בציוץ שהפך לשערורייה רבתי, טענה העיתונאית נווה דרומי שקל לאנשים לעכל את חווית השואה של אנה פרנק יותר מאשר את תאי הגזים ובורות ההריגה. היא צדקה – ואם נחשוב רגע, נראה שההתבטאות שלה מציבה בפנינו מראה לא פשוטה על מגבלות הזיכרון האנושי.

בסרט הלבנוני הקלאסי "מערב ביירות", שמספר על מלחמת האזרחים בארץ הארזים, יש סצינה ידועה שבה גיבורי הסרט, שניהם ילדים, משתתפים בהפגנת זעם לזכר המנהיג הדרוזי כמאל ג'ונבלאט לאחר הרצחו. המפגינים צועקים "ברוח ובדם נפדה אותך, כמאל", והילדים כמובן מצטרפים אליהם בהתלהבות. לאחר זמן, שואל אחד הילדים את השני: "תגיד, מי זה כמאל?" וחברו עונה לו: "לא יודע". למרבה הצער, זו גם הדינמיקה בלינצ'טרנטים לא מעטים שמתרחשים בשיח הישראלי. משפיעי טוויטר כאלה ואחרים זועמים על התבטאות שערורייתית כזו או אחרת של פוליטיקאי, פובליציסט או סלב אחר, מישהו חזק יותר (לרוב עיתונאי) משתף, והפרשה הופכת להתנפלות רבתי, כאשר רוב המתנפלים כלל לא טרחו לקרוא, ובוודאי שלא לנסות להבין, את ההתבטאות המקורית בהקשרה הנכון.

בפוסט האחרון שלי, תיארתי את דינמיקת הלינצ'טרנט הזאת, והקשר שלה לתרבות הביטול של הימין בישראל, במיוחד בכל הנוגע לציד ערבים בתפקידים בכירים והניפוח המפחיד של המושג "תומך טרור". הדברים נכונים על אחת כמה וכמה כשמדובר בהתבטאויות שקשורות לשואה, העצב הרגיש של החברה הישראלית. נוכחנו בכך, שוב, עם סערת כוס התה שהתעוררה עקב דבריה של הפובליציסטית נווה דרומי. זו, עיתונאית ביביסטית שאף פעם לא הערכתי יותר מדי את תובנותיה, דווקא אמרה לשם שינוי משהו נכון: שקל לאנשים שחיים היום לעכל יותר את סיפור השואה של אנה פרנק, מאשר את המציאות הנפוצה יותר של תאי גזים ובורות ירי. היו שהבינו את ההתבטאות הזאת, בטעות, ככזו שהמעיטה בסבלה של אנה פרנק, כאילו החוויה שלה היתה "קלה יותר". אלו שטויות. דרומי לא דיברה על קורבנות השואה, בין אם מדובר באנה פרנק או באלו שנספו בתאי הגזים, אלא על הקבלה של השואה (בלעז, רצספציה) בקרב אלו שזוכרים אותה כיום. וכך היא עלתה על תובנה חשובה: סיפורי השואה שכולנו מכירים וזוכרים נוטים להיות מקרים חריגים וקיצוניים במיוחד, לפעמים נדירי המציאות, ומכל מקום רחוקים מאד מחוויותיו של קורבן השואה הטיפוסי.

שימו לב לסיפורי השואה שנחרטו בזיכרון הישראלי, ועוד יותר מכך העולמי. ז'אנר מקובל אחד של שוברי קופות ורבי מכר שואתיים עוסק בחסידי אומות העולם, אותם בודדים שהצילו יהודים תוך כדי חירוף נפשם. בסוגה הזאת ניתן למנות את רשימת שינדלר ואת הסרט החדש (והמוצלח מאד), "אשתו של שומר גן החיות", שניהם מבוססים על סיפורים אמיתיים. ז'אנר נפוץ נוסף הוא על יהודי שהסתתר בין הגויים. כאן, הדוגמא המפורסמת ביותר היא היומן של אנה פרנק, שלא לחינם פרץ דרך בתודעת זכרון השואה העולמית, אך אפשר להוסיף לו יצירות ידועות אחרות כמו "הפסנתרן". ישנם גם סיפורים על לוחמי התנגדות יהודים כגון מורדי גטו וורשה, או על פרטיזנים יהודים ביערות, אופציה שהיתה כמובן פתוחה רק לצעירים מעטים שהיו להם גם מזל, גם תושיה וגם יכולת להשיג נשק. אפילו סרט כמו "החיים יפים", שכביכול תיאר את גורלה של משפחה יהודית-איטלקית במסלול "שגרתי" יותר של מחנה השמדה, הדגיש את הייחודיות של הגיבור הראשי ובנו באופן שלעיתים גבל בסיפור פנטזיה.

כמובן, המציאות השגרתית של השואה (איינצגרופן, תאי גזים, מוות המוני ברעב ובהתעללות) נוכחת ברוב הסיפורים הללו, אולם כמעט תמיד היא נמצאת ברקע. ביומנה של אנה פרנק, עדות היסטורית אמיתית שנבחרה כאקזמפלר שואה מבין אלפי עדויות אחרות, ההשמדה היא אפילוג עצוב לסיפור המסתור; ב"חיים יפים", היא בעיקר רקע לסיפור הישועה של גווידו ובנו, והבמאים של רשימת שינדלר הגדילו לעשות, ויצרו סצינה פנטסטית של נס לא סביר בעליל בתאי הגזים עצמם. רשעותו של אמון גת, המפקד הסדיסט של מחנה פלאשוב, נועדה בעיקר ליצור ניגוד לאצילות נפשו של חסיד אומות העולם אוסקר שינדלר. מדובר בבעיה מבנית, שמונעת מהסיפור העיקרי של השואה להיקלט כראוי בתודעה האנושית. באחד מספריו, חילק פרימו לוי את אסירי מחנה הריכוז לשתי קטגוריות עיקריות. יש את ה"מיוחדים" שמצליחים לשרוד מסיבות שונות (האופורטוניסטים הערמומיים שדואגים לעצמם על חשבון אחרים, אלו עם כוח נפשי עצום שמצליחים לחשוב על העתיד, ואנשים שיודעים לשתף פעולה עם אחרים ולאגם משאבים בכדי להגדיל את סיכוי ההישרדות), ולעומתם – את המוני המוזלמנים האלמוניים, כבויי העיניים, מזי הרעב ומושפלי המבט, שמתים במהירות ומתחלפים באחרים, דומים להם. שימו לב שמבחינה אובייקטיבית, אין שום הבדל אמיתי בין המוזלמן לבין אחד מהאסירים שהצליחו לשרוד. לאלו גם אלו יש שם, משפחה, זכרונות, עבר, נסיבות חיים מגוונות. אולם מי שלא הצליח לשרוד בדרכים מיוחדות, קרי הרוב הגדול, אינו מצליח להתבלט גם בזיכרון והופך, בסופו של דבר, לקורבן אלמוני.

יש להדגיש זאת שוב: רוב מוחלט של היהודים באימפריה הנאצית לא זכו לפגוש חסיד אומות עולם (קל וחומר להיעזר בו), להצטרף לתנועת התנגדות, להסתתר בעליית גג מחוץ לגטו, או אפילו להקים רשת עזרה הדדית במחנה ריכוז. למעשה, גם רוב אלו שניצלו – ניצלו בגלל הגורל העיוור. בכך, ישנו ניגוד מבני ובלתי ניתן לגישור בין השואה עצמה לבין ייצוגיה בספרות, בקולנוע ואפילו בהנצחה.

לטוב ולרע, לאנשים קל יותר לזכור נראטיבים מרגשים עם ייחודיות, התחלה, אמצע וסוף. בספרו הקלאסי ברבור שחור מספר נסים ניקולס טאלב שבזמן מלחמת האזרחים בלבנון, עסקה העיתונות הלבנונית באופן אובססיבי בסיפורו של ילד איטלקי שנפל לבור, בשעה שמאות ואלפי ילדים נרצחו ליד מערכות העיתונים ממש. אדם אחד שמת – טרגדיה, אבל מיליון איש – סטטיסטיקה. פרשת ה"פיתרון הסופי" הסתיימה רע עבור העם היהודי, רע מאד, אפילו אם לא בתוצאה הרעה האולטימטיבית. אנשים מעדיפים להתמקד בתתי סיפורים עם סוף טוב, כמו סיפורם של ניצולי שינדלר. אפילו סיפורה של אנה פרנק, שמסתיים בסוף עצוב, מרומם את הרוח במידה מסויימת כי הוא מזכיר לנו גם את האצילות של אלו שהסתירו את אנה ומשפחתה. בסיפורו של היהודי הטיפוסי בשואה לא היתה שום אצילות, שום דבר שירומם את הרוח או יותיר לנו קתרזיס, ולכן אנחנו נוטים ללמוד על הסיפורים הטיפוסיים הללו כסוג של סיכום יבש בסיפורי היסטוריה. הספרים, הסרטים ויתר תוצרי התרבות, מעצם טבעם כנראטיבים סגורים שיש בהם היבט מרגש, לעולם ימשכו אותנו לשוליים. קשה לנו כל כך לתפוס את השואה, האירוע הזוועתי ביותר בהיסטוריה האנושית, דווקא בגלל היומיומיות הבנאלית שלה.   

כיצד האסטרטגיה של הצבא הגרמני, שהתפתחה עוד בשלהי המאה ה-19, השפיעה על השואה וסייעה למפקדים רבים כל כך לשתף פעולה עם רצח היהודים? גרהארד גרוס, קצין בכיר בצבא הגרמני העכשווי, פותר את החידה במחקר מצמרר. ינשוף היסטורי על הרגע שבו מפקדי הוורמאכט החליטו לשתות מהדם.

באגדות אימה גותיות, תמיד ישנו הרגע שבו הערפד משחית אנשים חיים, מתוך תשוקה בלתי נשלטת לשתף בסבלו את כל באי עולם. לפעמים הדבר נעשה על ידי נשיכה בצוואר, ולפעמים, באופן מנומס קצת יותר, באמצעות שתייה בצוותא. הערפד מגיש לקורבנו גביע עם דם טרי, וברגע שהקורבן טועם ממנו, גורלו נחרץ. לא ניתן להושיע יותר את מי שלגם מהדם ואחת דינו – להפוך למת חי. מטאפורת הערפדים הזאת תמיד נראתה לי מתאימה לדיקטטורים רצחניים כמו היטלר, סטלין וסדאם חוסיין, שנוטים לשתף מעגלים הולכים וגדלים בפשעיהם. אלו מעוניינים שכל החוג הרחב שסביבם יהיה מעורב בכל תועבות המשטר – רצח, אונס, הרעבה, ביזה. בכך הם למעשה מגנים על עצמם ומחסלים התנגדות עוד לפני שצמחה. כאשר כל בכירי המדינה יודעים שהם עצמם רוחצים בטומאה עד צוואר, יש להם אינטרס בהמשך קיומה של המערכת שנותנת להם להשתולל. בנוסף לכך, קשה להאמין שמישהו מהם יחליט להפיל את השליט, מפני שכל אחד מהם עלול לתת את הדין ברגע שהמשטר יתחלף.

היסטוריונים רבים, החשוב שבהם אולי כריסטופר בראונינג, הראו כיצד התהליך הזה התרחש בגרמניה הנאצית. באמצעות מערכת נפתלת של שוחד והטבות, דאג היטלר שבכירי המשטר והצבא כולם יהיו מעורבים בכל סוגי הפשעים, או לפחות ישלימו עמם ללא התנגדות. באמצעות הסכם ואגנר-היידריך הנכלולי, דאגו ראשי הס"ס שגם הצבא הגרמני, הוורמאכט, יהיה מעורב בהשמדת היהודים, רצח הפולנים, חיסול הרוסים ויתר תועבות האיינזצגרופן. בראונינג סוקר, בקצרה, כיצד הצבא הפך למוטב של הפשעים הללו. הם "ניקו" לו את העורף מגורמים שנתפסו מסוכנים, פינו בדרך פלא דירות עבור חיילים וקצינים, דאגו למלאי רכוש, ביזה ומזון, וגם העבירו את האחריות על האוכלוסיה הכבושה לס"ס, בכדי שהצבא יוכל לדאוג רק ללחימה בחזית. בספר חדש ומרתק, מראה ההיסטוריון הצבאי הגרמני, גרהארד גרוס, כי הדברים היו עמוקים אף יותר. הוא מנסה להסביר מדוע, להוציא גנרלים מעטים שמחו, ומעטים עוד יותר שהצטרפו למחתרת האנטי-נאצית החשאית בצבא, רוב מפקדי הוורמאכט השלימו עם ההשמדה ושיתפו איתה פעולה בהתלהבות. גרוס, קצין בכיר בבונדסוור (הצבא הגרמני הנוכחי) והיסטוריון צבאי, טוען שהם צעדו מרצונם לתוך הביצה הזאת, בין היתר מכיוון שהיא השתלבה באופן קטלני עם האסטרטגיה של הצבא הגרמני מימים ימימה. זו, הוא מדגיש, לא היתה אסטרטגיה של ג'נוסייד או טבח המוני, אבל בשינויים מסויימים, התאמות לתנאים של מלחמת העולם השנייה, ותוספת של אידיאולוגיה נאצית, היא הפכה בקלות לכזו.

ספרו של גרוס, The Myth and Reality of German Warfare: Operational Thinking from Moltke the Elder to Heusinger (המיתוס והמציאות של הלוחמה הגרמנית: מחשבה אופרטיבית ממולטקה הזקן עד להויזינגר), לא עוסק כמובן רק או בעיקר בשואה. הספר המרתק הזה, שחובבי היסטוריה צבאית יקראו בנשימה עצורה, מתאר בשפה קולחת, תמציתית אך עם עומק מחקרי מרשים, את הרעיונות האסטרטגיים והאופרטיביים המרכזיים שליוו את גרמניה משלהי המאה ה-19 ועד לשנות השמונים של המאה ה-20. פרקי הספר השונים מתארים את עליית הקיסרות הגרמנית, מלחמת העולם הראשונה, שנות התסכול הצבאי של רפובליקת ויימאר, נסיקתו של היטלר ומלחמת העולם השנייה. בניגוד לכותבים אחרים, גרוס לא עוצר ב-1945, אלא מראה כיצד חלקים מהמסורת האופרטיבית הגרמנית המשיכו הלאה לתוך המלחמה הקרה, הן במזרח והן במערב גרמניה, תוך כדי שילוב עם נסיבות חדשות, דוקטרינה סובייטית ורעיונות אמריקאיים.

בין היתר, טוען גרוס כי המחשבה האופרטיבית הגרמנית, מרשימה ועמוקה ככל שתהיה, לקתה בנקודות עיוורון בסיסיות. בראש ובראשונה, המצביאים הגרמניים לדורותיהם פעלו מעמדה של נחיתות במספרי גייסות, בציוד צבאי ובמשאבים. כדי להתגבר על כך, הם תכננו כמעט תמיד, דור אחרי דור, להילחם בשתי חזיתות בו זמנית ולחסל את אויביהם באמצעות תנועות מלקחיים מהירות של "עמדה מרכזית" (להיפטר מאויב אחד ואז מהשני לפני שיוכלו לחבור זה לזה ולסגור על הצבא הגרמני). האסטרטגיה הזאת הצריכה תנועה מהירה מאד של יחידות צבאיות, לפעמים קרוב לגבול היכולת האנושית. מצביאיה של גרמניה האמינו שיוכלו לרבע את המעגל באמצעות פיקוד ושליטה מצויינים, מורל על-אנושי של החיילים, ואלתור בשטח של הקצינים. הבעיה היא, שלגרמניה לא היתה כמעט אף פעם את היכולת הטכנולוגית להניע גייסות במהירות בכל תוואי שטח. הגרמנים אמנם יכלו לשנע חיילים במהירות באמצעות רכבות, אבל מחוץ לקווי הרכבת, הם סבלו מבעיה קשה של תנועתיות. אפילו לאחר שהצבא הגרמני הצטייד בטנקים, רובו עדיין נע ברגל, או שהיה מבוסס על תותחים כבדים ומסורבלים, נגררי סוסים. זו אחת הסיבות שבגינן גרמניה נכשלה במלחמות פעם אחרי פעם. ברוח "מצעד האיוולת" של ברברה טוכמן, העיוורון היה משותף לקבוצת אליטה שלמה במשך מספר דורות. לאחר כל כישלון, הגנרלים וההוגים הצבאיים הגרמנים נטו לטעון שהדוקטרינה שלהם היתה מושלמת, אבל המצביאים לא היו מספיק טובים. כך הם האשימו את מולטקה הצעיר ופלקנהיין אחרי מלחמת העולם הראשונה, ואת היטלר אחרי מלחמת העולם השנייה. פרסונליזציה של האשמה היא דרך מצויינת לברוח מדיון בבעיות עמוקות יותר. המחשבה שגרמניה פשוט אינה מסוגלת להתמודד עם כל כך הרבה אויבים בו זמנית, ושאולי עליה לוותר על חלום העליונות המעצמתית, פשוט לא עלה על דעתם.

ואיך האסטרטגיה הזאת השתלבה בשואה? גרוס מדגיש, וחשוב לומר זאת שוב, שהדוקטרינה הגרמנית לא היתה פושעת או ג'נוסידית מעצם טבעה (לפחות לא באירופה – המחבר לא מתעכב על פרשת רצח ההררו בנמיביה בסוף המאה ה-19). דא עקא, שהיו בה מעין "נקודות טעינה" שהתחברו באופן נוח מדי לתוכניות ג'נוסייד. ראשית כל, ברמה הרטורית. הדוקטרינה הגרמנית דיברה מאז סוף המאה ה-19 על "השמדה". איש מהוגי הדוקטרינה, כמובן, לא התכוון לרצח עם. תחת זאת, כיוון המונח Vernichtung לקרב הכרעה שימגר את צבא האויב ככוח לוחם, אפילו לא כזה שישמיד את כל חייליו עד האחרון, ובטח לא את אזרחיו. עם זאת, ברגע שהיטלר, אנשיו והגנרלים ששיתפו עמם פעולה הרכיבו על הגזע הזה את הנטע המורעל של האידיאולוגיה הנאצית, היה קל מאד להרחיב את ה-Vernichtung לאוכלוסיות שלמות. המחקרים של יוהנס הירטר, למשל, מראים בפרוטרוט כיצד הדבר הזה נעשה. ראשית כל, שופרותיה הרבים של האידיאולוגיה הנאצית בצבא הגדירו את היהודים כסיכון בטחוני וכחלק מהאויב. מי שמוגדר כ"אויב", קל יותר להרוג. בחודשיים הראשונים של ברברוסה רצחו אנשי האיינזצגרופן, שתפקידם היה לאבטח את העורף של הצבא, בעיקר גברים כשירים, ולאחר מכן השתמשו במושג ה"אויב" המתרחב להצדיק גם טבח של נשים וילדים.

שנית, האסטרטגיה הגרמנית התבססה על ריכוז מאמץ מקומי בכדי להשיג כיתור והשמדה של יחידות אויב. הצבא הגרמני היה בחיסרון מספרי מול רוב אויביו, ובמיוחד מול ברית המועצות. כדי להשיג יתרון מספרי מקומי, היה עליו "לסחוט" את כל משאבי האנוש העומדים לרשותו, וכל חייל היה חשוב. לכן, הצבא קיבל בהתלהבות את הסכם ואגנר-היידריך שהפקיד בידי הס"ס את אבטחת העורף, ובכך אפשר לצבא להשאיר מאחור רק דיביזיות ביטחון באיכות נמוכה יחסית. בהתחלה, הצבא שמח שאנשיו של הימלר עושים עבורו את העבודה המלוכלכת. במהרה, כפי שמראה בן שפרד במחקריו על מבצע ברברוסה, דיביזיות הביטחון הצטרפו לחגיגה, ובמקומות מסויימים הפכו להיות רצחניות לא פחות מאשר הס"ס.

שלישית, הסתירה הבסיסית ביסוד הדוקטרינה הגרמנית – דגש על תנועה מהירה בצבא שרובו מבוסס על רגלים וסוסים – הפכה את מערכת האספקה לבלתי אפשרית. הגנרלים הגרמנים לדורותיהם תמיד זלזלו, באופן יחסי, בלוגיסטיקה, ובמלחמת העולם השנייה הם שילמו את המחיר על כך בריבית דריבית. כך, כבר ב-1941, החוד המהיר של הטנקים התקדם במהירות, והפער שנפער בינו לבין יחידות הרגלים יצר גיהנום לוגיסטי בלתי נסבל. לפיכך, ההנחה היתה שהחייל הגרמני צריך "לחיות מטוב הארץ", כלומר – לבזוז את האוכלוסיה המקומית. בימי נפוליאון, אסטרטגיה דומה הפכה את הצבא הצרפתי לעדר ארבה שפלש לאזורים חקלאיים דשנים והשאיר אותם חשופים ונקיים ממזון. במלחמת העולם הראשונה, היא הובילה את צבא הרייך השני לדינמיקה של מעשי זוועה כנגד אזרחים בבלגיה. כפי שכתבתי בהקשר של הצבא היפני, זלזול בלוגיסטיקה, בכל מלחמה שהיא, נוטה להיות גורם מרכזי לרצח, אונס והרעבה של אזרחים.

אולם במלחמת העולם השנייה, הנאצים הרכיבו על הגזע הזה נטע מורעל נוסף. הם שכנעו את הגנרלים שיש פתרון לבעיות הלוגיסטיקה שלהם: ביזה שיטתית, ממלכתית ומאורגנת, מדעית כמעט, של האוכלוסיה המקומית. התוצאה היתה המתה מכוונת של מיליונים ברעב, הן אזרחים והן שבויי מלחמה. בחורף 1942, אמר גרינג למושלים נאציים בארצות הכבושות שמבחינתו, מוטב שאלף מקומיים יגוועו ברעב ואפילו גרמני אחד לא ירעב, ושתפקידם לבזוז את שטחי השלטון שלהם עד העצם לטובת גרמניה. הצבא, שהדוקטרינה שלו הובילה אותו, כמעט בכל מלחמותיו, לסבול מבעיות לוגיסטיות כרוניות, קיבל בשמחה את התרופה הנאצית המורעלת. מישהו אחר יפתור את בעיות האספקה והמזון לחיילים. והאוכלוסיה? יש גושפנקה מלמעלה לגזול ממנה אפילו את אמצעי הקיום הבסיסיים ביותר.

זו, בסופו של דבר, האמת המזוויעה. הצבא הגרמני, ברובו הגדול, שיתף פעולה עם היטלר ברצון, משום שהשלטון הנאצי התיימר לפתור בעיות כרוניות שהציקו לאסטרטגים הגרמנים מאז שלהי המאה ה-19. מפקדים, שעסוקים ראשם ורובם בחזית, תמיד מוצפים בבעיות. כשמישהו אחר מציע לפתור אותן, הם ישמחו, בוודאי אם מדובר במנהיג שרובם העריצו ושנשבעו לו אמונים. וכאשר מפקדי הצבא הגרמני קיבלו את הדיל, הרצח, ההרעבה והביזה של האוכלוסיה המקומית נכנסו כבר לחישובים הצבאיים שלהם. מרגע שלגמו מגביע הדם, לא היתה כבר דרך חזרה.

בימים האחרונים, בניסיון לפתור את המשבר ביניהן, פרסמו הממשלות של ישראל ופולין הצהרה משותפת, ובה הוקיעו את האנטישמיות ואת האנטי-פולניות. ממשלת פולין ביטלה את הסעיפים הפליליים ב"חוק השואה" השנוי במחלוקת וגינתה את אותם פולנים שרדפו ורצחו יהודים. ישראל מצידה הכירה בסיוע שהעניקה המדינה הפולנית במחתרת, הממשלה הפולנית הגולה והזרוע הצבאית שלה, ליהודים בתקופת השואה, הן בהפצת הידיעות על ההשמדה, הן בסיוע ליהודים נרדפים והן בהענשת מלשינים. להצהרה המשותפת היו גם מתנגדים. יד ושם, למשל, יצא נגדה בחריפות. אך למרבה הצער, תגובתה של רשות הזיכרון לשואה ולגבורה סובלת מכשלים היסטוריים ומחוררת ככברה. ינשוף היסטורי מסביר.

לאחרונה, נקט ראש הממשלה בנימין נתניהו בצעד חכם, וסיים את המשבר המיותר בין ישראל ופולין. במסגרת ההסכם, פרסמו שתי הממשלות הצהרה מתונה ומדוייקת במידה סבירה, ככל שאפשר לצפות ממסמך דיפלומטי. שני המנהיגים הוקיעו את האנטישמיות ואת השנאה לפולנים, והתחייבו להיאבק בהן. מצידה, התחייבה ממשלת פולין שלא להגיש תביעות פליליות כנגד אלו המאשימים את המדינה הפולנית ואת העם הפולני, כקולקטיב, באחריות לפשעי הנאצים. ממשלת פולין הודתה שהיו גם פולנים שפגעו ביהודים באותה תקופה אפלה, וגינתה אותם. יתר על כן, היא התחייבה לשמור על חופש הביטוי והמחקר בנושא השואה. ישראל הכירה בסיוע שהעניקה המדינה הפולנית המחתרתית, הממשלה הפולנית הגולה והזרוע הצבאית שלה, הן בהפצת הידיעות על ההשמדה, הן בסיוע ליהודים נרדפים והן בענישת מלשינים.

למרבה ההפתעה, יד ושם הגיב במכתב רשמי להצהרה, ודחה אותה מכל וכל. דא עקא, שתגובת חוקרי רשות הזיכרון אינה מדוייקת מבחינה היסטורית, נגועה בכשלים ומחוררת ככעך. גרוע מכך, היא חושפת חוליים חמורים בזיכרון ההיסטורי ובחינוך השואה הישראלי.

ההיסטוריונים דן מכמן, חוי דרייפוס ודוד זילברקלנג, שחתומים על התגובה, טוענים למעשה שתי טענות עיקריות. ראשית, הם טוענים כי ביטול הסעיפים הפליליים בחוק לא מעקר את סכנתו, שהרי ממשלת פולין וארגונים לא ממשלתיים עדיין יכולים לתבוע חוקרים ביקורתיים בתביעה אזרחית. כאן בהחלט יש מקום לביקורת, אם כי ממשלת פולין התחייבה בהצהרה לשמור על חופש המחקר, ואף ראוי לתהות עד איזו רזולוציה ישראל רשאית או אמורה לחטט בענייניה הפנימיים של מדינה אחרת. אליבא דפרופסור יהודה באואר, שמחאתו המריצה כנראה את תגובת יד ושם, ישראל גם אמורה לדאוג שממשלת פולין לא "תמנע תקציבים" מאותם חוקרים. עד כמה הדברים רציניים, תשפטו אתם.

הטענה השנייה היא שההצהרה המשותפת שגויה מבחינה היסטורית. מכמן, דרייפוס וזילברקלנג הם היסטוריונים מיומנים המתמחים בתולדות השואה, ובפרט בפולין. הם יודעים היטב ואף מודים שממשלת פולין הגולה הפיצה ברבים את הידיעות על השמדת היהודים, שפולנים סייעו ליהודים לא רק כפרטים אלא גם באופן שיטתי ומאורגן (ארגון ז'גוטה), ושהמחתרת הפולנית הענישה פולנים שהסגירו יהודים לגרמנים. הם גם מודעים לכך שהפולנים לא היו "עומדים מן הצד" אלא קורבנות של מסע רצח ושיעבוד גרמני בעצמם, ושביטויים כמו "מחנות השמדה פולניים" שקריים ומבטאים איבה בלתי מוצדקת לפולין. כל מי שיקרא את התגובה שלהם, ימצא שם את כל העובדות הללו, במפורש או במשתמע.

מנקודה זו, מכמן, דרייפוס וזילברקלנג מנסים לטשטש את חשיבות העובדות שהם עצמם מביאים. כך, הם חוטאים בכשל לוגי שיצחק בן ישראל עמד עליו לפני שנים בספרו הקלאסי הפילוסופיה של המודיעין. כשרוצים "לערוף ראש" של דמות ציבורית לאחר כישלון, נוח לטעון שאותו אדם לא עשה דבר כדי להתכונן לאתגר. אולם כאן ניצבת בפני המבקר בעיה: שמא יקום החצוף ויביא ראיות שדווקא עשה גם עשה? כאן, תמיד אפשר לטעון שהוא "לא עשה מספיק". טענה זו כמובן אינה ניתנת להפרכה, מפני שהיא טאוטולוגית. אם היה כישלון, כנראה שאפשר היה לעשות יותר.

כך גם חוקרי יד ושם. הם כותבים ששר החוץ הפולני הקריא ב-1942 לאומות המאוחדות את דו"ח הבונד, "דוח שיטתי, מפורט וחד משמעי ששוטח את התוכנית הגרמנית לרצח כל היהודים," וכן את ההתערבות הפולנית בדצמבר אותה שנה, שהובילה להצהרה חשובה של בעלות הברית בנושא הנדון. אפשר להוסיף גם דוגמאות אחרות, אותן החוקרים מזכירים בחטף או נמנעים מלהזכיר כלל. הממשלה הגולה הצהירה שוב ושוב על מחוייבותה לשוויון זכויות ליהודים: ב-1939, ב-1940 ומספר פעמים ב-1941. בקיץ אותה שנה, כאשר הגרמנים כבשו את מזרח פולין, הזהירו הן הממשלה הגולה והן ארמיה קראיובה את האוכלוסיה שלא לפגוע ביהודים ולא לשתף פעולה עם פוגרומים. אזהרות אלו היו לשווא, כפי שמוכיחים אירועי הדמים בידוובנה, רדז'ילוב ומקומות אחרים באזור לומז'ה. יאן קארסקי, השליח של הממשלה הפולנית הגולה, עשה מאמצים אדירים לעורר את דעת הקהל בעולם למען היהודים, בעוד אחד מאנשי ארמיה קראיובה, ויטולד פילצקי, התנדב להיאסר באושוויץ כדי לקבל מידע אמין על התנאים שם. המדינה הפולנית במחתרת היתה זו שזעקה על זוועות השואה לפני שהדבר הפך לנחלת הכלל. אולם אין זה משנה. בעיני מכמן, דרייפוס וזילברקלנג הממשלה הפולנית הגולה דיברה בפומבי על השואה "רק במקרים מעטים", "לא העמידה את רצח היהודים בראש מעייניה" ולא "פעלה בנחרצות".

היופי בביטויים כמו "מקרים מעטים", "בראש מעייניה" וב"נחרצות", הוא שהם חסינים בפני הפרכה. לא משנה כמה מקרים ישנם, תמיד אפשר לומר שהם "מעטים", וכל פעולה יכולה להיות יותר נחרצת. אפילו אם ראש ממשלת פולין הגולה היה מחליט לשמור שבת וכשרות מתוך הזדהות עם היהודים, עדיין אפשר לומר שהוא לא עשה זאת ב"נחרצות" מספקת כי היהודים לא היו "בראש מעייניו". דרך אגב, בפסקה אחרת כותבים השלושה כי נציגיה של הממשלה הגולה בשטח דווקא כן האשימו אותה שדאגה יותר מדי ליהודים, וכנראה לא מבחינים שהדברים סותרים זה את זה (שלושת החוקרים מתכוונים לשדר מס' 354 של מפקד ארמיה קראיובה מספטמבר 1941 ומנתחים גם אותו באופן פשטני – אבל זה כבר נושא לפוסט אחר).

לאחר מכן, קובלים אנשי יד ושם שממשלת פולין הפיצה ברבים את הידיעות על השמדת היהודים "בעיקר במקרים שבהם האמינה כי העיסוק בכך יעלה את קרנה בעיני בעלות הברית המערביות" ויסייע לה ביישוב סכסוכי גבול עם ברית המועצות. שימו לב לגישה הפוריטנית, שמבטלת כל סיוע ליהודים שלא התבצע ממניעים מושלמים וטהורים ללא רבב. לפי גישה זו, לא רק שממשלת פולין היתה צריכה לסייע לאזרחיה היהודים, אלא שהיה עליה לעשות זאת בלי שום שאיפה לקדם אינטרסים אחרים. ביד ושם שוכחים, שתפקידה העיקרי של ממשלה היא לדאוג לאינטרסים של עמה, ואם היא יכולה לעשות זאת כתוצר לוואי של סיוע למיעוט נרדף ומושמד – אז קל וחומר. ממשלת פולין סייעה ליהודים כדי "להעלות את קרנה"? הרי כל מעשה טוב שאתה מבצע משפר את תדמיתך בעיני אחרים. כנראה שלשיטתם של מכמן, דרייפוס וזילברקלנג פולין לא היתה צריכה סתם לסייע ליהודים, אלא לעשות זאת ברוח המצווה של מתן בסתר.

באופן דומה מטפלים שלושת החוקרים בסוגיית ההענשה של מלשינים (שמאלצובניצי) ומשתפי פעולה שהסגירו יהודים למוות. הם אמנם מונים 150 מקרים שבהם המחתרת שפטה אנשים כאלו, אולם לדעתם לא היה די בכך. כמה פסקי דין יהיו "מספיקים" לדעתם? 300, 400, 600, 2000? לא ברור. ב-27 באוקטובר 1943, למשל, פרסם ביטאון ארמיה קראיובה את דבר הוצאתו להורג של אנתוני פאיור בעוון הסגרת יהודים ומציליהם הפולנים. כשנורה המלשין בוריס פילניק, הוזכרו בפסק הדין גם שמותיהם של הוריו – צעד קיצוני שנועד לבייש את המשפחה כולה ולהרתיע בפני מעשים דומים. באופן תמוה, מתעלמים החוקרים גם מהאזהרות החוזרות ונשנות של ארמיה קראיובה, המחתרת הפולנית המרכזית, שאל לאוכלוסיה להסגיר יהודים לידי הנאצים. הארמיה פרסמה אזהרות כאלו מספר פעמים, שבה הוקיעה את ההלשנה כעבירה פלילית המנוגדת לחוקי פולין ואיימה בעונשים חמורים. בכל זאת, פוסקים מכמן, דרייפוס וזילברקלנג כי "בתי הדין של הממשלה הגולה לא מיצו את הדין עם פולנים שהיו מעורבים ברדיפת יהודים." זו דוגמא מובהקת לשיטת הסנדוויץ' של שלושת החוקרים: לשחרר הצהרה קיצונית, לסייג אותה בעובדות, ואז לחזור עליה שוב תוך התעלמות מוחלטת מהסייגים.

אם במקרים הקודמים מדובר על כשלים רטוריים גרידא, אזי בפסקאות העוסקות במחתרת הפולנית, ארמיה קראיובה, ישנן טעויות היסטוריות של ממש. מיכמן, דרייפוס וזילברקלנג קובעים כי ארמיה קראיובה היתה בעלת אופי "לאומני ובחלק ניכר ממנה גם אנטישמי", ובין חברי המחתרות, היו אלו בעיקר חבריה שרצחו יהודים. כמו כן, הם מוסיפים שמבחינת המחתרת, רצח היהודים בידי הגרמנים נתפס כהתפתחות חיובית.

התיאור הזה הוא אמת חלקית במקרה הטוב, וסילוף חמור של העובדות ההיסטורית במקרה הגרוע. ארמיה קראיובה ייצגה את כל המפלגות הדמוקרטיות בקשת הפוליטית הפולנית. חלקן היו אנטישמיות, אחרות היו אדישות ואחרות, אוהדות יותר ליהודים. לכן, כפי שעולה ממחקרו של ג'ושוע צימרמן, בכיר החוקרים בנושא, היחס של ארמיה קראיובה ליהודים היה מעורב. היו מקרים רבים של אנטישמיות ומקרים מסויימים של רדיפה ורצח מצד אינדיבידואלים או יחידות, לצד אהדה ונסיונות כנים להצלה ולסיוע. בספרו, מזכיר צימרמן בכיר מחתרת אחד שאכן ראה ברצח היהודים תופעה חיובית, אולם רוב מוחלט של מנהיגי המחתרת שהוא מצטט, לרבות המפקדים העליונים, אומרים את הדבר ההפוך בדיוק. גם האנטישמים שביניהם, נחרדו מרצח היהודים בידי הגרמנים וראו בו פשע מזוויע. בדצמבר 1943, למשל, הוציאה המחתרת להורג מנהל בית ספר כפרי מאזור קרקאוב, משום ששיבח בפני תלמידיו את רדיפת היהודים ולוחמי ההתנגדות. קביעתם של שלושת החוקרים, כאילו "ארגוני המחתרת התבטאו באופן שראה בהעלמות היהודים תוצאה חיובית של המלחמה" מוטעית ומסולפת מבחינה היסטורית.

הקביעה כאילו ארגוני המחתרת שמחו ברצח היהודים אינה מתיישבת גם עם העובדה, שהממשלה הגולה וארמיה קראיובה תמכו וסייעו לז'גוטה, אחד מארגוני הצלת היהודים המרשימים והיעילים ביותר שפעלו באירופה הכבושה במהלך מלחמת העולם השנייה. חוקרי יד ושם מזכירים את ז'גוטה, אולם מטשטשים בתגובתם את הקשר ההדוק בין ארגון זה לבין הארמיה וממשלת פולין הגולה, כדי שלא יפריע להם חס וחלילה להציג את המחתרת הפולנית העיקרית כארגון רצחני ואנטישמי. בכך הם משתמשים בסטנדרט כפול. חברים סוררים בארמיה קראיובה שרצחו יהודים, בניגוד לפקודות שקיבלו מהנהגת המחתרת והממשלה הגולה, מייצגים בעיני יד ושם את כלל הארמיה. לעומת זאת, ז'גוטה, שפעלה בפקודת הדלגטורה ובסיוע הארמיה, לא מייצגת לשיטתם דבר.

ארמיה קראיובה גם סייעה בנשק, אמנם באופן מוגבל, למרד גטו וורשה, אימנה את המורדים בחבלה, ושלחה את אנשיה להסתער מול מכונות הירייה הגרמניות כדי לפרוץ את חומות הגטו. במהלך מרד וורשה (אוגוסט 1944), הריצו יחידות הקומנדו של הארמייה מבצע נועז, והצילו את היהודים במחנה הריכוז הנאצי גיישובקה. גם למאמצים צבאיים אלו לסייע ליהודים אין זכר בתגובה של יד ושם.

למעשה, ההצהרה המשותפת של פולין וישראל מדוייקת מבחינה היסטורית הרבה יותר מהתגובה של יד ושם. כשמתעלמים מהרטוריקה הלוליינית, גם מכמן, דרייפוס וזילברקלנג, מתארים מאמצים של הממשלה הפולנית הגולה להפיץ ברבים את הידיעות על השמדת היהודים, נסיונות שיטתיים של הממשלה והמחתרת להציל יהודים נרדפים, ופסקי דין מוות שבתי המשפט של המחתרת גזרו על מלשינים ומשתפי פעולה. תוך כדי כך, הם מכפישים את ארמיה קראיובה ומטשטשים את מאמציה שלה לסייע ליהודים בזמן המלחמה, כמו פעולות הסיוע למרד גטו וורשה והמבצע לשחרור גיישובקה.

מאיפה נובע הניסיון הזה לחבל במאמצי הפיוס בין ישראל לפולין, ולתקוף את ההצהרה המשותפת? באופן חלקי, מדובר בכשל דיסציפלינרי. מכמן, דרייפוס וזילברקלנג הם חוקרי ההיסטוריה של עם ישראל. התחום הזה, מעצם טבעו, רואה ביהודים גיבורים (לרוב טרגיים) שנעים על הבמה ההיסטורית מהתנ"ך ועד הפלמ"ח, בעוד יתר באי עולם אינם אלא ניצבים מתחלפים על אותה הבמה. הגויים נשפטים לפי דבר אחד בלבד: עד כמה סייעו ליהודים או רדפו אותם בכל נקודת זמן נתונה.

אם היהודים הם העיקר וכל היתר נספחים אליהם, הרי שברור מדוע חוקרי יד ושם מרשים לעצמם לדרוך ברגל גסה על הזיכרון ההיסטורי היקר לפולין, בעודם מתרעמים (בצדק!) על כל מקרה של זילות שואה או אנטישמיות ברחבי העולם. מכאן ברור מדוע הם מזדעקים על ההשוואה בין אנטישמיות לאנטי-פולניות. כי הרי אנטישמיות היא תופעה קוסמית ייחודית שאין דומה לה, שאסור להשוותה לשום דבר אחר. וחלילה לא לאובססיה האנטי-פולנית שחינוך השואה הישראלי מקנה לתלמידיו. מעניין האם שלושת החוקרים תהו אי פעם מדוע רואים צעירים ישראלים רבים את הפולנים כמעין נספח של הנאצים, מדוע פוליטיקאי בכיר ישראלי בכיר מצהיר שהיו "מחנות השמדה פולניים", וכיצד כמעט אף אחד כאן לא יודע שהפולנים לא היו "עומדים מן הצד" אלא נטבחו בהמוניהם בידי הנאצים והרימו התנגדות מהמרשימות באירופה בתנאים בלתי אפשריים. שאלו ישראלי מהרחוב מי היו אנשי ז'גוטה והאם שמע על פעולת חילוץ היהודים מגיישובקה. אף אחד כמעט לא יידע, מפני שחינוך השואה הישראלי, שיד ושם מילא תפקיד מכריע בעיצובו, ממלא פיו מים על הנושאים האלה בדיוק. לעומת זאת, כמעט כל אחד יוכל לומר עד כמה הפולנים אנטישמים או שהם "היו גרועים יותר מהגרמנים" – עוד איוולת שנשמעת תדירות במקומותינו.

אני לא מאוהדיו של ראש הממשלה נתניהו, אבל הפעם מגיעה לו מילה טובה. ההצהרה המשותפת של ישראל ופולין מדודה, חכמה ומדוייקת מבחינה עובדתית והיסטורית. אם אכן נכתבה בהתייעצות עם ההיסטוריונית דינה פורת, כפי שטוענת לשכת ראש הממשלה, הרי שגם היא ראויה לכל שבח על עבודתה המקצועית.

התגובה של יד ושם, לעומת זאת, אינה אות כבוד למוסד החשוב הזה – וזאת בלשון המעטה. מהיסטוריונים כמו דן מכמן, חוי דרייפוס ודוד זילברקלנג אפשר וראוי לצפות ליותר.

נ.ב. בשל האינטראקציה שהיתה לי עם יד ושם עוד בתקופה שחקרתי את המחתרת האנטי-נאצית בצבא הגרמני, לא הופתעתי מהכשלים שלהם גם בנושא הפולני. זכור לי כנס מסויים ביד ושם, בו הצגתי הוכחות שחור על גבי לבן שהיסטוריון גרמני שבכירי רשות הזיכרון הסתמכו עליו סילף ראיות ומקורות. בתגובה, יו"ר הפאנל (שהיה בזמנו ראש בית הספר הבינלאומי לחקר השואה) גער בי על "איך אני מעז" וכמעט סילק אותי מהאולם. נראה שלא הרבה השתנה שם מאז.

על שורשי התסכול מאחורי החוק הפולני השנוי במחלוקת. האם הישראלים מפספסים משהו?

ב-5 באוגוסט 1944, יומו החמישי של המרד הפולני הגדול נגד הכיבוש הנאצי, התנהל אחד ממבצעי הצלת היהודים הנועזים והנשכחים של מלחמת העולם השנייה. יחידה של המחתרת הפולנית פרצה למחנה הריכוז גיישובקה, ולוחמיה ירו בשומרים הנאצים ושילחו 384 אסירים יהודים לחופשי. מעטים בישראל שמעו על המבצע הזה, או על כך שהמחתרת הפולנית הפעילה את אחד מארגוני ההצלה היעילים ביותר באירופה הכבושה. במקום זאת, ישראלים רבים רואים את הפולנים כבעלי ברית של הנאצים ושותפים מלאים להשמדת היהודים, כאלו ש"יונקים את האנטישמיות עם חלב אמם", כדברי ראש הממשלה לשעבר יצחק שמיר. הפער הזה בין התדמית למציאות, בישראל ובמדינות המערב, עומד בשורשי התסכול הפולני, שהוליד את החוק השנוי במחלוקת להגנת כבוד המדינה.

החוק שעבר בפרלמנט הפולני עורר סערה מוצדקת של זעם בישראל, ארצות הברית והעולם היהודי. אכן, מדובר בחוק רע ומזיק, שלשונו העמומה עלולה להוביל להשתקה ולסילוף ההיסטוריה. ממשלת פולין רוצה לספר לנו סיפור אמיתי על גבורתם של אזרחיה בתקופת השואה, אך גם היתה מעדיפה שנשכח הרבה מאד אמיתות לא נוחות. פולנים רבים סייעו למכונת ההשמדה הנאצית, בין אם כמלשינים מקצועיים או כחברי קבוצות משתפי פעולה כמשטרה הכחולה או מכבי האש. יהודים רבים שהסתתרו ב"צד הארי" של הגטו הוסגרו למוות על ידי פולנים, ואפילו יחידות מסויימות של פרטיזנים ולוחמי מחתרת השתתפו ברצח יהודים. במקומות מסויימים, כמו העיירה ידוובנה, מקומיים רצחו את שכניהם היהודים ללא כפייה נאצית, ולכך יש להוסיף את היחס המחפיר (ולעיתים גם האלים והרצחני) שזכו לו פליטי השואה אחרי תום הקרבות.

אך בניגוד לכותרות שהתפרסמו בחלק מהעיתונים, התקנות החדשות אינן אוסרות לדבר על חלקם של פולנים בשואה או על שיתוף פעולה של אזרחים פולנים עם שלטון הכיבוש הנאצי, וממילא אינן חלות על אמנים ואנשי אקדמיה. הן כן אוסרות להשתמש בביטוי המופרך "מחנות השמדה פולניים" שקנה לו אחיזה במקומותינו. מישהו צריך לספר לח"כ יאיר לפיד, שמחנות ההשמדה שהוקמו על אדמת פולין לא היו פולניים בשום צורה. הגרמנים לא ביקשו את רשותם של הפולנים כדי להקים תעשיית מוות על אדמתם. הפולנים גם לא סיפקו שומרים חמושים למחנות. אלו היו בדרך כלל גרמנים, אוקראינים או אזרחי המדינות הבלטיות. החוק החדש גם אוסר להאשים את העם, האומה או המדינה הפולנית בפשעי הנאצים. אבל האם באמת ניתן להאשים את "הפולנים" באופן קולקטיבי?

המדינה הפולנית לא היתה קיימת בתקופת הכיבוש הנאצי. בניגוד למדינות אחרות כהולנד וצרפת, בפולין לא היתה ממשלת משתפי פעולה. העם הפולני לא "עמד מן הצד", אלא היה נתון לרדיפות קשות, מעשי טבח המוניים, הרעבה מכוונת ופעולות השמדה. הנאצים רצחו באופן מאורגן את בני המעמד העליון בפולין עוד בשלבים הראשונים של הכיבוש, ותכננו להשמיד עוד רבים. שלושה מיליון פולנים נרצחו במהלך המלחמה, או מתו כתוצאה ממדיניות הכיבוש הנאצי. ובכל זאת, המחתרת הפולנית, מהגדולות, החזקות והמשמעותיות ביותר באירופה, הוסיפה להילחם בנאצים עד למרד וורשה של אוגוסט 1944. הפולנים עמדו מול מכונת המלחמה הגרמנית במשך חודשיים תמימים, עד שקרסו בהיעדר עזרה ותמיכה מבחוץ.

אם היה מישהו שייצג את העם הפולני והמדינה הפולנית בזמן המלחמה, הרי זו הממשלה הגולה בלונדון והמחתרת הפולנית המאורגנת, ארמיה קראיובה. חברי ממשלה זו היו מבין הראשונים שחשפו את תוכנית ההשמדה הנאצית וזעקו להתערבות בינלאומית. ז'גוטה, ארגון הצלת היהודים שהיה כפוף לממשלה הגולה, חילץ מאות רבות של יהודים מהגטאות והמחנות, והפעיל רשת של בתי מסתור במנזרים ודירות פרטיות. יש לזכור שבפולין, העונש על הצלת יהודים היה מוות אכזרי למציל ולכל משפחתו, ואילו מלשינים תוגמלו ביד רחבה. ובכל זאת, פולנים רבים השתתפו וסייעו במאמצי הצלת יהודים. כדי להסגיר משפחה יהודית היה די במלשין אחד. לעומת זאת, כדי להציל אפילו יהודי אחד, היה צורך בשיתוף פעולה של פולנים רבים. פעולות ההצלה עירבו מאות ואלפי פולנים מן השורה כמצילים, שליחים, נותני מחסה, זייפני מסמכים, מומחים שעבדו על סיפורי כיסוי ועדים שהעידו שקר תוך סיכון חייהם. רבים עוד יותר ידעו ולא הסגירו.

היסטוריונים וחוקרים סבורים שהמחתרת הפולנית לא עשתה די על מנת להציל יהודים או לעזור להתנגדות היהודית בגטאות. יש משהו בטענות הללו. אנטישמיות היתה נפוצה גם בארמיה קראיובה, ופעולות ההצלה לא היו תמיד בראש מעייניה. במשך זמן רב, סירבו מפקדי המחתרת לסייע למרד היהודי בגטו וורשה, בטענה שהיהודים לא יודעים להילחם והנשק שיינתן להם ייפול מיד בידי הגרמנים. בכל זאת, ארמיה קראיובה העניקה סיוע קרבי למורדי גטו וורשה. במהלך המרד, ניסו חוליות של המחתרת הפולנית, בפיקודו של סרן יוזף פצ'ני, סגנו של מפקד AK ורשה, לפרוץ את חומות הגטו כדי לסייע ליהודים להימלט. הניסיונות הללו נכשלו. משמעותי יותר היה מבצע החילוץ בגיישובקה, שהוזכר לעיל. המחתרת סייעה ליהודים גם בדרך אחרת, לא פחות חשובה: גזרי דין מוות למלשינים ומסגירי יהודים מהציבור הפולני, אם כי אלו בוצעו רק בשלב מאוחר יחסית, החל מקיץ 1943.

החוק הפולני נולד מתוך תסכול על תדמית היסטורית שגויה ומסולפת, לפיה הפולנים היו אומה של רוצחים ששיתפה פעולה עם הנאצים. בצדק אמרו נציגי שגרירות וורשה, כי יש לחנך פוליטיקאים בורים כיאיר לפיד, שסבורים כי אושוויץ היה "מחנה השמדה פולני". עם זאת, תיקון העוול ההיסטורי לא יכול להתבצע על ידי חוקי השתקה. יש לחשוף את האמת על הרקורד המורכב של העם הפולני בתקופת השואה, על חלקיו המפוארים והמחפירים, האורות והצללים שבו.

ועוד הערה על האירועים האחרונים:

העימות האחרון בין ישראל לפולין הגיע לעוד אחד משיאיו המיותרים בועידת הביטחון במינכן, כאשר העיתונאי וההיסטוריון ד"ר רונן ברגמן התעמת עם ראש ממשלת פולין מתיאוש מורביצקי. בתשובה לשאלתו של ברגמן, האם החוק הפולני החדש אוסר עליו לספר על רצח משפחתו בידי משתפי פעולה פולנים, ענה מורביצקי שהוא לא אוסר זאת. מבין הפולנים היו אכן משתפי פעולה, אך היו כאלו גם מבין היהודים, הרוסים והאוקראינים. מבחינה היסטורית, ראש ממשלת פולין צדק: אכן יהודים רבים שיתפו פעולה ברצח אחיהם, בין אם מכורח ובין אם מאופורטוניזם, חמדנות או רמייה עצמית. למעשה, חלק ממשתפי הפעולה היהודים היו כה אכזריים, עד שהענשתם היתה עניין חשוב בסדר היום הישראלי בשנים שאחרי השואה. בביוגרפיה החדשה שכתב על צייד הנאצים שמעון ויזנטל, טוען ההיסטוריון תום שגב ש"החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם" נחקק ב-1950 בדיוק כדי לטפל במשתפי פעולה יהודים כאלה. אף אחד בישראל לא חלם באותה תקופה על לכידת אייכמן, ו"עוזרים" לא יהודים של הנאצים היו רחוקים אז מהישג ידה של מערכת המשפט הישראלית. ראש ממשלת פולין טעה כמובן בהקשר הרחב יותר: מצבם של היהודים, כעם שנידון כולו לכלייה, היה גרוע בהרבה משל הפולנים, ומרחב התמרון שלהם קטן לאין ערוך, אולם בעובדות הפשוטות – צדק.

דבר זה כמובן לא הפריע לפוליטיקאים ישראלים לשחרר הצהרות שבינן לבין האמת ההיסטורית יש מרחק גדול מאד. ח"כ ציפי לבני, אישה משכילה ואינטליגנטית, כשלה בלשונה כאשר אמרה שהפולנים לא היו קורבנות אלא "שותפים פעילים ברצח". אם כי אכן היו פולנים רבים שהשתתפו באופן פעיל ברצח, ההכחשה של הקורבן העצום שהקריבה פולין במאבק בהיטלר אינה ראוייה – בוודאי לא לשרת חוץ ישראלית לשעבר שאמורה להכיר את ההיסטוריה טוב יותר. קולות שפויים ומאוזנים יותר, כמו זה של שר הביטחון לשעבר משה ארנס שחקר בעצמו את תולדות השואה בפולין, נדחקים למרבה הצער הצידה. ובמקביל, האווירה הציבורית האנטי-פולנית בישראל מעודדת כל פוליטיקאי להצטרף למהומה, ולעזאזל העובדות.

 

ה-22 ביוני, 1941, היה יום משמח עבור חלק גדול מתושבי ידוובנה, עיירה קטנה במחוז לומז'ה שבצפון מזרח פולין. רבים מהמקומיים קיוו שהסיוט הקומוניסטי-סובייטי נותר מאחוריהם, והתבוננו בתקווה לעתיד קשה אך נסבל תחת שלטונה של גרמניה הנאצית. אולם חלק גדול מהתושבים עשו הרבה יותר מאשר לשמוח. הסוציולוג הפולני-אמריקאי יאן תומש גרוס, שחשף בספר שערורייתי כיצד פולני ידוובנה טבחו באופן שיטתי את יהודי העיירה, עמד במרכז סופת אש וזעם שהותירה שאלות יותר מאשר תשובות. מה פשרה של התעלומה המחרידה של ידוובנה, ומדוע השטן נמצא בפרטים הקטנים? ינשוף היסטורי מסביר.

ה-22 ביוני, 1941, היה יום משמח עבור חלק גדול מתושבי ידוובנה, עיירה קטנה במחוז לומז'ה שבצפון מזרח פולין. מקומיים רבים ראו את הגרמנים כמשחררים מהסיוט הקומוניסטי-סובייטי, וקיוו לעתיד קשה אך נסבל. מנהל בית הספר יצא ממקום מסתורו, אסירים פוליטיים שוחררו, משפחות התאחדו לאחר שפליטים חזרו מהיער. לפיכך, הגיבו רוב אזרחי ידוובנה על בוא הגרמנים בשמחה מדודה.

חוץ מאלו שלא.

ידוובנה, עיירה ישנונית בת כמה אלפי תושבים, היתה מחולקת כמעט שווה בשווה בין פולנים קתולים ליהודים, רבים מהם אורתודוקסים מתבדלים ומאמינים. במהלך שנות השלושים, היחסים בין הקבוצות היו תקינים על פני השטח. פולנים ויהודים סחרו והתרועעו זה מזה. אולם במעמקים, רחשה איבה קשה בין הקבוצות. יהודי העיירה ידעו היטב שכדאי להם לשמור על פרופיל נמוך בימים מועדים לפורענות כמו חג הפסחא, שעורר את זיכרון צליבתו של ישו ולפיכך גם אלימות ספורדית מצד השכנים הנוצרים. הללו היו ברובם מצביעים של ה"מפלגה הלאומית-דמוקרטית" (ENDEC), מפלגת האופוזיציה הימנית שהחזיקה בעמדות אנטישמיות חריפות. אולם למרות התהום בין הקבוצות, אנשים פחות או יותר חיו את חייהם – עד שחל תקר חמור.

היחסים בין יהודים לשכניהם התערערו באופן חריף בסתיו 1939, כאשר פולין חולקה בין הסובייטים לנאצים וחדלה מלהתקיים. בניגוד לערים ידועות יותר כמו וורשה או לודז', ביאליסטוק, לומז'ה ובנותיהן, לרבות ידוובנה, עברו לשליטתה של ברית המועצות. התושבים, יהודים כנוצרים, סבלו קשות תחת השלטון הסובייטי. רבים מבני האליטה של העיירה, לרבות המעמד היהודי העליון, נכלאו או הוגלו לעומק ברית המועצות. היהודים ייראי השמיים של ידוובנה סבלו גם דיכוי דתי תחת הסובייטים. אולם בעיני רובם, היה מדובר ברוע פחות בהשוואה לכיבוש הגרמני-נאצי. היהודים העניים יותר בעיירה, לרבות פליטים שזרמו אליה מאזור הכיבוש הנאצי, נאלצו למצוא עבודה במנגנון הממשלתי הסובייטי. אחדים, בעיקר מיעוט קטן של צעירים קומוניסטים, עשו זאת בהתלהבות, בין אם מאופורטוניזם ובין אם מאמונה כנה באידיאל הקומוניסטי. היו ככל הנראה גם כאלו שניצלו את ההזדמנות כדי להיפרע משכנים אנטישמים שרדפו אותם קודם לכן. "רציתם פולין בלי יהודים", נזכר פולני אחד בדברי שכנו, "עכשיו אין פולין – ויהודים יש." אולם הקומוניסטים הנלהבים היו מיעוט קטן מבין יהודי ידוובנה, ולא חסרו גם משתפי פעולה מבין הפולנים הנוצרים. קחו, למשל, את משפחת לאונדסקי, משפחה פולנית של עובדי כפיים ממצביעי המפלגה הלאומית-דמוקרטית. האב צ'סלב ואשתו נאלצו לברוח ליער מפחד הקומוניסטים, בעוד שניים מהבנים, ירזי וזיגמונט, שיתפו פעולה עם המשטרה החשאית הסובייטית כדי לעזור להוריהם, ולעצמם. משפחת לאונדסקי, צ'סלב, ירזי וזיגמונט – השמות שלהם עוד יחזרו לככב בסיפור שלנו.

ב-22 ביוני 1941, פרץ מבצע ברברוסה, וגרמניה פלשה לשטח ברית המועצות. הצבא האדום התמוטט, ומזרח פולין נכבשה על ידי הוורמאכט במהירות. יחידות הצבא התייחסו ליהודים ולפולנים באופן אכזרי ביותר, אם כי ההתנהגות השתנתה ממקום למקום, אולם היה זה כאין וכאפס לעומת "עוצבות המבצע" של הס"ס, האיינזצגרופן, שהתקדמו ממקום למקום כדי "לטהר" את השטח שמאחורי החזית מגורמים עוינים. בהוראתו הישירה של מפקד משטרת הביטחון, ריינהרד היידריך, ובהסכמת מפקדי הצבא, ביצעו עוצבות המבצע מעשי טבח מחרידים ביהודים. במקומות שבהם הדבר אפשרי, פקד היידריך, יש לעודד את האוכלוסיה המקומית לבצע פוגרומים בכוחות עצמה. במיוחד במקומות בהם היתה עוינות חזקה באופן מיוחד כלפי היהודים.

כמו ידוובנה, למשל.

ממשרדו הסודי בוורשה, כתב מפקד המחתרת הפולנית, גנרל סטפן רובצקי, לממשלה הגולה בלונדון, והביע חשש כבד מפוגרומים כלפי היהודים בשטחים הכבושים במזרח פולין. בערים אחדות, כמו לבוב או קובנה, היהודים נטבחו על ידי המקומיים, אולם הרוצחים היו אוקראינים או ליטאים, לא פולנים. ידוובנה, והעיירה הסמוכה אליה, רדז'ילוב, היו המקומות היחידים בפולין שבהם המציאות התפתחה באופן אחר. כל כך מחריד – עד שפרשת ידוובנה תעורר גלים של ויכוח לוהט, זעם ושנאה בפולין עד לימינו אלה.

בספרו החלוצי, שכנים – השמדה של הקהילה היהודית בידוובנה שבפולין, חשף הסוציולוג הפולני-אמריקאי יאן תומש גרוס גירסה אחת למהלך האירועים בעיירה ביולי 1941. הגרמנים נכנסו לידוובנה, וניהלו כמעט מיד שיחות בנוגע ליהודים עם ההנהגה המקומית בראשותו של מריאן קארולק.  קארולק, שמונה על ידי הגרמנים לראש עיריית ידוובנה, הודיע מניה וביה לכובשים החדשים שבכוונתו להשמיד את כל יהודי ידוובנה. המפקד הגרמני המקומי הציע לחוס על חייהם של בעלי מלאכה חיוניים, אולם חברי המועצה ויתר הנוכחים בישיבה התנגדו. יש מספיק בעלי מלאכה פולנים, אמרו, והתושבים דורשים להשמיד את כל היהודים. הגרמנים נתנו לתושבי ידוובנה 48 שעות לבצע את העבודה המלוכלכת.

הפנה אצבע מאשימה – פרופ' יאן גרוס. Credit: A. Zielinska, CC-BY-SA 4.0

ב-10 ביולי, התקבצו עשרות תושבים מידוובנה, בראשותו של קארולק, בכיכר העיירה, לאחר שגררו לשם את כל מאות היהודים שהצליחו לתפוס. הם אילצו קבוצה אחת של יהודים לנכש את העשבים שגדלו בין האבנים בכיכר השוק. קבוצה אחרת, בראשות הרב של ידוובנה, נאלצה לעקור את פסל לנין ממקומו ולסחוב אותו לאסם של אחד התושבים הנוצרים. בעוד היהודים גוררים את הפסל, אילצו אותם הפולנים לשיר "המלחמה היא בגללנו". כשהגיעו היהודים לאסם, דחפו אותם קארולק ואנשיו פנימה, יחד עם הפסל, הציתו אש ושרפו אותם חיים. יהודים אחרים נרצחו בעינויים בגרזנים, סכינים וקלשונים. מלבד קארולק, המשתתפים הסדיסטיים ביותר ברצח היו בני משפחת לאודנסקי – האב צ'סלב ובניו ירזי וזיגמונט, שעד אתמול שיתפו פעולה עם המשטרה החשאית הסובייטית. צ'סלב אף הזהיר שכנה נוצריה שניסתה אולי למחות (או לפחות לתעד את האירועים) שאם לא תחזור הביתה "גורלה יהיה כגורל היהודים". לאחר הטבח, הפכו הבנים, ירזי וזיגמונט למשתפי פעולה עם הכיבוש הגרמני. מיד עם תום המלחמה, כאשר הבינו היכן מרוחה החמאה, הצטרפו למפלגה הקומוניסטית הפולנית והפכו לנתינים נאמנים של השלטון החדש.

הערת תיקון: במקום זה היתה תמונה, שכתבתי קודם לכן שהיא צילום של האסם הבוער בידוובנה. מדובר בטעות. בעקבות הערה של הליגה הפולנית נגד השמצה, שגובתה בסימוכין ממוזיאון המלחמה הבריטי, התברר כי התמונה היתה של צריף שהוצת לאחר שחרור מחנה הריכוז ברגן-בלזן, ואין לה קשר לטבח ידוובנה. לכן התמונה נמחקה. 

טבח ידוובנה, כאמור, ייחודי אפילו בהיסטוריה העגומה של יחסי יהודים-פולנים במהלך מלחמת העולם השנייה. מה גרם לתושבי העיירה הפולנית הישנונית לטבוח את שכניהם באכזריות כזאת? היסטוריונים מהימין הפולני, כמו תומש שצ'מבוש, אמנם גינו את הטבח בחריפות, אך טענו כי אין להבינו ללא שיתוף הפעולה של יהודים רבים עם השלטון הקומוניסטי השנוא. גרוס ותומכיו הטעימו מנגד שרוב יהודי ידוובנה לא שיתפו פעולה עם הסובייטים, שפולנים נוצרים רבים עשו זאת, ושבכל מקרה, ידוובנה לא היתה ייחודית מבחינה זו. אותה תמונת מצב התקיימה בעיירות פולניות רבות אחרות, אבל בהן לא התרחשו מעשי טבח. הבעיה היא שגם גרוס עצמו אינו מצליח לספק הסבר משכנע לייחודיות של ידוובנה. העיירה הרי היתה אנטישמית, אבל לא יותר ממקומות אחרים. הוא משער שתושבי ידוובנה זיהו הזדמנות לבזוז את הרכוש היהודי, אולם גם כאן הוא נתקל בבעיה דומה. מדוע תושבים של עיירות אחרות מלבד ידוובנה (ורדז'ילוב, עיירה סמוכה שבה התרחש טבח דומה בקנה מידה קטן יותר) לא טבחו כדי לבזוז רכוש? בסופו של דבר, הודה אף גרוס עצמו שאין לו הסבר משכנע. לפעמים, כתב באחד מהמשפטים התמוהים ביותר בספר, "השטן פשוט יורד לעיירה".

כשהתפרסם ספרו של גרוס בשנת 2000 בשפה הפולנית, הוא זכה לקיתונות של זעם ובוז מכל עבר. הפולנים רגילים הרי לחשוב על עצמם כקורבנות, ולא כרוצחים. כפי שכתב אחד מההיסטוריונים שהשתתפו בויכוח, הפולנים תמיד האשימו אחרים ברצח. גרמנים? בוודאי. ליטאים? ברור. אוקראינים? מי היה מצפה מהם למשהו אחר? אולם רבים התקשו להאמין שפולנים ביצעו טבח כל כך אכזרי בלי פקודה ואפילו עם עידוד מינימלי.

רבות מהתגובות נגד גרוס היו מרושעות ולא הוגנות. תושבי ידוובנה (להוציא מעטים, בכללם ראש העיר שכיהן עם פרסום הספר ונאלץ להתפטר מתפקידו בשל תמיכתו בהנצחת הטבח) התבצרו בהכחשה זועמת. הרוצחים ממשפחת לאודנסקי, שנענשו קלות על מעשיהם בפולין הקומוניסטית, הכחישו כמובן אף הם כל מעורבות. הממשלה הפולנית שללה מגרוס עיטור כבוד שקיבל בעבר. האשמות אחרות כנגדו היו רציניות יותר: חוקרים פולנים ביקרו את הסוציולוג הפולני-אמריקאי שהוא אינו מאומן במתודות היסטוריות, שהעריך את הראיות באופן רשלני ומגושם, ובעיקר – שלא השתמש בארכיונים גרמניים. הרי הויכוח העיקרי בפרשת ידוובנה נגע בראש ובראשונה למעורבות הגרמנית. האם הפולנים טבחו את שכניהם בעצמם, או שמא כמה בריונים עשו זאת בפקודה או בכפייה של הכובשים הנאצים? שאלה חשובה שנייה, נוגעת למניע של הרוצחים, שגרוס כאמור לא הצליח להסביר. האם שיתוף הפעולה של יהודים מסויימים עם הסובייטים מילא תפקיד, ואם כן – מדוע דווקא בידוובנה? חוקרים גילו פוגרומים ומעשי אלימות ורצח גם במקומות אחרים, אבל לא באותה שיטתיות ולא באותו היקף. שאלה שלישית – חשובה פחות – נוגעת למספר הנרצחים. כאן, חקירה רשמית, פורנזית ונטולת פניות אישרה כי מבקריו של גרוס צדקו, והמספר ככל הנראה הוא כמה מאות ולא 1500. זה, כמובן, לא הופך את הרצח לגרוע פחות.

לפעמים, הויכוח על ידוובנה ירד לפרטים קטנים והפך למקאברה גרוטסקטית. בחוצפה שלא תיאמן, תבעו האחים לאודנסקי את גרוס על כך ש"הכפיש את שמו של אביהם", משום שבלבל באחד מתיאורי הרצח את אחד הבנים עם האב צ'סלב. גדול מבקריו של גרוס, ההיסטוריון הפולני-גרמני בוגדאן מוזיאל, טען שאחד הפולנים שגרוס מאשים היה פיסח, ולכן לא היה יכול להשתתף ברצח. הוא אפילו השיג שרטוט של הפרוטזה של אותו פולני. לפיכך, טען מוזיאל, עדויות הניצולים היהודים שהכפישו את הפיסח אינן אמינות והסיפור כולו נופל. גרוס, בתגובה, ענה שגם רוצח פיסח יכול להשתמש בקילשון וקרדום, ושאף אחד מהעדים לא טען שהפולני "היה אומן קונג-פו שחיסל את קורבנותיו עם בעיטות קטלניות".

חלקים אחרים של הויכוח על ידוובנה הם רציניים הרבה יותר, ובמיוחד השאלות על מניעי הרוצחים ועל מעורבות הגרמנים בפרשה. אלכסנדר רוסינו, חוקר ממוזיאון השואה בוושינגטון, ביקר את גרוס שלא השתמש במסמכים גרמניים. המסמכים הללו, לדברי רוסינו, מוכיחים כי לגרמנים היתה תוכנית סדורה לארגן פוגרומים במחוז בייאליסטוק (שגם ידוובנה נכללה בו), וכי ישנן ראיות מסויימות שמעידות על מעורבות חזקה של הס"ס ברצח. דריוש סטולה, ממבקריו המתונים של גרוס, טען גם הוא כי המעורבות הגרמנית היתה אינטנסיבית יותר מכפי שמצטייר מספרו של גרוס. לצד ראיות נסיבתיות, שהובאו גם על ידי מבקרים אחרים של גרוס, מצביע סטולה על הבדלים מהותיים מאד בין טבח ידוובנה לבין פוגרומים אנטי-יהודיים אחרים שהתבצעו באוקראינה או בפולין. פוגרום הוא בדרך כלל התפרצות המונית של זעם ויצרים חייתיים. באמצעות מחקר השוואתי של פוגרומים שונים (פולניים ואוקראיניים) מראה סטולה כי במהלך כולם כמעט התרחשו ביזה ואונס, וגם כי הרוצחים לא היו שיטתיים במיוחד. לפיכך, בפוגרום מספר ההרוגים נמוך כמעט תמיד ממספר הפצועים. לא כן בידוובנה. ב-10 ביולי לא היתה ביזה מרובה, אונס כלל לא התרחש, ומספר הפצועים היה אפסי. הקורבנות נרצחו באופן שיטתי ומוחלט, בסגנון נאצי טיפוסי, ואף נאלצו לנכש את העשבים בכיכר השוק, דבר שמזכיר את האובססיה הגרמנית הידועה להשפלות ניקיון. גרוס מצביע על כך שיוזם הפוגרום היה ראש המועצה הפולני, מריאן קרולאק, אבל מתעלם מהעובדה שקרולאק מונה ככל הנראה על ידי הגרמנים וקיבל הוראות מהם. מבחינת המבצעים הפולנים, טבח ידוובנה היה פחות יוזמה עצמאית מאשר ביטוי לשיתוף פעולה נלהב של קרולאק ואנשיו עם הנאצים, אותם ראו כמשחררים.

נותרת השאלה "מדוע". אם לא נקבל את טענתו המיסטית כמעט של גרוס, ש"השטן ירד לעיירה", נצטרך לחפש הסבר טוב יותר, וגם כאן סטולה מציע פיתרון מעניין. מחוז לומז'ה, שגם ידוובנה נכללה בו, לא היה האזור היחיד שבו יהודים הואשמו בשיתוף פעולה עם הקומוניסטים. אבל אזור זה התייחד בכך שנעדרו ממנו מיעוטים לאומיים אחרים, כמו ליטאים ואוקראינים. במקומות אחרים, טוען סטולה, שיתוף פעולה עם הנאצים התקשר בעיני הפולנים למיעוטים שתיעבו אף יותר מהיהודים, ולפיכך נוצרה סימפטיה הדרגתית לאחרונים; או שלפחות העוינות כלפיהם התמתנה. בידוובנה והכפרים הסובבים אותה, לעומת זאת, לא היה דבר שירכך את השנאה ליהודים. דבר זה מסביר גם עוד עובדה מחרידה שמעלה גרוס, לפיה תושבי ידוובנה המעטים שהצילו  יהודים הסתירו זאת אפילו לאחר המלחמה מאימת שכניהם. הוסיפו לזה את רצחנותו החריגה של מריאן קארולק, המנהיג החדש שניסה לחקות את השיטות של אדוניו, ותקבלו את הזוועה של ידוובנה.

ההסבר של סטולה מטריד ולא נוח, לא רק לפולנים אלא גם לכולנו כבני אדם. האם אלימות רצחנית לא תלויה רק בגזענות, אנטישמיות או רוע של אינדיבידואלים, אלא גם בנסיבות חיצוניות שאין לנו שליטה מלאה עליהן? או, האם נסיבות כאלה לפחות הופכות את הגל הרצחני לאפשרי יותר? גרוס טוען שהשטן ירד לידוובנה ב-10 ביולי 1941. אולי. אבל גם אם כן, בדומה לאלוהים, גם השטן נמצא בפרטים הקטנים.

יאן תומש גרוס, שכנים – השמדתה של הקהילה היהודית בידוובנה שבפולין, מפולנית: יז'י מיכאלוביץ' (יד ושם, ידיעות אחרונות, 2001)

את מאמרו של דריוש סטולה, כמו גם מאמרים אחרים מכל צדדיו של הויכוח, ניתן למצוא בקובץ:

Antony Polonsky and Joanna B. Michlic, The Neighbors Respond: The Controversy over the Jedwabne Massacre in Poland (Princeton, N.J.: Princeton University Press, 2004)

מה מסביר את האכזריות הנאצית, את רצח העם ואת הבהמיות שאין לה תקדים? בישראל, נוטים להסביר את הזוועה בשתי דרכים: אנשי ימין ומרכז ממסדי אומרים שהאנטישמיות היתה לב העניין, ולעומתם אנשי שמאל נוטים להאשים את הגזענות ושנאת הזרים. שני ההסברים הללו חשובים, אך לא מספיקים. כדי להבין את סוד האכזריות התהומית, יש לפנות לגורם שלישי, קריטי אך נסתר. ינשוף היסטורי צולל ללב התהום.

משה פייגלין, יו"ר מפלגת זהות, סיפר פעם על מאורע שהעלה את חמתו. הוא ביקר ביד ושם, ושמע ממדריכה צעירה ש"בכל אחד מאיתנו מסתתר נאצי קטן". פייגלין הזדעק עד עמקי נשמתו. דברי המדריכה, לדעתו, היו חילול של זכר השואה. האמת היא, כתב, שהנאצים היו רוע מוחלט, והם שנאו אותנו, היהודים, כי אנחנו ייצגנו את הטוב המוחלט. תפיסה מיתית מהסוג הזה אינה מוגבלת, כמובן, רק לפייגלין. בעיני רבים אחרים, השואה היא אירוע ייחודי לחלוטין שלא דומה לשום דבר אחר בהיסטוריה, ואסור להשוות אותו לשום דבר אחר. אושוויץ היה "פלנטה אחרת". וכל ניסיון לשים את השואה בהקשר היסטורי מהווה הקטנה, חילול ואפילו הכחשה. קיתונות הרותחין שחטפו חוקרים שניסו להשוות, למשל, את הנאציזם והסטליניזם (האחרון שבהם הוא טימותי סניידר) מעידים עד כמה חזקה התפיסה הזאת אפילו בימינו.

האכזריות הנאצית היא באמת בלתי נתפסת. מעשי טבח המוניים היו במקומות רבים לפני היטלר, וגם רצח עם אינו ייחודי לרייך השלישי. אבל משהו ביסודיות הרצחנית של הרייך הזה מזוויע באופן בלתי מובן. מי שקורא על התקופה הזאת ורואה, למשל, כיצד, במקרים מסויימים, עשרות סוכני גסטפו השקיעו שבועות של מחקר ומשאבים עצומים כדי להתחקות אחר ילד יהודי אקראי שנמלט מגטו בפולין, תוהה באמת על הרוע הטהור שבהחלטה להשמיד ציבור שלם על כל הפרטים שבו, בלא חריגים ובלא סייגים. לכך, כמובן, יש להוסיף את האכזריות התהומית של הנאצים גם כלפי עמים לא יהודיים: התוכנית להשמיד את הערים הסובייטיות הגדולות ולהמית את כל תושביהן ברעב, הטבח הטוטלי של שכבת ההנהגה הפולנית, משטרי הטרור הרצחניים בארצות כבושות אחרות, הטיהור האתני של הסלובנים כדי לפנות מקום לגרמנים, מעשי הטבח ההמוניים ביוגוסלביה, רצח בני הערובה בצרפת, הרשימה בלתי נדלית. התהייה הזאת, כיצד בני אדם מסוגלים לרוע כל כך עמוק, מתבטאת, למשל, בכותרת העברית לספרו של ההיסטוריון סבסטיאן הפנר: "היטלר – החידה האיומה ופשרה".

בישראל, שבה (מסיבות מובנות) הזיכרון הציבורי מתמקד יותר ברצח היהודים, ההסברים לחידת הרוע הנאצי מתחלקים פחות או יותר לשניים, בהתאם למחנה הפוליטי של הפרשן. הימין והמרכז הממסדי, שמדגישים את הייחודיות היהודית, נוטים לתלות את השואה בפרט ואת הרוע הנאצי בכלל באנטישמיות, היינו -שנאת יהודים. משה פייגלין, שטען כי הנאצים שנאו את היהודים כי אלו ייצגו את הטוב המוחלט בעולם, הוא הנציג הקיצוני ביותר של הגישה הזאת. אבל ניתן לראות אותה גם בטקסי הזיכרון הרשמיים, בספרי לימוד ובנראטיב שיוצא ממוסדות זיכרון ממשלתיים כדוגמת יד ושם. במחקר ההיסטורי, המבטא המובהק ביותר של הגישה הזאת הוא דניאל יונה גולדהגן, שטען כי השואה נבעה מ"אנטישמיות חסלנית" שהיתה ייחודית לגרמניה ולנאצים.

כפי שכתב ישראל גוטמן המנוח, במשך שנים רבות המדען הראשי של יד ושם, בספר הלימוד שלו "השואה ומשמעותה", האנטישמיות הקיצונית היתה טבועה בנאציזם מראשיתו, והתוכנית להשמדת היהודים הלכה ונחשפה ככל שהמשטר התחזק. היום, רוב ההיסטוריונים אינם מקבלים את הטענה שהשמדת העם היהודי תוכננה משלב מוקדם (ככל הנראה, כך מסכימים רוב החוקרים, החליטו עליה הנאצים רק בסתיו 1941), אבל אנטישמיות כהסבר מרכזי לאכזריות הנאצית עדיין מקובלת על רבים. המסקנות מהגישה הזאת ברורות, ותואמות את הגישה הציונית הקלאסית. אם השואה פקדה את העם היהודי בגלל אנטישמיות, הרי שהיהודים צריכים להיות עצמאיים, חמושים ודרוכים להילחם בשונאיהם בכל פעם שאלו ירימו ראש.

היסטוריונים ומבקרים מהשמאל, שהעניין שלהם יותר אוניברסליסטי ופחות "יהודי" ייחודי, נוטים לתלות את השואה והרוע הנאצי לאו דווקא באנטישמיות, אלא בגזענות הכללית של המשטר. האידיאולוגיה הנאצית התבססה הרי על היררכיה של גזעים, וכמעט כל החלטה של המשטר לקחה בחשבון עקרונות של גזע. היהודים אמנם ניצבו בתחתית היררכיית הגזעים כ"מהרסי תרבות", אבל גם גזעים נחותים אחרים נידונו לכלייה מלאה או חלקית. לגישה הזאת יש את היתרונות שלה. כך, אפשר לחבר את השואה למעשי רצח המוניים שביצעו הנאצים באוכלוסיות לא יהודיות, כדוגמת פולנים, רוסים וצוענים, ואף למעשי ג'נוסייד אחרים בהיסטוריה. זו הגישה שעומדת ביסוד האסכולה הפופולרית של "ג'נוסייד משווה", שהנציג הבולט ביותר שלה הוא דניאל בלטמן מהאוניברסיטה העברית. מחוץ לישראל, זו גם הגישה הדומיננטית של מוזיאון השואה בוושינגטון, אולי האלטרנטיבה המשמעותית ביותר לקו שמוביל יד ושם. אם אנחנו מקבלים את אסכולת הגזענות, הרי שהמסקנות האופרטיביות שונות לגמרי. מי שרוצה למנוע שואה שנייה, הן ליהודים והן לעמים אחרים, צריך לאמץ גישה אוניברסליסטית, להילחם בגזענות באשר היא שם, ולסייע למהגרים, פליטים וקבוצות אתניות נרדפות ברחבי העולם.

אבל שני ההסברים הללו בלתי מספקים באופן מטריד, ולו מפני שהעולם בשנות השלושים והארבעים היה מלא באנטישמים וגזענים, שרובם המוחלט לא העלו בדעתם לבצע מעשי טבח המוניים, להמית מיליונים מבני ה"גזעים הנחותים" ברעב ובוודאי לא להשמיד עמים שלמים. תורות גזע, מרוככות יותר או פחות, היו מקובלות בשנות השלושים והארבעים בחלקים ניכרים של העולם המערבי. אנטישמיות גם היא לא היתה רק נחלתן של מדיניות מרכז ומזרח אירופיות כמו גרמניה, אוסטריה, רוסיה או פולין. אפילו ארצות הברית הליברלית הגבילה את מספר היהודים באוניברסיטאות ב"נומרוס קלאזוס". בארצות הכבושות על ידי הנאציזם, אנטישמיות גרמה לרבים להיות אדישים לגורל היהודים או לשתף פעולה עם הרוצחים, אבל לא תמיד. בפולין, למשל, אנטישמים מובהקים היו מעורבים בניסיונות הירואיים להצלת יהודים (למשל הסופרת הקתולית זופיה קוז'אק-שצ'וצ'קה, אחת ממייסדות הז'גוטה, ארגון הצלת היהודים הגדול והיעיל ביותר באירופה הכבושה), וזאת אף על פי שבפולין הצלת יהודים היתה עלולה לגרור הוצאה להורג של המציל ושל כל משפחתו. מנגד, חלק ממשתפי הפעולה הפולנים לא היו אנטישמים באופן חריג, אלא סתם אופורטוניסטים. הנקודה המכרעת היא שבפולין, כמו במקומות אחרים, עמדות אנטישמיות לא היו תמיד מתאם טוב לתגובתו של אינדיבידואל לרצח יהודים בסביבתו הקרובה. אין פירוש הדבר שהאנטישמיות, או הגזענות, אינן חשובות. אין ספק שהן היו היסוד לפרוייקט הנאצי, ובלעדיהן השואה, ושיתוף הפעולה איתה ברחבי אירופה, לא היו מן האפשר. מדובר בתנאי הכרחי, אבל לא בתנאי מספיק. לכל אלו היה צריך להוסיף אלמנט שלישי, שבלעדיו המרק הרצחני לא היה מגיע לנקודת רתיחה.

המפתח לשאלה, לדעתי, מצוי בנאום שנתן הרמן גרינג, מספר שתיים ברייך השלישי, למושלים הנאציים של הארצות הכבושות באוגוסט 1942. חלק מהמושלים הללו, אנשים ברוטליים כולם, התלוננו בפני גרינג שמדיניות הביזה שלו תביא את הארצות הכבושות לרעב, וייתכן שגם להתקוממות. גרינג נזף בהם בחומרה:

אני רואה אנשים שבעים בשטחים הכבושים בעוד בגרמניה אנשים מורעבים. בשם אלוהים, לא נשלחתם לשם [למדינות שאתם מושלים בהן] כדי לדאוג לרווחת תושביהן, אלא כדי לקחת כל מה שאתם יכולים כדי שהעם הגרמני יחיה. אני מצפה מכם להקדיש את כל מרצכם לכך. הדאגה המתמדת הזאת לזרים חייבת להסתיים אחת ולתמיד. לפני מונחים הדוחות שלכם, ובהם פירוט של מה שאתם מתכוונים להביא. כשאני חושב על הארצות שלכם, זה נראה כלום בעיני. ממש לא אכפת לי שהאנשים שלכם [בארצות הכבושות] מתמוטטים מרעב. שיתמוטטו, כל עוד אפילו גרמני אחד לא קורס מרעב.

גרינג דיבר בהקשר של משבר מזון חמור שפקד את גרמניה ב-1942. אבל בהתחשב בעובדה שתושבי הארצות הכבושות היו מורעבים גם הם, ושהמושלים שהוא נזף בהם בזזו ממילא עבור גרמניה מכל הבא ליד – חוסר האכפתיות הטוטלי כלפי נתיני האימפריה הנאצית זועק לשמיים. וכאן, מדובר עוד בנתינים של האימפריה במערב, שזכו ליחס מועדף משהו. במזרח, גרינג וחבריו תכננו להרעיב מיליונים ולמחוק ערים שלמות (כמו לנינגרד) כדי להשאיר את רמת החיים בגרמניה בדיוק כפי שהיא. לא מדובר כאן רק בהעדפת גרמנים. כל אימפריה קולוניאלית תמיד העדיפה את אנשיה שלה, בוודאי כשמדובר במשאבים כלכליים. כאן מדובר בחוסר מעצורים טוטלי, וחוסר רצון להקריב קמצוץ ומאומה מרמת החיים של האדונים אפילו עבור עצם הישרדותם של העבדים.

חוסר המעצורים הנאצי התבטא לא רק בביזה כלכלית נוסח גרינג, אלא גם בחזון האידיאולוגי. חלומו של היינריך הימלר, מפקד הס"ס, היה להשתמש בשטחים העצומים במזרח – פולין, אוקראינה ומערב רוסיה – כדי ליישב איכרים גרמנים ואנשי ס"ס בעיירות כפריות ימי ביניימיות. הוא שאף ליצור עולם אידיאלי ברוח המיסטיקה הנאצית ומה שדמיין כאורח חייהם של השבטים הגרמניים הקדומים. הקהילות שראה בחזונו היו אחוות פגאניות של אבירים לוחמים, המבוססות על גזע, דם ואדמה.

הגשמת החזון הזה היתה כרוכה בנישול המוני של פולנים, אוקראינים ורוסים מאדמתם, אבל לא בהכרח מיליונים. אחרי הכל, היה אפשר להקים את העיירות האידיאליות של הימלר רק בשטחים מסויימים של פולין או אוקראינה. אבל ה"תוכנית הכללית מזרח", שנועדה להגשים את חלומו של הימלר, תבעה לעצמה את כל השטח. מכאן נבעו גירושים המוניים של רוסים, אוקראינים, פולנים וסלובקים, הרעבתם ורציחתם. חלק מהמושלים הנאציים עיכבו את תוכניתו של הימלר או שמו לה סייגים, מפני שהיו זקוקים לעובדים סלאבים מיומנים, אבל מפקד הס"ס לא הסתיר את נחישותו ליישם אותה באופן מלא, אם לא במהלך המלחמה אז לאחריה. בהגשמת החזון האידיאלי לא היה מקום לפשרות כלשהן, דבר שהפך את האכזריות הנאצית במזרח לא לחלקית ויחסית אלא לטוטלית. הגזענות של הימלר היתה כמובן חשובה. בלעדיה תוכנית מהסוג הזה לא היתה באה לעולם מלכתחילה. אבל רצח המיליונים לא נבע מהגזענות לבדה, אלא גם, ובעיקר, מחוסר המעצורים הטוטלי של המחזיקים בה.

החל משלהי 1941, השמדתם הטוטלית של היהודים הפכה לחלק בלתי נפרד מה"תוכנית הכללית מזרח". גם כאן, האנטישמיות הנאצית היתה תנאי הכרחי, אבל לא תנאי מספיק. היו לא מעט משטרים אנטישמיים במזרח ומרכז אירופה בין שתי מלחמות העולם. אחדים מהם גם ארגנו פוגרומים, אחרים הפלו יהודים באופן משפטי או שללו חלק מזכויות האזרח שלהם. ברמת הרטוריקה, שנאתם של חלק מהמשטרים הללו ליהודים לא היתה זהה אמנם לזו של הנאצים, אבל גם לא ממש רחוקה ממנה. אולם חוסר המעצורים המוחלט של הנאצים, שייחד אותם מכל המשטרים הללו, התיר להם לנקוט בכל האמצעים כנגד מי שהחשיבו כאויב דמוני. ללא חוסר המעצורים הזה, היהודים היו אמנם סובלים מאד תחת הכיבוש הגרמני, אבל פרוייקט שיטתי ומפלצתי כמו השואה ככל הנראה לא היה בא לעולם.

מה מקורו של חוסר המעצורים הזה? זו שאלה קשה ומורכבת מאד. אפשר לייחס אותו, לפחות באופן חלקי, לאידיאולוגיה הטוטלית הנאצית, לאופיו הגורף של החזון ההיטלראי, וגם לפולחן סובייקטיביות, שהיה חלק מהמאבק של הימין הגרמני בנאורות. כלומר, אמונה שמה שהקבוצה שלי חושבת, מאמינה, צריכה ורוצה הוא *כל* מה שאני צריך לדאוג לו, גם אם זה דורס לחלוטין את האינטרסים של כל האחרים. דבר נוסף שסייע לחוסר המעצורים הנאצי, הוא אמונה עמוקה במשפט ההיסטוריה. היטלר, למשל, אמר שג'ינג'יס חאן רצח מיליונים, אבל כיום הוא נחשב ל"בונה אומה דגול". בהזדמנות אחרת, הדגיש ש"אף אחד לא זוכר היום את טבח הארמנים". כלומר, לנאצים לא היו מעצורים בין היתר משום שהאמינו שאכזריות מוחלטת תוכל להוביל להשגים היסטוריים, שישכיחו בתורם את מעשיהם הרעים.

רק אם אנחנו מבינים את חשיבותו של חוסר המעצורים המוחלט של הנאצים, לצד הגזענות והאנטישמיות שלהם, אפשר להבין את מניעיהם של משטרים רצחניים אחרים. משטרו של סטלין הרשה לעצמו להמית מיליונים ברעב מתוכנן או בטיהורים המוניים, פשוט משום שלא היו לו שום מעצורים בהגשמת מטרותיו הפוליטיות, הכלכליות והאידיאולוגיות. היפנים אמנם לא השמידו עמים, אבל צבאם טבח יותר ממיליון סינים במהלך מלחמת סין-יפן השנייה ומלחמת העולם השנייה, ומאות אלפי פיליפינים לקראת סוף המלחמה, לעיתים קרובות בלי שום אילוץ צבאי. ביפן לא היתה דמוניזציה כלפי סין או הפיליפינים, בדומה לדמוניזציה הנאצית כלפי היהודים והסלאבים, או הסטליניסטית כלפי "אויבים מעמדיים". להיפך, יפן הרשמית ראתה בסינים ובפיליפינים אחים טועים שיש לשחרר אותם מהקולוניאליזם המערבי. האלימות כלפיהם הוצדקה כאמצעי חינוכי, כפי שאח בכור מכה את אחיו הצעיר כדי להחזירו למוטב. אבל בדומה לנאצים, המשטר ביפן בשלהי שנות השלושים היה כל כך בטוח בצדקת דרכו, וכך כך שקוע בתחושת רדיפה וקורבנות, עד שאיבד את כל המעצורים שהיו לו בעבר. כך, בלי אידיאולוגיה גזענית של ממש, הוא הרשה לעצמו לטבוח ביותר ממיליון איש כביכול על מנת להטיב איתם.

מכאן נובעים גם לקחים מעשיים לעתיד: חשוב להילחם בגזענות, אולם יהיה קשה מאד לבער אותה לגמרי. אנשים תמיד נוטים להסתייג מהשונים מהם, במיוחד במצב של עימות אתני וסכסוך לאומי – ומצבים כאלה תמיד יהיו. אבל כדי למנוע את הזוועות הגרועות ביותר, כמו טבח המוני ורצח עם, קריטי לפתח בלמים ומעצורים.

נתקלתי לא פעם בגורמים מהימין הקיצוני הישראלי, שקוראים לטבח המוני או רצח עם של ערבים. כשאומרים להם שהם מדברים כמו נאצים, הם עונים שאין מה להשוות. בניגוד לפלסטינים, היהודים לא ביצעו פיגועים בערי גרמניה. זה נכון כמובן, אבל זו לא היתה המציאות שהנאצים ראו. הם האמינו בכנות שהיהודים הם אויב דמוני של העם הגרמני. וכאן הלקח הוא ברור: יש דברים שאסור לעשות, יש קו אדום שאסור לחצות, לא משנה עד כמה אתה שונא את האויב שלך, לא משנה עד כמה אתה מאמין שהוא מסכן אותך, ולא משנה מה לדעתך עשה לך. שום עוול היסטורי, שום חזון ושום אינטרס מדיני אינו מצדיק איבוד מוחלט של האנושיות. מפני שכל מי שמבצע רצח עם משכנע את עצמו שהאויב שלו דמוני. בלי הפנמת המסר הזה, "לעולם לא עוד" תוסיף להיות סיסמה ריקה.

שגיא יודוביץ' מפרסם בינשוף פוסט אורח: ביקורת על הספר אישה בברלין. ספר זה, קטעי יומן של אישה אלמונית המתארת את החוויות הקשות שעברה במהלך כיבוש ברלין בידי הצבא האדום, עורר הדים רבים הן בגרמניה והן בישראל. המחברת, שביקשה להישאר אלמונית, התגלתה בראשית שנות האלפיים כמרתה הילרס, עיתונאית גרמניה, שהתפרנסה במהלך המלחמה מכתיבת תעמולה נאצית (בעיקר חוברות המאיצות בצעירים להתגייס). האם עלינו, כיהודים, לגלות סימפטיה לאישה שנאנסה שוב ושוב על ידי חיילים ברוטליים, למרות עברה הבעייתי? כיצד בכלל עלינו להתייחס לסבל הגרמני במהלך מלחמת העולם השנייה, ולאור השואה? להלן תשובתו של שגיא לשאלה הזאת.

"אישה בברלין – רשימות יומן מה-20 באפריל עד 22 ביוני 1945" מאת:  אלמונית, בהוצאת עם עובד, 2005, בתרגום טלי קונס., אחרית דבר מאת אילנה המרמן.

ביקורת מאת שגיא יודוביץ'

"אישה בברלין" הוא יומן אישי של אישה גרמנייה כבת שלושים פלוס, המתעד את חייה בשלהי המצור הסובייטי על ברלין ובימי כיבוש העיר על ידי הצבא האדום. לקורא הישראלי, ובפרט לקורא היהודי-ישראלי, משמש הספר מבחן תודעתי לא קל.

מדובר במסמך היסטורי ממקור ראשון המתעד את אשר עבר על נשים גרמניות רבות שנפלו קורבן ליצרי הנקם, האלימות והאכזריות של חיילי הצבא הכובש.

מחד, כל אדם בעל רגישות אנושית צפוי לחוש הזדהות עמוקה עם מנת הייסורים שניחתה על אוכלוסיה נכבשת, ובפרט על הנשים שבאוכלוסיה זו. מאידך, עלולים להיות קוראים ישראלים שיחושו לא בנוח להזדהות עם הצד הגרמני. שלל נימוקים – "הם פתחו במלחמה", "הם הביאו את זה על עצמם", "היה להם בכל זאת אוכל ובית והם לא הושמדו כפי שארע לעם היהודי", "הכרה בסבל הגרמני עשויה לסייע לאנשים בגרמניה להיחלץ מעמדת הנאשם" – עומדים לכאורה לצידם של המתנכרים לסבל הגרמני. הספר "אישה בברלין" לכאורה מקל על היכולת להתכחש לסבל זה.

הכותבת לא הייתה נאצית, הגם שככל הנראה התפרנסה לא במעט מחיבור תעמולה נאצית. היא בהחלט לא הייתה מתנגדת משטר, אך מאידך גם לא הייתה אנטישמית. היא הייתה קונפורמיסטית והשתייכה לרוב הדומם שעמד מהצד. ביומנים היא לא עושה לה ולבני עמה הנחות. היא מתארת כיצד רבו הטיפוסים הרברבניים שדקלמו את התעמולה הנאצית בטרם הפלישה, ולאחר קריסת הרייך השלישי הפכו פתאום בדיעבד למתנגדי השלטון הנאצי, והחלו להתגאות ביהודים המקורבים אליהם.

כנות וישירות זו מחייבת את הקורא להתמודד עם ה"אני מאמין" המוסרי שלו, שכן המחברת מתארת בפירוט רב כיצד נאנסה על-ידי ארבעה חיילים מזדמנים, מה שהביא אותה לידי החלטה  למצוא "אנס קבוע" בדרגה בכירה. תוכניתה מצליחה חלקית.
לקורא הישראלי המתעקש להמשיך ולהתעלם מסבלה של אותה אישה, מזמנים החיילים הסובייטים אתגר נוסף: ביומניה הכותבת מתארת כיצד עורך דין גרמני לא יהודי ואשתו היהודייה חיכו בברלין בכיליון עיניים לכיבושה על ידי הצבא האדום. וכשהחיילים הסובייטים פרצו למרתף בו שהו בעת כיבוש העיר, רצחו אותו החיילים הללו ואנסו את האישה – למרות צרחותיה "אני יהודייה! אני יהודייה!".

הקושי בהזדהות עם סבלם של האזרחים הגרמנים – ואף החיילים הנאצים שנפלו בשבי – בעת כיבוש ארצם איננו מובן לי כלל. פשעים נגד האנושות הם מעשים שיש לגנותם בכל תוקף! יש לגלות אמפתיה והבנה לאנשים שהינם קורבנות לכיבוש, לטיהור אתני, להתעמרות והתעללות, לביזה, לאונס, לרצח ובוודאי להשמדת עם. לו היו אדולף היטלר ואווה בראון לא מתאבדים אלא נופלים לידי חיילי הצבא האדום, היה מן הראוי לדרוש את העמדתו של אדולף היטלר לדין ולהבטיח כי השניים יזכו לטיפול הצודק וההוגן על ידי רשויות הצבא הכובש. העדר רגש של אמפתיה כלפי אדם, כאשר הוא נכבש, מוחלש, מדוכא ומנושל הינו דבר חמור מאוד, ופשעי מלחמה כאמור הם דבר שיש לדחותו קטגורית.

 

להלן מספר ביקורות שנכתבו בישראל על הספר, חלקן מגלות אמפתיה כלפי הכותבת וחלקן, לצערי, לא:

ד"ר מיכל בן חורין מן האוניברסיטה העברית:
http://www.haaretz.co.il/literature/1.1086822
הערך על הספר בויקיפדיה: http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%99%D7%A9%D7%94_%D7%91%D7%91%D7%A8%D7%9C%D7%99%D7%9F.
ד"ר תום שגב, "הארץ": http://www.haaretz.co.il/misc/1.1062906

דן לחמן: http://www.e-mago.co.il/Editor/history-981.htm

לא מכבר הסתיימה באולפני ספריית על"ה (העמותה לסטודנטים עיוורים ולקויי ראייה בירושלים) הקלטת הספר "אישה בברלין" מאת אלמונית.

עיוורים ולקויי ראייה מוזמנים להזמין ספר זה בספריית על"ה, עמותת על"ה, בטלפון 02-5882155

חנה ארנדט, אייכמן בירושלים – דו"ח על הבנאליות של הרוע. (הוצאת בבל, 2000)

כשהייתי סטודנט לתואר ראשון באוניברסיטת תל אביב, אחד המרצים נתן לנו רשימה של כמה עשרות ספרים "קלאסיים", והטעים כי כל חוקר, לא משנה מה תחום התמחותו, חייב לקרוא אותם. רובם ככולם היו ספרים ידועים ומפורסמים, שהשפעתם על ההגות האנושית היתה ניכרת: מוצא המינים של דרווין, הקפיטל של מרקס, פשר החלומות של זימונד פרויד ואחרים.

העצה שנתן אותו מרצה היתה בהחלט נבונה. לא שאני מסכים עם כל פרטי הרשימה שלו, אבל בוודאי שיש ספרים ידועים שכדאי ורצוי לקרוא. חלקם בהחלט מבריקים, מטרידים ומעוררי מחשבה. אבל אני בטוח שרובכם נתקלתם פה ושם בתופעה מטרידה. האם יצא לכם לקרוא ספר, שכל הסביבה אומרת שהוא "חשוב" ו"קלאסי", אבל אתם חושבים שהוא בעייתי במקרה הטוב, וגרוע במקרה הרע? כשנתקלים בבעיה כזאת, מיד הספקות מתחילים לנקר. אולי לא הבנתי את הספר נכון? אולי לא למדתי מספיק כדי לצלול לעמקותו שאין לה חקר? אם הוא גרוע, איך יכול להיות שכל כך הרבה אנשים אינטליגנטיים מעריצים אותו? שאלות טובות. במקרים רבים, הרושם הראשוני שלנו עלול להטעות. לא מעט פעמים, יש צורך במבט שני, סבלנות ונכונות ללמוד. אבל לפעמים, בזהירות המתבקשת, צריך לאזור אומץ ולומר שה"קלאסיקה" פשוט אינה ראויה למעמדה.

המשך הרשומה ←