למה אנחנו מאמינים לפעמים בדברים מופרכים? למרבה הצער, הניסיון מוכיח כי רבים מאיתנו בטוחים באמינותם של סיפורים היסטוריים שלא היו ולא נבראו, בעקבות טעויות שנודדות בין כותבים והופכות ברבות הימים לידע מקובל. ינשוף היסטורי על פושעי המלחמה הנאצים שלא שירתו מעולם את מצרים, אשליית ביסוס ופירמידות של טעות על גבי טעות.

"מה אתה עושה אם המצרים מתקרבים אל המוצב?

מה שעשינו ב-56.

מה עשיתם ב-56?

מה שעשינו ב-48, אין יותר טוב מזה.

מה עשיתם ב-48?

שלושים שנה, לך תזכור"

 — גבעת חלפון אינה עונה

למה אנחנו מאמינים בדברים שאינם נכונים? כל מי שמשוטט ברשת, יוכל לראות קבוצות שלמות של אנשים אינטליגנטים, לפעמים מלומדים ובעלי תארים, שחורטים על דגלם תיאוריות קונספירציה מופרכות לחלוטין. יש למשל הסבורים, נגד כל הראיות המדעיות האפשריות, שחיסונים גורמים לאוטיזם, אמת נוראה שמוסתרת על ידי חברות הפארמה הגדולות, או שהקורונה אינה אלא שפעת עם יחסי ציבור. יש המאמינים שהעולם נשלט בידי כתות סודיות כגון האילומינטי, הבונים החופשיים או אנשי לטאה, שהסינים מחוללים את רעידות האדמה בארצות הברית, או שהשואה לא התקיימה מעולם. המיינסטרים החברתי מחשיב את האנשים הללו להזויים, ופעמים רבות בצדק, אם כי תמיד קיימת האפשרות (קלושה ככל שתהיה) שדעה שנחשבת כיום להזויה תתגלה כנכונה בעתיד. עם זאת, מדהים לראות שגם אנשים "מיינסטרימיים", שנוחרים בבוז לשמע תיאוריות קונספירציה, מאמינים לעיתים קרובות ברעיונות שנשמעים אולי הגיוניים, אבל בפועל הם מופרכים לא פחות. חוקרים לא מעטים של אסיה, למשל, טוענים בתוקף שהיפנים טבחו מעל 300,000 סינים בננג'ינג, בהתאם לגרסה הרשמית של ממשלת סין, אף כי מספר זה עולה על מספרם של תושבי העיר באותה העת. במאמרים מאלפים, מראה יגיל הנקין כיצד נתונים סטטיסטיים מופרכים בנוגע לשיעור תלונות השווא על הטרדה מינית, אחוז המתאבדים מקרב האבות הגרושים או כוחם האמיתי של ארגוני הימין הקיצוני בארצות הברית, נתקעים בתודעה הציבורית למרות שאין להם ביסוס אמיתי. כותב שורות אלו אינו מוציא את עצמו מן הכלל: גם אני האמנתי פעם בדברים שהוכחו לימים כמופרכים, למשל שהצבא הגרמני לא נטל חלק מרכזי בשואה, אף על פי שהראיות מלמדות כי הוא מילא בה תפקיד מרכזי.

בפוסט הנוכחי, הייתי רוצה להפנות זרקור לאחת מהסיבות המרכזיות שגורמת לנו להאמין בדברים מופרכים, כשל שהייתי מכנה כאן "אשליית הביסוס". לרובנו אין זמן, ידע או אנרגיה לבדוק את התהליך הרציונלי וההגיוני שעומד מאחורי כל פיסת מידע שמובאת לידיעתנו. לכן, אנחנו נוטים להאמין לבעלי סמכא – רופאים, מדענים, היסטוריונים ומומחים אחרים. ההבדל העיקרי בין האנשים שאנחנו תופסים כ"הזויים" (מתנגדי חיסונים, שוחרי אנשי לטאה, מכחישי שואה) לבין מומחים שנחשבים "ברי סמכא", הוא מידת האמון שאנחנו רוחשים להם. אם תקראו, למשל, את כתביו של מכחיש השואה דייויד אירווינג, תיווכחו שהם נראים מרשימים מאד במבט ראשון: רציונליים, גדושים בעובדות, בהפניות ובהערות שוליים. רק היסטוריונים שבדקו לעומק את מקורותיו של אירווינג, כמו דבורה ליפשטט וריצ'רד אוונס, חשפו למעשה שמדובר בשקרן וזייפן. אולם אני בספק שקוראים רבים, הסבורים (כמוני) שליפשטט ואוונס צודקים ואירווינג משקר, עקבו לעומק אחרי המהלך הלוגי וקראו את המקורות הראשוניים של כל הנוגעים בדבר. כיהודים וישראלים, אנחנו מכירים כמובן ניצולי שואה רבים, חלקם קרובי משפחתינו, ושמענו את סיפוריהם. גם קוראים שאינם יהודים וישראלים בוטחים ברוב המקרים במיינסטרים של חוקרי השואה ומלחמת העולם השנייה, אנשים שמחזיקים בתארים ועובדים במכונים מכובדים. ברוב המקרים, אנחנו צודקים: מי שהוכשר למלאכתו יתכן שיטעה, אבל אפשר להניח שהוא ראוי לאמון יותר מחובבן, או ממי שיש לו אג'נדה פוליטית קיצונית ברורה. הבעיה היא, שבכלל הזה יש באג: לפעמים, עמדות מופרכות מצליחות לפלס את דרכן ללב המיינסטרים באמצעות כשל שאני מכנה "אשליית הביסוס".

לאחר מלחמת העולם השנייה, למשל, חוקרים רבים כתבו שהצבא הגרמני לא נטל חלק בשואה וביתר פשעי המלחמה של המשטר הנאצי. רוב האנשים הללו היו כנים לחלוטין, אולם פשוט לא היו בידיהם די מקורות היסטוריים בכדי לגבש תמונה מלאה, והם הוטעו בידי זכרונות מגמתיים של ראשי הצבא הגרמני. היסטוריון פלוני ציטט היסטוריון אלמוני, ופלוני צוטט בידי עשרים עמיתים, שהמשיכו לצטט אחד את השני, ומעטים הבינו שבראש הפירמידה הזאת ישב הרמטכ"ל הגרמני לשעבר, גנרל פרנץ האלדר, ועישן בשופי ובנחת את מקטרתו. רק גל מחקרים ביקורתי חדש, שהתחיל בשנות השישים ואילך, פילס לעצמו דרך בהדרגה בתוך הפירמידה וחשף בהדרגה את אשמתו של הוורמאכט. באותה מידה, יגיל הנקין מראה כיצד החוקרת סוזן בראונמילר הסתמכה על מקור ש(כנראה) אינו קיים בכדי לטעון (פחות או יותר) ששיעור תלונות השווא על אונס בניו יורק אינו עולה על 2%. חוקרים אחרים ציטטו את בראונמילר, ניפחו את דבריה והרחיבו אותם לעבירות נוספות (למשל תקיפה מינית והטרדה מינית). בשלב כלשהו, מוסד רשמי כמו הביטוח הלאומי נכנס גם הוא לפירמידה וחיזק את אמינותה. הנה, עונים תומכי התיאוריה לספקנים, הנתון מגובה בדוחו"ת ממשלתיים רשמיים, ולכן הוא עובדה ואמת לאמיתה. בשלב כלשהו כולם שוכחים את המקור, בסגנון דבריו האלמותיים של ויקטור חסון בסרט "גבעת חלפון אינה עונה": נעשה מה שעשינו ב-56, שדומה למה שעשינו ב-48, אבל שלושים שנה, לך תזכור.

לאחרונה, נתקלתי במקרה משעשע במיוחד של "אשליית ביסוס" מהסוג הזה, שיצרה פירמידה שמלווה אותנו משנות השישים ועד היום. בשנת 1960, כינס צייד הנאצים שמעון ויזנטל מסיבת עיתונאים סנסציונית, ובה טען שמצרים של נאצר מלאה בפושעי מלחמה גרמנים. ויזנטל, שהעיתונות הבינלאומית גמעה בשקיקה את דבריו, הטעים כי בארץ הנילוס עובדים בין 6,000 ל-7,000 מומחים גרמנים, חלקם הגדול נאצים, ואף מנה רשימה של 42 פושעי מלחמה מתועבים במיוחד. הרשימה כללה בין היתר את ליאופולד גליים, שזוהה כ"מפקד הס"ס" (או בגירסה אחרת, הגסטפו) בפולין הכבושה, את אוסקר דירלוונגר, המדכא הסדיסטי של מרד וורשה, את התועמלן האנטישמי יוהן פון לרס ואת היינריך זֶלְמָן, מפקד הגסטפו בעיר אוּלְם שבדרום גרמניה. פושעי המלחמה הללו, טען ויזנטל, מסתתרים במצרים בשמות ערביים בדויים, ומשרתים את נאצר במלחמתו בישראל ובציונות.

ב-1962, לאחר שהתפוצץ סקנדל מדעני הטילים הגרמנים במצרים, מדינת ישראל הפיצה את הרשימה בשקיקה, למרות שגם הדיפלומטים שלה הודו בינם לבין עצמם שהם לא יודעים על מה בדיוק היא מבוססת. בחלק מהכתבות, היא לוותה בסיפורים מסמרי שיער על שוטרים חשאיים גרמנים שממלאים את קהיר, גיחות נועזות של עיתונאים למעוזי הנאצים בארץ הנילוס, או על מדענים גרמנים שמשגרים טילים ומגחכים ברשעות ש"עכשיו היהודים ילמדו להתנהג יפה". לימים, מוחזרה הרשימה באין ספור כתבות עיתונאיות, תוכניות טלוויזיה, ספרים פופולריים ובסופו של דבר גם אקדמיים, שהסתמכו עליה כאמת לאמיתה. וברגע שספר אקדמי אחד ציטט את הרשימה, כמובן שגם אחרים יכולים לצטט ממנה באין מפריע, כי הרי יש מקור לגיטימי להסתמך עליו בהערות השוליים. הסיפור היה חביב במיוחד על כותבים גרמנים ואמריקאים מז'אנר ה"אסלאמו-נאציזם", שהדגישו את הקשר בין העולם הערבי לגרמניה הנאצית. האחרונים מביניהם הם וולפגנג שוואניץ ובארי רובין, שפרסמו בשנת 2014 ספר על "נאצים, אסלאמיסטים והיווצרותו של המזרח התיכון המודרני" בהוצאת אוניברסיטת ייל, ומיחזרו בהתלהבות את אותה רשימת שמות.

אלא שלפני שנה וחצי בערך, שהיתי בארכיון ויזנטל בוינה וראיתי את הרשימה המקורית. מיד שמתי לב שמשהו בה נראה מוזר אפילו לעין בלתי מזויינת. ליאופולד גליים, למשל, מוגדר כ"מפקד הס"ס בפולין", ועדיין, אי אפשר לאתר אותו בחיפוש גוגל אלא בהקשרים הנוגעים לשהותו במצרים. אדם כזה, אם התקיים, מילא תפקיד מרכזי בשואה, ובוודאי הוא אמור להופיע ברוב הספרים עליה. שנית, ולשם כך יש להכיר את האימפריה הנאצית קצת יותר לעומק, לא היתה פונקציה בשם "מפקד הס"ס בפולין". הנאצים חילקו את פולין ההיסטורית ליחידות פוליטיות ואזורים אדמיניסטרטיביים שונים, ולכל אזור כזה היה "מפקד ס"ס ומשטרה גבוה". מפני שפולין לא הוכרה כישות נפרדת, לא היה גם מפקד ס"ס אחד ספציפי שמשל בה. שלישית, השמות הערביים של חלק מאותם נאצים נראים משונים, אם אכן רצו להיטמע במצרים. "בן סלאם", למשל, זה שם שמאפיין את המגרב יותר מאשר את ארץ הנילוס.

מה רבה היתה שמחתי, כאשר ראיתי את הפתרון לחידה באותו התיק עצמו. מסתבר שויזנטל, הוא ולא אחר, שלח מכתב לרשות הגרמנית לחקר פשעי הנאצים בלודוויגסבורג, כדי לחקור ולדרוש אחרי הפושעים הנמלטים שבמצרים. מתוך אותם 42, זיהתה הרשות רק 19 אנשים אמיתיים. האחרים היו, ככל הנראה, פיקטיביים. מפקד ס"ס בשם ליאופולד גליים, למשל, לא התקיים מעולם, ובעיר אוּלְם אף " היינריך זֶלְמָן" לא עמד בראש הגסטפו המקומי. גרוע מכך: גם אותם 19 פושעים נאצים שכן התקיימו במציאות, מתו ברובם זמן קצר לאחר 1945 או לא שהו במצרים מעולם. נותרו רק בודדים, כמו התועמלן האנטישמי יוהן פון לרס, שאכן התאסלם, שינה את שמו לעומר אמין ושירת את משרד ההסברה המצרי כ"מומחה לציונות". באופן מפתיע, פושעים נאצים אחרים שדווקא כן פעלו במצרים לא הופיעו ברשימה של ויזנטל.

הנה הביטו וראו, כיצד מתפתח מיתוס. צייד הנאצים שמעון ויזנטל כנראה בלע לוקש ששלח לו מקור מפוקפק במצרים. הוא ניפח את חשיבות העניין, ופרסם אותו במסיבת עיתונאים פומפוזית. כמו במקרים רבים אחרים, ויזנטל והמקור שלו הניחו שרשימה של 42 שמות "מייצגת" מספר גדול בהרבה (6000 עד 7000). צייד הנאצים אמנם שלח את הרשימה לרשות בלודוויגסבורג, אך כמובן לא טרח לפרסם את התשובה שלה, בדיוק כפי שהעיתונאים הרבים שהסתמכו עליו לא טרחו לשאול את לודוויגסבורג מה עמדתה המקצועית. מהעיתונאים, ששדרגו את הרשימה בסיפורים משל עצמם, הסיפור עבר לכותבים הפופולריים, ומהם לכותבים האקדמיים. מכל הסיבות הללו, פירמידת ויזנטל מצוטטת עד היום כמעט בכל ספר שעוסק בנאצים במזרח התיכון, אפילו בספרים האקדמיים הרציניים ביותר.

שימו לב שהפוסט הזה אינו עוסק במחלוקות עובדתיות לגיטימיות, בפירושים שונים של אותן העובדות או אפילו בטעויות נקודתיות, אלא בסיפורים מופרכים לחלוטין שהתגלגלו מדור לדור והפכו בשלב מסויים ל"ידע מוסמך" שמצטטים בלי לחשוב. מה עושים כדי להתגבר על פירמידות כאלו? אין לכך פתרון קסם. מי שכותב ספרי היסטוריה, ראוי לו שיסתמך כמה שיותר על המקורות הראשוניים ולא יסתפק בספרים ומאמרים, כדי שיוכל ליצור מגע ישיר עם הראיות מהתקופה ולא ליפול בכל מיני פירמידות מהסוג הזה. אולם זה כמובן פיתרון עבור מי שכותב, לא עבור מי שקורא. אפשר לומר שגם לקורא כדאי לבדוק, לחקור ולדרוש, וזה כמובן נכון תמיד, אבל לרובנו אין ולא יהיה זמן או ידע בכדי לעשות זאת בכל דבר ועניין. אפשר לומר שכדאי לקרוא דיסידנטים המערערים על הידע המקובל, וזה גם נכון במקרים רבים. אולם במקרים אחרים, אותם דיסידנטים הם בעצמם סוכני בולשיט. זו סוגיה שאני מתלבט בה רבות, ואשמח מאד לשמוע את דעתכם בנושא.