ארכיון הבלוג

אהובתי הרובוט: על הפיתוי לחנך את העם

לאחרונה, פתחו צמד חוקרים אירופים בקמפיין חדש ומתקדם, שקורא לאסור פיתוח רובוטים למטרות מין. בניגוד לכמה אחרים, הם לא מודאגים דווקא מזכויות הרובוטים, אלא יותר מזיהום עולמו הערכי של הציבור בתכני תועבה. מה הקשר בין הצמד הנ"ל למטיפי התשובה, עסקני הזהות היהודית ויתר הנשמות הטובות שקוראות לממשלה לחנך אותנו? ינשוף פוליטי-מדיני על ממלכתיות, משבר בתי הספר הכנסייתיים וקידוש הבינוניות.

_85487859_true_companion_mg_0900

בכל שנה כמו שעון, מתקיים באודיטוריום הגדול של אוניברסיטת הרווארד טקס משעשע להפליא, שמכורים בכל העולם עוקבים אחריו באדיקות. ועדת האיג-נובל מעניקה פרסים לחוקרים שהצליחו להפיק את המחקרים המשעשעים או המגוחכים ביותר בכל תחום ותחום, בין אם פיזיקה, כלכלה, ספרות או רפואה. ידועים במיוחד פרסי האיגנובל לשלום. פעם אחת, ניתן הפרס לחוקרים שבדקו רמות כאב בסוגים שונים של הוצאה להורג, ובשנה אחרת – למדענים במעבדות חיל האוויר האמריקאי שהציעו לפתח פצצה עם חומר כימי, שיגרום לחיילי האויב להתאהב זה בזה. על הטקס הזה, והמסורות המוזרות הקשורות בו, כתבתי כבר כאן בינשוף. היום, הייתי רוצה לנצל את הבמה הזאת כדי להציע הצעה צנועה. אם קברניטי האיג-נובל יחליטו להעניק פרס גם בתחום המגדר, עליהם לתת אותו מניה וביה לצמד החוקרים קתלין ריצ'רדסון ואריק בילינג שפתחו לאחרונה בקמפיין מתקדם ונאור ביותר. השניים, שעוסקים ב"אתיקה של הרובוטיקה", קראו לממשלות להתארגן ולאסור פיתוח של רובוטים למטרות מין.

הצמד, יש לציין, לא מונע מדאגה חסודה לזכויותיהם של הרובוטים. בניגוד לכמה אחרים שדווקא החלו להגג בנושא זכויות האדם של מחשבים, הם סבורים שרובוטים הם יצירה אנושית מוחלטת, ולפיכך, חסרי זכויות משל עצמם. המקור לקמפיין של ריצ'רדסון ובילינג הוא שונה. הם סבורים, כך כתוב באתר הקמפיין, ששימוש ברובוטים למטרות מין יתרום לאובייקטיפיקציה של נשים, יפחית אמפתיה ויחזק אי שוויון בחברה. מה ההבדל בין רובוט שכזה לבין אינספור "עזרים" אחרים שקיימים היום, הם לא אומרים. אבל הנקודה המעניינת היא כדלהלן: ריצ'רדסון ובילינג לא קוראים לאסור את פיתוח הטכנולוגיה הנ"ל, משום שהיא מזיקה או פוגעת בזכויות של מן דהוא, אלא משום שהיא מפיצה ערכים פסולים ואנטי-חברתיים, לדעתם האישית. כלומר, שני המומחים ל"אתיקה רובוטית" קוראים לממשלה להשתמש באמצעי כפייה כדי לחנך את העם לפי השקפת עולמם.

מנסה לחנך את העם - קתלין ריצ'רדסון

מנסה לחנך את העם – קתלין ריצ'רדסון

בכך, כמובן, האתיקנים החביבים הללו אינם חריגים. העולם המערבי הרחב, וגם ארצנו הקטנטונת, מלאים במטיפי מוסר ותשובה דתיים וחילונים, ימנים ושמאלנים, שמרנים ומתקדמים, שרוצים לשכנע את הממשלה לכפות בכוח את הערכים המקובלים עליהם, ולאסור תכנים שאינם חינוכיים. זכור לי עוד ח"כ שלמה בניזרי מש"ס, שבהופעה מדושנת במיוחד בפופוליטיקה, גער במנחה על כך שב"תוכנית יהודית" מראיינים אנשים מדתות אחרות שעלולים "לסחוף את העם לכיוונים אחרים". משרדי הממשלה השונים רוחשים בעסקני "זהות יהודית" למיניהם, שרואים לעצמם שליחות לרפד את נשמותיהם הרכות והתועות של פשוטי העם במורשת אבות. העובדה שהאוכלוסיה היהודית בישראל מסורתית בחלקה הגדול, ושקבוצות שונות מתעסקות עם תכנים יהודיים כחלק מחיי היומיום התרבותיים שלהם, לא משנה במיוחד לאותה העסקונה. לא יהדות כשלעצמה הם רוצים, אלא את הזכות לעצב ולהכתיב אותה לעם, תוך כדי שימוש בכסף ו/או כוח כפייה ממשלתי. באוניברסיטאות אמריקאיות מתפתחות מנהלות פוליטיקלי-קורקט שלמות, שנועדו לחנך את הסטודנטים ל"רגישות גזעית" או ל"מודעות למיקרו אגרסיות", מילות צופן לתיאוריות רדיקליות שזולגות מהסילבוסים האקדמיים לספרי התקנות. באוניברסיטת קולומביה, השתתפות ב"סדנאות רגישות" כאלו הפכה לחובה. מי שהשקפותיו הפוליטיות, רחמנא לצלן, שונות – יחונך, ישתוק, או יסולק. דמוקרטיה במיטבה.

אם נחזור לישראל, הנחת היסוד שתפקידה של הממשלה הוא לחנך את הציבור לערכים כאלו ואחרים, הוא מוסכמה יסודית כמעט בשיח. בכך, למשל, אין הרבה הבדל בין השרה מירי רגב לבין מתנגדיה בעולם התרבות. אלו וגם אלו מאמינים שהממשלה, ו/או אליטות מסויימות, צריכות לחנך את העם. הויכוח הוא על הסמכויות, על התכנים, ובעיקר – על זהות האדם שיחזיק בידו את השיבר.

מי יחזיק את השיבר: אלון גרבוז נואם נגד מירי רגב

מי יחזיק את השיבר: אלון גרבוז נואם נגד מירי רגב

וכאן, אנחנו מגיעים לאחד המשברים האחרונים בישראל, שקשור באופן הדוק לדחף החינוכי-ממלכתי שהזכרנו: השביתה הממושכת של בתי הספר הכנסייתיים, שנפתרה לא מזמן. בלי להיכנס לעובי הקורה, בתי הספר הללו סבלו, במעין פגיעה קולטרלית, מנסיונו המתמשך של משרד החינוך לייבש את בתי הספר הפרטיים, שאינם נמצאים תחת שלטונה של המדינה. בשגרה, בתי ספר מוכרים שאינם רשמיים, היינו כאלה שמלמדים ליבה אולם קובעים את התכנים בעצמם, מקבלים מימון של 75%. כדי לפגוע בחינוך הפרטי הזה, שי פירון קיצץ את המימון. החלטה מקבילה של משרד החינוך, להגביל את תשלומי ההורים שבתי הספר הללו רשאים לגבות משיקולים של שוויון חברתי, הנחיתה גרזן על הצוואר של מערכת החינוך הזאת. העובדה שאיכותם של בתי הספר הכנסייתיים גבוהה מאד, ושבוגריהם משתלבים ותורמים לחברה, לא הורידה ולא העלתה דבר. שי פירון לא היה חזק מספיק כדי לתקוף את החינוך החרדי הפרטי, אולי המטרה העיקרית שלו, אז הוא פגע במטרה קלה ונוחה יותר. לאחרונה נמצא פתרון כלשהו למשבר, אבל כנהוג בישראל, מדובר בהטלאה זמנית שלא פתרה באמת את הבעיה.

למעשה, היומרה של המדינה לחנך את העם היא כל כך מושרשת במדינת ישראל, עד שמשרד החינוך, ולא משנה מי השר, מנהל מזה שנים חורמה בבתי ספר פרטיים באשר הם. המגמה הזאת מקבלת אישור נלהב הן מהימין והן מהשמאל. שלי יחימוביץ', אחת הנציגות המובהקות ביותר שלה, תקפה בחמת זעם את בית הספר הפרטי "חברותא", שאכן נסגר בסופו של דבר. היא סבורה שילדים שגדלים בתנאי חממה יהפכו לאליטה מתנשאת, ושבתי הספר הללו יגזלו את התלמידים והמורים הטובים ממערכת החינוך הממלכתית ויפגעו בערכי השוויון היקרים לה. ומה עם הורים שרוצים לחשוף את ילדיהם לתכנים אחרים, או לחנך אותם לערכים שונים מאלו שמקובלים על הממשלה? שיעשו מה שאומרים להם. יש לנו עם לחנך כאן. אם באמת יש חשש שבתי הספר הפרטיים ימשכו תלמידים טובים יותר (ככל הנראה כי הם מציעים חינוך טוב יותר), לא הגיוני לצפות ממערכת החינוך הממלכתי להשתפר מתוך תגובה לתחרות, להשיל ממנה את שכבות השמרנות והשומן ולעבור שידוד מערכות אמיתי? אבל זה קשה. במקום זה, הגישה היא לחסל את כל מי שמצטיין, כל מי שבולט, וכל מי שחורג מן השורה, בשם אותה בינוניות ממלכתית מקודשת.

קורבן נוח וקל: הפגנה של הורים ותלמידים מבתי הספר הכנסייתיים

קורבן נוח וקל: הפגנה של הורים ותלמידים מבתי הספר הכנסייתיים

בניגוד לאחרים, אני לא חושב שצריך ואפשר לנתק חינוך מערכים. לממשלה מותר גם להחזיק באג'נדה ערכית, בהתאם להכרעת העם בבחירות, אבל היא חייבת להתאפק ולחשוב עשר פעמים לפני שהיא כופה אותה על הציבור. מה אפשר לכפות על מי שרוצה לקבל מימון ממשלתי? לימודי ליבה שיאפשרו לתלמידים להשתלב בשוק העבודה, חינוך לאזרחות בסיסית וערכי פלורליזם בסיסיים שיאפשרו לקבוצות השונות בחברה הישראלית לחיות ביחד בלי לפגוע זו בזו. אזרח משלם מיסים שרוצה לחשוף את ילדיו לתכנים חינוכיים אחרים, לצד הערכים הללו, לא צריך להיתקל במכשולים ממשלתיים, במיוחד לא הגבלות שערורייתיות על תשלומי הורים. הפתרון הטוב ביותר, לדעתי, הוא מתן ואוצ'רים ממשלתיים להורים, שיוכלו לרשום את ילדיהם לכל בית ספר, ממלכתי או פרטי, שמלמד את תוכנית הליבה. הגיע הזמן להפסיק לנסות לחנך את האזרחים, ולתת להם להתווכח על ערכים בכוחות עצמם, במסגרת השוק החופשי של הרעיונות.

 

 

 

כמה הערות על הבחירות

מה אפשר ללמוד מהבחירות לכנסת שהסתיימו בשעה טובה, והאם פולישוק שלנו יחזור סוף סוף לנתניה? מהו הקשר בין לבני לשלושה פנסיונרים על ספסל, כיצד תוכל שלי יחימוביץ' לשקם את כוחה, ומהי העצה הידידותית של הינשוף ליאיר לפיד ובנימין נתניהו? כמה הערות על הבחירות, והפעם – מתמקדים בליכוד ויריביו ממחנה המרכז-שמאל. על ש"ס ומלחמותיה הקטנות והנכלוליות נדבר בשבוע הבא. יש למה לצפות.

 polishuk bbb

מאמר זה פורסם גם באתר קומפרס

נתחיל דווקא מהסוף.

בפולישוק, הסדרה הקומית המוצלחת של שמואל הספרי, עומד הגיבור, פוליטיקאי בינוני ולא מוצלח במיוחד, בפני ברירה קורעת לב: האם להישאר במפלגתו השוקעת, או להצטרף להרפתקה פוליטית חדשה ומסוכנת של היו"ר הפורש. יועץ הסתרים הקשוח, קוֹזוֹ, סוקר בפניו את האופציות השונות, ומוכיח כיצד כל אחת ואחת מהן, ללא יוצא מן הכלל, תוביל אותו לחורבן פוליטי. בסופו של דבר, לא משנה מה יעשה, ייאלץ לחזור לביתו בנתניה ולחפש לעצמו עבודה אחרת.

נראה שהדומה ביותר לפולישוק האומלל שלנו הוא יו"ר קדימה, שאול מופז, שהצליח להיכנס בדוחק לכנסת על גביו של קמפיין פתטי, שכל כולו בקשת רחמים מהבוחרים. כפי שהדברים נראים עכשיו, כל האופציות גרועות מבחינתו. אם ייכנס לממשלה בתפקיד שולי, יתמוסס וייעלם – תומכי הממשלה יצביעו בבחירות הבאות לליכוד, לבית היהודי, אולי גם ליש עתיד. אם יישאר באופוזיציה, גורלו לא יהיה טוב יותר. רק מפלגות אידיאולוגיות חדות, נחושות ואנרגטיות, המדברות לליבו של ציבור בוחרים ספציפי, יכולות לשרוד באופוזיציה עם שני מנדטים. קדימה לא עונה בדיוק להגדרה הזאת. ולבסוף, גם האפשרות שהועלתה לא מזמן על ידי פרשנים – איחוד עם הליכוד תמורה לתפקיד שר הביטחון, אינה מבטיחה במיוחד. מופז אמנם יזכה לקדנציה אחרונה על ההגה, אבל קשה לי לראות מי יבחר בו בליכוד בפעם הבאה אחרי שפרש, בגד וערק פעמים כה רבות. הוא יכול לנסות להידחק ליש עתיד, אבל גם אם לפיד ירצה אותו, מדובר ככל הנראה בסידור לקדנציה אחת בלבד. עצה ידידותית למופז: תהנה מהקדנציה הקרובה.

כדאי שיהנה מהקנדציה הקרובה. שאול מופז.

כדאי שיהנה מהקנדציה הקרובה. שאול מופז.

ההזדמנות של לפיד

עצה ידידותית: לדרוש תשלום גדול במזומן, ועכשיו

ומהעלוב ביותר למנצח הגדול – יאיר לפיד צמח ועלה להיות הפתעת הבחירות. כמי שהתנדב במטה הבחירות של העבודה ב-22 בינואר, שמעתי עוד במהלך היום שלפיד (ביחד עם מרצ) הולך להפתיע מעל ומעבר לכל הציפיות, אבל גם אני הופתעתי מהתוצאה. 19 מנדטים ניתנו למפלגה הזאת (אביעד קליינברג כינה אותה בצדק "אוסף אקראי של חברים של הבוס") והציבו אותה בעמדת כוח חסרת תקדים כמעט בפוליטיקה הישראלית. במאמר קודם, טענתי שעל מנת להשפיע מבפנים, יש צורך במנוף לחץ אמיתי וכואב על ראש הממשלה. אם לא תוכל לאיים עליו באופן ממשי, הוא לא יתחשב בדעתך ורק ישתמש בך כעלה תאנה. באופן נדיר במיוחד, יאיר לפיד עומד עכשיו בקריטריונים הללו. בלעדיו, יוכל נתניהו להרכיב אך ורק ממשלה דחוקה שנתונה לחסדיהם של ש"ס והבית היהודי. כל קרוואן שייאלץ להזיז במאחז יאיים על קיומה, שלא לדבר על הסכנה הנשקפת מעריקים למיניהם – שניים כאלה, והוא בדרך החוצה. אם יתעקש עכשיו ויגלה תבונה פוליטית, יוכל לפיד לכפות על ראש הממשלה נתניהו ויתורים רבים. הוא בוודאי יודע, שרבים וטובים רומו ומוסמסו על ידי נתניהו לפניו. עליו לדרוש תשלום דרמטי, עכשיו ובמזומן – אחרת יימרח ויגלוש במדרון.

            יהיה מעניין לראות מה יתבע לפיד במו"מ הקואליציוני. מעמדו מחייב אותו לקחת את אחד התיקים הבכירים, אוצר, ביטחון או חוץ. שני הראשונים הם התאבדותיים. כשר אוצר, יהיה לפיד חתום על קיצוצים וגזירות, וכשר ביטחון, נו, כולם זוכרים מה קרה לעמיר פרץ. דווקא בתיק החוץ יכולים כישרונותיו לבוא לידיו ביטוי, והוא יכול להפיג משהו מהקיצוניות הליברמנית שהשתלטה קודם לכן על המשרד. אולי, וזו כבר משאלת לב, יוכל לפיד גם לשקם במעט את היחסים הרעועים עם טורקיה. במקביל, עליו לדרוש לאנשיו תיקים חברתיים מרכזיים: את החינוך, השיכון ואולי גם הפנים.

במיוחד, חשוב שיקפיד על מראית עין. הציבור שבחר בו מפונק, קפריזי ועובר במהירות בין מפלגות – ואם לא יביא סחורה, הוא ייעלם בבחירות הבאות כמו מפלגות המרכז לפניו. דווקא הימים הראשונים יהיו קריטיים, וההבטחות הקטנות אך הבולטות לעין חשובות במיוחד. אם, למשל, לא ייכפה על נתניהו ממשלה צרה, בת 18 שרים ונטולת טפילים ללא תיק – מטוטלת ההתלהבות תתחיל להתהפך וזו תהיה תחילת הסוף שלו. בהקשר זה, התעקשותו על הדרת נתן אשל מהמו"מ היתה בחירה אסטרטגית טובה. היא לא עלתה לו בדבר, ויצרה מומנטום תקשורתי חיובי שעל גבו הוא יכול לרכב למשא ומתן. לסיכום – יאיר לפיד יכול לעלות מעלה מעלה, ויכול להתרסק. הנסיבות לטובתו, הכוח בידיו, ואם יתנהל נכון הוא אף עשוי להיות ראש ממשלה בקדנציה הבאה. אם ייכשל, לעומת זאת, יהיה זה אך ורק באשמתו שלו.

שלא יכבד צ'קים מנתניהו  - המנצח הגדול יאיר לפיד

שלא יכבד צ'קים מנתניהו – המנצח הגדול יאיר לפיד

הכרטיס הצהוב של נתניהו

עצה ידידותית: לשרוד

כפי שאמר רובי ריבלין, הכרטיס הצהוב ניתן בבחירות אלו לליכוד. אולי רוב העם רוצה עדיין את נתניהו כראש ממשלה, אבל ברור כי איש לא מתלהב ממנו. כנסי הבחירות שלו היו חצי ריקים ומביכים, מלאים בפקידי עירייה עייפים שאולצו להגיע ועזבו לפני הסוף. עם שלושים ואחד מנדטים, הליכוד הוא עדיין המפלגה הגדולה ביותר, אבל השטח שלו מת ומבועי התמיכה שלו הולכים ומתייבשים. בגדול, קהל הבוחרים סימן שאם ימשיך במדיניותו הנוכחית, גורלו יהיה רע ומר. מהי המדיניות הנוכחית וכיצד יש לשנותה? לא ברור. מה שברור הוא, שהשילוב של סטגנציה מדינית מחד ומס שפתיים למדינה פלסטינית מאידך, היה הרסני לליכוד, מפני שהבריח בוחרים ללפיד מחד ולבנט מאידך. הרסנית עוד יותר היתה עליית מחירי הדיור, שצפה לתודעה בעקבות המחאה החברתית, ומחדלי הממשלה בנושא השוויון בנטל. אם לא יחולל נתניהו מפנה דרמטי באחד מהנושאים הללו, הוא עלול למצוא את עצמו בבחירות הבאות באופוזיציה. גם אם יחולל מפנה כזה, והדבר מסובך ביותר הן בשל מבנה הקואליציה והן בשל התנאים האובייקטיביים, הקרדיט עלול להירשם על שמו של לפיד. גם הרכבת הקואליציה עלולה להיות קשה מנשוא, וכל הצירופים האפשריים יסבלו מחוסר יציבות כרונית. אפשר אולי להושיב את לפיד וש"ס ביחד בהסכם קואליציוני כלשהו, אבל האם ניתן לשמור אותם ביחד לאורך זמן? ימים יגידו. בכל מקרה, מצבו של בנימין נתניהו קשה, ויוסיף להיות קשה לאורך כל הקדנציה, עד לבחירות הבאות.

נגמר לו הסוס. ראש הממשלה בנימין נתניהו

מבועי התמיכה הולכים ומתייבשים. ראש הממשלה בנימין נתניהו

 

הכישלון החלקי של שלי יחימוביץ'

עצה ידידותית: לחזור לבסיס השמאלני, לשתף פעולה עם מרצ ויותר מכל – להתאחד עם התנועה

עם חמישה עשר מנדטים, אין ספק שהעבודה יצאה מהבחירות הללו ושליש תאוותה בידה; רק שני מנדטים יותר מהכישלון המהדהד של אהוד ברק, אחרי ההבטחה הגדולה והסקרים שניבאו, אך לפני מספר חודשים, עשרים וארבע מנדטים. קל לקונן על כניסתה המיותרת של ציפי לבני לזירה, שבזבזה מנדטים יקרים, אולם החור שדרכו חדרה לבני נפער באדיבותה של יחימוביץ'. יו"ר העבודה, כמסתבר,  חזרה על אחת מטעויותיו הישנות, וההרסניות יותר של אהוד ברק: היא ניכרה את קהל תומכיה הטבעי, ששייך רובו לשמאל. וכך, אלו שהאג'נדה המדינית חשובה להם נדדו לציפי לבני או למרצ. אני יודע שהיא היתה מעוניינת למשוך לעבודה תומכים חדשים מימין, אך הדברים אינם סותרים זה את זה. היה אפשר לדבר על הסכם שלום, למשל, בנימה מרכזית ומתונה יותר מהרטוריקה השמאלית של מרצ וחד"ש, אך בכל זאת לדבר עליו כנושא מרכזי. היה אפשר גם להבהיר שהעבודה אינה אויבת של המתנחלים, בלי להתחנף אליהם ולהסתיר את חילוקי הדעות עמם כפי שעשתה יחימוביץ'.

אני לא בטוח, כפי שטוענים מבקרים מסויימים היום, שההצהרה על אי הכניסה לממשלה גרמה ליחימוביץ' לדמם קולות ללפיד. אולי, אבל היא גם הביאה קולות של מצביעים אחרים שאינם מעוניינים בזחילה לממשלת נתניהו, והירידה בסקרים החלה עוד לפני ההתחייבות הפומבית הזאת. הצרה היתה, שההבטחה ניתנה מאוחר מדי, ולכן נתפסה על ידי הפרשנים (אולי שלא בצדק) כ"ספין" או כ"סלטה פוליטית". כך, רוב המצביעים שציפו להצהרה כזאת לא היו מרוצים ממנה. אם יחימוביץ' היתה מבטיחה שלא להצטרף לממשלה לאחר האיחוד בין נתניהו לליברמן, למשל, ההתחייבות היתה נתפסת כאידיאולוגית ונקייה יותר, ואולי היתה מוסיפה מנדטים למפלגת העבודה.

אולם בכל זאת, אין לעבודה יותר מדי סיבות לבכות. חמישה עשר מנדטים זה עדיין לא מעט, והכי חשוב – הנסיבות הותירו למפלגה נישה פוליטית שלמה לעבוד בתוכה. מכיוון שלפיד יישאר בקואליציה, ולבני חלשה ומבולבלת, יחימוביץ' תוכל לפעול רבות כיו"ר האופוזיציה. כך, בעתיד, תוכל לבנות את עצמה מהתנגדות לקיצוצים, הגזירות, ויתר הכישלונות הפוטנציאליים של ממשלת נתניהו-לפיד. אולם רק התנהלות נכונה תאפשר לה לקצור את הפירות הללו. אם תהיה ראש אופוזיציה אנמית ורדומה, כמו לבני בשעתה, תפסיד את עולמה. מיותר לומר שכניסה לממשלה תהיה אסון שאין לתארו: היא תמחק את השרידים האחרונים של אמינות העבודה ועלולה אף לפרק אותה פיזית. כל ההישגים, אם יהיו, ירשמו על שמו של לפיד, אך יחימוביץ' תסבול מהכישלונות. כעת, עליה לקחת את התפקיד של יו"ר אופוזיציה רעשנית ואנרגטית – ולהתעלם מקולות העסקנים והסכינאים במפלגתה. אי אפשר להדיח אותה עד הפריימריז הבאים, ואם תשכיל להשתמש בזמן כהלכה, תוכל להגיע אליהם מעמדה של כוח. חשוב מכל: היה ותשכיל לשתף פעולה עם מרצ ולהתאחד עם התנועה, היא תשפר את מצבה אלפי מונים.

כבר לא מחובקים. שלי יחמוביץ' ועמיר פרץ

כבר לא מחובקים. שלי יחמוביץ' ועמיר פרץ

 

התנועה

עצה ידידותית: להתאחד עם יש עתיד, או עם מפלגת העבודה

עם שישה מנדטים בודדים, התנועה של ציפי לבני היא אחד הכישלונות הגדולים ביותר של הבחירות הללו. את שלי יחימוביץ' מאשימים שנפלה כי התמקדה אך ורק בנושא החברתי, אולם מסתבר כי התמקדות בנושא המדיני בלבד היתה הרסנית אף יותר. לחובתה של ציפי לבני גם עמד גם כישלונה, כראש אחת מהאופוזיציות האנמיות והפתטיות ביותר שזכורות לי. בעיני נתקלתי בלא מעט מצביעי לבני פוטנציאליים, שנרתעו ממנה ברגע האחרון בגלל הסיבה הזאת בדיוק, וגם אלו שהצביעו לה עשו זאת לרוב כברירת מחדל. וכמובן, גם העריקים מקדימה והעבודה לא הוסיפו קולות, ובמקרה הגרוע אולי אף הגעילו והבריחו תומכים. כאן תוכלו לראות את תשדיר "שלושת הפנסיונרים" המצחיק עד דמעות של מרצ, שעוקץ את לבני בנקודה הזאת בדיוק.

במצב הנוכחי, אין ל"תנועה" של לבני שום קיום עצמאי. על ראשיה לחשוב על האסטרטגיה שהם מעדיפים לבחור. השתלבות בממשלה כמסגרת עצמאית היא מסוכנת עד התאבדותית. ששת המנדטים של לבני לא יכולים לתת לה השפעה של ממש על התהליך המדיני, וגם הישגים אפשריים (סבירות נמוכה ביותר) לא ירשמו על שמה, אלא על שמו של לפיד –  במיוחד אם יהיה שר חוץ. אם תרצה בכל זאת להיכנס, עדיף לה להתאחד עם לפיד. עסקה כזאת עשויה להיות אטרקטיבית לשני הצדדים: היא גם תגדיל את כוחו של לפיד, וגם תבטיח את עתידה של לבני. לעומת זאת, אם תעדיף ללכת לאופוזיציה – היא חייבת ליצור איחוד כוחות עם מפלגת העבודה שיבטיח את קיומה כפלג עצמאי. איחוד כזה יכול להיות אטרקטיבי מאד עבור שלי יחימוביץ', כי הוא יעלה את מספר המנדטים ל-21 וישכיח במידת מה את הכישלון החלקית בבחירות. המכשול יהיה, כמובן, עמיר פרץ. מעדות אישית אני יכול לומר כי הוא פופולרי במפלגת העבודה בערך כמו ח'אלד משעל בועד המרכזי של הפת"ח. אבל אם שני הצדדים יתגברו על הבעיה הזאת, הרווח יהיה כולו שלהם.

לא תשרוד לבד. ציפי לבני

לא תשרוד לבד. ציפי לבני

מרצ

ואי אפשר בלי כמה מילים לסיום על ההישג המרשים של מרצ בראשות זהבה גלאון. מסתבר שההשתלטות על המותג הבעייתי "שמאל" וההתמקדות בזכויות האזרח דווקא היו מהלכים מוצלחים במיוחד. בבחירות הללו, אני וכמה מחבריי נתקלנו בתופעה מרתקת: מצביעים שהתלבטו בין מרצ לבנט, או סתם ימנים שהאג'נדה של זכויות האזרח הילכה עליהם קסם. מרצ לא תשפיע על הנושא המדיני, חשו, אולם היא יכולה לדאוג לזכויות הקהילה הגאה או נישואים אזרחיים. זהבה גלאון צריכה להמשיך בדרכה הנוכחית, כאופוזיציה פעילה שיכולה, במידת הצורך, לשתף פעולה עם נציגי הממשלה בחקיקה חברתית. אם תנהג כך, סביר מאד כי תתחזק משמעותית בבחירות הבאות.

מרצ

קריאה אחרונה לשמאלנים – והם תפסו את הטיסה. הנבחרת המנצחת של מרצ

וכל השאר

ושורה אחרונה למצביעי המפלגות הקטנות משמאל, דע"ם, ארץ חדשה, הירוקים, עלה ירוק וכדומה: אני משער שגם אתם יודעים היום כמה שווים המודלים האינטרנטיים ו"מחקרי העומק" שהבטיחו לכם לעבור את אחוז החסימה. כל הכבוד, חברים, הממשלה החדשה של ביבי רשומה גם על שמכם. מכל החבורה הזאת, חבל לי רק שאסמה אגברייה-זחאלקה לא נכנסה לכנסת. אם תשכיל להשתלב בקדנציה הבאה במפלגה כמו מרצ, כולנו נצא מורווחים.

עוד משהו לסיום….

יש מישהו מביניכם שעדיין לא קרא את בלוג תשדירי הבחירות השנון של רחלי רוטנר, נערה בהצבעה? אם לא – איך תדעו מה הקשר בין ציפי לבני להופ קטנטנים, למה אסור להתעסק עם שאול מופז, מיהו האפרוח הכי חמוד ומהי זהותו האמיתית של המשיח גואל ישראל? כאן תוכלו להתענג על כל הטורים כולם. וגם, לאוהבי החידודים מביניכם, לא לפספס את התשדיר של מרצ: "חיים שלי- הכנתי לך אוכל!"

החוט המשולש

מדוע ברית בין שלושה שחקנים נוטה להיות מסוכנת ובלתי יציבה במיוחד? מסמוראים ביפן הפיאודלית ואקדוחנים במערב הפרוע, דרך עסקני ש"ס ועד לציפי לבני, שלי יחימוביץ' ויאיר לפיד – החוט המשולש נוטה להיקרע. בלי להזדקק לנומרולוגיה, הינשוף תוהה על הקללה שמרחפת מעל שלישיות.

וגם – הערה אחרונה לפני הבחירות. מה סקרי סוף השבוע מסמנים באמת למתנגדי ממשלת נתניהו..

 חתולים שלושה

שלושה גברים עומדים זה מול זה בבית קברות נטוש ורחב ידיים, כובעים לראשם ואקדחים שלופים בידיהם. כל אחד מביט בשני האחרים, שעלולים לירות בו בכל רגע, ושוקל עם מי מהם לכרות ברית ארעית ובמי לפגוע. סצנה קלאסית זו, המסיימת את המערבון הנודע "הטוב הרע והמכוער", נכנסה זה מכבר לפנתיאון של הקולנוע. שלושת גיבורי הסרט, בלונדי ("הטוב"), טוּקוֹ (המכוער) ו"עיני מלאך" (הרע) מחפשים אוצר בבית הקברות, ואיש מהם אינו מעוניין לחלוק אותו עם האחרים. במשך זמן קצר שנדמה כנצח הם מביטים בריכוז זה בזה. אם אחד מהם יירה ויהרוג אחר, השלישי עלול לנצל את ההזדמנות ולחסל אותו. התסבוכת, כך מתברר בסופו של דבר, נפתרת באמצעות תרגיל נכלולי. בלונדי יורה ב"עיני מלאך" בלב שקט, רק משום שהוא עצמו פרק את אקדחו של טוּקוֹ ערב קודם לכן. כך, ידע שהגב שלו בטוח כאשר הוא יורה..

משלושה יוצא אחד? סצינת הסיום הקלאסית של "הטוב, הרע והמכוער"

משלושה יוצא אחד? סצינת הסיום הקלאסית של "הטוב, הרע והמכוער"

            תמיד ריתקה אותי השאלה, מדוע צירופים של שלושה אנשים, דווקא שלושה – מעוררים כל כך הרבה עניין, קסם ומתח, ומדוע הם כל כך בלתי יציבים. הרפובליקה הרומית ידעה שני טריאומווירטים, שלטון משותף של שלושה פוליטיקאים – ושניהם קרסו ברעש גדול, כאשר השותפים אוחזים זה בגרונו של זה. גם יפן של המאה התשע עשרה נשלטה בידי טריאוומרט מסוכן ובלתי יציב בדיוק באותה המידה. לאחר המהפכה שהפילה את המשטר הפיאודלי (הרסטורציה של מייג'י), רוב עמדות הכוח המשמעותיות בקיסרות הוחזקו בידי שלוש נחלות פיאודליות- צ'וֹשוּ, סָאצוּמָה וטוֹסָה. כל השלוש התבוננו בלי הפסק זו בזו, והתכוננו להילחם אחת בשנייה, כאשר מנהיגי המדינה מנסים נואשות לשמור על האיזון ביניהן באמצעות תככים מורכבים ומפותלים. טאני קָנג'וֹ, אחד מהגנרלים של טוסה נזכר לימים, שהוא עסק בהכנות צבאיות נמרצות "ליום שבו צ'ושו וסאצומה ירעידו את העולם במאבק ביניהן". בסופו של דבר, ההתפרקות נמנעה רק משום שמנהיגי המדינה מצ'ושו, סאצומה וטוסה הגיעו להחלטה שכך אי אפשר להמשיך, ופשוט פירקו את שלוש הנחלות במהלך מהיר והחלטי.

ואין צורך להרחיק עד רומא ויפן כדי להתבונן בתופעה – מספיק לראות ולקרוא חדשות על הבחירות הכלליות לכנסת. הניסיון ליצור צורה כלשהי של איחוד ושיתוף פעולה בין שלי יחימוביץ', יאיר לפיד וציפי לבני קרס ברעש גדול עוד לפני שהתחיל. מפלגת ש"ס, הנשלטת אף היא בידי הטריאומוורט של דרעי, ישי ואטיאס היא אחת המפלגות הבלתי יציבות והמסוכסכות ביותר, אם כי רק קצה הקרחון של המהומה נשקף לעיני התקשורת. למרות מצג האחדות בצמרת, הסכסוכים בין אנשי דרעי וישי, למשל, הגיעו אפילו לתגרות ידיים. לפעמים נראה שרק השנאה המשותפת לרב אמנון יצחק והחשש מגיוס האברכים, כמו גם דמותו הנקלשת והולכת של הרב עובדיה יוסף, מצליחים להחזיק את הניצים ביחד.

חוסר יציבות כרונית. מרד הסמוראים הגדול ביפן המודרנית, 1877

חוסר יציבות כרונית. מרד הסמוראים הגדול ביפן המודרנית, 1877

האם חוסר היציבות הכרוני הזה, שחוצה תרבויות, ארצות ותקופות, קשור במידה כלשהי למספר השחקנים – שלוש? התשובה היא כן – ולא מסיבות נומרולוגיות. מאבק בין שני שחקנים, חמור ככל שיהיה, ניתן לפתור ולהכריע בקלות רבה יותר. הרבה יותר קל להם להיפגש בשקט, בארבע עיניים, ולסגור דברים ביניהם. כך, סביר להניח, יקרה במשא ומתן קואליציוני עתידי בין בנט לנתניהו (אם כי גם כאן מרחפת ברקע שחקנית שלישית מופרעת ובעייתית במיוחד, שרה נתניהו). כאשר יש בזירה מספר רב של שחקנים, לעומת זאת, הם יכולים להתארגן בסיעות יריבות, דבר המקנה למערכת (לעיתים) מידה כלשהי של איזון ויציבות. כך קרה, למשל, כאשר אילי מלחמה התייצבו זה מול זה בסין של שנות העשרים. מספרם הרב של אילי המלחמה אפשר להם לייצב את המערכת באמצעות בריתות וסיעות משתנות. כל אימת שאחד מהם הפך לחזק מדי, האחרים התאחדו וחיסלו אותו. המבנה הזה, שנראה יציב להפליא, חוסל רק כאשר אילי המלחמה התישו את עצמם במלחמה ארוכה ומיותרת, וברית המועצות התערבה בו בזמן לסייע ליריביהם, אנשי "מפלגת העם" שהצליחו לאחד את רוב סין ב-1927.

שלושה שחקנים, לעומת זאת, יוצרים יחדיו את המצב הנפיץ והבלתי יציב ביותר. קשה מאד לשניים מהם "לסגור עסקה", כי כל אחד חושש באופן תמידי שמא שותפו סגר כבר בשקט עם השחקן השלישי. הם גם לא יכולים להתארגן בסיעות עם מידה מסויימת של סולידריות, כי בכל מצב שהוא – אחד מהם יישאר לבד ויבקש כל הזמן לערער את הקשר של הצמד שמולו. כשלונם של יחימוביץ', לבני ולפיד לייצר גוש מאוחד היא דוגמא קלאסית. יחימוביץ' ולפיד חששו שלבני מרמה אותם, והיא, בתורה חששה מכל אחד מהם. הסיבה שמאבק שולי על הודעה משותפת לתקשורת הפך למלחמה מכוערת של הטלת בוץ, טמונה באי היציבות הכרונית של המבנה המשולש. החשש מהשחקן השלישי אינו מאפשר "לסגור עסקה" בשקט. בדיעבד, נראה שהטעות העיקרית של לבני היתה להיפגש עם יחימוביץ' ולפיד באותו הזמן. אם באמת רצתה לסגור עסקה, היה עליה קודם כל להיפגש בחשאי עם יחימוביץ' ולתאם איתה עמדות, ורק אז לפנות ביחד איתה ללפיד. סביר מאד שהוא היה מסרב, אבל אז היה יכולה להיווצר, לפחות ברית בין העבודה לתנועה.

כמובן שיש לסייג את הדברים: שלישיות יכולות להיות לפעמים יציבות, והבעיות המתוארות לעיל אינן פוקדות את כולן. מרצ, למשל, הורכבה במשך שנים רבות מקואליציה של ר"צ, מפ"ם ושינוי, והצליחה למזג את כולן למבנה מפלגתי מאוחד. אולם במקרים רבים אחרים, המבנה המשולש מועד לפורענות.

שלישייה לא מאושרת: יחימוביץ', לבני ולפיד

שלישייה לא מאושרת: לבני, יחימוביץ' ולפיד

בהקשר זה, הכרזתה של יחימוביץ' שלא תצטרף לממשלה ערבלה מחדש את היחסים בשלישייה. לא לבני ולא לפיד אינם מעוניינים להיכנס לממשלה של ימין וחרדים לבדם, כדי לא להיתפס כעלה תאנה. אם מפלגת העבודה לא היתה מתחייבת שלא להיכנס לקואליציה בשום מצב, היה נוצר תרחיש מעולה דווקא מבחינתו של נתניהו. הוא היה יכול לדבר בחשאי עם שלושת המנהיגים (או לפחות להפיץ שמועה שהוא עושה כן), ולגרום לכל אחד מהם לחשוש כי השניים האחרים עומדים להצטרף בתנאים טובים יותר. במצב עניינים זה, אחד מהם היה שובר בקלות את השורה, וגורר את האחרים פנימה ביחד איתו. כעת, כאשר מפלגת העבודה יצאה מהמשחק, נותרנו רק עם צמד, לבני ולפיד. איש מהם לא ירצה להיכנס לממשלה לבדו, וסביר להניח ששניהם יחששו כי העבודה תשתה את דמם מהאופוזיציה. לכן אנחנו עומדים להיות עדים למשא ומתן מרתק, בוגדני והפכפך במיוחד, כאשר איש אינו יודע מה כוונותיו של הצד השני, והאם אקדחו טעון. סצינת בית הקברות מה"טוב הרע והמכוער" רלוונטית היום כתמיד.

והערה אחרונה על הבחירות: הסקרים של ידיעות אחרונות והארץ בסוף השבוע הזה הראו כי בניגוד לתחזיות הפרשנים, גוש הימין וגוש השמאל קרובים לשוויון. כל מי שמתנגד לממשלתו של בנימין נתניהו ושואף להפילו, מוטב שלא יבזבז את קולו על מפלגות נישה שלא יעברו את אחוז החסימה. עכשיו זו השעה לחזק את המפלגה הגדולה של גוש השמאל-מרכז, מפלגת העבודה, כדי ליצור אלטרנטיבה ברת קיימא למשטר הביביסטי.  לכן, אני מקווה שמתנגדיו של נתניהו יתאחדו ויצאו להצביע אמת, או לפחות למפלגות כמו מרצ שלא ימכרו את קולות מצביעיהן לביבי ובנט תמורת תופינים עבשים.

מעורב ירושלמי

לפעמים מדהים עד כמה הקשר בין הפרשנויות הפוליטיות למציאות בשטח קלוש. ראיות? ביסוס? הצחקתם את שלום ירושלמי. אז קחו מנת מעורב, שבו מול המחשב – ועל הדרך – גלו מי נשלח על ידי הקב"ה כדי להציל את עם ישראל.

 Meorav Yerushalmi 3133

גילוי נאות (1): בבחירות האלה אני תומך במפלגת העבודה, ולכן איני מתיימר להיות אובייקטיבי. אולם התופעה של פרשנויות מופרכות קיימת לצערי לכל רוחב המפה הפוליטית, ומלבד גיא רולניק וכמה אחרים, רוב הפרשנים מתמחים בהפרכת בלונים. אז אם יש לכם דוגמאות לפרשנויות מופרכות כנגד המפלגה החביבה עליכם – התגובות פתוחות בפניכם וגם אשמח לקבל מאמר אורח.

גילוי נאות (2): גם אם אתם לא ממש מכורים לפוליטיקה, אתם חייבים – ממש חייבים – להיכנס ל"נערה בהצבעה" של רחלי רוטנר, בלוג סאטירי על תשדירי התעמולה. אני קראתי אותו באייפון, ברכבת עמוסה בטוקיו, ונקרעתי מצחוק למבטיהם התמהים של שאר הנוסעים. קראו כאן על שאול מופז ומוישה אופניק, ומתי כדאי לברוח בצרחות מהמקלחת, וכאן –  על מכוערים וכוכבניות גיור, וגם – את מי שלח הקב"ה להושיע אותנו מכבלי עבדות. 

מוישה אופניק העביר פעם סמרטוט על השיש? רחלי רוטנר מתפעלת משאול מופז

מוישה אופניק העביר פעם סמרטוט על השיש? רחלי רוטנר מתפעלת משאול מופז

אזרחים מעורבים מבחינה פוליטית, המתעדכנים באופן קבוע בכל מאמר, סקר או התבטאות לקראת "יום הבוחר" שיתקיים בעוד שבוע וחצי, רגילים כבר לפרשנויות פוליטיות מכל סוג, זן ומין – מעטות מהן מעמיקות, רובן חסרות השראה, וחלקן הגדול מופרכות וחסרות בסיס. בניגוד לחוקרים, למשל, פרשנים פוליטיים אינם צריכים להוכיח את דבריהם, ויכולים להפריח לחלל האוויר בלונים חסרי כל ביסוס, ראיה או הוכחה.

לאחרונה, הגדיל לעשות הפרשן הפוליטי של מעריב, שלום ירושלמי. בטורים נמרצים ותכופים, שבוע אחרי שבוע, הפריח לחלל האוויר פרשנויות בחירות שאיש לא יודע מאין הגיעו ועל מה הן מבוססות. במשך חודשיים כמעט, למשל, הוא טען, שוב ושוב, שיו"ר מפלגת העבודה, שלי יחימוביץ', השלימה עם תבוסתה ו"אינה מציגה אלטרנטיבה".  זו תופעה מדהימה, כתב ירושלמי, ש"חוקרים ואנשי מדע המדינה צריכים לעסוק בה". דא עקא, שעל חוקרים כאלה מוטלת חובת הוכחה, שירושלמי רואה עצמו פטור ממנה. מעקב אחרי כל הראיות שעמדו בפנינו באותה התקופה, ראה כי יחימוביץ' מעולם לא "השלימה" עם שום תבוסה – אלא להיפך, פעלה בשטח במרץ חסר תקדים כמעט כדי לשפר את סיכויי מפלגתה בבחירות. הדבר דומה לפרשנים אחרים שפמפמו במשך חודשים כי כל רצונה של יחימוביץ' הוא לזחול לקואליציה של נתניהו. אבל יחימוביץ' דווקא אמרה, שוב ושוב, שהסיכוי שתשב בממשלת נתניהו "אפסי" או "דמיוני". ובכל זאת, הפרשנים שלנו החליטו שבעברית "אפסי" או "דמיוני" פירושו "כן". האם היו להם ראיות נוגדות? ראיונות עם בכירים ממפלגת העבודה שהצביעו על תוכנית סודית להיכנס לממשלה? מסמך מרעיש שנפל בידיהם? לא ממש. עכשיו, כאשר יו"ר מפלגת העבודה הכריזה בריש גלי שלא תשב עם נתניהו בשום מקרה, הפכו הפרשנים את הודעתה ל"סלטה" או ל"פליק פלאק". האמת היא, כפי שהודה אטילה שומפלבי, שכאשר יחימוביץ' אמרה "סיכוי אפסי" היא התכוונה לדבריה, ואף הבהירה אותם לכל בני שיחה במשך שבועות ארוכים. היו אלו רק הפרשנים הפוליטיים השונים שהפריחו מסר הפוך, שמקורו אך ורק בדמיונם הקודח. (דרך אגב, שומפלבי סתר את עצמו וחזר לנגן את הזמירות הישנות בדיוק יומיים אחר כך, אבל מי זוכר). יתכן, כמובן, שיחימוביץ' תפר את הבטחתה, תשקר לבוחריה ותחליט להתאבד פוליטית – אולם יש להביא ראיה כלשהי כדי לטעון, בביטחון עצמי גדול כל כך, שהיא מתכננת לעשות זאת מראש.

מפרשן את הבחירות לדעת - פרשן מעריב שלום ירושלמי

מפרשן את הבחירות לדעת – פרשן מעריב שלום ירושלמי

            בינתיים, ממשיך שלום ירושלמי לפרשן את הבחירות לדעת. לאחרונה, יצא בכותרת כי "פרס מעורב בניסיון האיחוד בשמאל". איך אנחנו יודעים? אה… לבני נפגשה עם פרס, ו"בכיר בליכוד" שיער, ללא כל מידע על תוכן הפגישה, שהיא עסקה בניסיון ליצור גוש חוסם לנתניהו. אלמנטרי ממש, ווטסון. אם "בכיר" אלמוני בליכוד ניחש, זה כנראה מצדיק כותרת ראשית בעיתון. לאותה ידיעה גם צורפה "שיחה" מדומיינת בין שלי יחימוביץ' לציפי לבני, שמציגה את שתיהן באור מגוחך. השיחה כמובן לא היתה ולא נבראה, וכל כולה פרי דמיונו של ירושלמי.

            לא היה שווה לעסוק בתופעה הזאת, אם היא היתה מוגבלת רק לשלום ירושלמי ולאחדים מעמיתיו. הבעיה היא, שהיא הפכה להיות כללית. רבים מהפרשנים הפוליטיים בעיתונות כבר לא רואים עצמם כמשקיפים שתפקידם לפענח את המציאות בעזרת ראיות מוצקות, אלא כאלו שתפקידם לקבוע את סדר היום הפוליטי. אלו אינם דברים בעלמא. גזר הדין של פרשנים יכול להשפיע מאד על זרימת הקולות, ויש לו גם נטייה מרגיזה "לחסל" באיבן מפלגות פוליטיות חדשות עם רעיונות מקוריים. קשה למשל לראות כיצד מפלגה חדשה שאינה דורכת בקונצנזוס, תוכל לשרוד את החיצים שמפנים אליה הפרשנים הפוליטיים. מספיק שנוצר בינם קונצנזוס ש"אין סיכוי" למפלגה מסויימת להצליח, כדי להפוך את התחזית לנבואה שמגשימה את עצמה, כך שנוצר אפקט מסוכן של "המנצח לוקח הכל": מפלגה מבוססת שזוכה לכבוד מהפרשנים, תזכה ליותר קולות להבא. ובעניין מפלגת העבודה, הפמפום הפרשני הבלתי פוסק על "זחילתה" כביכול של שלי יחימוביץ' לממשלת נתניהו הפך במהרה לעובדה מוגמרת בכותרות, יצר דה-מורליזציה בקרב פעילי מפלגת העבודה, תרם בסבירות גבוהה לירידה בסקרים והוביל את יחימוביץ' לשלול את האפשרות באופן מוחלט במסיבת העיתונאים האחרונה שלה. האם ההתפתחות הזאת חיובית או לא – זו שאלה התלויה בעמדתו הפוליטית של כל קורא וקורא. אולם אליבא דכולי עלמא, אין זה תפקידו של פרשן פוליטי להכות גלים באמצעות יצירת "עובדות" פרי הדמיון. כל עיתונאי הנוהג כך, מועל בתפקידו ובאמון שנותנים בו הקוראים.

חוזר לעבודה – למה החלטתי (שוב) להצביע לשלי יחימוביץ'

השבוע, באופן חריג ולרגל הבחירות, עדכון כפול בינשוף. בפעם הזאת, אני מגיע מיפן במיוחד על מנת להצביע, ולכן הבחירה מושכלת וחשובה במיוחד. אתמול הפסקתי להתלבט והחלטתי באופן סופי, ובעדכון המיוחד הזה אני מספר מדוע.

מאמר זה פורסם גם באתר קומפרס

—-

אפתח בוידוי אישי: מערכת הבחירות הזאת חשובה לי במיוחד. לא משום שיש הקובעים כי היא הגורלית בתולדות המדינה (כל מערכת בחירות היא תמיד הגורלית בתולדות המדינה), אלא בגלל נסיבות ספציפיות הקשורות אלי. כעת אני שוהה בטוקיו למחקר דוקטורט, ולפיכך נאלץ לשלם מחיר של כרטיס טיסה כדי להשתתף בחגיגה הדמוקרטית. ואם כבר משלמים מעל לאלף דולר, אז רצוי שהבחירה תהיה נכונה, נבונה ומושכלת.

את נתיב הקמפיין הפרטי שלי התחלתי בוודאות גמורה פחות או יותר: מפלגת העבודה. כאיש שמאל ציוני המתנגד נחרצות לבנימין נתניהו ומדיניותו בכל התחומים כמעט, חשבתי שראוי לחזק את האלטרנטיבה המהותית ביותר לימין ולדרכו. לאחר ההקצנה המטורפת כמעט בליכוד, שהעלה להנהגתו דמגוגים משולחים כמירי רגב, זאב אלקין ודני דנון, או אידיאולוגים מסוכנים כמשה פייגלין, הבחירה הזאת היתה כמעט ברורה. יתר על כן, הבאאז והאנרגיות ששלי יחימוביץ' הביאה למפלגת העבודה, כפי שכתבתי כבר במאמר קודם, מצאו חן בעיני עד מאד.

שלי יחימוביץ'2

יתר האלטרנטיבות בשמאל לא פיתו אותי. ציפי לבני כשלה בדרכה כראש אופוזיציה, ויש חשש כבד שה"תנועה" שלה תתפזר לכל רוח לאחר הבחירות. יאיר לפיד הוא שבשבת ריקה, ומעולם לא הציג תוכנית פוליטית ממשית. גרוע מכך: ישנו סיכוי סביר שייקח את קולות בוחריו ויעביר אותם הישר לקואליציה של נתניהו. מרצ היא מפלגה שאני מעריך מאד, ובמשך שנים ארוכות נמניתי על חבריה ופעיליה. אבל בשנים האחרונות היא נחלשה, הפכה למעין "גטו" סגור של השמאל הקשה, ואיבדה כל השפעה על המערכת הפוליטית. היא לא תוכל להוות אלטרנטיבה אמיתית לנתניהו. הפריימריז במפלגת העבודה והרשימה המעולה, לדעתי, שנבחרה בו, בהחלט חיזקו את החלטתי.

אבל אז, ספקות החלו לכרסם. הקריצות של יחימוביץ' ימינה, סירובה להתבטא באופן עקבי ונחרץ בנושאים המדיניים וחיבתה המוזרה להתנחלויות מצאו חן בעיני פחות ופחות. גרוע מכך: דחיקתו של יריב אופנהיימר, נציג השמאל העקבי, לאחר ועידת המפלגה העלתה חששות כבדים שבכוונתה של יו"ר המפלגה לזחול לקואליציה של נתניהו מיד אחרי הבחירות. "שלי רוצה להיות שר התמ"ת," אמרה מירי רגב בנימת קול לעגנית במהלך נאום האימים שלה בתיכון בית ברל, ואני, באופן אישי, לא הייתי בטוח לחלוטין שהיא טועה. חשבתי שיהיה עצוב מאד אם אסע במיוחד מיפן לישראל, רק כדי לתרום את קולי לקואליציית הימין הקיצוני של בנימין נתניהו.

פרישתו של עמיר פרץ, פוליטיקאי שתמיד הערכתי מאד, ל"תנועה" של ציפי לבני, גרמה לי לחשוב לרגע להפנות את קולי לכיוון הזה. עם כל חסרונותיהם, אולי מצנע, פרץ ולבני יוכלו להציע אלטרנטיבה מדינית לדרכו של הימין הקיצוני. אולם הרהור שני בתפקודה של ציפי כיו"ר אופוזיציה והתבטאויותיה שיותר מרמזו שגם היא מתכוונת לזחול לממשלה, גרמו לי לפסול זאת לחלוטין. שוב מרצ עלתה כאופציה: שמאל לוחמני, אמיתי, טהור. אך אליה וקוץ בה – חסר כוח והשפעה.

ואז הגיעה מסיבת העיתונאים של שלי יחימוביץ' היום, וההצהרה הנחרצת שלא תשב בממשלה עם נתניהו. כולנו למדנו להיות חשדנים כלפי פוליטיקאים, אולם יחימוביץ', עד היום, לא נהגה לרמות באופן גס את בוחריה. כניסה לממשלת ימין היא בכל מקרה מהלך מסוכן מאד מבחינה פוליטית, שהמיט אסון על מפלגת העבודה לא פעם ולא פעמיים. כניסה לאחר הצהרה נחרצת כל כך היא כבר התאבדות פוליטית, ולא נראה לי ששלי יחימוביץ' מתאבדת. אולם דווקא החלק השני של דבריה נראה לי חשוב יותר מהתקפותיה השגרתיות על נתניהו. אם לא תרכיב את הממשלה, אמרה, והסיכויים נוטים למרבה הצער לכיוון זה, תנהיג את האופוזיציה.

לא עם בנט ולא עם ביבי - השמאל חייב להציב אלטרנטיבה

לא עם בנט ולא עם ביבי – השמאל חייב להציב אלטרנטיבה

להנהיג את האופוזיציה? מישהו שמע מנהיג מהשמאל או המרכז מדבר על כך כאפשרות ריאלית? הרי עד היום, הם תמיד זחלו לממשלות אחדות – אסון דמוקרטי בלי קשר לקונסטלציה פוליטית ספציפית. משה פייגלין כתב פעם, דווקא מכיוון ימין, שכפי שקרטל מסחרי רע לצרכנים, ממשלת אחדות היא קרטל רעיוני שפוגע בבוחרים. הפוליטיקאים מתעלמים מהאנשים שבחרו בהם כדי לייצג דרך כלשהי, וחוברים ליריביהם כדי לנהל מדיניות אחידה ללא אלטרנטיבה. ממשלת אחדות מייבשת את מאגר הרעיונות, מייאשת אנשים מהפוליטיקה ומייתרת למעשה, במובן עמוק, את הבחירות עצמן. לא משנה מה הקהל יצביע, הפוליטיקאים ממילא יסתדרו לאחר מכן בינם לבין עצמם.

לכן, כפי שכתב כבר אביעד קליינברג באתר קומפרס, בבחירות הבאות צריך לחשוב גם על הקמת אופוזיציה לוחמת למדיניות הממשלה. מרצ בוודאי תהיה אופוזיציה כזאת, אולם משקלה הסגולי נמוך וקולה חלש מדי מכדי ליצור אלטרנטיבה. בניגוד לציפי לבני, שלי יחימוביץ', אם לשפוט אותה לפי פעילותה עד כה, תהיה ראש אופוזיציה לוחמנית, רועשת ואנרגטית. חשוב מכך – אם מפלגת העבודה תגדל משמעותית, היא תוכל להוות אבן שואבת למערך כוחות חדש לאחר הבחירות. עם תבונה ורגישות פוליטית, אפשר לצרף למשל את ציפי לבני למערך כזה – וכך ליצור אופוזיציה בעלת משקל שתוכל להחליף את הממשלה בבחירות הבאות.

ואם יקרה נס, והתרסקותו של הליכוד בסקרים תהפוך למפולת, גם אז – מפלגת העבודה היא היחידה המסוגלת להנהיג גוש חוסם כנגד נתניהו ולהרכיב קואליציה חלופית.

מכל הסיבות הללו – ההתלבטות שלי נגמרה. בבחירות הקרובות אני חוזר לארץ, ומצביע לשלי יחימוביץ' ומפלגת העבודה.

אינטרסים מצטלבים

הסופר האמריקאי סקוט בייקר כתב פעם, ש"בהתהוות האירועים הגדולים בהיסטוריה, בני אדם אינם יכולים לדעת מראש את השלכות מעשיהם. הבעיה אינה נעוצה, כפי שניתן לשער, בכך שאנשים עוורים להשלכות של הדברים שהם עושים. הבעיה היא דווקא בטירוף הנוצר מפעולות פשוטות המתמזגות יחדיו, כאשר האינטרסים של פלוני מצטלבים עם אלו של אלמוני […] בחיכוך שנוצר בין אינטרסים אנושיים מתחרים, התוצאה תמיד אינה צפויה, ולעיתים קרובות מחרידה."  

לעיתים, הבעיה אינה בעיוורון, אלא דווקא בהיגיון. 

MiSTRAL En.indd

נזכרתי בדברים הללו היום, למשמע המלל הפרשני האינסופי העוסק באירועים הדרמטיים במפלגת העבודה, בראש ובראשונה עריקתו של עמיר פרץ ל"תנועה" של ציפי לבני. היה זה יומם הגדול של הפרשנים הפוליטיים: שוב דיברו הללו על אינטרסים ומשחקי כוח, כבוד ותככים, עלבונות ואופורטוניזם. אחדים מהכותבים ייחסו אופרוטוניזם לפוליטיקאי השנוא עליהם (פרץ או יחימוביץ'), בעוד הם מכירים במניעים האידיאולוגיים, העקרוניים של מי שהם תומכים בו.  אחרים, בעיקר פרשנים פוליטיים מקצועיים, נוטים ממילא לייחס ציניות ואופורטוניזם לפוליטיקאים באשר הם: כולם פועלים אך ורק ממניעים אישיים. אולם בפועל, האמת הרבה יותר מורכבת. הפיצול העגום במחנה השמאל-מרכז נובע משורה של החלטות שקיבלו השחקנים הפוליטיים המרכזיים, שכל אחת מהן הגיונית ומתבקשת בפני עצמה. רק הצירוף של כל ההחלטות ההגיוניות והמתבקשות הללו גורם לפיצול הבלתי הגיוני של מחנה השמאל כולו.

שורש הבעיה נעוץ באמת בסיסית שרבים מתעלמים ממנה: קווי התיחום בין אופורטוניזם, אגו ואידיאולוגיה אצל פוליטיקאים מעורפלים יותר ממה שנהוג לשער. רוב השחקנים הפוליטיים אינם אופורטוניסטים מוחלטים, וגם לא אידיאולוגים טהורי לב. הם מעוניינים לקדם מטרות מסויימות, מאמינים שהם (ולעיתים רק הם) עשויים לקדם אותן, ולפיכך קידום עניינם האישי משתלב במודע או שלא במודע עם השאיפות האידיאולוגיות. גם קו התיחום בין אגו לאידיאולוגיה אינו חד משמעי: פוליטיקאי שנפגע באופן אישי, מזהה זאת לעיתים קרובות עם פגיעה בדרך שהוא מייצג או מאמין בה. כאשר עמיר פרץ, למשל, אומר שהפגיעה האישית בו היא פגיעה בשאיפה לשלום, הוא לא משקר. הוא מזהה, בצדק או שלא בצדק, את "מחנה השלום" של מפלגת העבודה עם עצמו.

עמיר פרץ ושלי יחימוביץ', בימים יפים יותר

עמיר פרץ ושלי יחימוביץ', בימים יפים יותר

כאשר מנתחים את המציאות לפי המפתח הזה, ובהתחשב בנקודת ראותם של השחקנים הפוליטיים, מבינים כי ההחלטות המרכזיות שהתקבלו בידי יחימוביץ', לבני ופרץ בימים האחרונים אינן מגוחכות או "אופורטוניסטיות". להיפך – כל אחת ואחת מהן הגיונית ומתבקשת בפני עצמה. מבחינת יחימוביץ', היה זה הגיוני לחלוטין לדחות את הצעתה של לבני לרוטציה ואיחוד רשימות על בסיס שוויוני. היא, אחרי הכל, הקימה את מפלגת העבודה מהקרשים, ערכה פריימריז דמוקרטיים ומקבלת בסקרים מעל עשרים מנדטים. מדוע היא אמורה להתחלק בהנהגה על בסיס שוויוני עם פוליטיקאית למודת כשלונות, ששווייה בסקרים מתקרב לעשרה מנדטים בלבד (במקרה הטוב)? מעבר לכך, כפי שיחימוביץ' אכן אמרה בנאומה הערב, קבלת הצעת של לבני תפגע במועמדים של מפלגת העבודה, שנבחרו ביושר לאחר פריימריז מפרכים.

הבעיה היא, שעמדתה של לבני הגיונית בדיוק באותה מידה. כפוליטיקאית שקיבלה בעבר 28 מנדטים, כיהנה כשרת חוץ, ניהלה את המשא המדיני עם הפלסטינים וכמעט זכתה בראשות הממשלה, ברור מדוע היא סבורה שעליה להנהיג את הרשימה המשותפת. חשוב מכך: לפי הדברים שהתפרסמו בשעות האחרונות, יחימוביץ' היתה מוכנה להעניק לה את המקום השני בלבד, ולא לאחד בין הרשימות. מבחינתה של לבני, קבלת ההצעה הזאת היתה בגידה מחפירה באנשים שהצטרפו אליה, ולכן לא באה בחשבון. החזון של לבני, כאשר מסתכלים עליו, אינו מופרך כלל וכלל. אמנם סדר היום החברתי הצליח להביא את שלי יחימוביץ' לקו העשרים מנדטים, אבל הגיוני לחשוב שבשביל לזכות בראשות הממשלה, יש צורך גם בחזון מדיני מקיף. לבני היתה יכולה לספק אותו, והשילוב בין השתיים היה עשוי להחזיר לעבודה את אלו שפוחדים מאובדן סדר היום המדיני-בטחוני ולהוסיף לה מנדטים יקרים. גם לבני וגם יחימוביץ' היו הגיוניות ורציונליות, אולם נקודות המבט השונות של שתיהן הפכו, לפחות במובן מסויים, את האינטרסים שלהן למצטלבים. שתיהן פעלו משילוב של אגו וקו רעיוני, משום שכרגיל – כל אחת מהן מזהה את הצלחת הרעיון עם הצלחתה האישית והמפלגתית.

אפשר להתווכח האם הפרישה של עמיר פרץ ממפלגת העבודה היתה מעשה חכם. אני, באופן אישי, נוטה להשיב על כך בשלילה. אולם כאשר מתבוננים בשיקולים שהובילו אותו לצעד הזה, מגלים שגם הם לא היו בלתי הגיוניים. פרץ סבור (ולזכותו ייאמר שאמר זאת תמיד) כי סדר היום המדיני והחברתי שלובים אלו באלו: לא ניתן להגיע לחברה צודקת ללא התקדמות מדינית. כדי לקדם את שתי המטרות הללו, לעבודה אסור להצטרף לממשלת נתניהו בשום תנאי שהוא. בכך, לדעתי, פרץ צודק. לאחר הפריימריז, בהם הגיע להישג מכובד, סבר פרץ שיש מאחוריו מחנה פוליטי. לכן, יצא כנגד יחימוביץ' בביטחון כה רב בשני הנושאים שיקרים ללבו: קידום השלום, ואי הצטרפות לממשלת נתניהו. אולם כאשר ראה שאיש אינו עומד לצדו, וכל האנשים שקידם בפריימריז מתייצבים כאיש אחד מאחורי יחימוביץ', הסיק מכך כי המטרות אותן הוא מעוניין לקדם אינן קיימות בסדר היום של המפלגה. כאן, אפילו יותר מאשר במקרים הקודמים, משתלבים שיקולי אגו ושיקולים אידיאולוגיים: הבידוד האישי של עמיר פרץ זוהה בעיניו עם תבוסת סדר היום אותו הוא מקדם. בפוליטיקה, כך מסתבר, האישי הוא האידיאולוגי.

מאחד גרמניה אוטו פון ביסמרק, מגדולי הפוליטיקאים של העת החדשה. האם גם הוא היה מצטרף ל"תנועה"?

מאחד גרמניה אוטו פון ביסמרק, מגדולי הפוליטיקאים של העת החדשה. האם גם הוא היה מצטרף ל"תנועה"?

יחימוביץ', פרץ ולבני נקטו שלושתם בצעדים הגיוניים, שבכולם יש צדק רב מנקודת ראותם. השילוב של הצעדים הללו מחליש את מחנה השמאל-מרכז, ומפחית את יכולתו לאתגר את גוש הימין בבחירות הבאות. אם אפשר למתוח ביקורת על שלושתם, היא שלא השכילו להביט מעבר להגיוני, המתבקש, המובן מאליו, וזה בדיוק מה שאסטרטגים פוליטיים גדולים באמת עושים. כל מי שמסתכל על פועלם של מנהיגים מוצלחים באמת כביסמרק, למשל, יודע כי רבים מהצעדים שנקטו נראו בלתי הגיוניים ואף מטורפים בשעתם. אולם אותם מנהיגים הפנימו את הסוד שמעטים כל כך מבינים: לא רק ההיגיון וההשלכות המיידיות של הצעדים שלי חשובים, אלא השילוב בינם לבין הצעדים הצפויים של שחקנים אחרים. לכן, בשילוב עם החלטות של יתר השחקנים, צעד הגיוני כביכול עלול להוביל לתוצאה שלילית, וצעד "מטורף" לכאורה עשוי להסתיים באופן חיובי. מעטים המנהיגים שיכולים לקרוא את המפה בצורה כזאת. השמאל והמרכז ייאלצו, למרבה הצער, להסתדר בבחירות הקרובות ללא מנהיגים כאלה.

הכל אישי: סוד הצלחתה של שלי יחימוביץ'

שלי יחימוביץ' היא אחת התופעות המדהימות ואף המוזרות בפוליטיקה הישראלית. כיצד הצליחה העיתונאית המפורסמת לשרוד בבריכת הכרישים של מפלגת העבודה, כאשר רבים אחרים נכשלו כישלון חרוץ? וחשוב מכל – מהם הגורמים שאפשרו לה להרים מפלגה גוססת, גריאטרית מהביוב ממש, ולהפוך אותה למועמדת אפשרית להנהגת המדינה? הינשוף על אסטרטרגיה פוליטית, וקסמו המפתה של יחס אישי.

 

נו טוב, אולי לדבר על "סוד ההצלחה" זה קצת מוגזם, אבל אין ספק ששלי יחימוביץ' היא תופעה מרתקת ואולי אף מדהימה בפוליטיקה הישראלית. עיתונאית שנכנסה לפוליטיקה והתמחתה בנישה מסויימת, כלכלית-חברתית, עם אג'נדה סוציאל-דמוקרטית שנויה במחלוקת קשה, הצליחה לעשות את הלא יאומן ולהקים את מפלגת העבודה מקברה. לא זאת בלבד שהיא הרימה את התנועה מהשפל שאליו הוביל אותה אהוד ברק (מארבעה מנדטים בסקרים לסביבות עשרים), אלא שנראה כי איש בתוך המפלגה אינו מערער באמת על מנהיגותה. כל מי שמכיר את מפלגת העבודה יודע שמדובר בפלא השביעי של העולם: משמעון פרס ועד עמרם מצנע, מאהוד ברק ועד עמיר פרץ, לא היה מנהיג שעלה לראשות המפלגה הזאת ולא הסתבך בקרבות סכינים אינסופיים ועקובים מדם. פרס עמד מול ועידה שלמה שצרחה מולו "לוזר", אהוד ברק עורר שנאה פנים-מפלגתית שמקבילה בערך לשנאתו של אחמדינג'אד ל"ישות הציונית", פרץ אכל מרורים, ומצנע- מי ספר אותו בכלל?

יחימוביץ', כאמור, היא סיפור שונה לחלוטין, וכמו תמיד- להצלחה יש דינמיקה משלה. אפילו אנשי שמאל (כמוני) שנשבעו לא להצביע לעולם למפלגת העבודה, נוטים להפר את השבועה הפעם. כמו בכל סיפור "סינדרלה" מציאותי, לא רק פועלה של יחימוביץ' ואישיותה חשובים, אלא גם הנסיבות החיצוניות. החלל המנהיגותי במפלגת העבודה והשפל הפוליטי המוחלט אפשר לכוחות חדשים לעלות כמעט ללא התנגדות; פואד, שהאכיל מרורים כל יו"ר מאז 1995 ועד היום, ירד בשקט מהזירה, וחשוב מכל – המחאה החברתית של הקיץ העלתה את האג'נדה הכלכלית למקום גבוה, אם כי לא בלעדי כלל וכלל, בסדר היום הציבורי. ללא הנסיבות הללו, כל יתר התכונות של יחימוביץ' לא היו מובילות אותה לאן שהגיעה.

אבל מעבר לזה, מה סוד ההצלחה שלה? כפי שעשינו כאן בינשוף עם משה פייגלין, הכוכב העולה בימין, חשוב להבין את גורמי העומק שמסתתרים מאחורי הנאומים, המילים והפרשנויות. שלום בוגוסלבסקי, אחד הבלוגרים החריפים והמרתקים בסצינת האינטרנט של השמאל, עלה על משהו חשוב מאד באחת הרשומות האחרונות שלו:

מפלגת העבודה, שאם הייתם שואלים אותי לפני שנה, הייתי עונה לכם שצריך לנתק אותה מהמכשירים ולסגור עניין, קפצה בסקרים פי ארבע (!), בתוך שנה אחת בלבד. לפני חצי שנה בלבד, הרעיון ששלי יחימוביץ' תיתפס כמתחרה רצינית לנתניהו היה על תקן בדיחה. עכשיו זאת המציאות. זה לא קרה לבד. היא דופקת עבודה ומה שיותר חשוב, האנשים שסובבים אותה דופקים עבודה. היא הקיפה את עצמה בצעירים מבריקים והיפראקטיביים שבונים את מה שאין כרגע לשום מפלגה גדולה אחרת: שטח.

האנשים שמקיפים את הפוליטיקאי חשובים לא פחות ממנו. ואיזה הבדל יש בין הפמליה של ביבי לזאת של יחימוביץ'. מצד אחד, לשכה שורצת תככים ומזימות מלאה במלוקקים מאנשי אדלסון ומני עסקנים יוצאי "מכוני מחקר" ימניים שיושבים בארמונות המושבה הגרמנית, מזמינים קייטרינג מקינג דיוויד בג'ובות שהם מקבלים ממפעיליהם במפלגה הרפובליקנית ומנוהלים ביד רמה ע"י שרה נתניהו. מהצד השני, אנשים שאני יכול למצוא יושבים לצדי על הבאר בירושלים. זה מה שמשנה לי תשאלו? והתשובה היא כן. זה בדיוק מה שמשנה לי. יש לי ג'ורה שלמה לפתוח על יחימוביץ', על המפלגה שלה, על דרור ישראל וכל הנוגעים בדבר. אבל כרגע, אני לא יכול שלא להחמיא למי שהעלתה מפלגה גוססת למעמד של מתחרה רצינית על השלטון תוך שנה אחת בלבד. קחו את זה כתזכורת קלה למה שאפשר לעשות כשעובדים במקום להסביר למה אי אפשר והכול אבוד.

 בוגוסלבסקי, כדרכו, ניתח את התופעות בתער חד ועלה על המנגנון שמפעיל אותן: שלי יחימוביץ' מוקפת בכוורת תוססת של פעילי שטח וארגון מוכשרים, אנרגטיים ומסורים, שמוכנים ללכת עבורה באש ובמים. בלעדיהם, לא היתה מגיעה לעולם לאן שהגיעה. האנשים הללו מנהלים את אתר האינטרנט והבלוגים שלה, דואגים שתישאר תמיד בראש סדר היום של התקשורת, פועלים ועובדים עבורה יום ולילה בתוך המפלגה, ויוצרים אווירה מתמדת של אנרגיה ודחף להצטיין ולהצליח. חשוב להודות: שלי יחימוביץ' אינה המנהיגה הראשונה במפלגת העבודה שיצרה לעצמה "שטח", אבל – כפי שנסביר להלן – הראשונה שיצרה לעצמה מערך פעילים בר קיימא, שעבד ללא הפוגה זמן רב לפני הבחירות, בשפל תקשורתי מוחלט, היינו – תקופה שבה לרוב המפלגות אין פעילים כלל.

כדי להבין איך היא עשתה זאת, צריך להשוות את הצלחתה לכשלונם של שני מנהיגי עבודה קודמים, אהוד ברק ועמרם מצנע. כמו יחימוביץ', גם ברק נהנה בשיא גדולתו (בסביבות בחירות 1999) מפעילים מסורים ונאמנים שהסכימו ללכת עבורו באש ובמים, נתמכים בסדרה של עמותות שונות ומשונות. אולם הפעילים הללו לא היו באמת "איתו" – הם עבדו עבור המנהיג הדגול, והוא היה תמיד מרוחק- מעין "על אדם" שלעולם לא מקרב אותך אליו באמת. תוסיפו לכך את העובדה המצערת שברק שכח מפעיליו ונאמניו מיד כאשר נבחר, ואלו שנשארו איתו – קיבלו סכינים בגב בהזדמנות הראשונה (זכור הרגע שבו חברי כנסת שנשכבו עבור ברק על הגדר, ראו בעיניים כלות כיצד הוא בורח לדרום אמריקה ברגע שהיו זקוקים לעזרתו בפריימריס), ותבינו מדוע האיש נשאר שנוא ונטוש, ללא תומך ובעל ברית אחד לרפואה. כמו ברק, עמרם מצנע נהנה אף הוא מתמיכתם המסורה של פעילים ועסקנים, אולם גם הוא איבד את הקשר איתם לאחר הבחירות. במקרה של מצנע, הדבר נבע דווקא מגישה הוגנת מדי. המנהיג האידיאליסט מחיפה חשב שהוא מזכ"ל האו"ם, ושיחק את תפקיד היו"ר של כולם. לפיכך, קירב אליו דווקא את יריביו (שבגדו בו כמובן בהזדמנות הראשונה) וסירב לתמוך באלו שעברו עבורו בפריימריס ובמוסדות המפלגה. כמו ברק, גם הוא נשאר לבסוף חשוף בצריח, בלי ידיד ורע. אפילו עמיר פרץ, שהתייחס לפעילים שלו יותר טוב ממצנע וברק, לא הצליח לשמור אותם איתו בתקופות שפל. אני, שביליתי לא מעט במטה בתקופתו של פרץ, ראיתי זרם התלהבות קצר וחולף – אבל לא מחוייבות קבועה. ברגע שנגמרו הבחירות ופרץ התחיל לדשדש, רוב הפעילים עזבו ללא שוב.

לא השכיל לשמור על נאמניו – אהוד ברק.

כמו משה פייגלין בימין, יחימוביץ' נהנית מתמיכה של צוות פעילים מסור שהחל לעבוד איתה בשיא תקופת השפל, כאשר העבודה דשדשה בסביבות ארבעה עד שישה מנדטים בסקרים. הם נשארו איתה בתקופות של יובש תקשורתי, בחודשים על חודשים של עבודה מתסכלת וסיזיפית, כאשר הסיכויים להצלחתה נראו נמוכים עד אפסיים. וכמו במקרה של פייגלין, האלכימיה של הקשר האישי הזה בין מנהיג לפעילים מורכב מארבעה גורמים עיקריים: אידיאולוגיה, תקווה, דיאלוג ויחס אישי.

על האידיאולוגיה אין טעם להכביר מילים. שלי יחימוביץ' מייצגת קו כלכלי-חברתי ברור, שמדבר לליבם של צעירים אידיאליסטיים לא מעטים בשמאל, במיוחד אחרי המחאה החברתית. בניגוד למצב במפלגות קטנות, כמו מרצ למשל, עצם המותג של מפלגת העבודה נותן תקווה, ולו מרוחקת, שאני, כפעיל צעיר, אוכל לממש את האידיאולוגיה שלי ביום מן הימים גם במסדרונות השלטון.

אולם בכך אין די: לרבים יש אידיאולוגיה, אך לא כולם מצליחים לגבש מסביבם צוות כה מסור ונאמן. שלי יחימוביץ' מפיצה אימיילים שבועיים שמגיעים ומדברים בעיקר לחוג הרחב של הפעילים והתומכים המסורים (אך לא רק אליהם). באימיילים הללו יש דיון בנושאים חברתיים, כלכליים, ולעיתים רחוקות יותר גם מדיניים, ברמה שקשה לראות ולמצוא בפוליטיקה הישראלית של היום. מעבר לכך, הם בנויים בסגנון דיאלוגי – סגנונה הייחודי של שלי יחימוביץ' ניכר בכל מילה ומשפט, והרושם שנוצר אצל הקוראים הוא שהאימיילים אינם נכתבים בידי שרף, יחצ"ן, מלאך או שליח. השילוב של סגנון לא יומרני של "שיחה קלילה" עם דיון רציני בנושאים שעל הפרק, קוסם ומחמיא לצעירים מוכשרים ואידיאליסטים שמתעניינים בפוליטיקה. הנה – מנהיגת המפלגה מכבדת אותי, משתפת אותי, מפרטת על פעילותה ומסבירה באופן שווה לכל נפש את עמדותיה – ולא רק בסיסמאות חלולות.

לכך מצטרף גורם נוסף, הייחודי לדעתי לשלי יחימוביץ': יחס אישי לכל פעיל ופעיל. בניגוד לשיטה הפואדית, לא מדובר ביחס המורכב מטובות הנאה פשוטות וברורות כגון ג'ובים. ממילא, סגנון כזה מדבר בעיקר לעסקנים מקצועיים ומבוגרים, מהדור הישן והעייף של מפלגת העבודה – לא אנשים המסוגלים לבנות שטח דינמי ויעיל כמו הצוות של יחימוביץ'. אנשים צעירים בשנות העשרים לחייהם אינם זקוקים לצ'פחות ולהבטחות ברורות לטובות הנאה, אבל הם כן מעוניינים להרגיש שהם משפיעים, שמתחשבים בהם וחושבים עליהם; ושלי יחימוביץ', למזלה הטוב, היא אומנית היחס האישי. היא מארחת את הפעילים, משתתפת בשמחות ובחתונות שלהם, וחשוב מכל – מזכירה אותם בשמותיהם ומספרת עליהם באימיילים למעגל הקוראים הרחב יותר. מהדואל"ים שלה, למשל, אנחנו יודעים כי:

מנהיגה. ברכות ליעל סיני שלנו,שנבחרה השבוע ליו"ר אגודת הסטודנטים באוניברסיטה העברית, והיא תחליף את איתי גוטלר (כן, גם הוא שלנו!) שעשה עבודה מצוינת. יעל היתה עד לא מזמן יו"ר תא אופק של מפלגת העבודה באוניברסיטה, בת 28, חברה של להב, אוהבת ספרים, קולנוע וטיולים, פעילה חברתית נמרצת, כרגע האשה היחידה בראשות אגודה של אוניברסיטה, אבל מצטרפת לחבורה מדהימה של נשים צעירות שנבחרות אצלנו בזו אחר זו לתפקידי מפתח באוניברסיטאות ובמכללות. בהצלחה!

יחס אישי לפעילים – יעל סיני, יו"ר אגודת הסטודנטים באוניברסיטה העברית

ודוגמא אחרת:

מזל טוב למיכל ולסער שהתחתנו ביום שישי. שניהם חיפאים אבל במקור מעין דור (מיכל) ומעין השופט (סער). כן, גם הם פעילים מאוד במפלגת העבודה שמשמשת לאחרונה מועדון הכרויות וחתונות משובח. זה היה טקס חילוני ושוויוני. סער אמנם שבר את הכוס אבל מיכל ברכה, והסבירה שהכוס היא סמל שהעולם שבור ועוד יש מה לתקן בו. את הטקס ערך עופר קורנפלד, שהוא גם יו"ר המטה שלי, גם יזם הייטק וכלכלן, אבל גם יו"ר ארגון הוויה, ארגון שעורך טקסים יהודיים-חילוניים שנטועים ביהדות ומבטאים התחדשות חילונית-ציונית בת זמננו. עוד פרטים על השניים המקסימים האלה בפייסבוק. מאחלת להם הרבה אושר, אהבה והגשמה. ולכולכם – חג שמח ובקרוב אצלכם."

לפעמים, האימיילים מפרטים את ההישגים של הפעילים המרכזיים, באופן שמראה קרבה ואכפתיות וכמובן מסייע להמריץ את היתר:

עמיחי סרגובי, ראש צוות מתנדבי האינטרנט שלנו, כבר חשף בעבר שרוב הלייקים של ביבי באים ממדינות שאזרחיהן לא ממש יודעים לקרוא דף בעברית, כולל אלפי מוסלמים אינדונזים. אלה פשוט חבילות לייקים שנקנות בכסף. עמיחי הכניס את לשכת רה"מ לאמביציה, וההודעה החדשה דווחה כבר על עלייה בלייקים הישראלים. גם הפעם עמיחי חשף שלפתע חצי מהישראלים אצל ביבי הם ילדים מתחת לגיל 17. למה? כי הכי זול לעשות קמפיין ממומן לקבוצת הגיל הזאת. הנה תקשורת עם קצת יותר הסברים.

והיחס האישי מסייע, כמובן, גם לגייס כשרונות נוספים. קל יותר להצטרף למשפחת פעילים מסורה מאשר למפלגה קרה ומנוכרת – כפי שמפלגת העבודה נתפסת קודם, וקדימה (למשל) נתפסת היום:

עכשיו צו גיוס לכל מי שהוא חבר מפלגה, מתפקדים חדשים וחברים ותיקים. פתחו את היומנים ופנו את ארבעה בספטמבר, כי ביום הזה אתם באים להצביע בקלפיות בכל רחבי הארץ, ובוחרים את צירי הועידה שלכם ואת חברי מועצת הסניף שאחר כך יבחרו את מזכיר הסניף. ואל תחשבו לרגע שזה "לעסקנים בלבד"! בדיוק ההיפך. זה בשבילכם. מאוד חשוב לי שתגיעו ותבחרו את האנשים הטובים ביותר, שגם יחזקו את הדרך שלנו.

 

כאמור, אני לא טוען שהיכולת ליצור "שטח" בר קיימא הוא הגורם היחיד להצלחתה של שלי יחימוביץ', אבל הוא בהחלט גורם הכרחי. הביטו, למשל, על יאיר לפיד. כמו יחימוביץ', הוא היה סלבריטאי תקשורת, וכמוה – הוא שואף להנהגה. הסגנון שלו, לעומת זאת, שונה לחלוטין: הוא מדבר בסיסמאות, לא חושף את דיעותיו, מקיף את עצמו ביועצים עלומים ומשתמש בדף הפייסבוק שלו לא כבמה לדיאלוג, אלא רק כדי לשחרר מסרים לחלל החיצון. כל מי שמעז לחלוק עליו או לבקר אותו, דרך אגב, נחסם מיני וביה מהדף. לפיכך, ללפיד יש מעט מאד תומכים מסורים ונלהבים, וגם אלו שיש – ככל הנראה ייעלמו מיד עם הכישלון הראשון. מי שרוצה להבין מדוע שלי יחימוביץ' עולה ולפיד מדשדש, חייב להתחשב גם בגורם הזה.

במשטר דמוקרטי, פוליטיקה היא אומנות היחס האישי. היא מחייבת לקנות את נאמנותם של בני אדם לאורך זמן, בני אדם חופשיים שיכולים לקום ולעזוב בכל רגע. בינתיים, שלי יחימוביץ' הצליחה, מהסיבות שהוזכרו לעיל, לבנות קבוצת תומכים יעילה כזאת בתקופת שפל, ולשמור עליה לאורך זמן. אולם מאחורי ההישגים הללו מסתתרות גם מספר בעיות, שעלולות לחסום את דרכה למעלה ואף להפיל אותה בעתיד. אין צורך לומר, כמובן, שיהיה עליה להמשיך ולתחזק את הקשר האישי עם הפעילים גם לאחר הבחירות, אתגר לא פשוט שרבים נכשלו בו. גם מבחינה זו, היא תוכל ללמוד רבות מהצלחתו של משה פייגלין. אולם בליגה הלאומית של הפוליטיקה, אין די ביצירת יחס אישי מצויין עם הפעילים "שלך", יש לרכוש גם בעלי ברית במחנה הרחב יותר. שלי יחימוביץ' אמנם הצליחה ליצור יחסי חברות מצויינים עם אנשי ימין כמו גדעון סער או מנהיגים חרדים כיעקב ליצמן, אולם אלו לא יהיו בעלי בריתה הפוליטיים אם וכאשר תהיה מועמדת אפשרית להרכבת קואליציה. האם האידיאולוגיה הנוקשה תאפשר לה ליצור יחסים של שיתוף פעולה גם עם מנהיגים ממחנה השמאל-מרכז, אנשים מנוסים ורבי אגו (בלשון המעטה) כאהוד אולמרט, ציפי לבני או יאיר לפיד? אם התשובה שלילית – היא תתקשה לבנות מחנה פוליטי, והאיבה הגלויה שלה לאולמרט אינה מבשרת טובות בהקשר זה. בעיה נוספת הוא כשלונה היחסי, עד עתה, ליצור לעצמה מחנה פעילים מסור ונאמן גם במגזר הערבי (הכרחי לכל מנהיג של מפלגת העבודה). בשלב כלשהו, תצטרך גם להציע לציבור סדר יום מדיני. האם תוכל לעשות זאת בלי להבריח את פעיליה השמאליים מחד, ואת אנשי הליכוד ששוקלים להצביע לה בבחירות מאידך? זה האתגר הגדול ביותר שמפלגת העבודה ומנהיגתה יעמדו מולו בבחירות הקרובות, וסביר שגם לאחריהן.

%d בלוגרים אהבו את זה: