אם אי פעם היתה הצדקה למונח "חייל צ'יקמוק", הרי שתומס קוצ'אל, שהתגייס לצבא ארצות הברית בסתיו 1966, הוא האיש. סיפורו המוזר, קומדיה מרהיבה של טעויות צבאיות מגושמות ומגוחכות, עשויה להעלות מספר תהיות גם אצל קוראים ישראליים. כמה כספים אנחנו מבזבזים על ה"קוצ'אלים" שלנו, ועל מערכת גיוס החובה שמעלה אותם על מדי זית? ינשוף צבאי-אסטרטגי על בולענים בירוקרטיים, בזבוז צבאי וחייל משונה אחד.

אם אי פעם היתה הצדקה למונח "חייל צ'יקמוק", הרי שתומס קוצ'אל, שהתגייס לצבא ארצות הברית בסתיו 1966, נופל אליה בדיוק של טיל מונחה לייזר. הצעיר האמריקאי הנ"ל, פקיד בנק במקצועו, לא היה בדיוק הטיפוס שצבאות מחפשים. למעשה, הוא ניסה לעשות הכל כדי להימנע מגיוס לחזית במלחמת וייטנאם, אבל בניגוד למשתמטים אידיאולוגיים יותר, לא חיפש דרכים לריב עם המערכת אלא לעבוד מסביבה. המקרה המוזר שלו עשוי ללמד אותנו לקח חשוב על הבעייתיות של גיוס החובה, לא רק בארצות הברית אלא גם בישראל.

קוצ'אל התגייס לצבא, כאמור, באוקטובר 1966, ויועד לפלוגת לוגיסטיקה, שהיתה אחראית לסידורי הסקה בחזית. לאחר טירונות מזורזת וחופשה קצרה בביתו, הוא התבקש להתייצב במחנה הקליטה פורט מיד במרילנד, ובאופן ספציפי בחדרו של סמל המיון. לסמל הוא הגיע באיחור, וכשננזף טען להגנתו כי איחר לקום מהמיטה. מכאן, התחילה קומדיה נהדרת של טעויות. סמל המיון, ככל הנראה, שכח לתת לקוצ'אל את הטופס המתאים, שהיה אמור להבהיר לו היכן עליו ללכת. הוא לא טרח לברר. בכל מקרה, החייל האמיץ לא התייצב למתחם היחידה אליה התבקש להגיע באותו הבסיס. מפקד יחידת ההסקה, שקיבל הודעה שקוצ'אל אמור להגיע אליו, שלח צוות חיפוש שליקט כמה "מאחרים בנשף" אחרים, אבל עקבותיו של קוצ'אל לא נודעו. בהתחלה הוא עבר למגורים של נבחרת הכדורגל, ולאחר שסולק משם בידי האחראי, השתלט על חדר בבניין מגורים נטוש ואכל בקביעות ב"חדר האוכל הכללי" (שכדי להיכנס אליו לא נדרשה תעודה). לאחר מכן עבר לחדר בבניין אחר ("כי חש בדידות"), ואפילו הלך בקביעות לקבל את משכורתו הצבאית במשרד השלם. איש במשרד השלם לא טרח לוודא מי החייל שאוכל על חשבון המדינה בלי למלא תפקיד כלשהו. לפעמים, הלך לגוב האריות – המשרד של סמל המיון – כדי לקבל טופס תור לרופא הצבאי. אף אחד לא עצר אותו שם.

רק כעבור חודשיים, בדצמבר, הוכרז קוצ'אל כ"נפקד", בעודו שוהה מתחת לאף של המשטרה הצבאית בבסיס עצמו. ובכל זאת, הפז"מ דופק, ורשויות צבא אחרות החליטו באותו הזמן ממש לקדם אותו מטוראי לטר"ש, פרס על שירותו המסור והנאמן. האפסנאות גם טרחה לנפק לו בגדים חמים לחורף. בינואר הוא סוף סוף הוכרז כ"עריק", אבל גם ההכרזה הזאת לא לוותה בשום פעולה ממשית. רק חודש לאחר מכן, בפברואר, החליטה המפקדה לספק רשימה של עריקים לכל חדרי האוכל ומשרדי השירות, וקוצ'אל נעצר בתור לתשלום משכורת צבאית. הוא התבקש לדווח לסמל המחלקה, שהפנה אותו למשרד מפקד החטיבה. קוצ'אל הלך למשרד, וכאשר ראה ש"התור ארוך מדי" פשוט עזב בלי להודיע ונעלם מהרדאר.

בינתיים, הקונגרס האמריקאי נכנס לסיפור. חבר הקונגרס של קוצ'אל, כמסתבר, קיבל תלונה מהוריו, שדאגו לשלומו בבסיס הצבאי הענק והמסובך. הוא פנה לרשויות הצבא, אולם אלו שוב לא הצליחו לאתר את קוצ'אל. רק ביוני, כאשר העיתונות התחילה לעקוב אחרי הסיפור, החליט החייל הנעדר להסגיר את עצמו סוף סוף למשטרה הצבאית, בעצת חבר הקונגרס שלו. הוא הועמד למשפט צבאי בעון עריקות, ולמרבה הגיחוך זוכה בשל בעיה טכנית כלשהי. "זו הזנחת התפקיד החמורה ביותר שראיתי מעודי," כתב נשיא בית המשפט בפסק הדין, "חוסר האחריות הגדול ביותר." ואז פנה לנאשם בעצה מעשית: "אני ממליץ לך להתבגר קצת." קוצ'אל נשלח ל"אימון מתקדם", ובילה את יתר הקריירה הצבאית המזהירה שלו בתור פקיד.

כפי שידוע לכולם, מסוכן להסיק חוקים וכללים מתוך אנקדוטות, אבל באותו התקופה – קוצ'אל ממש לא היה החייל היחיד שנעלם מהרדאר של המערכת הצבאית. הנזק שנגרם בשל הבלגן שאפשר העדרויות כאלו לא היה אנקדוטלי בלבד. למעשה, לפי ההיסטוריון הצבאי ויליאם דונלי (שכתב לאחרונה על הסיפור של קוצ'אל ב-Journal of Military History), תוכנית שאפתנית לשיפור כוח האדם, שהתיימרה "לעבור תוך שנתיים למערכת ניהול משאבי צבא מודרנית, עדכנית ומשולבת בהתאם להתפתחויות מדעיות בניהול משאבים ותפעול ותוך התחשבות בעקרונות היעילות, העלות והתועלת", נכשלה בשל הכאוס המוחלט ששרר בשינוע חיילים, קצינים וקבלנים צבאיים ממקום למקום.

לפי ויליאם דונלי, חלק מהבלגן שאפשר את הסיפור של קוצ'אל נגרם בשל החלטתו של צבא ארה"ב לעבור למערכת גיוס חובה בזמן מלחמת וייטנאם. מי מבינינו ששירת בצה"ל, צבא החובה שלנו, לא ראה מסביבו קוצ'אלים למכביר? אני לא מדבר על חיילים שנעדרו בהכרח מהשירות, אלא על ג'ובניקים חסרי מוטיבציה מסוג אלו שהוצגו בסרט "אפס ביחסי אנוש". חיילים כבויי מבע שממלאים תפקידים מיותרים, בין אם מדובר באחראי דיגול, משק ממטרות, שומר על מכונות צילום או משק"ית נייר וגריסה. כשהחיילים הללו ממלאים את תפקידם, הם סתם צורכים משאבים צבאיים ומסרבלים את המערכת. שימו לב לחוק שקבע נורת'קופ פרקינסון, אחד מהוגי הניהול המבריקים ביותר במאה העשרים (עוד על משנתו החכמה והמשעשעת להפליא, בפוסט קודם): "בירוקרטים יוצרים עבודה זה לזה".  ריבוי פקידים מיותרים יוצר מחלקות שאין צורך בהן, נהלים תמוהים, וצורך להגיה, לערוך ולהתייחס למאות מסמכים שנוצרים מכלום ומסתיימים בכלום. התסבוכת הבירוקרטית הזאת – היא ולא אחרת – יצרה את הבלגן שקוצ'אל שגשג בו במשך חודשים ארוכים. כלומר, החייל המיותר שהצליח להתחמק מהמערכת לא היה הבעיה העיקרית – אלא דווקא המוני החיילים המיותרים שעבדו יומיום במשרדיהם ויצרו את המערכת הכאוטית שאפשרה לפארסה להתרחש מלכתחילה.

אני לא טוען, כמובן, שלגיוס חובה אין יתרונות. במדינה מפולגת כמו ישראל, למשל, יש לו חשיבות כזירה לאינטגרציה חברתית בין קבוצות שונות באוכלוסיה. אבל כמו כל דבר, לגיוס חובה יש תג מחיר כבד בדמות בירוקרטיזציה, חוסר יעילות ובזבוז כספים. כמה משאבים מושקעים בלכידת כל מיני קוצ'אלים שמתחמקים משירות, בחינתם בועדות כאלו או אחרות או הזנתם בבתי כלא צבאיים? חשוב מזה: כמה משאבים משקיעה המערכת בהמוני חיילים מיותרים, שרבים מהם מקבלים לא רק משכורת צבאית (מצומצמת) אלא גם תשלומי משפחות והטבות צבאיות אחרות? כמובן שאם יפרוץ לחיינו "השוויון בנטל" והצבא יתחיל לגייס חרדים, המשאבים שיידרשו לסיפוק צרכיהם הדתיים והתרבותיים המיוחדים יהיו גדולים אפילו יותר, ככל הנראה גדולים בהרבה מהתרומה של רוב החיילים החדשים הללו.

בתנאים מסויימים, צבא מקצועי עשוי להעניק משכורות גבוהות במקצת ממשכורות השוק, ואז אנשים איכותיים יתחרו על הזכות לשרת בו ויבלו את מיטב זמנם בעבודה ולא בקריאת עיתונים ושתיית קפה במשרד הרס"ר. לצבא מקצועי, כמובן, יש גם חסרונות לא מעטים. אבל כל פעם שעולה הרעיון, ובכירי צה"ל נקראים להגיב עליו, הם לא טורחים להתייחס לטיעונים ברצינות ורק מספרים לנו כמה נהדר הוא מודל "צבא העם". אני מודע, דרך אגב, לכך שהצבא מנסה לחסוך – ובזבוזים לא מעטים אכן הופחתו. אבל איש לא חושב לשנות את המבנה הבסיסי שגורר אחריו כיסים עמוקים של חוסר יעילות. גם אם לא נעבור לצבא מקצועי מלא מחר בבוקר, כדאי לשקול את האפשרות, ולבדוק עד כמה היא עשויה לחסוך לנו בהתחשב בעלויות ובבזבוז המסיבי של צה"ל כפי שהוא כיום. הקוצ'אלים לא רוצים להיות בצבא. אולי כדאי להפסיק להכריח אותם.

נ.ב. הכלכלן אורי כץ כתב שתי רשומות מעניינות בזכות הצבא המקצועי, שיכולות לשמש חומר גלם חשוב לדיון שמתנהל בתגובות לפוסט הזה. ראו כאן   וכאן. אני חושב שהנקודה המעניינת ביותר בהצעות של אורי, היא דרך מעשית לעבור בהדרגה לצבא מקצועי יותר בלי מהפכות מיותרות ובלי לפגוע בביטחון המדינה.