רשומה זו היא חלק ראשון בסדרה מתוכננת על פרשות רצח היסטוריות. היא פורסמה גם באתר "במחשבה שנייה".

האור עוד לא עלה על סיאול בבוקר ה-8 באוקטובר, 1895.

אציל קוריאני, בבגדי החצר שלו, רכב עם חבורה של חמושים יפנים וקוריאנים לעבר ארמון גיוֹנְג-בּוֹק-גוּנְג – משכנה של המלכה מין- אשתו האהובה של מלך קוריאה. האציל, זקן ועייף למראה, העיד מאוחר יותר שחזר וביקש מהיפנים "לחוס לפחות על חייו של המלך". הלוחמים שרכבו איתו היו חבורה מגוונת: אנשי "חיל ההכשרה", מיליציה קוריאנית שאומנה בידי היפנים, שוטרים חמושים, רובם ככולם משומרי הקונסוליה, עורך עיתון, מוכר תרופות וכנופייה של מובטלים יפנים אלימים ופרועים, בריונים פוליטיים שנודעו בשם סוֹשִי. ביפן גופא הטילו בריונים כאלו אימה על פוליטיקאים. אחרים הסתובבו ברחבי מזרח אסיה, נושאים באמתחתם תמהיל מוזר של אידיאליזם, לאומנות, אמונה בשליחות היפנית לגאול את אסיה, תאוות הרפתקאות וסתם רצון להרוויח. סושי אחרים (או בשמם השני- שכירי החרב של היבשת, טַאירִיקוּ רוֹנִין) ריגלו למען השירות החשאי היפני, הבריחו אופיום או סייעו למהפכנים בסין, בקוריאה ואפילו בפיליפינים.

אבל בממסד היפני היו גם כאלו שעשו בסושי שימוש אחר, אפל יותר. אחד מהם היה הציר היפני בקוריאה, גנרל (בדימוס) מִיאוּרָה גוֹרוֹ.

גנרל מיאורה גורו

הדבר המוזר הוא, שבחצר הקוריאנית לא חשדו בו יותר מדי. בגיל 48, מיאורה נודע כגנרל שמרן אך זהיר, שרוב הקריירה הצבאית שלו עברה בניסיונות (כושלים) לשמר את ההשפעה הצרפתית בצבא היפני ולמנוע ממנו להפוך לדגם מזרח-אסייאתי של הצבא הפרוסי. לא יהיה מופרך להניח שהחלטתה של ממשלת יפן לשלוח אותו לקוריאה, היתה למעשה ניסיון להרחיק אותו מהמרכז בטוקיו. כאשר הגיע לסיאול, אמר למלך ולמלכה שיגיע לחצר רק אם יקראו לו, ובינתיים יעביר את זמנו בקונסוליה בהעתקת סוטרות בודהיסטיות ובהתפעלות מיפי הנוף של קוריאה. בכך, רמז למלכה, האישה החזקה בחצר ובממשלה, שלא ימשיך בדרכו של קודמו הפעלתן, הציר אינוֹאוּאֶה קָאוֹרוּ. אינאואה היה בחשן – פוליטיקאי ממולח שהתערב באופן אינסופי בפוליטיקה הקוריאנית, תומך פעם בסיעה כזו ופעם בסיעה אחרת, שוחה ככריש בים העכור של התככים בחצר הקוריאנית. קוריאה- שנודעה גם כממלכת הנזירים המתבודדים- התחילה להיפתח לעולם. כלכלתה הנחשלת והחקלאית, צבאה המפורר ומיקומה האסטרטגי הפכו אותה לטרף קל למדינות השכנות, סין הקיסרית, רוסיה הצארית ויפן- שעברה תהליך מהיר של מודרניזציה מאז 1868. סין, שקוריאה היתה וסאלית שלה מזה מאות בשנים, ניסתה להדק את השליטה עליה. רוסיה הציעה לה יועצים צבאיים וסיוע, בעודה חומדת את קו החוף הקוריאני ואת נמלי הממלכה, שמימיהם לא קופאים בחורף. ויפן? היא האמינה שכמדינה אסייאתית- חובה עליה "לסייע" לקוריאה להיכנס לעולם המודרני ו"להציל" אותה מרוסיה וסין, ברצון או מכפייה. באותם הימים לא היו ליפנים תוכניות רציניות להשתלט על קוריאה. מנהיגי הקיסרות ראו בה בעיקר סיכון בטחוני, במקרה שמעצמות אימפריאליסטיות זרות ואלימות ישתלטו על קו החוף שלה. קוריאה, אמר רב סרן יאקוב מֶקֶל, היועץ הגרמני הבכיר של הצבא היפני,  היא סכין המכוונת לליבה של יפן.

קריקטורה על האימפריאליזם היפני בקוריאה

בין 1894 ל-1895, נלחמו יפן וסין על השליטה בקוריאה. הסינים ינסו לשכוח מאוחר יותר, שבראשית שנות התשעים של המאה התשע עשרה, היו אלו דווקא הם שניסו לשחק את תפקיד המעצמה האימפריאליסטית ב"ממלכת הנזירים המתבודדים".  אולם בסדרת נצחונות מזהירים ועקובים מדם, הדף הצבא היפני את הסינים בחזרה ליבשת, ואילץ אותם לחתום על הסכם שלום משפיל (הסכם שימונוסקי) שהרחיק אותם מכל מעורבות בענייני קוריאה. אולם סילוקו של הדרקון הסיני הותיר בזירה את שתי המעצמות האימפריאליסטית החזקות והמאיימות יותר- יפן הקיסרית ורוסיה הצארית. השאיפה של מנהיגי יפן, באותה התקופה, היתה לשמור על קוריאה נקייה מהשפעת מעצמות זרות (מלבדם כמובן). אולם הדוב הרוסי נותר אלים ורעב מתמיד.

מצב זה שיחק לידיה של המלכה מִין.

להמשך, לחצו כאן.

)

המלכה מין, או סתם אצילת חצר?