לאחרונה, פתח ארגון המדינה האסלאמית בהרפתקה כלכלית נועזת: הוא החליט להנפיק דינרים זהובים ודירהמים כסופים, לפי הערכים הנקובים בקוראן. הרעיון הוא לשוב לכלכלה שהיתה נהוגה בימי הנביא והח'ליפים הראשונים, האדוקים, ולהשתחרר מהתלות בשוק העולמי. האם זה יצליח? איתי, מומחה לכלכלה מוניטרית ובעל הבלוג תועלת שולית, בטור אורח מיוחד לינשוף: מה מנסה דאעש להשיג באמצעות המטבעות החדשים, מאלו בעיות הוא מתעלם, והאם הזהב והכסף יביאו לקריסתו בסופו של דבר?

בנובמבר השנה (2014), הודיע ארגון המדינה האסלאמית (להלן: דאעש) על כוונתו לטבוע מטבעות משלו העשויים ממתכות יקרות (זהב, כסף ונחושת), בהם יעשה שימוש בשטחים שנמצאים תחת שליטתו. המטרה המוצהרת, כך לפי הודעת הארגון, היא "לשחרר את המוסלמים מהמשטר הפיננסי המערבי ששעבד ודרדר אותם לעוני". אני משוכנע שהמוסלמים המשועבדים ממתינים בכיליון עיניים.

התוכנית של דאעש, אם תמומש, תחזיר לחיים את דינר הזהב ודירהם הכסף של בית אומיה שהיו בשימוש החל מאמצע המאה השביעית לספירה. השם, דינר, הוא שיבוש של הדינריוס – מטבע הזהב של האימפריה הביזנטית, והטבעתו החלה בח'ליפות האסלאמית העתיקה מכיוון שהח'ליף לא אהב את העובדה שהכסף שנעשה בו שימוש באימפריה שלו מכיל התייחסויות לשילוש הקדוש הנוצרי (הוא כנראה גם לא התלהב מהפרצוף של הקיסר שעיטר חלק מהמטבעות). וכך נוצר דינר הזהב האסלאמי הראשון, שהוטבע, תוכנן ולקח את שמו מהמערכת המוניטארית המערבית כדי להילחם בהשפעה המערבית. זהו הדינר שעומד לעשות קאמבק, והוא נחוץ לדאעש היום בדיוק כפי שהוא היה נחוץ לשלטון בית אומיה במאה ה-7 לספירה.

ברשומה זו ננסה להבין את הרציונל של המהלך מבחינתו של הארגון, נדבר על השיח הפאן-איסלאמי החדש הנוגע לדינר הזהב, נעמוד על הבעיות הגדולות שבחזרה למטבע עשוי מתכת יקרה, ולבסוף, ננסה לעשות את מה שכלכלנים שונאים לעשות – לנחש (אנחנו קוראים לזה "לחזות", אבל בלי כדור בדולח ועין של לטאה זה מאבד מהקסם) את ההשפעה של המהלך, אם יתרחש, על תוכניותיה ועל קיומה של דאעש.

בעל המאה הוא בעל הריבונות

טביעת מטבע היא פעולה ריבונית. ככל שנרחיק אחורה בזמן נגלה כי הסמכות הבלעדית לטביעת מטבעות שכנה אצל הריבון, וזה הגן עליה ככל יכולתו. כך, למשל, אסר המלך הבריטי בשלב מסוים על הקולוניות הבריטיות בצפון אמריקה לייצר כסף משלהן, על אף שהיה להן מחסור כבד במטבעות ועל אף התעקשותן על היות תושביהם נתינים נאמנים של מלכם (מי יותר, מי פחות).

כאשר ריבון חדש משתלט על שטח, אחת הדרכים לבסס את שלטונו היא באמצעות יצירת כסף משלו שיחליף את הכסף המקומי בו נעשה שימוש. למדינת ישראל הצעירה לקחו ארבע שנים כדי להחליף ב-1952 את המטבע המנדטורי ב"לירה הישראלית" (זכרה לברכה), אבל לא חייבים לחכות לריבונות מלאה כדי להכריז על כוונותיך. החשמונאים, למשל, טבעו מטבעות משלהם ("שקלי הכסף") עוד בימי המרד והפסיקו את השימוש במטבעות סורים שהיו נהוגים באותה התקופה.

הכרזת ריבונות – מטבע חשמונאי שהתגלה בנגב הצפוני

המהלך של דאעש נראה, בקונטקסט זה, כפעולה הגיונית של גוף שמעוניין לבסס את ריבונותו על השטחים שכבש, ולהבהיר לתושבים המקומיים ולזרים כי הוא הריבון בשטח. חישבו על שלטון החמאס בעזה, אשר נאלץ לשלם משכורת לפקידיו, חייליו ונתיניו בכסף שהונפק על ידי ישות שהלגיטימיות שלה מוכחשת על ידי הארגון. בכל פעם שחמאסניק משלם עבור סחורה עם מטבע הנקוב בערך של עשרה שקלים חדשים, הוא משלם בכסף שמכריז: "לגאולת ציון!". כמה מביך עבורו. ברור לנו שדאעש יעדיפו מטבע משלהם, עם השהאדה מוטבעת עליו, על פני שטרות של ממשלת עיראק, או חמור מכך, עם דיוקנו של אסד.

"לגאולת ציון שבקיומה איננו מכירים"

זהב או נייר?

עדיין, אמורה לצרום לאוזננו השאלה: "מדוע זהב וכסף?". כתבות בעיתונות העולמית מגלות כי לוחמי הארגון רכשו מסוחרים בסוריה זהב בכמות גדולה ככל האפשר, ובמקומות אחרים הם מחרימים את כל המתכות היקרות שהם יכולים לשים עליהן את ידם במטרה לייצר דינר זהב ודירהם כסוף (ומטבעות נחושת בערכים נמוכים יותר). מדוע לא לייצר מטבע מנייר, כמו כל ממשלות העולם, ולחסוך את כאב הראש הזה?

קיימים שני הסברים לתופעה שיכולים לשפוך אור על התנהגות הארגון. הראשון, כלכלי. כוחו של מטבע נובע, בין היתר, מהאמון שמעניקים המשתמשים בו לסמכות שמנפיקה אותו. הסיבה שהנייר הצבעוני הנושא את דיוקנו של שאול טשרניחובסקי מתקבל בארץ במסחר נובעת מהאמון של האזרחים בממשלת ישראל ובמוסדותיה המנפיקים את השטר. האמון הזה כולל, בין היתר, הנחה שממשלת ישראל לא הולכת לשום מקום ושגם מחר תהיה כאן מדינה עם מטבע השקל, ושאותה ממשלה לא תדפיס יותר מידי מהשטרות הצבעוניים הללו מכדי לפגוע בערכם. התושבים החיים בשטחים שנכבשו על ידי דאעש לא חולקים בהכרח את אותו אמון כלפי אדוניהם החדשים. גם אם יניחו תושבי המדינה האסלאמית כי דאעש לא ידפיס שטרות כאוות נפשו כדי לממן את מלחמתו במזרח התיכון, אין כל ערובה כי דאעש יהיה כאן מחר. מטבע העשוי ממתכת יקרה פותר חלק מהבעיה – גם אם הפרצוף שנמצא על המטבע לא יהיה כאן מחר, תמיד נוכל להתיך אותו ולמכור את הזהב שבתוכו עבור מטבע אחר (זוהי אנקדוטה בלבד, חל איסור על שימוש בדיוקנאות של אנשים או בעלי חיים על כסף אסלאמי).

למרות האינטואיטיביות של ההסבר הכלכלי, הוא איננו מושלם: ראשי דאעש יודעים שאף אחד לא מתכוון לסחור איתם, וכי הכסף שלהם ככל הנראה יוחרם על ידי מעצמות העולם. יהיה יותר משתלם לארגון לשמור את כל הזהב לעצמו, ולתת לתושבים להתנייד עם דינרים עיראקיים או לירות סוריות, ובכך לאפשר לעצמו לסחור בשוק השחור עם שווקים זרים כדי לרכוש יבוא הנחוץ לו.

זוכה לאמון הציבור: השטרניחובסקי

התמונה מתבהרת כאשר בוחנים את הסוגיה באמצעות ההסבר השני, הדתי. לאסלאם יש בעיה עם נייר.

נבהיר כי אין בכוונתנו או ביכולתנו לפתוח בדיון על הלכות הכסף במחשבה האסלאמית. לאסלאם הוגים רבים וזרמים שונים אשר יכולים לפרש את ההלכה בצורה שונה. חלק מאנשי הדת הסלפים, למשל, השואפים לחקות ככל הניתן את הנביא, גורסים כי הנביא מוחמד השתמש ודיבר על כסף אך ורק בצורתו כמטבעות ממתכת יקרה, ועל כן רק מטבעות כאלו יכולים לשמש ככסף אמיתי. אבל בעיה "מודרנית" יותר היא האינפלציה. מלווים חייבים לגבות ריבית על האשראי שהם מעניקים, בין היתר, כדי להגן על עצמם מפני השחיקה בערך הכסף, תופעה שמקושרת בתודעה לכסף מנייר. זוהי כמובן, טעות – אינפלציה היא תופעה שהופיעה בהיסטוריה האנושית הרבה לפני המצאתו של כסף הנייר. אבל עבור חלק מההוגים המוסלמים כסף שעשוי מזהב פותר את הבעיה. אם אני לוקח הלוואה בכסף שעשוי מזהב, לפי משקל מסוים, אני מחויב להחזיר את אותו כסף לפי שוויו כסחורה (אותו משקל של זהב). בכך החזרתי את ההלוואה במלואה ואין צורך לגבות ממני ריבית. גישה זו מתעלמת מכך ששווי הזהב יכול לצנוח לעומת סל מוצרים אחר בשוק, כלומר שמחירי המוצרים במונחי זהב יעלו כמו באינפלציה עם נייר.

במילים אחרות, קיומו של שוק כסף ואשראי המציית להלכות ריבא (ربا) האוסרות על לקיחת ריבית מחייבות, לדעת חלק מאנשי הדת, מטבע המשמש גם כסחורה. כסף נייר לא עומד בהגדרה הזאת, אבל מטבע מזהב דווקא כן. אם דאעש מתכוונים לבנות ח'ליפות מוסלמית הפועלת לפי חוקי השריעה בפרשנותם המחמירה, הם יצטרכו מטבעות מזהב.

דינר הזהב כמטבע כלל אסלאמי

הרעיון להחזיר את דינר הזהב נמצא בדיונים פוליטיים, דתיים ואקדמאיים בעולם המוסלמי כבר כמעט שני עשורים, כך שהודעת דאעש על כוונותיו לא נולדה בתוך וואקום. בשנים 1997-1998 התחולל בעולם המשבר הפיננסי האסייתי, במסגרתו כמעט והתמוטטו הכלכלות של מדינות כמו תאילנד ודרום קוריאה, אך גם מדינות אסיאתיות מוסלמיות כגון מלזיה ואינדונזיה נפגעו קשה מאוד. הכלכלות נפגעו משום ששמרו על משטר שער חליפין קבוע (שער קבוע של המטבע המקומי לדולר) כדי למשוך השקעות ומימון זר בדולרים אל המדינה, ובמקביל להגן על הייצוא של המדינות. כאשר הגירעון בחשבון השוטף הגיע לרמות מסוכנות, התקשו המדינות האסייתיות לשמר את שער החליפין, והמטבעות האסיאתיים החלו להתרסק. מכיוון שלממשלות, לחברות ולבנקים אסיאתיים היו הלוואות רבות שנקובות בדולרים, ושווי המטבע המקומי צנח, הוביל הדבר לפשיטות רגל ולמשבר אשראי במדינות הללו. קרן המטבע העולמית (עם המשנה ליושב הראש דאז, פרופ' סטנלי פישר. הו, כן) הסכימה להעניק סיוע למדינות אך ורק בתמורה לריסון פיסקלי מצדן, שהתקבל על ידי אזרחי המדינות האסייתיות בהבנה בדיוק כפי שביטול קצבאות מתקבל במדינתנו הקטנה בהבנה.

דרום קוריאה אמנם הגיבה באיפוק והגיון, ואזרחי המדינה עמדו בתור כדי לתרום את הזהב האישי שלהם (ויש שמועות שגורסות כי גם את שיני הזהב שלהם) כדי לסייע לחלץ את מדינתם מהמשבר, אבל אלה היוצאים מן הכלל המעידים על הכלל. מרבית אזרחי המדינות האסייתיות, וביניהן המוסלמיות, הגיבו בצורה האנושית הצפויה והאשימו את הזרים בכל הבעיות שלהם. הנראטיב השולט הוא כי "ספקולנטים מערביים" תקפו את המטבעות האסיאתיים וריסקו אותם תמורת רווח. ספקולנטים אכן פעלו במשבר האסיאתי, אבל הם היו רק הסימפטום, לא הגורם לתופעה.

מאז המשבר, החל במלזיה (ובמידה פחותה יותר באינדונזיה) שיח פוליטי ואקדמי הנוגע לפיתוח אלטרנטיבה למטבע המלזי, הרינגיט (Ringgit), ועל האפשרות לעבור למטבע אוניברסלי שיסייע באיחוד המדינות המוסלמיות. התוכנית הייתה חזרה לדינר הזהב האסלאמי אשר ישמש לסחר בינלאומי בין המדינות ויתחרה בדולר על מעמדו כמטבע הסחר המרכזי. בשנת 2002 הציע ראש ממשלת מלזיה באופן רשמי את הטבעתו של דינר הזהב המוסלמי, כדרך להגן על העולם האסלאמי מהתקפות ספקולנטים מערביים, ומאז לא קרה הרבה, מלבד הטבעתם של מספר מטבעות על ידי הממשל המקומי, בעיקר למטרות יח"צ. מה מיוחד כל כך בדינר הזהב, ומדוע הוא יאחד את העולם המוסלמי?

נסיונות אסלאמיים להתמודד עם המשבר: דינר שהונפק במלזיה

קריאה ביקורתית בקונטקסט הזה של הודעת ארגון דאעש, לפיה בכוונתם לטבוע את דינר הזהב כדי "לשחרר את המוסלמים מהמשטר הפיננסי המערבי", יכולה להתפרש כקריצה של הארגון אל עבר מוסלמים במדינות האסייתיות, שמשמעותה "ראו, בזמן שהמנהיג שלכם מדבר על הצורך, אנחנו מייצרים את המטבע האוניברסלי המוסלמי כאן, בלב הח'ליפות האסלאמית החדשה". לפי הפרשנות הזו, לא מדובר בצעד בונה אמון כלכלי, או בצעד מחייב הלכתית, אלא בניסיון לצבור אהדה ולאחד את העולם המוסלמי תחת הדגל של הארגון. נשמע מופרך? אולי היום. אבל אם דאעש יצליחו להקים מדינה מתפקדת עם הסכם הפסקת אש, המטבע שלהם יכול להוות את הבסיס המוניטרי החדש (ישן) של האומה המוסלמית.

לא כל הנוצץ זהב

יש בעיות רבות עם קיום משטר מוניטרי המבוסס על מטבעות זהב וכסף. כל כך הרבה בעיות, למעשה, שהאנושות זנחה את השימוש היום יומי במטבעות כאלה הרבה לפני שזנחה את הזהב עצמו כבסיס מוניטרי.

אחת הבעיות, עבור התושבים המשתמשים במטבע, היא נטייתו של המנהיג "לסחוט" הכנסה נוספת על ידי דילול המתכת היקרה ממנו (מהלך המכונה Debasement, פיחות). כך, מפרסם השלטון כי הדינר הוא מעתה מטבע עם כמות נמוכה יותר של זהב בתוכו (נניח, חצי מהכמות המקורית) וישלם משכורות ותשלומים אחרים במטבעות החדשים והפחותים. לציבור המחזיק במטבעות ישנים יש בחירה, לשלם באמצעות המטבעות הישנים שיתקבלו לפי השווי החדש ולספוג צניחה של 50% בשווי הכסף שלהם, או לרוץ למטבעה הממשלתית, להתיך את המטבעות הישנים ולבקש לייצר מהם מטבעות חדשים, ולשלם מס (שנע בימים הטובים ההם בין 1-15%) בגין הטבעת המטבעות החדשים. בתקופת מלחמת מאה השנים ביצעו מלכי צרפת את המהלך הזה מספר פעמים בשנה וסחטו כמעט כל גרגר זהב מכספם של אזרחיהם.

חכמי הדת המוסלמים אוסרים, אמנם, בתכלית האיסור על ביצוע פיחות למטבע, אבל לשליטים המוסלמים בח'ליפות, במיוחד לבית עבאס, לא הייתה בעיה מיוחדת לדלל את שווי המטבע שלהם כדי לסחוט הכנסות נוספות למימון המלחמות. מטבע הכסף של האימפריה העות'מנית המוסלמית, ה-Akce, עבר דילול כה חריף במהלך השנים עד שבעת החלפתו לא נותרה בו כמעט מתכת יקרה. בכלל, בבואנו לבחון את היסטוריה עלינו לשים לב שקיומם של חוקים האוסרים על משהו מעיד על כך שהוא נעשה. אין טעם לחוקק חוקים נגד הלוואה בריבית אם אין אנשים הרוצים ומנסים להלוות בריבית, כפי שאין טעם לציין במפורש כי אסור לפחת את המטבע, אלא אם כן השליטים נהגו לפחת אותו.

לא רק בעולם המוסלמי: פרידריך הגדול מלך פרוסיה נהג, באמצעות בנקאי יהודי בשם אפרים, לפחת את מטבעות הזהב של מדינות זרות כדי לממן את מלחמותיו. המנהג היה כל כך ידוע לשמצה, עד שברחבי פרוסיה נפוץ השיר הבא, בהתייחס לדיוקן המלך על המטבעות: "מבחוץ זהב, מבפנים צואת מעיים – מבחוץ פרידריך, מבפנים אפרים".

בעיה נוספת עם מטבע מזהב היא שהמחירים של כל המוצרים בכלכלה זזים לפי מחיר הזהב העולמי. אם נסתכל על מחירי הזהב מתחילת 2010, למשל, נגלה תנודתיות מדאיגה: משנת 2010 עלה מחיר הזהב ביחס לדולר: 27% בשנת 2010, 10% ב-2011, ו-7% נוספים בשנת 2012. כל עליה בשווי הזהב משמעה ירידה במחיר של כל המוצרים (המיובאים, בכל אופן) כאשר הם נקובים במטבעות זהב. דמיינו לכם שבשנה האחרונה מחירי כל הרכבים ירדו ב-27%, נשמע לא רע. אבל מי הפראייר שיקנה מכונית היום אם בשנה הבאה דגם חדש של אותה מכונית מהיבואן יעלה לו כמעט שליש מחיר פחות? לא רבים. יהיו לא מעט אנשים שיעדיפו להימנע מצריכה, מה שיפריע לנהל סוכנות רכב רווחית. מה לגבי השכר של העובדים בסוכנות הרכב? אם אנו בעלי סוכנות רכב שמרוויחים השנה 27% פחות על אותה מכונית, איננו יכולים לשלם לעובדינו את אותו שכר. עליהם להסכים לקבל 27% פחות בשכר שלהם גם כן. יהיה מעניין לראות כיצד יגיבו מרבית בני האדם בשיחה עם הבוס שלהם שמסביר להם שהוא חותך שליש משכרם, אבל הם לא צריכים לדאוג כי שווי סל המוצרים הממוצע צנח גם הוא.

ובשנת 2013? שווי הזהב התרסק ב-28% ביחס לדולר. כל מחירי המוצרים מזנקים בשנה ב-28%. קשה מאוד להתנהל בכלכלה כזאת, וקשה מאוד לתכנן צעדים כלכליים או לחתום על חוזי שכר/רכש רגישים אם רמת המחירים שלנו רגישה כל כך. מה יקרה אם מחר תהיה שביתה במכרות הזהב בגאנה? מה יהיה אם ימצאו מכרה חדש ועשיר בוונצואלה? כל אירוע שכזה יכול להשפיע על רמת המחירים במשק שלי.

ומה לגבי חוסר אחידות במטבע? מטבע זהב שהוטבע לפני עשר שנים איננו זהה למטבע שהוטבע אתמול. במטבע הישן יש פחות זהב מכיוון שהוא נשחק מהשימוש במסחר היומיומי, ומשקלו יורד בהדרגה. לאנשים יש גם נטייה מעצבנת להוריד חתיכות קטנטנות של הזהב מהמטבע. האם מטבע מלפני עשור שווה בערכו למטבע חדש? האם יוכל כל תושב לסמוך על כך שמטבע הזהב שקיבל יתקבל במסחר בפעם הבאה? מה לגבי ביצוע רכישות גדולות, כמו רכישת בית או עסק? מה לגבי רכישת בית מלון? האם הקונה יביא שק של מטבעות זהב בבגאז' והם יבלו את יתרת היום בספירה וספירה חוזרת של המטבעות? לא סביר. הם יצטרכו מערכת בנקאית שתנפיק שטרות בנקאיים וצ'קים כדי לפשט את ההעברה, ואז הם יחזרו לסחור בנייר. מגובה בזהב, אולי. אבל נייר.

אז דינר הזהב, טוב למוסלמים?

התשובה תלויה במטרות הארגון מאחורי הנפקת המטבע, ומידת נכונותו לדבוק בתוכניתו לייצר ח'ליפות אסלאמית שדומה לזו שהתקיימה בתקופת הנביא. הארגון כבר "התפשר" על המצאות מודרניות שלא היו קיימות בימי הביניים, ביניהן חשבון הטוויטר של הארגון, כלי רכב, ונשק מתקדם. אין כל ערובה שהארגון לא ימציא "עוד כסף", פשוט, מנייר, לשימושים היום יומיים, שיעבוד במקביל למערכת דינר הזהב.

החיים בכלכלה שצמודה לזהב בעולם שאינו צמוד לזהב יהיו קשים לאזרח הפשוט (הם יהיו קשים אצל דאעש גם עם דולרים ודרכמות), ויסבלו משמעותית מאי-יציבות המחירים ומתנאים בעייתיים לקיום חוזים ולמסחר תקין. אבל, אם יש משהו שההיסטוריה הכלכלית מלמדת אותנו, זה שתנאים כלכליים רעים, אינפלציה ושוד מוניטרי לא מובילים בהכרח לסילוקו של משטר שמשתמש בכוח מזוין כדי לשמר את כוחו. ברחבי העולם יש לא מעט עמים שחיים תחת שלטון רודני שגונב ככל הניתן, ואף מדפיס ככל שמתחשק לו מכסף הנייר שברשותו, ולמרות ההתרסקות הכלכלית של מדינות אלו, השלטון נותר יציב במשך שנים ארוכות.

דאעש לא יקרסו בגלל דינר הזהב. התושבים שלהם אולי כן.

בלוג "תועלת שולית" עוסק במגוון נושאים מעניינים בתחומי הכלכלה, תיאוריה מוניטרית ופיננסים. מטרת הבלוג הינה להנגיש נושאים מורכבים בכלכלה לכלל האוכלוסיה.