ארכיון הבלוג

מלחמת העולמות: מדוע הליברליזם ינצח את יריביו

מי ישרוד בעימות התרבותי המתרחש בארץ ובעולם – השמרנות היהודית המסורתית או הליברליזם המערבי? ד"ר משה קופל, מרצה למדעי המחשב באוניברסיטת בר אילן, כתב מאמר רהוט בכתב העת "השילוח", ובו הנגיד דמויות סמליות זו לזו. עולמה של היידי הליברלית עתיד להיכחד, בעוד עולמו של שימען החרדי יוסיף להתקיים ו"לעלות מעלה מעלה". הבעיה היא, שקופל הוא לא הראשון לנבא את קריסת הליברליזם – שניצח בינתיים את כל מספידיו. ינשוף היסטורי מסביר.

Shimen2

(למצולמים אין קשר לכתבה) Credit: Forward

מאמר זה פורסם גם בכתב העת השילוח

בגיליון האחרון של השילוח פורסם מאמר מעניין מפרי עטו של ד"ר משה קופל, מרצה למדעי המחשב באוניברסיטת בר-אילן, המנגיד בין השמרנות מן הזן המסורתי ובין התפיסות הפרוגרסיביות לסוגיהן. כדי להפוך את ההשוואה למעניינת וברורה יותר, בחר קופל להמחיש אותה באמצעות שלושה יהודים אמיתיים שפגש במהלך חייו: שימען, חסיד גור מתון מהדור הישן, היידי, האקדמאית הליברלית, ובתה הרדיקלית המטורללת, אמבר. מבחינתו של קופל, שלושת האנשים הללו מייצגים שלושה עולמות תרבותיים שונים, הנתונים בעימות ובמתח מתמיד. שאלתו העיקרית היא, מי מאותם העולמות ישרוד לאורך זמן. איזו דרך חיים תחזיק מעמד בתלאות ובמעקשי ההיסטוריה, ואיזו חברה תגלה עמידות בעולם המשתנה בהתמדה. מסקנתו היא שעולמה הפרוגרסיבי של היידי נתון לדעיכה איטית במקרה הטוב, או למוות אלים על ידי "מרד פנימי" של אמבר וחבריה במקרה הגרוע. עולמו השמרני והמאוזן של שימען, לעומת זאת, ישרוד את כל המכשולים כפי ששרד תמיד.

Related image

שמרנים ונהנים. חסידים ניו יורקרים – למצולמים אין קשר לכתבה. קרדיט: פינטרסט

        מאמרו של קופל כתוב היטב, ויש בו הרבה תובנות מעניינות ומעוררות מחשבה. אולם למרות זאת, הטיעון המרכזי שלו בעייתי מאד.  הבעיה מתחילה בגישתו של הכותב. כיצד מתיימר קופל להוכיח שעולמו של שימען עמיד יותר מעולמה של היידי, שהשטיבעל הגערערי ישרוד גם לאחר שחדר האוכל הכשר של פרינסטון יתפוגג לו לאיטו? הוא עושה זאת בשילוב של טיעונים שפונים להגיונו של הכותב (נראה לי ש…) ובנימוקים מחקריים יותר הלקוחים מעולמות התוכן של הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה. כל זה טוב ויפה. אולם כאשר אנחנו מנסים לנבא איזו דרך חיים תשרוד, הדבר הראשון שעלינו לעשות הוא להסתכל בתקדימי העבר, בפרספקטיבה היסטורית. וכאשר אנחנו מסתכלים על טענתו של קופל דרך משקפיים היסטוריות, כלומר, מסתכלים על מה שבאמת קרה, ולא רק מה שבעינינו סביר שיקרה, הדברים לובשים צורה שונה לחלוטין.

אם נתבונן, למשל, בהיסטוריה של מאתיים השנים האחרונות, ניווכח בנקל כי נבואות על שקיעת המערב הדקדנטי ניתנו ברצף, כמה פעמים בדור. אותם הוגים אידיאולוגיים שבישרו על שקיעת המערב, השתמשו בנימוקים מאד דומים לאלו של קופל. כמו שימען, גם הגיבורים שלהם היו מחוברים למסורת, להיסטוריה ולעבר המיתי, לתחושת קהילה חמימה ולאותנטיות. כולם ניבאו כי הליברלים, ה"היידי" של כל דור ודור, עומדים בפני שקיעה מפני שהם מפונקים ומנוונים, אנוכיים ושטחיים, שקועים באינדיבידואליזם מפרק ומנותקים מהאותנטיות, ולרוב גם מהדת והמסורת. מי לא אמר את זה? ברוסיה של המאה ה-19, הסלאבופילים הנגידו את הנפש העמוקה של הרוסי, המחובר לאלוהיו, לאדמתו ולמלכו, עם הדקדנס המערבי. הבולשביקים המשיכו את אותה המגמה בשינויים המתבקשים. גם הם ניבאו כי הפועל הסובייטי הגיבור ינצח את הקפיטליסטים החומרניים, המתקוטטים זה עם זה עבור רווח.

בגרמניה, אוסוולד שפנגלר וסופרים רומנטיים אחרים ניבאו אף הם את שקיעת המערב, הוקיעו את הציביליזציה הצרפתית המעודנת והחומרנית, והשוו אותה בלעג עם האותנטיות של האיכרים הגרמנים המחוברים לקהילה הטבעית, לדם ולאדמה. פילוסופים צרפתים פיתחו אידיאולוגיה דומה, רק שכאן התחלפו האיכרים הטבטוניים באבירים פרנקים. ביפן, הוגים רומנטיים דומים התקשו לראות כיצד יצליחו המערביים המפונקים, עם הדמוקרטיה הליברלית שלהם, להתמודד עם נתיניו של הירוהיטו, ששואבים בעומק שאין משלו מהעבר הקיסרי הנצחי, מהקהילה הכפרית ומערכי דת השינטו. אפילו בשנות השישים, ניבא סייד קוטב, מאבות הפונדמנטליזם האסלאמי, כי המערב הוא חברה רקובה, אנוכית ומתפוררת, אם כי היה די פסימי בכל הנוגע ליכולתם של לוחמי הג'יהאד הטהורים להכריעו.

Shimen5

קראו תיגר על הליברליזם המערבי: חיילי הצבא הקיסרי היפני

מצויידים במבט ההיסטורי הזה, אנחנו יכולים לראות ששימען אינו הראשון שמתמודד במלחמת הרעיונות מול היידי. קדמו לו סרגיי הסלאבופיל, סטחאנוב הפועל הסובייטי, פרנסואה המונרכיסט הצרפתי, פריץ האיכר הגרמני האותנטי, טארו, הקצין האמיץ מהצבא היפני הקיסרי, וחסן מהאחים המוסלמים. כל אלו תקפו את היידי בנימוקים דומים מאד לאלו של שימען. כמו שימען, כולם האמינו בעליונותם, ביציבותם, באותנטיות שלהם, מול ניוונו וחוליו של הצד השני. וראו זה פלא: העולם עבר שורה של עימותים ומלחמות קרות וחמות, ועם התפזרותו של האבק, התגלה כי סרגיי, סטחאנוב, פרנסואה, פריץ וטארו נעלמו לבלי שוב, וחסן שקע במלחמות פנימיות אינסופיות. היידי, לעומת כולם, שרירה ועומדת. אז איזו חברה יציבה יותר?

קופל יכול לטעון כנגד הנימוקים ההיסטוריים שהבאתי, ולומר כי בניגוד לסרגיי, פריץ, טארו והיתר, שימען שרד ועמד במבחני ההיסטוריה. בתשובה הזאת יהיו שתי בעיות. ראשית כל, היא נכונה רק באופן חלקי. שימו לב שבין היידי ושימען, שני הטיפוסים האידיאליים של קופל, יש הבדל גילאים משמעותי. שימען הוא אדם מבוגר, מדור שרידי השואה, ואילו היידי (לפי התיאור) היא בת ארבעים פחות או יותר. אם קופל היה מסתכל בבני דורה של היידי בעולמו של שימען, היה מגלה שלא מדובר בעוגן המסורת היציב שהוא מתאר. גם עולמו של שימען משתנה במהירות, ולא תמיד לטובה.

Image result for ‫חסידי גור ירושלים‬‎

עולמו של שימען משתנה במהירות, ולא תמיד לטובה: חסידי גור בירושלים. למצולמים אין קשר לכתבה. קרדיט: ויי נט.

בדיוק כפי שלהיידי יש בת, אמבר, שמפרקת את עולמה בטרלול של חומרות מסלימות והולכות ("דת פרימיטיבית", במילותיו של קופל), כך גם לשימען יש נכד, זלמן, ששקוע עד צוואר בדת פרימיטיבית משלו, העולם המטורף של תיקונעס הצניעות מבית מדרשה של חסידות גור. עולמו של שימען, עולם של יהודים נבונים, מעשיים ופרגמטיים, שמחוברים למסורתם באופן טבעי ולא קנאי, נמצא בסכנה מפני מטורלליו שלו עצמו בדיוק כמו עולמה של היידי, ובדיוק מאותן הסיבות: כשאתה מחזיק באידיאלים נוקשים בתיאוריה, אבל מקל ביישומם בפועל, יהיה לך קשה לעמוד מול צעירים נלהבים שמתעקשים ליישם את אותם האידיאלים ככתבם וכלשונם. עולמם של החרדים הפרגמטיים מהדור הישן הוא גם, במידה רבה, עולם הולך ונעלם.

גם אם נתעלם מכך, נגלה שהישרדותו המתמשכת של שימען תלויה גם בסיבה מרכזית נוספת, שקופל לא מציין: הוא השתלב בעולמה של היידי. סרגיי וסטחאנוב, פרנסואה, פריץ, חסן וטארו, ניסו, כל אחד בתורו, להתעמת עם עולמה של היידי באופן צבאי, בשדה המלחמה והפוליטיקה הגבוהה. כולם נכשלו, ורובם נעלמו מעל במת ההיסטוריה. שימען, לעומת זאת, חי לפי חוקי המשחק של היידי. קופל מציין בגאווה את דרך החיים האידיאלית מבחינתו: יהודים שחיים בנפרד מהחברה הכללית, בסולידריות קהילתית, מנהלים חיי מסחר ערים, מגלים הוגנות מנומסת כלפי הגויים אך שומרים מהם מרחק בטוח. דרך חיים כזאת אפשרית רק כשהשלטונות מחזיקים בגישה של "חייה ותן לחיות" בהתאם לשיטתה של היידי. כי בעולם שגורמי הכוח בו מתנהלים לפי הנחות היסוד של שימען – דת, מסורת, קהילה – הוא לא יוכל לחיות לו בשגשוג ובביטחון כפי שיהודים חרדים חיים בארצות הברית. סרגיי יגייס אותו לצבא הצארי, ינסה להמיר את דתו, ימרר את חייו בפוגרומים וישית עליו עוני מרוד, סטחאנוב יסגור את בתי הכנסת שלו ויאסור עליו לדבר ביידיש, פרנסואה יטיל עליו גזירות אנטישמיות, ועל חסן ופריץ בכלל אין מה לדבר.

שימען אינו יכול להסתכל על היידי במבט של מנצח: הוא תלוי בה. הוא תלוי במשטרה שלה ובבתי המשפט שלה, שיבטיחו את זכויותיו האישיות, הקהילתיות והדתיות. הוא תלוי בכלכלה המתוחכמת שלה, כדי לתת מסגרת סוציאלית לאברכיו ומסגרת כלכלית למסחר שלו. אם חס וחלילה ילקה בבריאותו, הוא תלוי בבתי החולים שלה. שימען, יהודי שמרני שאינו קנאי, יכול להשתלב בעולם של היידי ואפילו לתרום לו כאיש עסקים, כעורך דין, כרופא. אבל הוא לא מסוגל לקדם אותו או לתחזק אותו לבדו. החברה הליברלית אינה יכולה להתנהל לפי ערכיו. היא דורשת ניצול של ידע וכשרונות ותחלופה מתמדת של אנשים, ועל כן לא יכולה להתנהל על בסיס בדלנות יהודית. היא מחייבת חדשנות מתמדת, ולכן לא תתקיים בחברה שכבולה בחוקים של מסורתיות, שמרנות ויראת כבוד לדורות הקודמים. אלו יכולים לאזן אותה כתבלין, אבל לא להוביל אותה. שימען תלוי בהיידי לשגשוגו ולבטחונו, וכדאי שלעולם לא ישכח זאת.

.

זאב זאב: פרופסור שטרנהל וזעקות הפשיזם

פרופסור זאב שטרנהל מספק אזהרות על הפשיזם הישראלי המתקרב מדי חודשיים, כמו שעון שוויצרי. אבל מי שרואה את צלליתו הקירחת של מוסוליני בכל רחוב וסימטה, יאבד מהר מאד את הקשב של הציבור וימצא את עצמו מבודד אם וכאשר פשיסטים אמיתיים יעמדו בשער.

mussolini

הויכוח על דפי עיתון הארץ בין ההיסטוריונים זאב שטרנהל ושלמה אבינרי, שניהם מומחים בעלי שם עולמי להיסטוריה של הרעיונות, העלה על ראש שמחתנו את שאלת הפשיזם בישראל. בעוד שטרנהל סבור שישראל נמצאת במסלול המהיר למשטר פשיסטי, אבינרי הגיב בצפירת הרגעה. חרף הגזענות, הלאומנות, שנאת הזרים ו"התהליכים המסוכנים" עליהם הצביעו סגן הרמטכ"ל יאיר גולן ואחרים, החברה עדיין דמוקרטית, וככל הנראה תישאר כזאת. מנגד, הגישה של שטרנהל הזכירה לי את המימרה הידועה, לפיה מומחה לפטישים יראה בכל בעיה מסמר. באותה מידה, מומחה לפשיזם יראה את צלליתו הקירחת של מוסוליני בכל רחוב וסימטה, ואת מצעדי האווזים של פלוגות הסער מעבר לכל פינה.

אכן, שטרנהל מקשר כל רעיון שהוא לא מחבב לפשיזם באמצעות הנימוק הידוע כ"האשמה באמצעות ייחוס". אדמונד ברק, אחד מאלו שחזו נכונה את חזון הבלהות של הנאורות היעקובינית ואת אימי המהפכה הצרפתית, מוצג כאב קדמון של הפשיזם. כמוהו יוהן גוטפריד הרדר – שגישתו היתה פלורליסטית במיוחד יחסית לתקופה, אם כי כהוגה מהמאה ה-19 הוא בהחלט לא עומד בסטנדרטים הנוכחיים של פוליטיקלי-קורקט. שטרנהל שולף את אילן היוחסין, ומנסה למתוח קו פתלתל שמוביל את ברק והרדר ישירות למשטרים הפשיסטיים של המאה העשרים. ברק והרדר סייעו ביצירת מסורת אינטלקטואלית המבקרת את הנאורות האוניברסליסטית. מפני שהפשיזם, שצמח מהמסורת הזאת, הוא גם סוג של ביקורת על הנאורות – הרי שכל מבקרי הנאורות הם פרוטו-פשיסטים.

zeev_sternhell_albin_michel

ממהר מדי למצוא פשיזם – פרופ' זאב שטרנהל

הטיעון הזה, כמובן, אינו אבחנה היסטורית תמימה. הוא מאפשר לשטרנהל להגדיר כפשיסטים את כל אלו שלא שייכים למחנה שלו – ימנים, שמרנים, דתיים וכל מי שמעדיף את הזהות הלאומית הייחודית, ה"שבטית" על האוניברסליזם. דא עקא, שהטיעון של שטרנהל בעייתי מאד מבחינה לוגית. ביקורת הנאורות "הצמיחה" אמנם את הפשיזם, אבל גם הרבה מאד גישות אינטלקטואליות שאינן פשיסטיות. הרי, הפשיזם והנאציזם לא היו צומחים גם ללא המדע המודרני. האם ניתן להאשים את חלוצי המהפכה המדעית בפרוטו-פשיזם? מה גם שהוגי המהפכה הצרפתית החביבים על שטרנהל הצמיחו אף הם לא מעט ראש ולענה. המרקסיזם-לניניזם, הסטליניזם והמאואיזם, רוצחי ההמונים הגדולים ביותר במאה העשרים, שאבו כולם מאותם ההוגים. אבל אליבא דשטרנהל, לא ניתן להתווכח אפילו על הנזק שגרמו אסכולות מסויימות של נאורות אוניברסלית לעולם – כי הרי כל מי שמבקר ברצינות את הנאורות הוא פשיסט. ופשיסטים, כידוע, הם לא בני שיח, אלא סכנה שיש לנטרל.

למרבה הצער, הגישה של שטרנהל אינה רק בעייתית מבחינה אינטלקטואלית, אלא גם מזיקה, במיוחד למחנה השמאל הישראלי ותומכיו. אם כל מי שמבקר את "הנאורות האוניברסליסטית", שם קוד לערכיו של שטרנהל עצמו, הוא פשיסט שיש להיאבק בו – כיצד יוכל השמאל לכרות את הבריתות הפוליטית שיוציאו אותו מהבידוד הנוכחי? אם כל מי שמבכר את הלאומיות והדת על פני האוניברסליזם השטרנהלי הוא פשיסט, כלומר, מקרה אבוד, נגזר על השמאל להתבצר במצודה הולכת ומצטמקת, להסתמך על מעוזיו המידלדלים בבית המשפט ובאקדמיה, ולהסתפק בחמשת המנדטים של מרצ. מי שרוצה להגדיל בהדרגה את בסיס הכוח שלו, חייב לנהל דיאלוג הוגן עם השונים ממנו תוך כבוד לערכיהם ולתרבותם. לשם כך, דרושה ראשית כל אמפתיה. למקרא מאמרו של שטרנהל, עולים בתודעה דבריו של ההוגה השמרני הבריטי גילברט קית צ'סטרטון, ממבקריו השנונים ביותר של הליברליזם האוניברסליסטי:

אהבת האדם של [האינטלקטואלים האוניברסליסטים] טובלת בצינה משונה וטבועה בחותם של אי ממשות. אם תשאל אותם האם הם אוהבים את האנושות, הם ישיבו לך בכנות שאינה מוטלת בספק כי הם אמנם אוהבים אותה. אך אם תשאל אותם בנוגע לאחת משדרותיה של האנושות, תיווכח כי הם שונאים את כולן עד אחת. הם שונאים מלכים, הם שונאים כמרים, הם שונאים חיילים, הם שונאים מלחים. הם אינם נותנים אמון באנשי מדע, הם מוקיעים את המעמד הבינוני, הם נואשו כליל מבני מעמד הפועלים אבל הם מעריצים את האנושות. אלא שהם מדברים בשבחה של האנושות כאילו היתה אומה זרה ואקזוטית.

smiling-g-k-chesterton

חותם של אי ממשות: גילברט קית צ'סטרטון

דברים אלו, בניכוי ההגזמה הרטורית, מתאימים ככפפה ליחס של שטרנהל ודומיו לחברה הישראלית, ובמיוחד לחלקיה השמרניים, הדתיים והלאומיים שלא עברו עדיין את מבחן הנאורות.

אולם למרבה האימה, גישת שטרנהל מסוכנת כל כך דווקא משום שבאמת יש פשיזם בישראל. בשולי הימין נמצאים ארגונים אלימים, מלהב"ה ועד האריות של הצל, וכן רבנים שדוגלים בפשיזם גזעני ומשולח רסן, ואלו שולחים זרועות לספסלים האחוריים של הליכוד, הבית היהודי וחלקים מתרחבים של המיינסטרים הפוליטי. הפשיזם הישראלי הוא עדיין עמדת מיעוט – אפילו בציבור הימני, אבל בתנאים מסויימים הוא עלול להתחזק. שטרנהל, שצועק "זאב זאב" בתדירות של פעם בשבוע ומוקיע כפשיסט כל מי שלא מוצא חן בעיניו, יאבד את הקשב ותשומת הלב של הציבור, דווקא כשפשיסטים אמיתיים יעמדו בשער. ואז, כרגיל, כבר יהיה מאוחר מדי.

 

אדם בלתי מעשי

מה הבעיה באהבת האדם באשר הוא אדם, ובפרט אהבתם הבוערת לאנושות של בלוגרים רדיקליים? ההוגה הקתולי הבריטי השנון גילברט צ'סטרטון, שחיבוריו תורגמו לראשונה לעברית, מגלה לנו את הצינה שבקוסמפוליטיות, הפיתוי המסוכן של האימפריאליזם והסיבה שבגינה "החיים זוהרים כיהלום, ובה בעת שבריריים כזגוגית החלון." עם מנות גדושות של הומור, אירוניה עצמית ותובנות חדות כתער, הינשוף הספרותי על מורדים, שמרנים ואלו המבקשים לחדש בכל עת את פניו של הסוס.

 full_137644590

נצנוץ דק זה של זכוכית מזכיר לנו כי האושר זוהר ועם זאת שברירי, בדיוק כמו אותו חומר שדי בתנועה אקראית של עוזרת הבית או של החתול כדי לנפצו לרסיסים. והתחושה הזאת העוברת כחוט השני באגדות כולן, שקעה בקרבי והפכה להרגשתי ביחס לעולם כולו. חשתי אז ועודני חש היום, כי החיים זוהרים כיהלום ובה בעת שברירים כזגוגית החלון; וכאשר נמשלו השמיים לחופה של בדולח עבר בי רעד. פחדתי שמה ישמוט אלוהים את אחיזתו והיקום יתנפץ תחתיו.

גילברט קית' צ'סטרטון, אדם בלתי מעשי. מאנגלית: עודד ולקשטיין (הוצאת שלם, ספריית לווייתן, 2014)

a177_chesterton-cover

בשמאל הרדיקלי הישראלי ישנו בלוגר אחד ידוע, שחורט את אהבת האדם באשר הוא אדם על דגלו. כשזכויות אדם, כל אדם, עומדות על הכף, הוא יתייצב ראשון, חמוש במקלדת ובעכבר, כדי להגן עליהן. האוניברסליזם שלו כל כך עמוק, אהבת האנושות שלו כל כך תוססת, עד שהוא פשוט אינו מסוגל לחזות בפרמיטיבים האלה, נו, אלו שמתפללים בבתי כנסת, בלי שמעיו יתהפכו בקרבו. היהדות האורתודוקסית, בעיניו, היא "שונאת אדם". ומכיוון שעניינו של אותו בלוגר הוא אהבת אדם, או ליתר דיוק, אהבת האנושות, היהדות הזאת מעוררת בו בחילה עזה.

אבל אחרי יותר משנה של קריאת פנינים מפרי עטו של אותו בלוגר, הבחנתי בתופעה מוזרה עד מאד. הוא אוהב את האנושות באופן כללי, אבל ברוב הפעמים, כאשר הדיון מגיע למגזרים ספציפיים שלה, ובמיוחד אלו שנמצאים בחברה שהוא חי בה, ישראל, המקלדת שלו מפיקה רגשות שונים לגמרי. היהודים האורתודוקסיים הם, כאמור, "שונאי אדם". הרבנים הם "זבל". צה"ל הוא "הבהמה הירוקה". הציונות וחסידיה הם "מצחינים". אנשי הייטק, כאן וגם בארצות הברית, הם בסך הכל "אמצעי של אליטה עירונית לשמר עמדת כוח", ועוד ועוד. אותו הבלוגר, יש לציין, יוצא תדירות להגנתם של הפלסטינים, הסובלים תחת עולו של הכיבוש. אבל גם כאן, למרבה ההפתעה, מסתבר שמדובר באהבה מופשטת למדי – כזאת שנועדה בעיקר להצדיק את השנאה ליתר הקבוצות. משום שגם האסלאם, דתם של רוב הפלסטינים, הוא לדעתו אמונה חשוכה, מפגרת ומתועבת, אוייבת האנושות בכללותה. השאלה, אלו מגזרים מאותה אנושות עדיין ראויים לאהבה, נותרת פתוחה.

הפילוסוף הגרמני לודוויג ויטגנשטיין אמר פעם, שפילוסופיה טובה מחדדת ומלטשת בך תובנות עמומות. ובעוד אני חוכך בדעתי כיצד להבין וללטש, ואולי אף לענות לשאלה העמומה שלעיל, נפל לידי כפרי בשל ספר בשם אדם בלתי מעשי, אוסף חיבורים קצרים של ההוגה הבריטי הקתולי השנון והמשעשע להפליא גילברט קית' צ'סטרטון. הספר, שהוצאת שלם הוציאה בלבוש עברי, בתרגומו הנפלא של עודד וולקשטיין ובעריכתו של אסף שגיב, הוא יצירה מרתקת, מטרידה, מרגיזה – לעיתים מצחיקה עד דמעות. לפני שנדון בה ביתר פירוט, נראה איך ענה צ'סטרטון עצמו על חידת הבלוגר הנזכר לעיל ואהבת האדם שלו:

אהבת האדם של [האינטלקטואלים המודרניים שמסתייגים מהפטריוטיזם] טובלת בצינה משונה וטבועה בחותם של אי ממשות. אם תשאל אותם האם הם אוהבים את האנושות, הם ישיבו לך בכנות שאינה מוטלת בספק כי הם אמנם אוהבים אותה. אך אם תשאל אותם בנוגע לאחת משדרותיה של האנושות, תיווח כי הם שונאים את כולן עד אחת. הם שונאים מלכים, הם שונאים כמרים, הם שונאים חיילים, הם שונאים מלחים. הם אינם נותנים אמון באנשי מדע, הם מוקיעים את המעמד הבינוני, הם נואשו כליל מבני מעמד הפועלים – אבל הם מעריצים את האנושות. אלא שהם מדברים בשבחה של האנושות כאילו היתה אומה זרה ואקזוטית.

 

גילברט קית' צ'סטרטון

גילברט קית' צ'סטרטון

הקטע שמצוטט לעיל הוא חלק מהגנתו של צ'סטרטון על הפטריוטיזם הלאומי, והתקפת מחץ כנגד שני רעיונות מתחרים שהוא תופס כאויביו המסוכנים: הקוסמופוליטיות והאימפריאליזם. לדעתו, אהבת האדם של הקוסמופוליטים ה"מתקדמים" מהשמאל היא חלולה, ואפילו מסוכנת. זאת מפני שאהבה חייבת להתחיל בממשי הקרוב אליך ולא במופשט הרחוק ממך. "אוניברסליות אמיתית," כותב צ'סטרטון, "נשענת כמובן על יחסים טובים עם נציגיה של הסביבה המיידית. מי שאוהב את ילדיו שלו אוניברסלי יותר, משוקע יותר בסדר העולם הכולל, ממי שמערסל בחיקו עולל-היפופוטמים או מוביל תמסח צעיר בעגלת תינוקות. באהבתו לילדיו שלו הוא עושה מעשה היפופוטמי לאין שיעור (אם אפשר להתבטא כך) מערסולו של היפופוטם; הוא עושה מה שעושים ההיפופוטמים."

יש כאלו שהגדירו את צ'סטרטון כשמרן. במידה רבה, מדובר בהגדרה שאינה מוטעית. אולם אם "שמרן" הוא אדם שדוגל בקפיאה על השמרים ובקילוס הסדר הקיים, הרי שצ'סטרטון הוא דווקא מורד – מורד בסדר הבריטי של תקופתו, ומורד בהיבטים רבים של המודרניות (אם כי הוא אף פעם לא אימץ את הסלידה המוחלטת מהטכנולוגיה של בן תקופתו ובעל בריתו האידיאולוגי, ג'.ר.ר. טולקין). כמורד, צ'סטרטון הוא מבריק. כשמרן, הוא שנון ומלא הומור. למירעו הוא מגיע בתור אפולוגט של האמונה והכנסייה הקתולית.

לחקות, לא לערסל - גור היפופוטמים

לחקות, לא לערסל – גור היפופוטמים

נתחיל במרד. הבסיסי האידיאולוגי להגנתו של צ'סטרטון על הפטריוטיזם הוא רעיון הגיוון. העולם יפה כי הוא מקהלה של קולות רבים. הניסיון לכפות עליו אחידות משמימה ואפורה, נוסח הנאורות המודרנית, הופך אותו לשטוח וחד ממדי. "הקוסמופוליטיות," כותב צ'סטרטון, "נותנת לנו ארץ אחת, והיא טובה; הלאומיות נותנת לנו מאה ארצות, וכל אחת מהן היא הטובה מכולן. הקוסמופוליטיות מציעה ברכה; הפטריוטיות מתחילה לפאר את העולם בדבר הסמוך ביותר, במקום להרחיק עד האופק. בכך היא מבטיחה שדבר לא יחלוף מתחת השמש בלי שיעריכוהו כערכו. במקום שבו שוכן אי בודד וממנו מיתמר הר שצורתו משונה, במקום שבו צומח פרי לא ידוע ביער עבות- שם דואגת הפטריוטיות שייזכרו בשיר."

משמעות הדברים היא שאדם צריך לאהוב את מולדתו לא כי היא המקום הטוב והיפה ביתר בעולם מבחינה אובייקיטיבית, אלא כי רק כך אפשר "להתאמן" באהבה והוקרה לדברים ממשיים, ומתוך כך, בהדרגה, להעריך את העולם בגיוונו ובשונותו. מאותה הסיבה בדיוק, יוצא צ'סטרטון בחריפות רבה אף יותר כנגד האימפריאליזם (וסציפית האימפריאליזם הבריטי), אידיאולוגיה "הרוחשת איבה עמוקה לפטריוטית ובה בעת מחזיקה בעוצמה, בממון ובסיכוי של ממש להביסה במערכת הפוליטית." כי הרי מה הוא הניסיון לכבוש את הודו, "לאלף את תרבותה" ולהמליך עליה מלומדים עוטי טוגות ופרלמנטרים חובשי פיאות, אם לא חתירה לאחידות ומחיקת הגיוון? "אנו מאמינים כי הציביליזציה לצידנו," כותב צ'סטרטון בלעג, "ולפיכך בדעתנו לכפותה על הפינים ועל הבורים, על הפולנים ועל האירים. אנו אימפריאליסטים; אין אנו נמנעים עם יריביו הפזיזים של הרעיון הפטריוטי – ובכל זאת אנחנו אויביו." צ'סטרטון לא מתנגד לרב תרבותיות, במובן הפשוט של לימוד והנאה מתרבויות אחרות. אלא שבני אדם יכולים ללמוד זה מזה אך ורק כשהם אנשים חופשיים ושווי מעמד. הבריטי יכול ללמוד רבות משכניו הצרפתים. הוא יכול ללמוד הרבה פחות מהאירים וההודים, שבאווילותו הוא רואה אותם כנחותים וככפופים לשלטונו. הישראלי, אם נמשיך באנלוגיה, יוכל ללמוד מסטודנטים פלסטינים אותם יפגוש באוניברסיטה, או מאיכרים שיפגוש בזמן מסיק הזיתים, אבל הרבה פחות מהפועל הפלסטיני שמתקן לו את המרצפות או מהצעיר שיפגוש במחסום חווארה.

ייבוא בריטי שנוי במחלוקת - הפרלמנט ההודי

ייבוא בריטי שנוי במחלוקת – הפרלמנט ההודי

הגיוון שצ'סטרטון מהלל, יש להדגיש כאן, אינו גיוון פוסט-מודרניסטי, זה שמאמין שאין כל יתרון לאמת אחת לעומת אמת אחרת. בדיוק להיפך: כמורד בערכים של תקופתו, דוחה צ'סטרטון בחריפות את האדישות המשועממת של המלומד, נוסח "לי יש האמת שלי, ולך האמת שלך." אכן, הוא אינו מעוניין בכפייה, כי פשוט אין טעם. גם אם אביס אותך בקרב או אדכא אותך, אין פירוש הדבר ששכנעתי אותך. אבל הוא רואה ערך אדיר בלהט הויכוח, באמונה של בני אדם בדרכם ובנכונותם להיאבק עבורה עד הסוף – להט שלדעתו אבד בתקופה המודרנית. ב"הגנה על נדרים פזיזים", הוא משבח את אותו אציל ימי ביניימי שכוח שנדר נדר לקשור שני הרים בשלשלת, ואכן עשה זאת. הוא באמת העריך את הנדר שנדר – את העיקרון שנשבע להגן עליו – לא פטר אותו בשעשוע אדיש והמשיך לארוחת הצהריים. הכופר שהוצא להורג בימי הביניים, מציין צ'סטרטון, לא היה נגד האורתודוקסיה. הוא חשב שהוא עצמו מייצג את האורתודוקסיה. גם כאן, עולם מגוון שבו כל תרבות מאמינה באורתודוקסיה משלה ונאבקת עליה בלהט (אם כי לא בהכרח באופן אלים), יפה בעיני צ'סטרטון לאין שיעור מעולם שבו אף אחד כבר לא מתכווח עם אף אחד כי ממילא אין ערך לויכוח.

חשבו שהם האורתודוקסיה - מצודה של מינים קתארים בימי הביניים

חשבו שהם האורתודוקסיה – מצודה של מינים קתארים בימי הביניים

זהו צ'סטרטון המהפכן. אולם להוגה רב הפנים הזה יש גם צד שמרני – כזה שמתרכז בהגנה לא על הגיוון האנושי דווקא אלא על האורתודוקסיה שלו עצמו, על סדר החיים שנמצא לדעתו תחת התקפה. במאמרו על ה"משוגע", חיבור הומוריסטי ושנון להפליא, כותב צ'סטרטון כתב הגנה על האנשים הרגילים והקרתנים, אלו שחיים בקהילות שלהם ומקבלים את תרבותם וערכיהם כמובנים מאליהן, בלי לחשוב על כך יותר מדי. אלו שבאירוניה אופיינית מתוארים כ"טיפוסים כפריים חסרי תחכום כמוני; אנשים הלוטשים עיניים, מגחכים בטפשות ועושים מה שאומרים להם לעשות." אותם האנשים מונגדים לטיפוס המודרני הנאור, אותו צ'סטרטון מכנה לצורך העניין "המשוגע". המשוגע, לדעתו, אינו אדם בלתי הגיוני. בדיוק ההפך – הוא אדם החושב בהיגיון חד מדי – כל כך חד, עד שאי אפשר להפריך את דבריו כלל וכלל:

הסבריו של המשוגע יהיו לעולם מלאים, ולעיתים קרובות גם מספקים מאד מנקודת המבט של השכל הצרוף. […] הדבר ניכר במיוחד בשניים או בשלושה מסוגי הטירוף הנפוצים ביותר. אם יבוא פלוני ויאמר (למשל) כי אחרים רוקמים מזימה נגדו, לא יהא בידך להוכיח את טעותו זולת הטענה שכל האנשים האחרים האלה מכחישים כי חברו בקנוניה; והרי זה מנהגם של קושרים מאז ומעולם. הסברו שלו תואם את העובדות לא פחות משלך. ואם יבוא פלוני ויאמר כי הוא מלכה החוקי של אנגליה, אין בעובדה שהרשויות הקיימות קוראות לו משוגע כדי להזים לחלוטין את טענתו, שהרי אם באמת כס המלכות שלו הוא בדין, הרשויות נוהגות בחוכמה.

A&P, COFFEE, SANTA CLAUS

 

מוחו של המשוגע, לפיכך "פועל במעגל מושלם אך קטן". אם נרצה לרפא משוגע, עלינו "לתת לו אוויר לנשימה, לשכנעו כי קיים דבר נקי וצונן יותר מחוץ לדל"ת אמותיו של אותו טיעון יחיד." אותם הטיפוסים הכפריים והקרתניים, לפיכך, שפויים יותר מכל תיאורטיקן מרקסיסטי: הם תופסים את החיים בכוליותיים, באופן אינטואיטיבי, ובעיקר – מסוגלים לראות את הפלא שבעולם, מסוגלים לתמוה ולהשתומם, לחבק את המיסתורין שבתופעות בלי לנסות לחקור אותן באופן אובסיסיבי. האנשים הפשוטים הללו, שצ'סטרטון מעריץ, הם אלו שמצייתים ל"אתיקה של ארץ הפיות", שמשלבת אמונה ואהבה לאגדות עם חיי המעשה. הם אלו שהולכים לכנסייה מדי יום ראשון וגם אוהבים את משפחתם, קהילתם ומולדתם. אם צ'סטרטון היה שומע את דבריו של הרב יצחק פרץ, ש"עדיפה אישה ספרדיה אחת שמנשקת ספר תורה באמונה תמימה על אלף פרופסורים שאומרים שבאנו מהקופים", לא בטוח שהיה מתנגד יותר מדי, אם בכלל.

הורד

בלי לקבל את הדברים או להסכים להם, אי אפשר שלא לגלות סימפטיה לחיצים המושחזים שתוקע צ'סטרטון במיני טיפוסים תיאורטיים, מדעיים ומופשטים, אלו "שאינם מקדישים מחשבה לדברים האמיתיים עלי אדמות, לעמים לוחמים, לאמהות גאות, לאהבות ראשונות או לאימה שמעורר בנו הים. העולם כה גדול, והקוסמוס שלו כה זעיר. הקוסמוס הוא פחות או יותר החור הקטן ביותר שבו יכול אדם לטמון את ראשו." כמו אותו הניהיליסט שתאר דוסטוייבסקי בספרו הקלאסי, שדים, שהגיע מתוך סדרה של היקשים, ובהיגיון צרוף, למסקנה שכדי להציל את האנושות מדיכוי יש צורך להשמידה תחילה. בהקשר זה, אין גרוע יותר מה"היגיון" של מדעני החברה המרקסיסטים, מהרטוריקה הנאצית המנופחת והרצחנית, או מ"שוחריו של העל-אדם, המוצאים אותו תמיד בראי."  אבל כאן, צ'סטרטון המורד מתנגד עם צ'סטרטון השמרן. ואכן, כיצד אפשר ליישב בין שני הטיפוסים האידיאליים שלו, המאמין שנאבק על האמת שלו מול כל הסיכויים, או האציל שנודר לכבול הרים בשלשלאות, ומולם, האיכר האנגלי הקרתן שהולך לכנסייה מדי ראשון? ואולי, כפי שכתב אסף שגיב בהקדמה, הסתירה היא אבן היסוד בהשקפתו של צ'סטרטון. "הפרדוקס הוא הרבה יותר מאצעי ספרותי: הוא מבטא אמת יסודית על אודות התודעה האנושית, ולא פחות מכך על אודות העולם; הוא מגלה לנו כי הסתירה מאפיינת את המציאות עצמה."

מעניין לציין שדווקא כאשר צ'סטרטון מנסה להילחם בעוז על מערכת הערכים שהוא מאמין בה, היינו – הכנסייה הקתולית ובשורתה, כאשר הוא מתנתק לרגע מהפרדוקס, דווקא אז הוא מאבד מזוהרו. אם הביקורת שהוא מותח על דתות אחרות, הצייקנות ההלכתית של היהודים, מלחמת החורמה חסרת התוחלת של האסלאם באלכוהול, האחדות המשתקת והמשמימה (לדעתו) של הבודהיזם, עדיין שנונה ומרתקת, אזי דווקא כתבי ההגנה על הנצרות הופכים אותו לאפולוגט, רהוט אמנם, אבל לא משכנע. המחוייבות שלו, למשל, להוכיח שהנצרות הגיונית יותר מהמדע המודרני, ובו בזמן מגלמת בתוכה את הליברליזם והדמוקרטיה, מכניסה את הטיעונים שלו לתוך מיטת סדום והופכת אותם לנדושים ולצפויים.

פחות מוצלח כמגן האמונה - שומר שוויצרי בכניסה לותיקן

פחות מוצלח כמגן האמונה – שומר שוויצרי בכניסה לותיקן

מכאן, נראה שצ'סטרטון מגשים את נבואתו שלו: גדולתו הוא כשהוא בלתי צפוי, מקורי, מתפרץ. כשהוא לא מתכוון להגן על הדת, לפחות לא כעניין עיקרי, אלא כותב על דברים אחרים – דווקא אז הטיעונים הדתיים שלו משכנעים יותר. כשהוא מנסה להיות אפולוגט, הוא הופך להיות בדיוק כמו המשוגע אותו תיאר קודם: הגיוני בעיני עצמו, אובסיסיבי ונע במעגלים אינסופיים. מזל שאדם בלתי מעשי מספק מנות גדושות מצ'סטרטון הנועז, החצוף והמקורי – יותר מאשר מהגיגיו של עורך הדין המעונב והזועם של הותיקן.

וכדי לסכם את הטור הזה, כדאי לצטט שתי שורות מאפוס שכתב צ'סטרטון על אנגליה העתיקה, המסכם היטב את התפיסה ה"שמרנית" שלו, כזאת שמורדת, בועטת ומחדשת את המסורת תוך אהבה אליה, כדי לשמר לדורות הבאים את המסתורין והפליאה שאבותינו הורישו לנו:

 

ישתנו רקיעים וקיסרויות תתמוססנה

אך דברי יוותר דבר אמת

אם לשמור פני הסוס הקדום תבקשו

חדשו את הסוס בכל עת

 

 

על ימין ועל שמאל – מאמר אורח

 

מהו למעשה ההבדל בין ימין ובין שמאל? נירוס, מורה דרך מירושלים שכבר כתב בעבר בינשוף, טוען כי ישנה תהום מטפיזית, פילוסופית ואתית הפעורה בין שני המחנות. העמדה הפוליטית עצמה אינה העיקר – שמאלנים וימנים יכולים, אחרי הכל, לשאוף לאותן מטרות ולתמוך באותן הדעות. זו היא דווקא השאלה כיצד נוצרו העמדות הללו, ואלו הנחות יסוד עומדות בבסיסן, שמבדילה בין ימין ובין שמאל. מאמרים אחרים של נירוס תוכלו לקרוא בבלוג שלו, כאן

 

 

11359325-left-and-right-arrows

דעות מימין ומשמאל.

בדרך כלל אנחנו מבדילים בין שמאל וימין לפי המצע שלהם: תמיכה בסיפוח השטחים, תמיכה בזכות השיבה, תמיכה בזהות היהודית של המדינה, תמיכה בהקמת מדינה פלסטינית, תמיכה במתן אזרחות לפלסטינים, וכו' וכו'. אבל, כשמבדילים בין ימין ושמאל לפי המצע, לפי השאיפות, מתקבלת תמונת מראה בין קהל ישראלי לקהל פלסטיני: העמדות הפרו-פלסטיניות ביותר הן לאומניות ואיסלמיסטיות. פלסטינים שתומכים בהן שייכים לימין הפלסטיני, וישראלים שתומכים בהן שייכים לשמאל קיצוני, הזוי וסהרורי. פלסטינים שתומכים בעמדות פרו-ישראליות, (כאלה שנחשבות בקרב ישראלים לימין מתון או מרכז), נחשבים בציבור הפלסטיני לשמאלנים קיצוניים, בוגדים, משת"פים, וכו'. ואם כך – מה מעמדם של זרים, כאלה שאינם ישראלים או פלסטינים? – האם עמדה פרו-פלסטינית היא שמאלנית ועמדה פרו-ישראלית היא ימנית?

 אני אנסה להלן לעמוד על צירי המחלוקת המהותיים. מובן, שאנשים בעולם הממשי מתפלגים למחנות פוליטיים מטעמים כאלה ואחרים – סוציואקונומיים, חברתיים, תרבותיים, פסיכולוגיים, וכן הלאה. אני חושב שבהיבטים המעשיים של התפלגות למחנות השונים עוסקים לעתים קרובות – בין אם באופן שטחי ובין אם באופן סוציולוגי או פסיכולוגי מורכב ומעמיק. אני מתכוון להתעלם לחלוטין מכל ההיבטים הללו במאמר הנוכחי.

 במקום זה, אני מבקש להתייחס לעמדות האידיאולוגיות – “שמאל" ו-”ימין", תוך התעלמות מכוונת מ"ימנים" ו-”שמאלנים". כלומר, לדבר על התפיסות, ולא על בעלי התפיסות. אני רוצה לטעון, שישנם יסודות פילוסופיים מטאפיסיים מהותיים, שניצבים בבסיסם של צירי המחלוקת הפוליטיים והאקטואליים. תפיסות שונות באשר למהות האדם, אשר מתוכן נגזרות תפיסות אתיות יסודיות שונות, ותפיסות סוציולוגיות שונות. מתוך כל אלה, נגזרות גם עמדות אקטיביות שונות באשר לעולם ובאשר לחברה האנושית.

מי כאן שמאל ומי ימין? סתיו שפיר ומירי רגב בעימות טלוויזיוני

מי כאן שמאל ומי ימין? סתיו שפיר ומירי רגב בעימות טלוויזיוני

ניסוי העכברים של מאיר וזליגמן (כמשל לאדם).

בשלב הראשון מניחים צמדים של עכברים במבוך. כל צמד קשור ביחד ברתמה, ומדיי פעם מחושמל. עכבר אחד בכל צמד יכול להפסיק את החישמול על ידי לחיצה על הלוח באמצעות אפו – זו קבוצת הביקורת. בשלב השני הם מוכנסים לתוך תא, מושמע צליל, ואז הרצפה מחושמלת. על מנת להפסיק את החישמול הם צריכים לקפוץ מעל המחסום אל הצד השני של התא. העכברים יכולים ללמוד שכדי להמנע מהחישמול הם צריכים לקפוץ מעל המחסום אל הצד השני של התא כבר כשהם שומעים את צליל האזהרה. עכברי הביקורת לומדים את זה מהר, אבל העכברים המוצמדים לא מגיבים והופכים להיות יותר ויותר פסיביים. זה קורה, משום שבשלב הראשון למדו המוצמדים שאין להם שליטה בחישמול שהם חווים, להבדיל מקבוצת הביקורת, שלמדו שיש להם שליטה.

כשמדענים עושים ניסוי על עכברים במעבדה, הם יכולים להוכיח שמספר מועט יחסית של עכברים מתנהג בדרך מסויימת, על מנת לטעון שכך מתנהגים כל העכברים. אם חמישה עכברים הגיבו באופן מסויים לסדרה של מכות חשמל, אנחנו מסיקים שכל עכבר אחר היה מתנהג באותו האופן.

עכברים במבוך - תפיסת האדם של השמאל

עכברים במבוך – תפיסת האדם של השמאל

עכברים במבוך: שמאל כלכלי (סוציאליזם)

הנחת היסוד של השמאל היא שאנשים הם טיפשים וחלשים. חוקרים של מדעי החברה – פסיכולוגיה, סוציולוגיה, קרימינולוגיה, היסטוריה, עבודה סוציאלית – מניחים שאנשים הם כמו עכברים במבוך. כולנו מושפעים מאותם הדברים באותו האופן. על כולנו חלים אותם חוקים נפשיים-חברתיים. כולנו מגיבים לאותן נסיבות באותם אופנים צפויים מראש. בימין נותנים לאדם הרבה יותר קרדיט. בימין מניחים שמותר האדם מן העכבר, שבני אדם הם יצורים נבונים, חושבים, בוחרים, שמנהלים את חייהם, את גורלם, את עתידם, שמקבלים החלטות באופן הגיוני ורציונלי, שיש להם אחריות לבחירותיהם ולמעשיהם, שלא קל כל-כך לתמרן אותם ולהפעיל עליהם מניפולציות. ימנים אוהבים בני אדם.

המחלוקת הזו היא סביב ההכרה בדטרמיניזם, או דטרמיניזם חברתי. ניתן לנסות להוכיח או להפריך את התפיסה היסודית הזו, אולם לצורך העניין אתייחס אליה כאקסיומה: יש מי שמראש תופס את האדם ככזה שאיננו שולט בגורלו, ויש מי שאיננו תופס אותו כך.

 ימין כלכלי מבוסס על ההנחה, שכשיש חופש – הצלחתו וכישלונו של כל אחד מונחים בידיו. מי שיתאמץ ויהיה חרוץ – יצליח, ויוכל להתעשר. מי שיתבטל, או יזניח את עצמו – ייכשל. כלומר: השוק החופשי מטיל על הפרט אחריות אישית גבוהה לחייו וגורלו. שמאל כלכלי גורס, שהחופש הימני הוא חופש מדומה, משום שלמעשה אין לנו שליטה על חיינו ועל גורלנו. העתיד שלנו תלוי בעבר שלנו ובנסיבות שלתוכן נולדנו ושבהן גדלנו, ויש לנו סטטיסטיקה בשביל לגבות את זה. מי שנולד עני ימות עני ומי שנולד עשיר ימות עשיר. כמעט ואין מקרים של ניעות חברתית – אין אנשים שנולדו להורים עשירים ואיבדו את מעמדם החברתי, ואין אנשים שנולדו להורים עניים ונהיו אמידים או בעלי אמצעים. נכון: יש כמה כאלה. כל אחד מכיר איזו דוגמא מדהימה של סינדרלה מודרנית כזו או אחרת – אבל אנחנו מסתכלים על טבלאות, על סטטיסטיקה, ולא על קוריוזים מעוררי השראה. סטטיסטית, היכולת לנוע בהירארכיה הסוציואקונומית, היא אפסית. אנחנו אומרים: אנשים בחברה הם כעכברים במעבדה. לא צריך לתת להם יותר מדיי קרדיט – הם לא מעצבים את חייהם ולא בוחרים את גורלם. הנסיבות עושות את זה. כלכלה שמאלנית מבקשת לצמצם את החופש המדומה ולהרחיב את הרווחה של כלל הציבור.

דוגמא ומופת או קוריוז מעורר השראה? ביל גייטס

דוגמא ומופת או קוריוז מעורר השראה? ביל גייטס

עכברים בתא מחושמל: שמאל חברתי (ליברליזם)

מסקנה ישירה מן ההנחה הזו היא, שמוטלת עלינו חובה להתחשב בחלשים, במי שגורלם לא האיר להם פנים, במי שנקלעו לסבך כזה או אחר, או במי שהם פשוט שונים מהנורמטיבי והשכיח. לעתים מובעת תמיהה על כך, שתמיכה בחירות בהיבט הכלכלי נחשבת לגישה ימנית, ואילו תמיכה בחירות בהיבט האישי – מה שנקרא: ליברליזם – נחשבת לגישה שמאלנית. ההבדל היסודי בין שמאל וימין איננו הצידוד בחופש – המשותף לכולם – כי אם האמונה או אי-האמונה שביכולתנו לממש את החופש שניתן לנו לכאורה.
תמיכה בהומוסקסואליות, בזכויות להט"בים, כגון נישואין חד-מיניים, פונדקאות ואימוץ, תמיכה בהפלות, בסקס מחוץ למסגרת הנישואין ובגירושין – כל העמדות הללו נחשבות לעמדות שמאלניות. אותם שתומכים בכלכלה שמאלנית תומכים גם בהן. בישראל הדבר מורגש פחות, אם כי גם אצלנו יש זיקה מסויימת בין ניאו-ליברליזם, ימין מדיני ושמרנות. העמדה האנטי שמרנית איננה מבוססת דווקא על צידוד-יתר בחופש, כי אם על ההנחה שבמהותנו, כפרטים, אנחנו נעדרי חירות: אנחנו לא בוחרים להיות הומוסקסואלים, לא בוחרים להיכנס להריון בגיל 16, לא בוחרים להתחתן עם הגבר הלא-נכון – כל הדברים הללו קורים לנו בניגוד לרצוננו. ימנים מאמינים בחופש הבחירה, ולכן גם בחובה הנגזרת ממנו – החובה לקבל בחירות "נכונות”. שמאלנים מניחים שאנחנו לא באמת בוחרים דברים מסויימים – ולכן בחובה החברתית להגן על מי שנסיבותיו האישיות אינן נורמטיביות או אינן נוחות.

תמיכה בזכויות להט"ב כהכרה בחוסר בחירה? מפגינים במצעד הגאווה

תמיכה בזכויות להט"ב כהכרה בחוסר בחירה? מפגינים במצעד הגאווה

כפות המאזניים: שמאל משפטי (אנרכיזם)

הבדל עקרוני בתפיסת העולם שבין שמאל לימין, הוא האתיקה הנובעת מן ההכרה הזאת. באופן כללי, בימין מחפשים צדק. בימין מחפשים מוסר אפלטוני: מוסר של תורת המידות. פעמים רבות משתמשים בימין במוסר מהסוג של עין תחת עין, או גרסאות מרוככות שלו. בימין מאמינים באחריות אישית – אדם אחראי למעשיו, ומוטלת עליו החובה לבחור בחירות טובות ונכונות, ומוטל עליו לשאת בתוצאות של מעשיו ובהשלכות הנגזרות מהן. על כפות המאזניים של הימין מונחים שכר ועונש: על מעשים טובים מקבלים גזר, ועל מעשים רעים מקל.

בשמאל לא מחפשים צדק. בשמאל מחפשים רווחה. השמאל מבוסס על מוסר של בעלי זכויות, ולא על מוסר של בעלי חובות. על כפות המאזניים של השמאל מונחות התוצאות הצפויות מהתנהלויות כאלה ואחרות שלנו כחברה. זה מכונה: תוצאתנות. אנחנו לא מענישים מישהו כי כך ראוי, אנחנו בוחרים עונשים בהתאם להשלכות ולתוצאות שלהם. ביסוד המחלוקות האקטואליות בין שמאל וימין ניצבת המחלוקת התיאורטית בין מיל לבין קאנט, בין דאונטולוגיה לבין תועלתנות, בין מוסר של בעלי חובות מוסריות לבין מוסר של בעלי זכויות מוסריות.

רבים בשמאל מתנגדים לבתי סוהר - כלא אלקטרז בארצות הברית

רבים בשמאל מתנגדים לבתי סוהר – כלא אלקטרז בארצות הברית

 ההתנגדות לשחרור מחבלים פלסטינים בעסקת שליט, למשל, כשהיא נשענת על האמירה: “הם פשעו, מגיע להם עונש" – מהווה עמדה ימנית. כשהיא נשענת על האמירה: “הם מסוכנים, הם עלולים לפגוע באנשים נוספים אם ישוחררו" – מהווה עמדה שמאלנית. שמאלנים עשויים להתנגד לבתי סוהר כליל. השמאל מניח שגם פושעים, בעצם, אינם אחראים למעשיהם, כיוון שכולנו קורבנות של נסיבות החיים שלנו. שמאלני עשוי לרכוש אמפתיה רבה למי שמצבו הנפשי והחברתי רע עד כדיי כך שהוא רצח, למשל, אדם אחר במודע ומתוך כוונת זדון. אדם כזה תמיד יהיה אדם סובל. אין רוצחים מאושרים. רוצחים סובלים תמיד ממצוקה ומועקה עמוקות, ולרוב גם מסוציופתולוגיות ומפסיכוזות כאלה ואחרות. רוצחים זקוקים לתמיכה והגנה, למסגרות מכילות, לתכניות שיקום ולקהילות מעצימות. אם נסב להם סבל רב יותר – לא תצמח מכך שום תועלת לקורבנות שלהם. אם נאפשר להם לצמוח מתוך התהום שהם מצויים בה – תצמח מזה תועלת להם ולחברה בכלל. שמאלנים לא שונאים פושעים, אלא אוהבים אותם. שמאלנים לא רוצים לנקום בפושעים, אלא לעזור להם.

הבנאליות של הרוע: שמאל מדיני (סוציולוגיה וגזענות)

אם השמאל מניח שאנשים הם כמו עכברים במבוך, הרי שהוא מניח כפועל יוצא, שלכל התנהגות שלהם יש הסבר ואת כל ההתנהגויות שלהם ניתן לחזות מראש. אין זה אומר כמובן שתמיד ההסבר נמצא בהישג יד או שיש לנו יכולת אמיתית לנבא כיצד אנשים יתנהגו בנסיבות נתונות – ישנם דברים רבים שאיננו יודעים להסביר ואיננו יודעים לחזות – אולם, אנחנו מניחים שתמיד ישנו הסבר רציונלי וסיסטמטי כלשהו, לכל התנהגות אנושית. אנחנו מניחים שבני אדם כפרטים, ושהחברה האנושית ככלל, הם סובייקטים למחקר אמפירי. כל מדעי החברה – אנתרופולוגיה, פסיכולוגיה, כלכלה, קרימינולוגיה – מבוססים על ההנחה הזו.

באותו האופן, אני מגדיר כל התנגדות להנחה הזו – כל טענה כאילו יש באדם דבר-מה מופלא, חד-פעמי, בלתי-ניתן-להסבר – כעמדה ימנית. כך גם באשר לדברים שליליים שאינם ניתנים להסבר: סירוב לנסות להבין תופעות קשות ומזעזעות, או סירוב להאמין שניתן להבין אותן או שצריך להבין אותן – מהווים עמדות ימניות.

 שמאלני ידגיש שאפילו מחבל מתאבד הוא בן אדם, ואפילו הוא מופעל על-ידי אותם כוחות אבסולוטיים, שהיו פועלים באותו האופן על כל אדם אחר בנסיבות זהות. אמירות מהסוג: “הם חיות אדם! הם לא אנושיים! איך אפשר לעשות דבר כזה?!”, הן אמירות ימניות. בסרט ג'נין ג'נין מתאר אחד הניצולים את הטבח, ואחר-כך אומר: “אני לא מבין איך הם יכולים להתנהג ככה, היהודים. אני לא חושב שאלוהים ברא אותם. לא יכול להיות שהוא ברא יצורים אכזריים כל-כך. הם לא בני אדם". הסרט, בהקשר שבו הניצול מדבר, מציג אותו במבט אמפתי. אפשר, בהחלט, להבין מאיפה מגיעים הזעם שלו, התסכול והשנאה – אבל מבחינת היסוד הפילוסופי שבבסיס הטענה שלו, זוהי התבטאות מאוד ימנית בשל ההנחה שיהודים מתנהגים בדרכים שאינן ניתנות להסבר, ולא בשל השנאה שהיא מביעה כלפיהם.

העד הפלסטיני הביע עמדות ימניות - הסרט ג'נין ג'נין

העד הפלסטיני הביע עמדות ימניות – הסרט ג'נין ג'נין

הטענה לפיה אני יכול להציב כל התנהגות אנושית על רקע הנסיבות שבתוכן היא מתרחשת – נסיבות נפשיות, חברתיות, תרבותיות, חומריות – פירושה גם, שאני מאמין ששום דבר איננו מאפיין אינהרנטי של המבצע. אני מניח שהוא פעל כפי שפעל, או שהוא חושב כשם שהוא חושב, בשל מכלול הגורמים המעצבים הללו. אני טוען: על מנת שיצא אי מי לפוצץ את עצמו במרכז תל אביב צריכות להתקיים נסיבות כאלה וכאלה. בהינתן נסיבות כאלה וכאלה – כל אחד אחר היה נוהג באותו האופן. זו ההנחה שביסוד האמונה השוללת עמדות גזעניות. אין זה אומר שכל העמדות הימניות הן גזעניות, אבל זה אומר, שאני מגדיר את כל העמדות הגזעניות בתור עמדות ימניות. מי שחושב שהיהודים מסוגלים לבצע פשעים איומים פשוט משום שככה זה יהודים – הוא ימני. המחשבה שערבים פשוט שונאים אותנו ואין מה לעשות לגביי זה, היא מחשבה ימנית. החשיבה השמאלנית מנסה להסביר מאיפה מגיעה אלימות ומאיפה מגיעה שנאה, וטוענת שהיא מוטמעת בכל אחד מאיתנו כבן אנוש, ומתפרצת בהינתן מכלול כלשהו של נסיבות שגורמות לה להתפרץ. זו העמדה המוכרת והקשה לעיכול של הבנאליות של הרוע: גם הנאצים היו בני אדם בדיוק כמוני וכמוך. גם אני ואתה היינו נאצים אילו היינו נולדים למשפחה גרמנית ממוצעת בשנות השלושים.

אם היינו נולדים שם במקרה, האם היינו נבלעים בהמון הזה? מצעד נאצי בתקופת הרייך השלישי

אם היינו נולדים שם במקרה, האם היינו נבלעים בהמון הזה? מצעד נאצי בתקופת הרייך השלישי

תיקון עולם: פתרונות ריאליים מימין ומשמאל

מן ההבדל שבין תוצאתנות לבין אמונה בחופש הבחירה נובע גם פער הכרחי בהתייחסות לתופעות בלתי רצויות ושליליות: בימין מחפשים אשמים, בשמאל מחפשים פתרונות. אני מוצא את עצמי לא אחת בויכוחים מול מי שמחפש להוכיח את האשמה של ישראל, במקום לנסות להבין ולנתח למה ואיך דברים קורים. זה מובן: החיפוש אחר אשמה הוא מפתה מאוד. עוולות מתרחשות, ומעוררות בנו חשק להעלות מישהו על המוקד. אופן חשיבה שמאלני, בעיניי, מתאמץ להתגבר על החשק הזה. אין אשמים. אין אנשים רעים. השאלה: "עד כמה זה שכיח שישראל כמערכת שלטונית, או ישראלים כנציגיה של המערכת הזו, מבצעים פעולות נגד האנושות ונגד המוסר?” – היא ימנית, ובעיניי איננה שאלה מעניינת כשלעצמה. היא חשובה רק אם היא נשאלת מתוך הכרה שכל התנהלות אנושית היא תוצאה של מנגנונים ומבנים.

תוצאה של מנגנונים ומבנים - תפיסת העולם של השמאל

תוצאה של מנגנונים ומבנים – תפיסת העולם של השמאל

השלב הבא, לאחר שויתרנו על החיפוש אחר אשמים ואשמה, והקדשנו את עצמנו לניתוח המנגנונים – הוא השאיפה לתקן את המנגנונים עצמם. כלומר, השמאל הוא מטבעו יותר אופטימי ויותר רדיקלי מהימין. על מנת להיות שמאלני, אתה מוכרח להאמין שהחברה היא ברת תיקון. שהמנגנונים והמערכות החברתיות, שהנסיבות הסוציואקונומיות והתרבותיות, שהערכים הרווחים והאמונות הנורמטיביות – שכל הדברים הללו עשויים להשתנות. בעצם, אין אתה מוכרח להאמין שהשינוי אפשרי, אלא רק שהוא ראוי. אולי לא עלינו המלאכה לגמור, אך בהחלט איננו בני חורין להבטל ממנה. והמלאכה איננה לתפוס את האחראים ולהעמיד אותם לדין. המלאכה היא ליצור חברה מתוקנת, נעדרת עוולות. לתקן את העולם.

 הגישה הימנית היא שהשאיפה לתקן את העולם היא נאיבית, דמיונית, בלתי סבירה. לעתים נשמעת הטענה, שהשאיפה לתקן את העולם היא מסוכנת. הגישה הימנית היא שדברים מסויימים תמיד היו ותמיד יהיו, וכל שנותר לנו הוא לגדר את עצמנו ולהדוף את הסכנה רחוק ככל שידנו משגת ממפתן דלתנו. אמירות ימניות שכיחות הן: “אין מה לעשות, ככה זה בחיים", או "ככה זה בטבע". בימין מניחים שלא ניתן למנוע נוכחות של כוח – ולכן כדאי פשוט להיות בעל הכוח, בכדיי להגן על עצמך וליהנות מיתרון מעשי. בימין מאמינים שלא ניתן לחלק את השפע באופן שיוויוני: תמיד יהיו עשירים ועניים, ולכן כדאי להיות עשיר, ולדאוג לאינטרסים שלך. בימין סבורים שלא ניתן להשיג שלום, אך ניתן להשיג רגיעה המבוססת על הרתעה. שלום אמיתי נובע ממאזן כוחות שהוא לטובתנו.

זהויות סקטוריאליות וערכים אוניברסליים

שילוב כל הגורמים הללו מוביל אותי להבדל אחרון והכרחי בין ימין ושמאל. מעצם טבעו, כפי שנוסח במאפיינים לעיל, שואף השמאל להיות אוניברסלי ואבסולוטי. אם כל בני האדם זהים ומופעלים על ידי אותם הכוחות, ואם השאיפה היא ליצור מערכת של כוחות שאין בה עוול – הרי שזהויות אינן גורם משמעותי במיוחד, ופעמים רבות הן מתמסמסות כליל. ערכים הומניסטיים, פציפיסטיים, אנטי-מלחמתיים, בלתי אלימים – הם ערכים של השמאל. הימין יכול לטעון שאלימות היא רע הכרחי, אך הדגש יהיה על היותה הכרחית, ולא על היותה רעה. ערכים לאומיים, פטריוטיים, פרטיקולריסטיים, סגרטטיביים, ערכים של הגנה עצמית ושל הזכות להגדרה עצמית, ערכים של זהות ושל שייכות לקבוצה מכילה, ערכים של הזדהות עם אינטרסים של קבוצת השייכות וכן הלאה – כל אלה הם תמיד ערכים של הימין.

 הניתוח הזה היה ניתוח נורמטיבי ולא ניתוח תיאורי. הווה אומר – לא ביקשתי לתאר את המצב כמות שהוא, אלא להגדיר דרך חדשה לראות את הדברים. חיפשתי את מערכת האמונות המטאפיסיות הניצבות ביסוד העמדות הפוליטיות. אני טוען שניתן לזהות רסיסים של האמונות הללו במשנותיהם של בעלי תפיסות אידיאולוגיות-פוליטיות כאלה ואחרות, גם אם הם עצמם אינם יודעים לנסח את משנותיהם באופן כזה. כך או כך, החלוקה שערכתי מתעלמת מזהותם של בעלי העמדות, ומתמקדת בעמדות כשלעצמן – באופן כזה, היא מוצאת את המשותף בין הימין הישראלי, הפלסטיני, האמריקאי והשוודי: אין זה חשוב מה המוצא שלך, מה המצע שלך, האם אתה פרו-ישראלי או פרו-פלסטיני, האם אתה מצביע למערך או לחירות. היא מוצאת את המשותף בין שמאל כלכלי, חברתי, משפטי ומדיני. הגישה הזו בוחנת את המניעים הרעיוניים שביסוד המצע, ולא את המצע עצמו.

 דעות מימין ומשמאל

אם כן, פעילה ישראלית פרו-פלסטינית שפצחה בצהלות קולולו נוכח מותם של חיילים ישראלים נמנית על מחנה הימין, ומביעה עמדות קיצוניות של הימין הפלסטיני. אינטלקטואלים מערביים שתומכים בפעילות אלימה של החמאס מציגים עמדות ימניות, סקטוריאליות ואלימות. פעילת העצמה-נשית שקוראת לסרס אנסים ולתת להם להירקב בכלא מביעה עמדות ימניות ואנטי-פמיניסטיות.

הקצוות של הסקאלה התיאורטית בין "ימין" ו-"שמאל" הם קצוות של פרשנויות שונות ולא של מסקנות שונות: יכול להיות מצב ששתי פרשנויות שונות של המציאות תגענה לאותה מסקנה אופרטיבית. חרדים מתנגדים למצעד הגאווה מטעמי שמרנות, אנרכיסטים מתנגדים למצעד הגאווה משום ש"אין גאווה בכיבוש" או משום ש"אף אחד לא חופשי עד שכולם חופשיים". העובדה שאלה ואלה הגיעו לאותה המסקנה לא אומרת שהם שייכים לאותו מחנה. אנשי ימין שמאמינים בארץ ישראל השלמה ואנשי שמאל שמאמינים במדינת כל אזרחיה עשויים ליצור קואליציה בעד סיפוח השטחים, ובכל זאת אין הם שייכים לאותו מחנה. כך גם התנגדות לשחרור מחבלים בעסקת שליט – דוגמה שנתתי לעיל – עשוי לנבוע ממניעים שונים ומגישות אתיות, סוציולוגיות ואפיסטימיולוגיות שונות.

 מכל מקום, מובן שאין בעולם "שמאלנים טהורים" או "ימנים טהורים": כל אחד נמצא איפשהו על הסקאלה. מובן שאנשים אוחזים בעמדות מורכבות יותר מהקצוות המוחלטים שתיארתי כאן. מובן שהעמדות שלנו מכילות איזושהי סינתזה בין דטרמיניזם לבין בחירה חופשית. מובן שרובנו משתייכים למחנות פוליטיים מטעמים סביבתיים, חברתיים, תרבותיים, ולא מתוך עמדות פילוסופיות מורכבות ומפורטות. מובן שהשתייכות למחנות איננה השתייכות אידאולוגית בהכרח – הרי הפעילה הפרו-פלסטינית, האינטלקטואלים המערביים ופעילת ההעצמה הנשית שתיארתי לעיל נתפסים כנציגים של השמאל הקיצוני, ולא כנציגי תפיסה ימנית. המבט שהוצג לעיל הוא בלתי סוציולוגי במוצהר: לא ביקשתי לפלח את המחנות הפוליטיים, אלא להציע נקודת מבט חדשה.

 ישנה סקאלה דמיונית בין "שמאל אבסולוטי" לבין "ימין אבסולוטי". אף אחד לא נמצא באחד הקצוות האבסולוטיים של הסקאלה – כולנו נמצאים במקום כלשהו לאורכה. השאלה ששאלתי היא: מהם הקצוות הללו? מהיכן עד היכן הסקאלה נמתחת? והשבתי: בשורש הדברים, הסקאלה איננה תלויה במצעים השונים, במסקנות האופרטיביות השונות, אלא היא תלויה ביסודות המטאפיסיים השונים, בתפיסות השונות לגבי מהות האדם. ניסיתי לשרטט את הסקאלה מתוך מקום של כבוד לימין ולשמאל: במקום לקרוא לאלה יפי נפש ולאלה גזענים חשוכים – לנסות לשייך את אלה ואת אלה לגישות יסודיות שונות באתיקה, אונטולוגיה וסוציולוגיה. הקצה התיאורטי של "השמאל הטהור" הוא הקצה שמאמין בדטרמיניזם, וכפועל יוצא בתוצאתנות ולכן באוניברסליזם. הקצה התיאורטי של "הימין הטהור" מאמין בבחירה חופשית, וכפועל יוצא בתורת המידות ובפרטיקולריזם.

%d בלוגרים אהבו את זה: