כשיש מבוי סתום, ומדינות חמושות ועוינות מתישות אחת את השנייה במלחמות אינסופיות, לפעמים מופיע פוליטיקאי הרפתקן וחסר מעצורים כדי לגרוף את הקופה מול עיניהם ההמומות של אויביו. זה היה הרקע לעלייתו ונפילתו של אודה נובונאגה, המצביא האכזרי שלא ידע לעצור באדום והחליט "להרוג את הזמיר". ינשוף היסטורי על סאגת האיחוד של יפן, וזוהרו המפתה של חוסר המעצורים. 

אגדה יפנית עתיקה מספרת על שלושה מצביאים סמוראים, שנכנסו לבוסתן ירוק ומלבלב. על ענפי אחד העצים ישב זמיר שסירב לשיר. המצביא הראשון, אודה נובונאגה הציע פיתרון ברור: "אם הזמיר מסרב לשיר, נהרוג את הזמיר". המצביא השני, טויוטומי הידיושי, חשב על דרך קצת שונה: "אם הזמיר מסרב לשיר, נאלץ אותו לשיר." ואילו השלישי, טוקוגאווה איאיאסו, המליץ כדלהלן: "אם הזמיר מסרב לשיר, אז נמתין עד שישיר."

בפוסט הקודם, סיפרנו על תקופת מלחמת האזרחים הגדולה ביפן, הידועה כ"תקופת הארץ במלחמה" (סנגוקו). הסברנו על ההיגיון הנסתר שסייע למדינה קרועה, שבה כולם נלחמו בכולם, להתאחד לסדר יציב בתום 130 שנים של כאוס. כעת, נמשיך ונספר על המצביאים והמדינאים הגדולים שהצליחו לנצל את התנאים הללו, אותם שלושה שנכנסו לבוסתן, והאופן שבו הצליחו ללוש את מלחמות הסמוראים הפרועות לממלכה יציבה ומשגשגת. כפי שקוראי הינשוף הוותיקים יכולים בוודאי לנחש, היתה זו תערובת של כריזמה, אכזריות מוחלטת, נדיבות מופלגת ופוליטיקה מתוחכמת, ובעיקר – נכונות לשבור כל כלל וחוק ו"לא לעצור באדום". חוסר המעצורים אפיין את כל שלושת המאחדים, שהגיעו אחד אחרי השני. אולם אצל הראשון שבהם, אודה נובונאגה, האכזריות היתה המאפיין העיקרי. הוא יעמוד במרכז סיפורינו להלן.

אודה נובונאגה נולד בשנת 1534 במחוז אווארי, ליד נגויה של ימינו, כבן צעיר לדאימיו קטן ולא חשוב. כבר בצעירותו הוא נודע כנער אימפולסיבי ואלים, שלא התחשב במגבלות חברתיות וסירב לכבד את הממונים עליו – חטא חמור במושגים היפניים של התקופה. המקורות מספרים לנו שהוא נהג להסתובב בחוצות העיר, לזלול אגוזים ולדחוס עוגות ומלונים לתוך פיו, להזניח את חובותיו ולהתרשל בלבושו. כשאביו מת בשנת 1551, הגיע בלבוש לא רשמי, זרק קצת קטורת על המזבח, והלך. אולם דווקא מאבק הירושה הבלתי נמנע לאחר מות האב, הוציא מנובונאגה הצעיר איכויות שאף אחד לא ראה בו קודם לכן. באמצעות שילוב של מעשי רצח ממוקדים ותככים פוליטיים, הצליח להתגבר על אחיו, המועמד הטבעי לירושה, והשתלט בסופו של דבר על הנחלה.

המבחן השני הגיע מספר שנים לאחר מכן, וכדי להבין אותו יש לומר מספר מילים על אחד מהקשיים הפוליטיים העיקריים בתקופה: סוגיית כיבוש קיוטו. יפן היתה מפולגת לנחלות פיאודליות רבות, ולכאורה לא היתה כל חשיבות פוליטית לבירה העתיקה. אולם בפועל, מי ששלט בה נהנה מיוקרה עצומה. בארמונות בקיוטו ישבו עדיין הקיסר והשוגון, שתי בובות חסרות כוח, אך הם בכל זאת ייצגו את הזיכרון הרחוק של אחדות המדינה. כל אחד מהדאימיו החשובים רצה מאד לכבוש את קיוטו, אך התקשה מאד לעשות זאת בפועל. הסיבה היתה פשוטה, והזכרנו אותה גם בפוסט הקודם: כל מי ששלח צבא לקיוטו הותיר את העורף שלו חשוף, והאדונים השכנים היו עלולים לנצל זאת על מנת לפלוש לנחלתו.

ב-1560 החליט שכנו של נובונאגה, דאימיו חזק ושאפתן בשם אימגאווה יושימוטו, לצאת ולכבוש את קיוטו. לורד אימגאווה היה אחד מהמועמדים החזקים ביותר לאיחוד יפן, ומבחינתו נובונאגה לא היה אלא יתוש. הוא התכוון לעבור בשטח שלו בדרך לקיוטו, בין אם ירשה ובין אם לא. נובונאגה, להפתעת כולם, פשוט סירב. אימגאווה, נדהם ממשאלת המוות המתגבשת מול עיניו, מחץ את צבאותיו של האדון הצעיר והחצוף. נובונאגה אמנם הצליח להימלט, אבל – כך חשב אימגאווה – לא לאורך זמן.

בינתיים ישב הלורד המנצח בעמק, בצלו של נקיק תלול. הוא ואנשיו חגגו את נצחונם עם אוכל וסאקה, ובחנו את הראשים הכרותים של אויביהם. סופת רעמים פרצה, והחוגגים הסתוככו מגשם הזלעפות. הם לא ראו את נובונאגה ופרשיו הנותרים, שסגרו עליהם ממעלה הנקיק. הפרשים של נובונאגה הסתערו במורד ההר, והסיפור נגמר תוך דקות ספורות. אימגאווה לא הבין מה קורה, חשב שאנשיו נלחמים זה בזה, וכעבור זמן קצר ראשו נערף. נובונאגה הצליח לחסל, במחי יד, את אחד האדונים החזקים ביותר ביפן, ונכנס באחת למשחק הסבוך של הפוליטיקה הארצית.

כדי לבנות בסיס איתן למהלכיו העתידיים, חיזק נובונאגה את צבאו באמצעות צעד חסר תקדים. דאימיו אחרים נלחמו רק בעונות החקלאיות המתות, כדי לאפשר לסמוראים ולאיכרים שבצבא לדאוג לעיבוד אדמותיהם. נובונאגה הכריח את כל הלוחמים לעבור לערים ולקבל משכורת, והשדות עובדו על ידי חקלאים במשרה מלאה. כך, הצבא שלו היה יכול לצאת למלחמה בכל עת שבחר, יתרון חשוב על יתר האדונים הפיאודליים.

המשימה הבאה היתה לכבוש את קיוטו. במשך מספר שנים נובונאגה התכונן. כדי להבטיח את העורף שלו, הוא נטרל את שני מוקדי הסכנה העיקריים, הדאימיו החזקים של סאיטו וטקדה. הראשון מביניהם, סוחר שמן שהפך למצביא, היה אחד מהשליטים הסדיסטיים והמתועבים ביותר של תקופת סנגוקו, אדם שנהנה לצלוב את יריביו ולצלות אותם בשמן רותח. אולם הוא לא היה ער מספיק לסכנות בתוך ביתו פנימה ונרצח על ידי בנו. נובונאגה ניצל את ההזדמנות, הכריז שהוא הולך להעניש את הבן על רצח האב, ובאמצעות התמיכה שקיבל כבש את נחלות סאיטו במהירות. באותו הזמן, כרת ברית נישואים עם בית טקדה כדי להבטיח את עורפו. זה היה חשוב במיוחד, מפני שהדאימיו טקדה שינגן היה אחד השליטים האפקטיביים והמצביאים המזהירים ביותר בתקופה. כעת, באמצעות שילוב של אכזריות, החלטות מהירות ותככים, יצר נובונאגה הזדמנות חסרת תקדים לכבוש את קיוטו. רק תירוץ היה דרוש. ב-1568 הוא ניצל את רצח השוגון המכהן בידי יריביו ואת ויכוח הירושה כדי לתמוך באחד המועמדים, וכבש במהירות את הבירה העתיקה.

עם כיבוש קיוטו, נובונאגה הגיע לשיא מעמדו. כעת, כשליט הבירה העתיקה, הוא הפך להיות מועמד מוביל לאיחוד יפן – ולו מפני שכל שטח שכבש, עבר באופן סמלי לידי "השלטון המרכזי". השליטה בסמלים הריקים אך רבי העוצמה של העבר האגדי של יפן, הקיסר והשוגון, אפשרו לו להפוך מדאימיו חזק גרידא למעין נציג של הסמכות הלגיטימית, אך הוא נותר דרוך וסירב לנוח על זרי הדפנה. דאימיו אחר אולי היה מקבל את הצעת הקיסר, להפוך ל"סגן השוגון" ולכבוש עבורו את המדינה. אבל נובונאגה לא הסכים לקבל שום תפקיד רשמי, שישים אותו מתחת לבובת השוגון שמינה. גם בהמשך, הוא לכל המינויים והכיבודים שהוצעו לו כדי לא להגביל את עצמו. הוא הסתפק בשליטה בלתי רשמית אך אפקטיבית על מוסד השוגון, ודרש שכל צו שלטוני יאושרר בחתימת ידו.

מכאן, נפטר נובונאגה מכל יריביו, אותם ניצח בשיטת "הפרד ומשול". ראשית כל, התנגח עם הנזירים הלוחמים בהר היאיי, מקדש חשוב ליד קיוטו, שחלשו על דרך אסטרטגית ולא הסכימו להיכנע למרותו. איש לפניו לא העז להתעמת עם הנזירים בשטחם שלהם. אפילו הגנרלים של נובונאגה כמעט והתמרדו, מפני ש"המנזר הגן על הארמון בתפילותיו במשך 800 שנה". נובונאגה סירב לוותר על המבצע, ואף הורה לאנשיו לטבוח את כל הנזירים, גברים נשים וילדים. וכשמצביאיו עדיין התנגדו, אמר להם כדלהלן:

"אני לא משמיד את המקדש. המקדש, בהתנהגותו, משמיד את עצמו. כפי שאתם יודעים, לא היה לי רגע אחד של מנוחה. סיכנתי את חיי, והקדשתי את עצמי לעבודה קשה מתוך ויתור על שאיפותי האישיות. השלכתי את עצמי לחיי הלוחם הקשים מתוך שאיפה לרסן את הכאוס בקיסרות, לבלום את ההידרדרות בכבוד החצר הקיסרית ולהחזיר אותה לגדלותה, לשפר את המנהגים והנוהגים השליטים בימינו, ולהנציח את הברכה שבשלטון ובדת… אלו הם [הנזירים של הר היאיי] שמפריעים להשבת החוק והסדר בארץ הזאת. אלו הם שסייעו למורדים ובכך הפכו בעצמם לבוגדים. אם הם לא יושמדו עכשיו, הם ישובו ויהוו סכנה לעם. לכן, אין להותיר בחיים אפילו אדם אחד.

המקורות מספרים לנו בפירוט שנובונאגה שחט את כולם. לוחמיו שרפו את כל המקדשים, וערפו את הראשים של כל מי שמצאו. הם הביאו את הראשים לנובונאגה והציגו לו אותם: הנה ראש של רופא מהולל, הנה של אב מנזר אצילי, הנה של נזיר קדוש. הם הרגו זקנים וילדים. את הנשים היפות הביאו לנובונאגה, והן התחננו על חייהם, אמרו שאין להן קשר למעשים של הנזירים המרושעים. נובונאגה סירב להקשיב, והורה גם לערוף את ראשיהן של הנשים היפות, אחת אחת.

ההישג הצבאי השני של נובונאגה היה התמודדות עם הדאימיו טקדה, בעל ברית שהפך ליריב מר. למעשה, השניים התמודדו ראש בראש על איחודה של יפן. לאחר שטקדה שינגן מת ממחלה (האגדה אומרת שנפצע מכדור של צלף כשהתקרב לחומה של עיר נצורה להאזין לחליל), התנגש נובונאגה עם יורשו בשדה הקרב של נגשינו. בקרב האגדי, שהתרחש ב-1575, עשה נובונאגה שימוש מבריק בטכנולוגיה הצבאית החדשה של תקופתו: רובי הארקבוס. אלו סיפקו כוח אש עוצמתי והיה קל להתאמן בהם, אולם היו להם גם חסרונות משמעותיים. כדי להפעילם היה צורך בגפרור בוער, ולכן לא היה ניתן להשתמש בהם בימים גשומים. יריבו של נובונאגה, טקדה קאצויורי, הסתער על נובונאגה ביום לח אחרי סופת גשמים. הוא היה בטוח שהרובים לא יפעלו בשל הרטיבות, ושזמן הטעינה הארוך (חצי דקה לפחות) יאפשר לחלק מפרשיו להגיע לרובאים ולמעוך אותם.

אולם אנשי נובונאגה הצליחו לשמור על אבק השריפה יבש בתוך קופסאות מצופות לכה, והתגברו גם על הבעיה של משך הטעינה. בדומה לחייליו של המלך השוודי גוסטבוס אדולפוס (שפעל פחות או יותר באותה תקופה), הם עמדו מאחורי מתרסי עץ בשלוש שורות. שורה אחת ירתה, התכופפה וטענה, ובזמן הטעינה, השורה שמאחוריה ירתה במקומה. כך, הצליחו אנשי נובונאגה לקצור את הפרשים של טקדה ולהשמיד את היריב המרכזי של אדונם. רבים באותה תקופה השתמשו ברובים, אולם נובונאגה היה אחד היחידים שהבין שלא מדובר בקשתות משופרות אלא בנשק שדורש שינויים משמעותיים ויצירתיים בטקטיקה. לחימת הרובים שלו היתה דוגמא נוספת לנטייתו לשבור את הכללים המקובלים בתקופתו.

למטה: הסצינה המפורסמת של קרב נגשינו מתוך סרטו של קורוסאווה אקירה, קגמושה. הסצינה מפשטת קרב של תשע שעות להסתערות של כמה דקות, אולם ניתן להבין ממנה את הרעיון הכללי:

לאחר שהתגבר על טקדה, שבר נובונאגה עוד טאבו חשוב. מפני שגילה ששוגון הבובה שמינה תמך בסתר באויביו, פיטר אותו וביטל את מוסד השוגונאט. כך, שליטתו באזור קיוטו הפכה להיות מוחלטת ובלתי מעורערת.

נכון לשנת 1582, נראה שהאכזריות והברוטליות משתלמת. נובונאגה איחד תחת שליטתו את כל האזור שמסביב לקיוטו, וכוחו הלך והתרחב לכיוון מערב יפן. ב-21 ביוני, כאשר החליט לקחת הפסקה מטרדות היום ולבלות במסיבת כתיבת שירה במקדש הונו-ג'י בקיוטו, הוא הופתע לגלות אתגר שהגיע מכיוון לא צפוי. אחד מהווסאלים של נובונאגה, אקצ'י מיצוהידה, שחלף על פני קיוטו בדרכו לחזית המערב, סב לפתע לאחור והסתער עם חייליו על המקדש. נובונאגה נפגע מכדור, והתאבד. לאחר מכן דאג אקצ'י לחסל גם את בנו הבכור של נובונאגה ולשרוף את טירתו.

מעלייתו ונפילתו של אודה נובונאגה, המאחד הראשון של יפן, אנחנו יכולים ללמוד לא מעט על פוליטיקה, מלחמה, ובעיקר על הדרכים בהן ניתן לשבור מבוי סתום. הצלחתו היא רק דוגמא אחת לכלל חשוב מאד בהיסטוריה. לפעמים יש מצבים של סטטוס קוו, כמו הפילוג של תקופת סנגוקו, שמתערערים על ידי תהליכים ארוכי טווח, אולם עדיין עומדים על תילם מכוח האינרציה, או כי יש לחלק מגורמי הכוח אינטרס לשמרם. במצבים כאלה, מתחילים להיווצר כללים לא רשמיים של התנהגות, שמקובלים על רוב השחקנים אפילו אם הם נלחמים זה בזה. השחקנים שמצליחים לחולל שינוי ולגרוף את כל הקופה, הם הרבה פעמים פוליטיקאים אכזריים ונועזים מספיק כדי לשבור את כל הכללים המקובלים.

נובונאגה היה אכן מצביא שכל הקריירה שלו רצופה בשבירה של כללים, החל מגסותו וחוצפתו בנעוריו, הזלזול בהלווית אביו, הסירוב לתת לאימגאווה לעבור בשטחו, והטירוף לתקוף כוח חזק אלף מונים מכוחו. לאחר מכן, תקף את קיוטו בניגוד למקובל, מינה ופיטר שוגונים, וטבח את הנזירים של הר היאיי בלי להתחשב בכוחם המיסטי המפחיד, דבר שהביא אפילו את הגנרלים שלו עצמו לסף מרד. בכל פעם ששבר את הכללים המקובלים, הוא הכניס את יריביו להלם וניצל זאת כדי לחסל אותם בזה אחר זה. את התעוזה ליווה בבריתות פוליטיות חכמות שנועדו "לשמור על הגב שלו" ובמדיניות פנים של פיתוח כלכלי שהניבה משאבים למלחמותיו.

לאסטרטגיה הזאת, של נכונות להתעלם מכל הכללים המקובלים, יש דוגמאות למכביר גם בדורות מאוחרים יותר. חוסר המעצורים של נפוליאון, למשל, אפשר לו להמם את יריביו פעמים רבות. ב-1938, מדינאים אירופים רבים קרסו בפני היטלר, פשוט כי לא הבינו עד כמה מוכן הפיהרר לשבור את כל כללי הדיפלומטיה המקובלים.

אולם כפי שניתן לראות מכל שלוש הדוגמאות שלנו, לאסטרטגיה כזאת יש מחיר. טיפין טיפין, היריבים מתרגלים לחוסר המעצורים שלך, מאמצים אותו או מוצאים דרכים להתמודד איתו. נפוליאון והיטלר נפלו בסופו של דבר בדיוק כי לא ידעו להציב לעצמם גבולות. ואם נובונאגה לא היה נרצח בידי אקצ'י, סביר להניח שזה היה גם סופו. יותר מדי אנשים שנאו אותו ונטרו לו טינה. מפעל האיחוד האמיתי של יפן התבסס אמנם על פועלו של נובונאגה, אולם נוהל בפועל על ידי יורשו, שידע לשלב אכזריות וחוסר מעצורים עם פיתויים ונדיבות. באיש הזה, טיוטיומי הידיושי, שבחר "לאלץ את הזמיר לשיר" במקום להרוג אותו, נעסוק בפעם הבאה.

פעם, כאשר דיברתי עם סטודנטיות במדינה מרכז אסייאתית, אחת מהן שאלה אותי מהו סוד כוחה של יפן. כיצד הצליחה ארץ השמש העולה, לבדה כמעט ב"עולם השלישי", לשמור על עצמאותה, לשגשג כלכלית ולהפוך לאחת מהמעצמות המובילות במאה העשרים? אם הייתי עונה לה היום – הייתי מספר על מלחמות הסמוראים של המאה ה-16. שם – בשעטת הפרשים והסוסים, החרבות המונפות, הסבל והדם – טמון סוד שאפשר את צמיחתה של יפן בתקופות מאוחרות יותר. ינשוף היסטורי על הסדר שנוצר מתוך אנרכיה.

בשנת 1467, משהו היה רקוב בממלכת יפן – מהקיסר ועד לאחרון הסמוראים.

המדינה נשלטה על ידי בובות. לקיסר ולאציליו, שהיו מסוגרים בארמון בקיוטו, אף אחד כבר לא התייחס. גם השוגון, הגנרל שכביכול שלט על מעמד הסמוראים בשם הקיסר, היה אדם רכרוכי שלא התאים בעליל לתפקידו. הוא ישב בארמונו, פביליון הכסף המרהיב שבקיוטו, וכתב שירה – בעוד המדינה הולכת ומתערערת מסביבו. אזורי הכפר  נשלטו בידי מושלים צבאיים, סמוראים אוחזי חרב וכנופיות שודדים. אלו היו קשורים בבריתות סבוכות, שהלכו והתרכזו מסביב לשתי משפחות סמוראים שמשכו בחוטי הפוליטיקה של הבירה קיוטו. שני המנהיגים הניצים, ימאנה סוזן – סמוראי-נזיר שנודע לשמצה בהתקפי זעם, והוסוקאווה קצומוטו – לוחם קר דם ורוח, החזיקו כל אחד במבנה רעוע של ווסאלים ברחבי המדינה. מצב הביטחון הלך והידרדר, וגם האיכרים התחמשו, ביצרו את כפריהם והתארגנו בליגות חמושות – בתחילה כדי להגן על עצמם בפני שודדים, ולאחר מכן כדי לחמוס ולשדוד בעצמם. המקדשים הבודהיסטיים הפכו אף הם למרכזים פליליים, ורבים מתושביהם לא היו מלומדי דת אלא פושטקים אלימים וגלוחי ראש.

באותה שנה, 1467, משפחות ימאנה והוסוקאווה הסתכסכו על הסוגיה הסבוכה של ירושת השוגון. הנזיר הרתחני ימאנה סוזן תמך בבנו של השוגון, ואילו יריבו הוסוקאווה קצומוטו תמך דווקא באחיו של השליט. השוגון, שרצה שהשניים יניחו לו לנפשו, הציע להם לפתור את הסכסוך שלהם בקרב בשטח של מקדש קיוטואי. כתוצאה מכך, קיוטו כולה נקרעה במלחמת חפירות שנמשכה עשר שנים תמימות. הצבאות הניצים פשטו על אזורי ההפקר, שדדו, רצחו והבעירו. בתוך זמן קצר, אוצרותיה התרבותיים של הבירה העתיקה, המקדשים, הגנים והארמונות שלה הפכו לאודים עשנים של אפר.

גרוע מכל: המלחמה בין משפחות ימאנה והוסוקאווה, שנודעה כ"מלחמת אונין", פוצצה לרסיסים את המבנה השלטוני במדינה כולה. בעלי הברית של שתי המשפחות החלו להילחם זה בזה, וכעבור תקופה, שכחו בכלל את שני הצדדים הניצים שבגינן התחילו להילחם. הקיסרות היפנית שקעה במלחמת הכל בכל שנמשכה כ-130 שנה, תקופה אפלה שנודעה לימים כ"תקופת הארץ במלחמה" (יפנית: Sengoku). זו היתה מלחמת פסיפס, שבה כולם נלחמו בכולם: מקדשים חמושים, ליגות איכרים, כנופיות שודדים, ומעל כל, מאות אדונים פיאודליים שונים שהסמוראים שלהם פשטו כארבה ברחבי הארץ.

בתקופה המרתקת הזאת עוסקים רוב סרטי הסמוראים, לרבות יצירותיו של קורוסאווה אקירה. "המבצר הנסתר", למשל, מספר את סיפורם של שני איכרים, שמכרו את בתיהם כדי לקנות נשק ועוברים כהרפתקנים מצבא לצבא, בניסיון למצוא מטמון. הסרט "קגמושה" (כפיל), מגולל את אחד מהסיפורים הידועים ביותר בתקופה, על אדון פיאודלי כריזמטי שנטה למות, וגייס כפיל שיחליף אותו – שודד שהוצא בזה הרגע מעמוד התלייה. באחד מרגעי השיא של הסרט (החל מדקה 3:00 בלינק הזה), השודד מאשים את האדון הפיאודלי כי הוא הרוצח האמיתי, והאדון מסכים איתו. "הגליתי את אבי ורצחתי את בני", הוא אומר, "אעשה כל דבר כדי לאחד את הארץ הזאת."

תקופת "הארץ במלחמה" לא היתה רק תקופה של כאוס, אלא גם של בגידה. האתוס הסמוראי של נאמנות לאדון מעולם לא נראה נלעג כל כך. הכרוניקות ההיסטוריות והספרותיות של התקופה, המשתקפות גם בסרטים כמו "ראן" של קורוסאווה, מספרות לנו כי אדונים פיאודליים לא היו יכולים לבטוח באיש: בנים רצחו אבות, אבות רצחו בנים, אחים שחטו את אחיהם באפלה, ושומרי ראש דקרו את מפקדיהם למוות.

ובכל זאת – התקופה הזאת מציבה לנו פרדוקס מרתק. היינו מצפים שבתקופה כל כך אלימה, הכלכלה תתרסק, האוכלוסיה תקטן והמדינה תידרדר לאנרכיה שמאפיינת מדינות כמו סומליה וסוריה בימינו. למעשה, התרחש ההיפך הגמור. התקופה היתה אכן אלימה ואנרכית, אבל הכלכלה צמחה בקצב מהיר, והאוכלוסיה גדלה. חלק מהאדונים הפיאודליים הקימו ערי טירה משגשגות, שסוחרים ואיכרים התרכזו מסביבן. בחלק מאותם מקומות, המנהל, המשפט והכלכלה הפכו להיות יעילים מאי פעם. אלו היוו בסיס לאיחוד יפן על ידי המשטר הפיאודלי של טוקוגאווה ב-1603, ובאופן עקיף – גם לשגשוג הכלכלי של יפן המודרנית. עצם העובדה שמדינה כאוטית ומפורקת כל כך התאחדה בסופו של דבר, מסתורית ודורשת הסבר.

חוקרי התקופה העלו הסברים רבים ומגוונים, כולם מעניינים ונכונים ברמה כזאת או אחרת. היו שהצביעו על כניסתם של האירופים למשחק היפני הסבוך בשנת 1542. אלו, ובעיקר הפורטוגזים והספרדים, הביאו עמם את הנשק החם. רק האדונים העשירים ביותר יכלו להרשות לעצמם לקנות אותו, ולפיכך אדונים קטנים יותר נעלמו או שחברו לשחקנים חזקים יותר. כך, הביא הנשק החם לתהליך מהיר של איחוד למספר גושים גדולים. מכאן, טוענים חוקרים אחרים, לקחו את המושכות שלושה מנהיגים אכזריים, גאוניים וחסרי מעצורים, שהצליחו להשליט סדר בכאוס ולאחד את המדינה תחת שלטונם. ההסברים הללו נכונים, אולם מתעלמים מהתשתית החברתית והכלכלית שאפשרה לאחד את יפן ב-1603 וליצור בה משטר יציב ומשגשג. המאחדים קיבלו לידיהם ערים גדולות ושוקקות, כלכלות מתפקדות וחוקות יעילות, שאותן היה קל יותר ללוש למדינה מאוחדת. כיצד נוצרו איים ממשליים וכלכליים מתפקדים ואף משגשגים בתנאים של כאוס ולוחמה, זו השאלה הגדולה האמיתית של התקופה.

ההיסטוריונים לי באטלר (Butler) ופייר סורי (Souyri), שהתמחו בחקר יפן של ימי הביניים, הציעו לכך הסברים מרתקים. גם לאדונים האלימים והציניים ביותר, או לפחות לחלקם, היתה תפיסה של שירות ציבורי, ואידיאל של אחדות האימפריה. הם נלחמו זה בזה על איחוד יפן, אולם כולם הסכימו שמישהו צריך לאחד אותה בסופו של דבר. הזיכרון העתיק של מדינה קיסרית מאוחדת וריכוזית, בסגנון סיני, היה אמנם לעג לרש, אולם עצם קיומו כאידיאל איפשר בסופו של דבר איחוד מחדש.

לדעתו של פייר סורי, דווקא הציניות והבוגדנות של האדונים הפיאודליים היא שיצרה את היעילות המנהלית והשגשוג הכלכלי בתוך הכאוס. חלקם הגדול היו הרפתקנים שתפסו את השלטון בנחלותיהם בכוח החרב, ולא היתה להם שום לגיטימציה דתית ומסורתית. לכן, הם לא היו מחוייבים למבנים שלטוניים ישנים שאבד עליהם הכלח, וידעו שכדי לשמור על מעמדם הם חייבים לספק תוצאות בשטח. התחרות העזה ביניהם עודדה את המוכשרים מביניהם לחוקק חוקים טובים, להפחית מיסים כדי למשוך אליהם סוחרים עשירים ואיכרים מוכשרים, לבנות תעלות השקיה, לסלול דרכים, לטבוע מטבעות ולהסדיר שווקים. כך, התרחשו ביפן שני תהליכים מקבילים ומנוגדים. ברמה הלאומית, המדינה התפרקה לרסיסים, אבל ברמה המקומית – חל גיבוש. בין האדונים הפיאודליים השונים היתה מלחמת הכל בכל, אולם בתוך הנחלות של הטובים שבהם, שררו סדר וחוק חסרי תקדים. גם אם האדון נרצח על ידי אחד מאנשיו או נכבש על ידי אדון אחר, כפי שהתרחש חדשות לבקרים, לחומס השלטון היו תמריצים לשמור על הישגי קודמו ולהעצימם. המאחדים של יפן לא השמידו את הנחלות הללו, אלא חיברו אותן יחדיו במבנה פיאודלי ששימר את היתרונות הייחודיים של כל אחת מהן.

הצמיחה הכלכלית נמשכה גם לאחר האיחוד בשנת 1603. המשטר של טוקוגאווה היה ריכוזי מספיק כדי להפסיק את המלחמה ולשמור על חוק וסדר, אך ביזורי ופיאודלי מספיק כדי לשמר גם את התחרות הכלכלית בין האדונים הפיאודליים השונים. בעת החדשה המוקדמת, הנחלות הפיאודליות השונות התמחו במוצרים ושירותים ספציפיים, ויצרו מערכת כלכלית כלל-יפנית מסועפת ומתוחכמת. חרף אסונות טבע מזדמנים, משברים כלכליים ומרידות איכרים מחזוריות, הכלכלה הוסיפה לצמוח, והחברה הפכה להיות מתוחכמת יותר ויותר. כשמשטר טוקוגאווה פינה את מקומו לממשלה מודרנית בשנת 1868, הוא הוריש לה לא רק סדר ריכוזי, פרוטו-תעשייה וכלכלות מקומיות מתוחכמות, אלא גם חברה שנהנתה מאחוז יודעי קרוא וכתוב בין הגבוהים בעולם. היתרונות הייחודיים הללו הם שאפשרו ליפן לתפוס מקום מוביל מבין המעצמות בעולם המודרני.