מה קורה כשכבש מפולפל וערמומי עומד למשפט בפני זאב, ואיך תזהו שנאה לא רציונלית המבוססת על האשמות סותרות? אתר מידה תוקף את ממשל הנשיא אובמה, מכל הסיבות הלא נכונות.

במשל רוסי ידוע, זאב תופס כבש ומחליט להעמיד אותו למשפט על חטאים שונים ומשונים. העונש הנקוב בחוק: טריפה. הכבש, שזכה ככל הנראה להשכלה משפטית משובחת, מתווכח עם הזאב כהלכה ומוכיח לו בכל נקודה ונקודה שהוא טועה. בכל פעם שהזאב מעלה ראיות לפשע, מפריך אותן הכבש בחדות ובמיומנות. בסוף המשפט, לאחר שכל טיעוניו נסתתמו, אומר הזאב לכבש שנותר עוד סעיף אחד אחרון בכתב האישום. "אתה אשם שאני רעב". הנאשם מורשע בדין והופך לסעודת הערב של השופט.

במשל הכבש והזאב השתמשו כבר רבים וטובים, למשל בהקשר של יהודי אירופה מול מקטרגיהם האנטישמים. לא משנה כמה היהודים ישתדלו, כמה ינסו להפריך את ההאשמות נגדם ולהוכיח פטריוטית ואזרחות טובה, האנטישמים ימצאו כבר סיבות לנעול אותם לקיר. בסופו של דבר, לא מדובר בטיעונים רציונליים, אלא במהות. עצם הקיום של הכבש מעורר את רעבונו של הזאב, וכל הנימוקים ההגיוניים הם רק כסות לרגש העוינות הבסיסי הזה.

גם מי שחושב שהפרשנות הנ"ל לתנועה האנטישמית באירופה מוגזמת, חייב להודות שיש בה גרעין של אמת. עבור חלק מהאנטישמים הקיצוניים יותר, השנאה ליהודים לא היתה תלויה בדבר, גם אם הוסוותה מאחורי ביקורת ממשית. אכן, אחת הדרכים להבחין בין ביקורת ממשית, אפילו קשה, ארסית ובלתי הוגנת, לבין שנאה לא תלויה, היא תופעת ההאשמות הסותרות. מי ששונא קבוצה בשל עצם היותה, ובלי תלות אמיתית במעשיה, ייטה להטיח בה כל האשמה שתידבק בסיטואציה מסויימת, גם אם ההאשמות אינן תואמות אחת לשנייה. במקרה היהודי, נהגו אותם האנטישמים להאשים את היהדות הבינלאומית בקפיטליזם חזירי מחד, ובחרחור המהפכה הבולשביקית מאידך. הגרעין הקשה של שונאי הפלסטינים בישראל אינו נמנע אף הוא מכשל ההאשמות הסותרות. כך, אבו מאזן מואשם גם בסירוב עקבי לכל יוזמת שלום, וגם בחתירה ל"תורת השלבים"– היינו – הסכמה ליוזמות שלום כדי לקלף את ישראל מנכסיה בהדרגה. הדברים, כמובן, סותרים זה את זה. אם אבו מאזן באמת מעוניין לדחוק את ישראל בהדרגה בהתאם לתורת השלבים, הרי שהוא דווקא אמור לקבל יוזמות שלום שמוצעות לו, רק כדי לדרוש יותר בפעם הבאה.

עבורינו, כמשקיפים, האשמות סותרות הן כלי מצויין. אם תמצאו אותן בביקורת, תוכלו לדעת מיד שהיא מבוססת על הטייה חריפה ושנאה כלפי מושא הביקורת, ולא על בחינה הוגנת של העובדות. לא מזמן, ראינו דוגמה נוספת לכשל הזה באתר מידה, במאמר של כותב בשם שניאור שפירא על מדיניותו של הנשיא אובמה. לשם התחלה, העובדה שבאתר מידה מתפרסמים אך ורק מאמרים שליליים על ממשל אובמה, היא כשלעצמה חשודה. האם יכול להיות שבתקופה מורכבת של שמונה שנים כל קווי המדיניות היו שליליים לחלוטין, כל ההתרחשויות היו האופציה הגרועה ביותר מבין האפשרויות הקיימות, והכל באשמתו הבלעדית של הממשל? הקו המערכתי של מידה בהקשר זה הוא תמונת ראי לשנאה הבלתי רציונלית שרווחה בחוגי השמאל כלפי ממשל הנשיא בוש.

במאמר של שניאור הלז, הדברים גרועים אף יותר, כי ההאשמות שלו כלפי אובמה סותרות זו את זו.  בעיניו, אובמה "סגר חשבון עם אמריקה" והערכים שלה. מה הם בדיוק הערכים של "אמריקה"? פשיטא, הערכים ששפירא ומקביליו האידיאולוגיים בארצות הברית תומכים בהם. מדוע מצביעי אובמה, שדוגלים מן הסתם בערכים אחרים, הם פחות "אמריקאים"? לא ברור. אבל חכו, אלו רק הפרפראות. שפירא מאשים את אובמה בנטישת בעלות ברית "ותיקות". הדברים אמנם לא נאמרים במפורש, אבל בהקשר של "ההתקפלות מול איראן", מדובר כמובן במצרים וערב הסעודית. כמו כן, שפירא גם מאשים את אובמה שנשא את "נאום קהיר הידוע לשמצה", שנועד כידוע לפייס בדיוק את אותן בעלות ברית בדיוק. כיצד הנשיא סופג ביקורת הן על פיוס בעלות בריתה הערביות של ארצות הברית והן על נטישתן? לשניאור שפירא פתרונים. הלאה: אובמה מואשם שנירמל את היחסים עם קובה, בניגוד לדעתו של לובי הגולים הקובניים בארצות הברית, ובכך "בגד בערכים האמריקאיים של חופש וחירות". אבל דווקא הממשלים השמרניים של העבר, ביניהם ממשל הנשיא ניקסון, ניהלו קשרים ענפים עם מגוון רחב של דיקטטורות ימניות בדרום אמריקה ובמזרח התיכון, שחופש וחירות לא בדיוק עמדו בראש מעייניהן. ניקסון וקיסינג'ר גם הפשירו את היחסים עם סין הקומוניסטית עוד בתקופת מאו, מדיניות שכל הממשלים המאוחרים יותר דבקו בה. ככל הנראה, "הערכים האמריקאיים של חופש וחירות" מסתדרים מצויין עם תמיכה בדיקטטורות מסויימות, אבל לא אחרות.

בהמשך המאמר, הדברים הופכים להיות מגוחכים אפילו יותר. שפירא, שרק לפני פסקה האשים את הנשיא אובמה בנטישת בעלות ברית מסורתיות, תוקף אותו על הנאום בהירושימה – ניסיון מובהק לפייס את אחת מבעלות הברית העיקריות של ארצות הברית במזרח אסיה. אז אלו בעלי ברית כדאי לפייס ואלו בעלי ברית כדאי לנטוש? התשובה, היא כנראה, פשוטה: הפוך ממה שאובמה עושה.

השנאה הבלתי רציונלית הזאת לאובמה, וההתקפות המגוחכות והמופרכות על "נטישת הערכים האמריקאיים" הם פספוס כל כך גדול, בדיוק מפני שיש הרבה מאד מה לבקר בהתנהלות של הנשיא אובמה וממשלו. במיוחד, הממשל הזה חוטא במהלכים שנעשים בלב ולב, היסוסים מיותרים וצעדים לחצי ולרבע, שגורמים לארצות הברית לשלם מחיר בלי להגיע להכרעה. ההתעקשות של הממשל על הקפאת בנייה בהתנחלויות, למשל, היתה חזקה מספיק כדי להרגיז את ישראל ותומכיה, אבל חלשה מדי בכדי ליצור מפנה בתהליך השלום. ההתערבות בסוריה מספיקה על מנת לשמר את אש המלחמה, אבל לא על מנת להגיע להכרעה. ההכרזה המצלצלת של אובמה וקרי על תגבור כוחות במזרח אסיה הבהילה והרגיזה את סין, בלי להביא לשינוי אמיתי במאזן הכוחות האזורי. כלומר, לצד הישגיו הרבים, שגם בהם יש להתחשב, אובמה כשל במדיניות אפויה למחצה, שמבוססת לעיתים קרובות על הנחות אסרטגיות שסותרות זו את זו. חבל שרבים ממבקריו בארץ לא מבחינים בזה, ובמקום זה משעתקים את השנאה הבלתי רציונלית של חוגים שמרניים בארצות הברית, שמייבבים כבר שמונה שנים ש"גנבו להם את המדינה". וזה פתטי: בארצות הברית בדיוק כמו בישראל.