פרשת זיידנשנור: איך עובדים נוכלים ומרגלים

ביום אחד בשנת 1960, נכנס עיתונאי גרמני בשם ברנט אנגלמן למסעדת יוקרה במינכן בכדי לראיין מקור. האיש שישב מולו, גבר גדל-גוף עם שיער שיבה וחיוך קורן, הציג את עצמו כהנס-יואכים זיידנשנור, סוחר נשק בינלאומי ומומחה לסודות האפלים של הענף. בסיום הערב, העיתונאי נשאר עם חשבון אסטרונומי, מידע סנסציוני וגישה לסיפורים מסמרי שיער. זו היתה שיאה של פרשת נוכלות מחוכמת, שהשתרעה בין מינכן למזרח התיכון, וכללה מרגלים שהפכו לרצחניים יותר ויותר, מבריח שרמנטי, לוחמי התנגדות נואשים, עיתונאים שיצרו את הסיפורים שעליהם דיווחו, ומעצבת אופנה יפיפייה אחת. בין כולם עמד נוכל חסר בושה, שנותר על רגליו בעוד חכמים ומנוסים ממנו נופלים שדודים מימינו ומשמאלו. ינשוף היסטורי על הגבול המתעתע בין עסקים, ריגול, נוכלות ופשע. פוסט ראשון בסדרה.

תוצאת תמונה עבור ‪Hans Joachim Seidenschnur‬‏
הנס יואכים זיידנשנור

ביום אחד בשנת 1960, נכנס עיתונאי גרמני בשם ברנט אנגלמן למסעדת יוקרה במינכן בכדי לראיין מקור. האיש שישב מולו, גבר גדל-גוף עם שיער שיבה וחיוך קורן, הציג את עצמו כהנס-יואכים זיידנשנור. זיידנשנור הזדהה כסוחר נשק בינלאומי, מבכירי הענף, והביע נכונות לשתף פעולה עם העיתון דר שפיגל ולחשוף את הסודות האפלים של עמיתיו. עיתונאים, כידוע, נפגשים לעיתים קרובות עם מקורותיהם במסעדות ובבתי קפה, ובמקרה כזה, נהוג שהכתב משלם את החשבון עבור בן שיחו ומקבל לאחר מכן שיפוי ממערכת העיתון. כשהמלצר הגיע עם התפריטים, אנגלמן קיבל לפתע שיחת טלפון. הוא התנצל, עזב, וביקש מזיידנשנור "לבחור את המנות". כעבור מספר דקות, חזר ולא האמין למראה עיניו. הוא ראה שולחן עמוס לעייפה במטעמים נדירים, לרבות לובסטרים, בשרים משובחים, קינוחים ברמת מישלן ובקבוקי יין בשווי כולל של אלפי מרקים גרמניים. זיידנשנור דיבר, סיפר, אכל, שתה ונהנה מול עיניו הנדהמות של הכתב – שנאלץ להביא, אבל וחפוי ראש, את החשבון למחלקת הכספים של העיתון. הכסף הוחזר לו רק אחרי ויכוחים עזים שנמשכו מספר חודשים. מאז, כתב אנגלמן בספרו, החשבון המדובר מוסגר בזהב ונותר תלוי על קיר מחלקת הכספים, למען יראו וייראו. ובכל זאת, מעז יצא מתוק: זיידנשנור ואנגלמן התחילו לשתף פעולה. סוחר הנשק שפע מידע כמו פרה חולבת באביב, והזרים מודיעין שאיפשר לעיתונאי להפיק סדרת כתבות סנסציוניות, ספר שתורגם למספר שפות ואפילו תוכניות טלוויזיה.

היתה רק בעיה אחת בכל הסיפור: זיידנשנור לא מכר מעודו אפילו אקדח אחד. הוא לא היה באמת סוחר נשק, אבל איכשהו, גרם לכל העולם להאמין שהוא כזה. הנוכל הזה לא רק סובב רבים וטובים על אצבעו, אלא עמד במרכזה של סערה שעירבה בתוכה שירותי ביון, מתנקשים, נאצים לשעבר וסתם מבריחים קשוחים. אנשים נפלו שדודים כמו זבובים מכל צדדיו של זיידנשנור, אבל הוא איכשהו נותר לעמוד על רגליו. מסמכים נדירים שהשגתי בארכיונים בגרמניה, במסגרת מחקר רחב יותר שאני עורך על סוחרי נשק ומרגלים נאצים בראשית המלחמה הקרה, חושפים את הסיפור, ופותחים לנו צוהר מרתק למנגנון שמאחורי פרשיות נוכלות והונאה. מימרה ידועה גורסת כי אי אפשר לרמות את כולם, כל הזמן. סיפורו של זיידנשנור מוכיח שהדבר נכון, אבל בסייגים: לרבות את רוב האנשים, רוב הזמן, ככל הנראה אפשר גם אפשר.

תוצאת תמונה עבור ‪Bernt Engelmann‬‏
חשבון מנופח וסיפורים סנסציוניים – ברנט אנגלמן

הסיפור שלנו מתחיל במאי 1945, סוף מלחמת העולם השנייה. גרמניה המוכה והמובסת נכנעת ללא תנאי לבריטניה, ארצות הברית וברית המועצות, נכבשת ומחולקת בין מזרח ומערב. עם הכניעה, מיליוני החיילים, הטייסים והמלחים נאלצו להסגיר את עצמם, ורובם נכלאו במחנות שבויים, לתקופות שנמשכו בין חודשים ספורים ועד שנים. עם זאת, במחנות היה סוד ידוע: מי שהצליח להוכיח רקורד אנטי-נאצי, זכה לפעמים להטבות משוביו ובדרך כלל גם לשחרור מוקדם.

על רקע זה, התיק שנח על שולחנו של מפקד מחנה שבויים בריטי מסויים היה חריג ואף הלהיב את הדמיון. חייל וורמאכט שבוי מסר עדות מטלטלת על סיפור חייו, וזו הפכה אותו מיד לחביבם של השומרים הבריטים. הקצין הלה, סגן בדרגתו, היה גיבור מלחמה גרמני שאף זכה לעיטור הגבוה של צלב הברזל. אולם בשל השקפותיו האנטי-נאציות הצטרף לתנועת ההתנגדות הגרמנית, המחתרת החשאית שפעלה ברייך השלישי, והיה ממתכנני ומארגני הקשר נגד היטלר, מקורבם ואיש סודם של מנהיגי המחתרת קלאוס פון שטאופנברג וקארל פרידריך גרדלר. לאחר הקשר התגלה, וכעונש על "בגידתו" הורד מניה וביה לדרגת טוראי. הבריטים התרשמו מגיבור ההתנגדות, אחד סגן ד"ר הנס-יואכים זיידנשנור, והפכו אותו לסוג של מאכער במחנה. משם, החליק מעדנות לחיים האזרחיים, והתמנה לראש בית דין לדה-נאציפיקציה, ועדות אזרחיות שנועדו להעניש את אלו ששיתפו פעולה עם המשטר הקודם. עם הסיפור הזה היתה בעיה: כל מילה בו היתה שקר מההתחלה ועד הסוף – החל מהתואר האקדמי המזוייף, המשך בצלב הברזל שלא היה ולא נברא, וכלה בשיתוף הפעולה עם תנועת ההתנגדות הגרמנית. למעשה, זיידנשנור נותר במשך כל הקריירה הצבאית המפוארת שלו בדרגת טוראי, בילה את רוב המלחמה בזיוף אישורי חופשה ותלושי ארוחות, והכיר מקרוב את מכמניהם של בתי הכלא הצבאיים.

תוצאת תמונה עבור ‪20 July 1944‬‏
זיידנשנור טען למעורבות – הבונקר ההרוס של היטלר לאחר ניסיון ההתנקשות ב-20 ביולי 1944

בסוף שנות החמישים, לאחר שריצה מספר שנות מאסר בעוון שחיתות, גילה זיידנשנור את העולם המופלא של סחר הנשק הבינלאומי. ביחד עם שותף, הצליח ליצור קשר עם חברות נשק בלגיות, ולהרשים אותן באמצעות "קשריו" עם בכירי הרפובליקה הפדרלית של גרמניה, לרבות שר האוצר האגדי לודוויג ארהארד. בכירי המדינה הנ"ל, כמובן, לא שמעו על קיומו של זיידנשנור מעולם, אולם האופן שבו הזכיר אותם "כבדרך אגב" הציתה את דמיונם של בני שיחו. כך, הוא הקים את "לשכת הקישור הגרמנית לתעשיית הנשק הבלגית", וסחט מתעשייני הנשק של בריסל עמלות, הוצאות נסיעה, כרטיסי טיסה במחלקות ראשונות וחדרים במלונות היוקרתיים ביותר. אלו סייעו לזיינדנשנור להכיר אנשים חשובים נוספים בענף, ואת כל שנת 1957 הוא בילה בפגישות בברים ובמסעדות יוקרה. כמובן, בכל מקום הציג את עצמו כסוכן המוסמך היחיד של חברות הנשק הבלגיות בגרמניה. כאן התגלתה שיטת הנוכלות היעילה ביותר של זיידנשנור: הוא לא הביא לשולחיו הבלגיים אפילו עסקה אחת, אבל יצר הרבה מאד "רעש": מבול של מכתבים, הצעות ורעיונות לעסקאות נשק באנגולה, אפריקה והמזרח התיכון. זהו טריק שמוכר לכל אחד ששירת בצה"ל, ועשה אי פעם עבודות רס"ר: תתבטל אך תעמיד פנים שאתה עסוק.

בסופו של דבר, זיידנשנור נזרק מתפקיד ה"סוכן" בעקבות התערבות של שירות הביון הבלגי, שגילה את העבר הפלילי שלו. הבלגים אף דרשו ממנו להפסיק להזכיר אותם בהתכתבויותיו. זיידנשנור, כמובן, התעלם מהם באלגנטיות, משך ומרח את התביעות המשפטיות שהוגשו נגדו, המשיך להציג את עצמו כסוכן שלהם וכך השיג קשרים נוספים בענף.

במקביל, תכנן זיידנשנור לגרוף את הקופה הגדולה בזירה אחרת לחלוטין – העולם המסוכן, הרווחי והמתעתע של סחר הנשק הצפון אפריקאי. באותן שנים, המחתרת האלג'יראית ניהלה מלחמה פראית כנגד השלטון הקולוניאלי הצרפתי, במטרה להקים מדינה אלג'יראית עצמאית. לוחמי הגרילה והטרוריסטים האלג'יראים היו זקוקים, כמובן, לנשק, שאותו ניסו לרכוש ממקורות שונים ומגוונים, בעיקר מעודפי מלחמת העולם השנייה. בשנים הראשונות למרד, הם עדיין לא נהנו מתמיכה ממשית של הגוש המזרחי, ואפילו גמאל עבד אל-נאצר, שליטה הכריזמטי של מצרים, הילל אותם אך לא מיהר לחמשם. כדי לעקוף את המצור הצרפתי, נעזרו האלג'יראים, בין היתר, בסוחרי נשק גרמנים. חלק מאותם סוחרים היו נאצים מושבעים, פושעי מלחמה ורוצחי המונים מבוקשים שהסתתרו בסוריה, מצרים ומדינות ערביות אחרות (ביניהם היה גם עוזרו של אייכמן, אלויס ברונר, פרשה שנדבר עליה באחד מהפוסטים העתידיים). סוחרים אחרים היו פשוט אופרטוניסטים חמדנים ללא כיוון אידיאולוגי. הסוחרים הללו, ביחד ולחוד, חיברו את האלג'יראים למאגרים של עודפי נשק גרמניים, צ'כיים וסובייטיים שנשארו כאבן שאין לה הופכין מאז מלחמת העולם השנייה. חוקי סחר הנשק במערב גרמניה היו מקלים יחסית, לפחות עד 1961, ושוטטו בה "סטודנטים" אלגי'ראים רבים ששימשו כסוכנים ואנשי קישור בין הסוחרים למחתרת.

תוצאת תמונה עבור ‪FLN‬‏
רכשו נשק ממקורות שונים – החזית האלג'יראית לשחרור לאומי (FLN)

כאן נכנס לתמונה שחקן חדש, שימלא תפקיד מסוכן והרה גורל בקריירת הנוכלות של זיידנשנור. גיאורג פוכרט, שנודע בקרב חבריו ומוקיריו כ"קפטן מוריס", היה יורד ים מושבע, מבריח קשוח ושרמנטי (לבתו היחידה קרא על שם הים, מרינה). במשך זמן רב חי על סירה ליד חופי טנג'יר, וניהל עסקים רווחיים של הברחת סיגריות. בהדרגה, התחיל "להסתבך" עם השלטונות הצרפתיים, וגילה סימפטיה אידיאולוגית הולכת וגוברת ללוחמי השחרור הערבים. לאחר שיצר קשר עם הנהגת ה-FLN, נשלח פוכרט לגרמניה כדי לנהל את כל סחר הנשק של המחתרת, להתמקח עם הסוחרים השונים ולהוריד את מחיריהם. כקניין הראשי של ה-FLN באירופה, היו לו שאיפות גדולה אינסופיות. לאחר העצמאות, הוא תכנן לבקש אזרחות אלג'יראית ופיקוד על הצי של המדינה העצמאית. באלג'יריה יש לו מעריצים עד עצם היום הזה.

תוצאת תמונה עבור ‪Georg Puchert‬‏
מבריח קשוח ושרמנטי: גיאורג פוכרט, "קפטן מוריס"

הנס-יואכים זיידנשנור הצליח, איכשהו, להידחף לתוך התמונה המסובכת הזאת. מאז ומעולם חלם להיכנס למכרה הזהב של סחר הנשק האלג'יראי. בניגוד לסוחרי הנשק ותיקי הס"ס והגסטפו, לא היו לו קשרים בגוש המזרחי או גישה לעודפי שלל צ'כיים וסובייטיים. למעשה, לא היה לו כלום להציע. אולם בתעוזה אופיינית, הוא יצר קשר עם פוכרט והציג את עצמו כמומחה לשוק הנשק הסקנדינבי. הוא הבטיח לתווך בינו לבין סוחר נשק נורווגי חשוב, וכך להבריח כמויות גדולות של TNT לאלג'יראים דרך מרוקו. הן הנורווגי והן פוכרט האמינו, משום מה, שהם צריכים את זיידנשנור, ה"מומחה לסחר הנשק", כחוליית ביניים. והדברים עבדו, לפחות לזמן מה.

עד שהם הפסיקו לעבוד. בימים הבאים, נרקמו פרשיות רומנטיות חשודות, מעצבת אופנה מצודדת נכנסה לתמונה, ומכוניות התחילו להתפוצץ.

המשך יבוא.

עלייה לקברי רשעים: טיול אפל למזרח אירופה

בערים העתיקות של מזרח אירופה, האבנים לוחשות סיפורים. בין סמטאות אבן, צריחי כנסיות ושדרות מוצלות בעצים, עלילות משונות וסודות אפלים מחכים למי שיצליח לפענח אותם. הקרמלין במוסקבה, כיכר השוק והגרדום, עם סיפורים מסמרי שיער על טרוריסטים וסוכני חרש; כמה מהטיפוסים המפוקפקים ביותר במילניום האחרון, שטמונים בהיכלות פאר או בקברים בודדים בערבה; מכשפות, פושעים ומזימות רצח בהרי הקרפטים, קייב ולבוב; פרטיזנים, מתנקשים ורודנים צמאי דם בדרכים העתיקות של מזרח אירופה, בואכה האגמים המאזוריים וגבולות פולין וליטא.

ואנחנו, צוות של היסטוריונים ומדריכים, יגאל ליברנט, שלום בוגוסלבסקי, יעקב לופט ואנוכי, החלטנו שיותר מדי אנשים נוסעים למזרח אירופה כדי לעלות לקברי צדיקים, אבל אף אחד כמעט לא עולה לקברי רשעים.

בטיול הבוטיק שלנו, תכירו לעומק את מוסקבה, קייב, לבוב וערים מרתקות אחרות, בנוסף לנופים עוצרי נשימה בהרי הקרפטים האוקראינים. נעבור בשלוש מדינות, רוסיה, אוקראינה ופולין: נבקר בהיכלותיו המפוארים של הקרמלין, ונכיר גם את חיטרובקה, שכונת הפשע והרשע של המאה ה-19. בקייב, נגלה את סיפורה של הנסיכה אולגה ששימשה השראה לסרסיי מסדרת "משחקי הכס", נפגוש את הקוזאקים ואולי אפילו נצליב עמם חרבות. בהרים נתחקה אחרי שודד הדרכים האוקראיני שהיה חברו הטוב של צדיק חסידי מפורסם.

בלבוב, העיר המעטירה של גליציה, נתהה מי רצח את רב העיר ובתו הקטנה, ואחרי שנפתור את התעלומה- נצא לסיור קולינרי בקרייה שהיתה בירת המטעמים של מרכז אירופה. ולבסוף, בפולין – נלך בעקבות מתנקשי המחתרת, נשחזר את רצח מפקד הגסטפו בוורשה, נבקר בבונקר של היטלר באזור האגמים וננסה לפתור את החידה של האוצר הנאצי שאבד ביערות.

הקבוצה הראשונה תצא לדרך ב-25 באוגוסט 2019, למשך 11 ימים. המחיר? יפתיע אתכם, ויש לנו הנחות מיוחדות לסטודנטים ולמקדימים להירשם. פרטים והרשמה בקישור המצורף. מספר המקומות מוגבל.

האיש במצודה הרמה: כיצד שמרן הופך למהפכן?

ב-3 בפברואר 1945, עמד אריסטוקרט גרמני על דוכן הנאשמים בבית הדין העממי הנאצי. הרוזן אוולד פון קלייסט-שמנצין, שנידון למוות ונתלה על בגידה במולדת הגרמנית, היה אדם מורכב ורב סתירות. שמרן שונא דמוקרטיה, ששפך אש וגופרית נגד הליברליזם והסוציאליזם, ובכל זאת הסכים לשתף פעולה עם סוציאליסטים וקומוניסטים במסגרת המאבק בהיטלר. פטריארך שקידש את המשפחה מעל הכל, אך הסכים להקריב את בנו כמתנקש-מתאבד נגד הפיהרר. אדם שהעריץ כל חייו את האצולה המסורתית, המדינה, הכנסייה והצבא, ובכל זאת זרק את כל אלו מאחורי גוו, כשהיה ברור לו שהפכו לכלים בשרות אויבי האל. בעתיד, כך הפטיר בזעם, יאמרו הבריות: "חסר אופי כמו עובד ציבור גרמני, חסר אלוהים כמו כומר פרוטסטנטי, וחסר כבוד כמו קצין פרוסי." כיצד שמרן הופך למהפכן, ומה למעשה ההבדל בין השניים? ינשוף היסטורי מספר על האיש במצודה הרמה, שמצא את מפלטו ב"כל הברכיים אשר לא כרעו לבעל, וכל הפה אשר לא נשק לו."

הרוזן אוולד פון קלייסט-שמנצין

ב-3 בפברואר 1945, עמד אריסטוקרט גרמני על דוכן הנאשמים בבית הדין העממי הנאצי. אין אנו יודעים מה חשב הרוזן אוולד פון קלייסט-שמנצין במהלך הדיון, אך העדויות מאפשרות לנו לשחזר את הרגעים הדרמטיים ביותר. מחד הנאשם, אציל, בעל אדמות ופוליטיקאי שמרן שהואשם ב"בגידה במולדת", "פשעים נגד המדינה" ושותפות בניסיון ההתנקשות בהיטלר, ומאידך השופט – ד"ר רולנד פרייזלר, עטוי בגלימתו הארגמנית, כובע רשמי על ראשו, אוזניו הבשרניות מזדקרות ופניו סמוקים מזעם. כשפרייזלר, רגע לפני הסוף, שאל את קלייסט בזעם האם הוא באמת בגד במדינה, כאשר החליט להצטרף לתנועת ההתנגדות הגרמנית ולקשר לרצוח את היטלר, ענה לו הרוזן בשלווה:

כן, בגדתי במולדת, מאז ינואר 1933, תמיד ובכל האמצעים. מעולם לא הסתרתי את מאבקי נגד היטלר והנאציזם. אני רואה במאבק זה דבר אלוהים – אלוהים בלבד יהיה שופטי.

תוצאת תמונה עבור ‪Ronald Freisler‬‏
אלוהים בלבד יהיה שופטי: ד"ר רולנד פרייזלר, נשיא בית הדין העממי הנאצי, על כס המשפט

קלייסט היה אדם מלא סתירות: שמרן גרמני מושבע, איש הימין המלוכני בתקופת רפובליקת ויימאר, ששפך אש וגופרית על הסוציאליזם, הליברליזם והדמוקרטיה. למעשה, הוא אפילו ביקר את הקיסרות הגרמנית, מפני שהיתה ליברלית מדי לטעמו. ובכל זאת, בניגוד לשמרנים רבים אחרים, התנגד גם לנאצים מהרגע הראשון, וראה בהם איום גדול יותר מהשמאל המרקסיסטי; איום גדול עד כדי כך, שהיה מוכן לשתף פעולה אפילו עם סוציאליסטים ועם קומוניסטים במלחמת הקודש נגד היטלר. קלייסט היה גם פטריוט, אדם שהאמין במוסדות מסורתיים מבוססים כמו המדינה, הכנסייה ומעמד האצולה, ובכל זאת היה מוכן לזרוק לארבע רוחות השמיים את כל אלו, לטובת המאבק במשטר שנראה לו שטני. הוא נשא ונתן עם הבריטים על שיתוף פעולה עם תנועת ההתנגדות הגרמנית אפילו במהלך המלחמה, ואף עודד את בנו בהתלהבות לשמש כמחבל מתאבד ולפוצץ את עצמו על אדולף היטלר. קלייסט מעניין, מפני שהוא דוגמא לשמרן קיצוני שהופך, כמעט בן לילה, למהפכן קיצוני לא פחות. הדבר עשוי להעלות שאלות מעניינות למדי, ואף לסבך מושגים בסיסיים או "שמרנות", "מהפכנות" ו"רדיקליזם".

בול לזכר ההתנגדות הגרמנית להיטלר

חשבתי על הדוגמא של קלייסט לאחרונה, כאשר שמעתי את הרצאתו המאלפת של אסף שגיב, העורך הראשי של הוצאת שלם והוגה שמרן בזכות עצמו. אסף דיבר על השאלה, "מהי שמרנות". לדבריו, שמרנות נבדלת משורה ארוכה של אידיאולוגיות נושקות כגון אורתודוקסיה, פופוליזם ימני, ליברליזם קלאסי וריאקציונריות. ההבדל בין כל אלו לבין שמרנים, הוא שאורתודוקסים, פופוליסטים, ליברלים קלאסיים וריקאקציונרים מקדשים מוסדות ורעיונות ספציפיים בפני עצמם. האורתודוקס, אם הוא נוצרי, רואה בכנסייה את האמת המוחלטת, הפופוליסט (ובאופן קיצוני בהרבה, הפשיסט) – בעם, במולדת ובקבוצה האתנית, הליברל הקלאסי – בזכויות האדם, והריאקציונר – באותם מוסדות ישנים שאבדו בחלוף הזמן.

השמרן, לעומתם, יכול להוקיר, לאהוב ולתמוך בכל אלו, ושמרנים שונים נותנים דגש נבדל על חלק מהמוסדות והרעיונות הללו, בהתאם לטעמם, אולם לרוב הם אינם מקדשים אותם בפני עצמם. השמרן אוהב מוסדות מבוססים, מפני שהוא חושד באופן אינהרנטי בכוחו של הרציונל האנושי לבצע רפורמות ושינויים בלי להזיק. הוא מכיר בצורך של החברה האנושית להשתנות, אך מעדיף שהשינוי יהיה הדרגתי, איטי ולא מוכוון על ידי המדינה והשלטון. הפסימיות הבסיסית הזאת מלווה ביראת כבוד כלפי הדורות הקודמים והשגיהם. הקהילה האנושית, כדבריו של אדמונד ברק, מורכבת מהדורות הקודמים, הדורות הנוכחיים ואלו העתידים להיוולד. הפרגמטיזם השמרני מכתיב התחשבות לא רק בהווה, אלא גם בדורות עברו ובהשלכות על העתיד. אבל יראת הכבוד של השמרן למוסדות המבטאים את הישגי העבר – כנסייה, מדינה, אריסטוקרטיה – לעולם אינה מוחלטת. הוא מוקיר אותם רק כל עוד הם ממלאים את מטרתם המקורית.

הרוזן אוולד פון קלייסט-שמנצין, אחד מהפוליטיקאים השמרנים המובילים בגרמניה שלפני היטלר, לא תאם לחלוטין להגדרתו של שגיב. היה בו גם משהו מהריאקציונר, שתיעב תמיד את המשטר שבו חי, וערג לתור זהב אבוד של מדינה, אצולה וכנסייה בעבר הרחוק. הוא היה גם אורתודוקס, במובן שאדיקותו הדתית לא ידעה פשרות. בעיניו, והוא כתב זאת שוב ושוב, שמרנות פירושה אחד – ציות לישו, לתורת הנצרות ולדבר אלוהים. ההתנגדות שלו להיטלר נבעה מכך שזה ייצג בעיניו פאגניזם שטני.

בעיני קלייסט, הוא ייצג פגניזם שטני: אדולף היטלר

בעיניו של קלייסט, למוסדות המסורתיים היתה חשיבות רבה, אך רק כל עוד הם מבטאים את האידיאל הדתי. לאצולה הגרמנית, שאליה היה שייך, נודע לשיטתו תפקיד מרכזי בשירות האומה והאל. אציל שיש לו רכוש קרקעי מייצג קשר לאדמה, למולדת, לטבע ולערכים מסורתיים. הכנסייה הפרוסטסטנטית, שקלייסט נמנה על מאמיניה האדוקים, מתווכת את דברי ישו לעם. המדינה והמשפחה מבטיחות יציבות, המשכיות וחיבור לעבר. הצבא מבטא גאווה, תפארת ומורשת, מעבר לחובתו להגן על העם והמדינה. אולם בשנת 1933, קלייסט נקלע למשבר קיומי, כאשר כל המוסדות שאהב והעריץ קרסו אחד אחד והתמסרו לפיתוי הנאצי. האצילים, ברובם, נהרו לחצרו של היטלר. כשקלייסט סירב בתוקף להניף את דגל צלב הקרס מעל טירתו, הוא היה כמעט היחידי. הכנסייה, אפילו חלקיה היותר דיסידנטיים, פחות או יותר הלכה בתלם. הצבא והפקידות הממשלתית הפכו לכלי משחית בידיו של העריץ.

תגובתו של קלייסט, השמרן המושבע, היתה רדיקלית. לפני שהיטלר עלה לשלטון, הוא ניסה לשכנע את מפלגתו השמרנית לגייס את בעלי בריתה בצבא ולהתנגד לנאצים בכוח הנשק. בעיניו, לא היה ערך לפרוצדורה הדמוקרטית גם בימים כתיקונם, ובוודאי לא כאשר היא מעלה את היטלר וחבר מרעיו לשלטון. לאחר עליית הנאצים, נטש בזעם את המפלגה השמרנית-לאומנית, והכריז על גט כריתות לכל המוסדות שהכיר ואהב. וכך אמר במיאוס על חבריו לשעבר:

בעתיד יאמרו הבריות, דרך משל: חסר אופי כמו עובד ציבור גרמני, חסר אלוהים כמו כומר פרוטסטנטי, וחסר כבוד כמו קצין פרוסי.

קלייסט לא נטש את רעיונותיו האריסטוקרטיים על הדת והאצולה, אלא רק את המוסדות שייצגו אותם בעבר. אם האצולה האריסטוקרטית-תורשתית כשלה, הרי שהאצולה החדשה היא המיעוט הקטן שמתנגד להיטלר, לרבות הסוציאליסטים והדמוקרטים שקלייסט עצמו תיעב בעבר. את לוחמי ההתנגדות, האצולה החדשה, הגדיר קלייסט ברוח מלכים א', י"ט 18:

והשארתי בישראל, שבעת אלפים:  כל-הברכיים, אשר לא-כרעו לבעל, וכל-הפה, אשר לא-נשק לו.

תוצאת תמונה עבור ‪Elijah and the baal prophets‬‏
כל הברכיים אשר לא כרעו לבעל: אליהו מול נביאי השקר

באותה מידה, אם המדינה מועלת בתפקידה והופכת לכלי שרת בידי המפלגה הנאצית, אז מותר לבגוד בה ולשתף פעולה עם אויביה. אם הכנסייה הפרוטסטנטית לא ממלאת את חובתה, וכבר לא מייצגת את דבר אלוהים, הרי שלוחם ההתנגדות הבודד חייב להירתם למשימה ולשרת את האל באופן אישי נגד הוראות הכנסייה. אפילו המשפחה, שהיתה יקרה מאד לליבו של קלייסט, כפופה למאבק האלוהי. כמו אברהם בעקדה (סיפור שקלייסט הכיר היטב), הרוזן היה מוכן להקריב אפילו את בנו שלו, ואת עצמו, למען המטרה.

תוצאת תמונה עבור ‪Ewald Heinrich von Kleist‬‏
סגן אוולד היינריך פון קלייסט: בעידודו של אביו, הוא היה מוכן לרצוח את היטלר כמחבל מתאבד. בניגוד לאביו, קלייסט הצעיר הצליח לשרוד את המלחמה, אחד הבודדים מבין אנשי תנועת ההתנגדות הגרמנית שנותרו בחיים בכדי לספר את הסיפור.

לאור סיפורו של קלייסט, אלו שאלות שהייתי רוצה להעלות לדיון: האם ההבדל בין שמרנות לבין רדיקליזם מהפכני, הוא אך ורק קיומו של מצב חירום? אם, כאשר נוגעים בערכים שעומדים בציפור נפשו של השמרן, הוא מוכן להקריב את כל המוסדות שקידש בעבר, האם ההבדל בינו לבין הרדיקל הוא בסך הכל הבדל של נסיבות? ואולי קלייסט, ואחרים שהלכו בעקבותיו לתנועת ההתנגדות, בעצם לא היו שמרנים כלל?

מלחמת העתיד: נבואת האימים המדוייקת של איוון בלוך

היה וחשקה נפשכם להיכנס למועדון של קצינים בכירים ברבע האחרון של המאה התשע עשרה, הייתם בוודאי נתקלים, בין כורסאות הקטיפה לאח המבוערת, גם בכתבי עת דחוסים על טקטיקה ואסטרטגיה, פרי עטם של מיטב הגנרלים והמומחים בתקופה. מי היה מאמין, שאותו קאדר מקצועני ובטוח בעצמו נכשל בחיזוי האסון של מלחמת העולם הראשונה, ואף השלה עצמו שתסתיים בהכרעה מהירה ונוחה? למעשה, דווקא היה מי שחזה, וכולם לעגו לו. איוון בלוך, בנקאי פולני ממוצא יהודי, ניבא באופן מחריד את מלחמת החפירות של 1914 על כל זוועותיה והשלכותיה ההרסניות. מדוע בזו אנשי הצבא לניתוח הכלכלי שלו, "חישובי החישובים של התיאורטיקאי הנבער הזה", ומה אפשר להסיק מכך על כוחם של החובבנים? ינשוף היסטורי מסביר.

Bloch-future-of-war

אם הייתם נכנסים למועדון של קצינים בכירים ברבע האחרון של המאה התשע עשרה, בברלין המעטירה, לונדון המלכותית, פריז האלגנטית או אפילו סנט פטרסבורג, סביר שעל כמה וכמה מהשולחנות, בין כורסאות הקטיפה לאח המבוערת, הייתם מוצאים גם כתבי עת צבאיים מקצועיים. אלו, שנכתבו לקהל של קצינים וחובבי צבא, היו בדרך כלל במה לחיבורים בענייני טקטיקה, מבצעים ואסטרטגיה. הייתם יכולים לקרוא בהם על התקפות רגלים, עולם הארטילריה המתפתח, וניתוח של קרבות ומלחמות עבר. הכותבים שפרסמו בבמות האלה היו סוג של מועדון סגור, לרוב של קצינים בשירות פעיל או מילואים, באופן טיפוסי גברים מכסיפי שיער עם שפמים מטופחים ופאות לחיים עשירות. חלק מהם כתבו רק לקהל מקצועי צר. אחרים, כמו קולמר פון דר גולץ או אלברט פון בוגוסלבסקי, פרסמו ספרים פופולריים שנרכשו ונקראו בידי קהל רחב יותר, ועוררו סנסציה ציבורית בעיתונות התקופה. אחדים פנו להדריך צבאות זרים, והרביצו את תורתם בפני קצינים טורקים, יפנים ומאוחר יותר גם סינים, תהליך שהפיץ את המחשבה הצבאית המערבית גם בארצות הללו. הם, כמובן, קראו את את אלו, והתווכחו זה עם זה מעל במות כתבי העת. חלקם היו דוגמטיים ושטחיים, אחרים – מעמיקים ומתוחכמים, אבל כמו כל חוג מקצועי – היו להם נקודות עיוורון. והדבר האחרון שהם אהבו, זה אאוטסיידרים חצופים שהכריחו אותם לדון בהן ברבים.

Bloch-Kazino

מועדון קצינים קיסרי בגיסן, גרמניה

בשנת 1898, פרץ חוצן מוחלט את דלתות הפלדה של המועדון המהודר, ועורר בו בוקה ומבולקה. איוון בלוך היה בנקאי פולני ממוצא יהודי, שצבר לעצמו הון עתק בהשקעות חכמות במסילות ברזל. פציפיסט בהשקפותיו, בלוך תיעב את המלחמה. אך בניגוד לאנשי שמאל רבים באקדמיה המודרנית, לא הסיק מכך שאין ללמוד ולהתעמק בתחום המלוכלכך של לימודי ביטחון והיסטוריה צבאית, אלא בדיוק להיפך. בלוך רצה להתמחות במלחמה יותר מהגנרלים, לא כדי לקדם אותה, אלא כדי למנוע אותה.

האאוטסיידר המשולש הזה – גם פולני, גם יהודי במוצאו וגם פציפיסט – פרסם שנתיים לפני מפנה המאה את מלחמת העתיד, שישה כרכים עמוסים בתרשימים, טבלאות וניתוח היסטורי, כלכלי וטכנולוגי מדויק. במרכז הניתוח של בלוך, ששילב ידע צבאי וטכנולוגי עם מומחיותו הפיננסית, עמדה אחת הבעיות הקשות ביותר שהטרידו אנשי צבא במאה ה-19: עלייתו של כוח האש. כבר במלחמת האזרחים האמריקאית, הופיעו רובים נטעני בריח, שנכנסו לשימוש נרחב במלחמת פרוסיה-צרפת (1871) ובמלחמת רוסיה-טורקיה (1877-1878). כדור המינייה אפשר ירי מדוייק יותר. אבק השריפה המודרני העלים משדה הקרב את ענני העשן השחור, הגביר את הראות וכפועל יוצא מכך גם את הדיוק של הארטילריה. מאוחר יותר הופיעו גם בולמי הרתע, המקלעים ומכונות הירייה. כל אלו הכפילו ואף שילשו את הטווח והדיוק של האש, התפתחות שהועילה לצד המגן הרבה יותר מאשר לצד המתקיף. פגיעתו של כוח האש, הרי, מסוכנת יותר למתקיף המסתער מאשר למגן הנייח והמחופר. הכתובת היתה על הקיר עוד ממלחמת קרים, וסימני האזהרה המשיכו להצטבר במלחמת האזרחים האמריקאית ומלחמת רוסיה-טורקיה. כל המלחמות הללו סיפקו דוגמאות למכביר, כיצד כוח מסתער, נחוש ככל שיהיה, נקטל ונטבח מול אש אינטנסיבית של מגן מבוצר.

Bloch-IVan

איוון בלוך

טענתו המרכזית של בלוך היתה, כי עוצמת האש של ההגנה תהפוך את מלחמת העתיד לסיוט שונה בתכלית מתכנוניהם המדוייקים והמדוקדקים של הגנרלים בכל הצבאות. התפיסה הצבאית המקובלת בשלהי המאה ה-19, שהושפעה מהמחשבה הצבאית הגרמנית מבית מדרשו של קלאוזביץ, גרסה כי ההכרעה הצבאית היא "מהותה" של המלחמה. כל מערכה צריכה להסתיים מוקדם ככל האפשר, בהשמדה של מרכז הכובד, היינו – הכוח הלוחם של האויב. כדי להגיע להכרעה כזאת, גנרלים למדו לתמרן, להקיף, לנוע במהירות ובמידת האפשר, לכתר את האויב בתנועת מלקחיים. גנרל אלפרד פון שליפן, רמטכ"ל חשוב של הצבא הגרמני בתחילת המאה ה-20 ואדריכל "תוכנית שליפן" המפורסמת, העלה על נס את קרב קאנאי (הניצחון המכריע של חניבעל על הרומאים ב-216 לפנה"ס), וטען שכך צריכה להסתיים כל מערכה שהיא. רס"ן יאקוב מקל, כותב גרמני חשוב שהפך ליועץ בשכר ומייסד הדוקטרינה הצבאית היפנית, טען כי ההסתערות הנחושה במטרה להכריע את היריב היא לב ליבה של המלחמה, ואין לה תחליף. לקראת מלחמת העולם הראשונה, מצביאים מכל הצדדים ניבאו שאף היא תסתיים בהכרעה מהירה, בדיוק כפי שהסתיימו מערכות קודמות.

דעתו של בלוך היתה שונה. "במלחמת העתיד", הוא טען, "תקפא החזית כולה, ותשאיר מדבר של אש בין הצדדים היריבים":

בתחילה יתגבר הטבח לממדים כה נוראים, עד שלא יהיה אפשר להניע את הלוחמים להביא את הקרב לכלל הכרעה… הכל יהיו מחופרים במלחמה הבאה. תהיה זו מלחמה גדולה של חפירות. האת יהיה חיוני לחייל לא פחות מן הרובה… קרבות ימשכו ימים תמימים, ובסופו של דבר, ספק רב אם תתאפשר השגתו של ניצחון מכריע כלשהו.

 (הציטוט מתוך עזר גת, מקורות המחשבה הצבאית המודרנית, תרגום עמנואל לוטם, הוצאת מערכות, 2005, עמ' 288)

הלוחמים, הוסיף בלוך, ימותו בלי לשמוע או לראות דבר, פשוט ייקצרו כמו אלומות חיטה מכל הכיוונים. אי אפשר יהיה לאגף, ושני הצדדים יתחפרו זה מול זה כדי להתגונן מעוצמת האש. עידן הסתערויות הכידונים, כמו גם עידן ההלם של הפרשים, חלף בלי שוב מהעולם. גם יתרון מספרי לא יעזור. בלוך חישב בזהירות את צפיפות האש, סיכויי הפגיעה וחדירת הכדורים, ומצא כי כוח מחופר של מאה איש יוכל לקצור ללא קושי יחידה מסתערת גדולה פי ארבע, ברגע שתחדור לשדה אש ברוחב של 300 יארד. אולם מפני שבחברות המונים תעשייתיות עסקינן, כל צבא יוכל לשפוך כמות בלתי מוגבלת של חיילים במקום אלו שנהרגו, ולכן "מלחמת העתיד" תהפוך למערכת התשה, סיוט מתמשך שאין לו סוף.

Bloch-Plevna

כפי שכתב בלוך, סימני האזהרה לעליית כוח האש ולשינוי במאזן ההגנה-התקפה ניכרו כבר במצור הרוסי על פלוונה בשנת 1878. במהלך המצור, כוח טורקי הצליח להדוף את התוקפים הרוסיים פעם אחרי פעם באבדות כבדות.

כל מי שקורא את השורות האלה, ומכיר את תולדות מלחמת העולם הראשונה, נדהם בוודאי שהן נכתבו ב-1898, כעשור וחצי לפני המלחמה, ולא מיד לאחריה. בגדול, הנבואה של בלוך היתה מדוייקת להפליא, באופן מילולי כמעט. הדברים אמורים לא רק בניתוח הטקטי, אלא בעיקר במומחיות הכלכלית שהביא עמו. הכלכלות האירופיות השונות, כתב בלוך, קשורות זו בזו לבלי הפרד. מלחמת החפירות הסטטית תהפוך לשואב אבק מקולל, שימצוץ מהמדינות השונות את כל משאביהן הכלכליים. בגלל התלות ההדדית בין הכלכלות השונות, הרס וחורבן במדינה אחת ישפיעו גם על כל היתר, לרבות אויבותיה, והרס מערכות ההפצה והשינוע יגרום לנזק ארוך טווח. בסופו של דבר, ניבא בלוך, אלו יביאו לעוני, רעב, חוסר יציבות חברתית ומהפכות שישטפו החוצה את המשטרים הקיימים.

בלוך, כמובן, לא הפריח דברים בעלמא. כבנקאי ומומחה כלכלי, הוא ליווה את טיעוניו בסטטיסטיקות, חישובים ומודלים מפורטים. למעשה, טוען ההיסטוריון עזר גת, מלחמת העתיד, היה אחד מהדוגמאות הראשונות בהיסטוריה המודרנית לחקר ביצועים מדעי. אולם כל אלו, לא הקלו על קבלת דבריו בממסדים הצבאיים השונים. הגנרלים, הרמטכ"לים וחברי המועדון הסגור של כתבי העת המקצועיים, בדרך כלל דחו את ספרו של בלוך בשצף קצף, כקשקושים של חובבן מנותק מהמציאות. נכון, כמעט כל הצבאות הכירו בעלייה של עוצמת האש והודאגו ממנה מאד. אולם ההשערה היתה שהמורל, רוח הלחימה והנחישות יתגברו בסופו של דבר על היתרון החומרי של הטכנולוגיה.

המתכננים הצבאיים הצרפתים בתחילת המאה העשרים, למשל, חשבו שדווקא בגלל העלייה בעוצמת האש, חובה להתקיף בנחישות גדולה אף יותר כדי לנצח במהירות, וזו היתה גם מסקנתם של ראשי הצבא היפני, ששלחו את חייליהם להיקצר בגלים אנושיים מול המקלעים במלחמת רוסיה-יפן של 1904-1905. ובכלל, מה החוצן הזה, היהודי המומר, הבנקאי הסלאבי, מבין באבירות, במורל, ברוח צבאית אמיתית? הוא יכול רק לספור כסף. או כמו שכינה זאת אחד המבקרים, "חישובי החשבונות של התיאורטיקאי הנבער הזה" (גת, מקורות, עמ' 289).

Bloch-machine-gun

במבט לאחור, גם בלוך וגם מבקריו טעו. בלוך, שניבא את העתיד בדיוק מחריד, העריך באופטימיות יתר כי מחירה של המלחמה יהיה כה מזוויע, עד שאיש לא יעז לפתוח בה. האם יבשת שלמה תקפוץ להתאבדות קולקטיבית? האם משטרים יזרקו את עצמם מרצון למערכה ממושכת, מדממת וחסרת תהילה, רק כדי למצוא את עצמם בסופו של יום מרוששים ועל סף מהפכה? אולם במאה ה-19, הן מדינאים והן אנשי צבא ראו במלחמה תופעה בלתי נמנעת, לגיטימית ולפעמים אף מבורכת. הרעיון של מלחמת הכרעה מהירה היה נטוע כל כך בהיגיון הבסיסי שלהם, עד שהעדיפו להתכחש לעובדות, להחליק אותן או להדוף אותן הצידה, כדי לא להתמודד עם הצורך בשינוי מעמיק וכואב בהשקפותיהם הטקטיות. לכן, אנשי הצבא והמקצוענים מכתבי העת הצבאיים לא היו יכולים לקבל את מסקנותיו של בלוך. כפי שעזר גת כותב, הן עוררו "התנגדות נרחבת משום שהשלכותיהן היו בלתי נסבלות, מבחינה פוליטית וצבאית." האסון שפקד את אירופה ב-1914, שורש ראש ולענה שאדי הרעל שלו מפעפעים עד היום, הוא במידה רבה תוצאה של העיוורון הזה.

אלו מסקנות אנחנו יכולים להסיק מנבואת הקסנדרה של בלוך, חזון אימים מדוייק שרוב "אנשי המקצוע" העדיפו להדחיק או להדוף בלעג? מסקנה מתבקשת, אבל לא נכונה, תהיה זלזול קבוע בעמדתם של אנשי מקצוע, וקבלה אוטומטית של אאטוסיידרים וחובבנים. אבל על כל מקרה של בלוך שהביך את המילייה המקצועי, יש עשרה או מאה מקרים של חובבנים שטעו והטעו, אפילו אם צברו פופולריות (וסאגת מתנגדי החיסונים בישראל תוכיח). לעניות דעתי, אפשר וכדאי להסיק שתי מסקנות אחרות.

ראשית כל, אחת הסיבות לזלזול הלא מוצדק של המילייה הצבאי המקצועי במסקנות בלוך, היה התיחום המוגזם בין עולמות ידע שונים. בלוך אולי היה חובבן בתחום הצבאי (אם כי למד והבין אותו ברמה מקצועית ומפורטת להפליא), אולם בו בזמן, הוא היה מומחה בתחום הכלכלי. מלחמה, גם "מוצדקת" וגם "בלתי נמנעת", עולה כסף רב ויש לה השלכות כלכליות מורכבות. לאנשי צבא, שלא אומנו בתחום הכלכלי ולא למדו אותו, יש נטייה להתעסק בתחום הטקטי והאסטרטגי שלהם, ולחשוב שאחרי המלחמה, אזרח מעונב כזה או אחר יפרע את החשבון, או בהתאם למימרה המפורסמת בעברית, "שולמן ישלם". לעיתים קרובות הם לא מבינים, שמהלכים טקטיים ואסטרטגיים שמתעלמים מאילוצים כלכליים עשויים להמיט על הצבא ואף על המדינה אסון והתמוטטות. כך, גרמניה וצרפת סיימו את מלחמת העולם הראשונה על סף חורבן ופשיטת רגל. וראשי הצבא היפני, שבזו ל"זוטות כלכליות", רקמו תוכנית אסטרטגית "מקודשת ובלתי ניתנת לשינוי" בלי שום קשר למשאביה האמיתיים של המדינה. כשאאוטסיידר כמו בלוך, בן בית בתחום הפיננסי, הוכיח את הבעיות הללו במספרים, שחור על גבי לבן, היה קל לאנשי הצבא לפטור את דבריו כ"חישובי חשבונות של תיאורטיקאי נבער" מאשר להתמודד איתם. לכן, אחת המסקנות המרכזיות מהסיפור העצוב הזה, הוא שרצוי לערבב בין תחומי ידע. חברי מילייה מקצועי חייבים לדעת להקשיב למומחים מתחומים אחרים, שמביאים פרספקטיבות אחרות, ולא למצוא מקלט בתגובה הפבלובית הנפוצה של לעג והסתגרות.

לבסוף, אזהרותיו של בלוך נפלו על אוזניים אטומות, מפני שרוב הגנרלים והמדינאים האמינו באמת ובתמים שמלחמה גדולה היא בלתי נמנעת. ואם אין מנוס, הרי שעדיף להילחם מוקדם מאשר מאוחר (אותו היגיון הוביל את היפנים להתקפה הרת האסון על פרל-הרבור ב-1941). ממילא, אם אני חושב שמשהו בלתי נמנע, נוח מאד להתעלם מההשלכות האפשריות שלו. בפועל, יש מעט מאד דברים שמתאימים להגדרה "בלתי נמנע". לרוב, צעדי מדיניות הם בלתי נמנעים, כל עוד אנחנו לא מוותרים על הנחות יסוד מסויימות. ההתקפה היפנית על ארצות הברית היתה בלתי נמנעת, אבל רק כל עוד יפן התעקשה להמשיך ולשלוט בסין. העימות ההרסני של צרפת מול ה-FLN היה בלתי נמנע, כל עוד התעקשו הצרפתים לשמר את אופי המשטר הקיים שלהם באלג'יריה. מלחמת העולם הראשונה היתה בלתי נמנעת, כל עוד הגרמנים חשו מחוייבים לברית שלהם עם אוסטריה, בנו צי והתעמתו עם בריטניה, ואף פירשו את הגיאופוליטיקה האזורית כ"טבעת מצור המתהדקת סביבם." חישוב זהיר של מחיר המלחמה, מול המחיר של ויתור על אותה הנחת יסוד, עשוי להוביל למסקנה שעדיף לוותר מאשר להילחם. אבל כפי שאמר בלוך עצמו ברגע של ייאוש, "מרגע שהמלחמה נחשבת בלתי נמנעת, אוטמים השליטים את עיניהם מראות את תוצאותיה."  הזעם הצפוי מול מי שמציג בפני השליטים והמקצוענים את תג המחיר, הוא גורם מרכזי לאסונות ולטרגדיות, אז כהיום.

בזכות האריסטוקרטיה, למרות הכל: תגובה לשגיא ברמק

במאמרי הקודם בינשוף, בזכות האריסטוקרטיה, קבעתי כי למוסדות כמו בית המשפט העליון, יש זכות וחובה להגביל את שיקול דעתם ושרירות ליבם של נבחרי הציבור. שגיא ברמק, דוקטורנט באוניברסיטה העברית ועמית מחקר בקרן תקווה, טען מנגד כי מאמרי לקה בבלבול מושגי, הגזמה בנוגע לסכנה הנשקפת מעריצות הרוב, ואופטימיות יתר באשר לשיקול דעתם של שופטים ומשרתי ציבור. אלא שמבט מעמיק יותר בדמוקרטיה הליברלית, כמו גם בדוגמאות ההיסטוריות שברמק עצמו מביא, עשוי ללמד אותנו כי החטיא את המטרה. ינשוף פוליטי-מדיני מסביר.

oth_humphreycup

יש מעט מאד דברים שמשמחים כותב, יותר מאשר תגובה מנומקת ועשויה לתלפיות לטענותיו. אירוע נדיר ומשמח כזה התרחש לפני שבועות מספר, כאשר שגיא ברמק, דוקטורנט באוניברסיטה העברית ועמית בקרן תקווה הימנית-שמרנית, השיב במפורט למאמרי, בזכות האריסטוקרטיה שהתפרסם כאן בינשוף. כזכור, במאמר ההוא טענתי שהדמוקרטיה הליברלית המודרנית מורכבת משלושה אלמנטים עיקריים: דמוקרטי (עם ופרלמנט), מונרכי (ממשלה) ואריסטוקרטי (עובדי ציבור קבועים, מומחים ושופטים). בפרט, טענתי בזכותו של היסוד האריסטוקרטי, שעומד בהתקפות בלתי פוסקות של פופוליסטים מן הימין, ובזכות תפקידו החשוב ביותר: לאזן, להאט ולפעמים אף לבלום יוזמות של הפרלמנט והממשלה לדרוס מיעוטים או קבוצות חלשות אחרות. בנוסף, גופים אריסטוקרטיים אמורים להבטיח המשכיות מסויימת של מדיניות לטווח ארוך, להגן עליה משינויים תכופים, הפרעות וגחמות של השלטון, ולהכריח את מוסדות השלטון לנמק כל צעד באופן רציונלי. כך, היסוד האריסטוקרטי מגן על יתר האוכלוסיה משלטון שרירותי של רוב אקראי ומזדמן.

מנגד, שגיא ברמק טען כי שגיתי בשלוש רמות שונות: בלבול מושגי, הגזמה ואופטימיות יתר. במאמר זה, אבחן את טענותיו ואשטח בפני הקוראים את תשובתי שלי.

בחזית הבלבול המושגי, טוען ברמק כי הגדרתי לא נכון, או ליתר דיוק, לא הגדרתי כלל, את המושג "דמוקרטיה". דמוקרטיה, לדידו של ברמק, היא כל משטר שבו השלטון מתחלף בדרכי שלום, ישנה אופוזיציה חוקית, שורר חופש ביטוי והאזרחים נהנים מהזכות להליך הוגן. אלא שמדובר בהגדרה א-היסטורית שלא תואמת להתפתחות הדמוקרטיה בפועל. ההיסטוריון יעקב טלמון, שעליו הסתמכתי במאמר המקורי, מקדיש מאות עמודים ואלפי ראיות ממוסמכות לסקירה ארוכה של תולדות הרעיון הדמוקרטי והרעיון הליברלי. הוא מראה בבירור כי בבסיסם, מדובר בשני רעיונות שונים: הדמוקרטיה שואבת את סמכות השלטון מהעם, ואילו הליברליזם – מבטיח לבני העם זכויות אדם ואזרח שאינן תלויות בהכרח בהסכמת הרוב. היסטורית, האנשים שדגלו בדמוקרטיה לא היו בהכרח ליברלים (היעקובינים במהפכה הצרפתית, למשל), ואילו ליברלים לא היו בהכרח דמוקרטים. באנגליה הויקטוריאנית, למשל, רוב האוכלוסיה לא נהנתה מזכות הצבעה והמדינה עדיין הוגדרה כמלוכה מסורתית, אולם ממשלת הוד מלכותה נתנה לאזרחיה זכויות חסרות תקדים.

בפועל, "יסודות הדמוקרטיה", אליבא דברמק, הם רשימה מעורבת של אלמנטים ליברליים (חופש דיבור, הליך הוגן) ואלמנטים דמוקרטיים (בחירות, שלטון העם). אין מדובר בדקדוקי עניות גרידא, מפני שבהיסטוריה, אותם האלמנטים התפתחו בנפרד במדינות שונות, וכל אחד מהם ניתן למקם על ספקטרום רחב ביותר. באנגליה הויקטוריאנית, כאמור, נהנו האזרחים מזכות להליך הוגן וחופש דיבור חסר תקדים, יחסית לתקופה, אולם רובם לא היו מסוגלים להצביע לפרלמנט. בפולין בין שתי מלחמות העולם (כמו בטורקיה הארדואנית היום), היו בחירות הוגנות באופן יחסי, אולם זכויות האזרח של מיעוטים נרמסו באופן תדיר, חופש הדיבור הוגבל בסד ומתנגדים פוליטיים נעצרו מדי פעם בידי השלטון. ההבנה שאנחנו חיים היום בדמוקרטיה ליברלית, כלומר במשטר שמערב בתוכו שתי אידיאולוגיות שונות, חשובה ביותר – משום שניתן להתקיף את הליברליזם בשם הדמוקרטיה, ואת הדמוקרטיה בשם הליברליזם, ואנחנו לא יכולים להיות מודעים לכך אם נדמיין כי יש זהות מוחלטת בין השניים. אם נכיר בכך שאין זהות כזו, נוכל גם להבין מדוע הגיוני לדרוש הגנות ליברליות גם נגד הדמוקרטיה. רוב לא יכול להחליט, למשל, לשלול את חופש הדיבור של המיעוט, לכלוא את מנהיגיו ולבטל את הזכות להליך הוגן. באופן אירוני, ברמק מודה בכך בעצמו, כאשר הוא כותב, בהדגשה רבה, כי דמוקרטיה אינה חייבת להיות ליברלית. אכן ואכן – וטורקיה של ארדואן תוכיח.

תוצאת תמונה עבור ‪Erdogan‬‏

נשיא טורקיה ארדואן – למצולם יש קשר לכתבה

בחלקו השני של המאמר, טוען ברמק כי "הגזמתי" בתיאור הסכנות של עריצות הרוב. כאן, הניתוח ההיסטורי של מבקרי תמוה במקצת. לא אתייחס כאן לקריאתו (הפשטנית, לדעתי) של תומס ג'פרסון ומשנת האבות המייסדים של ארצות הברית, ואסתפק בלטעון כי מעשיהם של ג'פרסון וחבריו חשובים יותר ממילותיהם, ולא לחינם נבנתה המערכת האלקטורלית האמריקאית באופן שמאזן את כוחו של ההמון באמצעות שיטת בחירות עקיפה ומסובכת.

עוד יותר בעייתית היא טענתו של ברמק, כאילו הציבור במדינות דמוקרטיות אף פעם לא ממליך על עצמו עריצות. הרי גרמניה הנאצית, שהוא מביא כדוגמא מחזקת, היא מקרה מובהק של עריצות שעלתה לשלטון בבחירות דמוקרטיות. למעשה, מבחינה דמוקרטית טהורה, היטלר היה "כשר" בהרבה משלושת ראשי הממשלה שכיהנו לפניו: קורט פון שלייכר, פרנץ פון פאפן והיינריך ברונינג, מפני שאלה משלו באמצעות צווי חירום נשיאותיים, למרות שלא החזיקו ברוב פרלמנטרי. הנשיא הינדנבורג העלה את היטלר לשלטון, בדיוק משום שהוא היה הפוליטיקאי היחיד שהיה מסוגל להרכיב קואליציית רוב לגיטימית. בבחירות 1932, היטלר קיבל מעל 30 אחוזים מהקולות (בישראל היו מפלגות שלטון שזכו לתמיכה פחותה). מצביעי המפלגה הנאצית, לפחות אלו שהתייחסו ברצינות למצע התנועה ולהתבטאויות הפנימיות של מנהיגיה, היו יכולים לדעת בדיוק מה כוונותיה בנוגע ליסוד הדמוקרטי והליברלי של המדינה גם יחד. גבלס, למשל, אמר ב-1929 כי כוונתו וכוונת חבריו היא להרוס את הדמוקרטיה הליברלית של ויימאר, "בדיוק כמו זאבים שחודרים לעדר כבשים". אם נוסיף לתומכי הנאצים את מצביעיהן של מפלגות אנטי-דמוקרטיות אחרות, מפלגת העם הגרמנית-לאומית (DNVP) והמפלגה הקומוניסטית, נגלה כי רוב הציבור הגרמני דווקא כן רצה להמליך על עצמו עריצות, והמחלוקת היתה רק על אופייה של העריצות הזאת. כלומר, גרמניה הנאצית היא דוגמא מובהקת ל"רוב דמוקרטי בעידן המודרני ששם קץ להליך הדמוקרטי", בניגוד מוחלט לטענתו של ברמק.

תוצאת תמונה עבור ‪Goebbels‬‏

זאבים בין הכבשים – שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס

גם ספרד של פרנקו אינה משרתת את טיעונו של מבקרי. מעבר לעובדה שספרד היתה חצויה בין תומכי פרנקו לתומכי הרפובליקה, מלחמת האזרחים לא היתה מתאפשרת אלמלא שלטון דמוקרטי סוציאליסטי שהחל להתייחס לציבור הקתולי-שמרני באופן עריץ ואלים יותר ויותר. גם גרמניה של וייאמר וגם ספרד שטרם פרנקו, שתי הדוגמאות של ברמק, מצביעות כתמרור אדום בוהק על סכנת העריצות של שלטון שנבחר באופן דמוקרטי: דיקטטורה ימנית במקרה הגרמני, דמוקטטורה שמאלית שהתחלפה בדיקטטורה ימנית, במקרה הספרדי.

למעשה, הן גרמניה והן ספרד היו יכולות להינצל מהדיקטטורה, אם הדמוקרטיות שלהן לא היו יוצאות מאיזון, ומאפשרות לממשלות נבחרות לרמוס את יריביהן בשם "רצון העם". אין כוונתי כאן לטעון, בעקבות השופט בדימוס אהרון ברק, כאילו "גרמניה של ויימאר היתה שורדת אם היה בה אקטיביזם שיפוטי." עמיתי יגיל הנקין הצביע כבר על כך שאקטיביזם שיפוטי רשמי היה דווקא בויימאר, אולם לרוע המזל, מערכת המשפט נטתה לצידם של אויבי הדמוקרטיה. היא הנותנת: כדי למנוע מדמוקרטיה להידרדר לעריצות הרוב, אין צורך ביסוד אריסטוקרטי סתם, אלא באריסטוקרטיה שמחוייבת לערכים ליברליים.

ברמק טוען גם, בצדק, שבישראל ישנן מגבלות על השלטון הדמוקרטי הנבחר. מירי רגב, למשל, לא יכולה להחליט שכספי משרד התרבות יעברו רק לחברי מרכז הליכוד. אבל הסיבה שהיא לא יכולה להחליט את זה, אינו טוב ליבה, הגינותה או רגשותיה הדמוקרטיים. אם ההיסטוריה לימדה אותנו משהו, זה שאסור לנו לבטוח בטוהר ליבם של בעלי שררה. מירי רגב וחבריה לא מגיעים לקיצוניות כזאת, בדיוק מפני שבישראל יש מוסדות אריסטוקרטיים שמונעים מהם לעשות ככל העולה על רוחם: בתי משפט ימנעו מרגב להעביר כספי תמיכה רק לחברי מרכז הליכוד. ועדות למינוי בכירים ימנעו מגלעד ארדן למנות את מקורביו במפלגה לקציני משטרה. בהעדר מוסדות כאלה, התמריץ לעבור את הגבול יהיה אדיר גם עבור פוליטיקאים הגונים יותר מרגב וארדן. פעולה פוליטית, בסופו של דבר, היא סך כל הלחצים המופעלים על הפוליטיקאי. אם אלו יגיעו אך ורק מבעלי ברית פוליטיים, ולא יוגבלו באמצעות חוקים ונהלים, הפיתוי להידרדר לשחיתות ונפוטיזם יהיה גדול מכדי להתגבר עליו. אותו כלל תקף גם כלפי שרירות לב. לכל אדם שמחזיק בתפקיד ביצועי, יש אינסטינקט לפעול בהתאם למה שנראה בעיניו נכון. אם שיקול הדעת של הפוליטיקאי לא יוגבל באמצעות מוסדות שלפחות ידרשו ממנו לנמק את החלטתו, שום דבר לא יבלום אותו מלדרוס את הנתונים למרותו באמצעות גחמות שרירותיות. הסכנות הללו קיימות לא משום שפוליטיקאים דמוקרטיים הם מפלצות מרושעות, אלא בדיוק ההיפך – מפני שהם בני אדם וככאלה נתונים לחולשות אנושיות.

תוצאת תמונה עבור מירי רגב

חייבים להגביל גם פוליטיקאים במדינות דמוקרטיות: שרת התרבות מירי רגב

מכאן אפשר כמובן לשאול: האם נציגי היסודות האריסטוקרטיים – עובדי מדינה, שופטים או יועצים משפטיים – אינם בני אדם, שנתונים לאותן חולשות אנושיות? בוודאי שהם נתונים. כאן, אני סבור שברמק, שמלין על אופטימיות היתר שלי, מתפרץ לדלת פתוחה: מעולם לא קראתי לעריצות של השופטים, או כל קבוצה אריסטוקרטית אחרת. אני לא רואה בקבוצות הללו גורם שמושל ושולט, אלא מאזן. לא קובע מדיניות, אלא מאט את החיפזון בקבלות ההחלטות. לא שולל מהדרג הנבחר את מרחב הפעולה, אלא קובע לו גבולות. כאן גם התשובה להשגתו החשובה של ויליאם פ. באקלי, שברמק מצטט מתוך הסכמה: אסור לתת שלטון מוחלט לחברי הפקולטה למדעי המדינה של אוניברסיטת הרווארד, ולא לאנשים מספר הטלפונים (ולנבחריהם). לכל אחד מהם יש תפקיד שונה וחשוב במשטר מעורב, באותה סימפוניה עדינה של איזונים ובלמים שיש בתוכה מרחב תמרון גדול, אך גם גבולות ברורים.

מהם הגבולות הללו? היכן הם נמתחים? הדברים הללו נתונים למשא ומתן בין הרשויות, שמתבצע לא רק בבחירות אלא גם באמצעות ביקורת ציבורית והאש הצולבת של דעת הקהל. אישית, הייתי קובע כלל שאקרא לו "דוקטרינת הלל הזקן": מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך. כדי להתנהל בדמוקרטיה ליברלית מודרנית, אנשים זקוקים ליציבות. לא יתכן שכל אחד יחשוש, שזכויות הפרט שלו ודרך חייו יידרסו, בכל פעם שיתחלף השלטון. רצוי שלא נתיר לממשלה ימנית לאסור לימודי מגדר היום, משום שמחר ממשלה שמאלנית יכולה לאסור לימודי גמרא. האינטרס של כל הקבוצות בחברה הוא להבטיח חופש אקדמי מוחלט ולדאוג שאף ממשלה לא תוכל לאסור דבר, מפני שאף אחד אינו יודע מי ישלוט מחר. ברור שכאשר אני שולט היום, אני יכול להתעלם מהסכנה הזאת ולדרוס את יריביי. במקרה כזה, יריביי עלולים לדרוס אותי במועד מאוחר יותר, והחברה כולה תפסיד. בדיוק כפי שאם אני אמנע מתשלום מיסים, ארוויח לטווח קצר, אך החברה כולה (ואני בתוכה) נפסיד בטווח הארוך. כאן נכנסים המוסדות האריסטוקרטיים לתמונה: המטרה שלהם היא להבטיח את כללי המשחק, באופן שישרת את האינטרסים של כלל הציבור לטווח ארוך, ולא רק בטווח הסיפוק המיידי.

לבסוף, שואל אותי ברמק, בנימה אישית, האם איבדתי את אמונתי בשכלו של האדם מן השורה. התשובה היא שאין לי אמון מוחלט בשכלם הישר של בני אדם מכל הסוגים, פשוטי עם ובני אליטות כאחד. אין לי אמון מוחלט במוכרים בשוק, בדיוק כפי שאין לי אמון מוחלט בפוליטיקאים, שופטים או פרופסורים. לכן בדיוק אני דורש מכל אחד מהם להתחשב ביתר, להימנע משרירות לב, לא לדרוס את יריביו ולנמק את מעשיו באופן רציונלי. מסיבה זו אני גם סבור, שאריסטוקרטיה מאזנת, שמבצעת את תפקידה כהלכה, יכולה לשרת את החברה הדמוקרטית-ליברלית היטב, תוך כדי מאבק כוחות ומתח בריא עם פרלמנט נבחר ורשות מבצעת. איזון נכון בין שלושת האלמנטים של החברה – דמוקרטי, מונרכי ואריסטוקרטי – יכול ליצור ספקטרום ליברלי רחב שיכול לנוע לכיוון סוציאליסטי, שמרני, פרוגרסיבי או מסורתי – כל עוד "דוקטרינת הלל הזקן" לא מופרת, והרוב הנבחר לא מתעמר במיעוט באופן שלא היה רוצה שיתעמרו בו. כך, נוכל לשמר את השילוב העדין בין דמוקרטיה ובין ליברליזם, הסדן והבסיס של העולם המערבי המפותח.

 

 

.

 

 

בזכות האריסטוקרטיה: מה מחזיק באמת את הדמוקרטיה הליברלית

הימין הפופוליסטי-ביביסטי מתוסכל מכך שהוא לא מצליח לשלוט ללא מעצורים, אף על פי שהוא אוחז כבר שנים בכל מוסדות הרשות המבצעת. אז מה עושים? כנהוג בעדות טראמפ וארדואן, טווים תיאוריות קונספירציה ומאשימים את ה״פקידים״, ה״אליטות״ וה״מדינה העמוקה״. אצל נתניהו עצמו זו טקטיקה צינית ידועה: הוא עצמו לא רוצה לעשות דברים מסויימים בגלל ההשלכות (ע"ע חאן אל אחמר), אז נוח לו שמישהו בולם אותו ומשמש כשק איגרוף נוח ל"בייס". תומכי הממשלה חוזרים ומדגישים שהם הם מייצגים את ה"דמוקרטיה האמיתית", להבדיל משלטון האליטות, השופטים והפקידים המנותקים מה"עם". אולם הטיעון הזה חושף אי הבנה מהותית של הדמוקרטיה המודרנית, שאינה מסוגלת לתפקד ללא אריסטוקרטיה חזקה. ינשוף פוליטי מדיני מסביר.

 ×ª×•×¦××ª תמונה עבור ‪US Supreme court‬‏

הימין הפופוליסטי-ביביסטי מתוסכל מזה שהוא לא מצליח לעשות מה שמתחשק לו בלי מעצורים, למרות שהוא שולט כבר שנים בכל מוסדות הרשות המבצעת. אז מה עושים? כנהוג בעדות טראמפ וארדואן, טווים תיאוריות קונספירציה ומאשימים את ה״פקידים״, ה״אליטות״ וה״מדינה העמוקה״. אצל ביבי עצמו זו טקטיקה צינית ידועה: הוא עצמו לא רוצה לעשות דברים מסויימים בגלל ההשלכות (ע"ע חאן אל אחמר), אז נוח לו שמישהו בולם אותו ומשמש כשק איגרוף נוח ל"בייס".

הבעיה היא, שהפרנקנשטיין הביביסטי יצא כבר מזמן משליטה. השיח הציבורי הישראלי ספוג באדי רעל המופצים תדירות בידי ערב רב של פלטפורמות ירודות (אתר מידה, ישראל היום) ארגונים כמו אם תרצו, ויחידים, שמזהמים את השיח בקונספירציות ובקמפיינים של דמוניזציה והשתלחות. בכל פעם בוחרים קורבן אחר ומתנפלים עליו במרוכז: פעם הקרן החדשה, פעם בג״ץ ועכשיו הגיע תורה של דינה זילבר – משרתת ציבור מסורה שמעדיפה את שירות המדינה על משכורת גבוהה בהרבה בשוק הפרטי. לא מדובר כאן בויכוח על עמדותיה המשפטיות של זילבר, אלא בהשחרה אישית שלה. שימו לב לשיטה: היריב לא פועל מתוך הבנה שונה של טובת הציבור, אלא מזדון ורוע. לכן, לא צריך להתווכח איתו אלא לנטרל אותו.

המוסדות והקבוצות שהימין מתקיף, האקדמיה, בתי המשפט, האליטה התרבותית, היועצים המשפטיים, אכן ראויים לביקורת לא פעם. כשבוחנים אותם, כל אחד בנפרד, ניתן למצוא בהם פגמים רבים הטעונים תיקון, בדיוק כמו בכל מוסד אנושי אחר. אולם ההתקפה המרוכזת עליהם לא נועדה לתקן, אלא לשחוק את הבלמים השונים בדרך לחלום הפופוליסטי הידוע: רשות מבצעת חסרת מעצורים שעושה כטוב בעיניה בשם הרוב והדמוקרטיה. מתחשק לויקטור אורבן לאסור לימודי מגדר? יאללה. בא לארדואן לפטר שופטים? תפאדל. רגב רוצה להשתמש בכסף ציבורי כדי לממן את אנשי שלומה הפוליטיים? למה לא? דמוקרטיה! בא לארדן לבזבז מיליונים של כספי ציבור על קמפייני רשת כושלים למלחמה בבי די אס? אנשי המקצוע שמבקרים אותו הם שתולים של ״הקרן להשמדת ישראל.״ וכל מי שחושב אחרת, מיד שייך לדיפסטייט או לשמאל, קטן חלש ורועד במציאות, דמוני ומפחיד בחלומות.

תוצאת תמונה עבור ‪deep state‬‏

"יבשו את הביצה!" – תעמולה טראמפיסטית טיפוסית על ה"מדינה העמוקה"

תומכי נתניהו טוענים כי הם מייצגים את רצון הרוב, את הדמוקרטיה האמיתית, מול מוסדות אליטיסטיים לא נבחרים המנותקים מ"רצון העם". טיעון זה מבטא חוסר הבנה עמוק, מפני שהדמוקרטיה המודרנית, כפי שהיא מוכרת לנו, איננה דמוקרטיה טהורה, אלא דמוקרטיה ליברלית שאינה יכולה לתפקד ללא מוסדות אריסטוקרטיים חזקים.

כאן ראוי לעצור לרגע, ולהסביר את המושגים הבסיסיים. דמוקרטיה ליברלית, כשמה כן היא, אינה אלא הכלאה בין דמוקרטיה וליברליזם, שתי אידיאולוגיות שונות בתכלית שהתפתחו במאות השמונה עשרה והתשע עשרה. הן אינן זהות זו לזו, וכל אחת מהן יכולה להתקיים ללא האחרת. המילה "דמוקרטיה", קבע ההיסטוריון הישראלי הנודע יעקב טלמון, התייחסה במקור לכל משטר ששאב את ריבונותו הסמלית מהעם, להבדיל למשל ממשטר השואב את ריבונותו מהמסורת או מחסד האל. לפי ההגדרה הזאת, רוב המשטרים הקיימים כיום הם דמוקרטיים, מפני שאפילו רודנים מודרנים (קומוניסטים, פשיסטים או פופוליסטיים) שואבים לגיטימציה וסמכות מ"רצון העם", "הרצון הכללי" או לפחות מקבוצה דומיננטית כלשהי בתוך העם (מעמד הפועלים, למשל). ערב הסעודית אינה דמוקרטית, מפני שבית סעוד שואב את סמכותו מתוקף מנדט אלוהי.

משטר ליברלי, מנגד, הוא משטר שחרט על דגלו שמירה על זכויות האדם והאזרח של נתיניו. כפי שמשטרים דמוקרטיים, ששואבים את סמכותם מרצון העם, יכולים להיות עריצים ודכאניים, כך גם משטרים ליברליים יכולים להיות, לפחות בתיאוריה, לא דמוקרטיים. בריטניה במאה ה-19, למשל, היתה מלוכה מסורתית שהעניקה רק למיעוט קטן מאזרחיה את סוג ההצבעה, ועדיין נחשבה כאחד המשטרים הליברליים ביותר בתקופה. אם נשוב לנקודה העיקרית, רוב המדינות שאנחנו מכנים "דמוקרטיות" כיום הן למעשה דמוקרטיות ליברליות, ושתי האידיאולוגיות הללו מתרוצצות בתוכן בחוסר נוחות. מה קורה, למשל, כאשר רוב העם מחליט לפגוע בזכויותיו של המיעוט? מבחינה דמוקרטית, הדבר מותר. מבחינה ליברלית, הוא אסור.

למעשה, רבים ממייסדי הדמוקרטיות המודרניות, לרבות האבות המייסדים של ארצות הברית, פחדו מאד מעריצות הרוב ומכוחו המשחית של ההמון, ולכן פעלו להגביל את היסוד הדמוקרטי ולהעדיף על פניו את חירויות האזרח (קרי, היסוד הליברלי). מערכת שבנויה משני בתי נבחרים, למשל, היא סוג של איזון שנועד להקהות את חודו של "רצון העם" ולאזן אותו באמצעות אליטות חזקות (נושא שעסקתי בו בעבר כאן בינשוף).

תוצאת תמונה עבור ‪Founding fathers‬‏

פחדו מכוחו של ההמון – האבות המייסדים של ארצות הברית

אם נתבונן בדברים ביתר עומק, הרי שדמוקרטיה ליברלית בנויה ממערכת מורכבת מאד של איזונים ובלמים, שנועדו לאזן בין רצון העם וחירויות הפרט. אפשר להמשיל את האיזונים הללו לבניין היצוק על שלושה יסודות: דמוקרטי, מונרכי ואריסטוקרטי. היסוד הדמוקרטי מתבטא בבחירות תקופתיות ובמעורבות אזרחית לסוגיה. אולם כאשר יסוד זה קיים לבדו, אי אפשר לקיים מדיניות רציפה ובוודאי שלא ניתן לשמור על חירויות אזרח. הניסיון של הדמוקרטיה האתונאית הישירה הראה, למשל, כיצד מסוגל המון משולח לקבל החלטות קפריזיות, למנוע ניהול אסטרטגי ארוך טווח ולשגר את המדינה לעברי פי פחת. בתקופה שלנו, אפשר להתבונן באופן שבו מתנהלות תנועות חברתיות שמתיימרות לכונן דמוקרטיה ישירה, כגון תנועות ה-Occupy למיניהן. לרוב, תחת מסווה של שלטון ההמון על עצמו, הגורמים הצעקניים ביותר מסוגלים להעביר החלטות ולאשר אותן במבול של קריאות עידוד ומחיאות כפיים. שום משטר רציני, או תנועה חברתית אמיתית, אינם יכולים לשרוד עם דמוקרטיה מהסוג הזה.

כדי לאזן את כוחו של ההמון ולאפשר מדיניות לטווח ארוך, קיים בדמוקרטיות ליברליות גם יסוד מונרכי. לרוב לא מדובר במלך או קיסר שמעביר את תפקידו בירושה, אלא בראש מדינה שנבחר לקדנציות קצובות למשך מספר שנים, ומוסמך לנהל את המדינה למשך אותה תקופה. היסוד האריסטוקרטי מורכב מאליטות לא נבחרות, כגון עובדי מדינה קבועים, שופטים או יועצים משפטיים, שמסוגלים לבלום ולאזן את השליט ואת רצונו ההפכפך של הציבור הרחב. מטרתם של אלו היא להגן על חירויות הפרט לטווח ארוך, וכן על המשכיות הממשל. קרי, תפקידם הוא למנוע שינויים קפריזיים וגחמתיים מצד שרים וראשי מדינה, או לפחות לאלץ את אלו להסביר, לנמק ולמתן אותם. ההפרדה המקובלת לשלוש רשויות, מחוקקת, מבצעת ושופטת, מייצגת למעשה את שלושת היסודות הללו: דמוקרטי (הרשות המחוקקת), מונרכי (הרשות המבצעת) ואריסטוקרטי (הרשות השופטת). עובדי המדינה המקצועיים, ששייכים לרשות המבצעת, יכולים להיחשב אף הם ליסוד אריסטוקרטי.

סר המפרי ב"כן אדוני השר", הוא דוגמא מובהקת, אם כי פרודית, ליסוד האריסטוקרטי בשירות הציבורי: עובד מדינה מנוסה שבולם ומאזן את הפוליטיקאי הנבחר.

משטרים שבהם היסוד הדמוקרטי חזק מדי, עלולים להידרדר לכאוס פוליטי, חוסר תפקוד ובסופו של דבר עריצות. אם היסוד המונרכי חזק מדי, התוצאה היא כמובן עריץ שמושל ביד תקיפה בשם רצון העם. הסכנה של עודף דמוקרטיה ועודף מונרכיה שלובות זו בזו, מפני שעריצים פופוליסטים נוטים לנצל כאוס, חוסר תפקוד פוליטי ותביעה ל"מנהיג חזק". איטליה ערב עליית הפשיזם, או גרמניה של ויימאר בראשית שנות השלושים, הן דוגמא מובהקת לתהליך הנזכר. רק יסוד אריסטוקרטי חזק, בעיקר בשירות המדינה, יכול לבלום, לאזן ולגשר בין העם והשליט, כאשר האינטרסים ארוכי הטווח של המדינה נקבעים באמצעות משא ומתן ומאבק מתמיד בין נציגי העם, השליט והקבוצות האריסטוקרטיות.

השמן על גלגלי האיזון בין שלושת הרשויות נובע מהעקרונות המושמצים תדירות של מידתיות, סבירות ורציונליות. הרשות המבצעת, למשל, נהנית מ"חזקת תקינות המנהל", קרי, מהנחת היסוד שהחלטותיה המנהליות סבירות אלא אם כן הוכח אחרת. מצד שני, היא חייבת לנמק ולהסביר מדוע החלטותיה רציונליות, סבירות, מידתיות ולא מפלות, בכל פעם שמישהו מערער עליהן בפני הרשות השופטת. השפה הרציונלית של הנימוק הסביר, היא למעשה הדיאלוג שמהווה את הבסיס למשא ומתן בין הרשויות השונות. הויכוח בפרשת לארה אל-קאסם, למשל, היה בדיוק על כך. מותר לשר ארדן, גולם ככל שיהיה, להחליט שפעילי BDS לא יכולים להיכנס למדינה. הוא לא יכול להחליט באופן שרירותי מי הוא פעיל BDS, בניגוד ללשון החוק שהוא עצמו קבע. מירי רגב יכולה להחליט שלא לממן אומנים. אסור לה להחליט לממן אך ורק אומנים שחברים במרכז הליכוד. ויכוח דומה על היה "צו המוסלמים" הידוע לשמצה של טראמפ. תומכיו של הנשיא טענו ש"בסמכותו" להחליט מי מסוכן לביטחון הלאומי, גם בלי לנמק. מתנגדיו דרשו נימוקים רציונליים, שהנשיא לא הצליח לספק. במיוחד, קצרה ידו מלהסביר מדוע הוא מונע כניסה של איראנים, שכמעט אף פעם לא היו מעורבים בטרור בארצות הברית, ולא מונע כניסה של פקיסטנים או סעודים, שמעורבותם היתה גבוהה בהרבה.

תוצאת תמונה עבור מירי רגב וגלעד ארדן

יכולים להחליט, אבל לא בשרירות לב: מירי רגב וגלעד ארדן

השליטים הפופוליסטיים של היום נמצאים על ספקטרום רחב בין דמוקרטיה מסוכסכת (טראמפ, אורבן, נתניהו) מחד, ועריצות רוב מאידך (פוטין, ארדואן). כפי שכתב ההיסטוריון כריסטופר בראונינג באחד ממאמריו האחרונים, אפילו הדיקטטורים הפופוליסטיים, להבדיל מעריצי העבר, משמרים את מוסדות הדמוקרטיה הליברלית, במיוחד את הבחירות, אולם מתיימרים לשלוט ללא מעצורים כל עוד "רוב העם" תומך בהם. הם רומסים זכויות אזרח, מקבלים החלטות שרירותיות לפי טעמם הפוליטי (למשל, איסור לימודי המגדר בהונגריה של ויקטור אורבן), רודפים מיעוטים ובעיקר, מסירים באופן שיטתי את כל הבלמים האריסטוקרטיים שעומדים בינם לבין שלטון מוחלט. העובדה שהם עושים זאת, לעיתים קרובות, לקול הצהלה של המוני תומכיהם, אינה מפחיתה מהסכנה כהוא זה. מפני שברגע שהבלמים מוסרים, איש לא יוכל להגן גם על הצוהלים כשהמדיניות תשתנה, ומגפי השלטון ינחתו לפתע וללא אזהרה על ראשם. ברגע שהמדיניות הופכת להיות שרירותית, וראשי המדינה מתרגלים לקבוע מסמרות בלי לנמק, להסביר ולהתווכח, הסכנה כמובן גדולה פי כמה וכמה.

כדי למנוע את ההידרדרות ההרסנית הזאת, כל דמוקרטיה ליברלית חייבת יסוד אריסטוקרטי חזק. אסור, כמובן, שהאליטות האריסטוקרטיות יהיו חזקות מדי, אחרת המדינה עלולה להידרדר לדיקטטורה קבוצתית-אליטיסטית, כמו יפן הקיסרית בשנות השלושים של המאה ה-20. יש לאזנן באמצעות רשות מבצעת חזקה ומעורבות אזרחית-דמוקרטית. אולם מדינה דמוקרטית ללא אליטות כאלו, עלולה להידרדר במהירות לעריצות פופוליסטית. ישראל, כרגע, נמצאת רק בתחילת הדרך, מספר קילומטרים לפני הונגריה האורבנית. טורקיה של ארדואן ורוסיה של פוטין מדגימות לנו היטב כיצד נראה סוף התהליך.

לוּ: היסטוריה חלופית לישראל

עצמו עיניים לרגע, ודמיינו מה היה קורה, אם דוד בן גוריון היה מפסיד בבחירות של 1951 לטובת "המפלגה הליברלית". כיצד היתה נראית ישראל של ימינו, אם ה"בולשביזם המתון" של מפא"י היה מתחלף בעקרונות ליברליים טהורים של שוק חופשי, חירות וחוסר התערבות? כדי לענות על השאלה הזאת, טווה אורי רדלר תרחיש של היסטוריה חלופית, אותו הוא מציג בספר "לוּ". הרעיון מעניין, הדמויות שובות לב בחלקן, והכתיבה שנונה ומלאת הומור. ובכל זאת, העלילה לוקה בחוסר סבירות קיצוני, ובאי הבנה בוטה של האילוצים שממשלות נתקלות בהן בעולם האמיתי. כך, החלטות טובות ויצירתיות נבלעות בתרחישים אופטימיים ומופרכים על גבול ההזייה. ינשוף היסטורי מסביר.

תוצאת תמונה עבור לו היסטוריה חלופית

אורי רדלר, לוּ : היסטוריה חלופית לישראל (הוצאת סלע מאיר). ניתן לרכוש עותק אלקטרוני באתר Getbooks.

עצמו עיניים לרגע, ודמיינו מה היה קורה, אם דוד בן גוריון היה מפסיד בבחירות של 1951 לטובת "המפלגה הליברלית". כיצד היתה נראית ישראל של ימינו, אם ה"בולשביזם המתון של מפא"י" היה מתחלף בעקרונות ליברלים טהורים של שוק חופשי, חירות וחוסר התערבות? כדי לענות על השאלה הזאת, רקם אורי רדלר תרחיש של היסטוריה חלופית, אותו הוא מציג בספר לוּ שראה אור בהוצאת סלע מאיר.

בסיפור של רדלר, מצליח אריה שיינהויז, מנהיגה המדומיין של "המפלגה הליברלית", לכבוש את השלטון באמצעות קמפיין נגד הצנע, ולדחוק את מפא"י לעמדה של אופוזיציה נצחית. שיינהויז ויד ימינו, פנחס גרוסמן, כורתים ברית עם החרדים, המזרחים והערבים, מחוקקים חוקה ומשנים את שיטת הבחירות. הם נמנעים מלהקים עיירות פיתוח, ומנהלים באופן שונה את הסכסוך הישראלי-ערבי. אחרי מלחמת ששת הימים מכריז ראש הממשלה גרוסמן שזמנו של הקולוניאליזם תם ומקים מדינה פלסטינית בשטחי 1967 ובחלק מסיני. בנוסף, הוא אוסר פעילות דתית יהודית או מוסלמית על הר הבית והופך את מסגד אל אקצא למוזיאון. יורשתו, יעל דרגל, חותמת גם שלום עם מצרים וירדן, ומקימה גוש כלכלי קפיטליסטי משותף של ישראל, ירדן ופלסטין.

ראשי הממשלה של המפלגה הליברלית לא נותנים כסף כמעט לשום מטרה שהיא, שומרים על תקציב מאוזן עם עודפים, וכך מושכים השקעות זרות. הם מבטלים מיד את הממשל הצבאי על ערביי ישראל, מכבדים את אורח חייהם של החרדים אך לא נותנים לישיבות אפילו אגורה שחוקה. האוניברסיטאות לא מקבלות כמעט כסף ממשלתי "אך בכל זאת פורחות" (ואין חוגים למגדר, תודה ששאלתם). רדלר מצטט מתוך דוחות מדומיינים של כלכלנים והיסטוריונים, שמסבירים איך הקפיטליזם של המפלגה הליברלית סייע להפוך את ישראל לאחת הכלכלות החזקות ביותר בעולם, שכל המשברים כמעט פוסחים עליה. דרגל הופכת את השלטון הליברלי של קודמיה למשטר ליברטריאני של ממש, אנרכיסטי כמעט, ומרוקנת למעשה את הממשלה המרכזית מתוכן. היא מבטלת את מס ההכנסה, מתירה זנות, הימורים וסמים, ומורה להחזיר עודפי תקציב לאזרחים בכל שנה. נעמה סינוואני, המנהיגה הצעירה ביותר של המפלגה ואחת הגיבורות המרכזיות של רדלר, מביעה תקווה שבעתיד אף אחד לא יידע אפילו מי הוא ראש הממשלה, כי לתפקיד פשוט לא תהיה חשיבות. השמאלנים, כמובן, ממורמרים כדבעי, וקטעי התוכחה שנכתבים בסגנונם ומפיהם של מאיר שלו, דוד גרוסמן ואינטלקטואלים אחרים הם מהמשעשעים ביותר בספר.

תוצאת תמונה עבור מאיר שליו

מאיר שלו. רדלר מחקה את סגנונו, ומדמיין איזו ביקורת היה מותח על הממשלה הליברלית. קרדיט: הארץ.

לוּ הוא ספר אוטופי, וזהו מקור חולשתו. ההכרעות שרדלר מתאר, שחלקן בהחלט הגיוניות ונבונות יותר מאלו ההיסטוריות, נבלעות בים של תרחישים אופטימיים על גבול ההזייה. לא זה המקום לבקר את תחזיותיו הכלכליות של המחבר, אם כי ניתן לתהות כיצד מדיניות שקופאת על שמריה במשך יותר משישים שנה מצליחה במאה אחוז מהמקרים. הניתוח הפוליטי שעומד בבסיסו של החיבור אינו רק אופטימי, אלא בלתי הגיוני באופן שפוגע בתזה כולה.

שימו לב, למשל, לקואליציה שהמפלגה הליברלית מתבססת עליה, מעין ברית מיעוטים של חרדים, ערבים, מזרחים ובורגנים בערים הגדולות. אלו נותרים נאמנים למפלגה במשך עשורים, ללא ויכוחים וללא חיכוכים. הם עושים זאת, כך רדלר, מפני שמדיניות "אי ההתערבות" הקפיטליסטית של הממשלה מאפשרת לכולם לפרוח, על חשבון קבוצות האינטרס הזדוניות של מפא"י. אולם, אבוי, לבני אדם יש גם אינטרסים שאינם כלכליים, אלא אידיאולוגיים או זהותיים. אם נצטט את מאמרו של יצחק קרומביין באחד מינשופי העבר, רדלר חושב אך ורק על ציר הקיום ומתעלם לחלוטין מציר הייעוד. שיינהויז, למשל, לא מצליח להגיע לשפה משותפת עם המנהיגים החרדים, והשיחה שלו עם ה"חזון איש" מסתיימת בטונים צורמים. הרב הגדול בתורה מדבר על "הגמל הריק" של החילונים, וראש הממשלה תוהה האם הוא ראה גמל מימיו. די בכך כדי לסכל שיתוף פעולה פוליטי מאורגן בין הציבור החרדי-ליטאי לממשלה. ומישהו מאמין שבמשך שישים שנה, לא יהיה ולו מאבק אחד על שבת וכשרות? החרדים של רדלר לא מוציאים הגה אפילו כשיעל דרגל ממסדת את הזנות, כאילו יש להם רק דרישות חומריות ואפס התעניינות בפרהסיה היהודית של המדינה.

תוצאת תמונה עבור גמל ריק

בתמונה: גמל ריק, שהחזון איש ככל הנראה לא ראה מימיו

התרחיש של רדלר חוצה במידה רבה יותר את קו המופרכות, בכל הנוגע לציבור הערבי. גם כאן, שיינהויז וגרוסמן נוקטים בצעדים חשובים, כמו מינוי ערבים לממשלה מהרגע הראשון והתרחקות מפרדיגמת "הסיכון הבטחוני" של מפא"י. אולם, האם הערבים ימשיכו להצביע לראש ממשלה שמבטל את המסגדים בהר הבית והופך אותם למוזיאון? גם אם נתעלם מכך, קשה להבין כיצד ציבור עני ואנפלביתי בחלקו, פצוע ומוכה בהלם, כפי שהיה הציבור הערבי בשנות החמישים, הולך שבי אחרי שר אוצר שקובע בפניהם כי "תל אביב לא מקבלת אגורה, וגם אתם לא תקבלו אגורה." אנשים שמצבם רע, ההזדמנויות שלהם מועטות והבידוד שלהם גדול, מאד לא יעריכו מדיניות של "שב ואל תעשה", אפילו אם היא עשויה להועיל להם בטווח הארוך. גם כאן, מפא"י כמובן היתה עשויה לנצל את המצב ולהבטיח כספי חלוקה, כדי לגזול קולות מהמפלגה הליברלית. עוד פחות סביר להניח שהפלסטינים, שזוכים בעצמאות כמדינת חסות, יהיו כינור שני לישראל, כפי שרדלר מתאר אותם בכל מהלך העלילה.

אלו, כמובן, בעיות שאפשר להתמודד איתן. אבל הקלות שבה המפלגה הליברלית מצליחה לעשות זאת, בלי לחץ פוליטי פנימי, בלי לאבד את השלטון אפילו פעם אחת, אפילו בלי לסדוק את ברית המיעוטים שלה, הופכת את הספר לפנטזיה יותר מאשר להיסטוריה אלטרנטיבית אמיתית.

מכאן, אני מגיע לממד חוסר הסבירות השני בספרו של רדלר, והוא התנהגותם של הנבחרים. מנהיגי המפלגה הליברלית לדורותיהם הם צנועים, ישרים, חסרי אינטרסים וחושבים אך ורק על טובת הכלל. לא מלכים פילוסופים במובן של אפלטון, שהרי מנהיג מתערב ויודע כל הוא הדבר השנוא ביותר על רדלר, אלא קיסרים פילוסופים במובן הדאואיסטי של המילה: פשוט נותנים לדברים להתנהל מעצמם. אמנם, אישיותם שונה, והמניירות הקטנות שלהם מספקות לא מעט רגעים משעשעים, אולם הטוהר שלהם חסין לחילופי הדורות, ואינו פגיע לסיאוב שעלול לתקוף כל מפלגה ששולטת במשך מעל שבעים שנה. אריה שיינהויז הוא קדוש יידישאי, פנחס גרוסמן – קדוש קירח וקדורני, יעל דרגל – קדושה טכנוקרטית, ואילו נעמה סינוואני – קדושה תימניה מצודדת. אף אחד מהם, למשל, לא מתפתה לבזבז כספי ציבור על מטרות שיקרות לליבו, שלא לדבר על תומכים פוליטיים או (רחמנא לצלן) שחיתות ממש. כולם מוכנים לעבוד בתת תנאים, פיזיים ממש, ולוותר כל הזמן על סמכויותיהם עבור האידיאל של ממשלה קטנה וליברטריאנית. ואם נותר כסף בקופה – הם מחזירים אותו לאזרחים. עזבו את העובדה שיש מעט מאד בני אדם כאלה בעולם. גם אם היו קיימים, שרידותם הפוליטית היתה מוטלת בספק, מפני שלא היתה להם דרך לתגמל את תומכיהם.

למעשה, המספר חושף בלי דעת את חוסר התוחלת, והאידיאל שלו קורס לתוך עצמו כמה וכמה פעמים. אחת הדוגמאות הבולטות ביותר היא סירובה העיקש של המפלגה הליברלית, עד סוף שנות השמונים, לכונן יחסים דיפלומטיים מלאים עם גרמניה. הסרבנות הזאת, מיותר לומר, אינה נובעת משיקולים כלכליים, אלא מאובססיה אנטי-גרמנית ו"שריטת שואה" נוסח מנחם בגין. כלומר, מנהיגי המפלגה הליברלית, משיינהויז והלאה, מקריבים את האינטרס הבטחוני, הדיפלומטי והכלכלי של מדינת ישראל על חשבון שיקולים אידיאולוגיים פרטיים. ואם בנושא הגרמני, מדוע לא בנושאים אחרים? יתכן שאחדים משרי הממשלה מחזיקים באובססיית שואה. ואולי שרים אחרים מחזיקים באובססיית מימון ספורט תחרותי? או באובססיה לבנות יישובים בנגב? או באובססיה להפוך את מדינת ישראל למעצמת רוק אנד רול באמצעות מימון ממשלתי? השנאה לגרמניה מראה עד כמה רדלר עצמו אינו מודע לאינטרסים הפרטיים היקרים לליבו, בעודו לועג לאינטרסים המיוחדים היקרים לאחרים.

תוצאת תמונה עבור מנחם בגין

המנהיגים בספר מתחרים באובססיית השואה שלו: מנחם בגין

למעשה, הטיפול של המפלגה הליברלית (קרי רדלר) בענייני חוץ, מוסיף נדבך שלישי, נוסף, לאוטופיזם הבלתי מציאותי של הספר. נראה שהממשלות הליברליות לדורותיהן פשוט לא מתעניינות ביחסי חוץ. השגרירויות נרקבות, מדינות חשובות נותרות ללא ייצוג דיפלומטי, ומעצמות כלכליות ופוליטיות כמו גרמניה זוכות להתעלמות. אפילו היחסים עם ארצות הברית "מפשירים", ולא במקרה, רק בימי רונלד רייגן. אולם כל מי שמכיר, ולו במעט, את ההיסטוריה הישראלית בעשורים הראשונים לקום המדינה, יודע כי ישראל לא היתה יכולה לשרוד ללא תמיכה מעצמתית כלשהי. רדלר מצמצם את האתגרים הבטחוניים שעומדים בפני המדינה החדשה אך ורק למלחמת ששת הימים. הוא מתעלם לחלוטין משני העשורים שקדמו לה, והציבו בפני ישראל אתגרים בדמות פלישות טרור, מלחמה על המים, פעולות פאדיון ומירוץ חימוש עם המדינות השכנות. כל אלו היו מחייבים את הממשלה להשקיע סכומים אדירים בביטחון כל הזמן, ובעיקר – לטוות רשת קשרים דיפלומטיים שתאפשר לה להתמודד עם מצור ולחץ ערבי וסובייטי. רדלר מזניח את כל זה לטובת גישה מיסטית כמעט של "עם לבדד ישכון", שראויה אולי למשה פייגלין אבל לא להיסטוריה אלטרנטיבית בנויה כהלכה. אולי, בסופו של דבר, החלטתה של ראש הממשלה נעמה סינוואני, הגיבורה האהובה על רדלר, לייבש את האקדמיה הישראלית ובמיוחד את החוגים להיסטוריה, לא היתה נכונה במיוחד, ואיש לא יכול להעיד על כך יותר מהמחבר עצמו.

הרעיון שלו לוּ הוא בסופו של דבר רעיון טוב. מעניין מאד לדעת כיצד היתה מתפתחת ישראל, לו ממשלותיה הראשונות היו צועדות בכיוון ליברלי וקפיטליסטי יותר. אבל היסטוריה אלטרנטיבית טובה אסור לה שתשווה סוציאליזם מאפייניקי בפועל, עם כל השחיתות וחוסר היעילות שנלוו אליו, לליברליזם בתיאוריה. מי שמעוניין לכתוב היסטוריה כזאת, צריך להדגים כיצד ליברלים או ליברטריאנים מסוגלים להתמודד עם הבעיות של העולם האמיתי, מגבלות האופי האנושי וסערות הפוליטיקה הבינלאומית כפי שהן. לוּ יהי, וספר כזה ייכתב אי פעם בעתיד.

בזכות עונש המוות: מחשבות על משפטים של פושעי מלחמה

במהלך מלחמת העולם השנייה, בעלות הברית נשבעו לרדוף את הפושעים הנאציים "עד קצה העולם", ואכן, רבים מהרוצחים המתועבים ביותר נידונו למוות או לעונשי מאסר כבדים. אף על פי שאין לבטל את הפעילות המשפטית רחבת ההיקף מנירנברג והלאה, התוצאות היו מאכזבות יחסית: רוצחים רבים נמלטו מאימת הדין, זוכו או קיבלו עונשים מגוחכים. מקובל לטעון שהמלחמה הקרה אחראית לכך, אולם אין זה הסבר מספק. בפוסט הזה, אטען שהכלב קבור דווקא במדיניות ענישה מקסימליסטית של שלטונות הכיבוש האמריקאיים בין 1945 ל-1947, שניסתה לתפוס מרובה וסיימה עם מעט מאד, ובחוסר התאמה של המשפט הפלילי המסורתי לענישה של פשעים נגד האנושות. מעל הכל, הויתור על עונש המוות במקרים כאלה היה, ועודנו, טעות חמורה.

Landscape

"סמנו גם את הפושעים הקטנים של המערכת הזאת. זכרו אותם היטב, כדי שאף אחד מהם לא ימלט"

מעלוני הורד הלבן – קבוצת התנגדות אנטי-נאצית באוניברסיטת מינכן

מלחמת העולם השנייה היתה אולי המלחמה המזוויעה ביותר בתולדות המין האנושי. היקף הפשעים שבוצע בה מסמר שיער, ובמיוחד בגרמניה הנאצית, בעלות בריתה ומדינות הלווין שלה. בפשעים הללו היו מעורבים חוגים נרחבים, ולא רק הרוצחים עצמם שלחצו על ההדק או על המתג של תא הגז: הפקידים שתקתקו את ההוראות, השומרים שקיבצו את האסירים, נהג הקטר שידע בדיוק מה היעד של המטען האנושי שלו, המשפטנים שניסחו סעיפים להצדקת הרצח, ציידי היהודים למיניהם שחיפשו פליטים בערי אירופה, והדיפלומטים שלחצו על מדינות הלווין של גרמניה להסגיר את יהודיהן, שלא לדבר על המיליונים הרבים שהרוויחו מביזה של רכוש יהודי.

פשעים בהיקף אדיר כל כך דרשו, כמובן, ענישה חמורה ומרתיעה. עוד בזמן המלחמה, בעלות הברית נשבעו לרדוף את הפושעים הנאציים "עד קצה העולם" ולהעניש אותם בחומרה – עדיף בארצות שבהם ביצעו את פשעיהם. משפטי נירנברג, שבהם נידונו והוצאו להורג רוב חברי ההנהגה הנאצית, הם הידועים ביותר, אולם בנירנברג התרחשו גם תריסר משפטים נלווים, בין היתר נגד הרופאים הרוצחים ממחנות הריכוז וההשמדה וחיילי האיינזצגרופן. במשפטים הנלווים נידונו 12 פושעים נאצים למוות (לרבות מפקדי האיינזצגרופן), 25 למאסר עולם, והאחרים לעונשי מאסר ממושכים. באזור הכיבוש שלהם, ערכו האמריקאים סדרה של משפטים גם לשומרי מחנות ריכוז, עם אחוז מפתיע של פסקי דין מוות. במשפטי דכאו, הורשעו 1517 נאשמים (מתוך 1941), 324 נידונו למוות ו-278 הוצאו להורג.

Image result for Dachau trials

משפטי דכאו

בשנות השישים, גרמניה המערבית עצמה החלה לשפוט פושעי מלחמה. רשויות החוק במערב גרמניה ובגרמניה המאוחדת שפטו 90,000 פושעי מלחמה, ודנו כ-6,400 מהם לעונשי מאסר כבדים (המשפט המפורסם ביותר היה משפט אושוויץ, בראשית שנות השישים). ובכל זאת, בהתחשב בהיקף הזוועות של השואה ופשעי המלחמה של גרמניה הנאצית – אלו היו תוצאות מאכזבות. במקרים רבים, פושעים מתועבים יצאו לחופשי לאחר תקופות מאסר קצרות, זוכו בדין או שלא עמדו למשפט כלל. איך זה קרה? בפוסט הזה אנסה לטעון, שהסיבה לכישלון היחסי בענישת פושעי המלחמה לא היה נעוץ רק במלחמה הקרה, שחייבה את האמריקאים לרכוש את ליבם של הגרמנים. באופן מפתיע, הוא היה קשור דווקא בגישה מקסימליסטית של שלטונות הכיבוש האמריקאיים לענישת פושעי מלחמה בשנתיים הראשונות, ומאוחר יותר – גם לנוכחותם של נאצים לשעבר במערכת המערב-גרמנית, ולקוצר ידו של המשפט הפלילי המסורתי להתמודד עם פשעים נגד האנושות.

בין 1945 ל-1947, הגישה האמריקאית היתה שיש להעניש לא רק את הפושעים הנאצים הבכירים, אלא גם את המעוולים הקטנים והבינוניים. יותר מעונש, היה מדובר למעשה בסוג של "היגיינה ציבורית". מי שרואה את סרטי התעמולה האמריקאיים בסוף המלחמה, כמו המדריך לחיילי הכיבוש שנקרא "העבודה שלך בגרמניה" (Your job in Germany) מבין מיד כיצד תפסו קובעי המדיניות האמריקאיים את היחס בין הגרמנים לנאציזם בחודשים האחרונים לפני מאי 1945. הסרט קובע כי האידיאולוגיה הנאצית היא מחלה תרבותית, ששורשיה נעוצים עמוק בהיסטוריה הגרמנית. כל גבר, אישה או ילד הם נשאים פוטנציאליים של המחלה. קובעי המדיניות האמריקאיים דחו אמנם תוכניות קיצוניות כמו "תוכנית מורגנטאו", שתוצאותיה היו עשויות להתקרב לרצח עם, אולם הניחו שכדי ליצור גרמניה דמוקרטית, יש למנוע מנשאי המחלה הנאצית להמשיך ולהדביק אחרים, ובעיקר את הדור הצעיר.

לכן, נקבע הכלל הבסיסי: כל מי שהיה לו חלק ונחלה במשטר הנאצי, אפילו בתפקיד זוטר, לא יוכל לשמש בשום תפקיד ציבורי בגרמניה החדשה, אלא אם יוכל להוכיח שהיה רק "חבר נומינלי" במפלגה. השיטה שנבחרה כדי להגשים את האידיאל הנעלה הזה הלכה למעשה, נקראה שיטת ה"שאלונים" (Fragebogen). כל אזרח גרמני בוגר נדרש למלא שאלון מפורט שהכיל יותר מ-140 סעיפים. בשאלון, הוא היה צריך לתאר את תולדות חייו לפרטי פרטים, את תפקידיו האזרחיים והצבאיים, מה בדיוק עשה בתפקידים האלה, האם היה חבר במפלגה או בארגונים נאציים כלשהם, מהם עמדותיו הפוליטיות בשורה של סוגיות ועוד.

השאלונים האלה עשו נזק עצום. ראשית כל, הם יצרו זעם אדיר בחלקים נרחבים של האוכלוסיה הגרמנית, אפילו אצל פעילים אנטי-נאציים ידועים. סקרי דעת הקהל בתקופה הראו, שגרמנים רבים מאד הסכימו לעיקרון הבסיסי של משפטי פושעי המלחמה: יש להעניש את ראשי המשטר, מפקדי גסטפו ואיינצגרופן. אולם כאשר כל אדם הפך לחשוד בפוטנציה, התמיכה במשפטי פושעי מלחמה מכל סוג צנחה פלאים – תהליך שיהיו לו תוצאות הרות אסון לאחר שגרמניה המערבית קיבלה עצמאות ב-1955.

שנית, האמריקאים גילו מהר מאד שבדיקת השאלונים לוקחת מהם כמות עצומה, בלתי אפשרית כמעט של זמן ומשאבים. כל מי שעסק אי פעם בהוראה, יודע כמה מתיש לבדוק מבחנים. דמיינו לכם את צוותי החקירה האמריקאיים, שנאנקו ממילא מחוסר כוח אדם, משאבים ותקציב, קבורים בהררים של שאלונים בני מאות סעיפים. רק קריאת השאלונים דרשה עבודה מרובה, שלא לדבר על בדיקתם, והרי לכל מי שהיה עלול להיפגע מהשאלונים היה אינטרס עליון שלא לומר אמת. התוצאה היתה ההיפך הגמור מהכוונה: הפושעים הגדולים, שהיו בדרך כלל מנוסים וערמומיים יותר, הצליחו לשקר או להתחמק בשאלון, בעוד אזרחים נורמטיביים יותר ש"רק" הצטרפו למפלגה הנאצית או עבדו בתפקידים ממשלתיים זוטרים, נפגעו ממנו. הפקידים האמריקאים העמוסים, המותשים והעצבניים התחילו לפעול באופן שרירותי, דבר שליבה כמובן את הזעם בציבור הגרמני הרחב. תגובת הנגד היתה בלתי נמנעת: כדי לפייס את הציבור, האמריקאים התחילו לתת פטורים גורפים, הולכים וגדלים, עד לזילות מוחלטת של המערכת. לפעמים, פושע נאצי היה רק צריך למצוא יהודי, קומוניסט או סוציאל-דמוקרט (לכאורה) שיעיד לטובתו, כדי להימלט מאימת הדין. לעדויות הללו קראו בלעג "כרטיסי פרסיל" (Persilschein), על שם מותג פופולרי של אבקת כביסה.

Image result for Persilschein

דוגמא ל"שאלון" שהיה אפשר להתחמק ממנו באמצעות "כרטיס פרסיל"

ואז, כמובן, התחילה המלחמה הקרה. בשנים הראשונות, לפחות עד ראשית שנות השישים, האמריקאים ובעלי בריתם חששו עד מאד ממלחמה קרובה עם ברית המועצות. כדי להתכונן למלחמה טוב יותר, רשויות אמריקאיות שונות, ובמיוחד ה-CIA, התחילו לתת פטורים לכל מיני "נאצים שימושיים": מדעני טילים, מומחי מודיעין שהכירו את ברית המועצות, וכל מי שהסכים לחלוק איתם מידע חשוב. ממילא, החשק לרדוף פושעי מלחמה הלך וירד, בעוד האינטרס לרכוש את לב הגרמנים במלחמה הקרה הוביל את בעלות הברית בדיוק לכיוון ההפוך. "כמה מאיתנו," כתב סוכן ה-CIA מיילס קומפטון, "העדיפו את האינטרס הלאומי על נקמות מהעבר."

כדי להפוך את גרמניה המערבית לבעלת ברית במלחמה הקרה, היה צורך כמובן להעמיד אותה על הרגליים מבחינה מדינית, כלכלית וצבאית. לשם כך, יש לבחור ולמנות אנשים שכבר התנסו בתפקידים דומים בעבר, ואלו היו בדרך כלל נאצים. בשנות החמישים, למשל, כמעט כל המנהלים במשטרה הפלילית הפדרלית (Bundeskriminalamt) היו קציני ס"ס לשעבר, ומסיבה ברורה. ברייך השלישי, המשטרה הגרמנית היתה חלק מהס"ס, והיה קשה מאד למצוא שוטרים מנוסים שלא שירתו בארגון הרצחני הזה. בביון הגרמני, ה-BND, לפחות 8% מהעובדים הקבועים היו אנשי ס"ס וגסטפו.

Image result for Reinhard gehlen

גנרל ריינהרד גהלן, מייסד הביון המערב גרמני, היה אחד מגדולי המעסיקים של פושעי מלחמה כבדים ברפובליקה הפדרלית של גרמניה.

אין להסיק מכך שהמשטר המערב גרמני היה משטר נאצי בלבוש חדש. אותם נאצים לשעבר ניהלו מדיניות ליברלית, דמוקרטית ופרו מערבית, ובחלקם אפילו תמכו ביחסים טובים עם ישראל. אבל דבר אחד הם *כן* עשו: הם ניסו להגן על חבריהם פושעי המלחמה. הפקידים הגרמנים המעטים שאכן ניסו לרדוף פושעי מלחמה נאצים, כדוגמת ד"ר פריץ באואר, התובע האגדי (ממוצא יהודי) של מדינת הסן, גילו שעמיתיהם מחבלים בעבודתם. כשבאואר, למשל, גילה את מקומו של אדולף אייכמן ב-1957, הוא לא מסר את המידע לשגרירות המערב-גרמנית בבואנוס איירס, מפני שחשש שהדיפלומטים המקומיים, רובם נאצים לשעבר, ידליפו את דבר החקירה לאייכמן ויגרמו לו לברוח. במקום זאת, הוא הפר את חוקי מדינתו ומסר את המידע ישירות למוסד הישראלי. גם הציבור, בחלקו הגדול, התנגד למשפטים של פושעי מלחמה: שנים של שאלונים אמריקאיים לימדו את הגרמני מן השורה שכל אחד נמצא על הכוונת, וכך נוצר לחץ פוליטי "להחליף דיסקט" ולהמשיך הלאה.

000_dv2174632.00def110331.original

מסר מידע למוסד: ד"ר פריץ באואר, התובע הכללי של מדינת הסן

אפשר לדון עוד ארוכות בכישלון היחסי של משפטי פושעי המלחמה, אבל בגלל קוצר היריעה, הייתי רוצה להתמקד דווקא במסקנות האופרטיביות שאפשר להסיק מהסיפור.

ראשית כל, משפטים של פושעי מלחמה צריך לנהל במהירות הבזק, מיד לאחר שהמלחמה מסתיימת. במקום לנצל את התקופה שלאחר המלחמה, ואת ההלם של האוכלוסיה הגרמנית, שעדיין הסתכלה בחיוב בחלקה הגדול על משפטי פושעים, האמריקאים ביזבזו את השנים היקרות ביותר על השאלונים. במקום זאת, הם היו צריכים להתמקד אך ורק בקטגוריות ספציפיות של הפושעים הגרועים ביותר: שומרים ומפקדים במחנות ריכוז, אנשי איינזצגרופן, גנרלים שחתמו על פקודות פושעות, ראשי המחלקות והמדורים בס"ס, וכל המומחים, היועצים וראשי המחלקות לענייני יהודים וצוענים. אם, עוד ב-1946, המשאבים שהושקעו בניסיון לתהות על קנקנו של סגן הגזבר של המפלגה הנאצית ברגנסבורג עילית, היו ממוקדים אך ורק בפושעים הכבדים, יתכן שמעטים יותר מהם היו נמלטים.

בנוסף, וכאן אני נכנס לקרקע מסוכנת יותר, הכלים של המשפט הפלילי אינם מחודדים מספיק בכדי לטפל בפושעי מלחמה. אחת הבעיות במשפטים שנערכו בגרמניה המערבית, היתה קשורה בגבולותיהם הצרים של כתבי האישום. שומרים במחנה ריכוז, למשל, היה אפשר להרשיע רק אם הוכח שרצחו אסיר ספציפי. כך, עורכי הדין של הנאשמים הצליחו לבלבל את האסירים על דוכן העדים: האם היה לנאשם צלב קרס לבן על המדים? כן? אבל לרופאים במחנה X היה צלב קרס כחול. האם הנאשם היה נמוך או גבוה? אתם מבינים את העיקרון. הסנגורים היו צריכים רק ליצור ספק סביר בקשר בין נאשם ספציפי למעשי הרצח שיוחסו לו, כדי להביא לזיכוי.  ומכיוון ש"רצח" הוגדר כהרג שאדם ביצע במו ידיו, דווקא את המפקדים והקצינים היה אפשר להרשיע רק ב"סיוע לרצח", עבירה שהעונש עליה היה נמוך יותר. גם אם הושגה הרשעה, נגד כל הסיכויים, הלחץ הפוליטי הוביל במקרים רבים לקיצור עונש ולחנינה.

מסיבה זו, כפי שטען התובע פריץ באואר, במשפטים של פושעי מלחמה עדיף להרשיע ברצח באופן גורף בהתאם לקטגוריה שאתה שייך אליך, בלי קשר למעורבותך האישית במעשי רצח ספציפיים. עבדת באושוויץ או באיינזצגרופה, בתפקיד שמירה או תפקיד מבצעי? מעצם ההגדרה, אתה חבר בקולקטיב שעסק ברצח המוני, ונטל ההוכחה עליך להוכיח שאינך אשם. טעות קשה נוספת, בהקשר הזה, היא ביטול עונש המוות, שיש לו חשיבות עליונה במשפטים של פושעי מלחמה. מי שמוצא להורג, לא יכול לקבל שחרור מוקדם מהקבר. קביעה ש"עבודה" במחנות ריכוז מסויימים, ביחידות רצח או במחלקות לענייני יהודים לסוגיהן, גוררת עונש מוות בהיעדר נסיבות מקלות משמעותיות, היתה מחסלת פושעים רבים ויוצרת הרתעה חזקה יותר לעתיד.

ביטול עונש המוות הוא, במידה רבה, אחד מעיקרי האמונה של ליברלים ופרוגרסיבים בימינו. הקלות שבה התחמקו פושעי מלחמה רבים כל כך אחרי השואה, כמו גם חוסר האונים של העולם מול מעשי טבח כמו רואנדה, דורשים חשיבה מחודשת בנושא. עונש מוות לפושעים נגד האנושות הוא פיתרון לעייפות המצטברת ולחוסר החשק לשפוט פושעי מלחמה שנים רבות אחרי האסון, ולנטייה לחנון אותם כשהזעם שוכח והלחץ הפוליטי גובר. אם המשפט הבינלאומי יקבע קטגוריות מצומצמות מאד, אבל ברורות של אנשים שדינם מוות, למשל שותפים ברצח עם, תהיה לכך גם משמעות מוסרית. מנחם בגין אמר פעם, בצדק, שהרוצחים הנאצים אינם סתם פושעים. "יש עבריינים בקרב כל העמים, ואנחנו איננו יוצאים מן הכלל. ומשום כך, בקדוש שבימות השנה, אנו מתירין להתפלל עמהם. אבל אי העבריינים האלה – ואי הפושעים הללו?". ג'נוסייד אינו סתם פשע פלילי, והמשפט הפלילי אינו ערוך להתמודד איתו כהלכה. גם אם לא יצליחו למנוע רצח עם, חבל התלייה או כיתת היורים יפגינו לפחות את הסלידה של המין האנושי כולו ממשמידי עמים ופושעים נגד האנושות.

 

 

 

 

 

 

שודדים ברישיון: פרייבטירים, פיראטים והחוק הבינלאומי

לאחרונה, ביקשה "כנסיית מפלצת הספגטי המעופפת בישראל" מצה"ל להכיר באחד מחבריה כפסטפארי, ולהעניק לו אישור זקן במסגרת השירות הצבאי. הרב-יולי הראשי, כוהנם הגדול של הפסטפארים בישראל, הטעים כי חברי המסדר צוו לגדל זקן מטופח על ידי הפיראט אדוארד טיץ', הקדוש שנרצח על ידי "הארור, קפטן מיינארד". הבדיחה הזאת מהדהדת שורה ארוכה של אגדות, שמצאו את ביטויין בספרים, מחזות וסרטים הוליוודיים. אלו מציגים את הפיראט שתום העין, עם התוכי על הכתף, שנאבק במלחים אדומי המדים של האימפריה הבריטית. אולם בהיסטוריה, חלק גדול משודדי הים לא היו פורעי חוק, אלא קבלנים של מדינות שעסקו בשוד ים ברישיון. מי, למעשה, היו הפרייבטירים, ומה יכולה עלייתם ונפילתם ללמד אותנו על מקורות החוק הבינלאומי?

Image result for Pirates parrot

לאחרונה, ביקשה "כנסיית מפלצת הספגטי המעופפת בישראל" מצה"ל להכיר באחד מחבריה כפסטפארי, ולהעניק לו אישור זקן במסגרת השירות הצבאי. הרב-יולי הראשי, כוהנם הגדול של הפסטפארים בישראל, הטעים כי חברי המסדר צוו לגדל זקן מטופח על ידי הפיראט אדוארד טיץ', הקדוש שנרצח על ידי "הארור, קפטן מיינארד". הבדיחה הזאת מהדהדת שורה ארוכה של אגדות, שמצאו את ביטויין בספרים, מחזות וסרטים הוליוודיים. אלו מציגים את הפיראט שתום עין, עם התוכי על הכתף, שנאבק במלחים אדומי המדים של האימפריה הבריטית. קפטן אדוארד טיץ' ("שחור הזקן") הוא אכן דמות היסטורית, פיראט ידוע מראשית המאה ה-18 שפעל באיי הודו המערבית והטיל אימה על הבריטים, הצרפתים ויתר הציים האירופיים. כטקטיקן ימי מזהיר, הוא נהג לתפוס את הספינות של אויביו ולחזק את הצי שלו באמצעות השלל. לקפטן מיינארד, שהרג אותו לבסוף אמר כי "איני חס על איש ולא מצפה שיחוסו עלי." הוא גם נהג להסתיר גפרורים בתוך בגדיו, כדי להיות אפוף בעשן מפחיד. לימים, טיץ' הפך לאחד הנביאים העיקריים של "כנסיית מפלצת הספגטי המעופפת", שחבריה נוהגים ללבוש מסננת פסטה ובגדי פיראט בימי חג ומועד.

אולם בהיסטוריה, חלק גדול משודדי הים לא היו פורעי חוק רומנטיים שכאלה, אלא קבלנים של מדינות שעסקו בשוד ים ברישיון. למעשה, אפילו "שחור הזקן" התחיל את הקריירה שלו כשודד ים מורשה. מי, למעשה, היו הפרייבטירים, ומה יכולה עלייתם ונפילתם ללמד אותנו על מקורות החוק הבינלאומי?

פרייבטיר (Privateer) הוא פיראט ברישיון. המנהג להעסיק יורדי ים שכאלה נוצר עוד בימי הביניים, כאשר שליטים מוגבלים באמצעים חיפשו דרך להעשיר את אנשי שלומם ולפגוע באויביהם בלי לסכן את עצמם ולהשקיע משאבים יקרים. בעת החדשה המוקדמת, עם גילוי העולם החדש, ההתקדמות בטכנולוגיה הימית והתפתחות המסחר הבינלאומי, התופעה הפכה לגלובלית וגורפת. בבריטניה, פרייבטירים סייעו לצי. בצרפת, הם הרכיבו את חלק הארי של הצי. פרייבטירים שירתו גם שליטים לא אירופיים, כגון הנסיכים המוסלמיים של מדינות צפון אפריקה. חלק גדול מהפיראטים ה"ברברים" הידועים לשמצה (Barbary pirates), היו למעשה אירופים ונוצרים.

Image result for barbary pirates

חלקם הגדול היו אירופים: ספינה בריטית נלחמת בפיראטים ברברים

הפרייבטיר אינו בדיוק שכיר חרב, אלא מעין קבלן צבאי, שמקבל מהמלך רישיון לשדוד כל ספינה של מדינת אויב, ולפעמים גם של מדינות נייטרליות שסוחרות עם האויב. כדי לפעול, עליו לקבל מקונסול של מדינתו "כתב זיכיון" (Letter of Marque), להפקיד ערבות ולהתחייב לחלוק אחוז מסויים של רווחיו עם הממשלה. לפרייבטיר מותר לשדוד ספינות אך ורק בתנאים המפורטים בכתב הזיכיון, ורק במהלך מלחמה. ברגע שנחתם הסכם שלום בין מדינתו לבין האויב, כתב הזיכיון בטל ומבוטל. כמובן שפרייבטריים לא עבדו רק עבור ה"מדינה" שלהם. העת החדשה המוקדמת היתה עידן שבו הלאומיות רק החלה להתגבש. פעמים רבות, הם עבדו עבור מלכים זרים או חברות מסחריות כדוגמת חברת הודו המזרחית. חרף זאת, חלק מהם רשמו דפי תהילה בהיסטוריה הפטריוטית. סר פרנסיס דרייק, אולי הפרייבטיר המפורסם מכולם, סייע לבריטניה של המלכה אליזבת הראשונה להדוף את פלישת הענק של הארמדה הספרדית ב-1588.

הפרייבטיר, יש להדגיש, נחשב ללוחם חוקי לחלוטין כל עוד הוא מחזיק בכתב זיכיון תקף. אם הוא נופל בשבי, הוא זכאי למעמד של שבוי מלחמה. עם זאת, שודד ים ללא כתב זיכיון נחשב לפיראט, "אויב האנושות כולה" (Hostis Humani Generis) ודינו מוות בתלייה. לפעמים, יש להדגיש, היו מקרים שנפלו בתחום האפור. בשלהי המאה ה-17, נתפסו בבריטניה פיראטים שפעלו מטעם ג'יימס סטיוארט, המלך המודח "שמעבר לים". הם טענו לזכויות של פרייבטירים, אולם בית המשפט המלכותי החליט שג'יימס אינו מלך חוקי, ולפיכך אינו רשאי להעניק כתב זיכיון לפרייבטירים. שודדי הים הורשעו והתנדנדו אחר כבוד על החבל.

Image result for Francis Drake

פרייבטיר וגיבור פטריוטי: סר פרנסיס דרייק

ג'אניס תומסון, היסטוריונית שכתבה ספר קלאסי על פיראטים ושכירי חרב, טענה שכל המדינות כמעט הרוויחו מהעסקת פרייבטירים. מיקור החוץ של השוד הימי סייע להן לחסוך משאבים יקרים, לפגוע באויביהן ולנסות קווי מדיניות הרפתקניים בלי לקחת אחריות רשמית. המנהג החל לדעוך בסוף המאה ה-18, בעיקר בגלל השלכות לא צפויות של השימוש בפרייבטירים, שיצרו דינמיקה בינלאומית מתגלגלת. זו, מצידה, הובילה – בלי שאיש חזה זאת – לאיסור מוחלט על המנהג באמצע המאה ה-19.

רוב המדינות המערביות בעת החדשה המוקדמת, באופן רשמי לפחות, הכירו בפרייבטירים אך הוקיעו פיראטים. הבעיה היתה, שלפעמים היה קשה להבחין בין אלו לאלו. ראשית כל, הקונסולים מטעם המדינה, שתפקידם היה להעניק כתבי זיכיון, היו לעיתים קרובות אנשי עסקים שהשקיעו כספים רבים בעסקי שוד הים, או ששלחו יד בפיראטיות בעצמם. לכן, הם הרבו לתת כתבי זיכיון מפוקפקים ללא הצדקה. פקידים מושחתים, בעיקר בעולם החדש, הרוויחו ממכירת רכוש גנוב, ונתנו מחסה לפיראטים לא חוקיים. גרוע מכל – ברגע שמלחמה נגמרה וכתבי הזיכיון בטלו, מאות ואלפי פרייבטירים נותרו ללא עבודה. אלו, שלא היו להם כישורים בשוק האזרחי, פנו כמובן מיד לשוד ים. במאות ה-17 וה-18, ממלכות כמעט עצמאיות של פיראטים נוצרו באיים קאריביים למיניהם, וכן במדגסקר, ונתיניהן הלכו אימים על הסחר הימי באוקיאנוס האטלנטי. מדינות ניסו לדכא אותם, אבל אז, בדרך כלל, פרץ סכסוך מזויין בסדר גודל בינלאומי, כמו מלחמת הירושה הספרדית (1701-1714) או מלחמת הירושה האוסטרית (1740-1748). בצר להן, המדינות השונות נתנו חנינות גורפות לפיראטים בתנאי שיהפכו לפרייבטירים. בסוף המלחמה, הפרייבטירים שבו להיות פיראטים, וחוזר חלילה.

Image result for Battle against pirates

מכל הסיבות הללו, הניסיון למתוח גבול בין פיראטים לבין פרייבטירים נדון לכישלון. פרייבטירים המשיכו למלא תפקיד חשוב גם בסכסוכים מזויינים במאה ה-19, ושדדו ספינות של כל הצדדים גם במלחמת העצמאות האמריקאית ובמלחמות נפוליאון. אפילו בשנות החמישים של המאה, שיא עידן הקדמה, מחלקת המדינה האמריקאית התעקשה שהזכות לשדוד ים ברישיון היא זכות אזרח חשובה שאסור לאף מדינה לשלול, וחלק בלתי נפרד מהחוק הבינלאומי. במלחמת האזרחים האמריקאית, הדרום עדיין הפעיל ספינות פרייבטירים שפגעו בכלי השיט של האיחוד.

הפרייבטירים הוצאו לבסוף אל מחוץ לחוק בהסכם פריז על החוק הימי, שנחתם בין המעצמות האירופיות הגדולות ב-1856. שאר מדינות העולם "הוזמנו" להצטרף ולחתום על ההצהרה, ורובן עשו זאת במוקדם או במאוחר. שני הסעיפים הראשונים של ההסכם היו כדלהלן:

א. מנהג הפרייבטירים מבוטל, ויישאר מבוטל.

ב. הדגל הנייטרלי מגן על רכוש אויב, מלבד ציוד צבאי ומלחמתי שמותר להחרים.

ג'אניס תומסון טוענת שהאיסור על פרייבטירים נולד מפשרה פוליטית לא צפויה בין מדינות מערביות חזקות, בעיקר בריטניה, לבין מדינות מערביות חלשות יותר (במישור הימי). האימפריה הבריטית, שפעם היתה מבין המדינות המובילות בשימוש בפייברטירים, סברה ששודדי הים ברישיון מביאים לה יותר נזק מתועלת. כפי שכתב ראש הממשלה לורד פלמרסטון למלכה ויקטוריה, בריטניה מחזיקה בנפח הגדול ביותר של סחר בינלאומי, ובמקביל – הצי המלכותי הוא הכוח הימי החזק ביותר בעולם. משמע, לבריטניה יש הרבה מה להפסיד מפעילות של פרייבטירים עוינים (כי הכי מפתה לשדוד את הספינות שלה) ומעט להרוויח מהם (כי הצי שלה חזק ויעיל ממילא). כמו כן, בריטניה הבינה שאין ביכולתה לשלוט בפרייבטירים שלה, ואלו עלולים להפוך לפיראטים ולסכן את המסחר באוקיאנוס האטלנטי.

לעומת זאת, למדינות הקטנות יותר שחתמו על ההסכם, כמו פרוסיה, היה נוח מאד להמשיך ולהפעיל פרייבטירים. הסחר שלהן היה דל יותר, והציים שלהם היו קטנים – כך שהיה להן מעט להפסיד מפעילות הפרייבטירים והרבה מאד להרוויח. עם זאת, אותן מדינות קטנות היו מאד מוטרדות מהנוהג הבריטי לפשוט על ספינות סוחר ולהחרים את מרכולתן, בכל פעם שניסו לעשות עסקים עם אויבים של בריטניה. הסכם פריז היה למעשה פשרה בין האינטרסים של כל הצדדים, שלא היו מסוגלים לכפות את רצונם זה על זה: הבריטים הסכימו לוותר על "זכותם" לפגוע בספינות נייטרליות שסוחרות עם אויביהם, ואילו יתר המדינות הסכימו לוותר על השימוש בפרייבטירים.

תומסון מדגימה את הנקודה החשובה הזאת גם בסוגיות אחרות, כמו האיסור (היחסי) על הפעלת שכירי חרב וחוקים אחרים שיצרו את המערכת הבינלאומית של היום: כל החוקים הללו, כמעט, נולדו בגלל פשרות פוליטיות ריאליות בין מדינות, ולא בגלל דיונים משפטיים מלומדים, כתבים פילוסופיים או עקרונות נעלים. אוטו פון ביסמרק, "קנצלר הברזל" של גרמניה הקיסרית, אמר בגילוי לב למשלחת יפנית שביקרה אותו ב-1873, כי "החוק הבינלאומי נועד לשרת את האינטרסים של החזקים." ביסמרק לא צדק לחלוטין: האיסור על פרייבטירים נולד הרי מפשרה בין מעצמות למדינות חזקות פחות. אבל כמו כל חוק בינלאומי אחר, הוא נוצר כדי לשרת את האינטרסים של אלו המכבדים אותו.

מכאן, מחשבה לסיום: ראוי שאלו שמעלים חוקים בינלאומיים על נס, במיוחד דיני מלחמה הומניטאריים, דיני זכויות אדם וחוקי הגירה, יזכרו שמקורו של הדין הבינלאומי אינו בצו שמיימי, בזכויות אדם קדושות או בחוק טבעי מדומיין, אלא במפגש של אינטרסים – בדיוק כמו הפשרה שהולידה את האיסור על פרייבטירים. אין לחוקים בינלאומיים שום קיום משל עצמם, אלא בכדי לשרת את האינטרסים של המדינות השונות. בדיוק כפי שאין לזכויות אדם שום קיום משל עצמן, מלבד שירות האינטרסים של אותם העמים שמכירים בהן. מי שיישכח זאת, עתיד להתרסק על קרקע המציאות הרבה יותר מהר מאשר הוא חושב.

עימות על ההיסטוריה: הבעיות בתגובת יד ושם להצהרה הישראלית-פולנית

בימים האחרונים, בניסיון לפתור את המשבר ביניהן, פרסמו הממשלות של ישראל ופולין הצהרה משותפת, ובה הוקיעו את האנטישמיות ואת האנטי-פולניות. ממשלת פולין ביטלה את הסעיפים הפליליים ב"חוק השואה" השנוי במחלוקת וגינתה את אותם פולנים שרדפו ורצחו יהודים. ישראל מצידה הכירה בסיוע שהעניקה המדינה הפולנית במחתרת, הממשלה הפולנית הגולה והזרוע הצבאית שלה, ליהודים בתקופת השואה, הן בהפצת הידיעות על ההשמדה, הן בסיוע ליהודים נרדפים והן בהענשת מלשינים. להצהרה המשותפת היו גם מתנגדים. יד ושם, למשל, יצא נגדה בחריפות. אך למרבה הצער, תגובתה של רשות הזיכרון לשואה ולגבורה סובלת מכשלים היסטוריים ומחוררת ככברה. ינשוף היסטורי מסביר.

Image result for ‫יד ושם‬‎

לאחרונה, נקט ראש הממשלה בנימין נתניהו בצעד חכם, וסיים את המשבר המיותר בין ישראל ופולין. במסגרת ההסכם, פרסמו שתי הממשלות הצהרה מתונה ומדוייקת במידה סבירה, ככל שאפשר לצפות ממסמך דיפלומטי. שני המנהיגים הוקיעו את האנטישמיות ואת השנאה לפולנים, והתחייבו להיאבק בהן. מצידה, התחייבה ממשלת פולין שלא להגיש תביעות פליליות כנגד אלו המאשימים את המדינה הפולנית ואת העם הפולני, כקולקטיב, באחריות לפשעי הנאצים. ממשלת פולין הודתה שהיו גם פולנים שפגעו ביהודים באותה תקופה אפלה, וגינתה אותם. יתר על כן, היא התחייבה לשמור על חופש הביטוי והמחקר בנושא השואה. ישראל הכירה בסיוע שהעניקה המדינה הפולנית המחתרתית, הממשלה הפולנית הגולה והזרוע הצבאית שלה, הן בהפצת הידיעות על ההשמדה, הן בסיוע ליהודים נרדפים והן בענישת מלשינים.

למרבה ההפתעה, יד ושם הגיב במכתב רשמי להצהרה, ודחה אותה מכל וכל. דא עקא, שתגובת חוקרי רשות הזיכרון אינה מדוייקת מבחינה היסטורית, נגועה בכשלים ומחוררת ככעך. גרוע מכך, היא חושפת חוליים חמורים בזיכרון ההיסטורי ובחינוך השואה הישראלי.

Image result for ‫נתניהו מורביצקי‬‎

ראש הממשלה נתניהו מוסר את ההצהרה המשותפת בירושלים

ההיסטוריונים דן מכמן, חוי דרייפוס ודוד זילברקלנג, שחתומים על התגובה, טוענים למעשה שתי טענות עיקריות. ראשית, הם טוענים כי ביטול הסעיפים הפליליים בחוק לא מעקר את סכנתו, שהרי ממשלת פולין וארגונים לא ממשלתיים עדיין יכולים לתבוע חוקרים ביקורתיים בתביעה אזרחית. כאן בהחלט יש מקום לביקורת, אם כי ממשלת פולין התחייבה בהצהרה לשמור על חופש המחקר, ואף ראוי לתהות עד איזו רזולוציה ישראל רשאית או אמורה לחטט בענייניה הפנימיים של מדינה אחרת. אליבא דפרופסור יהודה באואר, שמחאתו המריצה כנראה את תגובת יד ושם, ישראל גם אמורה לדאוג שממשלת פולין לא "תמנע תקציבים" מאותם חוקרים. עד כמה הדברים רציניים, תשפטו אתם.

הטענה השנייה היא שההצהרה המשותפת שגויה מבחינה היסטורית. מכמן, דרייפוס וזילברקלנג הם היסטוריונים מיומנים המתמחים בתולדות השואה, ובפרט בפולין. הם יודעים היטב ואף מודים שממשלת פולין הגולה הפיצה ברבים את הידיעות על השמדת היהודים, שפולנים סייעו ליהודים לא רק כפרטים אלא גם באופן שיטתי ומאורגן (ארגון ז'גוטה), ושהמחתרת הפולנית הענישה פולנים שהסגירו יהודים לגרמנים. הם גם מודעים לכך שהפולנים לא היו "עומדים מן הצד" אלא קורבנות של מסע רצח ושיעבוד גרמני בעצמם, ושביטויים כמו "מחנות השמדה פולניים" שקריים ומבטאים איבה בלתי מוצדקת לפולין. כל מי שיקרא את התגובה שלהם, ימצא שם את כל העובדות הללו, במפורש או במשתמע.

Image result for Poles killed by Nazis

משטר רצחני, גם כלפי הפולנים. חיילים נאצים עוצרים פועלים פולנים בדנציג (גדנסק)

 

מנקודה זו, מכמן, דרייפוס וזילברקלנג מנסים לטשטש את חשיבות העובדות שהם עצמם מביאים. כך, הם חוטאים בכשל לוגי שיצחק בן ישראל עמד עליו לפני שנים בספרו הקלאסי הפילוסופיה של המודיעין. כשרוצים "לערוף ראש" של דמות ציבורית לאחר כישלון, נוח לטעון שאותו אדם לא עשה דבר כדי להתכונן לאתגר. אולם כאן ניצבת בפני המבקר בעיה: שמא יקום החצוף ויביא ראיות שדווקא עשה גם עשה? כאן, תמיד אפשר לטעון שהוא "לא עשה מספיק". טענה זו כמובן אינה ניתנת להפרכה, מפני שהיא טאוטולוגית. אם היה כישלון, כנראה שאפשר היה לעשות יותר.

Image result for Sikorski wladyslaw

תמיד אפשר לטעון שלא עשה מספיק. ראש הממשלה הפולנית הגולה, גנרל ולדיסלב שיקורסקי

כך גם חוקרי יד ושם. הם כותבים ששר החוץ הפולני הקריא ב-1942 לאומות המאוחדות את דו"ח הבונד, "דוח שיטתי, מפורט וחד משמעי ששוטח את התוכנית הגרמנית לרצח כל היהודים," וכן את ההתערבות הפולנית בדצמבר אותה שנה, שהובילה להצהרה חשובה של בעלות הברית בנושא הנדון. אפשר להוסיף גם דוגמאות אחרות, אותן החוקרים מזכירים בחטף או נמנעים מלהזכיר כלל. הממשלה הגולה הצהירה שוב ושוב על מחוייבותה לשוויון זכויות ליהודים: ב-1939, ב-1940 ומספר פעמים ב-1941. בקיץ אותה שנה, כאשר הגרמנים כבשו את מזרח פולין, הזהירו הן הממשלה הגולה והן ארמיה קראיובה את האוכלוסיה שלא לפגוע ביהודים ולא לשתף פעולה עם פוגרומים. אזהרות אלו היו לשווא, כפי שמוכיחים אירועי הדמים בידוובנה, רדז'ילוב ומקומות אחרים באזור לומז'ה. יאן קארסקי, השליח של הממשלה הפולנית הגולה, עשה מאמצים אדירים לעורר את דעת הקהל בעולם למען היהודים, בעוד אחד מאנשי ארמיה קראיובה, ויטולד פילצקי, התנדב להיאסר באושוויץ כדי לקבל מידע אמין על התנאים שם. המדינה הפולנית במחתרת היתה זו שזעקה על זוועות השואה לפני שהדבר הפך לנחלת הכלל. אולם אין זה משנה. בעיני מכמן, דרייפוס וזילברקלנג הממשלה הפולנית הגולה דיברה בפומבי על השואה "רק במקרים מעטים", "לא העמידה את רצח היהודים בראש מעייניה" ולא "פעלה בנחרצות".

היופי בביטויים כמו "מקרים מעטים", "בראש מעייניה" וב"נחרצות", הוא שהם חסינים בפני הפרכה. לא משנה כמה מקרים ישנם, תמיד אפשר לומר שהם "מעטים", וכל פעולה יכולה להיות יותר נחרצת. אפילו אם ראש ממשלת פולין הגולה היה מחליט לשמור שבת וכשרות מתוך הזדהות עם היהודים, עדיין אפשר לומר שהוא לא עשה זאת ב"נחרצות" מספקת כי היהודים לא היו "בראש מעייניו". דרך אגב, בפסקה אחרת כותבים השלושה כי נציגיה של הממשלה הגולה בשטח דווקא כן האשימו אותה שדאגה יותר מדי ליהודים, וכנראה לא מבחינים שהדברים סותרים זה את זה (שלושת החוקרים מתכוונים לשדר מס' 354 של מפקד ארמיה קראיובה מספטמבר 1941 ומנתחים גם אותו באופן פשטני – אבל זה כבר נושא לפוסט אחר).

לאחר מכן, קובלים אנשי יד ושם שממשלת פולין הפיצה ברבים את הידיעות על השמדת היהודים "בעיקר במקרים שבהם האמינה כי העיסוק בכך יעלה את קרנה בעיני בעלות הברית המערביות" ויסייע לה ביישוב סכסוכי גבול עם ברית המועצות. שימו לב לגישה הפוריטנית, שמבטלת כל סיוע ליהודים שלא התבצע ממניעים מושלמים וטהורים ללא רבב. לפי גישה זו, לא רק שממשלת פולין היתה צריכה לסייע לאזרחיה היהודים, אלא שהיה עליה לעשות זאת בלי שום שאיפה לקדם אינטרסים אחרים. ביד ושם שוכחים, שתפקידה העיקרי של ממשלה היא לדאוג לאינטרסים של עמה, ואם היא יכולה לעשות זאת כתוצר לוואי של סיוע למיעוט נרדף ומושמד – אז קל וחומר. ממשלת פולין סייעה ליהודים כדי "להעלות את קרנה"? הרי כל מעשה טוב שאתה מבצע משפר את תדמיתך בעיני אחרים. כנראה שלשיטתם של מכמן, דרייפוס וזילברקלנג פולין לא היתה צריכה סתם לסייע ליהודים, אלא לעשות זאת ברוח המצווה של מתן בסתר.

באופן דומה מטפלים שלושת החוקרים בסוגיית ההענשה של מלשינים (שמאלצובניצי) ומשתפי פעולה שהסגירו יהודים למוות. הם אמנם מונים 150 מקרים שבהם המחתרת שפטה אנשים כאלו, אולם לדעתם לא היה די בכך. כמה פסקי דין יהיו "מספיקים" לדעתם? 300, 400, 600, 2000? לא ברור. ב-27 באוקטובר 1943, למשל, פרסם ביטאון ארמיה קראיובה את דבר הוצאתו להורג של אנתוני פאיור בעוון הסגרת יהודים ומציליהם הפולנים. כשנורה המלשין בוריס פילניק, הוזכרו בפסק הדין גם שמותיהם של הוריו – צעד קיצוני שנועד לבייש את המשפחה כולה ולהרתיע בפני מעשים דומים. באופן תמוה, מתעלמים החוקרים גם מהאזהרות החוזרות ונשנות של ארמיה קראיובה, המחתרת הפולנית המרכזית, שאל לאוכלוסיה להסגיר יהודים לידי הנאצים. הארמיה פרסמה אזהרות כאלו מספר פעמים, שבה הוקיעה את ההלשנה כעבירה פלילית המנוגדת לחוקי פולין ואיימה בעונשים חמורים. בכל זאת, פוסקים מכמן, דרייפוס וזילברקלנג כי "בתי הדין של הממשלה הגולה לא מיצו את הדין עם פולנים שהיו מעורבים ברדיפת יהודים." זו דוגמא מובהקת לשיטת הסנדוויץ' של שלושת החוקרים: לשחרר הצהרה קיצונית, לסייג אותה בעובדות, ואז לחזור עליה שוב תוך התעלמות מוחלטת מהסייגים.

הודעה של ביטאון ארמייה קראיובה על הענשת פולנים שהסגירו יהודים לנאצים

אם במקרים הקודמים מדובר על כשלים רטוריים גרידא, אזי בפסקאות העוסקות במחתרת הפולנית, ארמיה קראיובה, ישנן טעויות היסטוריות של ממש. מיכמן, דרייפוס וזילברקלנג קובעים כי ארמיה קראיובה היתה בעלת אופי "לאומני ובחלק ניכר ממנה גם אנטישמי", ובין חברי המחתרות, היו אלו בעיקר חבריה שרצחו יהודים. כמו כן, הם מוסיפים שמבחינת המחתרת, רצח היהודים בידי הגרמנים נתפס כהתפתחות חיובית.

התיאור הזה הוא אמת חלקית במקרה הטוב, וסילוף חמור של העובדות ההיסטורית במקרה הגרוע. ארמיה קראיובה ייצגה את כל המפלגות הדמוקרטיות בקשת הפוליטית הפולנית. חלקן היו אנטישמיות, אחרות היו אדישות ואחרות, אוהדות יותר ליהודים. לכן, כפי שעולה ממחקרו של ג'ושוע צימרמן, בכיר החוקרים בנושא, היחס של ארמיה קראיובה ליהודים היה מעורב. היו מקרים רבים של אנטישמיות ומקרים מסויימים של רדיפה ורצח מצד אינדיבידואלים או יחידות, לצד אהדה ונסיונות כנים להצלה ולסיוע. בספרו, מזכיר צימרמן בכיר מחתרת אחד שאכן ראה ברצח היהודים תופעה חיובית, אולם רוב מוחלט של מנהיגי המחתרת שהוא מצטט, לרבות המפקדים העליונים, אומרים את הדבר ההפוך בדיוק. גם האנטישמים שביניהם, נחרדו מרצח היהודים בידי הגרמנים וראו בו פשע מזוויע. בדצמבר 1943, למשל, הוציאה המחתרת להורג מנהל בית ספר כפרי מאזור קרקאוב, משום ששיבח בפני תלמידיו את רדיפת היהודים ולוחמי ההתנגדות. קביעתם של שלושת החוקרים, כאילו "ארגוני המחתרת התבטאו באופן שראה בהעלמות היהודים תוצאה חיובית של המלחמה" מוטעית ומסולפת מבחינה היסטורית.

Image result for Joshua zimmerman the polish underground

הקביעה כאילו ארגוני המחתרת שמחו ברצח היהודים אינה מתיישבת גם עם העובדה, שהממשלה הגולה וארמיה קראיובה תמכו וסייעו לז'גוטה, אחד מארגוני הצלת היהודים המרשימים והיעילים ביותר שפעלו באירופה הכבושה במהלך מלחמת העולם השנייה. חוקרי יד ושם מזכירים את ז'גוטה, אולם מטשטשים בתגובתם את הקשר ההדוק בין ארגון זה לבין הארמיה וממשלת פולין הגולה, כדי שלא יפריע להם חס וחלילה להציג את המחתרת הפולנית העיקרית כארגון רצחני ואנטישמי. בכך הם משתמשים בסטנדרט כפול. חברים סוררים בארמיה קראיובה שרצחו יהודים, בניגוד לפקודות שקיבלו מהנהגת המחתרת והממשלה הגולה, מייצגים בעיני יד ושם את כלל הארמיה. לעומת זאת, ז'גוטה, שפעלה בפקודת הדלגטורה ובסיוע הארמיה, לא מייצגת לשיטתם דבר.

ארמיה קראיובה גם סייעה בנשק, אמנם באופן מוגבל, למרד גטו וורשה, אימנה את המורדים בחבלה, ושלחה את אנשיה להסתער מול מכונות הירייה הגרמניות כדי לפרוץ את חומות הגטו. במהלך מרד וורשה (אוגוסט 1944), הריצו יחידות הקומנדו של הארמייה מבצע נועז, והצילו את היהודים במחנה הריכוז הנאצי גיישובקה. גם למאמצים צבאיים אלו לסייע ליהודים אין זכר בתגובה של יד ושם.

אסירים יהודים ממחנה הריכוז גיישובקה ומשחרריהם הפולנים מארמיה קראיובה

למעשה, ההצהרה המשותפת של פולין וישראל מדוייקת מבחינה היסטורית הרבה יותר מהתגובה של יד ושם. כשמתעלמים מהרטוריקה הלוליינית, גם מכמן, דרייפוס וזילברקלנג, מתארים מאמצים של הממשלה הפולנית הגולה להפיץ ברבים את הידיעות על השמדת היהודים, נסיונות שיטתיים של הממשלה והמחתרת להציל יהודים נרדפים, ופסקי דין מוות שבתי המשפט של המחתרת גזרו על מלשינים ומשתפי פעולה. תוך כדי כך, הם מכפישים את ארמיה קראיובה ומטשטשים את מאמציה שלה לסייע ליהודים בזמן המלחמה, כמו פעולות הסיוע למרד גטו וורשה והמבצע לשחרור גיישובקה.

מאיפה נובע הניסיון הזה לחבל במאמצי הפיוס בין ישראל לפולין, ולתקוף את ההצהרה המשותפת? באופן חלקי, מדובר בכשל דיסציפלינרי. מכמן, דרייפוס וזילברקלנג הם חוקרי ההיסטוריה של עם ישראל. התחום הזה, מעצם טבעו, רואה ביהודים גיבורים (לרוב טרגיים) שנעים על הבמה ההיסטורית מהתנ"ך ועד הפלמ"ח, בעוד יתר באי עולם אינם אלא ניצבים מתחלפים על אותה הבמה. הגויים נשפטים לפי דבר אחד בלבד: עד כמה סייעו ליהודים או רדפו אותם בכל נקודת זמן נתונה.

אם היהודים הם העיקר וכל היתר נספחים אליהם, הרי שברור מדוע חוקרי יד ושם מרשים לעצמם לדרוך ברגל גסה על הזיכרון ההיסטורי היקר לפולין, בעודם מתרעמים (בצדק!) על כל מקרה של זילות שואה או אנטישמיות ברחבי העולם. מכאן ברור מדוע הם מזדעקים על ההשוואה בין אנטישמיות לאנטי-פולניות. כי הרי אנטישמיות היא תופעה קוסמית ייחודית שאין דומה לה, שאסור להשוותה לשום דבר אחר. וחלילה לא לאובססיה האנטי-פולנית שחינוך השואה הישראלי מקנה לתלמידיו. מעניין האם שלושת החוקרים תהו אי פעם מדוע רואים צעירים ישראלים רבים את הפולנים כמעין נספח של הנאצים, מדוע פוליטיקאי בכיר ישראלי בכיר מצהיר שהיו "מחנות השמדה פולניים", וכיצד כמעט אף אחד כאן לא יודע שהפולנים לא היו "עומדים מן הצד" אלא נטבחו בהמוניהם בידי הנאצים והרימו התנגדות מהמרשימות באירופה בתנאים בלתי אפשריים. שאלו ישראלי מהרחוב מי היו אנשי ז'גוטה והאם שמע על פעולת חילוץ היהודים מגיישובקה. אף אחד כמעט לא יידע, מפני שחינוך השואה הישראלי, שיד ושם מילא תפקיד מכריע בעיצובו, ממלא פיו מים על הנושאים האלה בדיוק. לעומת זאת, כמעט כל אחד יוכל לומר עד כמה הפולנים אנטישמים או שהם "היו גרועים יותר מהגרמנים" – עוד איוולת שנשמעת תדירות במקומותינו.

אני לא מאוהדיו של ראש הממשלה נתניהו, אבל הפעם מגיעה לו מילה טובה. ההצהרה המשותפת של ישראל ופולין מדודה, חכמה ומדוייקת מבחינה עובדתית והיסטורית. אם אכן נכתבה בהתייעצות עם ההיסטוריונית דינה פורת, כפי שטוענת לשכת ראש הממשלה, הרי שגם היא ראויה לכל שבח על עבודתה המקצועית.

התגובה של יד ושם, לעומת זאת, אינה אות כבוד למוסד החשוב הזה – וזאת בלשון המעטה. מהיסטוריונים כמו דן מכמן, חוי דרייפוס ודוד זילברקלנג אפשר וראוי לצפות ליותר.

נ.ב. בשל האינטראקציה שהיתה לי עם יד ושם עוד בתקופה שחקרתי את המחתרת האנטי-נאצית בצבא הגרמני, לא הופתעתי מהכשלים שלהם גם בנושא הפולני. זכור לי כנס מסויים ביד ושם, בו הצגתי הוכחות שחור על גבי לבן שהיסטוריון גרמני שבכירי רשות הזיכרון הסתמכו עליו סילף ראיות ומקורות. בתגובה, יו"ר הפאנל (שהיה בזמנו ראש בית הספר הבינלאומי לחקר השואה) גער בי על "איך אני מעז" וכמעט סילק אותי מהאולם. נראה שלא הרבה השתנה שם מאז.

%d בלוגרים אהבו את זה: