מדוע שתק האפיפיור? מבט חדש על פיוס ה-12

מדוע שתק האפיפיור פיוס ה-12 בשואה? סרט חדש, המתבסס על מסמכים ועדויות, מדגיש את תרומתו של האפיפיור להצלת יהודים ואת קשריו המסוכנים להפליא עם תנועת ההתנגדות הגרמנית. פיוס, טוען הסרט, היה מעורב באופן הדוק ויומיומי בנסיונות התנקשות בהיטלר, גם כשחיילים פשיסטים ונאצים עמדו על סף דלתו. ובכל זאת, האם החלטתו של האפיפיור לשתוק מול רצח המוני מאפילה על מעשיו שנעשו בחדרי חדרים? ינשוף היסטורי על דממה פומבית וקול חשאי.

Image result for Pius 12

אוכל הגרזן בימים ובליל,
והאב הנוצרי הקדוש בעיר רום
לא יצא מהיכל עם צלמי הגואל
לעמוד יום אחד בפוגרום.

לעמוד יום אחד, יום אחד ויחידי,
במקום שעומד בו שנים כמו גדי
ילד קט,
אלמוני,
יהודי.

נתן אלתרמן, מכל העמים

האפיפיור פיוס ה-12, מנהיג הכנסייה הקתולית בתקופת מלחמת העולם השנייה, הוא אחת הדמות השנויות במחלוקת בהיסטוריה המודרנית של הכנסייה, ובפרט באזור הדמדומים של יחסי יהודים-נוצרים. בישראל ובחוגים יהודיים בעולם הוא ידוע כ"אפיפיור ששתק בשואה", ויש אף שכינו אותו ה"אפיפיור של היטלר" – רועה רוחני צבוע, נאצי כמעט, שסייע בשתיקה להשמדת היהודים. התדמית הזאת התקבעה לדורות דווקא בעקבות ממלא המקום, יצירתו הנודעת של המחזאי הגרמני רולף הוכהות. מי שקרא או צפה במחזה, בוודאי זוכר את הסצינה הבלתי נשכחת של האפיפיור המסרב להפצרת כומר אמיץ שקורא לו לצאת לטובת היהודים, וידו מוכתמת בכסת הדיו ככתם דם שאינו נמחק. הויכוח על תפקידו של פיוס ה-12 בשואה העיב תמיד כצל על הדיאלוג בין היהודים לכנסייה, במיוחד משום שחלק גדול ממסמכי הותיקן בתקופתו עודם חסויים.

לאחרונה, יצא סרט תיעודי מעניין, עם הכותרת הפרובוקטיבית  Pope vs. Hitler – למעשה המחזה דרמטית של הויכוח על פועלו של ה"האפיפיור השותק". סרטו של הבמאי כריסטופר קאסל העניק במה נרחבת לסנגורים של האפיפיור, לא רק אנשי כנסייה אלא גם היסטוריונים שמתמחים בכנסייה הקתולית. הסרט כמובן לא חידש, אבל הציג ראיות שכבר עלו בעבר: האפיפיור פיוס ה-12 הסתיר מאות יהודים בותיקן ובמנזרים אחרים של הכנסייה הקתולית, וסירב להסגירם גם כאשר היה נתון במצור נאצי. פרט נוסף מעניין, שדווקא לא הופיע, הוא ההשתדלות של פיוס לטובת היהודים מול השליטים הפשיסטיים של הונגריה ורומניה. סירובו לגנות בפומבי את רצח היהודים לובש צורה אחרת, כאשר רואים את הקו הלבן הדק ששורטט מול כנסיית פטרוס הקדוש, והפריד בין חיילי המשמר השוויצרי המעטים לדיביזיות הנאציות שהקיפו אותם. בהקשר זה טוען בסרט הרב שמולי בוטח, שמציג את העמדה היהודית המסורתית יותר, כי האפיפיור אכן הציל יהודים, אך מעולם לא העמיד את עצמו או את הכנסייה שלו בסכנה. תפקידו בעולם, טוען בוטח, היה להיות קול מוסרי, ובתפקיד הזה הוא נכשל כישלון חרוץ.

Image result for shmuley boteach

האפיפיור נכשל כמודל מוסרי – הרב שמולי בוטח

אבל החלק המעניין ביותר בסרט, שמגובה אף הוא בידי עדויות ומסמכים, הוא הקשר ההדוק – הבלתי נתפס כמעט – בין האפיפיור פיוס ה-12 לבין תנועת ההתנגדות הגרמנית. מי שקרא את ספרי, ואלקירי – ההתנגדות הגרמנית להיטלר, את המחקר השלם יותר שפרסמתי באנגלית, או את המחקרים הקודמים שהתפרסמו בנושא, יודע שבשנים 1938 עד 1944 פעלה בצמרת הנאצית מחתרת שכללה קציני צבא, פקידים בכירים, אינטלקטואלים וסוכנים חשאיים. הקבוצה הזאת, שכונתה בדיעבד "תנועת ההתנגדות הגרמנית", ניסתה להתנקש בהיטלר לפחות תריסר פעמים, ותכננה מספר הפיכות צבאיות, חלקן מתוחכמות ויצירתיות ביותר. ואלקירי, סרטו של הבמאי בריאן סינגר, מציג את המפורסמת שבהם, ניסיון ההתנקשות וההפיכה שתוכננו בידי קולונל קלאוס פון שטאופנברג ב-20 ביולי 1944.

ממחקרי שלי ידעתי שב-1939 וב-1940, הקושרים היו בקשר הדוק עם האפיפיור כמתווך בין הבריטים לתנועת ההתנגדות הגרמנית. באותו הזמן, הם ניסו לגייס את ראשי הצבא להפלת המשטר, ואלו ביקשו ערובות שהבריטים יעניקו לגרמניה הפוסט-נאצית תנאי שלום נדיבים. במקביל, תכננו הקושרים לחסל את היטלר באמצעות פצצה. הסוכן החשאי יוזף מילר היה ממונה על המגעים עם האפיפיור, שפרש עליהם את חסותו. בתיווכו של פיוס, השיגו הקושרים מסמך הידוע כ"תזכיר X", אותו הגישו לראשי הצבא כראיה לתמיכה בריטית בהפיכה. זו נכשלה בסופו של דבר משום שהרמטכ"ל הגרמני קיבל רגליים קרות, והמפקד העליון של הצבא סירב בתוקף לשתף פעולה. הקושרים התאוששו מחדש, תחת הנהגה אחרת ונמרצת יותר, רק ב-1942.

ההיסטוריונים שדיברו בסרט, הציגו ראיות לכך שהקשר בין המחתרת האנטי-נאצית לאפיפיור היה עמוק ואינטנסיבי יותר מאשר שיערתי. פיוס לא רק תיווך, אלא הפעיל את מלוא יוקרתו האישית כדי להשיג הסדר בין הקושרים לבריטים. מעבר לזה, הוא נתן ליוזף מילר מסמך כתוב בכתב יד, ובו הביע תמיכה מפורשת של הכס הקדוש בהפלת המשטר הנאצי. המכתב הזה, אם אכן התקיים (מילר טען שהצליח להשמיד אותו בזמן מעצרו), הוא ראייה לעומק הברית בין האפיפיור לקושרים. עדויות שהובאו בסרט מלמדות גם שהאפיפיור היה מודע היטב, ופרש את חסותו, על ניסיונות ההתנקשות המפורסמים בהיטלר ב-1943 וב-1944. אם העדויות אכן נכונות (ויש להתייחס בספקנות הן להיסטוריונים והן לבמאים של סרטים תיעודיים), הן לא פחות ממדהימות. באותן שנים, המנהיגים הצבאיים של הקשר, הקולונלים הנינג פון טרסקו וקלאוס פון שטאופנברג, שמרו על סודיות חמורה ומידרו אפילו חלק מעמיתיהם מנסיונות ההתנקשות. אם אכן הם דיווחו עליהם לאפיפיור, דרך יוזף מילר, משמעות הדבר היא אמון בלתי מעורער בכס הקדוש ובמיוחד ביכולתו לתווך בינם לבין הבריטים לאחר ההפיכה. מהעדויות עולה במשתמע גם כי האפיפיור מסר למילר ודרכו לשטאופנברג, שניהם קתולים אדוקים, את ברכתו הדתית והרוחנית למעשה ההתנקשות.

Image result for Josef Muller German resistance

הסוכן החשאי יוזף מילר – איש הקשר בין האפיפיור לתנועת ההתנגדות הגרמנית. מילר נעצר ב-1943 וכמעט הוצא להורג בידי הגסטפו, אך הצליח לשרוד את המלחמה.

הדברים מחזירים אותנו לביקורת שמתח הרב שמולי בוטח על התנהגותו של פיוס ה-12 במהלך המלחמה. מעבר למאמצי הכס הקדוש להציל את יהודי רומא המעטים שהסתתרו בו, בוטח גם מכיר בקשרים של פיוס עם תנועת ההתנגדות הגרמנית. אבל שוב, הוא אומר, האפיפיור אינו ראש ה-CIA, ותפקידו בעולם אינו להפעיל שירות ריגול. תפקידו הוא לשמש קול מוסרי. אין תועלת אמיתית באפיפיור שמסתגר בחדרים אפלים ומשגר איגרות קוד לסוכנים חשאיים, כשיהודי רומא נשלחים להשמדה מאות מטרים מחלונו. במקום זאת, טוען בוטח, פיוס היה צריך לצאת החוצה בגלימותיו הלבנות, ולומר לנאצים ש"ימיתו אותו בגז" לפני שיגעו ביהודים.

השאלה, האם האפיפיור היה צריך לעשות זאת, אינה שאלה פשוטה בשום קנה מידה. בויכוח ארוך השנים על הסוגיה, עלו טענות כבדות משקל בנוגע לאחריותו של האפיפיור. מעבר לתפקידו המוסרי והאוניברסלי, פיוס ה-12 היה גם מנהיג הכנסייה הקתולית וככזה אחראי על ארגון ענק, על המוני כמרים ולשיטתו התיאולוגית, גם על גאולת נשמותיהם של מאות מיליוני מאמינים. היטלר שקל ממילא לפלוש לותיקן ואפילו להתנקש באפיפיור, וסביר להניח שהיה עושה זאת אם פיוס היה מוחה נגדו בפומבי. האם היה צריך להקריב את עצמו ואת כנסייתו עבור מחאה מוסרית מהסוג הזה, כפי שטוען שמולי בוטח בסרט? שאלה שנייה שעולה בהקשר הזה, היא התועלת האפשרית במחאה מהסוג הזה. בניגוד לכמה היסטוריונים אחרים, קשה לי להאמין שקתולים רבים בגרמניה או במקומות אחרים היו מתמרדים נגד היטלר בגלל הצהרה של האפיפיור. המאה ה-20 אינה ימי הביניים, והכוח של הרייך השלישי – צבאי ואידיאולוגי – היה כה עצום, עד שלא סביר כי מחאה אפיפיורית היתה מפילה אותו. מחאה אנטי-נאצית שפרסם קודמו של פיוס ב-1937 השיגה תוצאה מוגבלת מאד, וזאת בזמן שלום, לא בזמן מלחמה. בתנאים של 1943 הצהרה התאבדותית שכזאת היא מעשה של מרטיר. פיוס, לטוב ולרע, היה פוליטיקאי.

אולם נקודה חשובה שמתעלמים ממנה בדרך כלל, היא הקורבנות האחרים שהיו נפגעים מעימות ישיר בין הותיקן למשטר הנאצי. במקרה כזה, היהודים שהסתתרו במנזרים וכנסיות בבעלות הותיקן היו נעצרים מיד ונשלחים לתאי הגזים. הארכיונים של הותיקן הכילו מסמכים שהעידו בבירור על זהותם ושמותיהם של הקושרים הגרמנים, שהיו בתקופה זו בשיא פעילותם. פלישה נאצית לותיקן היה מביאה ככל הנראה למאסרם המיידי, ומחסלת כל סיכוי להפיל את היטלר ואת ממשלתו, וממילא להפסיק את השואה. זאת, כאמור, תמורת תועלת מעשית מפוקפקת למדי. החיבה של היסטוריונים, אנשי רוח ומעצבי דעת קהל להצהרה החותכת, לעמידה הנחושה והפומבית מול הרוע, למעשה המוסרי המהדהד לדורות, מובנת בהחלט, במיוחד כשמדובר בגוף עם יומרות מוסריות כמו הכנסייה הקתולית. אבל בעולם המעשה, ספק אם צדק שכזה היה שווה את מחירו.

בשירו, מכל העמים, שנכתב כקטגוריה חריפה כלפי מחדליו של האפיפיור בשואה, זעק נתן אלתרמן:

שאתה בחרתנו מכל הילדים
להרג מול כסא כבודך.
ואתה את דמנו אוסף בכדים
כי אין לו אוסף מלבדך.

ואתה מריחו כמו ריח פרחים
ואתה מלקטו במטפחת,
ואתה תבקשנו מידי הרוצחים
ומידי השותקים גם יחד.

אין ספק שמבחינת נתן אלתרמן, היה האפיפיור פיוס ה-12 ראש וראשון לשותקים. בפומבי, אכן הדבר היה נכון. אולם מעשיו החשאיים של פיוס ה-12, היהודים שהציל ובמיוחד מאבקו המסוכן להפליא במשטר הנאצי, היו גם סוג של "דיבור"; דומם אמנם, חסר תהילה, אך חשוב לא פחות.

הכביש העוקף: ישראלים, פלסטינים ואומנות השכנוע

לפני מספר ימים השתתפתי בטיול ישראלי-פלסטיני בהרי השומרון, אזור שכם ובית לחם. החוויה היתה מדהימה, הנופים מרהיבי עין והמפגש מרתק, אבל הדיאלוג הישראלי-פלסטיני הותיר כמה שאלות חשובות פתוחות. כשצדדים יריבים נפגשים, כיצד עובדת דינמיקה של התקרבות ושכנוע, ומה ההבדל בין טיול לבין מפגש הידברות רשמי יותר? כיצד אפשר להשתמש באסטרטגיה הידועה כ"גישה עקיפה" כשאתה רוצה להשפיע על אדם אחר? ינשוף פוליטי-מדיני על ישראלים, פלסטינים ואומנות השכנוע.

Image result for art of persuasion

לפני מספר ימים השתתפתי בטיול ישראלי-פלסטיני בהרי השומרון, אזור שכם ובית לחם. המיזם המשובח הזה, שמאורגן ומתוכנן בידי קבוצת טיול-ריחלה, נועד להפגיש ישראלים ופלסטינים באופן לא רשמי במסגרת תיירותית. קבוצה מעורבת של ישראלים וישראליות, פלסטינאים ופלסטינאיות מטיילים ביחד, בגדה המערבית ובשטחי הקו הירוק לסירוגין, כדי להכיר אחד את השני ואת הארץ. בניגוד למפגשים מסורתיים של ישראלים ופלסטינים, שנועדו אך ורק למטרה פוליטית, טיול-ריחלה אינו מגביל את עצמו ל"שמאלנים מקצועיים" משני הצדדים. לכן, ההנהלה לא מסננת משתתפים על רקע פוליטי. בטיולים השתתפו בעבר תומכי חמאס ופתח, ישראלים ימנים ושמאלנים, דתיים וחילונים, תושבי הקו הירוק ומתנחלים, שרוצים לטייל ולהכיר את הצד השני בלי תנאים פוליטיים מחייבים. ההתרשמות שלי היתה גם שהמשתתפים משני הצדדים מגוונים מאד גם מבחינה סוציו-אקונומית, דבר שמוסיף כמובן לעניין שבמפגש.

Image may contain: tree, plant, sky, outdoor and nature

הרי שומרון: מבט מהכפר הפלסטיני סבסטייה

הטיול הנוכחי היה מרתק, והוא נמשך יומיים: היינו באתר הארכיאולוגי של סבסטיה, ביקרנו ואכלנו בכפרים פלסטינים, ראינו נוף מדהים של הרי השומרון ונסענו (באישור הצבא) בכבישים פלסטיניים שאסורים בדרך כלל לאזרחים ישראלים. בסוף היום הראשון בילינו בשכונה השומרונית על הר גריזים (קריית לוזה), שוחחנו עם כהן שומרוני ועלינו לתצפית יפיפייה על שכם וההרים שמסביבה. ביום השני נסענו ליהודה, והגענו לכנסיית המולד בבית לחם ולמחנה הפליטים עאידה. הנסיעה בחלק מהכבישים היתה חוויה מלמדת ועצובה בו זמנית, שהעידה על ההצקות הקטנות אך הקטלניות של שלטונות הכיבוש הצבאי. הכביש היחיד שמחבר בין דרום לצפון הגדה המערבית נמצא, למשל, בשטח C – דרך מפותלת, חשוכה ומסוכנת, ולפלסטינים אין סמכות לשפץ את הכביש או להתקין פנסי תאורה בלי אישור שלעולם לא ניתן. מכיוון שהסמכות על האזור נמצאת בידי ישראל, והיא, אפעס, לא מתעניינת בנתיב שעוברים בו רק פלסטינים – הכביש נותר משובש ומסוכן. המצב גרוע אפילו יותר בשטחי הפקר כמו עזריה ומחנה הפליטים שועאפט בסביבות ירושלים: השוטרים הפלסטינים לא יכולים להיכנס בגלל שמדובר בשטח בשליטה ישראלית, ומשטרת ישראל כמעט ולא נכנסת מחשש פגיעה. כך, הופכות אותן השכונות לגן עדן לפושעים וסוחרי סמים מכל הסוגים.

Image may contain: sky, car, cloud and outdoor

קריית לוזה: השכונה השומרונית על הר גריזים

המפגש בין ישראלים ופלסטינים היה מרתק לא פחות, הן ברמה האנושית והן ברמה הפוליטית. החוויה היתה, מן הסתם, מגוונת לאנשים שונים בקבוצה. בצד הישראלי, אני די בטוח שהמשתתפים שדיעותיהם שמאלניות יותר, קיבלו אותה באופן שונה מאד מהמשתתפים הימנים, הדתיים או החרדים. אבל כולם, לפי מה שראיתי, יצאו עם תחושה של התקרבות ברמה האישית, ובמקרים רבים אפילו ברמה הפוליטית-אידיאולוגית. אחת המשתתפות, אישה מרמאללה, שדחקה קודם לכן במדריכים הפלסטינים לספר יותר לישראלים על "השהידים מעזה", אמרה בשיחת הסיכום שהגיעה למסקנה ש"גם הפלסטינים צריכים להקשיב יותר ולוותר יותר במהלך המשא ומתן". חלק מהמשתתפים מהימין אמרו גם הם שלמדו דברים חדשים ורבים על מצוקת הפלסטינים, והודו שיש לשנות ולתקן את ההתנהלות הישראלית בשטחים.

אך לתצפית הזאת יש להוסיף שתי אבחנות מעניינות וחשובות. ראשית, ככל שהנושא היה קונקרטי וקרוב יותר לרמה האנושית, כך ההשפעה של המשתתפים (ישראלים ופלסטינים) זה על זה היתה גדולה ומשמעותית יותר. מנגד, ככל שהנושא היה יותר מופשט וקרוב לנראטיב ותפיסת ההיסטוריה ה"גדולה" – כך מידת השכנוע ההדדי היתה קטנה ושולית יותר, אם התקיימה בכלל. מבחינת עמדות בסיסיות, כל אחד נשאר בעמדתו. שנית, גם כאשר היה שכנוע והשפעה הדדית, הם לרוב היו בהשהייה. כלומר, לא היה ניתן לראות אותם מיד במהלך שיחה אחת. האבחנות הללו, שתיהן, קשורות לעקרונות בסיסיים מאד באומנות השכנוע שכדאי לתת עליהם את הדעת.

nablus2

נוף לעיר שכם: שקיעה מפסגת הר גריזים

כדי להבהיר, חשוב לומר שאני לא מגיע לנושא הזה בגישה מתנשאת של אמת שצריך להחדיר למי מהצדדים. המשתתפים – ימנים ושמאלנים, יהודים ופלסטינים – היו כולם אנשים חושבים עם ניסיון חיים. "אומנות השכנוע" במובנה הנכון היא לעולם לא חד צדדית, אלא תהליך של השפעה הדדית. מי שנכנס לשיחה רצינית כמטיף בשער שתפקידו לשכנע בלבד, לא יהיה אפקטיבי. הקשבה אמיתית ושכנוע יעיל כרוכים כמעט תמיד בפתיחות, ובנכונות לקבל במקרה הצורך חלק מטענות הצד השני. אבל מצד שני, לא מדובר גם בתהליך שוויוני אלא בתחרות. כשאנחנו מדברים על דיאלוג ושכנוע, כל צד מעוניין להסיט את הצד השני כמה שיותר לכיוון העמדה שלו.

כאן, כדאי להיעזר באבחנותיו של סר באזיל לידל-הארט, ההוגה הנודע של "הגישה העקיפה לאסטרטגיה" שעל תובנותיו הצבאיות כתבתי כבר בעבר בינשוף. בספרו, למה אנחנו לא לומדים מההיסטוריה, כותב לידל-הארט שאת הגישה העקיפה יש ליישם גם כאשר אנחנו מנסים לשכנע אנשים. מי שרוצה לריב ולהתעמת בלי שום תועלת, יוכל לתקוף את העמדה של הצד השני ישירות. אבל מלבד התענוג הרגעי שבהתנגחות ותחושת הצדק העילאית שבה, אין בכך כל תועלת.

Image result for Liddle heart

סר באזיל לידל-הארט

במקום זאת, כאשר מנסים לשכנע, יש "לעקוף" את הגישה של הצד השני; לא להתעמת ולתקוף את ערכי הליבה החשובים לו, במיוחד (וזו תוספת שלי) יש להימנע מלתקוף ערכים שקשורים לעצם הזהות שלו. במצבים כאלה, אנשים, אלא אם הם פתוחים באופן חריג, נוטים להיאטם ולהפסיק להקשיב. במקום זאת, צריך לגלות אמפתיה לערכי הליבה, ולתקוף בעדינות ערכים חשובים פחות, לחשוף סתירות ביניהם לבין ערכי הליבה, להעלות שיקולים פרקטיים, ולבסוף – לבקש מהיריב אמפתיה למצב שלך מתוך התחשבות בערכי הליבה שלו עצמו. למשל, יש היסטוריונים שטענו שחלק מההצלחה של מרטין לותר קינג נבעה מכך, שהוא פנה לציבור הלבן בארצות הברית בשם ערכים נוצריים שהיו מקובלים גם עליו. לעומת זאת, אותם שחורים קיצוניים שדחו את ערכי המיינסטרים לחלוטין לא השיגו השפעה דומה. ניתן לחשוב על השקפת עולם כמו רשת של מוצבים הקשורים אחד לשני בתעלות וחפירות, מהם מבוצרים יותר ומהם מבוצרים פחות. כמו שיודע כל אסטרטג, התקפה ישירה על עמדה מבוצרת היא בדרך כלל טירוף. לעומת זאת, חדירה לעמדה מבוצרת פחות מכיוון לא צפוי תוכל להוביל לזעזוע של המערכת, ארגון מחדש של רשת הדעות ובמקרים נדירים אפילו לתמורה משמעותית.

בהקשר שלנו, מי שינסה למוטט את הנראטיב של הצד השני, למשל – לשכנע פלסטינים בצדקת הציונות או בכך שאין דבר כזה זכות שיבה, יתקל בדרך כלל בקיר. מי שיעבוד בדרכים עקיפות יותר, יוכל להגיע להסכמות פרקטיות אבל בסופו של דבר גם פוליטיות. בטיול למשל, ראיתי שיהודים שדיברו על בעיית הפליטים היהודים מאירופה או ממדינות ערב זכו למידה לא מבוטלת של אמפתיה והקשבה מהפלסטינים שבקבוצה. באותה מידה, פלסטינים שינסו לשכנע ישראלים מהשורה שהציונות היא תנועה גזענית וקולוניאליסטית יבזבזו את זמנם. שיחה על העוול שנובע מפרקטיקות הכיבוש, וגם בזה נוכחתי, עשוי להוביל לתוצאה טובה יותר. טיול ריחלה בכללותו היה תרגיל מעניין בגישה עקיפה, בדיוק משום שהוא היה מסגרת לא פוליטית. כשאנשים נמצאים בדיון פוליטי "רשמי", הם נוטים להפוך לשגרירים של העם שלהם ולהתבצר בעמדות הבסיס. כשהם נמצאים במסגרת כיפית ורגועה יותר, ושיחות מתרחשות בדרך אגב, ההגנות נוטות להיות פחות חזקות וההתקרבות – יעילה ומהירה יותר.

aida

כוחם של ערכי ליבה וזהות: מפתח זכות השיבה בשער למחנה הפליטים עאידה. על המפתח כתוב "לא למכירה" בערבית ובאנגלית.

וכאן אני עובר לעיקרון חשוב נוסף ואחרון. אחת הטעויות העיקריות של אנשים שמנסים לשכנע יריבים פוליטיים או לאומיים, היא הציפייה המובנת, אך הלא ריאלית, שהצד השני יודה בטעותו וישתכנע מול עיניך. אנשים בדרך כלל לא ממהרים להשתכנע, גם משום שעמדות לא משתנות בקלות, וגם מפני שרוב בני האדם לא ששים להודות בטעות בפומבי ולעיתים קרובות אף רואים בכך השפלה. השינוי, אם בכלל, מתרחש בהדרגה אחרי שהשיחה הסתיימה והצדדים לויכוח נפרדו. לפעמים הוא אפילו לא נראה לעין, ומבשיל לתמורה משמעותית רק בעקבות חוויות דומות אחרות שמתרחשות לאורך זמן. התהליך יכול כמובן להתנהל גם בכיוון ההפוך: ראיתי מספיק מפגשים ישראלים-פלסטינאים שהסתיימו באווירה טובה ואפילו בהתרוממות רוח, שנמחקה כמעט לחלוטין במלחמת עזה התורנית שפרצה לאחר מכן. אך בכל מקרה, דיאלוג כמעט תמיד מותיר אחריו עקבות. זו ריצת מרתון ארוכה, שדורשת סבלנות ואורך רוח. אם בצומת הבאה שתצריך התייחסות אל הצד השני – מפגש במחסום, מצב חירום אקראי בישראל או בגדה המערבית – החוויות שנוצרו בדיאלוג יטו את ההחלטות המהירות והאינסטינקטיביות לכיוון חיובי יותר, מדובר בקלף חשוב שיוכל לשנות או להציל חיי אדם. אם נוכל להשיג יתרון מסויים, עוד מוצב, עוד כמה מטרים של קרקע מול כוחות השנאה, ההפרדה וההיבדלות החזקים בחברה הישראלית והפלסטינית, עשינו בלי ספק את שלנו. הדיאלוג יכול לסייע, לרכך, לעדן, ולתרום לפתרון הבעיות, אבל ידיו קצרו מלשנות את המשחק כולו. הפתרון לבעיות הגדולות בין ישראלים לפלסטינים חייב בסופו של יום להיות ברמה הפוליטית.

קופצים על הדונלד: הטעות הגורלית של ישראל

בספרו הקלאסי, "אנטי שביר", מציע הכלכלן והפילוסוף נסים ניקולאס טאלב למדינות להכין את עצמן מראש לזעזועים לא צפויים. במקרה של ישראל, להיות "אנטי שבירה" פירושו להשיג מוקדי תמיכה רבים ומגוונים ככל האפשר. אם אחד ייפול, תמיד נוכל להסתמך על השני. למרבה הצער, תמיכתו האוטומטית של נתניהו בצעדיו מעוררי המחלוקת של טראמפ היא הימור מסוכן, שקושר את ישראל לכוחות המאוסים ביותר בפוליטיקה הבינלאומית. וכשהכוחות הללו ייפלו, או יעוררו גל חזק שמנגד, ישראל תוכל להיות שעיר לעזאזל קל ונוח להיפרע ממנו. ינשוף פוליטי-מדיני על האיוולת שבקפיצה לעגלתו של הדונלד.

nbc-fires-donald-trump-after-he-calls-mexicans-rapists-and-drug-runners

הנשיא הטרי של ארצות הברית, דונלד טראמפ, החל את כהונתו בסערת צווים נשיאותיים, שניתן להמשילם לסופה של גשם שחור. אודה ואתוודה, שאני הייתי מאלו שהתייחסו בספקנות להפגנות ההמונים נגד טראמפ, עוד בטרם הושבע, ולנבואות האפוקליפסה של "פשיזם" שמזמן הפכו כבר לרפלקס מותנה בשמאל. חשבתי, ואני עדיין חושב, שלדונלד טראמפ יש זכות מלאה לקדם אג'נדה ימנית ושמרנית, להגביל הפלות, לבנות חומה בגבול מקסיקו ואפילו להיכנס למלחמת סחר עם מדינות זרות, אף על פי שהצעד הזה יהיה הרסני מבחינה כלכלית ויפגע באיכות החיים של אמריקאים מהמעמד הנמוך, שיאלצו לשלם מחירים גבוהים יותר על מוצרים מיובאים.

אבל נשיא, כל נשיא, חייב לפעול בתוך מסגרת חוקתית ולדאוג לרווחתם של כל האזרחים והתושבים החוקיים ללא הבדל דת, גזע ומין. איסור הכניסה הגורף לאזרחים מאיראן, עיראק, סוריה, תימן, לוב וסומליה הוא לא רק גזעני, אלא גם מטופש. אזרחי המדינות הנ"ל לא ביצעו אף פיגוע בארצות הברית בעשרים השנים האחרונות, בעוד מדינות שאזרחיהן דווקא כן ביצעו פיגועים, למשל ערב הסעודית, לא נכללות באיסור. בשבע שנותי בארצות הברית, מעולם לא נתקלתי בקבוצת אזרחים פטריוטים, נאמנים, מבריקים ותורמים לחברה כמו האיראנים האמריקאים. אם היה מדובר רק באיסור על הוצאת ויזות חדשות, ניחא. הצו היה עדיין נותר גזעני ופסול, אבל עדיין היה ניתן איכשהו להכיל אותו במשחק הפוליטי והמשפטי המקובל. מה שמדרדר אותו לתחום הרשעות הצרופה היא הכלתו לנושאי ויזות חוקיות, למשל סטודנטים, ואפילו לבעלי גרין קארד. כלומר, אנשים שנמצאים באמצע תוכנית תואר, או בנו את חייהם בארצות הברית, מגורשים מבתיהם ומשפחותיהם במחי החלטה של הדונלד.

ההחלטה הזאת, מעבר לכל יתר חסרונותיה, שמה ללעג ולקלס את כל מושג ההגירה החוקית. היום אתה חוקי – מחר אתה בחוץ בלי שום סיבה, באופן שרירותי ועוד באמצע התקופה שנקבעה לך מראש. הגזירה הזאת מצדיקה לא רק התערבות שיפוטית, אלא התנגדות אזרחית עזה וסוערת מכל הסוגים. ואכן, אמריקה קרועה מהחלטת הדונלד. המונים צובאים ומפגינים בשדות התעופה, עורכי דין מתנדבים לסייע לקורבנות, ו-ACLU, הארגון שעומד בחזית המאבק, מעולם לא קיבל יותר תרומות כמו בימים האחרונים. הצווים של טראמפ העלו גלי קבס דומים ברחבי העולם כולו. אפילו חלק מבעלי בריתו ובני דמותו של הנשיא החדש בימין האירופי לא מיהרו להגן עליו. המועמד לנשיאות לשעבר ג'ון מק'קיין וכן דיק צ'ייני, סגנו של הנשיא לשעבר בוש ומי שנודע כסמן הימני של המפלגה הרפובליקאית, היו אף הם בין אלו שהוקיעו את הגזירות.

john-mccain-dick-cheney-250x200

גם הם הוקיעו את הגזירות: ג'ון מק'קיין ודיק צ'ייני

מי שדווקא כן מיהר להגן על הדונלד הוא בנימין נתניהו.

ראש ממשלתנו היקר, שלמד מטראמפ (ואולי מיאיר בנו) את אומנות הציוצים הפרובוקטיביים בטוויטר, מיהר להכריז ברשת החברתית ש"הנשיא טראמפ צודק. אני בניתי חומה בדרום ישראל והיא בלמה את ההגירה הבלתי חוקית". בכך, הביע תמיכה לא רק בבניית החומה, אלא לקח בבוטות את הצד של טראמפ בויכוח הפנימי בארצות הברית. בואו נעזוב לרגע את ההיבט המוסרי של הדברים. הגיוני שישראל תדאג לאינטרסים שלה, ולא לאלו של אחרים. אפילו אם נקבל את הצורך להתחנף לממשל החדש, ואפילו אם טראמפ הבטיח לנתניהו תמורה כלשהי כפי שאמרו לחשנים מסויימים אתמול, הרי מדובר בהעדפה פושעת של רווח מיידי על חשבון האינטרסים ארוכי הטווח של המדינה. אפילו אם מתעלמים מהנזק המיותר ליחסים עם מקסיקו ומדינות דרום אמריקה, יש כאן פוטנציאל לנזק לדורות.

טראמפ אינו נשיא שגרתי, אלא דמות מעוררת מחלוקת בלשון המעטה. הוא שנוא על רבים ברחבי העולם, ועל מחצית האוכלוסיה בארצות הברית. כרגע הוא בשלטון, אבל לאחר כך וכך שנים יירד ממנו, ורק בנדיר בוחרים האמריקאים נשיא שני מאותה מפלגה. בדיוק כפי שהגל הליברלי שנוצר בחסות אובמה והשמאל הרדיקלי תרם לעליית טראמפ, כך גם הצעדים השערורייתיים של טראמפ עתידים להוליד בקלאש ליברלי לכיוון ההפוך. לפני נתניהו, ישראל היתה קונצנזוס בפוליטיקה האמריקאית – בעלת ברית שהתמיכה בה חצתה מפלגות. נתניהו והשגריר שלו, רון דרמר, פגעו בכך ביסודיות כאשר השפילו את הנשיא אובמה והתערבו בגסות בפוליטיקה האמריקאית הפנימית על ידי תמיכה גלויה כמעט במפלגה הרפובליקאית. עכשיו, במקום לשבת במקום נוח על הגדר, ישראל הופכת את עצמה לחלק בלתי נפרד מתופעת הטראמפיזם. היא מזוהה עם גזענות, גסות רוח, שוביניזם ופגיעה במיעוטים. כך, היא כבר משניאה את עצמה על ציבורים אדירים בארצות הברית, ואפילו בקהילה היהודית. אם ההימורים הכבירים של טראמפ במדיניות חוץ ייכשלו וימיטו על ארצות הברית אסון, ישראל תזוהה גם עם האסון הזה. בתום ימיו של טראמפ, היא עוד עלולה לשמש כשעיר לעזאזל זמין ונוח שישלם את המחיר על חטאיו.

benjamin-netanyahu

מהמר על חשבון אינטרסים ארוכי טווח – בנימין נתניהו

בספרו הקלאסי, "אנטי שביר", התרה נסים ניקולאס טאלב שמדינות לעולם לא יכולות לחזות זעזועים ולהתכונן אליהם. כל מי שמנסה להתכונן לכל תרחיש יופתע ויטולטל על ידי גלי ההדף של המציאות. מדינה או חברה שרוצה להגן על עצמה, צריכה להיות "אנטי שבירה". כלומר, לבנות את עצמה כך שלא תתנפץ מזעזועים לא צפויים. וחלק מלהיות "אנטי שביר", במיוחד בדיפלומטיה, היא חלוקה נבונה של סיכונים. המצב הנוכחי של ישראל, כמדינה שתלויה לחלוטין אך ורק בארצות הברית, הוא כבר שביר במידה מסוכנת. התלות המוגזמת הזאת, שנובעת ישירות מהסכסוך היהודי-ערבי ומהבעיה הלא פתורה מול הפלסטינים, הופכת להיות מסוכנת בהרבה כאשר אנחנו נתלים אך ורק בציבור או מפלגה מסויימת בתוך ארצות הברית, ובכך מצרים את בסיס התמיכה שלנו עוד יותר. ההימור על סיעה מפוקפקת אחת, שתהיה מחוץ לשלטון בעוד שמונה שנים אפילו בנסיבות האידיאליות מבחינתה, ותוליד כמעט בוודאות גל חזק שמנגד, אינו יכול להיחשב אלא כטירוף. והדבר העצוב ביותר, הוא שנתניהו כרגיל אינו מהמר בכסף שלו אלא בזה שלנו.

עסקים כרגיל? איך מתמוטט משטר דמוקרטי

בעקבות בחירתו של דונלד טראמפ, ישנם רבים המזהירים מהתמוטטות קרובה של המשטר הדמוקרטי בארצות הברית לכיוון דיקטטורי ופשיסטי, או לפחות פוטיניסטי. ההיסטוריון טימותי סניידר, מומחה למזרח אירופה במלחמת העולם השנייה, כתב ש"מוסדות דמוקרטיים נופלים כמו דומינו אם לא מגנים עליהם". האזהרות של סניידר מוגזמות, אבל בכל זאת חשובות מאד. מה ניתן להסיק מהתמוטטותם של משטרים חוקתיים ודמוקרטיים בעבר? כפי שנראה, שומרי החומות פתחו לא פעם את השערים לאויבי הדמוקרטיה, דווקא מתוך כוונה פרדוקסלית להגן עליה. ינשוף פוליטי-מדיני מסביר.

download-1

לאחרונה, במסגרת פסטיבל בחירתו והשבעתו לנשיאות של דונלד טראמפ, חלק ההיסטוריון טימותי סניידר אי אלו עצות לקוראיו האמריקאים. סניידר, שהתפרסם בזכות "ארצות הדמים", ספרו על מזרח אירופה במלחמת העולם השנייה, התרה שבחירתו של טראמפ עשויה למוטט את הדמוקרטיה האמריקאית. בניגוד למומחים רבים, הוא לא הסתפק בהתרעות, אלא פירט סימני אזהרה של "הידרדרות לפשיזם" שאנחנו עלולים לראות בשנים הבאות, והמליץ מה לעשות כדי לבלום את הנחשול. יש הרבה מה לבקר במאמר של סניידר, ונראה שהוא נגוע באותה הנטייה ל"קטסטרופיזציה", נבואות יום הדין והגזמות המאפיינות את שיח השמאל העולמי באופן כללי. חשוב להזכיר שהחוקה והמוסדות האמריקאיים חזקים יותר מהיושב בבית הלבן, שהנשיא תלוי לחלוטין בקונגרס ובסנאט כדי לממן את פעולותיו, וגם אם שני הבתים רפובליקניים, לרשות הדמוקרטים עומד כלי הפיליבאסטר (השהייה אינסופית בדיונים שנועדה להפיל הצעות חוק מסויימות). מעבר לזה, במפלגה הרפובליקאית יש איבה רבה לדונלד טראמפ, וקשה להניח שכל או רוב חברי הקונגרס יהיו בכיס שלו, בעיקר אם ינסה לעשות דברים שערורייתיים.

ובכל זאת, לא כדאי להיות שאננים לחלוטין. לדונלד טראמפ יש נטיות אוטוריטריות מובהקות, שמאפיינות לא רק את הפשיזם הישן, אלא גם שליטים סמכותניים ופופוליסטיים בתקופתנו – מודי בהודו, ארדואן בטורקיה, פוטין ברוסיה, דוטרטה בפיליפינים ואולי גם עוד מישהו שמוכר לנו מהשכונה. כוונתי בעיקר לנטייה של טראמפ לפנות ל"רצון העם" המיסטי כדי לנגח את האליטות ולהתעלם מאיזונים ובלמים, שנאה והסתה נגד אויבים חיצוניים, חוסר סובלנות קיצוני לביקורת ואיומים גסים כנגד יריבים, ממריל סטריפ ועד CNN (התקשורת, אמר טראמפ בביקור ב-CIA, תשלם על ה"שקרים שלה" מחיר יקר – התבטאות שמזכירה יותר מדי את הסגנון של ארדואן).  כאן, דווקא ראוי לקחת ברצינות את אחת האזהרות של סניידר. חוקה, מוסדות דמוקרטיים, איזונים ובלמים אינם עומדים לבדם, אם אין אנשים שישמרו עליהם. "הם נופלים כמו דומינו אם לא מגנים עליהם מההתחלה". מוסדות חלשים עלולים לקרוס כששומרי החומות מתרשלים. מוסדות חזקים עומדים זמן רב יותר, לפעמים הרבה יותר (ואין יותר חזקים מהמוסדות האמריקאיים), אולם אף חומה לא תעמוד מול התקפה לנצח אם לא מגנים עליה באופן פעיל.

Image result for Timothy snyder

מוסדות עלולים ליפול כמו דומינו: טימוטי סניידר

כאן, ניסיון העבר דווקא מסבך את התמונה. אם נסתכל על שניים מהמקרים הידועים לשמצה במאה העשרים – התמוטטות הרפובליקה הדמוקרטית של וייאמר בגרמניה (1933), וקריסתה האיטית של המלוכה החוקתית היפנית לתוך דיקטטורה צבאית במהלך שנות השלושים, נבחין בתופעה מעניינת. בשני המקרים הללו, שומרי החומות נטשו את עמדתם ופתחו באופן פעיל את השערים לכוחות הדיקטטורה, לא מפני שרצו לעשות זאת, אלא בדיוק להיפך: מפני שרצו לשמור על הליך תקין של דמוקרטיה ושלטון חוק, או כי חששו מדבר-מה גרוע יותר במידה ויפעלו. איך זה עבד?

הדוגמא של הרפובליקה של ויימאר לעוסה לעייפה, במיוחד מפני שלכותבים מהשמאל יש נטייה לראות את צלליתו המשופמת של היטלר (או את זו הקירחת של מוסוליני) בכל פינת רחוב. אבל אם מסתכלים עליה מקרוב ובזהירות, נראה שאפשר בהחלט להפיק ממנה לקחים. היטלר, כזכור, מונה לקנצלר (ראש ממשלה) על ידי נשיא הרפובליקה, פאול פון הינדנבורג, בראשות ממשלת קואליציה. היו רבים שהזהירו את הינדנבורג מהצעד הזה: לא רק בשמאל, אלא גם בימין הלאומני. הרוזן אוולד שמנצין פון קלייסט, אחד מההגונים והאציליים שבאנשי הימין, כמעט "גר" בלשכתו של הינדנבורג כדי להפציר בנשיא שלא למנות את היטלר, ואפילו גנרל אריך לודנדורף, לשעבר בעל בריתו של היטלר, הזהיר את הנשיא בפני המינוי ואף התרה בו כי "הדורות הבאים יקללו אותך בקברך על צעד זה". אבל מה היו האלטרנטיבות של הינדנבורג? הרפובליקה של ויימאר היתה נתונה במשבר פוליטי חריף, שלא אפשר להקים ממשלות קואליציה מתפקדות. שתי המפלגות הקיצוניות מימין ומשמאל, הנאצים והקומוניסטים, תיעבו כמובן זו את זו, אך היו מאוחדות בשנאה למשטר הדמוקרטי והפרלמנטרי. יחדיו הן יצרו בלוק אנטי-דמוקרטי גדול, והיה קשה עד בלתי אפשרי להקים ממשלת קואליציה. כדי לאלץ את המערכת לתפקד הנשיא הינדנבורג הקים קבינטים ממונים שמשלו למעשה בידי צווי חירום, אך אלו כשלו באופן מחפיר. במפה הפוליטית של 1933, מינויו של היטלר היה הדרך היחידה להקים קואליציה דמוקרטית. האלטרנטיבות שהציעו יריביו של היטלר, כגון קלייסט, היו "עוד מאותו דבר": ממשלות צבאיות למחצה שרודות במערכת הפוליטית הר כגיגית באמצעות צווי חירום. יש האומרים שהמפלגה הנאצית החלה לקרוס, ועוד מערכת בחירות היתה מעלימה אותה. אולי – אבל אף אחד לא היה יכול להמר על זה בוודאות. הינדנבורג בחר בהיטלר על פני אלטרנטיבה שנראתה לו חוקתית ודמוקרטית פחות: דיקטטורה צבאית בפועל. ההחלטה שלו חיסלה את מהותה של הדמוקרטיה, מתוך ניסיון לשמור על הצורה החיצונית שלה.

Image result for Paul von Hindenburg

ניסה לשמור על הצורה החיצונית של הדמוקרטיה: פאול פון הינדנבורג

בניגוד לרפובליקה של ויימאר, יפן הקיסרית של לפני מלחמת העולם השנייה לא היתה דמוקרטיה מלאה במובן מערבי, אבל היא בהחלט היתה מלוכה חוקתית דמוקרטית למחצה. הקיסר אמנם מינה ממשלות, אבל בשנות העשרים, ראשי הממשלה היו לרוב מנהיגי מפלגות שנבחרו באורח דמוקרטי. בארץ השמש העולה, האיום הגדול ביותר לדמוקרטיה לא היה פוליטיקאי דמגוג כמו היטלר, אלא דווקא הצבא. מכיוון שחבר הקצינים היה כפוף ישירות לקיסר ולא לממשלה, קצינים רדיקלים הרשו לעצמם לתקוף ארצות אחרות בלי רשות, להטיל טרור דמים במערכת הפוליטית ואפילו לנסות לרצוח מנהיגים אזרחיים.

בשנות השלושים נוצרה דינמיקה של הידרדרות: לפוליטיקאים האזרחיים לא היו סמכויות מוסדיות וכוח לעמוד בפני האסרטיביות של הצבא, שיצר באופן מתמיד "מצבי חירום" שכירסמו במשטר החוקתי וחיזקו את סמכויותיו. האדם היחיד שהיה מסוגל לעשות זאת היה הקיסר הירוהיטו, שעמדותיו היו ליברליות באופן יחסי. אבל בכל צומת שבה היה יכול לבלום את הצבא, נמנע מלעשות זאת ממספר סיבות ושיקולים. ראשית, לא היה נהוג שהקיסר יפעל בניגוד לעצת יועציו. הקיסר היה יכול תיאורטית לבלום את ההתקפה על פרל-הרבור, אולי ההחלטה שדרדרה באופן סופי את יפן לדיקטטורה צבאית, אבל והוא יועציו חשבו שהתערבות כזאת מנוגדת לסדר הטוב. משטר חוקתי, אחרי הכל, אינו משטר שבו הקיסר מושל על המערכת הפוליטית באמצעות צווים רודניים מהארמון. המדיניות לא נקבעת על ידי אדם אחד, אלא על ידי המוסדות והגופים האחראיים. וכיצד יכול שליט חוקתי אחראי, שאינו מומחה צבאי, בטחוני או מדיני, להפוך את החלטת המוסדות המוסמכים? דווקא צעד כזה נראה לקיסר וליועציו כפתח לדיקטטורה קפריזית ולא אחראית. ושנית – הקיסר ויועציו חשבו שהתערבות כזאת תפגע ביוקרת המוסד הקיסרי. הצבא, התריעו חלק מהיועצים, עשוי אפילו להביא להדחת הירוהיטו ולמנות את אחיו הקיצוני ממנו. ואז, הדיקטטורה תהיה גרועה אף יותר. אבל כל ההחלטות הללו, שבאמת נראו אחראיות בזמנו, הובילו להתמוטטות הבלמים והאיזונים במערכת היפנית, להשתלטות הצבא ובסופו של דבר לחורבן מוחלט.

Image result for Emperor Hirohito

החליט שלא להתערב משיקולים אחראיים: קיסר יפן הירוהיטו

מה הלקח שאנחנו צריכים להסיק מכל זה? לא שאנחנו עומדים בפתח של חורבן, ולא שאנו עומדים עכשיו, בישראל או בארצות הברית, בנעליהן של גרמניה ב-1933 או של יפן ב-1941. ההיסטוריה, כתב מרק טווין, אינה חוזרת על עצמה, אבל היא מתחרזת. כפי שהזהיר סניידר, אנחנו צריכים להבין שמוסדות דמוקרטיים וחוקתיים לא עומדים בפני עצמם, אלא אם שומרי החומות נכונים להגן עליהם. ולפעמים, הגנה על המוסדות הדמוקרטיים מצריכה מבט על לעבר המהות, לא רק הפרוצדורה היבשה של החוקים והתקנות ככתבם וכלשונם. ראינו כיצד הדבקות בפרוצדורה הדמוקרטית בגרמניה וביפן סייעה לחסל אותה בפועל.

לאופוזיציה שמתנגדת לטראמפ, כפי שהתבטאה בהפגנות ההמונים בוושינגטון וברחבי ארצות הברית, יש תפקיד חשוב. חיוני שאדם כמו טראמפ ידע שיש לו מתנגדים. אבל חיוני עוד יותר תפקידם של שומרי החומות בתוך המערכת עצמה, ובמיוחד הרפובליקאים שבהם: חברי קונגרס וסנאט, שופטים שמרנים בבית המשפט העליון, אנשי הצבא וקהילת המודיעין. כדי שהמוסדות האמריקאים, החזקים והאיתנים, לא יחלשו ויישחקו, עליהם להקפיד על עקרונות החוקה, האיזונים, הבלמים והחירויות שהיא מבטיחה. התפקיד של שומרי החומות אינו לקבוע מדיניות. טראמפ נבחר על מצע ימני פופוליסטי, וזכותו המלאה לממש את המצע הזה, אבל במסגרת שמתווה החוקה ולא סנטימטר מעבר לה. "לא, אדוני הנשיא, אתה לא יכול לגרום לתקשורת לשלם מחיר יקר כי ביקרה אותך", "מצטער, אדוני הנשיא, החוק אוסר עלינו לחסל בני משפחות של טרוריסטים או להשתמש בעינויים מסויימים", "מצטער, מר טראמפ, אני וחברי בקונגרס לא נצביע למימון לפרוייקט המגלומני הזה" – כל משפט כזה שיגיע לאוזניו של הנשיא החדש יסמן לו גבולות גזרה. הגבולות הללו חיוניים להגנת הדמוקרטיה האמריקאית, ובסופו של דבר לשלום העולם כולו.

תרבות החולשה של הימין המצ'ואיסטי – טור אורח מאת יריב מוהר

הימין הפופוליסטי החדש מקדם חולשה משום שהוא מייחס עוצמה רק לתצורה מאוד צרה של סגנון מנהיגות מאצ'ואיסטי מתלהם ולא מחושב. באופן אירוני, ימין זה שונה מזרמי פופוליזם או שמרנות ותיקים בכך שהוא ממוקד פחות בלאום ויותר בשאיפה נואשת לעוצמה אותה הוא מזהה עם דמות הגבר הישן. טור אורח מאת יריב מוהר.

Image result for Machoism

אם תחפשו בגוגל "הבית היהודי + ילדי כאפות" תגלו כמות עניפה של תוצאות. במה שנראה כמגע ידו של יועץ התקשורת משה קלוגהפט, נכנס הביטוי העממי, המכוון לילדים המושפלים והמוכים בכיתה, חזק לדף המסרים של אנשי המפלגה כדי לתאר יריבים פוליטיים או ניסיונות להשפיל, כביכול, את סרוגי הכיפות. ומעבר לאוקיינוס טען לאחרונה סטיב באנון, מנכ"ל לשעבר של האתר השמרני ברייטברט ומי שכיהן כקמפיינר של דונלד טראמפ, כי: "אפלה היא דבר טוב… דיק צ'ייני, דארת' ויידר, השטן. הם כוח". אפשר לפטור זאת כאמירות שנעות על הקו שבין גיקיות ילדותית להפרעת אישיות. לטעמי חדוות הכוחנות הזו, המכוונת לדימויים גדולים מהחיים (או בוחרים צעירים), משקפת תובנה על שבריריות הכוח בימינו. מכאן המעבר של הימין משמרנות המתרפקת על העבר לטרוליות המתרפקת על הביריון של הכיתה או מתלהבת מדמויות המד"ב החביבות על קורבנותיו.

זה לא שלא הייתה חדוות כוחנות בימין לפני העשור האחרון, אלא שלאחרונה זהו המוקד המאחד, מעבר לכל דבר אחר. אולי המחלה התרבותית הכי קשה שפושה במערב ואף מעבר לו זו תרבות החולשה של הימין הפופוליסטי המתחדש בעולמנו. למעשה זוהי חוסר יכולת לזהות מה זו עוצמה אמיתית, בריאה ולא-מכלה. נהוג לראות בימין החדש, והמאצ'ואיסטי למהדרין, סכנה מוסרית, אבל מעבר לכל פגמיו המוסריים של הזרם הפוליטי-אסתטי הזה – שלא מרגשים את האלקטורט שלו – הוא קודם כל מקדם חולשה בחסות הדימוי של עוצמה.

Image result for Darth Vader

דארת' ויידר הוא כוח? העולם לפי סטיב באנון

בעבר היה זה הפאשיזם, שהוביל להרס המדינות בהן שלט, בעודו מתחזה למקור כוח וגדולה. כיום בעידן שפע המידע הדיגיטלי והתערערות תפקידי המגדר המסורתיים, יש לנו מנהיגים חלולים שניתן להגדיר אותם בתור הימין המאצ'ואיסטי – ברלוסקוני, טראמפ, פוטין הם הדוגמאות הכי מובהקות, והם כה רחוקים ממנהיגי ימין שקולים. הפער בין הרטוריקה הכוחנית של מנהיגי הימין המאצ'ואיסטי ליכולת שלהם הוא אבסורדי. הדוגמא הבוטה ביותר לכך זו ההבטחה של ליברמן לחסל את איסמעיל הנייה; הדוגמא הרחבה ביותר היא כהונת הנשיא בוש הבן שהמלחמה שהביא בעיראק החלישה את ארה"ב וחיזקה את הטרור, שלא לדבר על הכוח שהוא ודומיו נתנו לגופים פיננסיים מפוקפקים באופן שפגע בכלכלה האמריקאית אנושות. בורות, התעלמות ממכלול העובדות וצעדים נמהרים, לא מייצרים כוח, אלא טעויות פטאליות שמחלישות את האומה.

אפילו פוטין, דמות נערצת על הימין המאצ'ואיסטי, שמצטלם עם סוסים ומבליט שרירים, שולט במדינה בקריסה כלכלית עם צבא ענק אך חלוד – בין השאר תולדה של צורת התנהלות מאפיוזית שמרחיקה משקיעים זרים ומוחות מקומיים ועושה יחסי ציבור רעים לתוצרת רוסיה בעולם עד לחרמות ממש במדינות מזרח אירופה; זאת בשילוב עם התנהלות ביריונית כלפי חוץ שהובילה לסנקציות כלכליות כואבות מצד ארה"ב והאיחוד האירופי. הדינמיקה הזו ממשיכה עם ארדואן שהרגיז את צבאו, כמעט הודח בהפיכה, ואז טיהר את הצבא אולי טיהור-יתר ופגע בשדרת הפיקוד הבכיר, כולל כל מי שהיה צל של חשד נגדו, כמו קצינים מוכשרים רבים וגם לא מעט חיילים פשוטים, צעד שהחליש את הצבא. גם החייאת המשבר עם הכורדים גובה מחיר כלכלי ואנושי מטורקיה, ואג'נדת אפס הבעיות עם השכנים הפכה לסכסוך עם כמעט כל גורם באזור עד כדי בידודה של אנקרה. באותו האופן סילביו ברלוסקוני לא רק חירב ערכים של מידה טובה באיטליה, הוא ייצר כלכלה שהאקונומיסט מתאר כמי שהציגה את הגידול הכי נמוך בתמ"ג אחרי זימבבואה והאיטי, למרות שלא סבלה מבועת הנדל"ן שפגעה במדינות אירופאיות אחרות. האקונומיסט גורס כי כשלונו הכלכלי של ברלוסקוני חמור בהרבה מפגמיו המוסריים מבחינת הפגיעה באיטליה, וזו תחרות קשה. ואילו ויקטור אורבן בהונגריה החליט לפני כמה שנים לשים פס על הסיכומים והמוסכמות של האיחוד האירופי ביחס לתפקיד הבנק המרכזי בלי לתת דין וחשבון ומבלי לפחות לבנות בסיס כוח כלכלי לפני שהוא מראה שרירים (מהלך שיכול היה להיות חיובי). פזיזותו המשתלחת הובילה שתיים מחברות הדירוג הגדולות להוריד את דירוג האשראי של המדינה לרמת "זבל"; והאיחוד כמעט ונמנע מלתת חבילת סיוע למדינה השקועה בחובות של קרוב ל-200% מהתמ"ג. אורבן נסוג מהתוכנית.

Image result for vladimir putin hunting

עוצמה שהיא חולשה? פוטין יוצא לציד

מנהיגי הימין המאצ'ואיסטי לא רק מחלישים מדינות שלמות, אלא גם את האזרחים הפשוטים. רוב המנהיגים הללו תומכים בכלכלות שמחזקות את יזמי הענק: מהאוליגרכים של פוטין ועד הטייקונים האמריקאים שטראמפ יצא נגדם אך נכון לעכשיו מתכנן להוריד להם מיסים וממנה רבים מהם לקבינט שלו. במקביל, מצבם של שכבות הביניים ומטה מורע. כך שגם כשברמה המאקרו-כלכלית מצליחים מנהיגי הימין המאצ'ואיסטי להראות ביצועים טובים – והם לרוב לא – מי שנהנה מהצמיחה הזו היא שכבה צרה. בהונגריה, פורסם ששליש – יש טענה גם לכמחצית – מההונגרים חיים מתחת לקו העוני; נתונים גרועים גם ביחס לרוב מדינות מזרח-אירופה. בתגובה הפסיקה הלשכה לסטטיסטיקה במדינה לפרסם נתונים על עוני. האזרחים תחת מנהיגי הימין המאצ'ואיסטי זוכים גם לכרסום מתמיד בחופש הביטוי ובחופש הפוליטי שלהם, בזכויותיהם החוקתיות, ביכולת שלהם לקבל שירותי רווחה, חינוך ובריאות ועוד. בקצרה: מנהיגים "חזקים", אזרחים חלשים.

נשאלת השאלה הישראלית: האם בנימין נתניהו שייך גם הוא לקטגוריה הזו? לטעמי לא, הוא חכם יותר, הרבה יותר זהיר בהפעלת כוח צבאי והססן באופן כללי. עם זאת, הוא משחק עם לא מעט אלמנטים מהז'אנר הזה, והמילייה שסובב אותו ותומך בו מזוהה במידה רבה עם הסגנון המאצ'ואיסטי. נתניהו מקדם את התרבות הפוליטית שעשויה להמליך מנהיג ימין מאצ'ואיסטי גם על ישראל, ולאחרונה גם הפך לפחות זהיר ויותר מועד לנפילות.

ניתן בצדק לראות בימין המאצ'ואיסטי ריאקציה לתהליכים רבים – מגלובליזציה, דרך רב-תרבותיות ועד ג'יהאדיזם. בהקשר הנוכחי רצוי להזכיר בנוסף את האיום שבגלים התקופתיים של התערערות תפקידי המיגדר. השמרנות אף פעם לא חיבבה פמיניזם, ומול הגלים של התפשטותו היא הגיבה בריאקציה – מהסופרג'יסטיות ועד המהפכה המינית של שנות השישים. אבל התופעה הנוכחית מעט שונה: בשנות ה-80 וה-90 המוקדמות, במקביל לשינויי הדרמטי ביחס לנשים, וקצת אחרי שהסדרה "וונדר וומן" ירדה משידור, נבחר לנשיאות בארה"ב מי שזוהה כסופרמן בקליפ של ג'נסיס "Land of Confusion" וכגיבור קשוח בעשרות סרטים – רונלד רייגן. באותה עת יצאו סדרות סרטי פעולה בקצב גובר – מהרמבואים ועד מת לחיות. הנשיא של העת ההיא מזכיר יחסית את הז'אנר המדובר מעלה – הוא כבר חרג קצת מערכים שמרניים מסורתיים, אם כי דגל בערכי המשפחה והסתיר את הרומנים שלו, בעוד שטראמפ מתפאר במיניותו הטורפנית. מה עשוי להסביר את ההבדל במודל?

Image result for Donald Trump

מיניות טורפנית – נשיא ארה"ב הנבחר דונלד טראמפ

שנות האלפיים הביאו גל חדש של פמיניזם, רעיונות קוויריים וניראות חסרת תקדים לתרבות הגייז שערערה את הדימויים המגדריים הישנים ואף איתגרה את ההטרו עם המטרו. למעשה המוקד של הפמניזם מתרחב בעשורים האחרונים מדרישת זכויות לנשים לשינויים יותר ויותר רדיקליים בדימויים של נשיות וגבריות. בהתאמה גל הריאקציה הנוכחי הוא לא רק אנטי-פמניסטי אלא פרו-סקסיסטי – מחאתו של הגבר הישן על אובדן המונופול על הגבריות והעוצמה. אם התערערות מוסד המשפחה המסורתי הביאה את שמרנות ערכי המשפחה; התערערות דמות הגבר הביאה שנאה עזה לנשים חזקות והערצה לגברים ישנים. זה מגיע מגברים רבים אבל גם לא מעט נשים מאויימות מהשינויים. ברוח זו ניתן לקרוא את השמועות הטרחניות על כך שהילרי קלינטון היא רחמנא ליצלן, לסבית. מהצד הגברי, ועוד לפני שכתום השיער נעשה מקור הערצה, היה זה פוטין: כמות הממים ברשת האמריקאית שמשווים את נשיא רוסיה אוחז הטיגריסים לאובמה מגדל הפודלים היא היסטרית – רק כדי לבחור את מי שנוהג כפודל של פוטין. טראמפ נראה קשוח פחות ממושא ההערצה הרוסי שלו, אבל הוא מדבר את השפה הנכונה (כלומר הלא-נכונה והסקסיסטית). וכדי להגן על יציאותיו ציינו אישים כמו הבן, אריק טראמפ או נייג'ל פארג', מנהיג ימין פופוליסטי בריטי, שאחרי הכל הנשיא הנבחר הוא "זכר אלפא", וככה אלו מתבטאים – מה שהדהד שיח שגור ברשתות החברתיות.

זה מה שעושה את הימין המאצ'ואיסטי העכשווי לקצת שונה משמרנות בסגנון ערכי המשפחה או מלאומנות ומגזענות "רגילים": ההתבטאויות המיזוגניות והסקסיסטיות של טראמפ מאפילות אף על גזענותו. התקרבותו האחרונה לראפר המוכשר אך המיזוגן קניה ווסט, למשל, לא מלמדת על פלורליזם כמו אולי על קרבה הרעיונית למאצ'ו שמגן על ביל קוסבי בטוויטר ושר, ספק בסרקזם ספק ברצינות: "אולי תחשוב שאני יותר מדי אגרסיבי, אבל האמת שאני חושב שאני יותר מדי פאסיבי". אחוות הגברים-גברים קודמת אפילו לחומות גזעיות. הניאו-מאצ'ואיזם בפוליטיקה המרושתת לא רק מקדם דימוי של הגבר הישן, אלא שכעת הוא מוגזם ומתאמץ מתמיד – המחנה של טראמפ – כשלא ברור מי מקשקש בפודל; הוא פחות פשיסטי ויותר שופוניסטי; והמרכיבים בדימוי הזה שקשורים לאחריות, מסירות וערכי המשפחה מתקלפים כדי לתת לכוחנות אגרסיבית את קדמת הבמה.

יותר מבעבר, העוצמה שהימין מציע הופכת לדימוי ריק של מאצ'ואיזם מגוחך. בשביל להפיח בתהליך הזה אנרגיה צריך הימין המאצ'ואיסטי לנפח שרירים ולפזר יותר ויותר את הדימוי הישן של הגבריות שהוא הוא העוצמה לדידו. במקביל, הימין המאצ'ואיסטי מעניק ניראות לא פרופורצינלית לחבורה קטנה של סטודנטים וסטודנטיות רדיקליים שמשחקים בצורה לעיתים די נלעגת ברעיונות של פוליטיקלי-קורקט. באמצעות סאונד-בייטים היסטריים ברשתות החברתיות – כמו העיסוק המוגזם בסוגייה של שירותים לבעלי מגדר מעורפל בארה"ב או ההפחדה מפני נשים קרביות בישראל – הם מנסים לעורר פאניקה מוסרית לגבי עתידה של תרבות המערב כשבעצם מה שמדאיג אותם זה שהמושגים של גבריות ונשיות משתנים ובעיקר מתרחבים ומתגוונים ונקשרים לעוצמה בצורות חדשות. כשאתה מזהה – באופן טיפשי – עוצמה עם המודל הישן של גבריות ותו לא, אתה נכשל בלזהות עוצמה אמיתית שבאה בצורות שונות ומגוונות. אבל לא אותם סטודנטים שוטים שמשחקים ב"מרחבים מוגנים" הם הבעייה של המערב, אלא הרעיון שעוצמה זו לא היכולת להבין איך להשפיע על העולם (רצוי לטובה) ביחד עם האומץ והקשיחות לעשות זאת; אלא שעוצמה היא קריקטורה ויראלית ומרובת לייקים של מאצ'ו נרקסיסט. דברו בקול גדול, ואחזו במקל קטן – זה מה שהימין המאצ'ואיסטי מציע לנו.

בעידן זה של חוסר וודאות הסוגיה הפוליטית הסמויה והמרכזית שמעסיקה ציבורים רבים היא – מהי עוצמה ואיך משדרים דימוי שלה? הסוגיה המרכזית שמעסיקה את השמאל היא – מהו צדק ואיך מייצגים אותו? מבחינת השמאל הבעייה עם הגבר הישן היא שהוא מייצג אי-צדק; ולא שהוא מהווה דימוי ריק של עוצמה. בפער הזה ניתן למצוא אוקיינוס של הסברים לתהליכים פוליטיים. במחקר שערכתי על הנעה לפעולה פוליטית של נהגי אוטובוס פלסטינים ויהודים בהתאגדות עובדים, תפישות של כוח היו המרכיב העיקרי שהשפיע על הנעתם של הנהגים לפעולה או פיצלו אותם למחנות יריבים. האדם הפשוט לא שואל האם פוליטיקאי כלשהו הוא מוסרי, אלא מה הוא יכול לעשות עבורי? – "יכול", לא "רוצה". וככל שאדם יותר למטה כך פחות מעניינות אותו כוונות טובות ללא כוח ביצועי; לעיתים ייתכן שיעדיף כוח ביצועי בלי כוונות טובות – "כי מה יש לכם להפסיד"? (אמירתו של טראמפ לאפרו-אמריקאים עניים). לעיתים זה אף גס יותר: האם הבחירה במאן דהוא תזהה אותי עם עוצמה או עם חולשה? כלומר זה מנותק מאינטרסים; הפוליטיקאי הוא כמו ההבטחה לרוח נעורים בפרסומת למשקה תוסס. בהמשלה, השמאל משקיע בלטעון שהמשקה מזיק לבריאות, במקום לחשוף שהצעירים עברו הלאה.

Image result for Against feminism

תגובה לשינויי גבריות ונשיות. כרזה של "גברים נגד פמיניזם"

יש גם הרבה מה לבקר ביחס של חלקים נרחבים בשמאל לעוצמה, אבל במודל של הימין המאצ'ואיסטי הביקורת יותר הכרחית כי היומרה וההונאה יותר בוטות. למעשה הימין המאצ'ואיסטי משכנע רבים: הוא מזהה שציבורים רבים כמהים לאיזושהי תחושת כוח תוך שהם חשים כי, במקביל להתגוונות דימויי המיגדר, גם העולם הפך למבלבל יותר וברור פחות, ושליטתם על חייהם והסביבה שלהם פוחתת: הכוח עובר מאזרחים פשוטים, ממשלות או מרשויות מקומיות לתאגידים; זרם של מהגרי עבודה או פליטים נתפש כמאיים עליהם תרבותית וכלכלית; אנשים מוזרים עורפים ראשים במזה"ת ומפוצצים אנשים גם בארצם; ואפילו הזהויות התרבותיות והמיניות של ילדיהם לעיתים זרות ומוזרות להם. פלח נרחב באלקטורט במערב ומעבר לו כמהה לעוצמה של פעם וזה מנוע עיקרי מבחינתו בשיקולי הבחירות. הסכנה בכך היא לא רק מוסרית, הסכנה היא שאנשים כבר לא יודעים לזהות עוצמה אמיתית מהי – עוצמה של העת הנוכחית – וכך השאיפה לעוצמה מובילה לחולשה. לכן יטיב מחנה השמאל אם יתקוף לא רק את פגמיו המוסריים של הימין הניאו-מאצ'ואיסטי, אלא יתמקד אף יותר בזיוף שבהבטחת העוצמה שהוא משווק ואולי אף יבנה דימוי ציבורי חדש של עוצמה שאיננו כוחני, דורסני וסקסיסטי. אם כבר דארת' ויידר, אז אולי נחזה גם בשובו של הג'דיי לפוליטיקה?

חיים, משמעות והמרכז הקיצוני: תגובה ל"ברית הקצוות"

במאמר הקודם בינשוף, טענתי שישנה ברית לא כתובה בין שני הקצוות האידיאולוגיים של החברה הישראלית: השמאל הרדיקלי והימין הקיצוני, במובן של אינטרס משותף לערעור הסדר הקיים. טענתי גם שערעור הסדר ייטיב עם הימין יותר מאשר עם השמאל. במאמר תגובה, יצחק קרומביין צולל למפה האידיאולוגית בניתוח עומק, משרטט אותה מחדש ומבליט את נקודות החולשה והעיוורון של המרכז. מאמר אורח.

Image result for Radical center

קלישאה סינית עתיקה טוענת שאדם צריך לחם ופרח, הראשון כדי שיוכל לחיות והשני כדי שיהיה לו לשם מה לחיות. במלים אחרות, באדם קיימים שני רצונות עיקריים: עצם הרצון לשרוד והרצון שלחיים יהיה תוכן. ברור לנו שאי אפשר בלי לחיות. אבל גם חיים בלי טעם הם ריקים. ואכן, לא תמיד אנשים מעדיפים את הרצון לשרוד על פני המשמעות. בכל פעם שאדם מקריב את חייו על איזה אידיאל שיהיה, הוא בוחר במשמעות על פני ההישרדות.

אם ננסה להחיל את החלוקה הזו במישור הפוליטי אפשר לומר שהרצון לחיים הוא הרצון שהפוליטיקה תמשיך לתפקד. הרצון למשמעות הוא מה עושים עם הפוליטיקה. ברור שרוב האנשים רוצים גם שהפוליטיקה תתפקד וגם לקדם את ערכיהם. יותר מזה -כל צד לא יכול בלי הצד השני. אין ערכים בלי בסיס מעשי להגשמה ומנגד, לטווח ארוך אין כוח למערכת לפעול בלי ערכים. אבל מה הקוטב הדומיננטי? או בשאלת הבוחן: מה תעשה כשהערכים יתנגשו עם קיום הפוליטיקה?

אם נרד אל הפוליטיקה בישראל נגלה שהחלוקה הרגילה של ימין-שמאל לא תעבוד כאן. הן לימין והן לשמאל יש ערכים (רצון למשמעות). הערכים כמובן שונים מאד, ועדיין עוסקים בשאלה "מה עושים עם הדמוקרטיה" ולא "איך משמרים אותה". מצד שני ברור גם שרוב הקשת הפוליטית אכן מעוניינת בשימור הדמוקרטיה. כלומר הן לימין והן לשמאל יש רצון לחיים, והכרה בכך שהדמוקרטיה היא הדרך הטובה ביותר לשמרם.

כיון שכך נוסף לנו ציר חדש חוץ מימין שמאל: ערכים-הישרדות. אפשר להיות קיצוני בכיוון של ערכים, קיצוני בכיוון של הישרדות או איפשהו בין שני הקצוות. אני רוצה לטעון שקבוצות שנוטות מאד חזק אל ההישרדות הן אלו שמכונות לעתים בשם 'המרכז הקיצוני'.

כל קבוצה בפוליטיקה, לכאורה ללא קשר למיקומה בציר ימין-שמאל, יכולה לנוע על פני הציר של ערכים-הישרדות. בפועל, דומני שיש קשר בין שני הצירים. ככל שקבוצה ממוקמת יותר ימינה או שמאלה, היא תיטה יותר אל קוטב הערכים ופחות אל ההישרדות, ולהפך. במלים אחרות, הציר החדש מצייר פרבולה על פני הציר הישן של ימין-שמאל. ככל שאתה בקצוות ימין/שמאל – תיטה אל קוטב הערכים. ככל שאתה יותר באמצע – תיטה אל קוטב ההישרדות.

מדוע? כי ככל שאדם ימני יותר או שמאלי יותר, הוא אידאולוגי יותר ולכן נוטה להעדיף את הערכים על פני הישרדותה של המערכת. כמובן שבתיאוריה ייתכן שיהיה אדם מאד אידאולוג וגם מאד פרגמטי. בפועל החיים בדרך כלל לא עובדים ככה.

Image result for pragmatism ideology

Credit: Inkcinct Cartoons

המרכז הקיצוני – קווים לדמותו

הן לימין והן לשמאל יש קבוצת התייחסות שנגזרת מהערכים בהם הוא דוגל. עבור הימין זהו האתנוס, עבור השמאל ה'הומו יוניברס' – או האנושות. כמובן שהתיאור איננו כה חד מימדי: הימין ברובו רואה גם במי שנספחים לאתנוס חלק מהקבוצת הזהות שלו (הדרוזים לדוגמא) השמאל מחריג מהאנושות את כל אויביי האוניברסליזם – החל מהמתנחלים, דרך תומכי טראמפ וכלה במפלגות הימין של אירופה. מהי קבוצת ההתייחסות של המרכז הקיצוני? המרכז שם דגש על הכלים ולא התוכן, על פרוצדורה ולא על המהות. לכן קבוצת ההתייחסות הראשונית שלו היא הגדרה פרוצדורולית: האזרח. בעוד שאתנוס מחד ואניברסליות מחד הם מושגים נזילים, האזרח הוא קריטריון שרירותי אבל מובחן: יש לך תעודת זהות כחולה? כן או לא.

הדמון של השמאל הוא המתנחלים והכיבוש. של הימין הערבים ו/או השמאל הבוגדני. מי הדמון של המרכז?  בזמנו ניסיתי לתהות מהי הגדרת טרוריסט עבור מי שמסרב לקבל את העובדה שיש כאן סכסוך דמים מתמשך בין שני עמים. אם לא מקבלים את האבחנה שבן האומה האויבת הוא טרוריסט, מה כן מבדיל בין מחבל ערבי לבין מעשי התנקשות של העולם התחתון? התשובה היא שטרוריסט, אליבא דהמרכז, הוא כל מי שמעשיו מאיימים על הסדר הקיים. למדינה מונופול על האלימות, מוסכם שכל שינוי במישור הפוליטי יעשה ללא שימוש באלימות. כל מי שמפר את המונופול הזה, נחשב טרוריסט בעיני המרכז, לא משנה מה כוחו או יכולתו. המרכז שונא את מערערי הסדר הקיים באותו הלהט בו שונא השמאל את המתנחל המדושן.

Image result for disturbing the order

הן לשמאל והן לימין יש שוליים קיצוניים שעושים מעשים שלא יעשו. רוב המחנה לא תומך באלימות/בוגדנות של קצה המחנה שלו, אבל מגלה לה אמפתיה: "כמובן שאסור להפעיל אלימות – אבל". הוא יצהיר נגד אבל יכול לגלות אהדה למניעים ולרוח שמניעה את המעשים. האמת ניתנת להיאמר, שגם למרכז יש טוויסט כזה, אולי יותר בקיצוניות. המרכז הוא אוהד של המערכת. הוא כמעט לעולם יהיה אמפתי למעשי המערכת, יהיו אשר יהיו (חוץ ממקרים בהם הוא חושד שאלמנטים במערכת מנסים לשנות את מערכת האיזונים – או אז הוא יצא נגדם בשצף קצף). מענים אסירים ביטחוניים? מפירים זכויות אדם של מתנחלים? בניגוד לשמאל ולימין ביחס לקיצוניים שלהם, המרכז אפילו לא מגנה-אבל-מבין מעשים כאלו. הוא פשוט תומך. לדוגמה, בצלאל סמוטריץ' חשדן כלפי המערכת: הוא חווה על בשרו איך היא יכולה להתעמר במישהו שהיא לא מחבבת. לכן הוא תומך בהחלשת כוחה. המרכז הקיצוני לא מכחיש שהתעמרות כזו קיימת (אם כי הוא נוטה יותר לתת אמון במערכת ופחות בדברי הקיצוניים) – הוא אומר שהיא עדיפה כי האלטרנטיבה היא אנרכיה. באותו האופן: עיגולי פינות כי האידיאל דורש? חס וחלילה. שימוש בחוק בצורה, איך נאמר, קצת יצירתית? אסון. בניגוד לשמאל ולימין גם יחד שרואים בחוקים כלי ולא מטרה, לכן מוכנים להגמיש אותם כשיש צורך, המרכז הוא מעריץ של החוק.

המרכז כמחנה אידאולוגי

דני טוען ש"מי שיתעלם לרגע מהתוכן של הטיעונים, ויתרכז בדקדוק שלהם, בהיגיון המנחה אותם, יראה מיד את הדמיון המובהק" בין הימין הקיצוני לשמאל הרדיקלי. באותו האופן, אם נסתכל על הדקדוק של המרכז במקום בתוכן שלו נגלה דבר מפתיע: גם המרכז הוא אידאולוגיה. אף על פי שבהגדרה הוא מדבר על כלים ולא על ערכים, הרי ששמירה על כללי המשחק הפכה אצלו לאידאולוגיה קנאית. לכן גם הפרה הכי קטנה של הסדר הקיים מקפיצה אותו. קבוצות שנמצאות יותר לכיוון הערכי של הציר אינן בהכרח אנרכיסטיות אלא שהן לא מקדשות כל פסיק בכל חוק. הן מוכנות לעגל פינות. אצל המרכז הקיצוני כל בדל מחשבה עצמאית אצל קצין הוא פתח לאנרכיה. זה כבר מעבר לפרגמטיזם, זו אידאולוגיה. לכן גם כשהמרכז מתנגד לדמון שלו, למפירי הסדר החברתי המוסכם – הוא לא עושה את זה קונקרטית, כמתבקש ממי שמשמר אמצעים. הוא עושה את זה בלהט קדוש, אידאולוגי.

מהי האידאולוגיה הזו? על כך כבר כתבתי בעבר.

בסיס כוח וחולשות

בין המרכז הקיצוני לימין ולשמאל האידיאלוגי שוררת איבה עזה, לא בטוח שקטנה בהרבה מזו שקיימת בין הימין והשמאל. מה בסיסי הכוח של כל צד?

אם נביט על המערכת הפוליטית כצנרת, ועל התוכן שלה כמה שזורם בפנים, הרי שהמרכז אמון על תחזוק מערכת הצינורות. דבר זה נותן לו שני בסיסי כוח: אחד הוא הכרות וקשרים בתוך מערכת הצינורות – השלטון. השניה היא גמישות אידאולוגית שמאפשרת לו יותר מרחב תמרון. החרדים, לדוגמה, הם ציבור שאין לו כמעט עניין בשינוי המערכת, לכן הם בני ברית קלאסיים של המרכז הקיצוני. לעומתו הקוטב האידאולוגי נמצא כמעט תמיד במאבק מסוים עם הצנרת. מצד שני, הוא חזק הרבה יותר לגבי מה שזורם בפנים. הלהט האידאולוגי שלו נותן לו תנופה, מוטיבציה וברק שאין למרכז. זה סוד כוחו.

Image result for pipe maintenance

המשימה של המרכז: תחזוק הצינורות

הימין והשמאל – אויבי הסדר הקיים? וגם: קשיים בתרגום משפה לשפה

במאמר טוען דני שהשמאל והימין הקיצוני נלחמים בסדר משום שהם מאמינים שאם הוא יפול יקום סדר חדש ונהדר, מתאים יותר לאידאולוגיה שלהם. אני חושב שבנקודה הזו הוא מנסה לעשות תרגום משפה אידיאולוגית לשפה פרגמטית. וודאי שיש גם טענה שמחברת בין הרובד הערכי לזה הפרגמטי. טענת הימין "אם נתעקש על ערכינו העולם יכבד אותנו", היא טענה כזו, כמו גם טענת השמאל שמתישהו יכפה עלינו כוח חיצוני ערכים נכונים יותר.

עם זאת, ככל שקוטב הערכים גובר על קוטב ההישרדות, הטענה של האדם הופכת פחות פרגמטית. אדם שמוסר את נפשו, לא בהכרח מאמין שהוא יינצל, אלא שיש דברים ששווה למות למענם. כאשר השמאל או הימין מתנגדים לסדר הקיים, זה לא מתוך שיקול פרגמטי שיבוא סדר אחר, אלא משום שאינם מאמינים ששווה לשלם במטבע הערכי עבור הסחורה השרידותית. אי הבנה במישור ההפוך אפשר לראות בתגובתם של נערי הגבעות לאמצעים הלא דמוקרטיים שהופעלו כלפיהם, בעיקר אחרי דומא. צעדים אלו נתפסו אצלם כצביעות: הם לא הבינו איך מדינת ישראל הדמוקרטית מתכחשת לאידאל הדמוקרטי שלה. לאור החלוקה בין הצירים מתבררת הטעות שלהם. נערי הגבעות הם קבוצה אידאולוגית מובהקת. בעיניהם הפרגמטיזם כמעט איננו קיים כציר. הם חושבים שהיחס אליהם נובע משמאלנות, כשייתכן בכלל שהוא בא מציר המרכז-קצוות.

גוש השמאל-מרכז או: מהו הסדר הקיים?

והרי החדשות: אין דבר כזה, מערכת שקופה. לכל מערכת יש צבע. לכן, כשהמרכז הקיצוני רוצה לשמר את הסדר הקיים אפשר תמיד לשאול מיהו הסדר הקיים? ההבנה שלמערכת תמיד יש אופי, מעלה סיבה נוספת לקורלציה בין תומכי המערכת לבין מי שנמצא עמוק במיינסטרים הישראלי. מי שתומך בשימור המערכת על פני קידום האידיאולוגיה הוא קודם כל מי שהסדר הזה תפור עליו בדיוק. בישראל זו הבראנז׳ה הוותיקה יותר, מעמד הביניים המבוסס. אם עלה בעיני רוחכם מר "מה ישראלי בעיניך" לא טעיתם – אבל שימו לב שגם כולנו, מפלגה שיושבת על הנישה של מצביעי המרכז, חרתה על דגלה את ההגנה על בית המשפט.

Image result for ‫יאיר לפיד‬‎

מי שהסדר תפור עליו בדיוק – יו"ר יש עתיד יאיר לפיד

עם זאת, הסדר הקיים איננו מקביל בדיוק אל הקונצנזוס הנוכחי, אלא משקף את מבני הכוח של העבר. מבני כוח שעוצבו בצורה מוטה למחנה השמאל. נראה את הקטע בו תוקף דני את חוק ההסדרה: "מבחינתו [הימין. י.ק.] הבעלות הפלסטינית על אותן אדמות, יהיה אשר יהיה מעמדן המשפטי, נוגדת עקרונות בסיסיים יותר כמו יישוב ארץ ישראל או האינטרסים של תנועת ההתנחלות. הבעלות הפלסטינית אינה אלא מזימה של המלך חוסיין ש"חילק אדמות למקורביו". המרכז ניגש אל החוק כאל שורה תחתונה, לא כאל שיקוף אידאולוגי של דמויות ותנועות. החוק הוא פחות כלי ויותר מטרה. לכן דני בכלל לא מתמודד כאן עם עצם השאלות שמעלה הימין, כמו מה התוקף שיש לחוק עצמו. האם באמת יש צידוק מוסרי להתייחסות לחלוקה הירדנית ביהודה ושומרון? אם אין, מדוע לא לשנות את החוק? (והרי מה שדני תוקף כאן, שלא במפתיע, הוא חוק שאמור לעבור לפי כל כללי הפרוצדורה)

ולמרבה הנוחות – המבנה החוקי, הכלים, מסתדרים יותר עם הערכים של השמאל. הדבקות העיוורת בחוק ובמצב הקיים, קיימת יותר בשמאל מאשר בימין, זאת משום שהמצב הקיים משקף עבר של מערכת נוטה שמאלה. לכן: להעביר חוק שיגביל את בית המשפט העליון? צעד פוליטי. שורת פסיקות שמרחיבות את סמכות בית המשפט? לגיטימי. דוח המאחזים? אמת משפטית צרופה. דוח לוי? פרופוגנדה. לכן לא מעט מחברי המרכז הקיצוני מדברים בגלוי על זה שבית המשפט העליון אמור להיות אוליגרכיה שתאזן את הפופליזם של הדמוס. שימו לב – לא כעיקרון של שוויון בפני החוק – אלא כדי להתגבר על הטיות מובנות, לטעמם, בדמוס עצמו. האצולה מול ההמון הנבער all over again. מכאן נבין לבסוף את המונח 'גוש השמאל-מרכז'. לא שאין מרכז ימני – נתניהו הוא דוגמה נהדרת. אבל המרכז מוטה יותר שמאלה, כיון שהמבנה כפי שהוא כיום מעניק עמדת כוח מסוימת לשמאל.

ברית הקצוות: מדוע הימין והשמאל הקיצוני משתפים פעולה?

כיצד הימין הקיצוני והשמאל הרדיקלי משתפים פעולה נגד שלטון החוק ומוסדות המדינה, מדוע הם עושים את זה ומי יישאר בלי כיסא כשהמוזיקה תיגמר? ינשוף פוליטי-מדיני על ברית הקצוות, מחוק ההסדרה ועד שערוריית באסל גטאס.

25-republican-convention-chaos-w750-h560-2x

הבלוגר יוסי גורביץ היה, עד לאחרונה לפחות, אחד מהקולות הבולטים בשמאל האנטי-ציוני בישראל, כתבן ששופך קיתונות של שנאה, בוז וקצף על כל זרועות הממסד, ובמיוחד כוחות הביטחון, השב"כ והצבא. במקביל, גורביץ ממלא גם תפקיד חשוב בעמותת יש דין, שעומדת בחזית המאבק נגד גזל האדמות בעמונה. אולם מי שקורא אותו בעקביות, יכול להבחין בתופעה מעניינת: דווקא כמי שנמצא בקצה השמאלי ביותר של המפה, הוא תומך שוב ושוב בפעילי ימין קיצוני, כולל חשודים בטרור ואנשי תג מחיר, שנמצאים בחקירות שב"כ. הוא לא היחיד: אפילו ארגונים ואישים ששייכים לשמאל ה"עמוק" אבל הממסדי יותר, זעקו למען "זכויות האדם" של נערי הגבעות החשודים ברצח של דומא. בחלקים מסויימים של השמאל הרדיקלי, ישנה נטייה מרתקת לגלות סימפטיה לקצה הימני של המפה. הביטוי "המרכז הקיצוני", הרווח בחוגים הללו, הומצא בדיוק למטרה זו – לתקוף את הממסד המדושן, זה של "בלי חירות ומק"י", שמשתמש בחוק ובמנגנוני האכיפה כדי לרדוף את הרדיקלים בשני הקצוות. גם מבחינה רטורית ואידיאולוגית, קשה לפעמים להבחין בין ההתבטאויות נגד הצבא, השב"כ ו"המדינה הציונית" שמגיעות מנערי גבעות למיניהם, לבין אלו של קבוצות שמאליות כמו אנרכיסטים נגד הגדר.

גם כשהסימפטיה הזאת לא קיימת, ואפילו כשיש שנאה עזה בין השמאל הרדיקלי לימין הקיצוני והדתי, יש ביניהם מכנה משותף חשוב: זלזול עמוק בממלכתיות ובשלטון החוק, כפי שהם מתבטאים במערכת האיזונים והבלמים הנוכחית של מערכת המשפט הישראלית. שני הצדדים, כל אחד מסיבותיו הוא, מנסים לחתור תחת העיקרון הזה. אין זה מקרה, שחלקים גדלים והולכים מהימין הדתי והמתנחלי, כמו למשל משה פייגלין, מאמצים עקרונות סמי-ליברטריאניים, שחותרים לצמצם ככל האפשר את כוחה של המדינה. המדינה המודרנית, הממלכתית והדמוקרטית הרי, היא ישות שאמורה לדאוג לכל האזרחים, יהודים וערבים. ככל שכוחה יצטמצם ויוחלף במנגנונים יהודיים, וולנטריים כביכול, המדינה תהיה יותר "יהודית" ופחות של כל אזרחיה. מנגד, בשמאל הרדיקלי אמנם רוצים כלכלה סוציאליסטית שבה המדינה תתערב, תחלק ותספק שירותים, אך בו בזמן נוטים לראות את הגופים הממלכתיים, לרבות בית המשפט העליון, כאבני יסוד במשטר כיבוש ציוני, גזעני ומפלה, הן בגדה המערבית והן בתחומי הקו הירוק. לסתירה הזאת, בין השנאה לפרה הנקראת "מדינה", לבין התשוקה לשאוב ממנה עוד ועוד חלב, התייחסתי באחד המאמרים הישנים יותר בינשוף.

בין כך ובין כך, גם הימין הקיצוני וגם השמאל הקיצוני נוטים לאמץ עמדה ספקנית עד עוינת כלפי הממלכתיות הישראלית ומערכת המשפט שלה. דוגמא מצויינת לכך ניתנה בשתיים מהשערוריות האחרונות שהסעירו את כוס התה הישראלית: חוק ההסדרה של המאחזים ופרשת ח"כ באסל גטאס. הימין המתנחלי, כולל נציגיו ה"מתונים" כביכול, התאחד כולו בכדי להכשיר מקרה של גזל אדמות ברור ופשוט. מבחינתו, הבעלות הפלסטינית על אותן אדמות, יהיה אשר יהיה מעמדן המשפטי, נוגדת עקרונות בסיסיים יותר כמו יישוב ארץ ישראל או האינטרסים של תנועת ההתנחלות. הבעלות הפלסטינית אינה אלא מזימה של המלך חוסיין ש"חילק אדמות למקורביו", של ארגוני שמאל חורשי רעה, ומעל הכל – של בית המשפט העליון, אותו זבוב מטריד של איזונים ושל בלמים שלא נותן לרוב הימני הדמוקרטי למשול כרצונו. תומכיו של חוק ההסדרה מקדמים ומובילים מציאות של שרירות לב – כזו שבה כל דאלים גבר, אין חשיבות לחוקים ונהלים משפטיים, לעיקרון השוויון, לזכות הקניין הפרטי של פלסטינים וליתר טרדות; עולם שבו כל גבעון יכול לשים בו עיניים על כל מגרש, להקים בו קרוואנים ולהפוך לבעל בעמיו וליקיר "ההתיישבות".

showimage

אנשי הגבעות כיקירי ההתיישבות: הפינוי הראשון של עמונה

השמאל הרדיקלי, שחלק מארגוניו (ושוב אני מזכיר את יוסי גורביץ ו"יש דין") מילאו תפקיד מרכזי במאבק נגד עמונה ונגד חוק ההסדרה, נוקט בדיוק באותם סטנדרטים במקרים אחרים, שנוחים לו. לאחרונה נחשד ח"כ באסל גטאס מבל"ד בהברחת טלפונים סלולריים לאסירים בטחוניים. ההאשמות, לפחות בינתיים, נראות מתועדות ומבוססות היטב, עד שאפילו ראש הרשימה של גטאס, ח"כ איימן עודה, נאלץ להודות כי הן "חמורות מאד". והנה, מהתגובות של חלק מדוברי השמאל הרדיקלי עולה שגם עבורם, החוק הוא המלצה בלבד. עמירה הס, למשל, הציגה את מתן הטלפונים הסלולריים כעניין של צדק לאסירים הנמקים בבתי הכלא הישראלים, וטענה שאין בהם סיכון בטחוני. היא התעלמה, כמובן, מהעובדה שגטאס העביר את הטלפונים לטרוריסט ורוצח מורשע, וגם מהעובדה שמחבלים הכווינו בעבר פיגועים באמצעות מכשירים סלולריים מתוך הכלא. תגובה מפורטת נוספת, מהצד השמאלי-רדיקלי, הגיעה מאורלי נוי, מתרגמת מוערכת מפרסית ופעילה בכירה בבל"ד. בשל חשיבותה של התגובה הזאת לדיוננו, אני מביא אותה בחלקה. מי שרוצה לקרוא את הטקסט המלא מוזמן לעשות זאת כאן:

פעם נוספת מתברר שאין כמו לינץ' עסיסי בח"כ ערבי כדי להוציא את חדלי האישים בכנסת מתרדמתם בגיבושון החביב עליהם מכל – הכה בערבי. מעטים חברי הכנסת היהודים שלא נלחמו היום על הזכות להשתלח – ביצירתיות קטנה מאוד, יש לומר בצער – בח"כ גטאס… אלה שהיו מעט סובלניים יותר מיהרו לקבוע כי אמנם מדובר ב"חשדות רציניים", אבל שיש לברר אותם בערוצים החוקיים ולא במשפט שדה. תובנה יפה. אבל לא רק משפט שדה אסור לעשות כאן, אלא בעיקר להיכנע לתכתיב הציוני שמתחיל כל דיון בנקודת האפס שהוא עצמו קובע. רוצים לדבר על משמעות של הברחת טלפונים (ואני באמת לא יודעת אם היה או לא היה, וגם לא מעניין אותי. הסבר בהמשך) לאסירים ביטחוניים? מעולה, אבל הבה נשים דברים בקונטקסט הנכון. חצי שעה, לא יותר, נדרשה לי לעלעל בטקסטים שונים שפרסמנו בשיחה מקומית בחודשים האחרונים כדי להביא את הנתונים האלה: למשל העובדה שרק כרבע מכלל האסירים בישראל הם יהודים. תחשבו על המשמעות של הנתון הזה מבחינה פוליטית. זאת ועוד: מאז 1967, ישראל כלאה בין חצי מליון ל-800 אלף פלסטינים, למעלה מ-6200 מתוכם ביטחוניים. מיותר לציין שחלק גדול מאותם "ביטחוניים" הם למעשה אסירים פוליטיים ואידיאולוגיים. נעם רותם הגדיר את זה יפה, "הכלא הוא המשכו של הכיבוש באמצעים אחרים."

(ההדגשה היא שלי  – ד"א)

הטיעונים של אורלי נוי שונים מאד, כמובן, מאלו של תושבי עמונה ותומכי חוק ההסדרה. אלה וגם אלה יזדעזעו אם ישוו אותם זה לזה. אני גם די בטוח שההשוואה תביא איתה תגובות די זועמות מקוראים משני צידי המפה הפוליטית, בליווי המיאוס הרגיל של אקטיביסטים פוליטיים מה"איזון הקדוש", כפי שנהוג לכנות זאת בלעג. אבל מי שיתעלם לרגע מהתוכן של הטיעונים, ויתרכז בדקדוק שלהם, בהיגיון המנחה אותם, יראה מיד את הדמיון המובהק. מבחינת נוי, ומבחינת תושבי עמונה, החוק כפי שהוא קיים, ונקבע מבחינה דמוקרטית, אינו אלא כלי של דיכוי ומכשול של ממסד מאוס החוצץ בינינו לבין צדק חיצוני, רחב וגדול יותר. מבחינת תומכי חוק ההסדרה, הצדק הזה הוא יהודי-דתי, ומעוגן בתורה ובאידיאל יישוב ארץ ישראל. בתגובה של אורלי נוי, הוא מתבטא במוסר אוניברסלי כפי שזה נתפס בחוגי השמאל, בפוסט-קולוניאליזם ובזכותו של המדוכא להתקומם נגד המדכא. האסירים אינם באמת פושעים שעברו על חוקים בטחוניים, ובוודאי שלא טרוריסטים, אלא אסירים פוליטיים – כלומר קורבנות של המאבק בדיכוי הציוני. וממילא, הפרת החוקים שעל בסיסם נכלאו היא חלק מאותו מאבק לגיטימי, כי הרי "הכלא הוא המשכו של הכיבוש באמצעים אחרים".  חשוב מכל, אליבא דנוי, אסור "להיכנע לתכתיב הציוני, שמתחיל את הדיון מנקודת האפס שהוא עצמו קובע". כלומר, המשטר בכללותו אינו לגיטימי, וחוקיו, לפחות אלו הבטחוניים, חייבים לעמוד בסימן שאלה.

אורלי נוי וחבריה לבל"ד חושבים שאולי, שאם יעמידו בסימן שאלה את ה"משטר", יערבלו את הקלפים ויערערו את מערכת החוק הקיימת, התוצאה תהיה ביטול הציונות, ומדינת כל אזרחיה שוויונית ודמוקרטית מהים עד הנהר. אבל הקלפים יכולים להתערבל גם לכיוון השני, של הימין הקיצוני: ביטול זכותם של הערבים להצביע אפילו בגבולות הקו הירוק, או הוצאתם של אורלי נוי וחבריה אל מחוץ לחוק. למעשה, סביר להניח שאם הקלפים יתערבלו ואם "המשטר הציוני" יוחלף באחר, שרירות הלב שתקבע את הטון תהיה זו של הימין הקיצוני. מי שבשלטון, או לפחות יש לו מהלכים רציניים במסדרונות השלטון, יכול להרשות לעצמו משטר המבוסס על שרירות לב; כי הרי במציאות של "כל דאלים גבר", הימין קרוב יותר יותר לשולחן הכיבוד ויוכל לחטוף את פרוסות העוגה העיקריות. לשמאל הרדיקלי, לעומת זאת, אין כוח לקחת לעצמו דבר ואפילו לשמור על המעט שיש לו, בלי מוסדות שלטוניים שיגנו עליו.

 שלטון החוק הקיים בישראל, בצורתו הנוכחית, הפגומה והבלתי מושלמת, הוא בסופו של דבר המגן היחיד כמעט לזכויותיהם של מיעוטים פוליטיים ואתניים. נכון – ישנם חוקים שמפלים את האוכלוסיה הערבית בישראל, והממשלה מעבירה מדי פעם חוקים שערורייתיים שמכרסמים בזכויות הערבים או האופוזיציה משמאל. אבל רוב מוחלט של החוקים הללו לא עובר בכנסת, או בבית המשפט, וגם מה שעובר לא מיושם בפועל ברוב מוחלט של המקרים. כשחומות החוק והממלכתיות יתמוטטו, מי שינצלו את המצב יהיו בדיוק אלו שרוצים לדכא את המיעוט עד עפר. הערבים, וגם אנשי השמאל הרדיקלי, יהיו הקורבנות הראשונים. בברית המעשית שלהם עם הימין הקיצוני בקעקוע הממלכתיות הציונית, כורים הללו את קבריהם שלהם. ולא בפעם הראשונה.

הקרב הבא על אירופה: טור אורח מאת שי שפירא

מה יהיה עם האיחוד האירופי, והאם הוא יקרוס עקב הבדלנות הגואה והלחץ הפופוליסטי מימין ומשמאל? מדובר בתהליך ארוך, ונצטרך לחכות עוד כמה חודשים, אבל אפשר כבר להצביע על מה שעשוי להיות השלב הבא: הבחירות הכלליות בהולנד במרץ הקרוב עלולות להיות המסמר האחרון בארונו של האיחוד. טור אורח מאת שי שפירא

3971610_f22605a6

הנהגת האיחוד האירופי הגיבה לברקזיט עם מעט מאוד חשבון נפש והרבה מאוד רוח לחימה. הקולות מבריסל מדברים עוד ועוד על הענשת הבריטים כדי למנוע ממדינות נוספות לרצות לעזוב, מדברים על חיזוק האינטגרציה האירופית יותר ויותר לקראת חלום "ארצות הברית של אירופה", ומנהלים מלחמה חסרת פשרות במה שהם מכנים "פופוליזם" ו"ימין קיצוני". בצד השני מצב הרוח לוחמני לא פחות, ונותר רק לספור את הימים עד ששני המחנות ייפגשו לקרב הבא. למזלנו המלחמה הזאת מתנהלת בקלפיות, ול"קרב" הבא יש כבר מועד ומיקום – 15 במרץ 2017, כשהבחירות הכלליות בהולנד יוכלו להעלות ממשלה שתמשיך את המצב הנוכחי, או, כמו שמתחיל יותר ויותר להיראות אפשרי בסקרים, יחוללו מהפכה לאומית בראשות הפופוליסט הססגוני חֶרְט וִילְדֶרְס.

למה בכלל אכפת לנו מהמדינה הקטנה והצנועה הזאת? כי המשמעות חורגת הרבה מעבר להולנד עצמה. הולנד היא במקרה הבאה בתור שהולכת לבחירות, אבל רשימת המדינות שבהן יש כבר סיכוי ממשי לרוב נגד האיחוד האירופי הולכת וגדלה. כמו שהתוצאות מבריטניה וארצות־הברית עודדו את הגל האנטי־ממסדי הזה, גם מהפך בהולנד עומד לחזק את אפקט הדומינו – הולנד היא אומנם קטנה וצנועה יותר מבריטניה, אבל בניגוד אליה היא חברה מייסדת של האיחוד האירופי ונחשבת חלק בלתי נפרד ממנו (בניגוד לבריטים, שתמיד הקפידו לעמוד קצת מבחוץ, ולהתעקש על פחות ופחות אינטגרציה). ומכה כזאת יכולה אולי להיות הקדמה למה שיהיה סיום מוחלט של האיחוד האירופי – ניצחון של מרין לה־פן בבחירות לנשיאות צרפת. כל מהות האיחוד האירופי היא הברית בין גרמניה לצרפת, ואם אחת מהן יוצאת מהאיחוד, וזה בדיוק מה שמרין לה־פן רוצה לעשות, כבר לא תהיה אפשרות לדבר עליו בתור "האיחוד האירופי".

download

ראש הממשלה הבא של הולנד? מנהיג מפלגת החירות חרט וילדרס

אבל לא צריך להיסחף מוקדם מדי. הפוליטיקה ההולנדית מבולגנת לפחות כמו זו הישראלית, ומורכבת מהמוני מפלגות שבכל פעם יוצרות ממשלות קואליציה. ה"מהפך" המדובר לקראת הבחירות הקרובות מורכב מסקרים שצופים למפלגת החירות של וילדרס להפוך להיות המפלגה הגדולה ביותר בפרלמנט – אבל זה עדיין לא אומר הרבה, כמו שתספר לכם מפלגת קדימה. אם נסתכל על הסקר המחמיא ביותר למפלגת החירות בזמן האחרון, קצת אחרי בחירת טראמפ לנשיאות ארה"ב – הם מקבלים 33 מושבים בפרלמנט (סקרים אחרים באותו הזמן צפו הרבה פחות). זה הופך אותם למפלגה הגדולה ביותר באופן משמעותי, אבל עם 150 מושבים בסך הכול בפרלמנט, זה לא ממש הופך את וילדרס לראש ממשלת־יחיד. בשביל להיות ראש הממשלה הוא יהיה חייב לשתף פעולה עם מפלגות אחרות, ובזה הוא לא מצטיין. מצע המפלגה מלא בדגלים שחורים עבור כל שאר המפלגות המשמעותיות, ובשתי המפלגות שאיתם הייתה מפלגת החירות בסוג של קואליציה לפני הבחירות האחרונות זוכרים היטב איך וילדרס פירק בסופו של דבר את אותה הממשלה, היחידה שבה הוא אי פעם תמך, ולא ימהרו לעשות איתו שוב עסקים. עם פרסום מצע המפלגה האחרון והקיצוני במיוחד עלתה אפילו התהיה אם וילדרס בכוונה הופך את עצמו לבלתי־ניתן להכללה בכל ממשלה, רק כדי שהוא יוכל להתלונן על המפלגות הממסדיות שמשאירות אותו מחוץ לממשלה למרות שהוא מנהיג המפלגה הגדולה ביותר.

אבל גם הנתונים האלה עדיין לא צריכים להרגיע יותר מדי את חובבי האיחוד האירופי. וילדרס הוא לא היחיד בהולנד שרוצה לצאת – מפלגת החירות היא אומנם היחידה מהמפלגות הגדולות שמכריזה על יציאה מהאיחוד האירופי כמדיניות רשמית, אבל יש לרעיון תומכים בלא מעט מפלגות אחרות. ויותר חשוב – וילדרס לא חייב באמת להיות ראש ממשלה. כל מה שהוא רוצה וצריך זה להשיג משאל־עם בסגנון בריטניה, ולזה יש לו סיכוי לא קטן להשיג תמיכה בכמה מהמפלגות האחרות, וכדאי לזכור שמי שהביא לנו את משאל העם של הברקזיט הם לא מפלגת העצמאות הבריטית שדרשה את היציאה, אלא המפלגה השמרנית שהנהגתה דווקא התנגדה ליציאה מהאיחוד האירופי, אבל הבינה שהמצביעים שלה רוצים את זה. האם יכול לקרות תרחיש דומה בהולנד? זה לא יהיה חסר תקדים. כאמור, מפלגת החירות כבר השתתפה כתומכת מבחוץ בממשלת מיעוט בראשות המפלגה הליברלית. אומנם זה לא נגמר בטוב, ואומנם וילדרס מקפיד בחודשים האחרונים להשמיץ את ראש הממשלה ומנהיג המפלגה הליברלית בכל הזדמנות, אבל אם הוא יעמוד בראש המפלגה הגדולה ביותר בפרלמנט יכול להיות שלא תישאר להם ברירה. מעבר לבעייתיות של הקמת ממשלה בלי המפלגה הגדולה ביותר, עניין לא מקובל בהולנד, במקרה של תוצאת בחירות כמו שרואים בסקרים כרגע הקואליציה היחידה בלי מפלגת החירות תהיה חייבת להיות קואליציית־ענק של כל המפלגות הממסדיות, ולא יהיה להן קל להסתדר ביחד. אם וילדרס יציע תמיכה מבחוץ כשהמחיר היחיד שלו הוא ארגון משאל עם על פרישה, זו עשויה להיות הצעה מפתה למפלגות היותר ימניות מביניהן.

TOPSHOT-FRANCE-POLITICS-CONGRESS-PARTY-FN

ניצחון וילדרס עשוי להעלות לשלטון מפלגות דומות במקומות אחרים באירופה. מרין לה-פן, מנהיגת החזית הלאומית.

ואם יצליחו לארגן משאל עם, מה תהיה התוצאה? הסקרים האחרונים נראים די צמודים, שזה עוד יותר ממה שהיה לתומכי הברקסיט בשנה שלפני המשאל. ואולי עוד יותר חשוב: יש לזה תקדים. שני משאלי עם כבר היו בהולנד על ענייני האיחוד האירופי, ובשניהם הצביע העם נגד האיחוד. ב 2005 הם הצביעו נגד חוקת האיחוד האירופי, שבסופו של דבר נכפתה עליהם בכל מקרה, ולפני פחות משנה הגיע משאל העם על ההסכם הכלכלי בין האיחוד לבין אוקראינה, סוגיה שולית לחלוטין לכל הדעות, אבל מתנגדי האיחוד החליטו להפוך אותה להפגנת כוח נגד האיחוד. הם אספו חתימות נדרשות לזימון משאל עם ובסופו של דבר ניצחו בו, כשראשי המחנה הצהירו במפורש שלא ממש אכפת להם מאוקראינה, אך הם רוצים לחסום כל דבר שקשור לאיחוד האירופי עד שיצליחו להשיג פרישה הולנדית מהאיחוד.

ואיפה עומדת ישראל בכל העניין הזה? למרבה האבסורד, במקום די מרכזי. בהולנד כמו בהרבה ממדינות אירופה, עמדות לגבי ישראל הן חלק בלתי נפרד מהפוליטיקה המקומית, והחלוקה ברורה: המפלגות השמאליות הממסדיות מאמצות את כל העמדות שאנחנו רגילים אליהן מהדיפלומטיה האירופית, ובפרט תמיכה בסנקציות נגד ישראל על מפעל ההתנחלויות. מולן, אולי כתגובת־נגד, עומד וילדרס שלא רק מצהיר ללא הפסקה על אהבה לישראל – אם תלכו לחשבון הטוויטר שלו, לא ייקח לכם הרבה זמן למצוא את דגל ישראל או איזושהי הודעת תמיכה בישראל, אלא גם מביע דעות שהיו ממקמות אותו עמוק בימין הישראלי, ובאתר מפלגת החירות אפשר למצוא מאמרים כמו "כבר יש מדינה פלסטינית: ירדן". במפלגת השמאל הירוק, בינתיים, אפשר למצוא את המאמר "ישראל: אפרטהייד היא עדיין המילה המתאימה". המגמה הזאת דומה לזו שקיימת בהרבה מאוד ממדינות אירופה ובעיקר באירופה הצפונית, והצלחה לוילדרס יכולה להיות תחילתו של מהפך ביחס האירופאי לישראל. גם המפלגה הליברלית, מפלגת השלטון הנוכחית ומי שבתיאוריה הייתה יכולה להיות השותפה העיקרית של מפלגת החירות, עדיין מתנגדת לסנקציות נגד ישראל, ושיתפה פעולה עם מפלגת החירות בעניין הזה.

אז תהיו מוכנים – במרץ הקרוב מהדורות החדשות שלכם עומדות להתמלא בדיבורים על פוליטיקה הולנדית, והסיפור הזה עומד להיות ההקדמה, ואולי אפילו יגנוב את ההצגה, מהסיפור הפוליטי הגדול של 2017 – הבחירות לנשיאות צרפת. בכל מקרה, האיחוד האירופי כרגע נלחם על חייו, אבל הסיפור עדיין לא נגמר. נחכה ונראה.

לבלוג של שי שפירא, הקישו כאן.

ערב השקה: ואלקירי – ההתנגדות הגרמנית להיטלר

אני גאה ושמח להזמין את כל קוראי הבלוג לאירוע ההשקה של ואלקירי – ההתנגדות הגרמנית להיטלר. בשיתוף הוצאת ידיעות אחרונות, הבאנו לחנויות גירסה מתוקנת של הספר, עם שני פרקים חדשים לגמרי עמוסים בגילויים מקוריים, הקדמה ואפילוג חדשים לאור ההפיכה בטורקיה ואירועי האביב הערבי.

אירוע ההשקה יתקיים ביום שני בערב, ה-12.12, בפאב ליאו בלומס ברמת החייל, רחוב ראול ולנברג 24 תל אביב. פתיחת דלתות בשעה 19:00, ובשעה 20:00 אדבר על ניסיונות ההתנקשות בהיטלר, בקבוקים מתפוצצים, דוגמנים מתאבדים ומדריכי מוזיאון עם חגורות נפץ. דרך הסיפור, ננסה לפענח את סוד הכריזמה המהפכנית. האירוע חינמי ואין צורך בכרטיסי כניסה.

לדף האירוע בפייסבוק, הקישו כאן.

באירוע ניתן לקנות עותקים חתומים.

אשמח לראות את כולכם,

דני

מלפפון טרי בצנצנת חמוצים: הרפתקאות, שחיתויות והנשיא שעבר מגיאורגיה לאוקראינה – טור אורח מאת שלום בוגוסלבסקי

האם יכול ראש מדינה לקבל הזדמנות שנייה לנהל את אותה המלחמה, הפעם בראש מדינה אחרת? האם היכרות אישית עם דונאלד טראמפ יכולה לשנות את כיוון ההיסטוריה? האם אפשר להחליף אליטה מושחתת בצעירים אידיאליסטים? ואיך החדשות המקומיות של אודסה היום עשויות להפוך לכותרת של הניו-יורק טיימס מחר? הינשוף בטור אורח של שלום בוגוסלבסקי, מייסד המיזם טיולים אורבניים בקייב.

7e3ccd7a06100d9824e59b7de1f5e6a6

לאחרונה, התפטר מושל מחוז אודסה שבאוקראינה מתפקידו בהפגנתיות. הוא יצא פומבית נגד נשיא המדינה, שאי אז חלק אתו את ספסל הלימודים באוניברסיטה בקייב ולפני כשנתיים נתן לו מקלט, אזרחות אוקראינית ואת אחד המינויים הנחשקים במדינה. המושל האשים את הנשיא בשחיתות, בכך שהוא לא מניח לו לעשות רפורמות ולנקות את עיר הנמל האגדית משחיתות ופשע, וגם מפוליטיקאים ואוליגארכים אחרים לא חסך את שבטו. שמו של המושל הוא מיכאל סאקאשווילי, והוא כבר עשה זאת בעבר בארצו. שם, מלחמתו בשחיתות הביאה אותו לכיסא הנשיא בגיל 37. הוא קצר שורה של הצלחות מרשימות אך גם פלישה רוסית והאשמות על התנהלות לא דמוקרטית. לבסוף העמיד פוטין תנאי: רוצים שהטנקים שלנו ייצאו מגיאורגיה? תדאגו שסאקאשווילי לא יהיה נשיא יותר. וכך מצא את עצמו המטאור הגיאורגי מתחיל קריירה פוליטית חדשה במדינה השכנה.

יש באוקראינה אליטה פוליטית, אומר סאקאשווילי. מאז העצמאות (1991) אנחנו רואים שוב ושוב את אותם הפרצופים הפוסט-סוביטיים. ועד שלא יחליפו את כל האליטה הזאת באנשים צעירים ואידיאליסטים שטרם הושחתו, אוקראינה לא תחלים. כבר היו לנו שני מאידאנים, ואנחנו בדרך לשלישי שיהיה הרה אסון. כי אמון הציבור בשלטון נשחק עד עפר ובצל המלחמה עם רוסיה, מסתובבים במדינה הרבה חיילים חמושים וזועמים. זה דורש מעט רקע.

c3232e48-40e8-421d-8036-b8ffe6be742e-2060x1236

להחליף את כל האליטה בצעירים שטרם הושחתו – מיכאל סאקאשווילי עושה רילוקיישן

המאידאן היא "מאידאן ניזאלז'נסטי". "כיכר העצמאות" בלב הבירה קייב. זוהי גם מילה שמטילה אם לא אימה, אז לפחות מעט זהירות בלבו של כל פוליטיקאי. פעמיים, יצאו חלקים גדולים מהציבור האוקראיני לכיכר הזאת והפילו את השלטון בשם ערכים לאומיים-ליברליים. לאומיים – משום שהמכנה המשותף הרחב של המפגינים היה תמיכה בעצמאות אוקראינה, להבדיל מהיותה מדינת חסות של רוסיה. וליברליים – משום שהם רוצים מדינה שמתנהלת כדמוקרטיה ליברלית, פוליטית וכלכלית. להבדיל מהמודל הפוטיניסטי של דיקטטורה למחצה וכלכלה שנשלטת ע"י קבוצת אוליגרכים שמקורבת לשלטון.

הפעם הראשונה הייתה "המהפכה הכתומה" ב-2004. הפוליטיקאי הפרו-רוסי ויקטור ינוקוביץ' נבחר לנשיא בבחירות שכנראה זויפו. הציבור יצא למאידאן, בית המשפט העליון קבע שהבחירות אכן זויפו ובבחירות החדשות, הפעם בפיקוח בינ"ל צמוד, נבחר יריבו ויקטור יושצ'ינקו.

ב-2010 ינוקוביץ' חזר לכיסא הנשיאות והפעם, התחיל לשאת ולתת עם האיחוד האירופי על הסכמים שיהוו את הצעדים הראשונים להצטרפות אוקראינה לאיחוד. אבל בלחצו של פוטין, נסוג מהחתימה ברגע האחרון. באותו זמן היו בכיכר כמה מאות סטודנטים שהגיעו כדי לחגוג את החתימה. החגיגה הפכה למחאה שפוזרה באלימות קשה ע"י "ברקוט". משטרת המהומות האימתנית במודל הסובייטי, שמאז פורקה באוקראינה אך עושה חיל ברוסיה. אירוע זה הוציא המונים לרחובות, ועל רקע הסלמת האלימות מצד "ברקוט" כיכר העצמאות נהפכה למבצר והמפגינים הדפו את התקפות המשטרה באבנים ובקבוקי תבערה. לבסוף, מעל 100 מפגינים נרצחו בירי צלפים ביום אחד, כמתנת פרידה מצד ינוקוביץ' שעלה על מסוק וברח לרוסיה. הסרט התיעודי Winter on Fire מתאר את אותם אירועים דרמטיים מנקודת המבט של המפגינים, וניתן לצפות בו כאן.

ukraine-maidan-protest-destroyed

מהפכה באוקראינה: מפגינים מול משטרת המהומות במאידאן

ינוקוביץ ברח מפני שהפרלמנט הדיח אותו והכריז על בחירות חדשות לנשיאות, שבהן נבחר איל ההון פטרו פורושנקו. לאחר מכן רוסיה כבשה וסיפחה את קרים ומיליציות בתמיכתה השתלטו על המחוזות לוהאנסק ודונייצק, בהם מתנהלת מלחמת חפירות שגבתה חיי 10,000 אוקראינים והביאה לגל של כמיליון וחצי פליטים.

האם השתנה משהו אחרי המהפכה? הייתי אומר שכן. במדדים של תשתיות ציבוריות, מלחמה בשחיתות, דמוקרטיה ושקיפות, זכויות אדם ואזרח ובעיקר – באווירה הציבורית שנעשתה לחיובית בהרבה. ומי שיבקר באוקראינה היום ירגיש זאת גם אם הוא לא הכיר את המצב כפי שהיה לפני כן.

מצד שני, אני משקיף מן הצד. תייר שיכול לבזבז על בילויים ומזכרות משכורת חודשית מקומית. כך שלי קל יותר לראות את חצי הכוס המלאה. האנשים ברחוב יגידו, לעיתים קרובות, ששום דבר לא השתנה. את המשבר הכלכלי והצניחה בשער המטבע היה עוד אפשר לספוג, כי הייתה מהפכה ויש מלחמה. אבל התחושה שהפוליטיקאים שאחרי המהפכה לא מתנהלים באופן שונה מהותית מקודמיהם מעלה את השאלות בשביל מה היה צריך את המאידאן הזה, ושמא נחוץ מאידאן שלישי?

בשנה האחרונה רצה באוקראינה סדרת פריים טיים בשם "משרת העם" בכיכובם של קבוצת הקומיקאים "רובע 95" שמשקפת כנראה קונצנזוס רחב למדי, לפחות בדור הצעיר. גיבורה הוא מורה צעיר ואידיאליסט להיסטוריה בתיכון בקייב שיום אחד מתפרץ בנאום מלא גידופים על הפוליטיקה והפוליטיקאים. כולם גנבים ומושחתים, הוא אומר, ואנחנו בוחרים שוב ושוב את "הרע במיעוטו" כדי לקבל שוב את אותו הדבר.

תלמיד מצלם אותו בהיחבא ומעלה את הסרטון ליו-טיוב. הסרטון עף ברשת, התלמידים מגישים בשמו של מורם מועמדות לנשיאות ולהפתעת כולם, ובראשם המורה עצמו, הוא נבחר לנשיא. הוא ממנה את אשתו לשעבר וחברי ילדותו לשרים ובכירים אחרים, ובעזרת רוחותיהם של גיבורים היסטוריים שרודפות אותו בחלומותיו ומחלקות לו עצות, יוצא למערכה נגד הממסד הישן ואילוצי המציאות לביעור השחיתות וכינון מדינה מתוקנת.

במקרה או שלא, הסיפור תואם לא רק פנטזיה ציבורית נפוצה אלא גם את הדברים שאומר מיכאל סאקאשווילי. ומה שיותר מעניין, עומד בקנה אחד עם לא מעט ממעשיו בעבר.

סאקאשווילי הוא בן טיפוחים של המערב. אחרי לימודי משפט בינ"ל בקייב, הצעיר הגיאורגי סיים תואר במשפטים באוניברסיטת קולומביה, ארה"ב, על מלגה של מחלקת המדינה ולאחר מכן השתלם במכון הבינ"ל לזכויות אדם בשטרסבורג. בעודו עובד במשרד עורכי דין יוקרתי בניו-יורק נקרא לדגל ע"י נשיא גיאורגיה, אדוארד שוורנאדזה, נבחר לחבר פרלמנט ולאחר מכן לראש וועדה ולשר המשפטים.

בתפקידיו אלו הוביל רפורמות מרחיקות לכת בתחום אכיפת החוק. הידועה מביניהן היא משטרה חדשה לגמרי. שם, אפשר להגיד, רואים לראשונה את תפיסתו שממסד פוסט-סבייטי רקוב מהשורש לא משנים מבפנים אלא מחליפים. את המודל המשטרתי שלו הוא ייבא גם לאוקראינה ומדובר כנראה בהצלחה הגדולה ביותר של הממשל החדש. זוהי משטרת סיור שאליה מגוייסים צעירים משכילים שזוכים לאימון מודרני ומשכורות טובות, מדים ותחנות משטרה חדשות, הכשרה בזכויות אדם ואזרח ושירות לציבור ואפס סובלנות לנטילת שוחד ולגזענות.

bush-saakashvili

בן טיפוחיו של המערב. מיכאל סאקאשווילי כנשיא גיאורגיה וחבר.

אך בדומה למה שעשה באוקראינה לאחרונה, התפטר סאקאשווילי מהממשלה תוך שהוא מאשים את עמיתיו, כולל שוורנאדזה, שהכניס אותו לפוליטיקה, בשחיתות ובטרפוד רפורמות נחוצות. בראש מפלגה משלו, עם אג'נדה של לאומיות, סובלנות כלפי מיעוטים, כלכלת שוק ודמוקרטיה ליברלית, הובס ע"י שוורנאדזה בבחירות שגם בהן, כמו באוקראינה, היו אי סדרים. כמו האוקראינים, גם הגיאורגים יצאו לרחובות והביאו להפלת הממשלה במה שכונה "מהפכת הוורדים". בבחירות הבאות, סאקאשווילי נבחר ברוב דמיוני של 96% ונעשה לנשיא הצעיר באירופה. בגיל 37.

כאמור, סאקאשווילי הוביל רפורמות רבות, קצר שורה של הצלחות וזכה לשבחים מפעילי זכויות אדם וממנהיגים בכל העולם, מימין ומשמאל. אך ניסיונו לצרף את גיאורגיה לאיחוד האירופי ונאט"ו, תוך ביסוס השליטה על מחוזות תחת השפעה רוסית וכל זאת מבלי להביא את היחסים עם רוסיה לכדי משבר, לא צלחו. על רקע האשמות בשחיתות ובנטיות דיקטטוריות והפגנות שדוכאו באלימות, רוסיה הפציצה את גיאורגיה ופלשה אליה כשהיא מציבה תנאי: תיפטרו מסאקאשווילי ואנחנו נעזוב.

שתי מדינות בנסיבות דומות, היסטוריה קרובה מקבילה ופוליטיקאי אחד שעבר מאחת לשנייה כדי לקדם שם את אותה אג'נדה פופולרית. היום סאקאשווילי מבוגר ומנוסה יותר אך לא איבד את הפה הגדול שלו. נשיא אוקראינה הוא לא יכול להיות, שכן אין לו וותק מספיק כאזרח המדינה. אבל הוא יכול להתמנות לראש ממשלה. דבר שלטענתו כבר הוצע לו, לפחות ברמז, ע"י הנשיא פורושנקו. אך לדבריו, אין טעם להחליף ראש ממשלה (כרגע מכהן בתפקיד הפוליטיקאי היהודי ולדימיר גרויסמן) כמו שאין טעם להכניס למערכת צעירים אידיאליסטים ופרו-מערביים בוגרי מהפיכת המאידאן. לא מעטים מהם כבר מכהנים כחברי פרלמנט, עוזרי שרים, יועצים ותפקידים בכירים אחרים, ממלאים ארגוני חברה אזרחית שמקדמים רפורמות וקוצרים הישגים שונים.

סאקאשווילי טוען שזה לא מספיק. "אם תכניסו מלפפונים טריים לצנצנת מלפפונים חמוצים, כל מה שיקרה הוא שגם הם יחמיצו". אותם צעירים לא צריכים להצטרף למערכת הקיימת – הם צריכים להחליף אותה. אם זה לא יקרה, טוען שאקאשווילי, אוקראינה צפויה להיכנס לסיבוב מהפכני נוסף שיכול הפעם להיות אלים יותר, ועל רקע הכאוס להיבלע שוב על ידי רוסיה.

אך אם הדבר ייעשה, הוא טוען, אוקראינה תהפוך לסיפור הצלחה כלל אירופאי. זהו, לדבריו, גם המפתח להתמודדות מול רוסיה. "אני מכיר את טראמפ אישית", אומר סאקאשווילי (בזמנו, גם טראמפ היה מהמתלהבים מהפוליטיקאי הצעיר והמבטיח), "הוא אוהב סיפורי הצלחה. אם נהיה כזה, הוא יתמוך בנו".

האם זה יספיק, בהינתן המילים החמות שטראמפ אמר על פוטין והתמיכה והסיוע שקיבל מהקרמלין? אין לדעת. כמו שאין לדעת האם סאקאשווילי יצליח, האם יביא לדמוקרטיזציה נוספת או שהנטיות הסמכותניות שהואשם בהן לא אחת ישתלטו עליו. האם הציבור יתמוך בו או שהוא נואש מפוליטיקאים עד כדי כך שלא ייקח אותו ברצינות. ואם המהלך לא יצליח, האם אותו ציבור ישקע באדישות, ייצא למאידאן נוסף, שלישי, או שמא את סגנונו הנחרץ והבוטה של סאקאשווילי כדאי לקחת עם קורט מלח והמצב, למעשה, לא גרוע עד כדי כך.

בינתיים, הוא מקים מפלגה חדשה ויוצא לדרך. אצלו, התנאי הוא שמי שכיהן יותר מקדנציה אחת בתפקיד כלשהו בשלטון (כלומר, מי שכבר היה בפוליטיקה לפני המאידאן), לא יכול להיות מועמד. במטהו בקייב שדומה למטה של חברת סטארט-אפ, סאקאשווילי מנצח על חבורה של צעירים שמתקתקים על מחשבי אפל ומתכננים את כיבוש המדינה, לראשונה, על ידי הדור שלהם. הראשון שנולד וגדל באוקראינה העצמאית ולא תחת המכבש הסובייטי. שרואה את האיחוד האירופי מצד אחד ואת רוסיה של פוטין מצד שני ואין לו ספק למי אוקראינה צריכה להידמות.

בכל מקרה, יהיה מעניין. ועם סאקאשווילי או בלעדיו, לא נותר אלא לאחל לאוקראינה בהצלחה.

%d בלוגרים אהבו את זה: