גיוון פוליטי: הטיעון למען פלורליזם של השקפות באקדמיה

באקדמיה נהוג ומקובל העיקרון של גיוון (Diversity), שלפיו יש להעדיף מועמדים מקבוצות שאינן מיוצגות דיין בקמפוס, אולם עיקרון זה מוחל לרוב על קבוצות אתניות ומגדריות, לא פוליטיות. בינתיים, האוניברסיטאות הופכות להיות יותר ויותר הומוגניות מבחינה אידיאולוגית, והתוצאה היא רדיפה של בעלי דעות שונות, קונפורמיזם ודיכוי של ויכוחים עקרוניים. כדי לפתור את הבעיה, אין מנוס מהכנסת עיקרון חדש – גיוון פוליטי. ינשוף אקדמי מסביר.

Credit: Mangostock, depositphotos.com

אתחיל את הפוסט הזה בוידוי אישי: אני מכור לפודקאסטים. בכל פעם שאני מבצע פעילות שמאפשרת זאת, כגון ריצה או נהיגה, אני משתדל לשמוע כמה שיותר תכנים מעניינים, מספרי אודיו ארוכים על המלחמה הקרה ועד לפודקאסטים על היסטוריה של אסיה ותעלומות שקשורות למוזיקה הישראלית. לפני מספר ימים, יצא לי לשמוע במהלך נהיגה דיבייט בין שני חוקרים עם עמדות הפוכות בנושאי כלכלה וחברה. מחד, פרופ' עומר מואב, כלכלן מאוניברסיטת וורויק והמרכז הבינתחומי הרצליה שנוטה לתמוך בכלכלת שוק, ומאידך, ד"ר אלי קוק, חוקר תולדות הקפיטליזם מאוניברסיטת חיפה שידוע בעמדותיו הסוציאליסטיות. אישית, עמדותיו של מואב נראו לי משכנעות יותר מאלו של קוק, אבל נהניתי מאד לשמוע את שניהם. כשמפגישים שני אנשים אינטליגנטים, חוקרים עם ידע רב, ומעמתים אותם עם בעיות יסוד, הויכוח אולי מתחיל ברמת העקרונות (אני קפטיליסט, אתה סוציאליסט) אבל מתרחב במהירות לפרטים. אז אתה רואה שהניצים מגיעים אולי מנקודות מוצא שונות, אבל המחוייבות ההדדית למתודולוגיה מחקרית וההיכרות עם החומר מניעה אותם להביע עמדות ניואנסיות, מקוריות ומעניינות יותר ככל שהדיון נמשך.

כשחניתי בבית, חשבתי עד כמה דיונים כאלו בין חוקרים שמגיעים מנקודות מוצא שונות לחלוטין ומתווכחים על בעיות אקטואליות בוערות, נדירים כיום בעולם האקדמי דובר האנגלית. במהלך שנותי באקדמיה האמריקאית שמעתי אמנם דיונים מרתקים על נושאים מחקריים שונים, אבל ככל שהדבר נוגע לבעיות השעה הבוערות, פאנלים למיניהם נטו להזכיר יותר את מקהלת הגבעתרון מאשר דיבייט אמיתי. שתי דוגמאות יספיקו. במקרה אחד, במהלך לימודי באוניברסיטת הרווארד, הגיע חוקר יפן בשם הרברט ביקס בכדי להציג את ספרו החדש. ביקס, מרקסיסט מבוגר מהדור הישן, השווה בין הדיקטטורה היפנית של שנות השלושים ל"מדינת הביטחון הלאומי" האמריקאית, וטען שאנו (כלומר תושבי ארה"ב) לא חיים בדמוקרטיה אלא בדיקטטורה צבאית מתמשכת. התזה היתה מעניינת, שנויה במחלוקת, ומרובת חורים, אבל מי שציפה לדיון ביקורתי התאכזב מרות. בפאנל היו ארבעה מגיבים, שעמדותיהם דמו זו לזו כמו שיבוטים של הכבשה דולי. כולם היללו את ביקס ואת התזה שלו, גינו בחריפות את הממשל האמריקאי ותהו "מה המשמעות של לחיות בדיקטטורה צבאית." לפני כשלוש שנים היתה לי חוויה דומה בכנס בינלאומי ללימודי אסיה. באחד הפאנלים, דנו חוקרים, בראשותו של פרופ' ג'ף קינגסטון, בפוליטיקה יפנית עכשווית. כולם עד אחד הוקיעו את ראש ממשלת יפן השמרני, שינזו אבה. בדעתם של המארגנים לא עלה אפילו להביא לפאנל תומך אחד של ראש הממשלה, ולו כדי ליצור ויכוח. בהתאם, אף אחד מהמידיינים לא מצא אפילו נקודה חיובית אחת בכהונה שנמשכה שנים רבות, וכדי לחדד את המסר, המנחה אפילו כינה את אבה "נציג כוחות הרוע".

כדי להבהיר, אני רוצה להדגיש שכל החוקרים שהזכרתי (או לפחות רובם הגדול) היו אנשים הגונים שאכן הביעו את עמדותיהם הפוליטיות בכנות. הבעיה היא, שמחלקות אקדמיות בארצות הברית מאוכלסות יותר ויותר באנשים שמחזיקים בדיוק באותן העמדות. ב-2017, פרסם מיצ'ל לגנברט מחקר מקיף, שממנו עלתה הומוגניות מפחידה. ב-39 אחוזים מהמוסדות אין רפובליקאים כלל, וברבים מהיתר המספר שלהם שואף לאפס. במכלול המוסדות, דמוקרטים עולים על רפובליקאים ביחס של 10.4 לאחד. אם מתעלמים ממוסדות צבאיים כמו ווסט פוינט ואנאפוליס, הרי שהיחס עולה ל-12.7 לאחד. אולם אפילו המספרים הללו מטעים, מפני שמדובר בממוצע כללי, ובפועל משתנה רמת ההומוגניות לפי הדיסציפלינה האקדמית. במחלקות להנדסה, למשל, יש 1.6 דמוקרטים על כל רפובליקאי, ואילו בהיסטוריה, 17.4. ברוב התחומים של מדעי הרוח, מספר הרפובליקאים אפסי. כך למשל בסוציולוגיה (43.8 דמוקרטים על כל רפובליקאי), בספרות אנגלית (48.3) ובחקר הדתות (70). באנתרופולוגיה ובתחומים כמו לימודים אפריקאיים, לימודים אתניים ולימודי מגדר, אין אפילו מרצה רפובליקאי אחד לרפואה. הנתונים הללו אינם מפתיעים, כי הרי מדובר בתחומים שעצם ההגדרה הבסיסית שלהם נובעת מרעיונות פוליטיים של שמאל רדיקלי שצמחו בשנות השישים והשבעים.

התפלגות רפובליקאים ודמוקרטים במחלקות אקדמיות שונות, לפי דיסציפלינה, מהמחקר של מיצ'ל לנגברט

יש כאלו שיכולים להתנגד, ולומר שהמפלגה הדמוקרטית עצמה מכילה קשת רחבה של דעות. לכן, התעלם החוקר סמואל אברמס מההגדרה המפלגתית, ובדק מרצים שמגדירים את עצמם "שמרנים" מול כאלו שמגדירים את עצמם "ליברלים". לפי הנתונים שלו, אמנם בכל ארצות הברית (לרבות מוסדות נוצרים דתיים וקולג'ים קטנים במדינות רפובליקאיות מובהקות) הליברלים עולים על השמרנים "רק" ביחס של 6 ל-1, אבל באוניברסיטאות העילית בניו אינגלנד (למשל הרווארד), היחס הוא 28 ל-1.

אברמס עצמו נטה להיות אופטימי בנוגע לנתונים, וטען כי אנשי אקדמיה שמרנים לא נרדפים וחשים שביעות רצון חרף היותם מיעוט. אולם האופטימיות הזאת, אם היתה נכונה אי פעם, התרסקה כבר מזמן על קרקע המציאות. דרך העולם היא שרוב הומוגני אינו יכול להחזיק במעמדו זמן רב בלי להתחיל לרדוף את מתנגדיו, מדעת או שלא מדעת. בשנים האחרונות, ומאז שהתחילה תנועת "חיי שחורים חשובים" לטלטל את דעת הקהל בארצות הברית, גל רדיפה סוחף איתו לא רק את השמרנים הבודדים שנותרו באקדמיה, אלא גם ליברלים מתונים ואפילו אנשי שמאל רדיקלי שחרגו מהשורה. הרדיפה מגיעה לפעמים מסטודנטים, לפעמים מקואליציה של סטודנטים ומרצים רדיקלים, ולפעמים, כמו במקרה של הכלכלן הרלד אוהליג – מהתנכלות מוסדית מצד קולגות.

כמובן, יש הרבה דרכים להסביר את ההומוגניות של דמוקרטים ואנשי שמאל באקדמיה. אלו שנמצאים שם, חושבים לעיתים קרובות שאין בכלל בעיה: שמרנים הם מטומטמים ואנטי-אינטלקטואלים, אז ברור למה הם לא נמצאים באקדמיה. יש כאלו שחושבים שזה בסדר גמור לארגן כנסים שבהם כל הדוברים מטיפים לעמדה אחת ויחידה. אחד מעמיתי לשעבר בהרווארד טען בפני ששמרנים מתעניינים רק בכסף, ולכן הם הולכים לקריירות מתגמלות יותר. במאמר מקיף בכתב העת האמריקאי להשכלה גבוהה, גרס סקוט יאשיק שמדובר בעיקר בהטיית בחירה עצמית. כלומר, שמרנים לא הולכים לקריירה אקדמית מלכתחילה. בפוסט הנוכחי, אמנע מלהיכנס לויכוח הזה, מפני שבלי שום קשר לגורמים שהובילו למצב הנוכחי, חשוב יותר לדון בהשלכותיו: ההגמוניה השמאלית באקדמיה חונקת ויכוחים עקרוניים, משמעותיים על בעיות השעה עוד בטרם התחילו. הנה בפרינסטון, למשל, כבר תבעו 350 חברי סגל וסטודנטים להקים ועדה שתסרוק פרסומים של מרצים ותעניש אותם אם פרסמו בעבר משהו "גזעני", כאשר המילה "גזעני" תוגדר כמובן על ידי אותה ועדת טיהורים.

ההגמוניה חונקת ויכוחים עקרוניים. Credit: Ra2Studio, depositphotos.com

התופעה החמירה בתקופה האחרונה, מפני שהמוסדות והאיגודים האקדמיים עצמם התחילו לאמץ עמדות פוליטיות של שמאל רדיקלי ולגנות בחריפות כל מי שסוטה מהתלם. החוג להיסטוריה באוניברסיטת ברקלי, למשל, גינה מכתב פתוח של אחד מחבריו שטען כי פשע של שחורים נגד שחורים מסוכן לקהילה האפרו-אמריקאית יותר מאלימות משטרתית, כי הוא נוגד את "ערכי החוג".  בפרינסטון, הוקיע הנשיא בפומבי חבר בחוג ללימודים קלאסיים שביקר בחריפות קבוצות אקטיביסטים שחורות בקמפוס ויצא נגד עצומת ההשתקה האקדמית שעליה חתמו (למרבה הבושה) מאות מעמיתיו. זה רגיל, שגרתי ואף רצוי שאנשי אקדמיה מבקרים זה את זה, אפילו בחריפות. זו המשמעות של ויכוח אקדמי אמיתי. אבל כשהמוסדות שאתה עובד בהם והחוגים שאתה מלמד בהם מבהירים לך באופן רשמי שהעמדה הפוליטית שלך "נוגדת את ערכי החוג", מי יעז להביע עמדה פוליטית לא מקובלת? המקרה של ג'סיקה קרוג, היסטוריונית שנדחפה להתפטר משום שאימצה זהות שחורה שלא תאמה למוצאה האתני, מלמד שאפילו קביעות כבר לא מחסנת בפני הרס הקריירה. רק דמיינו כיצד מקרים כאלו ישתיקו סטודנטים לתארים מתקדמים ומרצים צעירים חסרי קביעות, שדואגים לעתיד הקריירה שלהם. כפועל יוצא, קשה יותר ויותר לנהל ויכוחים עקרוניים וגדולים על נושאים שנויים במחלוקת. האם מישהו במחלקה ללימודים אתניים או אפילו להיסטוריה, למשל, יעז לבקר את המושג "גזענות מערכתית", לתמוך במדיניות החוץ של דונלד טראמפ, לטעון שפשע של שחורים נגד שחורים משמעותי יותר מאלימות משטרתית, או למצוא צדדים חיובים בקולוניאליזם האירופי, כאשר אפילו מילה לא נכונה בסינית שהזכירה למישהו עלבון נגד שחורים עלולה להוביל לצעדים משמעתיים נגד מרצה?

הבעיה, חשוב להדגיש, אינה טמונה אך ורק בחוסר ההגינות או הדורסנות של סטודנטים וחברי סגל (אם כי יש לכך לא מעט דוגמאות) אלא בגורמים מבניים. ברגע שיש הגמוניה פוליטית ורעיונית מוחלטת של צד אחד במוסדות מסויימים, היא תבוא לייד ביטוי במוקדם או במאוחר גם בהשתקת דעות מתחרות ובצמצום הולך וגובר של המרחב המותר לויכוח. ההגמוניה, יש לציין, רעה לא רק לצד המושתק אלא גם לצד השולט, שפטור מהצורך להגן על עמדותיו. אלו, ברבות הימים, יסתיידו ויהפכו מעמדה פוליטית מלאת אנרגיה לדוגמה מסויידת, מצוות אנשים מלומדה. גרוע מכך, הויכוחים האקדמיים וה"מדעיים" עצמם הולכים ומאבדים את אמינותם בעיני הציבור. איך אפשר לקחת ברצינות ויכוח"מדעי" על אלימות המשטרה נגד שחורים או על השפעת הקולוניאליזם על העולם השלישי, למשל, כאשר עמדות מסויימות פסולות א-פריורית? כדי לפתור את הבעיה, אין די ברפורמות קוסמטיות. האקדמיה חייבת להנהיג בתוכה גיוון פוליטי.

Credit: Zerbor, depositphotos.com

מזה שנים, האקדמיה מעלה על נס את עיקרון הגיוון (diversity). בהרווארד, למשל, היה נהוג לומר שהעדפה מסויימת לקבוצות שלא יוצגו בקמפוס בעבר (נשים, שחורים, היספאנים) אינה מייצגת רק אפליה מתקנת, אלא גם שאיפה לקמפוס מכיל, רבגוני ומעניין יותר. אנשים שגדלו, למשל, בקבוצות מיעוט, יגיעו לקמפוס עם פרספקטיבה שונה על העולם מאשר סטודנט לבן ועשיר, ובכך יתרמו לדיון האינטלקטואלי. בטיעון הזה, הצדיקו אוניברסיטאות כמו פרינסטון והרווארד אפליה בקבלה נגד קבוצות כמו אסייאתיים-אמריקאים, שהמשקל שלהם בקמפוס עולה במידה ניכרת על שיעורם באוכלוסיה. אותו הטיעון עולה כמובן גם בדיונים על קבלת חברי סגל חדשים. אולם במה הועילו חכמים בתקנתם, אם כל חברי הסגל, גברים ונשים, לבנים ושחורים, אסייאתים ומלטזים, אינדונזים ובורמזים, מחזיקים באותן העמדות האינטלקטואליות והפוליטיות בדיוק, עם הבדלי ניואנסים זעירים בלבד?

כיצד יונהג גיוון פוליטי בקבלת מרצים למוסד אקדמי? יש להבהיר שלא מדובר בעמדה פוליטית מפלגתית-גרידא. לצד הקריטריונים הרגילים של מצויינות אקדמית, כל מועמד ייאלץ להסביר כיצד העמדות האינטלקטואליות שלו בנושאים מחקריים, בשאלות הבוערות הרלוונטיות לדיסציפלינה שלו ו/או בבעיות השעה שונות מהמקובל, כמו גם מגוונות את הדיון בקמפוס, מעשירות אותו ותורמות לו, לצד חתימה על הצהרה של מחוייבות מוחלטת לחופש האקדמי ולחופש הדיבור. קריטריון כזה יתמרץ מקוריות מחקרית וגיוון אינטלקטואלי כבר אצל סטודנטים לתארים מתקדמים, ייצור מרחב לויכוחים סוערים וישפשף את העמדות השונות זו על להבה של זו. הוא יהווה משקל נגד לכוח המשיכה האדיר של הקונפורמיזם האינטלקטואלי. אם לא יאומץ קריטריון כזה, והמגמה של הומוגניזציה ורדיפה פוליטית באקדמיה דוברת האנגלית תימשך, אני חושש שבעתיד לא יהיה מנוס מרפורמות רדיקליות בהרבה.

אחריות פיקודית במבחן: איך עיוות טבח מנילה את המשפט הבינלאומי

ב-23 בפברואר 1946 עלה הגנרל היפני ימשיטה טומויוקי לגרדום של צבא ארצות הברית, לאחר שהורשע באחריות פיקודית להרס בירת הפיליפינים, מנילה, ולטבח שיטתי של תושביה. בפרקים הקודמים של הסדרה עסקנו בגורמי העומק לפשעי המלחמה היפניים, בקרב על מנילה ובטבח הנורא, ונסיים במשפט פושעי המלחמה שחתם אותו. בספר חדש ופרובוקטיבי, טוען המשפטן אמריקאי אלן ראיין שהלכת ימשיטה היתה לא רק מעוותת מהיסוד, אלא יצרה דוקטרינת שקר שפגמה במשפט הבינלאומי במשך עשרות שנים, עד ימינו אלו. ינשוף צבאי-אסטרטגי על פשעי מלחמה, אחריות פיקודית וההקשר הפוליטי שלהם.

בראשית מרץ 1945, האש שאחזה במנילה, בירתה היפה של הפיליפינים, דעכה לאיטה והותירה מאחוריה עיי חורבות. המרינס של הצי היפני, שבילו את כל החודש האחרון בטבח חסר הבחנה של אזרחים, נדחקו על ידי האמריקאים לשורת בנייני שיש מבוצרים בפאתי העיר העתיקה. רק כמה עשרות מהם נכנעו, וכל היתר, לרבות מפקדם, תת אדמירל איוואבוצ'י סנג'י, נפלו בקרב או התאבדו. גנרל מקארתור עצמו התקרב עד למרחק נגיעה מדירת הפנטאוז המפוארת שלו במלון מנילה, רק כדי לראות חיילים יפנים מציתים אותה ברגע האחרון. רגע לפני השחרור, איבד מקארתור את רוב רכושו, לרבות ספריה של כתבי יד צבאיים, מזכרות משפחתיות של עשרות שנים ויצירות אומנות נדירות. הגנרל, שנכנס בראש צבא השחרור למנילה, בער בתשוקה לנקמה, ולא בכדי. לבד מהרס המורשת האישית והמשפחתית שלו, הוא הזדהה עם העם הפיליפיני באמת ובתמים. אבל למעשה, פזיזותו שלו תרמה רבות לחורבנה של העיר. מפקדיו של מקארתור בוושינגטון הפצירו בו לעקוף את הפיליפינים ולכבוש דווקא את טיוואן, קרש קפיצה אסטרטגי חשוב יותר במסע לכיבוש איי הבית היפניים. מקארתור לא רק התעקש לשחרר קודם את הפיליפינים כדי למחוק את זכר התבוסה המשפילה שלו עצמו ב-1942, אלא גם האמין שההתנגדות היפנית במנילה לא תהיה משמעותית, למרות אינספור דיווחי מודיעין של גרילה פיליפינית שסיפרו לו את ההיפך הגמור. חיילים וקצינים, שהושפעו מ"רוח המפקד", קיוו ללגום משקאות משובחים בברים של מנילה ביום שלאחר הכיבוש. אפילו לאחר שהאמריקאים כבשו את צפון העיר והגיעו לנהר הפסיג, שמדרום לו התבצרו הכוחות היפניים, התפאר מקארתור שהוא יוכל לכבוש את יתר מנילה "עם כיתה אחת של חיילים". הפזיזות וחוסר המוכנות שלו הובילו לקרב מבית לבית, מרחוב לרחוב במנילה, מחדל שתרם גם הוא בתורו לטבח הנורא.

לכן, כאשר שחרר סוף סוף את הפיליפינים, נשבע מקארתור למחות את החרפה והזוועה של טבח מנילה בדם האחראים לפשע. רוב מוחלט של החיילים שביצעו אותו, לרבות תת אדמירל איוואבוצ'י, כבר היו בין המתים, אבל היה צורך להעמיד מישהו לדין, לבער אותו כהתגלמות הרוע, כדי להוכיח לבני העם הפיליפיני ולשבויים האמריקאים המעונים שארצות הברית של אמריקה נוקמת את עלבונם.

נשבע למחות את החרפה – גנרל מקארתור במנילה לאחר שחרורה, פברואר 1945

באופן עקרוני, היה אפשר להתמקד באותם חיילים יפנים מעטים ששרדו במנילה, ולהפיל עליהם את אשמת הטבח, אולם הדבר עורר מספר בעיות. ראשית כל, כדי להוכיח רצח, היה צורך לחבר חייל ספציפי לקורבנות ספציפיים, ובתרחישים של טבח המוני אין מדובר במשימה פשוטה. מסיבות מובנות, הניצולים הפיליפינים והמערביים לא הבחינו בין חיילים יפנים שונים. שנית, ובאופן מפתיע, בתי הדין של בעלות הברית קיבלו לעיתים קרובות (אבל לא תמיד!) טיעוני הגנה של חיילים פשוטים, יפנים וגרמנים, שביצעו פשעים בהוראת מפקדיהם. המושג "פקודה בלתי חוקית בעליל", שמקורו במשפט הבריטי, התפרסם בישראל בעיקר עקב פרשת טבח כפר קאסם. אבל בשלהי מלחמת העולם השנייה הוא עדיין לא היה מובן מאליו, אפילו בצבאות מערביים. למעשה, בשנת 1914 בקירוב, הכריזו הן הצבא הבריטי והן הצבא האמריקאי כי חייל יהיה חסין בפני העמדה לדין אם ביצע פקודה, ואם מדובר בפקודה לא חוקית, רק המפקד שנתן אותה ייענש. רק ב-1943 ו-1944, בהתאמה, שינו צבאות המערב את הכללים והכריזו שגם חייל שביצע פשעי מלחמה בפקודה יעמוד לדין, במטרה לשלול את ההגנה הזאת מחיילים גרמנים ויפנים. בכל זאת, החוק הצבאי של בריטניה וארצות הברית עדיין לא החיל את דיני הפקודה הבלתי חוקית בעליל על חיילים שהרגו אזרחים בהפצצות, גילו אכזריות-יתר כלפי האויב בשעת קרב, ירו בחיילים שניסו להיכנע או במלחים שנמלטים מספינות מלחמה טובעות בסירות הצלה. לא במקרה, בעלות הברית בעצמן עשו את כל זה, בין אם בהפצצות על ערי גרמניה ויפן, ובין אם על ירי בטרופי ספינה, כמו למשל בקרב על ים ביסמרק ב-1943. מכל הסיבות הללו, נטו השופטים הצבאיים של בעלות הברית שלא להרשיע חיילים גרמנים ויפנים שרצחו או התעללו באזרחים, אלא אם אכזריותם חרגה בהרבה מהפקודות שקיבלו.

מסיבה זו, החליטו מקארתור ויועציו להעמיד לדין על טבח מנילה את גנרל ימשיטה טומויוקי, המפקד העליון של צבא יפן בפיליפינים, למרות שלא הורה על הטבח וככל הנראה גם לא ידע עליו. הטענה של התביעה היתה שכמפקד עליון, ימשיטה היה אחראי למעשי חייליו מפני שלא הצליח למנוע אותם. כנימוק, היא השתמשה באחד הסעיפים מאמנת האג מ-1907, שהגדירה חיילים כאנשים שכפופים ל"מפקד אחראי". המילה "אחראי", טענה התביעה, כוללת בתוכה גם אחריות פיקודית לפשעיו של כל חייל וחייל.

האם נשא באחריות פיקודית לטבח מנילה? גנרל ימשיטה (שני משמאל) על ספסל הנאשמים

זו לא היתה הבעיה היחידה בטיעוני התביעה: רוב מוחלט של העדים היו פיליפינים שהעידו על הטבח, ועדויותיהם לא הצליחו להוכיח שום קשר בין מעשי הרצח ובין ימשיטה. בפועל, כפי שהראתה ההגנה, הגנרל קיבל אמנם "פיקוד טקטי" על יחידות הצי במנילה ב-5 בינואר 1945, לפני הטבח, אך שליטתו במרינס של איוואבוצ'י היתה מוגבלת ובשלב מסויים הפסיקה להתקיים. הוא הרי הורה לצי לעזוב את מנילה לאחר השמדת מתקני הנמל, והמרינס סירבו למלא את פקודתו. התביעה, טענה ההגנה, דורשת להוציא להורג אדם לא בגלל מה שעשה או נמנע מלעשות, אלא רק בגלל מי שהוא, במקרה זה – מפקד עליון.

בעיה נוספת שהעיבה על המשפט של ימשיטה היתה זלזול מוחלט בדיני ראיות. במשפט פלילי אמריקאי רגיל, אסור באיסור חמור להשתמש בעדויות שמיעה או בתצהירי עדים שניתנו שלא בשבועה, ואילו במשפט ימשיטה הסמיך מקארתור את השופטים לקבל כל ראיה "שנראית להם הגיונית או נכונה". כך, התיר אב בית הדין, גנרל ראסל ריינולדס, לנציגי התביעה להביא שלל עדויות שמיעה, לפעמים מדרג שני או שלישי, ובמקרה אחד ביזארי במיוחד, אפילו להשתמש בסרט תעמולה אנטי-יפני שהופק בארצות הברית. בית המשפט הרשה לעצמו לקבל עדויות כאלו, משום שלא הוגדר כישות שיפוטית אלא כ"ועדה צבאית", סוג של טריבונל אד-הוק שאינו מחוייב בכללים משפטיים רגילים. דא עקא, שאפילו בתי המשפט הבעייתיים הללו, שמקורם במלחמת האזרחים האמריקאית, לא היו רשאים לקבל תצהירים שאינם בשבועה בתיקים שהעונש המקסימלי בהם מוות. אולם התובע והשופטים מצאו דרך לעקוף את זה. הם הסתמכו על חוות דעת מפוקפקת של הפרקליט הצבאי הראשי, שטען שההגבלה הזאת, שמקורה בסעיף 25 בחוק הצבאי האמריקאי (Articles of War) תקפה אך ורק לנאשמים מצבא ארצות הברית, ולא לנידונים מצבאות אויב.

השופטים קיבלו את טענות התביעה במלואן. ב-9 בדצמבר, 1945, הם הרשיעו את ימשיטה ברצח ודנו אותו למוות בתלייה. עורכי הדין המסורים מצוות ההגנה, רובם ככולם קצינים אמריקאים, ערערו לבית המשפט העליון של הפיליפינים, ולאחר מכן לבית המשפט העליון של ארצות הברית. השופטים בוושינגטון הסכימו לדון בעתירה, אולם דחו אותה ברוב קולות. נשיא בית המשפט העליון הרלן פיסק סטון, שניסח את דעת הרוב, טען כי לבית המשפט אין סמכות להתערב בהחלטות צבאיות, לרבות החלטותיהן השיפוטיות של ועדות צבאיות, בזמן מלחמה, אפילו אם המלחמה נגמרה באוגוסט 1945. שני שופטים, רוטלדג' ומרפי, תקפו בחריפות את פסק הדין בדעת המיעוט שלהם. הם הצביעו על הפגמים הפרוצדורליים הרבים במשפט של ימשיטה, וטענו שהוא קבע סטנדרטים בלתי אפשריים למפקדים בשעת מלחמה. אם מפקד אחראי לכל פשע מלחמה שמבצעים חייליו, הרי שבעתיד, יוכלו בתי משפט להעמיד לדין כמעט כל רמטכ"ל או נשיא אמריקאי על אישומים דומים. לאחר כשלון הערעור בבית המשפט העליון, ביצע הצבא את גזר הדין של ימשיטה. "הנמר ממלאיה" הוצא להורג בתלייה ב-23 בפברואר 1946.

השופטים האמריקאים של ימשיטה. במרכז, נשיא בית הדין, גנרל ראסל ריינולדס

אלן ראיין, מחבר הספר רוח הרפאים של ימשיטה (Yamashita’s Ghost) שעוסק בפרשה, טוען כי העוול שנעשה במשפט ימשיטה יצר שורה של תקדימים שעיוותו את החוק הבינלאומי עד ימינו אלה. ראשית כל, היישום של הדוקטרינה לא היה עקבי. באוקטובר 1948, אדמירל טויודה, מפקד הצי בתקופת טבח מנילה, הועמד לדין על ידי האמריקאים בטוקיו על האשמות דומות לאלו של ימשיטה. הוא זוכה. למרות שהאחריות הפיקודית על הצי היתה שלו, ולמרות שהורה להגן על מנילה בכל מחיר. לא במקרה, המשפט של טויודה הסתיים באוקטובר 1949, זמן קצר לאחר שהפיקוד האמריקאי החליט להפסיק את משפטי פושעי המלחמה בכדי לזכות בתמיכתה של דעת הקהל היפנית במלחמה הקרה. כמובן, האמריקאים מעולם לא יישמו את הדוקטרינה על פושעי מלחמה אמריקאים והמפקדים שנכשלו במניעת הפשעים, לא בטבח מאי-לאי בוייטנאם, לא בפרשת אבו גרייב בעיראק ולא במקרים אחרים.

שנית, ראיין טוען שהלכת ימשיטה יצרה מסורת משפטית מורעלת, דווקא מכיוון שקיבלה חותמת כשרות מבית המשפט העליון של ארצות הברית. בעשרות השנים הבאות, התווכחו בתי משפט שונים, מהטריבונלים ששפטו קציני צבא גרמנים ועד לבתי המשפט הבינלאומיים ביוגוסלביה, מתי, איך ובאלו תנאים יואשם מפקד באחריות לפשעי פקודיו. האם רק כאשר היה יכול לדעת ועצם עיניים במודע, או גם כאשר היה אמור לדעת? ואולי הוא אמור לשאת באחריות רק אם לא העניש את המבצעים לאחר מעשה? הבעיה בכל הדוקטרינות הללו, טוען ראיין, היא שהן עושות שימוש בעייתי בכלים של המשפט הפלילי. בדרך כלל, כדי להרשיע אדם ברצח, יש צורך בשילוב של מעשה פלילי (הנאשם הרג אדם) וכוונה פלילית (הוא הרג אותו במתכוון). כאן, אין לא כוונה ולא מעשה. המפקד לא התכוון להרוג, שהרי לא עשה זאת בעצמו ולא הורה לאחרים לעשות זאת, וגם לא הרג בפועל. הדיון על אחריות פיקודית משתמש בכלים שלקוחים כולם מעברת הרשלנות: היית צריך לדעת, היית אמור לדעת, היית יכול לנקוט צעדים בכדי למנוע. במילים אחרות, הלכת ימשיטה מרשיעה נאשמים ברצח בכוונה תחילה, תוך כדי שימוש בכלים שנועדו לבסס עבירה פחותה יותר – רשלנות.

כפיתרון לבעיה, מסכם ראיין את ספרו בהצעה רדיקלית: לבטל את הלכת ימשיטה לחלוטין, כאילו לא היתה קיימת מעולם. מפקדים שהורו על פשעי מלחמה ניתן להאשים כמובן ברצח, כבעבר. אולם אם לא הורו על הפשעים אבל גם לא מנעו אותם, אפשר לשפוט אותם על עבירה אחרת לחלוטין, שקיימת מזה מאות שנים בספר החוקים הצבאי: התרשלות במילוי תפקיד (Dereliction of Duty). כך, יוכלו השופטים להשתמש בכלים הנכונים, שלקוחים מהפסיקה והחקיקה העניפה הנוגעת לרשלנות, בכדי לוודא האם המפקד עשה כל שביכולתו כדי למנוע את הפשע בנסיבות הנתונות. רק כך יוכל המשפט הבינלאומי לגרש מתוכו, סוף סוף, את רוח הרפאים של הלכת ימשיטה.

הפוסט הציג את הטיעון של ראיין על קצה המזלג, מי שמעוניין להעמיק, מוזמן לקרוא את ספרו המצויין, הזמין למכירה באמזון.

מדורת הקבורה: מדוע טבחו היפנים בתושבי מנילה?

בנובמבר 1942, שקעה ספינה יפנית בקרב ליד איי שלמה, אבל המפקד שלה, קפטן איוואבוצ'י סנג'י, נמלט ממנה במקום לטבוע עם כלי השיט שלו כמקובל. כעבור שנתיים, בניסיון לכפר על כבודו, החליט להישרף ביחד עם בירת הפיליפינים, מנילה, ולהפוך אותה למדורת הקבורה שלו. בפרק הקודם של הסדרה, דיברנו על הרקע לפשעי המלחמה היפניים. הפעם נדבר על הגורמים שהובילו את יחידות הצי היפני, בפיקודו של איוואבוצ'י, להפר פקודה, לשבש את האסטרטגיה של ארצם בפיליפינים ולבצע את אחד ממעשי הטבח המזוויעים ביותר במלחמת העולם השנייה.

Credit: Panther Media Seller, depositphotos.com

באוקטובר 1944, עם פלישתם של האמריקאים לאיים הפיליפינים, מינה הפיקוד הקיסרי היפני את גנרל ימשיטה טומויוקי למפקד העליון של הארכיפלגו. ימשיטה, ענק דובי למראה שנודע לתהילה בראשית המלחמה ככובש סינגפור, זכה לתואר המעריץ "הנמר ממלאיה", כינוי שאף פעם לא חיבב. "נמר תוקף בחשיכה", אמר פעם לקצין גרמני, "אבל אני תוקף את האויבים שלי בהגינות." ימשיטה היה ללא ספק אחד מהגנרלים המוכשרים ביותר של מלחמת העולם השנייה. בעוד חיל המצב הבריטי בסינגפור ביצר אותה כנגד התקפה מהים, הצליח "הנמר" להנחית חיילים רכובים על אופניים, להעביר אותם בשטח קשה להפליא בג'ונגלים של מלאייה ולכבוש את המבצר מהיבשה. הבריטים היו בטוחים שאין ביכולתם להגן על העיר והכניעו אותה ללא קרב. למעשה, ימשיטה ניצח אותם במלחמת עצבים: עד כמה שחיל המצב הבריטי בסינגפור לקה באספקה ובמורל ירוד, הוא עלה על הפולשים היפנים בסדר גודל של פי שלושה. זאת ועוד: התחמושת של ימשיטה אזלה כמעט לחלוטין, ואם היה קם בבריטים אומץ להמשיך ולהילחם, סביר להניח שהיו ממגרים אותו ואת אנשיו.

במהלך הקמפיין במלאייה, חילק ימשיטה פקודות רשמיות להתייחס ב"הגינות" לאוכלוסיה המקומית, אך הוראותיו לא מנעו מעשי טבח של שבויים ואזרחים, לרבות אורגיית קטל מחרידה במיוחד בבית חולים צבאי בריטי. יתר על כן, הוא התיר למשטרה הצבאית היפנית, קמפיי-טאי, לבצע "טיהור" (יפנית: שוקוסיי, סינית: סוק-צ'ינג) בגורמים חשודים מקרב האוכלוסיה הסינית המקומית. ימשיטה טען לימים שהורה לעצור רק פרטיזנים ותומכיהם, אולם המשטרה הצבאית ביצעה בפועל טבח של אלפי סינים, רבים מהם חפים מפשע. בין 1942 ל-1944, מילא ימשיטה תפקיד שולי יחסית במנצ'וריה בגלל יריבותו עם ראש הממשלה טוג'ו. אולם באוקטובר 1944, בעוד האימפריה היפנית מתפוררת והאמריקאים מתקדמים במהירות לעבר איי הבית, החליט יורשו של טוג'ו להשיב את ישמיטה לפיקוד קרבי פעיל בפיליפינים, בתקווה שיבלום את הפלישה האמריקאית לאיים. כשחזר למנילה באוקטובר, פקד ימשיטה לרכך את היחס לאזרחים פיליפינים, ואפילו פיטר מפקד קמפיי-טאי אכזרי במיוחד. מעל הכל, הוא הורה לכוחות היפניים לסגת ממנילה לג'ונגלים ההרריים של האי לוזון ולמסור את שבויי המלחמה ללא פגע לצבא היריב.

"נמר תוקף בחשיכה" – גנרל ימשיטה טומויוקי

השיקולים של "הנמר ממלאייה" היו כמובן צבאיים ולא מוסריים. הוא העריך שלצבא היפני, שסבל מבעיות אספקה, תקשורת ומזון, אין משאבים להאכיל מיליון תושבים במנילה או להתעמת עם האמריקאים בשטח מישורי, ועדיף לו לסגת לג'ונגלים ההרריים ולהאט את האויב באמצעות תמרוני הגנה בעומק. לפני שנסוג, הורה לאנשיו לפוצץ מתקנים אסטרטגיים, במיוחד גשרים, מפעלים ותשתיות נמל. אלו שהיו ממונים על כך היו כוחות הצי הקיסרי, יחידות מרינס בפיקודו של אדמירל משנה איוואבוצ'י סנג'י. ימשיטה הורה לאיוואבוצ'י לפוצץ את אותם מתקנים ולאחר מכן לסגת ממנילה. מכאן תתחיל שרשרת של אירועים שתוביל ישירות לטבח בבירת הפיליפינים.

עצם העובדה שימשיטה, גנרל מהצבא, חילק הוראות לאדמירל מהצי, לא היתה מובנת מאליה ביפן הקיסרית. בניגוד לנהוג במדינות מערביות, לכוחות המזויינים היפניים לא היה פיקוד מאוחד, וכל אחד מהם היה כפוף ישירות לקיסר. הצי וצבא היבשה היו שני חילות נפרדים ויריבים, קנאים לעצמאותם, שלעיתים גם ריגלו אחד אחרי השני. עם זאת, לאור המצב המחמיר בפיליפינים, העניקה המפקדה הקיסרית העליונה לימשיטה "פיקוד טקטי" על יחידות היבשה של הצי. פירוש הדבר היה שהיה מוסמך לחלק למרינס של איוואבוצ'י הוראות קרביות, אבל לא לשלוט בהם מבחינה מנהלית. ימשיטה הכפיף את המרינס של איוואבוצ'י ל"כוח שינבו" של צבא היבשה, בפיקודו של גנרל יוקויאמה, והעביר להם פקודה חד משמעית לעזוב את מנילה מיד לאחר שיסיימו לפוצץ את מתקני הנמל. בנוסף, קיבל ימשיטה החלטה נוספת, שעתידה להיות הרת אסון. הוא סירב להכריז על מנילה כ"עיר פתוחה", היינו, עיר שאינה מעורבת בלחימה וניתן לכבוש ללא קרב. כוחותיו של גנרל מקארתור עשו בדיוק את זה כאשר נסוגו ממנילה בשנת 1942, בכדי להציל את "פנינת המזרח" מלחימה אורבנית הרת אסון ואולי גם מחורבן מוחלט. למרות שציווה על איוואבוצ'י, למעשה, להפקיר את מנילה ללא קרב, ימשיטה סבר שהכרזה עליה כ"עיר פתוחה" תבטא חולשה וחוסר נחישות מצד יפן.

הבעיה היא, שימשיטה לא הבין שלאדמירל משנה איוואבוצ'י יש תוכניות נסתרות. למעשה, לא היתה למפקד המרינס שום כוונה לשתף פעולה עם האסטרטגיה היפנית הכללית בפיליפינים, וזו לא עניינה אותו כקליפת השום. ראשית כל, כמפקד בצי, לא הפנים את העובדה שהוא כפוף לצבא, ולא שש לציית לפקודות של גנרל משירות מתחרה. מעבר לכך, היתה לו טראומה אישית שהוא שאף לתקן. ב-1942 טבעה הספינה שלו, קיריג'ימה-מארו, ליד איי שלמה, והוא – בניגוד למקובל בצי היפני של מלחמת העולם השנייה – הצליח לנטוש אותה ולא שקע עם כלי השיט. כעונש על פחדנותו, כביכול, הועבר איוואבוצ'י לתפקיד משרדי, וחש בושה עמוקה על כשלונו למות בכבוד. כעת, היה נחוש למחות את החרפה של תקרית קיריג'ימה וליפול על משמרתו. איוואבוצ'י לא חשב שהוא יכול לנצח את האמריקאים, אבל היה נחוש לגבות מהם אבדות רבות ככל האפשר באמצעות לוחמה אורבנית נחושה וחסרת פשרות.

חש בושה עמוקה שלא טבע עם ספינתו – אדמירל משנה איוואבוצ'י סנג'י

כדי להסוות את חוסר הציות שלו, מרח איוואבוצ'י את הפקודות שקיבל על פני זמן רב ככל האפשר. הוא הרי קיבל הנחייה מימשיטה ומיוקויאמה להשמיד את המתקנים האסטרטגיים בנמל וברחבי הבירה, אולם אלו, כך דיווח, גדולים ומרובים ולוקח זמן רב להחריבם. כך, 12,500 המרינס ו-4,000 חיילי הצבא שהסתפחו לאיוואבוצ'י החלו להצית את רבעי העסקים והמנהל של מנילה, מצפון לנהג פאסיג, והמשיכו באורגיית ההרס עד שהיה כבר מאוחר מדי מכדי לסגת. ב-6 בפברואר, חדרו האמריקאים למנילה וכבשו במהירות את הרבעים הבוערים של צפון העיר. העדיפות הראשונה שלהם היתה, באופן טבעי, לשחרר את שבויי המלחמה והאזרחים המערביים שהיו כלואים (בתנאים מחרידים) באוניברסיטת סנטו תומס ובכלא ביליביד. היפנים נטשו את המקומות הללו ללא קרב. איוואבוצ'י תכנן את הקרב האחרון שלו באינטרמורוס, העיר העתיקה המוקפת בחומה וברבעים הסמוכים לה מדרום לפאסיג. היפנים הפכו את הרחובות למלכודת מוות, ומילאום עד לאפס מקום במטעני צד, מוקשים, מלכודות, עמדות מכונות ירייה נסתרות וקיני צלפים. הם התבצרו בבנייני השיש הענקיים שמסביב לאינטרמורוס, הפרלמנט, הדואר, משרד החקלאות והבנק המרכזי, כמו גם באיצטדיון הבייסבול הענק ובמלון מנילה המפואר, והפכו את כולם לבסיסים מבוצרים. האמריקאים, שכבר כיתרו את הכוח של איוואבוצ'י בתנועת מלקחיים, נאלצו להילחם על כל רחוב, כל בית, לפעמים כל קומה ומרתף.

            טבח מנילה התחיל בשלבים, לפני ותוך כדי הקרב הנורא, כאשר כל אחד מהם הניח את היסודות לבא אחריו. בהתחלה ערכו המרינס של איוואבוצ'י מצוד אחרי פרטיזנים, לוחמי גרילה ומשפחותיהם, כאשר כל מי שנחשד נורה או שוסף ללא ראיות. ההגדרה של "פרטיזנים" הלכה והתרחבה לגברים כשירים, ולאחר מכן, "לנשים וילדים שתומכים בגרילה ומתנגדים לקיסר", עד שב-9 בפברואר נתנו איוואבוצ'י וקציני המטה שלו פקודה לחסל את כולם: "יש להרוג את כל מי שנמצא בשטח חוץ מאזרחים וחיילים יפנים." הזוועה שהתרחשה לאחר מכן הזכירה את דיכוי המרד הפולני בוורשה בידי הס"ס. המרינס של איוואבוצ'י ריכזו את התושבים הפיליפינים במועדונים, בתי חולים, כנסיות, מנזרים, אוניברסיטאות או מקלטים באיומי נשק. לפעמים, פליטים שברחו ממעשי טבח קטנים ומזדמנים או מההפצצות התרכזו במקומות כאלה בעצמם. בימים הראשונים, נלקחו גברים ונערים לגאיות הריגה למיניהם, בהתחלה כאלו שנחשדו בקשר לאמריקאים, ולאחר מכן כל מי שנפל ברשת. בכל אותו הזמן, חיפשו המלחים היפנים נשים ונערות למטרות אונס, שלווה לרוב ברצח.

פליטים פיליפינים בורחים מהכוחות היפניים במהלך טבח מנילה

בחלק גדול מהמקומות, הרצח הסלקטיבי הפך במהירות לרצח כולל. היפנים נכנסו למקומות המקלט של הפליטים וריססו אותם ברובים, זרקו פנימה רימונים ולבסוף שפכו חומר דליק ושרפו את הניצולים למוות. לא היתה חשיבות ללאומיותם של הנרצחים. במועדון הגרמני, אחד מהמרכזים החברתיים היוקרתיים של מנילה הישנה, חשב איש עסקים גרמני שיוכל להציל פליטים פיליפינים על ידי הסתרתם בשטח ששייך, אחרי הכל, לבעלת בריתה של יפן. היפנים טבחו ושרפו חיים את כל מי שהתקבץ במועדון, לרבות אזרחים גרמנים, ספרדים, הודים ואחרים. היפנים לא חסו גם על מאושפזים בבתי חולים, לרבות בית החולים של הצלב האדום. הרוצחים לא רצו רק להרוג, אלא להתעלל. הקורבנות חוסלו ברובים, רימונים, חרבות וכידונים, לאחר עינויים סדיסטיים מסוגים שונים ומשונים, בעוד מרינס יפנים שיכורים מנופפים באבריהם הכרותים ומתבדחים על מר גורלם. בכל אותו הזמן, ירו צלפים יפנים בכל אזרח שהסתובב ברחובות או ניסה להימלט מאתרי הטבח.

כאן נשרפו בחיים מעל אלף אזרחים פיליפינים, גרמנים, ספרדים, הודים ואחרים. המועדון הגרמני של מנילה בימים יפים יותר. Credit: Pinterest

היו גם חיילים יפנים שלא אהבו את מה שהיה עליהם לעשות. אחד אמר לפיליפיני שהחזיק באישור נסיעה מטעם השלטונות היפניים כי "אתה אדם טוב, אבל אתה חייב למות כי אלו ההוראות שקיבלנו". אחר התוודה בפני אחות בבית חולים ש"כולכם תמותו איתנו." כשהיא אמרה לו ש"אנחנו אזרחים חפים מפשע", ענה לה: "גם אני חף מפשע." היו מעטים שהביעו בושה וחרטה ביומניהם. במקרה אחד, נדיר במיוחד, הציל חייל יפני, שידוע לנו רק כ"פורודה סאן", משפחה פיליפינית שהיה מיודד איתה.

הטבח נמשך לכל אורך הלחימה. גנרל מקארתור אסר על המפקדים הכפופים לו להפציץ את העמדות היפניות מהאוויר, כדי לצמצם פגיעה באזרחים פיליפינים. הגנרל, שראה בפיליפינים את מולדתו השנייה וחש מחוייבות עמוקה לתושבי מנילה, ידע היטב עד כמה לא מדוייקים היו המפצצים שעמדו לרשותו. אלו היו טובים בכדי לטחון את טוקיו וערים יפניות אחרות בפצצות תבערה, אבל לא בכדי לפגוע באופן כירורגי בעמדות יפניות בשטח אורבני צפוף. המפקדים הזוטרים זעמו על ההחלטה, וטענו בתוקף כי חיילי חייליהם חשובים מאלו של תושבי מנילה, אך מקארתור עמד על שלו. בסופו של דבר, אישר להם להשתמש בארטילריה, שהתגלתה כהרסנית לא פחות כלפי תושבי העיר. 100,000 אזרחים פיליפינים מתו בקרב על מנילה. רובם נרצחו בידי היפנים, אך לפחות שליש נספו בהפצצות האמריקאיות. כמו תושבי סיאול במלחמה קוריאה, כמה שנים לאחר מכן, נחרדו תושבי מנילה לגלות שהם נתונים בין הפטיש לסדן. מצד אחד אויב חסר רחמים שטובח אותם, ומצד שני משחרר שמפציץ אותם בתותחים כבדים.

מטר אחרי מטר, רחוב אחרי רחוב, בלוק אחר בלוק בניינים, דחקו האמריקאים את המרינס של איוואבוצ'י לעיר העתיקה ובנייני השיש הכבדים שמסביבה. ב-26 בפברואר, התאבדו האדמירל ושארית אנשיו במבצרם האחרון, בניין משרד החקלאות. מתוך כ-16,500 חיילים יפנים, נכנעו רק כמה עשרות. היתר ניספו או התאבדו, לאחר שסירבו לקריאות חוזרות ונשנות להיכנע. אולי במותו, התנחם איוואבוצ'י בכך שהרס לחלוטין את מנילה, טבח בתושביה ומחה היסטוריה של מאות שנים מעל פני האדמה. כך נעלמה העיר העתיקה והציורית, המוקפת חומה, ביחד עם מנזרים וכנסיות, ספריות ואוניברסיטאות, שהכילו אוצרות אומנות וכתבי יד עתיקים שאין ערוך להם. בנייני הממשל הניאו קלאסיים, המועדונים היוקרתיים והמלונות המפוארים התמוטטו לאיי חורבות. ובין כל אלו, יותר מ-11,000 בנייני מגורים נהרסו עד היסוד, בין אם בידי הצתות יפניות מכוונות או ארטילריה אמריקאית. כמו תושביה של וורשה הרחוקה, קיבלו אזרחי מנילה את השחרור במצב נורא: פצועים וחולים, גוועים ברעב ומוכי טראומה, במקרים רבים, לאחר שילדיהם, נשותיהם, בעליהם, הוריהם ואחיהם נרצחו באכזריות משוועת לנגד עיניהם ממש. אבל אדמירל איוואבוצ'י הצליח, לפחות בעיני עצמו, לחפר על חטא טביעת קיריג'ימה. במותו, הפך את מנילה למדורת הקבורה שלו.

המשך יבוא, ובו נראה כיצד האשימו האמריקאים את גנרל ימשיטה בטבח מנילה, באחד ממשפטי פושעי המלחמה המפוקפקים ביותר במאה העשרים – משפט שעיוות את החוק הבינלאומי עד ימינו ממש.

מקור האימה: איך להסביר את פשעיה של יפן במלחמת העולם השנייה?

לפני מלחמת העולם השנייה נודעה בירת הפיליפינים מנילה כ"פנינת המזרח", אחת מהערים היפות ביותר באסיה. תושביה התהדרו בבנייני השיש המפוארים, הקתדרלות והמנזרים, העיר העתיקה שליד הנמל, וגם באוניברסיטאות, על כרי הדשא ושדרות העצים המוריקות שלהן. הכל נגמר בפברואר 1945, כאשר חיילי מרינס יפנים מיואשים ומוכי תבוסה טבחו עשרות אלפים מתושבי העיר והחריבו חלקים ניכרים ממנה. טבח מנילה, אחד ממעשי הזוועה הגרועים ביותר במלחמת העולם השנייה, פתח שרשרת של עוול שראשיתה בטבח עצמו, והמשכה במשפט שעיוות את החוק הבינלאומי עד ימינו אלה. פוסט ראשון בסדרה, והפעם: מה היו גורמי העומק לפשעי המלחמה היפניים?

העיר העתיקה של מנילה לאחר הטבח. Credit: U.S. Army, public domain

לפני מלחמת העולם השנייה נודעה בירת הפיליפינים מנילה כ"פנינת המזרח", אחת מהערים היפות ביותר באסיה. תושביה והאורחים הרבים שביקרו בה נהגו להתהדר בבנייני השיש המפוארים, הקתדרלות והמנזרים, העיר העתיקה שליד הנמל, וגם באוניברסיטאות על כרי הדשא ושדירות העצים המוריקות שלהן. כמו האיים הפיליפינים כולם, מנילה היתה נתונה לשלטון קולוניאלי אמריקאי, שהיה אמור להסתיים בשלהי שנות הארבעים. אולם התוכניות השתבשו כבר בדצמבר 1941, עם ההתקפה היפנית על פרל הרבור.

כבר בראשית מלחמת הפסיפיק, נכבשה מנילה בסערה בידי יחידות של הצבא הקיסרי, בפיקודו של גנרל הומה מסאהרו. בעוד הצי האמריקאי בוער ומעלה עשן בפרל הרבור, כוחותיו של הומה נחתו בפיליפינים, התקדמו במהירות ומיגרו את חיל המצב האמריקאי המופתע. השלטון היפני בפיליפינים היה אכזרי. הקורבנות הראשונים היו שבויי המלחמה האמריקאים והפיליפינים, שאלפים מהם נספו בצעדת מוות ידועה לשמצה, "מצעד המוות של בטאן". במשך שלוש שנים, מ-1942 ועד 1945, בזזה יפן מהאיים הפיליפיניים כל מה שאפשר לקחת, בעוד קציניה מתעללים באוכלוסיה המקומית, סוטרים, שודדים ומכים אזרחים פיליפינים כאוות נפשם. המשטרה החשאית הידועה לשמצה, קמפיי-טאי, עצרה כל מי שנחשד בהתנגדות לדיקטטורה הקיסרית, והעצורים היו נתונים לעינויי תופת מעוררי פלצות. הטרגדיה הגדולה מכולן התרחשה דווקא בפברואר 1945, כאשר הכיבוש היה לקראת סופו: היפנים טבחו מאה אלף תושבים פיליפינים, ולמרבה האירוניה, דווקא תחת פיקודו של ימשיטה טומויוקי, גנרל יפני שהורה שלא לפגוע באוכלוסיה האזרחית.

מלון מנילה המפואר ייצג בעיני רבים את ההדר של העיר לפני הכיבוש היפני. גנרל דגלאס מקארתור, המפקד האמריקאי בפיליפינים דאז, גר בפנטהאוז בקומה העליונה

בראשית 1946, חודשים ספורים לאחר תום המלחמה, הוצא אותו גנרל להורג בידי המשחררים האמריקאים בעוון פשעים שלא ידע עליהם כלל, וספק אם היה מסוגל למנוע. כפי שנראה בהמשך, גזר הדין של ימשיטה, שאושר בידי בית המשפט העליון בוושינגטון, לא רק שיקף דוקטרינה משפטית בעייתית מאד, אלא גם עיוות את החוק הבינלאומי למשך עשורים רבים ועד היום. בפוסט הנוכחי, ננסה לבחון את גורמי העומק מאחורי פשעי המלחמה היפניים. בשבוע שלאחריו נדבר על טבח מנילה, מהגרועים במלחמה כולה, ולבסוף נתעמק במשפט פשעי המלחמה של ימשיטה והשלכותיו הבעייתיות.

פשעי המלחמה היפניים במזרח אסיה ובאיי האוקיאנוס השקט לא היו רק פרי מעלליו הרעים של מפקד כזה או אחר, אלא נבעו מגורמים מערכתיים. היו כאלו שייחסו חלק מהם לתרבות היפנית, לקוד הסמוראי של הבושידו או לסיבות מהותניות אחרות, אבל אמירות מסוג זה מבטאות לכל היותר אמת חלקית. לפני פרוץ מלחמת סין-יפן השנייה (1937), הצבא היפני לא היה אכזרי יותר מצבאות קולוניאליים אחרים. למעשה, קצינים בריטים שהכירו את הצבא הקיסרי בשנות העשרים והשלושים, היו בטוחים שעמיתיהם לשעבר יעניקו לשבויים מערביים (לפחות) יחס מכובד ואנושי כפי שעשו במלחמת העולם הראשונה ובמלחמת רוסיה-יפן. הם התאכזבו מרות מפרץ האכזריות החייתית של הצבא היפני אחרי פרל הרבור, שנגרם משילוב של תהליכים ארוכי טווח, תנאים אובייקטיביים ורצחנותם של מפקדים ספציפיים.

ההידרדרות התחילה כבר בשנות העשרים. חוקרים כמו רותם קובנר סבורים שראשיתה במחשבת המלחמה הטוטלית שהחלה לחלחל לקצונה היפנית לאחר מלחמת העולם הראשונה. משקיפים יפנים שצפו במלחמה הגדולה ממדינות אירופה השונות, ביניהם גנרלים שעתידים למלא תפקידי פיקוד בכירים במלחמת העולם השנייה, הסיקו שגרמניה הפסידה במלחמה מפני שאורך הנשימה שלה לא היה ממושך דיו. בדומה למשקיפים צבאיים ממדינות רבות אחרות, היפנים גרסו כי המלחמה העתידית תהיה טוטלית, במובן שתגייס את מלוא המשאבים האנושיים, החומריים והכלכליים של כל המדינות. המדינה שתגייס את מלוא משאביה באופן היעיל ביותר – תעמוד על רגליה בסוף הקרבות. מסקנה זו לא היתה ייחודית ליפן, אולם התלוותה אליה תובנה נוספת: היפנים, שמשאביהם מוגבלים ואורך הנשימה שלהם קצר, לא יכולים להרשות לחייליהם להיכנע בהמוניהם וליפול בשבי, ובכך לבזבז כוח אדם יקר. כדי למצות את המשאבים האנושיים הקיימים, עדיף שחיילים יילחמו עד הכדור האחרון וימותו בקרב. מסיבה זו, הסיקו המתכננים היפנים כי עליהם להתייחס באכזריות תהומית לשבויים של האויב, כדי שהאויב יתייחס בצורה דומה לשבוייהם שלהם ובכך ירתיע את האחרונים מכניעה.

חיילים אמריקאים נושאים את חבריהם הפצועים במהלך מצעד המוות של בטאן, 1942. לימים, הפך מצעד המוות לדוגמא ידועה להתעללות הצבא היפני בשבויי מלחמה.

לאחר פרל הרבור, ההיגיון האכזרי הזה חבר לתהליכים ותנאים אובייקטייבים ששררו במזרח אסיה במלחמת העולם השנייה. הצבא היפני תמיד היה חלש במודיעין ובלוגיסטיקה, והעדיף לרכז את כוח האדם האיכותי שלו ביחידות קרביות. כאשר האימפריה היפנית התרחבה דרמטית בחודשים הראשונים של המלחמה, היפנים מצאו את עצמם שולטים על אוכלוסיות עצומות של מקומיים, מערביים ושבויי מלחמה, בלא תכנון בסיסי כיצד לנהל, להאכיל ולהלביש אותן. הלוגיסטיקה השבורה של הצבא היפני גרמה לכך שאפילו חייליו היו נתונים בתת תזונה מתמדת, קל וחומר שבויים ואזרחים של האויב, והרצון לנצח בכל מחיר הוביל את מנהיגי יפן לשאוב כל לשד מהארצות הכבושות למען מאמץ המלחמה הטוטלית. המצב החמיר בשנים האחרונות של המלחמה, כאשר בעלות הברית תקפו את יפן בנקודת התורפה שלה, קווי התובלה הימיים, וריסקו את נתיבי האספקה לאיי הבית וחלקיה השונים של האימפריה. בכדי להעמיד קווי הגנה ראויים, היפנים היו חייבים לבנות תשתיות, מסילות רכבת ושדות תעופה בג'ונגלים שורצי מלריה ואזורים בעייתיים אחרים (למשל מסילת הרכבת הידועה לשמצה בין תאילנד ובורמה) והיה הגיוני להעסיק לשם כך שבויי מלחמה בתנאי עבדות.

לתמהיל ההרסני הזה הצטרפו גורמים נוספים: הבנה שיש להשפיל את האירופים והאמריקאים, שליטיה הקולוניאליים לשעבר של אסיה, ואת כל מי שמתנגד ליפן, אידיאולוגיה מעוורת עיניים שתפסה את מלחמתה של האימפריה כהתגלמות הצדק המוחלט, לוחמת מתמדת נגד גרילה, מהסוג שגורם לברוטליציה בכל צבא כמעט, ותסכול של חיילים שעברו התעללות פיזית מתמדת בידי מפקדיהם וששו להעביר את האלימות לקורבנות חסרי ישע.

התוצאה של כל אלו, ביחד ולחוד, היתה קטלנית: התעללות והרעבה של שבויי מלחמה, מעשי טבח המוניים באוכלוסיה הסינית, המלאית והפיליפינית, ואפילו ניסויים רפואיים באסירים. עם זאת, אורגיית הטבח ההמוני שהתרחשה במנילה היתה חריגה אפילו בתמונה המזוויעה הזאת. חיילי הצי היפני חיסלו בשיטתיות עשרות אלפים מתושבי העיר, גברים, נשים וילדים, ללא כל סיבה ותירוץ צבאי, בעינויים סדיסטיים ומחרידים, שכונה אחר שכונה, רובע אחר רובע, בכנסיות, אוניברסיטאות ובתי חולים. זמן קצר לאחר מכן, כשהאמריקאים פלשו למנילה, נלחמו אותם רוצחים ומתו כמעט כולם, מלבד עשרות בודדות. העובדה שכמעט איש מהפושעים לא נותר בחיים הפכה את החקירה למסובכת במיוחד, מחזה זוועה שהיה קשה לרדת לעומקו. מה עמד באמת מאחורי טבח מנילה, והאם התבצע בהתאם לפקודות או בניגוד להן? התשובה מורכבת יותר מאשר נדמה.

המשך יבוא

לאמיר הידד: על הסכם השלום בין ישראל לאיחוד האמירויות

אמש, 13 באוגוסט 2020, נטש ראש הממשלה בנימין נתניהו במפתיע ישיבת קבינט חשובה בעניין הקורונה כדי "לטפל בעניין לאומי." הפצצה נחתה זמן קצר לאחר מכן: בתיווכו של הנשיא דונלד טראמפ, השיגו ישראל ואיחוד האמירויות הסכם שלום היסטורי ביניהן. כיצד יש להבין את ההסכם הזה? אם נתרחק לרגע מאירועי היום ונתבונן עליו בהקשר היסטורי ארוך טווח, נוכל לראות תמונה מעניינת למדי, ואולי להבין את השינויים האסטרטגיים במזרח התיכון. ינשוף פוליטי-מדיני מסביר.

קרדיט: Rawpixel, depositphotos.com

אמש, 13 באוגוסט 2020, נטש ראש הממשלה בנימין נתניהו במפתיע ישיבת קבינט חשובה בעניין הקורונה. בלי להסתיר את שביעות הרצון שלו, הוא אמר לשרים שהוא "הולך לטפל בעניין לאומי דחוף" וש"תיכף ידעו מדוע עזב." הפצצה נחתה זמן קצר לאחר מכן: בתיווכו של הנשיא דונלד טראמפ, השיגו ישראל ואיחוד האמירויות הסכם שלום היסטורי, שלישי במספר בין המדינה היהודית לשכנותיה הערביות. תמורת נורמליזציה מלאה עם אבו דאבי התחייבה ישראל לדחות את סיפוח הגדה המערבית, וככל הנראה גם לאפשר לעולי רגל מוסלמים להגיע להר הבית תחת חסותו של האמיר. מוקדם עוד לפרש את ההתפתחויות החדשות לעומק, אבל אפשר להציע כמה הערות ראשוניות.

קרדיט: קובי גדעון, לע"מ

במאמרו החשוב על אסטרטגיית העל של מדינת ישראל, זיהה ההיסטוריון יגיל הנקין שתי אסכולות עיקריות במדיניות המזרח תיכונית של ממשלות ישראל לדורותיהן. האסכולות הללו, שהתחלפו ביניהן מדי כמה עשרות שנים, לא חופפות בהכרח לקו השבר בין ימין ושמאל, וממשלות אימצו אחת מהן או החליפו אותה באחרת בלי קשר הכרחי לזיהויין האידיאולוגי הרשמי. האסכולה הראשונה, המזוהה בעיקר עם דוד בן גוריון, גרסה כי ישראל צריכה להיעזר במעצמות חיצוניות, אך לא להיות תלויה יתר על המידה במעצמה אחת ספציפית. במקביל, שאפה מדיניות זו לשלום עם מדינות ערב, אולם בזהירות ובלי להעלות נושא זה לראש סדר העדיפויות. הסכמי שלום, גרסו בן גוריון ויורשיו האידיאולוגיים, אמורים לשקף זהות אינטרסים שכבר קיימת בין ישראל לבין שותפותיה, ולא לשנות את המציאות או ליצור מצב חדש. לכן, סירב בן גוריון לוותר על חלקים מהכינרת או מהנגב עבור הסכמי שלום או אי לוחמה עם סוריה ומצרים, מפני שאלו נתפסו בעיניו כארמונות חול לא יציבים שאינם מצדיקים ויתור על נכסים קשיחים. מאותה הסיבה בדיוק, הסתפקה האסכולה הזאת, לעיתים קרובות, ביחסים חשאיים ולא רשמיים עם מדינות ערביות, מוסלמיות או אפריקאיות, מכיוון שזהות האינטרסים בפועל חשובה יותר משלום רשמי. במילים אחרות, הסכם יהיה סוף תהליך ולא ראשיתו.

האמין בהסכמים כמשקפי מציאות קיימת- דוד בן גוריון. קרדיט: הנס פין, לע"מ

התפיסה השנייה, שהחלה להתפתח בשנות השבעים, נבדלה מקודמתה בשני מדדים מרכזיים. ראשית כל, בשל השינויים הגיאופוליטיים אחרי מלחמת ששת הימים, ישראל הפכה להיות תלויה במעצמה זרה, ארצות הברית, וכושר התמרון שלה הוגבל. ממשלת רבין הראשונה וממשלת בגין שהגיעה אחריה שאפו להסכמי שלום, אך לא כמשקפי מצב קיים אלא כמייצרי מציאות. יגיל הנקין טוען שבעת חתימת הסכם השלום עם מצרים, שררה סתירה מסויימת בין התפיסות של הצדדים. המצרים פירשו את ההסכם ככלי גיאו-פוליטי שיסייע להם להשיג אינטרסים קשיחים (החזרת סיני, הידוק הברית עם ארצות הברית), ואילו הישראלים ראו בו מנוף לפיוס בין העמים, ואולי בין המדינה היהודית לעולם הערבי בכלל.

מאז, התערבבו שתי האסכולות זו בזו. האסכולה שדגלה בהסכמים כמייצרי מציאות הצליחה אמנם, באופן מוגבל אך משמעותי, עם מצרים, אך נכשלה כישלון חרוץ עם לבנון והפלסטינים. "הסכם השלום" עם נשיא לבנון, באשיר אל-ג'ומאייל, נפל לא רק כי נישא על כידוני צה"ל, אלא מפני שהוא לא שיקף ולא התאים למציאות הפוליטית בלבנון. לכן נעלם ונמוג ברגע שכידוני צה"ל התרחקו. אפשר לדון באריכות בסיבות לכשלונו של הסכם אוסלו, ובשאלה מי נושא באשמה לכך. אבל גם אלו שמטילים את האשמה על ישראל, גם אלו שמטילים את האשמה על הפלסטינים או (כמוני) על שניהם, ייאלצו להודות כי הסכם אוסלו היה קשה במיוחד ליישום בדיוק בשל הפער בינו לבין המציאות בשטח (התרחבות ההתנחלויות, פיגועי חמאס) ובין הציפיות של הצדדים בנושאי הגבולות, ירושלים וזכות השיבה. לעומת זאת, הסכם השלום עם ירדן, שנחתם אף הוא בתקופת ממשלת רבין השנייה, היה דוגמא מובהקת לחוזה ששיקף את המציאות בשטח, קרי שיתוף פעולה דה-פקטו וזהות אינטרסים ארוכת-שנים בין הצדדים.

סתירה בתפיסת ההסכם בין הצדדים: בגין וסאדאת באלכסנדריה. קרדיט: הרמן חנניה, לע"מ

בראייה של אסטרטגיית על, המתווה האזורי שביטא את אסכולת "ההסכם המייצר" באופן המובהק ביותר נקשר ביוזמת השלום הסעודית/ערבית של 2002.  לפי תפיסה זו, שהפכה להיות לאבן יסוד באסטרטגיה של השמאל והמרכז הישראלי, הסכם עם הפלסטינים יהיה טריגר או מנוף שייצור מציאות חדשה בשטח, ויביא להסכמי שלום עם כל מדינות ערב בבת אחת. פתרון הסכסוך עם הפלסטינים, שניצב לשיטת חסידי תפיסה זו במרכז העימות הישראלי-ערבי, יפתור באופן אוטומטי את רוב הבעיות האחרות. עד לכשלון הסופי של השיחות עם הפלסטינים בסוף כהונתו של ראש הממשלה אולמרט, היה במתווה זה היגיון מסויים. אולם ברגע שהמו"מ עם הפלסטינים נתקע סופית (ולא משנה באשמת מי) הוא הפך בהדרגה לחזון אוטופי ומנותק מהמציאות האסטרטגית במזרח התיכון.

וכאן אנחנו חוזרים להסכם השלום הממשמש ובא בין ישראל לאיחוד האמירויות. ביממה האחרונה, מבקרים רבים אמרו שאין רבותא בהסכם, מפני שהוא בסך הכל נתן חותמת כשרות פורמלית לשיתוף פעולה חשאי למחצה שהתקיים במשך שנים רבות. לישראל ולאיחוד האמירויות, אחרי הכל, אינטרסים משותפים רבים, הן בחסות אמריקאית, הן במאבק באיראן והן בשת"פ כלכלי וטכנולוגי, וההסכם בסך הכל מבטא אותם. הם צודקים כמובן, וזה בדיוק ההיגיון בהסכם משקף לפי האסכולה הישנה של בן גוריון, שנתניהו מצטייר כאן כתלמידה הנאמן. חלק ממבקרי ההסכם מימין, בעיקר ראשי מועצת יש"ע, תהו מדוע יש לשלם במטבע קשה (דחיית הסיפוח או ביטולו) על הסכם שממילא משקף אינטרסים קיימים. הם עיוורים לכך שגם בהינתן אינטרסים משותפים, איחוד האמירויות היתה חייבת ויתור מסויים מישראל בכדי להתגבר על מכשולים משלה בדעת הקהל המקומית והכלל-ערבית. אולם אין ספק שויתורים אלו שוליים לחלוטין. ישראל, אחרי הכל, אינה נדרשת להחזיר שום שטח, אלא רק להוציא מהמגרש את העז (או שמא הגמל) שהכניסה אליו בעצמה לפני חודשים ספורים.

להוציא מהמגרש עז, או שמא גמל? נוף של דובאי, האמירויות. Credit: Observer, depositphotos.com

גם אלו ששואפים לסיום הכיבוש ולהתפייסות עם הפלסטינים, ואני ביניהם, חייבים לתהות האם ההסכם עם איחוד האמירויות לא משנה את כללי המשחק. בעבר, ניתחתי כאן בהרחבה את הסיבות לכישלון ההיסטורי והמתמשך של התנועה הלאומית הפלסטינית. טענתי שהמנהיגים הפלסטינים לדורותיהם הסתנוורו מתמיכה בינלאומית שהיתה מספיקה בכדי להשלותם שיוכלו לכפות על ישראל ויתורים מופרכים בעיניה, אך לא חזקה דיה בכדי לכפות על ישראל לעשות זאת בפועל. כתוצאה, הפלסטינים שקעו בהדרגה בנראטיב צדקני, קורבני, בטלני ומנוון של "זכויות לגיטימיות" שמישהו צריך להעניק להם על מגש של כסף רק כי "מגיע להם". ההסתמכות הנוכחית על BDS, בית הדין הבינלאומי בהאג וארגונים בינלאומיים אחרים, אינה אלא אשליה ממכרת שעתידה להתנפץ כמו כל קודמותיה. אולי, הסכם השלום עם האמירויות הוא התחלה של דרך חדשה. במקום לתלות כל התקדמות אזורית בעקשנות הפלסטינית, ובכך לעודד אותה, אפשר להתחיל ולייצר הסכמים עם מדינות ערביות בפריפריה ולעבור בהדרגה למרכז, מאיחוד האמירויות, עבור בבחריין ועומאן ועד סעודיה. כך, בהדרגה, תוכל ישראל לשלול מהפלסטינים את בסיס התמיכה שלהם, להוריד אותם מהעץ של "הזכויות הלגיטימיות" וליצור מרחב גמישות שיוכל להוביל בעתיד להסכם כלשהו. בינתיים, כצפוי, משחק אבו מאזן את "דובי לא לא" וממשיך להפריח לאוויר קלישאות שחוקות על ה"בגידה בעם הפלסטיני" בלי ליזום שום מהלך עצמאי משלו.

ממנהיג אמיץ עם חזון, הפך אבו מאזן לדובי לא לא. קרדיט: לע"מ

אבל בסופו של דבר, וגם את זה יש להדגיש, שום הסכם שלום עם מדינה ערבית חיצונית לא יפתור את הבעיה האסטרטגית הבסיסית של ישראל, כיצד להתמודד עם מיליוני פלסטינים בגדה וברצועה. המצב של "לא לבלוע ולא להקיא" יכול להימשך זמן רב, אך לא לעד, ובסופו של דבר תיאלץ ישראל לבחור בין מתווה מדורג להענקת אזרחות ובין הקמת ישות מדינית פלסטינית מסוג כלשהו. למרבה הצער, פיתרון כזה ייאלץ להמתין להנהגות חדשות, וגמישות יותר, בשני העמים גם יחד.

הסרטים המצויירים של גרמניה הנאצית: טור אורח מאת רז גרינברג

האם יפתיע אתכם לדעת שאחד הסרטים האהובים על גבלס, שר התעמולה הנאצי, היה "שלגיה ושבעת הגמדים", אבל סרט זה בכל זאת לא הוקרן בגרמניה של היטלר? בטור אורח לינשוף, כותב ד"ר רז גרינברג על הסרטים המצויירים ברייך השלישי, ועל סיבות העומק לכשלונה של האנימציה הנאצית.

"חינוך למוות": סרט תעמולה אנטי-נאצי בהפקת אולפני וולט דיסני (1943) – תמונה לשימוש חופשי

אנימציה תחת צלב הקרס  (Animation under the Swastika), ספרם של האנימטור רולף גיזן וחוקר האנימציה ג'.פ. שטורם, עוסק בסרטי האנימציה שהופקו בגרמניה בין השנים 1933 ל-1945, מעלייתה של המפלגה הנאצית לשלטון ועד לתבוסתה של גרמניה במלחמת העולם השניה. אך הפרק המרתק ביותר בספר כלל אינו עוסק בהפקת אנימציה גרמנית, אלא דווקא במפגש של גרמניה הנאצית עם הפקת אנימציה אמריקאית: הסרט "שלגיה ושבעת הגמדים" שהופק באולפני דיסני בשנת 1937. החדשות אודות ההישג האמנותי המרשים בהפקת וולט דיסני, על אחת כמה וכמה כשזה התבסס על אגדת-עם גרמנית מפורסמת, הובילה לאקסטזה של ממש בעיתונות הגרמנית של אותה תקופה, ולצד ההערצה הגדולה (והמתועדת) של גבלס והיטלר לסרטי האנימציה של האולפן, נראה היה שדרכו של הסרט לבתי הקולנוע בגרמניה כבר נסללה.

אלא שאז החלו להיערם קשיים שונים ומשונים. חברת RKO, שטיפלה בהפצה הבינלאומית של הסרט, סגרה את המשרד שלה בגרמניה זמן קצר לאחר עליית הנאצים לשלטון (מטעמי חוסר רווחיות), מה שאילץ את המפיצים לנהל את המשא ומתן מול נציגים במדינות שכנות. RKO גם דרשו מחיר גבוה בעבור זכויות ההפצה, אותו הם התעקשו לקבל בדולרים אמריקאים (יתרות מטבע החוץ בגרמניה הנאצית היו דלילות מאוד). העובדה ששתי חברות גרמניות שונות התחרו על הפצת הסרט בגרמניה גרמה לדרישות הכספיות הגבוהות מלכתחילה להאמיר.

ובינתיים, היחס כלפי הסרט השתנה בחדות, לפחות בכל הנוגע לסיקור העיתונאי. "הסרט לא יוקרן אצלנו, אבל ההפסד אינו גדול," סיכם אחד העיתונאים שצפה בהקרנה של "שלגיה ושבעת הגמדים" בפסטיבל הקולנוע בוונציה, תוך שהוא מציין כי למרות רגעים חזותיים מרשימים, דיסני נכשל בהבנת התרבות הגרמנית המפוארת ממנה צמחה האגדה עליה התבסס סרטו. באופן מוזר, עיתונאים גרמנים אחרים שהגיעו למסקנה דומה נתלו באילנות של מפיצי הסרט בבריטניה, שם הוחלט להגביל את הצפייה בו לגיל 16 ומעלה, אלא אם כן הצופים הצעירים מלווים במבוגר. העובדה שעיבוד ל-"שלגיה ושבעת הגמדים" עשוי שלא-להתאים לילדים, טענו אותם עיתונאים, מעיד על כך שדיסני לא היה צריך להתקרב לאגדה הידועה מלכתחילה. להקרנה של "פנטסיה" שנערכה כמה שנים לאחר מכן בציריך, העיתונות הנאצית כבר הגיעה עם סכינים שלופות: ביקורות שהתפרסמו בגרמניה בעקבות אותה הקרנה היו מלאות בגידופים כלפי דיסני ואיוריו המטופשים שמבזים את היצירות של גדולי מלחיני גרמניה.

למרות שמחברי הספר אינם מציינים זאת במפורש, מקריאה בו עולה כי התגובות האלה הגיעו "מלמטה" ללא הכוונה פוליטית כלשהי. למעשה, כאשר "שלגיה ושבעת הגמדים" הוקרן בוונציה, עדיין נעשו מאמצים ניכרים להסדיר את הפצת הסרט בגרמניה, ולמרות שניסיונות אלה כשלו, סרטי האנימציה הקצרים של אולפני דיסני הוקרנו באופן סדיר בבתי הקולנוע במדינה (אם כי במתכונת שנהיתה יותר ויותר מצומצמת) עד לכניסתה של ארה"ב למלחמה. במשרד התעמולה נעשו גם ניסיונות להפוך את וולט דיסני לנאצי מהשורה, מחיטוט באילן היוחסין שלו בניסיון לאתר שורשים גרמניים ועד מאמצים לאשש את השמועות (שמעולם לא אומתו, אגב – נקודה אותה מחברי הספר אינם טורחים להדגיש) לפיהן דיסני היה אנטישמי ותומך המפלגה הנאצית. את העוינות שגילו העיתונאים בגרמניה כלפי דיסני, שנים לפני שזו הפכה למדיניות נאצית רשמית, אפשר להסביר בעיקר כתגובת-נגד לעוינות שהלכה וגברה כלפי גרמניה הנאצית בהוליווד ובחלקים גדולים של ארה"ב עם התגברות הרדיפות האנטישמיות והתקרבותה של מלחמת העולם השנייה.

אין ראיות שהיה אנטישמי – וולט דיסני. Credit: Boy Scouts of America, public domain

כך או כך, הכישלון להפיץ את "שלגיה ושבעת הגמדים" בגרמניה הנאצית בישר על היעלמותה ההדרגתית של האנימציה ההוליוודית ממסכי הקולנוע במדינה. כיצד מילאו אולפני האנימציה בגרמניה הנאצית את הוואקום הזה, בפרט בשנות המלחמה בהן סרטי אנימציה יכלו לספק הפוגה משעשעת לחיילים עייפים ואזרחים מבוהלים? מחברי הספר מודים כבר בתחילתו שהתשובה לשאלה הזו היא "לא בהצלחה יתרה": גרמניה אמנם נתנה לעולם שניים מהאנימטורים החשובים ביותר בהיסטוריה – אנימטורית הצלליות לוטה רייניגר ויוצר הסרטים המופשטים אוסקר פישינגר – אך רייניגר, מתנגדת חריפה לנאצים, סירבה להמשיך ליצור סרטים במהלך המלחמה, ופישינגר עזב את גרמניה לטובת עבודה באולפני דיסני בארה"ב עוד לפני שהמלחמה פרצה. אנימציה נותרה סעיף זניח בתעשיית הקולנוע הנאצית. לטענת גיזן ושטורם, הדבר נבע מאופיו הנוקשה של המשטר הנאצי, שפשוט לא אפשר להפקות אנימציה, אמנות שהיא אנרכיסטית וחתרנית במהותה, לפרוח. זהו הסבר מעניין, אבל הוא מתעלם ממקרים של פריחת האנימציה במשטרים טוטליטריים אחרים (ביפן, בעלת בריתה של גרמניה הנאצית, וואקום דומה דווקא שימש כזרז להתפתחות מואצת של תעשיית האנימציה המקומית ובמידה רבה התניע את התהליך שהפך את המדינה למעצמת אנימציה עד ימינו אלה). זאת ועוד, מרבית הדוגמאות שנבחנות בספר מציעות הסבר רומנטי פחות – בדומה לכישלון ההפצה של "שלגיה ושבעת הגמדים", הכישלון לייסד תעשיית אנימציה בגרמניה הנאצית נבע ברובו משלומיאליות ניהולית.

כזה היה המקרה של Deutsche Zeichenfilm, אולפן אנימציה שהוקם בגרמניה בשנת 1941 כדי לספק חלופה להפקות האנימציה ההוליוודיות. מרבית עובדי האולפן, על פי מחברי הספר, לא היו תומכים נלהבים של המפלגה הנאצית: חלקם ראו בעבודה באולפן הזדמנות להתחמק מגיוס ושליחה לחזית, אחרים היו בני זוג של נשים יהודיות שניצלו את עבודתם באולפן כדי להציל אותן ולכל אלה נוספו גם אנימטורים שגויסו לעבודה באולפן ממדינות כבושות ועסקו בזמנם הפנוי באיסוף מודיעין עבור המחתרות בארצותיהם. האנימטורים שמונו לפקח על ההפקות השונות באולפן נבחרו ללא קשר ליכולותיהם האמנותיות או הניהוליות, אלא בשל נאמנותם האידיאולוגית למפלגה הנאצית. שלא במפתיע, החיבור בינם לבין יתר עובדי האולפן לא הניב הצלחות מסחררות; עד סגירתו בשנת 1944, ולאחר שהושקעו בו תקציבי עתק, הופק באולפן רק סרט אחד קצר, שהיה סרט תעמולה סטנדרטי. יחד עם זאת, המחברים מדגישים ש- Deutsche Zeichenfilm. בפירוש לא היה מעוז שוקק של התנגדות לנאציזם: לאורך תקופת משמעותית במהלך שנות קיומו של האולפן, חלל העבודה שלו ניצב ממש מול הכניסה למחנה הריכוז דכאו, ועובדי האולפן התעלמו במכוון מהנעשה מול עיניהם.

מנגד, אולפן אנימציה קטן יותר שבראשו עמד האנימטור הנס פישרקוזן הצליח לייצר לאורך שנות המלחמה לא פחות משלושה סרטים קצרים באיכות גבוהה; פישרקוזן נחשב לאנימטור היחיד בגרמניה הנאצית שהשתווה מבחינת יכולותיו לאנימטורים באולפנים הגדולים שבארצות הברית. הסרטים אותם הוא הפיק ביחד עם הקריקטוריסט הורסט פון מולנדורף התקבלו בהתלהבות על ידי משרד התעמולה והשתלבו היטב בהקרנות בבתי-קולנוע מיוחדים שהוקמו במדינה במטרה להציג בעיקר יומני חדשות. משום מה, בכירי התעמולה של גרמניה לא הבחינו (ואולי, העדיפו להתעלם במכוון?) ממסרים חתרניים בוטים שניתן היה למצוא בסרטים של פישרקוזן ומולנדורף, במיוחד בסרטם הראשון מנגינה שחוקה (Verwitterte Melodie). אחת ההחמצות הכואבות בספר היא האזכור הכמעט-אגבי של אותה חתרנות, ללא ניסיון לחקור את השורשים המפתיעים שלה: פישרקוזן לא היה איש-שמאל רדיקלי, אלא במאי מחונן של פרסומות שלפני (ואחרי) המלחמה התמחה בעיקר בקידום מוצרי יוקרה ומותרות. החתרנות שבסרטיו נבעה, ככל הנראה, מהגעגועים לימי השפע הבורגניים והקוסמופוליטיים שקדמו למלחמה.

נימות ביקורתיות כלפי המשטר: הסרט "מנגינה שחוקה" (1943)

סרטיו של פישרקוזן הופקו עם הרבה מאוד עזרה מאנימטורים צ'כים, וזהו עוד היבט שמחברי הספר נוגעים בו  מבלי להעמיק – הגיוס של אנימטורים מרחבי מדינות אירופה לטובת תעשיית האנימציה הנאצית. גיוס כזה נבע בראש ובראשונה ממחסור בכוח-אדם מקצועי בתעשיית האנימציה הגרמנית בשנות המלחמה, אך עוד לפני שהמלחמה פרצה היה ברור כי מרבית האנימטורים בגרמניה נופלים בהרבה מבחינת כישוריהם בהשוואה לעמיתים ממדינות אירופאיות אחרות. ב-1937 הוציאו האחים הגרמנים פרדיננד והרמן דיאל, שהתמחו באנימציית-בובות, סרט באורך 53 דקות בשם "שבעת העורבים", שאמנם הציג איכויות טכניות מרשימות לתקופתו, אבל נחשב לטרחני במידה בלתי-נסבלת מבחינת תוכנו ונכשל קופתית. מוקדם יותר באותה שנה זכה לדיסלאס סטרביץ', אנימטור פולני-רוסי שגלה לצרפת בעקבות המהפכה הבולשביקית, להשלים את סרט הבובות שלו שעיבד את אגדות "ריינהארד השועל" הפופולאריות בזכות תמיכה כספית שהתקבלה מגרמניה. הסרט הפך להצלחה בבתי הקולנוע בגרמניה, ועל פי מחברי הספר, סטרביץ' תיאר באריכות יתרה בראיונות עד כמה הוא מעריץ את התרבות והאופי הגרמניים (מן הסתם הוא אמר את הדברים מבלי לדמיין את החורבן שתביא גרמניה על פולין, רוסיה וגם צרפת שנים ספורות לאחר מכן). האגדות על רייהאנרד שימשו גם חומר גלם לאחת ההפקות היותר מבחילות בתקופת המלחמה: בשנת 1943 הפיקה קבוצת אנימטורים הולנדים, שהסתייעה בתקציב גבוה אותו סיפקה ממשלת גרמניה, עיבוד אנימציה לגרסה אנטישמית של אותן אגדות. הסרט נגנז ולא הופץ בבתי הקולנוע, אך הוא נותר כתם מכוער בדברי ימי תעשיית האנימציה ההולנדית.

גרסתו של לדיסלאס סטרביץ' ל"אגדות ריינהארד השועל"

ספרם של גיזן ושטורם מלא בפרטי מידע מרתקים, אך למרבה הצער הם לא מצליחים לגבש אותם לתמונה כוללת מחד, או לרדת לעומק של כל אחד מהם מאידך. בשום מקום בספר אין ניסיון למקם את עבודת האולפנים השונים הנדונים בו על ציר-זמן שמדגים התפתחות כלשהי, ועבודתם של האולפנים השונים נדונה יותר בהקשר של יחסי עבודה ופחות בהקשר תוכן הסרטים עצמם. התוצאה היא שהחיבור בין אותו תוכן לאידיאולוגיה ואף למעשים של המשטר הנאצי כמעט ואינו נדון בספר: מפתיע לגלות, למשל, שלצד סרטי מיקי מאוס ודונלד דאק של אולפני דיסני, גם סרטי פופאיי ובטי בופ הוקרנו בגרמניה הנאצית לפני המלחמה, ובהצלחה יתרה, זאת למרות שהם הופקו על ידי האחים מקס ודייויד פליישר שהיו יהודים (כמו מרבית העובדים הבכירים באולפן שלהם).  יחס של גורמים ממשלתיים ותעמולתיים בגרמניה הנאצית כלפי הסרטים של האחים פליישר, אם היה כזה, אינו נדון בספר. כך גם במקרים הרבים של אנימטורים מארצות כבושות שגויסו לעבוד על סרטי אנימציה עבור האולפנים הגרמניים, מחברי הספר לא ממש טורחים לציין כיצד חשו אותם אנימטורים כלפי המלאכה אותה הם ביצעו. היחס לתכנים אנטישמיים בסרטי האנימציה הנדונים בספר הוא ברמת האזכור בלבד; זה צורם, במיוחד לאור ההקדמה בה מסביר גיזן שההשראה לכתיבת הספר הגיעה משיחה עם ארי פולמן, במאי סרט האנימציה הישראלי "ואלס עם באשיר" והרצון לנסות לעשות חשבון נפש בכל הנוגע למה שהתחולל בגרמניה הנאצית גם בתחום האנימציה. גם אם נניח להשוואה הנואלת שמתבצעת כאן בין מעשיה של גרמניה הנאצית למלחמת לבנון, ספרו של גיזן אינו חשבון נפש כזה. הוא לכל היותר דין-וחשבון יבשושי במיוחד.

ישנן בעיות נוספות עם Animation Under the Swastika, העיקרית שבהן היא רמת האנגלית הלא-מזהירה של המחברים (וכאשר הם נדרשים לתרגום מסמכים או תכתובות, מה שקורה הרבה מאוד בספר, היא מחפירה ממש). פרטי המידע המעניינים המופיעים בספר –  ויש לא מעט כאלה – נוטים ללכת לאיבוד תחת כל הבעיות האלה. יש לקוות שהיוזמה החלוצית של גיזן ושטורם תמריץ חוקרים אחרים להמשיך להתעמק בנושא, הפעם בצורה רצינית יותר.

האישה שלנו ב"טהראן": עולמן המופלא של טעויות הריגול

הסדרה "טהראן" היא אחת ההפקות היפות ביותר של השנה: עלילה מותחת, משחק מצויין, ובימוי מיומן וקצבי. עם זאת, שירותי הביון המוצגים בה מבצעים פשלות מסמרות שיער, שהיו אמורות לגלגל את ראש המוסד בזפת ונוצות ולשלוח אותו למשפט צבאי. אבל האם הפשלות הללו פוגעות באמינות של הסדרה? התשובה מורכבת, במיוחד אם מתבוננים בטעויות היסטוריות של שירותי ביון אמיתיים.

זהירות – ספוילרים החל מהפסקה השלישית

אדי צ'פמן, פושע אנגלי קטן שידוע יותר בכינויו "זיגזג", היה אחד מהיצורים המוזרים יותר בתולדות הריגול של מלחמת העולם השנייה. הוא נלכד בידי הגרמנים באיי התעלה, והתנדב לשמש כסוכן עבור הביון הצבאי הגרמני ("אבוור"). בחסותו של המפעיל שלו, שטפן פון גרונינג, עבר צ'פמן אימונים בחבלה, אלחוט, הצפנה ותחומים שימושיים אחרים, והוצנח בבריטניה, רק כדי להתנדב לשמש כסוכן כפול עבור ה-MI5 של הוד מלכותו. במהלך המלחמה, נע ונד צ'פמן בין נמלים אירופיים, הצהיר נאמנות לשירותי הביון של כל הצדדים, ונהנה מפינוקים, דירות פאר ופילגשים בעריה החשובות של היבשת. כשקוראים את הסוכן זיגזג, ספרו הנפלא של בן מקנטייר המגולל את מעללי צ'פמן, אי אפשר שלא לגחך ברחמים על תמימותם של מפעיליו הגרמנים. אלו, שחשבו שהם מחדירים סוכן-על לאנגליה, לא ידעו שהביון הבריטי קורא את כל תשדורותיהם, וכבר עצר או הכפיל את כל סוכניהם בממלכה המאוחדת. אבל חוסר האונים של האבוור, שמובן אולי לאור הנסיבות שלא היו תלויות בו (אחרי הכל, אף רשות גרמנית לא ידעה שצופן האניגמה הבלתי חדיר פוענח בידי הבריטים) חצה לפעמים את הגבולות לטמטום שבאמת אין לו הסבר. לפני אחת מטיסותיו של "זיגזג" לאנגליה, ציידו אותו מפעיליו הגרמנים בכמות נדיבה של כסף בריטי, ורק שכחו דבר אחד קטן: הסרטים על חבילות הכסף הציגו בגאווה את הסמל הרשמי של הרייכסבנק הנאצי. אם היה מדובר בסוכן אמיתי, סביר להניח שהיה נלכד מיד עם נחיתתו.

הסיפור של צ'פמן, כמו סיפורים אחרים ממלחמת העולם השנייה, מראה כי שירותי ביון אמיתיים מפשלים במציאות באופן שהיה נחשב לבלתי אמין לחלוטין לו הוצג ברומן או בספר ריגול. חשבתי על התופעה המוזרה הזאת בעודי צופה בטהראן, סדרת הריגול החדשה של כאן 11. שירותי הביון השונים שם, האיראנים ועוד יותר מכך הישראלים, כושלים במידה כזאת שנראית בלתי אמינה, אלא אם מכירים את ההיסטוריה האמיתית של הריגול.

טעויות שלא ייאמנו – הסוכן זיגזג

מכאן ואילך, נתייחס לעלילה של טהראן בשלמותה, כפי שהיא משתקפת מהפרק האחרון אחורה. הפוסט יכלול ספויילרים לכל פרקי הסדרה – ראו הוזהרתם

הסדרה טהראן היא בראש ובראשונה סיפור מתעתע על סוכנים כפולים ומשולשים. ראש המוסד, מאיר גורב (מנשה נוי) מפעיל את אחת מהלוחמות המבריקות ביותר שלו, יעל קדוש (לירז צ'רכי הנפלאה), בכדי לגייס מקורות בכירים בצמרת האיראנית כחלק ממאמץ כלל-ישראלי לסכל את תוכנית הגרעין של הרפובליקה האסלאמית. קדוש מתאימה במיוחד למשימה: היא נולדה וגדלה באיראן, ואפילו למדה בבית ספר מוסלמי עד גיל 15. כלומר, היא שולטת בשפה ובתרבות באופן מלא, ומכירה את המדינה מפני ומפנים.

במהלך החדירה שלה למעלה, יעל לוכדת בחכתה דג שמן במיוחד: ראש המודיעין של משמרות המהפכה, גנרל מוחמדי. אולם במקום לגייס אותו, יעל מתאהבת בו, והדג בולע את הדייג. ראש המוסד גורב חושב שמוחמדי הוא בכיר המקורות שלו, סוכן כפול שאין ערוך לו בצמרת האיראנית, בדומה לאשרף מרואן ("המלאך") לפני מלחמת יום כיפור. בפועל, מוחמדי הוא מה שנקרא בז'רגון המקצועי סוכן משולש, היינו סוכן כפול מזוייף שנאמן לאיראן ומטעה את ישראל. הוא משכנע את יעל לחצות את הקווים, וביחד הם פועלים כסוכנים פרובוקטורים. קרי, הם מפתים את הרמס"ד להתקרב עד כדי פסע להשמדת מתקני הגרעין האיראניים, רק כדי לסכל את התוכנית ברגע האחרון, להשמיד את הטייסת הישראלית התוקפת ו"להוריד את הציונים על ברכיהם לפני כל העולם".

על הרקע הזה חודרת לאיראן הסוכנת הישראלית תמר רביניאן (ניב סולטן), האקרית מחשבים ביישנית ומסוגרת שזו לה משימתה הראשונה: לחדור למחשבי הנ"מ האיראני ולנטרל אותם לפני ההתקפה. רביניאן, דוברת פרסית אף היא, לא יודעת כמובן שהמפעילה שלה, יעל קדוש, עובדת עבור הצד האיראני. בטהראן היא מתחברת לסוכן איראני בכיר אחר של המוסד, מפעיל התיירות העשיר מסעוד טבריזי (נאביד נגהבאן), הידוע בכינויו "העיט". גנרל פארז כאמלי (שון טאוב), ראש מדור מודיעין מסכל במשמרות המהפכה ופקודו של מוחמדי, אינו מודע למזימה המורכבת של הבוס שלו, שרוצה לאפשר לתמר להתקרב למטרה כמה שיותר. לכן, הוא מפעיל את כל יכולותיו כדי לתפוס את "סוכנת המוסד" ומשתפי הפעולה האיראנים שלה. בדרך, המוסד חוטף את אשתו של כאמלי בכדי לנטרל אותו, תמר מתחברת עם ההאקר האיראני מילאד (שרווין אלאנבי) שחי בקומונה של מתנגדי משטר, וכל הצדדים מנסים לרמות זה את זה. בסופו של דבר, מוחמדי יוצא מנצח, ואכן "מוריד את הציונים על ברכיהם", אך במחיר כבד. כמאלי, שאינו מודע לתוכנית, מחסל את יעל קדוש, הסוכנת הבכירה ביותר של איראן בישראל, אובדן אסטרטגי משמעותי בהרבה מהפלת כמה מטוסים ישראלים בשמי הרפובליקה האסלאמית.

האקרית ביישנית ומסוגרת. ניב סולטן כתמר רביניאן ב"טהראן". יח"צ כאן 11

מי שצופה בסדרה טהראן אפילו בעין ביקורתית למחצה, נדהם מחוסר המקצועיות של המוסד ואנשיו, שהיוצרים מייחסים להם רשלנות פושעת אם לא טמטום ממש. שרשרת הכשלים מתחילה בגיוס הלוחמים. תמר רביניאן היא האקרית ואשת מחשבים מבריקה, אולם היא בעליל לא מתאימה לשמש כאשת שטח. ראשית כל, אף אחד לא טרח להעניק לה הכשרה בסיסית בתרבות האיראנית, ולהסביר לה שמחוות תמימות בעיניה נחשבות לגסות באיראן, ועלולות לסבך אותה עם שוטרים. חרף כל מעלותיה, היא לא מצליחה אפילו לשכנע את מילאד שלא לקחת אותה להפגנות ולמסיבות סמים, פעילויות מסוכנות שעלולות לחשוף אותה. המוסד אפילו לא מודע לכך שיש לתמר דודה מוסלמית בטהראן, פרצה בטחונית ממדרגה ראשונה, כי הרי זו יכולה לזהות אותה ברחוב. לא רצוי גם לשלוח לאיראן חיילת לשעבר שזכתה בפרס מראש אמ"ן, אירוע פומבי למחצה שייתכן ודלף לאוזניהם של מרגלים זרים. בכדי להוסיף קצף על ביזיון, המוסד מצייד את תמר בסיפור כיסוי חלש לכל הדעות: היא מתחזה לעובדת בחברת החשמל, ז'ילה גורבניפאר, בלי לדעת אפילו שזו נקלעה לשערוריה של הטרדה מינית. מספיק שאחד ממכריה של ז'ילה היה מזהה את תמר, בכדי שכל התוכנית תיכשל.

כל מנגנון ביטחון סביר בארגון ביון היה לפחות חושד גם ביעל קדוש, שלא מסתירה שהיא חשה מנוכרת, אומללה ובודדה בישראל, ובוודאי לא שולח אותה לאיראן לנהל את תמר ללא כל פיקוח חיצוני. בכלל, נראה שיעל מפעילה את ה"סוכן" שלה, גנרל מוחמדי, כסוג של עסק פרטי, עבירה חמורה על הטריידקראפט ("תורת הריגול"). לפי הכללים, נהוג שלפחות שניים-שלושה אנשים מעורבים בהפעלתו של סוכן, ולו מרחוק, בכדי שלא יהפוך את היוצרות ויפעיל את מפעילו.

כל מנגנון מודיעין רציני היה חושד בה – לירז צ'רכי כיעל קדוש ב"טהראן". קרדיט: יח"צ כאן 11, imdb.com

הטעויות והכשלים של תמר רביניאן ובכיר הסוכנים של המוסד באיראן, מסעוד טבריזי, חוצות כבר את הגבול לרמת הביזאר. במהלך המשימה, משתמשת תמר במכשיר סלולרי אישי (מן הסתם בלתי מוצפן) ומדברת הן עם אבא שלה (!) והן עם המפקדת יעל בעברית. לא רק שמנגנוני ביטחון הפנים האיראניים יכולים להאזין לשיחות כאלו, במיוחד בזמן מצוד, אפילו עוברי אורח עלולים לזהות את צליל השפה העברית. לוחמים ששומרים על טריידקראפט ישתמשו בסלולרי כמה שפחות, וגם אז, רק בפרסית ותוך שימוש במילות צופן, ובוודאי שלא יתקשרו לישראל כדי לשאול מה שלום אבא. טבריזי, שאמור להיות סוכן מנוסה, מעורר רחמים אפילו יותר. הוא נוסע למשימה מבצעית במכונית עסקית שמתנוסס עליה לוגו "עיט" ענק של חברת הנסיעות שלו. כן, הכינוי שלו במוסד הוא "העיט" – עוד עבירה מטופשת על הטריידקראפט, שהרי כינוי של סוכן צריך להיות אקראי ולא לרמוז על זהותו. ברחובות ומתקנים אסטרטגיים ששורצים במצלמות אבטחה, השימוש במכונית עם לוגו החברה אינו סיכון אלא התאבדות, מכל הסיבות הללו, בעולם האמיתי היה צריך לגלגל את הרמס"ד גורב בתוך גרב ולהעיף אותו הישר ללשכת האבטלה, אם לא למשפט צבאי מזורז.

שירות הביון האיראני מוצג כערמומי ומקצועי יותר, אבל אין לתת לניצחון שלו לסמא את עינינו. גם גנרל מוחמדי, עם כל הצלחותיו, חוטא בטעויות מסמרות שיער. האיראנים כושלים מעל הכל בחוסר תיאום בין רשויות המודיעין השונות שלהם, בעיקר בין המשטרה ובין משמרות המהפכה (במציאות, יש לומר, החקירה היתה אמורה להתנהל דווקא בידי מיניסטריון המודיעין האיראני, אבל ניחא). קומונה של מתנגדי משטר שסוחרים בה בסמים אמורה להיות יעד קלאסי למעקב משטרתי והפעלת סוכנים כפולים, ובכל זאת, אין שם אפילו אדם אחד שידווח למשמרות המהפכה על זרה חשודה. במקום לשתף את פראז כמאלי בתוכניתו, אפילו באופן חלקי, מוחמדי נותן לו לפעול נגד תמר ולסכן את המשימה, מאפשר לאשתו של כמאלי להיחטף ואז – בצעד תמוה במיוחד – בועט אותו החוצה ונותן לו להפוך להרפתקן עצמאי ומשולח רסן. אם כבר מפטרים את כמאלי, אז למה לא לעוצרו או לפחות לשים אחריו מעקב, כדי שלא יפעל עצמאית ויסכן את התוכנית הגדולה? התוצאה טרגית מבחינת האיראנים: כמאלי הורג בטעות את יעל קדוש, הנכס האסטרטגי העיקרי שלהם ב"ישות הציונית".

נשאלת השאלה, האם הכשלים המחפירים בטריידקראפט פוגעים באמינות הסדרה, כפי שהניחו כמה מהמבקרים? אולי, אבל לא בהכרח. הסדרה היתה הרבה פחות אמינה אם שירותי הביון היו מתנהלים באופן מושלם, בעוד שההיסטוריה האמיתית של הריגול רצופה כשלים כאלו וגרועים מהם. בתחילת הפוסט הזכרנו את פרשת הסוכן זיגזג, אבל אפשר להוסיף עליה רבות אחרות. "עסק הביש" במצרים בתחילת שנות החמישים, מעשה ידיו להתפאר של אמ"ן בראשות בנימין ג'יבלי, היה גרוטסקי לא פחות ממה שראינו ב"טהראן". לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, נהג השגריר הבריטי בטורקיה, אדם שהיה אמון על סודות קריטיים שקשורים לפלישה לנורמנדי, לנגן בפסנתר בסלון שלו מדי יום ביומו, בעוד אחד המשרתים – שעבד עבור המודיעין הגרמני – מצלם מסמכים סודיים בחדר הסמוך. באותה מלחמה, נאבקו האבוור ושירות הביון של הס"ס זה בזה, עד כדי חבלה במבצעים אחד של השני. האבוור "בלע" דוחות מטופשים של סוכנים כפולים בריטים, סובייטים וסתם נוכלים, שאפילו בדיקה בסיסית באנציקלופדיה היתה יכולה להפריך. חוסר תיאום בין שירותי ביון, שנבע ממאבקים בירוקרטים, קנאה וגאווה מטופשת, הוביל ישירות לכישלונות המודיעיניים של ארה"ב בפרל הרבור וב-11 בספטמבר.

גרוטסטקי לא פחות ממה שראינו בטהראן – מערכון על "עסק הביש" ב"היהודים באים"

המציאות, כפי שאנחנו רואים, הזויה לפעמים יותר מכל דמיון. עם זאת, צירוף של כל הכשלים הללו ביחד אכן פוגע משמעותית באמינות הסדרה. שירותי ביון מתפקדים (פרט לדוגמא החריגה של המודיעין הגרמני במלחמת העולם השנייה ולאחריה) בדרך כלל לא חוטאים בכשלים רבים כל כך לאורך זמן. בעוד שהתוכנית האיראנית הגדולה – שבמרכזה שימוש במוחמדי כסוכן משולש ופרובוקטור – מדהימה בפשטות ובתחכום שלה, ואפשר להאמין שהמוסד יבלע פיתיון כזה, השילוב שלה עם רצף הכשלים על הקרקע קצת מוגזם. מותר לנו לקוות ולהאמין שבמציאות שירותי הביון הישראליים מקצועיים יותר.

הקשר נגד היטלר וסוד הכריזמה המהפכנית

לקראת שלהי הקיץ של 1943, נקראה מרגרטה פון אובן, מזכירה בצבא הגרמני, ללשכתו של קולונל אחד בכדי לקבל משימה מיוחדת. במהרה, מצאה את עצמה בלב מחתרת אנטי-נאצית סודית שתכננה להתנקש בהיטלר, להשתלט על הרייך השלישי ולהפסיק את מלחמת העולם השנייה. "הייתי נפחדת כמו כלבלב," הודתה לימים, "קיוויתי שאשבור את היד ובכך אוכל להתחמק מהמשימה." אבל מרגרטה, כמו קושרים רבים אחרים, הלכה בחבלי קסם אחרי מנהיגי תנועת ההתנגדות, בדרך מסוכנת להפליא שהיתה עלולה להוביל למותה. מדוע? ינשוף היסטורי בטור מיוחד לכבוד יום השנה לקשר ה-20 ביולי 1944, על ההתנגדות הגרמנית להיטלר וסוד הכריזמה המהפכנית.

Credit: fergregory, depositphotos.com

לטור שכתבתי ליום השנה הקודם לקשר, על הפרשה המוזרה של אוטו יוהן, ראו כאן

לקראת שלהי הקיץ של 1943, נקראה מרגרטה פון אובן, מזכירה בצבא הגרמני, ללשכתו של קולונל בכדי לקבל משימה מיוחדת. בקרב חבריה, משפחתה ומכריה נודעה המזכירה כמבקרת חריפה של המשטר, אם לא אנטי-נאצית ממש, אבל ברייך השלישי כמובן אי אפשר היה לבטא את דיעותיך בקול אלא בחוג המכרים הקרוב ממש. הקולונל, הנינג פון טרסקו, היה מוכר לה היטב מהמעגל המשפחתי, והיא בוודאי שמעה רינונים ושמועות שהוא עוסק בפעילות לא חוקית, מסוכנת וסודית כל כך שאי אפשר אפילו להעז ולשאול על פשרה. טרסקו היה קצין קרבי, עד לא מזמן ראש מטה המבצעים של קבוצת הארמיות מרכז בחזית הרוסית. כעת, הוא שהה בגרמניה בחופשת מחלה, ממתין לתפקידו הבא. בפועל, היה אחד מראשי הזרוע הצבאית של המחתרת האנטי-נאצית הסודית שבצמרת הצבא הגרמני.

כשנכנסה למשרדו של טרסקו, הקולונל ביקש מפון אובן להקליד עבורו מסמך. כבר כשהכתיב לה את השורה הראשונה, "הפיהרר אדולף היטלר מת", הבינה שהיא מעורבת לא רק בבגידה בממשלה הנאצית, עבירה שעונשה מוות, אלא בניסיון התנקשות בשליט הכל-יכול של הרייך השלישי. יתר הסעיפים של המסמך היו סנסציוניים לא פחות: הוראות לכבוש את מחנות הריכוז ולהפסיק את פעילותם, לעצור את השרים, מושלי החבלים ומפקדי הס"ס, לפרק את המפלגה הנאצית ולהשליט את הצבא על המדינה. טרסקו, קושר אנטי-נאצי ותיק, היה מעורב בעבר בנסיונות התנקשות בהיטלר, לרבות תוכניות להחדיר פצצה למטוסו ולחסלו באמצעות קצינים מתאבדים עם חגורות נפץ. בניגוד למה שמקובל לחשוב, הוא וחבריו פנו לפעילות מחתרתית נגד המשטר הרבה לפני שתבוסת גרמניה היתה ידועה. אבל הניסיון הנוכחי, ללא ספק, היה השיטתי והרציני מכולם.

נקראה למשימה מיוחדת – מרגרטה פון אובן

תנועת ההתנגדות הגרמנית, בראשותו של הרמטכ"ל לשעבר, גנרל לודוויג בק, ובפיקודם המבצעי של טרסקו ועמיתו, קולונל קלאוס פון שטאופנברג, ניצלה תוכנית צבאית לגיטימית שהיתה ידועה בשם "ואלקירי". ואלקירי המקורית היתה מבצע מדף, שנועד לתרחיש של התקוממות עובדי כפייה ברחבי הרייך. רוב החיילים היו כמובן בחזית ובשטחיה השונים של האימפריה הנאצית, והעורף היה חשוף יחסית. הנהגת הצבא פחדה שמיליוני העבדים שהניעו את גלגלי המשק הגרמני יתקוממו וישתלטו על המדינה. במקרה כזה, "ואלקירי" העניקה לראש פיקוד העורף של הוורמאכט סמכות לגייס במהירות כל חייל שימצא ברחבי גרמניה, בין אם מדובר בקורסיסטים, יחידות משמר ואפילו חיילים בחופשה, ולשנע את כל הכוחות הזמינים בכדי לכבוש מתקני מפתח כגון תחנות רדיו, מתקני תקשורת, תשתיות לאומיות ומשרדי ממשלה. טרסקו ועמיתיו בפיקוד העורף, פרידריך אולבריכט וקלאוס פון שטאופנברג, "תפסו טרמפ" על התוכנית, הדירו ממנה את יחידות הס"ס ושינו בה סעיפי מפתח, כדי לאפשר לצבא להשתלט על המדינה במקרה "חירום", דהיינו, מותו של הפיהרר. שטאופנברג וטרסקו תכננו להתנקש בהיטלר באמצעות פצצה, ובכך ליצור את מקרה החירום הזה.

מרגרטה פון אובן, שתיעבה את היטלר ומשטרו, היתה בכל זאת המומה כאשר קראה את המשפט הראשון בתוכנית: "הפיהרר אדולף היטלר מת". קולונל פון טרסקו הוסיף וסיפר לה על פשעיו של המשטר, לרבות רצח של עשרות אלפי יהודים, פשעים שיש לעוצרם בכל מחיר. אבל יש הבדל רציני בין להתנגד לממשלה רצחנית באופן תיאורטי, לבין מעורבות פעילה בבגידה שעונשה מוות בתלייה. "הייתי נפחדת, נפחדת כמו כלבלב," אמרה לימים. "קיוויתי שהיד שלי תישבר, ואז אמצא תירוץ מכובד לסגת מהתוכנית." אבל היא המשיכה לנהל את ענייניהם האדמיניסטרטיביים של הקושרים, ולהיות מעורבת במבצע ואלקירי עד הרגע האחרון. יום לפני ניסיון ההתנקשות בהיטלר, ביקש ממנה טרסקו להתרחק מברלין. "ההפיכה היא עניין של גברים," אמר. "אני רוצה שתהיי רחוקה. אם נצטרך אותך, אשלח מטוס." בכך, ככל הנראה, הציל את חייה.

החוקרים הרבים שכתבו על הקשר נגד היטלר, ביניהם גם אני, שפכו דיו לא מועט על השאלה, מה הניע את הקושרים להתנגד למשטר – האם רק שיקולים פטריוטיים (להציל את גרמניה ממלחמה אבודה) או שמא שיקולים מוסריים (התנגדות לשואה וליתר פשעי המלחמה). מי שיקרא את המקורות הראשוניים למיניהם – יומנים, מכתבים, מסמכים צבאיים, חקירות גסטפו, זכרונות שלאחר המלחמה – ימצא ראיות למכביר לשתי הסברות, והשאלה העיקרית שהחוקרים דנים בה היא איזה מניע היה חשוב יותר. אבל לדעתי, ויום השנה לקשר ה-20 ביולי שחל לאחרונה הוא הזדמנות מצויינות לדון בכך, אי אפשר להפריד את שאלת המניעים משאלה קשורה נוספת: איך הם העזו לעשות את זה? השאלה לא קשורה דווקא למנהיגים, אנטי-נאצים נלהבים, בעלי חזון ואספירציות להנהגה כמו בק, טרסקו ושטאופנברג, אלא דווקא לקצינים ואזרחים, גברים ונשים שהלכו אחריהם, כמו למשל מרגרטה פון אובן. היא עצמה הרי אמרה שהיתה "מפוחדת ככלבלב", ואפילו קיוותה שהיד שלה תישבר ותוכל לסגת מהתוכנית. למעשה, היו דרכים קלות הרבה יותר לעזוב: להיעלם ואפילו להלשין על הקושרים. מדוע היא לא עשתה את זה? השאלה מקבלת משנה תוקף לאור התיאוריה המעודכנת על הפיכות צבאיות, שמלמדת אותנו כי אנשים נוטים לבחור צד בהפיכה לאו דווקא בהתאם לדיעותיהם הפוליטיות, אלא לפי הערכה של סיכונים וסיכויים. ואלו היו לרעת תנועת ההתנגדות הגרמנית, בלשון המעטה.

כאשר מראיינת שאלה את מרגרטה פון אובן את השאלה הזאת בדיוק עשרות שנים לאחר מכן, זו טענה כי טרסקו היה כל כך כריזמטי, שהיא פשוט לא היתה יכולה לסרב. "היתה לו אישיות שסחפה אותך," אמרה, "יכולת מדהימה להתחבר אליך ולרתום אותך אליו. היה בו משהו, איך אנסח זאת," ואז פנתה למראיינת ושאלה: "האם הסתכלת בתמונה שלו? ההשפעה שלו על סביבתו היתה מיידית וחזקה. היו לו קסם אישי – קסם ויכולת לשכנע. פשוט בטחת בו." פון אובן לא היתה היחידה. רבים מאלו שהלכו אחרי טרסקו ושטאופנברג, לעיתים קרובות במחיר חייהם, הודו כי עשו זאת בין היתר בשל הכריזמה של האחרונים. חוקרים לא מעטים ציינו זאת, ויש אף שכתבו על כושר השכנוע של טרסקו ושטאופנברג במונחים המזכירים את תיאור הכריזמה של היטלר, כאילו יכלו להפנט אנשים באמצעות הקול שלהם.

"האם הסתכלת בתמונה שלו"? הנינג פון טרסקו. Bundesarchiv, Bild 146-1976-130-53 / CC-BY-SA 3.0,

אז מה זה בעצם כריזמה? במאמר שכתבתי בזמנו על תנועת ההתנגדות הגרמנית, טענתי שאין לצמצם את השאלה להיבטים טכניים, כגון נימת קול, שטף דיבור, יכולת להציג טיעונים משכנעים או מראה חיצוני. אחרי הכל, תמונה של טרסקו מראה לנו, המתבוננים על הפרשה כיום, גבר גרמני רגיל למדי בגיל העמידה. כאשר אובן שאלה את המראיינת האם היא "הסתכלה בתמונה של טרסקו", היא כאילו ניסתה להעביר לה משהו שהיא עצמה הבינה היטב, אך שהיה קשה לה לבטא במילים. אכן, בכריזמה יש אלמנט חמקמק. אבל אלו שמנסים להסביר אותה רק באמצעות היבטים טכניים, חיצוניים, מתעלמים מכך שהיא תכונה דיאלוגית, התלויה באינטראקציה בין המנהיג הכריזמטי ובין אלו שהולכים אחריו. אחרי הכל, האם אתם יכולים לדמיין מישהו שיסחף באותה המידה קהל של קצינים גרמנים, חסידים בבית כנסת בברוקלין ותושבים של כפר פלסטיני? לקהלים שונים, יש מנהיגים כריזמטיים שונים, מפני שכריזמה שעובדת במקום אחד יכולה להיראות מגוחכת לחלוטין במקום אחר. נסו לשמוע נאומים של היטלר, למשל, היום, ותיווכחו בעצמיכם שאלו יישמעו מגוחכים הרבה יותר מאשר סוחפים. אבל באותה התקופה, הם היפנטו מאזינים.

במקרה של תנועת ההתנגדות, לפחות, שאלת הכריזמה התקשרה באופן הדוק לשאלת המניעים. טרסקו ושטאופנברג היו כריזמטיים לא רק בשל צורת דיבור, טיעון ומראה חיצוני (אם כי אלו בהחלט שיחקו תפקיד משמעותי) אלא גם מפני שהציעו למאזיניהם דרך מוצא פסיכולוגית ומעשית לתסבוכת שנראתה עד אז בלתי ניתנת לפתרון. קצינים ואזרחים שתיעבו את המשטר ואת פשעיו אבל גם ראו את עצמם כפטריוטים גרמנים, לא ידעו כיצד לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. אם ימלאו את חובתם הצבאית למולדתם, לחבריהם ולמורשת הפרוסית שלהם, ישתפו פעולה עם מטרה שנראתה ביניהם שטנית. מצד שני, אם ינסו להתנקש בהיטלר, הם עלולים לבגוד במולדת בשעת מלחמה, לגרום לכניעתה, תבוסתה וכיבושה, ואפילו לפגוע בחזית ולגרום למותם של פקודים וחברים לנשק – מעילה שאין כמותה בחובתם ובאחריותם כמפקדים. טרסקו עצמו ניסח את השאלה הזאת היטב: "מה לנו מכשרונותינו הטקטיים והכלליים, כשהשאלות המכריעות נותרות בלתי פתורות? אנחנו אומרים שאנחנו נלחמים עבור עצם קיומה של המולדת, אך האם מותר לנו להתעלם מכך שהדבר נעשה בשירותו של פושע?"

Credit: Tashatuvango, depositphotos.com

לדעתי, טרסקו ושטאופברג נחשבו לכריזמטיים, מפני שהציעו ליתר הקצינים שבמחתרת מוצא מהמיצר. ראשית כל הם הוכיחו, באמצעות דוגמא אישית, שהתנגדות למשטר והחובה הצבאית אינן באות אחת על חשבון השנייה. טרסקו למשל מילא את תפקידיו הקרביים בהצטיינות, לרבות לוחמה כנגד פרטיזנים ופעולות תגמול אכזריות נגד אזרחים ששיתפו איתם פעולה. באותו הזמן ממש, חירף את נפשו בכדי לחסל את היטלר ולסיים את המלחמה מוקדם ככל האפשר. שטאופנברג הסכים לשאת ולתת עם אויביה של גרמניה, אבל בניגוד לקושרים קיצוניים יותר, כמו קולונל הנס אוסטר, סירב בתוקף למסור מידע סודי לשירותי הביון שלהם. "אני בוגד בממשלה," אמר, "אבל לא במדינה."

שנית, כשדיברו עם אנשיהם, הרבו טרסקו ושטאופנברג להגדיר את היטלר כאויב של המולדת, גרוע לא פחות ואפילו יותר מיתר האויבים בחזית. "אנחנו נחסל אותו כמו כלב שוטה," אמר טרסקו והוסיף כי "איך שלא מכוונים ומשנים, חורבננו תלוי באדם אחד. הוא חייב להיעלם, לנו אין ברירה." כך גם הסביר לאנשיו מדוע הוא מוכן לפוצץ את מטוסו של היטלר, למרות שימותו בפיצוץ גם קצינים חפים מפשע. "במלחמה הזאת אין חפים מפשע," אמר, וממילא בכל פעולה קרבית יש נזק קולטרלי. כשנלחמים באויב – מתים גם חפים מפשע. כשנכשל הקשר, החליט טרסקו להתאבד כי "אני לא אתן לאויב שלנו", קרי הנאצים, "את התענוג לתפוס אותי חי." יש להדגיש כי טרסקו ושטאופנברג דיברו לקהל של קצינים, שעבורו המילה "אויב" היא מילת קוד חזקה ביותר. הם נתנו לאנשיהם להרגיש כי הם שומרים על מורשתם הצבאית, נאבקים למען המולדת באמצעות המלחמה החשאית נגד היטלר, מיעוט נבחר, שותפי סוד שמייחד אותם מהמון הקצינים שסביבם, וכל זאת, בלי להשליך את הערכים שהאמינו בהם עד כה. קציני תנועת ההתנגדות הסכימו ללכת באש ובמים אחרי אלו שנתנו להם מוצא מהמיצר. היכולת לגרום לאלו שהולכים אחריך להרגיש מיוחדים ונבחרים, בלי לשנות את הערכים שלהם מהקצה אל הקצה – מרכיבה, לפחות במקרה הזה – את סוד הכריזמה המהפכנית.

מדוע פוחדים מזרים ברחוב? בין גזענות, קיצורי דרך ושיפוט מהיר

כשאנחנו שופטים בני אדם באופן אוטומטי לפי המראה החיצוני שלהם, רבים נוטים לייחס זאת לגזענות. בפועל, שיפוט כזה מצביע על תופעה אנושית חשובה לא פחות ואולי אף יותר – יוריסטיקה: קיצורי דרך מחשבתיים שמאפשרים לנו להתמודד עם שטף מידע בסיטואציות מורכבות. ינשוף פוליטי מדיני על פרופיילינג, יחס מפלה ברחוב והדרכים הנכונות להתמודד איתם.

Credit: HayDmitriy, Depositphotos.com

ערן צדקיהו, מורה דרך ירושלמי, מומחה לגיאופוליטיקה וחוקר מוערך, תיאר לא מזמן תרחיש מעניין, שמוכיח לדבריו, עד כמה כולנו גזענים בחיי היומיום. פעם אחת הלך בשכונת בית הכרם, וראה מכונית יוקרה שממנה נשמעה מוזיקה קולנית. הנהג היה, ככל הנראה, מיוצאי אתיופיה. המחשבה הראשונה שעלתה בראשו של צדקיהו היא שאותו בחור גנב את המכונית. התרחיש השני קיצוני אפילו יותר. צדקיהו ישב עם ידידה בחוף הים, ופתאום שמו לב שהמכשירים הסלולריים שלהם נעלמו. מיד לאחר מכן, ראו מבקש מקלט זוחל על החוף, מחפש בבירור דבר-מה לגנוב מהציוד של המתרחצים. הם תפסו אותו, דרשו ממנו להסכים לחיפוש, ולא מצאו עליו דבר. לבסוף הבינו שמישהו אחר, ולא הוא, גנב להם את המכשירים – ואולי היו אלו מתרחצים "לבנים" שראו דקות ספורות קודם לכן.

מקובל להסביר תרחישים כאלו כסוג של "גזענות לא מודעת" שמנגעת כל אדם ואדם, בוודאי כאלו ששייכים לקבוצות פריבילגיות כביכול. אני מודע לכך שבימים אלו, "גזענות" משמשת כמילת קסם שמסבירה כל תופעה שלילית, ולעיתים גם כהאשמת מחץ שמשתיקה יריבים פוליטיים. עם זאת, התבוננות מעמיקה יותר בתרחישים מלמדת שאף אחד מהם אינו קשור לגזענות במובן המקובל של המילה. אין צורך להתעמק יותר מדי בתרחישים של צדקיהו בכדי להבין שבשני המקרים, אלו שחשד בהם הצדיקו את החשד לפחות באופן חלקי: אחד עם מוזיקה קולנית שהפריעה לסביבה והשני עם גניבה בפועל ממש. אין פירוש הדבר שאי אפשר ללמוד על עצמנו מהתרחישים הללו. בפועל, הם מצביעים על תופעה אנושית חשובה לא פחות ואולי אף יותר מגזענות. לתופעה הזאת קוראים יוריסטיקה.

דניאל כהנמן ועמוס טברסקי דנו בכך לעומק בכמה ממאמריהם המפורסמים ביותר. בעבר כתבתי על משנתם כאן בינשוף, בהקשר של "אפקט העיגון" וכשלי מודיעין. לפי כהנמן וטברסקי, לבני אדם יש יכולת מוגבלת של ניתוח מידע, ובלתי אפשרי מבחינתם לנתח לעומק כל סיטואציה העומדת בפניהם, במיוחד אם זו דורשת תגובה מהירה או מיידית. לפיכך, הם משתמשים בכללי אצבע או "יוריסטיקות", מעין קיצורי דרך המאפשרים להם להגיע להחלטה מהירה גם ללא ניתוח מעמיק של המצב. היוריסטיקות מאפיינות את כולנו, ואין דרך להימנע מהן. למשל, אם ישאלו אותנו "בעוד כמה ימים" יתרחש אירוע מסויים, רובנו ניתן הערכה מוקדמת יותר מאשר במצב שבו ישאלו אותנו "בעוד כמה שבועות" הוא יתרחש. אם יאמרו לנו שפרנק הוא אדם מופנם, ואז יבקשו מאיתנו לנחש האם הוא חוואי או ספרן, ניטה לנחש שהוא ספרן, גם אם יש באוכלוסיה הרבה יותר חוואים מספרנים. זאת מפני שמקצוע הספרן נקשר בתודעה לאופי מופנם יותר מאשר מקצוע החוואי. ניסויים העלו כי גם אנשים שלמדו על יוריסטיקות, לרבות אנשי אקדמיה או חוקרי מודיעין מנוסים, מושפעים מהן ועשויים להיכשל בהן לא פחות מבני אדם רגילים. בלי יוריסטיקות, לא נוכל להתמודד עם סיטואציות יומיומיות ובוודאי לא להגיב להן בזמן, והתודעה שלנו תקרוס מעומס יתר.

חקר את תופעת היוריסטיקות, ביחד עם עמוס טברסקי. בתמונה: דניאל כהנמן מקבל עיטור מהנשיא אובמה. Credit: Renaschild, depositphotos.com

בתרחישים של צדקיהו מופיעה יוריסטיקה אחת ספציפית שידועה כ"פרופיילינג". כוונתי לא לפרופיילינג של ממשלות, משטרות ויתר מוסדות, אלא לכזה שאנשים פרטיים עורכים בכל רגע בחייהם. כשאת נתקלת ברחוב באנשים שאת לא מכירה, במיוחד אם התנהגותם חריגה או כשמדובר באזורים חשוכים ומבודדים, מיד תשאלי את עצמך האם הם מסוכנים ויש להתרחק מהם, או שהם בטוחים ואפשר להסתובב לידם בלי חשש. ההחלטה חייבת להתקבל מיד, ולכן מתבצעת באמצעות יוריסטיקות. כשאנחנו רואים בן אדם שאיננו מכירים, וטרם דיברנו איתו, המידע הזמין עבורנו הוא מוגבל ביותר: מראה, לבוש, מגדר, התנהגות מוחצנת ושיוך אתני מופגן (אם יש כזה). מפני שבמקרים הללו, אנחנו צריכים לקבל החלטה מיידית שתשפיע על הביטחון שלנו, התודעה שלנו תשאל מן הסתם האם הנתונים הללו מלמדים על סכנה או שמא על העדרה. נשים, למשל, מעורבות בפשע אלים הרבה פחות מגברים, ולכן, כשאנחנו רואים אישה לא מוכרת, השיפוט היוריסטי בדרך כלל ירגיע אותנו. אותו הדבר בנוגע לצעירים ומבוגרים. פחות אנשים יפחדו מגבר בא בימים (או מילד) מאשר מצעיר חזק, ובמיוחד מחבורה של צעירים.

דברים מסתבכים כשהיוריסטיקה הופכת להיות אתנית. בשיא האינתיפאדה השנייה, למשל, רק מיעוט זעיר מהפלסטינים שהסתובבו ברחובותיה של ישראל היו מפגעים. עם זאת, כמעט כל פיגועי ההתאבדות בוצעו בידי פלסטינים. לכן, יהודים נטו באופן טבעי לחשוש מזרים בעלי מראה פלסטיני מובהק יותר מאשר מתיירים יפנים או מיהודים אחרים. באותה מידה, בארצות הברית, גברים שחורים מעורבים בפשע אלים יותר מנשים שחורות, או מגברים סינים, לבנים והודים. לכן אישה תיטה לאחוז בארנק שלה חזק יותר כאשר יהיה איתה במעלית גבר שחור לא מוכר, בהשוואה לזרים אחרים. יכול להיות בהחלט, ואפילו סביר, שאותו גבר שחור הוא אדם מקסים ושומר חוק שלא פגע באיש מעודו, אבל מי שנמצאת איתו במעלית לא יכולה לדעת את זה, ובוודאי לא בטווח הזמן הקצר. מכיוון שהיוריסטיקה היא שיטה לשיפוט מיידי, היא פועלת באמצעות סטטיסטיקות (יותר נכון – תדמית פופולרית של סטטיסטיקות) ולא באמצעות בחינה מעמיקה של האדם שעומד מולך. השיפוט היוריסטי יתחזק כמובן, אם האדם שאתה נתקל בו מתנהג בקולניות, אלימות או בדפוסים המזוהים עם פשע – בדיוק כמו בתרחישים של ערן צדקיהו.

חשוב לציין כאן, שיוריסטיקה אינה שקולה לגזענות. גזענות, לפחות לפי הפירוש המסורתי שלה ובטרם הורחבה עד אין קץ בידי חסידי הפוליטיקלי-קורקט, היא אמונה שבני גזע אחד נחותים מבני גזע אחר, או אפלייה של אדם בשל מוצאו. יוריסטיקה, לעומת זאת, היא קיצור דרך שמתבסס על תרחישים סבירים יותר או פחות. מי שתפחד מגבר שחור צעיר שאינה מכירה, תעשה זאת לא בגלל צבע עורו, אלא מפני שהיא סבורה שאלו מעורבים באלימות באופן ממוצע יותר מאשר אחרים. לעוברת אורח הדואגת לבטחונה, אין זה משנה כרגע האם הם מעורבים באלימות בגלל עוני, אפליית עבר, גורמים היסטוריים ארוכי טווח או אפילו אפלייה מבנית. היוריסטיקה שלה אינה גזענית, בגלל שלא תפחד באותה מידה מאישה שחורה או מקשיש שחור. כלומר, המשתנה כאן אינו הגזע אלא הסכנה כפי שהיא נתפסת באותו הרגע.

יוריסטיקות מול גבר זר במעלית – תמונת אילוסטרציה. Credit: IgorVetushko, depositphotos.com

אין ספק שהיוריסטיקות הללו גרמו וגורמות לסבל רב לגברים שחורים, לעוברי אורח פלסטינים ולבני מיעוטים אחרים. השאלה הגדולה היא, כיצד מתמודדים, מקלים או אפילו ממגרים אותן. גישה אחת גורסת כי גזענות היא רוע שנמצא בכל אחד מאיתנו, לא ניתן לסלק אותו לחלוטין (בטח לא אם אתה גבר לבן או פריבילג אחר), והמיטב שביכולתנו לעשות הוא להתוודות ולהתנצל עליה השכם והערב. התפיסה הזאת, שכמובן מרחיבה את המושג גזענות והופכת אותו לרוע תיאולוגי – מקביל לחטא הקדמון הנוצרי – התבטאה לאחרונה אפילו בספר שמסביר להורים כיצד לגדל תינוקות אנטי גזעניים. למרבה הצער, יש מספר בעיות קשות עם התפיסה הזאת. ראשית כל, מפני שהיא מניחה ש"שפה מכוננת מציאות" היא מתמקדת ללא הרף במטרות הקשורות לשפה ולתדמית במקום בגורמי העומק שמניעים את המציאות. אם אדם מבטא פחד מגברים שחורים זרים ברחוב, יאמרו לו להיזהר בדיבורו פן יבולע לו, להדחיק את המחשבות שלו ולהשתמש בז'רגון "תקין פוליטית" שמתעדכן ומסתבך מדי יום ביומו. אם יש פחות מדי שחורים בדירקטוריון של חברה, יוסיפו כמה באמצעות חוקי אפלייה מתקנת כדי שהסטטיסטיקה תסתדר. ואם כל זה לא עוזר – ואנחנו רואים שאפילו לשיטתם של תומכי BLM מצבם של השחורים רע ומר גם במקומות שנשלטים עשרות שנים בידי דמוקרטים ופרוגרסיבים – אז נפיל כמה פסלים של “גזענים” כדי שהמציאות תיראה טוב יותר. הדגש על התנהגות חיצונית ודיבור מוביל לחברה רודפת, שמתמקדת באורגיה בלתי נגמרת של וידויים, טיהורים, פיטורים, תקינות פוליטית וטוהר אידיאולוגי מחניק, ללא חופש דיבור, יצירה או מחשבה. במקרים רבים מדי, המלחמה כנגד היוריסטיקה תוביל להתעלמות מפשע או מהתנהגות שפוגעת בבני אדם בפועל. למשל, יש המתנגדים להחמרת החוקים נגד הטרדה מינית ברחוב, כי לדעתם חלק גדול מדי של התלונות יהיו נגד מטרידים שחורים.

הדרך השנייה היא לא לנסות להילחם ביוריסטיקה עצמה, אלא במציאות שמזינה ויוצרת אותה. אם גברים שחורים מעורבים באופן ממוצע בפשע הרבה יותר מאשר גברים מקבוצות אתניות אחרות, זו המציאות שצריכה להשתנות בכדי שהיוריסטיקה תדעך בהדרגה. ביטול הסגרגציה וחוקי האפלייה הרשמיים היה צעד הכרחי אך לא מספיק. למשל, רצוי לשנות את חוקי מימון החינוך בארצות הברית, כך שרשויות מקומיות מרוששות יקבלו עזרה מגורמים מדינתיים או פדרליים ויוכלו להעצים גם ילדים ממשפחות עניות. אפשר, למשל, להשקיע מאמצים בחינוך לתכנון משפחה שיפחית את מספר הילדים שייפלטו למעגל הפשע ברחובות. ולבסוף, לעבוד על שינוי תרבותי שיעודד לימודים, השכלה והצלחה בקבוצה עצמה. שינוי כזה איטי ומפרך, אך גם לא מושך כותרות. הרבה יותר קל וסקסי להאשים אנשים בפריבילגיות וגזענות או להפיל את פסלו של "גזען" קדום בכיכר העיר.    

המדריך המלא לאכלולי שתולי: דינמיקה של עלבון ומאבק

איך אפשר לפרש את האירועים האחרונים בארצות הברית, כמאבק נגד אי צדק היסטורי או כהתבצרות בעמדה של קורבן נצחי? בטור אורח לינשוף, טוען שלום בוגוסלבסקי שבתגובה למאבק הזה, הציבור נוטה להסתדר סביב שתי דעות מנוגדות, אך שוות בבעייתיות שלהן. במקום זאת, הוא מציע מודל אחר שיסייע לנו להבין את המציאות באופן מעמיק יותר כהתפתחות על ציר הזמן. ינשוף פוליטי-מדיני על עלבון קבוצתי, הצלחה אישית ודינמיקה של מאבק. וגם על הרצל.

למצולמים אין קשר לכתבה. Credit: Creatista, depositphotos.com

האירועים האחרונים בארה"ב מהווים דוגמא מובהקת לפוליטיקה שסובבת סביב טענות לאי צדק ואפלייה, שבה הציבור נוטה להסתדר סביב שתי עמדות מנוגדות אך שוות בפרובלמאטיות שלהן: האחת, שטיעוני אפלייה ואי צדק אינם רלוונטיים משום שגם אם הם נכונים, או היו נכונים בעבר, הם מהווים התנערות מאחריותו של הפרט על חייו. מוטב אם הפרט והקהילה ייקחו אחריות על חייהם וישפרו את מצבם. התמקדות בהאשמת כוחות חיצוניים כמו החברה והמדינה, לא רק שלא מחזקת את הקהילה אלא מחלישה אותה, משום שהיא מעודדת את הקהילה לא להסתמך על עצמה אלא לצפות לישועה מאותם כוחות חיצוניים שהפלו אותה.

השנייה גורסת שאין זה הוגן או מעשי לצפות מפרט וקהילה לצלוח שורה של חסמים ותקרות זכוכית. יחידי סגולה מסוגלים לעשות זאת, הרוב לא. הדרישה לעשות זאת, מצד אנשים שלעיתים קרובות לא נדרשו לעשות מאמץ עילאי שכזה בעצמם, אינה אלא דרך להתנער מאחריותם לאי הצדק והאפלייה ולשימור ההגמוניה התרבותית והפוליטית שלהם. לכן, מוטב שיפסיקו לגלגל את האחריות בחזרה לקהילה הנזקקת ובמקום זה יושיטו לה יד ויפנו לה מקום ליד השולחן. כרגיל, המציאות קצת יותר מורכבת. שכן יש כמה פאזות הן של טענות לקיפוח והן של הטענות נגדן, שהצירופים ביניהן יוצרים דינמיקה ברורה אך גם מורכבת למדי.

דינמיקה ברורה אך מורכבת. הפגנה של תנועת "חיי שחורים חשובים" בארצות הברית. Credit: Aiirin, Depositphotos.com

קבוצה ראשונה – תחתית שרשרת המזון: מי שנמצאים בתחתית שרשרת המזון לרוב יטענו לקיפוח ואפלייה. החווייה שלהם תהיה של חוסר אונים ביחס לכוחות חיצוניים. אנשים שנולדו וגדלו במציאות שבה המודל הזמין להצלחה הוא סוחר הסמים או הסרסור, ומודלים חיוביים יותר הם פנטזיה שמרצדת על מסך הטלוויזיה, לרוב יישארו במצב שאליו נולדו. רק מתי מעט יחידי סגולה, בצירוף בלתי מצוי של מוטיבציה פראית, חוכמה ומזל, ייצאו משם. ייתכן שהגורמים ההיסטוריים שהביאו את קהילתם למצבה כבר לא פעילים יותר, אבל היא התדרדרה כל כך ששיקום ללא הושטת יד מבחוץ כבר קשה מאוד.

קבוצה שנייה – המעפילים:  יש כאלה שהצליחו לטפס משם. לרוב, אלה הם אנשים שקרובים מאוד לטיפוס הראשון, אך צירוף הנסיבות שלהם היה הרסני פחות והטיפוס למעלה היה בעל סיכויים גדולים יותר מלכתחילה. עבור אנשים כאלה עיסוק בפוליטיקה, וכן תלונות על חוסר צדק ואפלייה, אינם אלא בזבוז אנרגיה. שכן השקעת אותו המאמץ בשיפור מצבם האישי יישא פירות רבים יותר. המשאבים מוגבלים ולכן אנשים כאלה מרגישים בצדק שהאחד חייב להגיע על חשבון השני. לעתים קרובות, טענות פוליטיות בדבר אי צדק ייראו להם לא רק מיותרות ומסיחות דעת אלא גם מזיקות, מטופשות ואף צבועות ונצלניות, בין השאר משום שמי שמעלים אותן באופן אפקטיבי שייכים לרוב לטיפוס השלישי שיתואר להלן.

קבוצה שלישית – חסרי המנוח: הרמה הבאה הם אנשים שהגיעו מאותה קהילה שמצבה רע בשל נסיבות היסטוריות ו/או עכשוויות של חוסר צדק. אך בשל תכונותיהם האישיות ולרוב גם בשל נסיבות חיים מקילות יותר הצליחו להשתחל להגמוניה האקדמית, התקשורתית או האמנותית. למרות שמצבם האישי לא רע, חוויית הזרות, הגזענות והאי צדק שהם חווים חדה יותר משל עמיתיהם לקבוצה משני הסוגים הראשונים. הם לא חיים בקרב קהילתם אלא כמיעוט בתוך קבוצה הגמונית. הם נמצאים באינטראקציה יומיומית קרובה איתה וחשופים לאינסוף בדיחות, הערות, עלבונות ואי נעימויות שונות. הם גם מכירים את ההגמוניה מבפנים, מזהים את חולשותיה ויודעים לנסח את מחשבותיהם ולהפיץ אותן ציבורית.

קבוצה רביעית – המרוצים: לצדם, יש קבוצה דומה אך כזאת שהשתלבה במנגנונים מדינתיים, בפוליטיקה ובעולם העסקים. היא עשתה זאת באמצעות קבלת כללי המשחק המקובלים ולכן גם תגן עליהם, תדברר אותם ותטען שהם מאפשרים הצלחה. עובדה, הם הצליחו. אם הקבוצה השלישית תתיימר לייצג את הקבוצה הראשונה, הקבוצה הרביעית תתיימר לייצג את הקבוצה השנייה. וכמובן שבין הקבוצה השלישית והרביעית יש כל מני מערכות יחסים, שכן הן נפגשות באותם המסדרונות. היחסים יהיו, לרוב, עכורים ביותר, אך יהיה גם מעבר בין הקבוצות. בן לקבוצה השלישית שהצליח במיוחד יכול לעבור לקבוצה הרביעית, בן לקבוצה הרביעית שמעמדו נשחק יכול לשחק את המשחק של הקבוצה השלישית.

לא כולם יכולים לטפס למעלה, ובטח לא באותה הקלות – תמונת אילוסטרציה. קרדיט: CandyboxImages, depositphotos.com

אך לדינמיקה המעמדית הזאת מצטרפת דינמיקה דומה שפרושה על ציר הזמן.

אדם או קהילה שסובלים מחוסר צדק ואפלייה יתחילו את מסעם להעצמה והצלחה בטענות וטרוניות. הם יגידו לעצמם: "אתה לא אשם. עשו לך עוול. מגיע לך יותר טוב מזה". בין אם זה נכון ובין אם לא (ולרוב, זה נכון במידה זו או אחרת), עמדה כזאת נדרשת לאדם כדי לזקוף את ראשו, לרבע את כתפיו ולהכריז עד כאן! אני לא מוכן שהעולם יעולל לי את מה שהוא עולל לי עד עכשיו.

העימות מול הכוחות המאיימים או המפלים דורש מהקהילה להתארגן, ללמוד ולהתחזק. הקהילה נעשית לטובה, חזקה ואפקטיבית יותר מעצם ניהול המאבק המאורגן. היא דורשת דברים ומשיגה אותם וכך לא רק מקבלת דברים שהיא צריכה אלא גם חווה חוויות של עוצמה והצלחה שדרושות לאדם ולקבוצה כדי לעשות חיל. מכאן, יש שתי דרכים ללכת בהן.

דרך אחת היא שמירה על איזון עדין בין אלמנט העימות והטענה לאי צדק לאלמנט ההתחזקות והשיפור העצמי. כשהתנועה קוצרת הצלחות ושיעור האי צדק כלפיה קטן, הצורך בעימות קטן אף הוא ומאפשר להתמקד יותר בהצלחה ושיפור המצב. אידיאלית, הסיפור נגמר בזה שאי הצדק הופך לזיכרון היסטורי רחוק, בני הקבוצה יכולים להשתתף כשווים במשחק המריטוקרטי והעניין מפסיק להיות סוגיה פוליטית. לרוב, זה לא קורה.

הדרך השנייה הולכת לכיוון ההפוך. לעתים קרובות, דווקא כשהמהלך מתחיל להצליח, הקולות שבאים בטענות, שמאשימים כוחות חיצוניים ודורשים צדק לא קטנים אלא גוברים. מדוע זה קורה?

ובכן, סיבה אחת היא חיצונית. זהו דפוס קבוע, שכוחות גזעניים ומדירים עולים ומתעצמים דווקא בזמן שהקהילה המודרת מצליחה להתחזק ולהשתלב ודווקא בתגובה להתחזקותה והשתלבותה. שכן עבור מי שמעוניינים להדיר את הקהילה הזאת, הצלחתה הופכת אותה למאיימת יותר ולכן לשנואה יותר. המצב האובייקטיבי של הקהילה אמנם משתפר, אך חוויית העויינות, הגזענות והעלבון דווקא נוכחת יותר וגם יש לקהילה יותר כלים להשמיע את קולה ולהיאבק נגד זה.

יש גם סיבה פנימית. מנהיגים ומובילי דעה שצמחו באותו שלב ראשון פשוט ממשיכים לעשות את הדברים שהם עשו קודם. אולי באותו שלב כבר נדרשת אסטרטגיה אחרת אבל הם לא יודעים לעשות שום דבר אחר ומעדיפים להמשיך למחזר את הדברים שהביאו הצלחה לקהילתם וגם להם אישית.

אליהם מצטרפים מנהיגים צעירים, שלא נדרשו לעשות את הזינוק הנחשוני שבין האשמה עצמית לתביעה לצדק אלא גדלו על ברכי התביעה לצדק. הם חווים את הצדק הבלתי מושלם שהדור הקודם השיג במאמץ רב לא כניצחון אלא כעלבון לצדק המלא שמגיע להם. הם גם התחילו ממקום מועצם יותר ולכן מראש, יכולים להרשות לעצמם להפנות יותר משאבים לפעילות ציבורית. הם רואים את המנהיגים הישנים כמתונים מדי, ככאלה שהתעייפו, התפשרו ושנטשו את המאבק כדי לעשות לביתם והם מוכנים להזיז אותם הצידה כדי לעשות את אותם הדברים שהם עשו באופן חד ומדויק יותר ולעתים קרובות גם בצורה קיצונית יותר.

האם הוא נתפס על ידי ממשיכיו כמתון מדי? מרטין לותר קינג

אם כל זה לא מספיק מורכב, אז דינמיקה דומה מתרחשת על ציר הזמן ברמת הפרט. אדם צעיר שהגיע מהתחתית מצליח למשוך את עצמו למעלה. שם הוא מגלה שסביבתו, שמורכבת מאנשים שלא נדרשו לעשות שום מאמץ מיוחד כדי להגיע למקום שאליו הוא טיפס בשיניים ובציפורניים, מקבלים משרות טובות יותר, נהנים מרשת קשרים טובה יותר, שולטים בקודים וסאבטקסט תרבותי שזרים לו ומעליבים אותו בשלל דרכים שהם בעצמם לא מודעים להן. הוא זועם, הוא במעמד שבו הוא יכול להשמיע את קולו, הוא פותח במלחמה והוא מצליח להשיג הישגים גם לקהילתו וגם לעצמו. ואז, כשהוא מבוגר ומנוסה יותר ויש לו משפחה לפרנס, הוא מעדיף לעשות לביתו וגם חושב שהקהילה השיגה לעצמה מקום חזק מספיק כדי לבנות את עצמה באופן פוזטיבי. דבר שלדעתו יהיה פרודוקטיבי יותר בשלב זה מהתבוססות נצחית בטענות על אי צדק.

העניין הוא שכל הפאזות השונות הללו שקיימות גם בתוך הפרט, גם בתוך הקהילה וגם על ציר הזמן, תמיד מתקיימות במקביל. בכל נקודה בזמן יש אנשים ששקעו לתחתית וכוחם מספיק בקושי כדי להרים קול צעקה, אנשים שהצליחו וממליצים לכולם לעזוב את הפוליטיקה ולעשות לביתם, משוררים זועמים שצוברים הון תרבותי בשל הזעם שלהם ומשוררים פחות צעירים וזועמים שכבר חושבים על קרן הפנסיה.

באיזו פאזה אתה נמצא? התשובה לא ברורה, ומשתנה על ציר הזמן. קרדיט: Aosmanpeck@gmail.com, depositphotos.com

כל קהילה שנמצאת בתהליך של התמודדות עם אי צדק כלפיה תכיל את כל הקולות, הכוחות והדינמיקות הללו בו זמנית. ואם זה לא גרוע מספיק, אז כדאי לציין שבשביל קבוצות ואנשים שונים זה לגמרי נכון להימצא בשלבים השונים הללו בנקודת הזמן הנוכחית – ולפעמים זה גם לא נכון להם. הרי זה לא חדש שאנשים עושים לפעמים את הדבר הנכון ולפעמים את הדבר הלא נכון, וזה לא טריוויאלי לדעת להבדיל ביניהם.

כמובן שאותם אנשים שמתנגדים לקהילה הזאת או לתביעותיה הפוליטיות, יכולים לבחור עם מי מהנ"ל הם מתמודדים. בפוליטיקה, כולם נוהגים לבחור את ה"נציגים" הנוחים להם של "המחנה השני" ולמקד את הזרקור על האנשים והטיעונים שהכי קל להתמודד נגדם.

למתנגדים, יהיה נוח לנופף במשורר או האקדמאי הזועם שכבר קצר שורת הצלחות לקהילתו ולעצמו אך למרות זאת נתקע בעמדת הקורבן הנצחי במקום להפנות את ההון שצבר לבנייה והעצמה. במיוחד אם מה שהוא אומר נחשב למטופש ומעצבן. למתנגדים יהיה גם נוח לנופף בייאוש, האלימות והעילגות של אלה ששקעו לתחתית שממנה קשה להתרומם וישמחו להביא כדוגמא נגדית את חבריהם שכן התחילו להתרומם מעט ודחו את הפוליטיקה כדי לרכז אנרגיות בשיפור מצבם האישי, או בכאלה שהצליחו בחיים – וגם השיגו הישגים לקהילתם – ע"י קבלה של כללי המשחק של ההגמוניה.

קבוצה גדולה וחזקה יותר יכולה לצייר את מתנגדיה באופן שטחי, מאיים ומטופש באמצעות בחירת דמויות וטענות מסויימות והתעלמות מאחרות בקלות רבה. וזוהי אסטרטגיה אפקטיבית מאוד לא רק משום שהיא פוגעת תדמיתית בקבוצה שאתה מתמודדים אלא גם משום שהיא מגבירה את המתחים הפנימיים בה ופוגעת ביכולתם של הגורמים השונים בה, שנמצאים במקומות שונים ובשלבים שונים, לשתף פעולה.

יש הרבה דוגמאות שכולנו מכירים, לכל אחד מסוגי האנשים ומהשלבים שהם נמצאים בהם. לא צריך להרחיק לארה"ב. אפשר להתחיל מתולדות הציונות ולשאול מדוע דווקא הרצל, העורך הווינאי המפורסם, שמצבו האישי והפוליטי היה טוב מזה של רוב היהודים (אם לא בני האדם בכלל) בעולם, חש עצמו נעלב ע"י האנטישמיות של סביבתו, אולי הנאורה ביותר באירופה באותו זמן, עד כדי כך שבחר להוביל את התנועה הציונית. כאן, אני מעדיף להשאיר זאת כמודל מופשט, ומזמין את הקורא/ת לנסות להציב בו אנשים ומצבים מוכרים לו/ה.

למה דווקא הוא בחר להיאבק עבור העם היהודי? תיאודור הרצל

כמובן שמודל מורכב הוא נוח פחות לעבודה מאיזו דיכוטומיה פשוטה מהסוג הנפוץ כל כך בפוליטיקה. אבל אפשר להציב דיכוטומיה פשוטה גם כאן: האם אנחנו חושבים שבמקרה בו אנחנו דנים יש אי צדק, ולו בצורת אבני דומינו שממשיכות ליפול בשל עוולות היסטוריות שכבר לא מתקיימות? אם כן, צריך לתקן זאת גם אם כל מני צורות התמודדות עם אותו אי צדק לא מוצאות חן בעינינו וגם אם אנחנו לא בהכרח מזדהים עם האופנים המוצעים לתקן את הדרוש תיקון. אם אנחנו חושבים שאין אי צדק כזה, יהיה נחמד אם טענותינו יסתובבו סביב הטיעונים והאנשים הטובים והמאתגרים ביותר ולא סביב האלימים והמטופשים ביותר שהצלחנו למצוא. אולי זה פחות אפקטיבי, אבל נראה לי ששמירה על תרבות פוליטית סבירה היא רעיון טוב כשלעצמו.

לפרופיל הפייסבוק של שלום בוגוסלבסקי

%d בלוגרים אהבו את זה: