ארכיון הבלוג

אש ללא עשן: ג'ינים מהכלא הישראלי עד לערב הסעודית

חשבתם שג'יני זה הבלון הכחול והמשעשע מאלאדין של וולט דיסני? תחשבו שוב, במיוחד לפני שאתם קוראים למישהו "מג'נון". ינשוף הדמדומים מוציא אותכם למסע במסורת הערבית והפרסית, בין דפי הקוראן, הח'דית, אפוס ח'אתם טאי ואגדות אלף לילה ולילה. איזו ממלכה מסתתרת בין הפסגות של הרי קאף? מהו סיפורו האמיתי של שלמה המלך, ואיפה נמצאת טבעת החותם שלו? אילו סודות טמונים במרתפי הכלא הישראלי לאסירים בטחוניים, ומיהו המיעוט המופלה באמת בערב הסעודית?

 aladdin3

בפברואר 2001, הודעה מיוחדת במינה התפרסמה בקבוצת דיון שגרתית למראה, אחת מרבות בזירת האינטרנט התוססת של העולם הערבי. הפעם זו לא היתה דיעה על ישראל והפלסטינים, פשעי האימפריאליזם האמריקאי או הסכסוך בין עיראק לכווית, אלא טרוניה אתנית מיוחדת במינה. הכותב הזדהה כג'יני, תושב ערב הסעודית, וקונן מרה על הדיעות הקדומות שקיימות בקרב בני אדם כנגדו וכגד בני מינו. "נכון, נולדתי בממלכת השדים בהרי קאף," הוא כותב, "ואני יכול לעוף באוויר ולהזיז בניינים – אבל אני עושה את זה רק כשאני מוכרח. ביומיום אני מתפרנס מהוראת השפה הערבית, כמו אבי לפני, ואני לא שונה מכם: אני אוכל את אותו המזון ומשלם את אותו שכר הדירה. גם בעולם שלנו יש עשירים ועניים, קבוצות דתיות שונות נאבקות זו בזו והמעמד החברתי שלך נקבע לפי הממון שירשת. נכון, אני עשוי מאש חסרת עשן – אבל אם אלחץ לכם את היד אתם לא תישרפו. אני מודה," הוסיף, "שיש ג'ינים מרושעים שנכנסים בבני אדם כבדיבוק, אבל אלו פושעים והממשלה שלנו נלחמת בהם. ואתם – כשאתם מזמנים ג'ינים בהשבעות ולחשים, אתם לא חושבים עד כמה זה משפיל וכואב?" הפיתרון, סיכם, הוא באמנה חברתית חדשה בין ג'ינים ובני אדם שתגרום להם, סוף סוף, לחיות זה לצד זה בדו קיום וכבוד הדדי.

העיר טאייף בערב הסעודית. אולי מסתובבים כאן ג'ינים?

ערב הסעודית, ליד העיר טאייף. אולי מסתובבים כאן ג'ינים?

            הג'יני, יהיה אשר יהיה, לא נשאר בפורום להמשך הדיון, אבל ההודעה שלו, כפי שכותב חוקר הפולקלור המוסלמי רוברט לבלינג בספרו Legends of the Fire Spirits, משקפת ידע מעמיק למדי באחת המסורות המעניינות והותיקות ביותר של חלקים ניכרים מהציביליזציה האנושית, העולם האסלאמי-ערבי שנפרס מזנזיבר ועד מרכז אסיה, ממרוקו במערב ועד סין במזרח. מי הם למעשה הג'ינים? תשכחו מהליצן הכחול והמשעשע בסרט "אלאדין" של דיסני – עבור אנשים רבים, גם היום, ג'ינים הם מציאות יומיומית. כפי שנראה הם מוזכרים במפורש בקוראן, ולפיכך, קשה למוסלמי מסורתי שלא להאמין בקיומם, בדיוק כפי שיהודים רבים מאמינים בקיומם של מלאכים, כשפים ואפילו שיקויי אהבה מריאות של ארנבת.

aladdin

אז זהו שלא

            מאיפה מגיעה המילה "ג'יני"? למעשה, מדובר במסורת עתיקה ששורשיה בתקופה הקדם אסלאמית. באימפריה הרומית רווחה האמונה בגניוס (Genius), מעין "שדים שומרים" שאכלסו את שטח ההפקר המפריד בין האדם לאלים. הגניוס, גירסה רומאית לדיימון היווני, נתפס גם כמי שמעניק השראה לאנשים חכמים במיוחד. סוקרטס, למשל, האמין כי מלווה אותו דיימון פרטי. "גאון" (genius), או סופר בעל השראה, הוא לפיכך אדם שנהנה מברכתו של שד שומר מועיל במיוחד. הוגים נוצרים, כדוגמת אוגוסטינוס הקדוש, נטו לשייך יצורים על-טבעיים מסוג זה לעולם השטן, ובכל זאת היגרה האמונה הזאת גם לתוך העולם הנוצרי. היהודים, מבחינתם, האמינו אף הם ב"רוחין", "לילין" ו"מזיקין", שהשתלבו היטב בסיפורי המקרא. "כל אותן שנים שהיה אדם הראשון בנידוי," אמר רבי ירמיה בן אליעזר (תלמוד בבלי, עירובין דף יח, עמ' ב), "הוליד רוחין ושידין ולילין." המזיקין נולדו לפיכך מזיווג בין אדם הראשון לשדים – יצורים מכונפים המסוגלים לגלות את העתיד. פגיעתם של השדים הללו עשויה להיות רעה, והם מסוגלים לגרום למוות ומחלות, במיוחד לאלו שעושים דברים מסוכנים, כמו למשל לשבת מתחת למרזב. אבל לפעמים, גם במסורת שלנו, שדים יכולים להועיל לבני האדם, אמביוולנטיות שתאפיין מאוחר יותר גם את המסורת המוסלמית. הקטע הבא מהגמרא, למשל, עוסק בעלילותיו של השד בן תמליון:

פעם אחת גזרה המלכות גזרה שלא ישמרו את השבת ושלא ימולו את בניהם ושיבעלו את הנדות. …אמרו מי ילך ויבטל הגזרות? ילך ר' שמעון בן יוחאי שהוא מלומד בנסים. ואחריו מי ילך? ילך ר' אלעזר בר ר' יוסי… יצא לקראתו בן תמליון. רצונכם אבוא עמכם? אמר להם: בקשו כל מה שאתם רוצים. נכנסו לגנזיו לקחת מה שרצו. מצאו שם את האיגרת לקחוה וקרעוה.

תלמוד בבלי מסכת מעילה, דף יז, עמ' א-ב

729200האסלאם, שכבש בסערה את המזרח התיכון החל מהמאה השישית לספירה, לא היה חסין להשפעתן של אמונות אליליות. בדיוק להיפך: הציביליזציה המוסלמית לא רק שינתה אלא גם שחזרה בצורה מסויימת את העולם הקלאסי, היווני-הלניסטי-רומי, הן בתחום הממשל, הן בתחום המדע והפילוסופיה והן בתחום המיתוס והאגדה. למעשה, ג'ינים מופיעים כבר במקור האסלאמי הקדום והחשוב ביותר- הקוראן עצמו:

בראנו את האדם מטיט נוקשה, מעיסת בוץ שהשחירה. ואת השדים בראנו קודם לכן מאש סופת המדבר הלוהטת.

קוראן (תרגום אורי רובין) 15:26

לפי חלק מהאגדות, קבורה כאן עיר מכושפת של ג'ינים. "הרובע הריק", במדבר הדרומי של ערב הסעודית

לפי חלק מהאגדות, קבורה כאן עיר מכושפת של ג'ינים. "הרובע הריק", במדבר הדרומי של ערב הסעודית

מכאן מתחיל סיפור מרתק למדי. השדים במיתולוגיה המוסלמית (ג'ין, ג'אן, אפריט, ע'ול וסוגים רבים אחרים) הם ברואים עצמאיים שלא נוצרו מעפר כמו בני האדם, אלא מסופת המדבר הלוהטת, "נאר אל סמום". לפי סורה 55, פסוקים 14-15, אלוהים ברא את הג'ינים מלשון של אש (מריג' א-נאר), מונח המקובל על המפרשים כאש חסרת עשן. אותה הבשורה דורשת מהמאמינים לקבל את חסדיו של אלוהים ולהאמין אך ורק בו מבלי לשתף בו אחר. אבל, וזו נקודה מעניינת, הפזמון החוזר ("אלו ממתנות ריבונכם תוכלו עוד להכחיש"?) הוא בצורת זוגי. כלומר, לדעת מפרשים מסויימים, הוא מכוון הן לאדם והן לג'ינים. מכאן שגם לשדים יש חופש בחירה. הם אינם יצורים שטניים בהכרח, ויכולים ללכת בדרך הרוע או הצדק, לפי בחירתם. מסיבה זו בדיוק, גם לג'ינים יש דת ואמונה. זוכרים את הג'יני מסעודיה שכתב בפורום שבעולמו יש מאבק של כתות דתיות, בדיוק כמו בעולם בני האדם? גם הג'ינים הם יהודים, נוצרים מוסלמים או עובדי אלילים, והם אף נוטים במקרים רבים לעזור לאחיהם לאמונה מקרב בני האדם ולהציק לבעלי אמונות אחרות.

לג'ינים גם יש מגדר: הם גברים או נשים (סיסג'נדרים, מה שנקרא), וכמו בני אדם הם גם מתאהבים לפעמים – אם כי רומנים בינם לבין בני אדם עלולים להסתיים באופן לא נעים, בעיקר כשהצד האנושי מגלה את אופיו האמיתי של הג'ין. לפעמים הם מתחתנים, וגם חיי הנישואין שלהם סובלים מבעיות. באגדות אלף לילה ולילה, למשל, הופך מלך טוב ומיטיב למסוכן ועצבני לאחר שאשתו בוגדת בו עם עבד שחור וחינני בשם מסעוד. התגובה האינסטינקטיבית שלו היא דווקא לברוח למדבר ולייבב, אבל שם הוא נתקל בג'יני, שמספר לו שהוא לא לבד: אשתו לא מזמן בגדה בו עם שד אחר. המלך, שמשתכנע שנשים בוגדניות מטבען הן בעולם האדם והן בעולם השדים, מחליט להתחתן עם אישה אחרת בכל לילה ולהרוג אותה בבוקר. בסופו של דבר הוא נתקל בשחרזדה שמספרת לו סיפור מרתק בכל לילה, והשאר היסטוריה.

לא רצוי להתעסק איתן - ייצוג של ג'ינית מפתה

לא רצוי להתעסק איתן – ייצוג של ג'ינית מפתה

            אז מה ג'ינים עושים? אם קניתם מנורה עתיקה בשוק הפשפשים ביפו, וחשבתם לשפשף אותה כדי לקבל שלוש משאלות (לא כולל להרוג אנשים, להחיות מתים או לגרום לאחרים להתאהב בכם), אולי תגלו שוולט דיסני היה צריך ללמוד דבר או שניים על ג'ינים ואורחותיהם. ראשית כל, מעבר לעובדה שהם אוהבים לאכול מודמס (פול מצרי) ועצמות, התחביב העיקרי של ג'ינים הוא להשתלט על בני אדם. אחרי הכל, המילה הערבית הידועה למשוגע, "מג'נון", פירושה "אדם שנכנס בו ג'ין":

"צפה לבואו של יום אשר בו יביאו השמיים עשן לעין כל, והוא יכסה את האנשים, זה עונש קשה. ריבוננו, הסר מעלינו את העונש, כי מאמינים אנו. אך מה יועיל להם, אם ייזכרו לאחר שכבר בא אליהם שליח אשר הזהירם ברורות? הם פנו לו עורף ואמרו: אחרים לימדוהו, והוא אחוז שד."

קוראן, בשורה 44

כלומר, אפילו הנביא מוחמד עצמו נחשד בידי סובביו כי לא אלוהים (דרך המלאך גבריאל) התגלה אליו במדבר. רבים מאנשי מכה האמינו בהסבר פשוט בהרבה: "אחרים לימדוהו, והוא אחוז שד." ישנם גם סיפורים, במיוחד בח'דית, על שדים שניסו להפריע לנביא להתפלל והוא מסמר אותם לקיר המסגד, או ג'ינים שמתמחים בחטיפת ילדים. למשל, מסורת שנמסרה מפיו של ג'אבר אבן עבדאללה מתרה בבני האדם לנקוט אמצעי זהירות בשעות בין הערביים. "סגרו את נחיריכם וסתמו את נאדות המים שלכם, הגיפו את דלתותיכם ושמרו את ילדיכם קרוב אליכם, כי הג'ינים משוטטים בשעות הללו והם עשויים להיחטף."

genie1

            באופן כללי, עם בוא האסלאם, נתקלו הג'ינים בבעיה. לפני המאה השישית, נהגו רבים מהם לנצל לקונה במבנה הקוסמי של העולם – מין דליפה בקיר בין הגיהנום לגן עדן, שאפשרה להם לצוטט לדברי המלאכים ולמכור את סודות הבריאה לכל המרבה במחיר. אבל הנביא מוחמד, כך אומרת המסורת, סתם את הדליפה – ומאז הג'ינים התקשו יותר לעשות עסקים. מכיוון שיש גם לשדים בחירה חופשית, היו כאלו מהם שהסיקו את המסקנה הנכונה והמירו את הדת לאסלאם, או לפחות לדתות ספר אחרות (יהדות או נצרות). במכה יש מסגד שנקרא "מסגד הג'ינים", לזכר הסיפור הבא שמופיע בבשורה 72 בקוראן:

אמור, נגלה לי כי חבורת שדים הקשיבה ואמרה, שמענו קוראן קסום המדריך את הבינה, על כן האמנו בו, ולא נוסיף לצרף לריבוננו שותף כלשהו. הוא- יתרומם שמו- ריבוננו הנשגב …. גיששנו בשמיים והנה הם מלאים שומרים עזי נפש וכוכבי אש.. פעם נהגנו לשבת ולצותת, ואולם עתה אורב לכל מצותת כוכב אש, ושוב איננו יודעים אם עומדים להביא קללה על יושבי הארץ או אולי אומר ריבונם להביא ברכה עליהם. עתה יש ישרים בקרבנו ויש גם פחותים מהם, כי כבר התפלגנו סיעות סיעות, והתחוור לנו כי לא יהיה לאל ידנו לגבור על אלוהים בארץ, ולא נוכל לחמוק ממנו. וכאשר שמענו את דבר דרך הישר, האמנו בו. אשר יאמין בריבונו, לא יחשוש מגזל ועוול. יש בינינו מתמסרים ויש מושחתים. המתמסרים הם שוחרי היושר, ואילו המושחתים יהיו עצי הסקה לגיהנום.

מסגד הג'ינים במכה. כאן, לפי האגדה, שמעו השדים את הקוראן ונשבו בקסמו.

מסגד הג'ינים במכה. כאן, לפי האגדה, שמעו השדים את הקוראן ונשבו בקסמו.

כלומר, מבחינת היכולת לבחור בין טוב ורע, אין הרבה הבדל בין שדים ובין בני אדם. כמובן שיש גם ג'ינים לא חסודים במיוחד, אבל גם בהם אפשר לשלוט – אם אתה חזק מספיק. אלוף השליטה בשדים, לפי המסורת המוסלמית, היה לא אחר מאשר שלמה המלך. חוץ מאשר לבנות את בית המקדש ולאסוף לעצמו פילגשים מכל המדינות השכנות, מסתבר ששלמה החזיק גם בצבא שדים לא מבוטל, בו שלט באמצעות חפץ קסום רב עוצמה: טבעת החותם שלו. מי מכם שחושב לצאת למסע אתגרי באמת, יכול לנדוד למדבר המערבי במצרים, באזור סיווה, שם, כך אומרים, טמונה עדיין טבעת החותם של שלמה בתחתית אגם תת קרקעי. ממשלת מצרים, דרך אגב, אוסרת צלילות באגם: מה שבטוח בטוח.

siwa-taghaghien-island Solomons ring.

            אופציה אחרת לטיול אתגרי הוא לנסות למצוא את הג'ינים עצמם. לפי המסורת, הם חיים בממלכה מעבר להרי קאף, אי שם בטבעת המקיפה את העולם. לפי "פלאי הבריאה", היצירה של הגיאוגרף אל-קאזוויני מהמאה ה-13, ההרים הללו מופרדים משאר העולם באוקייאנוס. אם כבר תגיעו להרי קאף, אתם עשוים לגלות שמדובר במקום מעניין למדי. האפוס הפרסי ח'אתם תאי מספר על נוסע שהצליח להגיע לרכס. הרי קאף, כך גילה, עשויים מאבן אזמרגד ירקרקה, ואין ב"ג'יניסטאן" ישות מדינית אחת אלא דווקא ממלכות רבות. העיר הגדולה ביותר נקראת אהרימאן-אבאד (אהרימאן – השטן במיתולוגיה הפרסית הקדם-אסלאמית), ושם מתגורר מלך גדול בטירה מכושפת. כמו ממלכת הפיות של טולקין, עולם הג'ינים מסוכן אך מרתק ומבטיח באותה מידה. הפארי, המוזכרים להלן, הם סוג מסויים של שדים:

Kaf mountain

ח'אתם נפרד מהג'ינים, ובלא מורא עבר את גבולות ממלכת הפארי, ומיום ליום התקרב להר שפסגתו נראתה כמפלחת את השמיים, ומדרונותיו מכוסים באינספור עצים ירוקים למיניהם וסוגיהם. כאשר הגיע לבסיסו של ההר, הפארי התקבצו מכל הצדדים, ואחד אמר לרעהו: "הנה מגיע בן אדם, אותו אנו צריכים להרוג ללא שהיות, משום שהעז בחוצפתו להתקרב להר. הפארי מיהרו לבסיס ההר, תפסו את ח'אתם, נשאו אותו עמם וכאשר קשרו את ידיו ורגליו אמרו לו: "אמור לנו, בן תמותה, מהיכן באתת? מה עסקך? ומי הביא אותך לכאן?" אני מגיע, אמר, מהעיר סורי, בהדרכתו של האל בוראי.

אולם לפארי, כך מסתבר, יש מחלות מסויימות שרק בני אדם יכולים לרפא. ח'אתם מצליח להציל את בנו של המלך ממוות, ועלמה יפיפייה בשם חוסנה פארי מתאהבת בו. מי שזוכה בחסדם של השדים, מקבל טובות הנאה לא מעטות:

ח'אתם הוכנס לדירה מפוארת, עם גדודים של פארי לשרתו ולמלא את כל פקודותיו. הם העניקו לו מזון מכל סוג ומגוון פירות עסיסיים עם מים קרים טהורים כקריסטל.

 

ייצוג הודי של אפוס ח'אתם טאי

ייצוג הודי של אפוס ח'אתם טאי

ובכל זאת, כלל ראשון בעולם השדים הוא ביטחון שדה, כפי שגילה נוסע בדואי מסויים – שהגיע בטעות לממלכת הח'וריות. הח'וריות הן יצורים פלאיים, מעין פיות, שמנהלות ממלכה משלהן במקום נסתר. אותו הנוסע הצליח לזכות בחסדיהן של הח'וריות ובילה אי אלו שנים מאושרות בקרבתן, אולם אז התעקש לחזור לביתו כדי לסדר כמה עניינים. מלכת הח'וריות הסכימה, אבל דרשה ממנו שלא לספר דבר על מה ששמע וראה. אולם אשתו של הנוסע גילתה גלעין מוזר של פרי באמתחו, ונדנדה לו עד אשר סיפר לה על הממלכה הסודית. הח'וריות לא קיבלו בשלוות נפש את עבירת ביטחון השדה הנ"ל, ומחצו את האומלל בין שני הרים.

2005

            עם זאת, יש בעולם ג'ינים רבים שאופיים רע ומושחת עד היסוד, ועדיף שלא להיתקל בהם כלל. אלו אינם בהכרח יצורים מדבריים. במדינות כמו מרוקו, למשל, יש מקצוענים שמתמחים בגירוש ג'ינים מבתים עתיקים וחשודים באמצעות ריטואלים מורכבים שכוללים תפילות, השבעות והתזת דם. לפי רוברט לבלינג, דווקא תושבי הערים והכפרים נטו לפחד מג'ינים הרבה יותר מהבדואים – שראו אותם כעוד אחת מסכנותיו המרובות של המדבר. אבל לפני הפעם הבאה שאתם יוצאים לטיול במדבר, כדי שתכירו סוג מיוחד של ג'ין בשם ע'ול או ע'ולה (ידוע בגירסה האנגלית כג'ול). הע'ולה מופיעה לרוב כאישה יפיפייה עם רגלי חמור, שמפתה נוסע מזדמן, בדרך כלל נער בדואי אומלל, למערה שלה ושם זוללת אותו לתיאבון.

סופת המדבר הלוהטת - לפי הקוראן, זהו כור יצירתם של הג'ינים

סופת המדבר הלוהטת – לפי הקוראן, זהו כור יצירתם של הג'ינים

ג'ינים אחרים הם מסוכנים פחות, אבל בכל זאת יכולים לנצל אותך למטרותיהם. הסיפור האהוב עלי הוא על אותו נוסע בדואי שעבר במדבר, ובדרכו נתקל באורחת קיפודים. "הנה זימן לי אלוהים יתברך ארוחה דשנה מבשר קיפודים," אמר לעצמו, אסף את הקיפודים לשק והמשיך בדרכו. כשהגיע לביתו וניסה לפרוק את המטען, הסתבר לו שהשק ריק. ה"קיפודים" היו בסך הכל ג'ינים שניצלו אותו על מנת לקבל טרמפ….

תיזהרו בפעם הבאה שאתם לוקחים אותו טרמפ

תיזהרו בפעם הבאה שאתם לוקחים אותו טרמפ

                ואיך אפשר בלי נקודה יהודית וישראלית? בספרם, פסיכופתולוגיה של שנאה, מדווחים ג'רלד פוסט ורוברט רובינס על תופעה מוזרה בשולי הסכסוך הישראלי-פלסטיני: גברים-פלסטינים מוסלמים שסובלים מדיבוק של ג'יני יהודיות. שייח' אבו ח'אלד, מגרש שדים מעזה, העיד בפני הכותבים כי מאז פרוץ האינתפיאדה הראשונה ב-1987 מספר הדיבוקים ברצועה עלה פי שלושה, לדעתו בשל פועלם המזיק של קוסמים יהודים. בעזה מסתובבים גם שדים נוצריים, יש לציין. כמו מקביליהם היהודים הם שחורים בצבעם, אבל רק ליהודים יש קרניים. פוסט ורובינס מפנים אצבע מאשימה כלפי "יזמים רוחניים" ומגרשי שדים זריזים שמנצלים את הקונפלקיט לתועלתם האישית, אולם לא תמיד הג'ינים בני דת משה ממלאים תפקיד שלילי כל כך, אפילו בפולקלור הפלסטיני. האתרופולוגית ססיליה רותנברג, שביצעה מחקר שטח של 14 חודשים בכפר ארטס שבגדה המערבית, תיעדה סיפור משונה. אסיר פלסטיני בשם מוחמד ששהה בכלא הישראלי הותקף, כמקובל, על ידי ג'ינית יהודיה, אבל הצליח להתיידד איתה לאחר זמן מה. לא אהבה רומנטית, תודה ששאלתם, אבל חברות אמיצה של ממש. לפעמים, הרשה מוחמד לג'ינית להיכנס לתוכו כדיבוק כדי לשעשע את שאר האסירים או להפחיד את השומרים, אבל מעבר לכך היא לא הזיקה לאיש. אולי בשב"ס צריכים לשקול להזמין אקזורסיסט…

israeli jail

האם כאן נמצאת הג'ינית? כלא מגידו

נ.ב. אם תהיתם מדוע סיפורו של אלאדין (או בשמו האמיתי, עלאא' א-דין), לא עמד במרכז הפוסט הזה, הרי שהסיבה נעוצה במקורו המפוקפק משהו. ישנו חשד כבד שהסיפור הזה, שלא הופיע בכתבי היד המקוריים, הערביים והפרסיים של אלף לילה ולילה, הוא בכלל המצאה של מתרגם היצירה לצרפתית.

aladdin's lamp

על הרים רחוקים: מהארץ התיכונה ועד מלכות חבש – שתי המלצות קריאה

אחרי השבוע הסוער שעבר עלינו עם הבחירות הכלליות לכנסת, אולי כדאי להירגע על הספה עם ספר טוב. בימים טרופים אלה, מגיע אליכם הינשוף עם שתי המלצות קריאה חמות: "סיפור חייו של טולקין" מאת המפרי קרפנטר (בתרגומי שלי), והאפוס האתיופי המסעיר "כבוד המלכים", בתרגום רן הכהן, על התככים והאינטריגות בחצרו המעטירה של שלמה המלך. הינשוף הספרותי במסע חדש, מהארץ התיכונה להרי מלכות חבש.

הרים באתיופיה

נו, אז הבחירות עברו – והמערכת הפוליטית כולה סוערת וגועשת. בניגוד למה שהבטיחו לנו כמה פרשנים בינוניים וחסרי מעוף, התוצאות מפתיעות במיוחד, ורבים כבר שאלו אותי לדעתי. מכיוון שגם אני צריך כמה ימים כדי לנוח ולעכל את הדברים, החלטתי לעזוב בינתיים את הפוליטיקה ולהסיח את דעתכם במשהו נחמד יותר. כמו שכמה מכם יודעים, הגעתי לארץ לגיחה קצרה כדי להצביע ולהתנדב בבחירות, ואת היומיים האחרונים ביליתי בטיסות ממושכות ומתישות מהמזרח התיכון לארץ השמש העולה. ומה יש לעשות בטיסה חוץ מלקרוא ספרים טובים? עכשיו, כשנחתי בשלום בטוקיו, החלטתי לתת לכם שתי המלצות קריאה טובות לסוף השבוע הבא.

 קרפנטר

לפני שנים ארוכות, הוצאת ספרי אחוזת בית ביקשה ממני לתרגם לעברית את סיפור חייו של טולקין, הביוגרפיה של מחבר ההוביט ושר הטבעות מאת המפרי קרפנטר. כחובב ותיק של טולקין ופעיל באגודת טולקין הישראלית, כמובן שקיבלתי על עצמי את המשימה בהתלהבות וניגשתי למלאכה. במשך שנים נותר התרגום על המדף, בעיקר מסיבות של תזמון, וכעת החליטה ההוצאה להדפיס אותו סוף סוף, ולא סתם – אלא עם אחרית דבר מפרי עטו של ד"ר עמנואל לוטם, מתרגם שר הטבעות לעברית.

כל מי שקרא בנשימה עצורה את שר הטבעות, כל מי שאהב את ההוביט והתרגש מסיפורי המיתולוגיה של הסילמריליון, או אפילו סתם אהב את הסרטים של פיטר ג'קסון, ייהנה מיצירתו העשויה לתלפיות של קרפנטר. בניגוד לביוגרפיות משעממות מהסוג המצוי, המחבר אינו מסתפק בלגולל את סיפור חייו של ג'.ר.ר. טולקין. למעשה – זו היתה המלכודת העיקרית שעמדה בפניו, מפני שחייו של טולקין לא היו מסעירים במיוחד. בסך הכל, הוא היה מלומד בריטי אוקספורדי, שחי בפרברים של המעמד הבינוני, יצא לחופשות באתרי נופש משמימים ולא עבר הרפתקאות ברחבי העולם. וזו בדיוק השאלה ששואל קרפנטר: כיצד אדם שנפשו יצאה להרים רחוקים, והפליגה על כנפי הדמיון ליבשות מיתולוגיות ואוקייאנוסים נידחים, הסכים לחיות חיים כל כך שגרתיים? היינו מצפים, אחרי הכל, שמחברם של ספרים כמו ההוביט או שר הטבעות ינהל אורח חיים שונה לחלוטין: יפליג בין קרחונים בקוטב הצפוני, יטייל בג'ונגלים בהודו, או לפחות יבלה את רוב זמנו בין הפסגות הנישאות בשוויץ. טולקין הוא לא הדוגמא היחידה לכך, דרך אגב. קארל מאי, שכתב ספרי הרפתקאות על האינדיאנים בארצות הברית, ספרים שהלהיבו את דמיונם של מיליוני בני נוער ברחבי העולם כולו, לא עזב את אירופה מעודו. ואולי, שואל קרפנטר, הכלב קבור דווקא כאן? אולי יש קשר דווקא בין החיים המשעממים ליצירתיות המשוחררת מכבלי המציאות? כך, הופך ספר שהיה יכול להיות ביוגרפיה שגרתית למסע ייחודי לפסיכולוגיה האנושית, למבועי היצירה והדמיון. סיפור חייו של טולקין הוא ספר חובה לא רק לחובבים, אלא לכל מי שמתעניין בספרות, בפסיכולוגיה, בהיסטוריה בריטית או במיתולוגיה. לספר מוצמדת אחרית דבר שכתב ד"ר עמנואל לוטם – המתרגם החדש של שר הטבעות לעברית. בין היתר, מתייחס ד"ר לוטם גם לפולמוס התרגומים הידוע לשמצה בינו לבין קהילת טולקין הישראלית – כל מי שזוכר את הימים הרחוקים האלה יזכה ללא ספק למנה הגונה של נוסטלגיה (למי שרוצה להיזכר, ראו כאן, כאן וכאן – מדהים שמישהי טרחה לכתוב על זה עבודת מ"א).

Kavod_Hamelachim_-_Ran_Hacohen

רן הכהן מוכר מזה שנים רבות בישראל כמתרגם מחונן מהשפה הגרמנית, וזכור במיוחד לטוב תרגומו למיכאל קולהאס, יצירת המופת הרומנטית של היינריך פון קלייסט. לכן, הופתעתי כאשר ראיתי, בביקור אקראי בחנות ספרים, כי הוא תרגם והוציא בעברית את כבוד המלכים (קָבְּרָה נָגַאשְט) האפוס הלאומי של אתיופיה על שלמה המלך ומלכת שבא. כבוד המלכים תורגם על ידי רן הכהן ישירות מגֶעז, השפה האתיופית הקלאסית – לשון שיש לשער כי מעטים בלבד בישראל שולטים בה. הישגו של המתרגם הוא כביר, ולא יהיה מוגזם לומר שהספר ראוי להיכנס לפנתיאון של תרגומי המופת בשפה העברית. רן הכהן הצליח לתרגם את הסיפור האתיופי העתיק לעברית מקראית-משנאית, שמשמרת את האווירה העתיקה והמיתית של היצירה. ובכל זאת, התרגום בהיר, שוטף וקולח. מעטים הם המתרגמים המסוגלים לתרגם יצירות עתיקות לעברית ארכאית מחד ומובנת מאידך – רן הכהן הוא בלא ספק אחד מהם.

כאן אפשר לקרוא חלק מההקדמה ואת הפרקים הראשונים של התרגום החדש

כתב יד של ספר כבוד המלכים. אתיופית קלאסית: קָבְּרָה נָגַאשְט. אמהרית.: קברה נגאסט.

כתב יד של ספר כבוד המלכים. אתיופית קלאסית: קָבְּרָה נָגַאשְט. אמהרית.: קברה נגאסט.

התרגום של כבוד המלכים מלווה בהקדמה מעמיקה ומאירת עיניים, המגוללת את סיפורו של האפוס על רקע הדת, ההיסטוריה והתרבות העתיקה של אתיופיה; מלכות ההרים העתיקה שהצליחה לעמוד במשך מאות רבות של שנים מול האימפריאליזם המוסלמי והמערבי כאחד. מאז המאה ה-14 ועד לשנות השבעים של המאה העשרים, נשלטה אתיופיה בידי הסולומונים – שושלת קיסרים שרואה את מקורה במלך שלמה ובמלכת שבא. מכאן – שהתנ"ך הוא אחד ממקורות ההתייחסות המרכזיים של התרבות האתיופית, עוד יותר מאשר בנצרות האירופית והמזרחית. נוסע פורטוגזי, למשל, תיאר את הנצרות האתיופית כ"תערובת נתעבת" של מנהגים יהודיים ונוצריים, ואכן האתיופים שמרו באופן מסורתי רבים מדיני הכשרות והשבת. בהקשר זה, יתכן והכנסייה האתיופית הושפעה גם מהקהילה היהודית העתיקה והמפוארת של חבש, ביתא ישראל, שיש הטוענים כי ישבה בהרי חבש עוד בטרם הופעת הנצרות והאסלאם באזור הזה של העולם. לדעתי, דווקא הדמיון בין הרב במנהגים ובתרבות בין היהודים והנוצרים באתיופיה, הוביל את הכנסייה והמלוכה לרדוף את היהודים לא פחות ואף יותר מאשר במקומות אחרים. מעניין, דרך אגב, שנוכחותה של קהילה יהודית זו בישראל לא יצרה עד היום עניין של ממש בתרבות האתיופית, ויש לקוות שתרגומו של רן הכהן הוא ראשיתו של מפנה גם מבחינה זו.

חג הסיגד - החג המרכזי של יהודי אתיופיה

חג הסיגד – החג המרכזי של יהודי אתיופיה

אחד האלמנטים ה"היהודיים" המרכזיים המייחדים את הנצרות האתיופית הוא פולחן ארון הברית. איפה נמצא למעשה הארון המפורסם הזה, שחולל גדולות ונצורות בסיפורי המקרא? הוא הלך עם בני ישראל במדבר, המית חורבן על הפלישתים שחטפוהו, וגם הרג חלק מנושאיו התמימים, עוזא למשל – וכל מי שהעז לגעת או להתבונן בו ללא היתר. אולם הארון נעלם לאחר תקופת בית ראשון ועקבותיו אבדו. מאז ומתמיד, ובמיוחד בעידן המודרני, הלהיבה התעלומה הזאת את דמיונם של רבים. בסרט אינדיאנה ג'ונס והתיבה האבודה, למשל, מחסל ארון הברית גדוד שלם של חיילים וארכיאולוגים נאצים שחופרים אותו בחולות מצרים. מאז יציאת הסרט, ניסו "חוקרים" פופולריים רבים להתחקות אחר מוצאותיו של הארון, ביניהם אריך פון דניקן הידוע, שטען (מפתיע מאד) שארון ה' הגיע דווקא מהחלל החיצון. בספרו, הסתמך דניקן בין היתר על תרגומים של מקורות אתיופיים עתיקים – ועל בסיסם טען שהארון המפורסם טמון עד היום באתיופיה.

לא רק בלשים מפוקפקים קמעא כמו דניקן, אלא גם חוקרים רציניים מסכימים כי לתרבות האתיופית קשר אמיץ למיתוס של ארון הברית. תשמיש הקדושה העיקרי בכנסיות אתיופיות הוא מעין תיבת עץ, לעיתים מצופה בפיתוחי זהב, שנועדה לחקות את הארון. זאת ועוד: בכנסיית מרים ציון העתיקה שבעיר אקסום, טמון לגירסתה של הכנסייה האתיופית ארון הברית האמיתי והמקורי, שנגנב על ידי בנו של שלמה המלך מירושלים.

כנסיית מרים ציון באקסום - כאן, לפי המסורת האתיופית, נמצא ארון הברית שנגנב בידי מנליק מירושלים

כנסיית מרים ציון באקסום – כאן, לפי המסורת האתיופית, נמצא ארון הברית שנגנב בידי מֶנֶלִיק מירושלים

כה חשוב הוא הארון בתרבות האתיופית העתיקה, עד שלעיתים נדמה כי הוא שחקן מרכזי בהיסטוריה הקדושה – לא פחות מהאב, הבן ורוח הקודש. כך, למשל, כותב האפוס כבוד המלכים על בריאתו של הארון (מכונה גם "ציון", כל הציטוטים מתרגום רן הכהן):

אבל למען ציון, תיבת תורתו של אלוהים, ברא תחילה את השמיים ושמח שהיא תהיה משכן לתהילתו בעולם. ברצונו הורידה לארץ ומסרה למשה, כדי שיעשה אותה כתבניתה; ואלוהים אמר לו, "עשה תיבה מעץ אשר לא ירקב וצפה אותו זהב טהור ושים בתוכה את דבר תורת הברית אשר כתבתי באצבעותיי על שני לוחות הברית, למען ישמרו את תורתי" השמיימית והרוחנית בה, וצבעה ויופיה מרהיבים, דומים לישפה ולברקת ולפטדה וליהלום ולתרשיש ולאור; ותאווה היא לעיניים ומשובבת ומטריפה את הלב; כי במחשבת אלוהים נעשתה, לא מעשה ידי אומן מבני האדם, אלא הוא עצמו עשאה משכן לתהילתו. ורוחנית היא ומלאת חסד; שמיימית היא ומלאת אור; חופשית היא ומשכן היא לאלוהות, אשר בשמיים משכנה ועל הארץ תהלך, ותשכון עם בני האדם ועם המלאכים, מולדת האדם, ישועתו, ומשכן לרוח הקודש. ובתוכה עומר זהב כמידת המן שירד מן השמיים; ומטה אהרן, שפרח אחרי שיבש מבלי שהשקוהו מים.

כבוד המלכים, פרק יז: על כבודה של ציון

נזיר אתיופי באקסום

כהן דת אתיופי באקסום

אבל איך בכלל הגיע ארון הברית, שנוצר כפי שראינו עם בריאת העולם, מירושלים לאקסום? בדיוק על השאלה הזאת עונה הסיפור שלפנינו. האפוס, שמסתמך על סיפור שלמה ומלכת שבא בספר מלכים א', מספר בפרוטרוט על המפגש בין המלך התנכ"י האגדי למלכה היפיפייה. בניגוד למסורת האגדתית של הממלכה היהודית בחיימר (דרום תימן), הטוענת כי מלכת שבא הגיעה מדרום חצי האי ערב, טוען כבוד המלכים כי היא היתה מלכת אתיופיה ושמה מָקֶדָה:

ואותה מלכת הדרום היתה נאה ביותר בתואר ובמראה, בדעת ובתבונה, שנתן לה אלוהים כדי שתלך לירושלים ותשמע את חכמת שלמה; שהרי על דעת אלוהים נעשה הדבר, ולרצונו. והיתה עשירה ביותר, כי אלוהים נתן לה כבוד ועושר וזהב וכסף ובגדים יקרים וגמלים ועבדים וסוחרים, והיו סוחרים בשבילה בים וביבשה, בהודו ובאסואן.

כבוד המלכים, פרק כא: על מלכת הדרום

 בעולם האגדתי של האפוס, נשלט היקום בידי שלוש ממלכות שונות: רומא (בינזנטיון), יהודה ואתיופיה. אולם יהודה עומדת לרדת ולשקוע, והעולם עתיד להיות מחולק בין רומא לאתיופיה – הממלכות שקיבלו עליהן את הנצרות. בעיני מחברי כבוד המלכים לא מדובר כמובן בדת חדשה, אלא ביהדות המקורית של ימי שלמה אותה נטש עם ישראל.

מלכת שבא שומעת את שמעו של שלמה המלך מסוחר אתיופי – שמתאר לה עד כמה טובה חצרו, וכמה יפה; כמה נאה מראהו, כמה גדולה חוכמתו וכמה שופע עושרו. המסע קשה אמנם, אולם היא לא מתאפקת ובוחרת להגיע לירושלים. שם, נעתקת נשימתה מהפלאים שהיא רואה:

ותבוא ירושלימה ותבא מנחות למלך, כבוּדה רבה הרצויה לו; וגם הוא כיבד אותה ושמח ונתן לה מעון בארמון מלכות הקרוב אליו. וישלח לה ארוחת בוקר וצהריים בכל פעם חמישה עשר כורי סולת טחונה מבושלת, בשמן ורוטב רב, ושלושים כורי סולת כתושה, אשר יכינו ממנה לחם לשלוש מאות וחמישים איש, עם צלחות וכלי חרס; ועשרה עגלי מרבק וחמישה שוורים וחמישים כבשים, לבד מצבי ואייל ויחמור ועגל ותרנגול, וכלי יין שישים מידות כד, ויין ישן שלושים, ומן המשקים והמשקות עשרים וחמישה מכל מין, ודבש וחמאה, וממזונו אשר יאכל ומן המשקה אשר ישתה. ובכל יום ילבישנה אחד עשר [בגדים] השובים את העין; והלך אליה וינתחם, וגם היא הלכה אליו ותתנחם ותראה את חכמתו ומשפטו וכבודו וחנו ומתק דברו; ותתמה בלבה ותעלוץ בקרבה ותתחזק בדעתה ותראה בעיניה כמה נחמד הוא, ותשתאה עד מאד על אשר ראתה ושמעה אצלו; איך מושלם הוא בשלומו וחכם בהגיונו ושמח בחסדו ויפה בהדרו, דברו מדוּד ושפתיו צחות ומצווה הוא בהדר, ומענה לשונו בשלום וביראת ה'. כל זאת ראתה ותשתומם על רוב חוכמתו […] ודבר לא נסתר [ממנו] משפת החיות והעופות, ואף בשדים משל בחוכמתו.

כבוד המלכים, פרק כה: איך באה אל שלמה המלך

אומנות דתית אתיופית

אומנות דתית אתיופית

מכאן, מתחילים הדברים להשתבש. שלמה המלך מנסה לפתות את מלכת שבא, ומשתמש לשם כך בטריק נכלולי של ממש. הוא מצווה על משרתיו להאכיל אותה במיני מטעמים מצמיאים, פלפלים ודגים משומרים, ומזמין אותה לישון בארמונו. כאשר הוא מבקש כי תחלוק עמו את יצועו, מלכת שבא מסרבת ואף משביעה אותו שלא יבוא עליה בכוח. שלמה משביע אותה, מנגד, שלא תגנוב דבר מארמונו. אולם בלילה תוקף אותה הצימאון, והיא שולחת את ידה בכד מים. שלמה מוכיח אותה על ה"גניבה", ומכריז שכעת אף הוא לא מחוייב לשבועתו:

ויאחז בידה טרם שתותה את המים ויאמר לה, "למה הפרת את השבועה אשר נשבעת, כי לא תיקחי בכוח מכל אשר בביתי?" ותען בפחד ותאמר, "וכי הפרת שבועה היא לשתות מים?" ויאמר לה המלך, "וכי ראית תחת השמיים דבר טוב מן המים?" ותאמר, "חטאתי לנפשי, וגם אתה נקי מן השבועה, הנח לי ואשתה מים לרוויה"; ויאמר לה, "הניקיתי משבועתך אשר השבעתיני?" ותאמר לו המלכה, "ניקית מן השבועה, ורק הנח לי ואשתה מים!"

כבוד המלכים, פרק ל: איך נשבע לה המלך שלמה

שלמה שוכב עם מקדה, וכאשר היא חוזרת לאתיופיה נולד להם בן, מָנַלִיק. הבן, חוזר לירושלים במסע מפואר, מקבל מאביו את השם "דוד" וממונה למלך על אתיופיה. וכאן, עושה שלמה טעות גורלית. הוא מצווה על בני השופטים והאצילים ביהודה ללוות את דוד-מנליק ולמלוך עמו באתיופיה. הנערים, זועמים על כך שנטצוו לעזוב את מכורתם לטובת ארץ זרה ולא ידועה, מחליטים לגנוב את ציון, ארון הברית – מקור הכוח, העוצמה והחיות של ארץ יהודה:

ויאמר אחד מהם, זכריה בן יואש שמו, "לא אוכל לשבת במקומי משמחת לבי; אמור כי באמת תוכל לקחתה ואין זה שקר; הלוא הולך אתה אל בית האלוהים תחת אביך, והמפתחות בידך כל העת; וטרם ייקחו את המפתחות מידך, התבונן בתכניתנו וידעת את החלון הנסתר אשר עשה שלמה המלך; אין איש מן הכוהנים נכנס שמה זולת אביך, פעם בשנה להקריב בקודש הקדושים בעדו ובעד העם; שים לב והיזהר ואל תיפול עליך תרדמה, למען תוכל לקחתה, ונלך עמה כאשר נועדנו, ותהי שמחה לנו וצער לאבותינו בבואה עמנו לארץ אתיופיה."

 כבוד המלכים, פרק מה: איך בכו הנשלחים ונועצו

העיר אקסום, בימינו

העיר אקסום, בימינו

את יתר פרטי העלילה המפותלת והמותחת – אשאיר למי שיקרא את הספר. מעניין לראות, כיצד באפוס שזורות תמות סותרות כה רבות. מצד אחד, האתיופים, כשחורים בכלל, מוצגים בתנ"ך כנחותים. מצד שני, האפוס מנסה להציג אותם כעם הבחירה החדש – והחוט המקשר הופך להיות ארון הברית. שלמה חטא לא רק בניאוף ועבודה זרה, אלא גם ובעיקר באונס מלכת שבא, אולי אפילו בגירוש הברוטלי של הנערים האצילים לאתיופיה. אלו גמלו לו בגניבת הארון, ראשית נפילתה של ממלכת יהודה והיהודים בכללם. אבל מי כאן הוא הרשע ומי הוא הצדיק? מי שאנס, גירש ורומה, או מי שהפר את מצוות מלכו, גנב אוצר והמית על ביתו חורבן? כמו בכל היצירות הגדולות – גם כבוד המלכים אינו ברור לחלוטין בעניין הזה, ואף כי נאמר שמדובר בתוכנית האלוהית, המחברים מותירים ספקות מוסווים. אותם הספקות, שחותרים תחת הטקסט עצמו, קשורים לא רק ליחסים בין יהודים לאתיופים, אלא גם ליחסים המעמדיים בין עשירים ועניים. הנה לדוגמא הקטע הבא:

ובאומרו זאת אל המלכה, ראה [שלמה] עובד אחד נושא אבן על ראשו, וחמת מים תלויה על צווארו, וצידתו ונעליו על מותניו, וגם הרבה עצים על ידיו, ובגדיו ישנים וקרועים, וזיעתו ניגרת על פניו, ומי החמת נוטפים על כסות רגלו. וייגש אליו. ויאמר בהולכו: "עמוד!" ויעמוד; וייפן אל המלכה ויאמר לה, "ראי את זה, מה יתרון לי מן האיש הזה, ובמה טוב אני ממנו, ומה כבודי מול כבודו? כי הרי אדם אנוכי ואפר, אשר מחר תולעה וצחנה אהיה, ועתה עודני נראה כאיש אשר לא ימות לעולם. מי ילין על אלוהים, אילו נתן לזה את אשר נתן לי, ואותי העביד כמוהו? הלא שנינו ריאה, לאמור, בני אדם; וכמותו כן מותי, וכחייו כן חיי, וחזק הוא ממני בעבודתו, כי נתן [אלוהים] לחלשים כוח כרצונו"; ויאמר לו: "לך לעבודתך".

כבוד המלכים, פרק כ"ז: על העובד

הפערים המעמדיים והניצול החברתי ברורים לעין, והמחברים אינם מנסים להסוות אותם כלל. שלמה עצמו נושא נאום על השוויון הבסיסי בין בני האדם, שנבראו כולם בצלם אלוהים. אולם הנאום הזה נישא לא אל העובד, המשמש רק כדוגמא – אלא למלכת שבא. שלמה אינו מסייע לעובד, אפילו לא מתיר לו להניח את משאו לרגע. הסתירה בין הנאום להווייה, בין האידיאל למציאות, ברורים וכואבים. כבוד המלכים, כפי שכתב המתרגם בהקדמה, אכן מנסה להצדיק את הסדר החברתי והמעמדי הקיים. באחד הפרקים הראשונים, למשל, מצויין במפורש שרק לכנסייה מותר לבקר את המלכים אם הם חוטאים, ואילו המון העם מוזהר כי לא יאה לעם להלעיז על המלך, כי המלך הריהו משיח אלוהים. לא יאה ולא נאה להלעיז על המלך […] לא טוב כי ילעיז על המלך העם שמתחתיו, כי לאלוהים הנקמה. (פרק מד: איך לא יאה להעליז על המלך). באותה מידה, האפוס גם מקבע את עליונותם של הגברים על הנשים, את עליונות הנוצרים על היהודים ועליונות הכנסייה על כל היתר. אולם מבין השורות, ניכרים גם טונים צורמים של עוול – והפער בין המסר הרשמי למציאות הנשקפת הופכים את כבוד המלכים ליצירה מעמיקה ומעוררת מחשבה.

%d בלוגרים אהבו את זה: