"כל העוולות אחת הן, והמחשבה שלא כל הדבר, היא מקור כל העוולות" – כך טוען בלוגר ישראלי חשוב המבכה את חוסר הצדק הבסיסי במערכת הבינלאומית. אך האם כל העוולות באמת "אחת הן", או שמא מדובר במאזניים, ונגלה שאם אנחנו מנסים לרפא עוולה אחת, אנחנו דווקא מחזקים עוולות אחרות? ינשוף פוליטי-מדיני על סוד המחסור, פרות מוכות, תורים ללחם, מלכודת הדבש שבסיוע והאשליה החמקמקה של צדק עולמי.

הבלוגר הקרוי "אישתון" הינו ללא ספק אחד מאוחזי העט המושחזים, המוכשרים והמעמיקים ביותר ברשת הישראלית. כמו עיתונאי מהרמה הגבוהה ביותר, הוא אוסף נתונים, משווה, בודק באופן ביקורתי ומבקש תגובות. התחקירים שלו על התרמיות של תנועת ארץ חדשה ועל ההתאבדויות בצה"ל, למשל, היו מספר דרגות מעל המקובל במקומותינו. לכן, כאשר אישתון כותב דבר מה, אני קורא אותו בתשומת לב, גם אם אינני מסכים לדברים. לפעמים, עם זאת, כדאי לבקר גם את המבקר – ואת זאת אני נאלץ לעשות הפעם.

הסיסמה של אישתון היא "כל העוולות אחת הן והמחשבה שלא כך הדבר, היא מקור כל העוולות." במידה רבה, מנחה הסיסמה חלק ניכר מעבודתו, המוקדשת בחלקה לחשיפת שקרים, מעשי נבלה ויתר דברים לא כשרים המתרחשים בארץ ובעולם. עם זאת, למרות התועלת שבה, מדובר – כפי שאנסה להראות – בסיסמה מוטעית, דמגוגית ואף מסוכנת במיוחד, דווקא משום שהיא נראית כל כך מובנת מאליה. בסקירה הדו שבועית האחרונה שלו, ("בעיניים פקוחות"), העלה אישתון על הכתב סדרת מחשבות רנדומליות על הסתירות, העוול וחוסר הצדק בעולם. אתייחס לפסקה אחת בלבד (הקישורים מופיעים במקור):

ארה"ב היא הכלכלה הגדולה בעולם ומהמדינות העשירות ביותר בעולם – היא גם  Child poverty (most recent) by country " href="http://www.nationmaster.com/graph/eco_chi_pov-economy-child-poverty" target="_blank" rel="noopener">מקום 2 בעולם בילדים החיים בעוני (ב-OECD). כחצי מהאוכל בעולם המערבי נזרק לפח –כמיליארד אנשים סובלים מרעב בעולם – 20-25 אלף איש מתים מרעב (באופן ישיר או עקיף) מידי יום – לפחות 8 מיליון בשנה. בעולם בו מיליארד אנשים סובלים מרעב, עדיין יש לנו מיליארד וחצי אנשים הסובלים מהשמנת יתר. החל מ-2011 יותר אנשים בעולם מתים מהשמנת יתר, מאשר מרעב. בארה"ב העיר המובילה בתת-תזונה (מיסיסיפי), היא גם העיר עם הכי הרבה סובלים מהשמנת יתר חולנית. מסביב לעולם אנשים מתים כי אין להם גישה לאנטיביוטיקה – 80% מהאנטיביוטיקה בארה"ב (וישראל בוודאי לא רחוקה מאחור) ניתנת לבעלי חיים בתעשיית המזון.

אם נשים לב לטכניקה הרטורית שמחברת כחוט השני את המחשבות הללו, הרנדומליות כביכול, הרי היא הניגודים הבלתי נסבלים, הדוקרים את העין. ארה"ב היא אחת המדינות העשירות בעולם – וילדים בה חיים בעוני. אנשים מתים ממחלות, ואנטיביוטיקה מחולקת לחיות בתעשיית המזון. וחמור מכל – "כמיליארד אנשים סובלים מרעב בעולם… עדיין יש לנו מיליארד וחצי אנשים הסובלים מהשמנת יתר".

אישתון עצמו אינו מציע פיתרון של ממש, אולם לטעמי לפחות זועקת מכתיבתו הכמיהה לצדק חלוקתי. אם רק היינו יכולים לעשות ממוצע בין השמנים לגוועים מרעב, להעביר עודפים ולמלא חוסרים, לנהל הכל באופן יעיל, רציונלי, שוויוני, צודק. הבעיה היא, שלשם כך יש צורך בגורם רב עוצמה שיתכנן, יחלק, יקצה וינהל. הרי כדי להעביר את העודפים מהשבעים לרעבים אפילו בתוך עיר, בוודאי שברמה ארצית או גלובלית, אנו זקוקים לרשות מתכננת חזקה, יעילה וזוללת משאבים. אליבא דכולי עלמא, נאלץ להעניק לה גם כוח כפייה, אכיפה וענישה. וככל שאנחנו רוצים שוויון משמעותי יותר, כך נזדקק לגורם מחלק חזק יותר. וכך, כמטה קסם, אנחנו יוצרים ממשלה מפקחת, חזקה ודורסנית יותר מאי פעם בעבר, והדורסנות שלה מתגברת ביחס ישר ליכולת שלה לאכוף שוויון וצדק. כמי שמבקר עוולות חברתיות (אי שוויון) ועוולות ממשלתיות (שלטון עריצות) בעת ובעונה אחת, אישתון אינו מודע ככל הנראה לסתירה הפנימית בדבריו. אם ירצה לתקן את העוולות החברתיות העמוקות, הבסיסיות שהוא מדבר עליהן – עליו לתמוך בממשלה חזקה עם אמצעי אכיפה מברזל, בדיוק סוג השלטון שהוא מבקר השכם והערב. לפרדוקס הזה קראתי בזמנו "להרביץ לפרה", סתירה פנימית בדבריהם של אותם אינטלקטואלים שמאליים שמצד אחד מרביצים בלי הפסק לפרה ששמה מדינת הלאום, ומצד שני דורשים ממנה עוד ועוד חלב.

למרבה הצער, הדברים אינם מסתיימים בנקודה זו. גם אם נשלים עם קיומו של גורם מחלק חזק וסמכותי, יש להפנות את הזרקור לבעיה בסיסית שקיימת בכל פרוייקט של צדק חלוקתי, והיא "כלכלת המחסור". הכלכלן ההונגרי יאנוש קורנאי תהה בזמנו, מדוע במדינות הגוש המזרחי היה מחסור תמידי במוצרי יסוד. מדוע, בעצם, המתינו אנשים שעות בתור ללחם? מדוע בחנויות בברית המועצות ובהונגריה המדפים היו ריקים למחצה, והיה צורך בקשרים טובים מאד עם המוכר כדי לקבל את המוצרים שהוא מסתיר מתחת לשולחן?

רבים במערב נימקו זאת באי יעילות ממשלתית. יש בכך מן האמת, אבל הבעיה – טען קורנאי, היא עמוקה יותר, ואחד הגורמים לה נעוצים בשלב הייצור. כדי לקיים משטר של צדק חלוקתי משמעותי, יש צורך בהעברת כמות נכבדה של משאבים מ"אלה שיש להם" ל"אלה שאין להם", ולשם כך אנו נדרשים כמובן לייצר את אותן סחורות במפעלים הנתונים לבעלות ציבורית. מכיוון שגורמים ממשלתיים שונים אחראיים לאספקת חומרי הגלם ולקביעת יעדי התפוקה, אין תמיד התאמה בין השתיים. לפיכך, יתקלו מנהלי המפעלים מדי פעם ב"צווארי בקבוק", היינו – מצבים של מחסור בחומרי גלם שלא יאפשר להם לייצר את הכמות שלה הם נדרשים. הפתרון האינטואיטיבי לבעיה זו הוא לאגור חומרי גלם בתקופות של שפע, כדי שיהיו לנו "מחסני חירום" ביום סגריר. מכיוון שמנהלי מפעלים רבים נוקטים בטקטיקה הזאת, יותר ויותר מוצרים נאגרים במחסנים והכלכלה כולה סובלת ממחסור כרוני. וכמובן, ככל שחסרים יותר מוצרים, כך מנהלי המפעלים נתקלים ביותר צווארי בקבוק ומנסים לאגור אפילו יותר – והבעיה ממשיכה להחמיר במעגל קסמים הרסני. קורנאי, כמובן, דיבר על כלכלת מחסור במדינה אחת. עכשיו דמיינו מה יקרה אם ננסה ליישם צדק חלוקתי בין מדינות – לשנע מזון ברחבי העולם כולו באופן שיטתי ומתמיד– באמצעות גופים בינלאומיים רופפים שידועים בחוסר היעילות המשווע שלהם. הבעיות שתיאר קורנאי יהיו מן הסתם חמורות יותר. כל מי שזוכר פרוייקטים של האו"ם כמו נפט תמורת מזון בעיראק, יודע אילו בורות של שחיתות, בזבוז וחוסר יעילות נוצרים בפרוייקטים מהסוג הזה. בסופו של דבר, דרך אגב, מתעשרים מסוג מסויים מאד מרוויחים מהם הרבה יותר מאותם רעבים בסוף שרשרת המזון (תרתי משמע).

ואפילו אם גאוני הצדק החלוקתי שלנו יתגברו על בעיית המחסור, קיימת הבעיה השלישית והיא בעיית התלות. די להסתכל על תלמידי הישיבות בארץ או על הפליטים הפלסטינים שנתמכים בידי אותה סוכנות קלוקלת, אונרא"ה, כדי להבין את עומק הניוון של אותן חברות המסתמכות על כספי חלוקה על מנת להתקיים. העברה מתמדת של מזון או כספים יוצרת תלות בסיוע, מונעת התפתחות של כלכלה אמיתית או עצמאית וגרוע מכל – היא מונעת מאנשים לקחת אחריות על עצמם. לא לחינם יפן, המדינה הלא מערבית הראשונה שהצליחה להדביק את המעצמות האירופיות ולהפוך למדינת עולם ראשון, לא קיבלה סיוע ונדבות מאיש (אם כי בהחלט נעזרה ביועצים ממדינות המערב). היא גם לא פנתה לארגוני זכויות אדם, יבבה וייללה על הקולוניאליזם או אי הצדק המבני בכלכלה העולמית. היפנים לקחו את עצמם בידיים, הבינו שהאחריות על גורלם היא שלהם בלבד, והצליחו לתמרן במערכת הבינלאומית (עד ששקעו בביצת הטירוף הלאומני – אבל זה כבר סיפור אחר). לעומת זאת, כל אותן המדינות שהתרגלו לקבל סיוע חוץ עצום ובלתי פוסק בכל תחומי החיים, נותרו עניות מרודות. כל ניסיון להשתמש ביותר חלוקה, יותר כפייה ויותר העברה בכדי לרפא את אי השוויון הבסיסי של העולם, רק יחמיר את הבעיה הזאת.

משום שאי שוויון הוא חלק מהותי של הקיום האנושי. שוויון ניכר קיים אך ורק בחברות שאין בהן הרבה טובין לחלק (כפרים אירופיים ויפניים מסויימים בימי הביניים), או מדינות שרוב אזרחיהן עניים מרודים (צפון קוריאה). למרבה הפרדוקס, גם אם נגביר את שוויון ההזדמנויות לא נוכל לתקן את אי השוויון הבסיסי הזה – משום שאנשים שונים וחברות שונות ינצלו במידות שונות את ההזדמנויות שלפניהם.

אין בדברים שלהלן בכדי לשלול סיוע חוץ מסויים, במיוחד במקרי אסון, עזרה נקודתית או כלכלה סוציאל-דמוקרטית מתונה. כל עוד מקבלים את הנחת היסוד של אי השוויון ולא מנסים לכוון את השוק מלמעלה, בהחלט ניתן לגבות יותר מיסים כדי לתת יותר שירותים לאזרח. גם ברמה העולמית יש מקום לתמיכה הדדית וסיוע בפיתוח – אבל ברמה שלא תהפוך את המדינות העניות לנתמכות סעד תמידיות. ובמיוחד – יש לשחרר את עצמנו מהרעיון ההרסני של חלוקת המשאבים העולמיים באופן שוויוני.

כי לא כל העוולות אחת הן. הן שונות ונבדלות אחת מהשנייה. יש להן רקע שונה, גורמים שונים, ואופי שונה. לעיתים ניסיון לרפא עוולה אחת (אי שוויון) עשוי לחזק עוולה אחרת (עריצות הממשל). לעיתים שתי העוולות עלולות להחמיר, ובמקרים אחרים ניתן לתקן כשלים נקודתיים גדולים יותר או פחות. אבל כדי שנוכל לנסות ולהפוך את העולם למקום טוב יותר, אין מנוס מלהביט למציאות בעיניים וללמוד את ההקשר הייחודי של כל אחת מהעוולות שאנו מנסים לתקן. הניסיון של מתקני עולם אוטופיים מכל הסוגים כבר הוכיח, שדווקא האמונה כי "כל העוולות אחת הן", עשויה בסופו של יום להיות "מקור כל העוולות".

נ.ב. טענתו של אישתון כי אין לפנות לאמריקאים שינסו לתווך למען שלום במזרח התיכון כי יש להם את הצבא הגדול בעולם, מביכה אפילו יותר מטענתו על צדק חלוקתי. אם נחדור את מסך הברבורים על "הקומפלקס הצבאי-תעשייתי", שהשמאל האמריקאי שקוע בהם מזה שנות דור, נגלה כי לעיתים קרובות דווקא אנשי צבא היו ספקנים וזהירים מאד בכל הנוגע ליציאה למלחמות מיותרות. בוודאי שאף איש צבא אינו מעוניין במלחמה תמיד, ובכל מקום. מי שטוען זאת פשוט אינו מודע לתפקידו המורכב של הצבא בהיסטוריה. כבר אמר סמואל הנטינגטון כי אחת הבעיות הבסיסיות ביותר של הפוליטיקה היא שאנשי צבא תומכים במלחמה בעיקרון, אך נוטים להתנגד באופן פרטני למלחמות שעומדות בפניהם. לעומתם, פוליטיקאים ליברלים רבים מתנגדים למלחמה בעיקרון, אך נוטים לתמוך בהתלהבות בכל סכסוך מזויין שמוצג כמלחמה למען הצדק. חומר למחשבה.