ארכיון הבלוג

הבריחה קדימה

במצבים של לחץ, פחד וסכנה, יש חיילים שקופאים במקומם או בורחים לאחור, אולם יש גם כאלו ש"בורחים קדימה", לתוך אש האויב. מה הקשר בין התופעה הזאת לבין מפעל ההתנחלויות, ואיך אפשר לפענח את שיתוף הפעולה של כל זרועות הממשל עם המאחזים הלא חוקיים, בלי ליפול להסברים הפשטניים המקובלים בשיח הפוליטי הישראלי? ולבסוף, דו"ח חדש של קשב ועיר עמים חושף באופן בלעדי שיתוף פעולה טורד מנוחה בין רשויות המדינה לפעילים דתיים המעוניינים לבנות את בית המקדש השלישי. ינשוף פוליטי מדיני על הבריחה קדימה בשדה הקרב הפוליטי.

 hqdefault (1)

מאמר זה פורסם גם באתר קומפרס. על ההבדל בין הפרות החוק של המתנחלים לעבריינות בדואית או חרדית ראו גם: גזירה לא שווה, בין אל-עראקיב ומגרון

בסוף שנות השבעים, שירת צבי בראל, כיום כתב הארץ לענייני המזרח התיכון, כסגן המושל בחברון. בתוקף תפקידו, היה עליו להתמודד מדי יום עם פרובוקציות מפרובוקציות שונות של המתנחלים, מהם גסים ואלימים ומהם מתוחכמים ומקסימים. יום אחד, כך הוא מספר, הגיע חנן פורת למפקדה עם בקשה קטנה והגיונית. תמיד זה התחיל בבקשה קטנה והגיונית. הוא הראה למח"ט מפה עתיקה, ובה סומן בית קברות יהודי נטוש, שכיום משמש כאתר פסולת לזבל בהמות. האם לא ניתן לפנות את הפסולת מהאתר ולנעוץ בו שלט "מקום קדוש"? זה הכול. כשרשויות הצבא הציעו להביא את מע"צ, מיחה חנן פורת בידם. מע"צ הרי מעסיקים פועלים ערבים, ויתכן שלא יהיו מודעים לרגישות ההלכתית של המקום. יש הרי די והותר יהודים מובטלים בקריית ארבע. האם לא ניתן להביא אחד מהם לנקות את השטח?

בקשה קטנה והגיונית - חנן פורת

בקשה קטנה והגיונית – חנן פורת

            כך, התנחל לו בהריסות בחברון אדם בשם בן ציון טבגר, פרופסור לפיזיקת מוצקים שעלה זה לא מכבר מרוסיה. הוא הסתובב בשטח עם המריצה שלו, פינה אשפה והשליך אותה לחצרות של השכנים הערבים. הוא ועוזרו, אליעזר ברואריס, החלו להסתובב בשטח ולהתגרות בעוברים ושבים, וכמובן – הם גררו אחריהם את הצבא. באותו הזמן, היו בממשל הצבאי בחברון כאלו שהתנגדו להתפשטות המתנחלים באזור. צבי בראל מספר, שלבקשתו של הרב משה לוינגר להביא תושבים נוספים ש"יתפללו" עם טבגר, הסכים הצבא, באישורו של שמעון פרס שר הביטחון, למניין אחד בלבד של תפילת שחרית. או אז, אמרו הרב לוינגר וחבריו שלא יוכלו להשתלט על הקהל: "ומה אם יבוא יותר ממניין? ומה אם ירצו להישאר גם למנחה?" ואכן, בשעה היעודה, גדשו מאות מתנחלים מהגבעות את המתחם, אך פרס ציווה על הצבא לפנות אותם בלי רחמים. הם אכן פונו, והכנסת סערה וגעשה. "כיצד זה מפנים יהודים בטליתותיהם?" פרס, כאמור, התקפל וטען שהדבר נעשה ללא רשותו. התוצאה: המתנחלים קיבלו את מה שרצו, הגורמים בצבא שהתנגדו להם חטפו מכה קשה, ואילו אותם אנשים בצה"ל שתמכו בהם מלכתחילה קיבלו עידוד להמשיך ולעשות זאת. זהו, במידה רבה, סיפורה של ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון באופן כללי: שיתוף פעולה בין אנשי גוש אמונים, החלוץ לפני המחנה, עם גורמים שתומכים בהם בתוך הממסד, באופן שסוחף את אלו שאדישים כלפיהם ומכניע את אלו שמתנגדים להם.

זבל לחצרות השכנים - בן ציון טבגר

זבל לחצרות השכנים – בן ציון טבגר

            אכן, שיתוף הפעולה של המדינה עם תנועת ההתנחלות היה תמיד נושא למחלוקת קשה בזירה הישראלית והבינלאומית. השמאל הציוני, במיוחד מחוגי מפלגת העבודה, נוטה להציג זאת כמעין טרגדיה, שבמהלכה נגררה המדינה בצרחות על ידי קבוצת מרושעת של קושרים. השמאל הרדיקלי ותומכיו הבינלאומיים, לעומת זאת, מציגים זאת לרוב כקונספירציה – גישה שקיבלה תמיכה מסויימת מספרים כמו אדוני הארץ, המחקר על תולדות ההתנחלויות מאת עדית זרטל ועקיבא אלדר. לפי גישה זו, המדינה לא נגררה לתמוך בהתנחלויות, אלא רצתה לעשות זאת. מכיוון שהיא היתה נתונה ללחצים בינלאומיים קשים, היה לה נוח להסתתר מאחורי "אקטיביסטים" בשטח, להעלות מצג שווא של התנגדות ולמעשה לתת להם את כל מה שהם רוצים. הגישה הזאת, למעשה, נוטלת את עיקר האשמה מהמתנחלים ומטילה אותה על שכם המדינה על זרועותיה השונות.

            אולם בשתי הגישות שהוצגו לעיל ישנה בעיה כפולה. ראשית כל, הממסד והמתנחלים אינם ומעולם לא היו מקשה אחת: אי אפשר להבין את הדינמיקה של האירועים, בלי לתפוס כיצד גורמים מסויימים באחת הקבוצות שיתפו פעולה עם גורמים מסויימים בקבוצה האחרת, תוך רתימה, עקיפה או הכנעה של מתנגדים מבית ומחוץ. במקרה שהוצג לעיל, למשל, המתנחלים הפעילו חברי כנסת אוהדים, שלחצו על פרס בפרלמנט. הוא, בתורו, נכנע, שינה את פקודותיו, ועודד את אותם גורמים בצבא שתמכו במתנחלים להתגבר על אלו שהתנגדו להם.

הפך את עורו - שמעון פרס

הפך את עורו – שמעון פרס

            אבל הדברים, למעשה, עמוקים ומורכבים עוד יותר. ישנו הלך רוח מסוים, מין יצור כלאיים בין טקטיקה, אידיאולוגיה ומנטליות, המאפשר פעם אחר פעם לגורמים אידיאולוגיים נחושים לחדור לממסדים ממשלתיים ולרתום אותם למטרות מרחיקות לכת. הלך הרוח הזה, למשל, אפשר לאגודות לאומניות ולקציני צבא שאפתנים לגרור את הממשלה היפנית לכיבושים במנצ'וריה ובסין, בניגוד למדיניותה הרשמית, ולססיל רודס וחבריו להרחיב את האימפריה הבריטית בניגוד לעמדתה של וייטהול. אצלנו כאן בארץ, הוא דחף את גוש אמונים קדימה לבניין מפעל ההתנחלויות, והיום – כפי שנראה בהמשך – עומד בבסיס שיתוף הפעולה המתגבר בין הממשלה לתנועות המקדש.

דחף את וייטהול להרפתקאות - ססיל רודס

דחף את וייטהול להרפתקאות – ססיל רודס

            להלך הרוח הזה קוראים "בריחה קדימה".

בטרמינולוגיה הצבאית הגרמנית, בריחה קדימה (Flucht nach vorn) היא דרך בלתי שגרתית של חיילים להתמודד עם בעיות. כאשר אדם נתקל במצב קשה, מסובך להפליא או אבוד בשדה הקרב, האינסטינקט הראשוני של חיילים רבים הוא לקפוא במקום או לנוס על נפשם. אולם ישנם חיילים שמתמודדים עם הבעיה בדרך הפוכה לחלוטין: הם מסתערים קדימה בלי לחשוב, גם בניגוד לפקודות ולהוראות. הם מודעים לכך שהמפקד שלהם מעוניין להסתער קדימה, אך פשוט חושב שהדבר אינו אפשרי מסיבות טקטיות. "הנה," הם חושבים בסערת הקרב, "בעצם הדוגמא האישית שלנו – נוכיח למפקד שהדבר אפשרי, והוא יסלח לנו על הפרת הפקודה לאחר מעשה. ממילא, אפילו אם ניפול בקרב, את הגבעה שנכבוש אף אחד לא יחזיר לאויב."  באופן מטפורי, "בריחה קדימה" היא הפרת פקודה, אולם למען מטרות שהממונים עליך, או המפקדים שלך, תומכים בהן מלכתחילה או לפחות רוחשים להן סימפטיה והבנה. כאשר השגריר היפני בקוריאה, למשל, החליט לרצוח את המלכה הקוריאנית ב-1895, ממשלת יפן זעמה עליו עד להשחית. אולם משום שהמטרות ה"פטריוטיות" שלו, להכריח את קוריאה לשנות את עצמה לפי הדרישות היפניות, היו מקובלות למעשה על כל האליטה, הממונים עליו סלחו לו עם חלוף הזעם. כאשר ססיל רודס כבש שטחים באפריקה עבור בריטניה, הוא פעל בניגוד להוראות הממשלה הבריטית, אולם ידע שבאופן עקרוני, החוגים השליטים בבריטניה מעוניינים להרחיב את האימפריה, וכך, יוכל לגייס לעצמו תמיכה לאחר מעשה.

Soldiers_charging

            גם אצלנו, הטקטיקה של גוש אמונים היתה דוגמא מובהקת ל"בריחה קדימה". כאשר אנשיו התנחלו בסבסטיה, בגבעות השומרון ובהרי יהודה, הם עוררו בקרב חוגים רחבים באליטה הפוליטית הישראלית, גם כאלו שהתנגדו להם, געגועים ונוסטלגיה ל"ציונות של פעם". "הם לא גנגסטרים," כתב אז שלמה שמגר בידיעות אחרונות, "הם מיטב הנוער שלנו." גם אנשי מפ"ם שביקרו אותם אמרו בהתפעמות ש"נוער כזה לא רואים היום". כך, אפילו אם הממסד לא תכנן מראש להשתלט על אותם שטחים, הוא לא היה יכול שלא להתפעל מאלו שהעזו והשתלטו. באמצעות טקטיקה מורכבת של הפרד ומשול, הפוליטיקאים של גוש אמונים הצליחו לנצל את הלך הרוח הזה. הם בודדו את מתנגדיהם הנחושים בתוך הממסד, כרתו ברית עם התומכים הנלהבים, והצליחו לרתום את היתר באמצעות שילוב של פשרות טקטיות, סחר מכר פוליטי, נחישות וקביעת עובדות בשטח. בגוש אמונים קראו לכך "ללכת כמה צעדים לפני המחנה". ללא ה"בריחה קדימה", האמונה שמטרותיהם הבסיסיות מעוררות סימפטיה בחלקים נרחבים של הציבור והממשלה, הטקטיקה הזאת לא היתה יכולה לעבוד.

נוער כזה לא רואים היום - העלייה לסבסטיה

נוער כזה לא רואים היום – העלייה לסבסטיה

            רק כשמבינים את הלך הרוח הזה, בשילוב עם העובדה שהממסד אינו מקשה אחת, אפשר לפענח את התמיכה המתמידה של משרד הביטחון במאחזים לא חוקיים, גם כשבראשו שרים ממפלגת העבודה שהתנגדו בעבר להתנחלויות. אנשי המאחזים, בשיתוף ובסיוע ראשי מועצות בשומרון, משתפים פעולה עם גורמים מטעמם שעובדים בתוך הממסד, במשרדי הממשלה השונים או בגופים יעודיים כמו החטיבה להתיישבות של הסוכנות היהודית, או יועץ שר הביטחון לענייני התיישבות, וכמובן קציני צבא שאוהדים את מטרותיהם. שיתוף הפעולה הזה הוא רב שכבתי: משרד התקשורת מניח קווי טלפון ואנטנות סלולריות, מע"צ סוללת כביש, הצבא מספק אבטחה. גורמים שמתנגדים למתנחלים, אפילו אם הם שרים, לא יכולים להפסיק את שיתוף הפעולה המובנה הזה אלא באמצעות מאבק פוליטי מתמיד ונחוש, שמצריך ומחייב תשלום מחירים גבוהים ונכונות לעמוד בסערות ציבוריות. ואם גם לשר עצמו יש, ולו בקצה התודעה, סימפטיה ל"גבורה" ול"ציונות" של אותם מפרי חוק, הוא לא יגייס את הכוחות להילחם בהם ובבעלי בריתם בבירוקרטיה, אפילו אם פוליטית, רציונלית, הוא מתנגד להם. ואם ינסה להילחם בהם, כפי שאכן קרה מספר פעמים ביחסים בין צה"ל, משרד הביטחון וגוש אמונים, הוא עשוי להישבר עם משב הרוח הראשון ולהתפתות להסכים ל"פשרה טקטית" שתאפשר למתנחלים להמשיך הלאה.

שיתוף פעולה מטריד בין הממשלה לתנועות המקדש - לפי הדו"ח החדש של עמותת עיר עמים

שיתוף פעולה מטריד בין הממשלה לתנועות המקדש – לפי הדו"ח החדש של קשב ועיר עמים- מודל אנימציה של בית המקדש

            השאלה הזאת עולה ביתר שאת לאור דו"ח חדש של עמותות קשב ועיר עמים, המצביע על שיתוף פעולה מדאיג בין גורמי שלטון רבים ומגוונים לבין תנועות המקדש השונות. התחזקותן של תנועות אלו, השואפות לשנות את סדרי התפילה בהר הבית לכל הפחות, ובסופו של דבר לבנות את בית המקדש השלישי (עם או בלי הרס המסגדים) נחשבו בעבר להתארגנויות הזויות בשולי הציבור הדתי לאומי. עתה, לעומת זאת, הן זוכות לעדנה מחודשת. אם בעבר רק משה פייגלין עלה להר, לאחרונה הופיע שם גם סגן שר החוץ זאב אלקין, והתמיכה בעליית יהודים להר הבית הולכת וגוברת גם בליכוד עצמו, שלא לדבר על הבית היהודי. לפי הדו"ח, הצבא העלה חיילים במדים לסיורים בהר, בחסות ובהדרכה של תנועות המקדש, ומשרד החינוך מאפשר לתנועות הללו להפיץ את מסריהן בבית הספר. יש כאלו, למשל בתנועה האסלאמית, שמניחים שמדובר במזימה של הממשלה להחריב את המקדשים. לא מיני ולא מקצתי. קשה לדמיין גורמים בממשלת ישראל, אפילו קיצוניים, שמוכנים להרחיק לכת עד כדי כך. אולם באופן בסיסי, גורמים רבים בשלטון, הן דתיים והן חילונים, מזדהים עם המטרה הבסיסית של תנועות המקדש – לחזק ולבצר את השליטה היהודית במקומות הקדושים בירושלים. כך, בטקטיקה קלאסית של "בריחה קדימה", מצליחות התנועות הללו לגייס בעלי ברית במשרדי הממשלה ולרתום את המדינה למטרותיהן, צעד אחד צעד, תוך כדי בידוד ונטרול מתנגדיהן. הדבר, ככל הנראה, לא יגיע עד כדי פיצוץ המסגדים, צעד התאבדותי בעליל – אולם המשך ההיגררות של המדינה אחרי תנועות המקדש, תוך אותו שילוב ידוע לשמצה של בריחה קדימה, עובדות בשטח ופשרות טקטיות זמניות, עשוי להוביל אותנו לנזקים בינלאומיים כבירים, כגון פיצוץ הסכם השלום עם ירדן. אלו עשויים לחזק בדיעבד את הלהט המשיחי של תנועות המקדש, ולהוביל את ישראל בסופו של דבר לדרך הרת אסון שאת סופה מי ישורנו.

images

להשפיע מבפנים

כשאתם באים" "לשנות מבפנים", תבדקו היטב שיש בידיכם את הכוח לעשות זאת, אחרת ה"בפנים" ישנה אתכם. "הינשוף" במאמר חדש על תעתועי האסטרטגיה הפוליטית.

מאמר זה פורסם קודם באתר קומפרס. הוא יפורסם גם באתר "במחשבה שנייה".

בשלהי ינואר 1933, החליטה קואליציה של מנהיגי ימין שמרני בגרמניה להעלות את אדולף היטלר לשלטון. הם היו בטוחים שיוכלו לשלוט במנהיג הנאצי, לתמרן אותו ולמשוך בחוטיו מרחוק, או במילים אחרות – "להשפיע מבפנים". כדי להבטיח את התוצאה הזאת, תכננו מנהיגי הימין לכבול את היטלר באמצעות הסכם קואליציוני מחוכם. מלבד ראשות הממשלה ומשרד הפנים, כל התיקים, כולל חוץ וביטחון, יועדו לאנשי ימין שמרני ולא למפלגה הנאצית.

 מנהיגי הימין הגרמני היו כה מרוצים מעצמם, עד שלא העלו אפילו על דעתם אפשרות של כישלון. "אנחנו שכרנו את היטלר", אמר אחד, פרנץ פון פאפן, בזחיחות דעת אופיינית. הוא וחבריו סירבו להקשיב לקולות האזהרה שהגיעו אף מהמחנה שלהם. הברון אוולד פון קלייסט, אחד מבכירי המפלגה הלאומנית (ולימים חלק מתנועת ההתנגדות האנטי-נאצית), התרה בפאפן שתוכניותיו "לשלוט בהיטלר" הן הזיה מסוכנת. "אם אתה לא מצליח למנוע את עלייתו לשלטון עכשיו – כשהוא חלש ואתה חזק – כיצד תצליח לרסן אותו בעתיד כשכוחו יילך ויגבר?" פון פאפן סירב להקשיב.

"אנחנו שכרנו אותו" – פרנץ פון פאפן

המשך הרשומה

האמא הערביה של שמעון פרס: יומן מסע במרוקו

אורחת גמלים בסהרה

דיונות אֶרֶג שאבו, ליד הכפר מרזוגה, גבול מרוקו-אלג'יר

קצין המשטרה המרוקאי התיישב לפני על כיסא בחיוך רחב, בחדר ישיבות מרופט של אחת מתחנות המשטרה במרקש. "אמור לי, דני", שאל אותי בערבית ספרותית , "מה יהא בגורלה של ירושלים"?

המפגש ההזוי הזה התרחש בתחילת החודש במרקש, בעיצומו של טיול החורף השנתי שלי, הפעם במרוקו. מספר ימים קודם לכן, לאחר טיפול מפנק בחמאם טורקי במרקש, יצאתי לכיוון כיכר ג'מאע אל-פנאע, הכיכר הצבעונית, השוקקת והסואנת במרכז שווקי העיר העתיקה, כאשר נתקלתי בעומס לא צפוי ברחוב. לא היה ניתן לזוז ימינה ושמאלה. אנשים נדחפו בכל הכוח, שתי נשים בחיג'אב התחילו לריב, להתקוטט ולצעוק זו על זו, הסוחרים ניסו לשדל אנשים להיכנס לחנויות. ואז- בתוך כל ההמולה- פתח כייס זריז את תיק הגב שלי ונטל ארנק ומצלמה. ביום שלאחר מכן יצאתי מוקדם לטיול במדבר הסהרה, שנקבע מראש, ורק לאחר שלושה ימים הלכתי למשטרה כדי לקבל אישור שגרתי לחברת הביטוח.

ההתחלה לא היתה מעודדת, וזו בלשון המעטה. אף על פי שאני מדבר ערבית, והצלחתי לתקשר לא רע עם המרוקאים רוב הזמן, העדפתי לקחת חבר מרוקאי כדי שיעזור לי במגעים עם שומרי החוק והסדר. הבלש הבכיר בתחנה, רס"ר עבד אל-רפאע אל-אסעד, התחיל את המפגש בינינו כמו קריקטורה של קצין משטרה יהיר מהסרט המצרי של יום שישי. "תאמר לו," אמר למכר המרוקאי שלי בתיעוב, "שהוא היה צריך לבוא מיד. עכשיו- לא נעזור לו. שילך מכאן. מה, כל התיירים אומרים שנגנבו להם דברים בשביל הביטוח והם תמיד משקרים. זהו! שילך מכאן!" אולם לאחר מאמצי שכנוע מוצלחים, בדברי חלקות ועוד, שינה נציג החוק והסדר את סברו בחדות. הוא הציע לי תה, ובעוד העוזר הצעיר שלו, ככל הנראה הסנג'ר של התחנה, כותב דו"ח ארוך על המקרה, ישב מולי הבלש ותחקר אותי ארוכות בערבית על ההסדר העתידי הצפוי בירושלים הקדושה. לאחר ששאל אותי מדוע הישראלים והפלסטינים לא יכולים להקים מדינה אחת, עבר לסדרת שבחים לוהטים ליהודים המרוקאים ולתפקידם המכריע הן במרוקו והן בישראל. "אתה יודע," שאל אותי, "שאנדרה אזולאי, היועץ של הוד רוממותו מלך מרוקו, מוחמד השישי, הוא יהודי? ואתה יודע מה תפקידם של יהודי מרוקו בישראל"? עמדתי לומר משהו על ש"ס, ואפילו לרמוז שהם לא גאווה גדולה כל כך לממלכה המרוקאית, אולם רס"ר אל-אסעד הקדים אותי. "נו איך קוראים לו, הנשיא שלכם, שמעון פרס, אתה יודע היכן הוא נולד?" ועוד לפני שהספקתי לומר "פולין", ענה אל-אסעד על השאלה של עצמו: "הוא נולד בעיר העתיקה בקזבלנקה. ועזר וויצמן, גם הוא מרוקאי!"

שמעון פרס- נולד בקזבלנקה?

נו, מסתבר שלא רק ימנים קיצונים בישראל חושבים שלפרס יש אמא ערביה. במהלך טיול מרתק של שבועיים במרוקו שמעתי פעם, ועוד פעם, ועוד פעם, את אותו הפזמון: אנחנו אוהבים את היהודים. היועץ של הוד מלכותו הוא יהודי, ושמעון פרס, אתה לא יודע שהוא מרוקאי?

זוהי רק דוגמית קטנה של השיחות המרתקות, אי ההבנות ההדדיות והדיאלוגים המשעשעים שחוויתי כנוסע ישראלי עצמאי במרוקו, מדינה ערבית שבמובנים רבים מהווה חריגה מהנורמות המוכרות לנו במרחב האיסלאמי: מצד אחד לא מקיימת יחסים דיפלומטיים עם ישראל, ומצד שני- מקבלת תיירים ישראלים בברכה. מחזיקה בזהות ערבית חזקה, אולם מכילה אוכלוסיה בֶּרְבֶּרית גדולה, שמגדלה מודעות הולכת וגוברת לזכויותיה, לשפתה ולייחודיותה התרבותית. ארץ שרבים מתושביה מגלים סימפטיה למהפכות במזרח התיכון, אבל חוששים ממהפכה דומה בביתם פנימה. במרוקו פגשתי נהגי מונית דתיים שהתווכחו איתי על הקוראן, על התורה ועל הברית החדשה, וניסו להמיר את דתי לאיסלאם; פעילים חילונים של התנועה לזכויות הברברים שדיברו ארוכות על אהדתם לישראל וסלידתם מהפלסטינים בפרט והערבים בכלל; סוחרים בשוק ששאלו אותי על תהליך השלום, והאם האיסלאם חוקי במדינת ישראל; אזרחים מן היישוב שתהו על אמו הערביה של פרס ומוצאו המרוקאי של עזר וייצמן; נערה מודרנית בלבוש אופנתי שאמרה לי בצהלה ש"כל העולם אוהב את מרוקו"; רקדנית בטן שממהרת לשים חיג'אב וכיסוי ראש כאשר היא יוצאת מהמועדון לרחוב, ואיש עסקים שנע בין סלידה מהמלך ומשטרו המושחת (לטעמו) לבין רצון עז לשמר את המונרכיה כדי להימנע ממלחמת אזרחים. במהלך שבועיים אינטנסיביים, נסיעות של שעות על שעות באוטובוסים ורכבות ואינספור ליטרים של תה נענע, נפתח בפני אשנב למדינה ערבית-בֶּרְבֶּרית מורכבת ומאתגרת.

הדבר הראשון שכדאי לדעת על מרוקו, הוא שבניגוד למדינות ערביות אחרות, למשל מצרים, הערים אינן עמוסות במונומנטים מרהיבים לאינספור שניתן למלא איתם לו"ז של ימים על ימים. המסגדים והמדרסות, חלקם עתיקים ומרהיבים, סגורים לרוב ללא מוסלמים, וכך גם ארמונותיו ההדורים של המלך על הגנים הקרירים והרוגעים שלהם. בערים יש מספר אתרים עוצרי נשימה- שאפרט בקרוב- אולם עיקר יופיה של מרוקו נמצא מחוץ לעריה הגדולות: הצבעים המשתנים בדיונות החול הענקיות בארג שבו, מדרום מזרח למרקש וליד הגבול עם אלג'יריה, הכפרים הברבריים העשויים מחומר אדמדם, מבצרים וקסבות בנוף המרהיב של הרי האטלס, כרמי הזיתים והנחלים השוצפים של ערי הריף, עיירות קטנות ועתיקות מסויידות בכחול או לבן, חופים שגלי האוקיאנוס מתנפצים עליהם בעוצמה. לפיכך, אני ממליץ, גם לנוסע העצמאי- לטייל לבד בערים הגדולות כמו קזבלנקה, מרקש, רבאט, פס, וגם בעיירות קטנות ויפות כמו אסאווירה או שפשואן, אבל לקחת טיולים מאורגנים של מספר ימים מכל עיר גדולה למקומות הקטנים יותר, שקשה להגיע אליהם באופן עצמאי או באמצעות תחבורה ציבורית.

מסגד חסן השני בקזבלנקה

המסע שלי התחיל בקזבלנקה, העיר הגדולה והמלוכלכת המהווה את בירתה התרבותית והכלכלית של מרוקו. בקזה, כפי שהיא ידועה על ידי המקומיים (שם רשמי בערבית: דאר אל-בייצ'א, או בית הלובן), אין הרבה מה לראות. כלומר, לא הרבה, מלבד המונומנט המרהיב ביותר במרוקו- מסגד חסן השני. כבר מחלון המונית או האוטובוס נשקף לעיני התייר מגדל לבן וכחלחל עם עיטורים מורכבים, בוהק בשמש על רקע גלי האוקייאנוס המתנפצים על הסלעים שבבסיסו. המסגד. הבנוי באורח מרוקאי מסורתי, מפואר ומסמא עיניים, מסתיר מאחוריו סיפור מורכב, שאורות ובעיקר צללים משמשים בו בערבוביה. נפשו של המלך חסן השני, שליטה הקודם של מרוקו, חשקה במסגד אדיר שיתחרה במסגד הגדול שבמכה. לצורך פרוייקט הבנייה, שנמשך מספר שנים תמימות, שכר המלך אדריכל צרפתי מוביל, ואינספור אומנים מכל רחבי מרוקו. חלק מהמסגד נבנה על רחבה שעל פני האוקייאנוס, על מנת להגשים פסוק בקוראן לפיו כס המלכות של אלוהים יתנשא על פני האוקייאנוס (איש עסקים מרוקאי אמר לי בזעם: המלך שכח שהפסוק מתייחס לאלוהים, לא אליו). כדי שכל העולם יתרשם מיצירתו האדירה של המלך, החליט חסן שמסגד זה יהיה היחיד במרוקו הפתוח ללא מוסלמים. ניתן להיכנס אליו מספר פעמים ביום, בין התפילות, בסיור מאורגן (האחרון יוצא ב-14:00- לסטודנטים כדאי להראות תעודה כדי לקבל הנחה). אילחאם, המדריכה ההדורה בלבושה והחילונית למראה, הוליכה אותנו בין היכלות פאר משיש בוהק, שטיחים אדומים, פיתוחים אומנותיים מורכבים שאור השמש נשבר עליהם, אבנים יקרות ותקרות מקושטות מעז ארז צבעוני. היא לא שכחה לספר שהרצפה מחוממת בחורף, והגג נפתח כדי להזרים אוויר למתפללים ולהניח לשיש לזהור באור השמש. בלילה, מאירות קרני לייזר ירוקות לכיוון מכה. "המלך תרם שליש ממחיר המסגד," אמרה לנו אילחאם, "והעם תרם שני שליש". רק רגע, מה זאת אומרת, "העם תרם"? מבירורים ממקורות אחרים, הסתבר כי המלך חסן השני הכריח כל משפחה במרוקו להעלות תרומה לבניית המסגד. במקרים רבים גבתה המשטרה את המס. שוטרים מושחתים, שמעלו בכספים, חזרו תכופות לביתה של אותה משפחה כדי לגבות את המס שוב ושוב. מעבר לכך, תושבי שכונת עוני שגרו בסמוך למקום בניית המסגד המיועד, פונו מבתיהם ללא פיצוי. כרגיל במרוקו, הזוהר, העושר והפאר מסמא העיניים משתלבים עם דלות ודיכוי, אם כי חשוב לציין שכעת, בימי מלכותו של המלך מוחמד השישי, השלטון נוטה להיות ליברלי ומתחשב בהרבה מאשר בימיו של אביו, חסן השני. הפחד מגל המהפכות בעולם הערבי אף הניע את המלך לכיוון של ליברליזציה נוספת. בחוקה החדשה, למשל, הוא כבר לא מוגדר כ"מלך קדוש" אלא כ"מלך אזרח". האם מרוקו תצליח להתמודד בהצלחה עם גל המהפכות ולשמור על יציבות שלטונית? הסיכויים לכך גדולים, אבל ימים יגידו.

היכל התפילה הראשי, מסגד חסן השני

רבאט, המרכז הפוליטי של מרוקו ומושבו של המלך מוחמד השישי, היא עיר נחמדה, נקייה ונעימה- שיש בה מספר אתרים יפים שניתן בהחלט לכסותם בטיול יום מקזבלנקה (כדאי לקחת רכבת מתחנת קאזה-פור, ולא מתחנת הרכבת המרכזית). השוק בעיר העתיקה נחמד, אבל המזיאוליאום של המלכים מוחמד החמישי וחסן השני עוצר נשימה: ארונות שיש לבן ניצבים בתוך היכל מהודר בצבע כחול וטורקיז, עם אריחים מעוצבים בערבסקות ומצופים בזהב ושנהב שאפשר לבהות בהם במשך שעות ולא להתעייף. לצד הקבר יש משמר פרשים מרוקאי מסורתי חמוש בחניתות וחרבות. ברבאט חובה לבקר גם בקסבה (מבצר) דו אודאייה שנמצאת על צוק מעל האוקיאנוס האטלנטי, ולסייר בסמטאותיה היפות והציוריות, המסויידות לבן. מי שמתעניין בתכשיטים ברבריים, כדאי לו לבקר בסדנתה של האומנית פאתיחה שרקאווי- שיצירותיה היפות עולות ביצירתיות המושקעת בהן על הסחורה הסטנדרטית שניתן למצוא בדרך כלל בשווקים. בדרום רבאט חבויה גם קולוניה רומאית לשעבר בשם שֶלָה- חורבות שלוות מוקפות בחומות איתנות, שביניהם צומחים עצי פרי ופרחים צבעוניים.

מרקש, שנמצאת בדרום וניתן להגיע אליה ברכבת מרבאט וקזבלנקה – היא אולי העיר המהנה והכיפית ביותר במרוקו. חובבי הבדים, המנורות העתיקות, השטיחים ועבודות האומנות יכולים לבלות ימים ארוכים בשווקים הצבעוניים והציוריים. הכיכר המרכזית ג'מאע אל-פנאע, שנמצאת במרכז השווקים- היא גן עדן אמיתי לחובבי האקזוטיקה. כאשר יורדת החשיכה, פושטים על הכיכר גדודים גדודים של מתופפים, מוכרי מים בלבוש ססגוני, משביעי נחשים, זמרים, מספרי סיפורים וקומיקאים שאוספים סביבם קהל נלהב של מרוקאים ותיירים. בין לבין, עולים ריחותיהם המהבילים של דוכני הקבב, סלט הירקות המתובל והנקניקיות המרוקאיות החריפות (מֶרְגֶז). ובכל מקום בג'מאע אל-פנאע ניתן למצוא דוכני מיץ תפוזים סחוט טרי שמרווה ומשיב את הנפש. בימים ניתן לסייר בשווקים, ולבקר במדרסה העתיקה מהימי הביניים, מדרסת עלי בן יוסף, הפתוחה בפני לא מוסלמים, במוזיאון מרקש המרתק, ומעל הכל – בארמון אל בהייה, לשעבר מקום מושבו של הווזיר הגדול. מדובר ללא ספק באחד מהארמונות היפים ביותר במרוקו: סדרה של גנים קרירים ומענגים, בריכות, מזרקות, אולמות מפוארים ומסגדים קטנים. כדאי גם לבקר בקברי השושלת הסעידית, ששלטה במרוקו בעת החדשה המוקדמת, ובגנים המרהיבים של מלון מאמונייה (פתוחים בימי חול בין 11 ל-16, בין היתר בילה בהם גם וינסטון צ'רצ'יל). לעומת זאת, אני ממליץ לוותר על ביקור בארמון אל באדי החרב, שאינו יותר מאתר בנייה גדול ומשעמם.

מסגד קוטוביה- המסגד המרכזי של מרקש

את האתרים העיקריים במרקש ניתן לכסות בטיול רגוע של יומיים, או אפילו יום וחצי – וכדאי לבלות בה עצמה זמן רב יותר רק לשם קניות, עמידה על המקח וסיור בשווקים. אולם מרקש יכולה להוות בסיס מצויין לטיולים של יום או מספר ימים בטבע היפה שבסביבתה. לבעלי רכב וג'י פי אס- ניתן בהחלט לצאת באופן עצמאי, אחרת מומלץ לקחת את אחד הטיולים המאורגנים המוצעים בידי המלונות וסוכנויות הנסיעות. חובה לנסוע לקסאקאד ד'אוזוד, אחד המפלים המרהיבים שראיתי. מדריך כפרי מקומי מוביל תיירים, תמורת מחיר צנוע, בין כרמי זיתים ומתלולים בהם מקפצצים קופי מקוק אפריקאיים, לבריכות שוצפות המובילות למפל אדיר של מאה מטרים. כל מי שקרא את "הסילמריליון" או אגדות אחרות על אלפים, ופנטז על הממלכות שמאחורי המפל, אינו יכול שלא להיפעם ממראהו הקמאי של המפל האדיר הזה.

ארמון אל באהייה- מרקש

ישנם מעט אזורים בעולם, שמעוררים הוד או מעלים מחשבות והרהורים יותר מאשר מדבר הסהרה. ואכן, אולי ההחלטה הטובה ביותר שעשיתי בטיול היתה לקחת סיור מאורגן ממרקש לדיונות של אֶרֶג שֶבּוּ (ליד גבול אלג'יריה) דרך הרי האטלס הרם. הנוף הנשקף מחלון האוטובוס משגע, מטריף ומבלבל את החושים ברב גוניותו המתעתעת. הרים מושלגים שעצי זית עתיקים נטועים על צלעותיהם, משקיפים על מדבר סלעי. צבעי החול שעל הקרקע מתערבבים עם לובן השג ממעל – ולפתע- נווה מדבר: נחל שוצף בין הסלעים, ולשתי גדותיו סבך צפוף של עצי תמר. בין לבין, מנמרים את ההרים כפרים ברבריים מסורתיים (כסארים), צבעי החמר של בתיהם משתלבים עם הסלע האדמדם של ההרים. בלב האטלס הרם, אסור להפסיד את הקסבה (מבצר) של אייט בן חאדו- נווה מדבר על גדת נהר תכול, שבלבו טירה ברברית מבוצרת, ובתוכה מבוך של סמטאות, שווקים ובניינים אדמדמים. במקום ציורי זה צולמו סרטים אינספור: הפיתוי האחרון של ישו, שמיים מגנים מעל, ולאחרונה גם "גלדיאטור". בהדרגה, מתחלף נוף ההרים המושלגים בנוף מדברי חדגוני יותר, האופייני לסהרה המרוקאית – חמדאה, מדבר אכזרי של סלעים משוננים. וכאשר, לאחר מספר שעות נסיעה, הנוסע התרגל כבר לסלעים הלוהטים המשתרעים מאופק לאופק- מופיעה מולו ארג שאבו כחלום מתעתע- רצועה ארוכה ארוכה של דיונות חול ענקיות. נוף זה, האופייני למדבר הסהרה באלג'יריה- נמצא במרוקו במקומות ספורים בלבד. הרכיבה על גמל בין הדיונות (טרק של שעה או יותר, בהתאם למסלול) מגלה את נוף המדבר הקסום במלוא הדרו: הדיונות משנות צבעים מצהוב, זהוב, אדמדם ואף תכול בהיר בהתאם לאור השמש, ובעיקר הן מרהיבות בעת השקיעה או הזריחה. בלילה, אנחנו לנו במחנה של בדואים ברברים עוטי גלביות תכולות (הקרובים במוצאם לשבטי הטוארג). שוב, היותי ישראלי התקבל על ידיהם בחום רב. ברברים רבים, כפי שציינתי קודם, חשים עוינות לזהות הערבית שלדעתם נכפתה עליהם ולפיכך מגלים אהדה רבה לישראל. "ישראל, יותר טוב מפלסטין!" אמר לי אחד מהם בערבית. לאחר הופעת תופים ברבריים מסביב למדורה, לילה קפוא וסיוטי באוהל וטרק גמלים בזריחה, חזרנו למיניבוס, למסע של עשר שעות כמעט, מעבר למדבר ובין הפסגות המושלגות, בחזרה לשווקים הסוערים והצבעוניים של מרקש.

בדרך לסהרה- נוף להרי האטלס

אולם מרוקו אינה רק מדבר- היא גם חופי ים ארוכים ויפים. במרחק שלוש שעות נסיעה באוטובוס ממרקש נחה לה עיירת הדייגים העתיקה והרוגעת אסאווירה. זהו מקום שכיף לבלות בו יום, יומיים, או אפילו יותר. דמיינו לכם מֶדִינָה עתיקה בסגנון ימי הביניים, מסויידת כולה לבן וכחול ומוקפת בביצורים פורטוגזיים עתיקים. שחפים צורחים בהמוניהם מעל החומות ומתקבצים בשוק הדגים. מקומיים מתווכחים על התוצרת הטרייה. בצל האלון העתיק שבכיכר המרכזית של העיירה, כיכר מולאי חסן, מסעדות מוכרות דגים ופירות ים טריים ומשובחים (לא להפסיד את מרק הדגים או את הסרדינים על האש!). את השקיעה כדאי לראות מביצוריה של מצודת העיר העתיקה, ואת הזריחה- מהנמל. למעוניינים- יש גם חוף רחצה יפה, ואפשר לרכב על חופים בודדים לאור השקיעה על סוסים או גמלים.

שקיעה מעל הים ממצודת העיר הפורטוגזית- אסאווירה

מצודת הנמל, אסאווירה

מאסווירה ביליתי יום שלם בנסיעה ארוכה ומתישה- שלוש שעות באוטובוס למרקש ועוד שמונה שעות ברכבת צפונה, אל העיר פֶס שלמרגלות הרי הריף- המרכז הרוחני, הדתי והאינטלקטואלי של מרוקו. בפס אין מונומנטים רבים, אבל בכל זאת מדובר בעיר מרתקת. אין בה רחובות ראשיים או כיכר מרכזית כמו במרקש, אלא רק סימטאות מפותלות ואינסופיות של שווקים צבעוניים להפליא: עיר ערבית מימי הביניים, מפותלת וציורית, ששומרה כמעט בשלמותה. אופיה ערבי ואיסלאמי- לא ברברי, כמו במרקש. אפילו אנשים שאינם חובבים קניות, כמוני, אינם יכולים שלא להתפעל מעבודות האומנות המרהיבות בשוק: קנקני התה המעוצבים, ספלי החרסינה העדינים, קופסאות התכשיטים, מנורות אלאדין, זיתים, ערמות צבעוניות ומסנוורות של תבלינים ומרכיבים לשיקויי קסמים, בשמים, גבינות טריות ועוד עד לאינסוף. הכניסה הראשית לשווקים היא מהשער האדיר באב בו ז'ולוד, שלידו ניצבת גם מדרסה בו אינאנייה- מדרסה יפיפייה מהמאה ה-14 שלא מוסלמים רשאים לבקר בה. בפס ניתן לבקר עוד בשתי מדרסות נוספות. מומלץ מאד לקחת סיור במונית ברבעים שמחוץ לעיר העתיקה, ולראות את דלתות הזהב הכבדות והמעוטרות של ארמון המלך העצום, את המרפסות האלגנטיות של הרובע האנדלוסי ובעיקר- הטירה העתיקה וקברי הסולטנים המריניים בבורג' נורד. הנוף הנשקף מהטירה אינו ניתן לתיאור במילים: מצד אחד, מבוך הבתים והרחובות של פס העתיקה, מרפסותיה וצריחי המסגדים שלה, ומעבר להם פסגותיהם המושלגות של הרי האטלס התיכון. מצד שני- הרי הריף הירוקים, השונים ועם זאת יפים כל כך, שעל מדרונותיהם רועות כבשים, עיזים ופרות. בדרך חזרה לקזבלנקה ביקשתי מנהג מונית ששכרתי למספר שעות לעבור, בדרך לתחנת הרכבת במקנס, במסלול הררי מפותל בהרי הריף, דרך העתיקות הרומיות המשומרות בוולוביליס והעיירה הקדושה והציורית מולאי אידריס. למעוניינים- ישנו אתר פופולארי של מעיינות חמים בשם מולאי יעקוב בקרבת מקום. לסיומו של טיול נפלא, ביקרתי במזיאולואום של מייסד שושלת המלוכה הנוכחית במרוקו, העריץ המטורף מולאי איסמאעיל- בעיר המלוכה מקנס. קברו מרהיב לא פחות מזה של חסן השני ברבאט- ובהחלט חייבים לבקר בו.

שווקי העיר העתיקה- פס

טיפים, אטרקציות ותבשילים במרוקו.:

1. חמאם טורקי: אסור להפסיד בשום פנים ואופן! בין אם תלכו לחמאם מקומי (נקי פחות) או תיירותי (מפואר ונקי להפליא)- העובדים ירחצו אתכם היטב במים חמים, יעסו אתכם בשמן ארגאן, ואז יקרצפו את העור שלכם במברשת ויעסו אתכם פעם נוספת לצלילי מוזיקה מרגיעה. אני ממליץ לבקר בחמאם "אלף לילה ולילה" במרקש, אבל חמאמים דומים יש כמעט בכל עיר מרוקאית.

2. שמן ארגאן: אחד המוצרים האיכותיים והיחודיים לממלכה המרוקאית. עץ הארגאן גדל אך ורק בדרום מרכז מרוקו, והעזים אוהבות לטפס על ענפיו ולאכול מפריו. מערכת העיכול של העז ממיסה את הקליפה הקשה, ונשות הברברים אוספות את הפירות מגללי העיזים. את הפרי קולים קצרות, כותשים ומפיקים ממנו שמן איכותי שמשמש הן למאכל והן לעיסוי או צרכי קוסמטיקה אחרים. שמן הארגאן בריא יחסית וטעים להפליא בסלט. ניתן גם לטבול בו לחם טרי, כפי שנהוג לעשות במסעדות מרוקאיות רבות. לא להחמיץ!

3. פֶּסְטִילה מבשר יונה: מאפה שכבות טעים להפליא, ממולא בבשר יונה, שעליו בוזקים מעט סוכר. המתיקות העדינה מתערבבת עם טעם הבשר באופן שמשכר את החושים. מומלץ לאכול במסעדת דאר מימון (Dar Mimoun) ברחוב Dar al Zaitun Al Kadim ליד ז'מאע אל-פנאע, הכיכר המרכזית במרקש.

3. טאג'ין: תבשילי הקדרה החרוטית של מרוקו- שונים וטעימים להפליא בכל מקום. במסעדת דאר מימון במרקש, שכבר הזכרתי קודם, מגישים טאג'ין מעולה של כבש, שזיפים וצימוקים, אולם טאג'ין מעולה לא פחות אכלתי במסעדת דגים בקזבלנקה- תבשיל זיתים ודגים. לא להחמיץ!

4. פירות טריים: מיץ תפוזים סחוט טרי בכיכר ג'מאע אל-פנאע במרקש, או תמרים מתוקים-מתוקים בטעם דבש, שניתן לקנות בשווקים בכל המדינה.

על מה כדאי לוותר?

על מופעי ה"פנטזיה" הקיטשיים, שאמורים לדמות התקפה של פרשים ברבריים למען תיירים. גרוע ומשעמם. אפשר לדלג, ובמיוחד על זה המוצע בידי מסעדת Chez Ali במרקש.

איך מוציאים ויזה למרוקו?

מכיוון שאין יחסים דיפלומטיים ישירים בין ישראל למרוקו, יש להוציא ויזה דרך משרד נסיעות ישראלי המוסמך לכך (למשל: רויאל תור מרוק). המשרד ייתן לכם מכתב, שאיתו תוכלו לקבל ויזה בשדה התעופה מוחמד החמישי בקזבלנקה. יש לתאם את מועד הגעתכם כך שיתאים למועד הגעתם של ישראלים נוספים, ועדיף להגיע לשדה התעופה במרוקו בשעות הבוקר. הדבר אינו קשה כפי שהוא נשמע! כאשר אתם מגיעים לשדה התעופה, אתם לא ממשיכים עם כולם לביקורת הדרכונים אלא הולכים ביחד עם שאר הישראלים למשרד הקטן של משטרת הגבולות שנמצא משמאל, נותנים את המכתב והדרכון ומחכים לויזה. התהליך עשוי לקחת חצי שעה או אפילו יותר. יש המסליקים שטר של עשרה דולר לתוך הדרכון כדי לזרז הליכים, אבל אין חובה לעשות זאת.

על אילו מלונות אני ממליץ?

1. Hotel Amoud  בקזבלנקה.

2. המלצה מיוחדת: Casa del Sol במרקש. פנינה בריאד (בית מסורתי) משופץ בעיר העתיקה של מרקש, במיקום מעולה שתי דקות הליכה מכיכר ג'מאע אל-פנאע. מחיר של הוסטל, ערך של מלון, עיצוב מפואר להפליא וחדרים נקיים-נקיים. צוות העובדים, כולם פעילים בתנועה לזכויות הברברים, ניהלו איתי שיחות ארוכות ומרתקות בנושא, וגילו לי רבות על תמיכתם של רבים מבני עדתם במדינת ישראל. אם תיקלעו לצרות או תצטרכו משהו, שני העובדים המסורים, מוסטפא ולחסאן, ייצאו מגדרם כדי לעזור לכם. מקום מקסים במלוא מובן המילה.

3. מלון Dar Al Bahar באסוואירה (Essaouira) היפה, שליד האוקיאנוס האטלנטי.

4. מלון Riad Verus בפס, גם הוא בארמון משופץ, נותן לך להרגיש שבחרת מלון ארבעה כוכבים במחיר של הוסטל. היחס מצד יוסף, העובד המקומי, חביב וחברותי, והמקום באמת יפיפייה. מצד שני- כל הצוות עובד לפי "זמן מרוקאי", כך שאל תבנו על כך שיגיעו בזמן לפגישות (אם הבטיחו לקחת אותך למקום כלשהו בשעה X, למשל, יתכן מאוד שיגיעו חצי שעה מאוחר יותר). אם הם מציעים לכם מדריך בשם עזיז לסיור בשוק של פס, אל תקחו אותו. הוא בילה את זמן הסיור בשיחות סלולרי ובהטפות דתיות- ולא הסביר לי כמעט דבר על המקומות המרתקים שעברנו בהם.

%d בלוגרים אהבו את זה: