית שאומנה בידי היפנים, שוטרים חמושים, רובם ככולם משומרי הקונסוליה, עורך עיתון, מוכר תרופות וכנופייה של מובטלים יפנים אלימים ופרועים, בריונים פוליטיים שנודעו בשם סוֹשִי. ביפן גופא הטילו בריונים כאלו אימה על פוליטיקאים. אחרים הסתובבו ברחבי מזרח אסיה, נושאים באמתחתם תמהיל מוזר של אידיאליזם, לאומנות, אמונה בשליחות היפנית לגאול את אסיה, תאוות הרפתקאות וסתם רצון להרוויח. סושי אחרים (או בשמם השני- שכירי החרב של היבשת, טַאירִיקוּ רוֹנִין) ריגלו למען השירות החשאי היפני, הבריחו אופיום או סייעו למהפכנים בסין, בקוריאה ואפילו בפיליפינים.

אבל בממסד היפני היו גם כאלו שעשו בסושי שימוש אחר, אפל יותר. אחד מהם היה הציר היפני בקוריאה, גנרל (בדימוס) מִיאוּרָה גוֹרוֹ.

גנרל מיאורה גורו

הדבר המוזר הוא, שבחצר הקוריאנית לא חשדו בו יותר מדי. בגיל 48, מיאורה נודע כגנרל שמרן אך זהיר, שרוב הקריירה הצבאית שלו עברה בניסיונות (כושלים) לשמר את ההשפעה הצרפתית בצבא היפני ולמנוע ממנו להפוך לדגם מזרח-אסייאתי של הצבא הפרוסי. לא יהיה מופרך להניח שהחלטתה של ממשלת יפן לשלוח אותו לקוריאה, היתה למעשה ניסיון להרחיק אותו מהמרכז בטוקיו. כאשר הגיע לסיאול, אמר למלך ולמלכה שיגיע לחצר רק אם יקראו לו, ובינתיים יעביר את זמנו בקונסוליה בהעתקת סוטרות בודהיסטיות ובהתפעלות מיפי הנוף של קוריאה. בכך, רמז למלכה, האישה החזקה בחצר ובממשלה, שלא ימשיך בדרכו של קודמו הפעלתן, הציר אינוֹאוּאֶה קָאוֹרוּ. אינאואה היה בחשן – פוליטיקאי ממולח שהתערב באופן אינסופי בפוליטיקה הקוריאנית, תומך פעם בסיעה כזו ופעם בסיעה אחרת, שוחה ככריש בים העכור של התככים בחצר הקוריאנית. קוריאה- שנודעה גם כממלכת הנזירים המתבודדים- התחילה להיפתח לעולם. כלכלתה הנחשלת והחקלאית, צבאה המפורר ומיקומה האסטרטגי הפכו אותה לטרף קל למדינות השכנות, סין הקיסרית, רוסיה הצארית ויפן- שעברה תהליך מהיר של מודרניזציה מאז 1868. סין, שקוריאה היתה וסאלית שלה מזה מאות בשנים, ניסתה להדק את השליטה עליה. רוסיה הציעה לה יועצים צבאיים וסיוע, בעודה חומדת את קו החוף הקוריאני ואת נמלי הממלכה, שמימיהם לא קופאים בחורף. ויפן? היא האמינה שכמדינה אסייאתית- חובה עליה "לסייע" לקוריאה להיכנס לעולם המודרני ו"להציל" אותה מרוסיה וסין, ברצון או מכפייה. באותם הימים לא היו ליפנים תוכניות רציניות להשתלט על קוריאה. מנהיגי הקיסרות ראו בה בעיקר סיכון בטחוני, במקרה שמעצמות אימפריאליסטיות זרות ואלימות ישתלטו על קו החוף שלה. קוריאה, אמר רב סרן יאקוב מֶקֶל, היועץ הגרמני הבכיר של הצבא היפני,  היא סכין המכוונת לליבה של יפן.

קריקטורה על האימפריאליזם היפני בקוריאה

קריקטורה על האימפריאליזם היפני בקוריאה

בין 1894 ל-1895, נלחמו יפן וסין על השליטה בקוריאה. הסינים ינסו לשכוח מאוחר יותר, שבראשית שנות התשעים של המאה התשע עשרה, היו אלו דווקא הם שניסו לשחק את תפקיד המעצמה האימפריאליסטית ב"ממלכת הנזירים המתבודדים".  אולם בסדרת נצחונות מזהירים ועקובים מדם, הדף הצבא היפני את הסינים בחזרה ליבשת, ואילץ אותם לחתום על הסכם שלום משפיל (הסכם שימונוסקי) שהרחיק אותם מכל מעורבות בענייני קוריאה. אולם סילוקו של הדרקון הסיני הותיר בזירה את שתי המעצמות האימפריאליסטית החזקות והמאיימות יותר- יפן הקיסרית ורוסיה הצארית. השאיפה של מנהיגי יפן, באותה התקופה, היתה לשמור על קוריאה נקייה מהשפעת מעצמות זרות (מלבדם כמובן). אולם הדוב הרוסי נותר אלים ורעב מתמיד.

מצב זה שיחק לידיה של המלכה מִין.

להמשך, לחצו כאן.

)המלכה מין, או סתם אצילת חצר?

המלכה מין, או סתם אצילת חצר?

%d בלוגרים אהבו את זה: