משהו רע עובר על ירושלים: בזמן האחרון מותקפים יותר ויותר עוברי אורח ערבים בדפוס של לינץ' אקראי, שלובש ממדים של שנאה משתוללת. הלינץ' בג'מאל ג'ולאני בכיכר החתולות, האישה שהותקפה מפני שהעזה לחבוש כיסוי ראש מסורתי ברכבת הקלה, הצעירים המשועממים שמחפשים ערבים ש"התחילו עם יהודיות" בשביל קצת אקשן. אבל מה עומד מאחורי כל זה? סקירה חדשה של עמותת עיר עמים חושפת כי מאחורי חלק ניכר מהאלימות עומדים נערי גבעות שהוגלו על ידי השב"כ מיישובי השומרון. ולאיפה הם מגיעים? ניחשתם נכון. ינשוף פוליטי-מדיני על הדמיון בין השב"כ לצי המלכותי הבריטי בהונג-קונג, עמותות נלבבים ורבנים שחולמים לנפץ ילדים אל הסלע. לאחרונה, אחד מהם התחיל לרמוז שכדאי להתחיל לרצוח גם נשים רוסיות לא יהודיות שמעזות להתחתן עם יהודים. אז למה האגף התורני בכלא מעשיהו עדיין ריק? 

לפני מספר שנים, כשכתבתי על מרידות של כתות משיחיות אלימות בסין של המאה ה-19, שמתי לב לתופעה מעניינת. מרד הטייפינג הגדול, זה שמנהיגו ראה את עצמו כ"אחיו הקטן של ישו" בעודו רוצח מיליונים, צמח מתוך קטטות בין שתי קבוצות אתניות באזור הררי בדרום סין. אותן קטטות התרחשו על רקע הקמתן של מיליצות מקומיות, שנועדו לספק הגנה לתושבים מפני פעילותם של שודדים ופיראטים שזרמו לאזור ממחוזות החוף של הדרום. מדוע הללו התחילו להגיע פתאום להרים? פשוט מאד. הבריטים, שמאסו בפעילות של שודדי ים בסביבות נמל הונג–קונג, טיהרו אותם במבצע ימי נרחב ופשוט הזרימו אותם צפונה בנהר לתוך האזורים ההרריים. במילים אחרות – הניסיון המרוכז לסלק מפגע ממקום אחד, פשוט העביר אותו למקום אחר.

נזכרתי בסיפור הזה כשהגיעה לידיעתי סקירה חדשה של עמותת עיר עמים, שהתפרסמה רק השבוע, ועניינה האלימות הלאומנית כנגד אזרחים ערבים בירושלים. לאחרונה, רבו מקרים של ערבים שהותקפו באופן אקראי בידי יהודים ברחובות העיר, בקניונים ובאזורי הבילוי. חשוב לומר שהסקירה מתמקדת באלימות של יהודים כלפי ערבים, ולא בתופעה החמורה לא פחות של אלימות של ערבים כלפי יהודים. זה אולי החיסרון הגדול ביותר שלה, משום שלא ניתן להבין באמת את התופעה ללא ההקשר המורכב של אלימות אתנית דו צדדית מתמדת.

מעבר לסקירה של המקרים הקשים, ביניהם הלינץ' שנערך בג'מאל ג'ולאני באוגוסט 2011 על ידי בריונים בכיכר החתולות, יוצא המסמך בגילוי מעניין שלא ידוע ככל הנראה מעבר לחוגי הימין הקיצוני. בזמן האחרון, נוהג השב"כ לסלק בצווי הרחקה נערי גבעות אלימים מאזור השומרון, כאלו החשודים בשריפת מסגדים, ארגון פעילויות תג מחיר, פגיעה בפלסטינים או חבלה ברכוש צה"ל. וכמו בדרום סין לפני מאה וחמישים שנה, הניסיון לטהר גורמים אלימים ממקום אחד פשוט מזרים אותם למקום אחר. ניחשתם נכון – רבים מאותם הילי בילי חביבים שלנו מתיישבים בירושלים, שם הם נהנים מקרבה לבסיס התמיכה שלהם והזדמנות להעביר את פעילותם האלימה לרחובות עיה"ק. כך, למשל, נריה אופן – פעיל ימין קיצוני שהורחק על ידי השב"כ מיצהר, מעורב בפעילות דומה בירושלים. דברי הסקירה:

"תופעה דומה אירעה גם בעבר. בשנת 2010. נריה אופן, פעיל ימין אשר הורחק מביתו בהתנחלות יצהר בצו של אלוף פיקוד המרכז, עבר להתגורר בפסגת זאב בירושלים. שם הוא המשיך להיות מעורב בפעילות נגד נוכחותם של פלסטינים בשכונה. לצד ארגון כנסים, צעדות והפצת כרוזים בנושא שבהם היה אופן מעורב, אירעו בשכונה מספר מקרים של הצתת מכוניות השייכות לפלסטינים. בסופו של דבר הורחק אופן גם מירושלים.

התמונה המצטיירת כאפשרית ובוודאי ראויה לבחינה היא שייתכן וירושלים מהווה מוקד משיכה עבור מי שהורחקו מבתיהם על מנת להגביל פעילות מסוכנת שבה הם חשודים. בירושלים ממשיכים המורחקים לקבל תמיכה מקהילה אוהדת, וייתכן שניתן להם כר פורה להמשך הפצתן של שיטות הפעולה שלהם ולגיוס אנשים. כלומר, ההרחקה לירושלים, לא רק שלא ניתקה את החשודים מבסיסי הכוח שלהם, אלא אולי אף אפשרה להם להעביר את פעילותם ולגייס אוהדים ופעילים בירושלים."

דרכה של אלימות היא שהיא מתרחבת ומתפשטת כמו מחלה רעה, מעל מעבר לצידוקים הראשוניים שמוצאים לה. אם בעבר הנידו רבים את ראשם בהבנה נגד "פעולות" המיועדות לפגוע בערבים ש"מתחילים עם בנות יהודיות" ("לא יתחילו עם אחותי!"- כתבתי על כך בעבר כאן), כיום הפגיעות כבר חורגות בהרבה מהמאבק בהתבוללות לכאורה. לאחרונה, למשל, הותקפה אישה ערביה שכל חטאה היה שהעזה להגיע לרכבת הקלה עם כיסוי ראש מסורתי. חלק מהתוקפות היו גם הן נשים. מיותר לציין שחלק מהמותקפים על אשמת "התבוללות" היו סתם עוברי אורח תמימים. לאחרונה, רבו ההתקפות נגד מנזרים, כנסיות, נזירים וכמרים. במקרים רבים הטורפים סתם חיפשו קורבן, או שפעלו על סמך סמ"סים ושמועות בקרב קבוצות יעד ברשתות החברתיות.

ויש מי שמפיץ את השמועות האלה, מלבה את האש ומארגן את הפעילות. ארגונים כמו להב"ה, קהילת נלבבים שעל פעילותה ה"רוחנית" כבר כתבתי בעבר, מפיצים שמועות ותצלומים של ערבים ספציפיים ש"התחילו" כביכול עם יהודיות. הפצת תצלום כזה כמוהו כקריאה ללינץ'. סיירת האברכים גם מנסה להטיל טרור על בעלי עסקים כדי לוודא שיפטרו ערבים מעבודתם. לפי הדו"ח, בנצי גופשטיין, ראש ארגון להבה ותומך כהנא ידוע, לא מכחיש ואפילו מתפאר במעלליו:

"…[ה]עבודה היותר 'מלוכלכת' זה להגיע לאותו ערבי. אנחנו מדברים איתם רק בשפה שהם מבינים. ממש מאיימים עליהם שאם יעזו לדבר עם אותה בחורה או בכלל עם יהודיות, חבל על הזמן"

כדי להבין כיצד הדברים מתנהלים, כדאי להתמקד בפעילותו של נער הגבעות נריה אופן בשכונת פסגת זאב בירושלים. מורחק השב"כ הנצחי, שמציג את עצמו לאחרונה כקדוש מעונה שנרדף על לא עוול בכפו – אינו מסית באופן מפורש לאלימות, כמו בנצי גופשטיין. מה הוא כן עושה, לפי הודעתו? "יוצר אווירה שלא יהיה נעים לערבים לגור בשכונה". הערבים מוצגים כ"בחור עם המכונית המפוארת" שמפתה את הנערה היהודיה – סטריאוטיפ אנטישמי ישן שהופנה כנגד ערבים, אחת הקבוצות העניות באוכלוסייה. ואיך יוצרים "אווירה לא נעימה"?. אופן רומז לנערים חמומי המוח מהרחוב מה לעשות:

"נַתקו קשר עם המשטרה ופעלו לכך שערבי לא יעז להסתובב חופשי אצלנו. איך עושים את זה? קטטות רחוב כבר היו הרבה, ואנשים ישבו בכלא. לא נשלח אותם לריב שוב, אלא רק נעשה כרזות רחוב גדולות שידברו בשבחם ונקרא להם 'גיבור השכונה'. זו תהיה רוח גבית לכל החבר'ה'". ההמלצה השנייה של אופן הייתה עמומה יותר. "אני לא אומר מה לעשות. אני לא אומר 'תדקור, אל תדקור' (החבר'ה האלה ישבו בכלא על דקירות, הוא מציין בסוגריים). אני אומר דברים קטנים שאיני אומר במפורש מהם: אתה היית הולך בלי חברת שמירה לגור בבית-חנינא? לא. יש גרעין של 350 משפחות ערביות שמסכן את המקום כשכונה יהודית, אבל זה עדיין הפיך. אם אתה לא תעיף אותם מפה, לך תחפש את השכונה שלך בעוד עשר שנים".

 הוא לא יאמר במפורש, כדי שלשב"כ לא יהיה חומר נוסף נגדו. כאן נוצרת דינמיקה אופיינית. הבריונים מכים. המבוגרים האחראיים " כמו חברת מועצת העיר יעל ענתבי "מסתייגים מהאלימות" ופועלים להרחיק את הערבים מהאזור ב"דרכים חוקיות". כך, קטטות רחוב ותקנות עזר עירוניות משתלבות זו בזו בסימביוזה מושלמת.

ואי אפשר שלא לדבר גם על הגיבוי הרוחני שמקבלים אופן, גופשטיין, משה בן זיקרי ופעילים נוספים נגד "התבוללות" משורה ארוכה של רבנים, חלקם חשובים. כולם מכירים את הרב של צפת, שמואל אליהו, שמטיף מזה שנים לגירוש של ערבים מעירו, קרא שלא להשכיר להם דירות ואפילו יצא למאבק כנגד רופאים ערבים – שחלקם אולי הצילו את החיים של חסידיו כפויי הטובה בבתי החולים. נערי הגבעות, לעומת זאת, נתמכים בידי הרב יצחק גינזבורג, רב ישיבת "עוד יוסף חי" בשכם – זה שמדבר על קדושת וחדוות הנקמה וניפוץ תינוקות אל הסלע. תלמידו הרב יצחק שפירא, שידוע יותר כמחבר הספר "תורת המלך", קרא כמעט במפורש – במאמר שפורסם באינטרנט – לרצח נשים לא יהודיות שמתחתנות עם יהודים. ורק הבהרה: שפירא לא מתכוון דווקא לנשים ערביות שמתחתנות עם גברים יהודים, ממילא אין הרבה מקרים כאלה, אלא דווקא לעולות חדשות מברית המועצות לשעבר שלא נחשבות יהודיות לפי ההלכה. לאחר סקירה מעריצה של מעשה פנחס – הדוגמא התנכ"ית האולטימטיבית לרצח זוג מעורב, הוא ממשיך ואומר:

וכיצד שופט הציבור את המעשה? כאשר יהודי "בועל בת אל נכר", כאשר הדבר נעשה בפרהסיא, ברגע שהשפלות מגיעה לשיאה – אז מתעוררת הקנאות הקדושה לפגוע באותו אדם ולהראות לעין-כל עד כמה איבד הלה את עצמיותו ונהיה כבהמה השקועה בתאוותה. כפינחס הבא אל הקובה ודוקר את זמרי וכזבי. כאשר נפרצת הגדר בין ישראל לעמים, כשנשואי תערובת הופכים חלילה להיות לגיטימיים וכשנשים נכריות נקראות "ישראליות" ונכנסות אל תוך המחנה, כשהכל מאיים להיסחף אל טשטוש הזהות היהודית עצמית – מתעוררת הקנאות לגלות את קלונם של המאבדים את  יהדותם לדעת, ולבסוף להשפיע לטובה על העם כולו, כי באמת כל יהודי יכול לעצור בעצמו ולשוב לחיק עמו. כך יעצר הנגף ותבוא "ברית שלום לכל ישראל."

 הפורעים בירושלים וגבעת זאב, כמובן, אינם מודעים לדקויות ההלכתיות הללו. הם רק קולטים את אווירת השנאה ומבינים שיש להם גיבוי רוחני – ומאידך זיל גמור.

רבנים, כפי שמספר לנו גם הדו"ח של עיר עמים, הם כבר מזמן מעל החוק במדינת ישראל. מחברי תורת המלך – ספר שקרא לרצח המוני של גויים – נעצרו אמנם אבל לא נעשה להם דבר. הרב שמואל אליהו עדיין מקבל משכורת מהמדינה. ישיבת עוד יוסף חי עדיין פועלת. לדעתי, בהחלט לגיטימי להביע עמדה ששוללת נישואים בין יהודים ללא יהודים. זו עמדה דתית לגיטימית, אפילו אם זו אינה דרכי. אך כאשר הדברים גולשים להסתה לאלימות, אפילו ברמז, החוק צריך להתערב. עזבו כלא – ברגע שנחתוך את המימון או נרתך את השערים של כמה מישיבות ההסתה – אז נבין שמשהו מתחיל לזוז כאן.

ואיך השב"כ נכנס לתמונה? בדבר אחד נריה אופן וחבריו לימין הקיצוני צודקים: יש לשים קץ לשיטת צווי ההרחקה המנהליים (שיושמה עד היום בעיקר כלפי פלסטינים, דרך אגב – שזה כמובן בסדר בעיני החבורה הזאת). כמו שראינו, היא רק מעבירה את המפגע ממקום אחד למקום אחר. מקומם של נריה אופן ודומיו אינו ביצהר וגם לא בירושלים – אלא באגף התורני בכלא מעשיהו.

רשומה זו היא גירסה מורחבת של מאמר שפרסמתי בווי-נט. היא התפרסמה גם באתר "במחשבה שנייה".

בימים האחרונים, נראה שגם ישראלים עם השקפת עולם ימנית-מרכזית, ואפילו בחוגי השלטון, התחילו להבין שהפעם בריוני ההתנחלויות חצו את הגבול. מי שהיו מוכנים להשלים עם ההתעללות היומיומית של המתנחלים באוכלוסיה הפלסטינית, מי שהסתפקו בגינויים עקרים נוכח שריפת מסגדים, מי ששתקו מול טרור "תג מחיר"- קיבלו את ליל האימים בחטמ"ר אפריים והתקפה קטלנית על קצינים בכירים בצה"ל. בהקשר זה יש להזכיר גם את הניסיון הכושל של נערי גבעות "להתנחל" בגבול ירדן. בפעם הבאה, הם עלולים לחצות את הגבול ולגרום לתקרית דיפלומטית שנזקה לא ישוער.

אפילו ראש הממשלה בנימין נתניהו, כך נראה, מתחיל להתעורר מנמנום העצלתיים שלו. אמנם נתניהו לא אישר עדיין למערכת הביטחון לקרוא לנערי הגבעות בשמם האמיתי, מחבלים ששייכים לארגון טרור, אבל הוא דווקא אישר את מעצרם בידי צה"ל ושיפוטם בבתי דין צבאיים- צעד שמעטים ראו כאפשרי עוד לפני כמה שבועות. תא"ל ניצן אלון, שידוע כקצין שמחויב (באופן יחסי) למאבק בהפרת החוק של המתנחלים, מונה לאלוף פיקוד המרכז. אולם דווקא כעת, כאשר נראה כי המערכת מתחילה להתעורר, יש להיזהר מדגם קבוע, הרסני ומסוכן שהתפתח ביחסים בין המדינה להתנחלויות מאז שנות השבעים, וניתן לסכמו בסדר הבא: עימות המלווה בפחד מ"מלחמת אחים", ואחריו הידברות, פשרה והסלמה נוספת.

כניעתה המבישה של ממשלת רבין למתנחלים ב-1975 היתה אחת הסנוניות הראשונות. כדאי להיזכר באירועים: חבורה אידיאולוגית נחושה של קנאים דתיים מתנועת "גוש אמונים" עלתה, בניגוד לחוק, לסבסטיה שבשומרון כדי להתנחל שם. הממשלה, למרות שיתוף הפעולה שלה עם המתנחלים באזורים אחרים, החליטה שהשומרון חסום להתנחלויות. שמונה פעמים פינו כוחות הביטחון את הפולשים. שמונה פעמים הם שבו וחזרו. ולבסוף, כרע-נפל שלטון החוק לפני קבוצה נחושה של עבריינים אידיאולוגיים. המדינה לא היתה יכולה לעמוד מול האידיאליזם, הנחישות ורוח ההקרבה שלהם, שהזכירו לרבים את ראשית הציונות. "הם אינם הגנגסטרים מסבסטיה," כתב העיתונאי שלמה שמגר בידיעות אחרונות, "הם השמן והסולת של עם ישראל, מבוע של אידיאליזם, של מסירות, של נכונות להקרבה והגשמה אישית." מול המניעים הטהורים של העבריינים, שלא היו אלא כיסוי דק לחזון דתי-משיחי, החליט שר הביטחון שמעון פרס להיענות להצעתו של חנן פורת, מראשי החבורה, ו"להתפשר מעט". המתנחלים הועברו למחנה צבאי- ומשם הקימו, בניגוד לחוק, יישוב אזרחי. מפשרה זו צמחו עשרות רבות של התנחלויות, ומהן- המאחזים הבלתי חוקיים.

בימי הממשלות האחרונות חזר הדפוס על עצמו: נערי גבעות מקימים מאחזים לא חוקיים כדוגמת מיגרון, חזון דוד או מצפה יצהר, המנהיגים ה"מתונים" של מועצת יש"ע קוראים להידברות כדי "לבלום את הקיצוניים" ו"למנוע מלחמת אחים", ולבסוף מושגת פשרה. בימי ממשלת ברק, למשל, נחתם הסכם לפיו "פונו" חלק מהמאחזים (למעשה, קרוואנים לא מאויישים) תמורת הכשרת האחרים. כך נכנעה הממשלה שוב ושוב, והמאחזים פשו על הגבעות. כפי שכתבו עידית זרטל ועקיבא אלדר בספרם על ההיסטוריה של ההתנחלויות, ה"מבוגרים האחראים" במועצת יש"ע היו מודעים היטב ליעילותה של האסטרטגיה הזאת. "שטחי האתרים שיפונו יוסיפו להישאר באופן מעשי בשליטת היישובים.", נכתב באיגרת רשמית של מועצת יש"ע, "יהיה אפשר לקיים בהם פעילות חקלאית ואחרת, מכיוון שההגבלה היא לעניין מגורים בלבד. מאז סבסטיה ואלון מורה, המאבק למען ההתיישבות נשען גם על מהלכים טקטיים של פשרה. כולם ללא יוצא מן הכלל רק קידמו והעצימו את מפת ההתיישבות."

בריוני המאחזים, שהבינו שאיש אינו בולם אותם, החליטו לנקוט באסטרטגיה של מאזן אימה למול הממשלה כדי למנוע כל תוכנית לפינוי עתידי, וכך נולדה לה התופעה של "תג מחיר". קורבנותיה הראשונים היו פלסטינים, הבאים בתור היו אנשי שמאל (כפי שגילה פרופ' זאב שטרנהל, כאשר מטען הונח על פתח ביתו) וכיום היא התפשטה גם כנגד קציני צה"ל. לא רק המתנחלים- אלא גם המדינה אשמה. מי שהתפשר עם אנשי המאחזים, מי שהסתפק בתגובה פושרת מול שריפת מסגדים ועקירת זיתים- גילה היום שטרור המתנחלים רודף אחריו עד ביתו שלו.

מה עושים? ראשית כל, בולמים את הטרור היהודי ביד ברזל. יש לנהוג בו בדיוק כפי שנוהגים בטרור הפלסטיני. שיפוט הפורעים בבתי דין צבאיים והענשתם במלוא חומרת הדין (רצוי עונשי מקסימום, בלי להתחשב במדיניות ענישה מקלה), הם צעד ראשון, אם כי בהחלט לא מספיק. שנית, כדי לבלום את ההידרדרות ההרסנית לפשרות קטלניות, יש לקבוע כי יישוב שהוקם באופן לא חוקי, לא ניתן להכשרה בדיעבד. שנית, כפי שכתב הבלוגר נדב פרץ, יש להשתמש כנגד בריוני הגבעות לא רק בכוח משטרתי אלא גם בכוח התשתיתי של המדינה. יש לנתק ליישובים ולמאחזים לא חוקיים את החשמל ואת המים, ולשלול מהם כל אבטחה צבאית ומשטרתית. שירעדו מקור בלילות האפלים בין כפרים פלסטינים. בסופו של דבר, בלי שיתוף הפעולה של המדינה המבנה העברייני שלהם ייפול כמגדל קלפים.

בצעדים אלו תיבחן הנחישות החדשה של הממשלה- האם מדובר בכוונה אמיתית לבלימת הטרור היהודי, או רק הבטחות ואיומים. אי הידברות, סירוב לפשרות, אכיפה נחושה והפעלת כוח תשתיתי הם הדרך היחידה לעצור את ההידרדרות. אנחנו נמצאים על סף התהום, ומחר עלול להיות כבר מאוחר מדי.