ארכיון הבלוג

על סמוראים ובועות סבון

מה הקשר בין ההונאה הכלכלית של ברני מיידוף למשטר הסמוראים של בית טוקוגאווה, ששלט ביפן במשך יותר מ-250 שנים? כיצד מערכת מתוחכמת, שבהתקנתה ניכרו גאוניות ויצירתיות שאין כמותן, קרסה בעשן תוך עשור? ינשוף היסטורי על איזונים, בלמים, סמוראים ובועות סבון. וגם עלינו.

כיף בתוך הבועה. נעים, חמים וטוב. עד שהיא מתפוצצת. ב-11 בדצמבר 2008 נעצר ברני מיידוף, אחד מאנשי הכספים המצליחים ביותר בארצות הברית, שמומחים רבים הגדירו כפלא של עולם ההשקעות. מיידוף, כמסתבר, רימה לקוחות והחריב עליהם את עולמם באמצעות בועה פיננסית מתוחכמת. הפרטים של הנוכלות סבוכים מאד, אבל לעניינו חשוב דבר אחד בלבד: כל הונו של מיידוף הסתמך על מינוף וכספי משקיעים, ולא היה לו כל כסף משמעותי משלו. כל עוד משכו רק אחדים מהמשקיעים את כספם, הבועה החזיקה מעמד, כי ברשותו של מיידוף היו הרי כספים של משקיעים אחרים. אולם כאשר רבים מדי משכו את כספם בעת ובעונה אחת, התגלתה המרמה וכל הבועה קרסה, ואיתה התמימים שהתפתו להשקיע בה. הפרשה לימדה, את כל מי ששכח, עד כמה חשוב הון עצמי ליציבות כלכלית בעולם העסקי, וכמה מסוכן להסתמך אך ורק על תכסיסי מינוף ובועות סבון פורחות.

כדי לראות עד כמה האמת הזאת נכונה לא רק בעולם העסקי, אלא גם בפוליטיקה – כדאי להרחיק לרגע מאתיים שנים אחורה ליפן הסמוראית. המשטר הצבאי של בית טוקוגאווה, שמשל בארץ השמש העולה מ-1600 עד 1868, היה ללא ספק אחד המשטרים היציבים, החזקים ובמידה מסויימת הזוהרים ביותר במזרח אסיה. מייסד המשטר, השוגון טוקוגאווה איאסו, בנה מערכת פוליטית מרשימה שהחזיקה מעמד במשך יותר ממאתיים שנים, זמן רב מאד במונחים היסטוריים. מאחוריו היו כמאה וחמישים שנים של מלחמת אזרחים הרסנית, שהטביעה את יפן במאבק פרוע של עשרות ומאות אדונים פיאודליים, מנזרים חמושים ואגודות תוקפניות של איכרים. תקופת ה"ארץ במלחמה" (יפנית: סנגוקו) היתה עידן שבו הנאמנות היתה נחלתם של החלשים, הנאיביים או הטפשים. אדונים פיאודליים הפרו בריתות חדשות לבקרים ובגדו זה בזה. במאות החמש עשרה והשש עשרה בנים רצחו אבות, אחים התנקשו באחים ווסאלים קטלו אדונים, באופן שהקשה מאד לייצב מערכת פוליטית כלשהי. גאונותם של השוגון טוקוגאווה איאיסו ויורשיו היתה ביצירת מערכת שהצליחה להכיר בנטיות הבוגדניות הללו ולרסן אותן תוך ניצולן ותמרונן האחת כנגד השנייה.

המשטר של יפן בעת החדשה המוקדמת, שנקרא לימים "בקופו" (יפנית: ממשלת האוהל), היה מבוסס על מספר הנחות יסוד. החשובה שבהן היתה עליונותו הבלתי מעורערת של בית טוקוגאווה על שאר האדונים הפיאודליים. לאחר נצחונו בקרב סקיגהארה (1600), לקח איאיסו לעצמו כרבע מאדמות המדינה, כולל שטחים עצומים במרכז ובמזרח יפן, את העיר אדו (טוקיו של היום) ונקודות מפתח אחרות, כמו הבירה הקיסרית קיוטו וערי הנמל נגסאקי ואוסקה. יתר המדינה התחלקה בין אדונים פיאודליים שנקראו "דאימיו" (מילולית: שם גדול), שכל אחד מהם משל על נחלה (האן).

משטר מחוכם של איזונים ובלמים – טוקוגאווה איאסו

לשוגונים, בדיוק כמו לברני מיידוף, לא היה די "הון עצמי". הם אמנם משלו על נחלות גדולות, אבל הצבא שלהם לא היה מסוגל להתמודד מול כל הדאימיו, או רובם, בעת ובעונה אחת. לפי ההסדרים המקובלים, הדאימיו לא היו חייבים לשוגון מיסים, אם כי נדרשו לבצע עבודות ציבוריות מעת לעת. הבקופו היה חייב לנהל את ענייניו הכספיים, כולל הצבא המרכזי, אך ורק מהכנסות נחלותיו שלו. השוגון, לפיכך, היה תלוי בתמיכה מתמדת של רוב הדאימיו. כדי לרסן אדונים סוררים הוא היה חייב ללוות כוחות מעמיתיהם, ולא היה בכוחו לדכא מרד כללי. בשנייה שכל האדונים "ידרשו את כספם"  (היינו – ימרדו) בעת ובעונה אחת, גורלו נגזר.

כדי למנוע איחוד מסוכן מסוג זה, ניהלו השוגונים לבית טוקוגאווה מתווה מתוחכם של הפרד ומשול. ראשית כל, השוגון שאב את סמכותו מהקיסר בקיוטו, אולם סגר אותו בארמונו תחת פיקוח הדוק. לדאימיו, פרט למספר יוצאי דופן בולטים, היה אסור להיכנס לקיוטו או ליצור מגע עם הקיסר ואצילי החצר שלו, כדי שלא יוכלו לקבל לגיטימציה פוליטית לאומית.  במיוחד, היה אסור להם ליצור קשרים אופקיים משום סוג. השוגון מנע מדאימיו לרקום בריתות פוליטיות זה עם זה (לרבות נישואים פוליטיים), והכריח אותם לנהל מגעים מדיניים אך ורק דרך הבקופו. הם נאלצו לבלות באדו כל שנה שנייה ולשמור בה את יורשיהם כבני ערובה. הסיבה היתה פשוטה: ברגע שהדאימיו ירקמו בריתות אופקיות, הם יוכלו לאחד כוחות. תמורת ההגבלות הללו (ורבות אחרות), העניק השוגון לדאימיו אוטונומיה נרחבת. לנתינים היה אסור להתלונן לבקופו על התעמרות מצד אדוניהם הפיאודליים. השוגון לא התערב בניהול הנחלות עצמן, אלא אם העניינים הגיעו למצב של קסטסטרופה חריגה (כגון מרד איכרים נרחב). השוגונים הראשונים הרשו לעצמם להדיח מדי פעם דאימיו סוררים, אולם יורשיהם נטו למעט בכך ככל האפשר.

הדאימיו נאלצו לבלות כל שנה שנייה בבירתו של השוגון, אדו. כאן בתמונה, ייצוג של אחת מהתלוכות הדאימיו שהפכו למראה תדיר במהלך תקופת טוקוגאווה.

המערכת המתוחכמת הזאת עבדה באופן משביע רצון במשך כמאתיים שנה. הדאימיו, שמאסו במלחמות, היו מוכנים לכוף ראש בפני הבקופו והגבלותיו, מתוך הכרה שזהו מחיר השלום. תחת שלטון בית טוקוגאווה, נהנתה יפן מצמיחה כלכלית מתמדת, פריחה תרבותית ושגשוג במהלך חלק גדול מהתקופה. אולם המשטר נטול ההון העצמי, שהתבסס על "הלוואת כוח" מדאימיו מסויימים כדי לרסן אחרים, היה מסוגל להתקיים אך ורק במערכת סגורה. בריתות אופקיות בין דאימיו, כפי שציינו, היו הסיוט של הבקופו. אם מעצמות זרות היו מורשות להיכנס ליפן ולבחוש בענייניה, מדינות שונות היו עלולות ליצור קשרים עם דאימיו ספציפיים, ולגרום למתחריהם לפנות למדינות אחרות תוך עקיפת הבקופו. הסכנה שעליה דובר לא היתה תיאורטית בלבד. הבריטים השתלטו על חלקים נרחבים מהודו באמצעות תכסיסים מסוג זה. למזלו של המשטר, סידרה של צווים מהמאה ה-17 הובילה לסגירה הרמטית כמעט של יפן לזרים. יחסי המסחר המעטים שהיו ליפן עם ההולנדים נוהלו אך ורק בידי השוגון. במערכת הסגורה שנקראה בדיעבד "סאקוקו" (הארץ בשלשלאות) השוגונאט היה יכול לנהל את מערכת האיזונים והבלמים שלו ללא הפרעה.

מסיבה זו, הובילה פתיחתה של יפן ב-1853 להתמוטטות מהירה של משטר טוקוגאווה. לאחר מאתיים וחמישים שנים, תקופת המלחמות של המאה ה-16 נשכחה. מבחינת האדונים הפיאודלים ורבים מהסמוראים, הלגיטימציה של השוגון לשלוט ביפן ולרדות בדאימיו לא היתה כבר להשכין שלום כמו פעם (כי מי זוכר את המלחמה), אלא לשמור על הארץ סגורה ולהגן על יפן מפני הזרים. כשקומודור מתיו פרי הגיע למפרץ אדו עם ספינות התותחים השחורות שלו וכפה על השוגונאט יחסי מסחר (1853), התירוץ הזה עלה בעשן.

שברו את האיזון ביפן - ייצוג יפני (דמוני) של הספינות השחורות

שברו את האיזון ביפן – ייצוג יפני (דמוני) של הספינות השחורות

אבה מסהירו, ראש מועצת הזקנים של השוגון, הבין שהוא עומד בפני דרך לא סלולה, והחליט להתייעץ עם הדאימיו, סוחרים גדולים ומלומדים קונפוציאנים חשובים בנוגע לתגובה הראויה לאיום האמריקאי. וברגע שעשה זאת – נפרץ הסכר. ההיגיון של משטר טוקוגאווה הרי התבסס על עסקת חליפין פשוטה: הדאימיו קיבלו אוטונומיה לנהל את ענייניהם, ומסרו את ענייני יפן לשוגון. ברגע שהבקופו התחיל להתייעץ עם הדאימיו, ההיגיון הזה נשבר. אם כבר מתייעצים עם הדאימיו, מדוע ישמע השוגון לאדון פיאודלי מסויים ולא לאדון פיאודלי אחר? שליטי הנחלות הגדולות, באופן טבעי, החלו לריב זה עם זה, ועם השוגון, על כוח והשפעה. יריבים ותיקים של בית טוקוגאווה, שהיו שקטים וצייתנים עד לאותו הרגע, ניצלו את החופש החדש שבו זכו האדונים הגדולים כדי להרים את ראשם.

פתח מחול שדים – ראש מועצת הזקנים אבה מסהירו

הבקופו, שניסה לתמרן בין הזרים לדאימיו, הגיב בניסיונות לדכא את הנחלות הפיאודליות החצופות ביותר. אלא שכפי שהבהרנו קודם לכן, לא היה לו כוח לעשות זאת בכוחות עצמו. כדי לדכא את צ'ושו, הנחלה המרדנית והטרדנית ביותר ממערב יפן, הוא היה זקוק לחיל משלוח צבאי שהורכב מצבאותיהם של אדונים שונים. בפעם הראשונה (1864), זה עוד עבד. אולם כשצ'ושו המשיכה להמרות את פי הבקופו, והשוגון רצה לפלוש אליה פעם שנייה, יתר האדונים עשו חשבונות משל עצמם. מה אם הם יהיו הבאים בתור? התוצאה היתה קטלנית: מספר נחלות גדולות וחזקות, שתמכו קודם לכן בשוגון, כרתו ברית עם צ'ושו, בעוד אדונים אחרים השתמטו מלסייע לשוגונאט. ב-1868 השתלטו גורמים עוינים לבקופו על ארמון הקיסר, ושללו ממנו את מעט הלגיטימציה שנותרה לו. הסוף היה עלוב ועצוב. אדו, הבירה האדירה של שושלת טוקוגאווה, נכנעה ללא קרב למורדים, ומשטר מתוחכם של מאתיים וחמישים שנים התפוגג כאילו לא היה מעולם.

הסיפור של משטר טוקוגאווה מלמד אותנו שמערכת, מתוחכמת ככל שתהיה, קורסת כאשר נסתרות הנחות היסוד שלה – במיוחד כשהיא סובלת מחולשות מבניות. הבעיה של הנחות יסוד כאלה היא שהן בדרך כלל נעלמות מהעין, ונוטות להופיע רק בשעה שהן על פי תהום. מה הנחת היסוד שהמשטר הישראלי שלנו מבוסס עליה, ואלו חולשות בסיסיות ותפרים גסים עשויים להיחשף ברגע שהיא תתערער? כדאי לחשוב על זה לפני שנגיע למשבר קיומי, כגון זה שנתקל בו משטר טוקוגאווה ב-1853, כי אז עשוי כבר להיות מאוחר מדי.

המתנקש שלא הרג

על סכין שנשלחה באפלה, והוחזרה לנדנה; המתנקש שלא הרג, וחבר לקורבנו, במהלך שתרם למהפך הדרמטי ביותר בהיסטוריה של יפן המודרנית.

סקמוטו ריומה

מאמר זה הוא השלישי בסדרה על פרשות רצח היסטוריות. הוא הופיע גם באתר "במחשבה שנייה". לשני המאמרים הראשונים, על פרשת ההתנקשות במלכת קוריאה מִין, ראה כאן.

 

חזון בשעת דמדומים

בקיץ 1862, היתה קיוטו אחד המקומות המסוכנים במזרח אסיה.

ברחובות העיר העתיקה, הנודעת בגני הזן, המקדשים ובתי האחוזה המעודנים שלה, לא עבר חודש בלי קרב המוני, מתקפה מן הצללים או התנקשות פוליטית. חבורות חבורות של סמוראים חסרי אדון, בוערים באש שנאת זרים ואהבה קנאית לקיסר, התקבצו במרכז המלכותי העתיק. מנותקים מאדוניהם ומבוקשים על עריקה, לא היה להם לאן לחזור. הסמוראים הללו, שהגיעו מכל רחבי יפן, נודעו בשם "אנשי החזון", או ביפנית, שִישִי. בקיץ 1862, המו רחובות קיוטו שישי נודדים, אלימים ומחפשי הרפתקאות. הם היו מקושרים זה לזה ברשתות מחתרתיות, ועבדו בשיתוף פעולה עם אצילי חצר שאפתנים, שרצו להחליש את כוחם של האדונים הפיאודליים השונים ולהגביר את כוחה של החצר הקיסרית. מעבר לכך, נהנו מתמיכה וסיוע של פשוטי עם שנשבו בקסם דמותם הרומנטית. הסוחר העשיר שירָאישי סייאיצ'ירו, שגר בסביבות קיוטו, השאיל את ביתו לשישי כבית מבטחים ומעוז לפגישות חשאיות. נשים, מגבירות חצר ועד לגיישות, משרתות ועקרות בית, נתנו להם יד תומכת כאשר התחבאו מהמשטרה. הבולטת מביניהן, גיישה ו"מדאם" בשם נָקַנִישִי מִיקִיאוֹ, ניהלה פונדק על אם הדרך לקיוטו, ששימש כמקום מפגש קבוע לשישי שנדדו לבירה מהנחלות הפיאודליות השונות. מספרים, כי ראי שנתנה לאחד מראשי השישי למזכרת בלם כדור רובה והציל את חייו.

היה זה סיומה הסוער של תקופת השלום הארוכה, שנודעה בהיסטוריה היפנית כ"תקופת טוקוגאווה" או "תקופת אדו". ב-1600, הכניע המצביא טוקוגאווה איאֵיאסוּ את אילי המלחמה הפיאודליים של יפן תוך שילוב מנצח בין אגרסיביות צבאית לעורמה פוליטית, ואיחד את המדינה תחת שלטונו. המשטר המורכב שיצר, שנודע לימים בכינוי "בָּקוּפוּ" (ממשלת האוהל), היה מבוסס על תמהיל בין שלטון מרכזי צבאי לביזוריות פיאודלית. מרכז המדינה, וחלק הארי משטחיה הטובים ביותר, היו נתונים לשלטון ישיר של השוֹגוּן מבית טוקוגאווה, ששלט ביחד עם "מועצת הזקנים" שלו. יתר שטחה של יפן היה מחולק בין נחלות פיאודליות (האנים), שכל אחת מהן היתה נתונה לשלטונו של אדון (דָאִימְיוֹ, מילולית: שם גדול). הדאימיו השונים קיבלו שטחים בהתאם לנוסחה מורכבת, שהביאה בחשבון את רקורד הנאמנות שלהם לבית טוקוגאווה.

לאדונים השונים היו סמכויות רבות. השוגון כמעט ולא התערב בדרך שבה ניהלו את נחלותיהם. הוא לא גבה מהם מיסים, לא הכתיב להם מהלכים פוליטיים פנימיים, ונתן להם חופש ניכר לחוקק חוקים בהאנים שלהם. כמו כן, לכל דאימיו היה צבא פרטי משלו. עם זאת, הבקופו שלט על ההאנים השונים באמצעות מערכת מתוחכמת של עונשים ותגמולים. לשוגון היתה זכות להדיח אדון מנחלתו בשל "התנהגות לא ראויה", לצמצם את שטחיו או לקנוס אותו. כל ברית נישואין, ירושה או בניית ביצורים לא היו יכולים להתבצע ללא אישורו. חשוב מכל- לפי חוקי הבקופו, כל דאימיו היה צריך לשלוח את בני משפחתו לאדו, כבני ערובה, ולבלות בבירה כל שנה שנייה, לסירוגין. המסעות התכופים רוששו את הדאימיו ומנעו מהם לצבור כוח שיוכל לסכן את שלטונו של השוגון.

הספינות השחורות, 1853

עם זאת, לקראת אמצע המאה התשע עשרה הלך כוחו של הבקופו ונחלש. שוגונים קטינים, חצר ביזנטינית ותככנית, מאבקים סיעתיים ועייפות פגעו בכוחו של המרכז. סדרה של אסונות טבע ומשברים כלכליים הכניסו את הבקופו לחובות עתק, בעוד יריביו הותיקים, הדאימיו של דרום-מערב יפן, צוברים כוח בשל ניהול כלכלי יעיל וחדשני.  עם זאת, רוב הדאימיו היו אף הם אנשים חלשים, שגדלו בכלוב של זהב והותירו את ניהול נחלותיהם בידי שרים ויועצים למיניהם. התפקידים הבכירים היו שמורים לבני המשפחות המיוחסות, בעוד הסמוראים הצעירים והמוכשרים, שהחזיקו את ניהול הנחלה על כתפיהם, חיו חיי עוני והשפלה. המצב הגיע לסף רתיחה עקב כניסתן האלימה של המעצמות המערביות לפוליטיקה היפנית הסבוכה. יפן היתה סגורה באופן ניכר לרוב הזרים מאמצע המאה השבע עשרה, אולם ב-1853 נכנעה ממשלת השוגון בהדרגה לכוחן העדיף של מדינות המערב. עקב דרישתו התקיפה של קומודור מתיו פרי האמריקאי, שהגיע למפרץ אדו עם ספינות תותחים שחורות, הסכימה ממשלת השוגון לכונן יחסים דיפלומטיים עם ארצות הברית. הקונסול האמריקאי הראשון, טאונסנד האריס, לחץ ביעילות על הממשלה, והצליח להשיג "חוזה מסחר וידידות" שפתח כמה מנמלי יפן לזרים. בנמלים, נהנו הזרים מחסינות משפטית מוחלטת, ואם ביצעו פשע- נשפטו בידי הקונסול שלהם. התנהגותם נתפסה כחוצפה שאין כמוה בעיני הסמוראים הגאים. נוכחות הזרים יצרה ביקושים למוצרים רבים וגרמו לעלייה חדה במחירים. הסמוראים, שנחשבו למעמד העליון ביפן, נפגעו במיוחד מבחינה כלכלית, משום שהקצבות שלהם היו קבועות ולא הוצמדו לעליית המחירים. במיוחד נפגעו הסמוראים הצעירים וחסרי הייחוס, בעלי הדרגה הנמוכה שחיו על משכורות רעב. כמה האנשים הללו החלו, בהדרגה, לברוח מהנחלות הפיאודליות שלהם ולהצטרף לחבורות השישי ההולכות וגדלות באדו, בקיוטו ובהאן של צ'וֹשוּ, ששליטיו רחשו עוינות מסורתית לבית טוקוגאווה.

מנהיגי השישי מההאנים צ'ושו וסאצומה כורתים ברית כנגד ממשלת השוגון, 1866

סכינים באפלה

השישי, שהעלו על ראש שמחתם את שנאת הזרים, אכן ניסו להתנקש בסוחרים ודיפלומטים בריטים, צרפתים ואחרים. באדו, ניסתה חבורה גדולה של שישי להצית את הקונסוליה הבריטית ולהרוג את כל יושביה. זרים אחרים מצאו את מותם בנמלים, ברחובות ובסמטאות של יוקוהאמה, עיר הנמל הסמוכה לאֶדוֹ (טוקיו של ימינו). עם זאת, השישי תקפו בחמת זעם לא פחותה את נציגי השוגון והבקופו. ומהי בכלל, הם שאלו, הלגיטימציה של בית טוקוגאווה לשלוט ביפן? מדוע הפקיע את סמכויות השלטון מהקיסר שבקיוטו? האם לא כדי להגן על יפן מפני ה"ברברים המכוערים"? ב-1858, ניצלה החצר הקיסרית, שאף אחד לא טרח להתחשב בדעתה עד אז, את המצב הנפיץ, ו"ציוותה" על הבקופו לגרש את כל הזרים מיפן. ממשלת השוגון, שידעה שאין ביכולתה להתמודד מול מדינות המערב, התעלמה מן ההוראה. בעיני השישי, ששורותיהם התמלאו בסמוראים צעירים, עניים ומתוסכלים, נתפס בית טוקוגאווה, יותר ויותר, כחבורה בזויה של חומסי שלטון שנכשלה בתפקידה להגן על המדינה. בהשפעת מלומדי שינטו רדיקליים, אומני לחימה ומפקדים כריזמטיים, התחילו השישי לנופף יותר ויותר בסיסמה "סוֹנוֹ ג'וֹי": כבדו את הקיסר, גרשו את הברברים.

בפונדקים חשוכים ומוצללים, בין כוסות סאקה חמות וגיישות מפנקות ואוהדות, בבתי זונות דלוחים ומאורות שתייה והימורים, נפגשו השישי ותכננו את המכה הבאה כנגד אויביהם, נציגיה השנואים של הממשלה. בקיוטו לא היו זרים, ולפיכך כוונו כל הפעולות כנגד תומכיו המקומיים של השוגון, אצילים שמרנים שאהדו אותו ומפקדי המשטרה שלו. בצהרי היום או באישון לילה, בבוקר או בשעות הדמדומים, איגפה חבורת שישי את אחד מהשרים, המפקדים או התומכים של הממשלה, שיספה אותו בחרבות וערפה את ראשו. למחרת, נתלה הראש על אחד מהגשרים המרכזיים, בליווי שלט שפירט את "פשעיו". הראשים הערופים, פעורי העיניים, נועדו לשגר מסר שאין שני לו לתושבי הבירה ושליטיה: מי שיתמוך בשוגון, בזרים או בפתיחתה של יפן למערב, ישלם על כך בחייו. חרבות השישי הכו ושיספו לא רק בקיוטו, אלא ביפן כולה, באדו ובנחלות הפיאודליות השונות. ב-1860, תקפה חבורה גדולה של שישי את ראש הממשלה של השוגון, שניהל טיהור דמים מקיף כנגדם, התגברה על שומריו ושיספה אותו בחרבות. ההתנקשות התבצעה באדו, ממש בפתח טירתו של השוגון. פסליהם של שוגונים עתיקים בקיוטו נותצו וראשיהם נתלו בראש חוצות, כדי לסמל מה יהיה בגורלם של יורשיהם. רשתות מידע בחצר הקיסרית, בנחלות הפיאודליות, בקיוטו ובאדו, העבירו מידע בין כנופיות השישי השונות באמצעות שליחים. האקדמיות לסיוף ואומנויות לחימה, שריכזו בתוכן סמוראים אלימים ומיומנים בחרב, היו מרכזים לתסיסה ולפעילות שישי חתרנית. לשישי היו מורים ומפקדים נערצים, רובם מההאן של צ'ושו שבמערב יפן, אולם איש מהם לא שלט בתנועה כולה. תנועת השישי היתה פרועה, ועיצבה את עצמה מחדש באופן תמידי. מעל הכל, חיפשו הסמוראים הצעירים הללו מנהיג.

המתנקש שלא הרג

אחד מהשישי הצעירים הללו, שהגיע מההאן הדרום מערבי טוֹסָה, נקרא סָקמוֹטוֹ רְיוֹמָה. סקמוטו היה נער מהיר מחשבה, זריז וגמיש, שהפליא להילחם בחרב. אומנויות הלחימה הרומנטיות תמיד עניינו אותו יותר מספסל הלימודים ושינונם המשמים של ספרי מוסר בסינית קלאסית. כאחד מאומני החרב הצעירים והמרשימים ביותר בטוֹסָה, נשלח על ידי משפחתו לבירת הבקופו, אדו, כדי ללמוד באחת מהאקדמיות הנודעות לחרב. עוד בהאן שלו חסה בצלו של אחד ממנהיגי השישי המקומיים, ובאדו פגש חברים מהאנים אחרים ונכנס, בהדרגה, לעולם הצללים של פעילות טרור חתרנית. כמו אחרים, נדהם מכניסתם החלקה של הזרים השנואים ליפן, ונשבה בקסמה של המטרה הקדושה, שהיתה משותפת לו ולחבריו: כבד את הקיסר, גרש את הברברים.

סקמוטו ריומה

לאחר שסיים את לימודיו, חזר סקמוטו להאן שלו, אולם באפריל 1862 נמלט משם, ללא אישור, ונטש את תפקידו. הוא הפך לפורע חוק מקצועי, שישי שנדד ברחבי יפן וחיפש מלחמות והרפתקאות. כאשר הגיע לאדו, החליטו הוא וחבריו להכות בליבה של הממשלה, ולהתנקש באחד השרים הבכירים. השישי, וסקמוטו בתוכם, שמו את עיניהם על אדם מסויים, שנחשב בעיניהם למקור הרוע ואחד מראשי הבוגדים. האיש הזה, פוליטיקאי, מלומד ואדמירל בשם קָאצוּ קָאְישוּ, השתתף במשלחת הראשונה של הבקופו למדינות המערב. הוא טייל ברחבי ארצות הברית ואירופה, והתלהב מהיעילות הצבאית, הלכידות החברתית, הקדמה והתעשייה המודרנית שראה שם. יפן, כך סבר, חייבת לפתוח את עצמה לסחר ולחקות את דרכיו של המערב. רק כך תוכל לבנות לעצמה צי מודרני, להפוך לאימפריה ולהשיב לעצמה את הכבוד הלאומי. כאדם שנודע כתומך נלהב של "פתיחת יפן", היווה קאצו מטרה טבעית לכנופיות השישי. סקמוטו וחבריו החליטו שאת הבוגד הזה הם פשוט חייבים לחסל.

התוכנית היתה פשוטה למדי. סקומוטו וחברו הלכו לבקר דאימיו שהכירו, פוליטיקאי חשוב בדימוס שנודע בקשריו הטובים לשישי ולגורמים מסויימים בממשלה. הם ביקשו ממנו שיתווך, וימליץ לשר קאצוּ לקבל אותם לראיון. הדאימיו, שלא היה טיפש, הבין שלא כדאי לומר "לא" לשני שישי חמושים שעומדים מולו, ונתן להם את כתובתו של קאצו. במקביל, דאג להזהיר אותו שחייו בסכנה.

השר קאצו קאישו

קאצו, באומץ לב לא אופייני לשרי הבקופו, החליט שלא לברוח או לדווח למשטרה. רחובות אדו וקיוטו המו בכנופיות שישי. אם יתחמק מהשניים האלה, או ידאג למאסרם, מה יהיה בפעם הבאה? ובפעם שלאחריה? ניסיון העבר הוכיח שגם השרים הקשוחים והמוגנים ביותר, כאלו שהקיפו את עצמם בעשרות לוחמים מיומנים, לא הצליחו להתחמק לאורך זמן מחרבות הנקם של השישי. לקאצו, בניגוד אליהם, היתה תוכנית אחרת להציל את עצמו ואת חזונו ליפן פתוחה, עוצמתית ומתקדמת.

לימים, סיפר אחד מהמעורבים בפרשה על השתלשלות העניינים המפתיעה:

"השניים [סקמוטו וחברו] הלכו ישירות לביתו של קאצו, שהוזהר מבעוד מועד. מיד כשנכנסו לבית, הוא קרא: 'האם הגעתם כדי להרוג אותי? אם כן, אנא המתינו עד שנוכל לדבר על זה. השניים נדהמו ולא ידעו מה לעשות."

ברגע שהמתנקשים הניחו את חרבותיהם, קאצו לא איבד אף רגע. הוא סיפר להם על שראה במערב, על העוצמה, היעילות, המדע והקדמה. האם הם רוצים לעזור למולדת באמת ובתמים? להפוך את יפן למדינה חזקה, גאה ובטוחה בעצמה? הוא שותף, כך הסביר, למטרת העל של השישי: לכבד את הקיסר ולגרש את הברברים. אולם כבוד לקיסר אין פירושו השתוללות חסרת מעצורים ומטרה, אלא פעולה נחושה וחכמה לחזק את כוחה של המדינה. ובאשר לגירוש הברברים, השתמש קאצו בשיטת ה"דְרָש". גם הוא בעד גירוש הברברים, אמר, אולם לא באמצעות מלחמת התאבדות. יפן צריכה לפתוח את שעריה, ללמוד את סוד כוחו של המערב, להקים צי ואימפריה, ואז תוכל "לגרש את הברברים". לא בהכרח במובן של סגירת גבולותיה, אלא במובן של "גירוש" וביטול התוכניות להפוך אותה לקולוניה, שפחה חרופה של ארצות הברית ואירופה. "גירוש הברברים", כך הסביר, יכול להיות משולב עם פתיחות. משמעותו האמיתית של המושג אינה הסתגרות או גירוש בפועל של הזרים, אלא עוצמה צבאית, עצמאות וגאווה לאומית. ובאשר לשוגון, הוא לא חשוב באמת. הגיע הזמן שימסור את כל סמכויותיו לקיסר ויסלול את הדרך לרפורמה אמיתית ועמוקה ביפן. לימים, תיאר קאצו עצמו את תגובתו של סקמוטו:

"הוא אמר לי, 'הכוונה הנסתרת שלי הלילה היתה להרוג אותך, בלי קשר לדברים שתאמר. אבל עכשיו, לאחר ששמעתי אותך, אני מתבייש בקנאות צרת האופקים שלי ומתחנן אליך: הרשה לי להפוך לתלמידך."

סקמוטו ריומה- בסדרת דרמה פופולרית על חייו

כך, פתר קאצו את בעית השישי שביקשו את נפשו. כעת, נשמר לא על ידי שוטרים בלתי יעילים של הבקופו, אלא על ידי כנופיית השישי של סקומוטו וחבריו, שגילתה כלפיו נאמנות עזה כמוות. הם פטרלו מסביב לביתו, הרחיקו ממנו שישי אחרים וסייעו לו, לאחר מספר חודשים, להקים בית ספר לספנות שהיווה בסיס ראשוני לצי יפני מודרני.

סקמוטו לא היה היחיד שהשתכנע מדבריו של קאצו. בשנים הבאות, גם לאחר שסר חינו בעיני השוגון ופוטר מכל תפקידיו, הצליח לדבר ולשכנע אחדים ממנהיגיהם החשובים ביותר של השישי, כולל אלו שחלשו על רשת הטרור הארצית. סקמוטו, תלמידו הנלהב, הפך לאיש מפתח בתנועת השישי הארצית, וביחד עם אחרים הצליח להטות את התנועה משנאת הזרים העיוורת שלה, ולהפוך אותה לתנועה רפורמיסטית באמת ובתמים. התנועה הצליחה, ב-1868, להפיל את ממשלת השוגון ולהפוך, במהירות שהדהימה את העולם, את יפן למדינה עוצמתית ומודרנית. סקמוטו עצמו, שתרומתו לתהליך הזה היתה עצומה, לא הגיע בעצמו לארץ המובטחת. הוא איבד את חייו במהלך המהפכה מחרבו של אחד מנאמני המשטר הישן.

סָקַמוֹטוֹ רְיוֹמָה, המתנקש שלא הרג, שעצר לרגע להקשיב ולשמוע לאדם שאותו ראה כבוגד בן מוות, ובהשפעתו הפך מסמוראי אלים לאיש חזון ולמדינאי,נחשב כיום לאחד מגיבוריה הגדולים ביותר של יפן המודרנית.

ולאחר שישים שנה

ראש ממשלת יפן אינוקאי צויושי

אביב 1932, ויפן שוב סוערת וגועשת. קושרי קשר, קציני צבא וצי קנאים ולאומנים, שוב חורשים מזימות ומטילים את אימתם על האליטה הפוליטית בסכינים שנשלחות באפלה. במאי 1932, פרצה חבורת של קצינים כאלה למעונו של ראש הממשלה הישיש, השועל הפוליטי הותיק אינוקאי צוּיוֹשִי. הרוצחים העריצו את השישי וחיקו את דרכיהם. אינוקאי הכיר היטב את סיפור סקמוטו וקאצו. הוא הישיר מבט לעיניהם של המתנקשים שפרצו את דלת חדרו. "בואו נשב ונדבר על זה," אמר להם. הקצין שמולו היסס, אקדחו שלוף וטעון. אבל אז, נכנסה חבורה נוספת של קצינים מהדלת האחורית. "מספיק עם דיבורים!" צעקו וירו בו למוות.

כנראה ששום תרגיל לא עובד פעמיים.

<span>%d</span> בלוגרים אהבו את זה: