ארכיון הבלוג

הקשר נגד היטלר וסוד הכריזמה המהפכנית

לקראת שלהי הקיץ של 1943, נקראה מרגרטה פון אובן, מזכירה בצבא הגרמני, ללשכתו של קולונל אחד בכדי לקבל משימה מיוחדת. במהרה, מצאה את עצמה בלב מחתרת אנטי-נאצית סודית שתכננה להתנקש בהיטלר, להשתלט על הרייך השלישי ולהפסיק את מלחמת העולם השנייה. "הייתי נפחדת כמו כלבלב," הודתה לימים, "קיוויתי שאשבור את היד ובכך אוכל להתחמק מהמשימה." אבל מרגרטה, כמו קושרים רבים אחרים, הלכה בחבלי קסם אחרי מנהיגי תנועת ההתנגדות, בדרך מסוכנת להפליא שהיתה עלולה להוביל למותה. מדוע? ינשוף היסטורי בטור מיוחד לכבוד יום השנה לקשר ה-20 ביולי 1944, על ההתנגדות הגרמנית להיטלר וסוד הכריזמה המהפכנית.

Credit: fergregory, depositphotos.com

לטור שכתבתי ליום השנה הקודם לקשר, על הפרשה המוזרה של אוטו יוהן, ראו כאן

לקראת שלהי הקיץ של 1943, נקראה מרגרטה פון אובן, מזכירה בצבא הגרמני, ללשכתו של קולונל בכדי לקבל משימה מיוחדת. בקרב חבריה, משפחתה ומכריה נודעה המזכירה כמבקרת חריפה של המשטר, אם לא אנטי-נאצית ממש, אבל ברייך השלישי כמובן אי אפשר היה לבטא את דיעותיך בקול אלא בחוג המכרים הקרוב ממש. הקולונל, הנינג פון טרסקו, היה מוכר לה היטב מהמעגל המשפחתי, והיא בוודאי שמעה רינונים ושמועות שהוא עוסק בפעילות לא חוקית, מסוכנת וסודית כל כך שאי אפשר אפילו להעז ולשאול על פשרה. טרסקו היה קצין קרבי, עד לא מזמן ראש מטה המבצעים של קבוצת הארמיות מרכז בחזית הרוסית. כעת, הוא שהה בגרמניה בחופשת מחלה, ממתין לתפקידו הבא. בפועל, היה אחד מראשי הזרוע הצבאית של המחתרת האנטי-נאצית הסודית שבצמרת הצבא הגרמני.

כשנכנסה למשרדו של טרסקו, הקולונל ביקש מפון אובן להקליד עבורו מסמך. כבר כשהכתיב לה את השורה הראשונה, "הפיהרר אדולף היטלר מת", הבינה שהיא מעורבת לא רק בבגידה בממשלה הנאצית, עבירה שעונשה מוות, אלא בניסיון התנקשות בשליט הכל-יכול של הרייך השלישי. יתר הסעיפים של המסמך היו סנסציוניים לא פחות: הוראות לכבוש את מחנות הריכוז ולהפסיק את פעילותם, לעצור את השרים, מושלי החבלים ומפקדי הס"ס, לפרק את המפלגה הנאצית ולהשליט את הצבא על המדינה. טרסקו, קושר אנטי-נאצי ותיק, היה מעורב בעבר בנסיונות התנקשות בהיטלר, לרבות תוכניות להחדיר פצצה למטוסו ולחסלו באמצעות קצינים מתאבדים עם חגורות נפץ. בניגוד למה שמקובל לחשוב, הוא וחבריו פנו לפעילות מחתרתית נגד המשטר הרבה לפני שתבוסת גרמניה היתה ידועה. אבל הניסיון הנוכחי, ללא ספק, היה השיטתי והרציני מכולם.

נקראה למשימה מיוחדת – מרגרטה פון אובן

תנועת ההתנגדות הגרמנית, בראשותו של הרמטכ"ל לשעבר, גנרל לודוויג בק, ובפיקודם המבצעי של טרסקו ועמיתו, קולונל קלאוס פון שטאופנברג, ניצלה תוכנית צבאית לגיטימית שהיתה ידועה בשם "ואלקירי". ואלקירי המקורית היתה מבצע מדף, שנועד לתרחיש של התקוממות עובדי כפייה ברחבי הרייך. רוב החיילים היו כמובן בחזית ובשטחיה השונים של האימפריה הנאצית, והעורף היה חשוף יחסית. הנהגת הצבא פחדה שמיליוני העבדים שהניעו את גלגלי המשק הגרמני יתקוממו וישתלטו על המדינה. במקרה כזה, "ואלקירי" העניקה לראש פיקוד העורף של הוורמאכט סמכות לגייס במהירות כל חייל שימצא ברחבי גרמניה, בין אם מדובר בקורסיסטים, יחידות משמר ואפילו חיילים בחופשה, ולשנע את כל הכוחות הזמינים בכדי לכבוש מתקני מפתח כגון תחנות רדיו, מתקני תקשורת, תשתיות לאומיות ומשרדי ממשלה. טרסקו ועמיתיו בפיקוד העורף, פרידריך אולבריכט וקלאוס פון שטאופנברג, "תפסו טרמפ" על התוכנית, הדירו ממנה את יחידות הס"ס ושינו בה סעיפי מפתח, כדי לאפשר לצבא להשתלט על המדינה במקרה "חירום", דהיינו, מותו של הפיהרר. שטאופנברג וטרסקו תכננו להתנקש בהיטלר באמצעות פצצה, ובכך ליצור את מקרה החירום הזה.

מרגרטה פון אובן, שתיעבה את היטלר ומשטרו, היתה בכל זאת המומה כאשר קראה את המשפט הראשון בתוכנית: "הפיהרר אדולף היטלר מת". קולונל פון טרסקו הוסיף וסיפר לה על פשעיו של המשטר, לרבות רצח של עשרות אלפי יהודים, פשעים שיש לעוצרם בכל מחיר. אבל יש הבדל רציני בין להתנגד לממשלה רצחנית באופן תיאורטי, לבין מעורבות פעילה בבגידה שעונשה מוות בתלייה. "הייתי נפחדת, נפחדת כמו כלבלב," אמרה לימים. "קיוויתי שהיד שלי תישבר, ואז אמצא תירוץ מכובד לסגת מהתוכנית." אבל היא המשיכה לנהל את ענייניהם האדמיניסטרטיביים של הקושרים, ולהיות מעורבת במבצע ואלקירי עד הרגע האחרון. יום לפני ניסיון ההתנקשות בהיטלר, ביקש ממנה טרסקו להתרחק מברלין. "ההפיכה היא עניין של גברים," אמר. "אני רוצה שתהיי רחוקה. אם נצטרך אותך, אשלח מטוס." בכך, ככל הנראה, הציל את חייה.

החוקרים הרבים שכתבו על הקשר נגד היטלר, ביניהם גם אני, שפכו דיו לא מועט על השאלה, מה הניע את הקושרים להתנגד למשטר – האם רק שיקולים פטריוטיים (להציל את גרמניה ממלחמה אבודה) או שמא שיקולים מוסריים (התנגדות לשואה וליתר פשעי המלחמה). מי שיקרא את המקורות הראשוניים למיניהם – יומנים, מכתבים, מסמכים צבאיים, חקירות גסטפו, זכרונות שלאחר המלחמה – ימצא ראיות למכביר לשתי הסברות, והשאלה העיקרית שהחוקרים דנים בה היא איזה מניע היה חשוב יותר. אבל לדעתי, ויום השנה לקשר ה-20 ביולי שחל לאחרונה הוא הזדמנות מצויינות לדון בכך, אי אפשר להפריד את שאלת המניעים משאלה קשורה נוספת: איך הם העזו לעשות את זה? השאלה לא קשורה דווקא למנהיגים, אנטי-נאצים נלהבים, בעלי חזון ואספירציות להנהגה כמו בק, טרסקו ושטאופנברג, אלא דווקא לקצינים ואזרחים, גברים ונשים שהלכו אחריהם, כמו למשל מרגרטה פון אובן. היא עצמה הרי אמרה שהיתה "מפוחדת ככלבלב", ואפילו קיוותה שהיד שלה תישבר ותוכל לסגת מהתוכנית. למעשה, היו דרכים קלות הרבה יותר לעזוב: להיעלם ואפילו להלשין על הקושרים. מדוע היא לא עשתה את זה? השאלה מקבלת משנה תוקף לאור התיאוריה המעודכנת על הפיכות צבאיות, שמלמדת אותנו כי אנשים נוטים לבחור צד בהפיכה לאו דווקא בהתאם לדיעותיהם הפוליטיות, אלא לפי הערכה של סיכונים וסיכויים. ואלו היו לרעת תנועת ההתנגדות הגרמנית, בלשון המעטה.

כאשר מראיינת שאלה את מרגרטה פון אובן את השאלה הזאת בדיוק עשרות שנים לאחר מכן, זו טענה כי טרסקו היה כל כך כריזמטי, שהיא פשוט לא היתה יכולה לסרב. "היתה לו אישיות שסחפה אותך," אמרה, "יכולת מדהימה להתחבר אליך ולרתום אותך אליו. היה בו משהו, איך אנסח זאת," ואז פנתה למראיינת ושאלה: "האם הסתכלת בתמונה שלו? ההשפעה שלו על סביבתו היתה מיידית וחזקה. היו לו קסם אישי – קסם ויכולת לשכנע. פשוט בטחת בו." פון אובן לא היתה היחידה. רבים מאלו שהלכו אחרי טרסקו ושטאופנברג, לעיתים קרובות במחיר חייהם, הודו כי עשו זאת בין היתר בשל הכריזמה של האחרונים. חוקרים לא מעטים ציינו זאת, ויש אף שכתבו על כושר השכנוע של טרסקו ושטאופנברג במונחים המזכירים את תיאור הכריזמה של היטלר, כאילו יכלו להפנט אנשים באמצעות הקול שלהם.

"האם הסתכלת בתמונה שלו"? הנינג פון טרסקו. Bundesarchiv, Bild 146-1976-130-53 / CC-BY-SA 3.0,

אז מה זה בעצם כריזמה? במאמר שכתבתי בזמנו על תנועת ההתנגדות הגרמנית, טענתי שאין לצמצם את השאלה להיבטים טכניים, כגון נימת קול, שטף דיבור, יכולת להציג טיעונים משכנעים או מראה חיצוני. אחרי הכל, תמונה של טרסקו מראה לנו, המתבוננים על הפרשה כיום, גבר גרמני רגיל למדי בגיל העמידה. כאשר אובן שאלה את המראיינת האם היא "הסתכלה בתמונה של טרסקו", היא כאילו ניסתה להעביר לה משהו שהיא עצמה הבינה היטב, אך שהיה קשה לה לבטא במילים. אכן, בכריזמה יש אלמנט חמקמק. אבל אלו שמנסים להסביר אותה רק באמצעות היבטים טכניים, חיצוניים, מתעלמים מכך שהיא תכונה דיאלוגית, התלויה באינטראקציה בין המנהיג הכריזמטי ובין אלו שהולכים אחריו. אחרי הכל, האם אתם יכולים לדמיין מישהו שיסחף באותה המידה קהל של קצינים גרמנים, חסידים בבית כנסת בברוקלין ותושבים של כפר פלסטיני? לקהלים שונים, יש מנהיגים כריזמטיים שונים, מפני שכריזמה שעובדת במקום אחד יכולה להיראות מגוחכת לחלוטין במקום אחר. נסו לשמוע נאומים של היטלר, למשל, היום, ותיווכחו בעצמיכם שאלו יישמעו מגוחכים הרבה יותר מאשר סוחפים. אבל באותה התקופה, הם היפנטו מאזינים.

במקרה של תנועת ההתנגדות, לפחות, שאלת הכריזמה התקשרה באופן הדוק לשאלת המניעים. טרסקו ושטאופנברג היו כריזמטיים לא רק בשל צורת דיבור, טיעון ומראה חיצוני (אם כי אלו בהחלט שיחקו תפקיד משמעותי) אלא גם מפני שהציעו למאזיניהם דרך מוצא פסיכולוגית ומעשית לתסבוכת שנראתה עד אז בלתי ניתנת לפתרון. קצינים ואזרחים שתיעבו את המשטר ואת פשעיו אבל גם ראו את עצמם כפטריוטים גרמנים, לא ידעו כיצד לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. אם ימלאו את חובתם הצבאית למולדתם, לחבריהם ולמורשת הפרוסית שלהם, ישתפו פעולה עם מטרה שנראתה ביניהם שטנית. מצד שני, אם ינסו להתנקש בהיטלר, הם עלולים לבגוד במולדת בשעת מלחמה, לגרום לכניעתה, תבוסתה וכיבושה, ואפילו לפגוע בחזית ולגרום למותם של פקודים וחברים לנשק – מעילה שאין כמותה בחובתם ובאחריותם כמפקדים. טרסקו עצמו ניסח את השאלה הזאת היטב: "מה לנו מכשרונותינו הטקטיים והכלליים, כשהשאלות המכריעות נותרות בלתי פתורות? אנחנו אומרים שאנחנו נלחמים עבור עצם קיומה של המולדת, אך האם מותר לנו להתעלם מכך שהדבר נעשה בשירותו של פושע?"

Credit: Tashatuvango, depositphotos.com

לדעתי, טרסקו ושטאופברג נחשבו לכריזמטיים, מפני שהציעו ליתר הקצינים שבמחתרת מוצא מהמיצר. ראשית כל הם הוכיחו, באמצעות דוגמא אישית, שהתנגדות למשטר והחובה הצבאית אינן באות אחת על חשבון השנייה. טרסקו למשל מילא את תפקידיו הקרביים בהצטיינות, לרבות לוחמה כנגד פרטיזנים ופעולות תגמול אכזריות נגד אזרחים ששיתפו איתם פעולה. באותו הזמן ממש, חירף את נפשו בכדי לחסל את היטלר ולסיים את המלחמה מוקדם ככל האפשר. שטאופנברג הסכים לשאת ולתת עם אויביה של גרמניה, אבל בניגוד לקושרים קיצוניים יותר, כמו קולונל הנס אוסטר, סירב בתוקף למסור מידע סודי לשירותי הביון שלהם. "אני בוגד בממשלה," אמר, "אבל לא במדינה."

שנית, כשדיברו עם אנשיהם, הרבו טרסקו ושטאופנברג להגדיר את היטלר כאויב של המולדת, גרוע לא פחות ואפילו יותר מיתר האויבים בחזית. "אנחנו נחסל אותו כמו כלב שוטה," אמר טרסקו והוסיף כי "איך שלא מכוונים ומשנים, חורבננו תלוי באדם אחד. הוא חייב להיעלם, לנו אין ברירה." כך גם הסביר לאנשיו מדוע הוא מוכן לפוצץ את מטוסו של היטלר, למרות שימותו בפיצוץ גם קצינים חפים מפשע. "במלחמה הזאת אין חפים מפשע," אמר, וממילא בכל פעולה קרבית יש נזק קולטרלי. כשנלחמים באויב – מתים גם חפים מפשע. כשנכשל הקשר, החליט טרסקו להתאבד כי "אני לא אתן לאויב שלנו", קרי הנאצים, "את התענוג לתפוס אותי חי." יש להדגיש כי טרסקו ושטאופנברג דיברו לקהל של קצינים, שעבורו המילה "אויב" היא מילת קוד חזקה ביותר. הם נתנו לאנשיהם להרגיש כי הם שומרים על מורשתם הצבאית, נאבקים למען המולדת באמצעות המלחמה החשאית נגד היטלר, מיעוט נבחר, שותפי סוד שמייחד אותם מהמון הקצינים שסביבם, וכל זאת, בלי להשליך את הערכים שהאמינו בהם עד כה. קציני תנועת ההתנגדות הסכימו ללכת באש ובמים אחרי אלו שנתנו להם מוצא מהמיצר. היכולת לגרום לאלו שהולכים אחריך להרגיש מיוחדים ונבחרים, בלי לשנות את הערכים שלהם מהקצה אל הקצה – מרכיבה, לפחות במקרה הזה – את סוד הכריזמה המהפכנית.

בצל קשר 20 ביולי: מדוע ערק ראש השב"כ הגרמני?

ב-20 ביולי 1954, התקיים בברלין אירוע שהיה אמור להיות טקס זיכרון דרמטי לקושרים שניסו לרצוח את היטלר, אך בפועל הוליד סיפור ריגול משונה ומפותל. אחד מותיקי תנועת ההתנגדות האנטי-נאצית, שכיהן באותה תקופה כראש השב"כ המערב גרמני, ערק לאחר הטקס למזרח גרמניה ונשבע "להילחם בנאציזם החדש" ביחד עם ברית המועצות. סיפורו המוזר של ד"ר אוטו יוהן חשף מציאות מפוקפקת של שנאות, מזימות ותככים שרחשו מתחת לתדמית ההרמונית כביכול של הנהגת "גרמניה החדשה". ינשוף היסטורי בטור מיוחד, לכבוד יום השנה ה-75 לניסיון ההתנקשות בהיטלר.

ד"ר אוטו יוהן, ראש המשרד הפדרלי להגנת החוקה (השב"כ המערב גרמני)

ב-20 ביולי 1954, התקיים במערב ברלין טקס חגיגי ומיוחד, שהסתיים בתוצאות בלתי צפויות.

הרעיון, שנולד בלשכתו של הנשיא תיאודור הויס, היה פשוט וחיובי: להתוות כיוון חדש לדמוקרטיה הגרמנית הצעירה, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה. מספר שעות לאחר שהפציע השחר על העיר המחולקת והמצולקת מאימי המלחמה, הגיעו בכירי המדינה, בראשות הנשיא והקנצלר, לבלוק אפור של משרדים בבנדלרשטראסה, בקרבת אחד הפארקים הגדולים של הבירה לשעבר. בקומפלקס הזה, לשעבר מפקדת צבא המילואים, ניסו קצינים גרמנים, חברי המחתרת האנטי-נאצית החשאית שבוורמאכט, להפיל את משטר האימים הנאצי עשר שנים קודם לכן. אולם הפצצה של קולונל קלאוס שנק פון שטאופנברג, שכמעט הרגה את היטלר, כשלה ברגע האחרון מפני שאחד הקצינים – שלא חשד בדבר – הזיז אותה לצד השני של השולחן. הקושרים הצליחו להשתלט לרגע על חלקים מהאימפריה הנאצית, אולם לקראת חצות קרסה ההפיכה. גנרל לודוויג בק, שהיה אמור להיות נשיא המדינה האנטי-נאצית החדשה, הוצא להורג לצידו של קולונל שטאופנברג ועוד שלושה מעוזריהם. מילותיו האחרונות של שטאופנברג היו "תחי גרמניה הקדושה שלנו".

קלאוס פון שטאופנברג
קלאוס פון שטאופנברג

חרף הפטריוטיזם המוצהר של הקושרים, פשעי הנאצים וההרס שהמיטו על גרמניה ואירופה, התקשו רבים מבני העם הגרמני לקבל אותם כגיבורים לאחר התבוסה. במזרח גרמניה הקומוניסטית, הם היו חשודים מראש כאנשי ימין, אצילים ו"ריאקציונרים". במערב גרמניה, יותר מדי ותיקי וורמאכט, ס"ס וגסטפו כיהנו במשרות בכירות, ואלו נטו לראות את הקושרים כבוגדים. גם גרמנים רבים מן השורה מיאנו להתלהב. אמנם, טענו אלו, המשטר הנאצי היה מרושע, במיוחד בדיעבד, אולם כיצד אפשר לכבד אנשים ש"תקעו סכין בגב" לחיילים בחזית בזמן מאבק לחיים ולמוות? בפועל, המורשת של ההתנגדות הציבה מראה מאד לא נעימה לרוב אזרחי גרמניה, ששיתפו פעולה ברצון עם המשטר הנאצי. הקושרים הראו שאפשר גם אחרת, ועל כך, התקשו גרמנים רבים לסלוח להם. מהסיבה הזאת בדיוק, רבים מניצולי תנועת ההתנגדות מצאו את עצמם מופלים ומנודים במערב גרמניה. בכל פעם שניסו להתקבל לצבא, למשרד החוץ או למשרות בכירות בשירות הציבורי, גילו שם נאצי לשעבר שתקע להם מקלות בגלגלים.

ב-1954, במלאות עשור לקשר, החליטו בכירי המדינה לנצל את יום השנה כדי להתוות דוגמא אישית ולשנות את היחס הציבורי לאירוע. הנשיא תיאודור הויס, בראשות משלחת של שרים ובכירים, הגיע למערב ברלין כדי לכבד את הטקס בנוכחותו. במהלך אירוע הזיכרון, נשא הויס נאום מרגש, בנוי לתלפיות, ובו שיבח את הקושרים שבגבורתם בנו את היסוד לדמוקרטיה הגרמנית החדשה. משקיפים רבים ראו, אז והיום, את הנאום הזה כנקודת מפנה, מעשה מנהיגותי שהעניק לגיטימציה לקושרים האנטי-נאצים והצליח להכניס אותם למיינסטרים הגרמני. אולם בפועל, אירוע מוזר שהתרחש לאחר הנאום האפיל עליו במידה רבה, וחשף, כמכת ברק, מציאות מפוקפקת של שנאות, מזימות ותככים שרחשו מתחת לפני השטח וחתרו מתחת לתדמית ההרמונית כביכול של הנהגת "גרמניה החדשה".

הוביל מהפך ביחס להתנגדות הגרמנית להיטלר: פרופ' תיאודור הויס, הנשיא הראשון של מערב גרמניה

אחד מאורחי הכבוד בטקס הזיכרון, שישב והקשיב לנאומו של הנשיא, היה ד"ר אוטו יוהן, מנהל "המשרד הפדרלי להגנת החוקה", שירות ביון פנימי, מקביל לשב"כ הישראלי, שהיה אמון על חשיפת מרגלים וגורמים אנטי-דמוקרטים במערב גרמניה. המשרד להגנת החוקה נלחם לא רק בבוגדים שעבדו בסתר עבור האויב האדום, ברית המועצות ומזרח גרמניה, אלא גם בקיצונים – הן קומוניסטים והן ניאו-נאצים, שניסו לחתור תחת המשטר מבפנים. בעלות הברית, שעדיין שלטו בגרמניה עד 1955, חששו שהארגון עלול להפוך ל"גסטפו חדש", ולכן הבינו מנהיגי גרמניה כי אסור להם למנות נאצי לשעבר לתפקיד היושב ראש. מצד שני, כמעט כל האנשים שהיה להם ניסיון כלשהו בביון ובריגול נגדי היו ותיקי גסטפו או ס"ד. כדי לפתור את הבעיה, מצאו אדנאואר ואנשיו מועמד אידיאלי לניהול המשרד. ד"ר אוטו יוהן, פקיד לשעבר בלופטהנזה, היה מבכירי תנועת ההתנגדות הגרמנית בזמן המלחמה, וסייע לנהל את הקשרים החשאיים של המחתרת עם הבריטים. לאחר קריסת ההפיכה ב-20 ביולי 1944, נמלט בעור שיניו לספרד ואז ללונדון. גם רקורד אנטי-נאצי וגם ניסיון בפעילות ביון? אין דבר יותר מושלם למכור לאמריקאים ולבריטים. לפיכך, מונה יוהן ב-1950 כמנהל הראשון של המשרד.

סמל המשרד להגנת החוקה

אולם בהדרגה, גילה יוהן כי הנאצים לשעבר במנגנון המדינה "שמים לו רגליים" בכל אשר ילך. חלק מהכפופים לו העסיקו ותיקי גסטפו וס"ס, וניסו להתעלם מהוראותיו ולבודד אותו בצמרת. תובעים מחוזיים מסויימים נמנעו מלשתף עמו פעולה, והשירות החשאי, בראשותו של גנרל ריינהרד גהלן, התייחס אליו בעוינות גלויה. יוהן חש כי אינו מקבל גיבוי ממשרד הקנצלר, וגרוע מכל – הוא וחבריו, קושרי 20 ביולי, שימשו מידי יום ביומו כמטרה לגל התקפות והשמצות מכוער. לאט לאט חש יוהן, כי המדינה המערב גרמנית אינה זו שהוא וחבריו חלמו עליה. האם קושרי 20 ביולי הקריבו את חייהם כדי לבנות גירסה מרוככת של הדיקטטורה הנאצית, בחסות אמריקאית? ראש המשרד להגנת החוקה השתעשע במחשבה שאולי כדאי למערב גרמניה לקבל את הצעתם של הסובייטים, ולאחד את המדינה כישות "נייטרלית" שלא תשתתף כלל במלחמה הקרה. במהלך הימים הלוהטים של קיץ 1954, עלתה בראשו מחשבה לרקום מזימה פרטית, שתשנה מן היסוד את הכיוון שאליו הלכה המדינה הגרמנית. יום השנה העשירי לקשר 20 ביולי, החליט, יהיה המועד המתאים להוציאה לפועל.

הקנצלר קונרד אדנאואר והנשיא תיאודור הויס בטקס ההנצחה לקושרים האנטי-נאצים, 20 ביולי 1954. הטקס התקיים בחצר משרד ההגנה, האתר שבו התנהלה ההפיכה ובו הוצאו הקושרים להורג

לאחר הטקס, לגם יוהן קפה עם כמה חברים מתנועת ההתנגדות באחד ממלונות היוקרה במערב ברלין, ואז אמר לאשתו שהוא רוצה לנוח במלון. כשהיא חזרה לחדר, לא מצאה אותו. בחסות החשיכה, נכנס ראש השב"כ הגרמני למכונית שחורה, בה המתין לו רופא שהיה מקורב אף הוא להתנגדות בתקופת הרייך השלישי, וכעת עבד עבור השטאזי, הביון המזרח גרמני. אותו רופא, ד"ר וולגמות, העביר אותו את הגבול בין שתי הגרמניות, וחנה ליד דירת מסתור. בדירה חיכו ליוהן בכירי קג"ב מסביב לשולחן ערוך בכל טוב, ומוקף בנרות. הם אמרו לו שהחליטו לערוך ארוחת אשכבה לזכר גיבורי 20 ביולי, כמיטב המסורת הרוסית. במהלך הארוחה, שתו המסובים וודקה למכביר, ואחד מקציני הקג"ב נשא נאום לזכר הקצינים הגרמנים האמיצים שהקריבו את חייהם "במלחמה נגד הפשיזם". הנאום גרם ליוהן להתרגש עד דמעות. הנה, במערב גרמניה "הדמוקרטית" הוא וחבריו מושמצים ומוכפשים, ודווקא הסובייטים – האויב מאתמול – יודעים לתת כבוד לאומץ ליבו של יריב. ההתרגשות של יוהן לוותה בכבדות הולכת וגוברת, אולי מהוודקה – כך חשב. עולמו הסתחרר סביבו, וכאשר קם, מצא את עצמו במיטה. הסובייטים סיממו אותו, והודיעו לו רשמית שערק ממערב גרמניה. יוהן הבין ששרפו עבורו את הגשרים, ואין לו ברירה אלא לשתף פעולה.

אוטו יוהן, במרכז, עם "מארחיו" ממזרח גרמניה

במשך שנים, התווכחו משקיפים, עיתונאים והיסטוריונים בנוגע לסיבות האמיתיות מאחורי אותה פרשה משונה. לאחר שנתיים, שבהן התרוצץ ממסיבת עיתונאים למסיבת עיתונאים, מנאום לנאום, ובכולם הוקיע את ה"נאציזם החדש" במערב גרמניה, הצליח יוהן לברוח מחדש למערב ברלין. מיד עם בואו, הועמד למשפט ונידון לעשר שנות מאסר על בגידה במולדת. על דוכן הנאשמים, טען כי הסובייטים חטפו אותו מצדו המערבי של הגבול. זה היה שקר ברור, מכיוון שכל הראיות הוכיחו מעבר לכל ספק כי יוהן חצה את הגבול מרצונו. אולם גם הטענה כאילו רקם מזימת בגידה, לא היתה באמת נכונה. יוהן בבירור התכוון לחזור למערב ברלין כבר באותו הלילה, והיה עושה כן – אלמלא סומם בידי הקג"ב.

אז מה קרה כאן, למעשה? ההיסטוריונים בנג'מין הט ומיכאל ואלה, שחקרו את הפרשה, טענו כי האמת היתה באמצע, בין יוהן לבין מקטרגיו. כלומר, הוא לא היה בדיוק קורבן, אבל גם לא בוגד מרושע. כפי שראינו, הוא נאכל מתסכול בכל הנוגע לחזרתם של הנאצים לשעבר למעגלי הכוח של מערב גרמניה, וחש מבודד ואומלל. האשמות הבגידה נגד קושרי 20 ביולי פגעו בו אישית, רושם שאפילו נאומו הרהוט של הנשיא הויס לא הצליח לפוגג. התסכול החזיר אותו, מבחינה מנטלית, לעברו בתנועת ההתנגדות. אי אז, כאשר שיתף פעולה עם קושרי 20 ביולי, ניהל יוהן משא ומתן חשאי עם בעלות הברית כדי להבטיח תנאי כניעה נוחים לגרמניה. בקיץ 1954, הוא רצה לשחזר את אותם הימים ההירואיים ולנהל משא ומתן חשאי עם הסובייטים באותה צורה. הוא שכנע את עצמו, שדרך הקג"ב יוכל להגיע לבכירים סובייטים, ולשכנע אותם להניח על השולחן הצעה מפורטת, רצינית ואמיתית לאיחוד גרמניה תמורת נייטרליות במאבק הבין גושי. אז מה אם יאמרו עליו שהוא בוגד במולדת? זה הרי בדיוק מה שהם אומרים עליו כעת, מעצם העובדה ששיתף פעולה עם אלו שניסו לרצוח את היטלר. הסובייטים, כמובן, רק התכוונו להשתמש ביוהן ככלי תעמולה, והוא נפל לידיהם כפרי בשל. ברגע שהבין זאת, התבייש בתוכניתו המקורית, ולכן טווה את השקר כאילו "נחטף" ממערב גרמניה, בעוד שבפועל נחטף רק אחרי שהסכים לחצות מרצונו למזרח.

מי שרוצה לקרוא עוד פרטים על הפרשה המרתקת הזאת, מוזמן לקנות את ספרם המותח, הבנוי לתלפיות, של ואלה והט. מהדורה אנגלית שלו אמורה לצאת בזמן הקרוב ממש. ואלו מסקנות אפשר, לדעתי, להסיק ממנו? העיקרית שבהן נוגעת, ללא ספק, למגבלותיהן של תוכניות קונספירטיביות מחוכמות לכאורה. כאדם מנוסה, יוהן היה אמור להבין שלא היתה לו שום יכולת לנהל מגעים רציניים עם כוח זר כמו הסובייטים, כל עוד אין לו מנופי לחץ אמיתיים להפעיל עליהם. ברגע שאתה מנהל משא ומתן מעמדת חולשה, ואתה למעשה נתון לחסותו של הצד השני, הרי שסביר שינצל ויזרוק אותך בהזדמנות הראשונה (כתבתי על הנושא הזה באחד הפוסטים המוקדמים בינשוף). כשיוהן ניהל דיפלומטיה עבור קושרי 20 ביולי (שהיתה אף כי כושלת למדי), לפחות עמדה מאחוריו מחתרת שהיתה מסוגלת לבצע נסיונות התנקשות בהיטלר. ב-1954, לא עמד מאחוריו איש, ולכן יכולתו להשפיע על הסובייטים היתה נמוכה עד אפסית.

שנית, אפשר לומר כי חטאו הגדול ביותר של יוהן, היה שמיאן להבין כי לפעמים עדיף לחיות בעולם לא מושלם. כן, גרמניה המערבית שרצה נאצים לשעבר, שמיררו את חייו. כן, ההתנגדות הוכפשה והושמצה. אבל בכל זאת, גרמניה המערבית היתה מדינה דמוקרטית, יוהן הצליח לבנות שירות ביטחון מקצועי ויעיל, ובהדרגה, גם מעמדה של תנועת ההתנגדות עלה. לטווח ארוך, נאומו של הויס סימן מפנה בדעת הקהל המערב גרמנית, וזו הפכה להיות אנטי-נאצית יותר ויותר עם חילופי הדורות. אם כבר, העריקה של יוהן נתנה תחמושת לנאצים לשעבר, לניאו נאצים ולמכפישיהם של הקושרים. "פעם בוגד, תמיד בוגד", הם אמרו. יוהן נתן לקשיי ההווה לעוור את עיניו. לאסונו, הוא לא הבין שהזמן וההיסטוריה עובדים, בסופו של דבר, לצדו.

אוטו יוהן ניסה לטהר את שמו עד סוף ימיו, אבל נכשל. גם כאשר שוחרר מהכלא, הוא נותר בוגד מורשע, מנודה ומבוזה. הטרגדיה שלו מלמדת אותנו לפקפק בתוכניות המחוכמות שלנו, להיזהר לפני שנוקטים בצעדים דרמטיים שנועדו "לשנות את מהלכה של ההיסטוריה". אולי, אם נמתין בסבלנות, נגלה שהיא זורמת לכיוון שלנו.

נ.ב. אתמול, 20 ביולי 2019, התקיימו בברלין טקסי יום השנה ה-75 לקשר 20 ביולי 1944. כידוע לחלקכם, חקרתי את הסיפור במשך שנים רבות, מחקר שהסתכם בספרי The Plots against Hitler (בעברית: ואלקירי – ההתנגדות הגרמנית להיטלר). בזכות הספר, זכיתי לקבל ממשפחתו של אחד הקושרים, פריץ פון דר שולנבורג, הזמנה לטקסי הזיכרון. טירוני הצבא הגרמני, מחיל היבשה, חיל הסייבר והתקשוב, חיל האוויר וחיל הים, נשבעו בשטאופנברג-שטראסה, המקום שבו הוצאו הקושרים להורג, אמונים לדמוקרטיה הגרמנית. הקנצלרית אנגלה מרקל נשאה נאום צנוע ומרגש, באמת ובתמים, על אומץ אזרחי, על חשיבות ההתנגדות לעריצות, על תפקידו של צבא במדינה דמוקרטית ועל הצורך להילחם בגזענות, בקיצוניות ובאנטישמיות. היא אמרה שמטרתם העיקרית של החיילים היא להגן על החירות של אזרחי גרמניה כולם, לרבות חירותו של אזרח יהודי ללכת עם כיפה ברחוב ללא חשש. האירועים לוו בהרצאה מצויינות של חוקרת צעירה, לינדה פון קייסרלינג, שערכה מחקר כמותי פורץ דרך על הרשתות החשאיות של הקשר, והוכיחה שתנועת ההתנגדות היתה גדולה וחזקה יותר מאשר שיערנו בעבר. הספר שלה, שמתבסס על תורת הרשתות החברתיות, עתיד להיות נקודת הפתיחה לכל מחקר עתידי בתחום.

חנה בישלה דייסה: משפט אייכמן, חנה ארנדט והבנאליות של הרוע

Credit: Deryn Macey, Unsplash

חנה ארנדט, אייכמן בירושלים – דו"ח על הבנאליות של הרוע. (הוצאת בבל, 2000)

כשהייתי סטודנט לתואר ראשון באוניברסיטת תל אביב, אחד המרצים נתן לנו רשימה של כמה עשרות ספרים "קלאסיים", והטעים כי כל חוקר, לא משנה מה תחום התמחותו, חייב לקרוא אותם. רובם ככולם היו ספרים ידועים ומפורסמים, שהשפעתם על ההגות האנושית היתה ניכרת: מוצא המינים של דרווין, הקפיטל של מרקס, פשר החלומות של זימונד פרויד ואחרים.

העצה שנתן אותו מרצה היתה בהחלט נבונה. לא שאני מסכים עם כל פרטי הרשימה שלו, אבל בוודאי שיש ספרים ידועים שכדאי ורצוי לקרוא. חלקם בהחלט מבריקים, מטרידים ומעוררי מחשבה. אבל אני בטוח שרובכם נתקלתם פה ושם בתופעה מטרידה. האם יצא לכם לקרוא ספר, שכל הסביבה אומרת שהוא "חשוב" ו"קלאסי", אבל אתם חושבים שהוא בעייתי במקרה הטוב, וגרוע במקרה הרע? כשנתקלים בבעיה כזאת, מיד הספקות מתחילים לנקר. אולי לא הבנתי את הספר נכון? אולי לא למדתי מספיק כדי לצלול לעמקותו שאין לה חקר? אם הוא גרוע, איך יכול להיות שכל כך הרבה אנשים אינטליגנטיים מעריצים אותו? שאלות טובות. במקרים רבים, הרושם הראשוני שלנו עלול להטעות. לא מעט פעמים, יש צורך במבט שני, סבלנות ונכונות ללמוד. אבל לפעמים, בזהירות המתבקשת, צריך לאזור אומץ ולומר שה"קלאסיקה" פשוט אינה ראויה למעמדה.

המשך הרשומה
%d בלוגרים אהבו את זה: