שואה קלה לעיכול: התובנה של נווה דרומי

בציוץ שהפך לשערורייה רבתי, טענה העיתונאית נווה דרומי שקל לאנשים לעכל את חווית השואה של אנה פרנק יותר מאשר את תאי הגזים ובורות ההריגה. היא צדקה – ואם נחשוב רגע, נראה שההתבטאות שלה מציבה בפנינו מראה לא פשוטה על מגבלות הזיכרון האנושי.

קל לנו יותר לזכור סיפורים מיוחדים, כמו פרשת אוסקר שינדלר. בתמונה: תערוכה מחוץ למפעל הישן של שינדלר בקראקוב. Credit: SnapTPhotography, depositphotos.com

בסרט הלבנוני הקלאסי "מערב ביירות", שמספר על מלחמת האזרחים בארץ הארזים, יש סצינה ידועה שבה גיבורי הסרט, שניהם ילדים, משתתפים בהפגנת זעם לזכר המנהיג הדרוזי כמאל ג'ונבלאט לאחר הרצחו. המפגינים צועקים "ברוח ובדם נפדה אותך, כמאל", והילדים כמובן מצטרפים אליהם בהתלהבות. לאחר זמן, שואל אחד הילדים את השני: "תגיד, מי זה כמאל?" וחברו עונה לו: "לא יודע". למרבה הצער, זו גם הדינמיקה בלינצ'טרנטים לא מעטים שמתרחשים בשיח הישראלי. משפיעי טוויטר כאלה ואחרים זועמים על התבטאות שערורייתית כזו או אחרת של פוליטיקאי, פובליציסט או סלב אחר, מישהו חזק יותר (לרוב עיתונאי) משתף, והפרשה הופכת להתנפלות רבתי, כאשר רוב המתנפלים כלל לא טרחו לקרוא, ובוודאי שלא לנסות להבין, את ההתבטאות המקורית בהקשרה הנכון.

בפוסט האחרון שלי, תיארתי את דינמיקת הלינצ'טרנט הזאת, והקשר שלה לתרבות הביטול של הימין בישראל, במיוחד בכל הנוגע לציד ערבים בתפקידים בכירים והניפוח המפחיד של המושג "תומך טרור". הדברים נכונים על אחת כמה וכמה כשמדובר בהתבטאויות שקשורות לשואה, העצב הרגיש של החברה הישראלית. נוכחנו בכך, שוב, עם סערת כוס התה שהתעוררה עקב דבריה של הפובליציסטית נווה דרומי. זו, עיתונאית ביביסטית שאף פעם לא הערכתי יותר מדי את תובנותיה, דווקא אמרה לשם שינוי משהו נכון: שקל לאנשים שחיים היום לעכל יותר את סיפור השואה של אנה פרנק, מאשר את המציאות הנפוצה יותר של תאי גזים ובורות ירי. היו שהבינו את ההתבטאות הזאת, בטעות, ככזו שהמעיטה בסבלה של אנה פרנק, כאילו החוויה שלה היתה "קלה יותר". אלו שטויות. דרומי לא דיברה על קורבנות השואה, בין אם מדובר באנה פרנק או באלו שנספו בתאי הגזים, אלא על הקבלה של השואה (בלעז, רצספציה) בקרב אלו שזוכרים אותה כיום. וכך היא עלתה על תובנה חשובה: סיפורי השואה שכולנו מכירים וזוכרים נוטים להיות מקרים חריגים וקיצוניים במיוחד, לפעמים נדירי המציאות, ומכל מקום רחוקים מאד מחוויותיו של קורבן השואה הטיפוסי.

שימו לב לסיפורי השואה שנחרטו בזיכרון הישראלי, ועוד יותר מכך העולמי. ז'אנר מקובל אחד של שוברי קופות ורבי מכר שואתיים עוסק בחסידי אומות העולם, אותם בודדים שהצילו יהודים תוך כדי חירוף נפשם. בסוגה הזאת ניתן למנות את רשימת שינדלר ואת הסרט החדש (והמוצלח מאד), "אשתו של שומר גן החיות", שניהם מבוססים על סיפורים אמיתיים. ז'אנר נפוץ נוסף הוא על יהודי שהסתתר בין הגויים. כאן, הדוגמא המפורסמת ביותר היא היומן של אנה פרנק, שלא לחינם פרץ דרך בתודעת זכרון השואה העולמית, אך אפשר להוסיף לו יצירות ידועות אחרות כמו "הפסנתרן". ישנם גם סיפורים על לוחמי התנגדות יהודים כגון מורדי גטו וורשה, או על פרטיזנים יהודים ביערות, אופציה שהיתה כמובן פתוחה רק לצעירים מעטים שהיו להם גם מזל, גם תושיה וגם יכולת להשיג נשק. אפילו סרט כמו "החיים יפים", שכביכול תיאר את גורלה של משפחה יהודית-איטלקית במסלול "שגרתי" יותר של מחנה השמדה, הדגיש את הייחודיות של הגיבור הראשי ובנו באופן שלעיתים גבל בסיפור פנטזיה.

גובל בסיפור פנטזיה: החיים יפים של רוברטו בניני

כמובן, המציאות השגרתית של השואה (איינצגרופן, תאי גזים, מוות המוני ברעב ובהתעללות) נוכחת ברוב הסיפורים הללו, אולם כמעט תמיד היא נמצאת ברקע. ביומנה של אנה פרנק, עדות היסטורית אמיתית שנבחרה כאקזמפלר שואה מבין אלפי עדויות אחרות, ההשמדה היא אפילוג עצוב לסיפור המסתור; ב"חיים יפים", היא בעיקר רקע לסיפור הישועה של גווידו ובנו, והבמאים של רשימת שינדלר הגדילו לעשות, ויצרו סצינה פנטסטית של נס לא סביר בעליל בתאי הגזים עצמם. רשעותו של אמון גת, המפקד הסדיסט של מחנה פלאשוב, נועדה בעיקר ליצור ניגוד לאצילות נפשו של חסיד אומות העולם אוסקר שינדלר. מדובר בבעיה מבנית, שמונעת מהסיפור העיקרי של השואה להיקלט כראוי בתודעה האנושית. באחד מספריו, חילק פרימו לוי את אסירי מחנה הריכוז לשתי קטגוריות עיקריות. יש את ה"מיוחדים" שמצליחים לשרוד מסיבות שונות (האופורטוניסטים הערמומיים שדואגים לעצמם על חשבון אחרים, אלו עם כוח נפשי עצום שמצליחים לחשוב על העתיד, ואנשים שיודעים לשתף פעולה עם אחרים ולאגם משאבים בכדי להגדיל את סיכוי ההישרדות), ולעומתם – את המוני המוזלמנים האלמוניים, כבויי העיניים, מזי הרעב ומושפלי המבט, שמתים במהירות ומתחלפים באחרים, דומים להם. שימו לב שמבחינה אובייקטיבית, אין שום הבדל אמיתי בין המוזלמן לבין אחד מהאסירים שהצליחו לשרוד. לאלו גם אלו יש שם, משפחה, זכרונות, עבר, נסיבות חיים מגוונות. אולם מי שלא הצליח לשרוד בדרכים מיוחדות, קרי הרוב הגדול, אינו מצליח להתבלט גם בזיכרון והופך, בסופו של דבר, לקורבן אלמוני.

יש להדגיש זאת שוב: רוב מוחלט של היהודים באימפריה הנאצית לא זכו לפגוש חסיד אומות עולם (קל וחומר להיעזר בו), להצטרף לתנועת התנגדות, להסתתר בעליית גג מחוץ לגטו, או אפילו להקים רשת עזרה הדדית במחנה ריכוז. למעשה, גם רוב אלו שניצלו – ניצלו בגלל הגורל העיוור. בכך, ישנו ניגוד מבני ובלתי ניתן לגישור בין השואה עצמה לבין ייצוגיה בספרות, בקולנוע ואפילו בהנצחה.

Frank in May 1942, two months before her family went into hiding
סיפור מרגש, אבל לא טיפוסי: אנה פרנק

לטוב ולרע, לאנשים קל יותר לזכור נראטיבים מרגשים עם ייחודיות, התחלה, אמצע וסוף. בספרו הקלאסי ברבור שחור מספר נסים ניקולס טאלב שבזמן מלחמת האזרחים בלבנון, עסקה העיתונות הלבנונית באופן אובססיבי בסיפורו של ילד איטלקי שנפל לבור, בשעה שמאות ואלפי ילדים נרצחו ליד מערכות העיתונים ממש. אדם אחד שמת – טרגדיה, אבל מיליון איש – סטטיסטיקה. פרשת ה"פיתרון הסופי" הסתיימה רע עבור העם היהודי, רע מאד, אפילו אם לא בתוצאה הרעה האולטימטיבית. אנשים מעדיפים להתמקד בתתי סיפורים עם סוף טוב, כמו סיפורם של ניצולי שינדלר. אפילו סיפורה של אנה פרנק, שמסתיים בסוף עצוב, מרומם את הרוח במידה מסויימת כי הוא מזכיר לנו גם את האצילות של אלו שהסתירו את אנה ומשפחתה. בסיפורו של היהודי הטיפוסי בשואה לא היתה שום אצילות, שום דבר שירומם את הרוח או יותיר לנו קתרזיס, ולכן אנחנו נוטים ללמוד על הסיפורים הטיפוסיים הללו כסוג של סיכום יבש בסיפורי היסטוריה. הספרים, הסרטים ויתר תוצרי התרבות, מעצם טבעם כנראטיבים סגורים שיש בהם היבט מרגש, לעולם ימשכו אותנו לשוליים. קשה לנו כל כך לתפוס את השואה, האירוע הזוועתי ביותר בהיסטוריה האנושית, דווקא בגלל היומיומיות הבנאלית שלה.   

פרשת אבו הזאז: תרבות הביטול של הימין בישראל

כל מי שסקרן לדעת איך עובדת תרבות הביטול של החוגים הפרוגרסיביים בארצות הברית, ותוהה כיצד היא תיראה כשתגיע אלינו, לא צריך להסתכל רחוק מדי. קמפיין הסיכול הכהניסטי נגד ערבים שהשתלבו במיינסטרים הישראלי, בין אם מדובר בצוותי רפואה, שופטים, עוזרים פרלמנטריים או חברי כנסת, כבר לוקח אותנו צעד אחד מעבר לקמפוסים הפרוגרסיביים. בישראל, בניגוד לארצות הברית, כבר לא "מבטלים" בני אדם רק על סמך ההתבטאויות שלהם עצמם, אלא גם בגין מי שדיברו, נפגשו או הצטלמו איתו.

Credit: Lightsource, depositphotos.com

כל מי שסקרן לדעת איך עובדת תרבות הביטול של החוגים הפרוגרסיביים בארצות הברית, ותוהה כיצד היא תיראה כשתגיע אלינו, לא צריך להסתכל רחוק מדי. בקמפוסים האמריקאיים, בהוליווד או בניו יורק טיימס, הדינמיקה בדרך כלל זהה. אדם אומר משהו שאינו "פוליטיקלי קורקט". לפעמים מדובר באמירה שהוצאה מהקשרה, לפעמים פליטת פה טפשית ולעיתים – עמדה שהיתה אפילו מקובלת עד לאותו הזמן (כמו למשל קריאה להשתמש במשטרה בכדי לדכא בוזזים או מפגינים אלימים). מישהו מבחין באותה אמירה, ומתחיל להפיץ את החדשות ברשתות החברתיות, לרוב בטוויטר. החשיפה גדלה כמו כדור שלג, ואספסוף הצייצנים מתרכז מסביבה כמו צבועים מסביב לפגר. מהר מאד, מופיעה הדרישה לפטר, להחרים, לבודד או "לבטל" בדרכים אחרות את החוטא. בשלב האחרון של התהליך, מצטרפים לתביעה גם סלבריטי, אנשי מיינסטרים ודמויות ממסדיות, כולל כאלו שהיו קרובים לקורבן בעבר. המעסיקים שלו, שפוחדים מהלחץ הציבורי, משעים אותו "עד לבירור" או מפטרים אותו בכלל. שותפים לשעבר מנתקים קשר. לא משנה מה יוחלט ב"חקירה", אם תתקיים כזו, הקריירה של אותו אדם נפגעה לרוב ללא תקנה. אז, אספסוף הטוויטר מאבד עניין אט אט, עד לקורבן הבא.

התהליך הזה מתרחש בישראל בזמן האחרון במדויק ממש, כקמפיין ממוקד שנועד לפגוע בערבים שמשתלבים בלב העשייה הישראלית. לאחרונה פתחו מספר אתרי וצייצני ימין קיצוני, ביניהם כלי תקשורת כהניסטי ידוע, בסדרה של נסיונות "להרשיע" ערבים כאלו לא רק על ידי ציד התבטאויות, כמו בעבר, אלא גם באמצעות בדיקה עם מי דיברו, נפגשו או הצטלמו. הקורבנות מתחלפים. לפעמים מדובר באחים בבית חולים שהצטלמו עם אסיר שובת רעב, לפעמים בשופט מכובד שקיבל מגן הוקרה משייח' אסלאמיסטי בטקס זיכרון של אביו המנוח, או בערבים שפועלים בתוך המפלגות הציוניות. הקורבן האחרון היא עו"ד לירין אבו הזאז, פרקליטה מוסלמית שעובדת בצוות של ח"כ רם בן ברק (יש עתיד), יו"ר ועדת חוץ וביטחון. הדינמיקה כמעט זהה לזו בארצות הברית: אתר ה"קול היהודי" פרסם שאבו הזאז השתתפה בקורס מורי דרך בהר הבית שמאורגן בידי התנועה האסלאמית הדרומית. בקורס היו מרצים אורחים שנחקרו פעם במשטרה על הסתה לטרור, ואבו הזאז השתתפה בצילום קבוצתי עמם. מכאן, נפתחו שערי השיימינג. בהתאם לסדר הדברים הידוע, בהתחלה הפיצו את הידיעה צייצנים מהימין הקיצוני ממש, כמו ח"כ איתמר בן גביר, אך במהרה הצטרפו אליהם דמויות יותר מיינסטרימיות כמו העיתונאי עמית סגל. רם בן ברק נבהל מהמהומה, ובדיוק כמו דומיו בארצות הברית, ניסה לשכך את הלחץ הציבורי על ידי "השעייה" של אבו הזאז. כלומר, הספיקו כמה ציוצים של איתמר בן גביר ועמית סגל בכדי שיזרוק את העוזרת שלו מתחת לגלגלי האוטובוס. מבין לבין, אינספור כותבי ימין ברשתות החברתיות, לרבות אינטלקטואל "שמרני" מטעם עצמו עם שפע עוקבים, כבר עולים מדרגה ומפרסמים שאבו הזאז "תומכת במחבלים מתאבדים", האשמה חסרת בסיס שמתירה את דמה מבחינה ציבורית, אם לא פיזית ממש.

מה שקרה כאן, למעשה, חמור הרבה יותר מהמקרה הטיפוסי של תרבות הביטול האמריקאית. שם, עם כל העיוות והמקארתיזם, רודפים אנשים לפחות על דברים שאמרו. במקרה הישראלי כבר עלו שלב, ומתחילים לצוד קורבנות על סמך מי שנפגשו, דיברו או הצטלמו איתו. כלומר, הטקטיקה של "האשמה באמצעות קרבה" (guilt by association). שימו לב מה קרה לאבו הזאז. היא השתתפה בקורס מורי דרך, כמובן מנקודת ראות מוסלמית, שמאורגן בידי התנועה האסלאמית הדרומית, ארגון חוקי ולגיטימי בישראל ששותף בקואליציה הנוכחית, והיה מושא לחיזור אינטנסיבי בעבר הקרוב גם בידי הליכוד ובנימין נתניהו. בקורס הרצו גם אנשים שנחשדו בעבר בהסתה. אחד מהם היה המופתי של ירושלים, כלומר איש דת מוסלמי בכיר. אבו הזאז לא נפגשה איתו ביוזמתה, אלא שמעה את ההרצאה שלו כחלק מקורס. היא גם לא הצטלמה איתו מיוזמתה, אלא היתה חלק מצילום קבוצתי של החניכים. ואני תוהה, כולם השתגעו? חניכי קורס מוסלמי שקשור להר הבית מן הסתם ייפגשו עם המופתי של ההר, בדיוק כמו שחניכי קורס יהודי דומה יפגשו עם רבנים. דמויות רבניות בכירות רבות, ביניהם הרב עובדיה יוסף המנוח, הרב דב ליאור, הרב יצחק גינזבורג ורבים אחרים, התבטאו באופן קשה ביותר, גזעני ולפעמים גם חסלני כלפי ערבים, או שתמכו בספרים שקראו לרצוח גויים. מישהו ישפוט יהודי דתי שיצטלם איתם, ישמע את הדרשות שלהם או אפילו ישבח אותם על פועלם התורני?

וסליחה, ממתי להצטלם עם מישהו או לשמוע הרצאה שלו מעידים שאתה או את מסכימים עם העמדות של אותו אדם? אחד מעמיתי הקרובים, שמאלני מושבע, הצטלם לפני כשנה בתצלום מחוייך עם ח"כ מירי רגב בכנס לפיתוח הדרום. הוא לא מסכים כמעט עם אף אחד מעמדותיה של מירי רגב. אני דיברתי לאחרונה בכנס "השילוח", בו היה גם דובר (פיני יחזקאלי) שקרא להחיל כנגד ערביי ישראל "חוקים סובייטיים של חתרנות פוליטית", הצעה הזויה ומתועבת בעיני. בכל זאת, הקשבתי בנימוס להרצאתו של יחזקאלי, ואם היה נשאר להרצאה שלי מן הסתם גם הייתי מצטלם איתו.

לא צריך להכביר מילים על המשמעות הקטסטרופלית של תרבות הביטול החדשה הזאת על חופש הביטוי. אף אחד מאיתנו לא רוצה לחיות בחברה שבה אתה צריך לשקול כל מילה, כל משפט וכל אמירה פן תבוטל, ועוד פחות מכך, בחברה שבה אתה חושש לקחת קורס, להיפגש עם אדם או להצטלם איתו בלי לערוך לו בדיקת רקע מקיפה, כאילו חיינו במדינה טוטליטרית. במקרה היהודי-ערבי, סילוק מרחב העמימות האידיאולוגי, משטור כל אמירה, פגישה והתבטאות, תפגע באופן מיוחד באותם ערבים פרגמטים שמעוניינים להשתלב במיינסטרים הישראלי והציוני בלי לוותר על זהותם. אם אתה פעיל בארגון קיצוני כמו התנועה האסלאמית הצפונית, בני הכפר או בל"ד, ממילא לא אכפת לך. אתה מוחרם על ידי המיינסטרים הישראלי ולא מצפה ממנו לדבר. אבל דווקא אם אתה שייך לאותם אנשים שעושים צעדים מהוססים לכיוון הרוב, אולי תחשוב פעמיים אם כל צייצני הטוויטר וציידי ההתבטאויות של הימין יסרקו את העבר וההווה שלך במסרקות ברזל.  

ברור שחניכים מוסלמים יפגשו עם המופתי – הר הבית בירושלים. Credit: Seargen, depositphotos.com

אני בטוח שאנשי ימין רבים שיקראו את הפוסט הזה ימחו ויסבירו עד המקרה שלהם שונה וחשוב. עד כמה דחוף לאתר ולסכל "תומכי טרור" שהשתלבו בצמרת הישראלית, כאשר הכוונה לא לאלו שבאמת מבצעים עבירות פליליות אלא לכל מי שמתבטא באופן שהם לא מחבבים או מצטלם עם מי שהם לא אוהבים. זה, חברים, בדיוק הטיעון של תומכי תרבות הביטול בארצות הברית. תמיד הם בעד חופש הביטוי, אבל לא עכשיו, כי אנחנו במצב חירום. לעולם הם יתמכו בחירות של בני אדם להתבטא, אבל לא עכשיו "כאשר המשטרה יורה בשחורים ברחובות". ברור שהתיקון הראשון לחוקה חשוב, אבל מה שאנחנו שונאים, בין אם מדובר בגזענות, טרנספוביה או סקסיזם (שהגדרתם כמובן הולכת ומתרחבת), תמיד מופיע כחריג לחופש הביטוי.

מפעם לפעם צץ גם התירוץ העלוב, כאילו רק הממשלה מחוייבת בדאגה לחופש הביטוי, ואילו אנשים פרטיים פטורים ממנו. "אף אחד לא אוסר עליך לדבר, אבל אתה צריך לשאת בהשלכות של דבריך." בפועל, חרם חברתי, פיטורים או סוגים אחרים של עונש אזרחי עשויים לפגוע באדם לא פחות, או אפילו יותר, מכל סנקציה ממשלתית. אלו שהצטרפו בשמחה ובששון ללינץ' הציבורי על אבו הזאז, עלולים לגלות, כמו בארצות הברית, שהם יהיו הקורבנות הבאים, כאשר יריביהם ישיגו די כוח בכדי "לבטלם", או כשהאופנה הציבורית תשתנה. ואם בכל זאת אתם חושבים שהמטרה כל כך חשובה, שלמענה מותר לרדוף בני אדם בגין מי שנפגשו, דיברו או הצטלמו איתו? במקרה כזה, תעשו לי טובה אחת: אל תעזו לדבר נגד תרבות הביטול האמריקאית או נגד ה"טרלול הפרוגרסיבי". אתם כבר נמצאים עמוק בתוכם.

ומה עם מתנגדי תרבות הביטול החדשה? כל מי שנשאר לו קצת אומץ, ורוצה למנוע את הייבוא של המנהגים הנלוזים של הקמפוסים האמריקאיים לכאן, חייב לא לשתף פעולה עם קמפיינים מהסוג הזה. לא להפיץ, לא לצייץ, לא לענות לאתרים כמו "הקול היהודי" ובוודאי שלא לנקוט צעדים מנהליים נגד קורבנותיהם. הדרך היחידה לעצור תרבות ביטול היא קיר יצוק של ברזל נגד מפיציה. ברגע שאלו רואים שקמפיין אחד הצליח, מיד "עולה להם התיאבון" לפעם הבאה. ח"כ רם בן ברק, למרבה הצער, נהג בדיוק באופן ההפוך. עוד לא מאוחר לעצור ולשנות כיוון.

לפצח גרעינים: מה היה מיוחד בפצצות האטום שהוטלו על יפן?

בספר קצר ומרתק, מנסה ההיסטוריון מייקל גורדין לטעון ששתי פצצות האטום שהוטלו על הירושימה ועל נגסקי כלל לא היו מיוחדות ודרמטיות כפי שאנחנו חושבים. האם הוא מצליח לשכנע? לא כל כך, אבל בדרך הוא חושף כמה וכמה תובנות חשובות ומעניינות הן על מלחמת העולם השנייה והן על העידן הגרעיני. ינשוף היסטורי טוען שלא תמיד קל לפצח גרעינים, ומי שמתיימר להיות מקורי, לא תמיד מצליח להיות כזה בפועל.

כל אחד שאי פעם שלח את ידו בכתיבת היסטוריה מכיר את התסכול הזה. אתה בוחר נושא שמעניין אותך, מרתק אותך ואפילו מלהיט לך את הדם; סיפור, בעיה או תסבוכת מהעבר שאתה קורא כל מה שנכתב עליהם ומשתוקק לתרום משהו חדש לדיון. דא עקא, שהנושא נחרש מכל צדדיו, ויש מעט מאד דברים חדשים לומר עליו. לפעמים, ברי המזל שבינינו מצליחים לגלות ראיות חדשות שצובעות את העבר באור שונה לחלוטין, בהנחה, כמובן שיש ראיות כאלו ושהם מצליחים לאתר אותן. אלו, בדרך כלל, הספרים הטובים והמעניינים ביותר. אחרים, שמזלם לא שיחק להם עד כדי כך, לשים אמנם בצק ישן, אבל מפצים על כך בהברקה קונספטואלית. באמצעות זוית חדשה ומקורית, הם מצליחים לקחת את העובדות הישנות ולהציג אותן בעטיפה חדשה שגורמת לנו לחשוב על העבר אחרת, להבין אותו מכיוון שטרם חשבנו עליו, ואולי גם להסיק ממנו תובנות חדשות. לעיתים נדירות, המשימה הזאת מצליחה, לעיתים קרובות מדי, היא נכשלת, ולפעמים התוצאה מעורבת. זה האחרון הוא המקרה של חמישה ימים באוגוסט, ספרו של היסטוריון המדע מייקל גורדין, שעוסק בשתי פצצות האטום שהוטלו על יפן בסוף מלחמת העולם השנייה.

לכאורה, גורדין עוסק בנושא לעוס לעייפה. הררים של ספרים, מאמרים ודיוני פולמוס סוערים יצאו על החלטתה הגורלית של ארצות הברית להטיל שתי פצצות אטום על הערים היפניות הירושימה ונגסקי באוגוסט 1945, החלטה שחתמה במידה רבה את מלחמת העולם השנייה ופתחה את העידן הגרעיני. ההיסטוריונים והעיתונאים שכתבו על הנושא נחלקים בעמדותיהם, לפעמים בחריפות, אבל עוסקים לרוב באותן השאלות. האם הטלת פצצות האטום היתה מוצדקת, למרות שפגעה באזרחים רבים? האם יפן היתה נכנעת גם ללא פצצת האטום? ולצד זאת, מדוע החליטה ארצות הברית להטיל את הפצצה? הנראטיב הטיפוסי, כפי שמבהיר גורדין בהקדמה לספרו, תמיד נע בין מספר מוגבל של זירות, ובסדר קבוע. בהתחלה, משגרים אותנו ההיסטוריונים ללוס אלמוס, אזור מדברי ונידח של ניו מקסיקו, שם אנחנו בדרך כלל שומעים על הקווסט המדעי לייצר את פצצת האטום. מכאן, אנחנו עוברים למקבלי ההחלטות בוושינגטון הסוערת של ימי המלחמה, לדיונים אצל הנשיא טרומן, מזכיר המלחמה סטימסון ועמיתיהם במחנה בעלות הברית, לועדה שקבעה את המטרות ותעדפה אותן, לויכוחים השונים ולהחלטה הסופית להטיל את הפצצה. לרוב, הפרק הזה מסתיים בדיוני ועידת פוטסדאם. משם, אנחנו עוברים להירושימה ונגסקי, כדי לחזות בפטריית העשן. אלו שמתעניינים בקורבנות עוסקים בהרחבה בנזקי הפצצה, אבל כולם תמיד עוברים משתי הערים החרבות לתחנה האחרונה של המסע: הבונקר מתחת לארמון הקיסר בטוקיו, שם דנו המנהיגים הצבאיים והאזרחיים של יפן בשאלת הכניעה.

ההיסטוריונים השונים שהשתתפו בפולמוס הזה, מדגיש גורדין, נחלקו אמנם בעמדותיהם בשאלה האם היה מוצדק להטיל את הפצצה, אבל נטו להסכים לפחות בסוגיה אחת. אליבא דכולי עלמא, פצצת האטום היתה נשק גורלי, מכריע, ששינה את העולם. כפי שכתב אייל נווה, היסטוריון ישראלי של ארצות הברית, בספר לימוד ידוע פרי עטו, השעונים שנעצרו בהירושימה הצביעו על רגע פתיחתו של העידן הגרעיני. העולם לפני ה-6 באוגוסט, 1945, היה שונה באופן רדיקלי מהעולם שלאחריו. הנחת היסוד מאחורי הנראטיב הזה היא שפצצת האטום היתה ונותרה "נשק מיוחד" בעל אופי אפוקליפטי, שנבדל באופן מהותי מכל נשק אחר. באופן ספיציפי, הנחת היסוד הזאת עמדה גם ביסודה של התנועה האנטי-גרעינית לאחר המלחמה. בעוד פצצות תבערה קונבנציונליות, למשל, נתפסו כעובדת חיים מצערת, הנשק הגרעיני הוקע ככלי שאסור להשתמש בו פן יושמד העולם.

בספר חמישה ימים באוגוסט, מנסה גורדין להתבונן מחדש על הסיפור בפרשנות רדיקלית, שמסתכלת עליו כפי שהדברים נראו באותה התקופה, קיץ 1945, ולא בדיעבד, מתוך המלחמה הקרה והעידן הגרעיני. הוא טוען שבזמן אמת, למקבלי ההחלטות בכלל לא היה ברור שפצצת האטום היא נשק מיוחד, או שונה באופן מהותי מפצצות התבערה שטחנו לאבק את ערי יפן (וגרמניה) במשך חודשים ארוכים. הויכוחים האינסופיים על השאלה האם פצצת האטום מוצדקת, או האם היא גרמה לכניעתה של יפן והצילה את כל הצדדים ממלחמה קונבנציונאלית ארוכה ואכזרית מבית לבית, מייצגים חכמה שבדיעבד. באותם ימי קיץ לוהטים של אוגוסט, מנהיגיה של ארצות הברית, הצבאיים והאזרחיים, ראו בפצצת האטום נשק עוצמתי אמנם, אבל המשך ישיר לכלי משחית קונבנציונאליים רגילים, וכלל לא היו בטוחים שהיא תוביל לכניעתה של יפן. כעבור שנים, נשפכו נהרות של דיו על השאלה האם היה די בפצצת אטום אחת, על הירושימה, בכדי להכניע את יפן, או שלא היה מנוס מלהחריב גם את נגסקי. באותו הזמן, מקבלי ההחלטות והדרגים הצבאיים שיערו שלא יהיה די בשתי פצצות, ולמעשה התכוננו להשליך על יפן "מתנות" גרעיניות נוספות, כולל כאלו שילוו את הכוחות האמריקאיים המתקדמים לאחר הפלישה ליפן. למעשה, הם הופתעו (לטובה, יש להודות) כשהקיסר נכנע, והחורבן הזה נחסך מהם ומאויביהם. הצוותים שהיו אמונים על תפעול הפצצה באי טיניאן התכוננו להשלכת פצצות אפילו אחרי כניעתה של יפן, במקרה שקצינים יפנים חמומי מוח יפילו את הממשלה הקיסרית ויחליטו לחדש את פעולות האיבה.

Little Boy - Wikipedia
לא כולם ראו בה נשק מיוחד. "ילד קטן" (Little Boy), פצצת האטום שהוטלה על הירושימה באוגוסט 1945

לדעתי, התובנה החשובה ביותר מספרו של גורדין קשורה לשאלת הקרינה. השיח על פצצת האטום כנשק "מיוחד" מתבסס לא רק על כוח ההרס האדיר שלה (למעשה, בהפצצות התבערה הקונבנציונאליות על טוקיו נהרגו יותר יפנים מאשר בהירושימה או נגסקי), אלא גם על העובדה שבניגוד לכלי נשק אחרים, פגיעתה הרעה, בדמות קרינה רדיואקטיבית, גורמת למוות ולמחלה שנים ארוכות לאחר תום הקרבות. גורדין מראה באופן משכנע שלמרות שהמדענים ידעו שתהיה קרינה, ההבנה הזאת לא חלחלה לדרגים הצבאיים והפוליטיים. אף אחד לא ניחש, בזמן אמת, שגם כעבור עשור אנשים יחלו בסרטן באופן מוגבר באזור ההפצצה, ולראייה – מקבלי ההחלטות תכננו להפציץ בגרעין שטחים שחיילים אמריקאיים יגיעו אליהם כעבור שעות וימים. ידע מדעי, למרבה הצער, לא בהכרח מחלחל לאנשי המעשה שמשתמשים באותו המדע לצרכים צבאיים. יותר מזה, גורדין מראה שאפילו לאחר המלחמה, לא כולם השתכנעו שפצצת האטום היא נשק מיוחד. היו מספיק אמריקאים בכירים שחשבו להשתמש בפצצות אטום בסיטונות גם נגד ברית המועצות וטענו שאין הבדל בין פצצת אטום לכדור רובה, דעה שנדחקה לשוליים רק בעקבות פיתוח פצצת המימן, על כוח ההרס העצום שלה. קטע מרתק נוסף בספר, אחד החשובים בו, מראה שהאמונה האמריקאית בפצצות האטום בשנים הראשונות אחרי המלחמה היתה מוגזמת באופן פראי. בפועל, לאמריקאים היו מעט מאד פצצות אטום בשנים הראשונות שלאחר 1945, ולפני פיתוח הטילים הבליסטיים המתאימים, גם מעט מאד אמצעים להביא אותן למטרה. לסובייטים, לעומת זאת, היה יתרון צבאי מכריע על האמריקאים באירופה, וקשה להאמין ששימוש טקטי בכמות קטנה של פצצות אטום היה עוצר אותם. בראשית המלחמה הקרה, לפחות, המטריה הגרעינית האמריקאית היתה מחוררת באופן מפחיד.

אולם בכל זאת, חרף כתיבתו היפה והתובנות החשובות שהוא מעלה, נראה שנסיונו של גורדין לפרש מחדש את סיפור פצצת האטום אינו מוצלח לחלוטין. ומכיוון שהוא היסטוריון הגון, שמביא גם עובדות לא נוחות, ניתן להיווכח בכך בנקל גם כאשר קוראים את ספרו שלו. בכל מערכת צבאית ומדינית יש ויכוחים ותפיסות שונות של טכנולוגיות צבאיות, בין אם מדובר בטנק ובין אם מדובר בפצצת האטום. אולם גורדין עצמו מדגים, כאילו בניגוד לרצונו, שההנחה הרווחת יותר בין מקבלי ההחלטות היתה שפצצת האטום היא נשק מיוחד, חריג וחסר תקדים. כיצד ולמה? הם הרי תכננו להכניע את יפן באמצעות מה שקראו לו "אסטרטגיית הלם", כלומר, נשק שיחולל אפקט פסיכולוגי חזק יותר מבעבר. מנהיגים אמריקאים כמו מזכיר ההגנה הנרי סטימסון חשבו שפצצת האטום תוכל למלא את התפקיד הזה ביעילות, בדיוק מפני שהיפנים לא נתקלו בה עדיין. עוד הפצצות תבערה לא ישנו כלום. אם הצבא ייכנע בעקבות "עוד מאותו דבר", כיצד יסביר לקיסר ולעם מדוע לא נכנע בעבר, והמיט על יפן סבל בל יתואר? הקיסר אישר זאת למעשה בנאום הכניעה שלו, ואחד מיועציו הקרובים, ראש הממשלה לשעבר קונואה פומימארו, אמר את הדברים כמעט במפורש כאשר הגדיר את הפצצה כ"מתנה מהשמיים" למחנה הכניעה ביפן.

Henry L. Stimson - Wikipedia
תכנן להכניע את יפן באמצעות אסרטגיית הלם – מזכיר המלחמה האמריקאי הנרי סטימסון

נכון, היו קברניטים אמריקאים, כמו למשל הרמטכ"ל ג'ורג' מרשל, שהטילו ספק בכך שהיפנים ייכנעו לאחר פצצת אטום אחת או שתיים, אבל הם פשוט הניחו שצריך עוד מאותו נשק מיוחד. אין גם שום פליאה בכך שהצבא התכונן להטיל עוד פצצות גרעיניות, אפילו לאחר הכניעה. תפקידו של הצבא הוא תמיד להתכונן לגרוע מכל. גם אם חושבים שפצצת האטום היא נשק דרמטי שיגרום לכניעתה של יפן, צריך להיות מוכן לאפשרות שההנחה הזאת תתבדה. הפספוס הגדול ביותר של גורדין, מבחינה זו, היא ההתמקדות הארכנית והמיותרת בצוותים הטכניים שהרכיבו את הפצצה באי טיניאן. האנשים הללו עשו את המוטל עליהם, בלי להיות מודעים למצב הפוליטי בכללותו או להבין את התמונה המלאה. השאלה מה אותם דרגים זוטרים חשבו על הפצצה לא באמת אומרת לנו הרבה מעבר לסקרנות אנתרופולוגית. גם העובדה שמדינאים וקצינים אמריקאים דיברו שוב ושוב על שימוש בפצצות גרעיניות במלחמה הקרה, אינה חשובה כפי שגורדין טוען. Talk is cheap. העובדה היא שארצות הברית מעולם לא העזה להשתמש בפצצה כזאת, לא במשבר ברלין, לא בהתקפת מנע על ברית המועצות לפני שזו פיתחה פצצת אטום, לא בקוריאה ולא בוייטנאם. ברגע שגנרל מקארתור התחיל לדבר בפומבי על שימוש בנשק כזה במלחמת קוריאה, הנשיא טרומן פיטר אותו בלא הנד עפעף.

כך, בסופו של דבר, הנראטיב המקורי שגורדין מנסה להציג לנו מעניין אמנם, אבל אינו חדש לחלוטין. מתוך האריזה הנוצצת מבצבץ לו, בסופו של דבר, הסיפור ההיסטורי המוכר והידוע.  

אבן פינה: מה קורה כשמנהל מחיפה וגנרל גרמני נפגשים?

מה קורה כשמנהל בית ספר מחיפה נפגש עם גנרל פרוסי ששירת את היטלר, ואז הפך לרב המרגלים של מערב גרמניה במלחמה הקרה? ההתכתבות בין דוד אבן פינה לגנרל ריינהרד גהלן, שנחשפת כאן לראשונה בשפה העברית, מסתתרת לה באחד מהתיקים בארכיון העירוני של חיפה. כשפולנים ומזרחים קוראים ליהודים גרמנים, "ייקים", למה למעשה הם מתכוונים? מדוע ישראל היא פרוסיה של המזרח התיכון, וכיצד מגיב גנרל גרמני כשמספרים לו על משה רבנו והמכבים? ינשוף פוליטי מדיני על שני חברים ותיקים שניסו לגשר על התהום בין יהודים וגרמנים, אך בינם עמד עדיין צל שחור שמיאן להתפוגג.

Credit: Sablin Stanislav, depositphotos.com

בשנת 1970, מושך החוטים המסתורי המסתורי שחי בוילה, אי שם בכפר שליו על גדת האגם שטרנברג בבוואריה, הפך להיות הרבה פחות עוצמתי וקצת פחות מסתורי; והוא מאד לא אהב את זה.

רק שנתיים קודם לכן, היה ריינהארד גהלן, לפחות להלכה, אחד מהאנשים העוצמתיים ביותר במערב גרמניה: ראש שירות המודיעין הפדרלי, BND, הממונה על מדיניות החוץ והמבצעים החשאיים של ארצו במלחמה הקרה. אדם נמוך קומה, קירח וממושקף, עם עיניים אפורות קרות כפלדה, אחד מהטיפוסים שתמיד נוחתים על רגליהם לאחר כל נפילה. במלחמת העולם השנייה היה אחראי על חטיבת מחקר שעסקה בניתוח מודיעין בחזית המזרחית, ולאחריה מיהר לסגור דיל עם האמריקאים: הוא נתן להם את ארכיון הביון היקר שלו על הצבא האדום, תמורה להגנה ולהמשך הקריירה שלו תחת כנפיה של וושינגטון. בין היתר, האמריקאים אסירי התודה קנו לו במתנה את הוילה שליד אגם שטרנברג.

האמריקאים אסירי התודה קנו – הוילה של גנרל גהלן ליד אגם שטרנברג. צילום: דני אורבך

"ארגון גהלן" התחיל כחבורה של שכירי חרב גרמנים שעבדו עם ה-CIA, והפך את עצמו, בעקבות תככים פוליטיים נמרצים ונכלוליים של מייסדו, לשירות ביון החוץ היחיד של מערב גרמניה. לגהלן, שנודע בעולם הביון בשם המסתורי "ד"ר שניידר" (או פשוט "הדוקטור") היו הצלחות מודיעיניות משמעותיות, בעיקר בשנים הראשונות לפעולתו. אולם מאז 1961, סדרה של שערוריות ריגול, חפרפרות סובייטיות, שחיתויות ומהלכים פוליטיים פזיזים הפכו אותו, בהדרגה, לדמות שולית ומנודה בצמרת המערב גרמנית. בכל זאת, אף קנצלר לא הצליח להיפטר ממנו, והוא בסופו של דבר "הופרש" לפנסיה רק בשנת 1968. מאז אותה שנה, הסתגר בוילה שלו, וכשלא יצא לשחייה באגם, השקיע את רוב זמנו בכתיבת זכרונותיו, וכן מאמרים וספרים פוליטיים זועמים שהוקיעו את הממשלה ה"שמאלנית" של מערב גרמניה על התקרבותה הפושעת למזרח גרמניה הקומוניסטית ולברית המועצות.

בתוקף מעמדו החדש כפובליציסט, קיבל איש הצללים לשעבר לא מעט מכתבים ומבקרים, ביניהם אנשי ביון ופוליטיקאים אמריקאים, וכן מעצבי דעת קהל מרחבי אירופה, בעיקר מהימין השמרני. אולם מכתב אחד, שקיבל יום אחד בשנת 1970, הצליח בוודאי להפתיע אותו. "הכותב הוא בן שבעים, ולמד איתך בבית הספר בברסלאו", התחיל המכתב, שנחתם בידי אחד דוד אבן פינה, לשעבר תיאודור אקשטיין, מנהל בית ספר ישראלי מחיפה. המחנך הנ"ל, דמות ידועה בסצינה החיפאית של אותה התקופה, היה אכן חברו של גהלן מימי בית הספר הרחוקים. שדרן הטלוויזיה חיים יבין, שהשלים בגרויות בגימנסיה הפרטית של אבן פינה, תיאר אותו לימים כ"יקה רזה, גבוה, מזוקן, יהודי דתי לבוש שחורים." תלמידים אחרים זכרו אותו כמנהל מעורר יראה, שהקפיד על כל תו ותו בתלבושת האחידה של תלמידיו המיוזעים. ב-1970, פרש גם אבן-פינה כבר לפנסיה, וחיפש עיסוקים לעצמו. כאיש אצ"ל לשעבר ומאמין אדוק בארץ ישראל השלמה, הגביר את פעילותו בתנועת החירות של בגין, אך בהדרגה, נשא את עיניו לגרמניה – מולדתו השנייה, הרחוקה, אותה השאיר מאחור לפני שנים רבות כל כך. מכאן, נפתחה התכתבות מרתקת בין המנהל הדתי מחיפה לגנרל הגרמני הפורש מאגם שטרנברג, התכתבות שמהווה ראי מסויט, קומי לעיתים אך גם נוגע ללב ליחסים המורכבים בין יהודים וגרמנים במאה העשרים.

הצריף הזה, ב"אחו האומללות" (Elendalm) שבבוואריה, הוא אחד המקומות החשובים ביותר בחייו של ריינהארד גהלן. כאן טמן באדמה את אוצר המסמכים על ברית המועצות, שאותו "מכר" מאוחר יותר לאמריקאים תמורת העמדתו בראש שירות ביון חדש במלחמה הקרה. צילום: דני אורבך

המכתב הראשון של אבן פינה לגהלן היה מהוסס. הוא ידע היטב שבן כיתתו לשעבר היה מבכירי הגנרלים של היטלר, לפני שהפך למשרת של גרמניה החדשה והדמוקרטית, ושמנהיג תנועתו האהוב, מנחם בגין, התנגד לכל קשר שהוא עם גרמניה, ובוודאי עם גנרלים גרמנים. גם במכתבו לגהלן הדגיש ש"תהום נפערה בין העמים שלנו", סיפר על קרוביו שנספו באושוויץ, ותהה כיצד גנרלים גרמנים עמדו מנגד בעוד יהודים נשרפו בכבשנים. עם זאת, נראה שהשואה לא תפסה את המקום המרכזי אפילו במכתב הראשון. תחת זאת, תיאר אבן פינה לגהלן בפרטי פרטים את ברסלאו הישנה, את הדרך שהלכו ביחד מבית הספר הביתה, את המורים, החוויות המשותפות והמשפחות של שניהם. באופן שהפתיע את אבן פינה, הגנרל הגרמני הגיב בפירוט ובחום. הוא התייחס לאבן פינה כחבר ותיק, ביקש ממנו לפנות אליו בפניית הקרבה du, התעניין במשפחתו והחליף איתו זכרונות בשמחה רבה. השיחה ביניהם נמשכה, בהפסקות, כמעט שמונה שנים, ולפעמים השתתפה בה גם אשתו של אבן פינה, סופי. השניים גם נתנו ספרים במתנה אחד לשני (במקרה של גהלן, בעיקר ספרים פרי עטו או חיבורים על היסטוריה פרוסית, במקרה של אבן פינה – ספרים על מלחמות ישראל וההיסטוריה של העם היהודי).

Reinhard Gehlen 's memoirs: Der Dienst, The Service | Espionage |
תמנותו של ריינהארד גהלן בשער האוטוביוגרפיה שלו – ששלח לדוד אבן פינה

לא מזמן, הלכתי לארכיון העירוני בחיפה כדי לקרוא את ההתכתבות הזאת, כחלק מהליטוש הסופי של ספרי על שכירי חרב נאצים במלחמה הקרה (Fugitives: A History of Nazi Mercenaries during the Cold War). נראה שמה שאבן פינה ניסה לעשות יותר מהכל, זה "לתקן את הטעות", ליישר את העקוב, להסדיר את הסטייה האיומה של ההיסטוריה מ-1933 ואילך. לצד היותו פטריוט ישראלי, הוא רצה להוכיח לגהלן שהוא עדיין גרמני, ולא סתם גרמני – אלא פרוסי מיליטנטי. עם זאת, מכיוון שהוא לא היה מתבולל אלא יהודי דתי וישראלי ימני, הוא לא רצה לחזור לכור מחצבתו הישן כאדם יחיד, אלא לשלב את הקולקטיב היהודי במורשת הצבאית הגרמנית והפרוסית. מכתביו הארוכים לגהלן מלאים בתיאורים הירואיים של מלחמות ישראל (לרבות שבחים ל"גנרל הגאוני אריאל שרון"), והשתפכויות על המכבים ועל משה רבינו. באחת ההזדמנויות, כתב שהחיילים הישראלים הגנו על מולדתם והקריבו את נפשם "כמו הנוער הגרמני בקרב ייפר במלחמת העולם הראשונה". המשובחים מבין הישראלים, הדגיש בפני גהלן, הם כמובן היהודים הגרמנים. באחד מהקטעים המשעשעים יותר בחליפת המכתבים, הדגיש אבן פינה כי כאשר פולנים או מזרחים משתמשים בביטוי "ייקה", הם מתכוונים לקורקטיות, חריצות וכיוצא בזה, תכונות המאפיינות את הרוח הפרוסית.

גהלן הגיב למכתבים באמביוולנטיות מסויימת. מצד אחד, הוא הסכים לחלוטין עם אבן פינה שיהודים שייכים למסורת הפרוסית, ושאת הסטייה של שנות המלחמה חובה לתקן, לפחות מבחינה זו. כך, למשל, הוא קבע כי ההיסטוריון שתיאר בצורה הטובה ביותר את מהותה של פרוסיה הוא החוקר היהודי הנס-יואכים שפס, ואף שלח לאבן פינה את ספריו. בהמשך, אמר בהתלהבות כי החיילים הישראלים שפגש שכנעו אותו כי מדינת היהודים היא "פרוסיה של המזרח התיכון". כאן יש לציין שגהלן מעולם לא היה אנטישמי, ולמרות שתמרן בין מדינות ערב לישראל במהלך כהונתו כראש שירות הביון המערב גרמני, תמיד העדיף את ישראל על הערבים. הוא סייע להבריח עולים מעבר למסך הברזל, נתן למוסד לפעול בחופשיות יחסית בגרמניה, ואף הקריב את רשת הריגול שלו במצרים בכדי לסייע לוולפגנג לוץ, "מרגל השמפניה", לוחם ישראלי שנתפס בקהיר.

אריק שרון, כאן בתמונה משמאל, היה אחד ה"גיבורים היהודים" שאבן פינה הרבה להזכיר במכתביו לגהלן

עם זאת, גהלן היה קר לחלוטין להשתפכויות הנלהבות של אבן פינה בנושאים יהודיים. במכתביו התעלם לחלוטין ממעשי הגבורה של משה והמכבים, נמנע להתייחס לנקודות שאבן פינה העלה בנוגע לדת היהודית, ובמיוחד – לא הזכיר את השואה ולא התנצל עליה, למרות שבחלק מהמכתבים נראה שבן שיחו ממש מתחנן בפניו לעשות זאת. רק בהזדמנות אחת כתב שהוא מהסס לשלוח לאבן פינה את הביוגרפיה שלו [של גהלן] מפני שהספר מתחיל בתקופה הנאצית, "התקופה האפלה ביותר בחיי ובחייה של גרמניה." אבן פינה, כמובן, ביקש את הביוגרפיה וקרא אותה בהתלהבות.

אולם היו מספר נושאים ששני חברי בית הספר הותיקים הסכימו עליהם לחלוטין, והחליפו עליהם דעות בשקיקה רבה. ראשית כל, שניהם היו יכולים לדבר עד בלי סוף על נוסטלגיה מברסלאו. שנית, שניהם תיעבו את הקומוניזם. גהלן, מרוצה מעצמו ואולי קצת נבוך מהמחמאות ששפך אבן פינה על פועלו (של גהלן) במלחמה הקרה, כתב ש"בסך הכל ניסה לשרת את האנושות" במקום שבו הגורל הציב אותו. שלישית, גהלן התעניין מאד בהיסטוריה הצבאית של מדינת היהודים, בגיאו-פוליטיקה שלה, ובתפקידה במלחמה הקרה ובמזרח התיכון. הוא הסכים עם אבן פינה שהפתעת מלחמת יום הכיפורים אינה אשמתו של המודיעין הישראלי (בכל זאת, גם סטלין ורוזוולט הופתעו בברברוסה ובפרל הרבור), ושהצבא הישראלי ראוי להערצה על האופן שבו התאושש והביס את מצרים שוק על ירך. במיוחד, הוא ואבן פינה הסכימו שישראל היא חוד החנית של המערב, שחקן החלוץ הקדמי שלו מול המזרח הערבי והקומוניסטי. "גבולותיה של מדינת היהודים", כתב אבן פינה בפרפרזה על הרצל, "היא גבול השטח של התרבות האירופית." גהלן פירט במכתביו על האופן שבו לדעתו ישראל משתלבת כשחקן מרכזי וחשוב בגוש המערבי. אבן פינה כל כך התלהב מ"הערכת המומחה" של הגנרל הגרמני, עד שהפליג בדברים ואמר שצה"ל הבלתי מנוצח יוכל להביס שוק על ירך אפילו את הצבא האדום, גם אם ישראל תעמוד לבדה מול כל עוצמתה של ברית המועצות. עם זאת יש לציין, כי גהלן מעולם לא היה שותף לשנאתו הבוערת של אבן פינה לערבים, אותם ראה כברברים צמאי דם. בכל זאת, כראש שירות חשאי, גהלן השקיע גם בקשירת קשרים עם מדינות ערב, וממש לא התחשק לו להתנצל על כך. עם זאת, ברור שבבחירה בין הצדדים, היתה אהדתו נתונה בעיקר לצד היהודי והישראלי.

הבניין שבו שכנה פעם גימנסייה אבן פינה, ברחוב נורדאו 23, חיפה. קרדיט: אתר עיריית חיפה

עם הזמן, תשובותיו של גהלן לאבן פינה הולכות והופכות לקצרות יותר. לא בהכרח מפני שגהלן מאס בהתכתבות (לפעמים הוא שולח מכתבים ארוכים יותר, ותמיד כותב בשפה חמה וידידותית מאד), אלא מפני שבריאותו של הגנרל הלכה והידרדרה ממחצית שנות השבעים ואילך. חלומותיו של אבן פינה, לחזור ולהיות גרמני לאומי כמו פעם, בלי לוותר על זהותו היהודית והישראלית, מזכירה דוגמאות רבות אחרות שדוד ויצטום הביא בספרו המעולה על יחסי ישראל-גרמניה. הוא שייך לאותם הייקים שכעסו על מולדתם הקודמת, אבל התגעגעו אליה, האמינו בסופו של דבר בעליונותה (שהיתה גם עליונותם שלהם), רצו לחזור ולהשתלב בה, לתקן את אותה טעות ארורה מ-1933 – אבל אף פעם לא הצליחו לעשות זאת לחלוטין. מבחינת אבן פינה נראה שההתכתבות היתה מעין פנטזיה פרטית שהתחילה והסתיימה בין ארבע קירותיו של חדר העבודה. לא מצאתי עדויות על כך שניסה, למשל, לפעול בפומבי בכדי לשפר את יחסי ישראל גרמניה, לאתגר את עמדותיו של בגין בתוך תנועת החירות, לנסוע לאגם שטרנברג ולפגוש את ידידו הותיק או אפילו להזמין אותו להתארח בחיפה. גם לגהלן לא היה את העוז להתמודד באמת עם מה שקרה בין 1933 ל-1945, וכך לנסות לגשר על הפער. בדיעבד, נראה שההתכתבות הזאת דומה לשני אנשים שנמצאים משני צידיה של זכוכית, מושיטים ידיים ומנסים לגעת זה באצבעותיו של זה, אך אף פעם לא מצליחים לסגור את הפער לחלוטין. ביניהם  – שותק, מאיים ומסרב להתפוגג – עמד עדיין צילו השחור של אדולף היטלר.  

סוגה עילית: כיצד הפילה הקורונה את ראש ממשלת יפן? טור אורח מאת ניסים אוטמזגין

מגיפת הקורונה גובה לא רק אינספור קורבנות בנפש ברחבי העולם, אלא גם קורבנות פוליטיים מקרב מנהיגיו. אחד האחרונים שבהם היה ראש ממשלת יפן, סוּגָה יושיהידֶה, שפרש לאחרונה מתפקידו. כיצד גרמה הקורונה למהפך פוליטי ביפן? פרופ' ניסים אוטמזגין, מומחה לפוליטיקה יפנית ודיקן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית, מסביר מדוע סוגה היה האדם הלא נכון בזמן הלא נכון: ראש ממשלה שדבק בבירוקרטיה, בנהלים ובפרוצדורות ארכאיות בזמן שהמדינה שיוועה למנהיגות כריזמטית, גמישה ופורצת גבולות. אולם האם המציאות תשתנה אחרי לכתו?

ראש ממשלת יפן סוּגָה יושיהידֶה. קרדיט: האתר הרשמי של ראש ממשלת יפן.

בתחילת חודש ספטמבר, ראש ממשלת יפן, סוגה יושיהידה (Suga Yoshihide), הודיע שהוא לא יתחרה שוב על נשיאות מפלגת השלטון, מפלגת ה LDP, צעד שפירושו הוא שלא ימשיך לכהן כראש הממשלה. הודעתו לא התקבלה בהפתעה: הייתה זו שנה רצופת כישלונות בטיפול במשבר הקורונה ודשדוש ארוך בסקרים. התמיכה בממשלת סוגה בקרב הציבור היפני הגיעה לשפל שיא של 28 אחוזים (על פי סקר של העיתון אסאהי). היה זה שיעור התמיכה הנמוך ביותר מאז שמפלגת ה LDP חזרה לשלטון בשנת 2012.

התקוות שתלו בסוגה כאשר נבחר להחליף את ראש הממשלה הפופולארי אבה שינזו (Abe Shinzō) לפני שנה, נכזבו כולן. ברטרוספקטיבה, צריך לומר זאת בצורה ברורה: סוגה היה האדם הלא נכון בזמן הלא נכון. בזמן שיפן הייתה זקוקה למנהיגות נחושה ולחשיבה מחוץ לקופסה, סוגה פעל כאחרון הבירוקרטים ודבק בפרוצדורות ארכאיות. בזמן שיפן שיוועה למנהיגות כריזמאטית שתפיח חיים ותקווה בכלכלה, סוגה הצטייר כמנהיג חיוור ופיזר מסרים מעורפלים. בזמן התפשטות הקורונה, תקופה שדרשה קיצור תהליכים ופתרונות חדשים, סוגה העדיף להתבוסס בנהלים ולקוות שהכל יעלם מעצמו.

במרץ 2011, בזמן משבר פוקושימה, בזמן שהכורים הגרעיניים החלו לפלוט גזים רעילים, עובדי חברת טפקו שתפעלו את הכורים רצו לנטוש את האתר ולברוח. רק התעקשות של ראש הממשלה דאז, קאן נאוטו (Kan Naoto), אשר התרה בהם לנסות למנוע את התפוצצות הכורים, הביאה אותם להישאר ולמנוע אסון גרעיני גדול עוד יותר. קאן לבסוף לא הצליח לשמור על כסאו אך תפקודו בזמן המשבר מנע מיפן אסון גדול עוד יותר. מפחיד לחשוב מה היה קורה אם סוגה היה עומד אז בראשות ממשלת יפן.

ראש הממשלה קאן לקח את היוזמה לידיו וטיפל במשבר: תמונת לווין של הכור הגרעיני הפגוע בפוקושימה, מרץ 2011. Credit: Digital Globe, Wikipedia Commons, CC-BY-SA 3.0

עם בחירתו, סוגה ניסה להכנס לנעליו הגדולות של  ראש הממשלה אבה, בן לשושלת פוליטית מפורסמת שכיהן בתפקיד שמונה וחצי שנים – תקופת הכהונה הארוכה ביותר שאי פעם כיהן ראש ממשלה ביפן. אבה הצליח לנצח בחירות אחר בחירות לאחר שהבטיח שיקום כלכלי, תחת תכנית שנודעה בשם אבהנומיקס (Abenomics), ושילוב של יותר נשים בשוק העבודה תחת תכנית המשך אותה הוא כינה וומנומיקס (Womanomics). התכנית הכלכלית הצליחה רק באופן חלקי ותכנית שילוב הנשים נחלה כישלון (כך לפחות מסכימים מרבית החוקרים). כאשר אבה פרש מראשות הממשלה בספטמבר 2020, הוא הותיר לסוגה שלל של בעיות: כלכלה מדשדשת, אובדן יכולת התחרות של חברות יפניות רבות בשוק הגלובאלי, אוכלוסייה מצטמצמת ומזדקנת, והאולימפיאדה שניצבה בפתח.

עם כניסתו לתפקיד, סוגה חשב לקדם מספר רפורמות, בראשן פתיחת שוק הטלקומוניקציה הריכוזי ביפן לתחרות, רפורמות בסקטור הציבורי וקידום רשות לחדשנות דיגיטלית, אולם הוא נתקל בהתנגדות ונאלץ לעסוק בענייני הקורונה והאולימפיאדה.

הטיפול של הממשלה היפנית בקורונה זכה לקיתונות של ביקורת ציבורית וסוגה עצמו ספג את מרבית החיצים, ובצדק. יפן הייתה מהמדינות הראשונות להבטיח אספקה של חיסונים, הן של פייזר והן של מודרנה, אך מהאחרונות לחסן. קצב ההתחסנות עדיין נמוך מאוד, מתקיימות מעט מאוד בדיקות לגילוי קורונה, מרביתן בתשלום, ובתי החולים דוחים חולים מלהגיע אליהם. בשבוע שעבר, שלושה מקרי מוות של מחוסני מודרנה הגביהו את מפלס החששות ופגעו עוד יותר באמון של הציבור היפני בטיפול הממשלתי במשבר.

זכה לקיתונות של ביקורת: ראש הממשלה סוגה מתחסן נגד קורונה. קרדיט: האתר הרשמי של ראש ממשלת יפן

אולם הייתה זו האולימפיאדה שתקעה את המסמר האחרון בארון הקבורה הפוליטי של סוגה. היפנים ראו באולימפיאדה הזדמנות לחשוף לעולם את ההישגים הטכנולוגיים המרשימם של המדינה, בתחום הרובוטים האנושיים, התשתיות והמכוניות החכמות, ולהצהיר שיפן מעוניינת לקחת חלק מוביל בקהילה הבינלאומית. היו גם ציפיות להפוך את הארכיפלג היפני למגנט תיירותי. מגפת הקורונה, אולם, שפכה על היפנים דלי של מים צוננים. המשחקים האולימפיים נדחו בשנה וכשלבסוף התקיימו בקיץ 2021 היה זה במתכונת מצומצמת ותחת אמצעי חירום. זרים לא הורשו להיכנס ליפן על מנת לצפות במשחקים ולבסוף גם נאסר על הקהל היפני להגיע לאולמות ולאצטדיונים.

בחודשים שלפני האולימפיאדה יפן עמדה בפני הגל החמישי מאז התפרצות הקורונה ויפנים רבים קראו לממשלה לדחות שוב את האולימפיאדה או לבטל אותה לחלוטין. מה שאמור היה להיות חגיגה יפנית בינלאומית הפך להתמרמרות רבתי ואכזבה שללא ספק סייעה בהחלטתו של ראש הממשלה סוגה שלא להמשיך בתפקידו.

צריך אולם לומר גם זאת: למרות ההפחדות היומיומיות בתקשורת היפנית, על כך שהאולימפיאדה תביא לאסון בריאותי ולהתפשטות המונית של הנגיף, כולל הפגנות רחוב זועמות נגד קיום האולימפיאדה, הארגון של האולימפיאדה היה מופתי והמשחקים התקיימו בצורה בטוחה. ההישגים הספורטיביים היו מרשימים ומספר שיאי עולם נשברו, יפן בעצמה זכתה בשיא של 58 מדליות זהב. רק 0.02 אחוזים מכלל האתלטים, אנשי צוות, והמארגנים של האולימפיאדה התגלו כחולים בקורונה ולא התקיימה הדבקה רבתי כפי שחזו מנבאי השחורות. על פי סקר של העיתון אסהי, 56 אחוזים מהיפנים חשבו שההחלטה לקיים את האולימפיאדה למרות הקורונה הייתה נכונה. 

האולימפיאדה נחסמה אפילו לקהל יפני: טקס הפתיחה בטוקיו

יאמר לזכותו של סוגה שבניגוד למרבית חברי מפלגת השלטון הוא אינו מגיע משושלת פוליטית ולא למד באוניברסיטה יוקרתית, אלא סלל את דרכו בנחישות כל הדרך אל הפסגה. לפני בחירתו לראשות מפלגת השלטון, הוא כיהן כמזכיר הממשלה (Naikaku-kanbō-chōkan) , שהוא התפקיד הפוליטי השני בחשיבותו ביפן אחרי ראש הממשלה. דרכו לפסגה לא הייתה סוגה בשושנים. כבנו של חוואי תותים מעיירה קטנה במחוז אקיטה בצפון יפן, הוא עבד כדי לממן את לימודיו, כולל כפועל במפעל, ולא הפסיק להתאמן בקרטה (בעל חגורה שחורה דאן 2). למרות חזותו האפרורית, הוא גם פוליטיקאי מיומן שיודע לרקוח עסקאות פוליטיות מאחורי הקלעים, כמיטב המסורת הפוליטית ביפן. בנגטה-צ'ו, מרכז העצבים הפוליטי של יפן, הוא בנה לעצמו שם של פוליטיקאי מוצלח והיה מצוין כמספר 2 של אבה. גם מספרים עליו שהוא נעים הליכות. עם זאת, כל זה לא הספיק בכדי לנהל את יפן בזמן משבר הקורונה.

ראש הממשלה הבא, שיבחר בבחירות הפנימיות במפלגת ה LDP  בסוף חודש ספטמבר, יהיה גבר מבוגר, כפי שהיו כל ראשי הממשלה ביפן עד עתה. בבחירות הכלליות שיהיו לאחר מכן, יתכן שמפלגת ה LDP  תפסיד כמה מושבים אך זה לא בהכרח יביא לשינוי. האופוזיציה היפנית חלשה והמצביעים היפנים נוטים שלא להצביע למפלגות פופוליסטיות. הצבעת מחאה בדרך כלל מתבטאת בשיעורי הצבעה נמוכים.

אוצ'י טקאו (Ochi Takao), חבר דיאט מטעם מפלגת ה LDP שכתב ספר על ההיסטוריה המפלגתית של יפן, זיהה דפוס מעניין: ראשי ממשלה יציבים מגיעים רק לאחר תקופה של חילופי ראשי ממשלה תכופים. כך היה עם אבה, כך היה עם קואיזומי  (Koizumi Junichiro), וכך היה עם נקסונה  (Nakasone Yasuhiro) לפני כן. כך לטענתו יהיה גם עכשיו: אנו צפויים לראות כמה חילופי גברי בראשות הממשלה לפני שיגיח ראש ממשלה יציב.

לשתות מהדם: כיצד השתלבה השואה באסטרטגיה של הצבא הגרמני

כיצד האסטרטגיה של הצבא הגרמני, שהתפתחה עוד בשלהי המאה ה-19, השפיעה על השואה וסייעה למפקדים רבים כל כך לשתף פעולה עם רצח היהודים? גרהארד גרוס, קצין בכיר בצבא הגרמני העכשווי, פותר את החידה במחקר מצמרר. ינשוף היסטורי על הרגע שבו מפקדי הוורמאכט החליטו לשתות מהדם.

Credit: Sirinapawannapat.gmail.com, depositphotos.com

באגדות אימה גותיות, תמיד ישנו הרגע שבו הערפד משחית אנשים חיים, מתוך תשוקה בלתי נשלטת לשתף בסבלו את כל באי עולם. לפעמים הדבר נעשה על ידי נשיכה בצוואר, ולפעמים, באופן מנומס קצת יותר, באמצעות שתייה בצוותא. הערפד מגיש לקורבנו גביע עם דם טרי, וברגע שהקורבן טועם ממנו, גורלו נחרץ. לא ניתן להושיע יותר את מי שלגם מהדם ואחת דינו – להפוך למת חי. מטאפורת הערפדים הזאת תמיד נראתה לי מתאימה לדיקטטורים רצחניים כמו היטלר, סטלין וסדאם חוסיין, שנוטים לשתף מעגלים הולכים וגדלים בפשעיהם. אלו מעוניינים שכל החוג הרחב שסביבם יהיה מעורב בכל תועבות המשטר – רצח, אונס, הרעבה, ביזה. בכך הם למעשה מגנים על עצמם ומחסלים התנגדות עוד לפני שצמחה. כאשר כל בכירי המדינה יודעים שהם עצמם רוחצים בטומאה עד צוואר, יש להם אינטרס בהמשך קיומה של המערכת שנותנת להם להשתולל. בנוסף לכך, קשה להאמין שמישהו מהם יחליט להפיל את השליט, מפני שכל אחד מהם עלול לתת את הדין ברגע שהמשטר יתחלף.

היסטוריונים רבים, החשוב שבהם אולי כריסטופר בראונינג, הראו כיצד התהליך הזה התרחש בגרמניה הנאצית. באמצעות מערכת נפתלת של שוחד והטבות, דאג היטלר שבכירי המשטר והצבא כולם יהיו מעורבים בכל סוגי הפשעים, או לפחות ישלימו עמם ללא התנגדות. באמצעות הסכם ואגנר-היידריך הנכלולי, דאגו ראשי הס"ס שגם הצבא הגרמני, הוורמאכט, יהיה מעורב בהשמדת היהודים, רצח הפולנים, חיסול הרוסים ויתר תועבות האיינזצגרופן. בראונינג סוקר, בקצרה, כיצד הצבא הפך למוטב של הפשעים הללו. הם "ניקו" לו את העורף מגורמים שנתפסו מסוכנים, פינו בדרך פלא דירות עבור חיילים וקצינים, דאגו למלאי רכוש, ביזה ומזון, וגם העבירו את האחריות על האוכלוסיה הכבושה לס"ס, בכדי שהצבא יוכל לדאוג רק ללחימה בחזית. בספר חדש ומרתק, מראה ההיסטוריון הצבאי הגרמני, גרהארד גרוס, כי הדברים היו עמוקים אף יותר. הוא מנסה להסביר מדוע, להוציא גנרלים מעטים שמחו, ומעטים עוד יותר שהצטרפו למחתרת האנטי-נאצית החשאית בצבא, רוב מפקדי הוורמאכט השלימו עם ההשמדה ושיתפו איתה פעולה בהתלהבות. גרוס, קצין בכיר בבונדסוור (הצבא הגרמני הנוכחי) והיסטוריון צבאי, טוען שהם צעדו מרצונם לתוך הביצה הזאת, בין היתר מכיוון שהיא השתלבה באופן קטלני עם האסטרטגיה של הצבא הגרמני מימים ימימה. זו, הוא מדגיש, לא היתה אסטרטגיה של ג'נוסייד או טבח המוני, אבל בשינויים מסויימים, התאמות לתנאים של מלחמת העולם השנייה, ותוספת של אידיאולוגיה נאצית, היא הפכה בקלות לכזו.

ספרו של גרוס, The Myth and Reality of German Warfare: Operational Thinking from Moltke the Elder to Heusinger (המיתוס והמציאות של הלוחמה הגרמנית: מחשבה אופרטיבית ממולטקה הזקן עד להויזינגר), לא עוסק כמובן רק או בעיקר בשואה. הספר המרתק הזה, שחובבי היסטוריה צבאית יקראו בנשימה עצורה, מתאר בשפה קולחת, תמציתית אך עם עומק מחקרי מרשים, את הרעיונות האסטרטגיים והאופרטיביים המרכזיים שליוו את גרמניה משלהי המאה ה-19 ועד לשנות השמונים של המאה ה-20. פרקי הספר השונים מתארים את עליית הקיסרות הגרמנית, מלחמת העולם הראשונה, שנות התסכול הצבאי של רפובליקת ויימאר, נסיקתו של היטלר ומלחמת העולם השנייה. בניגוד לכותבים אחרים, גרוס לא עוצר ב-1945, אלא מראה כיצד חלקים מהמסורת האופרטיבית הגרמנית המשיכו הלאה לתוך המלחמה הקרה, הן במזרח והן במערב גרמניה, תוך כדי שילוב עם נסיבות חדשות, דוקטרינה סובייטית ורעיונות אמריקאיים.

בין היתר, טוען גרוס כי המחשבה האופרטיבית הגרמנית, מרשימה ועמוקה ככל שתהיה, לקתה בנקודות עיוורון בסיסיות. בראש ובראשונה, המצביאים הגרמניים לדורותיהם פעלו מעמדה של נחיתות במספרי גייסות, בציוד צבאי ובמשאבים. כדי להתגבר על כך, הם תכננו כמעט תמיד, דור אחרי דור, להילחם בשתי חזיתות בו זמנית ולחסל את אויביהם באמצעות תנועות מלקחיים מהירות של "עמדה מרכזית" (להיפטר מאויב אחד ואז מהשני לפני שיוכלו לחבור זה לזה ולסגור על הצבא הגרמני). האסטרטגיה הזאת הצריכה תנועה מהירה מאד של יחידות צבאיות, לפעמים קרוב לגבול היכולת האנושית. מצביאיה של גרמניה האמינו שיוכלו לרבע את המעגל באמצעות פיקוד ושליטה מצויינים, מורל על-אנושי של החיילים, ואלתור בשטח של הקצינים. הבעיה היא, שלגרמניה לא היתה כמעט אף פעם את היכולת הטכנולוגית להניע גייסות במהירות בכל תוואי שטח. הגרמנים אמנם יכלו לשנע חיילים במהירות באמצעות רכבות, אבל מחוץ לקווי הרכבת, הם סבלו מבעיה קשה של תנועתיות. אפילו לאחר שהצבא הגרמני הצטייד בטנקים, רובו עדיין נע ברגל, או שהיה מבוסס על תותחים כבדים ומסורבלים, נגררי סוסים. זו אחת הסיבות שבגינן גרמניה נכשלה במלחמות פעם אחרי פעם. ברוח "מצעד האיוולת" של ברברה טוכמן, העיוורון היה משותף לקבוצת אליטה שלמה במשך מספר דורות. לאחר כל כישלון, הגנרלים וההוגים הצבאיים הגרמנים נטו לטעון שהדוקטרינה שלהם היתה מושלמת, אבל המצביאים לא היו מספיק טובים. כך הם האשימו את מולטקה הצעיר ופלקנהיין אחרי מלחמת העולם הראשונה, ואת היטלר אחרי מלחמת העולם השנייה. פרסונליזציה של האשמה היא דרך מצויינת לברוח מדיון בבעיות עמוקות יותר. המחשבה שגרמניה פשוט אינה מסוגלת להתמודד עם כל כך הרבה אויבים בו זמנית, ושאולי עליה לוותר על חלום העליונות המעצמתית, פשוט לא עלה על דעתם.

הצבא הגרמני סבל מסתירה בין אסטרטגיה שהדגישה מהירות על-אנושית, לבעיית תנועתיות בפועל. בתמונה: חייל גרמני וסוס בחזית המזרחית, מלחמת העולם השנייה.

ואיך האסטרטגיה הזאת השתלבה בשואה? גרוס מדגיש, וחשוב לומר זאת שוב, שהדוקטרינה הגרמנית לא היתה פושעת או ג'נוסידית מעצם טבעה (לפחות לא באירופה – המחבר לא מתעכב על פרשת רצח ההררו בנמיביה בסוף המאה ה-19). דא עקא, שהיו בה מעין "נקודות טעינה" שהתחברו באופן נוח מדי לתוכניות ג'נוסייד. ראשית כל, ברמה הרטורית. הדוקטרינה הגרמנית דיברה מאז סוף המאה ה-19 על "השמדה". איש מהוגי הדוקטרינה, כמובן, לא התכוון לרצח עם. תחת זאת, כיוון המונח Vernichtung לקרב הכרעה שימגר את צבא האויב ככוח לוחם, אפילו לא כזה שישמיד את כל חייליו עד האחרון, ובטח לא את אזרחיו. עם זאת, ברגע שהיטלר, אנשיו והגנרלים ששיתפו עמם פעולה הרכיבו על הגזע הזה את הנטע המורעל של האידיאולוגיה הנאצית, היה קל מאד להרחיב את ה-Vernichtung לאוכלוסיות שלמות. המחקרים של יוהנס הירטר, למשל, מראים בפרוטרוט כיצד הדבר הזה נעשה. ראשית כל, שופרותיה הרבים של האידיאולוגיה הנאצית בצבא הגדירו את היהודים כסיכון בטחוני וכחלק מהאויב. מי שמוגדר כ"אויב", קל יותר להרוג. בחודשיים הראשונים של ברברוסה רצחו אנשי האיינזצגרופן, שתפקידם היה לאבטח את העורף של הצבא, בעיקר גברים כשירים, ולאחר מכן השתמשו במושג ה"אויב" המתרחב להצדיק גם טבח של נשים וילדים.

שנית, האסטרטגיה הגרמנית התבססה על ריכוז מאמץ מקומי בכדי להשיג כיתור והשמדה של יחידות אויב. הצבא הגרמני היה בחיסרון מספרי מול רוב אויביו, ובמיוחד מול ברית המועצות. כדי להשיג יתרון מספרי מקומי, היה עליו "לסחוט" את כל משאבי האנוש העומדים לרשותו, וכל חייל היה חשוב. לכן, הצבא קיבל בהתלהבות את הסכם ואגנר-היידריך שהפקיד בידי הס"ס את אבטחת העורף, ובכך אפשר לצבא להשאיר מאחור רק דיביזיות ביטחון באיכות נמוכה יחסית. בהתחלה, הצבא שמח שאנשיו של הימלר עושים עבורו את העבודה המלוכלכת. במהרה, כפי שמראה בן שפרד במחקריו על מבצע ברברוסה, דיביזיות הביטחון הצטרפו לחגיגה, ובמקומות מסויימים הפכו להיות רצחניות לא פחות מאשר הס"ס.

שלישית, הסתירה הבסיסית ביסוד הדוקטרינה הגרמנית – דגש על תנועה מהירה בצבא שרובו מבוסס על רגלים וסוסים – הפכה את מערכת האספקה לבלתי אפשרית. הגנרלים הגרמנים לדורותיהם תמיד זלזלו, באופן יחסי, בלוגיסטיקה, ובמלחמת העולם השנייה הם שילמו את המחיר על כך בריבית דריבית. כך, כבר ב-1941, החוד המהיר של הטנקים התקדם במהירות, והפער שנפער בינו לבין יחידות הרגלים יצר גיהנום לוגיסטי בלתי נסבל. לפיכך, ההנחה היתה שהחייל הגרמני צריך "לחיות מטוב הארץ", כלומר – לבזוז את האוכלוסיה המקומית. בימי נפוליאון, אסטרטגיה דומה הפכה את הצבא הצרפתי לעדר ארבה שפלש לאזורים חקלאיים דשנים והשאיר אותם חשופים ונקיים ממזון. במלחמת העולם הראשונה, היא הובילה את צבא הרייך השני לדינמיקה של מעשי זוועה כנגד אזרחים בבלגיה. כפי שכתבתי בהקשר של הצבא היפני, זלזול בלוגיסטיקה, בכל מלחמה שהיא, נוטה להיות גורם מרכזי לרצח, אונס והרעבה של אזרחים.

Map of the Einsatzgruppen operations behind the German-Soviet frontier with the location of the first shooting of Jewish men, women and children, 30 July 1941
פתרו לצבא הגרמני בעיות: מפה של תנועת האיינזצגרופן נכון ליולי 1941

אולם במלחמת העולם השנייה, הנאצים הרכיבו על הגזע הזה נטע מורעל נוסף. הם שכנעו את הגנרלים שיש פתרון לבעיות הלוגיסטיקה שלהם: ביזה שיטתית, ממלכתית ומאורגנת, מדעית כמעט, של האוכלוסיה המקומית. התוצאה היתה המתה מכוונת של מיליונים ברעב, הן אזרחים והן שבויי מלחמה. בחורף 1942, אמר גרינג למושלים נאציים בארצות הכבושות שמבחינתו, מוטב שאלף מקומיים יגוועו ברעב ואפילו גרמני אחד לא ירעב, ושתפקידם לבזוז את שטחי השלטון שלהם עד העצם לטובת גרמניה. הצבא, שהדוקטרינה שלו הובילה אותו, כמעט בכל מלחמותיו, לסבול מבעיות לוגיסטיות כרוניות, קיבל בשמחה את התרופה הנאצית המורעלת. מישהו אחר יפתור את בעיות האספקה והמזון לחיילים. והאוכלוסיה? יש גושפנקה מלמעלה לגזול ממנה אפילו את אמצעי הקיום הבסיסיים ביותר.

זו, בסופו של דבר, האמת המזוויעה. הצבא הגרמני, ברובו הגדול, שיתף פעולה עם היטלר ברצון, משום שהשלטון הנאצי התיימר לפתור בעיות כרוניות שהציקו לאסטרטגים הגרמנים מאז שלהי המאה ה-19. מפקדים, שעסוקים ראשם ורובם בחזית, תמיד מוצפים בבעיות. כשמישהו אחר מציע לפתור אותן, הם ישמחו, בוודאי אם מדובר במנהיג שרובם העריצו ושנשבעו לו אמונים. וכאשר מפקדי הצבא הגרמני קיבלו את הדיל, הרצח, ההרעבה והביזה של האוכלוסיה המקומית נכנסו כבר לחישובים הצבאיים שלהם. מרגע שלגמו מגביע הדם, לא היתה כבר דרך חזרה.

סיפורה של הפוליטיקה הישראלית: האם הגג מתמוטט לנו על הראש?

בספרו החדש, מנסה עמית סגל להאיר את מבני העומק של הפוליטיקה הישראלית, ומסביר כיצד השיטה שבנה דוד בן גוריון קורסת בהדרגה על ראשינו. האם הוא צודק, וממה אנחנו צריכים לפחד? ינשוף פוליטי-מדיני מסביר.

חלק מקוראי הבלוג הזה יודעים שבנוסף לינשוף, אני מנהל גם פודקאסט על מודיעין וריגול. במסגרת השידורים של סוכן משולש מתארחים אצלי מומחים מהאקדמיה וגם מהעולם האמיתי, ואחד המעניינים שבהם היה היועץ האסטרטגי רונן צור. במשך שעה מרתקת שחלפה כהרף עין, סיפר רונן לי ולשותפי להנחייה, חגי אלקיים-שלם, על מודיעין וריגול במערכות בחירות בישראל. בין היתר שמענו על סוכנים כפולים במטות פוליטיים, על שיטות ציתות מתוחכמות לטלפון, על הונאה, חפרפרות והדלפות מכוונות. מהשיחה עם רונן, ואולי מעצם הנושא שבחרנו, השתמע שהעולם הפוליטי הישראלי הוא כאוס מוחלט של תככים, ספינים ומאבקי כוח. החדשות שמגישים לנו היום, שמורכבות בחלקן הגדול מפושים לטלפון הנייד, קליקבייטים וכותרות זועקות, מחזקות את התדמית הזאת. רוב האירועים הפוליטיים שנראים לנו חשובים חולפים למעשה בלי להותיר עקבות, ומפנים את מקומם לדרמות אחרות שגם הן יתפוגגו בתורן. אולם האם ניתן, מעבר לרעש, להתבונן על הפוליטיקה הישראלית וההיסטוריה שלה, לצלול לתוכה ולזהות בה מבנים, חוקים ותהליכי עומק? זה מה שמנסה עמית סגל לעשות בספרו החשוב, סיפורה של הפוליטיקה הישראלית שיצא לאור לאחרונה.

כעיתונאי ופרשן, שמעורב בעצמו בויכוחים הפוליטיים המתחוללים מדי יום על המסכים, מנסה סגל להתרחק מהרעש ולגלות את מפת השבילים הנסתרים בביצת הפוליטיקה המקומית שלנו. לשם כך, הוא נוקט בגישה היסטורית. בניגוד לספרים אחרים על תולדותיה של ישראל, הדיון שלו במדיניות חוץ או פנים נועד כולו לשרת את הבנת הפוליטיקה: כלומר, באמצעות אלו מהלכים ניסו מנהיגיה השונים של ישראל לבצר את כוחם ולהנציחו, מה היו נקודות העיוורון שלהם, ומדוע נפלו בסופו של דבר, כל אחד בתורו.

הספר, שכתוב ביד אומן, עוצר נשימה וקשה להניח אותו מהידיים. לצד התובנות החשובות שבו, שיתוארו להלן, הוא מלא כרימון באנקדוטות משעשעות, שלקוחות הן מספרי ההיסטוריה והן מנסיונו האישי של סגל עם הפוליטיקאים במשך כעשרים שנה. כך, למשל, בתקופה שבה המילה "חברתי" הפכה להיות יופומיזם לפוליטיקאים מזרחים, נהג אהוד ברק, מרושע וציני כתמיד, לשלוף בפני אורחיו שקית של עוגיות עבאדי מזרחיות, ולשאול אותם האם הם מעוניינים לכרסם "עוגיה חברתית". יש גם סיפורים טרגיים. נדהמתי לקרוא, למשל, שמנחם בגין נכנס לדיכאון כה עמוק עד שלא טרח להצביע עבור ממשלתו של שמיר בהצבעת האמון בכנסת, ללכת לקלפי לאחר מכן, או אפילו להרים טלפון למחליפו; או שהרב עובדיה יוסף תיעב את הליכוד בראשית שנות התשעים, ונסחף לימין בלחץ קהל תומכיו וכמעט בניגוד לרצונו. לפעמים יש גם פרטי טריוויה מעניינים, שבאמצעותם תוכלו לאתגר את חבריכם שאינם קוראים את סגל או את הינשוף: האם ידעתם, למשל, שהבחירות היחידות בהיסטוריה הישראלית שהוכרעו על חודו של קול (אחד ויחיד) היו… לועד המקומי של מושב צפריה ב-2018?

כתב ספר עוצר נשימה – עמית סגל. צילום: אריק סולטן, ויקימדיה קומונס, CC-BY-SA 3.0

הפרקים חופפים פחות או יותר לכהונתם של ראשי הממשלה השונים של ישראל, שכולם (חוץ ממשה שרת, שסגל די מתעלם ממנו) מבליחים, זוהרים וכבים בפיצוץ או דעיכה איטית במהלך העלילה. בחכמה רבה, המחבר לא מנסה אפילו לספר את עלילת כהונתם של אותם ראשי ממשלה, פרוייקט שיטביע את הקורא בעומס של פרטים. במקום זאת, הוא "מנצל" כל ראש ממשלה בכדי להדגים עיקרון, דפוס או מבנה עומק אחר בפוליטיקה הישראלית, כדי להסביר כיצד התפתחו והשתנו כללי היסוד שלה. בביקורת הזאת, נתמקד בעיקר בתהליך אחד מבין רבים שסגל מתאר: סיפור ניוונה, הרקבתה והתמוטטותה ההדרגתית של שיטת הממשל שיצר דוד בן גוריון.

הפרק העוסק בדוד בן גוריון, אחד החשובים והטובים בספר, מתחיל את הדיון הזה. סגל מסביר כיצד ייצרה ישראל מבנה פוליטי מאולתר במהלך מלחמת העצמאות, תוך כדי העדפה של ויכוח אינסופי על פני הכרעה. בן גוריון, כביכול נאמן לתרבות הפוליטית היהודית של מזרח אירופה ולסיעתיות שאפיינה את התנועה הציונית, לא יצר משטר נשיאותי סמכותי, אלא שיטה פרלמנטרית שבה ראש הממשלה תלוי באמון הכנסת. אחוז חסימה נמוך העצים את כוח המיקוח של מפלגות קטנות ואף זעירות, בעוד שיטת בחירות ארצית-יחסית (ולא אזורית) ניתקה את חברי הכנסת מהציבור הרחב והעניקה כוח לא פרופורציונלי לעסקני מפלגות למיניהם. השיטה עבדה, בהתחלה, למרות שבן גוריון עצמו התחרט על כינונה וניסה לשנותה ללא הרף. בסופו של דבר, הדומיננטיות המוחלטת של מפא"י יצרה מרכז כובד שמנע מהמערכת הפוליטית מלהתפרק למרכיביה.

יצר שיטה, והתחרט: דוד בן גוריון. צילום: פריץ כהן, לשכת העיתונות הממשלתית, אוסף התצלומים הלאומי

כנגד הרקע הזה, מדגיש סגל את שנת המפץ של הפוליטיקה הישראלית: 1973. בעוד מלחמת ששת הימים יצרה את הויכוח על השטחים והשלום, מלחמת יום כיפור שללה את המונופול של מפא"י בזירה הבטחונית. מכאן, הוא טוען, החלה להתחלק הזירה הפוליטית הישראלית ל"ימין" ול"שמאל" כפי שאנחנו מכירים את המונחים הללו כיום. לאחר המהפך של 1977, התארגנה המערכת מחדש והפכה להיות דו קוטבית: ימין ושמאל, ליכוד ועבודה, כל מעצמה והמפלגות הקטנות הכפופות לה. השיטה של בן גוריון התערערה אולי, אבל עדיין החזיקה מעמד. פעם היה שריף אחד במערכת. עכשיו היו שניים, שחרף העוינות ביניהם שמרו במידה כזאת או אחרת על יציבות.

מכת הפטיש הראשונה שסדקה את השיטה, היתה, לשיטתו של סגל, החוק לבחירה ישירה לראשות הממשלה שעבר ב-1992. זאת מפני שהוא החליש את שתי המפלגות הגדולות, שהיוו את מרכזי הכובד והיציבות של המערכת. החוק הזה הועבר בצורה מוזרה ושלומיאלית, שכנראה אין לה אח ורע בעולם. מצד אחד, הציבור בחר ישירות ראש ממשלה, ומצד שני, להבדיל מארצות הברית או מדינות אחרות שבהן יש שיטת בחירות כזו, ראש הממשלה היה זקוק עדיין לאמונה של הכנסת. התוצאה היתה זריקת חיזוק מסיבית למפלגות הקטנות והבינוניות. הציבור, שהבין שיוכל לתמוך במועמד המועדף עליו לראשות הממשלה, ועדיין להצביע למפלגה קטנה ש"תשמור" על ראש הממשלה ותסחט אותו, התרגל לעקוף את הליכוד והעבודה, הרגל שהמשיך גם לאחר שהחוק בוטל. שימו לב שאפילו בנימין נתניהו, בשיא כוחו, הגיע בקושי למספר המנדטים שבימי יצחק שמיר נתפסו כהפסד צורב. התוצאה היתה החלשותו של המרכז הפוליטי, התחזקות של השחקנים הקטנים, והקצנה של המפלגות הגדולות עצמן, שהפכו להיות תלויות במפלגות הקטנות, הרדיקליות מהן.

מכת הפטיש השנייה ליציבותה של המערכת היתה קריסתה של מפלגת העבודה, התמוטטות שפגעה אנושות בשמאל הישראלי כולו. הפיגועים הגדולים, שנמשכו גם לאחר רצח רבין, כהונתו הרת האסון של אהוד ברק, ובעיקר, כישלון המו"מ עם הפלסטינים והאינתיפאדה השנייה, שמו ללעג מחנה שהפך את השלום עם הפלסטינים לדגלו העיקרי. ה"שלום" התגלגל והפך ל"הפרדה" ולנסיגה חד צדדית. אלא שעל רקע האש והדם של האינתיפאדה השנייה, הציבור היה מוכן להפקיד משימה כזאת רק בידי דמויות ניציות מהימין. ההתנתקות של אריאל שרון, שהביאה עלינו את טילי החמאס מרצועת עזה, המאיסה על הציבור אפילו את רעיון הנסיגה החד צדדית. נסיונו של שרון להקים "מרכז" חזק שיחליף את השמאל הגווע קרס אף הוא מרגע שמת המנהיג. המפה הפוליטית הורכבה כעת מביבר של מפלגות מסוכסכות וניציות, בינוניות בגודלן. "בימים ההם אין מלך בישראל". זאת, כמובן, עד הקאמבק של בנימין נתניהו.

השלום התחלף בהפרדה ובנסיגה חד צדדית: אריאל שרון מודיע על תוכנית ההתנתקות

במקום להשיב למערכת את יציבותה, נתניהו הוא שהנחית עליה את מכת הפטיש השלישית, על ידי שינוי דרמטי בויכוח הציבורי שהעניק לה פעם נופך אידיאולוגי. במקום להתווכח על ביטחון, נושא הדיון המרכזי מאז 1973, או על נושאים נלווים כמו כלכלה, דת ומדינה, המערכת החלה להסתובב סביב דמותו של המנהיג העומד בראשות הממשלה. הרטוריקה ה"טראמפיסטית", המתסיסה והלא ממלכתית בעליל של נתניהו, וגם (אני מוסיף) מלחמתו במוסדות המדינה, חילקה את הזירה הפוליטית הישראלית ל"ביביסטים" ו"אנטי ביביסטים". התוצאה היתה מכירת חיסול של עמדות אידיאולוגיות לאורך כל המפה. רבים מתומכי ביבי היו מוכנים אפילו לברית עם רע"מ בכדי להשאירו בראשות הממשלה, ומתנגדיו הסכימו להמליך כל איש ימין, רדיקלי ככל שיהיה, בכדי להחליף אותו. שני הצדדים נטרלו זה את זה, והמערכת נכנסה לשיתוק. חוסר התפקוד שלה התבטא, בשלהי ימי ביבי, ביצור הכלאיים המוזר של "ממשלת החילופים": רוטציה בין שני ראשי ממשלה עוינים שנקלעו לסטגנציה וחוסר יכולת להכריע.

מכאן, רואה סגל את המצב הנוכחי במשקפיים שחורים משחור. בפרק האחרון, שסוקר את דרכו של נפתלי בנט מההיי-טק לראשות הממשלה, הוא טוען שנפילת נתניהו רחוקה מלהיות האירוע הגדול והחשוב ביותר של 2021. התפנית המרכזית, מבחינתו, היא התפרקותה הסופית של המערכת המרקיבה והקורסת שבנה בן גוריון בשנות החמישים. אם חוק הבחירה הישירה החליש עמוד אחד שלה על ידי גימוד המפלגות הגדולות, עמוד שני נפל ביחד עם השמאל הישראלי, וביבי קעקע את העמוד השלישי על ידי ערפול הדיון האידיאולוגי ויצירת מוסד הרוטציה, הרי שבנט הנחית על המערכת את מכת הפטיש האחרונה. בעבר, הציבור היה יכול לדעת לפחות שראש המפלגה הגדולה ביותר, או כמעט הגדולה ביותר (פער של מנדט, שניים, שלושה) יעלה לראשות הממשלה. לפיכך, הן הנבחרים והן הבוחרים כיוונו את עצמם בהתאם לציפייה הזאת. בנט, לעומת זאת, הוכיח את עצמו כחלש בבחירות אך רב-אומן בחדרי המו"מ. ברגע שהצליח להרכיב ממשלה עם שישה מנדטים, מי יוכל להבטיח לנו שגם האירוע ה"חד פעמי" הזה, כמו הרוטציה, לא יהפוך להרגל? עכשיו, בתיאוריה, כל חבר כנסת נושא בכיסו את שרביט ראש הממשלה. מה ימנע בעתיד מאדם כמו אלי אבידר, למשל, לדרוש רוטציה כסיעת יחיד, או שיוביל את המדינה לבחירות? מדוע שלא יהיו בשנים הבאות שניים, שלושה או ארבעה ראשי ממשלה ברוטציה? עמודי שיטת הממשל שנחלשו והרקיבו מזה שנים, קרסו לחלוטין, ויהיה קשה מאד לשקמם.

הניתוח הזה של סגל אינו מדויק או לפחות חסר, לדעתי, מפני שהוא מתעלם לחלוטין מהסיבה העיקרית לחולי של המערכת בשלהי ימי נתניהו: תרבות החרמות הפוליטיים. ככל שהשנים חלפו, שחקנים פוליטיים ישראלים נטו לסמן יותר ויותר יריבים ככאלו שאסור לשבת עמם בממשלה בשום מקרה. החרדים החרימו את יש עתיד ואת ליברמן, שהחרים את ש"ס ואת יהדות התורה. הביביסטים החרימו א-פריורית כל מנהיג שאינו נתניהו. מתנגדי ביבי סירבו לשבת, כמובן, בכל קונסטלציה שהמלך השנוא עומד בראשה. בנט התחייב לפני בחירות 2021 שלא ישב בממשלה בראשות יש עתיד, וגם לא עם מרצ ואבתסאם מראענה. כולם כמעט החרימו את הרשימה המשותפת, שפסלה מצדה חלקים נרחבים של המערכת הפוליטית. לכל אחד מהמחרימים היו סיבות מצויינות, אפילו משכנעות. אבל סך כל החרמות הללו ביחד, יצר מערכת שאי אפשר להתנהל בה, ואף אחד לא מסוגל להקים בה קואליציה. מהסיבה הזאת, ביחד עם אופיו הקלוקל של ביבי שהרחיק ממנו בעלי ברית טבעיים כמו ליברמן, בנט וסער, נקלעה ישראל לסחרור של מערכות בחירות שלא הצליחה לצאת ממנו.

בסופו של דבר, רק המיאוס מביבי בימין והמהפך האסטרטגי של מנסור עבאס, שהפך את רע"מ לשותף קואליציוני לגיטימי, הצליחו לנפץ את תרבות החרמות וליצור את הממשלה ההטרוגנית ביותר בתולדות מדינת ישראל. תרבות החרמות היא שהפכה, בסופו של דבר, את שיטת הממשל הישראלית הקיימת לבלתי מתפקדת. ביטולה הוא חלק בלתי נפרד מכל תהליך של שיקום. מבחינה זו הממשלה הקיימת, אם תשרוד, היא דווקא סימן טוב מאד לעתיד. אולי היא מבשרת על מערכת פוליטית כאוטית, כפי שטוען סגל, אך מכיוון שיותר מפלגות יוכלו לשבת עם יותר מפלגות, היא לפחות תהיה גמישה יותר ונוקשה פחות מזו הנוכחית.

"מותק בול באמצע": איך נופל תמנון פוליטי

"מותק בול באמצע", הסדרה החדשה של שמואל הספרי בכאן 11, היא שילוב של קומדיה, פארודיה וסרט ביעותים. אם נתעלם לרגע מההגזמות ונסתכל עליה בעין ביקורתית, נוכל להבחין בתובנה מרתקת: מי שמנסה למשול בעולם הפוליטי באמצעות אימה צרופה, שקרים ובוגדנות בלבד, עלול לגלות שבעלי בריתו חוברים לאויביו בכדי לכלותו. ינשוף פוליטי-מדיני על אסטרטגית התמנון, על היבריס ועל נפילה בלתי נמנעת. ומה הקשר למשחקי הכס ולבנימין נתניהו?

גילי איצקוביץ ב"מותק בול באמצע". קרדיט: ויקימדיה ו"כאן 11"

אזהרה: שלוש הפסקאות הראשונות נטולות ספויילרים. לאחר מכן – ישנם ספויילרים לכל פרקי הסדרה.

מאז עלייתה לאקרנים של מותק בול באמצע, הסדרה החדשה של שמואל הספרי, תהיתי במה בדיוק מדובר: האם בקומדיה פוליטית קלילה אך מציאותית להבהיל כמו פולישוק, האם בפארודיה מוחלטת, או שמא בסרט אימה. כצופה מצאתי את עצמי מרותק למסך, לעיתים צוחק, לעיתים משתנק ולעיתים נבהל. למי שלא מכיר, הסדרה מספרת את סיפורה של פליטת ריאליטי צעירה בשם מותק מרדכי (גילי איצקוביץ) שנכנסה לרשימה של מפלגת מרכז בגלל ספק טעות. היא מוצאת את עצמה בכנסת לאחר שקוֹדמה, מוקי פטיש, התאבד בתלייה. ובעודה נאבקת להסתגל ולהכיר את העולם הפוליטי החדש והאכזרי שמסביבה, היא נכנסת לכוונת של תמנון פוליטי חסר מעצורים, לוביסט העל אלכס טורצ'ין (אבי קושניר). לאחר שקנה, סחט ואיים פחות או יותר על כל בכירי המדינה הרלוונטיים, טורצ'ין ואנשיו מנסים להכשיל רפורמה שתסמן מזון לא בריא לתינוקות, ומותק מוצאת את עצמה בעין הסערה. כמו בפולישוק, אנחנו מתוודעים לשלל דמויות הסובבות את הגיבורה הראשית: היועצים הפוליטיים זיף וגבי, האופה בשוק מחנה יהודה שיודע יותר מדי (יגאל עדיקא), הליכודניק הדוחה והמטריד המיני לייזי אוח, חברות הכנסת המסוכסכות של סיעת "בול באמצע" (בולטת במיוחד חנה חנינא חנן, הנלחמת למען "מעשנים כבדים ממוצא מזרחי"), והגל"צניק הנמרץ חלמון שאשא. מי שמתגעגע, ימצא גם את הרב יהושע טנדורי מ"פולישוק" בהופעת אורח. השמות מרמזים, כמובן, על אופייה הפארודי של הסדרה. בין לבין, מותק מדווחת בלייב לאוהדות שלה מתקופת הריאליטי ("סוכריות הזעם של מותק"), והטוקבקים שלהן, שמופיעים בסצינות נבחרות ובשיר הסיום, הם אחד מהאלמנטים המצחיקים ביותר בסדרה.

בטור הזה אני לא מתכוון להרחיב על יתרונותיה וחסרונותיה של הסדרה, או על המימד הפארודי והמוקצן שלה. נסתפק בכך שבניגוד ל"פולישוק", שנבנתה על הלחמה של סצינות פוליטיות אמיתיות, "מותק בול באמצע" מציגה גרסה קיצונית בהרבה של העולם הפרלמנטרי. במציאות, בניגוד לפארודיה, לוביסט אחד אינו מסוגל לשלוט במערכת הפוליטית כולה, שהיא אחרי הכל זירת משחקים לפוליטיקאים, לוביסטים, בעלי הון, עיתונאים וגורמי כוח רבים בעלי אינטרסים סותרים ומנוגדים. כמו כן, בניגוד לעולם הפשטני שמציג לנו הספרי, במציאות יש מעט מאד החלטות שהן "טובות" או "רעות" לכל הדעות, כמו רפורמת התמ"ל (תוסף מזון לתינוקות) המוצגת בסדרה, והלוביסטים האמיתיים נכנסים לעולם עמום ואפור שבו לכל החלטה יש צדדים לכאן ולכאן, יתרונות ומחיר, נזק ותועלת לקבוצות שונות, וכמעט תמיד גם השלכות בלתי צפויות. יתכן שלוביסטים ובעלי הון חסרי מעצורים ידחפו בדרכים מושחתות החלטה שתועיל להם, אך בסופו של דבר גם לציבור; ומנגד, חברי כנסת אידיאליסטים יכולים להעביר רפורמות ממניעים טהורים ולגרום לנזק אדיר. ולהיפך. המציאות מציגה אינספור דוגמאות לכל השילובים הללו.

ובכל זאת, חרף כל חסרונותיה, מדובר לדעתי בסדרה מוצלחת מאד, וכוחה העיקרי בעלילה הקצבית, בהבזקים המתחלפים של קומדיה סאטירית, דרמה אנושית וסרט ביעותים, במשחק המצויין, וגם במספר תובנות אסטרטגיות אמיתיות שהיא עשויה לתת לנו. החשובה שבהן קשורה דווקא בדמותו של הנבל הראשי, הלוביסט אלכס טורצ'ין.

מכאן ואילך: ספויילרים ל"מותק בול באמצע"

סיפורו של טורצ'ין מראה לנו שבלי שום קשר למוסר, באסטרטגיית התמנוניות הפוליטית שמבוססת על שליטה ופחד מאחורי הקלעים טמונים חסרונות כבדים מאד, ואלו עשויים להוביל לנפילתו הבלתי נמנעת של התמנון. שימו לב לדרך העבודה של טורצ'ין. הוא מחזיק בגרון כמעט את כל חברי הכנסת ובכירי המדינה בשילוב של מתן טובות הנאה, סחיטה ופחד, אולם ככל שהסדרה מתמשכת, התמריצים השליליים מאפילים על אלו החיוביים. טורצ'ין גס עד כדי בהמיות כלפי הפוליטיקאים שעובדים איתו, ואפילו עמיתיו ויועציו, סוחט אותם עד הטיפה האחרונה וגורם להם נזקים כבדים. הוא מכריח את אגוז בזלת, פוליטיקאי קנוי שנמצא בכיס שלו, להיפטר מעוזרתו/פילגשתו, שמגיעה עקב כך לסף התאבדות; מעיר ליו"ר הכנסת הערות גסות על "ביצועיו" בצילומים מיניים, ודורס אפילו את שותפיו הקרובים. כתוצאה, גם כשהוא נראה כל יכול, אין לו בסיס תמיכה אמיתי, והשלטון שלו מבוסס על פחד צרוף. היכולת של טורצ'ין לתמרן ולכוון את קורבנותיו מבוססת על טקטיקה פשוטה של הפרד ומשול. כשהם מבודדים, כל אחד מהם חושש להתעמת מולו בנפרד, פן ייחשף חומר מרשיע עליו. האחרון שניסה, מוקי פטיש, תומרן לתוך פרשיית שוחד וסיים את חייו על חבל התלייה. באחת הסצינות המבעיתות יותר בסדרה, אנשיו של טורצ'ין מחליפים את השקופית "לזכרו של מוקי פטיש ז"ל" בישיבת ועדת הרפורמות בכנסת ב"לזכרה של מותק מרדכי ז"ל" כדי להבהיר לה את גורלה הצפוי אם תתגרה בגדולים ממנה.

אולם באסטרטגיה הזאת טמונים מספר חסרונות. ראשית כל, היא עובדת עד שאחד מהקורבנות של התמנון מתגבר על מחסום הבדידות, הפחד והיריבות הפוליטית, יוצר קשר עם אחרים ומתחיל לגבש קואליציה נגדו. שנית, אפילו אם נוקטים בכל אמצעי הזהירות, האסטרטגיה של טורצ'ין מותירה אחריה שובל הולך ומתמשך של ראיות פליליות, ושלישית, כפי שהסדרה מראה היטב, ביטחון עצמי והיבריס מובילים, במוקדם ובמאוחר, לטעויות קשות בשיקול הדעת שעלולות להפוך לקטלניות.

טעויות בשיקול הדעת שיכולות להפוך לקטלניות – אבי קושניר בתפקיד הלוביסט טורצ'ין ב"מותק בול באמצע". קרדיט: טוויטר, כאן 11.

החיסרון הראשון שהזכרנו הוא, כמובן, מבני. אם מוטת השליטה של התמנון הפוליטי מבוססת בעיקר על סחיטה, הצלחתה תלויה בכך שהקורבנות לא ישברו את מחסום הפחד ויתחילו לשתף פעולה זה עם זה. ברגע שנוצרת קואליציה כזאת, טורצ'ין מגלה במהירות שהעדר בסיס התמיכה הפוליטי שלו עומד בעוכריו. מפני ששלטונו מבוסס רק על פחד, הקליינטים שלו ששים להיפטר ממנו ברגע שהם מאתרים גוש נגדי שבטוח להצטרף אליו. ובהתאם לחוקי "הקפיצה על העגלה" (bandwagoning), ככל שהקואליציה הפוליטית מנגד גדלה, כך הפיתוי לשבור את מחסום הפחד ולהצטרף אליה הולך ומתחזק. מותק, שמאלתרת תוך כדי תנועה, ניסוי וטעייה במהלך הסדרה, מתחילה באופוזיציה הימנית הזנוחה של הכנסת, שטורצ'ין התעלם ממנה בעיקר מפני שתמיד השקיע יותר בבעלי הכוח. שובר שוויון נוסף הוא ג'וליאנו, לוביסט במשרדו של טורצ'ין, שמאס במבול ההשפלות הבלתי פוסקות, ולכן הפך לסוכן כפול מתנדב של מותק (מה שקוראים בעגת הריגול walk-in). אולם בכדי להגדיל את הקואליציה של מתנגדי טורצ'ין מעבר לקומץ, יריביו צריכים לחשוף את הראיות נגדו, וכאן הם נתקלים בבעיה. כל חשיפה של מעללי טורצ'ין עלולה להוביל לחשיפה מקבילה מצדו, והרי יש לו חומר ראיות מפליל כמעט על כל יריביו. השאלה כאן קשורה למאזן: בטוח לחשוף את התמנון, רק ברגע שהראיות הפליליות שהוא משאיר אחריו גוברות בחומרתן על חומר הסחיטה שברשותו.

מסיבה זו בדיוק, טורצ'ין זהיר מאד שלא להותיר אחריו ראיות מפלילות. בכל אחת מפגישותיו הוא משתמש ב"דוּדי", מכשיר שמשבש הקלטות סתר, ומשתדל לטשטש את עקבותיו ככל האפשר גם בדרכים אחרות. הסרטונים המפלילים שהוא שולח לתקשורת על קורבנותיו הם, כמובן, אנונימיים. אולם במורד הפרקים, זהירותו של טורצ'ין הולכת ונשחקת עם עליית מפלס ההיבריס והביטחון העצמי שלו. הוא מתחיל להופיע במשרדים של חברי כנסת ולאיים, בלי לשים תמיד על השולחן את הדודי, לשלוח את אנשיו לפרוץ לבתים ולבצע שלל עבירות פליליות, כמו בסצינה המצמררת עם החתול של גבי, בלי להביא בחשבון שיתכן ויקלטו במצלמות אבטחה, ועושה את הטעות הישנה ביותר שנובעת משחיקה וביטחון עצמי עודף: מיחזור טקטיקות וחומרים באופן שמקל לעקוב אחריו. בדיוק כפי שיחידה צבאית או סוכני ביון לא אמורים ללכת באותו המסלול פעמים רבות מדי, פן יתגלו, כך גם עם סרטוני סחיטה אנונימיים. טורצ'ין משתמש נגד מותק בדיוק באותו פורמט של סרטון תעמולה כמו נגד מוקי פטיש, ובכך מקל על כל המעורבים בדבר (באדיבותו של הסוכן הכפול ג'וליאנו) להוכיח כי הוא עמד מאחורי שניהם. מכאן הוא מקל על מותק לנקוט בתרופת הנגד הטובה ביותר לסחטנות:  לעקור את שיני הארס של הסחטן על ידי חשיפת החומר המפליל לפני שהוא מספיק לעשות זאת.

BOSOM BUDDIES.jpg
לפעמים, סצינות חתולים יכולות להיות מצמררות, ודי לחכימא ברמיזה. קרדיט: ויקיציטוט, CC-BY-SA 2.0

לצד הטעות הזאת, שנובעת מעצלנות, שחיקה וקושי לשנות הרגלים, טורצ'ין מסבך את עצמו גם במעשים פליליים שאינם הכרחיים לקידום האינטרסים שלו. השיא, כמובן, הוא התקיפה המינית של מותק באזור רווי במצלמות, מעשה של אדם שהתרגל כל כך לכוח מוחלט וחסינות מוחלטת, עד שהוא בטוח שלעולם לא יתן את הדין על כלום. וכמו תמיד במקרים של היבריס, הטעויות הללו הולכות ומצטברות באפלה, עד שהן ממוטטות את טורצ'ין בלי אזהרה ברגע אחד מבעית. ההצבעה פה אחד בכנסת בעד החוק של מותק, אולי אחד הרגעים הפנטסטיים ביותר בסדרה, דווקא מדגימה עיקרון נכון: מי שמשחק בהפרד ומשול ומתמרן יותר מדי קורבנות באמצעות אימה, במשך יותר מדי זמן, עלול להיות מופתע כשחומות הפחד מתמוטטות וכולם קמים עליו, לרבות אלו שחשב בטעות שהם עבדיו החנפים ובעלי בריתו.

ב"שיר של אש ושל קרח", סדרת הספרים הקלאסית של ג'ורג' מרטין, אומר לורד טייווין לבתו, המלכה סרסיי, ש"את לא חכמה כמו שאת חושבת שאת." האב מתייחס לסדרה של מעשי נבלה, רמייה ובגידה שבאמצעותן סרסיי מבססת את שלטונה המוחלט על כל השחקנים הפוליטיים בממלכה. טייוין עצמו לא מהסס אמנם לבצע מעשי אכזריות מבעיתים כאשר הדבר משרת אינטרס פוליטי חשוב, אך בו בזמן יוצר לעצמו תדמית אמינה ושורה ארוכה של בעלי ברית שמוכנים להתייצב מאחוריו בשעת צרה. בתו, לעומת זאת, בוגדת בכולם בכל עת בכדי להשיג יתרונות קצרי טווח, רק כדי לגלות שבשעת מבחן החומות סוגרות עליה ואיש אינו מוכן לעמוד לצדה. גורלה של סרסיי, כמו גורלו של טורצ'ין הן דוגמאות ספרותיות המבהירות לנו את מחירו הנורא של המקייווליזם. בעולם הפוליטי אכזריות, שקרים ובוגדנות הם תבלין שיכול לסייע לאסטרטגיה חכמה כאמצעי ספציפי, בתנאים נתונים, ותוך שימוש חכם ומדוד. מי שמתמכר להם, במיוחד אם הוא סובל מביטחון עצמי מופרז, עלול למעוד לתוך הקבר שכרה במו ידיו. בגירסה מדוללת יותר, זה בדיוק מה שקרה לבנימין נתניהו, שנפל לא בגלל יריביו ואויביו המושבעים, אלא דווקא בגלל שורה של בעלי ברית שמאסו בהתנהלותו, נטשו אותו וחצו את הרוביקון לצד השני.

שווים: סיפורה של ספרטה

ב"הערת שוליים", סרטו הקלאסי של יוסף סידר, מדמה המלומד אליעזר שקולניק את כתיבת ההיסטוריה לשחזור כד עתיק שיכול להיות מדויק או יפה, אך לא שניהם גם יחד. בספרו "שווים – סיפורה של ספרטה", בחר ניל בר להציג בפני הקורא הישראלי כד מרהיב ביופיו, אם כי לא מדויק במאת האחוזים. בעט קלה ופיוטית, הוא מתאר את סיפורי האלים והמיתולוגיה, מלחמת טרויה ותקומתה של ספרטה, את הקרבות האפיים מול הפרסים ואת תולדות המאבק בין ספרטה ואתונה. הקורא מזיע עם הנערים הספרטניים במערכת החינוך האכזרית של האגוגה, נכנס למועצות פוליטיות ברגעי הכרעה וצועד עם החיילים הספרטניים במעבר תרמופיליי. והאם ידעתם שהספרטנים הציעו ליהודים ברית, והגדירו את עצמם כבניו של אברהם אבינו? החוויה מושלמת, אבל יש לה גם מחיר. ינשוף היסטורי מסביר.

ניל בר, שווים – סיפורה של ספרטה (הוצאת זרש, 2021)

ב"הערת שוליים", סרטו הקלאסי של יוסף סידר, מסביר המלומד אליעזר שקולניק לעיתונאית פעורת פה כי יש שתי דרכים לכתוב מחקר היסטורי, ומדמה את שתיהן לשחזור כד עתיק. חוקרים מהסוג הראשון מודדים בסבלנות כל חרס וחרס, מקטלגים אותו, מתארכים אותו, ולא מתפשרים על דיוק, אפילו אם בסופו של דבר לא יוצא כד שלם וגם אם איש לא יראה את עבודתם. עמיתיהם מהסוג השני מחפשים חרסים שמגיעים פחות או יותר מאותו מקום ומדביקים איתם כד יפיפייה שהציבור מתפעל ממנו. לא אכפת להם, אמנם, שהחרסים אינם בדיוק באותו גודל ולא בדיוק מאותה תקופה, אבל הם מתפשרים על "בערך" למען היופי והגישה לציבור.

באותה סצינה בלתי נשכחת, מתאר אליעזר (באופן ציני ומוטה, אמנם) את המתח בין היסטוריה מקצועית, אקדמית, להיסטוריה פופולרית שנכתבת לציבור הרחב. כל מי שעסק בהיסטוריה באופן מקצועי, קרא וכתב מחקרים אקדמיים, יודע כי יש לנו הרבה מאד חורים בידע: פרטים לא ברורים, סוגיות השנויות במחלוקת, מקורות שסותרים זה את זה, או דברים שאנחנו פשוט לא יכולים להיות בטוחים שאנחנו מדייקים לגביהם. הדברים נכונים על אחת כמה וכמה להיסטוריה של יוון ורומא המוקדמות, שם מיעוט המקורות מכתיב לחוקרים זהירות מופלגת. כשלמדתי היסטוריה קלאסית בתואר הראשון, אני זוכר חוקרים ששפכו תילי תילים של מילים על השאלה איזה מההיסטוריונים העתיקים אמין יותר ובאלו סוגיות, אלו פרקים נכתבו בכלל מאוחר יותר על ידי מחברים אחרים, האם דמויות של גיבורים ומדינאים מסויימים הן היסטוריות או פיקטיביות, וכיצד מתיישבים המקורות הספרותיים עם הראיות הארכיאולוגיות. התוצאה היתה תמונה מרתקת, לפחות עבור חוקרים, אבל חלקית מאד ומלאה חורים. לא מדביקים בהכרח את כל החרסים, ומסתפקים, אם הדיוק דורש זאת, בכד חסר וחלקי. הבעיה היא שכתיבה מסוג זה פונה, בדרך כלל, למספר מצומצם יחסית של עמיתים ומזניחה את הציבור הרחב שרוצה כד מלא, מושלם ויפה, אפילו אם השחזור איננו מדוייק. ההיסטוריון הפופולרי עושה בדיוק את זה: מתפשר לפחות במידת מה על דיוק כדי להציג לקוראים סיפור אחיד, קוהרנטי ובתקווה גם מרתק של העבר.

ד"ר ניל בר, חוקר של היסטוריה עתיקה, בחר באופן מודע בגישה השנייה, זו של הכד המלא, כאשר כתב את שווים – סיפורה של ספרטה, ספר פופולרי מומלץ מאין כמוהו שיצא לאחרונה. בפעם הראשונה בעברית, בר מקדיש ספר מלא ונגיש לציבור הרחב על תולדותיה של הפוליס היוונית הלוחמנית, שהיוותה השראה לרבים כל כך במהלך ההיסטוריה, עמוק לתוך המאה העשרים. כך הוא כותב כבר בתחילת הספר, ובשל חשיבות הדברים, אני מצטט אותם באריכות:

למרות שזהו ספר היסטוריה רציונלי, נוכחים בו גם האלים והמיתולוגיה, שהיו מרכזיים בתפיסת עולמם של היוונים העתיקים. גם החלקים ההיסטוריים מפרלטטים עם האגדה, כדי ליצוק תשתית להבנת העולם היווני העתיק. בלי להכיר את סיפור בריאת העולם ומלחמת טרויה, אי אפשר להבין באמת איך יווני בעולם העתיק ראה והבין את העולם שסביבו. בלי מרכיבי האגדה, אין דרך להבין את ההיסטוריה היוונית. הדבר דומה לניסיון להבין את ההיסטוריה היהודית מבלי להכיר את סיפורי התנ"ך.

אבל גם החלקים המעוגנים בהיסטוריה "אמיתית" רוויי מוקשים. לאור המחסור במידע על ספרטה בכלל ועל התרבות הפסרטנית בפרט, חוסר ההסכמה במחקר הוא כמעט אין-סופי. היה עלי להכריע בנושאים רבים שהמחקר חלוק בהם, לעיתים באופן חריף. במקומות מסויימים קוששתי פרטי מידע, ובמקומות אחרים השתמשתי בהיכרותי עם ההיסטוריה היוונית העתיקה כדי למלא חורים באמצעות הנחות מושכלות. למעט פרטים שהמחקר שולל מכל וכל, או מקומות שיש בהם סתירות מובהקות בנרטיב, הדיווחים על המקומות והמאורעות מובאים כפי שהיוונים העתיקים דיווחו עליהם.

(ע"ע ח-ט)

כתוצאה מהבחירה האמיצה הזאת, שחוקרים נוסח אליעזר שקולניק אולי יתעבו, בר מציג בפני קוראיו כד מושלם, זוהר ויפיפייה: נראטיב אחיד על תולדותיה של ספרטה כפי שמספרים עליה המקורות העתיקים, סיפור שבו מיתוס והיסטוריה נשזרים זה בזה. בעט קלה ופיוטית, הוא מתאר לקוראים את סיפורי האלים והמיתולוגיה, מלחמת טרויה ותקומתה של ספרטה. בשום ספר אחר בעברית – וקראתי כמה וכמה כאלה – לא תמצאו תיאור יותר חי, בהיר וברור של האירועים המרכזיים בתולדות יוון הקלאסית, הפעם מנקודת ראות ספרטנית. קוראיו של בר יזיעו עם הנערים הספרטניים במערכת החינוך האכזרית של האגוגה, ישאבו למתח בקרבות ובדיונים מכריעים של אספות העם, ויבקרו בחצרות המלכים הפרסים, רחובות ספרטה הצנועים והאקרופוליס האתונאי ברגעי מפנה היסטוריים. התיאורים וההסברים על המלחמות הפרסיות, קרבות מרתון וסלמיס, ובעיקר – מלחמת פלופונס בין אתונה לספרטה, ברורים, קלים לזכירה ובלתי נשכחים ביופיים. כמותם גם הדמויות: תמיסתוקלס הערמומי ומרחיק הראות, דרייווש תאב הכוח, קלאומנס השיכור והציני, הילדה החכמה גורגו, המצביאים, הנואמים והלוחמים השונים. לפעמים, אנחנו נכנסים לסיפור כאילו היינו בו ממש. הנה למשל תיאור של קרב תרמופיליי בין הספרטנים לפרסים:

לפתע הפרו את דממת הבוקר רחשים דקים ועמומים מחלקו העליון של השביל. לא חצוצרות, לא תופים ולא צעקות קרב רמות, אלא רשרוש מוכר שהלך וגבר ככל שעברו הדקות. אחרי הכל, גם ההר סבל מחום הקיץ, ופסגתו כוסתה בשכבה עבה של עלים יבשים, שהתפצחו תחת עשרת אלפים זוגות רגליים. תכשיטי הזהב של בני האלמוות [יחידת העילית הפרסית] נצצו כשיצאו מבין העצים אל השמש העולה, וסינוורו את אלף ההופליטים המנומנמים שהיו אמורים לחסום את דרכם.

(ע"ע 181-182)  

Scene of the Battle of the Thermopylae.jpg
קרב תרמופיליי – ציור של ג'ון דייויס מהמאה ה-19

בקטע אחר, בלתי נשכח של הספר, מתוארת ברית שהציעו הספרטנים בסוף המאה הרביעית לפנה"ס ליהודים דווקא. "מצאנו כתוב בדברי הימים", מסר המלך אריאוס לכהן הגדול בירושלים, "כי יושבי אשפרתא [ספרטה] והיהודים אנשים אחים המה, ואברהם אב לשניהם. ועתה כי ידענו זאת, הואילו נא וכתבו לנו השלום לכם, וגם אנחנו נכתוב לכם. גורל אחד יהיה לכולנו. מקנינו וקניינינו יהיו לכם, ומקניכם וקנייניכם יהיו לנו. ואנוכי שפטתי אל נכון להודיעכם את כל אלה" (עמ' 376).

שווים אמנם מנתח מדי פעם תהליכים, ומכיל גם פרק סיכום מצויין על האופן שבו השפיע המיתוס של ספרטה על מדינות מאוחרות בהרבה, לרבות גרמניה הנאצית, אולם עיקר כוחו של הספר בהצגת מבוא קריא, מרתק ומשכנע שאינו זמין בדרך כלל לקורא הישראלי. רבים אולי יחלקו עלי, אבל אני חושב שספרים כאלו, כל עוד הם נכתבים בידי חוקרים ששולטים במקורות הראשוניים, הספרותיים והארכיאולוגיים, ובשפה היוונית העתיקה, חשובים הרבה יותר מעוד מחקר מדעי סטנדרטי. זה יהיה אולי מדויק יותר, אבל יקראו אותו רק מומחים מעטים לתחום, בעוד הציבור הרחב, זה שממנו אמור לצאת דור ההיסטוריונים העתידי, יתרחק עוד ועוד מההיסטוריה העתיקה. בר עצמו מודע לכך שספרו הוא שער לנושא. "ההיסטוריה העתיקה", הוא כותב, "נותרה חבויה מפני הסקרנים שאינם בקיאים בנכבי הספרות והמחקר, ואני מאמין שתפקידי כהיסטוריון – אולי ייעודי – אינו לאצור את הידע שרכשתי במשך השנים אצלי או אצל עמיתיי. אף על פי שכל שורה נכתבה בעזרת ארגז הכלים של היסטוריון, הספר שווים לא נועד להיות ספר מחקרי לסטודנטים להיסטוריה או לימודים קלאסיים, אלא דווקא לקהל הרחב-  אלה שאין להם גישה לתחומים הללו מתוקף עיסוקם או השכלתם תקוותי היא שהספר הזה ישמש כרשת שתלכוד את הדור הבא של היסטוריונים." (עמ' י)

ואכן, הספר של בר – ואין לי מילים להדגיש עד כמה הוא בהיר, קולח, יפיפייה ולפרקים אף פיוטי – פותח שער מצויין להיסטוריה היוונית העתיקה. אלו שרוצים לקרוא למען ההנאה יוכלו להסתפק בו, אבל המעטים שיחפצו ללכת במורד השביל ירימו מהמדף ספרי המשך קשים ותובעניים יותר, אולי את יצירות המופת הקלאסיות עצמן: היסטוריה של הרודוטוס, החוקר ומספר הסיפורים הפיוטי, את תולדות מלחמת פלופונס של תוקידידס הריאליסט, השנון והציני, את מסע הרבבה ההרפתקני של כסנופון, הביוגרפיות המפוקפקות מה של פלוטרכוס, כתבי אפלטון, המחזות של אוריפידס, אריסטופנס, אייסכילוס וסופוקלס, האיליאדה, האודיסיאה וספרי המיתוסים של הסיודוס. אותם קוראים יוכלו אולי לקרוא את ספרו של משה עמית, תולדות יוון הקלאסית, ואת ספרו של אפרים דוד על הדמוקרטיה האתונאית, כדי לקבל שוב את הסיפור של בר בגרסה מורחבת שמביאה בחשבון מחלוקות, פינות לא נהירות וממצאים ארכיאולוגיים מורכבים. משם ימשיכו אולי לשיבותיו של אודיסיאוס, מחקרו של עירד מלכין, שמציג את המיתולוגיה היוונית על רקע גלי ההגירה של יוונים ברחבי הים התיכון, לספרו של מוזס פינלי המנסה לשחזר את עולמו של אודיסיאוס בהתאם לממצאים הספרותיים והארכיאולוגיים, וממנו לספרות שלא תורגמה, וזמינה באנגלית ובשפות אחרות. ההיסטוריה העתיקה היא אוקיאנוס שאין ערוך לעומקו. אולם דווקא בקרבת החוף, האלמוגים והדגים צבעוניים ומרהיבים. משם יוכל מי שירצה לקחת נשימה עמוקה, לשחות למרחבי הים ולצלול למעמקים.

רכז מידע: למה קשה לנו להיות "עצמאיים" ו"ביקורתיים"?

בנושאים מסובכים ומורכבים כמו מדע, חיסונים וכדומה, אי אפשר להיות "עצמאי" ו"ביקורתי" בלי ללמוד את התחום במשך שנים. רוב האנשים חייבים לבחור למי להאמין, האם לרוב המוחלט של המדענים והרופאים, או ל"דיסידנטים" שתהילתם נובעת מהתנגדות ל"ממסד" או ל"משטר". גל ההתנגדות לחיסונים, שמאיים להטביע את כולנו, הוא המחיר שאנחנו משלמים על האנטי-ממסדיות וחוסר האמון האנדמי ב"משטר" באשר הוא.

Credit: Andrey Popov, depositphotos.com

חמדני שוטר זוטר

רכז מידע למען המשטר

ברק כהן, רכז מידע

בשמיים הסוערים של מתנגדי החיסונים עלה בימים האחרונים כוכב חדש, פלוני אלון מזרחי, שמוכר בברנז'ה כפעיל ימין קיצוני שהפך את עורו והתגייס לשמאל הרדיקלי. לאחרונה, כשהתבקש להסביר "מדוע הוא מנג'ס בנושא הקורונה והחיסונים", נתן את ההסבר המאלף הבא. אני רוצה להתעכב עליו, מפני שהוא דוגמא לתופעה רחבה ומעניינת בהרבה:

כשאני נתקל בסיפור רשמי, קונצנזואלי, מחייב, אני מתמלא התקוממות וזעם. אני מיד מחפש את השולל, הסיבוב, ההונאה, השקר הנוח. ככה אני וככה אני בנוי… תמיד, תמיד בחיים, יש ערך עצום להבאה לדיון של הפרספקטיבה המודרת והמוכחשת, זו שמתעלמים ממנה בשם הרצון בסיפור אחד ואחיד – סיפור שתמיד מקדם אך ורק – תמיד, אך ורק – את האינטרסים של ממסד פוליטי מסויים. תמיד, אך ורק.

שימו לב מי האויב של מתנגדי החיסונים: תמיד מדובר בממסד כלשהו. ה"משטר", "התעשייה", ה"ביג פארמה", הרופאים הבכירים והמושחתים שמקבלים כסף מחברות ענק כמו פייזר, ארגונים חובקי עולם שכל מטרתם לרמות אתכם, לשדוד את כספכם, להזריק לכם חומרים ותכשירים נסיוניים, בעוד המדענים והפוליטיקאים נקנים בכסף וטובות הנאה. הגישה הפופולרית הזאת, שהסרט מטריקס היה ביטוי אומנותי נאמן שלה, מניחה תמיד, במילים של משחק מחשב שנכתב פעם על ה-CIA, ש"כל מה שאתם יודעים זה שקר". בניגוד למרקסיזם הישן, לא מדובר כאן ממש במאבק מעמדי, אלא בעיקר במאבק של ה"ממסד" או "המשטר", המייצג תמיד רוע, חמדנות ואטימות, לבין המתנגדים לו, המתברכים בידע יקר ערך שנציגי המשטר תמיד מנסים להשתיק.

מתנגדי החיסונים מנסים להציג את עצמם כאנשים ביקורתיים ובעלי מחשבה עצמאית שמסרבים "ללכת עם העדר". בפועל, העולם המודרני מציף אותנו בשטח של מידע בתחומים רבים ושונים. כדי להיות "שיפוטי", "ביקורתי" ובעל "מחשבה עצמאית" בכל אחד מהם, צריך, מה לעשות, ללמוד את התחומים הללו. אני לא מדבר על דיוני מדיניות ("מה צריך לעשות") שמושפעים בראש ובראשונה מהעדפות וערכים, אלא על שאלות של אמת מדעית. בכדי להביע עמדה עצמאית, שיפוטית וביקורתית בתחומי אפידמיולוגיה וחיסונים, למשל, יש צורך בלימודים של שנים רבות. בלוגר מדעי מוביל ניסח את הבעיה במילים הבאות:

מדהים, אני יודע. אבל זו האמת: למרות שאני אינטליגנטי, משכיל, רגיש וספונטני, ולמרות שאפילו ביליתי לא מעט בלימודים אקדמיים, קראתי עם השנים אלפי מחקרים בעיון ואפילו יצא לי לכתוב עבור מדע גדול בקטנה ועבור הזרוע לחינוך מדעי במכון ויצמן, הידע שלי בתחום לא משתווה לידע של מישהו שלמד כמה שנים אינטנסיביות רפואה ואחרי כן הקדיש עוד מספר שנים להתמחות באימונולוגיה. מישהו שבניגוד אלי יכול להסתכל על גרף או מחקר בתחום ומייד לראות את הקונטקסט, להבין מה הגיוני ומה לא ואיפה יש טעות או אולי הצגה מגמתית או שגויה של דברים. מישהו שלמד כמויות עתק של חומר, טכניקות מעבדה, מנגנונים חיסוניים. מישהו ששולט בהיסטוריה ובהווה של הפיתוח והשימוש בחיסונים, בבעיות ובפתרונות, בבדיקות הסרולוגיות ובחקירות האפידמיולוגיות. בקיצור – מישהו שהוא אימונולוג.

לא לי ולא למגיבים ששלחו לי את החומרים אין את הכלים לנתח ולהעריך חומר כזה באמת. זו הסיבה בגללה תגובות לפוסט הזה עם ״הוכחות וראיות״ לכך שחיסונים לא עובדים או מזיקים פי 1,000 יותר ממה שטוענים וכו׳ הן חסרות תוחלת. יש לכם הוכחה שכזו? בוער בדמכם להוכיח לעולם את טעותו? מעולה. גם אני וגם אתם יודעים בדיוק מה צריך לעשות: לגשת איתה לאימונולוג, ביולוג, או כל איש אקדמיה אחר ויחד לפרסם מאמר פורץ דרך.

רוב האנשים לא יכולים להבין נושאים מדעיים מורכבים בעצמם. תמונת אילוסטרציה. Credit: Jan Pietruszka, depositphotos.com

חובבים רציניים, שמתעניינים וקוראים בתחום, יכולים לפחות להבין את הדברים שכותבים המומחים השונים, ולראות מתי יש קונצנזוס בתחום ומתי מתגלעים חילוקי דעות אמיתיים. רוב מוחלט של בני האדם אינם כאלה. אין להם לא את הידע, לא את הסבלנות ולא את הזמן הדרוש. אלו שחושבים שהם יכולים להיות ביקורתיים ו"בעלי מחשבה עצמאית", בדרך כלל הולכים במסלול קבוע: הם רואים כמה סרטוני יו טיוב, קוראים כמה בלוגים (דבר שמושפע כמובן ממילות החיפוש שהם מזינים, מהפידים שלהם ברשתות החברתיות ומהאלגוריתם שהם משתמשים בו), ובסופו של דבר מגיעים לדמות כריזמטית כלשהי שלה הם פשוט בוחרים להאמין. אף פעם לא הצלחתי לשמוע ממתנגדי חיסונים הסבר מספק, מדוע אסור להאמין לממסד המדעי והרפואי, למועצת המומחים של ה-FDA ולמשרד הבריאות, אבל כן אפשר להאמין לכל מיני ראשים מדברים ביו טיוב, שמומחיותם אינה ברורה, לקליפים עם גזרי עיתונים, או לנוכלים מדופלמים כמו אנדרו וייקפילד וחבורתו. בסופו של דבר, עבור כל מי שאינו מומחה, מדובר בשאלה במי לבטוח: האם בקונצנזוס המדעי של משרדי הבריאות, ועדות המומחים והמדענים המובילים, או במיעוט של דיסידנטים.

מגמת האנטי-ממסדיות, שהופכת דיסידנטים מהסוג הזה לגיבורים, מקורה בלקחים שהתגבשו אט אט בדעת הקהל המשכילה במערב במהלך המאה העשרים. חוקר המודיעין יו וילפורד כותב כי עד למלחמת וייטנאם, פחות או יותר, רוב האמריקאים נטו להאמין לממשלה שלהם, ולכן לא התנגדו כשהמחוקקים העניקו כוח מופרז לארגונים חשאיים כמו ה-CIA. שורה של שערוריות, ממלחמת וייטנאם עצמה, עבור במעקב לא חוקי אחרי אמריקאים ועד מבצעי ביון הזויים נוסח "ארטישוק" (ניסוי לשליטה מנטלית בבני אדם), לימדו שכבה הולכת וגדלה של אזרחים במערב שעל הממשלה אין לסמוך. אין ספק שגם בעשורים הבאים, ממשלים אמריקאיים שונים נתנו סיבות טובות לאזרחים שלא להאמין להם, והנטייה הזאת לחוסר אמון אנדמי ב"ממסד" הלכה והתפשטה גם בעקבות המלחמה הכושלת בטרור מימי ממשל בוש והלאה. מחאות "תרבות הנגד" של שנות השישים, ששוכפלו שוב ושוב במערב, העלו מצג של התנגדות בלתי מתפשרת ל"משטר", דבר שהתאפשר כמובן בשל התנאים הנוחים ומרחב הפעולה שהדמוקרטיות המערביות מציעות לאזרחיהן. הניאו מרקסיסטים באקדמיה ובשמאל הרדיקלי, מתודלקים ברעיונות של "אסכולת פרנקפורט" ודומותיה, הצטרפו כמובן בשמחה רבה למגמה הזאת, ופיתחו רעיונות של התנגדות מתמדת לממסד, ל"משטר", לשטיפת המוח הקפיטליסטית ול"חרושת התרבות". לפעמים היה מדובר בהתנגדות כמצב נפשי מתמיד, אבל רוב האנשים אינם יכולים להסתפק בכך. הם זקוקים למישהו שיוכלו להאמין לו. במקום לבטוח במדען, בשר הבריאות ומנכ"ל משרדו, ברופא ובועדת המומחים, הם בטחו במקורות חלופיים, לעיתים קרובות דמויות ניו אייג', רפואה אלטרנטיבית וקונספירטורים למיניהם.

נחזור לאלון מזרחי, ספסימן טיפוסי לשכבה שלמה של מתנגדי חיסונים בארץ:  

כשאני נתקל בסיפור רשמי, קונצנזואלי, מחייב, אני מתמלא התקוממות וזעם. אני מיד מחפש את השולל, הסיבוב, ההונאה, השקר הנוח. ככה אני וככה אני בנוי.

מי שקורא בזהירות את הטקסט הזה רואה שאין בו שום עצמאות מחשבתית או ביקורתיות. התגובה של מזרחי היא אוטומטית ורגשית. הוא מתעב את הממסד ופונה מיד לאלטרנטיבה. אין לו ברירה: "ככה אני וככה אני בנוי."

יש ערך עצום להבאה לדיון של הפרספקטיבה המודרת והמוכחשת, זו שמתעלמים ממנה בשם הרצון בסיפור אחד ואחיד – סיפור שתמיד מקדם אך ורק – תמיד, אך ורק – את האינטרסים של ממסד פוליטי מסויים. תמיד, אך ורק.

גם כאן, אין באמת בחירה. זה לא שמזרחי בוחן בזהירות את עמדת הממסד ועמדת מתנגדיו, וממילא אין לו את הכלים לעשות זאת. הוא פשוט מניח מראש שהממסד משקר בכדי לקדם אינטרס כלשהו (שימו לב למילים "תמיד" ו"אך ורק"), ונותן אמון מיידי ובלתי מוגבל ב"אלטרנטיבה המודרת והמוכחשת", כמובן זו של מתנגדי החיסונים.

לבעיה שהצגתי אין פיתרון קל. בסופו של דבר, לרובנו אין יכולת לשפוט באופן עצמאי וביקורתי ברוב מוחלט של הנושאים, ואנחנו חייבים לתת אמון במישהו. אם שערוריות כמו מבצע ארטישוק היו המחיר של אמון בלתי מוגבל בממסד, אזי גל התנגדות החיסונים, שמאיים להטביע אותנו תחת המגיפה, הוא המחיר שאנחנו משלמים על האמון באלו שמתיימרים להתנגד לממסד. כפי שאנחנו רואים היום, המחיר הזה כבד מנשוא.

אז מה אני מציע? כנקודת פתיחה, אני חושב שעלינו להכיר במוגבלות שלנו: אנחנו חייבים להאמין במקורות מידע מוסמכים לפחות כנקודת פתיחה, ולהבין בצניעות שלא כל דבר נוכל לבדוק בעצמנו. כברירת מחדל, אפשר לאמץ את העיקרון המשפטי הידוע כ"חזקת תקינות המנהל". כהנחת יסוד, לכו עם הקונצנזוס המדעי ועמדת הגופים המוסמכים. רוב האנשים שעובדים ב"ממסד" הם בני אדם כמוני וכמוך, ואינם מושחתים חסרי מצפון. השיטה המדעית מאפשרת ערעור על הקונצנזוס על גבי העיתונות המדעית, באמצעות שיטות מסויימות של הפרכה. דיסידנטים שמנסים לערער על ההסכמה הזאת באמצעות קליפים ביו טיוב דווקא, יש לחשוד בהם. כדי להפך את ברירת המחדל הזאת, ולבחור בדיסידנטים על פני הקונצנזוס, צריך סיבה טובה מאד. מאד מאד. כמה מאמרים שקראתם בבלוגים או קליפים שצפיתם בהם ביו טיוב אינם סיבה כזאת.

%d בלוגרים אהבו את זה: