אומנויות הלחימה ממזרח אסיה מוצגות כיום במערב כשיטות פילוסופיות, רוחניות ושוחרות שלום. אולם האם כך המצב היה מאז ומעולם? הינשוף פותח חלון לעולם הנשכח של הסוֹשִי, אומני לחימה ובריונים פוליטיים שמילאו את רחובות יפן במשך עשרות רבות של שנים במאות התשע עשרה והעשרים. איך כדאי ללכת מכות בפרלמנט? מה היה המחירון לחבטה בפוליטיקאים ואיך הפך סטודנט למשפטים לאחד הבריונים הפוליטיים המובילים של תקופתו? ינשוף היסטורי על אומני לחימה נשכחים שהלכו מכות למען הדמוקרטיה, האימפריה או סתם בשביל הכיף.

לפני שנים רבות, כשהייתי עדיין תלמיד תיכון, התאמנתי בקראטה במכון אומנויות הלחימה המפואר של קנצ'ו ד"ר רוני קלוגר בפתח תקווה, חווייה שהשפיעה עלי עמוקות. בתקופה שלי, ואולי גם היום, היתה תלויה על קיר הדוג'ו מודעה מהודרת עם העקרונות המוסריים והפילוסופיים של הבודו – דרכו של הלוחם. השניים הראשונים מביניהם היו: אל תהא תוקפן; היה עניו וצנוע. על העקרונות הללו חזרו גם המורים השונים בשיעורים: קראטה היא אומנות לחימה, ואומני לחימה שואפים לשלום. את כישורי הלחימה יש להפעיל רק במצב של סכנת חיים אמיתית, וגם במצבים כאלו, אומן לחימה אמיתי, שמסוגל תיאורטית להרוג את יריבו, יעדיף לברוח מאשר לפגוע. היה גם מי שאמר שמשמעות המילה היפנית קראטה (מילולית: יד ריקה) משמעה יד ריקה המושטת לשלום.

            האם אומנויות הלחימה היפניות שאפו לשלום מאז ומעולם? ראשית כל יש להיזהר מהביטוי "מאז ומעולם", משום שרוב אומנויות הלחימה הללו חדשות יותר מאשר נהוג לחשוב. הקראטה היפני והאייקידו אינם בני אלפי שנים, אלא אומנויות שנולדו במאה העשרים, ביפן המודרנית, אם כי לקראטה יש שורשים מוקדמים יותר באיי ריוקיו (אוקינאווה). טאי-צ'י, קונג-פו וקנדו (אומנות הסיוף היפני) הן עתיקות יותר, אבל גם במקרים הללו, חוקרים מייחסים אותם למאות השש עשרה והשבע עשרה לכל המוקדם. בחרבות, כמובן, נלחמו ביפן מאז ומעולם, אולם באופן מסורתי הסמוראי לא היה סייף אלא דווקא קשת רכוב. כלי הנשק העיקריים שלו היו הקשת, ומאוחר יותר הרובה. כל סמוראי ידע כמובן להילחם בחרב, אולם רק בנדיר עשה בה שימוש בתנאים של קרב אמיתי. החרב הארוכה נועדה בעיקר לקטטות רחוב עירוניות, ואילו בחרב הקצרה בקושי השתמשו. מעבר לכך, כאשר הסמוראים היפנים נלחמו באמת, במלחמת האזרחים הארוכה של המאה השש עשרה, הם לא פיתחו אומנויות לחימה פילוסופיות – רק שיטות לחימה. רק בתקופת השלום הארוכה של משטר טוקוגאווה, שהתחילה במאה השבע עשרה, כאשר הסמוראים הפסיקו להילחם, נפתחו בתי ספר לחרב וקשת שהפכו את הבודו, דרך הלוחם, לאומנות לחימה של ממש.

            בפוסטים קודמים, דיברנו כאן בינשוף לא מעט על השישי, אנשי החזון, אותם סמוראים ואומני לחימה פרועים שהטילו טרור ברחובות קיוטו בסוף תקופת טוקוגאווה. הפעם נדון, בפעם הראשונה בעברית, בסוֹשִי – האחיינים הקטנים והאלימים של השישי – בריונים פוליטיים מקצועיים שליוו את הפוליטיקה היפנית משנות השמונים של המאה התשע עשרה ועד שנות השישים של המאה העשרים. בקיצור נמרץ, הסושי, על אלתו, מיומנותו בג'ודו ואגרופיו המהירים, היה אחד הטיפוסים החזקים והיציבים ביותר ביפן המודרנית. גם לאחר מלחמת העולם השנייה, בעוד כוחות חזקים כמו הצבא, הצי והאצולה ירדו לטמיון ההיסטוריה – הסושי עדיין הסתובבו ברחובות יפן למשך עשרים שנים לפחות. וחשוב מכל – אותם הסושי, ולא אומני לחימה שלווים ופציפיסטיים, זוהו כתלמידים המובהקים של אומנויות הלחימה היפניות במשך אותם עשורים ארוכים.

            סוֹשִי (להבדיל מהמאכל – סוּשי), פירושו ביפנית "לוחם גברי". חבורות הלוחמים הללו צמחו כפעילים אידיאליסטיים ואנשי אגרוף של התנועה לחירות וזכויות העם, כוח האופוזיציה העיקרי בתקופת מייג'י, והזרוע הפוליטית שלה – מפלגת החירות. לאחר כישלון מרידות הסמוראים ההמוניות בשנות השבעים, הבינו סמוראים מתוסכלים רבים כי דרכם להשתתף בשלטון לא תעבור בחרב ובאש אלא אך ורק בפעילות פוליטית המונית. תחת ניצוחו של איטגאקי טייסוקה, מנהיג סמוראים נמרץ ואחד מותיקי הרסטורציה של מייג'י, התארגנו נכבדים ופעילים וחתמו על "העצומה לזכויות העם" שהוגשה לממשל כבר ב-1874. התנועה לחירות וזכויות העם שללה מרד מזויין כנגד השלטון, אולם התנגדה בחריפות לריכוז הכוח בידי האוליגרכים הספורים שמשלו ביפן המודרנית. היא תבעה מדיניות חוץ תקיפה יותר מחד, ויתר דמוקרטיה וליברליזם ביפן עצמה מאידך. רוב מנהיגיה עדיין לא הרחיקו לכת עד כדי לתבוע זכות בחירה כללית לגברים (בוודאי שלא לנשים), אולם הם כן תבעו להרחיב את מעגל הבוחרים, לייסד פרלמנט ולחוקק חוקה מחייבת לקיסרות היפנית.

בסוף שנות השבעים, לאחר כישלון מרד הסמוראים הגדול האחרון, נותרה התנועה לחירות וזכויות העם ככוח האופוזיציה היחיד כמעט ביפן. אולם במהרה, נתפלגה אף היא סיעות סיעות בראשות פוליטיקאים ששנאו זה את זה שנאה עזה. גם בסיס תומכיה התרחב מעבר לקבוצת הסמוראים המקומית, ופשוטי עם רבים הצטרפו לתנועה. במקרים רבים – במיוחד בראשית שנות השמונים, סייעו פעילי התנועה למרידות איכרים מזויינות, תקפו פקידי ממשל או תמכו במהפכנים בקוריאה בניגוד לעמדת מנהיגיהם הפוליטיים. התנועה, בקיצור, היתה הידרה שמנהיגיה התקשו מאד לשלוט בה.

            כדי לשלוט בהידרה טוב יותר, הקימו איטגאקי ושותפיו ב-1882 את מפלגת החירות (ג'יוּ-טוֹ). שנה קודם לכן, הכריזה הממשלה על חקיקת חוקה והקמת פרלמנט תוך עשר שנים, עד 1890, והפוליטיקאים מהאופוזיציה עשו ככל שביכולתם כדי להתכונן לרגע הזה. אולם גם המפלגה הזאת היתה מלאה פיצולים, וראשיה נאבקו לא רק במפלגה ליברלית מתחרה, בהנהגתו של שר האוצר לשעבר, אלא גם אלו באלו. צעירים נלהבים, חלקם סמוראים וחלקם פשוטי עם, ראו בתנועה הזדמנות לפעול "למען המולדת", לסייע לעם היפני כנגד הבירוקרטיה והאוליגרכים ואף לנסוע לקוריאה ולסייע למהפכה שם. במהרה, המציאה העיתונות את הכינוי "סוֹשי", לוחמים גבריים, שדבק באנשים הללו, ואלו הפכו למזוהים עם מפלגת החירות ומטרותיה, בריונים למחצה ופעילים פוליטיים למחצה. כדי לשלוט בהם, הקימה מפלגת החירות בסיס אימונים לסושי, שסופח למטה הראשי שלה בטוקיו. הבסיס, למעשה בית ספר לאומנויות לחימה, הכשיר את הסושי בסיוף, ג'ודו וספרות סינית (!) ולימד אותם את העקרונות והאידיאולוגיה של מפלגת החירות. כך, זוהו הסושי עם אומנויות לחימה. ויתר על כן – אחדים מהסושי המפורסמים והאלימים ביותר היו מורים לאומנויות לחימה, בעיקר לסיוף ולג'ודו. אין פירוש הדבר שכל תלמידי ומורי אומנויות הלחימה ביפן היו סוֹשִי – סביר להניח שרובם לא היו כאלה, אולם נוכחות אותם בריונים בעולם אומנויות הלחימה היתה חזקה ודומיננטית להפליא.

            הסוֹשי, כבר מראשיתם, שימשו כאנשי אגרוף של מפלגת החירות. תפקידם היה להגן על כנסי המפלגה, לשמור על הפוליטיקאים שלה מפגיעה ונסיונות התנקשות, ואף לפוצץ כנסים של מפלגות מתחרות – בעיקר המפלגה החוקתית (קנסייטו). העיתונות, שאהבה לעסוק בנושא, תיארה וציירה אותם ללא סוף. הסושי היו בדרך כלל צעירים מרופטי לבוש, בעלי שיער ארוך, שמנוני, מלוכלך ופרוע, שהסתובבו ברחובות עם אלות ומבטים מבשרי רע. כפי שכתבה אייקו מרוקו סיניאוור, מומחית לתולדות הסושי ביפן המודרנית, הבריונים הללו לא היוו מאגר שכל פוליטיקאי ממפלגת החירות היה יכול לנצל – אלא היו בדרך כלל נאמנים לפוליטיקאי שמימן אותם. אחדים ממנהיגי מפלגת החירות, כמו הפוליטיקאי ועורך הדין הוֹשי טוֹרוּ, אף הנהיגו את הסושי שלהם בקרבות וקטטות המוניות. הושי, עורך דין שקיבל את הכשרתו במערב, היה כה מחוספס ואלים בעצמו, עד שהעיתונות נהגה לכתוב את שם משפחתו כ"אוֹשי" (משחק מילים ביפנית: הפועל "אוֹסוּ" פירושו "לדחוף"). לקראת סוף המאה התשע עשרה, אחד העיתונים הגדולים פרסם מוסף מיוחד על "פוליטיקאים גיבורים", אומני לחימה שלא היססו לשלוף אגרופים בשעת הצורך. אפילו שר החוץ קיבל ציון לשבח על מיומנותו הידועה בג'ודו. לקראת סוף שנות השמונים, רחובות טוקיו מלאו בקטטות של סושי שפעלו מטעם מפלגות שונות, ולעיתים מטעם פוליטיקאים יריבים באותה מפלגה עצמה.

            יש לציין כי המקום האלים ביותר היה הפרלמנט עצמו – בניין מהודר בסגנון ניאו-קלאסי וניאו הודי משולב שמהדר עד היום את רובע נגאטה-צ'ו בטוקיו. נחילים נחילים של סושי הסתובבו ליד הפרלמנט ובתוכו. הם המתינו לפוליטיקאים "שלהם" כדי ללוות אותם הביתה ולהגן עליהם מסושי יריבים, הסתובבו במסדרונות, הלכו מכות עם פוליטיקאים ובינם לבין עצמם. מאגר נוסף של בריונים היו נהגי ריקשות – מקצוע מועד לפורענות, ובעיקר נהגי הריקשות הפרטיים של הפוליטיקאים. קטטות לא היו נדירות אפילו באולם המליאה עצמו. בשנות העשרים של המאה העשרים, נהגו הפוליטיקאים משתי המפלגות הגדולות, סיוקאי ומינסייטו, לשבת בנפרד בשני החצאים של אולם המליאה. בין שתי הקבוצות הפריד מעין "אי" – והיה נהוג שלידו מושיבים אך ורק את הפוליטיקאים הצעירים, החזקים והאלימים ביותר. קטטות באזור האי היו חזון נפרץ. אפילו לוחות המתכת עם שמם של חברי הפרלמנט, שהוצבו כנהוג ליד מושביהם, הפכו לנשק הטלה קטלני בידיהם של אומני לחימה מיומנים, ולפיכך מוסמרו בסופו של דבר לשולחן.

הימים האלימים ביותר היו, כמובן, ימי הבחירות. עד 1900 לא היתה נהוגה הצבעה חשאית, והאלקטורט היה מצומצם ביותר. סושי מטעם האופוזיציה או הממשלה, ולעיתים אפילו שוטרים, נהגו להסתובב באזור הקלפיות, להפחיד או אפילו להרביץ לבוחרים של המפלגות היריבות. מכיוון שרק שכבה מצומצמת של בעלי רכוש רב נהנתה מזכות ההצבעה, כל קול קבע – ולפיכך הרתעת מצביעים היתה טקטיקה מאד אפקטיבית. אולם בכל זאת, אסור להגזים בהשפעתה של האלימות הפוליטית. בבחירות 1892, למשל, הממשלה ניסתה להפעיל אלימות בכל הדרכים שעמדו לרשותה, הן שוטרים והן בריונים פרטיים, כדי להרתיע את מצביעי האופוזיציה – אולם בכל זאת המפלגות הליברליות ניצחו ברוב גדול. ממילא, פעילות הסושי ביום הבחירות איבדה מחשיבותה עם הנהגת ההצבעה החשאית ב-1900 והרחבת זכות ההצבעה (ב-1925 לכל הגברים אזרחי יפן) – אם כי ימי הבחירות עדיין היו מרגשים, אלימים ומסוכנים.

            הסושי של כל מפלגה היו מאורגנים כ"קבוצת לחץ" (אינדאייגאן), ארגון מסודר והיררכי להפליא. בראשות קבוצות הלחץ עמדו "בוסים" גדולים כמו מוראנו צוּנָאֶמוֹן ומוריקוּבּוֹ מיקיזוֹ, מנהיגי הסושי של סֶיוּקָאי (אגודת חברי השלטון החוקתי) – גלגולה של מפלגת החירות ואחת המפלגות המבוססות ביותר בפוליטיקה היפנית של תחילת המאה העשרים. מוראנו, כמו בוסים אחרים, נכנס בעצמו לפרלמנט והפך לפוליטיקאי. כיצד גויסו האנשים, אפשר ללמוד מסיפורו של סטודנט בשם אונו באנבוקו, שהלך יום אחד לספריה כדי ללמוד למבחן, ומצא את עצמו במקום זאת צועק ומתפרע בהפגנה של הסיוקאי כנגד עריצות הממשלה במסגרת "המאבק להצלת החוקה" ב-1912. לאחר מכן תהה מדוע עבד בלי כסף, והלך בדיעבד למטה המפלגה כדי להיפגש עם מוראנו. הבוס הזמין אותו לארוחת צהריים "עם בירה וסאקה", שילם לו וייעץ לו "לבלות יותר זמן במטה המפלגה מעתה ואילך." מאותו היום, נטש אונו את לימודיו והפך לבריון מקצועי. אולם סושי רבים התבריינו כעבודת סטודנט, למדו אומנויות לחימה כמו סיוף וג'ודו והשתתפו בקטטות כמעין הכנסה צדדית או פעילות פנאי. יש לציין כי במקרים מסויימים קטטות של סושי סטודנטיאליים היו קשורות ליריבות בין אוניברסיטאות, שכל אחת מהן היתה מזוהה עם מפלגה פוליטית מתחרה.

אחרים, כמו אונו, היו "מקצוענים" של ממש. עם בשנות השמונים של המאה התשע עשרה, כשתופעת הסושי היתה בחיתוליה, רבים מהבריונים האמינו באמת ובתמים באידיאלים הדמוקרטיים של המפלגה, ה"מקצוענים" עשרים שנה מאוחר יותר היו ציניים בהרבה. ידועים לנו למשל הסכמים בין כנופיות יריבות של סושי על התנהגות ראויה בעצרות בחירות. ראשית, יש לתת לכנופייה היריבה להתפרע ולהפריע לנואמים מעט, ורק אז לתקוף ולגרש אותם. מדוע? כמובן – כדי לתת גם ליריבים לקבל שכר על ההפרעה ולא לשלול מהם את פרנסתם.  לקבוצות הלחץ המאורגנות של תחילת המאה העשרים היה גם מחירון, שקבע תגמולים כספיים ספצפיים עבור סוגים מסויימים של פעילות. למשל, אם הרבצת לפוליטיקאי ממפלגה מתחרה, קיבלת יותר כסף בהתאם לחשיבותו. אם היה אחד מבכירי המפלגה היריבה, למשל, התגמול שלך היה גבוה יותר. כמו כן, התשלום התבצע לפי סוג המכות. אם הצלחת להכות בפניו של הפוליטיקאי, קיבלת יותר כסף מאשר אם חבטת אך ורק בטורסו שלו.

ומה עם המשטרה? המעורבות שלה היתה ספורדית. מדי פעם, כמו ב-1889, חוקקה הממשלה חוקים שאפשרו לה לגרוף מאות סושי מחוץ לטוקיו במבצעים מאורגנים. מדי פעם נעצרו הבריונים וישבו בכלא מספר חודשים, אולם בעיקרון  – כל הכוחות הפוליטיים, כולל ראשי משרד הפנים ששלטו במשטרה, נאלצו להשתמש בסושי כנגד יריביהם ולאיש לא היה אינטרס לחסל את התופעה לחלוטין. בספרה, כותבת אייקו מרוקו סיניאוור שכל עוד הסושי לא התנקשו בפוליטיקאים "ממש" (זה קרה לפעמים – אושי טורו עצמו נרצח בידי מורה לאומנויות לחימה, ופוליטיקאי בכיר אחר הותקף מספר פעמים בסכין) הם קיבלו עונשים קלים יחסית. במקרים אחרים, המשטרה היתה שם כדי להקפיד על חוקי המשחק. בעצרת פוליטית אחת, למשל, נכנסו הסושי לגלרייה והתחילו לצרוח. אחד הנואמים הזמין אותם ללכת מכות על הבמה, ושם חיכו להם הסושי המקומיים ובמילים עדינות, פרקו להם את הצורה. אונו, אותו הסטודנט שהוזכר קודם, ניסה לקפוץ מהגלרייה כדי להשתתף בקטטה, אולם הוא וחבריו נעצרו בידי המשטרה ונלקחו מהמקום.

            מעבר לכך, בתי הספר לאומנויות לחימה זוהו לא רק עם אלימות פוליטית בתוך יפן עצמה, אלא עם האימפריאליזם היפני. בעשורים הראשונים לקיומו של הצבא היפני, אומנו הקצינים בסיוף צרפתי ברוח המודרניזציה. אולם בהדרגה, הקנדו – הסיוף היפני – כבש מחדש את הזירה, והצבא ציפה מקצינים לשלוט ברזיו. גם הקראטה נלמד ביחידות מסויימות. אומנויות לחימה היו נפוצות ופופולריות גם באגודות הסתרים הלאומניות – שני מסטרים לסיוף ולג'ודו, למשל, היו מעורבים במבצע הרצח של מלכת קוריאה ב-1895. אואשיבה מוריהיי, מייסד האייקידו, היה חבר בכת דתית אימפריאילסטית במיוחד, אוֹמוֹטוֹ קִיוֹ, השתתף ביחד עם מורו הרוחני במלחמת כנופיות במונגוליה בשירותו של גנרל סיני מקומי וניצל אך בקושי מכיתת יורים.

            אז איך, אפשר לשאול, מזוהות אומנויות הלחימה היום עם שלום דווקא? אין לי הוכחה מוצקה, אבל לדעתי מדובר בחלק מהמיתוג מחדש של התרבות היפנית לאחר מלחמת העולם השנייה. לאחר התבוסה, המיליטריזם היפני נעשה מאוס ופסול בעיני רוב האוכלוסייה. השלום הפך פתאום להיות אידיאל מרכזי, והתרבות היפנית פורשה מחדש בהתאם: אלמנטים מיליטנטיים בשינטו ובבודהיזם הודחקו, למשל, ואלמנטים פציפיסטיים הודגשו ואף שימשו כבסיס להפצת הבודהיזם במערב. דוגמא טובה לכך היא הזן בודהיזם המערבי, כפי שהתפתח מאז שנות השישים. תופעה דומה התרחשה, לדעתי, גם בתחום אומנויות הלחימה – ואלו עברו מטפוריזציה והפנמה כאומנויות רוחניות ופילוסופיות של חישול נפשי, מוסריות ושלום. לא מדובר, כמובן, בהמצאה, אלא בפרשנות מחדש. מסטרים עתיקים כמו מיאמוטו מוסאשי, למשל, בהחלט הבדילו בין דרך הלוחם לבין אלימות גרידא, וגם חלק מהוגי ה"בושידו" של תקופת מייג'י, כמו ניטובה אינאזו (קוויקר באמונתו הדתית) ניסו לעשות זאת. לאחר המלחמה, האלמנטים הללו פשוט הודגשו, ומה שלא היה נוח – נופה ונזרק הצידה. דוגמא מצויינת לכך היא הפילוסופיה של האייקידו, כפי שהיא ידועה בימינו. מייסד האייקידו, אואשיבה מוריהיי, אמנם דיבר על אי אלימות והכלת היריב – ואלו האלמנטים המודגשים כיום. אולם ההרפתקה הצבאית שלו ושל מורו הרוחני במונגוליה נשכחה לחלוטין.

ולבסוף, הייצוא המסיבי של הקראטה, הג'ודו והאייקידו למערב לאחר מלחמת העולם השנייה שינה את המבנים הבסיסיים שזיהו אותם עם אלימות. בערים הגדולות של ארצות הברית ואירופה אלימות זוהתה עם קטטות רחוב שאין "אומנות" מאחוריהן, או עם שיטות לחימה מערביות כהיאבקות ואיגרוף. אומנויות הלחימה היפניות, שהגיעו למערב כמערכת רעיונות מאורגנת וזרה, שהלימוד שלה מצריך משמעת והתמדה, ממילא לא נלמדו בידי בריונים אלא דווקא בידי אנשים מן השורה שחיפשו דרך לא אלימה להגן על עצמם – תופעה שהשתקפה בסרטים פופולריים כמו "קראטה קיד", למשל. אולם בכל זאת – המסורת העתיקה שזיהתה אומנויות לחימה עם אלימות דווקא, נשמרה אפילו במערב בדרכים מורכבות. הביטו – למשל – בסרט האחרון של קראטה קיד, שמתרחש בסין. בעוד הגיבור הטוב הוא פועל כפיים ומסטר "נסתר" של קונג-פו, האיש הרע מנהל בית ספר אלים ומאורגן לאומנויות לחימה. למרבה האירוניה דווקא בית ספר כזה מזכיר יותר מכל את בתי הספר ההיסטוריים לאומנויות לחימה ביפן של סוף המאה התשע עשרה, למשל מוסד ההכשרה לסוֹשי של מפלגת החירות. אולם סביר להניח שאם אומן לחימה מאותו בית הספר היה נכנס לדוג'ו מודרני – כמו זה שאני למדתי בו – "פילוסופית השלום" היתה נראית לו משונה ומגוחכת להפליא.

על סכין שנשלחה באפלה, והוחזרה לנדנה; המתנקש שלא הרג, וחבר לקורבנו, במהלך שתרם למהפך הדרמטי ביותר בהיסטוריה של יפן המודרנית.

מאמר זה הוא השלישי בסדרה על פרשות רצח היסטוריות. הוא הופיע גם באתר "במחשבה שנייה". לשני המאמרים הראשונים, על פרשת ההתנקשות במלכת קוריאה מִין, ראה כאן.

 

חזון בשעת דמדומים

בקיץ 1862, היתה קיוטו אחד המקומות המסוכנים במזרח אסיה.

ברחובות העיר העתיקה, הנודעת בגני הזן, המקדשים ובתי האחוזה המעודנים שלה, לא עבר חודש בלי קרב המוני, מתקפה מן הצללים או התנקשות פוליטית. חבורות חבורות של סמוראים חסרי אדון, בוערים באש שנאת זרים ואהבה קנאית לקיסר, התקבצו במרכז המלכותי העתיק. מנותקים מאדוניהם ומבוקשים על עריקה, לא היה להם לאן לחזור. הסמוראים הללו, שהגיעו מכל רחבי יפן, נודעו בשם "אנשי החזון", או ביפנית, שִישִי. בקיץ 1862, המו רחובות קיוטו שישי נודדים, אלימים ומחפשי הרפתקאות. הם היו מקושרים זה לזה ברשתות מחתרתיות, ועבדו בשיתוף פעולה עם אצילי חצר שאפתנים, שרצו להחליש את כוחם של האדונים הפיאודליים השונים ולהגביר את כוחה של החצר הקיסרית. מעבר לכך, נהנו מתמיכה וסיוע של פשוטי עם שנשבו בקסם דמותם הרומנטית. הסוחר העשיר שירָאישי סייאיצ'ירו, שגר בסביבות קיוטו, השאיל את ביתו לשישי כבית מבטחים ומעוז לפגישות חשאיות. נשים, מגבירות חצר ועד לגיישות, משרתות ועקרות בית, נתנו להם יד תומכת כאשר התחבאו מהמשטרה. הבולטת מביניהן, גיישה ו"מדאם" בשם נָקַנִישִי מִיקִיאוֹ, ניהלה פונדק על אם הדרך לקיוטו, ששימש כמקום מפגש קבוע לשישי שנדדו לבירה מהנחלות הפיאודליות השונות. מספרים, כי ראי שנתנה לאחד מראשי השישי למזכרת בלם כדור רובה והציל את חייו.

היה זה סיומה הסוער של תקופת השלום הארוכה, שנודעה בהיסטוריה היפנית כ"תקופת טוקוגאווה" או "תקופת אדו". ב-1600, הכניע המצביא טוקוגאווה איאֵיאסוּ את אילי המלחמה הפיאודליים של יפן תוך שילוב מנצח בין אגרסיביות צבאית לעורמה פוליטית, ואיחד את המדינה תחת שלטונו. המשטר המורכב שיצר, שנודע לימים בכינוי "בָּקוּפוּ" (ממשלת האוהל), היה מבוסס על תמהיל בין שלטון מרכזי צבאי לביזוריות פיאודלית. מרכז המדינה, וחלק הארי משטחיה הטובים ביותר, היו נתונים לשלטון ישיר של השוֹגוּן מבית טוקוגאווה, ששלט ביחד עם "מועצת הזקנים" שלו. יתר שטחה של יפן היה מחולק בין נחלות פיאודליות (האנים), שכל אחת מהן היתה נתונה לשלטונו של אדון (דָאִימְיוֹ, מילולית: שם גדול). הדאימיו השונים קיבלו שטחים בהתאם לנוסחה מורכבת, שהביאה בחשבון את רקורד הנאמנות שלהם לבית טוקוגאווה.

לאדונים השונים היו סמכויות רבות. השוגון כמעט ולא התערב בדרך שבה ניהלו את נחלותיהם. הוא לא גבה מהם מיסים, לא הכתיב להם מהלכים פוליטיים פנימיים, ונתן להם חופש ניכר לחוקק חוקים בהאנים שלהם. כמו כן, לכל דאימיו היה צבא פרטי משלו. עם זאת, הבקופו שלט על ההאנים השונים באמצעות מערכת מתוחכמת של עונשים ותגמולים. לשוגון היתה זכות להדיח אדון מנחלתו בשל "התנהגות לא ראויה", לצמצם את שטחיו או לקנוס אותו. כל ברית נישואין, ירושה או בניית ביצורים לא היו יכולים להתבצע ללא אישורו. חשוב מכל- לפי חוקי הבקופו, כל דאימיו היה צריך לשלוח את בני משפחתו לאדו, כבני ערובה, ולבלות בבירה כל שנה שנייה, לסירוגין. המסעות התכופים רוששו את הדאימיו ומנעו מהם לצבור כוח שיוכל לסכן את שלטונו של השוגון.

עם זאת, לקראת אמצע המאה התשע עשרה הלך כוחו של הבקופו ונחלש. שוגונים קטינים, חצר ביזנטינית ותככנית, מאבקים סיעתיים ועייפות פגעו בכוחו של המרכז. סדרה של אסונות טבע ומשברים כלכליים הכניסו את הבקופו לחובות עתק, בעוד יריביו הותיקים, הדאימיו של דרום-מערב יפן, צוברים כוח בשל ניהול כלכלי יעיל וחדשני.  עם זאת, רוב הדאימיו היו אף הם אנשים חלשים, שגדלו בכלוב של זהב והותירו את ניהול נחלותיהם בידי שרים ויועצים למיניהם. התפקידים הבכירים היו שמורים לבני המשפחות המיוחסות, בעוד הסמוראים הצעירים והמוכשרים, שהחזיקו את ניהול הנחלה על כתפיהם, חיו חיי עוני והשפלה. המצב הגיע לסף רתיחה עקב כניסתן האלימה של המעצמות המערביות לפוליטיקה היפנית הסבוכה. יפן היתה סגורה באופן ניכר לרוב הזרים מאמצע המאה השבע עשרה, אולם ב-1853 נכנעה ממשלת השוגון בהדרגה לכוחן העדיף של מדינות המערב. עקב דרישתו התקיפה של קומודור מתיו פרי האמריקאי, שהגיע למפרץ אדו עם ספינות תותחים שחורות, הסכימה ממשלת השוגון לכונן יחסים דיפלומטיים עם ארצות הברית. הקונסול האמריקאי הראשון, טאונסנד האריס, לחץ ביעילות על הממשלה, והצליח להשיג "חוזה מסחר וידידות" שפתח כמה מנמלי יפן לזרים. בנמלים, נהנו הזרים מחסינות משפטית מוחלטת, ואם ביצעו פשע- נשפטו בידי הקונסול שלהם. התנהגותם נתפסה כחוצפה שאין כמוה בעיני הסמוראים הגאים. נוכחות הזרים יצרה ביקושים למוצרים רבים וגרמו לעלייה חדה במחירים. הסמוראים, שנחשבו למעמד העליון ביפן, נפגעו במיוחד מבחינה כלכלית, משום שהקצבות שלהם היו קבועות ולא הוצמדו לעליית המחירים. במיוחד נפגעו הסמוראים הצעירים וחסרי הייחוס, בעלי הדרגה הנמוכה שחיו על משכורות רעב. כמה האנשים הללו החלו, בהדרגה, לברוח מהנחלות הפיאודליות שלהם ולהצטרף לחבורות השישי ההולכות וגדלות באדו, בקיוטו ובהאן של צ'וֹשוּ, ששליטיו רחשו עוינות מסורתית לבית טוקוגאווה.

סכינים באפלה

השישי, שהעלו על ראש שמחתם את שנאת הזרים, אכן ניסו להתנקש בסוחרים ודיפלומטים בריטים, צרפתים ואחרים. באדו, ניסתה חבורה גדולה של שישי להצית את הקונסוליה הבריטית ולהרוג את כל יושביה. זרים אחרים מצאו את מותם בנמלים, ברחובות ובסמטאות של יוקוהאמה, עיר הנמל הסמוכה לאֶדוֹ (טוקיו של ימינו). עם זאת, השישי תקפו בחמת זעם לא פחותה את נציגי השוגון והבקופו. ומהי בכלל, הם שאלו, הלגיטימציה של בית טוקוגאווה לשלוט ביפן? מדוע הפקיע את סמכויות השלטון מהקיסר שבקיוטו? האם לא כדי להגן על יפן מפני ה"ברברים המכוערים"? ב-1858, ניצלה החצר הקיסרית, שאף אחד לא טרח להתחשב בדעתה עד אז, את המצב הנפיץ, ו"ציוותה" על הבקופו לגרש את כל הזרים מיפן. ממשלת השוגון, שידעה שאין ביכולתה להתמודד מול מדינות המערב, התעלמה מן ההוראה. בעיני השישי, ששורותיהם התמלאו בסמוראים צעירים, עניים ומתוסכלים, נתפס בית טוקוגאווה, יותר ויותר, כחבורה בזויה של חומסי שלטון שנכשלה בתפקידה להגן על המדינה. בהשפעת מלומדי שינטו רדיקליים, אומני לחימה ומפקדים כריזמטיים, התחילו השישי לנופף יותר ויותר בסיסמה "סוֹנוֹ ג'וֹי": כבדו את הקיסר, גרשו את הברברים.

בפונדקים חשוכים ומוצללים, בין כוסות סאקה חמות וגיישות מפנקות ואוהדות, בבתי זונות דלוחים ומאורות שתייה והימורים, נפגשו השישי ותכננו את המכה הבאה כנגד אויביהם, נציגיה השנואים של הממשלה. בקיוטו לא היו זרים, ולפיכך כוונו כל הפעולות כנגד תומכיו המקומיים של השוגון, אצילים שמרנים שאהדו אותו ומפקדי המשטרה שלו. בצהרי היום או באישון לילה, בבוקר או בשעות הדמדומים, איגפה חבורת שישי את אחד מהשרים, המפקדים או התומכים של הממשלה, שיספה אותו בחרבות וערפה את ראשו. למחרת, נתלה הראש על אחד מהגשרים המרכזיים, בליווי שלט שפירט את "פשעיו". הראשים הערופים, פעורי העיניים, נועדו לשגר מסר שאין שני לו לתושבי הבירה ושליטיה: מי שיתמוך בשוגון, בזרים או בפתיחתה של יפן למערב, ישלם על כך בחייו. חרבות השישי הכו ושיספו לא רק בקיוטו, אלא ביפן כולה, באדו ובנחלות הפיאודליות השונות. ב-1860, תקפה חבורה גדולה של שישי את ראש הממשלה של השוגון, שניהל טיהור דמים מקיף כנגדם, התגברה על שומריו ושיספה אותו בחרבות. ההתנקשות התבצעה באדו, ממש בפתח טירתו של השוגון. פסליהם של שוגונים עתיקים בקיוטו נותצו וראשיהם נתלו בראש חוצות, כדי לסמל מה יהיה בגורלם של יורשיהם. רשתות מידע בחצר הקיסרית, בנחלות הפיאודליות, בקיוטו ובאדו, העבירו מידע בין כנופיות השישי השונות באמצעות שליחים. האקדמיות לסיוף ואומנויות לחימה, שריכזו בתוכן סמוראים אלימים ומיומנים בחרב, היו מרכזים לתסיסה ולפעילות שישי חתרנית. לשישי היו מורים ומפקדים נערצים, רובם מההאן של צ'ושו שבמערב יפן, אולם איש מהם לא שלט בתנועה כולה. תנועת השישי היתה פרועה, ועיצבה את עצמה מחדש באופן תמידי. מעל הכל, חיפשו הסמוראים הצעירים הללו מנהיג.

המתנקש שלא הרג

אחד מהשישי הצעירים הללו, שהגיע מההאן הדרום מערבי טוֹסָה, נקרא סָקמוֹטוֹ רְיוֹמָה. סקמוטו היה נער מהיר מחשבה, זריז וגמיש, שהפליא להילחם בחרב. אומנויות הלחימה הרומנטיות תמיד עניינו אותו יותר מספסל הלימודים ושינונם המשמים של ספרי מוסר בסינית קלאסית. כאחד מאומני החרב הצעירים והמרשימים ביותר בטוֹסָה, נשלח על ידי משפחתו לבירת הבקופו, אדו, כדי ללמוד באחת מהאקדמיות הנודעות לחרב. עוד בהאן שלו חסה בצלו של אחד ממנהיגי השישי המקומיים, ובאדו פגש חברים מהאנים אחרים ונכנס, בהדרגה, לעולם הצללים של פעילות טרור חתרנית. כמו אחרים, נדהם מכניסתם החלקה של הזרים השנואים ליפן, ונשבה בקסמה של המטרה הקדושה, שהיתה משותפת לו ולחבריו: כבד את הקיסר, גרש את הברברים.

לאחר שסיים את לימודיו, חזר סקמוטו להאן שלו, אולם באפריל 1862 נמלט משם, ללא אישור, ונטש את תפקידו. הוא הפך לפורע חוק מקצועי, שישי שנדד ברחבי יפן וחיפש מלחמות והרפתקאות. כאשר הגיע לאדו, החליטו הוא וחבריו להכות בליבה של הממשלה, ולהתנקש באחד השרים הבכירים. השישי, וסקמוטו בתוכם, שמו את עיניהם על אדם מסויים, שנחשב בעיניהם למקור הרוע ואחד מראשי הבוגדים. האיש הזה, פוליטיקאי, מלומד ואדמירל בשם קָאצוּ קָאְישוּ, השתתף במשלחת הראשונה של הבקופו למדינות המערב. הוא טייל ברחבי ארצות הברית ואירופה, והתלהב מהיעילות הצבאית, הלכידות החברתית, הקדמה והתעשייה המודרנית שראה שם. יפן, כך סבר, חייבת לפתוח את עצמה לסחר ולחקות את דרכיו של המערב. רק כך תוכל לבנות לעצמה צי מודרני, להפוך לאימפריה ולהשיב לעצמה את הכבוד הלאומי. כאדם שנודע כתומך נלהב של "פתיחת יפן", היווה קאצו מטרה טבעית לכנופיות השישי. סקמוטו וחבריו החליטו שאת הבוגד הזה הם פשוט חייבים לחסל.

התוכנית היתה פשוטה למדי. סקומוטו וחברו הלכו לבקר דאימיו שהכירו, פוליטיקאי חשוב בדימוס שנודע בקשריו הטובים לשישי ולגורמים מסויימים בממשלה. הם ביקשו ממנו שיתווך, וימליץ לשר קאצוּ לקבל אותם לראיון. הדאימיו, שלא היה טיפש, הבין שלא כדאי לומר "לא" לשני שישי חמושים שעומדים מולו, ונתן להם את כתובתו של קאצו. במקביל, דאג להזהיר אותו שחייו בסכנה.

קאצו, באומץ לב לא אופייני לשרי הבקופו, החליט שלא לברוח או לדווח למשטרה. רחובות אדו וקיוטו המו בכנופיות שישי. אם יתחמק מהשניים האלה, או ידאג למאסרם, מה יהיה בפעם הבאה? ובפעם שלאחריה? ניסיון העבר הוכיח שגם השרים הקשוחים והמוגנים ביותר, כאלו שהקיפו את עצמם בעשרות לוחמים מיומנים, לא הצליחו להתחמק לאורך זמן מחרבות הנקם של השישי. לקאצו, בניגוד אליהם, היתה תוכנית אחרת להציל את עצמו ואת חזונו ליפן פתוחה, עוצמתית ומתקדמת.

לימים, סיפר אחד מהמעורבים בפרשה על השתלשלות העניינים המפתיעה:

"השניים [סקמוטו וחברו] הלכו ישירות לביתו של קאצו, שהוזהר מבעוד מועד. מיד כשנכנסו לבית, הוא קרא: 'האם הגעתם כדי להרוג אותי? אם כן, אנא המתינו עד שנוכל לדבר על זה. השניים נדהמו ולא ידעו מה לעשות."

ברגע שהמתנקשים הניחו את חרבותיהם, קאצו לא איבד אף רגע. הוא סיפר להם על שראה במערב, על העוצמה, היעילות, המדע והקדמה. האם הם רוצים לעזור למולדת באמת ובתמים? להפוך את יפן למדינה חזקה, גאה ובטוחה בעצמה? הוא שותף, כך הסביר, למטרת העל של השישי: לכבד את הקיסר ולגרש את הברברים. אולם כבוד לקיסר אין פירושו השתוללות חסרת מעצורים ומטרה, אלא פעולה נחושה וחכמה לחזק את כוחה של המדינה. ובאשר לגירוש הברברים, השתמש קאצו בשיטת ה"דְרָש". גם הוא בעד גירוש הברברים, אמר, אולם לא באמצעות מלחמת התאבדות. יפן צריכה לפתוח את שעריה, ללמוד את סוד כוחו של המערב, להקים צי ואימפריה, ואז תוכל "לגרש את הברברים". לא בהכרח במובן של סגירת גבולותיה, אלא במובן של "גירוש" וביטול התוכניות להפוך אותה לקולוניה, שפחה חרופה של ארצות הברית ואירופה. "גירוש הברברים", כך הסביר, יכול להיות משולב עם פתיחות. משמעותו האמיתית של המושג אינה הסתגרות או גירוש בפועל של הזרים, אלא עוצמה צבאית, עצמאות וגאווה לאומית. ובאשר לשוגון, הוא לא חשוב באמת. הגיע הזמן שימסור את כל סמכויותיו לקיסר ויסלול את הדרך לרפורמה אמיתית ועמוקה ביפן. לימים, תיאר קאצו עצמו את תגובתו של סקמוטו:

"הוא אמר לי, 'הכוונה הנסתרת שלי הלילה היתה להרוג אותך, בלי קשר לדברים שתאמר. אבל עכשיו, לאחר ששמעתי אותך, אני מתבייש בקנאות צרת האופקים שלי ומתחנן אליך: הרשה לי להפוך לתלמידך."

כך, פתר קאצו את בעית השישי שביקשו את נפשו. כעת, נשמר לא על ידי שוטרים בלתי יעילים של הבקופו, אלא על ידי כנופיית השישי של סקומוטו וחבריו, שגילתה כלפיו נאמנות עזה כמוות. הם פטרלו מסביב לביתו, הרחיקו ממנו שישי אחרים וסייעו לו, לאחר מספר חודשים, להקים בית ספר לספנות שהיווה בסיס ראשוני לצי יפני מודרני.

סקמוטו לא היה היחיד שהשתכנע מדבריו של קאצו. בשנים הבאות, גם לאחר שסר חינו בעיני השוגון ופוטר מכל תפקידיו, הצליח לדבר ולשכנע אחדים ממנהיגיהם החשובים ביותר של השישי, כולל אלו שחלשו על רשת הטרור הארצית. סקמוטו, תלמידו הנלהב, הפך לאיש מפתח בתנועת השישי הארצית, וביחד עם אחרים הצליח להטות את התנועה משנאת הזרים העיוורת שלה, ולהפוך אותה לתנועה רפורמיסטית באמת ובתמים. התנועה הצליחה, ב-1868, להפיל את ממשלת השוגון ולהפוך, במהירות שהדהימה את העולם, את יפן למדינה עוצמתית ומודרנית. סקמוטו עצמו, שתרומתו לתהליך הזה היתה עצומה, לא הגיע בעצמו לארץ המובטחת. הוא איבד את חייו במהלך המהפכה מחרבו של אחד מנאמני המשטר הישן.

סָקַמוֹטוֹ רְיוֹמָה, המתנקש שלא הרג, שעצר לרגע להקשיב ולשמוע לאדם שאותו ראה כבוגד בן מוות, ובהשפעתו הפך מסמוראי אלים לאיש חזון ולמדינאי,נחשב כיום לאחד מגיבוריה הגדולים ביותר של יפן המודרנית.

ולאחר שישים שנה…

אביב 1932, ויפן שוב סוערת וגועשת. קושרי קשר, קציני צבא וצי קנאים ולאומנים, שוב חורשים מזימות ומטילים את אימתם על האליטה הפוליטית בסכינים שנשלחות באפלה. במאי 1932, פרצה חבורת של קצינים כאלה למעונו של ראש הממשלה הישיש, השועל הפוליטי הותיק אינוקאי צוּיוֹשִי. הרוצחים העריצו את השישי וחיקו את דרכיהם. אינוקאי הכיר היטב את סיפור סקמוטו וקאצו. הוא הישיר מבט לעיניהם של המתנקשים שפרצו את דלת חדרו. "בואו נשב ונדבר על זה," אמר להם. הקצין שמולו היסס, אקדחו שלוף וטעון. אבל אז, נכנסה חבורה נוספת של קצינים מהדלת האחורית. "מספיק עם דיבורים!" צעקו וירו בו למוות.

כנראה ששום תרגיל לא עובד פעמיים.