בפוסט הקודם, ניסינו להסיק מספר מסקנות מחשיפת עובדה על ארגון תעאיוש, והיום אנחנו ממשיכים לטלטל, לשאול ולערער על הרגלים ישנים. פרשת "עד כאן", שבמסגרתה עשה השמאל הישראלי כל טעות אפשרית, מלמדת על כשל עמוק יותר משנראה לעין. אנשי ארגון הריגול הימני פעלו במסירות ובנאמנות עבור המחנה שלהם, וכדאי ללמוד מהם. אבל זה קשה, משום שהכלב קבור בעומק: השמאל פשוט אינו כוחני די הצורך ולכן ניגף שוב ושוב מול מהלכי יריביו.

האם אי פעם אמרתי לך, בני, שאתה רוצח, כשמילאת את חובתך למלכך וערפת את ראשו של אחד מחברי? לא! במקום זאת, אמרתי לך: טוב ויפה, אדוני. היום ניצחתם. מחר נשיב לכם מנה אחת אפיים.

אלכסנדר דומא, הרוזן ממונטה כריסטו

מאמר זה פורסם קודם בשיחה מקומית

נראה שאין חולק, שהשבועיים האחרונים לא הטיבו עם השמאל הישראלי. לפעמים נראה, שהמחנה, כמו בתאונת שרשרת, דואג לעשות כל טעות אפשרית. בכל פעם שיריביו מכים אותו, הוא נותן מהלומה נוספת לעצמו, רק ליתר ביטחון. ואם כבר הוא מנסה לבעוט חזרה, לעיתים קרובות מדי הוא שובר לעצמו את הרגל. הנטייה הזאת, אף על פי שאינה משותפת לכל השמאל ואינה מאפיינת את כל מעשיו, ניכרה במיוחד בתגובה לתחקיר השתולים של עובדה וארגון "עד כאן". במקום להתנער מפעיל שהתפאר בהסגרת מוכרי קרקעות לעינויים ולמוות, חלקים גדולים מדי במחנה גינו אותו בחצי פה, ופנו מיד לטעות הגדולה ביותר שאפשר לעשות במצבים כאלה: לתקוף את אלו שחשפו את האמת, לתהות על מקורות המימון שלהם ולפקפק במניעיהם. כך, נדבקו מעשיו של עזרא נאווי גם לארגוני זכויות אדם שלא קשורים אליו באמת, והשמאל נתפס בהתפתלויות פתטיות נוסח "זו לא השאלה האמיתית כאן". ההתקפות על עובדה, תוכנית שביקרה בעבר גם את הימין, צה"ל והממשלה, החריפו את המגמה הזאת עוד יותר. בדיוק כמו ממשלת ישראל בזירה הבינלאומית, השמאל נכנס שוב ושוב לקרבות מאסף אבודים, שמרעים עוד יותר את מצבו.

הבעיה היא לא רק בטקטיקות ספציפיות, אלא בעיקר בהלך רוח מסויים שרווח בחוגי השמאל וארגוני זכויות האדם – וזה נכון גם לשמאל הציוני וגם לחלקים גדולים בשמאל הרדיקלי: השמאל מתעב מלחמה, לרוב לא מתמצא באורחותיה, ולפיכך לא מצליח להילחם ביריביו. הנזקים ניכרים במספר רמות. ברמה הפוליטית, הציבור הרחב לא מוכן לתת אמון במחנה שאנשיו נתפסים כפיסניקים צדקניים וחסרי רוח לחימה. דווקא ממי שמציע ויתורים טריטוריאליים מפליגים, הציבור מצפה שיידע להשיב מלחמה אם ויתוריו יענו ריקם. באותה מידה, השיח האינסופי על פריבילגיות, כוח ואיך מתנערים מהן מעורר הדים שליליים מאד בציבור הרחב. כפי שכתב שלום בוגוסלבסקי, האזרח הממוצע לא יתמוך באליטה שמפחדת מכוח. הוא ירצה לתמוך באליטה כוחנית שמציעה לחלוק עמו בכוחה. גם כאן, התדמית האנטי-כוחנית של השמאל משחקת לרעתו.

אפילו במאבק מול הימין, שמתנהל כמובן במסגרת החוק וללא אלימות פיזית, השמאל נתקף בהלם מעצם העובדה שיריבו הפעילו נגדו שיטות מלוכלכות, כמו מרגלים שתולים. מי שעוקב אחרי הפידים, הבלוגים ואתרי האינטרנט הרלוונטיים, רואה אינספור מענות וטרוניות על שטאזי ומקארתיזם, התגוננות ריאקטיבית וצפויה, ומעט מאד מחשבה אסטרטגית.

ראשית כל, אין לגנות את ארגון "עד כאן" והשתולים שלו, איציק ויוליה. הם פעלו במסירות עבור המחנה והאידיאולוגיה שלהם. כמובן, מנקודת ראיה שמאלית, הם משרתים קמפיין מסוכן והרסני, אבל הצד השני מן הסתם חושב דברים דומים על הקמפיינים של השמאל: זה טיבו של מאבק פוליטי. "עד כאן" ודומיו פועלים ללא ספק באופן פוגעני ומשפיל. כפי שאמרה יולי נובק, המנכ"לית של שוברים שתיקה, לא נעים לראות שאנשים שעד היום חשבת שהם חבריך הם למעשה שתולים ומרגלים. אבל במאבק, כל מאבק, אנחנו לא נמצאים כדי לעשות דברים נחמדים לצד השני. אנחנו נמצאים בו כדי לנצח.

ראשית כל, ככל שהשתולים חושפים בעיות אמיתיות בצד השמאלי (כגון שיתוף פעולה של פעילים מסויימים עם הביטחון המסכל), יש לתקן אותן. אם הימין חשף עובדות נכונות, כואבות ולא נעימות, עם העובדות הללו יש להתמודד. ההתקפות על השליח, בין אם עד כאן ובין אם תחקירני עובדה, חוזרות לשמאל כבומרנג.

ואחרי שתיקנו את הכשלים, יש להשיב מלחמה בדיוק באותה המטבע. במסגרת מאבק פוליטי, מותר לכל צד לאסוף מודיעין על היריב שלו, כל עוד הוא לא עושה שימוש באמצעים בלתי חוקיים. במחנה השמאל לא חסרים אנשים ששרתו בעבר בשירותי הביטחון, ובקיאים בשיטות מתקדמות של איסוף מודיעין. למה לא לשלוח שתולים לארגוני הימין, כדי לחשוף פעולות לא מוסריות ולא חוקיות, ולשחרר הקלטות מביכות? האופציות אינסופיות. במי בדיוק תומך ועד מתיישבי השומרון, אותו ארגון שהוציא את הסרטון האנטישמי הנתעב של "הר שטירמר"? מי הם התורמים הסודיים של "עד כאן"? האם יש ביניהם כתות אוונגליסטיות מסוכנות, ומה בדיוק התיאולוגיה של הכתות הללו? איזה קמפיינים מלוכלכים מתכנן משה קלוגפהט, יועצו הבכיר של בנט, מאחורי הקלעים? מה אומרים ראשי אם תרצו בפגישות הסגורות שלהם? אפשר לקרוא לשיטות כאלו "שטאזי" – אבל זו בדיוק הדרך להשאיר את היוזמה בידי הצד השני ולתת לו את הניצחון על מגש של כסף.

ההצעה להקים ארגון "עד כאן" מתחרה, מן הסתם, אינה פתרון קסם לבעיות של השמאל. יותר מכך, היא דוגמא אחת בלבד לאופן שבו המחנה חייב לשנות את הלך הרוח שלו. הסקרים מוכיחים שהרעיונות הבסיסיים של השמאל, לרבות חלוקת הארץ וסיום הכיבוש עם חילופי שטחים, מקובלים על חלקים גדולים מאד בציבור הישראלי. ובכל זאת, רבים מאלו שתומכים ברעיונות הללו באופן עקרוני, בוחרים ברגע האמת בימין או במרכז. מלבד המימון הזר, והחשד שחלקים גדולים בשמאל מביטים יותר מדי לעבר אירופה ופחות מדי לעבר הציבור הישראלי, אין דבר שמשניא את השמאל יותר מתדמית "יפי הנפש" האנטי-כוחנית שלו. מאבק מלוכלך, אך חוקי ובלתי אלים, כנגד הימין בשיטותיו שלו לא יפתור אמנם את הבעיה, אבל זו תהיה התחלה טובה. בדומה למזרח התיכון כולו, המערכת הפוליטית הישראלית אינה מקום ידידותי לחלשים. מי שרוצה שיפסיקו לדרוך עליו, כדאי שישנס מותניים ויתחיל להשיב מלחמה.

השבוע האחרון היה מטורף: פעיל זכויות אדם שמתענג מהמחשבה על עינויים ורצח; תחקיר שנוי במחלוקת של "עובדה" שעורר גלי זעם משמאל, קמפיין דה-לגיטימציה של פעילי ימין שרוצים לבעוט מגבול הלגיטימיות כל מי שלא מוצא חן בעיניהם, ושריפה אחת במשרדי ארגון בצלם. איך מוציאים את גרעין האמת מהסילופים והצדקנות של שני הצדדים, מעיפים הצידה את הלקרדות האדומות והריחניות, ומוודאים מה חשוב באמת? ינשוף פוליטי-מדיני עושה סדר ומחזיר את השפיות.

אחרי שבוע די עמוס, שכלל לא מעט אירועים מעניינים ונוק-אאוט אחד כנגד נציגי ה-BDS, תנועת החרם על ישראל, באגודת ההיסטוריונים האמריקאיים, היו לא מעט מנות ממתינות בבר של הינשוף, אבל האירועים של השבוע האחרון שכנעו אותי לדחות את סדר היום הרגיל. נראה שאין ברירה אלא לומר כמה מילים על הכתבה המדוברת של עובדה על ה"שתולים" בארגוני השמאל שבדרום הר חברון, וגם על ההצתה במשרדי "בצלם". בעצם, יש קשר מסויים בין כל זה לבין סיפור ה-BDS האחרון – ולכך עוד נגיע להלן.

למי שהחמיץ את אירועי השבועיים האחרונים, קצת השלמות. התוכנית עובדה, בהנחייתה של אילנה דיין, פרסמה תחקיר של עמרי אסנהיים על שני "שתולים" שחדרו לארגון השמאל תעאיוש שפועל למען זכויות התושבים הפלסטינים בדרום הר חברון. הסוכנים החשאיים הללו, שהופיעו בשמות הבדויים אריק ואנה, הצליחו לצלם את עזרא נאווי, הרוח החיה בארגון תעאיוש ואחד מפעיליו הותיקים, מתפאר שיסגיר סוחר קרקעות פלסטיני לידי הביטחון המסכל, "שם קודם כל יעשו לו זובור ואחר כך גזנגה" (בתרגום לעברית: ירביצו לו ואז יחסלו אותו). תחקירן של בצלם, שגר באזור הר חברון, שיתף פעולה בהתלהבות עם נאווי, וכמוהו גם פעיל נוסף של תאעיוש. מאז, הרשת גועשת ורועשת משמאל ומימין כאחד. לפעמים נראה, ששני הצדדים פועלים כמו מקהלה יוונית, ומדקלמים בדיוק את השורות שמצפים מהם. החברים משמאל צועקים "פשיזם", מצופפים שורות, מגנים על נאווי ותוקפים בלשון משולחת רסן את אילנה דיין והכתב שלה, שניהם אנשי שמאל דרך אגב. בו בזמן מתנפלת המקהלה הימנית במלתעות פעורות, ובמקרים מסויימים ממש בריר נוזל, על ה"סמולנים" וארגוני זכויות האדם כדי להעיף מהזירה הציבורית את כל מי שלא פטריוטי מספיק בעיניה. בינתיים, הצית מישהו את בניין המשרדים ש"בצלם" שוכן בו. בשעות האחרונות ההערכה היא שההצתה נגרמה מקצר חשמלי, אבל בשלב הראשון חשבו רבים שמדובר בפגיעה מכוונת בארגון השמאל.

אחרי ההקדמה הזאת, הבה נסלק מהשולחן מספר צימוקים באושים. הטיעון שנשמע מחברים רבים בצד השמאלי של הפיד, כאילו אילנה דיין צריכה לעשות חשבון נפש בגין ההצתה כביכול במשרדי "בצלם", או שהיא אחראית להצתה, הוא אחד הטיעונים המחפירים ביותר שנשמעו בזמן האחרון בשיח הציבורי – גם הרסני וגם אנטי-דמוקרטי; הרסני, משום שהשמאל נתפס כמי שמנסה להסתיר את השלדים בארון שלו, כמו אחרון חברי קיבוץ שומרת אחרי האונס. אנטי דמוקרטי – משום שהאמת צריכה להיחשף תמיד וללא תנאים. אם התחקיר של אילנה דיין שקרי או מסולף, לא היה ראוי לשדרו בלי קשר להצתה, אפילו אם היתה מכוונת. אם הוא אמיתי – יש לשדרו בכל מקרה. כשפושע מחליט לפגוע ברכוש, לסכן חיי אדם או לרצוח, האשמה כולה שלו. היה ומישהו, חס וחלילה, יחליט לתקוף פיזית את אהוד אולמרט משום שהורשע בשחיתות, האם חושפי השחיתות אשמים או ראויים לגינוי? כנ"ל האמירה, המחפירה לא פחות, שאילנה דיין היתה צריכה להימנע מלשדר את התחקיר כי הוא "משרת את הימין". כפי שדיין עצמה אמרה בצדק מוחלט, היא היתה מועלת בתפקידה אם היתה נמנעת מלשדר חומר עיתונאי חשוב רק כי הוא לא נוח פוליטית למחנה שלה. למרבה הצער, הטיעון הנ"ל יצא מפיו של עו"ד מיכאל ספרד, פעיל זכויות אדם ודמוקרטיה, דבר המטיל צל כבד מאד על היושרה והאינטגריטי שלו. ולבסוף, היבבות על מקורות המימון של "עד כאן" אינם אלא לקרדה אדומה וריחנית. זה אולי נושא לתחקיר נוסף, חשוב לא פחות – אבל בהחלט לא הנושא של התחקיר הזה.

שנית, גילוי נאות. מעולם לא חיבבתי את ארגון תעאיוש. למרבה, ככל שהכרתי את פעיליו יותר, כך חיבבתי אותם פחות. אחרי ששמעתי אחד מהם אומר, בשיחה אישית, שסוריה של חאפז אל-אסד "לא כל כך נוראה", שהליברלים שנעצרו במצרים "ככל הנראה בוגדים" וש"לא צריך להאמין למופז שטוען אחרת", רמת הסימפטיה שלי לארגון הזה ירדה אל מתחת לאפס. כנ"ל אחרי שראיתי את פעיליו לועגים ליהודים וערבים מן השורה שמנסים לשתף פעולה בפרוייקטים אזרחיים, וקוראים להם "אנשי הדוקי". גם תמוה מאד בעיני שאנשי שמאל, כביכול, כמו עמירה הס מגנים בחירוף נפש על אדם כעזרא נאווי, שהורשע באונס קטין. נכון שבניגוד למה שנרמז מהתחקיר, עונש המוות ברשות הפלסטינית בוטל ב-2005, וחרף מספר מקרי מוות חשודים במעצר, הסיכון לסוחרי קרקעות קטן הרבה יותר ממה שנדמה – אבל הדבר אינו מקל על העובדה שנאווי זמם לשלוח את אותו הסוחר למוות.

ואחרי שאמרנו את כל זה, יש בעיות קשות מאד בתחקיר של עובדה, שעל חלקן הצביע חגי מטר בשיחה מקומית. ישנו, למשל, פער עצום בין המלל המנופח של "השתולים" לבין היבול הדל שלהם, התבטאות וחצי של עזרא נאווי. מעבר לכך, הכתבה לא הזכירה מידע קריטי: עונש המוות בוטל ברשות הפלסטינית (אף כי היו מקרים שמרמזים על רציחות בלתי רשמיות פה ושם), וסוחר הקרקעות שהוזכר בכתבה לא נפגע, נעצר או נהרג. שני ה"שתולים" בארגון השמאל הציגו את עצמו באור רומנטי וחשאי, כסוכני מוסד בסוריה מינימום, כאשר, אם נצטט את מטר, הסיכון היחיד במקרה שיחשפו היה ש"לא יזמינו אותם לחומוס אחרי ההפגנה או יעשו להם אנפרנד בפייסבוק". ומעל כל – אין איזכור רציני להקשר הרחב של האירועים.

משום שגם אנשים כמוני, שמתעבים את תאעיוש, חייבים להודות שהעבודה שהארגון הזה עושה בדרום הר חברון היא עבודת קודש. בחבל המדברי והדל הזה, מנהלות רשויות המדינה, בשיתוף פעולה נלהב של מנהיגי המתנחלים בסביבה, מסע של נישול עקבי ונבזי במיוחד נגד תושבים פלסטינים עניים, חלקם שוכני מערות. פעילי תאעיוש הם היחידים, כמעט, שמסייעים לאותם אומללים שאף אחד אינו מסייע להם, נגד מכונה שלטונית חזקה ודורסנית – מלווים אותם למרעה, לבית ולבית הספר. נאווי עומד בראש המאמצים הללו.

החיים, מה לעשות, מורכבים. אנשים טובים יכולים לעשות דברים איומים, ואנשים רעים – דברים חשובים שאף אחד אחר לא מוכן לעשות. בדיוק כפי שאורי לופוליאנסקי, מייסד "יד שרה" ואיש צדקה וחסד, הידרדר לפלילים ולשוחד כדי לקדם את מפעל חייו הנאצל. כל מי שמתלונן על כך שהעבודה החשובה בדרום הר חברון מופקדת בידי אנשים כמו עזרא נאווי, שיתכבד ויעשה אותה בעצמו. השמאל הרדיקלי השתלט על המאבק למען זכויות האדם של הפלסטינים, רק בגלל מחדליהם של השמאל הציוני, המרכז והימין. בעניין זה, מעניינים במיוחד דבריה של השתולה אנה בסוף הכתבה. היא עצמה מודה שהבינה שהמצוקה בדרום הר חברון קשה, ושהארגונים עושים עבודה חשובה, אבל באופן לא חוקי ולא מוסרי. אם כך, מדוע אחרים לא נכנסים לנעליים הללו, ומבצעים את העבודה באופן חוקי ומוסרי? מי שאנין מדי להיכנס למטבח בכדי לבשל, שלא יתלונן שמי שכן מבשל לא עושה את זה בידיים נקיות.

הנושא החשוב השני שעלה מהתחקיר של עובדה הוא הבעייתיות הכרוכה בסחר הקרקעות בגדה המערבית. סחר הקרקעות הזה, כפי שיודע כל מי שמתמצא בנושא, כרוך במערך שלם של סחיטה, איומים, רמייה, זיוף ופלילים. קרובי משפחה מפוקפקים מזייפים מסמכים עותומניים ומעבירים אותם דרך מתווכים ומתווכי מתווכים, עד שהדיירים שבסוף שרשרת המזון מוצאים את עצמם מפונים על ידי המנהל האזרחי לטובתם של מתנחלים. עד כמה שנאווי דוחה אותי באופן אישי, אני לא יכול לגנות בשום אופן את הפעיל הפלסטיני של בצלם, נאסר נוואג'ה, על כך שניסה להסגיר את סוחר הקרקעות לרשות הפלסטינית. כאדם שביתו שלו מועמד לפינוי, וכבן העם הפלסטיני שרואה את סרסורי הקרקעות, בצדק גמור מבחינתו, כשותפים מלאים במשטר הנישול, הכיבוש והרס החלום הלאומי, זכותו המלאה להסגיר אותם לרשויות החוק שלו, גם אם יוצאו להורג. האצ"ל, הלח"י וגם ההגנה, שניהלו מאבק לאומי בתנאים דומים, חיסלו בלי היסוס יהודים שראו אותם כבוגדים. האם אני אוהב את העובדה שהפלסטינים עושים את זה? ממש לא, אבל תסלחו לי אם אני מסרב להזדעזע.

במקביל, הייתי מציע גם להוריד הילוך אחד במחול הצדקנות המשתולל אצלנו. אלו שתומכים בהפצצות על עזה, שנהרגים בהם אזרחים רבים, ומצדיקים כל חייל שהרג אזרח פלסטיני בלי לבדוק את הנסיבות, נראים ממש מגוחכים כשהם מתעניינים פתאום בחיי פלסטינים רק כשהם בוגדים בעמם ומוכרים קרקעות למפעל ההתנחלויות. גם לא נראה שהם מודאגים במיוחד כשישראל מסגירה פעילים אסלאמיים לעינויים אצל המנגנונים, במסגרת התיאום הבטחוני. קצת בושה לא היתה מזיקה להם.

ולבסוף, הנושא החשוב האחרון הוא הקמפיין משולח הרסן שמתנהל נגד ארגוני השמאל וזכויות האדם. מקהלה של פובליציסטים מהימין, מלווים בפוליטיקאים אוהדים וטוקבקיסטים זועמים, מנסים לסלק מהזירה הציבורית את כל מי שלא מתאים לתפיסת ה"פטריוטיזם" הצרה שלהם. כשאני רואה פעיל ימין ידוע אחד מצטער שנגמר לו המרשמלו לאור ההצתה של משרדי בצלם, אחר שמתפאר בכך שבקרוב "יעשו גזנגה משפטית" לארגוני השמאל, ושלישי שרוצה לרדוף כל ארגון שפועל למען זכויות הפלסטינים – אני תוהה על שפיות דעתם של הפטריוטים מטעם עצמם. עזבו לרגע את הטענה, המגוחכת בעליל, שתדמיתה הנמוכה של ישראל בעולם נובעת מהסתה של אותם ארגוני שמאל או של עיתון הארץ, כאילו שספקי וצרכני החדשות בעולם הם רובוטים שיקבלו את דעת הימין אלא אם יאמרו להם אחרת. מישהו חושב שתדמיתה של ישראל תשתפר אם היא תרדוף ארגוני זכויות אדם, עד כדי כך שעיתוני מיינסטרים מובילים בעולם המערבי משווים אותה לסין, ואפילו מחלקת המדינה מגנה אותה? טירוף מוחלט. מה גם שמסעות ציד מכשפות מהסוג הזה נוטים להתרחב, כאשר גם אנשים שנחשבו פעם ימנים מובהקים (רובי ריבלין, למשל) כבר מנודים כ"סמולנים". כל אלו שמצטרפים למקהלה שמוקיעה "בוגדים" בכיכר העיר ומוציאה אותם אל מחוץ למחנה, יופתעו מאד לראות כמה מהר האש תגיע אליהם.

ותרשו לי לסיים בחדשות מהחזית. אתמול, באמצעות עבודת נמלים ומסע שכנוע מפרך, הצלחנו, קבוצה של תומכי ישראל באגודת ההיסטוריונים האמריקאים (אחת האגודות האקדמיות הגדולות והחזקות ביותר בעולם המערבי) להדוף הצעה של תנועת BDS שנועדה לקדם חרם על ישראל בשלבים. לא אלאה אתכם בפרטים, אבל ההצעה היתה בעיקרה גינוי של הרס החינוך הפלסטיני בידי ישראל, באופן שיאפשר להעלות החלטה לחרם חלקי או מלא בשנה הבאה. בין הטיעונים שלנו, שעשו רושם חזק מאד על החברים, היה דו"ח של עמותת גישה – אחד מארגוני הקרן החדשה שהמקהלה הימנית מוקיעה חדשות לבקרים – שהראה כי ישראל דווקא הגדילה את מספר הסטודנטים מעזה שקיבלו אישורים לעבור בשטחה כדי ללמוד בחו"ל. אנשי ה-BDS, ברוב טמטומם, קישרו לדו"ח הזה, למרות שהוא הוכיח את ההיפך ממה שטענו. פעם אחרי פעם אמרנו – אנו תומכי ישראל – לקהל ליברלי בעיקרו של היסטוריונים, שישראל, חרף כל פגמיה, היא חברה דמוקרטית ופלורליסטית שנותנת מרחב פעולה חופשי גם לדיסידנטים; שהחברה הישראלית מגוונת ומורכבת, ויש בה גם אנשים שמתנגדים בחריפות למדיניות הממשלה. אם תנצחו בקמפיין שלכם, חברים מימין, תפרקו אותנו מהנשק. לא נוכל להעלות את הטיעון הזה כשנצא שוב למאבק נגד אויבי ישראל בשנה הבאה.