הארץ הטהורה: את מי יכול לנצח הצבא הפקיסטני?

פרופ' כריסטין פייר, חוקרת טרור ומומחית לדרום אסיה באוניברסיטת ג'ורג'טאון, פותחת לנו צוהר לתבערה הפוליטית בפקיסטן ובתת היבשת ההודית. הצבא הפקיסטני הכושל, טוענת פייר, לא מסוגל להביס אף אויב, חוץ מהדמוקרטיה הרעועה של ארצו. בכך, הוא משתמש בכל כלי אפשרי, החל מהפיכות גלויות וכלה בשחקן קריקט שהפך לפוליטיקאי והתעשר בנסיבות חשודות. במקום להגן על הדמוקרטיה, בית המשפט העליון הפך לכלי נרצע של הצבא תחת מעטה מפוקפק של אקטיביזם שיפוטי. ינשוף פוליטי-מדיני על הגבולות העמומים בין שחיתות, צבא ומשפט ברפובליקה האסלאמית של דרום אסיה.

המאמר תורגם, ברשותה הנדיבה של המחברת, וניתן לקרוא אותו במקור באתרה האישי.

Image result for Pakistan Crisis

לפקיסטן יש ראש ממשלה חדש, נכון לעכשיו. ביום שלישי שעבר, הפרלמנט הפקיסטני ערך ישיבה מיוחדת על מנת להדיח את נוואז שריף מהליגה המוסלמית של פקיסטן (PML-N), שהופל בהפיכה שיפוטית בשבוע האחרון. שאהיד חקאן עבאסי, נאמן מושבע של שריף, אמור לחמם את הכיסא הנשיאותי, עד שהמפלגה תספיק לארגן מושב בפרלמנט לאחיו של שריף, שבאז, בבחירות המיוחדות הקרובות. המינוי הזה, כמובן, הוא הכנה שנועדה להצניח את שבאז לכס ראש הממשלה.

אין זה מפתיע שנוואז שריף הודח. מה שכן מפתיע, זו העובדה שהצליח להחזיק מעמד זמן כה רב. ראש הממשלה היה בכוונות של הצבא עוד לפני השבעתו, ומיד לאחר שזכה בניצחון גורף בבחירות 2013. למעשה, שריף הודח על ידי הצבא כבר פעמיים. שבאז שריף, לעומתו, הרבה יותר נוח מבחינת הצבא. בניגוד לאחיו, הוא נמנע מעימותים ודואג לשמור על קשרים חמים עם הגנרלים.

אלו התנאים שמאפשרים לך לשמור על השלטון בפקיסטן. בעוד שלמדינות רבות אחרות יש צבא, לצבא הפקיסטני יש מדינה. בעיני הכוחות המזויינים רבי העוצמה, דמוקרטיה אמיתית היא רעיון מתועב. כבר לפני זמן רב, הצבא לקח לעצמו את הזכות להתערב כטוב בעיניו, ודאג להזכיר לאומה שוב ושוב שהוא המושיע היחיד, בעוד פוליטיקאים אזרחיים הם אסון לאומי. מאז ההפיכה של הרמטכ"ל איוב חאן באוקטובר 1958, הצבא שלט ללא הפסקה במדינה באופן ישיר או עקיף. למעשה, הצבא היה טוב בשמירה על כוחו הרבה יותר מאשר במלחמות מול אויבים חיצוניים. בשנת 2008, הסתיימו תשע שנות דיקטטורה בראשותו של גנרל פרווז מושראף, ופקיסטן שבה להיות דמוקרטיה באופן רשמי. מאז, המשמר הפרטוריאני הטורפני של המדינה נתקל בבעיה הולכת ומתגברת: הדמוקרטיה הפקיסטנית, פגומה ככל שתהיה, החלה לנעוץ שורשים מתחת לשפמים המטופחים של הגנרלים. אף על פי שהבחירות שהביאו את שריף לכס ראש הממשלה לא היו נקיות מכל מתום, היתה זו הפעם היחידה שממשל דמוקרטי סיים את תקופת כהונתו והעביר את השרביט לממשל דמוקרטי אחר (אם כי לא בלי בלגן משמעותי שבישל הצבא).

Image result for Pakistan Crisis

הדמוקרטיה צומחת בכל זאת, מתחת לשפמים המטופחים של הגנרלים. בתמונה: גנרל עם שפם מטופח.

בין שנת 1988, שבה כוננה מחדש הדמוקרטיה בעקבות מותו של גנרל מוחמד זיא אל-חאק בהתרסקות מטוס, ושנת 1999, הצבא הצליח להדיח את שתי ממשלותיה של בנזיר בוטו ב-1990 ו-1996 ואת ממשלתו של שריף ב-1993. ב-1999, שוב הדיח הצבא את שריף בהפיכה ללא שפיכות דמים. אך בהתחשב בעובדה שהדמוקרטיה הצליחה לעמוד ברוחות העזות מאז 2008, משקיפים קיוו בזהירות שעם התבססותה, יהיה קשה יותר לצבא לחתור תחת ממשלות ולחולל הפיכות צבאיות גלויות. הבעיה היא שהגנרלים הבחינו בכך אף הם, והחליטו למנוע מהדמוקרטיה לנעוץ שורשים עמוקים מדי.

הצבא אמנם חשש באופן כללי מאובדן המעמד הדומיננטי שלו בפוליטיקה הלאומית, אולם היו לו סיבות ספציפיות לדאוג בנוגע לראש הממשלה שריף. לגנרלים יש זיכרון ארוך, והם לא שכחו כיצד שריף ניצל את זכותו החוקתית והחליף ב-1998 את הרמטכ"ל ג'האנגיר קרמאט בפרווז מושארף (לא רעיון טוב במיוחד, כפי שהוכיחו לנו האירועים שהתרחשו לאחר מכן). הצבא לא שכח גם כי שריף ניסה, בלי הצלחה יתרה, להדיח את מושארף ב-1999 בשל ניהול כושל של מלחמת קארגיל מול הודו, מלחמה שהסתיימה בכישלון מביש. גרוע מזה, שריף הדיח את מושארף בשעה שהרמטכ"ל היה בסרי-לנקה, וסירב לתת למטוסו לנחות. למושראף לא היה דלק והוא לא היה יכול לנחות בשום מקום אחר. הצבא הסיק שמדובר בניסיון לחסל את מושראף והזניק הפיכה צבאית. באקט של נדיבות, הרמטכ"ל לא תלה את שריף, רק הגלה אותו לערב הסעודית. גם לשריף יש זיכרון ארוך. כשהדמוקרטיה חזרה, ראש הממשלה דרש שמושארף יעמוד לדין רק בשל השעיית החוקה ב-2007, אבל לא בגין ההפיכה הצבאית ב-1999. אולם עצם המחשבה שאחד משלהם יעמוד למשפט על בגידה, גרמה לגל פניקה בקרב רוכבי הסוסים. לא רק מושארף יעמוד למשפט, אלא כל המוסד שבראשו עמד. אפילו יומרותיו של הצבא למלא תפקיד בניהול המדינה עלולות לעמוד בספק. בפועל, המשפט לא נפתח מעולם, בשל לחץ צבאי בלתי מתפשר, ומושארף עדיין חי ב"גלות" נוחה בדובאי ובלונדון. מסיבות מסתוריות כלשהן, יש לו אפילו כסף לדירות יוקרה.

Image result for Nawaz Sharif

לא מקובל על הצבא- ראש ממשלת פקיסטן המודח, נוואז שריף

שריף מינף את כוחו היחסי בניסיון להנהיג שליטה אזרחית כלשהי על המנגנון הצבאי המנופח. הוא לקח את תיקי החוץ והביטחון לידיו, במקום לתת אותם לאנשי צבא כמקובל. זאת בנוסף לכוונותיו המוצהרות לשפר את היחסים עם הודו ולחזק את הקשרים הכלכליים והאחרים עם אויבתו המושבעת של הצבא ממזרח. כך, ניצל שריף כל הזדמנות לתקשר עם ראש ממשלת הודו נרנדרה מודי. ובאקט שהצבא ראה כבגידה במולדת ממש, לשריף אפילו היתה החוצפה לנסות ולוותר על האסטרטגיה ארוכת-השנים של מניפולציות באפגניסטן, מדינה שנחשבה באופן מסורתי כ"עומק אסטרטגי" של פקיסטן נגד הודו. בנוסף, התחייב ראש הממשלה לנהל משא ומתן עם הטליבאן הפקיסטני, שהשתולל במדינה במשך יותר מעשור. הצבא, מסיבותיו שלו, רצה להריץ מבצע צבאי סלקטיבי נגד הטליבאן במחוז צפון ווזיריסטאן. מבצע "זארב אל-אזב", שהסתיים באפריל 2016, היה כל כך "מוצלח" שהצבא נאלץ לפתוח במבצע נוסף, "ראד אל-פסאד" בראשית 2017.

בעוד הצבא תכנן לטפל בשריף מאז שחזר לשלטון ב-2013, האופציות שלו היו מוגבלות. ראש הממשלה זכה הרי ברוב מוחלט בפרלמנט, והגנרלים לא היו יכולים להדיח אותו באמצעים תככים ותמרונים קואליציוניים. הפקיסטנים לא התחננו לצבא שיבוא להציל אותם, וכל הנסיונות לחולל כאוס פנימי באמצעות אימראן חאן, שחקן קריקט חובב נשים שהפך לפוליטיקאי, או טאהר אל-קאדרי, כהן דת אקטיביסט ממוצא פקיסטני-קנדי, לא הניבו תוצאות. לרשות הצבא הפקיסטני לא עמד אפילו הסעיף החוקתי שאפשר לו להדיח ממשלות במקרים קודמים. תיקון 58-2(ב) נקבע ב-1985, והפך על ראשה את המערכת הדמוקרטית-פרלמנטרית של פקיסטן שהתבססה על ראש ממשלה חזק ונשיא עם כוח סמלי. התיקון נתן לנשיא דאז, זיא, סמכות גורפת לפזר את הפרלמנט הלאומי ואת הפרלמנטים המחוזיים, דבר שכמובן ניצל מיד. אולם ב-2010, הנשיא אסיף עלי זרדארי חתם על התיקון ה-18 לחוקה, שהשיב את פקיסטן למשטר דמוקרטי פרלמנטרי מסורתי יותר. הכלי המסורתי ניטל מידי הצבא, והוא נאלץ למצוא דרכים חדשות לרסן את הדמוקרטיה.

Image result for imran khan

התעשר בנסיבות מפוקפקות – אימראן חאן

לפיכך, מיד לאחר הדחתו של מושארף, התחיל הצבא לטפח את בית המשפט העליון. הפארסה השיפוטית שהובילה להדחתו האחרונה של שריף הוכיחה כי מערכת המשפט עודנה כלי בידי הצבא לקצץ את כנפי הדמוקרטיה. באפריל 2016, מאגר המסמכים המודלפים שנודע כ"ניירות פנמה" הוכיח כי משפחתו של שריף מחזיקה חברות בחוץ לארץ. אימראן חאן, שגם העושר שצבר מפוקפק ביותר, ניהל מסע מחאה רעשני ואיים לשתק את הבירה איסלמבאד, ובעקבות זאת, הסכים בית המשפט העליון להקים ועדה שיפוטית שתחקור את האשמות השחיתות נגד שריף. למעשה, יכולתו של חאן לשנע קהלים גדולים קשורה בסבירות גבוהה לכספים שהוא מקבל מה-ISI, השירות החשאי של פקיסטן, ויש סיבות טובות לחשוד שאותו שירות אחראי גם לעלייתו הפתאומית כמעט של חאן לזירה הפוליטית בשנת 2010. אולם ההאשמות המקוריות נגד שריף לא הוכחו מעולם. כדי להדיח אותו בכל זאת, השתמש בית המשפט העליון בסעיף 62, סעיף מוזר בחוקה הפקיסטנית המתבסס על המושג המעורפל של "מוניטין מוסרי". בית המשפט השתמש גם בסעיף 99 (ו) ל"חוק ייצוג העם" מ-1976, המתיר להדיח אדם מתפקיד אם איננו "נבון בדרכיו, רודף צדק, נמנע מבזבוזים, כנה וישר דרך." ב-2014, הודה אחד משופטי העליון כי החוקה אינה מגדירה את המושגים הללו באופן מדויק.

Image result for Pakistan supreme court

בעוד יש המהללים את המהלך הזה כניצחון של בתי המשפט על פוליטיקאים מושחתים, אחרים מבינים את האמת: מדובר ביישום שרירותי וסלקטיבי של קריטריונים מגוחכים ומעורפלים כדי לשלוף קוץ הנעוץ זמן רב מדי בבשרו של הצבא. אין ספק ששריף מושחת, בדיוק כמו כל שאר הפוליטיקאים בפקיסטן. אולם באמצעות סילוקו, יצר בית המשפט תקדים מסוכן של הדחת ממשלות נבחרות. מפני ששבאז שריף הוא שחקן מקומי עם ניסיון בינלאומי מועט, הגנרלים מאמינים שיוכלו להשפיע עליו בנושאי הליבה כמו היחסים עם הודו, ארצות הברית, סין ואפגניסטן. אולם בכל זאת, הצבא יצטרף לעבוד קשה כדי לעקור את הרגשות החיוביים שנותרו כלפי נוואז. בטווח הארוך, ינסו הגנרלים לסכסכך את חברי המפלגה אלו עם אלו כדי לנטרל את כוחה של משפחת שריף בנחלה הפוליטית שלה. בעוד יש המהללים את מערכת המשפט הפקיסטנית ששחררה כביכול את המדינה מפוליטיקאי טורפני, האם יעזו השופטים האצילים לעשות משהו נגד הצבא עם איזושהי מידה של נחישות? ספק רב. אף בית משפט פקיסטני לא העז מעולם להעמיד גנרל למשפט על בגידה, ובוודאי לא על זוטות כמו שחיתות. תהיה לנו סיבה לחגוג רק אם בית המשפט יצא כנגד הגנרלים, האיום האמיתית על הדמוקרטיה הפקיסטנית. עד אז, בית המשפט אינו אלא כלי בידי הצבא לגזום את ענפי הדמוקרטיה בפקיסטן.

פרופ' כריסטין פייר היא פרופסור חבר במרכז ללימודי שלום וביטחון (CPASS) בבית הספר ע"ש אדמונד א.וולש לשירות החוץ באוניברסיטת ג'ורג'טאון, ומומחית נודעת ללימודי הודו, פקיסטן ואפגניסטן. היא גם רקדנית עמודים שתופרת את תחפושותיה ותלבושותיה בעצמה. בעבר היתה גם בודי-בילדרית. בזמנה החופשי, פרופ' פייר אוהבת לבשל ואפילו כתבה רב מכר על "המטבח של ארצות ציר הרשע ומדינות מעצבנות אחרות".

Image result for Christine Fair

פרופ' כריסטין פייר – התמונה נלקחה מאתרה האישי של המחברת

C. Christine Fair is an associate professor at the Center for Peace and Security Studies (CPASS), within Georgetown University's Edmund A. Walsh School of Foreign Service, and an acclaimed regional expert in Indian, Pakistani and Afghani studies. She is a reasonably accomplished pole dancer who even knits and crochets her own costumes. In college she was a competitive bodybuilder. In her free time, she likes to cook and even authored a cult best seller Cuisines of the Axis of Evil and Other Irritating States.”

 

 

 

בליץ: טריפ הסמים של היטלר וגרמניה הנאצית

התעמולה הנאצית נהגה לתאר את הרייך השלישי כחברה טהורה וצלולה שבניה ובנותיה אינם נוטלים סמים משום סוג שהוא. היהודים, מנגד, הוקעו כמי שעומדים מאחורי הפצתם של חומרים ממכרים בגרמניה ואירופה. אולם מחקר חדש ונועז טוען כי הרייך השלישי היה רווי כולו בסמי מרץ והזייה. המחבר, נורמן אוהלר, מספק הסבר חדש ומקורי – כימי – להחלטות מפתח ולאירועים צבאיים חשובים בזמן מלחמת העולם השנייה, לרבות הצלחת "מלחמת הבזק" הנאצית מול צרפת. מדוע היטלר הולעט בהירואין, קוקאין ותמציות מוזרות של בעלי חיים, וכיצד הדבר השפיע על קבלת ההחלטות שלו? האם יש קשר בין סמים להשמדת העם היהודי? ינשוף היסטורי במסע מוזר במיוחד למחוזות ההזייה. 

Blitzed - title page

אחד האירועים המפתיעים והמוזרים ביותר במלחמת העולם השנייה, היתה תבוסתה המוחצת והמהירה של צרפת מול הפלישה הנאצית בקיץ 1940. אולם הניצחון הגרמני המזהיר לא היה מובטח מראש, והיטלר חב אותו במידה רבה לצירוף מקרים עיוור. בתחילת 1940, המטכ"ל הגרמני הכין תוכנית פלישה עייפה וחסרת מעוף, שהיתה דומה במידה רבה ל"תוכנית שליפן" המפורסמת ממלחמת העולם הראשונה. לפי תוכנית זו, הוורמאכט ירכז את עיקר כוחו בגיזרה הצפונית, יעבור דרך בלגיה, יעקוף את קו הביצורים הצרפתי (קו מאז'ינו) ויתקדם לעבר פריז. אלא שהצרפתים התכוננו מאז 1918 בדיוק לאפשרות הזאת, ותכננו לשלוח את עיקר צבאם לצפון בלגיה כדי לבלום את המהלומה. אלא שבמקרה, טייס גרמני נפל בידי הצרפתים, ועמו התוכניות הסודיות. היה צורך לשנותן, וקבוצה של גנרלים צעירים ונמרצים שכנעו את היטלר "להחליף דיסקט". ארכיטקט התוכנית החדשה, גנרל אריך פון מנשטיין, הציע לפלוש בגיזרה הדרום בלגית, דרך האזור המיוער של הרי הארדנים. היתרון בתוכנית: הצרפתים היו בטוחים, משום מה, שההרים הללו אינם עבירים לכוחות שריון. תנועה מהירה דרך הרי הארדנים תוכל לכתר את עיקר הצבא הצרפתי והבריטי מדרום ולסגור עליו במלקחיים. הרמטכ"ל הצרפתי, בטפשותו הרבה, לא השאיר עתודות אסטרטגיות במולדת, וכך לא היה דבר שיבלום את הפלישה הגרמנית. כלומר – התוכנית של מנשטיין שיחקה בדיוק על נקודות החולשה הצרפתיות. היטלר, שתמיד העריך תעוזה והרפתקנות, אישר את פקודת המבצע.

Blitzed - Manstein

גנרל אריך פון מנשטיין – הוגה מבצע הפלישה לארדנים

הסיפור הזה ידוע היטב לכל מי שמתעניין במלחמת העולם השנייה. מה שפחות ידוע, זה שבתוכנית הארדנים היו גם חסרונות רבים. האזור המיוער היה באמת בעייתי עבור כוחות שריון. הדרכים בו היו צרות ופקוקות, ועם קצת מאמץ ותעוזה הצרפתים היו יכולים לרסק את הטורים הגרמניים גם עם כוחות קטנים ביחס. שוב למזלם של הגרמנים, הצרפתים שמו בגיזרה כוחות ירודים באופן יחסי, אבל היה ברור שאם יבחינו בתנועה הגרמנית ינסו להעביר לשם כוחות גדולים ומובחרים יותר. כלומר – מבצע הארדנים היה הימור אדיר, והגרמנים היו חייבים להריצו במהירות הבזק. גנרל היינץ גודריאן, מצביא השריון המבריק שמילא חלק מרכזי במבצע, העריך שיש להשלים את התנועה תוך שלושה ימים. זה היה קצב מטורף, לא אנושי, שהצריך נהיגה ללא הפסקה בתנאי בלגן, ערבוביה – יתכן שתוך כדי לחימה. לכן, ביקש גודריאן מצוותי הטנקים לא לישון במשך 72 שעות. לאחר תבוסת צרפתים, שיבח הגנרל את חייליו, ואמר שבעוד הוא הורה להם לא לישון שלושה ימים, הם לא ישנו יותר משבוע. היטלר טען שההישג הזה נבע מחוסנו הגזעי של החייל הגרמני, אבל אין סיבה להאמין להבלים הללו. גם חיילים גרמנים הם בני אדם, והאורגניזם האנושי צריך שינה, אפילו בתנאי אדרנלין של מלחמה. וכאן נשאלת השאלה: איך צוותי הטנקים הצליחו לעשות זאת?

את התשובה המפתיעה נותן החוקר הגרמני נורמן אוהלר, בספרו המרתק, "תחת מתקפה: סמים ברייך השלישי" (Blitzed: Drugs in the Third Reich). מסתבר שהצבא הגרמני, בניצוחם של רופאים צבאיים "משוגעים לדבר" נתן לחייליו לא פחות מ-35 מיליון כדורי פרוויטין, סם ממריץ שידוע לנרקומנים מודרניים כ"קריסטל מאת'". ככל הנראה לא כל החיילים סוממו, ורוב הסמים חולקו לצוותי הטנקים שעמדו בחוד של הבליצקריג. הניצחון הזה עלה במחיר יקר לחיילים עצמם, שרבים מהם התמכרו לסם הרעיל והמסוכן, והמשיכו לקחת אותו ברשות במהלך המלחמה, ובניגוד לחוק גם אחריה. הצרפתים, דרך אגב, נתנו לחיילים שלהם יין אדום. יעיל הרבה פחות, כמסתבר.

Blitzed - Pervitin

ההסבר של אוהלר מוכיח שהמהירות של הבליצקריג היתה תלויה במידה רבה בחומרים כימיים, וחושף את חוסר האנושיות של האסטרטגיה הזאת אך גם את מגבלותיה. פרוויטין, חזק ככל שיהיה, אינו תחליף לשינה. הוא מסוגל לדחות עייפות, אך לא לבטלה לחלוטין. גם במבצע ברברוסה, הפלישה הנאצית לברית המועצות, חילק הצבא את סם המרץ לחייליו – אולם האפקט שלו היה שולי. אפשר לדרבן חיילים באמצעות פרוויטין כאשר מדובר במרווח זמן קריטי של שלושה ימים, אבל לא לתנועה אינסופית במרחבים האדירים של ברית המועצות. כשמבינים שהבליצקריג נגד צרפת לא היה מצליח ככל הנראה ללא שימוש מסיבי בסמים, מבינים יותר טוב את נקודות התורפה שלו מול אויב בסדר הגודל של רוסיה. מלחמת הבזק מאבדת מכוחה ומזוהרה במהירות ככל ששטח האויב שלך גדול יותר. אין בה שום תועלת נגד יריב ששטחו משתרע מקצה פולין ועד גבול יפן.

Blitzed - tanks

הפרוויטין לא עזר – טנקים במבצע ברברוסה

אוהלר אינו חוקר טיפוסי. במקצועו הוא לא היסטוריון, אלא סופר ותסריטאי. את הפרוויטין גילה בפעם הראשונה במקרה, כאשר ידיד שלו, די ג'יי מברלין, "עלה" במקרה על מאגר סמים נאצי ישן באחד מבתי המרקחת במזרח העיר. התקליטן ניסה את הכדורים המתפוררים בעצמו, ונדהם מעוצמתם, שבוודאי הועמה עם השנים. אוהלר, שהתעניין בנושא, הצליח למצוא את רישומיו של תיאודור מורל, רופאו האישי של היטלר, וראה כיצד הלעיט מטפל האליל את הפייצנט שלו בעשרות סוגים של סמים ותרופות מסוגים שונים ומשונים. וזה דבר מדהים: הרייך השלישי, שהציג את עצמו כטהור, צלול ונקי, והוקיע את היהודים כמפיצי הסמים בגרמניה ובעולם, היה בעצמו רווי בסמי הזיה. באופן תיאורטי, היו חוקים נוקשים נגד סמים בגרמניה, אבל בפועל השתמשו בהם בכל מקום כמעט, מהצבא, עבור בפקידות וכלה בפיהרר ועוזרו הקרוב הרמן גרינג. מפקד חיל האוויר ומספר 2 היה מכור קשה למורפיום. בהתחלה, חשב אוהלר לכתוב רומן על הנושא, אולם הראיות נראו לו חזקות מספיק כדי לבסס מחקר היסטורי. למרות בעיות והגזמות מסויימות (שעוד נדבר עליהן), הוא הצליח במשימה הזאת באופן מעורר השתאות.

מלבד ה"פיסה החסרה" שמסבירה טוב כל כך את הצלחת הבליצקריג הגרמני בצרפת, הדיון המרתק ביותר בספר הוא השפעת הסמים על היטלר עצמו. עוד בשנות השלושים, טופל הפיהרר בידי רופא ברלינאי מצליח, פרופסור תיאודור מורל. ההוראות שניתנו למורל היו פשוטות יחסית: היטלר חייב לעבוד ללא הפרעות בריאותיות. הוא לא יכול לקחת "חופשות מחלה". אולם הפיהרר, לעיתים קרובות מדי, לקה בשפעת, או סבל מבעיות עיכול קשות (משפחתיות ככל הנראה) לרבות נפיחות בבטן וגזים שעינו אותו. בנוסף, כדי להזין את התדמית שלו כ"על אדם" כל יכול, הוא נהג לנאום בפני ההמונים בחורף, לבוש במדים דקים. כדי "לחזק" את היטלר, לרכך את הסימפטומים של תחלואיו הרבים ולסייע לו לעמוד טוב יותר במזג אוויר קר, הלעיט אותו מורל בזריקות ויטמינים וגלוקוזה יומיות. החל מ-1941, היטלר התחיל לקבל גם מנות קבועות של אויקודל, סם שדומה להירואין, בתוספת למיני זריקות אחרות, שונות ומשונות. ככל שמצבו הבריאותי הלך והחמיר, מורל ניסה לרכך את הסימפוטמים באופן נואש יותר ויותר, וגלש לתחום רפואת האליל. הוא נתן למטופל שלו, "פציינט מספר 1", מינון הולך וגובר של תרופות וטרינריות ותמציות שהפיק מרקמות בעלי חיים, לרבות אשכים של פר. האויקודל, אולי המרכיב החשוב ביותר בקוקטייל התרופות הזה, יכול לסייע להסביר את הלך הרוח של היטלר במהלך המלחמה: אופוריה מוחלטת, ניתוק מהמציאות ו"אופטימיות" שהדביקה רבים מתומכיו.

Blitzed - Morell

היטלר ורופאו האישי – פרופסור תיאודור מורל

המצב של "פציינט מספר 1" החמיר לאחר ניסיון ההתנקשות ב-20 ביולי 1944 – נסיונה האחרון של תנועת ההתנגדות הגרמנית לחסל את הפיהרר ואת המשטר הנאצי, עליו כתבתי במפורט בספרי, ואלקירי – ההתנגדות הגרמנית להיטלר (גירסה מלאה יותר באנגלית: The Plots against Hitler). התיק של קולונל קלאוס פון שטאופנברג לא הרג אמנם את היטלר, אבל החריש אותו באוזן אחת, חרך וזיעזע אותו קשות. לאחר ההתנקשות, סבל היטלר מצלצולים באוזניים ומיני תחלואים ומיחושים. אבל מכיוון שהוא רצה להמשיך באותו משטר עבודה, מורל הגביר את מינון הסמים שלו. באותו הזמן נכנס לתמונה גם רופא מתחרה, מהצבא, שניסה לחשוף את נכליו של מורל ולסלק אותו מהפיהרר. אולם גם הרופא הצבאי לא הגיע בידיים ריקות, ונתן להיטלר קוקאין. אוהלר טוען שהשילוב בין אופייאטים מרגיעים כמו אויקודל, שמשרים אופוריה, לסמי מרץ כמו קוקאין, יצרו סופה ביוכימית במוח של היטלר, ויכולים שוב להסביר במידה רבה את הטירוף ההולך והגובר שלו בשלהי 1944, כמו גם את תנועתו המתמדת בין אופוריה, פרצי אופטימיות, התפרצויות זעם ודיכאון. אוהלר טוען גם שידיו הרועדות של היטלר בבונקר ב-1945 לא נגרמו בגלל מחלת הפרקינסון, כפי שחשבו עד היום רוב החוקרים. למעשה, מורל נתן לו רק פעם אחת תרופה לפרקינסון, ולא מזכיר את המחלה הזאת ברישומיו. לדעתו של אוהלר, הרעידות היו תסמינים של קריז. ב-1945, מורל לא הצליח להשיג יותר זריקות אויקודל, ו"פציינט מס' 1" חווה את מה שחווה כל נרקומן כשאוזל מלאי הסמים.

Blitzed - Untergang

נרקומן בקריז? השחקן ברונו גנץ מגלם את היטלר הדועך בסרט "הנפילה"

שאלה נוספת, שאוהלר מתייחס אליה בקצרה, היא ההשפעה של הסמים על השואה ורצח היהודים. האם ניתן לומר שהנאצים ביצעו את רצח העם הנורא ביותר בהיסטוריה תחת השפעת סמים? כאן, תשובתו של המחבר שלילית באופן נחרץ. היטלר פיתח את עקרונות האידיאולוגיה שלו הרבה לפני שהיה מסומם, ורוב המעורבים בשואה לא היו נתונים להשפעת סמים. אין למשל ראיות שרוצחי האיינזצגרופן לקחו סמים, אם כי לפעמים תדלקו את עצמם בשנאפס כדי לשכוח את ייסורי המצפון. מפעילי תאי הגזים, נהגי הרכבות, שומרי מחנות הריכוז וההשמדה, שלא לדבר על המערך הפקידותי הענף שבלעדיו השואה לא היתה אפשרית, לא צרכו אלכוהול וסמים יותר מגרמנים אחרים.

כפי שרמזתי קודם, יש לראות את ספרו של אוהלר כאחת התרומות החשובות והמקוריות ביותר למחקר הרייך השלישי בימינו, גם ובמיוחד משום שלא מדובר בהיסטוריון מקצועי עם ותק של עשרות שנים. אוהלר מצליח להוסיף למשוואה שלנו עוד גורם חשוב, שמסייע להסביר אירועי מפתח במלחמת העולם השנייה כמו הצלחת הבלציקריג בצרפת. הוא גם מביא ראיות (ספורדיות יותר) שגם בצבאות בעלות הברית השתמשו בסמים, וכוחות מזויינים אף ממשיכים להשתמש בהם עד ימינו אלו. ככל הנראה, מי שינתח מבצעים צבאיים בעתיד יאלץ לשאול את עצמו האם סמים היו מעורבים, ואם כן – מה היתה מידת השפעתם. חוקרים עתידיים גם לא יוכלו להתעלם מהשפעת החומרים הכימיים על קבלת ההחלטות של היטלר. לא יתכן שמנות יומיות של יותר מ-90 סוגים של סמים, תמציות ותרופות שונות ומשונות לא השפיעו כלל על קבלת ההחלטות שלו ברגעי לחץ וצמתי מפתח, ובמיוחד לקראת סוף המלחמה.

עם זאת, ב-Blitzed יש גם מספר בעיות וחסרונות שכדאי לתת עליהם את הדעת. כמו כל מי שמנסה לקדם תזה חדשה, אוהלר מגזים לפעמים בחשיבותה. סר ריצ'רד אוונס, היסטוריון ותיק ונודע של הרייך השלישי, קטל את הספר באופן מרושע ולא הוגן (כפי שהוא קוטל כמעט כל ספר מקורי שיוצא על התקופה) – אבל יש ממש בטענתו שאוהלר הגזים הן באומדן הכמותי של משתמשי הסמים בגרמניה והן במידת השפעתם. מספר המשתמשים בגרמניה של ויימאר וברייך השלישי היה כנראה נמוך בהרבה ממה שמשער אוהלר, בעיה שיש לפתור בעתיד בעזרת מחקרים כמותיים מעמיקים יותר. הוורמאכט נתן כמויות גדולות של סמים לחייליו במבצעים מסויימים, כמו הבליצקריג בצרפת, אבל לא תמיד, לא לכל היחידות ולא במשך כל המלחמה. אפילו בצרפת, הסמים ניתנו בעיקר לצוותי הטנקים ולא לכל חייל וחייל.

לפעמים אוהלר גולש גם להערכות צבאיות תמוהות. הוא מנסה, למשל, לתת הסבר כימי ל"נס של דנקירק" – עצירתם המפתיעה של הגרמנים שסייעה לבריטניה לפנות את עיקר צבאה מצרפת הקורסת. קבלת ההחלטות הגרמנית בדנקירק היא עד היום סוג של תעלומה, אבל נהוג להסבירה בשחצנות התהומית של גרינג, מפקד חיל האוויר, שרצה לרסק את הכוחות הבריטיים בעצמו ללא עזרת הצבא, או בחוסר הרצון של היטלר להכריע את בריטניה לחלוטין. אוהלר טוען שהצבא, שהולעט בסמי מרץ, רצה להתקדם בלי להתחשב בתוצאות, ואילו גרינג, שהתמכר למורפיום מרגיע, נתקף ב"אופטימיות קוסמית" והיה בטוח שיוכל לרסק את הבריטים לבדו ללא עזרה. ההסבר הזה קלוש למדי, ולו מפני שאין כל ראיות שראשי הצבא נטלו בעצמם סמי מרץ. לזכותו של אוהלר, הוא כותב בעצמו שמדובר בהשערה בלבד.

ובכל זאת, הבעיות הללו אינן מעיבות על הספר של אוהלר. הוא כתוב נפלא, מרתק וקולח, ומי שיקרא אותו בפרופורציה הנכונה ובניכוי ההגזמות, יוכל להרוויח ממנו המון. לדעתי, מדובר בקריאת חובה לכל מי שמתעניין במלחמת העולם השנייה.

Blitzed יתורגם בקרוב לעברית בהוצאת מטר.

Norman Ohler, Blitzed – Drugs in the Third Reich (Houghton Mifflin Harcourt, 2017)

 

 

 

"השטן ירד לעיירה": פרשת ידוובנה – התעלומה הנוראה ופשרה

ה-22 ביוני, 1941, היה יום משמח עבור חלק גדול מתושבי ידוובנה, עיירה קטנה במחוז לומז'ה שבצפון מזרח פולין. רבים מהמקומיים קיוו שהסיוט הקומוניסטי-סובייטי נותר מאחוריהם, והתבוננו בתקווה לעתיד קשה אך נסבל תחת שלטונה של גרמניה הנאצית. אולם חלק גדול מהתושבים עשו הרבה יותר מאשר לשמוח. הסוציולוג הפולני-אמריקאי יאן תומש גרוס, שחשף בספר שערורייתי כיצד פולני ידוובנה טבחו באופן שיטתי את יהודי העיירה, עמד במרכז סופת אש וזעם שהותירה שאלות יותר מאשר תשובות. מה פשרה של התעלומה המחרידה של ידוובנה, ומדוע השטן נמצא בפרטים הקטנים? ינשוף היסטורי מסביר.

Image result for ‫שכנים גרוס‬‎

ה-22 ביוני, 1941, היה יום משמח עבור חלק גדול מתושבי ידוובנה, עיירה קטנה במחוז לומז'ה שבצפון מזרח פולין. מקומיים רבים ראו את הגרמנים כמשחררים מהסיוט הקומוניסטי-סובייטי, וקיוו לעתיד קשה אך נסבל. מנהל בית הספר יצא ממקום מסתורו, אסירים פוליטיים שוחררו, משפחות התאחדו לאחר שפליטים חזרו מהיער. לפיכך, הגיבו רוב אזרחי ידוובנה על בוא הגרמנים בשמחה מדודה.

חוץ מאלו שלא.

ידוובנה, עיירה ישנונית בת כמה אלפי תושבים, היתה מחולקת כמעט שווה בשווה בין פולנים קתולים ליהודים, רבים מהם אורתודוקסים מתבדלים ומאמינים. במהלך שנות השלושים, היחסים בין הקבוצות היו תקינים על פני השטח. פולנים ויהודים סחרו והתרועעו זה מזה. אולם במעמקים, רחשה איבה קשה בין הקבוצות. יהודי העיירה ידעו היטב שכדאי להם לשמור על פרופיל נמוך בימים מועדים לפורענות כמו חג הפסחא, שעורר את זיכרון צליבתו של ישו ולפיכך גם אלימות ספורדית מצד השכנים הנוצרים. הללו היו ברובם מצביעים של ה"מפלגה הלאומית-דמוקרטית" (ENDEC), מפלגת האופוזיציה הימנית שהחזיקה בעמדות אנטישמיות חריפות. אולם למרות התהום בין הקבוצות, אנשים פחות או יותר חיו את חייהם – עד שחל תקר חמור.

Image result for Jedwabne

היחסים בין יהודים לשכניהם התערערו באופן חריף בסתיו 1939, כאשר פולין חולקה בין הסובייטים לנאצים וחדלה מלהתקיים. בניגוד לערים ידועות יותר כמו וורשה או לודז', ביאליסטוק, לומז'ה ובנותיהן, לרבות ידוובנה, עברו לשליטתה של ברית המועצות. התושבים, יהודים כנוצרים, סבלו קשות תחת השלטון הסובייטי. רבים מבני האליטה של העיירה, לרבות המעמד היהודי העליון, נכלאו או הוגלו לעומק ברית המועצות. היהודים ייראי השמיים של ידוובנה סבלו גם דיכוי דתי תחת הסובייטים. אולם בעיני רובם, היה מדובר ברוע פחות בהשוואה לכיבוש הגרמני-נאצי. היהודים העניים יותר בעיירה, לרבות פליטים שזרמו אליה מאזור הכיבוש הנאצי, נאלצו למצוא עבודה במנגנון הממשלתי הסובייטי. אחדים, בעיקר מיעוט קטן של צעירים קומוניסטים, עשו זאת בהתלהבות, בין אם מאופורטוניזם ובין אם מאמונה כנה באידיאל הקומוניסטי. היו ככל הנראה גם כאלו שניצלו את ההזדמנות כדי להיפרע משכנים אנטישמים שרדפו אותם קודם לכן. "רציתם פולין בלי יהודים", נזכר פולני אחד בדברי שכנו, "עכשיו אין פולין – ויהודים יש." אולם הקומוניסטים הנלהבים היו מיעוט קטן מבין יהודי ידוובנה, ולא חסרו גם משתפי פעולה מבין הפולנים הנוצרים. קחו, למשל, את משפחת לאונדסקי, משפחה פולנית של עובדי כפיים ממצביעי המפלגה הלאומית-דמוקרטית. האב צ'סלב ואשתו נאלצו לברוח ליער מפחד הקומוניסטים, בעוד שניים מהבנים, ירזי וזיגמונט, שיתפו פעולה עם המשטרה החשאית הסובייטית כדי לעזור להוריהם, ולעצמם. משפחת לאונדסקי, צ'סלב, ירזי וזיגמונט – השמות שלהם עוד יחזרו לככב בסיפור שלנו.

Image result for Jedwabne

בית הכנסת של ידוובנה, 1939

ב-22 ביוני 1941, פרץ מבצע ברברוסה, וגרמניה פלשה לשטח ברית המועצות. הצבא האדום התמוטט, ומזרח פולין נכבשה על ידי הוורמאכט במהירות. יחידות הצבא התייחסו ליהודים ולפולנים באופן אכזרי ביותר, אם כי ההתנהגות השתנתה ממקום למקום, אולם היה זה כאין וכאפס לעומת "עוצבות המבצע" של הס"ס, האיינזצגרופן, שהתקדמו ממקום למקום כדי "לטהר" את השטח שמאחורי החזית מגורמים עוינים. בהוראתו הישירה של מפקד משטרת הביטחון, ריינהרד היידריך, ובהסכמת מפקדי הצבא, ביצעו עוצבות המבצע מעשי טבח מחרידים ביהודים. במקומות שבהם הדבר אפשרי, פקד היידריך, יש לעודד את האוכלוסיה המקומית לבצע פוגרומים בכוחות עצמה. במיוחד במקומות בהם היתה עוינות חזקה באופן מיוחד כלפי היהודים.

כמו ידוובנה, למשל.

ממשרדו הסודי בוורשה, כתב מפקד המחתרת הפולנית, גנרל סטפן רובצקי, לממשלה הגולה בלונדון, והביע חשש כבד מפוגרומים כלפי היהודים בשטחים הכבושים במזרח פולין. בערים אחדות, כמו לבוב או קובנה, היהודים נטבחו על ידי המקומיים, אולם הרוצחים היו אוקראינים או ליטאים, לא פולנים. ידוובנה, והעיירה הסמוכה אליה, רדז'ילוב, היו המקומות היחידים בפולין שבהם המציאות התפתחה באופן אחר. כל כך מחריד – עד שפרשת ידוובנה תעורר גלים של ויכוח לוהט, זעם ושנאה בפולין עד לימינו אלה.

בספרו החלוצישכנים – השמדה של הקהילה היהודית בידוובנה שבפולין, חשף הסוציולוג הפולני-אמריקאי יאן תומש גרוס גירסה אחת למהלך האירועים בעיירה ביולי 1941. הגרמנים נכנסו לידוובנה, וניהלו כמעט מיד שיחות בנוגע ליהודים עם ההנהגה המקומית בראשותו של מריאן קארולק.  קארולק, שמונה על ידי הגרמנים לראש עיריית ידוובנה, הודיע מניה וביה לכובשים החדשים שבכוונתו להשמיד את כל יהודי ידוובנה. המפקד הגרמני המקומי הציע לחוס על חייהם של בעלי מלאכה חיוניים, אולם חברי המועצה ויתר הנוכחים בישיבה התנגדו. יש מספיק בעלי מלאכה פולנים, אמרו, והתושבים דורשים להשמיד את כל היהודים. הגרמנים נתנו לתושבי ידוובנה 48 שעות לבצע את העבודה המלוכלכת.

Jedwab - barn

האסם הבוער בידוובנה, 10 ביולי 1941. כאן נרצחו רוב יהודי העיירה או חלקם הגדול.

ב-10 ביולי, התקבצו עשרות תושבים מידוובנה, בראשותו של קארולק, בכיכר העיירה, לאחר שגררו לשם את כל מאות היהודים שהצליחו לתפוס. הם אילצו קבוצה אחת של יהודים לנכש את העשבים שגדלו בין האבנים בכיכר השוק. קבוצה אחרת, בראשות הרב של ידוובנה, נאלצה לעקור את פסל לנין ממקומו ולסחוב אותו לאסם של אחד התושבים הנוצרים. בעוד היהודים גוררים את הפסל, אילצו אותם הפולנים לשיר "המלחמה היא בגללנו". כשהגיעו היהודים לאסם, דחפו אותם קארולק ואנשיו פנימה, יחד עם הפסל, הציתו אש ושרפו אותם חיים. יהודים אחרים נרצחו בעינויים בגרזנים, סכינים וקלשונים. מלבד קארולק, המשתתפים הסדיסטיים ביותר ברצח היו בני משפחת לאודנסקי – האב צ'סלב ובניו ירזי וזיגמונט, שעד אתמול שיתפו פעולה עם המשטרה החשאית הסובייטית. צ'סלב אף הזהיר שכנה נוצריה שניסתה אולי למחות (או לפחות לתעד את האירועים) שאם לא תחזור הביתה "גורלה יהיה כגורל היהודים". לאחר הטבח, הפכו הבנים, ירזי וזיגמונט למשתפי פעולה עם הכיבוש הגרמני. מיד עם תום המלחמה, כאשר הבינו היכן מרוחה החמאה, הצטרפו למפלגה הקומוניסטית הפולנית והפכו לנתינים נאמנים של השלטון החדש.

Image result for Marian Karolak jedwabne

שריפה סמלית של אסם – טקס זיכרון לטבח ידוובנה

טבח ידוובנה, כאמור, ייחודי אפילו בהיסטוריה העגומה של יחסי יהודים-פולנים במהלך מלחמת העולם השנייה. מה גרם לתושבי העיירה הפולנית הישנונית לטבוח את שכניהם באכזריות כזאת? היסטוריונים מהימין הפולני, כמו תומש שצ'מבוש, אמנם גינו את הטבח בחריפות, אך טענו כי אין להבינו ללא שיתוף הפעולה של יהודים רבים עם השלטון הקומוניסטי השנוא. גרוס ותומכיו הטעימו מנגד שרוב יהודי ידוובנה לא שיתפו פעולה עם הסובייטים, שפולנים נוצרים רבים עשו זאת, ושבכל מקרה, ידוובנה לא היתה ייחודית מבחינה זו. אותה תמונת מצב התקיימה בעיירות פולניות רבות אחרות, אבל בהן לא התרחשו מעשי טבח. הבעיה היא שגם גרוס עצמו אינו מצליח לספק הסבר משכנע לייחודיות של ידוובנה. העיירה הרי היתה אנטישמית, אבל לא יותר ממקומות אחרים. הוא משער שתושבי ידוובנה זיהו הזדמנות לבזוז את הרכוש היהודי, אולם גם כאן הוא נתקל בבעיה דומה. מדוע תושבים של עיירות אחרות מלבד ידוובנה (ורדז'ילוב, עיירה סמוכה שבה התרחש טבח דומה בקנה מידה קטן יותר) לא טבחו כדי לבזוז רכוש? בסופו של דבר, הודה אף גרוס עצמו שאין לו הסבר משכנע. לפעמים, כתב באחד מהמשפטים התמוהים ביותר בספר, "השטן פשוט יורד לעיירה".

Image result for ‫שכנים גרוס‬‎

יאן תומש גרוס בביקור ביד-ושם

 

כשהתפרסם ספרו של גרוס בשנת 2000 בשפה הפולנית, הוא זכה לקיתונות של זעם ובוז מכל עבר. הפולנים רגילים הרי לחשוב על עצמם כקורבנות, ולא כרוצחים. כפי שכתב אחד מההיסטוריונים שהשתתפו בויכוח, הפולנים תמיד האשימו אחרים ברצח. גרמנים? בוודאי. ליטאים? ברור. אוקראינים? מי היה מצפה מהם למשהו אחר? אולם רבים התקשו להאמין שפולנים ביצעו טבח כל כך אכזרי בלי פקודה ואפילו עם עידוד מינימלי.

Image result for The neighbors respond

"השכנים עונים" – קובץ מאמרים ועדויות על טבח ידבוונה שמסכם את האירועים, הויכוח ועמדותיהם של גרוס ומתנגדיו

רבות מהתגובות נגד גרוס היו מרושעות ולא הוגנות. תושבי ידוובנה (להוציא מעטים, בכללם ראש העיר שכיהן עם פרסום הספר ונאלץ להתפטר מתפקידו בשל תמיכתו בהנצחת הטבח) התבצרו בהכחשה זועמת. הרוצחים ממשפחת לאודנסקי, שנענשו קלות על מעשיהם בפולין הקומוניסטית, הכחישו כמובן אף הם כל מעורבות. הממשלה הפולנית שללה מגרוס עיטור כבוד שקיבל בעבר. האשמות אחרות כנגדו היו רציניות יותר: חוקרים פולנים ביקרו את הסוציולוג הפולני-אמריקאי שהוא אינו מאומן במתודות היסטוריות, שהעריך את הראיות באופן רשלני ומגושם, ובעיקר – שלא השתמש בארכיונים גרמניים. הרי הויכוח העיקרי בפרשת ידוובנה נגע בראש ובראשונה למעורבות הגרמנית. האם הפולנים טבחו את שכניהם בעצמם, או שמא כמה בריונים עשו זאת בפקודה או בכפייה של הכובשים הנאצים? שאלה חשובה שנייה, נוגעת למניע של הרוצחים, שגרוס כאמור לא הצליח להסביר. האם שיתוף הפעולה של יהודים מסויימים עם הסובייטים מילא תפקיד, ואם כן – מדוע דווקא בידוובנה? שאלה שלישית – חשובה פחות – נוגעת למספר הנרצחים. כאן, חקירה רשמית, פורנזית ונטולת פניות אישרה כי מבקריו של גרוס צדקו, והמספר ככל הנראה הוא כמה מאות ולא 1500. זה, כמובן, לא הופך את הרצח לגרוע פחות.

לפעמים, הויכוח על ידוובנה ירד לפרטים קטנים והפך למקאברה גרוטסקטית. בחוצפה שלא תיאמן, תבעו האחים לאודנסקי את גרוס על כך ש"הכפיש את שמו של אביהם", משום שבלבל באחד מתיאורי הרצח את אחד הבנים עם האב צ'סלב. גדול מבקריו של גרוס, ההיסטוריון הפולני-גרמני בוגדאן מוזיאל, טען שאחד הפולנים שגרוס מאשים היה פיסח, ולכן לא היה יכול להשתתף ברצח. הוא אפילו השיג שרטוט של הפרוטזה של אותו פולני. לפיכך, טען מוזיאל, עדויות הניצולים היהודים שהכפישו את הפיסח אינן אמינות והסיפור כולו נופל. גרוס, בתגובה, ענה שגם רוצח פיסח יכול להשתמש בקילשון וקרדום, ושאף אחד מהעדים לא טען שהפולני "היה אומן קונג-פו שחיסל את קורבנותיו עם בעיטות קטלניות".

Image result for Laudansky brothers Jerzy

חוצפה שלא תיאמן – האחים לאודנסקי

חלקים אחרים של הויכוח על ידוובנה הם רציניים הרבה יותר, ובמיוחד השאלות על מניעי הרוצחים ועל מעורבות הגרמנים בפרשה. דריוש סטולה, היסטוריון ממבקריו המתונים של גרוס, הציע פתרון לתעלומה המחרידה. ראשית כל, הוא כתב, המעורבות הגרמנית היתה אינטנסיבית יותר מכפי שמצטייר מספרו של גרוס. לצד ראיות נסיבתיות, שהובאו גם על ידי מבקרים אחרים של גרוס, מצביע סטולה על הבדלים מהותיים מאד בין טבח ידוובנה לבין פוגרומים אנטי-יהודיים אחרים שהתבצעו באוקראינה או בפולין. פוגרום הוא בדרך כלל התפרצות המונית של זעם ויצרים חייתיים. באמצעות מחקר השוואתי של פוגרומים שונים (פולניים ואוקראיניים) מראה סטולה כי במהלך כולם כמעט התרחשו ביזה ואונס, וגם כי הרוצחים לא היו שיטתיים במיוחד. לפיכך, בפוגרום מספר ההרוגים נמוך כמעט תמיד ממספר הפצועים. לא כן בידוובנה. ב-10 ביולי לא היתה ביזה מרובה, אונס כלל לא התרחש, ומספר הפצועים היה אפסי. הקורבנות נרצחו באופן שיטתי ומוחלט, בסגנון נאצי טיפוסי, ואף נאלצו לנכש את העשבים בכיכר השוק, דבר שמזכיר את האובססיה הגרמנית הידועה להשפלות ניקיון. גרוס מצביע על כך שיוזם הפוגרום היה ראש המועצה הפולני, מריאן קרולאק, אבל מתעלם מהעובדה שקרולאק מונה ככל הנראה על ידי הגרמנים וקיבל הוראות מהם. מבחינת המבצעים הפולנים, טבח ידוובנה היה פחות יוזמה עצמאית מאשר ביטוי לשיתוף פעולה נלהב של קרולאק ואנשיו עם הנאצים, אותם ראו כמשחררים.

נותרת השאלה "מדוע". אם לא נקבל את טענתו המיסטית כמעט של גרוס, ש"השטן ירד לעיירה", נצטרך לחפש הסבר טוב יותר, וגם כאן סטולה מציע פיתרון מעניין. מחוז לומז'ה, שגם ידוובנה נכללה בו, לא היה האזור היחיד שבו יהודים הואשמו בשיתוף פעולה עם הקומוניסטים. אבל אזור זה התייחד בכך שנעדרו ממנו מיעוטים לאומיים אחרים, כמו ליטאים ואוקראינים. במקומות אחרים, טוען סטולה, שיתוף פעולה עם הנאצים התקשר בעיני הפולנים למיעוטים שתיעבו אף יותר מהיהודים, ולפיכך נוצרה סימפטיה הדרגתית לאחרונים; או שלפחות העוינות כלפיהם התמתנה. בידוובנה והכפרים הסובבים אותה, לעומת זאת, לא היה דבר שירכך את השנאה ליהודים. דבר זה מסביר גם עוד עובדה מחרידה שמעלה גרוס, לפיה תושבי ידוובנה המעטים שהצילו  יהודים הסתירו זאת אפילו לאחר המלחמה מאימת שכניהם. הוסיפו לזה את רצחנותו החריגה של מריאן קארולק, המנהיג החדש שניסה לחקות את השיטות של אדוניו, ותקבלו את הזוועה של ידוובנה.

ההסבר של סטולה מטריד ולא נוח, לא רק לפולנים אלא גם לכולנו כבני אדם. האם אלימות רצחנית לא תלויה רק בגזענות, אנטישמיות או רוע של אינדיבידואלים, אלא גם בנסיבות חיצוניות שאין לנו שליטה מלאה עליהן? או, האם נסיבות כאלה לפחות הופכות את הגל הרצחני לאפשרי יותר? גרוס טוען שהשטן ירד לידוובנה ב-10 ביולי 1941. אולי. אבל גם אם כן, בדומה לאלוהים, גם השטן נמצא בפרטים הקטנים.

יאן תומש גרוס, שכנים – השמדתה של הקהילה היהודית בידוובנה שבפוליןמפולנית: יז'י מיכאלוביץ' (יד ושם, ידיעות אחרונות, 2001)

את מאמרו של דריוש סטולה, כמו גם מאמרים אחרים מכל צדדיו של הויכוח, ניתן למצוא בקובץ:

Antony Polonsky and Joanna B. Michlic, The Neighbors Respond: The Controversy over the Jedwabne Massacre in Poland (Princeton, N.J.: Princeton University Press, 2004)

 

 

 

לאלף את הנמר: האם סרי-לנקה ניצחה את הנמרים הטמיליים רק בכוח?

המקרה של דיכוי ארגון הגרילה והטרור, הנמרים הטמילים, הפך למעין אנקדוטה מיתית בימין הנצי. סיפור הכנעתם מובא לרוב כהוכחה ליכולת לדכא טרור בכוח. האנקדוטה הזו הפכה מהר מאוד לקלף הסברתי בקרב גורמי ימין המנסים לקדם תפישה כי בטרור נלחמים ביד חזקה ובזרוע נטויה, היינו – הפעלת כוח צבאי גורף ולא מובחן, מבלי להדרש גם ל"גזרים" או הידברות. אולם מעבר לסוגייה העקרונית המעניינת ובעלת ההשלכות המוסריות, הפוליטיות והאסטרטגיות, המקרה הספציפי של הכנעת הנמרים הטאמילים מציג סיפור הרבה יותר מורכב מאשר הכנעה בכוח בלבד. הסוציולוג יריב מוהר בטור אורח לינשוף.

Tamil tiger tiger

המקרה של דיכוי ארגון הגרילה והטרור, הנמרים הטמילים, הפך למעין אנקדוטה מיתית בימין הנצי. סיפור הכנעתם מובא לרוב כהוכחה ליכולת לדכא טרור בכוח. האנקדוטה הזו הפכה מהר מאוד לקלף הסברתי בקרב גורמי ימין המנסים לקדם תפישה כי בטרור נלחמים ביד חזקה ובזרוע נטויה, היינו – הפעלת כוח צבאי גורף ולא מובחן, מבלי להדרש גם ל"גזרים" או הידברות. אולם מעבר לסוגייה העקרונית המעניינת ובעלת ההשלכות המוסריות, הפוליטיות והאסטרטגיות, המקרה הספציפי של הכנעת  הנמרים הטאמילים מציג סיפור הרבה יותר מורכב מאשר הכנעה בכוח בלבד. אם לוקחים בחשבון את מכלול העובדות הרלוונטיות, המיתוס מתפורר. בשל השלכותיו, זהו מיתוס שראוי לנפץ כדי לשוב לדיון על התמודדות עם טרור ממקום של רוחב יריעה.

ראשית כל, הרקע של מרד הטאמילים אינו בדיוק התקוממות מול דיכוי, ונקודת המוצא הזו חשובה לענייננו. מלכתחילה הייתה מסגרת זכויות בסיסית סבירה שנותרה על כנה עבור המיעוט הטאמילי בסרי לנקה: סרי לנקה היא הדמוקרטיה הוותיקה באסיה – והפכה לדמוקרטיה עוד בטרם החל הסכסוך – והטאמילים, למרות מקרי אפלייה, הם אזרחים מן המניין במדינה.

Tamil Tiger symbol

את מקורות הסכסוך בין הרוב הסינהאלזי של סרי לנקה למיעוט ההינדי הטאמילי, ניתן לאתר בהחלטות של ממשלת סרי לנקה, לקבוע את השפה הסינהאלזית כשפה רשמית של המדינה, את הדת הבודהיסטית כדת רשמית; וכן בשנות ה-70 של המאה הקודמת פעלה הממשלה להגביל את מספר הסטודנטים הטאמילים באוניברסיטאות באופן עקיף – באמצעות "מדיניות הסטנדרטיזציה" – כלומר קביעת מכסות ללימוד בכל אחת מהשפות הלאומיות. צעד זה הוצדק כאפלייה מתקנת לרוב הסינהאלזי לאור שנים של תת-ייצוג שלהם באוניברסיטאות. כבר ניתן לראות שלא מדובר ברקע של דיכוי חריף במיוחד, אלא יותר פגיעה במעמד האליטיסטי, ובכבוד הלאומי והקהילתי של הטאמילים, שהיו רגילים ליחס מועדף מהשלטון הקולוניאלי הבריטי. בזכות התמיכה של הבריטים – ששאפו לקבל תמיכה מהטאמילים כשלטון זר – מיעוט זה דובר אנגלית ברמה טובה שמסייעת גם לשיעורים גבוהים של השכלה אקדמית – המדובר באליטה. זה לא אומר שלא היו גם קווי אפלייה ויחס פגום כלפי הטאמילים, אלא שהשורשים העיקריים לסכסוך נוגעים למישורים הסמליים הללו, ואף לאפלייה מתקנת, ולא לדיכוי חריף. אם דיכוי חריף מגביר ומרחיב את המוטיווציה לטרור; הרי שמאבק על פריווילגיות מהדהד פחות.

Tamil Tiger fighters

מאבק על פריבילגיות מהדהד פחות – לוחמים של ארגון הנמרים הטאמילים

מעבר לסוגיות הללו היו בעיות נוספות ביחסים בין האוכלוסיות, בעיקר של חלוקת קרקעות – יישוב סינהאלזים עניים במחוזות של טאמילים. הטאמילים מצדם החלו, לאור מדיניות "התנחלותית" זו, לדבר על אדמת אבות (traditional Tamil homeland) – מושג שהפך מרכזי ברטוריקה הפוליטית של הטאמילים ועמד גם בסימן הקצנת הדרישות של הטאמילים – להקים מדינה טאמילית עצמאית במחוזות של המיעוט. אבל גם בהקשר של הקרקעות וההתנחלויות, המדיניות הסינהאלזית קשורה גם בשאיפה מסויימת לצדק חלוקתי או אופק לאוכלוסיות עניות, ולא רק לדיכוי, אפלייה ונישול גרידא של הטאמילים. בנוסף, הטאמילים הם ברובם תושבים חדשים באי סרי לנקה (הובאו, לרוב, כעובדים על ידי המעצמה הבריטית ששלטה באי), ולפיכך דרישתם למדינה עצמאית לא קיבלה לגיטימציה בינלאומית והדיבור על "אדמת אבות" זכה גם הוא לפקפוק והיה חסר בסיס.

כאמור, כשסכסוך מראש קשור לדיכוי גורף וחריף של אוכלוסייה מסויימת, ולשלילת זכויות יסוד שלה, הסיכוי של גורמים מיליטנטיים לזכות לתמיכה עממית רחבה, מתמשכת ובלתי-מתפשרת מאותה אוכלוסייה, צפוי להיות גבוה. בהקשר כזה יש גם מוכנות רבה יותר לספוג אבדות לאורך זמן, כי "אין לנו מה להפסיד". בהיעדר תנאים כאלו, פוטנציאל התמיכה הרחבה והמתמשכת במליטנטים יורד מראש. כלומר מראש היה לנמרים הטמילים פוטנציאל תמיכה עממית נמוך או קצר מועד. ואכן, בספרה של מיה בבלום, Dying to Kill: The Allure of Suicide Terror, (עמוד 7) היא מתארת ממצאים לפיהם רוב האוכלוסיה הטאמילית לא תמכה בטקטיקת הטרור של הנמרים, ובפרט ביחס לפגיעה באזרחים [ר' התייחסות גם בעמ' 68 כאן].

לבסוף, מה שהביא לסיום המאבק האלים לא היה רק תימרונים צבאיים קשוחים ומוצלחים, אלא שמעבר להיבט הצבאי, הפלג הפוליטי של הנמרים הטאמילים – הברית הטאמילית הלאומית (Tamil National Alliance) – מעולם לא הוצא מחוץ לחוק בסרי לנקה, והממשלה ניהלה איתו מגעים – כלומר לצד המקל הצבאי היה פתוח בפני הטאמילים גזר של ערוץ השפעה פוליטי לא-אלים על מדיניות הממשל. מהינדה ראג'פקסה, נשיא סרי לנקה בעת המבצע המכריע נגד הנמרים הטאמילים, פנה במקביל לאוכלוסייה הטאמילית בשפתם שלהם, והבטיח להם לחיות יחד בשיוויון בין הקהילות ולמצוא פיתרון שיהיה מקובל על שני הלאומים. עם זאת האיחוד האירופי קרא לחקור חשדות לפשעי מלחמה חמורים בעת המבצע נגד הנמרים הטאמילים שפגע גם באזרחים טאמילים לא מעורבים רבים. עם סיום הלחימה, הממשלה והברית הטאמילית הלאומית פתחו במגעים לפיתרון פוליטי, פדרטיבי, למיעוט הטאמילי בתוך סרי לנקה. כמה שנים לאחר מכן הוכרז גם על הקמתן של ועדות אמת ופיוס בין הקהילות לפי המודל שפעל בדרום אפריקה שלאחר האפרטהייד. נכון ל-2017, הממשלה מבטיחה גם חוקה חדשה על מנת להגיע להסדרה הוגנת והרמונית יותר בין שתי הקהילות הלאומיות; ולשם כתיבת החוקה ועדה מיוחדת התייעצה ושמעה אלפי אזרחים מהקהילות השונות. פיתרון פדרטיבי למחוזות המיעוט ייתן להם יותר אוטונומיה ויעמוד בקנה אחד עם הדרישה המקורית של הנאבקים לפני שזו הוקצנה והפכה לתביעה למדינה עצמאית.

Tamil Tigers Mahinda

פנה לטאמילים בשפתם שלהם – נשיא סרי-לנקה מהינדה ראג'פקסה

לאור הנתונים הללו, הניסיון לצבוע את סיום המלחמה עם הנמרים הטמילים כדוגמא לשימוש יעיל בכוח צבאי בלבד כדי לדכא טרור והתנגדות, הוא שגוי, חלקי ופשטני. אפשר שהבטחת זכויות המיעוט הטאמילי מצד הממשל פעלה לכל אורך הסכסוך על מנת לתקוע טריז בין השאיפות הלגיטימיות של הטאמילים כאוכלוסייה רחבה לטקטיקות האלימות של ארגון הנמרים. כך פעלה ממשלת סרי לנקה בחוכמה. ואכן טאקטיקות הטרור והאלימות איבדו תמיכה רחבה ולגיטימציה מאוכלוסיית היעד, למרות שהנמרים כארגון נותרו אהודים על רוב מוחלט של הטאמילים.

אם כן, במקרה של דיכוי הנמרים הטאמילים פעלה נוסחה משולבת: שמירה על מערך זכויות סביר לקבוצת המיעוט הטאמילי, אי-דיכוי הזרוע הפוליטית של המיעוט (על אף שהיא מזוהה עם ארגון טרור) והצעה לשדרוג הזכויות – הן הזכויות כאזרחים והן זכויות ייחודיות בצורת אוטונומיה אזורית למיעוט. כמובן שבמקביל הטאמילים הם גם בעלי זכות הצבעה לפרלמנט של הדמוקרטיה הסרי לנקית. אכן, כל אלו הופעלו לצד מבצע צבאי קשוח נגד ארגון הנמרים שכלל ככל הנראה גם הפצצות חסרות הבחנה והרג לא-סלקטיבי של אזרחים לא-מעורבים. האם הימין הישראלי רוצה להחיל את המודל הזה על הסכסוך עם הפלסטינים? במקרה כזה, מבצעים מדממים מול הפלסטינים היו לנו לא מעט, כעת יש להגיע לשלב שדרוג הזכויות.

ללא מעצור: מה עמד מאחורי האכזריות הנאצית?

מה מסביר את האכזריות הנאצית, את רצח העם ואת הבהמיות שאין לה תקדים? בישראל, נוטים להסביר את הזוועה בשתי דרכים: אנשי ימין ומרכז ממסדי אומרים שהאנטישמיות היתה לב העניין, ולעומתם אנשי שמאל נוטים להאשים את הגזענות ושנאת הזרים. שני ההסברים הללו חשובים, אך לא מספיקים. כדי להבין את סוד האכזריות התהומית, יש לפנות לגורם שלישי, קריטי אך נסתר. ינשוף היסטורי צולל ללב התהום.

No breaks Hitler2

משה פייגלין, יו"ר מפלגת זהות, סיפר פעם על מאורע שהעלה את חמתו. הוא ביקר ביד ושם, ושמע ממדריכה צעירה ש"בכל אחד מאיתנו מסתתר נאצי קטן". פייגלין הזדעק עד עמקי נשמתו. דברי המדריכה, לדעתו, היו חילול של זכר השואה. האמת היא, כתב, שהנאצים היו רוע מוחלט, והם שנאו אותנו, היהודים, כי אנחנו ייצגנו את הטוב המוחלט. תפיסה מיתית מהסוג הזה אינה מוגבלת, כמובן, רק לפייגלין. בעיני רבים אחרים, השואה היא אירוע ייחודי לחלוטין שלא דומה לשום דבר אחר בהיסטוריה, ואסור להשוות אותו לשום דבר אחר. אושוויץ היה "פלנטה אחרת". וכל ניסיון לשים את השואה בהקשר היסטורי מהווה הקטנה, חילול ואפילו הכחשה. קיתונות הרותחין שחטפו חוקרים שניסו להשוות, למשל, את הנאציזם והסטליניזם (האחרון שבהם הוא טימותי סניידר) מעידים עד כמה חזקה התפיסה הזאת אפילו בימינו.

האכזריות הנאצית היא באמת בלתי נתפסת. מעשי טבח המוניים היו במקומות רבים לפני היטלר, וגם רצח עם אינו ייחודי לרייך השלישי. אבל משהו ביסודיות הרצחנית של הרייך הזה מזוויע באופן בלתי מובן. מי שקורא על התקופה הזאת ורואה, למשל, כיצד, במקרים מסויימים, עשרות סוכני גסטפו השקיעו שבועות של מחקר ומשאבים עצומים כדי להתחקות אחר ילד יהודי אקראי שנמלט מגטו בפולין, תוהה באמת על הרוע הטהור שבהחלטה להשמיד ציבור שלם על כל הפרטים שבו, בלא חריגים ובלא סייגים. לכך, כמובן, יש להוסיף את האכזריות התהומית של הנאצים גם כלפי עמים לא יהודיים: התוכנית להשמיד את הערים הסובייטיות הגדולות ולהמית את כל תושביהן ברעב, הטבח הטוטלי של שכבת ההנהגה הפולנית, משטרי הטרור הרצחניים בארצות כבושות אחרות, הטיהור האתני של הסלובנים כדי לפנות מקום לגרמנים, מעשי הטבח ההמוניים ביוגוסלביה, רצח בני הערובה בצרפת, הרשימה בלתי נדלית. התהייה הזאת, כיצד בני אדם מסוגלים לרוע כל כך עמוק, מתבטאת, למשל, בכותרת העברית לספרו של ההיסטוריון סבסטיאן הפנר: "היטלר – החידה האיומה ופשרה".

no breaks Yad Vashem

"בכל אחד מסתתר נאצי קטן" – סיור מודרך ביד ושם. למצולמים אין קשר לכתבה. קרדיט: יד ושם.

בישראל, שבה (מסיבות מובנות) הזיכרון הציבורי מתמקד יותר ברצח היהודים, ההסברים לחידת הרוע הנאצי מתחלקים פחות או יותר לשניים, בהתאם למחנה הפוליטי של הפרשן. הימין והמרכז הממסדי, שמדגישים את הייחודיות היהודית, נוטים לתלות את השואה בפרט ואת הרוע הנאצי בכלל באנטישמיות, היינו -שנאת יהודים. משה פייגלין, שטען כי הנאצים שנאו את היהודים כי אלו ייצגו את הטוב המוחלט בעולם, הוא הנציג הקיצוני ביותר של הגישה הזאת. אבל ניתן לראות אותה גם בטקסי הזיכרון הרשמיים, בספרי לימוד ובנראטיב שיוצא ממוסדות זיכרון ממשלתיים כדוגמת יד ושם. במחקר ההיסטורי, המבטא המובהק ביותר של הגישה הזאת הוא דניאל יונה גולדהגן, שטען כי השואה נבעה מ"אנטישמיות חסלנית" שהיתה ייחודית לגרמניה ולנאצים.

כפי שכתב ישראל גוטמן המנוח, במשך שנים רבות המדען הראשי של יד ושם, בספר הלימוד שלו "השואה ומשמעותה", האנטישמיות הקיצונית היתה טבועה בנאציזם מראשיתו, והתוכנית להשמדת היהודים הלכה ונחשפה ככל שהמשטר התחזק. היום, רוב ההיסטוריונים אינם מקבלים את הטענה שהשמדת העם היהודי תוכננה משלב מוקדם (ככל הנראה, כך מסכימים רוב החוקרים, החליטו עליה הנאצים רק בסתיו 1941), אבל אנטישמיות כהסבר מרכזי לאכזריות הנאצית עדיין מקובלת על רבים. המסקנות מהגישה הזאת ברורות, ותואמות את הגישה הציונית הקלאסית. אם השואה פקדה את העם היהודי בגלל אנטישמיות, הרי שהיהודים צריכים להיות עצמאיים, חמושים ודרוכים להילחם בשונאיהם בכל פעם שאלו ירימו ראש.

no breaks Ghetto

היסטוריונים ומבקרים מהשמאל, שהעניין שלהם יותר אוניברסליסטי ופחות "יהודי" ייחודי, נוטים לתלות את השואה והרוע הנאצי לאו דווקא באנטישמיות, אלא בגזענות הכללית של המשטר. האידיאולוגיה הנאצית התבססה הרי על היררכיה של גזעים, וכמעט כל החלטה של המשטר לקחה בחשבון עקרונות של גזע. היהודים אמנם ניצבו בתחתית היררכיית הגזעים כ"מהרסי תרבות", אבל גם גזעים נחותים אחרים נידונו לכלייה מלאה או חלקית. לגישה הזאת יש את היתרונות שלה. כך, אפשר לחבר את השואה למעשי רצח המוניים שביצעו הנאצים באוכלוסיות לא יהודיות, כדוגמת פולנים, רוסים וצוענים, ואף למעשי ג'נוסייד אחרים בהיסטוריה. זו הגישה שעומדת ביסוד האסכולה הפופולרית של "ג'נוסייד משווה", שהנציג הבולט ביותר שלה הוא דניאל בלטמן מהאוניברסיטה העברית. מחוץ לישראל, זו גם הגישה הדומיננטית של מוזיאון השואה בוושינגטון, אולי האלטרנטיבה המשמעותית ביותר לקו שמוביל יד ושם. אם אנחנו מקבלים את אסכולת הגזענות, הרי שהמסקנות האופרטיביות שונות לגמרי. מי שרוצה למנוע שואה שנייה, הן ליהודים והן לעמים אחרים, צריך לאמץ גישה אוניברסליסטית, להילחם בגזענות באשר היא שם, ולסייע למהגרים, פליטים וקבוצות אתניות נרדפות ברחבי העולם.

אבל שני ההסברים הללו בלתי מספקים באופן מטריד, ולו מפני שהעולם בשנות השלושים והארבעים היה מלא באנטישמים וגזענים, שרובם המוחלט לא העלו בדעתם לבצע מעשי טבח המוניים, להמית מיליונים מבני ה"גזעים הנחותים" ברעב ובוודאי לא להשמיד עמים שלמים. תורות גזע, מרוככות יותר או פחות, היו מקובלות בשנות השלושים והארבעים בחלקים ניכרים של העולם המערבי. אנטישמיות גם היא לא היתה רק נחלתן של מדיניות מרכז ומזרח אירופיות כמו גרמניה, אוסטריה, רוסיה או פולין. אפילו ארצות הברית הליברלית הגבילה את מספר היהודים באוניברסיטאות ב"נומרוס קלאזוס". בארצות הכבושות על ידי הנאציזם, אנטישמיות גרמה לרבים להיות אדישים לגורל היהודים או לשתף פעולה עם הרוצחים, אבל לא תמיד. בפולין, למשל, אנטישמים מובהקים היו מעורבים בניסיונות הירואיים להצלת יהודים (למשל הסופרת הקתולית זופיה קוז'אק-שצ'וצ'קה, אחת ממייסדות הז'גוטה, ארגון הצלת היהודים הגדול והיעיל ביותר באירופה הכבושה), וזאת אף על פי שבפולין הצלת יהודים היתה עלולה לגרור הוצאה להורג של המציל ושל כל משפחתו. מנגד, חלק ממשתפי הפעולה הפולנים לא היו אנטישמים באופן חריג, אלא סתם אופורטוניסטים. הנקודה המכרעת היא שבפולין, כמו במקומות אחרים, עמדות אנטישמיות לא היו תמיד מתאם טוב לתגובתו של אינדיבידואל לרצח יהודים בסביבתו הקרובה. אין פירוש הדבר שהאנטישמיות, או הגזענות, אינן חשובות. אין ספק שהן היו היסוד לפרוייקט הנאצי, ובלעדיהן השואה, ושיתוף הפעולה איתה ברחבי אירופה, לא היו מן האפשר. מדובר בתנאי הכרחי, אבל לא בתנאי מספיק. לכל אלו היה צריך להוסיף אלמנט שלישי, שבלעדיו המרק הרצחני לא היה מגיע לנקודת רתיחה.

no breaks Zofia

זופיה קוזאק- סופרת פולנית-קתולית וממייסדי ארגון ז'גוטה. אנטישמית מובהקת שהצילה יהודים תוך חירוף נפשה.

המפתח לשאלה, לדעתי, מצוי בנאום שנתן הרמן גרינג, מספר שתיים ברייך השלישי, למושלים הנאציים של הארצות הכבושות באוגוסט 1942. חלק מהמושלים הללו, אנשים ברוטליים כולם, התלוננו בפני גרינג שמדיניות הביזה שלו תביא את הארצות הכבושות לרעב, וייתכן שגם להתקוממות. גרינג נזף בהם בחומרה:

אני רואה אנשים שבעים בשטחים הכבושים בעוד בגרמניה אנשים מורעבים. בשם אלוהים, לא נשלחתם לשם [למדינות שאתם מושלים בהן] כדי לדאוג לרווחת תושביהן, אלא כדי לקחת כל מה שאתם יכולים כדי שהעם הגרמני יחיה. אני מצפה מכם להקדיש את כל מרצכם לכך. הדאגה המתמדת הזאת לזרים חייבת להסתיים אחת ולתמיד. לפני מונחים הדוחות שלכם, ובהם פירוט של מה שאתם מתכוונים להביא. כשאני חושב על הארצות שלכם, זה נראה כלום בעיני. ממש לא אכפת לי שהאנשים שלכם [בארצות הכבושות] מתמוטטים מרעב. שיתמוטטו, כל עוד אפילו גרמני אחד לא קורס מרעב.

no breaks Goering

"מצדי שימותו ברעב" – הרמן גרינג

גרינג דיבר בהקשר של משבר מזון חמור שפקד את גרמניה ב-1942. אבל בהתחשב בעובדה שתושבי הארצות הכבושות היו מורעבים גם הם, ושהמושלים שהוא נזף בהם בזזו ממילא עבור גרמניה מכל הבא ליד – חוסר האכפתיות הטוטלי כלפי נתיני האימפריה הנאצית זועק לשמיים. וכאן, מדובר עוד בנתינים של האימפריה במערב, שזכו ליחס מועדף משהו. במזרח, גרינג וחבריו תכננו להרעיב מיליונים ולמחוק ערים שלמות (כמו לנינגרד) כדי להשאיר את רמת החיים בגרמניה בדיוק כפי שהיא. לא מדובר כאן רק בהעדפת גרמנים. כל אימפריה קולוניאלית תמיד העדיפה את אנשיה שלה, בוודאי כשמדובר במשאבים כלכליים. כאן מדובר בחוסר מעצורים טוטלי, וחוסר רצון להקריב קמצוץ ומאומה מרמת החיים של האדונים אפילו עבור עצם הישרדותם של העבדים.

חוסר המעצורים הנאצי התבטא לא רק בביזה כלכלית נוסח גרינג, אלא גם בחזון האידיאולוגי. חלומו של היינריך הימלר, מפקד הס"ס, היה להשתמש בשטחים העצומים במזרח – פולין, אוקראינה ומערב רוסיה – כדי ליישב איכרים גרמנים ואנשי ס"ס בעיירות כפריות ימי ביניימיות. הוא שאף ליצור עולם אידיאלי ברוח המיסטיקה הנאצית ומה שדמיין כאורח חייהם של השבטים הגרמניים הקדומים. הקהילות שראה בחזונו היו אחוות פגאניות של אבירים לוחמים, המבוססות על גזע, דם ואדמה.

הגשמת החזון הזה היתה כרוכה בנישול המוני של פולנים, אוקראינים ורוסים מאדמתם, אבל לא בהכרח מיליונים. אחרי הכל, היה אפשר להקים את העיירות האידיאליות של הימלר רק בשטחים מסויימים של פולין או אוקראינה. אבל ה"תוכנית הכללית מזרח", שנועדה להגשים את חלומו של הימלר, תבעה לעצמה את כל השטח. מכאן נבעו גירושים המוניים של רוסים, אוקראינים, פולנים וסלובקים, הרעבתם ורציחתם. חלק מהמושלים הנאציים עיכבו את תוכניתו של הימלר או שמו לה סייגים, מפני שהיו זקוקים לעובדים סלאבים מיומנים, אבל מפקד הס"ס לא הסתיר את נחישותו ליישם אותה באופן מלא, אם לא במהלך המלחמה אז לאחריה. בהגשמת החזון האידיאלי לא היה מקום לפשרות כלשהן, דבר שהפך את האכזריות הנאצית במזרח לא לחלקית ויחסית אלא לטוטלית. הגזענות של הימלר היתה כמובן חשובה. בלעדיה תוכנית מהסוג הזה לא היתה באה לעולם מלכתחילה. אבל רצח המיליונים לא נבע מהגזענות לבדה, אלא גם, ובעיקר, מחוסר המעצורים הטוטלי של המחזיקים בה.

No breaks Himmler

חוסר מעצורים טוטלי- היינריך הימלר

החל משלהי 1941, השמדתם הטוטלית של היהודים הפכה לחלק בלתי נפרד מה"תוכנית הכללית מזרח". גם כאן, האנטישמיות הנאצית היתה תנאי הכרחי, אבל לא תנאי מספיק. היו לא מעט משטרים אנטישמיים במזרח ומרכז אירופה בין שתי מלחמות העולם. אחדים מהם גם ארגנו פוגרומים, אחרים הפלו יהודים באופן משפטי או שללו חלק מזכויות האזרח שלהם. ברמת הרטוריקה, שנאתם של חלק מהמשטרים הללו ליהודים לא היתה זהה אמנם לזו של הנאצים, אבל גם לא ממש רחוקה ממנה. אולם חוסר המעצורים המוחלט של הנאצים, שייחד אותם מכל המשטרים הללו, התיר להם לנקוט בכל האמצעים כנגד מי שהחשיבו כאויב דמוני. ללא חוסר המעצורים הזה, היהודים היו אמנם סובלים מאד תחת הכיבוש הגרמני, אבל פרוייקט שיטתי ומפלצתי כמו השואה ככל הנראה לא היה בא לעולם.

מה מקורו של חוסר המעצורים הזה? זו שאלה קשה ומורכבת מאד. אפשר לייחס אותו, לפחות באופן חלקי, לאידיאולוגיה הטוטלית הנאצית, לאופיו הגורף של החזון ההיטלראי, וגם לפולחן סובייקטיביות, שהיה חלק מהמאבק של הימין הגרמני בנאורות. כלומר, אמונה שמה שהקבוצה שלי חושבת, מאמינה, צריכה ורוצה הוא *כל* מה שאני צריך לדאוג לו, גם אם זה דורס לחלוטין את האינטרסים של כל האחרים. דבר נוסף שסייע לחוסר המעצורים הנאצי, הוא אמונה עמוקה במשפט ההיסטוריה. היטלר, למשל, אמר שג'ינג'יס חאן רצח מיליונים, אבל כיום הוא נחשב ל"בונה אומה דגול". בהזדמנות אחרת, הדגיש ש"אף אחד לא זוכר היום את טבח הארמנים". כלומר, לנאצים לא היו מעצורים בין היתר משום שהאמינו שאכזריות מוחלטת תוכל להוביל להשגים היסטוריים, שישכיחו בתורם את מעשיהם הרעים.

רק אם אנחנו מבינים את חשיבותו של חוסר המעצורים המוחלט של הנאצים, לצד הגזענות והאנטישמיות שלהם, אפשר להבין את מניעיהם של משטרים רצחניים אחרים. משטרו של סטלין הרשה לעצמו להמית מיליונים ברעב מתוכנן או בטיהורים המוניים, פשוט משום שלא היו לו שום מעצורים בהגשמת מטרותיו הפוליטיות, הכלכליות והאידיאולוגיות. היפנים אמנם לא השמידו עמים, אבל צבאם טבח יותר ממיליון סינים במהלך מלחמת סין-יפן השנייה ומלחמת העולם השנייה, ומאות אלפי פיליפינים לקראת סוף המלחמה, לעיתים קרובות בלי שום אילוץ צבאי. ביפן לא היתה דמוניזציה כלפי סין או הפיליפינים, בדומה לדמוניזציה הנאצית כלפי היהודים והסלאבים, או הסטליניסטית כלפי "אויבים מעמדיים". להיפך, יפן הרשמית ראתה בסינים ובפיליפינים אחים טועים שיש לשחרר אותם מהקולוניאליזם המערבי. האלימות כלפיהם הוצדקה כאמצעי חינוכי, כפי שאח בכור מכה את אחיו הצעיר כדי להחזירו למוטב. אבל בדומה לנאצים, המשטר ביפן בשלהי שנות השלושים היה כל כך בטוח בצדקת דרכו, וכך כך שקוע בתחושת רדיפה וקורבנות, עד שאיבד את כל המעצורים שהיו לו בעבר. כך, בלי אידיאולוגיה גזענית של ממש, הוא הרשה לעצמו לטבוח ביותר ממיליון איש כביכול על מנת להטיב איתם.

מכאן נובעים גם לקחים מעשיים לעתיד: חשוב להילחם בגזענות, אולם יהיה קשה מאד לבער אותה לגמרי. אנשים תמיד נוטים להסתייג מהשונים מהם, במיוחד במצב של עימות אתני וסכסוך לאומי – ומצבים כאלה תמיד יהיו. אבל כדי למנוע את הזוועות הגרועות ביותר, כמו טבח המוני ורצח עם, קריטי לפתח בלמים ומעצורים.

נתקלתי לא פעם בגורמים מהימין הקיצוני הישראלי, שקוראים לטבח המוני או רצח עם של ערבים. כשאומרים להם שהם מדברים כמו נאצים, הם עונים שאין מה להשוות. בניגוד לפלסטינים, היהודים לא ביצעו פיגועים בערי גרמניה. זה נכון כמובן, אבל זו לא היתה המציאות שהנאצים ראו. הם האמינו בכנות שהיהודים הם אויב דמוני של העם הגרמני. וכאן הלקח הוא ברור: יש דברים שאסור לעשות, יש קו אדום שאסור לחצות, לא משנה עד כמה אתה שונא את האויב שלך, לא משנה עד כמה אתה מאמין שהוא מסכן אותך, ולא משנה מה לדעתך עשה לך. שום עוול היסטורי, שום חזון ושום אינטרס מדיני אינו מצדיק איבוד מוחלט של האנושיות. מפני שכל מי שמבצע רצח עם משכנע את עצמו שהאויב שלו דמוני. בלי הפנמת המסר הזה, "לעולם לא עוד" תוסיף להיות סיסמה ריקה.

הירואיות או טפשות? מרד וורשה בנאצים ותעתוע "אין ברירה"

המלך הפולני העתיק, זיגיסמונד השלישי, השקיף על הריסות העיר העתיקה של וורשה ממרומי העמוד. בקרבת מקום ניצב קברו של החייל האלמוני, שעוד עמד משום מה על מקומו. באותו יום של ראשית ספטמבר, 1944, יצאו מהריסות העיר העתיקה מאות לוחמי ארמיה קראיובה (צבא המולדת), המחתרת הצבאית של פולין. כעת, אפילו הם הבינו שהקרב נגמר. דקות ספורות לאחר מכן, נכנסו חיילי הס"ס פנימה, טובחים או חוטפים כל מי שנקרה על דרכם. טנק עבר על קבר החייל האלמוני, טוחן אותו לאבק. האם היה המרד הירואי, מטופש, או גם וגם? מערכת השיקולים המורכבת שהובילה לפרוץ מרד וורשה יכולה ללמד אותנו הרבה מאד על קבלת החלטות בתנאי לחץ. ינשוף היסטורי על התעתוע המסוכן של תחושת "אין ברירה".

Warsaw_1944

המלך הפולני העתיק, זיגיסמונד השלישי, השקיף על הריסות העיר העתיקה של וורשה ממרומי העמוד. בקרבת מקום ניצב קברו של החייל האלמוני, שעוד עמד משום מה על מקומו, סביבו עיי חורבות וגוויות מרקיבות. באותו יום של ראשית ספטמבר, 1944, יצאו מהריסות העיר העתיקה מאות לוחמי ארמייה קראיובה (צבא המולדת), המחתרת הצבאית של פולין. כעת, אפילו הם הבינו שהקרב נגמר. מפקד המרד, גנרל תדיאוש קומורובסקי, שנודע בכינויו הקרבי "בור" (יער), העיף מבט אחרון על האבנים המנותצות. "שש מאות שנים של היסטוריה הפכו לעיי חורבות", אמר.

דקות ספורות לאחר מכן, נכנסו יחידות הס"ס לעיר העתיקה. האזרחים שנותרו בה נטבחו או נשלחו למחנות ריכוז. טנק עבר על קבר החייל האלמוני, טוחן אותו לאבק. פסלו של המלך זיגיסמונד השלישי הופל באמצעות רימון יד.

Warsaw - Sigismund

עמוד זיגיסמונד המנופץ, לאחר נפילת העיר העתיקה

ארמיה קראיובה המשיכה להילחם עוד שבועות ספורים, אבל חורבן העיר העתיקה היה בפועל סופה של אחת ההתקוממויות הטראגיות ביותר שנערכו נגד השלטון הנאצי. מרד וורשה, שפרץ ב-1 לאוגוסט 1944 הביא לשיא עבודה מחתרתית של שנים. בניגוד למרד גטו וורשה, הידוע ממנו, שפרץ ודוכא כשנה קודם לכן, לא היה זה ניסיון נואש של נידונים למוות לעבור מן העולם בכבוד, אלא ביטוי לאסטרטגיה פוליטית-לאומית. מאז 1939, בנתה ארמיה קראיובה מדינה חשאית, עם צבא, שירותי מודיעין וביטחון, בתי משפט, בתי ספר, בתי חולים ואוניברסיטאות, וכל זה באופן לא חוקי תחת אחד המשטרים האכזריים ביותר במאה ה-20. המושל הכללי של פולין, הנס פרנק, ראה פעם מודעה של עמיתו בפראג, שהכריז על תלייה של 17 סטודנטים צ'כים. "אם הייתי מפרסם מודעה על כל 17 פולנים שתליתי", התרברב פרנק, "כל היערות בפולין היו לא היו מספיקים". כל אחת מפעולותיה של המדינה הפולנית החשאית – מערכת המשפט שלה, מערכת החינוך שלה, הצבא שלה, עצם קיומה, היה עילה להוצאה מיידית להורג של העבריין וכל משפחתו וסביבתו הקרובה. למעשה, כדי לטבוח פולנים לא היה צריך שום תירוץ או סיבה.

במצב עניינים כזה, ידעו מנהיגי המחתרת היטב שאין סיבה וטעם למרוד בגרמנים בעודם נמצאים בשיא כוחם. התגובה, כולם ידעו, תהיה הרס מוחלט של וורשה וטבח אזרחיה, ולמה להקריב דם פולני לחינם ? מנהיגי ארמייה קראיובה וראשי הממשלה הגולה הסכימו על אסטרטגיה שניתן לכנותה "אסטרטגיית ההשהייה", שוריאנט כזה או אחר שלה היה מקובל על מחתרות אנטי-נאציות רבות אחרות באירופה. הרעיון היה לחכות מתחת לפני השטח כל עוד הנאצים חזקים, לבנות יכולות, לאמן חיילים, לשמר את הזהות והתרבות הלאומית, ומדי פעם גם להציק לכובשים במבצעי חבלה והתנקשות קטנים. אבל כשבעלות הברית יתקרבו לגבולות המדינה הכבושה, אז, ורק אז, יש לפתוח במרד כללי, לנתק לוורמאכט ולס"ס את קווי האספקה, להשתלט על עיר הבירה ולקבל את הצבאות המשחררים כ"אורחים". האסטרטגיה הזאת פעלה בהצלחה בפריז ובנאפולי. לעומת זאת, היא נכשלה בסלובקיה. בפולין היא היתה חשובה במיוחד, בגלל שאחת ה"משחררות" היתה אמורה להיות ברית המועצות. המשטר הסטליניסטי היה אויבה בנפש של פולין. ב-1939, סטלין כרת ברית עם היטלר, כבש בתיאום איתו חלקים גדולים מפולין וביצע מעשי טבח מזוויעים באזרחיה. כעת, האויב הנאצי המשותף איחד לרגע בין שתי המדינות, אבל הפולנים לא בטחו בסובייטים. אם יקבלו את הצבא האדום לשטחם, הם חייבים לעשות זאת כבעלי הבית. זו היתה האסטרטגיה שעמדה מאחורי מרד וורשה.

Warsaw - Bor

גנרל הרוזן תידיאוש "בור" קומורובסקי – מפקד ארמיה קראיובה

האסטרטגיה הזאת היא שעמדה גם בבסיס היחס המסוייג משהו שגילתה ארמיה קראיובה למרד היהודים בגטו וורשה באביב 1943. מפקד הארמיה דאז ראה את המרד כעומד בניגוד לאסטרטגיית ההשהייה ולא רצה להיגרר ללחימה כוללת בשלב מוקדם מדי (ליהודים, כמובן, לא היה זמן לחכות – הם עמדו להישלח כולם לתאי הגזים בטרבלינקה). הוא גם חשש לתת נשק לאי"ל, המחתרת היהודית בעלת האופי השמאלי-קומוניסטי. מי יודע אם הנשק הזה לא יגיע איכשהו לסובייטים, תהה, או יופנה יום אחד נגד המדינה הפולנית. בסופו של דבר, ארמיה קראיובה כן נתנה נשק לאיי"ל, והרבה יותר מכך לאצ"י, המחתרת היהודית הימנית-ציונית. היא אף סייעה למרד באמצעות פעולות רתק כנגד כוחות גרמניים לאורך חומות הגטו, אך סרבה להשקיע בו את חלק הארי של כוחה ומשאביה.

במקביל, ארמיה קראיובה החלה להתנקש באנשי ס"ס וגסטפו אכזריים במיוחד, לרבות מפקד משטרת וורשה הידוע לשמצה, גנרל פרנץ קוצ'רה, והקימה ארגון מיוחד שהציל יהודים ניצודים ודאג להם לבתי מבטחים ומסמכים מזוייפים. אבל כל הפעולות הללו לא היו אלא הסחות דעות למה שארמיה קראיובה ראתה כמטרתה העיקרית, המטרה שאליה הקדישה את כל מחשבותיה, מאמציה ומעייניה- המרד שישחרר את פולין בדקה התשעים ויבטיח את עצמאותה וכבודה בעיני האומות כמדינה שנלחמה לנאצים ויכלה להם.

לפי התרחיש האופטימי ביותר של ארמיה קראיובה והממשלה הפולנית בגולה, יהיו אלו הבריטים והאמריקאים שיצליחו להגיע לפולין ראשונים. החלום הורוד הזה התבסס על תוכניתו השאפתנית של וינסטון צ'רצ'יל לפלוש ל"מבצר אירופה" הנאצי דרך הבלקנים וכך להקדים את הסובייטים בשחרור חלקים ניכרים ממזרח אירופה. כשהבריטים והאמריקאים יגיעו להונגריה, יפתחו הפולנים במרד כללי בכל המדינה ויחברו במהירות למשחרירהם. ראש ממשלת פולין הגולה, גנרל ולדיסלב שיקורסקי, היה בטוח שיחסיו המצויינים עם מנהיגי בעלות הברית יבטיחו את שיתוף הפעולה הזה. לא מדובר היה ברעיון מופרך. שיקורסקי היה סלבריטי, דמות מכובדת ונערצת בלונדון ובוושינגטון, עם גישה ישירה לצ'רצ'יל ולרוזוולט. פולין היתה בעלת הברית הראשונה של מעצמות המערב, ולשיקורסקי היה יסוד לקוות שעמיתיו בוייטהול ובבית הלבן יצליחו להשיג הסדר כלשהו גם בינו לבין ברית המועצות, במידה ודברים ישתבשו והצבא האדום דווקא יהיה זה שיגיע לפולין ראשון. כלומר, התוכנית היתה מבוססת על שלושה אדנים: פלישה של בעלות הברית לבלקנים, מעמדו האישי של רה"מ שיקורסקי במחנה בעלות הברית, ולמצער, יכולת להגיע להסדר כלשהו עם ברית המועצות.

Warsaw -Wladyslaw_Sikorski_2

סמך על יוקרתו האישית – גנרל ולדיסלב שיקורסקי, ראש ממשלת פולין הגולה

אלא שבקיץ 1944, מועד השחרור המיוחל, חלק מהאדנים הללו קרסו, ואחרים התערערו קשות. ביולי 1943, שיקורסקי נהרג בתאונת מטוס מעל גילברטר. יורשו, מנהיג "מפלגת האיכרים" סטניסלב מיקולאיצ'יק, היה מצוי יותר בענייני כלכלת הכפר הפולני מאשר בפוליטיקה בינלאומית, ולא נהנה ממעמד איתן כשל קודמו בהנהגת בעלות הברית. רוסיה הסובייטית היתה זו שעמדה לשחרר את פולין, והיחסים איתה קרסו עוד בשלהי כהונתו של שיקורסקי. שתי המדינות לא הצליחו להגיע להסכמה על שורה של מחלוקות. בעיקר, הפולנים לא הסכימו לוותר לסטלין על השטחים שגזל מהם ב-1939 בשיתוף פעולה עם היטלר, ובמיוחד לא על לבוב (כיום בשטח אוקראינה), מרכז תרבותי פולני חשוב ביותר. הם גם סרבו להצעתו של סטלין לקבל ״פיצוי״ טריטוריאלי על חשבון גרמניה בפרוסיה המערבית. בתגובה, ניתק סטלין את היחסים עם הממשלה הגולה. כאשר הצבא האדום שחרר את אזור לובלין, הוא התקין שם ממשלת בובות קומוניסטית בראשותה של אחת, ואנדה ואסילייבה. התעמולה הסובייטית הכריזה על ממשלת לובלין כממשלה הלגיטימית היחידה, וכינתה את ארמיה קראיובה "צבא בלתי חוקי".

זה היה המצב שעמד מול מקבלי ההחלטות הפולנים באוגוסט 1944, כאשר יחידות הצבא האדום בראשותו של מרשל רוקוסובסקי התקרבו במהירות לוורשה. בממשלה הגולה התגלעה מחלוקת קשה. הרמטכ"ל, שפיקד לא רק על ארמיה קראיובה אלא גם על "צבא אנדרס", הכוחות הפולנים שנלחמו באיטליה, התנגד בתוקף למרד כללי בגרמנים. הוא סבר שאין לסמוך על הסובייטים, וחשד שיתנו לפולנים להקיז את דמם לשווא. הוא המליץ לראש הממשלה לבטל את תוכנית המרד, לתת לסובייטים לכבוש את פולין ולהשאיר את ארמיה קראיובה במחתרת, היינו – לשמור את האפשרות להילחם גם בכיבוש הסובייטי אם הדבר יהיה הכרחי. רה"מ מיקולאיצ'יק, לעומת זאת, היה אופטימי ממנו. הוא סבר שיצליח להגיע להסכם עם הסובייטים במהלך המרד, לאחר שהפולנים יוכיחו את כוחם. בוורשה, מיקואליצ'יק זכה לתמיכתו של מפקד ארמיה קראיובה, גנרל קומורובסקי ("בור"). זה החליט להכריז על התקוממות כללית באזורי הכפר, כדי לנתק את קווי האספקה של הוורמאכט ולסייע לכוחות הסובייטיים המתקדמים.

Warsaw Mikolajczyk

גילה אופטימיות – ראש ממשלת פולין סטניסלאב מיקולאיצ'יק

אלא שההתקוממות באזורי הכפר ("מבצע סופה") היתה כישלון מחפיר, לא רק בשל הקושי שבהתמודדות מול הוורמאכט אלא גם בגלל ההתנהגות הסובייטית. הצבא האדום שיתף פעולה עם הכוחות הפולניים באופן ראשוני, בחלק מהמקומות, אולם מיד לאחר מכן פירק אותם מנשקם וסירב לתת להם לנוע כדי לסייע זה לזה, או להגיע לוורשה. בבירה, עמד גנרל קומורובסקי במצב קשה יותר מאשר תכנן. הקלף האחרון שלו היה מרד כללי בוורשה, אבל חלק גדול מהנשק והעתודות שלו נשרפו ב"מבצע סופה". ראש הממשלה הסמיך אותו לפתוח במרד בוורשה, כך שהאחריות הכבדה היתה בעיקר בידיו.

ב-1 באוגוסט, החליט "בור" לתת את הפקודה למרוד, למרות שהיה מודע היטב לקשיים ולסיכונים. השיקולים שלו היו כבדי משקל. המרד המתוכנן בוורשה היה שיאה של אסטרטגיית ההשהייה, שתוכננה בזהירות על ידי ארמייה קראיובה במשך שנים. אם לא ימרדו, הפולנים יפסידו את ההזדמנות האחרונה לשחרר את עצמם בעצמם. הם יהפכו בוודאות גמורה לגרורה סובייטית, אם לא למדינה כבושה, ולאין יוליכו את החרפה? האם כל הקורבנות שהוקרבו בחמש שנים של עבודה מחתרתית היו לשווא ולחינם? ומעבר לכך, טען בור, ברגע שיתחיל הקרב על וורשה יפנו הגרמנים את האוכלוסיה האזרחית למחנות ריכוז, והעיר תיחרב לחלוטין בחילופי האש בינם לבין הרוסים. ואם ייסוגו, סביר שהגרמנים יטחנו את וורשה לאבק, כפי שעשו כבר במקומות אחרים.

Warsaw - boy scouts

בני נוער מהצופים הפולנים – נלחמו בארמיה קראיובה במסגרת "הגדודים האפורים"

לכך נוספו שיקולים אחרים, קצרי טווח. בסוף יולי 1944 פקד המושל הנאצי של וורשה, ד"ר לודוויג פישר, לגייס 100,000 עובדי כפייה פולנים כדי להכין חפירות וביצורים לקראת הקרב עם הרוסים. האוכלוסיה, שציפתה למרד בעתיד הקרוב ביותר, התעלמה מהפקודה. היה חשש שהגרמנים יבצעו מצוד נרחב בעיר, שיגרום למרד ספונטני וחלש יותר, או, לחילופין, לחיסולה הסופי של ארמיה קראיובה. מבחינתו של בור, זה היה "או עכשיו או אף פעם". כשקיבל דיווח מודיעין שהרוסים פלשו לפראגה, אחד הפרברים המזרחיים של וורשה, היה זה מבחינתו הקש האחרון. הוא הוציא את הפקודה למרוד. כשראש המודיעין שלו חזר אחרי מספר שעות ואמר לו שהדיווח שגוי, היה זה מאוחר מדי. השליחים כבר יצאו לדרכם.

ההתחלה של המרד היתה מבטיחה. הכוחות הפולניים הכו את הגרמנים מכה קשה בימים הראשונים. למרות שרוצחי הס"ס טבחו בעשרות אלפי אזרחים, ירו למוות בכל גבר, אישה או ילד שניקרו על דרכם, ארמיה קראיובה הצליחה לכבוש את בית הדואר, מחנות צבא, מתקני נשק, את העיר העתיקה ואת המגדל הגבוה ביותר בוורשה. ללוחמי הארמיה הצטרפו שבויי מלחמה בריטים, אירים, סובייטים, בני מיעוטים פולניים כגרוזינים וטורקים מוסלמים, ואפילו גרמנים אנטי-נאצים בודדים. כבר ביום הראשון, שחררה יחידה מיוחדת של הארמיה את היהודים במחנה הריכוז גיישובקה, והגברים הכשירים מביניהם הצטרפו מיד ללחימה בעיר העתיקה ("המפקד, הנריק לדרמן מדווח. הפלוגה היהודית שלך עומדת לרשותך", שחזר אחד החיילים את ההתגייסות היהודית מיד לאחר השחרור). בשטחים המשוחררים, הקימה ארמיה קראיובה מנהל מסודר, בתי חולים ומרפאות, ואפילו מחנות שבויים. ללחימה הצטרפו גם המחתרת הקומוניסטית הקטנה יותר (ארמיה לודובה) והמחתרת האנטישמית מהימין הקיצוני ("הכוחות המזויינים הלאומיים").

Warsaw_Uprising_-_Small_PASTa_-_Flamethrower

לוחם פולני עם להביור – מרד וורשה

אולם בעוד הגרמנים מביאים תגבורות, העזרה מבחוץ בוששה להגיע. בדיוק כפי שחשש הרמטכ"ל הפולני בלונדון, הסובייטים עמדו מהצד, נותנים ללוחמי ההתנגדות הפולנים להקיז את דמם. ראש הממשלה מיקולאיצ'יק טס למוסקבה, שם דרש ממנו סטלין "להגיע לסיכומים" עם ממשלת הבובות הפולנית בלובלין, כלומר להתפטר ולתת להם את השלטון. בצר לו, הציע מיקואלצ'יק לסטלין ויתורים ניכרים – שיתוף הקומוניסטים בשלטון וויתור על רוב השטחים הפולניים שכבשה ברית המועצות. אולם בוורשה, גנרל בור דחה בזעם את "הסכם הכניעה". הפולנים לא מקיזים את הדם שלהם, הבריק ללונדון, כדי להחליף כיבוש גרמני בכיבוש רוסי.

האמריקאים, שרצו לפייס את הסובייטים, נטשו את הפולנים לגורלם. בלונדון, צ'רצ'יל – אולי המדינאי הפרו-פולני ביותר במחנה בעלות הברית – המשיך ללחוץ לסייע לארמיה וכפה על הפקידות הבריטית הסרבנית לשלוח סיוע אווירי. המטוסים הבריטים המשיכו להביא לוורשה סיוע בכל מהלך המרד, אולם הסובייטים סרבו להתיר להם לנחות בשדות תעופה באוקראינה. במקום זאת, הם היו חייבים לטוס מאיטליה, נתיב ארוך ומסוכן, וללא ליווי מטוסי קרב. הם ספגו אבדות איומות, והסיוע שהביאו לא הצליח להחיות את המרד. אבל אפילו בריטניה לא היתה מוכנה לסכן את האינטרסים החיוניים שלה, ואת היחסים עם ברית המועצות, כדי לסייע לארמיה קראיובה. בדיעבד, הוקיעו פולנים רבים את ה"בגידה הבריטית". אולם בפועל, הגישה של לונדון – אהדה כנה, סיוע מוגבל במידת היכולת, אך חוסר רצון לסכן אינטרסים קריטיים גם לנוכח התנגדות הירואית של בעל ברית – לא היתה שונה במיוחד מההתנהגות של ארמיה קראיובה עצמה במהלך מרד גטו וורשה.

Warschauer Aufstand, deutsche Soldaten

חיילים גרמנים בקרב על כיכר התיאטרון – מרד וורשה

התוצאות של מרד וורשה היו מחרידות. רבבות פולנים נרצחו, נשרפו, נספו חיים במיתות משונות על ידי הנאצים ושכירי החרב הבלארוסים שלהם. כעיר, וורשה הפסיקה להתקיים, והיטלר הורה לס"ס לפוצץ את כל הבניינים שנותרו בה. "המרד הזה היה ברכה עבורינו," התפאר הימלר, "עכשיו נוכל להשמיד את המרכז האינטלקטואלי של פולין, העיר שחסמה במשך 700 שנה את דרכנו למזרח." וורשה השתקמה לאחר המלחמה, תחת שלטון ממשלת הבובות הקומוניסטית, אך מעולם לא חזרה להיות מה שהיתה. הבירה היפה והאלגנטית פינתה את מקומה לשיכוני פועלים קומוניסטיים. לאחר המלחמה, שמרה פולין באופן נומינלי על עצמאותה, אולם הפכה לגרורה של ברית המועצות. ממשלת מיקולאיצ'יק איבדה את ההכרה הבינלאומית מיד לאחר המלחמה, והפכה לארגון גולים חסר חשיבות.

האם בנסיבות אלו היה המרד מוצדק, אפילו בשיקולים של אותה התקופה? גנרל ולדיסלב אנדרס, גיבור מונטה-קסינו ודמות מוערכת מאד במחנה בעלות הברית, כתב בראשית ספטמבר, ממש עם נפילת העיר העתיקה, מכתב פרטי, ובו ביכה את פרוץ ההתקוממות והאשים האשמות קשות מאד את מחולליה. הם היו אמורים לדעת מראש מה יקרה:

הוכיתי בתדהמה מוחלטת מפרוץ המרד בוורשה. אני רואה את זה כאסון הגדול ביותר במצב הנוכחי שלנו. לא היה לו סיכוי, ולו הקלוש ביותר, להצלחה, והוא חשף את כל חלקי ארצנו שבכיבוש גרמני לפעולות תגמול חדשות ומזוויעות… אף אדם שאינו רמאי או עיוור לא היה יכול להשלות את עצמו, ולו קצת, שהדברים לא יתרחשו כך בדיוק. היינו – לא רק שהסובייטים לא יעזרו לוורשה האהובה וההירואית שלנו, אלא שהם יצפו בעונג מהצד בעוד עמנו מקיז את טיפת דמו האחרונה… למרד הזה לא היה שום טעם. הוא אפילו פשע.

017-Gen.-Władysław-Anders-wśród-Młodszych-Ochotniczek-1024x709

הוקיע את ההחלטה לפתוח במרד – גנרל אנדרס

גנרל בור, לעומתו, האמין באמת ש"אין לו ברירה". שנים הוא עבד לרגע הזה, ההזדמנות לא תחזור, וורשה היתה נחרבת ממילא, ומי יודע? אולי בכל זאת הסובייטים יתרצו וישתפו פעולה? ואולי באמת "לא היתה ברירה", אבל רק אם מקבלים את הנחת היסוד של בור – שכבוד לאומי הוא אינטרס עליון, בדיוק כמו שמירה על חיים ורכוש?

תהיה התשובה אשר תהיה, מרד וורשה מלמד מספר לקחים חשובים. ראשית כל, הוא מראה עד כמה מסוכן לקחת הימורים בהתבסס על ההנחה שדברים יסתדרו לפי התרחיש הטוב ביותר. מה יקרה אם משהו ישתבש? אם אין תשובה על השאלה הזאת, צריך לחשוב על ההימור פעמיים. שנית, כשפוליטיקאי או גנרל אומר ש"אין ברירה", לפעמים זה מוצדק, אבל במקרים אחרים, המשמעות היא ש"אין ברירה" כל עוד מקבלים הנחות יסוד מסויימות. כשהנחות היסוד משתנות, מגלים לפעמים שאולי דווקא יש ברירה. שלישית, יחסים בינלאומיים הם קריטיים – פולין נפלה כי היתה מבודדת – אולם אסור לתמרן את עצמנו למצב שבו אין לנו מה להציע, ואנחנו תלויים בטוב ליבם של אחרים. בפוליטיקה ובמלחמה, גם כשיש אהדה, סימפטיה ואפילו הערצה, כל אחד קרוב בסופו של דבר לעצמו.

מלחמת האופיום: איך סוחרי סמים שכנעו את בריטניה לתקוף את סין?

אם תשאלו סיני על העבר של מדינתו, סביר שיספר לכם בזעם על "מאה שנים של השפלה לאומית": מאה שנים שבהן דרכו מדינות המערב השונות, ויפן, על סין והתעללו בה בכל דרך אפשרית. הסיפור הזה נפתח בדרך כלל במלחמת האופיום, סכסוך אלים ואכזרי בין סין לבריטניה שנמשך בין 1839 ל-1842. סוחרי האופיום הבריטים עשו שמות בסין, והפכו את "קיסרות צ'ינג הקדושה למאורת אופיום אחת גדולה". וכשהסינים ניסו להתנגד, הבריטים יצאו למלחמה כדי להגן על סוחרי האופיום. אבל הסיפור הזה הוא חלקי בלבד. מבט מורכב יותר על מלחמת האופיום יגלה לנו כיצד הגבלות מיותרות ושרירותיות על סחר חופשי עלולות לתת כוח אדיר לקבוצות לחץ אינטרסנטיות, שמנצלות את מדיניות החוץ כדי לצבור רווח אישי. ינשוף היסטורי על אופיום, השפלה ודם.

OW opium

מי מכם שייכנס לספריות ברחבי סין, עשוי לגלות כרכים עבים הנושאים את השם מבשר הרעות "אנציקלופדית ההשפלה הלאומית". לא משנה באיזה עמוד תפתחו, תקראו שם על מעשי עוול, חמס ורשע שביצעו מדינות מערביות, ויפן, כנגד הסינים הרמוסים. אצבעו של המעלעל תחלוף מעל הטבח הזה, ההסכם המשפיל ההוא, המלחמה התוקפנית ההיא, וגם – לפעמים – אפיזודות אמיתיות או דמיוניות של התנגדות סינית לפולשים השפלים. ייתכן שתקראו על השלטים שנתלו בפארקים של המושבה הבינלאומית של שנגחאי, ויתר השכונות המערביות של סין, שהכריזו כי "לסינים ולכלבים הכניסה אסורה" (לא היו שלטים כאלו, אם כי בשנגחאי, כניסתם של סינים לפארקים דרשה אישור מיוחד עד שנת 1928). בוודאי תקראו שם גם על טבח ננג'ינג המחריד, בדצמבר 1937, בו שחט הצבא היפני מעל 100,000 סינים בעינויים מחרידים, בנוסף לרבבות נשים שנאנסו.

OW national humiliation

אל תשכח את ההשפלה הלאומית – שלט במוזיאון זיכרון סיני

אבל מלבד טבח ננג'ינג, אין אירוע שממלא תפקיד כה מרכזי בנרטיב "ההשפלה הלאומית" של סין מאשר מלחמת האופיום. "אנציקלופדית ההשפלה הלאומית" תספר לכם שבראשית המאה ה-19, סין הגבילה את המסחר המערבי למושבה של סוחרים בעיר הדרומית קנטון. ובצדק הגבילה, משום שאותם סוחרים חסרי מצפון התעשרו משינוע אופיום שעשה שמות ברחבי סין. "אפילו שרים ונסיכים כבר משתמשים באופיום," אומר הנציב הצעיר וההירואי, לין זה-שו (Lin Zexu), באחד מהסרטים הסיניים על המלחמה. "קיסרות צ'ינג הקדושה הופכת למאורת אופיום אחת גדולה."

לין, שמונה כשליח קיסרי מיוחד ב-1839, שם מצור על המתחם הבריטי בקנטון ודרש מהסוחרים להסגיר את האופיום. בסופו של דבר הם אכן נאלצו לעשות זאת, אולם הממשלה הבריטית התערבה כדי להגן עליהם. לונדון שלחה צי מלחמה שהחריב ערים סיניות בהפצצות ימיות, והנחיתה בהן חיילים שביצעו מעשי טבח, הרס וביזה. באחת האפיזודות המפורסמות יותר, נחתים בריטים בשנגחאי שרפו ספריות במדורות בישול והשתמשו בכתבי יד סיניים יקרים כנייר טואלט. בסוף המלחמה, נאלצה הממשלה הקיסרית לחתום עם הבריטים על "הסכם ננג'ינג", להעניק לבריטניה את הונג קונג כקולוניה, ולפתוח חמישה נמלים לסחר בריטי. הבריטים שגרו בנמלים לא היו כפופים לחוק הסיני אלא לחוקי הקונסולים שלהם, רעה חולה שעודדה פשע ויצרה מובלעות חצי-קולוניאליות ברחבי סין. כך נפתחה המאה השחורה של "השפלה לאומית" שהסתיימה רק עם תום מלחמת העולם השנייה.

OW Lin

הנציב הקיסרי לין זה-שו בסרט סיני משנות החמישים

אין, כמעט, שום דבר שגוי בסיפור שסיפרתי לכם למעלה, מלבד העובדה שהוא חלקי מאד. בפועל – מלחמת האופיום היתה מסובכת ומורכבת בהרבה. ואם נבין כהלכה את הדינמיקה שלה, נוכל לראות איך קצרים בתקשורת, שחצנות, אטימות והגבלות מיותרות על סחר עלולים לאפשר לקבוצה קטנה ואינטרסנטית של מחרחרי מלחמה לגרור אחריהם חוגים רחבים ומתונים בהרבה לעימות יקר והרסני.

משום שבפועל, סוחרי האופיום לא היו היו מקובלים על כל שדירות הציבור והאליטה בבריטניה. רבים מחברי הפרלמנט, עורכי העיתונים ומעצבי דעת הקהל שנאו אותם, וראו בסחר האופיום תועבה שאין שום צורך להגן עליה. לפי הגירסה הסינית של הסיפור, הממשלה הבריטית הגנה על סחר האופיום כדי לשמור על מאזן התשלומים שלה (הסינים מכרו לבריטים תה ומשי תמורת כסף, אבל לא קנו סחורה בריטית בתמורה, ורק ייבוא האופיום לסין איזן את המשוואה). זה נכון מבחינה כלכלית, אבל מי שמסתכל על הדיונים והויכוחים הבריטיים בתקופה יראה שהטריגר העיקרי לא היה כלכלי בהכרח, ושיקולים של כבוד לאומי שכנעו חוגים רחבים יותר, שלא בהכרח אהדו את סוחרי האופיום, לאשר את המלחמה.

OW Caricature2

הבריטים משקים את הסינים באופיום – קריקטורה בעיתון צרפתי

כדי להבין את הדינמיקה שהתרחשה, והובילה למלחמה, צריך לומר כמה מילים על תמונת המציאות השונה בתכלית שנתגלתה למשקיפים הבריטים והסינים, בהתאמה. בעיני הסינים, הבריטים היו אורחים לא רצויים, שדרשו לעצמם, בחוצפה רבה, פריבילגיות מסחר שאף אחד אחר לא קיבל. הקיסר הסיני דרש שכל באי עולם יכירו בעליונותו, וסחר נתפס כמעשה חסד – לא כפעולה הדדית בין שווים. הבריטים התפרצו לארץ לא להם, הפרו את החוקים הסיניים תוך איומים מתמידים בשימוש בכוח, התנהגו בגסות רוח שלא תיאמן לפקידים הממונים על הסחר, ועוד הפיצו סם רעיל וממכר. בדיוק באותה תקופה, פרץ בדרום סין מרד של שבט ילידי, והכוחות הקיסריים לא הצליחו לדכאו ביעילות משום שרבים מהחיילים היו מכורים לאופיום. הסם שהפיצו הבריטים נתפס לא רק כאיום מוסרי, אלא כסכנה בטחונית ממדרגה ראשונה. מעל הכל, ההתנהגות הבריטית נתפסה בעיני הסינים כלא מוסרית בעליל. הנציב לי שלח מכתב למלכה ויקטוריה, ובו הטעים כי סין מפיצה בעולם רק סחורות חיוביות ומועילות, כמו משי ותה, ואילו בריטניה מפיצה רעל. איזו זכות יש לבריטים להפיץ בסין סם שאסור בבריטניה עצמה? (לין לא ידע כנראה שאופיום היה נפוץ מאד בבריטניה הויקטוריאנית, ובמיוחד בחברה הגבוהה).

תפיסת המציאות הסינית היתה הגיונית לחלוטין, אבל הבריטים ראו את העולם באופן שונה. בעיניהם, ההתנהגות הסינית היתה חצופה, מרושעת, גסה ומשפילה. הסוחרים הבריטים בקנטון – גם אלו שלא מכרו אופיום מעודם – היו נתונים לשורה של הגבלות שרירותיות שהשתנו חדשות לבקרים בלי סיבה ברורה. הם גרו במתחמים דחוסים וצפופים, שמהם לא הורשו לצאת, אפילו לא לעיר קנטון עצמה. אפילו שם, הם הורשו להתגורר אך ורק בעונת הסחר, חודשים בודדים בשנה. לקחו מהם שיעורי מכס גבוהים, וכל המסחר שלהם היה חייב להתנהל מול מונופול ממשלתי של סוחרים סינים (קו-הונג) שכמובן הפקיעו מחירים מעל ומעבר. מחירי התה והמשי בסחר הבלתי חוקי, שהתנהל בחשאי לאורך החוף, היו נמוכים בהרבה, דבר שתסכל את הבריטים וגרם להם להרגיש ששודדים אותם. לכך התלוו ההשפלות המתמידות והתקנות השרירותיות והמציקות של הנציגים הסינים. באופן קריטי לסיפור שלנו, ההשפלה הזאת לא היתה רק אישית אלא גם לאומית. הסינים התייחסו לבריטים כ"ברברים" בתכתובות רשמיות, ולא הסכימו לשום מחווה שתרמוז אפילו שמלכת בריטניה שווה לקיסר. מכתבים לבריטים שורבטו על פתקי נייר ולא נוסחו באופן רשמי. לא התאפשרו כל מגעים בינם לבין החצר הקיסרית בבייג'ינג, אלא רק מול סוחרים ופקידים נמוכים בקנטון.

OW Chinese Opium Den

איום בטחוני ממדרגה ראשונה – מאורת אופיום סינית

וכאן נכנס סיפור החרמת האופיום בידי הנציב הסיני. כאשר כוחותיו של לי צרו על המתחם המסחרי הבריטי בקנטון, הורה נציג הכתר צ'רלס אליוט לסוחרים למסור את האופיום ללי, והבטיח שהממשלה הבריטית תפצה אותם. זה היה מחדל אדיר, משום שאליוט התחייב למסור ללי כמות גדולה בהרבה של ארגזים מזו שהיתה בידי הסוחרים בפועל. כדי למלא את הפער, ספינות אופיום זרמו לנמל מכל רחבי אסיה, ומדוע לא? במקום למכור את האופיום בקושי רב ובסכנה אדירה ברחבי סין, היה אפשר פשוט למסור אותו להשמדה ולקבל פיצוי מהארנק של הוד מלכותה. אבל לצעד של אליוט היתה עוד השלכה לא רצויה: הוא הפך את האופיום לרכוש של הכתר. ולפיכך, השמדתו נתפסה כהשפלה של בריטניה מול סין.

בהקשר הכללי של השפלה לאומית, הצעד של אליוט נתן תחמושת בלתי נדלית לסוחרי האופיום במאבק היח"צ שלהם בלונדון. סין, הם טענו כנגד מתנגדיהם, לא רוצה לאסור רק את סחר האופיום, אלא סחר בכלל. ההשפלה אינה רק של סוחרי האופיום, אלא של כל הסוחרים, ושל הכתר. רק כך, הם הצליחו להתגבר על ההתנגדות העזה בפרלמנט, בציבור ובעיתונות הבריטית לצאת למלחמה. רק הנראטיב של ההשפלה הלאומית נתן כוח לקבוצה אינטרסנטית קטנה של סוחרי סמים ומחרחרי מלחמה למצוא בעלי ברית בקבוצות מתונות יותר, ולשכנע את הפרלמנט הבריטי לצאת למלחמה נגד סין. האופיום, מאזן התשלומים ושיקולים דומים הניעו את קבוצת האינטרסנטים שדחפה למלחמה. ללא יתר השיקולים, לא סביר שהיתה מוצאת כל כך הרבה בעלי ברית ומתגברת על ההתנגדות. והראיה? כ-15 שנים מאוחר יותר, הבריטים חתמו על הסכמי סחר עם יפן שהכילו סעיף שאסר סחר אופיום. מעצמות המערב קיימו את ההסכמים הללו.

OW battle

קרב ימי במלחמת האופיום

מה ניתן ללמוד מהסיפור הזה? מאחורי מלחמת האופיום הראשונה לא עמדו רק אטימות סינית מחד, וחמדנות וקנאות בריטית לכבוד לאומי מאידך, למרות שהיה די והותר גם מזה וגם מזה. הבעיה האמיתית נעוצה בחוסר תקשורת בין הצדדים. חלק גדול מהתסכול במגעים בין הבריטים והסינים נבע מאי הבנות, בורות הדדית וחוסר יכולת לראות בבהירות את האינטרסים של הצד השני. עד הסוף ממש, הסינים חשבו שהמטרה הבריטית היתה לכבוש את קנטון, ולא להשיג הסכמי סחר חופשי, וחלק מהתגובות האגרסיביות שלהם נבעו מהטעות הזאת. חוסר התקשורת נבע לא רק מהבדלי שפה ומנטליות, אלא מההגבלות שהשלטון המרכזי הסיני השית בכל הנוגע למגעים עם הזרים. במקום לדון עם הזרים ישירות, הממשלה הקיסרית הפקידה את המגעים בידי קבוצה קטנה של פקידים מקומיים מיליטנטים, שמסרו לה לעיתים קרובות מידע שקרי ומוטעה. גם מהצד הבריטי, חוסר היכולת לתקשר עם השלטון הסיני תרם לתסכול ותחושת עלבון שהעצימו את כוחם של סוחרי האופיום.

למעשה, ללא הגבלות הסחר של הממשלה הסינית, סביר שכוחם של סוחרי האופיום היה הרבה יותר חלש מלכתחילה. מכיוון שמסחר בסין היה רווחי מחד ומוגבל מאד מאידך, נוצר תמריץ כלכלי עצום לסחר מבריחים בלתי לגלי לאורך החוף. כמו כל סחר מסוכן עם פוטנציאל רווחים גבוה, נמשכו אליו הטיפוסים ההרפתקניים והאלימים ביותר. ובגלל שהמסחר עם סין היה כל כך מוגבל, מחרחרי המלחמה האינטרסנטים הללו דיברו בלונדון בשם "הסחר עם סין" כולו וזכו בכוח בלתי פרופורציונלי. בהינתן רגולציה רכה יותר על המסחר, סין היתה ככל הנראה מלאה בסוחרים בריטים מסוגים שונים, שהיו מצליחים ליצור ביקושים למגוון רחב של סחורות מלבד אופיום. מכיוון ששולי הרווח של כל סוחר היו נמוכים יותר, והתחרות ביניהם היתה הופכת לעזה יותר, קשה להאמין שהיו מצליחים להפעיל לובי אפקטיבי כמו זה של סוחרי האופיום ב-1839.

הסיפור הסיני הפופולרי רואה את מלחמת האופיום כראשיתו של הקולוניאליזם הבריטי בסין, ולא לגמרי בצדק. רוב המדינאים והדיפלומטים הבריטים האמינו, והם כתבו את זה שוב ושוב אחד לשני, שאין למדינתם שום אינטרס לספח לעצמה חלקים מסין או להקים בה קולוניות, מלבד החריג היחיד של הונג-קונג. סין, הם אמרו שוב ושוב זה לזה בתכתובות הפנימיות, לא תהפוך להודו. היסטוריונים מתוחכמים יותר, שמודעים לכך, הגדירו את המדיניות הבריטית בסין כ"אימפריאליזם של סחר חופשי". הביטוי הזה נכון, אם מבינים את הסיבתיות שטמונה בו. המגבלות הסיניות המטופשות והמיותרות על סחר חופשי, שנבעו מתמונה מוסרנית של העולם, הן שהצמיחו את המצב המעוות שיצר את האימפריאליזם הבריטי מלכתחילה.

אין עשן בלי פירומן: על חטיפת ילדי תימן וקונספירציות אחרות – טור אורח מאת שריאל בירנבוים

על כת "משכן אוהלים" של עוזי משולם, חטיפת ילדי תימן וקונספירציות היסטוריות אחרות. בטור אורח מיוחד לינשוף, מתחקה ד"ר שריאל בירנבוים אחרי המקור לשמועות על חטיפת ילדי תימן, וטוען כי מדובר בתעמולה כהניסטית שהתגלגלה לחוגי השמאל הרדיקלי.

מאמר זה מבטא את דעת הכותב בלבד, ולא את דעת הינשוף – ראו בתגובה הראשונה. 

Image result

במהלך לימוד ההיסטוריה של המזרח התיכון והאסלאם, כל סטודנט לומד על הפילוג בין השיעה לבין הסונה, ועל בני הדורות הראשונים לאסלאם שהרבו להתפצל לסיעות וללחום זה בזה. על מה הוא אינו לומד? על הסיבה האמיתית לפילוג. עליה הוא ימצא מידע לא בספרי ההיסטוריה האקדמיים אלא במאמרים בעתונים ובפורומי אינטרנט. הסיבה העיקרית לפילוג באסלאם, כמסתבר, היתה אדם המכונה "השטן היהודי", ושמו עבדאללה אבן-סבא, יהודי שהתאסלם למראית עין, ובמזימותיו האפלות גרם לחבריו הקרובים של הנביא מוחמד ללחום אלו כנגד אלו.

כמובן, זו תיאוריית קונספירציה אנטישמית. הוגים ערבים המתנגדים לאנטישמיות, כמו גדול האינטלקטואלים הערבים טה חוסיין וכמו סיד מחמוד אלקמני ממצרים, טוענים נגדה את הטענה הפשוטה: "האם יעלה על הדעת שכל ההשתלשלות ההיסטורית, של מלחמה וקרבות בין ח'ליפים אדירי כוח, וייסוד השיעה, אינה אלא תוצאת מזימות של דמות אחת בלתי חשובה בעליל?" (והייתי מוסיף: ספק אם בכלל התקיימה. ש.ב.)

דמות קונספירטיבית ואפלה –  עבדאללה אבן סבא בסרט

במאמר זה נדון בקונספירציה שנוצרה סביב פרשת ילדי תימן. בהקשרים אלה שב ועולה הפתגם הידוע "אין עשן בלי אש". ואכן, החיפוש אחר האמת במקרה של תיאוריות קונספירציה היסטוריות החוזרות לחיים הוא בבחינת חיפוש ה"אש" מתוך ענני העשן. ה"אש" או "האקדח המעשן" להוכחת חטיפות המוניות של ילדים, לא נמצאו גם אחרי עשרות שנים של חיפושים קדחתניים, וניתן לשער בזהירות שהתוצאות ב66 השנים הבאות של חיפושים יהיו דומות לתוצאות שכבר נמצאו ב66 השנים הראשונות. כאן נפנה את מבטנו לא ל"אש" ולא ל"עשן" בקונספירציה אלא לטביעות האצבעות הברורות מאד של ה"פירומנים" שהבעירו שוב ושוב את העניין לצרכים פוליטיים שונים. מחקר הפרשה ההיסטורית של ילדי תימן כולל מאות אלפי עמודי פרוטוקולים של שלוש ועדות שהפריכו באורח גורף את "תיאוריית החטיפה " של אותם ילדים, ואף מצאו ראיות כתובות וממוסמכות לכך שרובם של אותם הילדים נפטרו בבתי החולים ובמוסדות הבריאות.

לכן, מאמר זה לא יתיימר לסקור את כל החומר בנוגע להתרחשות ההיסטורית ולגורלם של הילדים בשנות החמישים, אלא יתמקד בדרכים המפותלות והמוזרות בהן הסיפור הפך ממקרה של הורים שילדיהם נפטרו או אבדו, לתיאוריית קונספירציה המשמשת קרדום בידיהם של רדיקלים פוליטיים ודתיים.

סוד הקסם של תיאוריות קונספירציה בכל העולם נעוץ בכך שהן יוצרות "לוגיקה מעגלית" שלא ניתן להפריך אותה. כל מסמך על רצח הנשיא ג'ון פ. קנדי שאיננו מתאים לתיאוריית הקונספירציה , מייד יוכרז כזיוף מטעם "הממסד הבטחוני שהיה מעורב ברצח". כפי שמאמיני חטיפת ילדי תימן הכריזו על כל המסמכים והועדות כ"זיוף וטיוח מטעם הממסד שהיה אחראי לחטיפות". במקביל, כמובן, כל שמועה או עדות תמוהה הצצה במפתיע באיחור של שישים שנה, אם היא מתאימה לתיאוריה, מייד תהווה הוכחה ניצחת לנכונותה.

Image result for Kennedy assassination

מקור לשלל תיאורית קונספירציה – הנשיא ג'ון קנדי לפני ההתנקשות

לאור 66 שנות השתלשלות הפרשה של "ילדי תימן החטופים" לא נמצאו "ילדים חטופים" כלשהם. תומכי תיאוריית הקונספירציה זורקים לעתים מספר שמות של ילדים שכביכול נחטפו ונמצאו, בהם אריאלה רייטר, יהודה קנטור, גיל גרינבוים ואחרים. בדיקה של השמות הללו וסיפוריהם מעלה שמדובר בילדים שכמעט כולם נולדו לאמהות חד הוריות, בעיקר בנות-עשרה שהרו מחוץ לנישואין, ואומצו כחוק. הם אף פנו לרשויות, ועם פנייתם מצאו בתיקי האימוץ שלהם את שם האימא, דבר שאינו עולה בקנה אחד עם הנחה של " מזימת חטיפה והסתרת הפשע". ממש בימים אלה הלכה לעולמה גב' צילה לוין ז”ל, שגדלה בישראל בתור ילדה מאומצת. בשנת 1997,  עורך-דינו של עוזי משולם (בו עוד נעסוק בהמשך)  דיווח כי לראשונה נמצאה "ילדה חטופה”, והגב' לוין היא תימניה חטופה , בתה של אישה בשם מרגלית עומיסי. מן הסתם היה העניין קשור לקמפיין לשחרורו של משולם מן הכלא באותה העת. עד מהרה התברר כי הבדיקה הגנטית שהביאו אנשי משולם, תוצאותיה כוזבות. לא זאת בלבד, אלא שהגב' לוין ז"ל , ילידת 1948/1949, לא היתה יכולה להיות על פי לוח הזמנים הנ"ל בתה של עומיסי, והיא אומצה עוד לפני שעומיסי איבדה את בתה.

לו אי פעם היה נמצא ילד שכביכול נחטף מידי הוריו ואומץ במרמה, היו לעניין השלכות כבדות. הדבר היה פותח פתח לתביעת פיצויים תקדימית וכבדה נגד המדינה, על חטיפה, תוך שימוש בהוכחות גנטיות, שכיום הן מדוייקות במאה האחוזים.

לכל אורך גלגוליה של הפרשה,  ומדובר בפרשה הארוכה בתולדות המדינה (66 שנים) מעולם לא היה מצב כזה, או אפילו דבר מה הקרוב אליו.

כותרת: יכולות העל של קושרי הקנוניות

כיצד מזהים תיאוריות קונספירציה היסטוריות? הסימן העיקרי הוא ייחוס עוצמה אדירה ומסתורית לדמויות שוליות, עוצמה החורגת מכל מגבלות שהן. ייחוס העוצמה גם קשור בתכונות מיתיות המיוחסות למוצא האתני שלהם או לקבוצה בה הם פועלים. כגון יהודי מסתורי במאה השביעית שהצליח להציף את האימפריה המוסלמית בנחשולי דם של מלחמות אחים, בעוד המקורות ההיסטוריים הראשיים מעולם לא שמעו על קיומו. או יהודים באירופה, השכבה הנרדפת והבזויה ביותר, שכמובן עמדו מאחורי כל מהפיכה ומלחמה ביבשת.

במקרה שלנו, מדובר באנשי צוותים רפואיים, אחיות שעבדו בשכר נמוך במעברות, וניחנו ביכולות מסתוריות "לטייח" ולהכשיל כל חקירה ובדיקה שתתנהל חמישים שנה אחרי כן, גם תחת ממשלות ימין שהיו עוינות בהחלט למפא"י ולמורשתה. מאמיני הקונספירציה מייחסים למעשה ל"חוטפים" משנות החמישים יכולות מדהימות , הכוללות את ההצלחה למנוע מהחטופים להתאחד מחדש עם בני משפחתם לאחר עשרות שנים, מהלך שיכול להתבצע תוך שימוש פשוט למדי ברשת האינטרנט ובבדיקות DNA , אף שאמצעים אלו היו בבחינת מדע בדיוני ב-1951.

Image result for ‫אחיות במעברות‬‎

מרפאה במעברה. מקור: פיקוויקי – תמונות לשיתוף חופשי

מאפיין בולט נוסף של "מאמיני הקונספירציות" הוא ייחוס כל טעות ושגיאה של "הצד שכנגד" לא לרשלנות וטיפשות המוכרות וקיימות בכל חברה אנושית, אלא לתוכנית שטנית מדוקדקת לפרטי פרטיה. תיאוריה הזויה דומה עלתה בסרט ששידר הערוץ הראשון, "מי רצח את אבא" , ובו מחדל מלחמת יום כיפור הוצג כתוצאה של קנוניה בין הממסד האמריקאי לבין הצמרת הישראלית.

תיאוריות הקונספירציה הרבות ביותר במאה העשרים נסבו סביב רצח הנשיא ג'. פ. קנדי. ובדיוק מסיבה זו, של הכשלים הבולטים בפרשייה. היעלה על הדעת שהנשיא סתם-כך הוסע ברכב פתוח בחוצות העיר? היעלה על הדעת ששירותי הבטחון האמריקאים סתם נכשלו בשמירה על חיי הנשיא, וכן מייד לאחר מכן במניעת הירי בחשוד העיקרי לי אוסוואלד? לכן, למעלה ממאתיים איש (!) כבר הוצגו כחשודים ברצח של הנשיא קנדי בידי חובבי הקונספירציות.

במקרה של פרשת ילדי תימן, צווי הגיוס שנשלחו למשפחות הילדים, 17 שנה אחרי שמתו העניקו דחיפה אדירה לחרושת השמועות. מאמיני הקונספירציה הכריזו על צווי הגיוס שנשלחו כ"הוכחה ניצחת" לכך שהילדים לא מתו אלא נחטפו והועלמו במסגרת המזימה. כמובן שזה לא מסביר את התהייה הלוגית הפשוטה: אם המדובר במזימה שטנית מתוכננת להפליא  (ואכן , עשורים ארוכים לאחר פרוץ הפרשה, המשפחות לא איתרו אף ילד בחיים), כיצד מתכנני המזימה איפשרו מצב בו יישלחו צווי הגיוס דווקא… להורים הביולוגיים! (שלא ראו את הילדים החטופים כביכול מזה 17 שנה).

Image result for ‫ועדת בהלול-מינקובסקי‬‎

האם סיפור ילדי תימן מתחילתו היה בעל מאפיינים קונספירטיביים? מסתבר שלא. כאשר המאבק הובל בידי הורי הילדים, הוא נשא אופי שונה לגמרי. בשלהי שנות השישים, לאחר קבלת צווי הגיוס, חרושת השמועות הגיעה לשיאים חדשים, וההורים דרשו, בהגיון רב, חקירה מטעם המדינה. לאחר שוועדת החקירה הראשונה, ועדת בהלול-מינקובסקי, מצאה כי רובם המכריע של הילדים מתו, ו"תיאוריית החטיפות" אינה נכונה, ההורים בחרו, בלב כבד ובצער, לקבל את הממצאים. הוועדה הציבורית מטעם הורי הילדים הנעדרים ערכה טקס מיוחד ובה העניקה תעודות הוקרה לאנשי ועדת בהלול מינקובסקי.

מכאן עולה בבירור, כי ההורים של הילדים, פעלו בצורה הגיונית לגמרי ובאורח רחוק מלוגיקה קונספירטיבית כלשהי. ניתן אף לומר כי כל אדם סביר היה פועל בדיוק כך. לנוכח נהלי דיווח וקבורה מרושלים ולא ברורים, וכאשר בביתם מופיעים צווי גיוס לבן הנעדר , ואולי אף שוטרים צבאיים באים ומחפשים אחריו, הדרישה מהממשלה לקיים חקירה מקיפה ומעמיקה היתה מוצדקת מאין כמוה.

ממאבק משפחות לקונספירציה

לאחר מכן, כאשר הובלת העניין לא היתה ביד הורי הילדים, אלא בידי רדיקלים שהגיעו מ"בחוץ", חלה תפנית מוזרה בעלילה, שהפכה יותר ויותר לתיאורית קונספירציה. המאמינים בתיאוריית הקונספירציה מדברים על ה"סבל שנגרם למשפחות", אך אינם מבינים שעיקר הסבל הוא תוצאה של פיתוח וקידום הקונספירציה בידי גורמים שונים. בין אם בידי הרב עוזי משולם שטען שבידיו "הוכחות" לאלפי חטיפות אך מעולם לא חשף אותן ואף סירב להופיע ולהעיד בפני ועדת החקירה הממלכתית בענין. או בידי מאיר כהנא, שבנאומו בכנסת הציע אי אמון בממשלה בשל "סירובה להקמת ועדת חקירה לנושא ילדי תימן", והסאב טקסט הברור הוא : "תצביעו כהנא, כהנא ימצא לכם את הילדים שהשמאלנים המתייוונים הארורים גנבו לכם".

מאיר כהנא פרסם בשנות השמונים את ה"הספר השחור– מה שעוללו אנשי השמאל לעדות המזרח". הרפרנס , לאלו שאינם מכירים, הוא ל"ספר השחור" שפרסמו הסופרים הסובייטים-היהודים וסילי גרוסמן ואיליה ארנבורג, שהיה התיעוד הספרותי הראשוני של השואה בפולין ובבריה"מ. הספר שחיבר מנהיג כ"ך גולל מסכת האשמות על מה שעוללו השמאל ומפא”י, כולל חטיפות ילדי תימן בידי ה"שמאלנים המתייוונים". מעניין שספר זה אינו ניתן להשגה כיום , ואף אנשי כהנא לא העלו אותו לספריות המקוונות של כתבי הרב-המייסד שלהם. אפילו בקטלוג הספרייה הלאומית לא איתרתי עותק. הדבר מעורר תהייה, האם בחרו אנשי כהנא לתת לנושא להתגלגל באמצעות חסידי עוזי משולם, או אנשים אחרים מקרב העדה, מבלי שטביעות אצבעותיהם שלהם יבלטו בנושא?

Image result for ‫מאיר כהנא‬‎

חגג פוליטית על הפרשה – מאיר כהנא

במאמר מרתק של חוקר תופעת ה״פונדמנטליזם היהודי״ , מוטי ענברי, הוא מתחקה אחר המסד התיאולוגי של עוזי משולם וכת “משכן אוהלים”, ואחר ההשפעות של תורת מאיר כהנא על התיאולוגיה המשונה שהתפתחה בחוגים אלו. כפי שראינו בנאומו של כהנא בכנסת, הוא מחלק את העם היהודי לקבוצה של ״נאמני-התורה והמסורת״ הסובלת מרדיפות אכזריות של אלו המכונים אצלו ״מתייוונים״ או ״ערב רב״. עוזי משולם המשיך והלך בקו הכהניסטי, ומבחינתו רשויות המדינה (בהקשר זה, ממשלת רבין – ש״ב) הם בבחינת ״ערב-רב״, אנשים המתחזים ליהודים, אך אינם באמת כאלה. עוזי משולם יצר מסד תיאולוגי שלם לעניין היחס ליהודים שהם בגדר "מתיוונים \ ערב-רב", המבוסס על מונחים קבליים כמו "קליפות" שעיקרן טומאה אך עשויות להכיל "ניצוצות" קדושה.

הכהניזם, וכן האידיאולוגיה של כת "משכן אוהלים" של משולם, היו בנויים על שילוב תמהוני ובלתי אפשרי, אך כזה שקנה לו מהלכים אצל רדיקלים ו"אאוטסיידרים" במקומות שונים. מחד תיעוב לממסד הציוני, האידיאולוגיה שלו וכל מה שהוא מייצג ועשה. מצד שני, התמסרות ומסירות נפש לטובת "עם-ישראל" הערטילאי. אלו המכונים כיום "נערי הגבעות" מחזיקים לעתים קרובות בשילוב זה, בגרסאות מוזרות או משעשעות כאלה ואחרות, כלומר תמיכה במדינה "יהודית טהורה" מהנילוס עד לפרת, עם שנאה ובוז לציונות, לבתי המשפט ולמנהיגי המדינה ומקימיה מבן-גוריון והלאה. זה אידיאולוגיה שחיה ועדיין מתגלגלת בימין הקיצוני. כך ניתן היה לשלב בכת משכן אוהלים ובפעילותה אנשים שרובם שירתו בצה"ל וראו בנאמנות למדינה ערך חשוב, בעוד הכת עצמה מידרדרת במהירות לקראת עימות אלים בנשק חם מול לובשי מדים ישראליים מטעם כוחות הבטחון.

Image result for ‫עוזי משולם‬‎

הרב עוזי משולם

 עוזי משולם הגה ואף השריש את המונח  "חטיפת ילדי תימן מזרח ובלקן" . מדוע בלקן? הרי לא היו קבוצות גדולות של "עולי הבלקן" (יוגוסלביה? רומניה?) שבאו בטענות על חטיפת ילדיהם. מסתבר שמשולם החליט, לצורך בניית הכת שהנהיג, להוציא את הפרשה מההקשר ה"תימני" בו היתה , לטובת הקשרים אחרים שכנראה התאימו לו יותר, בעיקר עימות בין הדתיים לבין ה"חילונים המתיוונים" החופף גם לדיכוטומיה בין השמאל המיתולוגי לבין הימין הכהניסטי. זאת, בהתאם לתורות כת  “משכן אוהלים” , השאובות כזכור ממאיר כהנא, שהקדים אותו בתפקיד הרדיקל הכריזמטי המתהדר בתואר "רב". הדבר אכן הצליח בזמן בניית כת "משכן אוהלים", שבין שמות חבריה הבולטים ניתן למצוא מגוון שמות לא תימניים, שמות צפון אפריקאיים ושמות המעידים על מוצא אשכנזי.

הקונספירציה עוברת לשמאל

קיסמן האפל של תיאוריות הקונספירציה נעוץ בכך שהן מעניקות למציאות כאוטית סוג של "סדר ומשמעות". ילדים שמתו באורח סתמי לגמרי, בשל חיידקים ווירוסים, דהיינו מיקרואורגניזמים שלא התעניינו ב"פשעי הציונות", הופכים להיות קרבן של מזימה מסמרת שיער. תיאוריות הקונספירציה מחלקות את העולם ל"טובים מול רעים" בצבעי שחור לבן, ומאפשרות לאנשים להצטרף למאבק למען "קרבנות" של פשעים המגיעים מגורמי צמרת עלומים. וניתנות להבנה בקלות גם בידי אנשים חסרי השכלה, ולכן קנו שביתה בצדדים הרדיקליים של ה"קשת הפוליטית" המחברת בקלות מפתיעה בין הימין הרדיקלי לשמאל הרדיקלי. ואכן, בשנים האחרונות חלה תופעה מעניינת במסגרתה תיאוריית הקונספירציה מוצאת מהלכים דווקא בצד השמאלי של המערכת הפוליטית.

אתר "העוקץ" המבטא השקפה שמאלית רדיקלית , למשל, מקדיש מספר רב של מאמרים ל"מאבק ילדי תימן", ואחד מהם גורס כי "רבים עדיין מכחישים את השואה שביצעו יהודים כלפי יהודים אחרים בימי ראשית המדינה". גם הקרן החדשה לישראל בשנים  האחרונות מקדמת סרטים ופעילויות בנושאי "הילדים החטופים". נראה כי הדבר נובע משתי מגמות עיקריות בשמאל הרדיקלי: אחת היא השאיפה ל"איחוד מאבקים" ולעמידה לצידו של כל "מקופח" , באווירת "חלש צועק תמיד צודק". השנייה היא השפעתם של אנשי ה"שמאל המזרחי" שלמרות שמספרם אינו רב, הצליחו להכתיב את הטון בהקשרים מסויימים.

במאמר אותו פרסם נתן אודנהיימר באתר השמאל הרדיקלי "שיחה מקומית" הוא סוקר את מניעיו של יגאל עמיר, רוצח ראש הממשלה יצחק רבין. בתת-הכותרת "ילדי תימן כקטליזטור פוליטי "  מסביר כותב המאמר כי "ילד ממשפחת עמיר המורחבת נחטף" ובכך תולה את מניעי הרוצח בתיאוריית קונספירציה שמתחילתה היתה מכוונת אל עבר השמאל המתון. חגי עמיר, לאחר ששוחרר מהכלא על חלקו ברצח ראש הממשלה, כותב בפייסבוק (כיום תחת השם "עמנואל גולדשטיין") ולעתים קרובות מביע עמדות המזדהות עם כת עוזי משולם ו"מאבק ילדי תימן". חוקרי הפרשה תוהים האם ועד כמה האחים עמיר היו מושפעים מעוזי משולם ומתורותיו עוד ב-1995, אך מסתבר שקשה לתת תשובה מהימנה לשאלה זו.

החיבור ההזוי בין התיאורייה מהחוגים של כהנא-משולם , לבין השמאל הרדיקלי הישראלי, מתגלה כשידוך מוצלח. עיתונאית "הארץ" עמירה הס, למשל, פרסמה לאחרונה מאמר תחת הכותרת "כל פלסטיני הוא עוזי משולם". מכאן מסתבר שטיעון של מנהיג כת דתית אלימה הדוגלת בקונספירציות ומגיחה משולי הימין, יכול למצוא הצלחה ואוזן קשבת אצל חילונים גמורים , רק בזכות האמונה העזה כי "המדינה היא מפלצת".

הניסיון של גופי שמאל לרכב  על גב קונספירציה שמקורה דווקא כהניסטי משול לניסיון לרכב על גבו של הנמר ולתעל את הלוגיקה הכהניסטית של "מאבק במתיוונים" לכיוון "מאבק במימסד הציוני הדכאני", אך הוא נדון לכשלון. ניתן לראות כיצד רבים בציבור מתעלים את הזעם שנוצר באורח מלאכותי בסוגיית ה"חטיפות" כלפי "השמאל" וה"אשכנזים" , וח"כים פופוליסטים מהליכוד תמיד יוכלו לנצל זאת לעשות עוד סיבוב על גבו השחוח של השמאל, בשל תיאוריות בדבר "מזימת חטיפות" שהתפתחו למרבה האירוניה דווקא בהשראת אידיאולוגיה ימנית מהסוג המסוכן והאלים ביותר.

ד"ר שריאל בירנבוים הוא חוקר זיכרון קולקטיבי בשיח הערבי. ספרו, בחזרה לעבר – היסטוריה מצולמת בקולנוע הערבי, יצא לאור בהוצאת מגנס.

פולחן הגינויים: אחרי האירועים בהר הבית

בפעם הבאה שפוליטיקאי ערבי אומר לכם, "אני מגנה אלימות, אבל…", תתפנו לרגע מהזעם ותקשיבו למילים שאחרי ה"אבל". הן בסופו של דבר החשובות ביותר.

Image result for I condemn

בשבועיים האחרונים, מלחמת הקיץ של המזרח התיכון גחנה אלינו שוב במבט מטורף ומיוזע ממרומי הר הבית. המשבר הסתיים, כצפוי, בהתקפלות של הממשלה, ובינתיים פיגועי הבודדים מתחילים לטפטף. תקרית המאבטח עדיין מסעירה את הרחוב הירדני, וקשה להאמין שהטבח המזוויע בחלמיש יהיה האחרון מסוגו.

כשאדם עומד מול בעיה קשה, במצב מתוסבך שבו כל צעד עלול להוביל לאסון, הוא צריך להקדיש את מירב זמנו להבנת הבעיה שעומדת מולו, ואז לנסות ולמצוא את הדרך הפחות גרועה לצאת ממנה. על אחת כמה וכמה כשמדובר בעניינים בטחוניים ולאומיים. במקום זאת, התקשורת הישראלית עוסקת באופן אובססיבי בגינויים. בימים אלו, כל מרואיין ערבי שעולה לאחת מרשתות הרדיו, בין אם מדובר במוחמד ברכה, באיימן עודה או בפקיד מעיריית אום אל פאחם, נדרש ראשית כל "לגנות" את הפיגועים או את המהומות התורניות ביפו. לאחר הגינוי, אסור שיהיה "אבל". כשמוחמד ברכה, ראש ועדת המעקב, דיבר בבוקר ה- 23 ליולי עם רזי ברקאי בגלי צה"ל, כל ניסיון שלו לדבר על בעיות העומק שמובילות לאלימות נהדף בגסות על ידי המראיין. מערבי מצפים רק "לגנות". הצעות לפתרונות הן כבר לא בתחום אחריותו.

דרך אגב, לא מדובר בבעיה ייחודית ליחסי יהודים-ערבים דווקא. גם כשמתרחשים פיגועים של טרור יהודי, שלשמחתנו נדירים הרבה יותר, התקשורת רודפת באובסיסיביות אחרי כל רב ועסקן במאחז נידח, ואחרי כל חבר במועצת יש"ע, כדי להשיג כמה שיותר גינויים.

זוהי, במחילה, התעסקות בשטויות במקום בבעיות העיקריות. אם אדם לוקה בסרטן, האם הוא מגנה את המחלה או מנסה לטפל בה? כשהבית בוער, האם אנחנו מנסים לגנות את האש, או לכבות את השריפה ולהבין מדוע התרחשה? כשאיימן עודה, למשל, מגנה פיגוע אבל אז מוסיף, "כן, אבל שורש הרע הוא הכיבוש" – הפסוקית שאחרי ה"אבל" חייבת להיות מרכז הדיון, לא הגינוי עצמו. אפשר לא להסכים עם ההסבר של עודה. אפשר לטעון, די בצדק, שהנטייה להאשים את הכיבוש כגורם בלבדי היא פשטנית ומטעה. אבל אם אנחנו מתמקדים בגורמי העומק לבעייה – כבר התקדמנו לפתרון.

Image result for Temple Mount

מרוב עיסוק בגינויים, הציבוריות הישראלית עוצמת עיניים בפני הבעיות העומדות בפניה. קלמן ליבסקינד, עיתונאי מוביל מהצד הימני של המפה הפוליטית, כותב אמנם שאנחנו חייבים להבין את החברה הערבית כפי שהיא באמת, אבל מתאר אותה לרוב מדמיונו הקודח. למשל, הוא טוען שהחכ"ים הערבים מסרבים לגנות טרור, בעוד בדיקת גוגל פשוטה היתה מראה לו מציאות שונה בתכלית. ח"כ איימן עודה הרי אמר, בשידור חי, שהוא מתנגד באופן נחרץ לאלימות ובמיוחד לשימוש בנשק, דברים שחזר עליהם אינספור פעמים גם בערבית. גם ח"כ אחמד טיבי הוקיע בשפה שאין נחרצת פיגועי טרור, למשל את רצח משפחת פוגל באיתמר, וקרא להתנגדות בדרכי שלום במשבר הר הבית, חרף כל הביקורת החריפה שמתח על המשטרה והממשלה.

הבורות של ליבסקינד מסוכנת בהרבה, כאשר הוא מנסה לנתח את עמדותיהם של הפלסטינים במשבר האחרון בהר הבית. הנה הוא כותב, למשל, ש"אין לפלסטינים בעיה להיבדק לפני שהם נכנסים לתפילה במערת המכפלה." אלא שאפילו היכרות שטחית עם הדיון הפלסטיני הפנימי, שלא דרך "מכוני מעקב תקשורת" מהימין הקיצוני, היתה מראה לליבסקינד שלפלסטינים יש בעיה גדולה מאד עם הבידוק במערת המכפלה. למעשה, חלק גדול מהפחד הוא שהצעדים הבטחוניים של ישראל ישכפלו את הסדרי מערת המכפלה בהר הבית: חלוקת זמני תפילה, מחסומים ובידוקים משפילים, והשתלטות ישראלית זוחלת על האתר.

"תשמע, בגלל שאתה שואל הרבה, תן לי לומר לך בקצרה," אמר לא מזמן מתפלל פלסטיני מבוגר לכתב מזרח ירושלמי, "אם עכשיו נרצה את היהודים וניכנס דרך השערים האלה, אז ביום שישי הבא נצטרך אישורים רק בשביל להגיע לשערים. העניין הוא שאז תיחשב הכניסה דרך השערים עם בידוק, להישג עבורנו. לא, כבר מעכשיו אנחנו לא רוצים בידוק, לא רוצים שערים ולא רוצים להתפלל ככה אם זה מצריך אישורים."

ההשוואה בין מערת המכפלה והר הבית נפוצה כל כך בשיח הפלסטיני הפנימי, עד שמדהים ממש שליבסקינד פספס אותה.

Image result for Cave of the patriarchs

דווקא יש לפלסטינים בעיה קשה איתה: מערת המכפלה בחברון

וכן, מדובר גם בעניין של ריבונות. מבחינת הפלסטינים, כל שינוי בסטטוס קוו בהר – המקום היחיד במזרח ירושלים שבו הם חופשיים יחסית משליטה ישראלית – הוא בלתי נסבל, במיוחד משום שרבים מהם סבורים שישראל מעוניינת לשחזר את הסדרי מערת המכפלה בהר, או להכשיר את הקרקע לצעדים דרסטיים יותר. באופן כללי, המזרח ירושלמים ברובם סובלניים הרבה יותר להמשך המצב הקיים, מאשר לצעדים שהם תופסים כשינויים לרעתם. לפלסטינים היו סיבות טובות מאד לפחד מהמגנומטרים, ושפע תלונות הגיוניות על המצב במזרח ירושלים. זה לא מצדיק את התגובה האלימה והרצחנית שלהם, כמובן, ולגיטימי לחשוב שהם טועים בהבנת המציאות. לגיטימי עוד יותר לומר שהם מכורים לקונספירציות ומאמינים לכל שמועה מטופשת שמתרוצצת ברשתות. לגיטימי, וחשוב, להתייחס גם בחומרה רבה להשתתפות אלפים בהלוויית המחבלים באום אל פאחם. מה שלא לגיטימי, זה לא להבין ולא לנסות להבין מה הצד השני באמת חושב. ואכן, עבור ליבסקינד ודומיו, כל ניסיון לראות מורכבות, כל ניסיון להבין שמולנו עומדים בני אדם ולא אורקים או שדים, שקול לויתור על צדקתנו, לכניעה ולהתרפסות.

רק כאשר נבין מי עומד מולינו; באמת נבין, ולא נחפש גינויים או נשקע באשליות של מאבק בני אור בבני חושך, נוכל לנתח את המצב בקור רוח, למשל, לשקול האם התועלת הבטחונית בהצבת המגנומטרים היתה שווה את הסיכון ואת המחיר שישראל שילמה בדם ובחיי אדם. יכול להיות שאז נבין, שאם אנחנו לא מוכנים לשלם מחיר גבוה בדם, חיי אדם ולגיטימציה בינלאומית, עדיף שלא ניכנס להרפתקאות כאלה מלכתחילה רק כדי לסגת עם הזנב בין הרגלייים. אולי, רחמנא לצלן, נוכל אפילו לבדוק כיצד משפרים את המצב ומסירים את שורש הרע שממנו צומחת האלימות. אז בפעם הבאה שפוליטיקאי ערבי אומר לכם, "אני מגנה אלימות, אבל…", תתפנו לרגע מהזעם ותקשיבו למילים שאחרי ה"אבל". הן בסופו של דבר החשובות ביותר.

לרבע את המעגל: מה הבעיה האמיתית של מפלגת העבודה?

ניצחונו המפתיע של אבי גבאי בבחירות לראשות מפלגת העבודה העלה מחדש את רף הציפיות בשמאל. שוב מדברים על המשיח, התקווה הלבנה הגדולה והאביר על הסוס הלבן שיטאטא את נתניהו מלשכת ראש הממשלה ויוביל את ישראל לשלום ושגשוג. אלא שהבעיה של מפלגת העבודה, והשמאל בכללותו, אינה אישית או טקטית אלא מרושעת ומבנית. כדי לפתור אותה, יש צורך במבט עמוק יותר ואסטרטגיה ארוכת טווח. מה בדיוק? ינשוף פוליטי-מדיני מסביר.

Israeli Environment Minister Avi Gabbay

מאמר זה פורסם במקור בג'רוזלם פוסט

מזל טוב, אבי גבאי! זכית בהנהגת מפלגת העבודה, אחת המפלגות הקשות, המתסכלות והמתאגרות ביותר בישראל. בשבועות הקרובים,  חנפנים יתחרו זה בזה בלהניף אותך גבוה לרקיע השביעי. כותבים, מעצבי דעת קהל ופעילי ארגונים יכתירו אותך כמנהיג הבא של השמאל, התקווה הלבנה הבאה. בקרוב, נראה את פניך במרקעי הטלוויזיה, מבטיח בקול סמכותי שתוביל את מפלגת העבודה לניצחון מזהיר, ואת מדינת ישראל לשלום ושגשוג.

אבל אסור לך לשגות באשליות. רבים מקודמיך בלשכת היו"ר האמינו שהכל תלוי בהם, בכשרונותיהם, בנסיונם ובקסמם האישי הבלתי נדלה. הם כולם נכשלו, ללא יוצא מן הכלל. התקווה הלבנה של אתמול הפכה למנהיג העייף והמוכה של מחר. האמת? זה לא קשור אליך. הבעיה של מפלגות העבודה אינה אישית, ולא תלויה במיוחד בזהות האדם היושב בכיסא הקברניט.

אל תאמין ליועצים האסטרטגיים למיניהם, שינסו לשכנע אותך שנצחונך העתידי אינו אלא נגזרת של יחסי ציבור, התנהלות תקשורתית, שפת גוף וטקטיקה פוליטית. בזמן הקרוב, תשמע דיבורים אינסופיים על "מיתוג מחדש" של מפלגת העבודה, כאילו שמדובר במוצר שיש לדחוף לקהל לקוחות סרבני. יועצים אחדים יטיפו לך ללכת למרכז, ואחרים להישאר בשמאל. מדובר במהלכים חשובים, ללא ספק, אך בסופו של דבר הם משניים.

הבעיה האמיתית שלך אינה טקטית ואינה קשורה לאישיותך. לא ניתן לפתור אותה באמצעות תרגילים מחוכמים וטריקים תקשורתיים, או באמצעות הכריזמה השופעת שלך (במידה והיא קיימת). למעשה, הבעיה האמיתית היא מרושעת ומערכתית. ראשית עליך לזהות אותה, ואז לתכנן אסטרטגיה בכדי להתמודד איתה. רק אז יגיע הזמן לדון בטקטיקה.

Image result for media Consultants caricature

המתמטיקה, אבי גבאי, היא נגדך. אפילו אם מפלגת העבודה תצליח להפוך למפלגה הגדולה ביותר באמצעות קמפיין מבריק שלא נודע כמותו, ואפילו אם גוש המרכז-שמאל ישיג רוב חוסם, אתה עדיין עלול להפסיד. בפועל, הישות הקרויה "גוש המרכז-שמאל" היא מדומיינת למדי, והמערכת הפוליטית כולה מוטה נגדך. זאת משום שמרכיב מרכזי באותו גוש, הרשימה הערבית המאוחדת, אינו זמין עבורך לקואליציה, וספק אם הוא זמין גם עבור גוש חוסם. אם יש חוק בסיסי אחד במערכת הפוליטית הנוכחית, הוא שהמפלגות הערביות אינן שותפות פוליטיות לגיטימיות. הן עצמן כמובן תורמות לכך ברטוריקה אנטי-ציונית קיצונית והתנהלות לעומתית ומתריסה.

אדוני היושב ראש, אתה לכוד במעגל מכושף. כדי ש"גוש המרכז שמאל" יוכל אי פעם להביס את נתניהו, אתה זקוק לרוב בכנסת. פירוש הדבר לגנוב קולות מהמחנה השני, ואפילו לשתף פעולה עם מפלגות חרדיות או כאלו ששייכות לימין הרך. שיתוף פעולה עם הערבים, דבר שהשמאל לא העז לעשות במשך שנים, יחתור תחת המטרה הזאת. אבל אם לא תשתף פעולה עם הערבים, אם תשמור על חוקי המשחק כפי שהם כיום, תאבד 13 מושבים בכנסת. המשמעות ברורה: לא תוכל לזכות ברוב פרלמנטרי. אם להשתמש במטפורה מהעולם העסקי, שהגעת ממנו, אתה שקול למנכ"ל חברה שצריך להתנהל בשוק תחרותי וטורפני כאשר חלק מחשבונות הבנק שלו מוקפאים. במצב כזה, כדי לנצח את הבחירות יש לרבע מעגל.

לפיכך, המטרה האסטרטגית שלך היא לשנות את חוקי המשחק; להבהיר בהדרגה את הרעיון שאחדים מהפוליטיקאים הערבים, לפחות, הם שותפים קואליציוניים לגיטימיים. כל צעד טקטי שאתה בוחר לבצע חייב לקחת את המטרה האסטרטגית הזאת בחשבון.

איך עושים זאת? ראשית כל, עליך להדגיש את עקרונותיה הבסיסיים של מפלגת העבודה: ציונות, שוויון יהודי-ערבי, סוציאל-דמוקרטיה, מתינות מדינית ושאיפה לשלום עם הפלסטינים. אתה חייב להצהיר באופן חד משמעי ושאינו משתמע לשתי פנים שמפלגת העבודה מוכנה לעבוד עם כל כוח פוליטי – יהודי, ערבי, חילוני, דתי, מהמרכז, השמאל והימין – שיסייע לה להגשים את המטרות הללו. איש אינו מוחרם. אלו העקרונות שחובה להדגיש: דבקות בערכי יסוד, אך ללא חרמות.

האתגר שלך הוא ליצור את הבסיס לתרבות פוליטית של בריתות אד-הוק. שתף פעולה עם מפלגות אחרות כאשר יש בסיס לשיתוף פעולה כזה, והיאבק בהם כשיש אי הסכמות. שתף פעולה עם החרדים, לדוגמא, בנושאים חברתיים, אבל האבק נגדם בכל מה שקשור לזכויות להטב"ים וחופש דת. שתף פעולה עם הערבים בנושאי שוויון אזרחי, דמוקרטיה ותהליך השלום, אבל הבהר שאנחנו והם בשני צדדים שונים של המתרס כשמדובר בצה"ל והציונות. רק אסטרטגיה של בריתות אד-הוק גמישות ומשתנות תוכל לשבור את החרמות הפוליטיים, לשנות בהדרגה את כללי המשחק ולפתור את הבעיה המבנית שלנו.

האסטרטגיה הזאת לא תהיה פשוטה, ולא כולם יקבלו אותה בתופים ובמחלות. בהתחלה, היא עלולה אפילו לעורר התנגדות ולגבות ממפלגת העבודה מחיר פוליטי כבד. אבל אם ברצונך לנצח בסופו של דבר בבחירות, זו היא הדרך היחידה ואין בלתה.

%d בלוגרים אהבו את זה: