ארכיון הבלוג

הבית של פיסטוק: חשיבותן האמיתית של פרשות נתניהו

לאחרונה, התוודתה הגברת הראשונה של ישראל שקשה לה ללכת ברחוב, מרוב גלי ההערצה הספונטניים של פשוטי העם שהיא נתקלת בהם מכל עבר. מה מחבר בין השיחה ההזויה, עמוסת הגסויות וההתנשאות, בין שרה נתניהו לרעייתו של ראש עיריית שדרות, לסיפורי גלידת הפיסטוק ולהתנהלותו ההרסנית של בנימין נתניהו בארצות הברית? ינשוף פוליטי-מדיני על הניתוק ומחירו.

 

לאחרונה, נחשפנו לתמליל שיחה שנערכה בעיצומו של מבצע צוק איתן בין שרה נתניהו, רעיית ראש הממשלה, לזוגתו של ראש עיריית שדרות לשעבר. הגברת הראשונה, כך מסתבר, שמעה כי אלי מויאל העז לבקר את תפקודו של בעלה בפומבי, וזעמה בער בה. בשיחה, היא שפכה על זוגתו של מויאל מטר עכור של מררות, נאצות וקללות, בגסות ששמה בצל את תקרית השוקולד המפורסמת. התוכן של השיחה חשוב פחות מהגישה המסתתרת מאחורי הדברים, למשל בציטוט הבא:

בן אדם לקח על הכתפיים שלו את כל מדינת ישראל, הוא שולח את החיילים לקרב, הוא מתנהג בחוכמה פוליטית נדירה, מדבר עם המנהיגים כל הזמן! הניסיון שלו, החוכמה שלו, ההשכלה שלו, של בנימין נתניהו!! השכלה רחבה, תארים באוניברסיטה, הוא גם קורא ספרים, מבין בכלכלה, בביטחון, במדיניות, הוא מבין בלדבר עם מנהיגי העולם!! איפה האיש שלך, הרי הוא לא מגיע לקרסוליים של האיש שלי, מה, אלי מויאל דיבר פעם עם מנהיגי העולם?! הוא עשה פעם משהו בחיים שלו??

אפשר לומר הרבה דברים על השיחה הזאת; למשל, על ההתנשאות כלפי תושבי הפריפריה ("הוא עשה משהו בחיים שלו? אתה לא מגיע לקרסוליים שלו"), או על הנטייה הידועה של דיקטטורים בשאיפה ובני ביתם לייחס כל ביקורת כלפי המנהיג למזימה מרושעת כנגדו. חשוב יותר, לדעתי, להתמקד במשמעות שמעבר לרכילות, בנטיות שמחברות בחוטים את פירורי הפיסטוק השונים של פרשות נתניהו להתנהלות המדינית והפוליטית שלו כראש ממשלת ישראל. מפרשיות קטנות, אומרים לנו תומכיו של נתניהו, אפשר להתעלם, כאילו היו כאב ראש טורדני. אבל אם כאב הראש הוא סימן לחולי חמור יותר, התעלמות ממנו עלולה להוביל לתוצאות הרסניות, עד כדי סיכון חיי החולה. בתור התחלה, שימו לב כיצד שרה נתניהו מעריכה את הפופולריות שלה עצמה:

איזה הערצה יש אלי, כשרואים אותי. אני לא יכולה ללכת ברחוב, מאות אנשים באים אלי, כולם מוסרים לבעלי אהבה, אומרים לי שהוא ראש ממשלה ענק. ואני הולכת למשפחות השכולות, אני מסתכלת להם בעיניים, אני עושה דברים, והעם אוהב אותי, רק עכשיו חזרתי מעצרת המונית בבית כנסת, וכולם חיבקו אותי ואת ראש הממשלה!! זה פשוט בושה, אני חייבת להגיד, אני שומעת את הקולות האלה, אין אחד בעולם שיילך ויגיד אלי מויאל צודק, אף אחד!! הרי יש גבול לחוצפה.

לא יכולים ללכת ברחוב מרוב הערצה – שרה ובנימין נתניהו

 

בדיוק כמו זוג האחיות חובבות השוקולד מהטיסה המפורסמת, שרה נתניהו מתנהלת לפי הקוד הידוע של "מגיע לי". מעבר לכך, הפסקה שלעיל מצביעה על ניתוק מוחלט מהחברה הישראלית, של זוג מלכותי שיושב בארמון, מוקף בחבר חנפים ובטוח שכולם מעריצים אותו ("מישהו בעם היה רוצה משהו אחר חוץ מביבי?") הניתוק הזה, הבעייה החמורה ביותר כאן לטעמי, נשקף מאינספור עדויות של עובדים לשעבר בלשכת ראש הממשלה, החל באומללים שזכו לטעום מנחת זרועה של שרה בקדנציה הראשונה, ועד לאב הבית מני נפתלי כיום. היועצים והפקידים המתפרסים שמקיפים את נתניהו ורעייתו מבודדים אותם מהציבור בפועל, מספקים כל גחמה שלהם (אפילו כשמדובר בהתנהלות לא חוקית וחמיסת כספי ציבור), ובכך מעודדים התנהגות משולחת רסן מתוך התעלמות מוחלטת מכללי סבירות ומנהל תקין.

להתנהלות הזאת, שבזמנים כתיקונם היתה יכולה להיחשב כאמור לכאב ראש קל בלבד, יש גם השלכות בלתי מבוטלות על ענייני המדינה. רק ניתוק מוחלט מהציבור יכול להסביר את התגובה המרושלת והמזלזלת של ראש הממשלה לדו"ח קטלני על מדיניות הדיור שלו, את הסירוב שלו לפרסם מצע, להתראיין או להתעמת מול יריבו העיקרי יצחק הרצוג. רק כך אפשר להסביר כיצד העזה שרה, שמתעבת בכל ליבה את נפתלי בנט, לאסור עליו לטוס לארצות הברית במטוסו של ראש הממשלה, דבר שיאלץ אותו לטוס במטוס נפרד ולבזבז כספי ציבור, לא באשמתו כמובן. ומנקודת מבטה של שרה, מדוע לא? הרי היא ובעלה הם האנשים הנפלאים ביותר בעולם, מנהיגים דגולים מרבבה; כולם מעריצים אותם ואוהבים אותם עד כלות, המדינה זה הם. ואם כך, הרי שגם ענייניה האישיים של שרה נתניהו (הסכסוך עם בנט, או הקמפיין האווילי נגד מני נפתלי שכפתה על הצוות המקצועי של הליכוד), הופכים מניה וביה לעניינים ציבוריים. אם לוקחים בחשבון שרעיית ראש הממשלה מעורבת גם במינויים מדיניים רגישיים ועורכת "אודישנים" לפקידים בכירים – אזי הערבוב בין הפרטי לציבורי, בין האישי לבין הפוליטי, הופך כבר לבעיה של ממש.

אין כניסה לבנט – נתניהו עולה למטוס

 

האחריות, כמובן, אינה של שרה, אלא של בנימין נתניהו. כל כוחה, הרי, נובע מתפקידו הציבורי של בעלה. הצרה האמיתית היא שההתנהגות הזאת, המונעת מהערצה עצמית, בידוד וניתוק מהסביבה, מאפיינת גם את התנהלותו המדינית של ראש הממשלה בזירה הבינלאומית. קחו, למשל, את סיפור הנאום בארצות הברית. מבקריו של נתניהו במרכז ובשמאל טוענים, לעיתים קרובות, שראש הממשלה מוכן להרוס את יחסיה של ישראל עם הטובה בידידותיה בשירות מסע הבחירות שלו. לאחרונה, התחזק הרושם הזה בשל סירובו התמוה של נתניהו לפגוש קבוצה של מנהיגים דמוקרטים אחרי הנאום. יש גם המצביעים על השפעתו של שלדון אדלסון, פטרונו הפיננסי של נתניהו והסנדק של המפלגה הרפובליקאית, על החלטותיו. בכל ההאשמות הללו יש יותר משמץ של אמת, אבל הן לא ממצות את העניין בכללותו.

יתכן בהחלט שבנימין נתניהו מאמין באמת ובתמים שהתנהלותו בארצות הברית משרתת את האינטרסים העליונים של מדינת ישראל. הרי גישת "המדינה זה אני", שמאפיינת הן את ראש הממשלה והן את אשתו, גורמת לו, מזה שנים, לערבב בין אינטרסים ציבוריים לאינטרסים אישיים. הבחירות, כפי שלמדנו, אינן אלא שורה של מזימות של אויבי מדינת ישראל וסוכניהם בבית פנימה לקעקע את עתיד העם היהודי באמצעות הפלת האדם היחיד שיכול לשמור עליו (נחשו מי). מעבר לזה, בנימין נתניהו, חבר יועציו ועוזריו שואבים את הידע שלהם על המערכת הפוליטית האמריקאית מהחבורה הרפובליקאית המקיפה אותם, המורכבת בעיקר מיועצים ולחשנים מאנשי אדלסון. לפיכך, ביבי מאמין שהמפלגה הדמוקרטית אינה אלא חזון חולף; שהרפובליקאים יעלו בקרוב לשלטון בארצות הברית; שנאום אחד שלו, הנערץ והדגול באדם, יוכל לשנות עמדות של חברי קונגרס הנקבעות ממילא בחדרי חדרים מבעד למנגנון סבוך של אינטרסים פוליטיים. רק ניתוק כזה אפשר לבנימין נתניהו להתערב בגסות בבחירות האמריקאיות הקודמות, ולהסתכן בזעמם של הדמוקרטים. רק ניתוק כזה אפשר לו, בו בזמן, למנות כשגריר בארצות הברית אדם כמו רון דרמר, שמזוהה עם המפלגה הרפובליקאית. אין זה פלא, כמובן, שאותו דרמר היה הארכיטקט של נאום נתניהו בקונגרס – בעיניו האינטרסים של ישראל זהים לאלו של המפלגה הרפובליקאית, ולעזאזל התוצאות. בכך, הופכים נתניהו ודרמר את ישראל לעניין רפובליקאי בלבד, במקום לסוגיה דו-מפלגתית שאינה שנויה במחלוקת. מכאן צפירות האזעקה שעלו גם מהכיוון השמרני, החל מפרשני רשת פוקס ניוז וכלה באייב פוקסמן מהליגה נגד השמצה (אם כי לאחרונה חזר בו, בלב כבד, ויישר קו עם לשכת ראש הממשלה).

מזוהה לחלוטין עם המפלגה הרפובליקאית – שגריר ישראל בארצות הברית רון דרמר

 

התנהלותו של נתניהו בעניין זה מזכירה את הקבצן המפורסם מהסיפורים הירושלמיים של אברם סורמלו, שדורש חמישים שקלים מתושב המזמין אותו לארוחת צהריים, רק תמורת הזכות לאכול איתו וליהנות מחברתו. כמו אותו קבצן ירושלמי, ישראל סמוכה על שולחנה של ארצות הברית. אפילו כיפת ברזל מומנה על ידי האמריקאים, וביתר שאת במהלך המלחמה האחרונה. רק לא מזמן ביקשה ישראל עוד כסף, בעודה מבזה ומשפילה את הבית הלבן וחלק גדול מהקונגרס, וממאיסה את עצמה על חלקים נרחבים מהאליטה הפוליטית של ארצות הברית, כולל גורמים הנחשבים כידידיה. לא ניתן להסביר את ההתנהלות הזאת בשום תירוץ – מלבד ציניות מוחלטת או ניתוק מוחלט מהמציאות. שתי התכונות הללו משתקפות בפרשות נתניהו השונות, החל מהנסיונות העקביים לחמוס כספי ציבור בשביל גלידה, אלכוהול ויתר פינוקים, עבור בשיחה ההזויה עם בת זוגו של ראש עיריית שדרות וכלה בהתנהלות המדינית הבינלאומית של ראש הממשלה. וככל שחבר החנפנים, היועצים וכתבי החצר יסגור יותר על ראש הממשלה, ככל שיחשוב שהוא אהוב ונערץ יותר, כך ילך הניתוק הזה ויחמיר. הדרך היחידה לאוורר את ההנהגה הישראלית מהלך הרוח הזה היא להראות לבנימין נתניהו את הדרך החוצה, בבחירות הקרובות ממש. לא בעניין של ימין או של שמאל מדובר, אלא בניתוח חירום שנועד לעצור את השעטה העיוורת למחוזות של ניתוק, הזייה וסכנה חמורה לעתידה של מדינת ישראל.

 

 

 

לא עוד שפנפנה – טור אורח מאת תמי סירקיס

מה הקשר בין תולדות אומנות הקסם, שפנפנות וחצרו של בנימין נתניהו? בין סלביט לשרה, "ניסור" אסיסטנטיות ופרדוקס השומן הרווי, תמי סירקיס עם תובנות על סקנדלים, אשליות והמופע שאנו לכודים בו.

Displaying be a magicians assistant.jpg

לשלוף ארנב מכובע או שרשרת מטפחות צבעוניות מהפה זאת עבודה לקוסמים ילדים. אבל, אם יש לידך אישה יפה סימן שאתה קוסם גבר. תפקידה של עוזרת הקוסם חמקמק וכפוי טובה. שמה אינה נזכר על לוחות המודעות והיא אנונימית כמו אחרון השפנפנים. לתפקיד נבחרות, באופן מסורתי, נשים יפות מראה וגמישות גו. הן זוהרות וצוהלות על הבמה, מקרקרות סביב הקוסם בלבוש מינימאלי ומאותתות לקהל בתנועות יד גדולות מתי הגיע הזמן למחוא כפיים. האסיסטנטית על הבמה אילמת, שקופה וזוהרת בה בעת: היא מביאה ומוציאה את הפרופס של הקוסם, מחייכת וחושפת לעיני הקהל, ירך, ישבן ופלח שד בכל פעם שהיא מתכופפת, קדה ומסתובבת. אבל כל זה רק המשחק המקדים, כי העניין עצמו מגיע כשבמהלך ההופעה האסיסטנטית עצמה הופכת להיות הפרופ המרכזי בשאו.

היסטוריונים של עולם הקסמים מציינים שבשנת 1921 הציג לראשונה קוסם בשם סלביט את קסם  "לנסר אישה לשניים", אשר שינה את פני הופעות הקסמים לעד. מאז, הקטע המדהים ביותר במופע קסמים כרוך, לא פעם, במעשה מסוכן – כמעט פלילי – שמבצע הקוסם על הבמה. לעיתים הוא מסרסר את המעשה ומציע לצופים תמימים בקהל להיות שותפים משתאים לדבר עבירה. כשסלביט חיפש אישה לנסר, הבחירה באסיסטנטית היפה שלו הייתה רעיון פשוט ופרקטי. הקסם התקבל בשילוב של סקרנות וזוועה: הקהל גדש את האולמות כדי לראות את האסיסטנטית היפה והחושנית הופכת לקורבן של הקוסם שלה. המופע נחת על קרקע פוריה שכן לצופים, שהיו תחת הטראומה של מלחמת העולם הראשונה, נמאס ממופעי קסמים עדינים-נעריים משעממים. הם חיפשו ריגוש וזעזוע. הציבור רצה לראות על הבמה שילוב של בשר נשי חשוף ואלימות. גם בסרטים האילמים של התקופה, דמות האישה כקורבן פסיבי הייתה פופולארית מאוד. כמו בסרטים גם על הבמה – הפורקן האמיתי הגיע כשהגיבור הציל את "הנערה במצוקה" מחנק, דריסה או מוות אחר – ממש ברגע האחרון. גם אם נתן לצופה מהקהל לנסר – תמיד שמר הקוסם לעצמו את אקט האיחוי והחיבור חזרה. הקוסם שיחק, אפוא משחק כפול וגילם גם את המציל וגם את הנבל – דבר שרק העצים את הריגוש.

במאה השנה שחלפו מאז, ספי הריגוש רק הולכים ועולים. הציבור מתוחכם, שבע, ציני ומזמן כבר לא בתול, לכן הקוסמים הגדולים נדרשים לבצע תעלולים מדהימים יותר ויותר, כדי לתת לנו תמורה ראויה לכסף, לקשב ולריכוז שלנו. חישבו רגע, אם קהל צופים — שמודע לבמה, לאורות לתפאורה — מתרגש ממופע קסמים רק דמיינו איך יגיב לו ראה מופע, שנחזה כ"מציאות": זהו ריגוש הריאליטי. אנחנו כל כך רגילים אליו שהוא שקוף לנו.

בתחילת שנות ה-80 התגבש בארה"ב הביטוי "הפרדוקס הצרפתי" שגרס שלמרות שהצרפתים אוכלים הרבה שומן בכלל ושומן רווי בפרט יש להם פחות תחלואת לב מאשר לאמריקאיים. המציאות הצרפתית לא התאימה לפרדיגמה האמריקאית, שגרסה ששומן רווי במזון הוא הגורם הישיר למחלות לב. בהיעדר הסבר המציאות הוכתרה כ"פרדוקס". האמריקנים הביטו בעיניים כלות בצרפתים אשר מרחו שכבות עבות של חמאה על באגט טרי, סעדו את ליבם עם בשר בקר ברוטב שמנת וקינחו עם פלטת גבינות מיושנות או מוס שוקולד ופירות יער. אכלו, שתו והתענגו ובכל זאת היו בריאים ורזים יותר מזוללי מוצרי ה"לייט" וה"דיאט" בשאר העולם. ההסברים לפרדוקס נשלפו כמו ארנבים מהכובע: שתייה מרובה של יין אדום, שוטים של אספרסו, הקפדה על ארוחות קטנות, מנוחות צהריים וקיום יחסי מין באופן סדיר  —  היו רק חלק מההסברים שהציעו המומחים במשך השנים כדי לגשר על הפער. בשנים האחרונות, חלה תזוזה טקטונית בחשיבה על הפרדוקס בפרט ועל צורת האכילה שלנו בכלל. רופאים ומדענים רבים מציעים שינוי ניסוח קל אשר יתיר את הקשר הגורדי של הפרדוקס: לדעתם, אין לומר ש:"למרות שהצרפתים אוכלים הרבה שומן יש להם פחות מחלות" אלא  ש:"בזכות שהצרפתים אוכלים הרבה שומן יש להם פחות מחלות". רבותיי מהפך! התפיסה הזאת היא האימא הרוחנית של זרמים בתזונה בסגנון פליאו, LCHF ותזונה קטוגנית (ההרחבה עליהם מצדיקה מאמר אחר בהזדמנות אחרת).

למה נזכרתי בכל אלה היום? כי כותרות העיתונים ומהדורות החדשות מציינים את הפרדוקס המדהים ש"למרות שנחשפו הסקנדלים של שרה מעמדו של ביבי רק מתחזק" ואני חושבת – אולי זה הפוך? אולי "בגלל שנחשפו הסקנדלים של שרה מעמדו של ביבי רק מתחזק"? למה? כי אנחנו מרחמים עליו בגלל שיש לו אותה ועליה בגלל שיש לה כנראה בעיות. הרחמים מתורגמים לסימפתיה בסקרים. נכון. צודקים מי שאומרים שסקרי דעת הקהל אינם כלים אמינים לאמוד את הלך הרוח בחברה הישראלית. יש טעויות דגימה וניתוח ויכולת החיזוי של הסקרים חלשה. מצד שני, גם לא נראה שחשיפת השחיתויות, לכאורה, המתמשכות במעון ראש הממשלה מזיקה לו.

האם הסקנדלים מזיקים או עוזרים? כרזה של שלי יחימוביץ' נגד מנהגי הגלידה של נתניהו

 

אני רוצה להציע תיאוריית קונספירציה שאנחנו לא מבינים שמה שמוצג לעינינו היא הצגה של קוסם ואסיסטנטית מיומנת. הוא צורח :"אל תערבו את אשתי" אבל מיד שולח אותה להתראיין ולהצטלם בעיתון הארץ. הוא מוחה על שמחטטים לו בפחים, אבל מציף את הזבל כדי שנתפלש בו גם אנחנו. הוא צוחק בסרטון שפורסם בשבת על מי שמציפים עוד פרשיות אבל טרם הציג מצע ברור לעתידה של המדינה. אגב, הוא מסיים את הסרטון עם קריצה כפולה כשהוא מבקש מנה של גלידה – אבל לא פיסטוק – כאילו רוצה לומר למקטרגים – "אם אישתי באמת הייתה מטורפת – לא הייתי מעז לצחוק על הנושא. אבל היא 'זורמת' ולכן שנינו נצחק (כל הדרך חזרה לבית ראש הממשלה) על הגלידה, על עצמנו ובעיקר על הציבור". מה באמת קורה שם ביניהם – אולי לעולם לא נדע. אבל בוודאי קיים שם מאזן של אינטרסים (שלא לומר אימה). אולי יש ביניהם ברית דמים? היא מניחה לו לתת לעיתונות לנסר אותה לשניים כי שניהם יודעים שהכול הצגה ושהוא יחבר אותה בסוף ויושיב אותה על ריהוט הגן היפה בקיסריה. שניהם מוכנים לשלם את המחיר. הם ביחד בעניין הזה מההתחלה. היא והוא מסיחים בכוונה את דעתנו עם בקבוקי יין, מיטות מעופפות וחשקים ליליים אחרים כדי לבזבז את הזמן עד הבחירות; כדי שכולנו נתעייף מה"גועל נפש" ונבקש רחמים על עצמנו ועליהם – כי אי אפשר לסבול את השטויות האלה. הם מושכים את הזמן כדי שלא נשאל את השאלות הקשות באמת: "איפה הכסף? לאן המדינה הזאת הולכת?; מה נשאיר פה לילדינו?". אולי הגיע הזמן שנקום ונצא ממופע האימים הזה?

תמי סירקיס. צילום: ענבל מרמרי.

 

תמי סירקיס היא בעלת תואר מוסמך במינהל עסקים (MBA) ותואר ראשון בכלכלה ומינהל עסקים, שניהם מאוניברסיטת תל-אביב. מרצה על הקשר שבין מזון להתנהלות חברתית, בהרצאות סדנאות וימי עיון. בלוגרית מזון פעילה. אתם מוזמנים  לבקר באתר הבית: tamisirkis.co.il

%d בלוגרים אהבו את זה: