ארכיון הבלוג

שנת הכבש: סין שלא הכרתם

בשבוע שעבר חגגו יותר ממיליארד סינים בסין העממית, טיוואן, סינגפור, דרום מזרח אסיה והשכונות הסיניות במערב את המעבר משנת הסוס לשנת הכבש. לכבוד השנה החדשה, מביא לכם הינשוף אגדות עתיקות והמלצות מיוחדות ליעדים סינים מדהימים ביופיים אך ידועים פחות. מדוע לובשים בגדים בצבע אדום בשנה החדשה? איך מוצאים את ההר המכורסם שמופיע על שטר החמישים יואן ואת פסל הנזיר הנוגס באפרסק, ואיפה נמצאות הענבים הטובות ביותר בסין? הינשוף הנודד בטור מיוחד לכבוד ראש השנה הסיני.

Image result for year of the goat

מאמר זה פורסם גם בערוץ התיירות של Ynet

אגדה סינית עתיקה מספרת על מפלצת בשם ניאן (Nian), שנהגה לפקוד כפר קטן מדי פעם בפעם כדי להטיב את ליבה בבשרם של האיכרים. תושבי הכפר, שחיו בפחד מתמיד בפני ביקוריה של המפלצת, נעזרו באיש זקן ומסתורי – שהצליח להבריח את ניאן מדי לילה. כעבור זמן מה, הודיע הזקן שהוא עוזב את הכפר. הוא אל, ויש לו עיסוקים חשובים יותר במקומות אחרים. האיכרים המפוחדים שאלו אותו מה יעשו, ואיך יבלמו את ניאן בלעדיו. "קשטו את הכפר כולו בצבע האדום," המליץ הזקן, "הוא מפחיד את המפלצת, וכך היא תתרחק מכם ומילדיכם."

סיפורו של ניאן, המוכר בכל רחבי סין, הוא האגדה המרכזית של ראש השנה, החג החשוב ביותר ברחבי העולם הסיני. בימים הקרובים יחגגו יותר ממיליארד בני אדם בסין העממית, טייוואן, סינגפור, דרום מזרח אסיה והשכונות הסיניות בעולם המערבי את המעבר בין שנת הסוס לשנת הכבש (נקראת לפעמים גם שנת העז, או שנת התיש). לוח השנה הסיני הירחי, שמתחיל השנה בחודש פברואר, נמצא בליבה של התרבות העתיקה הזאת: חישובים הנוגעים אליו, לפי האמונה העממית, קובעים האם יש לקיים אירועים מסויימים בזמנים מסויימים, והאם מדובר בימים של מזל או של חוסר מזל. האם כדאי להתחתן בתאריך ספציפי? האם כדאי לעבור דירה? מה כדאי לעשות כדי להרבות מזל וברכה? בראש השנה הסיני, למשל, נהוג ללבוש אדום (בפרט בגדים תחתונים אדומים, הנמכרים בכל רחבי סין) כדי להרחיק את המזל הרע. לפי מנהג נוסף, זקני המשפחה אמורים לתת מעות לילדים. ראש השנה נחגג ברוב הדר עם המשפחה המורחבת, ורכבותיה של סין פקוקות וחסומות במשפחות שלמות הנוסעות לבלות את החג עם קרובים. המאכלים הנפוצים ביותר הם כופתאות סיניות (לעיתים ברוטב שומשום שחור ומתוק) ודגים – המילה הסינית "דג" (yu) פירושה גם "שפע" או "אושר".

לכבוד החג, לרשותכם מספר המלצות טיול. בחרתי לספר לאו דווקא על האתרים הידועים יותר, כמו החומה הגדולה, העיר האסורה, מקדש השמיים, ארמון הקיץ או חיילי הטרקוטה, אלא על אטרקציות מפורסמות פחות – אך יפות בדיוק באותה מידה אם לא יותר.

חגיגות ראש השנה הסיני. מקור: alegoo

 

לי ג'יאנג

העיר הקטנה והמקסימה הזאת, במחוז יונאן הדרום מערבי, היא אחת המקומות היפים ביותר בסין. רחובות העיירה שבתוך החומה מתפתלים וציוריים, ונעים בין תעלות מים שוקטות ומקדשים קונפוציאניים עתיקים, גלריות לאומנות סינית, מסעדות משפחתיות ומקומיים ששוטפים כרובים במי התעלה. במעלה ההר יש אחוזה עתיקה שהיתה שייכת בעבר לאציל המקומי (Mu Palace), ארמון ופביליונים קטנים שחבויים חלקית בתוך היער. אפשר ללכת לאגם הדרקון השחור, מרחק קצר ממרכז העיר, ולראות, ביום בהיר, את הפסגה הלבנה של הר דרקון הירקן המושלג משתקפת במימיו. נסיעה קצרה במיניבוס תביא אתכם להר עצמו. ללי ג'יאנג אפשר להגיע ברכבת מקונמינג, בירת חבל יונאן. ניתן גם להמשיך ממנה באוטובוס לנוף ההרים הפראי של הכפר הטיבטי המכונה "שנגרילה", בואכה אזור הספר בגבול יונאן-טיבט. צליל פעמוני הערב של המקדשים הטיבטיים על רקע ההרים והיאקים הרועים בשדות, משרים על המקום אווירה מסתורית משהו.

מקום קסום. לי ג'יאנג (צילום: shutterstock)

רחוב בעיר העתיקה של לי ג'יאנג. צילום: shutterstock

 photo china2301.jpg

הר דרקון הירקן המושלג. צילום: דני אורבך

יאנג שואו ושייט בנהר לי

יאנג שואו היא עיירה קטנה בצל הרים, הממוקממת במחוג גוואנג-שי שבדרום מזרח סין. הדבר הראשון שבולט לעיני המבקרים הוא ההרים המשונים שבסביבה, כמוהם לא ראיתי בשום מקום אחר בעולם. אלו הרים מכורכמים מאבן גיר, שנראים כאילו ענק סלעים כלשהו כירסם בהם לתיאבון. מהעיירה יאנג-שואו יוצאים טיולי שיט רבים בנהר לי, אחד ממסלולי הנוף היפים ביותר שעברתי בסין. הנהר הצר מתפתל בין ההרים המוזרים, שפסגותיהם משתקפות במים הבוהקים. אחד הרכסים עוצר נשימה ביופיו כל כך, עד שהבנק המרכזי בחר בו כתמונה על אחד משטרות הכסף. במהלך השיט במים הערפיליים, שמתי לב לשימוש מקורי שהנופשים הסינים עושים בכובעי האיכר המשולשים, שנמכרים בדוכני המזכרות: משפריצים מים אחד על השני. מכל הסיבות הללו, השיט בנהר הלי הוא אחד מהחוויות שיחרטו בזכרונכם מהטיול בסין. לא לוותר. ליאנג-שואו אפשר להגיע באוטובוס דרך העיר הגדולה גווילין, המחוברת בקווי רכבת לשנגחאי.

שיט בנהר הלי (צילום: shutterstock)

שיט בנהר הלי. צילום: shutterstock

 photo china2222.jpg

נהר לי בשקיעה. צילום: דני אורבך

המוזיאונים הלאומיים

אם אתם מתעניינים באומנות ובתרבות סינית, המוזיאונים הלאומיים המצויינים בשנחאי ובייג'ינג הם המקום בשבילכם. המוזיאון בשנגחאי ממוקם בכיכר העם, הכיכר המרכזית של העיר, והוא לדעתי התצוגה הטובה ביותר בעולם של אומנות סינית מסורתית. בארבעה הקומות של המוזיאון המפואר ניתן לראות מגילות מצויירות, ציורי נוף סיניים, פסלים, כלי חרסינה וירקן, מטבעות עתיקים, קליגרפיה, לבוש ואינסוף אוצרות אחרים מאלפי שנות הציביליזציה הסינית. החדרים אפלוליים ונעימים, וברגע שהאורח מתקרב לארון תצוגה, המוצגים מוארים באור רך ומסתורי. במוזיאון הלאומי בבייג'ינג ניתן לראות תערוכה מרהיבה של פיסול בודהיסטי, כלי ירקן ועוד. בתערוכה הפוליטית-היסטורית כדאי לבקר אם אתם משתעשעים מתעמולה קומוניסטית עילגת ובוטה עד כדי גיחוך.

המקדשים שלא תשכחו לעולם

אחת האטרקציות הפחות הידועות אבל היפות ביותר בשנגחאי הוא מקדש בודהה הירקן. רוב התיירים מסתפקים בטיילת המרשימה על שפת נהר הואנג-פו, רחוב הבונד, דרך ננג'ינג וזוהר המגדלים בלילה – אולם בפרברי העיר שוכן לו מקדש צנוע שבתוכו אוצר שלא יסולא בפז: פסל בודהה מירקן לבן בוהק, עם הבעת פנים חומלת, עשויה ביד אומן בתווים דרום מזרח אסייאתיים. בודהה הירקן שוכן בחדר מיוחד, עם מוזיקת מדיטציה רכה. הבהייה בו (תאמינו לי: לא תוכלו להסיט את העיניים) היא חוויה רוחנית כמעט.

File:Jade Buddha.jpg

בודהה הירקן. מקור: wikipedia commons

אם מקדש בודהה הירקן הוא רציני ורוחני, הרי מקדש הבמבוק על הר יואן, בעיר הדרום מערבית קונמינג, הוא משעשע על גבול הביזאריות. פסלי הקדושים, שעוצבו במאה התשע עשרה על ידי אומן אקסנצטרי, נראים כאילו נלקחו מהמקבילה הסינית של "ארץ נהדרת", וכל אחד מהם מספר סיפור. הפסל המפורסם ביותר הוא נזיר רעב שעומד לנגוס באפרסק, והבעת פניו אומרת תיאבון הגובל בטירוף. בקרבת מקום נמצא פסל מפורסם נוסף, של נזיר המתלחש עם זקנה, וזומם איתה מעלל מרושע כלשהו. רוב הפסלים ביזאריים או מצחיקים בדרכם. כולם מחביאים בתוכם תעלומה, צופנים חידה או מספרים סיפור. אם אתם מגיעים ללי-ג'יאנג דרך קונמינג, אל תחמיצו את המקדש הזה. הוא נמצא על הר בפרברי העיר, ועדיף להגיע אליו במונית.

שומרים מפלצתיים- מקדש הבמבוק photo china2267.jpg

שומר מפלצתי, מקדש הבמבוק. צילום: דני אורבך

מה הם זוממים? נזיר וזקנה מתלחשים במקדש הבמבוק. צילום: דני אורבך

טורפאן

מי שירחיק למערב הפרוע של סין ויגיע למחוז שין-ג'יאנג, יתקל בסין אחרת שנסתרת לרוב מעיני התייר הישראלי. שין-ג'יאנג (סינית: New Frontier), הוא מחוז ענק, מאוכלס ברובו במוסלמים אויגורים ממוצא טורקמני. טורפאן, בדרום המחוז, היא עיירה הקרובה לעיר הבירה אורומצ'י, והיא אחד היעדים המרתקים והמרוחקים ביותר בסין. העיר העתיקה הזאת, שהיתה אחת מהתחנות הסופיות בדרך המשי המפורסמת, נודעת בראש ובראשונה בענבים המפורסמים שלה – ירוקים ועסיסיים שטעמם טעם גן עדן. אשכולות ענבים תלויים בכל מקום ברחובות ומעל סוכות קרירות, המצלות על תושבי העיר מהחום הקופח. בשוק המקומי יש דוכני קבב, ויתר מטעמים מהמטבח האויגורי, שיש בו השפעות טורקיות, מרכז אסייאתיות וסיניות. חשוב מכל: העיר טורפאן היא נקודת יציאה לאינספור אתרים עוצרי נשימה: ערים אבודות הקבורות למחצה בחול, ונראות כאילו נלקחו מסרט של אינדיאנה ג'ונס; "ההרים הבוערים" שצבעם אדום כאש, ונזכרו ב"מסע למערב", אפוס ההרפתקאות האהוב ביותר של התרבות הסינית; מערות עם ציורי קיר בודהיסטיים מרהיבים, וכמה שעות נסיעה צפונה: אגם השמיים, המוקף הרים נישאים ובוהק כיהלום בין שדות פרחים אלפיניים. יש מתח פוליטי באזור, היו פיגועים וכדאי לבדוק את מצב הביטחון לפני שנוסעים, אולם לפי נסיוני התושבים מקבלים ישראלים בברכה.

נווה מדבר - מבט ממערות בזקליקשוק הלילה בטורפאןסוכות גפנים במוזיאון הקארז הלאומי, ליד טורפאן

ליומני המסע בשין-ג'יאנג עם הסמינר הנודד של האוניברסיטה העברית: המסגד האסור, שבעה קדושים וכלב.

 

המסגד האסור – מסע בחבל שין-ג'יאנג

שין ג'יאנג- הגבול החדש: אזור הסְפר המערבי והפרוע של צפון מערב סין, היה תמיד כור היתוך בין תרבויות ובין עמים שונים. סינים, רוסים, קירגיזים, מונגולים, קזחים ערבים ופרסים, מוסלמים, בודהיסטים וקומוניסטים, התחככו זה בזה במערבולת של מסחר, אינטראקציה תרבותית, תככים פוליטיים ואלימות, בנתיביה העתיקים של דרך המשי. הינשוף הנודד, בפעם השנייה, פותח צוהר לחבל שין-ג'יאנג, במסע מרתק עם הסמינר הנודד של האוניברסיטה העברית בירושלים. לכתבה הקודמת, שבעה קדושים וכלב, על ערי מדבר עתיקות, קדושים תימנים וענבים עסיסיים בחבל טורפאן, לחצו כאן.

במרכז העיר העתיקה של קוצ'א, נווה מדבר חשוב בדרך המשי וכיום עיר אויגורית-מוסלמית בצפון מערב סין,  ניצב מסגד מונומנטלי עם כיפה ירוקה בוהקת, צריחים נישאים ואולם תפילה ספון עץ , עטור בשטיחים ססגוניים ויקרים. בכניסה למסגד, ממש לפני גן עצי התות והצפצפה ודגלה המתנופף של הרפובליקה העממית של סין, עומד שלט כחול עם כתובת באויגורית וסינית, המזהירה את המבקרים באותיות קידוש לבנה:

לחברי מפלגה, פקידי ממשל, נשים וקטינים שטרם מלאו להם שמונה עשרה, אסור להשתתף בפעילות דתית.

הכניסה לחברי מפלגה, פקידי ממשל, נשים וילדים מתחת לגיל 18 אסורה - השלט ליד המסגד בקוצ'א

התפילה אסורה לחברי מפלגה, פקידי ממשל, נשים וילדים מתחת לגיל 18 – השלט ליד המסגד בקוצ'א

דרך ארוכה עברה המדינה הקומוניסטית הסינית מאז מהפכת התרבות של מאו. באותם ימים, שטפו סטודנטים משולהבים מהמשמרות האדומים גם את חבל שין-ג'יאנג, אזור שמאוכלס בחלקו הגדול במוסלמים, הציתו והחריבו מסגדים במטרה להשמיד את ה"רעיונות הישנים" של האזור ולבשר על השחר הקומוניסטי החדש. המסגדים שלא הוחרבו הפכו לדירי חזירים, צעד אידיאולוגי מכוון שנועד לרסק את יראת האלוהים והאסלאם בקרב האוכלוסייה האויגורית.         כיום, מבטיחה החוקה הסינית חופש פולחן לקבוצות הדתיות המרכזיות ברפובליקה: בודהיסטים, דאואיסטים, נוצרים ומוסלמים, אולם הקו המפריד בין פעילות דתית מותרת לבין "אמונות תפלות פיאודליות", שעודן אסורות לפי החוק, הוא דק מאד. האיזון הדתי הזה, בתוספת למתח האתני הזה בין מוסלמים, קומוניסטים ובודהיסטים, סינים, אויגורים, קזחים, מונגולים וקירגיזים, עוברים כחוט השני בחבל שין-ג'יאנג, האזור הצפון-מערבי המרתק של סין. לאורך רוב ההיסטוריה שלו, נשלט החבל בידי אימפריות וממלכות שונות, אולם מעטים הצליחו לשלוט בכל המרחב האדיר משני צדי רכס טיין-שאן (ההרים השמימיים) עד התקופה המודרנית. כתוצאה מכך, שימשה שין-ג'יאנג בחלק גדול מההיסטוריה שלה כמעין "מידל גראונד" (Middle Ground), השם שטבע ההיסטוריון ריצ'רד וייט למרחב בצפון אמריקה בו התערבבו לתקופה מסויימת בני תרבויות שונות (אינדיאנים, צרפתים, בריטים) זה עם זה ללא הגמוניה ברורה של תרבות אחת על רעותה. באותה מידה, שין-ג'יאנג היתה, ועודה, מידל גראונד שבה התערבבו בתקופות שונות סינים בודהיסטים, סינים מוסלמים (הואיי), רוסים, מוסלמים-טורקים, אויגורים, מונגולים, קירגיזים, קזחים, איראנים, ערבים ועוד תרבויות רבות ששמן נשכח.

מידל-גראונד בין תרבויות המערות הבודהיסטיות העתיקות בבזקליק, ליד טורפאן

מידל-גראונד בין תרבויות המערות הבודהיסטיות העתיקות בבזקליק, ליד טורפאן

כתווך המזרחי של דרך המשי, שימש החבל מעבר לשיירות סוחרים במשך יותר מאלף שנים, עורק חיוני למעבר סחורות מהמזרח התיכון ואירופה לסין, דרך המרחב שנשלט בידי ממלכות מונגוליות, איראניות ומרכז אסייאתיות. הוא היה גם כור היתוך דתי בין האסלאם, הנצרות, הבודהיזם, הדאואיזם והדתות הפרסיות הקלאסיות. בנווה המדבר קוצ'א שבשין-ג'יאנג ישב קומרג'יווה, הנזיר הבודהיסטי ממוצא טוֹחָארִי (עם הודו-אירופי שישב במערב שין-ג'יאנג), ותרגם את הסוטרות הקדושות מסנסקריט לסינית קלאסית. שם עבר מרקו פולו בדרכו לבייג'ינג המונגולית, ושם יצרו האויגורים הקדומים מנזרים בודהיסטיים מונומנטליים במדבר. באלף השני לספירה, נכנס האסלאם למפה הפוליטית הסבוכה של שין-ג'יאנג, והתחרה עם הבודהיזם הטיבטי על כוח והשפעה בקרב הנוודים בצפון החבל ויושבי הקבע בדרומו. ח'אנים מונגוליים, קיסרים סינים, לאמות טיבטיים ומנהיגים מקומיים מכל הסוגים התחרו על השפעה ושליטה, ורק במאה ה-18 הצליחה שושלת צ'ינג האדירה להכפיף את החבל המורכב הזה לשליטתה באופן סופי. כיום, שין-ג'יאנג הוא בבת עינה של סין העממית, מקור בלתי נדלה למחצבים יקרים ואף חשוב מכך – קרש הקפיצה לתוכניות אסטרטגיות מרחיקות לכת בתחום האנרגיה. המתכננים והדיפלומטים הסינים, כך נראה, עומלים לחדש את דרך המשי הישנה בין סין, מרכז אסיה והמזרח התיכון, רק שכעת במקום בדים יקרים אמורים לזרום בה נפט וגז טבעי. כיצד יתקדמו התוכניות הללו וכיצד תוכל ישראל, למשל, להשתלב בהן, זוהי שאלה אסטרטגית ממדרגה ראשונה שעוד ידברו בה רבות בעתיד.

היכל תפילה משוחזר במקדש בודהיסטי, בירת הקיץ של הממלכה האויגורית

היכל תפילה משוחזר במקדש בודהיסטי, בירת הקיץ של הממלכה האויגורית

            אם להודות באמת, קשה לנוסע להבין לבדו את הפסיפס המורכב הזה. מגדלי אבן עתיקים מתרוממים מבין החולות, חורבות נותנות עדות אילמת לערי בירה עתיקות ופולחנים בודהיסטיים שכוחים, מסגדים ששוחזרו בידי ממשלת סין מספרים לא רק על הדת של העדה האויגורית, אלא גם על היחסים המורכבים בינה לבין המפלגה הקומוניסטית, ובעיקר – הפסיפס האתני והאידיאולוגי המורכב, המתח בין האויגורים למתיישבים הסינים החדשים, למשל, לא נחשף במהרה לעיני המתבונן. בשנת 2008, למשל, פרצו באורומצ'י מהומות דמים. קטטה קטנה בין סינים לאויגורים בעיר גאוונג-ג'ו שבדרום המדינה, הובילה להפצת שמועות זוועה חסרות בסיס בקרב האוכלוסיה האויגורית בשין-ג'יאנג. אויגורים רבים, שהיו בטוחים שטובחים בבני עדתם בסין, זרמו לבירת החבל באוטובוסים כדי להפגין, וחוסר תפקודו של המושל הוביל למרחץ דמים שבו נהרגו יותר ממאה סינים. חמש שנים לאחר מכן, והמתח, שקיים לא ספק, כבר לא כל כך נראה על פני השטח ויש לפענחו על ידי רמזים קלים בחיי היומיום. תפילות יום השישי ההמוניות ברחובות אורומצ'י, למשל, שלא חורגות ממחסום המשטרה הסינית, שמאחוריו עומדים שוטרים חמושים באלות כבדות. מדריך התיירים האויגורי שמשבח בפני לקוחותיו את בתי הספר ובתי החולים שנותנת הממשלה הסינית לתושבים המוסלמים, ובכל זאת – מקפיד להדגיש את ייחוד עדתו כקבוצה נבדלת ומיוחדת בתוך סין. וכמובן, האיסור שחל על תושבי שין-ג'יאנג לצאת לחו"ל באופן עצמאי שלא במסגרת טיול מאורגן, על מנת למנוע יצירה של קהילות אויגורים גולות שיוכלו להתסיס את המצב בתוך החבל עצמו.

תפילות יום שישי תחת אבטחה משטרתית כבדה (ולא העזתי לצלם את השוטרים) - המסגד הגדול באורומצ'י

תפילות יום שישי תחת אבטחה משטרתית כבדה (ולא העזתי לצלם את השוטרים) – המסגד הגדול באורומצ'י

            בשביל להבין את כל הפסיפס הזה צריך מפענח, ולנו היו לפחות שלושה. הסמינר הנודד של האוניברסיטה העברית, מסורת נפלאה שפועלת כבר מזה זמן מה, יצא הקיץ (2013) לשין-ג'יאנג בהנחייתם של הפרופסורים יורי פינס, מיכל בירן וגידי שלח, מומחים ברמה עולמית להיסטוריה פוליטית סינית, תולדות עמי הערבה וארכיאולוגיה של סין העתיקה, בהתאמה. כך, נסיעות אוטובוס ממושכות במדבר הפכו לסמינרים מרתקים, בהם פענחו שלושת המדריכים סוגיות סבוכות רבות ושונות, מכניסתו של האסלאם לסין בימי הביניים, תולדות הממלכות הרבות בשין-ג'יאנג ויחסיהן המורכבים עם עמי הערבה, הקשר המשתנה בין שין-ג'יאנג לסין ויחסי סינים-אויגורים בחבל כיום. החוויה החזקה בסמינר נבעה, כמובן, לא רק מהמדריכים אלא משאר חברי הקבוצה, סטודנטים, מסטרנטים, דוקטורנטים ופרופסורים באוניברסיטה העברית, שכל אחד תרם ממומחיותו לסימפוניה הכללית. באוטובוס היו לנו מומחה בעל שם עולמי לראשית האסלאם, פוסט-דוקטורנט עם ידע פנומינלי על העמים הפרסיים העתיקים של מרכז אסיה, שהשפיעו עמוקות על הציביליזציה של שין-ג'יאנג, מסטרנטית שחוקרת את המפלגה הקומוניסטית הסינית כיום, גיאולוג, ארכיאולוג, מומחית לאומנות ביזנטית עתיקה וגיאוגרף של ימי הביניים. בעולם האקדמי, נדיר שיש כנס או סמינר שמכנס כל כך הרבה מומחים לתחומם תחת קורת גג אחת, בוודאי שלא לזמן רב כל כך. התוצאה היתה תובנה מעמיקה ונדירה על הקשרים בין תחומים שונים שבדרך כלל נחשבים לנבדלים ונפרדים, גיאולוגיה של הרים והיסטוריה של דתות, למשל, או בין אזורים נבדלים כאירופה, מרכז אסיה, פרס, הודו וסין. בקיצור – מבט מעמיק, נדיר וממושך לרשתות העדינות והמורכבות של החברה האנושית הגלובלית בימי קדם וכיום.

המפענחים - פרופ' גידי שלח מסביר על מנזר בודהיסטי חרב במדבר

המפענחים – פרופ' גידי שלח מסביר על מנזר בודהיסטי חרב במדבר

בין לבין, שמענו הרבה גם על סין העממית בימינו, מדיניות המיעוטים שלה, היחס שלה לאסלאם והתמודדותה עם הבעיה האוניברסלית של טרור, בדלנות ואלימות אתנית. לפני המסע, למשל, לא ידעתי שגם סין, כמו ארצות הברית, תמכה במוג'אהידין באפגניסטן ב-1979 כדי לתקוע אצבע בעין של ברית המועצות, ואף שלחה לוחמים אויגורים משין-ג'יאנג כדי לסייע להם. וכמו במקרה של ארצות הברית, פנו המוג'אהידין הללו נגד סין עצמה מאוחר יותר ויצרו תאי טרור בשין-ג'יאנג. כיום, משלבת סין, במדיניותה בחבל, זכויות תרבותיות נרחבות ואפלייה מתקנת למיעוט האויגורי בכל תחומי החיים, עם דיכוי נמרץ של כל התעוררות פוליטית. ז"ת – האויגורים יכולים להיכנס בקלות יחסית לאוניברסיטאות, להתפלל במסגדים משוחזרים ולקרוא מסמכים רשמיים בשפתם, אבל קשה להם להקים ארגונים חברתיים (כמו מועדוני ספורט המסונפים למסגדים), אפילו כאלה שנסבלים בסין עצמה.

זכויות תרבותיות, העדפה מתקנת ודיכוי פוליטי - סועדים אויגורים בשוק של קשגר

זכויות תרבותיות, העדפה מתקנת ודיכוי פוליטי – סועדים אויגורים בשוק של קשגר

            שין-ג'יאנג, כמובן, אינה רק פסיפס של תרבויות מרתקות, אלא חבל שמציע למבקר נופים מרהיבים ודרמטיים. כפי שהוזכר לעיל, המחוז נחצה במרכזו על ידי רכס הרי טיין-שאן (בסינית: ההרים השמיימים) שמחלקים אותו מצפון לדרום. הגבהים השונים של הרכס וזרימתם של נחלי הקרחונים המופשרים בפסגותיו, הופכים אותו לאחד מהאזורים המגוונים ביותר שראיתי בעולם, עד כדי סחרור כמעט. בנסיעה של כמה שעות לאורך ההרים אפשר לראות נופים מדבריים עוצרי נשימה נוסח ירדן, כולל קניונים צרים ואדומים בוהקים המוכרים למבקר מפטרה. שני פיתולים בדרך, וכבר אתה בנוף שוויצרי של נחלים תכולים וגועשים, פסגות מושלגות, אגמי הרים וכרי דשא שרוֹעים בהם הסוסים והצאן של נוודים מונגולים וקזאחים. הדרך מאגם סייראם, באזור האוטונומי המונגולי, בואכה ערבות הדשא השטוחות של צפון שין-גי'אנג, לחלק המערבי של החבל, עוברת גם ברכסים נמוכים יותר, ירוקים למחצה עם צמחייה ייחודית, המזכירים לנוסע את הנוף המיוחד של הרי הריף במרוקו. ההרים השמיימים הם, בקיצור, זיקית ססגונית המשנה את צבעיה מאדום מדברי לכחול וירוק באופן שמאתגר את העין והמחשבה – בדיוק כמו פסיפס התרבויות האנושי המורכב והמשתנה תדירות של החבל עצמו.

אני והרי טיין-שאן: ברקע, הפסגות המושלגות על רקע אגם השמיים

אני והרי טיין-שאן: ברקע, הפסגות המושלגות על רקע אגם השמיים

2013-08-16 18.37.33 2013-08-17 14.38.23

יחידה ומיוחדת בשין-ג'יאנג היא העיר קשגר, עיר אויגורית עתיקה עם עבר מפואר בואכה גבול אפגניסטן-פקיסטן-קירגיזסטן. מקשגר מערבה נפרסת דרך קראקורום, מעבר ההרים עוצר הנשימה שעובר לצד האגם השחור (קראקול) ומחבר בין סין לקירגיזסטן. הבזאר הגדול של קשגר אמנם שוחזר ושופץ בידי הממשלה, והעיר העתיקה נהרסה בחלקה הגדול, אולם מה שנשאר מסחרר בצבעוניותו. השטיחים המרהיבים, הצעיפים הצבעוניים וריחות המאכלים האויגוריים, מרק האוֹפְּקֶה הפרובוקטיבי (נזיד ראשי תיישים עם רצועות מעיים), הלחם החם והקבב הניצלה על האש מכים במבקר מכל עבר.

2013-08-19 18.36.41 2013-08-19 18.37.57 2013-08-19 18.39.20

באחד מאזורי העיר העתיקה שהשתמרו, נפלנו על מלכודת תיירים שווה. כשעלינו במדרגות בסימטה צרה, ילדה קטנה בחיג'אב ביקשה שנצלם אותה. בין לבין, היא הובילה אותנו לחדר עם כבשן גדול – שבו ליבה אבא שלה את הלהבות והראה לנו כיצד הוא מכין את הכדים וקומקומי התה הכחלחלים האופייניים לאזור. לעבודות באיכות כזאת המחיר היה זול למדי – רק עשרים שקלים לקומקום ושבעה שקלים וחצי לכוס. הכדר ובתו הקטנה לא ידעו סינית, חוץ ממספרים ומחירים. בכלל, בקשגר האוכלוסייה לא שולטת היטב במנדרינית, מעבר לרמה הבסיסית ביותר, ונראה שמדובר בעיר מוסלמית במלוא מובן המילה. נינג'ות למיניהן (נשים עטופות בניקאב המכסה את הפנים) ואף בורקות, כיסוי הפנים המלא, נפוצים הרבה יותר מאשר במקומות אחרים בסין, הלבוש המוסלמי המסורתי עדיין דומיננטי בחלקים נרחבים של העיר העתיקה, ועדיין – הדגלים האדומים של סין הקומוניסטית מושלים בכיפה. העיר החדשה, המוקפת בבניינים מודרניים וגבוהים ובמרכזה "כיכר העם" (שם נפוץ בערים סיניות) מסמלת את רצון הממשלה הסינית לשלב גם את קשגר בגל המודרניזציה שפוקד את המדינה העצומה. התוצאה היא דיסהרמוניה מסויימת, שמסמלת כי העיר עדיין נמצאת בשלב מעבר. אולי הסמל החשוב ביותר לדיסהרמוניה הזאת הוא המסגד הגדול והצהבהב של קשגר, שעומד בלב כיכר העם. בסגנונו, הוא מזכיר אמנם בית תפילה אויגורי מסורתי, והוא הגדול ביותר בחבל. אולם היכל התפילה שוחזר על ידי הממשלה הסינית, ולידו תלוי שלט גדול שמפרט את תרומתה של סין לאיסלאם המקומי, ומזהיר כי על המוסלמים של קשגר "לתמוך בהרמוניה אתנית, להתנגד לבדלנות ולפעילות דתית בלתי חוקית."

2013-08-19 19.15.17 2013-08-19 19.22.25

            בצד המערבי של החבל, עברנו בשורה של ערים גדולות וקטנות המאכלסות אויגורים, סינים ומיעוטים אחרים, לפעמים באזורים אוטונומיים קזחיים, קירגיזיים או מונגוליים. שין-ג'יאנג כולו נחשב אזור אוטונומי אויגורי, אולם חלקים מסויימים בו מוגדרים כמובלעות אוטונומיות של מיעוטים אחרים. חלקם, כמו הנוודים הקזחים, לא יושבים בערים הגדולות, אפילו בחבל האוטונומי שלהם, אלא מעדיפים עדיין לרעות את הצאן והסוסים בערבות הנרחבות, בדיוק כמו אבותיהם באלפיים השנים האחרונות. הנוף העירוני של ערים כמו גָ'מְשיר, אָקְסוּ, יין-נינג, וקָשְגָר, מעלה על הדעת בעיה אחרת – והיא בעיית הפיתוח המואץ. במאמר קודם כתבתי כבר על בולמוס הפיתוח הבלתי נשלט בסין, רשמים מטיול קודם באזורי הכפר של ההר הצהוב (הואנג-שאן) במחוז אן-הואיי. הפטישים של פועלי הבניין הולמים כבר משעה שש בבוקר עד רדת החשיכה, ובטווחי זמן קצרים להדהים לובשים אזורים כפריים נרחבים במדינה העצומה שלמת בטון ומלט. חוקרים ומשקיפים רבים, למשל לינֶט אונג, חושדים כי מאחורי הפיתוח המואץ מסתתרת שחיתות, ובעיקר – רצון של פקידי מפלגה להעלות את נתוני הצמיחה על חשבון איכות הסביבה ואפילו ההיגיון הכלכלי הפשוט. כך, נבנות במקומות רבים במדינה ערי רפאים חסרות היגיון כלכלי, תופעה שיוצרת בועת נדל"ן שמרה תהיה אחריתה. שין-ג'יאנג עצמה היא יעד לפיתוח מואץ, במיוחד בשל החלטתה של ההנהגה הסינית, כתגובה למשבר הכלכלי של סוף שנות התשעים, להעביר את מוקד הפיתוח למערב הרחוק והנחשל. בין לבין, אזורים היסטוריים ועתיקים רבים נחרבים ומוחלפים בבניינים חדשים, קניונים נוצצים, פארקים עם מזרקות ומדשאות ירוקות. קשגר, העיר העתיקה של דרך המשי, היא אחת הדוגמאות הכואבות ביותר לפיתוח מהיר מהסוג הזה. היו כבר משקיפים ציניים שאמרו שכיום, בעידן הקפיטליזם הסיני, נחרבים יותר מבנים היסטוריים ועתיקים מאשר בזמן בולמוס ההרס וההשמדה של מהפכת התרבות בשנות השישים.

תוצאות הפיתוח המואץ - כיכר העם בקשגר

תוצאות הפיתוח המואץ – כיכר העם בקשגר

בחלק מהערים העתיקות שומרו אמנם רבעים עתיקים, ותושבים הורשו להישאר בהם כדי לשמר את מרקם החיים עבור התיירים, אולם המקומות הללו נראים לעיתים כמו מוזיאונים יותר מאשר כמו שכונות אמיתיות. כשחולפים על פני הערים הללו, נקלעים לדילמה אמיתית. מחד, חבל על ההיסטוריה שנמחקת ומרקם החיים שאובד. מאידך, תנאי החיים של התושבים בערים ההיסטוריות וברבעים העתיקים של דרך המשי היו ועודם קשים ביותר, מושפעים, למשל, מהיעדר של סניטציה ותשתיות בסיסיות. האם הרבעים החדשים, שמוקמים בערים העתיקות לשעבר בתוך שנים ספורות, לא מספקים לתושבים הללו תנאי חיים טובים יותר? ומה דעתם של האזרחים עצמם? יש לציין שגם ה"שחזור" של אתרים עתיקים שנבחרים לשימור, כמו מקדשים ומסגדים, הוא לעיתים קרובות שם קוד לבנייה מחדש, כפי שהמפתחים מדמיינים שהאתר נראה פעם. מסגד עתיק ליד הגבול הקזאחי, למשל, שנחרב בעבר ברעידת אדמה, נבנה על ידי הממשלה מאריחי תנור רוסיים כחולים, רק כי שמעו שהוא היה כחול פעם.

שיחזור או הזייה? המסגד ה"עתיק" ליד הגבול הקזאחי

שיחזור או הזייה? המסגד ה"עתיק" ליד הגבול הקזאחי

ובכל זאת, לצד ההכרה בשחיתות, האכזריות והברוטליות של הפיתוח, אי אפשר שלא להתרשם מממשלה שהצליחה, בפעם הראשונה מזה מאות שנים, להוציא אחוז כל כך גדול מהאוכלוסיה הסינית מהעוני, ומיכולתה לבנות ערים חדשות, רכבות ותשתיות בזמן קצר כל כך. לישראל, מדינה שבה נדרשות עשרות שנים כדי לבנות רכבת קלה אומללה באזור המרכז, יש בהחלט מה ללמוד מהסינים. לכן, הצטערתי כל כך כשהממשלה שלנו דחתה, ביהירות וקלות דעת מאין כמותן, הצעה של חברה סינית לבנות מאות דירות זולות בארץ הקודש וכך לסייע בפתרון מצוקת הדיור בישראל. ההצעה נדחתה ללא בדיקה כלשהי, וראש הממשלה נתניהו לא מצא אפילו זמן להיפגש עם נציגי החברה במהלך ביקורו בסין. הרושם שלי הוא, שהעניין כולו הוכשל בידי קבלנים מושחתים שמרוויחים היטב מהסחבת הישראלית – חשד שאני מקווה שמישהו יבדוק בעתיד הקרוב.

שבעה קדושים וכלב

 מדוע נקבר כלב עם שבעת הקדושים בבית הקברות העתיק שבעמק טוּיוּק? התשובה, כפי שנראה, שנויה במחלוקת קשה. הינשוף הנודד במבט ייחודי על דרך המשי הדרומית בחבל שין-ג'יאנג שבסין. מסוכות הגפנים של העיר טורפאן, מקור הענבים העסיסיות והמרוות ביותר בעולם, דרך מערות פולחן בודהיסטיות עתיקות בנאות מדבר, רכסים בוערים וערים אבודות בחולות המדבר הלוהטים. חבל שין-ג'יאנג הוא הסְפָר הרחוק של סין, מוקד מהומות אתניות וביתם של האוּיגוּרים המוסלמים, עם טורקי שחייב את קיומו הן לממלכות בודהיסטיות עתיקות והן לחבר יוסף סטלין. הצצה לסין שלא הכרתם.

2013-08-11 13.11.18

"שבעה קדושים קבורים כאן, שבעה קדושים וכלב," אמר לי מוכר המיצים המבוגר עם הכובע הבוכרי, במנדרינית עם מבטא אויגורי כבד, על הפסגה מעל הכפר המוסלמי מזאר. לאחר מסע בחום הלוהט לאורך ערוץ הנחל, ובין סימטאותיו של הכפר ה"מסורתי" שבעמק טויוק, זכיתי לשבת בצל, עם בקבוק צונן של מיץ פטל טבעי ופיסות מלון מיובש, ולשמוע קצת מעבר לסיפורי "ההרמוניה המושלמת" שזועקת לתייר מהשלטים שהוצבו בכפר מטעם ממשלת חבל שין-ג'יאנג, בצפון מערב סין העממית. המוכר פתח בסיפור ארוך, שרק את חלקו הקטן הצלחתי להבין. משהו על קדוש ערבי, מסע וכלב. לאחר מכן, סקרן מתמיד, חזרתי בין סימטאותיו של הכפר למכונית, שחנתה מאה מטר מהמסגד המקומי. המדריך שלי, טאהר, נזעק כששאלתי אותו על הסיפור. "לא היה שם שום כלב!" הוא אמר, "כלבים טמאים אצלנו באסלאם."

2013-08-11 12.55.28

בסופו של דבר, לאחר שיחת דיבוב ארוכה יותר וביקור במוזיאון האזורי של עיר המחוז, טורפאן, הצלחתי לפענח את הסיפור על שלל גרסאותיו. האויגורים המקומיים בדרום מחוז שינג'יאנג, כך ,מסתבר, מייחסים את המרת הדת שלהם לאסלאם לקדוש תימני שהגיע לאזור עוד בימי חייו של הנביא מוחמד. משלחת התימנים, שישה במספר, ביקרו את מלך גאו-צ'אנג הבודהיסט, שלא התלהב במיוחד מהדת החדשה והמוזרה. השליח התימני, ששמע מאחד המוסלמים המקומיים שרק פסע מפריד בינו לבין הגרדום, נמלט למערה מעל העיר, ברכס "ההרים הבוערים". שם נרדמו הוא וחבריו למאות שנים, ורק לאחר מכן התעוררו והפיצו את בשורת האסלאם באזור כולו. לפי גירסה אחרת של הסיפור, סייעו לשליח התימני רועה וכלב – והם קבורים ביחד איתם במזאר, בית הקברות הקדוש שמעל הכפר בעמק טויוק. מכיוון שקבורים במקום שבעה קדושים (to say nothing of the dog), המסורת האויגורית קובעת ששבעה ביקורים לטויוק שווים ביקור אחד במכה. בלא ספק, זה חוסך הוצאות נסיעה ואש"ל.

הסיפור על הכלב ושבעת הקדושים היא דוגמא אחת לשלל האגדות, המסורות והשמועות שמגיעות לאוזניו של המטייל בשין-ג'יאנג, המחוז המוסלמי אדיר הממדים בצפון מערב סין שמשתרע על נתיביה הישנים של דרך המשי. פירוש השם בסינית מנדרינית הוא "הגבול החדש" (new frontier), והוא מגלם, מין הסתם, את מבטן האימפריאלי של הרשויות בבייג'ינג, בין אם מדובר באחד מקיסרי שושלת צ'ינג, במנהיג הלאומני ג'יאנג קאי-שק או במפלגה הקומוניסטית היושבת על כס הדרקון בימנו אלה. ואכן, בהשפעתם של הסינים, קוראים האויגורים לסין "ג'וֹנְג גוּאוֹ" (ממלכת המרכז), כמקובל במנדרינית. מבין המקומיים, יש כאלה המעדיפים לקרוא בלחש למחוז שלהם "מזרח טורקיסטן". ואכן, יש מעט מאד מיעוטים בסין שמתהדרים בייחוד אתני ותרבותי גדול מזה של האוּיְגוּרים, עם ממוצא טורקי שמהווה את אחת מהקבוצות הילידיות הגדולות והחשובות במחוז. האויגורים של היום מייחסים את עצמם לשורה של ממלכות, שהחליפו מספר פעמים את תרבותן ואת דתן. בתחילה החזיקו באמונה המניכאית, דת פרסית דואליסטית, לאחר מכן עברו לבודהיזם ולבסוף, באמצע האלף השני, לאסלאם. האמת היא, שלאחר חורבן הממלכה האויגורית במאה ה-13 בידי המונגולים, השם "אויגורי" יצא משימוש, והעמים הטורקיים-מוסלמיים במרחב הגדירו את עצמם בשמות אחרים. רק במאה העשרים, ביוזמה של ברית המועצות הסטליניסטית דווקא, השם "אויגורים" עשה קמבק היסטורי, והקבוצה האתנית הטורקית בשין-ג'יאנג ייחסה את עצמה, בדיעבד, לממלכות האויגוריות ההיסטוריות. השם התקבע באופן סופי כשסין העממית הכירה באויגורים, כחמישים אחוז מתושבי שין-ג'יאנג, כמיעוט לאומי רשמי, ואף הגדירה את המרחב כ"מחוז האויגורי האוטונומי".

2013-08-10 13.55.02

מאז שנכבש באופן סופי בידי שושלת הצ'ינג במאה ה-18, שין ג'יאנג היה, ועודו, חלק חסר מנוחה מסין עצמה. מדי כמה דורות פורץ מרד טורקי-מוסלמי שמרעיד את סין: ההתקוממות הגדולה של יעקוּבּ בֶּג באמצע המאה התשע עשרה נגד הקיסרות, רפובליקת מזרח טורקסטן קצרת הימים שקמה בשנות הארבעים, וגם כעת שין-ג'יאנג רחוקה מלהיות שקטה לחלוטין. סינים מבני ההאן (הקבוצה האתנית המרכזית בסין) אמנם חיים במחוז מזה אלף שנים, כפי שהתעמולה הממשלתית טורחת לציין, אולם בעשורים האחרונים מזרים הממשל הקומוניסטי בבייג'ינג מתיישבים מסין גופא בסדרי גודל ענקיים, עד שאלו הפכו, נכון להיום, לחמישים אחוז מאוכלוסיית המחוז ושבעים אחוז מבין תושבי הבירה אורומצ'י. יש אמנם אויגורים רבים שרואים את עצמם כסינים ונהנים מהאפלייה המתקנת, הזכויות התרבותיות, האפשרויות וההזדמנויות שהממשל המרכזי מעניק להם, אולם אחרים רואים את המשטר בבייג'ינג ככיבוש מדכא שנועד לשרת רק את בני ההאן.

המתח בשין-ג'יאנג התפרץ לרמה של מהומות דמים לפני שנתיים בערך. בתגובה לקטטה קטנה בין אויגורים להאנים בדרום סין, פרצו מהומות אתניות קשות באורומצ'י, בירת חבל שין-ג'יאנג. מושל המחוז, שלפי גירסה אחת היה שתוי, התמוטט ולא הגיב כאשר אויגורים אחוזי זעם ושנאה טבחו בעוברים ושבים סינים, ואלו הכו באויגורים כנקמה. המהומות דוכאו מאז, והממשל טרח להדגיש שנית את ה"הרמוניה" בין הקבוצות האתניות, אולם הגחלים עדיין לוחשות מתחת לפני השטח. לפני חודשיים, תקפו חמושים אויגורים שוטרים בכפר ליד טורפאן. כשהייתי באורומצ'י לפני כשבועיים, בזמן תפילות יום השישי, אכן שמתי לב לגדודי שוטרים מהמשרד לביטחון הציבור, ערוכים למלחמה עם מגנים, שריונות, קסדות ואלות מפחידות למראה. התפילה, למרבה השמחה, עברה בשקט.

2013-08-09 14.47.48

המסגד הגדול באורומצ'י, בירת חבל שין-ג'יאנג. תפילת יום השישי אובטחה בידי גדודי שוטרים חמושים באלות.

אבל למרות הכל, אף אחד בשין-ג'יאנג לא מעוניין לפגוע בתיירות, שמפרנסת רבים וטובים במחוז – וזרים מכל הסוגים מתקבלים כאן תמיד בברכה על ידי כולם, סינים, אויגורים ושלל המיעוטים האחרים, בלי קשר לסכסוכים הפנימיים ביניהם. ומספיק להיות כאן זמן קצר כדי לחוות את המרקם האתני, התרבותי והדתי העדין והשביר הזה, שמתקיים בכל זאת, למרות הכל.

והאזור של טורפאן, שעתיים מדרום לאורומצ'י, מסעיר ומושך תיירים רבים מרחבי העולם כולו. המקום הנמוך ביותר בעולם, מלבד ים המלח, נווה מדבר מיושב באמצע מדבר טקלמקאן – עיר אויגורית קטנה ולוהטת שתושביה משיבים את נפשם בקיץ תחת גפנים עמוסות בענבים. טורפאן ידועה כמקור הענבים העסיסיות והטעימות ביותר בעולם – ירוקות זוהרות, מרוות ומתוקות בדיוק במידה הנכונה, וזאת בנוסף למלונים ולאבטיחים – כולם מושקים בשיטה עתיקה ומתוחכמת להפליא, מערכת תעלות קרקעיות של מי תהום הנקראות קָארֶז. הטכנולוגיה הזאת, שנפוצה בימי הביניים ברחבי איראן, מזרח אסיה וסין, אפשרה לפתח אזורים מדבריים גם ללא טכנולוגיה מודרנית. כיום, בתוספת לשיטות מודרניות יותר של השקייה, מאפשר הקארז לתושבים המקומיים להצמיח מאדמת המדבר אינספור אשכולות ענבים, חלקם נאכלים במקום ורובם נמכרים ומיוצאים בסין ורוסיה כצימוקים ויין. אי אפשר להסתובב בטורפאן והכפרים שבסביבתה שעה אחת, בלי להיתקל בהיצע מסחרר של אשכולות, פלחי אבטיחים ומלונים, ביחד עם קנקנים צוננים של מיצי ענבים סחוטות, פטל ורימונים.

סוכות גפנים במוזיאון הקארז הלאומי, ליד טורפאן

סוכות גפנים במוזיאון הקארז הלאומי, ליד טורפאן

שלושה קילומטרים מטורפאן, וכבר העיניים נעתקות מתפארת הארכיטקטורה האויגורית-מוסלמית. בסופו של מסלול עטור עצים, בין סימטאות מאובקות ובתים אויגוריים בפאתי העיר, ניצב מינרט אֶרְמִין – גלעד לשליט האויגורי האחרון של טורפאן שנכנע לצבאות הכובשים של שושלת הצ'ינג. ליד המסגד מתנשא מגדל אדיר, דומה מאד למינרטים היפים שניתן לראות באוזבקיסטן ומקומות אחרים במרכז אסיה, מקושט בעיטורי עיטורים של פרחים, צמחים וערבסקות מפוסלות בחימר.

קילומטרים ספורים מחוץ לטורפן והנוף, למי שיודע לאן ללכת, הוא עוצר נשימה. פניה אחת בכביש, והמדבר החדגוני מפנה את מקומו להרים אדומים ומחורצים, שבאור שמש הצהריים נראים כאילו הם עולים בלהבות. "ההרים הבוערים", כך כינו אותם הסינים העתיקים. והאפוס הסיני הגדול, "המסע למערב", שמוכר לכל ילד בסין, חרט אותם לנצח בדפי הספרות העולמית. במהלך הספר, המתאר מסע אפי להודו של קוף בעל כוחות קסמים, חזרזיר, מפלצת חול ונזיר מלומד, נתקלת החבורה בהרים הבוערים בלהבות. בסופו של דבר, מכבה הקוף את האש עם מניפתו, והקבוצה מצליחה לחצות את המכשול הזה, כפי שחצתה רבים אחרים. גם כיום, מי שיוצא מהאוטו הממוזג בשבילי ההרים המחורצים הללו, מבין שלא רק המראה גרם להם להיראות כבוערים. הטמפרטורה בקיץ עשויה להגיע לארבעים ואפילו חמישים מעלות. ההרים הבוערים הם מערבולת מרהיבה של צבעים וצורות, שמשנה את צבעה ומרקמה לפי האור בכל שעה משעות היממה. כשמגיעים אליהם בבוקר וחוזרים אליהם בצהריים, או לאור השקיעה, בערב, רואים הרים אחרים לחלוטין.

2013-08-11 09.40.00

הנהג והמדריך הנפלא שלי, טָאהֶר טוֹמוֹר, הצליח למצוא נתיב עוקף למלכודת התיירים הרגילה של השלטונות המקומיים: מחסום דרכים שגובה מחיר מפולפל עבור הזכות לראות את "אטרקציית הנוף" של ההרים הבוערים. כי לצערה האינסופי של הממשלה, הרים קצת קשה להסתיר אפילו אם לא עוברים במסלול המוסדר. כשעקפנו את המחסום נסענו פנימה, לדרך המתפתלת בין ההרים, מעל עמק שעובר בו נחל צלול ושוצף, מוקף בסבך עשיר של שיחים ועצי פרי. המים, כך אמר לי טאהר, מגיעים מצפון שין-ג'יאנג, מהרי טיין-שאן, פסגות ההרים השמיימיים העטורות בשלג.

אני והרי טיין-שאן: ברקע, הפסגות המושלגות על רקע אגם השמיים

אני והרי טיין-שאן: ברקע, הפסגות המושלגות על רקע אגם השמיים

עוד נסיעה קצרה מעל העמק, והגענו לאחד האתרים היפים ביותר באזור: מערות בַּזַקְלִיק, אתר קבורה בודהיסטי עתיק חצוב בסלע האדמדם של ההרים הבוערים. המערות קרירות ונעימות, ואפשר לראות בהן סימנים המרמזים על עבר מפואר. בעבר, קירותיהן היו מלאים בציורים מרהיבים, שאולי היו נשארים שם אלמלא הגיע לאתר, בתחילת המאה העשרים, אורח לא קרוי. אלברט פון לֶה קוק, ארכיאולוג גרמני, פשוט חתך את הציורים ולקח אותם איתו לברלין, שם הושמדו חלקם באחת ההפצצות של מלחמת העולם השנייה. אולם בחלק מהמערות אפשר לראות ציורים שקוק פספס, פאר האומנות האויגורית בודהיסטית במיטבה. בניגוד לפנים הקפואות של רבות מהדמויות הבודהיסטיות בסין, הבודהה ותלמידיו מביעים רגש עז בציורים האויגוריים, מוקפים בשדים, מפלצות ואלים בוערים באש. וכשיוצאים מהמערה, נשקף נוף מרהיב של העמק כולו, עם ההרים הבוערים והנחל הצלול שזורם למטה.

נווה מדבר - מבט ממערות בזקליק

נווה מדבר – מבט ממערות בזקליק

הוד קדומים - ציורים בודהיסטיים בני מאות שנים במערות בזקליק

הוד קדומים – ציורים בודהיסטיים בני מאות שנים במערות בזקליק

נסיעה קצרה נוספת בין ההרים, וממערות בזקליק אפשר להגיע לשתי ערים עתיקות שקבורות במדבר, ג'יאוֹ-הֶה וגָאוֹ צ'אנג. בשתי הערים הבודהיסטיות הללו אין אמנם מונומנטים עוצרי נשימה כמו בית האוצר של פטרה שבירדן, אבל חורבות הארמונות, המקדשים והמונומנטים שלהם מלהיבים ומסעירים את הדמיון. כאן חומה אדירה, כאן רחוב רחב ומוקף בעמודים, כאן מצבה חרוטית אדירה. זה כל מה שנשאר מהערים המעטירות של העבר, מרכז פוליטי של ממלכה בודהיסטית אדירה ואתר של סחר בינלאומי משגשג, שבשווקיו התערבבו פרסים, ערבים, סינים, אויגורים, טוכארים ועמים עתיקים אחרים, בודהיסטים, מוסלמים ונוצרים. יש משהו נוגה ועגמומי בשקיעה של פאר העבר לתוך חולות המדבר. ההרפתקנים היפנים שהגיעו לאזור בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה כדי לרגל, לחקור וליצור קשרים חשאיים עם האויגורים, בוודאי חשבו על השורות האלמותיות הבאות משיר ההייקו של מָצוּאוֹ בָּאשוֹ:

עשבי קיץ – מחלומות הגיבורים, זה מה שנותר.

 images (1)

ועל עשבי הקיץ גדלה ציביליזציה חדשה – תוססת לא פחות מקודמותיה: תמהיל של תרבות מוסלמית, מרכז אסייאתית, אויגורית וסינית, עם קורטוב של השפעה רוסית. לרגלי הרכס המרכזי של ההרים הבוערים, יכולים תיירים לבקר בכפר מזאר, שהוזכר כבר לעיל –  קהילה אויגורית עובדת וקיימת שהממשלה דאגה לשמר כעדות לתרבות המסורתית. מי שמשלם את מחיר הכניסה, ויודע לצפות ולהסתכל בלי להפריע, יכול לזכות במבט מעניין על חיי היומיום של הכפריים, שדי אדישים לתייירים (הספורים) שמסתובבים ברחובותיהם: ילדים שמתרחצים בבריכה הטבעית שלרגלי ערוץ הנחל, תושבים שנחים בצל עצי התות העתיקים, זקנות שמכינות תה ואורז בבשר, מוכרי מיץ פטל טבעי, איכרים שעמלים על קטיף הענבים, ולמעלה – המזאר עצמו, בית הקברות העתיק והמפואר על רכס ההר, בו טמונים (או ישנים) שבעת הקדושים וגם הכלב.

רחוב שקט בכפר מזאר, שבעמק טויוק

רחוב שקט בכפר מזאר, שבעמק טויוק

פינת המטבח האויגורי

שוק הלילה בטורפאן

שוק הלילה בטורפאן

מלבד הפירות הטריים והענבים העסיסיים שסקרנו לעיל, המטבח האויגורי הוא אחד המשובחים ביותר במרכז אסיה, ומתהדר בפיוז'ן ערב לחיך של השפעות מרכז אסייאתיות, פרסיות, ערביות וסיניות.

קבב הכבש או הבקר המקומי, למעשה מעין שישליק, משובח בהרבה ממה שאפשר למצוא בישראל ואפילו במקומות כמו אוזבקיסטן. האויגורים נוהגים לתבל את השישליק שלהם בתערובת של תבלינים חריפים ולוהטים, וצולים אותו בדיוק במידה הנכונה. כשהוא יוצא מהגריל הוא עסיסי, פריך ונימוך להפליא, מרקם חריף שנמס בפה ומבעיר אותו בעת ובעונה אחת.

2013-08-11 13.59.05

נאן – הלחם השטוח שאפשר למצוא, בוריאציות שונות, בכל רחבי הודו ומרכז אסיה, נפוץ מאד גם בשין-ג'יאנג. סוג משובח במיוחד הוא נאן קשה שאפוי עם גבינה, וכדי לרכך אותו טובלים אותו בתה (ארוחת בוקר אויגורית טיפוסית).    

לגמאן (סינית: לה-מיין) – אטריות שנמתחות ביד ומוגשות עם רוטב חריף, ירקות וחתיכות בשר.

2013-08-11 13.53.13

רובין הוא סוג של לחם מטוגן ממולא בתערובת של בשר טחון, ירקות טריים ובצל מטוגן.

צ'וּצ'וּרה הן כופתאות מקומיות, במיני מילויים, גירסה טעימה בהרבה של הבאו-דזה הסיני. בדוכן הרחוב שאכלתי בו באורומצ'י, הגישו צ'וצ'ורה עם מילוי של תפוחי אדמה מתוקים, חתוכים לקוביות קטנות, בצל, ירקות אחרים וקצת בשר.

המלצה חמה מאד

טורפאן היא מקום לוהט, והתחבורה הציבורית לא משהו. אפשר לראות את כל האתרים שהוזכרו לעיל, וגם אחרים, בטיול זול ונוח של יום באוטו ממוזג (הצלת חיים ממש בקיץ) עם נהג ומדריך מנוסה במחיר שווה לכל נפש. לפי המלצת לונלי-פלנט וויקי טרוול, יצרתי קשר עם טאהר טומור, בחור אויגורי צעיר דובר אנגלית שוטפת, אדיב וידידותי, עם אוטו נוח וממוזג. טאהר גם דאג לארגן לי מלון, להסביר על האתרים ועל חיי האויגורים בשין-ג'יאנג ולמצוא את חנויות הקבב הזולות והטובות ביותר בצדי הדרכים. והעיקר – בניגוד למדריכים רבים אחרים בסין, הוא מעולם לא הטריד אותי בהפצרות להגיע לאתרי שופינג שמשלמים לו עמלה. המחיר של טאהר הוא 700 יואן (כמאה ועשרים דולר) ליומיים שלמים. מומלץ ביותר! למי שרוצה ליצור קשר, האימייל שלו הוא: tahirtour8@yahoo.com

טאהר טומור - מדריך מצויין ואדיב

טאהר טומור – מדריך מצויין ואדיב

%d בלוגרים אהבו את זה: