ארכיון הבלוג

שער הרחמים: ועדות האמת והפיוס – תרופת פלא או תעתוע?

נפילת האפרטהייד בדרום אפריקה הפכה זה מכבר למיתוס המכונן של השמאל הרדיקלי במערב. באופן ספציפי, "ועדות האמת והפיוס" נתפסות לעיתים קרובות כפתרון קסם שיוכל ליישב סכסוכים ברחבי העולם. חוקרת של היסטוריה מזרח-תיכונית אמרה לי לא מזמן, למשל, כי לדעתה יש להקים "ועדות אמת ופיוס" בישראל ופלסטין. אולם מה היו היתרונות, החסרונות והתנאים ההיסטוריים שאפשרו את הצלחת "ועדות האמת והפיוס" בדרום אפריקה, והאם הם קיימים גם אצלנו? ינשוף היסטורי על קסמם המתעתע של הרחמים.

נָשְׂאָה אִמְרָתָהּ אַתֵּנָה וַתֹּאמֶר לְזֵאוּס בֶּן-קְרוֹנוֹס:
"זֶבְס אָבִינוּ שֶׁלָּנוּ, בֶּן-קְרוֹנוֹס, מֶלֶךְ-הַמְּלָכִים!
הַגֵּד לִי לַשּׁוֹאֶלֶת, מָה עַתָּה יָעַצְתָּ בְּלִבֶּךָ?
הַמִּלְחָמָה אֲיֻמָּה וְקֶטֶל נוֹרָא שׁוּב תָּבִיא,
אוֹ בִּידִידוּת תִּקְשׁוֹר מִיָּד הַמַּחֲנוֹת הַשְּׁנָיִם?"

הֵשִׁיב אֲמָרָיו לָהּ זֶבְס כּוֹנֵס-הֶעָבִים וַיֹּאמֶר:
"בִּתִּי, שַׁלָּמָה תִשְׁאָלִי, וְתַחְקְרִי שׁוּב לְמוֹ אֵלֶּה?
שֶׁמָּא לֹא אַתְּ מִבִּינָתֵךְ יָעַצְתְּ אֶת-הָעֵצָה: וְהָיָה
בְּשׁוּב אוֹדִיסֵס לְבֵיתוֹ, יִקֹּם מֵהֶם אֶת-נִקְמָתוֹ,
אַתְּ כַּטּוֹב בְּעֵינַיִךְ עֲשִׂי, וְאֶת-אֲשֶׁר יִקְרֶה לָךְ אַגִּיד.
יעַן כִּי נִקַּם אוֹדִיסֵס הַנַּעֲלֶה נִקְמָתוֹ בַּחֲתָנִים,
שׁוּב תִּכָּרֵת הַבְּרִית, וּמָלַךְ כָּל-יָמָיו בָּאָרֶץ.
אָנוּ נִמְחֶה אֶת-זֵכֶר הֲרִיגַת הַבָּנִים וְהָאַחִים
כָּלָה מִלֵּב כָּל-הָעָם, וְשָׁבוּ לְאַהֲבָה כְּקֶדֶם
אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ, וְהָיָה הַשָּׁלוֹם לָהֶם וְהָעֹשֶר".

אודיסיאה, 24 (תרגום שאול טשרניחובסקי)

כל אחד והדוגמא ההיסטורית החביבה עליו, כל מחנה פוליטי והמיתוס המכונן שלו: הכיבוש האמריקאי של יפן, למשל, הפך לתקדים האהוב על הניאו-שמרנים בארצות הברית. אם האמריקאים הצליחו להפוך את הדיקטטורה היפנית הרצחנית לדמוקרטיה אין סיבה שלא יצליחו לעשות זאת בעיראק ובמקומות אחרים בעולם. בנימין נתניהו, שקשריו האידיאולוגיים עם הניאו-שמרנים האמריקאים אינם טעונים הוכחה, דווקא מעדיף את צ'כוסלובסקיה, צ'מברליין והסכם מינכן כתקדים שאפשר לנופף בו בחורף, בקיץ, בסתיו ובאביב. באותו האופן, נפילת האפרטהייד בדרום אפריקה משמשת מזה עשרים שנה כמיתוס המכונן של השמאל הרדיקלי בעולם המערבי: הנה הוכחה שניתן להפיל משטר עוול ורשע באמצעות חרם בינלאומי "בלתי אלים", ואף לאחות את הקרעים ולרפא את הטראומות באמצעות "ועדות אמת ופיוס". האמור הוא בועדות ציבוריות שהוקמו ב-1995, כפשרה בין משטר האפרטהייד הקורס לבין יורשיו ממפלגת האופוזיציה העיקרית של הרוב השחור, הקונגרס הלאומי האפריקאי (ANC). נלסון מנדלה, מנהיגה הכריזמטי של ה-ANC, חתם על הסכם עם הנשיא היוצא, פרדריק וילם דה קלרק, שנועד להתוות מפת דרכים לפיוס לאומי על יסוד הכרה בחטאי העבר. לפי ההסכם, מנהיגים אזרחיים וצבאיים של הרוב הלבן שביצעו פשעים כנגד שחורים בתקופת האפרטהייד יוכלו להעיד לפני הועדות, להתוודות על פשעיהם ולבקש מחילה מהקורבנות. אם יעשו זאת, הם זכאים להגיש בקשה לחנינה. הבקשה, בעיקרון, נתונה לשיקול דעת הועדה, וזו נטתה להעניק חנינות ללבנים שביקשו מחילה בלב שלם, אלא אם ביצעו פשעים שחרגו בהרבה מהמקובל.

הועדות, שדיוניהן צולמו בטלוויזיה, הפכו במהרה למפגן רגשי שנועד, במוצהר כמעט, לשמש בסיס ל"צדק שיקומי" (restorative justice) שירפא את הפצעים של הקורבנות. העדות עצמה נתפסה כאקט מאחה, מרפא. ד"ר פומלה גובודו-מדיקיזלה, פסיכולוגית שעבדה עם הועדה, כתבה לימים כי "ההצהרות לפני הועדה היו של אנשים שנפגעו עמוקות בידי העבר. אלו אנשים שחיכו למישהו, משהו, כדי לפרוק את מה שמעיק עליהם ולאשש את חווית הכאב והפגיעה." אולם דווקא הכוונה התרפואידית הזאת עמדה בלב ביקורת חריפה שהוטחה בועדות ממספר כיוונים. ראשית כל, חלק מהקורבנות התלוננו כי אונסים אותם לאשר, בעצם נוכחותם, חנינות מבישות לאלו שהרסו את חייהם. אישה אחת, שעמדה פנים אל פנים מול השוטר שרצח את בעלה, אמרה בזעם כי "אף ממשלה לא רשאית לסלוח. אף ועדה לא רשאית לסלוח. רק לי יש זכות לסלוח – ואני לא מוכנה לסלוח." במקביל, האשימו עיתונים לבנים (אפריקנרים) מסויימים את הועדות, לא לגמרי בצדק, כי הן מגלות אמפטיה אך ורק לקורבנות שחורים אך לא לקורבנות לבנים. "יו"ר הועדה [הארכיבישוף דזמונד טוטו]," נכתב באחד העיתונים הללו, "בוכה כאשר הוא מקשיב לשחור שסבל מהתעללויות בידי המשטרה. הוא לא בוכה כאשר הוא שומע עד לבן מספר על משפחתו שנמחקה בידי טרוריסטים." ביקורת רצינית יותר, חץ משונן שכוון לעצם לוגיקת "הריפוי" של הועדות, נגעה לסתירה בסיסית בין ריפוי פצעים נפשיים לחיפוש אחר האמת. הועדות החליטו מראש שמטרתן לרפא את הקורבנות, ולפיכך האמינו לשחורים א-פריורית ונטשו כל יומרה לאובייקטיביות. מסיבה זו, למשל, העדים השחורים לא נחקרו בחקירה נגדית כדי לא להתאכזר אליהם, והועדה הניחה שדיברו אמת. פרופ' ריצ'רד לנדס, היסטוריון מאוניברסיטת בוסטון, תקף בחריפות את ועדת גולדסטון שניסתה, לדעתו, ליישם את השיטה הפסולה והמזיקה הזאת בחקירת מבצע עופרת יצוקה:

בהצהרה מדהימה שמגלה רבות, חשפה אחת מחברות הועדה, הינה ג'ילאני, בלי להבין עד כמה היא עצמה מערערת את המוניטין המקצועיים שלה כשופטת, את ההיגיון שעמד ביסוד […] גישת ה"פתי מאמין לכל דבר" של הועדה: "אני חושבת שזה יהיה מאד אכזרי שלא לתת אמון [בעדים הפלסטינים]." עתה ברור מדוע אף אחד מחברי הועדה לא הביע ספק כלשהו: מי רוצה להיחשב "מאד אכזרי"? ההשקפה הזאת של ה"פתי הרחום", היוותה ככל הנראה, מעין גישה "תרפואיטית" לחקירות: המשימה של חברי הועדה היתה לתת [לקורבנות] הזדמנות "לשאת עדות" על סבלותיהם. […] האם חברי הועדה, במיוחד גולדסטון, חשבו על החקירה כ"ועדות אמת ופיוס" ולא כניסיון לגלות את העובדות? גישה כזאת [של ועדות אמת ופיוס] פירושה כי הצד המוגדר על ידי החוקרים כ"קורבן" נחשב, א-פריורית, כזה שדובר אמת.

בועדות האמת והפיוס, לפיכך, היו חסרונות רבים, מכל כיוון שלא מסתכלים עליהן: לא פעם הן כשלו בעשיית צדק עם לבנים שביצעו פשעים מחרידים ומצד שני, האמינו באופן אוטומטי לעדים השחורים. עד כמה שלא נעים לומר זאת, ועדות האמת והפיוס היו בסופו של דבר משפט ראווה, אמנם ללא עונש. הקורבנות והפושעים הספציפיים היו אמצעי כדי לאשש ערכים חשובים יותר, שעמדו מעל ומעבר להליכים: נצחון הדמוקרטיה, זכויות אדם, מחילה ואחדות לאומית, גם במחיר של אי צדק כלפי יחידים. מצד שני, אסור להתעלם מההצלחה הניכרת של הועדות בדרום אפריקה. מדינת האפרטהייד לשעבר רחוקה מאד מלהיות גן עדן עלי אדמות, אבל כל מי שמכיר את המצב בזימבאווה השכנה, יכול לראות כי בסופו של דבר, מנדלה וטוטו הצליחו לשמר את האחדות הלאומית בין לבנים ושחורים באופן מרשים למדי, לאור הנסיבות. התוצאה של ועדות האמת והפיוס היתה אולי בעייתית, אבל בסופו של דבר חיובית.

אולם לפני שרצים ליישם את הפטנט הזה במקומות אחרים בגלובוס, כפי שמציעים חלק מאדריכליו (בראש ובראשונה טוטו עצמו), יש לשים לב לגורמי רקע מכריעים שסייעו להצלחת הרעיון הזה בהקשר הדרום האפריקאי, אולם עשויים לתרום לכשלונו בנסיבות אחרות. ראשית כל, הרטוריקה המוסרית הנאצלת של ועדות האמת והפיוס, השאיפות הפסיכולוגיות "לרפא" את הסבל של הקורבנות ודיונים משפטיים מלומדים על הצדק הטבעי, הסתירו מאחוריהם מציאות צינית בהרבה של יחסי כוח ומאזן אימה. כשגרמניה הנאצית נפלה ונכבשה, אף אחד לא חשב להקים "ועדות אמת ופיוס" עם ותיקי המפלגה הנאצית בתוך גרמניה. הסיבה לכך ברורה: אם ניצחת את האויב שלך, אין צורך להתפייס איתו, ואתה יכול לנהוג בו כטוב בעיניך.

בדרום אפריקה, לעומת זאת, מנהיגי האפרטהייד, והמיעוט הלבן שייצגו, שמרו עדיין על רבות מעמדות הכוח שלהם, בעיקר במערכת המשפט, בצבא ובעולם העסקים. לאור זאת, נלסון מנדלה וה-ANC לא היו יכולים, אפילו אם רצו, להיפרע מהם באמצעות משפטים פליליים. גרמניה הנאצית היתה דיקטטורה, ולפיכך היה קל להאשים שכבה מצומצמת יחסית של מנהיגים בתכנון הפשעים. דרום אפריקה היתה דמוקרטיה ללבנים בלבד, והאפרטהייד הונהג בידי מוסדות נבחרים. לפיכך, שכבת האשמים היתה גדולה יחסית, והיה קשה להעניש אותה בלי לערער לחלוטין את יציבות החברה. נקודת המבט הריאליסטית הזאת לא מנסה לערער בהכרח על טוהר כוונותיו של נלסון מנדלה, האידיאליזם שלו ואמונתו הכנה בפיוס עם המיעוט הלבן. אלא שאם המיעוט הלבן היה מובס לחלוטין ונותר חסר כוח מול הרוב השחור, קשה להאמין שמנדלה היה מצליח להתגבר על קולות קיצוניים במחנהו שלו שקראו להיפרע בלבנים על עשרות שנים של דיכוי אכזרי.

אולם בו בזמן, ועדות האמת והפיוס היו מבוססות על מפת דרכים מוסרית ברורה. הנחת היסוד שלהן היתה שהאפרטהייד ייצג חוסר צדק, ואילו המתנגדים לו היו לוחמי חופש וחירות. העובדה שהועדות גם ביקרו טרור והפרות זכויות אדם מצד ה-ANC מצביעות, במידה רבה, על ההגינות של מנהיגיהן, אבל אין בביקורת הזאת, כפי שהעידו רוב המשקיפים, כדי לכסות על סולם הערכים הבסיסי. אוכפי אפרטהייד לבנים שהגיעו להעיד לפני הועדה "קנו" במקרים רבים חנינה, אם כי לא תמיד. אבל המחיר היה וידוי מוחלט והודעה מפורטת באשמה, באופן שישכנע את חברי הועדה כי הפושע מתבייש במעשיו. אכן, לבנים שסירבו להעיד לפני הועדה, או שהעידו "ביהירות" ואפילו "בקול מונוטוני שאינו מבטא חרטה", נותרו חשופים לתביעות פליליות ואזרחיות.
אולם העובדה שלבנים רבים שיתפו פעולה עם הועדות, ורבים יותר תמכו בהן ונתנו להן לגיטימציה, לא ניתנת להסבר רק באמצעות פחד מתביעה משפטית. בפועל, היה קשה מאד לתבוע ולהרשיע מפרי זכויות אדם בתקופת האפרטהייד: אפילו נגד פיטר וילם בוטה, מנהיג דרום אפריקה במשך שנים רבות, לא הצליחו לגבש תיק ראיות מוצק מספיק. המיעוט הלבן, כולל חלק גדול ממנהיגות האפרטהייד לשעבר, שיתף פעולה עם ועדות האמת והפיוס משום שהנרטיב הבסיסי שלהן (אפרטהייד כאי צדק משווע) הפך לקונצנזוס לאומי לאחר 1992. כאן נודעה חשיבות עליונה לכך שמשטר האפרטהייד לא פורק על ידי כובש זר, מהפכנים שחורים שעלו לשלטון או המונים שצבאו על הגדרות, אלא על ידי הלבנים עצמם. פרדריק וילם דה קלרק, הנשיא האחרון של האפרטהייד, קיבל ייפוי כוח לצעדיו הן מהפרלמנט הדרום האפריקאי והן מהאוכלוסייה הלבנה, באמצעות משאל עם ששחורים עדיין לא הורשו להשתתף בו. הנשיא דה קלרק לא הציג את צעדיו כפרקטיים בלבד אלא ככורח מוסרי, וגינה את משטר האפרטהייד כבלתי צודק. הלבנים, לפיכך, הכירו בכך שהם היו הצד הלא צודק במאבק, הן דרך מנהיגותם הנבחרת והן באמצעות הצבעתם במשאל העם. ההטייה הפוליטית של ועדות האמת והפיוס התאפשרה משום שגם חלק גדול (אם לא רוב) הלבנים קיבלו, ברצון או בחוסר רצון, את הנרטיב הבסיסי שלהן. לדרמה הפומבית של טוטו והצוות שלו, שדמתה במידה רבה למשפט ראווה, היתה השפעה מרפאת ומאחדת עבור הציבור הדרום אפריקאי, אך ורק בשל הקונצנזוס העקרוני הזה.

teshuvah-smaller

מכל הסיבות הללו, יהיה זה עיוורון לשמו לראות בועדות האמת והפיוס פתרון קסם לסכסוכים בכל מקום ואתר. למעשה, הן עשויות להצליח רק כאשר שני תנאים הכרחיים נפגשים. מצד אחד, המשטר המובס צריך לשמור על חלק ניכר מכוחו באופן שיאיים על יורשיו. מצד שני, אותו המשטר צריך להודות בכך ששיטות הפעולה והאידיאולוגיה שלו, עד אותה העת, היו עוול ומשפח, ולקבל את הנרטיב הבסיסי של הצד השני. קל לראות מדוע הצירוף הזה נדיר יחסית: מי שלא הובס לחלוטין ועדיין שומר על כוחו, אינו נוטה להודות שטעה, בוודאי שלא לחלוטין, ועוד פחות סביר שיודה שהוא היה הצד הרע בכל הסיפור. נסיבות אלו, כפי שראינו, היו ייחודיות למדי לדרום אפריקה בשלהי תקופת האפרטהייד, וקשה לראות אותן מופיעות מחדש (למשל) בסכסוך הישראלי-פלסטיני. הסיכוי שאחד הצדדים בארץ ישראל יודה שהנרטיב שלו היה מוטעה ושקרי נמוך אפילו מהסיכוי להשיג הסדר קבע יציב בין ישראל ופלסטין בשנים הקרובות.

%d בלוגרים אהבו את זה: