בין היטלר וצ'רצ'יל: האם עמד להיחתם הסכם דרמטי בין פולין וגרמניה בראשית מלחמת העולם השנייה?

האם ממשלת פולין הגולה עמדה לחתום על הסכם חשאי עם גרמניה הנאצית בראשית מלחמת העולם השנייה, ואם היתה עושה זאת, כיצד היתה משתנה ההיסטוריה של המאה העשרים? בספר מרתק המבוסס על מחקר ארכיוני ביותר משש מדינות, חושף ההיסטוריון יעקב פלקוב את סיפורם עוצר הנשימה של שני סוכנים יהודים-פולנים שנאבקו זה בזה, תככים בתוך צמרת בעלות הברית ומגעים חשאיים חובקי עולם, שמאירים באופן אחר לגמרי את הסכסוך הגרמני-פולני ואת ראשית המלחמה הגלובלית שקרעה את העולם.

יעקב פלקוב, בין היטלר וצ'רצ'יל: שני סוכנים יהודים ומאמץ הביון הבריטי למנוע הסכם חשאי בין ממשלת פולין הגולה לגרמניה הנאצית (ירושלים: הוצאת מגנס, 2022).

"אל תשכח, אל תשכח את אשר עשו לו,
אל תשכח לאחד שמאה יכלו לו,
תֵרָצֶה לפניך, חמת מעטים.
ברוך אלוהי המתים".

נתן אלתרמן, שמחת עניים

הקטע הזה, מאת נתן אלתרמן, סיפורו של מגן על עיר נצורה שמבטא את עומק הייאוש ושאיפת הנקם היהודית, היה יכול להיכתב באותה מידה על ידי משורר פולני לאחר מלחמת העולם השנייה. המטייל בוורשה היום, ייתקל באינספור אנדרטאות לקורבנות של הנאצים, הקומוניסטים, המורדים הללו, גדוד המחתרת ההוא, הפרטיזנים האלמונים והצנחנים הפלונים. לפי הנראטיב הפולני שהתקבע לאחר המלחמה, פולין היתה קורבן אולטימטיבי ומדינה לוחמת הירואית בעת ובעונה אחת. זו שנאבקה ראשונה ברשע הנאצי, לא הסכימה להתפשר עמו מעולם ונכבשה על ידו. לא זאת בלבד שהקריבה את מיטב בניה, חיילים, מלחים וטייסים, במלחמה על האיים הבריטיים ולאחר מכן בחזיתות צפון אפריקה ואיטליה, פולין גם הקימה את "צבא הבית" (ארמיה קראיובה) אחת המחתרות היעילות ביותר במלחמת העולם השנייה. בסופו של דבר, באוגוסט 1944, פתחו הפולנים במרד אנטי-נאצי נגד כל הסיכויים ועמדו בפני צבאות גרמניה יותר זמן מאשר מדינות ריבוניות מסויימות. ובתמורה, כפי שתיארו אינספור סופרים והיסטוריונים פולנים לאחר המלחמה, קיבלה מדינתם סכין בגב. בעוד הנאצים השמידו את וורשה, בירתם התוססת והמעטירה, הסובייטים עמדו מנגד וחככו ידיים בסיפוק, ובעלי בריתם הבריטים מכרו אותם בדם קר לשלטונה האכזרי של ברית המועצות. לא קשה להבין מדוע הפולני הממוצע, שגדל על הנראטיב הקורבני הזה ורואה את תולדות ארצו כסדרה של קרבות הירואיים מחד ומזימות בגידה מאידך, לא מסוגל להבין את הסיפור היהודי שרואה בפולנים (או חלקם לפחות) רוצחי יהודים אנטישמים ומשקיפים מן הצד על השואה.

הסיפור הפולני מתבסס גם על הנחת יסוד שקטה נוספת, הגורסת כי הפלישה לפולין היתה השלב הראשון והבלתי נמנע באירוע המונומנטלי שידוע כ"מלחמת העולם השנייה". כלומר: מרגע שהיטלר חצה את הגבול הבינלאומי, התחילה המערכה הראשונה של סדרת אירועים בלתי נמנעים שיגררו את הגלובוס כולולמלחמה ההרסנית בתולדותיו. אמנם, במשך השנים ערערו היסטוריונים רבים, בפולין ומחוצה לה, על הסיפור הפולני הפשטני של "טובים מול רעים". אלו הדגישו, למשל, כי שיתוף הפעולה של פולנים רבים עם הנאצים, הן בביסוס הממשל הכללי, הן ברצח אחיהם והן ברצח יהודים, היה משמעותי הרבה יותר מאשר חשבנו בעבר, ואפילו יחידות של המחתרת עצמה שיתפו פעולה עם הנאצים באופן מקומי. מעטים יותר ערערו על הנחת היסוד השנייה של הסיפור הפולני, כאילו הסכסוך בין וורשה לברלין היה המערכה הראשונה, הבלתי נמנעת, במלחמת עולם.

יעקב פלקוב, היסטוריון מוכשר להפליא מאוניברסיטאות אוקספורד ותל אביב, הוא אחד מהחוקרים המעטים המערערים על שתי הנחות היסוד הפולניות גם יחד, תוך כדי טוויית סיפור היסטורי המתבסס על מסמכים היסטוריים נדירים. פלקוב, מומחה שאין כמותו בארכיונים השונים, קורא בשטף פולנית, רוסית, גרמנית ולטבית, ולכן יכול לבחון את החומר הראשוני ממלחמת העולם השנייה כפי שמעטים אחרים יכולים לעשות. בספרו החדש ופורץ הדרך, בין היטלר לצ'רצ'יל: שני סוכנים יהודים ומאמץ הביון הבריטי למנוע הסכם חשאי בין ממשלת פולין הגולה לגרמניה הנאצית, משלב פלקוב סיפור הרפתקאות וריגול עוצר נשימה שדלה מהארכיונים הבריטיים, הגרמניים והפולניים, עם מחשבות עמוקות שמערערות את עצם התפיסה שלנו של מלחמת העולם השנייה. הוא חושף כיצד סמסון מיקיצ'ינסקי, מבריח, פיקסר ופושע ממוצא יהודי, קיבל את העיטור הגבוה ביותר של פולין במלחמת העולם השנייה, לאחר שהבריח (תמורת תשלום דשן) מאות יהודים ואת בני משפחותיהם של בכירי הממשלה הגולה. בו בזמן, הוא היה מקורב לקציני אבוור (ביון צבאי גרמני), והצליח להשיג דרכון צ'יליאני שבאמצעותו נע ונד באופן חופשי באירופה הכבושה בידי הנאצים ומעבר לה. בשיא הקריירה שלו, סוף 1940 וראשית 1941, תיווך מיקיצ'ינסקי בין השגריר הגרמני בטורקיה, פרנץ פון פאפן, לבין פרופ' סטלינסלב קוט, אחד מבכירי המנהיגים הפולניים ויד ימינו של ראש הממשלה הגולה, גנרל ולדיסלב שיקורסקי.

אותם מגעים, משער פלקוב, עסקו בדיל דרמטי בין גרמניה לבין פולין: הרייך השלישי יעניק לפולנים מדינה עצמאית (אך כפופה לרייך) בחלק מהשטח שנכבש, ובתמורה תנטוש הממשלה הגולה (או לפחות הקבוצה של קוט ומקורביו) את לונדון ותעבור לוורשה. פולין תכרות ברית עם גרמניה נגד ברית המועצות, מהלך שיוציא את אוויר המלחמה מהבלון הבריטי ויוכל אולי להביא שלום לאירופה. אולם בעוד המגעים מתנהלים, טוען פלקוב, הבינו הבריטים את חומרת הסכנה. ביחד עם גורמים בביון הפולני שהתנגדו למיקיצ'ינסקי ולפטרונו, סטניסלב קוט, הם חטפו את המתווך מיקיצ'ינסקי מאיסטנבול, הביאו אותו לפלסטינה / ארץ ישראל ורצחו אותו שם בהאשמה (מופרכת לגמרי) של ריגול לטובת הגרמנים. זאת ועוד: החוקר והרוצח של מיקיצ'ינסקי, קצין הביון הפולני (גם הוא ממוצא יהודי) אדוורד שרקייביץ', המשיך לשתף פעולה עם הבריטים וכמעט חולל הפיכה שקטה בתוך הממשלה הפולנית הגולה, שמטרתה היתה לדחוק הצידה את ראש הממשלה ולדיסלב שיקורסקי ולהעלות במקומו מנהיג אחר, נוח יותר לבריטים. אולם מסיבות שונות איבדו הבריטים עניין בהפיכה ודאגו לפטר את שרקייביץ'. שני הסוכנים הפולנים יהודים – הרוצח וקורבנו  – נפלו שניהם לתהום הנשייה ביחד עם הדלתות המדיניות-פוליטיות שפתחו לזמן קצר.

ניהל מגעים מסוכנים: פרופ' סטניסלב קוט

"בפולין אין משתפי פעולה", התפאר כרוז של המחתרת, ארמיה קראיובה, בשנת 1945. "אצלנו אין האכה או קוויזלינג". אולם ההנגדה הזאת למנהיגי ממשלות הבובות בצ'כוסלובקיה ובנורבגיה אינה מדוייקת במאת האחוזים. מעבר לעובדה שהיו גורמים רבים בחברה הפולנית שאכן שיתפו פעולה עם הכובש הנאצי, בין אם ממניעים אופורטוניסטיים ובין אם מתוך שאיפה להגן על האוכלוסיה המקומית, פלקוב מראה שאפילו חוגי הממשלה הגולה שקלו להגיע להסדר עם הגרמנים, בעיקר בשנה וחצי הראשונות של המלחמה. בפרקים הראשונים, לדעתי החשובים והמעניינים ביותר בספר, הוא מציב את המו"מ שניהלו קוט והגרמנים, בתיווך מיקיצ'ינסקי, בהקשר אירופי רחב יותר. ב-1940, כאמור, אף אחד לא ידע בוודאות שתפרוץ מלחמת עולם שתסתיים בהשמדה של חלק מהמעצמות המשתתפות בה, ברית המועצות עדיין לא היתה מעורבת בלחימה, מעטים מאד חזו שתהיה שואה, ואפילו האלימות של הנאצים עדיין לא היתה זוועתית כפי שתהיה בשלבים מאוחרים יותר במלחמה. בשנת 1940 ניהלו הבריטים מגעים נרחבים עם קושרים גרמנים אנטי-נאצים, שדרשו להשאיר לרייך לפחות חלק מכיבושיו של היטלר, החליפו מודיעין עם וישי, ואפילו שקלו, בקצרה, לכרות שלום עם גרמניה הנאצית אחרי תבוסתה של צרפת. איאן קרשו מסביר שצ'רצ'יל דחה את האופציה הזאת בלב כבד, ורק בקושי הצליח לשכנע בכך את עמיתיו. אם כך, כיצד אפשר להאשים את הפולנים שרצו בסך הכל לנהוג כמו הצרפתים, הצ'כים ורבים אחרים, ולחסוך מעצמם לפחות חלק מזוועות הכיבוש?  אולם פלקוב אפילו מרחיק לכת יותר מכך. הוא חושב שאם הפולנים היו נענים להצעות הגרמנים – בין אם דרך המו"מ החשאי בתיווך מיקיצ'ינסקי או בדרך אחרת – התוצאה היתה טובה יותר לפולין ולעולם כולו. המדינה הפולנית היתה שומרת על עצמאות חלקית, לפחות, המוטיביציה למלחמה היתה דועכת גם מבחינת בריטניה, ואולי המלחמה הגרמנית-פולנית לא היתה הופכת למלחמת עולם. במקרה כזה, אולי גם השואה לא היתה מתחוללת וחייהם של מיליונים, לרבות פולנים ויהודים, היו ניצלים.

האם היה אפשר להציל את פולין או חלקה באמצעות הסכם? מפת המדינה הכבושה בידי גרמניה הנאצית

בין היטלר לצ'רצ'יל הוא ראשית כל ספר מרתק, שעלילתו עוצרת הנשימה שאובה כולה מארכיונים נסתרים ומתיקים שלא שזפתם עין אדם עד היום. מי שיקרא אותו יצא למסע בין מלונות מפוארים ברחבי אירופה, מפקדות מאובקות של קצינים בריטים וגולים פולנים, בתי מסתור בתל אביב, ורשתות ריגול שנפרשו בין לונדון, וורשה, איסטנבול וירושלים. כל המקומות הללו מתוארים ביד אומן, כאילו מצליח המחבר להחיות לרגע את העולם של מלחמת העולם השנייה על כל התקוות, האכזבות, התככים והאימה הטהורה שלו. כמו הטובים שבהיסטוריונים הוא לא מסתפק בהליכה בדרכים סלולות, ולא רק צולל לעמקי הארכיונים כדי להשיג מידע חדש, אלא דולה ממנו תובנות מאתגרות שגורמות לנו לחשוב מחדש על כל מה שאנחנו יודעים. החלק החזק ביותר שלו, לדעתי, הוא הדגש שבכל נקודת זמן היו הרבה מאד דרכים פתוחות, ומה שאנחנו יודעים על מלחמת העולם השנייה בדיעבד לא היה נכון בהכרח במהלכה, ואפילו לא שנה וחצי לאחר שהתחילה. פלקוב מראה את המציאות לא כנתיב אחד אלא כדרך יער מפותלת שעשרות שבילים יוצאים ממנה בכל נקודת זמן, חלקם מתעתעים, חלקם אמיתיים, ולעולם לא ברור איזה מהם יסתיים במבוי סתום. הוא גם מפליא לתאר את מורכבות היחסים בין המעצמות, וכיצד שחקנים כמו הפולנים – שנראו כלפי חוץ מאוחדים במלחמתם בכובש הנאצי – היו בפועל מסוכסכים עד כדי התנקשויות, רציחות ומלחמת אזרחים פנימית, ועד כמה היחסים בינם לבין מארחיהם הבריטים היו רעים הלכה למעשה.

אולם אני, באופן אישי, חולק על מקצת ממסקנותיו של פלקוב. לפעמים נראה שהמחבר אינו מבחין די הצורך בהבדל שבין מגעים וגישושים לבין הסכמים דיפלומטיים שעשויים לשנות מציאות קשה ומסלימה של מלחמת עולם. הביטו לרגע על הפוליטיקה הישראלית הנוכחית, בזמן המשבר הסופי של ממשלת בנט, וראו כמה גישושים בין מפלגות ופוליטיקאים מכל הקשת מתקיימים ומסתיימים בלא כלום. וזאת בתנאים של מערכת פוליטית דמוקרטית, לא של מלחמה אירופית או עולמית. הסיבה לכך היא שדיפלומטים ופוליטיקאים מגששים ובוחנים אפשרויות כל הזמן. זה תפקידם. אולם בכדי להביא משאים ומתנים בין יריבים מרים, כמו הגרמנים והפולנים, להסכמים של ממש, יש להתגבר על התנגדויות עזות של סיעות שאינן מעורבות בהסכמים.

אפילו אם השגריר הגרמני בטורקיה פון פאפן, אדם מתון באופן יחסי, היה מצליח להגיע להסכם עם קוט, האם היה מצליח להתגבר על הס"ס וכוחות קיצוניים אחרים שרצו לגרש את הפולנים ולהפוך את המדינה כולה ל"גן עדן ארי", והשפעתם על היטלר היתה רבה ועצומה? ומנגד, האם קוט היה יכול לשכנע את חבריו לממשלה הגולה, אפילו בתנאים הקשים של 1940, לוותר על חלקים ניכרים משטחי פולין ולהפקירם לשלטון כיבוש אכזרי? אנחנו יודעים שגורמים רבים בממשלה הפולנית סירבו, אפילו ערב מרד וורשה, כשגורלם היה תלוי בכך, לויתורים טריטוריאליים כלשהם לסובייטים במזרח פולין. מדוע שהיו מסכימים להפקיר את מערב פולין להיטלר תמורת הבטחות שנכתבו על הקרח? ואכן, קריאה זהירה בספרו של פלקוב מראה כי למרות שהיו לא מעט גורמים גרמניים ופולניים שרצו לבוא במגעים כלשהם, אלו היו בדרך כלל חד צדדיים, ונכשלו כמעט מיד לאחר שהתחילו כי אחד הצדדים (הגרמני או הפולני) סירב להמשיך עמם באופן רציני. במקרה אחד, זה של הקבוצה הפולנית הימנית-קיצונית חרש וחרב, מנהלי המשא ומתן נרצחו בידי חבריהם. דווקא על המגעים הכי דרמטיים, כביכול בין קוט לפון פאפן, המידע הארכיוני דל מאד, ואפילו פלקוב מודה, בהגינות רבה, כי קשה להסיק מסקנות יצוקות בסלע על תוכנם ורצינותם.

האם הוא היה יכול להגיע להסכם עם פולין? פרנץ פון פאפן

זאת ועוד: הניסיון ההיסטורי הממשי ממלחמת העולם השנייה מאיר באור ספקני גם את טענתו השנייה של פלקוב, כאילו הסכם בין הגרמנים לפולנים היה יכול לשמור מידה כלשהי של עצמאות פולנית ולהציל את וורשה מהרס ומחורבן, כפי שניצלו פריז ופראג. בהחלט יתכן. אולם מול עיני הקורא צריכה לעמוד גם הדוגמא של סרביה, שנחרבה במלחמת אזרחים וחוותה גל טרור גרמני אכזרי למרות שקמה בבלגרד ממשלת משתפי פעולה נאמנה למדי. בנוסף לכך, בסין הרחוקה התבצע מהלך מאד דומה לזה שפלקוב מייחס לקוט. ואנג ג'ינג-ווי, סגנו של מנהיג סין הלאומנית, חתם על הסכם סודי עם היפנים וטס לננג'ינג בכדי להנהיג ממשלת משתפי פעולה. הממשלה הזאת לא חסכה מסין אפילו לא דיוטה אחת של הרס וטרור בידי היפנים, וכמעט כל ההבטחות שניתנו לה הופרו, בין היתר בגלל שכוחות קיצוניים בצבא היפני הפעילו לחץ על טוקיו לכרסם בהסכמות לאחר שואנג ג'ינג-ווי שרף את הגשרים וכבר לא היתה לו דרך חזרה. החוקר תימוטי ברוק, שדווקא מתבונן באהדה על משתפי הפעולה הסינים, כותב שחיילי ממשלת הבובות לא רק שלא הגנו על העם, אלא שדדו, רצחו ואנסו באזורי הכפר בדיוק כמו היפנים (ולוחמי הגרילה הסינים הקומוניסטים והלאומנים).

השגות אלו, כמובן, אינן מפחיתות מערכו של בין היטלר לצ'רצ'יל, ולו כהוא זה. באמצעות מחקר ארכיוני שאין שני לו, חושף פלקוב סיפור מרתק שמאיר באור אחר לגמרי את תחילת מלחמת העולם השנייה, כפי שהיא נראתה בזמן אמת. בעיקר, הוא מראה לנו שבכל רגע היסטורי יש אינספור אפשרויות פתוחות, ולמרות הפיתוי לאחוז באמונות דטרמיניסטיות לאחר מעשה, בהיסטוריה שום דבר אינו קבוע מראש. ספר זה ראוי לו שיתורגם לאנגלית, פולנית, גרמנית וכל השפות הרלוונטיות האחרות, ויש לקוות שאכן כך יקרה.

שנוי במחלוקת: מתי אזרחים סובלים הכי הרבה מאלימות ופשע?

מדוע נוסק הפשע בחברה הערבית דווקא עכשיו, לאחר שהגיע לשפל זמני? יש הטוענים כי הצלחתה של המשטרה לפגוע בארגוני הפשע הערביים הגדולים יצרה חלל ששאב לתוכו כנופיות קטנות שרבו זו עם זו והגבירו את שיעור האלימות הרצחנית. מבט היסטורי משווה מראה לנו, ששערי הגיהנום נפתחים לאו דווקא כאשר עריץ אחד שולט בחייך, אלא אם איתרע מזלך לחיות באזורים שנויים במחלוקת בין מספר גורמים חמושים שדורשים ציות אך לא יכולים לספק ביטחון. ינשוף היסטורי לוקח אתכם למסע אלים במיוחד מהמשולש ועד לרוסיה וסין הרפובליקאית.

קטטה – תמונת אילוסטרציה. Credit: Shangarey, depositphotos.com

עד לפני עשרה ימים, היו סיבות רבות לאופטימיות בכל הנוגע לקמפיין המלחמה בפשע בחברה הערבית. נראה היה שתוכנית "מסלול בטוח" של סגן שר הבט"פ, יואב סגלוביץ', הכתה במשפחות הפשע הערביות הגדולות: נרשמה, למשל, עלייה בלכידת כלי הנשק ופיענוח מעשי הפשע, וירידה דרמטית (של 30 עד 50 אחוזים) במקרי הירי ובמעשי הרצח. חלק מראשי משפחות הפשע במגזר ירדו למחתרת ואפילו ברחו לחו"ל. עם זאת, בימים האחרונים, נראה שההישגים הללו מתחילים להתקזז ואפילו להתאפס, עם עלייה דרמטית במקרי הרצח בערים הערביות בדרום, בצפון ובמשולש. ניתנו לכך מספר הסברים. יש האומרים, למשל, שבחודש הרמדאן והימים האלימים שבאו אחריו, המשטרה התמקדה בעיקר בירושלים ובסיכול טרור, ו"הורידה את הרגל מהגז" במלחמה המתמידה בפשע ביישובים הערביים. עם זאת, הסבר אחד ספציפי צד את עיני במיוחד. במאמר של ג'וש בריינר ודיאא חאג' יחיא ב"הארץ" הועלתה הסברה שהעלייה באלימות קשורה דווקא בתוצאה לא רצויה של הצלחת המבצע המשטרתי. מפני שהמשטרה הצליחה לפגוע קשה בכנופיות הערביות הגדולות, שהיו אחראיות לחלק גדול מאד מהפשיעה, נפער חלל שלתוכו נכנסו כנופיות קטנות יותר, ידועות פחות לגורמי אכיפת החוק. כנופיות כאלו נוטות להיות אלימות אף יותר, מכיוון שהן סוללות את דרכן למעלה במאבק קשה ורווי דם נגד יריביהן. אם הסברה הזאת נכונה, הרי שיש לפתח תורת לחימה למאבק בכנופיות הקטנות, ובמידה מסויימת – להתחיל מהתחלה. נראה שמבצע משטרתי מוצלח למלחמה בפשע בחברה הערבית לעולם לא יהיה לינארי, אלא יתקדם בגלים של הצלחה וכישלון, גאות ושפל, במשך שנים רבות.

כדי לדעת האם הסברה הזאת נכונה אם לאו יש לקבל גישה יותר אינטימית משלי לנתונים משטרתיים. בלי לקבוע מסמרות בנושא הספציפי, יהיה מעניין להתבונן בהיסטוריה ובמקומות אחרים בעולם כדי להפיק תובנות אפשריות. רמז ראשון נוכל למצוא בכתביו של רורי מילר, שוטר, סוהר ואומן לחימה אמריקאי, שהתמחה בחקר הפשע והאלימות. מילר טוען כי האזורים המסוכנים ביותר לחיות בהם אינם אזורים שנשלטים על ידי כנופיות פשע יציבות, אלא דווקא שכונות שנמצאות "בקו החזית" בין ארגוני פשע שונים. אלו מהוות זירה למלחמות אכזריות בהן אזרחים חפים מפשע נפגעים על בסיס יומי.

שטח שנוי במחלוקת – תמונת אילוסטרציה. Credit: Monkey Business, depositphotos.com

לאחרונה, יצא לי להסתכל במסגרת מחקרי שלי במאמרים של אדוארד מקורד, אחד מגדולי ההיסטוריונים הצבאיים של סין בראשית המאה העשרים. מקורד, שחקר רבות את תופעת ברוני המלחמה (warlords) בסין הרפובליקאית, בחן לעומק את מעשי הטבח שביצעו צבאות ניצים שונים ברחבי המדינה הענקית. הוא הגיע למסקנה שאזורים שבהם ברוני מלחמה ספציפיים שלטו לטווח ארוך נטו להיות יציבים ורגועים יחסית. אין פירוש הדבר שהחיים בהם היו גן עדן. להיפך: שלטונם של רבים מברוני המלחמה היה כושל, עריץ ושרירותי, וחלקם אף נהגו לסחוט משאבים מהאוכלוסיה דרך קבע בכדי לממן את צבאותיהם. אולם ככל שברון מלחמה נשאר יותר זמן בשטח מסויים, כך היה לו אינטרס לדאוג לפוטנציאל הייצור של המחוז, לשקט ולשלום, בכדי שהאיכרים יגדלו אוכל, הפועלים ייצרו מוצרים והסוחרים ימכרו אותם. התעללות קשה מדי באוכלוסיה עלולה להוביל למרידות ובריחה של איכרים, כמו שחיטה של תרנגולת המטילה ביצי זהב. מעשי הטבח הגרועים ביותר התרחשו על ידי צבאות של ברוני מלחמה שהיו בתנועה, בעיקר בהתקפה או בנסיגה. באופנסיבה, חיילים שדדו מכל הבא ליד כתגמול על סבלותיהם. בנסיגה, הם רצו לשדוד על אחת כמה וכמה, בכדי להבטיח את עתידם הכלכלי אם הצבא יתפזר. בדיוק כמו אצל הצבא היפני ששלט בחלקים של סין בשנים מאוחרות יותר, מעשי ביזה כאלו היו יכולים להסתיים בקלות באקטים מזעזעים של הצתה, אונס וטבח. האזורים שסבלו הכי הרבה, לפי מקורד, היו האזורים השנויים במחלוקת, מכיוון שברוני מלחמה שונים נעו בהם הלוך ושוב, ועם כל "תנועה" כזאת האיכרים המקומיים עברו את הסיוט מחדש. כל מעבר של ברון מלחמה בכפר היה עלול להסתיים בטבח, או איך שכינו זאת בתקופה, "אסון צבאי" (bingzai). כלומר, עדיף לאיכרים שברון מלחמה אחד – לא משנה מי – ינצח את כל היתר. זה היה, לפי מקורד, אחד מסודות הפופולריות של מפלגת העם הסינית (Kuomintang) ולאחר מכן המפלגה הקומוניסטית. לצד אידיאולוגיה מלהיבה, הן יכלו להבטיח כיבוש קבוע ולכן שלו יחסית, אפילו אם שלטונן היה אף הוא עריץ ואכזרי.

תופעה דומה, ואף גרועה יותר, זיהה החוקר טימותי ברוק במחקריו על שיתוף פעולה של סינים עם הכובשים היפניים במזרח המדינה. הצבא הקיסרי היפני, כידוע לכולנו, היה אכזרי להפליא, וחולל באזורים הכבושים מעשי טבח מסמרי שיער, שלוו – כנהוג באזור – גם בהצתות ובאונס המוני של נשים בכל הגילים. ובכל זאת, היו סינים רבים, כולל אנשים הגונים ומכובדים בעיני עצמם, ששיתפו עם היפנים פעולה בהקמת ממשלי בובה מקומיים. הסיבה לכך, לפי ברוק, היתה שסינים רבים העדיפו יציבות על פני נקמה, ובשנים הראשונות של המלחמה נראה שרק היפנים היו מסוגלים להביא יציבות כזאת. הבעיה היתה שהם לא באמת הצליחו. בחלק גדול מהמקומות, אזורי הכפר התמלאו בלוחמי גרילה סינים מסוגים שונים. מכיוון שאלו נאלצו ליטול משאבים מהאוכלוסיה בכדי לשרוד (אפילו אם קראו לכך "מס מלחמה פטריוטי" או בכינוי מכובס אחר), בעיני רוב התושבים הסינים הם היו שודדים לכל דבר. כך, לפי ברוק, חיו הכפריים הסינים בפחד מתמיד ורעדו כאשר התקרבו אליהם אנשים חמושים מכל הסוגים: חיילים יפנים, שוטרים סינים משתפי פעולה, פרטיזנים ולוחמי התנגדות ממפלגת העם או מהמפלגה הקומוניסטית, שומרי ראש של עשירים מקומיים, או סתם שודדים – כל אלו לקחו מהם את גרגר האורז האחרון, ולפעמים הכו, אנסו או רצחו אותם. הבעיה העיקרית היתה שלא היתה דרך אמיתית לרצות את כל החמושים הללו, מפני שהם נלחמו אחד בשני. אם שיתפת פעולה עם היפנים, הפרטיזנים הגיעו להעניש אותך בלילה. אם נתת מזון לפרטיזנים בלילה, היפנים הגיעו להעניש אותך ביום. המצב הגרוע ביותר האפשרי הוא להיות לכוד בין הפטיש לסדן במצבים כאלו, שבהם כוחות הכיבוש דורשים ציות אך לא מסוגלים לספק ביטחון, בעוד לוחמי ההתנגדות דורשים נאמנות אך לא יכולים לספק הגנה. המצב הזה, כמובן, לא היה ייחודי לסין: אפשר לראות דינמיקה דומה גם בלוחמה הפרטיזנית נגד השלטון הנאצי בפולין ובברית המועצות.

דרשו ציות אך לא היו מסוגלים לספק ביטחון: חיילים יפנים בסין

לבסוף, מחקרו החלוצי של נהאוניהאל סינג, חוקר הודי שהתמחה בהפיכות צבאיות, מראה כיצד הדינמיקה הזאת משפיעה באופן ייחודי על התוצאות של פוטשים למיניהם. במהלך הפיכות צבאיות, הבחין סינג, הצדדים הניצים (ממשלה ומורדים) מעדיפים לפעמים לוותר ולהיכנע ולא להילחם עד הסוף. זאת מפני שהשחקנים השונים רוצים, בדרך כלל, לשלוט על המדינה ולא להרוס אותה במלחמת אזרחים ממושכת. לכן, ברגע שנראה שצד מסויים עומד לנצח, כל השחקנים הנייטרליים (למשל גנרלים שיושבים על הגדר) מצטרפים אליו ומכריעים בדרך כלל את גורל ההפיכה לשבט או לחסד. הטענה המעניינת של סינג היא שלא מדובר בהכרח ביתרון צבאי אמיתי. יתכן שצד מסויים (למשל נשיא רוסיה ילצין שהתמודד מול מורדים ב-1993) נמצא על סף הפסד אבל יוצר רושם מוטעה שהוא עומד לנצח, גורם לשחקנים מהססים להצטרף אליו וכך חוטף ניצחון ממלתעות התבוסה.

מכל הדוגמאות הללו עולה שהמצב הגרוע ביותר לאזרח הנורמטיבי הוא מאבק ממושך בין גורמים אלימים שונים המתחרים על נאמנותו ועל המשאבים שלו. האם זה המצב גם בחברה הערבית בישראל, לאחר היחלשות הכנופיות הגדולות והופעת ארגוני פשע בינוניים בחלל שהשאירו? לכך לא נוכל לספק תשובה וודאית. מה שבטוח הוא שמאבק בפשיעה מחייב סבלנות וסובלנות לעליות ומורדות. בהקשר זה, חשוב לא רק להגביר מאמצים ולגייס שוטרים נוספים, אלא גם לערוך רפורמות ארוכות טווח, כפי שעושה ממשלת בנט: לערב את מס הכנסה ורשויות אכיפה כלכליות אחרות במלחמה בפשיעה כדי לחלט רכוש, לתת למשטרה רשות לחפש נשק בלי צווים כאשר קיים מידע מודיעיני המצביע על הימצאו, להחמיר ענישה, להקל בדיני ראיות, ולבסוף גם לשפר את פעילות החינוך והפנאי לנוער מובטל ומשועמם. רפורמות כאלו יבטיחו שגם אם יהיו גלי הסלמה ונסיקה של אלימות עקב יצירת כנופיות קטנות והפיכתם של אזורים מסויימים ל"שנויים במחלוקת", אלו יהיו קצרים וניתנים לשליטה ככל האפשר.

"כולם אותו דבר": הבעיה של רע"מ ומאבק הפלגים בתוכה

אז מה למעשה הבעיה עם התנהלותה של רע"מ בקואליצית השינוי? התשובה טמונה בפער בין שני פלגים אידיאולוגיים שעד עתה שיתפו פעולה, אולם בחודשים האחרונים החלו להתרחק זה מזה. ינשוף פוליטי-מדיני על אסכולת "כולם אותו דבר", הקשיים שבפוליטיקה פרגמטית ומשל על מלך שהורה לנתיניו לסחוב זבל.

מנסור עבאס חותם על ההסכם הקואליציוני – קרדיט: מפלגת רע"מ

בבלוג הזה, כתבתי מספר פעמים שהצטרפותה של רע"מ לממשלת השינוי היא הישג היסטורי של הפוליטיקה הישראלית. כיום, כולנו יכולים לראות את הפירות של ההישג הזה. השיתוק הפוליטי הנצחי, שנבע מחוסר היכולת לשתף פעולה עם המנדטים הערבים, רוכך במידת מה, ביחד עם רע"מ הצליחה הממשלה להעביר תוכניות יעילות למלחמה בפשיעה (מקרי הרצח ביישובים הערביים ירדו ב-30% ומקרי הירי ב-40% יחסית לתקופה המקבילה אשתקד), ואף לקדם תוכנית חומש לסגירת פערים ולשיקום תשתיות במגזר הערבי. ובניגוד לחששות של רבים, רע"מ לא בלמה באמת אף צעד בטחוני חשוב למלחמה באיראן או בטרור.

ובכל זאת, הפעם לא הייתי רוצה לדבר דווקא על היתרונות וההישגים בכניסתה של רע"מ לקואליציה אלא על הקשיים, הבעיות והמכשולים שעלולים להדוף את הפרוייקט כולו אחורה. כוונתי אינה לבקלאש, מסע ההסתה של בנימין נתניהו ושותפיו על "מס עבאס" ועל "תומכי טרור", שכבר הביא לגל גזענות חסר תקדים בפוליטיקה הישראלית, אלא על בעיות שקשורות בהתנהלות של רע"מ עצמה. חרף כל הישגיה, ובמיוחד בחודשים האחרונים, המפלגה האסלאמית מתקשה להתנהל כחברה מן השורה בקואליציה, ומנסור עבאס אף מתקשה להשיג את אצבעותיהם של חבריו לשורה ארוכה של הצעות חוק ממשלתיות. ההתנהלות הבעייתית הזאת, שעלולה לכרסם משמעותית בהישגיה של רע"מ ולהרתיע מפלגות ציוניות משיתוף פעולה עמה בעתיד, קשורה, לדעתי, לתופעה שלא מרבים להסתכל עליה בציבור היהודי. ברע"מ יש שלושה פלגים, שונים זה מזה מבחינה אידיאולוגית. האחד התנגד לכניסה לקואליציה, מסיבות דומות לאלו של שאר המפלגות הערביות, ולכן נדחק לשוליים כבר בהתחלה. שני הפלגים האחרים תמכו בהצטרפות לקואליציה ובאסטרטגיה של מנסור עבאס, אולם אף פעם לא היו זהים זה לזה מבחינה רעיונית ואידיאולוגית. בתחילת הדרך, ההבדלים ביניהם לא היו משמעותיים מבחינה מעשית, אולם לאחרונה, הקרע ביניהם הולך וגובר. אותו הקרע מצריך הכרעה פוליטית, שרע"מ הולכת ומתקרבת אליה.

גישה של שותפות: ראיון של מנסור עבאס לד"ר מיכאל מילשטיין בכנס אוניברסיטת רייכמן

אולם בטרם נדון בשני הפלגים, אותם נכנה לשם הנוחות פלג הפייסנות ופלג "כולם אותו דבר", יש לדבר על הרקע – הויכוח בחברה הערבית בכל הנוגע לכניסה לקואליציה – שהשליך את רע"מ האסלאמית, דווקא היא, לתפקיד שפן הניסויים הראשון באקספרימנט פוליטי חסר תקדים.

בשנים האחרונות, כל אלו מאיתנו שהתעניינו בפוליטיקה הערבית בישראל הביטו בתדהמה על פרדוקס נמשך. מצד אחד, הסקרים הראו באופן עקבי שרוב משמעותי בציבור הערבי מעוניין שנבחריו ייכנסו לקואליציות ציוניות כשותפים מן השורה, ומצד שני, המפלגות הערביות התנגדו נחרצות לאפשרות כזאת. בסנטימנט פוליטי כללי של ציבור ישנה תמיד בעיה מבנית: קשה לתרגם אותו לכוח פוליטי. הסקרים אולי הראו שרוב הציבור הערבי תומך בכניסת נציגיו לקואליציה, אולם בשל סדרי עדיפויות, פוליטיקת זהויות ואינטרס עדתי, הוא הצביע עבור המפלגות הערביות אפילו אם לא עשו זאת. בדרך כלל, המצביע הערבי העדיף מפלגה ערבית, לא ציונית, שתייצג את האינטרסים שלו, גם אם היה חלוק עליה בשאלת הכניסה לקואליציה. הפוליטיקאים עצמם הושפעו לאו דווקא מהרוב הדומם, אלא מחוגי משכילים, בעלי דעה ופעילי מפלגות שמטבעם הם יותר רדיקלים. כל אלו התנגדו נחרצות ל"בגידה בעם הפלסטיני" ולכל שיתוף פעולה קואליציוני עם מפלגות ציוניות. הקושי של הרשימה המשותפת להמליץ על מועמדי המרכז-שמאל לראשות הממשלה בפני הנשיא, או אפילו לחתום על הסכם עודפים עם שותפתם האידיאולוגית הקרובה ביותר, מרצ, הדגים זאת כאלף עדים.

כביכול, היה אפשר לפתור את הבעיה על ידי הקמת מפלגה ערבית חדשה, שתייצג את האינטרסים העדתיים של בוחריה על ידי סחר-מכר פוליטי ונכונות להצטרף לכל קואליציה שתמלא דרישות מסויימות, מודל שדומה לאסטרטגיה של המפלגות החרדיות לפני שקשרו את עצמן סופית למחנה נתניהו. זו היתה האסטרטגיה של מוחמד דראושה שהקים את מפלגת מען, מפלגה שהיתה מוכנה להכיר בישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ולשבת בכל קואליציה תמורת דרישות מגזריות. אולם כפי שגילה דראושה, אחוז החסימה הגבוה בישראל כמעט לא מאפשר להקים מפלגות חדשות, ואפילו בסקרים הפנימיים הוא מעולם לא הצליח לעבור את סף 80,000 המצביעים. במצב שכזה, גם מצביעים שתומכים בעמדותיו היססו לבחור בו פן יבזבזו את קולם. בסופו של דבר, דראושה ויתר ונבלע בתוך המשותפת.

תקף את המשותפת אך בסופו של דבר נבלע בתוכה: מוחמד דראושה

הכישלון (הידוע מראש) של מען הבהיר את מלכוד 22 שמנע שינוי פוליטי בחברה הערבית. שינוי שכזה לא יכול להגיע מתוך מפלגה חדשה, אולם באותה מידה, קשה לו להגיע גם מהמפלגות המבוססות, שלכודות בכבלי העבר, התקדים ועמדותיהם של החוגים הפוליטיים המשפיעים. זאת ועוד: התבטאויות העבר הלאומניות של רוב מנהיגיהן המבוססים, שהביעו סימפטיה למאבק הפלסטיני ובמקרים מסויימים אפילו למאבק מזויין, המאיסו אותן על הציבור היהודי וסייעו לנתניהו לתחזק את קונצנזוס החרם נגד שיתוף פעולה עם ערבים באשר הם.

מי שניסה לרבע את המעגל הזה היה, בסופו של דבר, מנהיג רע"מ מנסור עבאס. בניגוד לדראושה, עבאס ניסה לרתום לפרוייקט ההצטרפות לקואליציה את אחת מהמפלגות הערביות הותיקות ביותר ומאחוריה, את כוחה הציבורי והדתי של התנועה האסלאמית הדרומית. הוא הצליח להתגבר על הקשיים הפנימיים, ועל האופוזיציה הפנימית שדבקה בדרכה של הרשימה המשותפת והתנגדה לכל ויתור למיינסטרים הציוני, באמצעות קואליציה בתוך התנועה. לצדו של עבאס ניצבו כמובן חברי התנועה הפרגמטיים והמצביעים החדשים שתמכו בדרכו, אבל לא רק הם. מי שהעניקו לו את הרוח הגבית, התמיכה הפנימית מול האופוזיציה ולבסוף את היכולת לרתום את המפלגה לפרוייקט שלו, הם חברי פלג שמרני שאני מכנה אסכולת "כולם אותו דבר". אנשים כאלו, שנציגיהם הבולטים ביותר הם יו"ר המפלגה לשעבר שייח' אבראהים צרצור וראש הלשכה המדינית אבראהים חיג'אזי, מנוכרים לחלוטין למיינסטרים הציוני בישראל ומחזיקים בעמדה לעומתית (אם כי שומרת חוק) כלפי המדינה. בניגוד לחד"ש וגורמים אחרים ברשימה המשותפת שדוגלים בשותפות, ולו מסוייגת, עם השמאל הישראלי העמוק, אסכולת חיג'אזי וצרצור ברע"מ מחזיקה בעמדה לפיה כל הציונים דומים זה לזה. "הברירה היא בין מושחת ומושחת ובין גזען וגזען", אמר חיג'אזי, "מבחינתנו כולם מושחתים באותה מידה." ח"כ וליד טאהא ייצג היטב את עמדתה של אותה האסכולה כאשר הצדיק את ההצטרפות לקואליציה בטענה שהערבים אינם יכולים לחכות עם זכויות האזרח שלהם עד שהציונים יחזרו בהם מדרכם הרעה וישתנו באופן מהותי. "הם [הציונים]", הדגיש טאהא, "לא עומדים להשתנות." ואם כך, מה הבעיה להצטרף לקואליציה, בין אם ימנית ובין אם שמאלנית, שתעניק מספיק ויתורים לציבור הערבי?

קטעי הראיון הזה עם אבראהים חיג'אזי מבהירים היטב את המתח ההולך וגובר בין אסכולת הפיוס של עבאס לבין אסכולת "כולם אותו דבר" שתמכה בו למשך כברת דרך. חיג'אזי מוכן לסחר מכר עם הקואליציה, כולל עם הימין, אבל מתוך עמדה פלסטינית לאומנית של עוינות בסיסית לכל המיינסטרים הציוני. צעדי ההתקרבות של עבאס שמים אותו בפוזיציה בלתי נוחה יותר ויותר, דבר המשתקף היטב בראיון.

אבל עם הזמן, מספר בעיות עלו על פני השטח. ראשית כל, רע"מ גילתה במהירות שלא די בכך שהיא רוצה להצטרף לקואליציה. המפלגות הציוניות – לרבות מפלגות ימין כגון ימינה ותקווה חדשה – צריכות להיות מוכנות לשבת איתה. לפיכך, מנסור עבאס ביצע סדרה ארוכה של צעדי התקרבות למיינסטרים הציוני. הוא הוקיע טרור ואלימות, גינה פיגועים בשפה חריפה (כולל נגד מתנחלים ובתוך השטחים, דבר חסר תקדים בפוליטיקה הערבית בישראל), ביקר בית כנסת שרוף בלוד לאחר פרעות מאי 2021, ואפילו הכיר בישראל כמדינה יהודית. הצעדים הללו לא היו רטוריים גרידא. הפסיכולוגיה החברתית מלמדת אותנו, שככל שבני אדם מתמידים בקו התנהגות כלשהו, כך הם הופכים מחוייבים לו גם מבחינה רגשית. ככל שעבאס ותומכיו בתנועה נסחפו לכיוון השותפות המפוייסת, כך הפכו להיות מחוייבים יותר לאידיאולוגיה של התקרבות לציבור היהודי, כמובן תוך כדי שימור זהותם הייחודית, הערבית-אסלאמית (לניסוח מסודר של עמדות האסכולה הזאת ראה מאמרו של מיכאל מילשטיין על הגותו של סובחי ריאן, כאן). פלג "כולם אותו דבר" של חיג'אזי וצרצור חרק שיניים בהתחלה אך הסכים לשתף פעולה כסוג של מחיר פרגמטי, אולם עם הזמן גילה אי נוחות הולכת וגוברת. דבר אחד הוא לעשות עסקים עם הציונים מעמדה של ריחוק מסוייג, אבל דבר אחר לגמרי הוא להתקרב אליהם באמת, אפילו בגישה של שותפות נבדלת. קו פרשת המים עבור רוב אנשי האסכולה הזאת היתה ההכרה של עבאס בישראל כמדינה יהודית. יש גבול עד כמה אפשר לוותר על אידיאולוגיה מסיבות פרגמטיות, ויש גבול למספר הקווים האדומים שאפשר לחצות. כלומר, ככל שהשותפות של רע"מ בקואליציה העמיקה, כך העמיק גם הפער בין עבאס לבין בעלי בריתו הפנימיים מאתמול.

הקרע הפך אפילו לחריף יותר ככל שההטבות לציבור הערבי התעכבו בגלל תהליכים בירוקרטיים במשרדי הממשלה. רע"מ גילתה שלא מספיק להשיג תקציבים, אלא יש צורך בשהות מתמשכת בקואליציה ובפיקוח מתמיד בכדי לזרז את הגעתם ולקבל אותם בפועל. כל אלו הצריכו גם איומים טקטיים (בכך התמחה ווליד טאהא) וגם יחסי עבודה טובים עם השותפים (זה היה תפקידו של מנסור עבאס). הכפילות הזאת אפשרה לפלג ההתקרבות ולפלג "כולם אותו דבר" להמשיך לחיות זה עם זה במשך כמה חודשים נוספים. הבעיה היתה בפעילות הפרלמנטרית בפועל. פלג "כולם אותו דבר" לא הפנים באמת את מושג המשמעת הקואליציונית. מבחינתו ומבחינת אנשיו, אם נשתמש במשל ידוע של הרמב"ם, השותפות עם הקואליציה היתה כמו צו של מלך שמורה לאחד מנתיניו לסחוב זבל. הנתין, שמתעב את התפקיד הבזוי אך מחוייב לפקודת המלך, מנסה לגעת בשקים המצחינים רק בקצה ידיו ולעשות את המינימום הנדרש ממנו. הדבר התבטא במיוחד בהצבעות על חוקים בטחוניים, כאלו שקשורים לחיילי צה"ל, או חוקים אחרים שבעייתיים מבחינת האידיאולוגיה של רע"מ (למשל קנאביס רפואי). לפעמים עבאס הצליח להשיג פשרות עם הקואליציה ולכפות על חברי סיעתו המרדנים להתיישר, ולפעמים גברו הקולות המיליטנטיים. תוצאת הפשרה היתה שרע"מ ניצלה הרבה יותר מדי את האשראי שהוקצה לה, התנגדה ליותר מדי הצעות חוק (או ניסתה לסחוט ויתורים נוספים עבורן) ובכך הקשתה מאד על שותפיה. המתח הגיע לסף שבירה השבוע, עם ה"התלבטות" הממושכת של רע"מ בכל הנוגע להארכת תקנות יו"ש. שר המשפטים גדעון סער אמר, בצדק מבחינתו, שמי שלא מאשר את אותן תקנות, שאינן אלא המשך הסטטוס קוו, ככל הנראה אינו מעוניין בקיום הממשלה. רע"מ נדחפה להכרעה בין פלג ההתקרבות של עבאס ובין פלג "כולם אותו דבר" של בעלי בריתו/יריביו.

ואכן, בסוף השבוע הזה דיווח מוחמד מג'אדלה באולפן שישי (3.6, החל מדקה 17:12) שמנסור עבאס הפנים את אזהרותיהם של שותפיו הקואליציוניים, ומעוניין לערוך שינוי יסודי בהתנהלותה של רע"מ, דבר שפירושו תמורה משמעותית באיזון בין שני הפלגים. מעתה יצביעו חברי הכנסת של התנועה האסלאמית עם הקואליציה בלי להתמקח ולדרוש תמורה על כל חוק "בעייתי", לפחות כל עוד לא מדובר בשינוי בסטטוס קוו. חברי כנסת סוררים יענשו בחומרה בסקנציות פרלמנטריות ואחרות. במילים אחרות, עבאס סוף סוף הכריז על פרידה מאסכולת "כולם אותו דבר". השאלה האם הוא לא איחר את המועד נותרת עדיין פתוחה.

לו הייתי פוגש פיה: משאלות לשינוי הפוליטיקה הישראלית

אם הייתם פוגשים פיה שמציעה לכם לשנות את הפוליטיקה הישראלית כאוות נפשכם, מה הייתם מבקשים ממנה? הנה הבקשות הצנועות שלי: במקום זנב חזיר לאמסלם, אף פינוקיו לנתניהו או שבעים מנדטים למפלגה בראשותי, הייתי מסתפק באופוזיציה עניינית, בחירות כל ארבע שנים בלבד, סוף לעריקים ולחרמות הפוליטיים, שיח רלוונטי לנושאים שעליהם מדברים, ותקשורת צולבת שלא תיתן לפוליטיקאים להתחמק עם שקרים פשוטים וגלויים.

credit: Majorgaine, deposithotos.com

לו הייתי פוגש פיה שמציעה לי מספר משאלות הקשורות לשינוי הפוליטיקה הישראלית, הייתי נמנע מבקשות כיפיות כמו זנב חזיר לדודי אמסלם, אף פינוקיו לנתניהו או שבעים מנדטים למפלגה בראשותי, ובמקום זה מבקש כמה שינויים מבניים די ריאליסטיים. כל אחד מהם בנפרד, ובוודאי כולם ביחד, יוכלו לשפר את חיינו כאן באופן משמעותי, בלי קשר למפלגה שבה אנו תומכים, בתנאי אחד פשוט: הדברים הנ"ל ידברו רק לליבם של אנשים שהטוב הכללי חשוב להם יותר מהצלחתם של מנהיג, מחנה או מפלגה מסויימים.

אופוזיציה עניינית: בזמן האחרון, מנסים רבים להצדיק את מדיניות הליכוד להצביע נגד כל הצעות החוק של הממשלה, בלי שום קשר לתוכנן, ב"אמיתה" המובנת מאליה שתפקידה של האופוזיציה להפיל את הממשלה על ידי הכשלת כל יוזמותיה. אין דבר מסוכן ומופרך מזה, ועצם העובדה שהרעיון המוזר הזה קנה לו אחיזה בלבבות מראה עד כמה חולה הפוליטיקה הישראלית. בפועל, תפקידה של אופוזיציה לאומית ואחראית אינו "להפיל את הממשלה" (מי אמר שבחירות בכל חודשיים הן אינטרס לאומי?) אלא להציב לממשלה אלטרנטיבה רעיונית, פוליטית ואידיאולוגית. כמובן שזכותה וחובתה של האופוזיציה היא להצביע נגד חוקים שנוגדים את השקפת עולמה, כאלו שבעיניה הם רעים, בזבזבניים, מזיקים או לא יכולים להשיג את מטרתם. טבעי שאופוזיציה שמאלית מבחינה כלכלית, למשל, תצביע נגד הפרטות, ושאופוזיציה שדוגלת בשוק חופשי תתנגד לרגולציה מוגזמת לטעמה. אף אחד לא ילין על מפלגה שתומכת בארץ ישראל השלמה שתצביע נגד מתן שטחים לפלסטינים, או על מפלגת שמאל מדיני שתתנגד לבנייה בהתנחלויות. טבעי גם שיש חילוקי דעות אידיאולוגיים ומעשיים בנושאים לוהטים כמו ביקורת שיפוטית, סמכויות היועץ המשפטי לממשלה או מדיניות הגירה. כמו כן, החיים הפוליטיים מורכבים. לפעמים מפלגות, בקואליציה ובאופוזיציה, מתפשרות על חוקים שחשובים להן ומצביעות נגדן מתוך פשרה עם מפלגות אחרות: אנחנו נוותר על חוק X, ותמורת זה תתנו לנו להעביר את חוק Y שחשוב לנו אפילו יותר. בוודאי שזכותה של האופוזיציה גם להפיל את הממשלה באי אמון קונסטרוקטיבי ולהחליף אותה בממשלה שתיישם מדיניות חלופית.

מה שאינו לגיטימי הוא להכשיל יוזמות של הממשלה שטובות אפילו לדעתה של האופוזיציה, רק כדי להטריל, לערער ולסכסך. פעם, היתה בכנסת ועדה שנקראה "ועדת ההסכמות", שנועדה בדיוק בכדי להעביר בהסכמה חוקים שטובים לעם ישראל הן בעיני הקואליציה והן בעיני האופוזיציה. הליכוד, שהמאבק שלו בממשלה הפך מזמן לסוג של מלחמה טוטלית מטופשת, מוכן להצביע גם נגד חיילי צה"ל, ניצולי שואה, אמהות חד הוריות ויתר ציבורים שהוא כביכול רוצה את טובתם, רק בשם המלחמה הזאת. אם כל הצדדים יאמצו את האידיאולוגיה המסוכנת הזאת, חקיקה טובה תיפול קורבן למאבקים מחנאיים ופוליטיים, והזירה הציבורית שלנו תהפוך ליעילה פחות ומורעלת יותר. אני יודע שמגיבים מסויימים יטענו כנגדי ש"זו ממשלה אנטי ציונית מסוכנת שמחריבה את מדינת ישראל". מנגד, אענה שכמעט כל אופוזיציה אומרת שהממשלה מחריבה את מדינת ישראל. אנחנו צריכים לנהל את המאבק הפוליטי שלנו באופן מושכל מעבר לסיסמאות ילדותיות כאלה.

בחירות כל ארבע שנים בלבד: יש סיבה שבדמוקרטיה בחירות נקבעות כל ארבע שנים ולא כל חצי שנה. הלופ האינסופי של בחירות הכניס את ישראל לטלטלה ולשיתוק, בין היתר בגלל תרבות החרמות הפוליטיים, והגיע הזמן לשים לכך סוף. ממשלה חלופית – רק באי אמון קונסטרוקטיבי של 61. חוק לפיזור הכנסת – רק במקרים נדירים ביותר שנקבעים מראש, או בהסכמה של 80 מבין חברי הכנסת. באופן רגיל, כנסת לא אמורה להיות מוסמכת לפזר את עצמה.

נמאס מבחירות כל שנה. הבחירות הבאות צריכות להיות רק ב-2025 ולא דקה קודם לכן.

סוף לעריקים: כשבוחר ישראלי הולך לקלפי ומשלשל פתק, הוא לא בוחר בחבר כנסת ספציפי אלא במפלגה שאמורים להיות לה קו פוליטי קוהרנטי ואסטרטגיה פוליטית מסויימת. חברי הכנסת שמקבלים מקום על מושב עור הצבי, עושים זאת רק בשל מחוייבותם לקו המפלגתי. אין אצלנו בחירות אזוריות, ומעטים מאד מצביעים למפלגה בגלל פוליטיקאי ספציפי. הימצאותם של טיפוסים כמו אפרים גור, אברשה שריר, עמיחי שיקלי, עידית סילמן, אורלי לוי-אבקסיס וע'ידא רינאווי-זועבי הופכים את המערכת הפוליטית למבולגנת ובלתי אפשרית. אם למפלגה שלי, למשל, יש שמונה מנדטים, לא הצבעתי למפלגה אחת אלא לשמונה מפלגות שונות שכל אחת מהן מנהלת בפועל קו עצמאי. הליכוד, שבמשך ארבע מערכות בחירות רצופות לא הצליח להשיג כאן רוב, התרגל "לגנוב" אותו באמצעות ציד עריקים. כך, המערכת הופכת לכאוטית ובלתי יציבה באופן אינהרנטי.

העונשים שהמערכת מציעה כרגע נגד עריקים אינם מספיקים בכדי להרתיע ולמנוע את התופעה. לכן אני מציע שחבר כנסת שמוכרז כפורש לא רק יסבול סנקציות בכנסת הבאה, אלא ייחשב כמי שהתפטר מהכנסת, והבא אחריו ייכנס ברשימה. כך אי אפשר יהיה להשפיע על המאזן הפוליטי בין המחנות באמצעות ציד עריקים בזוי. זאת אלא אם יש פילוג אידיאולוגי אמיתי ברשימה ושליש ממנה (חצי במפלגות קטנות) מחליט לפרוש. ומה עם מפלגות שלמות שהפרו את הבטחות הבחירות שלהם? מכיוון שאף אחד לא יודע מה יהיו יחסי הכוח אחרי הבחירות, אין מפלגה שלא מפרה הבטחות בחירות (ולו מפני שההבטחות האלה לרוב אינן ריאליסטיות). אם הבוחרים לא מרוצים, הם יוכלו להעניש את המפלגה בפעם הבאה.

סוף לתרבות החרמות הפוליטיים: על כך כבר דיברתי בינשופי עבר, ואין טעם להרחיב. מי שרוצה מוזמן לקרוא כאן.

נאומים רלוונטיים לנושא: פעם, יצא לי לבקר בפרלמנט הבריטי ולצפות בדיון בנושא כלכלי כלשהו. הקואליציה והאופוזיציה, כמובן, לא היו נחמדות זו לזו, והדיון היה סוער מאד, כולל קריאות ביניים. עם זאת, כולו היה ענייני ורלוונטי, ואפילו כשהוא הידרדר לעקיצות ועלבונות, אלו עסקו בעמדות הממשלה והאופוזיציה בכל הנוגע לנושא הנדון. כך, הדיון התקדם, ובסופו של דבר יכולת לראות שהעמדות הסופיות של כל המשתתפים אינן זהות לעמדות הפתיחה שלהם. מי שרואה דיון בכנסת, בין אם במליאה ובין אם בועדות, ישים לב ש-99% אחוז מהנאומים לא קשורים אפילו ברמז לנושא שעליו מדברים. אם רוצים להפוך את הדיון הציבורי שלנו לענייני, צריך להרגיל חברי כנסת שאם יש נושא לדיון, מדברים לפחות בעיקר, אם לא רק, עליו. במיוחד, צריך לשים סוף לאלו שמפריעים לנואם בקריאות ביניים בכל רגע עד שהוא לא יכול להוציא שתי מילים רצופות ולהעיף אותם תוך דקה בשלוש קריאות. יו"ר הישיבה צריכה לעודד דיון ענייני, ולגלות אפס סובלנות לבריונים ופרובוקטורים למיניהם.

מישהו יכול להסביר לי איך זה קשור להצעת חוק חדלות פרעון ושיקום כלכלי? נאום טיפוסי של דודי אמסלם

תקשורת צולבת: לבסוף, אלפי מילים נשפכו כבר על השטחיות של התקשורת שלנו, ולדעתי, אפילו הכתבים הפוליטיים הטובים ביותר אינם נקיים מאשמה. אלו כל כך ציניים, עד שהם אינם טורחים – כמעט אף פעם – לעמת פוליטיקאים עם שקרים בוטים וגלויים, ופשוט ממשיכים הלאה לנושא הבא בראיון. הייתי רוצה לראות מראיינת שלא תניח לעי'דא רינאווי-זועבי, עד שתסביר מה השתנה מאז יום שלישי, שבו שיבחה את הישגי הקואליציה בנאום בכנסת, עד יום חמישי – שאז פרשה. ההלוויה של שירין אבו עאקלה? אבל זו היתה כבר לפני שבועיים! בוקר טוב, גברת סילמן. האם את יכולה להסביר מה בדיוק השתנה מהתקופה שבה תמכת בקואליציה באופן פעיל ואף הובלת אותה, והצדיק את פרישתך? ולא, למלמל פסוקים זו לא תשובה. הייתי רוצה לראות מראיין שמעמת את ישראל כ"ץ עם דבריו על נתוני הצמיחה, הגרעון והאבטלה בתקופת נתניהו עם הנתונים המתועדים האמיתיים, ולא לתת לו לעבור לשאלה הבאה עד שהוא מתמודד עם הסתירות. יהיה נחמד גם לראות כתב שיעמת את אוסאמה סעדי, איימן עודה או אחמד טיבי עם הירידה בהיקף הפשיעה במגזר הערבי, ויתעקש לשאול אותם איך זה מסתדר עם טענתם שהממשלה הנוכחית לא עושה כלום בנושא. תקשורת נשכנית כזאת לא תמנע אמנם שקרים של פוליטיקאים, אבל לפחות תקשה עליהם לעשות זאת מהמקפצה כפי שקורה בימינו אלה.

אלו השינויים שהייתי מבקש מהפיה הפוליטית ההיפותטית שהזכרתי. אבל מכיוון שבמציאות לא יוצא לי לפגוש פיות חוץ מאשתי, נאלץ להסתפק במאבק ציבורי ארוך בכדי להפוך את הפוליטיקה שלנו לעניינית יותר, ובעיקר, רעילה וילדותית פחות.

האסטרטגיה של חמאס

אז מה, למעשה, האסטרטגיה של חמאס? כיצד הכניס אותנו למלכודת, ומה היו הטעויות שגרמו לכך? ינשוף צבאי-אסטרטגי על אסטרטגיית "איחוד הזירות" של סאלח אל-ערורי, ומה אנחנו יכולים לעשות בכדי להתמודד מולה.

סאלח אל-ערורי – מנהיג הזרוע הצבאית של חמאס בפועל. Credit: Tasnim News Agency, Wikimmedia Commons, CC-BY-SA 4.0

מי שיודע את האויב, וגם יודע את עצמו – לא יעמוד בסכנה אפילו במאה קרבות

סון דזה, אמנות המלחמה

אם אתם רוצים לשים לב לדמות אחת מרכזית שעומדת מאחורי אירועי ההסלמה האחרונים בגדה ובירושלים, אני מציע לכם לשים לב לסאלח אל-ערורי, סגן מנהיג הזרוע הצבאית של חמאס ובפועל האסטרטג הראשי של התנועה. ערורי הנ"ל, שנע בימים אלו בקו אסטנבול-ביירות, לא מנהל כמובן את הדברים לבדו, וכמו כל מנהיג הוא מושפע מהמקרה העיוור, אירועים שמתרחשים בשטח ותהליכים ארוכי טווח, אבל בכל זאת, הוא אחד מאויבינו החכמים והמתוחכמים ביותר. ובעיקר, אחד היחידים שבהם שמוכשר מספיק בכדי להניע את האירועים ולא רק להיות מונע על ידיהם, או במילים אחרות – מיומן די הצורך בכדי לרקום אסטרטגיה ארוכת טווח של מאבק נגד ישראל.

הקוראים הותיקים של הבלוג הזה יודעים היטב שמתוך ההגדרות הרבות והשונות של אסטרטגיה, אני מחבב במיוחד את זו של ג'ון לואיס גאדיס: אסטרטגיה היא גשר בין מטרות לא מוגבלות ובין אמצעים מוגבלים. אנשים יכולים להציב לעצמם מטרות רבות ושונות, חלקן בלתי ריאליות ובלתי הגיוניות בעליל. אסטרטגיה היא אמנות הגישור בין המטרות, שיכולות להיות בלתי מוגבלות, לבין האמצעים שלעולם הם מוגבלים. כלומר, האסטרטג מסדר את המטרות שלו לפי סדר עדיפויות, ובודק כיצד אפשר להשיג את החשובות שבהן באמצעות המשאבים שברשותו. לפעמים ינסה האסטרטג לגרום לאויב ליפול לפחים בשוגג (למשל, לפתוח במלחמה לא נבונה שתחליש אותו) בכדי להשיג מטרות תוך שימוש באמצעים ובמשאבים של האויב. אם אכן אנחנו הולכים כעת להסלמה רבתי, וגם אם לא, חשוב להבין את האסטרטגיה של חמאס בכדי שנדע להתמודד מולה. הניתוח שלהלן מבוסס על התבטאויות חוזרות ונשנות של דוברי חמאס עצמם, על ניתוחים אמינים של פרשנים, על קריאה של הסיטואציה ועל היקשים הגיוניים, שיכולים לחבר פעולות שנראות כביכול נפרדות לאסטרטגיה צבאית קוהרנטית.

המטרה של חמאס היא, אליבא דכולי עלמא, להשמיד את מדינת ישראל, ודובריו אינם מנסים להסתיר זאת לרגע. בכל זאת, ברור למנהיגי חמאס כי מטרה זו אינה ניתנת להשגה כרגע עם האמצעים שיש ברשותם. לכן, הם מעוניינים לחתור אליה לטווח ארוך, ולהתקדם אליה בשלבים, באמצעות יצירת מוקשים בגדה, ברצועה ובישראל עצמה שיוכלו לפגוע בכוח הישראלי, להתיש אותו, ואולי אף להוות גורם משנה משחק במהלך עימות כולל עם האיראנים, או בעקבות שינוי לרעה במעמד ישראל בזירה הבינלאומית. מבחינה ריאלית, החמאס לא יכול לאיים על קיומה של ישראל, אבל הוא בהחלט יכול לפגוע בה ולהחליש אותה.

מטרות מרחיקות לכת – אבל כרגע אין לחמאס אמצעים להגשימן

אורית פרלוב, מומחית לרשתות החברתיות בעולם הערבי, ביחד עם פרשנים אחרים, כותבת מזה זמן שערורי וחבריו מבססים את האסטרטגיה שלהם על עיקרון איחוד הזירות. לאחר שומר חומות בשנה שעברה, חגגו מנהיגי חמאס את ניפוץ החומות בין עזה, הגדה וישראל גופא, ואמרו ש"חלום הדו קיום בין יהודים וערבים" נשבר באמצעות פעולות הצעירים הפלסטינים ביפו, לוד ומקומות אחרים. כתגובה לאסטרטגיית הבידול של ישראל, שמעוניינת (עוד מימי שרון) לפצל בין עזה לגדה, מעוניין חמאס ליצור קשר הדוק ככל האפשר בין הזירות השונות (גדה, רצועה, ירושלים וישראל בתוך שטחי הקו הירוק) ובעיקר לרכוש שליטה על מתגי ההסלמה של כל הזירות הללו, כך שיוכל לנהל אותן לפעמים בנפרד ולפעמים ביחד בהתאם למצב ולנסיבות. בקיצור נמרץ, עזה אמורה להיות מרכז הפיקוד המדיני, הגדה – רזרבת כוח האדם וזירת העימותים העיקרית, ירושלים – הנפץ, והחברה הערבית בישראל – מכפיל כוח.

עזה – מרכז הפיקוד המדיני

מאז ההשתלטות על עזה בשנת 2007, לחמאס יש מעין ישות מדינית חמושה שהצליחה להגיע לסוג של מאזן אימה מול ישראל. במונחים מוחלטים, הנזק מהטילים של עזה קטן יחסית, אולם החמאס יכול להטריד את ישראל ולשתק חלקים ממנה באופן שיכריח את הממשלה לצאת למבצעים וסיבובי לחימה מדי פעם. התוצאה של כל סיבוב כזה ידועה: ישראל סופגת נזק מדיני והחמאס סופג נזק חומרי וצבאי, שישוקם תמיד בסופו של דבר, עד הסיבוב הבא. נקודת המפתח הוא שחמאס יודע שישראל אינה מעוניינת לשלוט בעזה ולא מעוניינת להפיל את שלטונו בעזה, בגלל אסטרטגית הבידול בין עזה ובין הגדה. לפיכך, לא משנה מה חמאס יעשה, מרכז הפיקוד המדיני שלו בעזה בטוח. את זה, לא יקחו ממנו. מרכז הפיקוד המדיני הזה הוא מרחב שמאפשר לפתח יכולות, להוות עתודה למקרה של מלחמה כוללת, וביחד עם חמאס חו"ל לפקח על שאר הזירות ולנהל אותן.

הגדה המערבית – רזרבת כוח האדם וזירת העימותים העיקרית

אולם יכולתו של החמאס לגרום נזק ממשי לישראל מתוך עזה בלי לספוג נזק כבד בעצמו – מוגבלת. לכן, כדאי לו יותר להתיש את ישראל באמצעות פעולה מהגדה המערבית. בניגוד לעזה, הגדה קרובה למרכזי האוכלוסיה בישראל, וקל יותר להוציא ממנה פיגועים. גם קשה לישראל להגיב שם בעוצמה בלי לרסק את הרשות, דבר שהיא אינה מעוניינת לעשות (שוב מפני שהיא לא רוצה לשלוט בערי הגדה). כמו כן, תגובה ישראלית בגדה לא תחסל שום ישות מדינית של חמאס או תפגע בהנהגת הארגון. הגדה מלאה גם במתנחלים ישראלים שאפשר לפצוע או להרוג, בניגוד לעזה שהיהודים פונו ממנה.  

עם זאת, פעולת חמאס בגדה קשה ובעייתית יותר משתי סיבות עיקריות: נוכחותם של מנגנוני הביטחון הפלסטיניים ועוצמתם של כוחות הביטחון הישראליים, שמחזיקים במודיעין מצויין ויכולים להיכנס לערים הפלסטיניות הגדולות בכל עת. התיאום הבטחוני בין מנגנוני הרש"פ לבין צה"ל והשב"כ הוא קוץ כואב במיוחד בעיניו של חמאס מבחינה זו. בשנה שעברה, לאחר שאבו מאזן לא אפשר לו להשתלט על השטח באמצעות בחירות, עבר החמאס להתסיס אותו עם מאבק מזויין, מתוך ידיעה ברורה שזה עשוי לגרור לתוכו גם את הציבור של פת"ח. כך, פעולות החמאס שמות את ישראל על קרני דילמה: אם כוחות הביטחון לא יעשו כלום, החמאס יתחזק; ואם כן יפעלו, יגרמו להרוגים, פצועים וזעם בציבור הפלסטיני, יפגעו במתחריו של חמאס מהרשות, והוא יתחזק באותה מידה. ואכן, כפי שתיארתי בפוסט הקודם, ההבדלים בשטח בין הפת"ח לחמאס הולכים ומצטמצמים, הרשות הולכת וקורסת והתיאום הבטחוני נראה כשריד ארכיאולוגי שימיו ספורים. חשוב להדגיש: חמאס אינו מעוניין לשלוט בגדה ישירות, אלא להשתמש בה כרזרבת כוח אדם להסלמה בטחונית נרחבת בכל פעם שיחפוץ בכך. חיסול התיאום הבטחוני הוא תנאי הכרחי לאסטרטגיה הזאת.

ירושלים – הנפץ

כדי לתאר את המצב במזרח ירושלים, יש צורך בפוסט נפרד. בניגוד לגדה, מדובר בלימבו, חור שחור של סמכות ששואב אליו כוחות אלימים מכל רחבי הזירה הפלסטינית. ישראל קיוותה שלאחר סגירת האוריינט האוס ומותו של פייסל חוסייני, אולי המנהיג המקובל האחרון על רוב הציבור במזרח העיר, היא עצמה תוכל למלא את הכאוס עם "ישראליזציה": פיתוי הציבור הערבי הירושלמי באמצעות בניית תשתיות, השקעות בחינוך ושילוב בשוק העבודה הישראלי. ה"ישראליזציה" הצליחה במידה מסויימת – הציבור הערבי משולב בחיי העיר המאוחדת יותר מאשר אי פעם בעבר – אולם זו לא הצליחה להקהות משמעותית את העוינות לישראל בשכונות הערביות. הסיבות לכך מרובות, וכאמור דורשות פוסט נפרד. ביניהן ניתן למנות את תחושת ההשפלה הבסיסית של חיים תחת שלטון שרוב המזרח ירושלמים רואים ככיבוש בלתי לגיטימי, חוסר אמון בסיסי, השקעות כספיות שהצליחו לפתור רק חלק מהבעיות, פינוי והריסת בתים, וניגודי אינטרסים מובנים עם ארגוני הימין הפעילים במזרח העיר. מכל מקום, ישראל על מוסדותיה ורשויותיה לא הצליחה למלא את החלל השלטוני שהשאיר אחריו פייסל חוסייני. במקום זאת, נשאבו לתוך החלל המדובר גופים רבים ושונים: ועדי הורים ובוסים מקומיים במקרה הטוב, וארגונים אסלאמיים קיצוניים וכנופיות פליליות למיניהן במקרה הגרוע. במזרח העיר קיים מעמד של צעירים חסרי מעש, נוסח "שבאב אל-אקצא", שהבידור העיקרי שלהם הוא התפרעויות לאומניות, כל פעם מסיבה אחרת. אלו המתפרעים שאפשר למצוא בשער שכם, בחוליות יידוי אבנים או בהר הבית, ואף אחד לא יכול באמת לשלוט עליהם. המציאות הזאת אינה חדשה. מה שכן השתנה בשנים האחרונות, זה שסניף החמאס בירושלים הצליח להשיג השפעה חלקית לפחות על כל הערב רב הזה. הוא אולי לא יכול לשלוט בו לחלוטין, אבל קל לו מאד להשתמש בחומר האנושי בכדי להצית אש כל אימת שירצה.

בהקשר הזה, הנפץ היעיל ביותר הוא מסגד אל-אקצא. מי שמכיר את תולדותיה של התנועה הלאומית הפלסטינית יודע היטב כי שמועות על "אל אקצא שנמצא בסכנה" הציתו מהומות דמים שוב ושוב מראשית המאה ה-20 ועד היום. לאסונה של ישראל, משה דיין היה רשלן מספיק בכדי להותיר את אזור המסגד כאקס-טריטוריה כבר ב-1967. במקום לייסד, כשעוד היה אפשר, מנהל ישראלי קבוע בשיתוף מוסלמי שידאג לחופש הפולחן במקום, הוא יצר ברחבת המסגד ואקום שלטוני שרשויות הוואקף השונות אף פעם לא הצליחו למלא. כרגע, הפלסטינים מרגישים שאל אקצא הוא המקום החופשי האחרון שנותר להם בירושלים, ולפיכך מגיבים במהומות על כל שבריר שמועה על שינוי הסטטוס קוו או פגיעה במקום. כפי שאנחנו רואים בסיבוב הנוכחי, התנהגות מרוסנת מאד של ישראל יכולה אמנם להפחית את היקף המהומות אך לא למנוע אותן לחלוטין, ואפילו לא לסכל את הפוטנציאל הנפיץ שלהן, זאת מפני שהציבור הפלסטיני ניזון משקרים, שמועות שווא ופייק ניוז שאין קשר הכרחי בינם לבין המציאות. במצב הנוכחי, ראשי חמאס יכולים, בכל זמן ובלי קשר למעשיה של ישראל, לארגן מהומות בהר הבית באמצעות הבריונים הקבועים, לאלץ את ישראל להגיב, לגרום לנזק למתפללים תמימים ובכך להרחיב את מעגל המהומות.

החברה הערבית בישראל: מכפיל כוח

הנפץ האל אקצאי יכול להבעיר את ירושלים כולה, ירושלים יכולה להבעיר את הגדה, ושתיהן יכולות להבעיר, כפי שראינו בשנה שעברה, את החברה הערבית בישראל. מדובר בנושא מורכב, שנדון בו בפוסטים בהמשך, אבל די כאן לומר שמהומות בקרב האזרחים הערבים בישראל עלולות להיות מכפיל כוח לכל מהלך אחר של חמאס. מהומות בערים המעורבות, למשל, יכולות להעמיד חיילי מילואים בפני דילמה האם לצאת לחזית או להגן על משפחותיהם, הפרדה בין החברה הערבית ליהודית תפגע מאד בכלכלה הישראלית, ותסיסה מתמדת תהפוך את חיי היומיום בישראל עצמה למפחידים.

מפני שלחמאס יש השפעה רבה (אם כי לא מוחלטת) על השטח, ראשי הממשלה השונים של ישראל פונים אליו לפעמים במסרי הרגעה, וכך הוא יכול להשיג הטבות גם תמורת הנמכת גובה הלהבות.

אז איפה אנחנו נמצאים היום?

חייבים להודות בכנות, שאנחנו במצב אסטרטגי לא טוב מול חמאס. השליטה ההדרגתית (אף כי החלקית) של ערורי ואנשיו בכל מתגי ההסלמה שיבשו את האסטרטגיה הישראלית שניסתה לבדל בין הגדה, הרצועה, ירושלים והזירה הפנימית בישראל. זהו כישלון אסטרטגי שמשותף לממשלות ישראליות רבות: החל משרון שביצע את הצעד האסוני של ההתנתקות מרצועת עזה, עבור באולמרט וכלה בנתניהו. גם נפתלי בנט, שירש את הבעיה, לא הצליח לשפר את המצב באופן משמעותי, בין היתר כי האופציות שעומדות לרשותו כבר מאד מוגבלות.

נכה בעוצמה בעזה? שומר חומות, בדומה למבצעים שלפניו, הוכיח כי גם כתישה מסיבית של החמאס בעזה לא תמנע את שיקומו העתידי ולא תרפה את אחיזתו במתגי ההסלמה בגדה ובירושלים. אם כבר להיפך: שומר חומות "הוכיח" לציבור הירושלמי שחמאס דואג לו, כביכול, וסייע להגביר את אחיזתו בשבאב האלים שבעיר. אחרי סיבוב לחימה שיעלה לנו בדם ובדמים, נמצא את עצמנו באותו המצב בדיוק.

נחסל את תשתיות חמאס בגדה? כל עוד אנחנו לא שולטים בשטח באופן מלא אלו תמיד יצמחו מחדש. גם אם תתמוטט הרש"פ, קשה לי לראות ראש ממשלה ישראלי שישוש להכניס חיילים באופן קבוע למחנה הפליטים בלאטה, לבית לחם, שכם וג'נין. אנחנו יכולים אמנם להכות בחמאס באמצעות מבצעים חלקיים, אבל עם זה ערורי יודע להתמודד. כמובן שהוא תמיד יכול להגביר את גובה הלהבות בירושלים כנקמה. בכל פעם שישראל תתמקד בזירה אחת, הוא יוכל להסיח את דעתה לזירה אחרת.

נשנה את הסטטוס קוו בירושלים, לא כל שכן בהר הבית? לצד מהומות ממושכות בכל הארץ, נמצא את עצמנו עומדים בפני נזק דיפלומטי שאין לשערו: ביטול הסכם השלום עם ירדן, הקפאת ההסכם עם מצרים, וככל הנראה קירור או ביטול מוחלט של הסכמי אברהם. ומנורמליזציה עם סעודיה אפשר לשכוח. מכיוון שהאסטרטגיה הישראלית הבסיסית מול איראן גוזרת שיתוף פעולה עם ירדן, מצרים והמפרץ, פעולה כזאת בירושלים תשבש אותה באופן בסיסי ויסודי.

לכן אנחנו נמצאים במלכוד אסטרטגי שאין לו פתרון פשוט.

מה בכל זאת אפשר לעשות כדי לשפר את המצב או לפחות להתמודד עם חלק מההשלכות? כל האפשרויות הללו בעייתיות מאד מבחינת פוליטיקה פנימית, מדיניות חוץ, או שתיהן גם יחד, ועל כולן תיאלץ ישראל לשלם מחירים כבדים.  

ראשית כל, להיות קשובים להזדמנויות מדיניות מפתיעות שיוכלו לשנות את המצב באופן יסודי, ולו לאורך זמן. גם אם אין כאלו בנמצא כרגע, מי יודע מתי הן יכולות לצוץ.

שנית, לחתור להסדרים חדשים בהר הבית, עם בעלות בריתה המוסלמיות של ישראל, שיצרו וואקף חדש, חזק יותר, אולי עם נוכחות אמיראתית ומרוקאית, שיוכל לסייע להרחיק מתפרעים מההר. יש להציע לוואקף החדש הזה הסדר גג חדש לכניסת לא מוסלמים להר הבית. ההסדר יהיה מבוסס על הסטטוס קוו (מוסלמים מתפללים, לא-מוסלמים רק מבקרים), אבל יאפשר לוואקף לגבות כסף מכל המבקרים, גם תמורת כניסה למבנים, אם ירצה. עושי צרות מכל הדתות, מתפרעים פלסטינים ונושאי גדיים למיניהם יקבלו כרטיס שחור ויורחקו מהר הבית לתקופות ממושכות, אולי גם לנצח.

שלישית, להבהיר לחמאס שיש לו מה לאבד. למשל, צריך להכין את עם ישראל והעולם לכך שבסיבוב הגדול הבא בעזה, נהיה מוכנים להפיל את שלטון חמאס ברצועה לחלוטין, להשתלט על עזה ולהישאר שם מספר שנים. לא בטוח שנעשה את זה בפועל, אבל אנחנו חייבים להיות מוכנים לאפשרות, כדי שהנהגת חמאס תבין שיש גם מה להפסיד, ולא רק מה להרוויח מהסלמה. עוד אופציה היא חזרה למדיניות הסיכולים הממוקדים, בראש ובראשונה נגד ערורי עצמו, כתגמול להסלמה מצד חמאס.

רביעית, לנטרל במהירות הסלמה בירושלים על ידי מדיניות "דילול מתפרעים". מעצרים המוניים של כל מי שמעורב בהתפרעויות, גם אם מדובר במאות אנשים, והחזקתם במעצר מנהלי למשך חודש או יותר, עד שהמהומות מסתיימות. יש לשקול ביטול תושבות וסילוק מירושלים במקרה של התפרעויות חוזרות ונשנות.

חמישית, לרכך את הנפץ במזרח ירושלים על ידי האצת תהליך הישראליזציה, הקפאה מוחלטת של פינוי נכסים במזרח העיר לטובת מתנחלים (ככה"נ על ידי הלאמתם) ומתן אזרחות ישראלית במהירות לאוכלוסיה פלסטינית שלווה ופרודוקטיבית שאינה מעורבת בטרור ובמהומות.

מלכוד 2022: האופק הקודר של הזירה הפלסטינית

ההתפתחות האסטרטגית המדאיגה ביותר בגל הפיגועים האחרונים היא הצטמצמות המרחק בין מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית לבין החמאס והג'יהאד האסלאמי. אם סכר התיאום הבטחוני יקרוס, אנחנו יכולים למצוא את עצמנו במלחמה קשה בהרבה בגדה המערבית, שתוכל למשוך אחריה שורת איומים שרוב הישראלים לא מודעים להם. הבעיה היא כפולה: בהעדר אופק מדיני, ההידרדרות נראית בלתי נמנעת, אבל קשה להעניק אופק כזה בהתחשב בנסיונם המר של הישראלים עם החברה הפלסטינית. ינשוף צבאי-אסטרטגי על מלכוד 2022.

Credit: Frizio, depositphotos.com

אם יבקשו ממני להצביע על ההתפתחות האסטרטגית המדאיגה ביותר בגל הפיגועים האחרון, הרי שזו קשורה בהצטמצמות המרחק בין מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית לבין החמאס והג'יהאד האסלאמי. כבר בשנים האחרונות, ראינו התפתחות דומה בכל מה שנוגע לזרועות המיליטנטיות של תנועת פת"ח וארגונים כגון גדודי חללי אל אקצא, בעיקר (אבל לא רק) בצפון השומרון. חרף הגינויים המאולצים של אבו מאזן, קשה לפספס את ביטויי השמחה על הפיגועים בכל הצמרת הפלסטינית כמעט, לרבות אצל מושל ג'נין אכרם רג'וב. כמו כן, אביו של המחבל מתל אביב הוא קצין ביטחון בכיר בדימוס במנגנונים (אמנם כזה שהפך לאופוזיציונר קולני לרש"פ). התיאום הבטחוני בין המנגנונים לישראל עדיין נמשך ומונע פיגועים, ויש לכך ערך בטחוני רב, אולם נראה שמדובר בברית שבירה יותר ויותר של אליטות. מבחינת פלסטינים רבים, אפילו אלו שתמכו בעבר בפתרון של שתי מדינות, העדרו של אופק מדיני משום סוג גוזר עליהם כיבוש נצחי, ומכאן שאין להם פתרון מלבד "התנגדות", רצחנית וחסרת תוחלת ככל שתהיה. זאת אפילו בהעדר טריגרים עונתיים כמו פינויים בשייח' ג'ראח, גזל אדמות פרטיות פלסטיניות, הקמת מאחזים כאביתר או עימותי רמדאן בהר הבית.

הבעיה היא שמבחינת המיינסטרים הפוליטי הישראלי, קשה מאד לתת לפלסטינים אופק מדיני. על אלו שתומכים בהתנחלויות בכל שטחי ארץ ישראל ובשלמות הארץ אינני מדבר – אלו ממילא לא היו מעוניינים בשום הסדר. אולם גם הישראלים שמעוניינים בחלוקת הארץ, אלו שפעם עלו בסקרים על חמישים אחוזים, משוכנעים כיום ברובם שלא ניתן לעשות זאת בלי לסכן באופן משמעותי את עצם קיומה של המדינה. על הסיבות לכך עמדתי במפורט בפוסטים קודמים. ראשית כל, הדרישות של הפלסטינים, במיוחד כשהן כוללות את זכות השיבה, גבוהות בהרבה מהמקסימום שהישראלים, אפילו בשמאל העמוק, מוכנים לקבל, והתמיכה שהפלסטינים קיבלו במשך שנות דור (ועדיין מקבלים) מאליטות בינלאומיות רבות לא מסייעת להוריד אותם מהעץ הזה. שנית, כפי שכתב כאן בעבר אלעד נחשון, שטחי יהודה ושומרון נמצאים בלב הארץ וחולשים על מרכזי האוכלוסיה החשובים ביותר. ישות עויינת ולא יציבה שתתמקם על גב ההר, לפי התקדים של עזה, עלולה להפוך את החיים בתל אביב לגיהנום באמצעות מטר טילים ולהחזיר את ישראל עשרות שנים אחורה מבחינה בטחונית. הישראלים למודי הניסיון ראו את הפלסטינים לא רק דוחים הצעות שלום נדיבות אחת אחרי השנייה, אלא גם נכשלים במשימות הבסיסיות ביותר של ניהול ישות מדינית. כיצד אפשר להפקיד את בטחונך, את עצם חייך, בידי חברה כושלת ואלימה, שרוב בניה ובנותיה תומכים (לפחות עקרונית) ברצח נשים וילדים כ"נקמה", ונוטים לאלימות לינץ', גם נגד עוברים ושבים בכל פעם שטריגר כלשהו, מביקור בהר הבית ועד גדרות בשער שכם, מרתיח להם את הדם?

הבעיה היא שהמשך הסטטוס קוו הנוכחי טומן בחובו גם סכנות אסטרטגיות גדולות למדינת ישראל. סביר להניח שלאחר מותו של אבו מאזן, אם לא לפני כן, תיפול החומה האחרונה של התיאום הבטחוני, והמחיצה בין הרשות לבין ארגוני הטרור תיעלם באופן סופי. אמנם ברשות יש אליטה שהתרגלה לפריבילגיות ששיתוף הפעולה עם ישראל מעניק לה, אך כמה זמן תוכל לעמוד בפני לחץ ההמון בהעדר סיכוי – קלוש ככל שיהיה – לעצמאות, סוף הכיבוש או הסדר מדיני כלשהו, ועוד כשהחמאס והג'יהאד נושפים בעורפה? כתוצאה מכך, ישראל תיאלץ לנהל מלחמה "טוטלית" בהרבה מזו שהיא מנהלת עכשיו, עם הרבה יותר הרוגים, חללים ופיגועים, דבר שעלול להשפיע לרעה על מצבה הכלכלי ועל מעמדה המדיני (הנוסק דווקא) של ישראל במזרח התיכון ובזירות אחרות. וגם המלחמה הזאת, ככל הנראה, לא תפתור את המצב באופן יסודי. אם התהליך ימשיך, ככל הנראה הרשות תהפוך לכוח אויב של ממש או תקרוס, דבר שיאלץ את ישראל לחזור ולשלוט באופן מלא במרכזי הערים הפלסטיניות הגדולות.

עוד נושא שאני מאד מוטרד ממנו – וכמעט אף אחד כאן לא מדבר עליו – הוא כתב האישום המתרקם כנגד ישראל בבית הדין הבינלאומי בהאג. שיחות שניהלתי עם חוקרים שמתמחים במשפט בינלאומי פלילי העלו כי טענותיה המשפטיות של ישראל בכל הנוגע לחוקיות ההתנחלויות אינן מחזיקות מים. אם יוגש נגדה בסופו של דבר כתב אישום, הרי שזה ילווה בצווי מאסר סודיים כנגד בכירים ישראליים בעבר ובהווה, לרבות בכירי משק וכלכלה. כל מדינה שחברה בבית הדין הבינלאומי חייבת לאכוף את צווי המעצר הללו, תופעה שיכולה לגרום לעשרות אלפי ישראלים, כולל מדינאים, אנשי עסקים בכירים ואפילו ראשי עיריות ומועצות, לחשוב פעמיים האם הם מעוניינים לחצות את גבולות המדינה. לופ שכזה יביא לבידוד בינלאומי גובר ופגיעה כלכלית ניכרת.

בניגוד לעמיתי המשפטנים, אני לא בטוח שמדובר בסכנה מיידית. עקב הסכמי אברהם ומשבר רוסיה-אוקראינה, כוחה המדיני והכלכלי של ישראל הולך ועולה. הצבאות האירופיים, שבונים את עצמם מחדש, עומדים בתור לקנות נשק ממנה, וכך גם מדינות רבות במפרץ, שזקוקות לישראל בשיתוף פעולה בטחוני נגד הצל המאיים של טהראן. הנסיון ההיסטורי מלמד, כפי שביסמרק אמר פעם, שהחוק הבינלאומי מתקשה לפגוע בחזקים באמת, וקשה לדמיין מעצמה אזורית שרבים כל כך זקוקים לה סובלת בגלל החלטה שיפוטית יחידה. זאת במיוחד אם היא נהנית מגיבוי אמריקאי ומיחסים קרובים עם האיחוד האירופי. אולם אם המצב בגדה המערבית ידרדר באופן קיצוני, הגיבוי האמריקאי ייחלש והתנאים הבינלאומיים ישתנו באופן שישראל תהיה נחוצה פחות, הרוח עלולה להתהפך בסופו של דבר. ומי שהתסכול הבטחוני עלול לפתותו לבצע פשעים נגד האנושות, כמו טבח המוני או טיהור אתני, כדאי שיראה מה קורה עכשיו לרוסיה, ובניגוד לפוטין איש אינו תלוי בנו לאספקת אנרגיה.

במילים אחרות, למרות שמצבה של ישראל השתפר פלאים במובנים רבים, אנחנו מצויים במלכוד 22 עם הפלסטינים. קשה עד בלתי אפשרי להעניק להם אופק מדיני, ובהעדרו סביר שסכר התיאום הבטחוני יישחק עד להתמוטטותו והמצב הבטחוני ילך וידרדר, דבר שעלול להוביל לסחף גם בזירה המשפטית הבינלאומית. מה אפשר לעשות בינתיים? לא יותר מדי. לא נותר לנו אלא לתחזק מבחינה בטחונית את המצב הקיים, להאט את ההידרדרות כמה שאפשר, לבצר את מערכת הבריתות שלנו במזרח התיכון כביטוח, ולהיות קשובים להזדמנויות מדיניות גם בזירה הפלסטינית, אם יופיעו כאלו לפתע. את ההידרדרות ניתן להאט אם ננקוט ביוזמות משמעותיות לצמצום הסכסוך, אבל גם אלו יהיו קשות לביצוע ברובן כל עוד הלובי של ההתיישבות ביהודה ושומרון נהנה מהשפעה מכרעת הן בקואליציה והן באופוזיציה. נותר לעשות מה שאפשר, להיאבק למען מה שאפשרי פחות, להיות קשובים לשינויים בשטח, ולקוות לטוב.

שובר גלים: איך נלחמים נכון מאוקראינה ועד גל הטרור

מי שרוצה לרקום אסטרטגיה נכונה, הן למלחמה קונבציונאלית והן למלחמה בטרור, חייב להבין את מהות האיום שעומד מולו, להכין כלים להתמודד עם האיום הזה, ולדאוג שיש לו מספיק משאבים ולוגיסטיקה מתאימה בכדי להפעילם כיאות. ינשוף צבאי-אסטרטגי עם תובנות, מאוקראינה ועד המלחמה של ישראל בטרור.

Credit: Zacarias Damata, depositphotos.com

פיליפס אובראיין הוא היסטוריון נודע של מלחמת העולם השנייה. בספרו, שעוסק בסיבות לניצחון בעלות הברית במלחמה, הוא שם דגש רב על הלוגיסטיקה, הכלכלה, התעשייה ומערכת התקשורת המצויינת של ארצות הברית, בריטניה והמדינות שנלחמו לצידן, וטוען שאלו היו הגורמים שהכריעו באמת את מאבק האיתנים מול הנאציזם. מאותן סיבות, אובראיין היה מהפרשנים הבודדים שחזו מראש את הכישלון הרוסי בראשית המלחמה מול אוקראינה. כאשר רוב עמיתיו הסתנוורו מהנשק החדיש, המודרניזציה הסוחפת והתרגילים המסחררים של הצבא הרוסי, הוא הבין שהשחיתות, הריקבון, והלוגיסטיקה הגרועה של הצבא הזה יקשו עליו לממש את יתרונותיו. בכך, הוא טוען, דומה הצבא הרוסי של היום לצבא הצרפתי ערב מלחמת העולם השנייה. הצרפתים דאז התכוננו למלחמה מול גרמניה, בדיוק כפי שהרוסים התכוננו במשך שנים לפלישה לאוקראינה. היה להם, לצרפתים, את אחד מהטנקים החדישים של התקופה, דוקטרינה מפורטת וסד"כ מרשים. כל אלו לא הועילו, מפני שהצבא לא תפקד בשעת מבחן. גם אני, דרך אגב, הייתי בפוזיציה דומה לזו של אובראיין. כבר בימים הראשונים למלחמה, נאלצתי להתווכח באולפני טלוויזיה עם כל מיני אלופים, תתי אלופים ואלופי משנה במילואים, שנשבעו שהצבא הרוסי ינצח תוך כמה ימים. ואיך אפשר להאשים אותם? בביקורים שלהם במוסקבה הם ראו כלי נשק חדישים, תוכניות מודרניזציה ותרגילים מהונדסים היטב, אבל לא את מערכת התמיכה הרקובה והמיושנת שמאחוריהם.

מומחים אחרים, כמו כריסטופר אודוהרטי, ביקרו את התזה של אובראיין, וטענו כי יש הבדל מהותי בין אוקראינה וצרפת, שני מקרי המבחן שלו. הצבא הצרפתי נכשל, הם טוענים, כי דבק באופן עיוור בדוקטרינה מיושנת, ואילו הרוסים מעדו דווקא כי לא יישמו את הדוקטרינה הצבאית שלהם ובמקום זה "אלתרו" את הפלישה לאוקראינה באופן ששיחק ליתרונות הטקטיים של אויביהם. למשל, במקום לנוע בצוותי קרב גדודיים משוריינים בחיפוי ארטילריה ורגלים, הם שלחו שריון ללא רגלים, צנחנים ללא שריון ומרכיבי כוח שבורים אחרים, שהיוו טרף קל לחוליות הנ"ט האוקראיניות המהירות. בכל מקרה, גם לפי אובראיין וגם לפי אודוהרטי, הלקח מהמלחמה ברור כשמש: כשמנסים להעריך את יכולתו של צבא להילחם מול אויב, צריך להסתכל לא רק על מספר החיילים, סדר הכוחות, כלי הנשק החדישים והדוקטרינה, אלא על היכולת של מפקדי הצבא לממש את כל אלו בפועל. אין שום ערך לטנקים ומטוסים חדישים, אם צי המשאיות שאמור להביא להם את הדלק והחימוש אינו מתפקד כיאות, מכשירי תקשורת חדישים אינם מועילים בדבר אם מתקשים להתקינם ומשתמשים במקום זאת בתקשורת לא מוצפנת, צוותי קרב גדודיים אימתניים בתיאוריה יתפזרו כחול ברוח בלי מערכת מתאימה של לוגיסטיקה, פיקוד ושליטה, והתוכנית הטובה ביותר תעבוד רק "עד שיתנו לך אגרוף באף". בלי מפקדים גמישים מספיק כדי להתאים את עצמם לנסיבות קיימות, כל צבא עלול להיקלע לתת-תפקוד מול אויב נועז, גמיש ונחוש.

אויב נועז, גמיש ונחוש – צוות מארב אוקראיני משמיד טנק רוסי ליד קייב

מעל הכל, הצבא הרוסי נכשל כי לא ידע לאיזו מערכה הוא נכנס. הוא הכין את כוחותיו ל"מבצע שחרור" מהיר בסיוע אוכלוסיה תומכת, ונתקל במקום זאת באומה נחושה שגילתה נכונות להילחם על כל מטר בכדי לשמור על עצמאותה. המסקנה מהאמור לעיל הנה כדלהלן: כל מי שרוצה להתמודד עם איום צבאי, צריך לוודא שהוא:

  1. יודע באיזה איום מדובר, או בפני איזו מלחמה הוא עומד
  2. מעריך באופן ריאליסטי אלו כלים דרושים בכדי להתמודד עם האיום, או לנהל את המלחמה
  3. דואג שיש לו יכולת ממשית, למשל מערכת לוגיסטית, הדרושה בכדי להפעיל את הכלים האלה באופן מספק מול האיום המדובר

אין כמובן שום סיבה להשוות בין מלחמת החמס והשוד של רוסיה באוקראינה למלחמתה הצודקת של ישראל בטרור. מעבר לממד המוסרי, התיאוריה הצבאית מבדילה גם בין מלחמת התקפה למלחמת הגנה. אבל מבחינה אנליטית, גם אנחנו לא נוכל להתמודד עם וריאנט הטרור החדש שמכה בנו בלי להבין את מהות האיום, הכלים הדרושים בכדי להתמודד איתו ואת היכולת שלנו להקצות לכך משאבים ביעילות. ראשית כל, אנשים נוטים להניח הנחות שגויות בנוגע לסוג המלחמה שאנחנו נמצאים בה. כפי שכתבתי בפייסבוק לא מזמן, יהא לכם כלל בנוגע למלחמה בטרור: האנשים שצורחים הכי חזק, הם בדרך אלו שיודעים הכי פחות מה אפשר וניתן לעשות. הבזויים מביניהם, כמו שר הבט"פ לשעבר אמיר אוחנה, פשוט מאשימים את יריביהם הפוליטיים, פסגות מדיניות בנגב שהם עצמם היו מהללים לו נתניהו היה בשלטון, או את שק החבטות הרגיל, רע"מ (שבפועל לא התנגדה לשום צעד בטחוני ואפילו התחננה למבצעי איסוף נשק בחברה הערבית). אחרים מציעים לערוף ראשים, להחליף בעלי תפקידים או פתרונות חסרי תועלת אחרים.

האמת היא, שאין פתרון קסם למלחמה בטרור, וכל צעד שכן ניתן לעשות יראה תוצאות רק כעבור זמן. כל ממשלות ישראל מאז 1948 התמודדו עם גלי טרור, ואף אחת מהן לא הצליחה להתמודד עמם באופן מושלם. ראשית כל, אסור לבלבל בין האיומים השונים העומדים בפנינו ברמדאן 2022, ויש להכין כלים בכדי להתמודד עם כל אחד מהם בנפרד. תגבור כוחות מג"ב ומשטרה בערים המעורבות ובצירים מרכזיים, למשל, יעזור בכדי להתמודד עם מהומות המוניות, אם יהיו, אבל לא לסכל פיגועים מאורגנים. חדירה מודיעינית לרשתות חמאס, ג'יהאד ודאעש למיניהן עשויה להיות יעילה נגד פיגועים מאורגנים, אבל פחות נגד פיגועי בודדים. לאלו, דרושים אלגוריתמים של בינה מלאכותית, דומים לאלו שהשב"כ השתמש בהם באינתיפאדת הבודדים האחרונה, שיוכלו לנטר במהירות וביעילות איומים שמופיעים ברשתות החברתיות. לעומת זאת, יחידות תגובה מהירה על אופנועים, שהממשלה הנוכחית הקימה, יעילות להתמודדות עם כל סוגי הפיגועים ברגע שהתרחשו, אך לא בהכרח תמנענה את יציאתם לפועל. המשאבים שישנם מוגבלים (אפילו לאחר שראש הממשלה הקצה תקציב נוסף), ותגבור כוחות בכדי להתמודד עם איום מסויים עשוי לבוא על חשבון התמודדות עם איומים אחרים. למשל, מבצע נרחב לאיסוף נשק בלתי חוקי בחברה הערבית, חשוב ככל שיהיה, עלול לבוא על חשבון התארגנות למניעת מהומות בערים המעורבות. כוחות שנערכים לאופנסיבה נגד הטרור והפשיעה לא בהכרח יהיו מוכנים גם להגנה.

פעולות התקפיות נועזות כמו פעולת צה"ל בג'נין ב-1 באפריל 2022 עשויות להיות יעילות בפירוק רשתות טרור, אך פחות בסיכול פיגועי יחידים. סיקור ויי-נט דרך יו טיוב.

חשוב מכל, יש לוודא שברשותנו הלוגיסטיקה המתאימה להגשמת התוכניות. מי שאין לו כזאת, יסיים כמו הצבא הרוסי בשערי קייב. המשטרה, למשל, התלוננה לאחרונה שאין לה מספיק אפודים, קסדות ואמל"ח עבור גדודי מג"ב החדשים, ונאלצה להשלים כאלו מהצבא. בנוסף לכך, צריך לוודא שהאוצר משחרר תקציבים מתאימים לגיוס מילואים. עם זאת, שמיכת המשאבים תהיה תמיד קצרה. כדי שנוכל להתמודד עם איומים ספציפיים ביעילות, צריך לוודא שאנחנו לא נכנסים למלחמות מיותרות ולא מושכים את השמיכה הקצרה שלנו יותר מדי. אם נוכל, למשל, למנוע מהומות המוניות על ידי התנהלות נבונה ונטולת פרובוקציות כלפי הציבור הפלסטיני במזרח ירושלים, הר הבית ויהודה ושומרון, נוכל להשקיע יותר משאבים בהתמודדות עם איומי הטרור הקטלניים יותר. נכון אמנם שאנשי חמאס וג'יהאד מושבעים רוצים לפגוע בישראלים בלי קשר למצב הכלכלי, אולם הקלות כלכליות יכולות לגרום לציבורים רחבים יותר להסס האם להצטרף אליהם. כנ"ל אם נצליח לבדל את הגדה המערבית מעזה ולא להילחם בשתי החזיתות באותו הזמן. בהקשר הזה, דיפלומטיה חשאית ופומבית היא כלי עזר הכרחי למלחמה.

מעל הכל, הציבור צריך להתעלם מצרחנים ודמגוגים למיניהם שקוראים להילחם בכל הערבים באשר הם. כמו כן, יש לצמצם את חזית המאבק ככל הניתן בכדי לחסוך ולרכז כוח, ולדרוש מהממשלה אסטרטגיה ממשית ומשאבים מתאימים להתמודדות עם האיומים.

המדריך לקבלת פליטים: את מי ישראל צריכה לקלוט, ולפי אלו קריטריונים?

האם יש לקלוט פליטים מאוקראינה, ואם כן, כמה? ינשוף פוליטי-מדיני מונה מספר קווים מנחים לקבלת פליטים: קרבה תרבותית, ידידותיות למדינת ישראל, מצב חירום שאינו שגרתי במדינה שהפליטים עזבו, ומעל הכל – שהייה זמנית. בהחלט יש מקום להבדיל בין פליט לפליט לפי קריטריונים ברורים, ולהבהיר שכל מי שנכנס לכאן יישאר באופן זמני בלבד, עד שיסתיים מצב החירום במדינתו. כבוד לעיקרון הזמניות יאפשר לישראל להכניס יותר פליטים, מכל העולם, ולקבל אותם ביד נדיבה יותר.

פליטים – תמונת אילוסטרציה. Credit: Prazisss, depositphotos.com

עשן מיתמר מעל שדות הקרב של אוקראינה, ובעוד רבים מאזרחיה, בעיקר נשים וילדים, נמלטים על נפשם מההתקפה חסרת הרחמים של הצבא הרוסי, עלתה גם כאן בישראל השאלה האם לקלוט פליטים אוקראנים, ואם כן – כמה. כרגיל השמאל קורא לפתוח את השערים, ועמו חלקים מהמרכז. הימין הממשלתי, המיוצג בידי שרת הפנים איילת שקד, מוכן לעשות זאת רק במשורה, וחלקים גדולים מהמחנה הלאומי קוראים לסגור את מדינת ישראל לחלוטין לכל מי שאינו יהודי.

בבואנו לדון בנושא, יש ללבן ראשית כל את הנחות היסוד שלנו. מבחינתי, ואני לא מתבייש לומר זאת, ישראל היא ראשית כל מדינה יהודית – המדינה היהודית היחידה בעולם – וחשוב לשמור על הרוב היהודי בתוכה. לפיכך, יש גבול מסויים לכמות הלא יהודים שהיא יכולה לקלוט. באותו הזמן, גם ערכי המוסר והאנושיות חשובים לי. ישראל היא חלק בלתי נפרד מהעולם המערבי, ועליה לשאת בחלק מהנטל של קליטת הפליטים האוקראינים בדיוק כמו פולין, גרמניה ומדינות אחרות שמקבלות את הנמלטים בנדיבות וביד רחבה.

מהנחות היסוד הללו נובעות מספר מסקנות, שעלולות להיות בלתי נוחות לימין ולשמאל כאחד. ראשית כל, צבוע ומגוחך לטעון, כפי שעושים חלק מכותבי הימין, שישראל תורמת את חלקה לאוקראינה בקבלת פליטים יהודים. בדיוק כפי שהאוקראינים נלחמים ומקריבים בחזית, כך יתר מדינות המערב צריכות להקריב למען אוקראינה. ראוי שישראל, שבגין האינטרסים שלה מול רוסיה לא נותנת לאוקראינה נשק הגנתי והתקפתי,  תסכים לשלם מחיר גבוה מזה שהיא מוכנה לשלם ממילא. כשאוקראינה נחרבת, זה יהיה ביזיון לדחות לא יהודים ולקבל רק זכאי חוק שבות שמתקבלים כאן בברכה בכל מקרה. אם מדינה אחרת היתה דוחה פליטים יהודים ומקבלת רק נוצרים, היינו מאשימים אותה בצדק באנטישמיות.

ישנו טיעון נוסף, שמגיע אף הוא בדרך כלל מצד ימין, שכדאי לבחון ולפרק מהיסוד. ההיסטוריון אלעד נחשון, חוקר מוערך של תולדות היישוב העברי בארץ ישראל ואחד מהקולות הצלולים והאינטליגנטיים בשיח הציבורי הימני, כתב לאחרונה שהעולם מלא פליטים. בני הרוהינגה המגורשים מבורמה, למשל, סובלים אפילו יותר מהאוקראינים, סוריה נאנקת תחת אסד ומיליציות אסלאמיות רצחניות, ובאתיופיה משתוללת מלחמת אזרחים. מדוע לקבל דווקא את האוקראינים, ולא פליטים מהמקומות הללו? מכיוון שישראל הקטנה לא יכולה לקבל את כל הפליטים הללו, ראוי שלא תקבל אף אחד שאינו יהודי. אולם הטיעון שאם אי אפשר לעזור לכולם אז לא כדאי לעזור לאיש, אינו מחזיק מים לדעתי. העולם לא מושלם, המקום מוגבל, וגם פליטים צריך לקבל לפי סדר עדיפויות.

סדר העדיפויות הזה ראוי שיושפע מאופיה התרבותי של ישראל, הזיקות המדיניות שלה והאינטרסים של תושביה. ראשית כל, ראוי לדעתי להעדיף פליטים שקרובים אלינו יותר מבחינה תרבותית, פשוט מפני שפליטים כאלו נקלטים בקלות ולא מהווים מקור לפשע ולבעיות אחרות. כן – עדיף לומר ללא כחל ושרק, שיותר קל לקלוט בישראל פליטים ממדינה אירופית מאשר מבורמה או מאתיופיה, והדבר נכון על אחת כמה וכמה לאוקראינים שיש להם קרובים או חברים בארץ. כמו כן, יש לתת עדיפות לפליטים ממדינות ידידותיות לישראל. לפי סקרים ומחקרים, אוקראינה היא אחת המדינות הכי ידידותיות ליהודים ולישראל באירופה. בניגוד לעבר, רמת האנטישמיות בה נמוכה מאד, היא הכירה בירושלים כבירת ישראל, תמכה בנו במבצע שומר חומות ורבים מתושביה מעריצים את ישראל ודמויות ציוניות חשובות מהעבר כמו גולדה מאיר. זה עניין מוסרי ודיפלומטי בסיסי לתעדף את ידידיך על אזרחי מדינות אויב, כמו סוריה למשל. בהקשר זה, יש לציין כי חלק גדול מההתנגדות לקליטת אפריקאים בישראל או סורים באירופה, נבעה מכך שמיעוט מקרבם פנה לפשע, לפונדמנטליזם או לטרור. מנגנון גירוש מיידי של פליטים שמעלו בהכנסת האורחים שניתנה להם, יוכל לפנות מקום ורצון טוב לאלו המעוניינים באמת ובתמים לכבד את החברה המארחת.

כמו כן יש לתת עדיפות לקורבנות של מצב חירום זמני, שיוכלו בסבירות גבוהה לשוב לארצותיהם לאחר שיסתיים. בעייתי לקבל נמלטים ממדינות שנאנקות תחת רודנויות יציבות כמו אריתריאה, מפני שבאופן תיאורטי רוב מוחלט של האוכלוסיה מעוניין לברוח מהן ולא לחזור. לא יתכן שישראל ומדינות אחרות יקלטו את רוב אזרחי אריתריאה לנצח. לעומת זאת, ובניגוד לאוקראינים שעזבו את ארצם בכדי למצוא עבודה בחו"ל, הפליטים שבורחים עכשיו מהארץ השסועה לא ניסו לעזוב את אוקראינה קודם לכן. יש להם חיים שלמים שם: עסקים, משפחות, חברים. בדרך כלל מדובר רק בנשים וילדים, כי לגברים אסור לעזוב את המדינה ועליהם להילחם בחזית. אנשים שהמדינה שלהם תקינה בדרך כלל, אך נקלעה למצב חירום זמני, קל יותר לקבל כפליטים מפני שסביר שיחזרו למולדתם בסופו של דבר.

ומעל הכל, יש להדגיש שפליטים – כל הפליטים – אמורים להישאר במדינה המארחת באופן זמני בלבד. אחת הסיבות שישראלים רבים, בעיקר מהצד הימני של המפה הפוליטית, חוששים לקבל פליטים, היא מפני שהם למודי ניסיון מר מארגוני סיוע, עמותות חברה אזרחית ויתר שוחרי טוב שמריצים קמפיינים משפטיים בכדי להשאיר פליטים ומהגרי עבודה בישראל לנצח. ברגע שארגונים מהסוג הזה נלחמים להשאיר כאן אריתריאים ונאבקים כנגד כל פתרון העברה למדינה שלישית; ברגע שהם מתנגדים אפילו לגירוש עובדים זרים שהאשרה שלהם פגה "כי הילדים שלהם ישראלים ומדברים עברית בלי מבטא" או בולמים גירוש של כאלו שעברו על החוק ומעלו בהכנסת האורחים הישראלית, כך הם מפחיתים את הרצון של הציבור הרחב לקבל פליטים ביד רחבה. ככל שהציבור הישראלי ידע שפליטים הם אורחים ללילה שנשארים כאן באופן זמני, עד שמצב החירום במדינתם נגמר, כך יסכים לקבל יותר פליטים וביד נדיבה יותר. אם פליטים שהגיעו לישראל יעזבו כשיסתיים מצב החירום במדינותיהם (או במקרה של עובדים זרים, עם סיום אשרת העבודה שלהם), יהיה קל יותר לקבל פליטים אחרים במקומם, לא רק אוקראינים אלא גם בני עמים אחרים, רחוקים יותר מאיתנו. אלו שמנסים להשאיר פליטים כאן לנצח, ממאיסים את אלו על הציבור וסותמים את השער לקליטה של נמלטים נוספים.

משבר אוקראינה: האם יש להימנע בכל מחיר ממלחמת עולם שלישית?

אלו שמצהירים שלא יצאו למלחמת עולם עבור אוקראינה, צריכים לשאול את עצמם עבור מי ומה הם כן מוכנים לצאת למלחמה כזאת. אם התשובה היא "עבור שום דבר ואף אחד", אז ידם של רודנים שדווקא כן מוכנים להילחם תהיה תמיד על העליונה.

Credit: Osorio Artist, depositphotos.com

היה עליכם לבחור בין חרפה ומלחמה. בחרתם בחרפה – אך מן המלחמה לא תימלטו.

וינסטון צ'רצ'יל

בינשוף הקודם עמדתי כבר על הדמיון בין האסטרטגיות של ולדימיר פוטין באוקראינה כיום ואדולף היטלר בראשית שנות השלושים. כעת, ראוי לבחון האם תגובת המערב לתוקפנות אויביו רופסת כפי שהיתה אז. אמנם נוויל צ'מברלין, הארכיטקט של הסכם מינכן, לא היה שוטה נאיבי כפי שהוא מתואר לעיתים קרובות מדי בספרי ההיסטוריה. המטרה של הסכם מינכן היתה להרגיע את גרמניה לזמן קצוב, בכדי לאפשר לבריטניה להתחמש ולהיערך למלחמה. עם זאת, בריטניה לא הצליחה להעניש את היטלר ולגרום לו להבין שכיבוש טריטוריות זרות יעלה לגרמניה במחיר יקר, ובכך פיתתה אותו לנסות את אותו התכסיס בפעם הבאה. "היריבים שלי תולעים קטנות, ראיתי אותם במינכן", אמר הפיהרר לגנרלים שלו ערב הפלישה לפולין ב-1939, רגע לפני שנפתחה מלחמת העולם השנייה.

המצב היום דומה ושונה מאשר זה ששרר באירופה לפני חתימתו של הסכם מינכן. שונה – מפני שמדינות המערב אינן מפייסות את פוטין, ואף לא עומדות מולו בחיבוק ידיים. להפתעתו של הרודן הרוסי, ארצות הברית ומדינות האיחוד האירופי הטילו עליו סנקציות משתקות, שעלולות להביא את רוסיה כולה לפשיטת רגל. כרגע, מוסקבה לא יכולה להשתמש ברזרבות של הבנק המרכזי, לקנות ציוד הכרחי עבור התעשייה והצבא, ואפילו לא לרכוש חלקי חילוף למטוסים ולרכבות שלה. הבנקים הרוסיים קורסים ביחד עם ערך הרובל, וגרוע לא פחות, חברות פרטיות מערביות רבות עוזבות את רוסיה אפילו בלי שהסנקציות מאלצות אותן לעשות כן, כולל שחקני מפתח במגזר האנרגיה כמו של ובריטיש פטריוליום. איש לא הטיל סנקציות כאלו על היטלר ב-1938, ולמעשה, השוק העולמי המחובר והמקושר של היום מאפשר סנקציות כאלו הרבה יותר מאשר השוק המפורד של תקופת היטלר. באותם ימים, המשבר הכלכלי הגדול של 1929 לימד מדינות רבות שאוטרקיה כלכלית עדיפה להן מסחר בינלאומי, והכלכלות של מעצמות פשיסטיות כמו גרמניה או יפן תוכננו מראש כדי לעמוד זמן רב בבידוד יחסי. בניגוד למדינות מנודות כמו צפון קוריאה, הכלכלה הרוסית מחוברת למערב, ולכן סביר להניח שתיפגע יותר מהסנקציות. אם האוקראינים ימשיכו לעמוד בגבורה מול התוקפנות הרוסית, ואם ימשיכו לקבל נשק מהמערב, ובמיוחד בהתחשב בקשיי הלוגיסטיקה וכוח האדם שצבא פוטין סובל ממנו, יתכן שיוכלו להדוף את הפלישה במחיר חומרי ואנושי עצום, קשה מנשוא. מבחינה זו – העולם מגיב לתוקפנות של רודנים באופן טוב יותר מאשר ב-1938.

מפת המלחמה באוקראינה נכון ל-11 במרץ 2022, כפי ששורטטה בידי המכון לחקר המלחמה בארצות הברית. Credit: institute for the Study of War and AEI's Critical Threats Project

אולם מבחינה אחרת, גורלית לא פחות, תגובתם של ביידן ויתר מנהיגי המערב למלחמת אוקראינה דווקא דומה לתגובתו של צ'מברליין למשבר הסודטים. ראש ממשלה בריטניה דאז אמנם דיבר על "שלום בדורינו", אך כל מי שעקב אחרי האירועים הבין שמיד לאחר חתימת הסכם מינכן, הוא התחיל להתחמש ולהתכונן למלחמה מול גרמניה. באותה נשימה, הבהיר להיטלר שהתקפה על פולין, משמעותה מלחמה. בדיוק באותו האופן, מבהירים האמריקאים שהתקפה על מדינה שחברה בנאט"ו תוביל להפעלת סעיף חמש בחוקת הברית, קרי – מלחמה של כל העולם המערבי נגד רוסיה. הבעיה היא שבשני המקרים, משבר הסודטים ומשבר אוקראינה, רודנים לא נוטים לקבל צ'קים דחויים. טיפוסים כמו היטלר ופוטין נוטים להאמין שמי שלא מוכן להילחם נגדם כעת, לא יהיה מוכן לפרוע את צ'ק המלחמה גם בעתיד. לכן, היטלר לא נרתע מהערובות שצ'מברלין נתן לפולין, בדיוק כפי שפוטין לא בהכרח יירתע מהערובות של ביידן למדינות הבלטיות. יש לשים לב שלצד הערובות והאיומים, דובריו השונים של המערב מבהירים שהם מתכוונים לעשות הכל, כולל הכל, בכדי להימנע ממלחמת עולם. האמירות הללו, כמובן, נראות הגיוניות. מי רוצה מלחמת עולם שעלולה להחריב את האנושות כולה, ועוד בין מעצמות גרעיניות?

אולם למרבה הצער, כפי שרמז אתמול שר הביטחון לשעבר משה "בוגי" יעלון, דווקא הנחישות המערבית המוצהרת להימנע ממלחמת עולם עלולה להוביל למלחמה כזאת בדיוק. פוטין הרי יודע שיריביו פוחדים יותר מכל ממלחמה כזאת. הוא פלש לאוקראינה לאחר ש"ניסה את המים" מספר פעמים, בין אם במלחמה בגיאורגיה ב-2008, בפלישה לחצי האי קרים ב-2014, או בפרשת הנשק הכימי בסוריה, וראה שהמערב לא הגיב. לכן, לא התרשם גם מהאיומים הנוכחיים ופלש לאוקראינה. אם היה יודע שהמערב אינו חושש ממלחמת עולם, אולי היה מחשב את מהלכיו באופן שונה. אם, למשל, ארצות הברית היתה מנחיתה כוחות באוקראינה עוד לפני הפלישה, אפילו ל"תמרונים ידידותיים", פוטין היה עשוי להירתע מהפלישה. אולם ברגע שהנשיא ביידן הבהיר לו שלא יילחם עבור אוקראינה, הרודן הרוסי הסיק שמולו עומדים אנשים שלא מעוניינים במלחמה בשום מחיר, והוא התנהג בהתאם. ביידן אפילו הדגיש ואמר שלא ילחם באוקראינה בשום מצב ובשום תנאי, במקום לשמור על עמימות, ובכך הבהיר למעשה לפוטין שגם אם ישתמש בנשק כימי, גם אם יגייס שכירי חרב סורים, גם אם יכפה על בלארוס להיכנס למלחמה וגם אם יטחון את ערי אוקראינה לאבק רדיואקטיבי, לא תהיה התערבות צבאית אמריקאית. והסנקציות? דווקא בגלל השפעתן החונקת, פוטין עלול להתנהג כמו יפן בדצמבר 1941, כלומר, לנסות להרחיב את המלחמה ולפלוש למדינות סמוכות בכדי להשיג עוד משאבים ולשבור את המצור המוטל עליו.

אפילו לא שמר על עמימות – נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן. Credit: Palin Chak, Depositphotos.com

מכל מקום, במצב שאנחנו נמצאים בו, הטיעון כאילו יש להימנע בכל מחיר ממלחמת עולם שלישית – בעייתי. מי שמעלה אותו, וסבור שאפשר להקריב את אוקראינה בכדי למנוע מלחמה כזאת, צריך לשאול את עצמו האם יהיה מוכן גם להקריב את פולין, את גרמניה ואת צרפת לרוסיה, את יפן ואת טייוואן לסין, או את דרום קוריאה לצפון קוריאה? היכן יעבור הגבול, שאחריו דווקא כן אפשר לצאת למלחמת עולם, אפילו נגד מעצמה גרעינית? ואם יש גבול כזה, מדוע לא להציב אותו מוקדם יותר, באוקראינה, לפני שולדימיר ולדימירוביץ' ורודנים כמותו ישתכנעו שאף אחד לא מוכן להילחם, להקריב, ולהעמיד מולם כוח צבאי של ממש?

למרבה הצער, נראה שהיחידים שזוכרים את המסורת המערבית הנכחדת של פטריוטיזם, אהבת מולדת ונכונות להקריב – קורבנות דם ממש – עבור חירות ועצמאות, הם האוקראינים עצמם. מי שמוכן להקריב את הגברים והנשים האמיצים הללו עבור שלום העולם, עלול לגלות בעתיד שחרפה אינה מונעת תמיד מלחמה. לפעמים, כמו שאמר צ'רצ'יל, היא דווקא מזרזת אותה.

לחימת גבורה: האוקראינים משמידים שיירה רוסית בברוווארי, ליד קייב

"אין דיקטטור רע, יש דיקטטור שרע לו": פוטין, היטלר והמלחמה באוקראינה

אלו תובנות אפשר להפיק מהמלחמה באוקראינה? בינתיים, אנחנו רואים שפוטין מחקה במדויק את ספר ההפעלה של אדולף היטלר מסוף שנות השלושים, וגם שעוצמה צבאית, נכונות להקריב ושיתוף פעולה עם בעלי ברית משלימים זה את זה; ששיח ההרתעה פגום מהיסוד, ושישראל חייבת להבין שהעולם השתנה ולהפסיק לתמרן בין ארצות הברית ובין רוסיה. לבסוף – כבונוס: רשימת פרשנים שכדאי לכם לעקוב אחריהם בכדי להבין את המלחמה באוקראינה טוב יותר.

פוטין והיטלר- קריקטורה מאתר אוקראיני רשמי

מאמר זה מבוסס באופן חלקי על רשימה שפרסמתי בישראל היום

קשה להעריך כיצד תסתיים המערכה באוקראינה. מי שמעוניין בניתוח צבאי של המלחמה, מוזמן לעקוב אחרי שורה של פרשנים מעולים מהארץ והעולם (ראו רשימה בסוף המאמר), וגם אני דיברתי על הנושא לא מעט בתקשורת (כאן 11קשת 12וואלה!ישראל היוםרדיו ירושליםערוץ 14, ועל הזווית הסינית בכאן ב', ובערוץ 14). בינתיים, הייתי רוצה להסיק מספר מסקנות ביניים כלליות מהמלחמה הרלוונטיות גם לנו, כאן בישראל.

 פוטין והיטלר: חוזרים לשלהי שנות השלושים

ראשית כל, אנחנו רואים שולדימיר פוטין מאמץ, כמעט מילה במילה, את ספר ההפעלה של אדולף היטלר מסוף שנות השלושים. אין כוונתי להיטלר של אושוויץ או של ליל הבדולח, אלא למדיניות החוץ הנאצית מול צ'כוסלובקיה, פולין ומדינות אחרות. כמעט הכל קיים שם: המטרה, יצירת אימפריה גרמנית או רוסית, מוסווית בהרבה מאד מלל על עוולות היסטוריות, שנועד להציג את התוקפן כקורבן. בזמנו, כשחקרתי את המחתרת האנטי-נאצית ברייך השלישי, קראתי הרבה מאד על משבר הסודטים של 1938, ועכשיו אני רואה את ההיסטוריה חוזרת על עצמה כמעט במדויק. היטלר ואנשיו, הרי, הציגו את עצמם כמי שמתקנים את הסכם וורסאי שדיכא את גרמניה, ומתמודדים מול מצור מערבי עוין מכל הכיוונים. "לא אני, ולא אף אחד אחר בגרמניה, רצה במלחמה ב-1939", כתב הפיהרר בשכנוע עצמי בצוואתו הפוליטית. תמיד היו להם טענות ספציפיות נגד המדינות שאותן התקיפו, כמו פולין וצ'כוסלובקיה, בעיקר רדיפה של מיעוטים דוברי גרמנית. אם תקראו את המאמרים שלהם מהתקופה ותשכחו מההקשר – אתם עלולים כמעט להשתכנע. פוטין, במקביל, מציג את עצמו כמי שמתקן עוול היסטורי נגד רוסיה, ובונה מחדש את ה"עולם הרוסי" שנחרב עם נפילת ברית המועצות. גם הוא מדבר על תוקפנות מערבית, על מצור מכל הכיוונים, ועל עוולות נגד מיעוטים אתניים דוברי רוסית במדינות השכנות, בעודו מציג את עצמו כשוחר שלום ואת יריביו כמחרחרי מלחמה.

"לא אני, ולא אף אחד אחר בגרמניה רצה מלחמה ב-1939" – אדולף היטלר

גם פוטין וגם היטלר משלבים טיעונים ספציפיים עם קובלנות גורפות, שנועדו להרחיב את הסכסוך ולהשאיר תמיד קצה חוט להתקפה נרחבת יותר בסיבוב הבא. לא משנה איזו "בעיה" הצליחה גרמניה לפתור, תמיד נותר עוד מיעוט גרמני במדינה אחרת ש"צריך להגן עליו", עוד אי צדק היסטורי שצריך למגר. פוטין כביכול טוען שהוא מגן על דוברי הרוסית במזרח אוקראינה, אולם תובע גם "דה-נאציפיקציה" ו"דה מיליטריזציה" של אוקראינה, מטרות שדורשות כיבוש של כלל המדינה. וחשוב מכל – הן יכולות להצדיק בקלות התקפה על מדינות אחרות באזור כמו מולדובה, לטביה, ליטא, אסטוניה ואפילו פולין. חלקן מכילות מיעוטים דוברי רוסית, את רובן פוטין מאשים בנאציזם, ומלבד מולדובה, כולן חברות בנאט"ו ומשתתפות כביכול במצור העוין נגד רוסיה.

ולבסוף, בשני המקרים, צצים כל מיני מומחים גיאופוליטיים במערב שמפצירים בנו "להבין" את התוקפן, דוגמת "אין דיקטטור רע, יש דיקטטור שרע לו". אלו שהצדיקו את טיעוני גרמניה בנוגע להסכם וורסאי בסוף שנות השלושים, כאילו התגלגלו לתוך כל אנשי האקדמיה, הבלוגרים, הגנרלים והקולונלים בדימוס שמספרים לנו שפוטין פועל רק כי "נאט"ו התרחבה מזרחה בניגוד להתחייבויותיה". אמנם, התחייבות כזאת מעולם לא ניתנה, נאט"ו מעולם לא תקפה את רוסיה אך זו פלשה שוב ושוב למדינות הסובבות אותה. אבל לאפולוגטים של פוטין, שמונעים בחלקם מעוינות כלפי המערב, העובדות הללו אינן מעלות ואינן מורידות. לכל דיקטטור אימפריאליסטי תמיד יהיו סנגורים, שמסרבים להבין כי גם דרישותיו המוגבלות לעולם יהיו בסיס לדרישות מקסימליסטיות יותר, עד לסכסוך הבא.

יש להדגיש ולסייג, שפוטין והיטלר אינם זהים בכל ההיבטים. הרודן הרוסי אינו מתכנן, ככל הנראה, רצח עם בדומה לרודן הגרמני, וגזענות אינה מניע מרכזי בספר ההפעלה שלו. כמו כן, כפי שהבהיר הכלכלן ד"ר ינאי שפיצר, פוטין התכונן למערכה הרבה פחות טוב מהיטלר. אולם בכל מה שקשור לחזון האימפריאלי, ובעיקר לאסטרטגיה שמאפשרת לתקוף מדינות אחרות ולהצית סכסוכים תוך הצגת עצמך כקורבן, ולדימיר ולדימירוביץ' ואדולף אלוייסייביץ' דומים זה לזה כמו שתי טיפות בוץ.

האם עלינו לסמוך רק על עצמינו?

רבים מסיקים מהסיפור האוקראיני מסקנה פופוליסטית, אך לא נכונה, כאילו גורלה העגום של אוקראינה מוכיח ש"אף אחד לא יעזור לנו" או "שעלינו לבטוח רק בקדוש ברוך הוא ובכוחו של צה"ל", כפי שכתב פרשן פוליטי פופולרי. בפועל, אם כבר, העובדה שולדימיר פוטין העז לתקוף את אוקראינה, ולא למשל (בינתיים!) את פולין או את ליטא, קשורה בעיקר לעובדה שהראשונה אינה חברה בברית נאט"ו, והאחרונות – דווקא כן. מי שנמצא בברית חזקה, פחות סיכוי שיותקף. אולם, בעלות ברית עוזרות למי שחזק מספיק בכדי שיוכל לסייע להן בשעת פקודה. בעלות הברית של צרפת נטשו אותה בשנות השלושים, למשל, מפני שהתברר שהאסטרטגיה שלה הגנתית ואין לה שום כוונה לבוא לעזרתן כשיצטרכו אותה. לפיכך, בריתות מגיעות מתוך עוצמה פנימית ונכונות להקרבה עבור שותפיך, שני אלו גם יחד. ראשית כל עלינו להסתמך על כוחנו שלנו בכדי לבנות עוצמה כזאת, ואז להשתמש בה בכדי לרכוש שותפים חזקים שיוכלו לסייע לנו. לראייה: רק כאשר האוקראינים גילו נחישות להתנגד ולהילחם בעצמם, המערב התחיל להתגייס בכדי לעזור להם, כלכלית אם לא צבאית. הצבא האפגני, שקרס בלי להילחם, לא זכה לעזרה כלשהי. העולם, כך נראה, עוזר רק למי שעוזר לעצמו, וגם זה לא תמיד.

תובנה שלישית: הבעייתיות בשיח ההרתעה

בנוסף, הייתי רוצה להדגיש גם צד מובן מאליו פחות של עידן המלחמות החוזר אלינו: נזקיו של שיח ההרתעה. בעוד מדינות המערב דנות בהטלת סנקציות על רוסיה, נמצאו מומחים המתנגדים כמעט לכל אחת מהסנקציות. אחד אומר שניתוק ממערכת הסוויפט לא יעיל, שני טוען שביטול ויזות יפגע גם באזרחים רוסים תמימים, ושלישי מדגיש שלרוסיה יש די רזרבות של מטבע חוץ וסנקציות לא יפגעו בכלכלתה, וכל אלו לא יגרמו לפוטין לשנות את דרכיו. מי שיקשיב לכל המומחים הללו, יגיע למסקנה שלא צריך לעשות כלום כי דבר לא יוכל להרתיע את פוטין. גם במקומותנו, יש דיונים אינסופיים אלו צעדים יוכלו "להרתיע" אויבים כמו חיזבאללה. אולי גם כאן, צריך להפסיק לדון בתיאוריות מתוחכמות של הרתעה, ולשוב למוסכמות עבר: אנחנו לא יכולים לדעת מה עובר בראשו של מנהיג האויב ומה "ירתיע" אותו, אבל אנחנו כן יכולים לפגוע בו, במדינתו ובכלכלתו כמה שיותר. מי שיפגע באויב צבאית, פוליטית וכלכלית עד שיקרוס, עשוי לנצח. מי שיעצור בכל רגע לחשוב מה יגרום ליריביו לשנות כיוון, ישותק ובסופו של דבר יפסיד.

לפגוע בו – ולא לחשוב מה יגרום לו לשנות את דרכו – ולדימיר פוטין

תובנה רביעית: העולם משתנה – מגבלות ה"ריאליזם" הישראלי

לבסוף, ישראל צריכה לחשוב על העתיד ולא רק על ההווה. ביסמרק אמר פעם שתפקידו של המדינאי הוא לשמוע את פעמי צעדיו של אלוהים בהיסטוריה, ולאחוז בכנף מעילו בעודו עובר. קרי, עלינו לזהות תמורות עמוקות במערכת הבינלאומיות ולא לחשוב רק על העתיד הקרוב, כאילו מה שהיה הוא שיהיה. בינתיים, ישראל מנסה לתמרן בין רוסיה והמערב ולשמור על יחסים טובים עם שניהם. שר החוץ מגנה את רוסיה, ראש הממשלה נמנע מלהזכיר אותה, בעוד הממשלה שולחת סיוע הומניטארי לאוקראינה, אך חס וחלילה לא סיוע צבאי. השיקולים, כמובן, הם פרקטיים. ישראל חוששת להעלות את חמתה של רוסיה, לבל תפגע בחופש ההפצצה שלנו בסוריה בניסיון לבלום את ההתבססות האיראנית במדינה (המב"מ – המערכה שבין המלחמות) או תכלה את זעמה בקהילה היהודית הגדולה ברוסיה ובאוקראינה. השיקולים הללו, הגיוניים ככל שיהיו, מתגלים עם חלוף הזמן כקצרי רואי. נתעלם לרגע מהמימד המוסרי, ומכך שישראל, מדינה שמערכת החינוך שלה מקוננת בלי סוף על העמים שלא קיבלו יהודים בשואה, מגלה יד קפוצה וזעומה כלפי פליטים אוקראינים לא יהודים הבורחים מהתופת. אפילו מבחינה פרקטית, ישנן בעיות קשות עם המדיניות הנוכחית. כפי שכתב כבר ההיסטוריון יגאל ליברנט, רוסיה מעריכה כוח, וההתפתלויות המגומגמות שלנו בנושא אוקראינה עלולות לגרום להם לכבד אותנו פחות ולהצר את צעדנו בסוריה אף יותר.

שנית, אפשר להעריך בזהירות ששנת 2022 היא שנת מפנה בהיסטוריה של המאה ה-21. העולם, כך נראה, הולך לקראת מאבק בין גושי, שבו מעט מדינות יוכלו לשמור על נייטרליות בין המערב לבין יריביו, שפוטין הוא הבוטה, החצוף והשנוא שבהם. יגיע הרגע, והוא אינו רחוק, שבו נצטרך לבחור בין רוסיה ובין ארצות הברית. האם נוכל, למשל, להתחמק לאורך זמן מיישום הסנקציות האמריקאיות נגד מוסקבה? אם נהפוך למקלט ההון של האוליגרכים הרוסים, הרי נמאיס את עצמנו על ארצות הברית. שיתוף הפעולה עם אמריקה נותן לנו מודיעין, תמיכה בינלאומית, נשק מתקדם, יתרון איכותי על כל הצבאות שסביבנו, מילוי המחסנים של כיפת ברזל לאחר כל סיבוב מערכה בעזה, ובראש ובראשונה, וטו באו"ם וגב בינלאומי מעצמתי. כל אלו תלויים בתמיכה שנוכל להשיג בדעת הקהל האמריקאית והקונגרס, שמתאחדים כרגע נגד התוקפנות של פוטין וזועמים על כל מי שמשתף איתו פעולה. ואל תטעו: הזעם נגד עמדתה כפויית הטובה של ישראל כבר התחיל להתפשט בחוגי המדיניות והתקשורת בארצות הברית. ברגע שהמאבק בין ארצות הברית ורוסיה יתחדד, נצטרך לבחור צד. וברור לנו שזה חייב להיות הצד של וושינגטון. נרצה או לא נרצה, אנחנו בסופו של דבר חלק מהעולם המערבי, וכדאי שנבחר בצד הנכון ביוזמתנו לפני שניגרר לשם בידי הנסיבות. ממילא, קשה לראות כמה זמן יוכלו הרוסים לשמור על הנוכחות שלהם בסוריה עם כלכלה מתמוטטת ומלחמה מסלימה ומדשדשת במקום אחר.

הסתייגות אחת לדברים: היום (ראשון, ה-5 במרץ), רגע לפני העלאת הפוסט הזה, התפרסם שראש הממשלה בנט נסע לקרמלין בכדי לתווך בין רוסיה ואוקראינה, בברכת הנשיא ביידן. אם ישראל אכן תצליח להשתמש בעמדת הביניים שלה בכדי להשיג פשרה בין הצדדים, נגד כל הסיכויים, אז יש בה היגיון אסטרטגי. אם לא – אז לא.

רוצים לעקוב אחרי המלחמה באוקראינה? הנה רשימה של פרשנים מעמיקים ואמינים מהארץ ומהעולם, שתוכלו לקרוא ברשתות החברתיות או לראות בתקשורת:

פרשנים ישראלים (הצד הצבאי): יגיל הנקין, דוד גנדלמן, עדו הכט (מפרסם דוחות יומיים בדרייב, זמין דרך הפייסבוק של יגיל הנקין), שי לוי, אייל ברלוביץ', אורן האס, עומר דנק (ניתוח אסטרטגי כללי, ממוקד בהשלכות על ישראל והזירה הבינלאומית)

פרשנים ישראלים (הצד הכלכלי): אייל השקס

פרשנים ישראלים (הצד הפוליטי-היסטורי): ד"ר יעקב פלקוב (היסטוריון מבריק של מזרח אירופה שמופיע מדי פעם בתקשורת), יאיר נבות, קסניה סטבלובה, שלום בוגוסלבסקי, ג'ניה פרומין, יגאל ליברנט, ליסה רוזובסקי (ארבעת האחרונים כותבים גם על הצד הצבאי)

פרשנים בינלאומיים:

לרקע היסטורי מקיף ומעמיק על הגורמים ארוכי הטווח והמיידיים למלחמה, אני ממליץ על קובץ המאמרים והפודקאסטים המצויין של War on the Rocks, ובכלל על המאמרים המעמיקים שמתפרסמים באתר הזה על בסיס יומי.

ההיבט הצבאי: הדוחות היומיים של המכון לחקר המלחמה (ISW) רוב לי , טרנט טלנקו (נושאי תחזוקה ולוגיסטיקה צבאיים), מקס סדון, דן לאמות, גנרל מיק ראיין, מייקל קופמן

דיווחים מתוך אוקראינה: מעבר לדיווחים הרשמיים של משרד ההגנה האוקראיני, אני ממליץ על אילייה פונומרנקו הכתב הצבאי של קייב אינדיפנדנט, שמצייץ מתוך קייב הנצורה.

דיווחים על המתרחש ברוסיה ואופוזיציה רוסית למלחמה: אלכסיי קובליוב, מרק גלאוטי,

ההיבט הפוליטי-היסטורי: פרופ' סטיבן קוטקין, פרופ' תימוטי סניידר, אן אפלבאום, פיונה היל

%d בלוגרים אהבו את זה: