הטרור והקבב: קולנוע והחורף המצרי

לפעמים, קומדיות הן שחורות יותר משנראה לעין, והמציאות הקודרת במצרים שלפני ואחרי האביב הערבי משתקפת, בין היתר, גם בסרטי הקולנוע. הפעם, נדבר על מדגם זעיר ולא מייצג, אך משעשע למדי. ינשוף ספרותי על הקשר בין טרור לקבבים עסיסיים ולוהטים, פרעונים כרסתנים ופירמידות נעלמות.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

עבור רבים בעולם הערבי, הטרור והקבב, סרטו של הקומיקאי עאדל אמאם מ-1992, מחזיק במעמד דומה לחגיגה בסנוקר או גבעת חלפון אינה עונה בישראל.  וכמו שאצלנו ביטויים כמו "יא ווראדי, איזה קציצות" או "רגע לפני שגולש, מורידים מהאש" הפכו לנכס צאן ברזל, כך גם יודעים מצרים רבים לצטט בעל פה משפטי מחץ ואפילו קטעים שלמים מהטרור והקבב (אל-אירהאב ואל-קבאב, בערבית הכותרת מתחרזת). בסרט, מגלם עאדל אימאם את דמותו של אחמד, אזרח מצרי מן השורה, עני, קשה ויום וצייתן, שמבקר במשרד הפנים על מנת להעביר את ילדיו לבית ספר קרוב יותר. ברגע שהוא נכנס למתחם האימתני הידוע כ"מוגאמה", הוא עובר סיוט קפקאי בירוקרטי בלתי נגמר. המונים מזוגגי עיניים נעים הלוך ושוב במסדרנות ובגרמי המדרגות המפותלים, מחפשים משרדים, פקידים וטפסים שלעולם לא נמצאים במקום בו הם אמורים להיות. המשרד הרלוונטי לרישום ילדים לבתי ספר מאכלס פקיד אסלאמיסטי צבוע, שמתפלל בלי הרף כדי לא לתת שירות, פקידה שמקשקשת בטלפון בלי הפסקה ומקלפת אפונים, ופקיד שלישי שכל הזמן נמצא בשירותים. הגיבור המתוסכל תופס בסופו של דבר נשק ולוקח את פקידי המשרד כבני ערובה. בעוד האזרחים נמלטים מבניין המוגאמה, שר הפנים מגיע לאזור עם יחידות מחץ מיוחדות. בגלל אי הבנה קומית, הוא מסיק שחולייה חמושה ומסוכנת של טרוריסטים אסלאמיסטים השתלטה על הבניין ומתחיל לשאת ולתת עמם. אחמד, שמבין פתאום את הכוח שנפל בידיו, מעלה דרישות לשלטונות, והראשונה שבהן: לקבל עבורו ועבור חבורת עלובי החיים שהתקצבה מסביבו טסים מהבילים של קבב עסיסי. מדובר בדרישה אירונית, כי רוב העניים במצרים כמעט ולא יכולים להרשות לעצמם לאכול בשר. בסופו של דבר, רגע לפני שהמשטרה פורצת לבניין, נמלטים אחמד וכנופייתו דרך הדלת הראשית. מכיוון ששר הפנים חושב שהם בני ערובה (הרי הטרוריסטים אמורים להיות אסלאמיסטים) הם מצליחים להיעלם ולהימלט מכל פגע.

חרף הסוף הטוב, הטרור והקבב הוא בסופו של דבר קומדיה מייאשת. הממסד הוא אטום וטיפש. האזרח החלש אמנם יכול לתחבל אותו ולצאת מהמפגש בשלום, אבל זה מקסימום ההישגים האפשרי. המרד המזויין נגד המשטר הוא זמני מטבעו, ומתבסס אך ורק על הטעייה. כמו האזרח המצרי הפשוט, הגיבור מצליח לשרוד בסוף היום, אבל לא להוביל למהפכה, לשנות את המערכת או אפילו לשפר אותה ברמה מקומית ומוגבלת. הילדים שלו, תודה ששאלתם, עדיין לא הצליחו לעבור בית ספר.

הייאוש בסרט החדש יותר, מלחמת העולם השלישית, הוא כפול ומכופל. אם גיבורי הטרור והקבב לא הצליחו אפילו לדמיין מהפכה, הרי שבמלחמת העולם השלישית האביב הערבי כבר התרחש ולא הוביל לשום שינוי, מלבד רטוריקה נלעגת ומנופחת. חמיס, גיבור הסרט (אחמד פהמי) הוא צעיר מצרי חסר פרוטה, שמסתבך ביחד עם אביו בעסקה כושלת של מכירת אסלות לאחד מבאי השוק. הוא מבריז משיעורים באוניברסיטה כדי לשחק כדורגל בתקווה להיות כוכב בנבחרת מצרים, אבל לא מצליח לתפקד אפילו במשחק שכונתי. כשהוא כן בועט, הכדור עף רחוק מדי, וחודר לחלון של בניין מפואר שעומד בסמוך. חמיס פורץ לבניין כדי לקחת את הכדור, ומוצא את עצמו במוזיאון שעווה מסתורי, עם דמויות מפורסמות מההיסטוריה של מצרים, המזרח התיכון, אסיה והעולם המערבי. בעודו מצטלם סלפי עם הפסלים, מכה האורלוגין חמש – ודמויות השעווה קמות לחיים ומתנפלות על האורח הלא קרוא.

MV5BZTZiMDhlNDAtZDk2Ni00MTk5LWE0ODYtNWNjOTNhZTAwOGI3XkEyXkFqcGdeQXVyNjUyODg2OTA@._V1_

הציניות בנוגע לעבר ולהווה המצרי ניכרת מיד כאשר חמיס עומד על טיבם של שוכני המוזיאון. תות אנך-אמון, "מלך המוזיאון" ונציגו המובהק של העבר הפרעוני המפואר, הוא רודן שמן ומפונק, שמשחק בצעצועים ומוציא פקודות הוצאה להורג במסגרת תפקידו "כמפקד העליון של הכוחות המזויינים". החיילים המצרים הגיבורים, צולחי התעלה, הם כלי שרת צייתנים בידי כל עריץ מזדמן. מוחמד עלי, מלכה המפורסם של מצרים במאה ה-19 ואבי המודרניזציה המצרית, מתפקד בעיקר כאתחתנא קומית. סלאח א-דין, משחרר ירושלים וסמל חשוב בלאומיות הערבית המודרנית, אמנם מרשים וכריזמטי, אבל נמס לשעווה מבעבעת מיד כשהשמש עולה. הספינקס האדיר, שומר קברי הפרעונים, הוא שוטר מושחת שמבקש שוחד של סיגריות מפושעים נמלטים. אלאדין, גיבור אגדות אלף לילה ולילה, הוא נוכל קטן, והג'יני מהמנורה הוא שמן מפונק וחסר תועלת. אום כולתום, הזמרת האגדית, מבדרת בשיריה את שוכני המוזיאון המחניק, שאין ממנו יציאה, אך לעולם לא אומרת מילה של טעם. אפילו התרבות האמריקאית, שמוצגת בדמותו של מיקי מאוס כרצף אינסופי של מסיבות הדוניסטיות, אינה מהווה אלטרנטיבה אמיתית. חמיס וחבריו נעים בין העליבות האמיתית של סימטאות העוני של קהיר, לבין עולם החלומות הפתטי של השעווה, מבוך שאין ממנו יציאה.

האלטרנטיבה היחידה לעולם השעווה המגוחך היא מגלומניה מרושעת. הואיידה, מנהלת המוזיאון לשעבר, משתמשת בספר כשפים עתיק כדי להחיות את הפסלים המרושעים יותר שנמצאים בו, רובם אויבים ידועים של העולם הערבי והאסלאם. למרבה ההפתעה, מקומה של ישראל דווקא נפקד – במוזיאון אין פסלים של מנחם בגין, דוד בן גוריון, גולדה מאיר או משה דיין. בעלי הברית של הואיידה הם אויבים ישנים יותר: הולאגו-חאן, השליט המונגולי הנורא שכבש את בגדאד וטבח את תושביה במאה ה-13, ריצ'רד לב הארי, גדול מנהיגי הצלבנים, נפוליאון בונפארט, השליט המערבי הראשון שכבש את מצרים, ואבו להב, אויבו המר של הנביא מוחמד. מעל כולם ניצב דווקא היטלר, שמתכנן להשתמש בהואיידה ובספר כדי לפתוח במלחמת עולם שלישית. בינתיים, הוא מסתפק בנסיונות מגושמים להשתלט על מצרים באמצעות "סחטנות תיירותית": העלמה הדרגתית של הפירמידות, האריות של גשרי הנילוס ואוצרות תרבות אחרים. הממסד המצרי אינו מצליח להבין שהוא ניצב מול איום של פסלי שעווה. גנרל מגוחך במשקפי שמש מנסה להרגיע את התיירים ולבקש מהם "לסמוך על כוחות הביטחון", בעוד מנחי טלוויזיה מלהגים על ה"קונספירציה הבינלאומית נגד מצרים" ואף שואלים "מה ישראל מרוויחה מכל הסיפור". חמיס, כישלון מוחלט בעצמו, נאלץ לבחור בין המגוחך לבין המרושע, בעוד התקווה לעתיד טוב יותר הולכת ונעלמת.

Third Would War

העבר כהשתקפות פתטית: דמויותיהם של מוחמד עלי ואום כולתום בסרט "מלחמת העולם השלישית"

חשובה במיוחד היא ההצגה הצינית של האביב הערבי בכל מהלך העלילה. הבמאי שם בפי הדמויות המגוחכות ביותר איזכורים הירואיים למהפכה, כולל נכונותם "למות כשהידים למען חירות המולדת", אבל שום דבר לא משתנה בפועל, ושום דבר לא נעשה. דרך הדמויות במוזיאון, אחמד אל-גנדי מפרק ביסודיות את כל מרכיבי החלום המצרי לדורותיו: התפארת הפרעונית, העוצמה הנצאריסטית, תהילתו של הצבא, צביעותם של אנשי הדת, התקווה שבהתמערבות ובמהפכה ליברלית, אפילו עולם הפלאים שמיוצג על ידי אלאדין והג'יני, כולם חלומות שווא מגוחכים ומתעתעים. מעניין כמה מהצופים בסרט בבתי הקולנוע ובבתים הפרטיים ברחבי מצרים ראו בסרטו של אל-גנדי, למרבה הייאוש, את עולמם שלהם.

זאב זאב: פרופסור שטרנהל וזעקות הפשיזם

פרופסור זאב שטרנהל מספק אזהרות על הפשיזם הישראלי המתקרב מדי חודשיים, כמו שעון שוויצרי. אבל מי שרואה את צלליתו הקירחת של מוסוליני בכל רחוב וסימטה, יאבד מהר מאד את הקשב של הציבור וימצא את עצמו מבודד אם וכאשר פשיסטים אמיתיים יעמדו בשער.

mussolini

הויכוח על דפי עיתון הארץ בין ההיסטוריונים זאב שטרנהל ושלמה אבינרי, שניהם מומחים בעלי שם עולמי להיסטוריה של הרעיונות, העלה על ראש שמחתנו את שאלת הפשיזם בישראל. בעוד שטרנהל סבור שישראל נמצאת במסלול המהיר למשטר פשיסטי, אבינרי הגיב בצפירת הרגעה. חרף הגזענות, הלאומנות, שנאת הזרים ו"התהליכים המסוכנים" עליהם הצביעו סגן הרמטכ"ל יאיר גולן ואחרים, החברה עדיין דמוקרטית, וככל הנראה תישאר כזאת. מנגד, הגישה של שטרנהל הזכירה לי את המימרה הידועה, לפיה מומחה לפטישים יראה בכל בעיה מסמר. באותה מידה, מומחה לפשיזם יראה את צלליתו הקירחת של מוסוליני בכל רחוב וסימטה, ואת מצעדי האווזים של פלוגות הסער מעבר לכל פינה.

אכן, שטרנהל מקשר כל רעיון שהוא לא מחבב לפשיזם באמצעות הנימוק הידוע כ"האשמה באמצעות ייחוס". אדמונד ברק, אחד מאלו שחזו נכונה את חזון הבלהות של הנאורות היעקובינית ואת אימי המהפכה הצרפתית, מוצג כאב קדמון של הפשיזם. כמוהו יוהן גוטפריד הרדר – שגישתו היתה פלורליסטית במיוחד יחסית לתקופה, אם כי כהוגה מהמאה ה-19 הוא בהחלט לא עומד בסטנדרטים הנוכחיים של פוליטיקלי-קורקט. שטרנהל שולף את אילן היוחסין, ומנסה למתוח קו פתלתל שמוביל את ברק והרדר ישירות למשטרים הפשיסטיים של המאה העשרים. ברק והרדר סייעו ביצירת מסורת אינטלקטואלית המבקרת את הנאורות האוניברסליסטית. מפני שהפשיזם, שצמח מהמסורת הזאת, הוא גם סוג של ביקורת על הנאורות – הרי שכל מבקרי הנאורות הם פרוטו-פשיסטים.

zeev_sternhell_albin_michel

ממהר מדי למצוא פשיזם – פרופ' זאב שטרנהל

הטיעון הזה, כמובן, אינו אבחנה היסטורית תמימה. הוא מאפשר לשטרנהל להגדיר כפשיסטים את כל אלו שלא שייכים למחנה שלו – ימנים, שמרנים, דתיים וכל מי שמעדיף את הזהות הלאומית הייחודית, ה"שבטית" על האוניברסליזם. דא עקא, שהטיעון של שטרנהל בעייתי מאד מבחינה לוגית. ביקורת הנאורות "הצמיחה" אמנם את הפשיזם, אבל גם הרבה מאד גישות אינטלקטואליות שאינן פשיסטיות. הרי, הפשיזם והנאציזם לא היו צומחים גם ללא המדע המודרני. האם ניתן להאשים את חלוצי המהפכה המדעית בפרוטו-פשיזם? מה גם שהוגי המהפכה הצרפתית החביבים על שטרנהל הצמיחו אף הם לא מעט ראש ולענה. המרקסיזם-לניניזם, הסטליניזם והמאואיזם, רוצחי ההמונים הגדולים ביותר במאה העשרים, שאבו כולם מאותם ההוגים. אבל אליבא דשטרנהל, לא ניתן להתווכח אפילו על הנזק שגרמו אסכולות מסויימות של נאורות אוניברסלית לעולם – כי הרי כל מי שמבקר ברצינות את הנאורות הוא פשיסט. ופשיסטים, כידוע, הם לא בני שיח, אלא סכנה שיש לנטרל.

למרבה הצער, הגישה של שטרנהל אינה רק בעייתית מבחינה אינטלקטואלית, אלא גם מזיקה, במיוחד למחנה השמאל הישראלי ותומכיו. אם כל מי שמבקר את "הנאורות האוניברסליסטית", שם קוד לערכיו של שטרנהל עצמו, הוא פשיסט שיש להיאבק בו – כיצד יוכל השמאל לכרות את הבריתות הפוליטית שיוציאו אותו מהבידוד הנוכחי? אם כל מי שמבכר את הלאומיות והדת על פני האוניברסליזם השטרנהלי הוא פשיסט, כלומר, מקרה אבוד, נגזר על השמאל להתבצר במצודה הולכת ומצטמקת, להסתמך על מעוזיו המידלדלים בבית המשפט ובאקדמיה, ולהסתפק בחמשת המנדטים של מרצ. מי שרוצה להגדיל בהדרגה את בסיס הכוח שלו, חייב לנהל דיאלוג הוגן עם השונים ממנו תוך כבוד לערכיהם ולתרבותם. לשם כך, דרושה ראשית כל אמפתיה. למקרא מאמרו של שטרנהל, עולים בתודעה דבריו של ההוגה השמרני הבריטי גילברט קית צ'סטרטון, ממבקריו השנונים ביותר של הליברליזם האוניברסליסטי:

אהבת האדם של [האינטלקטואלים האוניברסליסטים] טובלת בצינה משונה וטבועה בחותם של אי ממשות. אם תשאל אותם האם הם אוהבים את האנושות, הם ישיבו לך בכנות שאינה מוטלת בספק כי הם אמנם אוהבים אותה. אך אם תשאל אותם בנוגע לאחת משדרותיה של האנושות, תיווכח כי הם שונאים את כולן עד אחת. הם שונאים מלכים, הם שונאים כמרים, הם שונאים חיילים, הם שונאים מלחים. הם אינם נותנים אמון באנשי מדע, הם מוקיעים את המעמד הבינוני, הם נואשו כליל מבני מעמד הפועלים אבל הם מעריצים את האנושות. אלא שהם מדברים בשבחה של האנושות כאילו היתה אומה זרה ואקזוטית.

smiling-g-k-chesterton

חותם של אי ממשות: גילברט קית צ'סטרטון

דברים אלו, בניכוי ההגזמה הרטורית, מתאימים ככפפה ליחס של שטרנהל ודומיו לחברה הישראלית, ובמיוחד לחלקיה השמרניים, הדתיים והלאומיים שלא עברו עדיין את מבחן הנאורות.

אולם למרבה האימה, גישת שטרנהל מסוכנת כל כך דווקא משום שבאמת יש פשיזם בישראל. בשולי הימין נמצאים ארגונים אלימים, מלהב"ה ועד האריות של הצל, וכן רבנים שדוגלים בפשיזם גזעני ומשולח רסן, ואלו שולחים זרועות לספסלים האחוריים של הליכוד, הבית היהודי וחלקים מתרחבים של המיינסטרים הפוליטי. הפשיזם הישראלי הוא עדיין עמדת מיעוט – אפילו בציבור הימני, אבל בתנאים מסויימים הוא עלול להתחזק. שטרנהל, שצועק "זאב זאב" בתדירות של פעם בשבוע ומוקיע כפשיסט כל מי שלא מוצא חן בעיניו, יאבד את הקשב ותשומת הלב של הציבור, דווקא כשפשיסטים אמיתיים יעמדו בשער. ואז, כרגיל, כבר יהיה מאוחר מדי.

 

מתים מהלכים: הסוד מאחורי קרבות הגלדיאטורים – טור אורח מאת יגאל ליברנט

מרד ספרטקוס, התקוממות העבדים הגדולה בתולדות רומא, הוא אירוע חידתי, שפשרו האמיתי עדיין לא ברור, אך ייחודו בולט לעין: הוא הונהג בידי גלדיאטור. המרד הזה, טוען יגאל ליברנט, היה קשור בחוטים בלתי נראים להיגיון הנורא מאחורי קרבות השעשועים ברומא. "קיסר, ההולכים למות מברכים אותך". טור אורח על מלחמה, אימה והתשוקה למוות.

maxresdefault

מאמר זה אינו אלא פיתוח עצל למדי לתיאוריה המרתקת שהציג סופר הפנטזיה האוקראיני אנדריי וולנטינוב (שם העת של ההיסטוריון והארכיאולוג ד"ר אנדריי וולנטינוביץ' שמאלקו).

יחסם של הרומאים כלפי הגלדיאטורים, שהיטיב לתארו אחד מאבות הכנסייה, טרטוליאנוס, בחיבורו המפורסם "על השעשועים", טומן בחובו פרדוקס מוזר:

"עורכי המשחקים ומנהליהם מענישים בשלילת הכבוד והזכויות את אותם נהגי המרכבות, השחקנים, האתלטים והגלדיאטורים, להם מעניקים הצופים את חיבתם והצופות מגדילות לעשות ומעניקות להם [אף] את גופן, אגב הסיכון לאבד את שמן הטוב ואת המוניטין שלהן. איזו סטייה! הם אוהבים את אלה שאותם הם מענישים; בזים לאלה שבהם הם תומכים; מהללים את הביצוע ומעטירים בושה על המבצע. כמה מוזר לבוז לבן-אדם בעבור אותו הדבר עצמו שבעבורו הוא זוכה לכבודך. ויחד עם זאת, איזו הודאה היא זו בגנותם של השעשועים! מבצעיהם, אף-על-פי שהם מוקפים בהערצה, לא לחינם ניטל מהם שמם הטוב."

אמנם לצד גלדיאטורים נמנים פה גם השחקנים ונהגי המרוצים, ובכל זאת אין ספק שהיחס לגלדיאטורים עצמם היה מיוחד גם על רקע המקצועות הבזויים האחרים. עדויות קדומות בדבר מעמדם השפל במיוחד, אך בה-בעת, גם הנערץ במיוחד של הגלדיאטורים יש ברשותנו למכביר.

בהרחבה גדולה קצת יותר, אפשר לטעון שגם יחסם של הרומאים למרד ספרטקוס טומן בחובו מספר מוזרויות שמעניין לתת עליהן את הדעת. הידיעות שההיסטוריונים הקלאסיים טרחו לספק לנו הן חלקיות, מגויסות וסותרות. כך, אין אנו יודעים בוודאות את מוצאו האתני של ספרטקוס, את גילו, את הסיבה להפיכתו לגלדיאטור, את הסיבה להחלטתו להימלט מבית הספר לגלדיאטורים , את מניינם המדויק של צבאותיו, את המטרות שהציב בפניו, את קורותיו המדויקים של המרד, ואפילו – את שנת פריצתו (ספק 74 וספק 73 לפנה"ס). זאת, חרף העובדה שיש ברשותנו שני מקורות שדנים במרד בהרחבה (פלוטארכוס ואפיאנוס) וכ-30 אישים נוספים שמזכירים את ספרטקוס ואת המלחמה בו, החל בקיקרו ובקיסר, בני זמנו, וכלה בכותבים נוצריים בני המאה החמישית לספירה.

קירק דאגלס בתפקיד מנהיג המורדים בסרט ספרטאקוס

קירק דאגלס בתפקיד מנהיג המורדים בסרט ספרטקוס

אנו נתקלים בשאלות מתמיהות הן בתחילת הלחימה, הן בעיצומה והן בסופה.

ראשית כל, ישנם לבטים שלא היו אופייניים כלל לרומאים בנסותם להגדיר את המאורע. אם נחפש את המידע על המרד בוויקיפדיה, נמצא כי מדובר ב"מלחמת העבדים השלישית".

אלא שסקירה זריזה של רשומות ההיסטוריונים הרומיים מראה שהמקרה אינו פשוט כל-כך. לוקיוס אניוס פלורוס כותב זאת ישירות: "איני יודע, כיצד לכנות את המלחמה שפרצה ביוזמתו של ספרטקוס." (אפיטומות 2:8:20) פלורוס אינו יודע, אבל אפיאנוס יודע גם יודע: "מלחמת הגלדיאטורים…" (מלחמות האזרחים 1:111). הוא מכנה אותה כך, חרף העובדה שבין עשרות האלפים שהרכיבו את צבאו של ספרטקוס, הגלדיאטורים מנו עשרות ספורות. ויש להדגיש: בדרך כלל, הרומאים לא התלבטו והגדירו כ"מלחמת עבדים" כל קונפליקט שעירב עבדים חמושים. חימוש העבדים היה האשמה רצינית בעיניהם ושימש כנדבך חשוב בתעמולה הממלכתית. אלא שבמקרה של ספרטקוס, התגובה שונה, וזאת אגב התעלמות מתמיהה מן העובדה שהעבדים הנמלטים היו חלק ניכר מאוד מצבאו. ככלל, ההיסטוריונים הרומאיים נמנעים מלהגדיר את המלחמה הספציפית הזו כ"מלחמת עבדים", bella servillia.

הצבא הזה, המורכב מגלדיאטורים, "עבדים, עריקים ואספסוף" (אפיאנוס, מלחמת אזרחים 1:117) מנחיל לרומאים תבוסה אחר תבוסה. כדי להעריך נכונה את גודל התבוסות הללו, אפשר להיעזר בציטוט מתוך פרונטינוס (סטרטגמות 2:5:34), שמספר כי במחנה הסיעה של קאסטוס וגאניקוס, "כוח עזר" של ספרטקוס, נתגלו 5 נשרי לגיון. עלינו לזכור שהרומאים ראו בנשר (Aquila) את נשמת הלגיון, ונפילתו לידי האויב נחשבה לבושה שאין כדוגמתה וגררה פירוק מידי של הלגיון. אפשר היה להשמיד את כל מצבת החיילים של הלגיון, אבל כל עוד הנשר נשמר, הלגיון המשיך את תפקודו, גייס לתוכו חיילים חדשים ולחם את מלחמותיו. אם, לעומת זאת, אבד הנשר, מצבו הפיזי של הלגיון לא שינה כהוא זה – הוא נכלם ופורק. לא מפליא, אפוא, שהלגיונרים הגנו על הנשר בחירוף נפש ובהקרבה עצמית, והוא נפל לידי האויב אך ורק כאשר הלגיון היה "מרוקן מדם" לחלוטין. השבת הנשרים נחשבה למשימה בעלת חשיבות ממלכתית עליונה ובמידה והצליחה – נחגגה בתור הישג כביר ואף הונצחה בהטבעת מטבעות מיוחדים לזכר המאורע. כעת, בואו נחשוב שוב על משמעות המשפט הזה – 5 נשרי לגיון, שנמצאו במחנה של כוח משני. כמה נשרי לגיונות נשמרו במחנהו של ספרטקוס עצמו, על כך ההיסטוריונים הרומאיים שותקים בענווה. כיצד ייתכן, אם כן, שצבא האספסוף הזה, המונהג בידי גלדיאטורים, מצליח להסב לרומאים נזק שכזה? כיצד כנופיה בזויה גורמת לרומא "לרעוד באימה לא פחות מאשר בימים בהם הנשק של חניבעל הרעים בשעריה" (אורוסיוס, היסטוריה נגד הפגנים 5:24:5)?

The eagle is a classic symbol shared by ancient Rome and America. The American eagle on display in the exhibition is carved from gilt wood. It was made in 1804 by Samuel McIntire, an important early American architect. Courtesy Lynn Museum and Historical Society.

בשיא הלחימה, אנו נתקלים באמצעי מוזר ביותר שנועד ככל הנראה להפוך את הכף. המצביא הרומאי קראסוס פונה ל"דקימטיו", מנהג עתיק, נשכח ומעורר אימה. מדובר בהוצאה להורג של כל לגיונר עשירי, בידי חבריו ליחידה, בסקילה או בהכאה באלות. קראסוס עושה על-מנת "להפגין להם [לחייליו] שהוא מסוכן להם יותר מן האויב" (אפיאנוס 1:118). כמה מסוכן היה האויב הזה בעיני הלגיונרים, עד שנדרש האמצעי האנאכרוניסטי והאיום הזה?

אשר לסוף הלחימה, גם שם היחס הרומאי כלפי המרד, וליתר דיוק, כלפי מדכא המרד ומושיעה של רומא, הוא מוזר ביותר: קראסוס לא זוכה לתהלוכת ניצחון (טריומף), ומקבל רק אובטיו – כבוד פחות בהשוואה. אמנם פלוטארכוס מנסה לתרץ זאת במעמדם הנחות של האויבים, אלא שאותו פלוטארכוס גם מספר לנו שפומפיוס זכה לתהלוכת ניצחון עבור הניצחון על הבוגד קווינטוס סרטוריוס בספרד, ואף מגנה את פומפיוס על כך שגזל ממטלוס את תהלוכת הניצחון המגיעה לו בזכות נצחונו על שודדי הים הכריתיים. עכשיו, האם הבוגד השפל סרטוריוס נעלה יותר מגלדיאטור? האם שודדי הים, שחלק ניכר מכוח האדם בציים מורכב מעבדים נמלטים, ראויים ליותר כבוד? ובכל זאת – אליבא דפלוטארכוס, עבור הניצחונות על אלה – בצדק מגיע למנצח טריומף, בעוד שהניצחון על ספרטקוס אשר "הצית באיטליה מלחמה לא הרבה פחות רצינית מזו של חניבעל" (אוטרופיוס, ברוויאריום מאז ייסוד העיר, 6:7), היינו, – האיום הגדול ביותר על רומא מאז חניבעל, – שם, מספר לנו פלוטארכוס, סברו הרומאים שהטריומף לא יהיה במקום. קראסוס הממוטט מושך בכל החוטים וזוכה בעצם שמושלכת לכיוונו – במקום עטרת הדס של האובטיו, ראשו יעוטר בעלי דפנה, כנהוג בטריומף, אבל כל השעטנז הזה, כל כך לא אופייני לרומאיים עם חיבתם להגדרות המדויקות – הוא פשוט תעלומה. הפתרון לתעלומה הזאת, מצוי מן הסתם ביחסם של הרומאים אל הגלדיאטורים, ואל המרד שבראשו הם עמדו.

טריומפף - מצעד ניצחון רומאי

טריומפף – מצעד ניצחון רומאי

כדי לדמיין את תגובתם של הרומאים למרד ספרטקוס, אפשר לעשות ניסוי מחשבתי קטן. הבה נשאל את עצמנו, האם האזרח הרומאי המהוגן בשנת 73 לפנה"ס (מן הסתם, בתור רומאי, הוא היה מכנה אותה שנת 680), היה מגיב לחדשות המטרידות האלה בדומה לאזרח אמריקאי המודרני שקורא בעיתון הבוקר את החדשה הבאה?

"בעיירה קפואה (מדינת אילינוי), בבית הספר המקומי לאומנויות הלחימה, המתמחה בהכנת הלוחמים לקראת תחרויות הלחימה המשולבת", פרץ מרד. בראש המרד עומד פלוני בשם ג'ון ספרטקוס, בולגרי במוצאו, אשר ערק בזמנו משורות הצבא האמריקאי, ונידון ל-10 שנות מאסר. מרבית המורדים נעצרו, אך כ-70 ספורטאים הצליחו להימלט מן העיר ונמצאים כעת בדרכם דרומה, בנסותם להגיע אל ביצות מיסיסיפי. בדרכם לשם, הם גברו על כמה מחסומי משטרה ופרקו אותם מנשקם. המשמר הלאומי גויס בצו חירום. סיבותיה ומטרותיה של המרידה טרם הובררו לאשורן. ג'ון ספרטקוס צוטט באומרו: "עדיף זה, מאשר לסכן את חייך בזירה לשם שעשוע הקהל". המשטרה הגבירה את האבטחה בכל החוגים לאומנויות הלחימה במדינה."

לכאורה, הדימוי הזה הוא הוגן למדי – אמנם לוחמי הזירה המודרניים אינם גלדיאטורים, אבל מעמדם החברתי זהה למדי: נערצים עם שמץ קל, לכל הפחות, של תמיהה באשר לתחום העיסוק שבחרו.

הבה נשוב וניזכר בתמיהה של פלורוס, שלא ידע, כיצד לכנות את המלחמה הזאת, ובביטחון של אפיאנוס, שידע שאין זו עוד "מלחמת עבדים". מניין מגיע ביטחונו של אפיאנוס? ביטחונו נובע מן העובדה שהעבדים הרומאים מרדו תדיר, בעוד שהגלדיאטורים לא מרדו מעולם. בהיסטוריה הרומאית המאוחרת יותר אירעו שני ניסיונות נוספים של הימלטות גלדיאטורים, בימי הקיסר נירון ובימי הקיסר פרובוס (המאה השלישית), אבל אלה היו מרידות כלא פשוטות שדוכאו בידי הסוהרים במקום. למרידת ספרטקוס לא היה תקדים ולא היה לה גם חיקוי. בסדר, אבל האם זוהי הסיבה היחידה לבלבול ולתמיהה? המחסור בתקדימים?

ובחזרה לשאלה שבה פתחנו, כיצד אפשר להעריץ את האדם ולבוז לו בעת ובעונה אחת? שם טמונה התשובה לשאלה, מדוע הגלדיאטור נחשב לגיבור בעיני הרומאים, בעוד שהרעיון להפוך לאחד , או להילחם באחד, עורר תערובת של כמיהה וחלחלה. שם גם מצוי הרמז שיסביר, מדוע הקרבה המינית עם הגלדיאטור היוותה את הפנטזיה האולטימטיבית בקרב נשות האצולה הרומאית, בהיותה הפרי האסור מכולם. ובכן, מה ייחד את הגלדיאטורים עד כדי כך, שגם אלה מהם שזכו בחירותם, שינו מעמד ומקצוע, עדיין נקברו אחרי מותם בחלקות נפרדות?

גם אם שינו מקצוע, הגלדיאטורים נקברו בחלקות נפרדות. תמונה מהסרט "גלדיאטור".

גם אם שינו מקצוע, הגלדיאטורים נקברו בחלקות נפרדות. תמונה מהסרט "גלדיאטור".

המחקר המודרני של מוסד הגלדיאטורים הולך ומתחזק בביטחונו שהרומאים אימצו את המנהג הזה ואת הקשריו התרבותיים מתוך פולחני הקבורה האטרוסקיים. בקרב האטרוסקים, כך עולה מהמחקר, מילאו הגלדיאטורים את תפקיד הקורבנות שנועדו לפייס את נפשות אותם המתים שנהנו מעוצמה בחייהם.

תהיה זו לשון המעטה לתאר את התפישות האטרוסקיות לגבי עולם המתים כ"קודרות". המתים האציליים, לדעת האטרוסקים, הם מסוכנים ומזיקים, ולכן יש לפייסם בדם. נראה שתפישה זו לא כללה בתוכה את נפשות הגלדיאטורים המוקרבים, מכיוון שאלה היו שבויים בני ארצות אחרות – אחרי מותם, נפשם לא הייתה חזקה די הצורך בארץ הזרה על-מנת להזיק לשוביהם האטרוסקיים.

לאחר שאימצו גם את המנהג הזה, הרומאים, ממש כמו אבותיהם התרבותיים מאטרוריה, ראו בגלדיאטורים קורבנות, "מתים מהלכים" ופעילים למדי, אבל מתים לא פחות בשל כך.

בהתחלה, קרבות הגלדיאטורים נערכו בלוויות פרטיות, אבל החל בסוף המאה השנייה לפני הספירה, קרבות אלה הפכו לעניין ממלכתי, ומספר זוגות הגלדיאטורים במשחקים נסק פלאים – הקרבה זכתה לממדים תעשייתיים. הן שליטי הרפובליקה והן קיסרי רומא ראו בעריכת המשחקים הגלדיאטוריים חובה דתית – הלוחמים המתים נתפשו כקורבן כפרה של העם הרומאי.

באופן פרדוקסאלי, אחד מאיסורי הטאבו החשובים ביותר של התודעה הרומאית היה קורבנות אדם. לא שהרומאים עצמם לא עשו זאת, כמובן. אנו מכירים לכל הפחות שתי הזדמנויות, שבהן האיום על רומא נתפש כמוחשי עד כדי כך, שהרומאים קברו חיים קורבנות יווניים וגאליים: אחרי התבוסה בקאנה בידי חניבעל, ובעת הציפייה לפלישה הגאלית בשנת 113 לפני הספירה. אלא שהרומאים היו חצויים ביחסם לפרקטיקה הזאת, ובסופו של דבר, בשנת 97 לפנה"ס, הקרבת האדם נאסרה בחוק. אנו יודעים שהרומאים התייחסו בסובלנות רבה כלפי כל הדתות שבהן נתקלו, עם שני יוצאי דופן חשובים, אנשי קרתגו והקלטים, שתי התרבויות שהואשמו בידי הרומאים בהקרבת אדם. הרומאים ניהלו מלחמת חורמה בפרקטיקה הזאת.

ועדיין, המנהיגים הצבאיים של האויב נחנקו בטקסיות אחרי תהלוכות הטריומף, והגלדיאטורים המשיכו להילחם. יחס אמביוולנטי, כבר אמרנו?

אבות הכנסייה הנוצרית תיארו בחיבוריהם בפירוט את התגלגלות המסורת הגלדיאטורית: טרטוליאנוס כותב על כך ישירות ב"על השעשועים" – קרבות הגלדיאטורים, munera, אומצו מידי האטרוסקים ונועדו להשקיט את רוחם של המתים. סינזיוס, ב"על המלוכה", ישיר לא פחות: "קריקסוס וספרטקוס, שנועדו לשמש קורבן כפרה בזירה בעבור העם הרומאי".

לא רק הרומאים חשבו כך על גלדיאטורים, אלא גם הגלדיאטורים חשבו כך על עצמם.  אורוסיוס מספר על מקרה מעניין: אחת השבויות בצבא ספרטקוס, אישה ממעמד חברתי גבוה, התאבדה לאחר שנאנסה. נערכה לה לוויה רבת רושם, שבה הוכרחו 400 לגיונרים שבויים להילחם זה בזה עד מותם, בסגנון גלדיאטורי – הניסיון להשקיט את רוחה של המתה האצילית והזועמת בולט פה לעין. אפיאנוס מזכיר הקרבת 300 לגיונרים למען פיוס רוחו של אחד מעוזריו הקרובים של ספרטקוס, קריקסוס, שנפל בקרב. כמעט שאין ספק שהקרבה זו, משמעותה – הפיכתם לגלדיאטורים.

מכאן המורבידיות האטרוסקית האופפת את המשחקים הללו, כולל השרת המתכנה "כארון", החובש את מסכת אל המתים האטרוסקי ונושא את הפטיש הטקסי. זהו שרת שתפקידו הוא לגרור את גופות המתים מתוך הזירה. כינויים של ספקי הגלדיאטורים [lanista], בעלי בתי הספר הגלדיאטוריים, גם הוא מגיע מן השפה האטרוסקית, כך לפחות על-פי האיזודורוס מסביליה, ומשמעותו אינה אלא "המוציא להורג", "הקצב".

אמנם עם הזמן הקרבות האלה הפכו לכלי יעיל להעצמת שמו של הממונה על עריכתם (בעידן הקיסרי – הקיסר), ונופך השעשוע והספורט בהם הלך וגדל, אבל אין להתעלם מן העובדה הברורה שרומאי רפובליקני בן המחצית הראשונה של המאה הראשונה לפני הספירה היה מודע היטב לתפקידם המקורי של הגלדיאטורים ולמקורות מעוררי המורא של המוסד הזה. הרומאים תפשו את הגלדיאטורים כמתים, כלומר – כיצורים טמאים ומפחידים, שהאנושיות שלהם הופשטה מעליהם. ככל שמאות השנים חלפו, התפישה הדתית ההתחלתית התעמעמה, אבל התמהיל הזה של דחייה ופליאה לנוכח מת-חי מהלך ונלחם, נותר בתודעה הרומאית.

לכן, הניסוי המחשבתי שלנו עם הכותרת בעיתון אינו הוגן וזהה כפי שנדמה במבט ראשון. הכותרת בעיתון הבוקר, אותה הכותרת שתסביר את שורת המוזרויות ביחס הרומאי כלפי הגלדיאטורים בכלל ולמרד ספרטקוס בפרט, צריכה להיראות כך:

"בעיירה קפואה (מדינת אילינוי), בקרב הגוויות הנשמרות במכון הפתולוגי שבאוניברסיטה המקומית, פרץ מרד. בראש המרד עומד מנוח בשם ג'ון ספרטקוס, בולגרי במוצאו, אשר ערק בזמנו משורות הצבא האמריקאי והוצא על כך להורג באמצעות זריקה קטלנית. מרבית המורדים דוכאו באמצעות יתדות עץ בלבם, אך כ-70 מתים הצליחו להימלט מן העיר ונמצאים כעת בדרכם דרומה, בנסותם להגיע אל ביצות מיסיסיפי. בדרכם לשם, הם גברו על כמה מחסומי משטרה ופרקו אותם  מנשקם. כל מתקשרי המתים המתגוררים במדינות השכנות גויסו בצו חירום לשורות המשמר הלאומי. סיבותיה ומטרותיה של המרידה טרם הובררו לאשורן. ג'ון ספרטקןס צוטט באומרו: "עדיף זה, מאשר להשתרע על שולחנות המתכת לשם שעשוע הסטודנטים". המשטרה הגבירה את האבטחה בכל בתי הקברות וחדרי המתים במדינה."

ערבים במלחמה – מדוע נכשלו צבאות ערב?

המזרח התיכון הוא אזור למוד מלחמה. בחצי המאה האחרונה, צבאות ערביים נלחמו נגד ישראלים, איראנים, כורדים, אפריקאיים, אירופים, אמריקאים, טרוריסטים אסלאמיסטים וגם זה בזה. המלחמות הללו נעו לאורך כל הספקטרום: מערכות קונבנציונלית נגד אויב משוריין, התכתשויות גבול, קרבות אוויר, קונטר-התקוממות ודיכוי מרידות, בתנאים היסטוריים שונים וכמעט בכל תוואי שטח אפשרי. לעיתים קרובות, נהנו הצבאות הערביים מיתרון מספרי, טכנולוגיה משוכללת ועדיפות בחימוש על פני אויביהם. ובכל זאת, ברוב המלחמות הללו נחלו הצבאות הערביים מפלה, לעיתים מוחצת ולעיתים מוגבלת, או שהשיגו הישגים צבאיים צנועים במחיר מופרז. לעיתים, כמו מצרים ב-1973, הצליחה מדינה ערבית לחלץ הישג פוליטי מלוע התיקו או התבוסה, אך מדובר ביוצא מן הכלל המלמד על הכלל. החוקר קנת פולאק, אנליסט לשעבר ב-CIA, יצא לבדוק מדוע.

512a-F05gYL._SX331_BO1,204,203,200_

Kenneth M. Pollack, Arabs at War: Military Effectiveness, 1948-1991 (Lincoln, NE: University of Nebraska Press, 2002)

 

בחצי המאה האחרונה, צבאות ערביים נלחמו נגד ישראלים, איראנים, כורדים, אפריקאיים, אירופים, אמריקאים, טרוריסטים אסלאמיסטים וגם זה בזה. המלחמות הללו נעו לאורך כל הספקטרום: מערכות קונבנציונלית נגד אויב משוריין, התכתשויות גבול, קרבות אוויר, קונטר-התקוממות ודיכוי מרידות, בתנאים היסטוריים שונים וכמעט בכל תוואי שטח אפשרי. לעיתים קרובות, נהנו הצבאות הערביים מיתרון מספרי, טכנולוגיה משוכללת ועדיפות בחימוש על פני אויביהם. ובכל זאת, ברוב המלחמות הללו נחלו הצבאות הערביים מפלה, לעיתים מוחצת ולעיתים מוגבלת, או שהשיגו הישגים צבאיים צנועים במחיר מופרז. לעיתים, כמו מצרים ב-1973, הצליחה מדינה ערבית לחלץ הישג פוליטי מלוע התיקו או התבוסה, אך מדובר ביוצא מן הכלל המלמד על הכלל.

קנת' פולאק, מומחה למזרח התיכון ואנליסט לשעבר ב-CIA, הרחיב את עבודת הדוקטורט שלו לספר מרתק, Arabs at War, שנועד לבחון את הסיבה לכך. כדי לבחון את שורשי הכישלון הצבאי הערבי, הוא בוחן במדוקדק את ההיסטוריה הצבאית של שש מדינות ערביות שונות – מצרים, עיראק, ירדן, סעודיה, לוב וסוריה – ממלחמת העצמאות הישראלית ב-1948 ועד למלחמת המפרץ ב-1991, עם אחרית דבר העוסקת במלחמת עיראק השנייה, בחמאס ובחיזבאללה. כמו מדעני מדינה רבים, פולאק מסתמך בעיקר על מקורות באנגלית, וזה אולי החיסרון העיקרי של הספר. אולם בהתחשב בכך שכל הארכיונים במדינות ערב סגורים (בוודאי כשמדובר בנושאים צבאיים רגישים), ובשפע האדיר של מקורות מתורגמים וראשוניים באנגלית, הרי שהדבר אינו פוגם במחקר באופן משמעותי.

ד"ר קנת פולאק

ד"ר קנת פולאק

ראשית, פולאק מפריך כמה מהמיתוסים העקשניים הקשורים בצבאות הערביים ובתפקוד שלהם. כדי להבין מדוע רוב הצבאות הערביים קצרו כשלונות או הצלחות מתונות ובינוניות בתקופה ארוכה כל כך של חמישים שנה, יש לבדוק גם אלו גורמי כשל לא השפיעו עליהם, או לפחות השפיעו פחות. יותר מדי אנשי צבא אמריקאיים, ומערביים בכלל, נוטים להבין את המציאות הצבאית תוך התחשבות בשיקולים חומריים בלבד – נשק, טכנולוגיה, סדר כוחות. אלוהים, נהוג לומר, תומך בצד שיש לו דיביזיות רבות יותר. ובכל זאת, ההיסטוריה הצבאית של המזרח התיכון אינה מאששת את ההשערה הזאת. צבאות ערביים הפסידו באופן צורב כנגד ישראלים, צ'אדים, כורדים או איראנים, גם כשנהנו מיתרון מספרי אדיר, מטכנולוגיה עדיפה או מנשק משוכלל יותר.

משקיפים אחרים נהגו להאשים את הגנרלים הערבים בחוסר מקצועיות. זה היה נכון לפעמים. אחדים מהם, כמו פילדמרשל עבד אל חכים עאמר הידוע לשמצה, אדריכל הכישלון המצרי במלחמת ששת הימים, היו שרלטנים פוליטיים. אחרים, כמו מפקדי צבא מצרים במלחמת ההתשה ובמלחמת יום כיפור, מפקדי הלגיון הירדני ב-1948, מפקד חטיבה משוריינת 40 של צבא ירדן ב-1967, ומפקד צבא עיראק בשלב האחרון של המלחמה על איראן, היו אנשי מקצוע מעולים, ולעיתים אף מבריקים. הבעיה היא שהמיומנות שלהם הועילה רק בשוליים, ולעיתים לא הועילה כלל. גם המערכת הלוגיסטית של כל צבאות ערב, מלבד הסורים, היתה מעולה. אפילו הצבא הלובי, כוח עלוב גם בסטנדרטים של המזרח התיכון, הצליח לתחזק באופן לא רע את חיל המשלוח שלו לצ'אד – באחת ההרפתקאות המוזרות וההרסניות יותר של מועמר קדאפי.

מועמר קדאפי - יצא להרפתקה הרת אסון בצ'אד

מועמר קדאפי – יצא להרפתקה הרת אסון בצ'אד

בניגוד למיתוס המקובל, פחדנות בדרך כלל לא היתה בעיה ערבית. חיילים מצרים, עיראקים, סורים, ירדנים ואחרים גילו אומץ לב מרשים ביותר, ולעיתים אפילו מעורר הערצה. המצרים הגנו על אום קטף ואבו עגילה בגבורה ב-1956, ואותו דבר ניתן לומר גם על הירדנים בגבעת התחמושת ועל יחידות משמר הרפובליקה העיראקיות במהלך מלחמת המפרץ של 1991. לא לחינם שיבח מנחם בגין את החיילים המצרים בשעת ביקור סאדאת, ואמר שישראל "יודעת להעריך אומץ ליבו של יריב". ההערכות הפנימיות בצה"ל, להבדיל אולי מהשיח הציבורי, נטו גם הן להעריך לטובה את אומץ הלב והגיבוש היחידתי של חיילים מצבאות ערב השונים. אבל פיסטוק וקוץ בו: חיילים ערבים נטו לשמור על מורל יחידה ולהגן על עמדותיהם בחירוף נפש, כל עוד קיבלו פקודות התקפה ברורות, או התחפרו בעמדות הגנה סטטיות. ברגע שקיבלו פקודה מבוהלת לנסיגה כללית, כמו הצבא המצרי במלחמת ששת הימים, הם נטו להתפרק לרסיסים ולעיתים אף לברוח – ראשית הקצינים ולאחר מכן כל איש לנפשו.

הבעיה העיקרית של הצבאות הערביים, לפי פולאק, היא לא נשק, אומץ לב, לוגיסטיקה או אסטרטגיה, אלא טקטיקה גרועה, נוקשות וסירוב מתמשך לקחת אחריות ולגלות יוזמה אישית בדרגי השטח. הדבר בלט במיוחד במלחמות מול צה"ל, שהצטיין בדרך כלל בתמרונים מהירים, אלתור פרוע והתאמה מהירה של התוכניות למציאות. רק הלגיון הערבי ב-1948 גילה יוזמה מוצלחת בדרגי השטח, והמיומנות הזאת פחתה עם השנים. במלחמת ששת הימים, אפילו הצבא הירדני לא הצליח לרוב לתפקד כאשר כוחות צהל"ים איגפו אותו. החיילים הירדנים, מלבד חריגים (למשל חטיבת השריון 40) לא שינו מיקום, לא ערכו את הקו מחדש, לא ניצלו טעויות ישראלית או הזדמנויות לפרוץ קדימה או לסגת בבטחה. במקום זאת, הם נותרו בעמדות שהוקצו להם לפי פקודה, אפילו אם אוגפו או כותרו. הצבא המצרי הוא דוגמא גרועה בהרבה. הן ב-1948, הן -1956 והן ב-1967, החיילים המצרים התמחו בהגנה סטטית, וברגע שנדרשו לתמרן, לגלות יוזמה או להגיב לאיגוף וכיתור, פשוט לקו בשיתוק. אפילו הניצחון המצרי הגדול ביותר, צליחת התעלה ב-1973, לא חרג מהעיקרון הזה באופן מהותי. הפיקוד המצרי, שהכיר היטב את צאן מרעיתו, הכין את מבצע הצליחה באופן מדוקדק, עד לפרט האחרון של היחידה הקטנה ביותר, וחזר עליו באינספור אימונים יומיים, עד שכל מפקד זוטר שבזוטרים ידע בעל פה בדיוק איזו משימה מוטלת עליו. המצרים, שנהנו מהפתעה אסטרטגית, מערכת לוגיסטית טובה וגנרלים מיומנים, הצליחו לערער את שיווי המשקל של ישראל. אולם כעבור מספר ימים, כשההפתעה פגה והיחידות המצריות סיימו לפעול כפי שנכתב בתסריט, הן לא הצליחו לאלתר מול התמרון הצהל"י המהיר של מצביאים כמו אריאל שרון ואברהם "ברן" אדן. התוצאה היתה תפקוד עלוב ברמת השטח, שהוביל למהפך במלחמה. אותו הגורם – חזרה ושינון מסיבי של תוכנית מבצע מוצלחת שהוכתבה מלמעלה – הוביל גם לניצחון העיראקי בשלב האחרון של המלחמה עם איראן, ולהצלחה הירדנית במאבק מול הגרילה של אש"ף בנובמבר 1970.

חזרו על המבצע עד הפרט האחרון - חיילים מצרים חוצים את תעלת סואץ ב-1973

חזרו על המבצע עד הפרט האחרון – חיילים מצרים חוצים את תעלת סואץ ב-1973

הצבאות הערביים, טוען פולאק, מעולם לא הפנימו את העקרונות הטקטיים שעמדו מאחורי תוכנית מבצע מוצלחת, אפילו כאשר שיננו אותה שנן היטב, ולכן לא הצליחו להתמודד עם "ערפל הקרב" ונסיבות שמשתנות במהירות. המלחמה, אמר קלאוזביץ, היא "ממלכת האי וודאות", והדבר נכון במיוחד למלחמה המודרנית. מאז מלחמת העולם הראשונה, כוח האש המסיבי שעומד לרשות צבאות אינו מאפשר התקפה מסיבית של "גלים אנושיים", שניתן לקצור בנקל במכונות ירייה, ארטילריה, אש שריון ואש מטוסים. צבא שרוצה לשרוד את כוח האש המסיבי של ההגנה, חייב להתקיף באמצעות יחידות מבוזרות שמשתמשות במחסה ובמסתור, אש רתק ו"לוחמה רב חילית", תיאום מדויק בין חיל רגלים, ארטילריה וחיל אוויר. לוחמה מהסוג הזה מחייבת יוזמה מתמדת בדרגי השטח, כי היחידות פועלות בנפרד, ולא תמיד יש להן זמן לבקש הוראות כשהמצב משתנה במהירות. אפילו מפקד דיביזיה שמחזיק באמצעי הקשר המודרניים ביותר, לא מכיר את המצב בשטח כמו מפקדי המחלקות והפלוגות שלו. חיילים ערבים, בכל הצבאות השונים ובכל מהלך התקופה, נטו להימנע מיוזמה, ובמקום זאת חיכו לפקודות שלא תמיד הגיעו. כך הם כותרו, אוגפו, החמיצו הזדמנויות פז או פשוט חוסלו שלא לצורך. ברוב הצבאות, להוציא הלגיון הירדני, החיילים גילו גם מיומנות נמוכה בירי, הסתוות ומשימות צבאיות בסיסיות אחרות. בזמן הפלישה האמריקאית ב-2003, רוב יחידות הצבא העיראקי לא ידעו איך להסוות טנקים או אפילו איך לאפס כוונות. הבעיות הטקטיות הללו הוחמרו בשל כשלים אחרים בצבאות הערביים, למשל תחזוקה גרועה של כלי הנשק או מיומנות טכנית לקויה. אפילו הנשק המשוכלל ביותר יכול להוות נטל ולא נכס אם לא מתחזקים אותו כראוי, או משתמשים בו בניגוד להוראות היצרן.

חריג בולט לטובה, ככל הנראה בהשפעה בריטית: חיילי הלגיון הערבי הירדני ב-1948

חריג בולט לטובה, ככל הנראה בהשפעה בריטית: חיילי הלגיון הערבי הירדני ב-1948

מכאן, מגיע פולאק לאחד ממסקנותיו החשובות ביותר: כשאין מיומנות טקטית לצבא, אפילו האסטרטגיה המוצלחת ביותר או הגנרל המוכשר ביותר לא יעזרו, כי הגייסות לא ידעו איך ליישם את האסטרטגיה בפועל. אם היתה לנו, למשל, מכונת זמן, והיינו רוצים לעזור לצבא העיראקי במלחמת המפרץ, או לצבא המצרי במלחמת ששת הימים, לא היה טעם להביא להם את גודריאן, מנשטיין, פאטון, מונטגומרי או גנרל מבריק אחר. אלו היו, במקרה הטוב ביותר, משפרים את תפקוד הצבא באופן מתון ואפילו שולי, מה גם שהיו גנרלים מבריקים בצבאות הערביים. 500 מפקדי מחלקות ופלוגות מהוורמאכט, מהצבא הבריטי או מהצבא האמריקאי היו עוזרים הרבה יותר. בדיוק מהסיבה הזאת, הצבאות הערביים לא הצליחו להשתפר גם כאשר שלחו את מיטב קציניהם לאקדמיות הצבאיות במערב.

ישנו, כמובן, גם החשש מהפיכה צבאית – נושא שפולאק דן בו והחוקרת קייתלין טלמדג' פיתחה בפירוט רב. בפוסט הקודם, שדן בהפיכה הצבאית בטורקיה, כתבנו ש"ניסיונות להתגונן בפני הפיכות צבאיות עלולים להפוך צבאות לבלתי יעילים ואף חסרי תועלת. תוכניות ארוכות טווח ל"חיסון הצבא" בפני הפיכה הם כמו כימותרפיה, שעשויה לטפל בסרטן באופן יעיל אך פוגעת בשאר תפקודי הגוף.  מנהיגים רדופים שרוצים למנוע כל אפשרות של הפיכה בעתיד, נוטים לטהר את שורות הצבא מקצינים מוכשרים ושאפתנים מדי, ולמנות לתפקידים הבכירים מלחכי פינכה בינוניים שתלויים במנהיג וניתן לבטוח בהם. במלחמה מודרנית, חשוב מאד לתת לקצינים זוטרים יוזמה לפעולה עצמאית בשטח, אבל צבאות שפוחדים מהפיכה נוטים לאסור על יוזמות בדרגי השטח ולהגביל את המפקדים הזוטרים במערכת בירוקרטית מסורבלת ורבת זרועות. המערכת הזאת אמנם מספקת למנהיג מידע בזמן אמת על כל חלקי הצבא, אבל גם מאטה את פעילותו, דבר שעשוי להיות הרסני בזמן מלחמה. ולבסוף, צבאות שמפחדים מהפיכה נוטים להתאמן פחות, משום שתמרונים רחבי היקף (כמו בגרמניה הנאצית ב-20 ביולי 1944) נוטים לשמש כמסווה למרידות למיניהן."

חקרה את היחס בין הפיכות צבאיות לבין מוכנות מלחמתית - פרופ' קייתלין טלמאדג'

חקרה את היחס בין הפיכות צבאיות לבין מוכנות מלחמתית – פרופ' קייתלין טלמאדג'

לבסוף, הצבאות הערביים סבלו מבעיה כרונית של מודיעין כושל, ומחסומים בזרימת מידע בתוך הצבא עצמו. בכל הצבאות, אפילו הלגיון הירדני שהיה המוצלח ביותר מבחינה זו, קצינים זוטרים נטו לשקר למפקדיהם ולייפות את המתרחש בשטח, כדי לא לבזות את עצמם. הפיקוד המצרי בששת הימים, בראשותו של פילדמרשל עאמר, היה מנותק לחלוטין מהחזית. בסופו של דבר, כשהגיעו אליו הבשורות המרות בבת אחת, ציווה עאמר על נסיגה בהולה שהובילה להתפרקות הצבא כולו. אפילו הצבא הירדני, שניסה במשך עשרות שנים לחנך את חייליו לדווח אמת, גילה רק הצלחה מוגבלת מבחינה זו. הכישלון הזה, טוען פולאק, קשור לנימים עמוקים מאד בתרבות הערבית: הפחד מבושה, נוקשות היררכית והיעדר חירות אישית. האקדמיה, במיוחד לאור הפוליטיקלי-קורקט ששורר במחלקות למזרח התיכון, סולדת מאד מהכללות מהסוג הזה. אבל נראה שפולאק, שחקר שישה צבאות ערביים שונים למשך תקופה של חמישים שנה, מעלה די ראיות כדי שלהכללה יהיה לפחות בסיס כלשהו.

אבל כאן, יש קוץ שנעוץ בתזה של פולאק. ארגון חיזבאללה. כפי שהוא מודה בעצמו, לא סובל מאף אחד מהפגמים שהוא מייחס לצבאות הערביים הסדירים. לוחמי חיזבאללה מצטיינים ביוזמה טקטית, המודיעין שלהם מעולה, כלי הנשק שלהם מתוחזקים היטב והמיומנות שלהם גבוהה ביותר. כשהוא כותב על הלגיון הירדני, מתרץ פולאק את מצויינותו ב-1948 כתוצאה של השפעה בריטית, דבר שלא תקף כמובן לחיזבאללה. אמנם חיזבאללה מושפע מאד מהאיראנים, אבל גם התפקוד האיראני במלחמה עם עיראק היה גרוע ביותר. חרף מספר נסיונות שטחיים, פולאק לא מצליח להסביר את האנומליה של חיזבאללה, וזו אולי שאלה שיש להשאיר למחקרים הבאים.

אחרי הליברליזם: בלבולו של השמאל בעידן ההגירה

האם השמאל העולמי מאבד עצמו לדעת? שאלת ההגירה, טוען הסוציולוג יריב מוהר, קורעת את השמאל למחנות ניצים, שכל אחד מהם תועה למחוזות הזויים ובלתי רלוונטיים. עם העלמות ההבדל בין ביקורת עצמית מדודה לבין שנאה עצמית משתוללת למערב ולתרבותו, השמאל העולמי עולה על נתיב מהיר של הרס עצמי. ינשוף פוליטי-מדיני בטור אורח על מבוכה ומשבר בעידן ההגירה ההמונית.

rally_5

כשאבד ההבדל בין רפלקסיה ביקורתית לביקורת שטופת שנאה, איבד עצמו השמאל העולמי לדעת. זה קרה בעיקר סביב הקונספט של המערב. בצדק רב העלו קולות רבים בשמאל, לרוב מתוך המערב עצמו, ביקורת-עצמית ראויה על היבטים רבים של המערב ושל המערבוצנטריות; אך כשרפלקסיה זו הפכה לשנאה יוקדת לכל מה שמערבי [לרוב שנאה עצמית], אז איבד השמאל העולמי את המצפן המוסרי. לחילופין, חלקים ממנו הסתגרו בצדקנות עצמית שפוסלת כל ביקורת ככלל ורואה במערב גן עדן שצריך להיות מבוצר.

המערב הוא לא מתת האל לאנושות, והערכים ההומניסטיים הם לא מערביים בשום מובן מהותני ונוקשה שמצדיק התנשאות או גזענות תרבותית: יש לווריאציות שונות ומשונות של ההומניזם ביטוי בתרבויות לא-מערביות רבות ויש לרעיונות ההומניזם המערבי כוח דיפוזיה לתרבויות רבות מחוץ למה שמכונה מערב, מה עוד שלתפישות חשוכות לא חסר ביטוי במערב אפילו כיום, ובעבר הלא רחוק היה המערב מהאזורים הרצחניים והאפלים של כדור הארץ. אבל בעת הנוכחית עדיין מהווה המערב את הפלח באוכלוסיית העולם בו שיעור האוחזים בערכים ובדפוסי פעולה הומניסטיים מפורשים ומנוסחים פוליטית הוא הגבוה ביותר. אלו גם האנשים והמדינות שיש להם כוח לשנות משהו בעולם. זה קרה בגלל נסיבות היסטוריות מורכבות ולא בשל עליונות המערב על המזרח, אבל זה המצב כעת. אם כן, פסילתו המוחלטת של המערב היא פסילת ההומניזם העולמי, וקריסת ההיגיון של השמאל הרדיקלי לתוך עצמו. לעומת זאת תגובת הריאקציה, קידושו של המערב כאיזה גן עדן מושלם למול הג'ונגל הברברי ששאר העולם מהווה, היא עליבותו של השמאל המסתגר כשבט גזעני על מצע שהמזיגה בין תרבות, דת ואתניות היא בבסיסו.

שני תחבירי הקיצון הללו באים לידי ביטוי בצורה הטובה ביותר בסוגיית ההגירה: מחד אנשי ה"אין גבולות" הפוסט-ליברלים: למערב אין שום זכות למנוע מהלא-מערב – כלומר מנפגעי הקולוניאליזם המערבי – להגיע אליו באיזה היקף שהם חפצים, ללא תנאים וללא שום התחשבות בתושבי המערב הפריווילגים. זה כיוון שעלול להביא לקריסת המערב כקרקע לרוח ההומניזם (לאוו דווקא בגלל שמהגרים "ברברים" יציפו את המערב וישנו את דמותו כפי שמספרים לנו כל מיני איסלמופובים, כמו בגלל שריאקציונרים ימנים ישתלטו עליו בשל פחדי ההמון – מגמה בעיצומה). מאידך, אנשי הליברלו-פשיזם, שחשים עצמם מאוד ליברלים ולא שמרנים [הם פרו גייז, בעד זכויות נשים, לרוב חילונים, לעיתים הם סוציאליסטים כמישל וולבק, ואפילו אין להם בעייה עם אותם מהגרים שאימצו לחלוטין את תרבות המערב], אך מצדם שהחשוכים הברברים שמחוץ לגן העדן של המערב יישרפו, רק שלא ייכנסו לחלקת האין-אלוהים הקטנה שלהם. בשל תפישתם את המערב כאור אל מול חושך – הם מוכנים אף לחבור לריאקציונרים מהימין הקיצוני המתנגד להגירה. בקצרה: הם מעדיפים את השמרנים והחשוכים שלנו על אלו שבחוץ, מבלי להבחין, ככל שזה נוגע למהגרים, בין מי שהם בעלי תפישות פנאטיות הראויות לפסילה ובין מי שאינם ליברלים בסגנון המערבי; ומבלי להבחין בין זרם הגירה מאסיבי שיכול ליצור קריסה נורמטיבית (מה שדורקהיים כינה: אנומיה) ובין זרם הגירה המאפשר מסגרת של אינטראקציה תרבותית על בסיס מצע משותף כלשהו. ברגע שהמהגרים שונים תרבותית, שיישארו בחוץ.

ברקע, מי שרוצים להביא למזיגת תרבויות ולסייע פליטים ומהגרים עניים, מבלי להביא לקריסה כלכלית, חברתית או תרבותית של הציוויליזציה שלהם, נותרו ללא תחביר פוליטי מנוסח היטב, והם מאותגרים משני הצדדים. הביטוי "רב-תרבותיות" אינו אלא מוקש, כי הוא מושג רחב מדי שלא מבחין בין לפחות שתי תצורות חברתיות שונות: תרבויות שונות שעדיין אוחזות באתוס משותף – מינימלי ככל שיהיה – ויכולות לחיות חיי שיתוף פוריים; לעומת מצב של שבטים שונים ומסוגרים, שלא מחוייבים לאתוס משותף כלשהו – מצב שאכן מוביל לאנומיה. דחייתו המוחלטת של המערב, ועימו של ההומניזם המזוהה איתו, לא מאפשרת אתוס משותף שיהיה מקובל על הרוב ויבטיח את הזכויות של כלל הקבוצות. דחיית המערב הפכה גם לדחיית ההומניזם למרות שהוא הרבה יותר מצומצם, מופשט ואוניברסלי ביחס לתפישות הליברליות, ולכן יכול להוות אתוס מכונן חוצה-גבולות ומסדיר יחסים בין קבוצות.

refugees-5

אלו שתומכים בקליטת פליטים מדודה נותרו ללא תחביר שייצג אותם – מרכז לקליטת פליטים בקרואטיה. קרדיט: Businessinsider

הדינמיקה הזו מדגימה שהאויב הכי גדול של תרבות השיח הביקורתי הוא ביקורת מוגזמת, שטופת שנאה, מנותקת ממכלול העובדות ומהרצון לשפר את הקיום האנושי בכללותו. זו ביקורת המנותקת מאהבת האדם. כך איבד השמאל העולמי, שהשיח הביקורתי וההומניזם היו בבסיסו, את המצפן הערכי שלו והפך למבולבל. מיהו שמאלני אמיתי? זה שמסנגר על מטיפים ג'יהדיסטים קיצוניים בשם הרב-תרבותיות? זה שמתעב את האסלאם כמכלול וכך אטום לסבלם של פליטים סורים, למשל? או זה שמבחין בין הדברים?

ההבחנה הזו דורשת ניואנסים, וניואנסים לא מייצרים מחנה פוליטי, לכן דרושה מסגרת המשגה חדשה לשמאל שלא משחקת על הסקאלה של בעד או נגד הגירה או בעד או נגד מוסלמים ואז נוקטת עמדת ביניים. דרושה המשגה פסקנית וגאה שחוזרת לרעיון של הומניזם וזכויות האדם, אך משקללת בהם גם את הרעיון של תרבות וחברה ברות-קיימא. אלו ערכים מוחלטים שמן הסתם לא הליברלו-פשיסטים ולא הפוסט-ליברלים עומדים בהם.

יריב מוהר הוא דוקטורנט לסוציולוגיה החוקר הנעה לפעולה פוליטית

עדכון על ההפיכה בטורקיה: תובנות מהמידע החדש שנחשף

ינשוף צבאי-אסטרטגי חושף מידע חדש על הסיבות לכשלון ההפיכה בטורקיה. מה יהיו ההשלכות ארוכות הטווח, ומדוע דאע"ש, אסד והכורדים עשויים להרוויח מכל הסיפור?

Turkey-Military-Coup-Détat-People-Taking-Over-Military-Tank

לפני יומיים, בתאריך הסמלי של ה-20 ביולי, יום השנה ה-72 לניסיון ההפיכה נגד היטלר, כתבנו כאן בינשוף על ניסיון הפוטש הכושל בטורקיה, בניסיון להבין אותו מזווית הראיה של חקר המרידות הצבאיות. בינתיים, נחשף לא מעט מידע חדש ששופך אור על האירועים של ליל ה-15 ובוקר ה-16 ביולי 2016 – בעיקר עדויות רבות ותכתובות ואצאפ של ראשי הקושרים. בין אלו שעשו שימוש בחומר החדש ניתן למנות את ארן שטיין ודייויד סנקיאוטי , שכתבו בבלוגים הצבאיים המשובחים "מלחמה על הסלעים" ו"איש התעופה". סנקיאוטי אף ביסס את הניתוח שלו על יומני טיסה מודלפים. להלן, במבזק מיוחד של ינשוף צבאי-אסטרטגי, נעדכן את הניתוח מיום רביעי, שהועלה גם לאתר מידה ונמסר בעל פה בראיון לתחנת הטלוויזיה i24. הטענה העיקרית של הבלוג הזה היתה, כזכור, שהקושרים טעו בתיעדוף המטרות שלהם. במקום לחסל את ארדואן מיד ובעדיפות ראשונה, הם ביכרו להפציץ מטרות בעלות חשיבות משנית, לחסום גשרים על הבוספורוס ולהשתלט על תחנות טלוויזיה, בלי להבין שבמציאות של ריבוי אמצעי תקשורת אין להשתלטות הזאת משמעות אסטרטגית. ברגע שארדואן הצליח לשדר לתקשורת באמצעות אפליקציית פייס-טיים, ולאחר מכן לנחות באיסטנבול, הכף נטתה כנגד הקושרים, ההמונים יצאו להפגין נגדם ברחובות וכיתרו את כוחותיהם המפוזרים, וכתוצאה מכך התוכנית כולה התמוטטה במהירות.

ראשית כל, ההפיכה נחשפה טרם זמנה, והקושרים נאלצו ככל הנראה לפעול לפני שהצליחו לגבש את תוכניותיהם עד הסוף. דבר זה יכול להסביר את חוסר התיאום והרשלנות בביצוע. טעותם העיקרית היתה אכן בתיעדוף- אבל היא לא היתה קריטית כמו שכתבתי כאן בראשית השבוע, והתוצאה היתה יותר קרובה ממה שנדמה. בפועל, הקושרים הבינו היטב את החשיבות שבחיסול ארדואן וראשי השלטון האחרים, וניסו לעשות זאת כמה פעמים. תכתובות הואצאפ וניתוח הנתונים בידי שטיין וסנקיאוטי מעלים כי מטוסים הפציצו את מטה השירות החשאי, מפקדת הקומנדו של המשטרה, משטרת התעופה, הפרלמנט, המטה הארצי של המשטרה, מפעיל הלווין הממשלתי וארמון הנשיאות. כפי שכתבתי בפוסט הקודם, יחידות קומנדו מוטסות ניסו לחסל את ארדואן במלונו במרמריס, אולם איחרו ב-25 דקות. מטוסים של הקושרים נעלו עליו כוונות באוויר אך לא ירו. הסיבה לא ידועה לחלוטין, אבל ככל הנראה, הם היססו מתוך חשש שמדובר במטוס נוסעים אזרחי. ובכל זאת, התובנה המרכזית נותרת בעינה. הקושרים לא תיעדפו את המטרות שלהם כהלכה. אדוארד לוטוואק, המומחה החשוב ביותר שחי היום לתחום ההפיכות הצבאיות, קבע בצדק כי הקושרים הפרו שניים מהחוקים הבסיסיים ביותר: הם לא חיסלו את המנהיג, ולא ניטרלו את היחידות הניידות העוינות (שריון ומטוסים נאמנים למשטר). מכיוון שההפיכה נחשפה טרם זמנה והקושרים נאלצו לפעול בחיפזון, ככל הנראה לא היו להם המשאבים ורוחב הפס הדרוש בכדי לחסל יחידות ניידות עוינות. אבל היו דברים שהם כן יכלו לעשות כדי להבטיח את חיסולו של ארדואן וראשי השלטון, אם היו מתעדפים זאת מעל ומעבר לכל שיקול אחר.

ההתקפה על מטה השירות החשאי

ראשית כל, הפצצות הן לא כלי יעיל במיוחד לניטרול מוקדים עוינים במהלך הפיכה צבאית. אפילו במלחמה בשטח פתוח, כוחות יכולים להסתתר ולהימנע ממטוסי אויב באופן יעיל יותר מאשר משקיפים רבים מדמיינים, בוודאי בלילה ובסביבה עירונית שיש בה הרבה דרכים לתפוס מחסה. הקושרים אכן ניסו לחסל את ארדואן, המטרה הראשונה במעלה, באמצעות יחידת קומנדו מוטסת. כאן, זו היתה בעיקר בעיה של תזמון. הפשיטה על המלון של ארדואן היתה אמורה להיות הצעד הראשון בהפיכה – לפני תפיסת הגשרים בבוספורוס ולפני הפצצה של מטרות חשובות פחות (הפרלמנט, למשל, או אפילו מפקדות המשטרה). ברגע שצוות הביטחון של ארדואן שומע שיש הפיכה, מן הסתם יבריח קודם כל את הנשיא מכל מקום שבו הוא נמצא. שנית – תוכניות ב' וג' למקרה שפשיטת הקומנדו תיכשל היו צו השעה. המטוסים שנעלו כוונות על ארדואן היו אמורים להכיל את הקושרים הנאמנים והנחושים ביותר, ולירות בלי להתחשב בשום שיקול שהוא – אפילו אם מדובר במטוס אזרחי. ציוות הקושרים האמינים ביותר למשימות מפתח הוא שיקול קריטי, שמורדים רבים זלזלו בו בעבר. בקשר נגד היטלר ב-20 ביולי 1944, למשל, מנהיגי ההפיכה שלחו קצין לא נאמן למשימה החשובה ביותר, המעצר של שר התעמולה גבלס. התוצאה היתה כישלון שהיווה את נקודת המפנה החשובה ביותר בדיכוי ההפיכה.

מטוס של הקושרים ביעף נמוך מעל גגות אנקרה

הנקודה החשובה השנייה, היא הטיהורים שארדואן עורך עכשיו בצבא והשפעתם על המוכנות העתידית של הצבא הטורקי למלחמה, למשל נגד דאע"ש, המחתרת הכורדית או משטר אסד. משקיפים לא מעטים, למשל כריסטופר קוזאק מהמכון לחקר המלחמה, העריכו בצדק שקמפיין הטיהורים של ארדואן יפגע בתפקוד של הצבא הטורקי בכל החזיתות. בפועל, המצב חמור בהרבה. ההיסטוריונית הצבאית קייתלין טלמאדג', שבחנה צבאות רבים במדינות דיקטטוריות, ובפרט במזרח התיכון, הראתה באופן משכנע כיצד ניסיונות להתגונן בפני הפיכות צבאיות עלולים להפוך צבאות לבלתי יעילים ואף חסרי תועלת. תוכניות ארוכות טווח ל"חיסון הצבא" בפני הפיכה הם כמו כימותרפיה, שעשויה לטפל בסרטן באופן יעיל אך פוגעת בשאר תפקודי הגוף. מנהיגים רדופים כמו ארדואן, שרוצים למנוע כל אפשרות של הפיכה בעתיד, נוטים לטהר את שורות הצבא מקצינים מוכשרים ושאפתנים מדי, ולמנות לתפקידים הבכירים מלחכי פינכה בינוניים שתלויים במנהיג וניתן לבטוח בהם. במלחמה מודרנית, חשוב מאד לתת לקצינים זוטרים יוזמה לפעולה עצמאית בשטח, אבל צבאות שפוחדים מהפיכה נוטים לאסור על יוזמות בדרגי השטח ולהגביל את המפקדים הזוטרים במערכת בירוקרטית מסורבלת ורבת זרועות. המערכת הזאת אמנם מספקת למנהיג מידע בזמן אמת על כל חלקי הצבא, אבל גם מאטה את פעילותו, דבר שעשוי להיות הרסני בזמן מלחמה. ולבסוף, צבאות שמפחדים מהפיכה נוטים להתאמן פחות, משום שתמרונים רחבי היקף (כמו ב-20 ביולי 1944) נוטים לשמש כמסווה למרידות למיניהן. כשהאמריקאים פלשו לעיראק ב-2003, למשל, הם גילו שהצבא של סדאם חוסיין (מלבד יחידות העילית של המשמר הנשיאותי ומשמר הרפובליקה) בקושי ידע לירות, ולא הצליח לבצע משימות צבאיות בסיסיות כמו הסתוות או איפוס כוונות – משום שהדיקטטור אסר עליו להתאמן. הצבא הטורקי עתיד אולי להפוך לפודל המאולף של ארדואן, אולם הדבר יבוא בהכרח על חשבון כושרו המבצעי. דאע"ש, אסד, רוסיה ואולי אף הכורדים עשויים להרוויח מכך.

מדוע נכשלה ההפיכה בטורקיה?

 

מדוע נכשלה ההפיכה בטורקיה? בין היתר, כי הקושרים לא הצליחו לקיים את החוקים הבסיסיים של הפיכה צבאית מודרנית, ופעלו לפי כללים מיושנים מהעבר, בחוסר תיאום ובאופן רשלני להדהים. ינשוף צבאי-אסטרטגי מנתח.

מאמר זה פורסם גם באתר מידה

Turkey-Military-Coup-Détat-People-Taking-Over-Military-Tank

הכותרות על ההפיכה הצבאית הכושלת שפרצה בטורקיה הכו בהלם לא רק את הציבור הרחב בישראל ומדינות המערב, אלא גם רבים מהמומחים. בערפל המידע הסותר שהגיע אלינו מכלי התקשורת השונים, חלק גדול ממנו מוטה ומסולף על ידי בעלי עניין שונים, קשה עדיין לדעת מה בדיוק התרחש באנקרה ואיסטנבול ביום שישי, ה-15 ליולי 2016. ככל הנראה, קבוצה קטנה יחסית של קצינים, שמרכז כוחם היה בחיל האוויר, השתלטו על מפקדת הצבא באנקרה ולקחו בשבי את הרמטכ"ל, גנרל הולוסי אקאר. קושרים אחרים תקפו את מטה המודיעין הלאומי ומפקדות משטרה. מוקד ההפיכה השני היה באיסטנבול. טנקים וכוחות רגלים השתלטו לזמן מה על חלקים משדה התעופה אטאטורק בקצה החלק האירופי (או שמא רק על כביש הגישה אליו), וחסמו את הגשרים על הבוספורוס שמקשרים בינו לבין החלק האסייאתי. כוחות צבא כבשו גם את כיכר טקסים, לב המרכז השוקק של איסטנבול, ואת תחנות הטלוויזיה TRT ו-CNN TURK. אחת התמונות הדרמטיות של הלילה היתה זו של קריינית החדשות של TRT, טיג'ן קאראש, מקריאה את ההצהרה של המורדים כמי שכפאה שד, ככל הנראה באיומי אקדח.

ההפיכה התנהלה פחות או יותר "לפי הספר", מתכון המוכר היטב לכל מי שעיין במדריכים השונים לקושרים ומתכנני הפיכות: השתלטות על כיכרות מרכזיים, גשרים, צירי תנועה, שדות תעופה ומעל הכל – תחנות הטלוויזיה, מהן מקריאים את "נאום אחרי ההפיכה" המסורתי. הפוטש הנוכחי התאפיין גם בשימוש נרחב בכוחות אוויריים, דבר שמרמז כי חיל האוויר היה בסיס הכוח העיקרי של המורדים. במהלך הלילה הופצץ בניין הפרלמנט מספר פעמים, כמו גם מתקנים צבאיים עוינים למיניהם. כבר משלב מוקדם, דברים התחילו להשתבש. הקושרים אולי ציפו להתעמת עם אזרחים תומכי ארדואן, כפי שאכן קרה, אבל גם האופוזיציה לשלטון מפלגת הצדק והפיתוח, שמייצגת ציבור גדול אך מפולג של חילונים, כורדים ואסלאמיסטים יריבים, הוקיעה במהירות את ההפיכה. אפילו המפלגה הכורדית השמאלית, שהוכתרה על ידי כמה משקיפים ישראלים כ"רשימה המשותפת" של טורקיה, יצאה "ללא תנאים" נגד הפוטש. הדבר מקביל, במונחים ישראלים, להצהרת תמיכה ללא תנאי של איימן עודה בבנימין נתניהו בזמן ניסיון הפיכה של אחד מאלופי הפיקוד. כתוצאה מההתנגדות הרחבה במערכת הפוליטית ובחברה האזרחית, והמערכת המשומנת והממושמעת של מפלגת ארדואן, הציבור לא ציית להוראות העוצר של הצבא ושטף את הכיכרות והרחובות. בשיתוף פעולה עם המשטרה, הדבר גזר את גורל הקושרים, שפיקדו לכל היותר על כמה אלפי חיילים שהתפזרו בפריסה רחבה על פני כמה מוקדים. חיילים שבויים אף נרצחו באכזריות בידי אזרחים זועמים על אחד מגשרי הבוספורוס – ככל הנראה כנקמה על טנקים שדרסו אזרחים וירו בהם בכמה מהמוקדים החמים של המרד.

img712763

באופן טבעי, משקיפים רבים משווים את אירועי ליל אמש למרידות צבאיות קודמות בטורקיה, מסורת מוכרת וארוכת שנים. הצבא, הרי, השתלט על המדינה באופן פעיל ב-1960, 1971, 1980 ובמידה חלקית גם ב-1997, כאשר כפה את התפטרותו של ראש הממשלה האסלאמיסט נג'מטין ארבאקאן. אולם מלבד הפוטש של 1960, ההשתלטויות הקודמות של הצבא על המדינה לא היו הפיכות צבאיות, Coup D’état, אלא מה שמכונה בקרב אנשי המקצוע pronunciamiento, "הכרזה", צורה של מרד שהיתה נפוצה במיוחד באמריקה הלטינית (ומכאן המונח בספרדית). במרידות הכרזה, הצבא כולו מתמרד נגד הממשלה ביוזמה של שדירת הפיקוד הבכיר, ולכן הן יותר קלות ופשוטות לביצוע, במיוחד נגד ממשלות שלא עומד לרשותן כוח צבאי אלטרנטיבי כדוגמת הס"ס הנאצי או משמרות המהפכה האיראניים. במקרים הקודמים בטורקיה, מרידות הכרזה קלאסיות, הצבא כולו הפעיל את כל משקלו נגד הממשלה, באופן שהפך את מצבה לחסר תקווה. לעומת זאת, הפיכה צבאית מוגדרת כניסיון של סיעה מסויימת בתוך הצבא להשתלט על המוסד כולו, ודרכו על המדינה. ברוב המקרים, הפיכות צבאיות לא מנוהלות על ידי הפיקוד הבכיר, אלא על ידי קצינים מדרג שני, שלישי או רביעי, לפעמים בשיתוף פעולה אקטיבי או פסיבי של כמה מהגנרלים הבכירים.

הפיכות צבאיות, מעצם טבען, הרבה יותר קשות לביצוע ממרידות הכרזה, משום שהקושרים חייבים לשמור על סודיות מוחלטת גם מעמיתיהם ולצפות להתנגדות חמושה של חלקים אחרים בצבא בעת הביצוע. לכן, כאשר שמעתי את ארדואן וראש ממשלתו מתראיינים אתמול בתקשורת, ניחשתי מיד שהמרידה בצרות. כדי להצליח, הפיכה צבאית חייבת לנטרל את מוקדי ההתנגדות העיקריים ולהשתיק את יריביה במהירות הבזק, לפני שיצליחו לארגן את כוחותיהם למתקפת גומלין. וארדואן הצליח גם הצליח: ההמונים יצאו לרחובות ושיבשו את ההפיכה, בעוד המשטרה וכוחות צבא לויאליסטים כיתרו את המורדים, כינסו אותם בכיסי התנגדות מתוחמים ופרקו אותם מנשקם. לאסונם הרב, הקושרים לא שלטו אפילו בחיל האוויר כולו. לפי הידוע לנו, היה זה מטוס F-16 שהפיל מסוק מורד, ככל הנראה עם כמה מראשי ההפיכה.

image.vam.synacor.com.edgesuite.net

הנשיא ארדואן נושא דברים לפני תומכיו בליל ההפיכה, עם נחיתתו בשדה התעופה אטאטורק באיסטנבול

המורדים, שעמד לרשותם זמן מוגבל ביותר, לא הצליחו ליישם את העיקרון המרכזי שאמור להנחות את רוב המבצעים הצבאיים, ועל אחת כמה וכמה ניסיונות הפיכה: מכה מקדימה במקסימום עוצמה על מרכז הכבידה של האויב. באסטרטגיה מודרנית, "מרכז הכבידה" מוגדר כנכס שהשמדתו תסב לאויב את הנזק הרב ביותר. זהות מרכז הכבידה משתנה לפי הנסיבות. במלחמות קונבנציונליות מדובר בדרך כלל בעיר הבירה, עיקר הכוח הלוחם של היריב, או נכס כלכלי-תעשייתי שאין לו תחליף. בהפיכות צבאיות, מרכז הכבידה הוא לרוב הממשלה העוינת, או המנהיג הכריזמטי. יש לתעדף מהלומת מחץ על מרכז הכבידה מעל ומעבר לכל מטרה אחרת, מפני שכל דקה שעוברת (לפעמים, ממש כך, באופן מילולי) מפחיתה את סיכויי הקושרים להצליח. ככל שהמרד "נתקע", כך סביר שהממשלה תנצל את יתרונותיה ותגייס חיילים או אזרחים, וגנרלים "מתנדנדים" ייטו באופן טבעי לטובתה. כישלון הקצינים האנטי-נאצים ב-20 ביולי 1944 להתנקש באדולף היטלר, למשל, היה אחד הגורמים העיקריים שהובילו להתמוטטות המרד, אם כי הקושרים החמירו את מצבם עם היסוסים ועיכובים לא נחוצים גם לאחר מכן. ב-2009, לעומת זאת, הצבא של הונדורס הצליח לסלק במהירות את הנשיא זלאייה מהמדינה, "קבע עובדות בשטח" וביסס את המרד חרף התנגדות הציבור הרחב.

96995-004-FF8CD9C4

הצליחו לסלק אותו במהירות – נשיא הונדורס זלאייה

במקרה של טורקיה, כמו בגרמניה הנאצית והונדורס, מרכז הכבידה היה ללא צל של ספק הנשיא ארדואן. אם הקושרים, כפי שנראה, רצו לבלום את התהליך שארדואן מוביל, חיסולו היה אמור להיות מטרה ראשונה במעלה. חיסול מרכז הכבידה הארדואני היה מטרת זהב, גם מפני שהוא היה מספק הישג בלתי הפיך. אפילו אם הקושרים היו נכשלים בסופו של דבר, קשה להאמין שה-AKP היתה מצליחה לשמור על כוחה לאורך זמן ללא מנהיגה הכריזמטי. חיסולו של ארדואן היה מספק גם תירוץ לגנרלים בכירים שאולי ישבו על הגדר להשתלט על המדינה "כדי לנהל את מצב החירום עד לבחירות".

אולם נראה שהקושרים תיעדפו את המטרות שלהם באופן לקוי, והעדיפו לתקוף את מרכז הכבידה הלא נכון: גשרי הבוספורוס ותחנות הטלוויזיה. "כיבוש מתקני התקשורת תחילה" הוא  עיקרון מקודש כמעט בתחום ההפיכות הצבאיות, שהוטעם חזור והדגש על ידי תיאורטיקנים קלאסיים כמו קורזיו מלפארטה ואדוארד לוטוואק. אולם ההוגים הללו, שכתבו את ספריהם לפני עשורים רבים, כיוונו לדיקטטורות ריכוזיות עם חברה אזרחית רדומה, שאזרחיהן הוזנו על ידי מספר מוגבל של תחנות תקשורת. במדינות כאלו, מי ששולט באמצעי השידור הופך לבעל הבית. אולם טורקיה היא מדינה מודרנית מתוחכמת, עם חברה אזרחית תוססת, מספר רב של תחנות תקשורת, ואחוז ניכר של משתמשי טוויטר, פייסבוק ורשתות חברתיות אחרות. בחברה כזאת, בלתי אפשרי לחסום את כל התקשורת במהירות. ארדואן, למשל, הצליח להתראיין לאחת מתחנות הטלוויזיה דרך אפליקציית פייס-טיים בטלפון הסלולרי, ואפילו חלק מהשדרנים בתחנות שנכבשו דיווחו דרך הטלפונים הסלולריים. המידע שזרם אפשר לחברה האזרחית להתארגן במהירות נגד ההפיכה, בעוד הקושרים נמנעים מקביעת עובדות בשטח ומבזבזים את זמנם על מטרות משניות. ואכן, המסוקים שלהם הנחיתו חיילים במלונו של ארדואן במרמריס זמן קצר לאחר שעזב את המקום והמריא לכיוון איסטנבול (ישנן גם ידיעות שמטוס של הקושרים נעל כוונות על כלי הטייס שלו באוויר, אך משום מה לא ירה). בלי מידע מדויק יותר קשה לדעת את הסיבה לכך, אבל בין אם הכישלון נבע מתפיסת עולם מיושנת, תיאום לקוי או מודיעין גרוע, הוא גזר ככל הנראה את גורלם של הקושרים. עם המוני אזרחים זועמים, מערכת פוליטית עוינת ונשיא כריזמטי פעיל, כוחות הצבא העיקריים פנו כנגד הקשר ומחצו אותו.

בשעה זו, עדיין קשה לדעת מה יהיו ההשלכות של כישלון ההפיכה, אבל דבר אחד ברור: המרד הכושל הגיע לארדואן כמתנה משמיים – דבר שהוא עצמו הודה בו ללא בושה. הנשיא ניצל את ההזדמנות להגביר את קצב הטיהור של מתנגדיו בצבא ובמערכת המשפט, רובם ככל הנראה חפים מכל קשר להפיכה. בכמה ימים, הספיקו בעלי בריתו של ארדואן לפטר אלפי שופטים, פרופסורים, מורים, שוטרים ואנשי מודיעין, ולבצע מעצרים המוניים של קצינים. כמו נאצר בשעתו, תנסה מפלגת הצדק והפיתוח לנצל את המומנטום כדי לבצר את שלטונה, ואולי גם להעביר את חוקה חדשה שתשליט אותה על המדינה באופן סופי. כרגע, עם נפילתו של הצבא, לא נראה שיש מי שיכול לעצור את ארדואן, חרף גל הטרור והעימות הנמשך עם דאע"ש מחד והמחתרות הכורדיות מאידך. אולם הפוליטיקה הפכפכה. יש לזכור, כי המנצח של היום עלול למצוא את עצמו במשבר בלתי צפוי מחר. עתידה של טורקיה, קודר ככל שיראה, עדיין לוט בערפל.

 

הרוחות של בלפסט: האם כדאי שלוחמי החופש יהיו מושחתים?

הרוחות של בלפסט, ספרו החדש של סיוארט נוויל, מעלה מחשבות על התנגדות לכיבוש ודיכוי, והשחיתות האינהרנטית שכרוכה בה. אבל כאשר מתחיל תהליך שלום, אולי השחיתות הזאת יכולה להוות דווקא יתרון? 

6908490010001009801625no

לעמוד הספר ב-Getbooks לחץ כאן

ג'רי פיגאן, מתנקש ורוצח אכזרי בדימוס ב-IRA, הוא גיבור הרוחות של בלפסט, ספרו החדש של סטיוארט נוויל שתורגם לעברית בידי שי סנדיק (סנדיק ספרים, אבן יהודה: 2016). פיגאן, שיכור ושבר כלי אך עדיין מתנקש מיומן ביותר, נרדף בידי האנשים שרצח. רוחות של חיילים בריטים, שוטרים מלכותיים, מתנדבים פרוטסטנטים, ילד קטן, קצב עם סינור מוכתם, אישה ותינוק, רודפים אותו לכל אשר ילך. כדי למצוא שלווה, מסמנות הרוחות לפיגאן, יהיה עליו לאתר את כל האנשים שאחראים לשפיכות הדמים ולחסל אותם, אחד אחד: שוטרים בוגדניים, פוליטיקאים מושחתים, ותיקי מחתרת וצבועים שאישרו מעשי רצח בהנהון ראש ולאחר מכן גינו אותם בראש חוצות. אם מסע הרצח והנקמה הזה היה מתרחש בשנות השמונים, שיא ה"צרות" והאלימות הבין-עדתית בצפון אירלנד, הוא לא היה חריג במיוחד. הבעיה היא שעלילת הרומן מתרחשת בשנות האלפיים. תהליך השלום בצפון אירלנד מאחה בהדרגה את פצעי המדינה המדממת, טרוריסטים כבר אינם באופנה לאחר 11 בספטמבר, והמחתרות פונות לפעילות פוליטית ומנסות להדחיק את שדי העבר. בהקשר הזה, מסע הרצח של פיגאן עלול לעורר כלבים ישנים מרבצם.

כוח המשיכה העיקרית של הספר, הוא באופן המשכנע שבו הוא מציג את ההשחתה הגלומה בפעילות המחתרתית באשר היא. חרף כל הסיסמאות על חופש, שוויון, והתנגדות לדיכוי, מחתרת חייבת להשיג משאבים בכוח הזרוע. היא כמובן לא יכולה להתקיים על השוד לבדו, וארגוני התנגדות שלא נהנים מתמיכה משמעותית באוכלוסיה לא ישרדו. אבל בכל זאת, לעיתים ניתן להשיג כסף ומזון רק באמצעות פעולות מזויינות, שההבדל בינן לבין שוד ורצח מעורפל מאד. כל ארגון מחתרת מאויים באופן תמידי על ידי שירותי ביטחון הפנים, הנהנים ממשאבים מרובים ומרשת עניפה של מלשינים. את המלשינים האלה צריך לנטרל, לעיתים בכוח קטלני. כל עוד מדובר בכוח המינימלי הדרוש להשגת המטרה, אלו שמאמינים בה יכולים אולי להצדיק את האמצעים. כל מהפכן יודע לשנן ש"כשמכינים חביתה שוברים ביצים", "כשכורתים עצים נופלים שבבים", ועוד סיסמאות מעין אלו. הבעיה היא, שבהדרגה נוצר מעמד שלם של לוחמי מחתרת, עסקנים פוליטיים ורשת שלמה של תלויים, שמתרגלים לקחת משאבים בכוח הזרוע. לכל אחד מהאנשים הללו יש פטרונים שצריך לרצות, וכפופים שאת נאמנותם צריך לשמר. שחיתות אישית גם היא, למרבה הצער, חלק מאופיים של בני אדם. בתנאים כאלו, ישנו פיתוי משמעותי לבצר עוצמה פוליטית ואף ליהנות מכספי שוד וגזל, או לחסל יריבים אישיים טורדניים תוך שימוש במשאבי המחתרת. אפילו מי שמתחיל כאידיאליסט עשוי להישחק בהדרגה בשל הכוח, הכבוד ותחושת הסכנה, שמאפשרת להצדיק פעולות בלתי נתפסות בטענות של "מצב חירום" או "הקרבתי הרבה אז מגיע לי".

resized_99263-bridge-of-spies1_24-20167_t630 (1)

ואכן, המחבר מתאר ביד אומן את רשת השחיתות העניפה שנארגה בידי פוליטיקאים, לוחמי מחתרת לשעבר, שמתראיינים בתקשורת בחליפות יוקרתיות ביום, ומפעילים בריונים שמגיחים מתוך פאבים דלוחים בלילות כדי לחסל חשבונות ולהסיר מדרכם יריבים; ואז עוד נושאים נאומים נרגשים בהלוויות קורבנותיהם. כפי שהרוויחו מהמלחמה, הם מצליחים לסגל את עצמם גם לתהליך השלום, ולהמשיך לנהל עסקי פשע תחת ארשת של פייסנות ומכובדות. במיוחד, בדרך פעולה שמוכרת לנו במיוחד ממקומותינו, הם מבעירים שריפות מבוקרות כדי לכבות אותן לאחר מכן ולהיתפס כגורם המתון בשטח, "מבוגרים אחראיים" שאין להם תחליף. אם נצטט את דבריו של גנרל יפני, שנאמרו בהקשר שונה אך מתאימים לסיטואציה שאנחנו מתארים ככפפה ליד: "אלו אותם הנוכלים שמחזיקים את הגפרורים ביד אחת ואת צינור הכיבוי ביד השנייה; מסיתים את הצעירים הטהורים להתקומם, מגנים עליהם בפומבי, ואז מדכאים אותם ומבקשים קרדיט על תרומה לשמירת השלום." או כפי שאומר ג'רי פיגאן לפוליטיקאי פול מקקינטי באחד מרגעי השיא של הספר, לו עצמו – לפוליטיקאי מה-IRA – אף פעם לא היה אומץ להרוג. "אלה תמיד היו אנשים כמוני. האנשים שמילאת בשנאה. תמיד דאגת שלא יהיה לך דם על הידיים. אתה ניצלת אנשים כמוני. אמרת לנו שאין לנו עתיד. אמרת שאנחנו חייבים להילחם כדי שיהיה לנו עתיד. שמת לנו אקדחים בידיים, ושלחת אותנו לרצוח בשבילך."

במקביל, אי אפשר להתעלם גם מנקודות העיוורון של סטיוארט נוויל. כשקוראים את הספר, נראה שהוא מכוון יותר מדי לקהל הציני של ימינו, הקהל של משחקי הכס ובית הקלפים – קהל מפוכח ומריר שמורגל לראות פוליטיקה כמשחק אינטרסים בזוי ותו לא. אצל נוויל כולם, או לפחות כל הגברים שמופיעים בעלילה, מושחתים מן היסוד, פושעים, רוצחים ורמאים. אפילו פיגאן, בסופו של דבר, מנסה להשיג צדק רק כי רוחות רפאים רודפות אחריו. מי שטוען לאידיאליזם משקר. באחד מנאומיו, מדבר הפוליטיקאי פול קינקנטי על "התקופות הרעות. הימים שבהם צעירים בני קהילתנו חיו בפחד מפני חיל השיטור של אלסטר. התקופות הרעות שבהן ההפרדה היתה החוק. כשהגזענות היתה החוק. כשהטלת אימה על הציבור הלאומי והרפובליקאי היתה החוק." הנאום מוצג בספר כתמרון הסתה ציני, אבל בסופו של דבר – הוא מתאר מציאות אמיתית. ה-IRA אכן צמח מתוך מציאות של דיכוי ברזל, ולאחר מספר מעשי טבח שבוצעו במפגינים לא חמושים על ידי שוטרים פרוטסטנטים וחיילים בריטים, והוא אכן נאבק בגזענות ממוסדת שמחוזות צפון אירלנד היו שקועים בה עד צוואר. חרף השיטות הרצחניות שלו, ה-IRA אכן נלחם למען אינטרסים של ציבור שהופלה ונרדף. האם בכל המאבק הזה לא היתה אפילו טיפה של אידיאליזם? יש משהו פשטני, אפילו מנחם, בהצגת המאבק הזה כגירסה חמושה של בית הקלפים, אבל זו הצגה מטעה. בריונות ואידיאליזם, מטרות מוצדקות והקצנה רצחנית, חוסר מעצורים ודאגה אמיתית לאינטרסים של הציבור, כוונות טובות ושחיתות, בדרך כלל שזורים זה בזה במינונים שונים. נוויל פספס, לדעתי, כשהחליט להתמסר לציניות של קהלו ונמנע מלתאר את המציאות הזאת במלוא מורכבותה.

וכאן יש עוד נקודה, שעולה מהעלילה עצמו חרף קולו של המספר. בסופו של דבר, הפוליטיקאים המושחתים נוסח קינקנטי, עם כל רשעותם ואכזריותם, הם אלו שהובילו את צפון אירלנד לשלום והפסקת שפיכות הדמים. קינקנטי אולי מארגן מהומות מבוקרות כדי להבהיר נקודות פוליטיות, אבל הוא גם מרסן את בריוני הרחוב כדי שלא יחבלו בתהליך השלום בכללותו. בהיעדרו, מי יעשה זאת? המחבר לא מתעלם מהעובדה שדווקא מסע הצדק והנקמה של פיגאן, שנרדף בידי צללי הנרצחים, עשוי להוביל לחידוש המהומות ולמותם האכזרי של המונים. שמא השחיתות והציניות טובות לציבור יותר מהאידיאליזם? זו נקודה שהקורא ב"רוחות של בלפסט" לא יכול להימנע מלחשוב עליה. לפעמים, אולי עדיף לתת לכלבים ישנים לרבוץ על משכבם בשלום.

אזרחות למופת – טור אורח מאת איל פלדמן

ספר הלימוד החדש באזרחות, להיות אזרחים בישראל, עורר קריאות שבר, בכי ונהי מחלקים נרחבים של המפה הפוליטית. חוקרים, מומחים, עיתונאים וחברי כנסת האשימו את מחברי הספר, ואת שר החינוך נפתלי בנט, בניסיון לשטוף את מוחם של התלמידים, להרחיק אותם מהליברליזם ולהפוך אותם ללאומנים ודתיים במקרה הטוב, ופשיסטים במקרה הרע. אולם, למרבה הצער, רבים מהמבקרים כלל לא קראו את הספר שהם תוקפים בשצף קצף. איל פלדמן, מורה בכיר לאזרחות והיסטוריה ודוקטורנט למדע המדינה, בטור אורח לינשוף.

 

להיותאזרחיםבישראל

תקציר

לאחרונה ראה אור ספר הלימוד החדש באזרחות, "להיות אזרחים בישראל: מדינה יהודית ודמוקרטית" בהוצאת משרד החינוך, וכצפוי עורר ויכוחים וביקורות.

הדרך שעבר היתה עקלקלה ורצופה מכשולים, על תהליך כתיבתו ופרסומו נמתחה ביקורת חריפה, חלקה בצדק, וכמו בכל ספר אזרחות, ישנו מקום לשיפורים ותיקונים מקצועיים. אולם בחשבון אחרון הספר הינו תוצר איכותי ברובו, הגון ומאוזן, ענייני ומושקע מאוד. הוא כולל סוגיות רלוונטיות שנוספו לתכנית הלימודים בשנים האחרונות, מעוצב היטב, נוח לשימוש המורה ותלמידיו ועולה בקנה אחד עם תכנית הלימודים, אשר כוללת מטרות בתחום הידע העיוני, בתחום הערכים ובתחום מיומנויות הלמידה והחשיבה.

מרבית הביקורת המוטחת בספר הלימוד כלל אינה קשורה במישרין לספר הלימוד. זהו ויכוח אידאולוגי על זהותה של המדינה ומאבק פוליטי בממשלה הנוכחית. על כן רוב העיסוק התקשורתי הביקורתי אינו רק חסר פרופורציות, אלא לוקה בדיסאינפורמציה ובעיוותים.

הערות כלליות

בבואנו לדון בספר הלימוד, כדאי לזכור כמה דברים:

ראשית, ספר לימוד רשמי צריך להיות ממלכתי, הגון ומאוזן, ולא אמצעי תעמולה של מפלגה מסוימת או צד אחד של המפה הפוליטית. כל ספר אזרחות במדינת ישראל המורכבת והשסועה יהיה כנראה שנוי במחלוקת והשפעה מסוימת תמיד תהיה להשקפותיהם של כותבי הספר, העורכים, השר המכהן, המפמ"ר וחברי ועדת המקצוע, אך ההבדלים צריכים להיות בניואנסים, לא ברוח הכללית, אשר צריכה לשקף את תכנית הלימודים, את דמותה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ואת חוק חינוך ממלכתי.

שנית, העניין הציבורי במערכת החינוך בכלל ובמקצוע האזרחות בפרט הוא מבורך. מדובר בנושא חינוכי, ערכי וכמובן פוליטי ועל כן אינו עניין למומחים ואנשי מקצוע בלבד. דווקא משום כך חשוב שהציבור הרחב ייחשף גם למידע רלוונטי ולא רק לאסופת טענות פוליטיות ממוחזרות.

ולבסוף, פרופורציות – חשוב שספר הלימוד הרשמי יהיה מוצלח ויעמוד בקריטריונים הנדרשים, אבל מלבד העובדה שישנם ספרים נוספים, כדאי להבין גם שרוב המורים לא מלמדים בצמוד לספר, אלא משתמשים בו בעיקר ככלי עזר, תוך שהם בוחרים באילו חלקים לעשות שימוש ועל אילו לוותר, שכן לא מדובר בספר שקוראים מכריכה לכריכה. היום מורים ותלמידים עושים שימוש בשלל מקורות ובהם אתרים, סרטונים, מאמרים, עיתונים, סיכומים ועוד. יתר על כן, מידת ההשפעה של הספר על השקפת עולמם של התלמידים היא לרוב מינורית למדי. תכנית הלימודים משפיעה יותר מהספר, המורים בכיתות משפיעים יותר מהתכנית וההורים בבית לרוב משפיעים יותר מהמורים.

36889ImageFile2

שיעור אזרחות בחטיבת ביניים – למצולמים אין קשר לכתבה

ביקורות כלפי ספרי לימוד יכולות להתמקד לרוב בכמה היבטים עיקריים:

הליך כתיבתו ועריכתו – למרות שספר הלימוד מיועד לכלל החינוך הממלכתי בישראל, בכתיבתו לא השתתפו נציגים ערבים ולפני הדפסתו לא הועבר הספר למעריכים ערבים (ואם כן, כפי שטוענים במשרד החינוך, שמם אינו מוזכר בספר). היועץ האקדמי-מדעי היחיד ששמו מוזכר בספר הוא ד"ר אביעד בקשי ואת שמות השותפים האחרים לכתיבה משרד החינוך מסרב לפרסם, לטענתו מחשש שיופעל עליהם לחץ. לספר שכזה מן הראוי שיתרמו מיכולותיהם משתתפים  נוספים, בהם גם מורים, ממגוון רחב יותר של מגזרים והשקפות. אם כן, הליך כתיבת הספר אינו תקין, אולם מהביקורת על ההליך לא ניתן לגזור בהכרח מסקנה נחרצת לגבי התוצאה, שהיא הספר עצמו.

היבטים מקצועיים בתחום הדעת – מרבית הביקורת הכתובה על היבטים אלו היא במשקל קל, וממילא אינה נמצאת במרכז הדיון. בהמשך אספק כמה דוגמאות לשגיאות ובעיות שכן קיימות בספר, המהוות ראיה לכך שטוב היה לו היו שותפים לכתיבה יועצים אקדמיים נוספים, אך גם לכך שחלק גדול מהביקורת מוגזם ואף מופרך.

אידיאולוגיה ופוליטיקה – עיקר הביקורת הנשמעת הינה כלפי המסר האידאולוגי שבסיס הספר כביכול, אלא שחלק הארי מביקורת זו לא נובע רק מהתנגדות להשקפות הימניות והדתיות שלכאורה מבטא הספר, אלא מהתנגדות לציונות עצמה.  אם תשאלו את מבקרי הספר משמאל – עיתונאי 'הארץ', קומץ אנשי אקדמיה וח"כ זהבה גלאון אחת, תשמעו שהפשיזם (שוב) ניצח והדמוקרטיה (שוב) מתה. הללו רואים בספר את שיאו של תהליך מתמשך בו מערכת החינוך ותוצריה הופכים לאומניים, ימניים ודתיים יותר והביטוי המזוקק ביותר של מגמה זו הוא ספר הלימוד החדש באזרחות, שנועד להפוך את תלמידי ישראל למצביעי מפלגת הבית היהודי ולהביא לסופה של הדמוקרטיה. מרבית הביקורת מציירת מצג שווא ונוקטת בשיטות של הפחדה (אירוני, נכון?), במסגרת הקמפיין שנועד לגרום לציבור להאמין שמדינת לאום יהודית היא בהכרח לא דמוקרטית ושישראל דומה לגרמניה בשנות השלושים.

P927172

למצולם יש קשר לכתבה – שר החינוך נפתלי בנט

תיאורי המבקרים יוצרים סיפור עסיסי וקונספירטיבי אשר משרת היטב את האג'נדה הפוסט-ציונית, אך בכל הנוגע לתיאור ספר הלימוד במתכונתו הסופית, אין פה הרבה מעבר להנחת המבוקש. הציטוטים שסיפקו רבים ממבקרי הספר לאחר פרסומו התבססו על הוצאה מהקשר, סילופים וחוסר הבנה של המקצוע.

קריאה הוגנת יותר מגלה כי הספר עוסק באופן מאוזן ביסודות היהודיים וביסודות הדמוקרטיים של מדינת ישראל. הספר גם מספק מקורות מן המחשבה המדינית המערבית וממורשת ישראל ודתות נוספות, וזאת לא על מנת להחליש או לערער את מעמדה של הדמוקרטיה, אלא דווקא כדי לחזק את ההסכמה ביחס אליה על ידי הצגת הלימה מסוימת בין הערכים ההומניסטיים שביסוד הדמוקרטיה המערבית לבין רעיונות המצויים במורשות הדתיות והתרבותיות של תלמידי ישראל. בסוגיות שנויות במחלוקת מוצגים הצדדים השונים בויכוח במידה שווה תוך הצגת הטיעונים המרכזיים. ברמה הדידקטית, הספר כולל שלל קטעי מקור משובחים ורלוונטיים ושאלות מצוינות למחשבה, דיון ותרגול, ואפילו המלצות על צפייה בסרטים וסרטונים. יתכן שמבחינה זו הוא הספר הטוב ביותר שהיה עד כה ומן הסתם הוא גם העדכני מכולם. בנוסף, הספר מעוצב היטב וברובו כתוב היטב.

על כן למרות הביקורת, כולל שלי, אני מציע לשים דברים בפרופורציות ולשפוט את הספר לפי קריטריונים ענייניים וביחס לתכנית הלימודים ולספרים קודמים.

מאבק-על-האזרחות

קרדיט: רעות גבע, בזירה. http://bit.ly/29f4luO

לגבי הספר עצמו – מקבץ הערות מקצועיות

למרות שרוב ההגדרות בספר קולעות, עדיין ניתן למצוא מושגים שצריך לשפר את הצגתם. כך למשל, הצגת הקבוצות הדתיות בחברה הישראלית כוללת כמובן את החילונים ואת המוסלמים, אך על שתי הקבוצות ניתן להרחיב מעט את היריעה. עם זאת, הספר ממש לא "מעלים" את הקבוצות הללו, כפי שטוענת בנחרצות זהבה גלאון, אשר מתבססת כמובן על מאמרי הביקורת ב'הארץ', שבתורם אינם מבוססים כלל ועיקר.

אנשי המחשבה המדינית שבינינו יוכלו די בקלות להבחין בכך שהעיסוק באמנה החברתית (עמ' 120-121) סובל מאי-דיוקים וכי על אף שהוא כתוב בקצרה ובשפה פשוטה, הוא אינו בהיר די הצורך.

ההגדרה לקפיטליזם אינה קולעת ולמעשה לא מלמדת כמעט דבר ("קפיטל = הון. קפיטליזם היא גישה חברתית-כלכלית, שהתפתחה במאה ה-18 ומתייחסת למערכת היחסים בין הפרטים לבין המדינה בנושאים כלכליים-חברתיים", עמ' 272). כמו כן, הגישה הכלכלית-חברתית הליברלית מכונה "ניאו-ליברלית" (עמוד 292) וזו בהחלט בעיה נוכח העובדה שהשימוש במושג שמור למבקרי הגישה, ולעולם לא לתומכיה. בנוסף, ג'ון מיינרד קיינס מובא כדוגמה לגישה ה"ניאו-ליברלית", חרף העובדה שדגל במעורבות ממשלתית רבה במשק. דווקא היבט זה נסתר מעיניהם של המבקרים, המאשימים את הספר ב"חינוך לקפיטליזם", מה שמעיד על חוסר מחויבות לעובדות או על קשיים בהבנת הנקרא.

ישנן גם כמה קביעות מוזרות. למשל, בעמוד 170 ישנו עיסוק בהכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם. בהערת השוליים כתוב שהכרזת כורש נחשבת להצהרת זכויות האדם הראשונה בהיסטוריה. הצהרת כורש מבטאת סובלנות ופלורליזם, אבל רב השונה על הדומה בין שתי ההצהרות, וגם מי שיקבל את הפרשנות המפליגה והאנכרוניסטית יתקשה לטעון שהיא עד כדי כך מקובלת ונודעת שיש מקום לציין אותה כך בספר.

במפה המתארת את פריסת הישובים הערביים במדינת ישראל נכון לשנת  2015 (עמ' 463) ישנן שתי בעיות עיקריות. ראשית, אומנם הקו הירוק מצויר (בשונה ממה שטענה זהבה גלאון), אך המקרא לא מספק סימון שונה לערים ויישובים ישראליים ולערים ויישובים פלסטיניים. המורה בכיתה אמור להסביר את משמעותו של הקו הירוק ואת ההבדלים הרלוונטיים, אבל מוטב היה למנוע בלבול אפשרי מבעוד מועד. שנית, בדומה לערים נוספות, אום אל-פחם מסומנת במפה פעמיים. פעם אחת כעיר (בריבוע צהבהב-ירקרק) ופעם נוספת כיישוב הכולל בין 40-60 אלף נפש (בעיגול ירוק כהה) אלא שבניגוד לעיגול, שמופיע במקומו הנכון – הריבוע מופיע מזרחית יותר, מעבר לקו הירוק.  חברת הכנסת גלאון טענה שמדובר בגנבת דעת מכוונת. לדברי יו"ר ועדת המקצוע, ד"ר אסף מלאך, מדובר בטעות טכנית.

Arab_population_israel_2000-he

חוקי היסוד משנת 1992 מוצגים כאילו נחקקו בגניבה: "חוקי יסוד אלה נחקקו בהליך חקיקה רגיל, תוך מיעוט נוכחים במליאה. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו נחקק בתמיכתם של 32 חברי כנסת, ואילו חוק יסוד: חופש העיסוק נחקק בתמיכתם של 23 חברי כנסת." (עמוד 309). העובדות נכונות, אבל העמדה הביקורתית פה בולטת מדי. לא זכור לי שחוקים אחרים זכו להתייחסות כזאת בספר. מצד שני, ניתן להגן על הספר ולומר שבנושא האקטיביזם השיפוטי מוצגים טיעונים לכאן ולכאן (וכאמור גם בנושאים רבים אחרים ששנויים במחלוקת).

כדאי לזכור שהמקומות שמצריכים תיקון מהווים מקטעים קטנים מתוך ספר של למעלה מחמש מאות עמודים. הספר לא מפיץ שקרים, הטיות חמורות או כל דבר אחר שאמור לזעזע את אמות הסיפים ולהצדיק את זעקות השבר וההפחדה של חלק מהמבקרים. קריאת סקירות, דעות, פרשנויות וביקורות של אחרים יכולה להועיל, אך כדי לגבש דעה עצמאית אני ממליץ לקרוא את המקור. גם את זה אנחנו מנסים ללמד בבית הספר.

התייחסות לעיקרי הביקורות שהתפרסמו

הרבה מהביקורות שמופנות כלפי הספר צריכות, אם בכלל, להיות מופנות כלפי תוכנית הלימודים. ספר לימוד, בכל מקצוע, נבחן במידה בה הוא מסייע ללמד לפי התכנית. נוח יותר לתקוף את הספר, משום זיהויו עם שר החינוך המכהן ועם ראש ועדת המקצוע. להלן מוקדי הביקורת.

מדינה יהודית ודמוקרטית – המבקרים האוטומטיים מתחלחלים בראש ובראשונה מכך שמדובר בספר ציוני אשר מציג את מדינת הלאום היהודית והדמוקרטית כמודל רצוי וראוי. כך למשל כותבת אריאנה מלמד.

"'ישראל היא מדינת הלאום של בני העם היהודי' – לא מובא שום נתון בדבר הסכמתם של בני העם היהודי החיים – מבחירה – מחוץ לישראל, עם האמירה החגיגית הזאת." לא ברור מדוע סבורה מלמד  שזהו תנאי הכרחי. כמובן שלא כל היהודים בעולם רואים במדינת ישראל את ביתם הלאומי, אבל האם ניתן להתכחש לכך שעבור יהודים רבים מאוד בתפוצות ישראל מהווה מוקד של זהות והזדהות לאומית? כמו כן, האם לא נכון לומר שכך מוגדרת ישראל, ושלא ניתן להבין את ההיסטוריה שלה, את מוסדותיה, סמליה וחוקיה ללא רעיון זה? האם ישנה מדינה אחרת שמגדירה כך את עצמה? יתר על כן, לא רק שלא כתוב בספר שזוהי עמדתם של כל (או אפילו רוב) יהודי העולם – ישנו פרק שעוסק ביחסים בין מדינת ישראל והתפוצות, ושם מתוארות מגמות דמוגרפיות, תרבותיות ופוליטיות שונות, ביניהן גם התרחקות מישראל והיחלשות הקשר בינה לבין חלק לא מבוטל מהיהודים בעולם. עוד מוסבר כי ישנם יהודים רבים בעולם אשר זהותם האזרחית (כלומר, הזיקה שלהם למדינה בה הם חיים, לערכיה ולחוקיה) חזקה יותר מזהותם האתנו-לאומית (כלומר הזדהותם עם העם היהודי ועם מדינת ישראל). כמובן שמבחינת נקודת המוצא הנורמטיבית שבבסיס הספר זו תופעה שלילית, אבל אין פה שקרים והטעיות בנושא. הספר מתאר ביושר את המגמות השונות.

מלמד מוסיפה ש"הם (כותבי הספר- א.פ) נמנעים מלהבהיר שקיימת סתירה אינהרנטית ובלתי פתורה בין "יהודית" ל"דמוקרטית" בחוק השבות". עמדה זו בהחלט מוצגת כעמדה אפשרית ולגיטימית, (עמ' 324-326 – "האם חוק השבות הוא חוק מבחין או מפלה?"), אך עבור מלמד לא די בכך, והיא מצפה שהעמדה המתנגדת לחוק השבות תהיה עמדתו הרשמית של הספר.

כמובן שזכותם של המבקרים להיות פוסט-ציונים, אך בשונה מאידיאולוגיה פוליטית מפלגתית (ימין, שמאל), הרי שהציונות היא האידאולוגיה המכוננת של מדינת ישראל, זו שמגדירה את זהותה, את טעם קיומה, (גם) ממנה שואבת המדינה את הלגיטימציה שלה, ולעמדה זו שותף הרוב הגדול והמכריע של אזרחי ישראל. מטרות החינוך לפי חוק חינוך ממלכתי ומטרות הוראת מקצוע האזרחות מבטאות זהות ואידאולוגיה זו, ועל כן צריך מידה רבה של טיפשות או ניתוק מהמציאות כדי לצפות שספר רשמי באישור משרד החינוך לא יהיה ציוני באופן מובהק ושהנרטיב הפלסטיני או סתם השקפה פוסט-ציונית יקבלו משקל זהה. כמובן שהעמדות הללו צריכות לקבל בספר ייצוג כלשהו, ואכן יש כזה, גם אם ניתן לטעון שאפשר להרחיבו במידת מה.

בבואו לתאר את השתלטות הימין הלאומני והדתי על תחום האזרחות, מציג כתב הארץ אור קשתי גם נושאים שנחשבים לחלק מהקונצנזוס המיינסטרימי הציוני כחלק מאותה קונספירציה. מהיום אמור – להיות ציוני פירושו להיות דתי-לאומי ומתנחל.

אצל ד"ר הללי פינסון זה בולט לעין אף יותר. היא חברה בארגון תעאיוש וכפי שהראה אסף מלאך, כבר ב-2006 כתבה פינסון על הספר הישן את הדברים הבאים: "הספר מאמץ שיח פרטיקולריסטי מדיר המחזק את הזיקה בין אזרחות לבין שייכות לאומית, בין שייכות לעם היהודי לבין אזרחות ישראלית".

"הספר הנוכחי מאמץ לכאורה גישה פלורליסטית ומציג תמונה מורכבת… אולם האופן שבו דיון זה מובנה מעיד על כך שהספר, במסווה של אימוץ תפיסה פלורליסטית… נוקט עמדה ברורה בשאלת ההגדרה 'הרצויה' של מדינת ישראל… יוצר הבחנה בין הגישות הציוניות – הגישות הרצויות – לבין הגישות הדוחות את הגדרתה של מדינת ישראל כיהודית או דמוקרטית…"

"המיעוט הפלסטיני מודר מהויכוח הפוליטי-אידיאולוגי בחברה הישראלית… הספר מאשר את מיקומו של המיעוט הפלסטיני בשוליים של ההיררכיה האזרחית".

אם כן, כמו שכתב מלאך, "כאשר היא תוקפת כעת את הספר החדש כדאי להבין על מה אנחנו מדברים. בדיוק כמו אצל פרופ' יוסי דהאן, זוהי יצירת מצג שווא שהספר החדש הוא הבעיה בשעה שההתנגדות שלה היא לעצם הגדרתה של המדינה כיהודית ודמוקרטית. סה טו."

download

ביקרה את הספר בחריפות – ד"ר הללי פינסון

השסע העדתי – המבקרים תוקפים את הספר על כך שאינו עוסק בשסע העדתי, אך מתעלמים מכך שהנושא ירד מתכנית הלימודים ואינו נלמד בפועל מזה כמה שנים. ביקורת בנדון ניתן להפנות לתכנית הלימודים שבהתאם לה נכתב הספר, אך תקיפת הספר בגין עניין זה פשוט אינה רצינית.  אולי כדאי לציין שאירועי ואדי סאליב, האפליה ממנה סבלו העולים מעדות המזרח, מחאת הפנתרים השחורים ועוד, נלמדים במסגרת שיעורי היסטוריה בכיתה יא' ואף נכללים בבחינת הבגרות.

 

השסע הלאומי והיחס לערבים בספר – לפי חלק מהביקורות, הספר מתעלם מהטראומה של הצד הערבי כתוצאה ממלחמת העצמאות (סליחה, מלחמת 1948!) או מאפליה ממנה סבלו אזרחי ישראל הערבים. יתר על כן, מאחר שהספר "ימני-לאומני-דתי-פשיסטי", הרי שהוא אמור לשלול את קיומו של עם פלסטיני. אבל גם זה לא נכון. בעמוד 89, בחלק העוסק בזהויות הלאומיות של אזרחי ישראל, מדובר במפורש על זהות לאומית ערבית ועל זהות לאומית פלסטינית, בדיוק כמו בספר הקודם. כמו כן, ברקע ההיסטורי להכרזת העצמאות (עמ' 33) ובגורמים לשסע הלאומי (עמ' 464-468) בהחלט ישנן התייחסויות ברורות בטקסט גם לגירוש וגם לבריחה, לפגיעה הקשה שספגה האוכלוסייה הערבית בארץ, ואף להפקעת קרקעות ואפליה. התפיסה הציונית הרווחת לגבי סיבות ונסיבות הפליטות הפלסטינית (מיעוט גורש, הרוב ברח ו/או יצא וולונטרית בעידוד מדינות ערב) מוצגת כתפיסה הציונית הרווחת, ומיד נכתב גם מהי העמדה הפלסטינית ביחס לאירועים. אגב, הצגתה התמציתית של מלחמת העצמאות כשלב בהתפתחות המתח והעוינות בין ערבים ויהודים היא בגדר רקע היסטורי בסיסי המהווה תזכורת לחומר שהתלמידים למדו/לומדים בהרחבה במסגרת שיעורי ההיסטוריה.

השסע הלאומי (עמ' 464 – 483) בין אזרחי ישראל היהודים והערבים מוצג בצורה מאוזנת והגונה, וכוללת שלל טקסטים עם עמדות שונות, מפרופ' אמל ג'מאל ועד ח"כ בצלאל סמוטריץ', עבור ביהונתן ליס, סמי סמוחה ואחרים וכמו בשאר הפרקים, ישנן שאלות חשיבה ושאלות לדיון (למשל, "לאחר קריאת התוכנית והדעות התומכות והשוללות, הציגו את עמדתכם לגבי מתווה פראוור-בגין להתיישבות בדואים בנגב", עמוד 473). הספר אפילו מציע משימה לימודית: להיכנס לאתרי האינטרנט של התאגדויות אזרחיות (סיכוי, יד ביד, נווה שלום, קרן אברהם, המרכז היהודי-ערבי לפיתוח כלכלי, התיאטרון היהודי-ערבי ביפו) ולאחר מכן לדון בשאלה הבאה – "כיצד לדעתכם עשויות הפעולות הללו למתן את השסע הלאומי? נמקו תשובתכם." (עמוד 482). הספר גם מציג, בהתאם לתכנית הלימודים, את האמצעים המוסדיים והאזרחיים להתמודדות עם השסע. כמובן שזה לא מונע מאור קשתי לטעון, בהקשר של פרק זה, ש"אין כאן חזון 'חיים משותפים', וגם שוויון איננו בגדר אפשרות".

זכויות, חובות וחינוך לאזרחות טובה – אני חוזר לאריאנה מלמד, שאולי פחות בקיאה בתחום הדעת מקשתי או מפינסון, אך בדומה לגלאון, היא בוטה ונחרצת בהתבטאויותיה ונהנית ככל הנראה מחשיפה רחבה יותר משאר המבקרים. מלמד טוענת  ש"גם הספר הזה לא ילמד אותם דבר וחצי דבר על זכויותיהם כאזרחים, על חובותיהם כאזרחים כלפי זולתם וכלפי עצמם: כיצד להפעיל את המכונה כך שזכויות האזרח אכן יישמרו בה ואפילו יתחוללו בהן שינויים המיטיבים עם האזרחים. כיצד להיות אזרח שמאמין בחשיבותה של אזרחותו ובכוח שהיא נותנת בידיו, ולא בידי השלטון".

ברור למדי שמלמד לא טרחה לקרוא את הספר, אשר בהתאם לתכנית הלימודים כולל פרקים שלמים שעוסקים בסוגי הזכויות השונים ובתפקיד המדינה להגן עליהן, בחשיבותם של ביקורת על השלטון והגבלתו ובמנגנונים הפורמליים והבלתי פורמליים שמאפשרים זאת.

"לימודי האזרחות לבחינות הבגרות בישראל — וזו הרי תכליתם היחידה, על פי מערכת החינוך — היו תמיד אוסף של חומרים תיאורטיים סתומים לגמרי לנוער הנאלץ לשנן אותם."

עוד גיבוב של הבלים. במסגרת לימודי האזרחות שלהם, תלמידי התיכון לוקחים חלק בפרויקט ("מטלת ביצוע") שכל תכליתו לקשר בין התוכן העיוני שנלמד למציאות חייהם ומעודד אותם למצוא בעיות אזרחיות (כגון אפליה כלפי יחידים וקבוצות, פגיעה בחירות הפרט ועוד), לחקור אותן ולפעול על מנת לנסות ולתקן אותן – התנסות באזרחות פעילה. העובדה שאריאנה ומבקרים נוספים מתייחסים לספר כאל חזות הכל מעידה על בורות ועל חוסר הבנה במאפייניהם של לימודי האזרחות. כאמור, עבור רוב המורים הספר מהווה בסה"כ כלי עזר.

"בתת הפרק 'זכויות כלכליות וחברתיות' מצדיקים את ההפרטה בלי לדון בקריסת מערכות הבריאות והרווחה.." –מלמד מפגינה מומחיות בקריאה סלקטיבית. אם יש משהו שאי אפשר לומר על תכנית הלימודים ועל ספרי הלימוד באזרחות, זה שהם מתעדפים את הגישה החברתית-כלכלית הליברלית ומדיניות של הפרטה, ולראייה השימוש ב"ניאו-ליברליזם" והעובדה שספר הלימוד המשמש את תלמידי 5 היחידות הוא "אתגר הרווחה" בעל הנטייה הסוציאל-דמוקרטית המובהקת.

5492ec6a3fce8730

שיעור אזרחות בחטיבת ביניים – למצולמים אין קשר לכתבה

"דור חדש של אזרחים כנועים, צייתנים, דוגלים ב'עזבו אותי באמא שלכם', יצמח כאן בחסות הספר הזה." – אז מעבר לכך שזו סתם אמירה חסרת ביסוס, יש כאן התעלמות ממה שכבר עמדתי עליו קודם – תפקידו ומקומו של הספר לעומת תפקידו ומקומו של המורה. לא ברור מדוע מלמד וחבריה חושבים שאת עיקר החינוך האזרחי עושה הספר, ולא המורים המחנכים בכיתה ובבית הספר (או ההורים בבית). ספר הלימוד הוא כלי עזר למורה ולתלמיד, ומורים לאזרחות לרוב מנסים ללמד ולחנך תלמידים שיהיו אזרחים חושבים ואכפתיים שידעו גם להעריך את הטוב, גם לבקר את הרע, וגם לפעול לתיקון מה שמצריך תיקון. המסקנה של מלמד בעייתית לא רק משום שהיא משוללת יסוד ביחס למסר של הספר, אלא בעיקר משום שהיא שוללת מהמורה את מעמדו ואת תפקידו כמחנך לאזרחות טובה\ ומשום שאין בה דבר מלבד הפגנת ייאוש ופחד.

הכותב הוא מחנך ורכז אזרחות והיסטוריה בתיכון בהרצליה ודוקטורנט בחוג למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב.

על העיוורון: האם המחבל מאורלנדו מייצג את ה"אסלאם האמיתי"?

הפיגוע המחריד נגד מועדון הקהילה הגאה באורלנדו העלה לקדמת הבמה ויכוחים ישנים, ובעיקר: האם דאע"ש מייצג את ה"אסלאם האמיתי"? כרגיל, העיוורון אינו נחלתו של צד אחד בלבד, והוא עתיד לפגוע הן ביכולת ההתגוננות של המערב והן במוסלמים עצמם. ינשוף פוליטי-מדיני על אמיתות כואבות, מצליפים מקצועיים ודמגוגיה שמאלנית וטראמפיסטית.

eyes-closed

הפיגוע המחריד כנגד מועדון הקהילה הגאה באורלנדו העלה מחדש ויכוחים ישנים, הן בארצות הברית והן מעבר לגבולותיה. מבט קצר בתגובות של השמאל והימין האמריקאי (וחקייניהם בארץ הקודש), יראה מיד שכל אחד מהצדדים משנן עמדות ישנות ומנסה למנף את הפיגוע כדי לקדם אג'נדה פוליטית ארוכת טווח. השמאל הליברלי, בצדק גמור, מפנה זרקורים לחוקי הנשק המופקרים של ארצות הברית, המאפשרים לכל זב ומצורע להשיג רובה סער אוטומטי. בו בזמן, מתעקשים דוברים ליברליים, ועוד יותר מהם נציגי השמאל הרדיקלי, להבהיר ש"זה לא האסלאם" אלא הקיצוניות. והמהדרין אף אומרים שמדובר בעוני וייאוש, שהאחריות עליהם (ניחשתם נכון) נופלת על המערב הקולוניאליסטי. הימין הטראמפיסטי, מלווה במקהלת ה"אמרנו לכם" של מצליפי האסלאם המקצועיים, מאשים את השמאל ברכרוכיות וברמייה עצמית, מעלה מחדש את התזה של "מלחמת הציביליזציות" ומציע לסגור את הגבולות למהגרים ופליטים מוסלמים. כרגיל, בדברי שני הצדדים יש גרעין מסויים של אמת, ושניהם חוטאים בעיוורון מסוכן. באופן אירוני, העיוורון של כל אחד מהצדדים מסכן בדיוק את מה שהוא שואף להגן עליו. רוצה לומר: העיוורון הימני מסכן את המערב בעיקר, והעיוורון הליברלי – גם את המערב וגם את המוסלמים עצמם. ומעל כל הויכוח מרחפת השאלה הגדולה: האם הטרוריסטים מייצגים את ה"אסלאם"?

 לפני שנגיע לעיוורון השמאלי-ליברלי, תופעה מעניינת יותר לפי דעתי, כמה מילים על שיח "הצלפת האסלאם" של הימין. האבסורד הגדול ביותר, כמובן, הוא ההאשמות כלפי הנשיא אובמה, על כך שלא זיהה את הטרור עם האסלאם הקיצוני או האסלאם בכלל בנאומו. ברק אובמה, נשיא שיש הרבה מה לבקר במדיניותו ובהתנהלותו, הפך לבוגימן של שנאה בלתי רציונלית בימין האמריקאי והישראלי כאחד, עד כדי איבוד עשתונות מוחלט. מישהו שכח, כנראה, שנשיא ארצות הברית אינו אינטלקטואל או חוקר, אלא פוליטיקאי שאמור לנהל את מדיניות החוץ של המעצמה הגדולה בעולם. נניח לרגע שמבחינה אינטלקטואלית טהורה, מצליפי האסלאם הימנים צודקים. אז מה? מישהו חושב שבגלל שהנשיא לא אומר משהו בנאום פומבי, האף-בי-איי עוקב אחרי כמרים קתולים, וחיל האוויר מפציץ מדינות בודהיסטיות?

seminarian-021

לא בסכנה- כמרים קתולים. למצולמים אין קשר לכתבה

הנשיא אובמה, למי ששכח, מנהל מלחמה נגד הטרור האסלאמי הקיצוני במספר חזיתות. רוב בעלי הברית של ארצות הברית במלחמה הזאת, רוב הלוחמים בשטח, הם מוסלמים. לוחמי ולוחמות הפשמרגה שנאבקים בדאע"ש בגבורה בסוריה ובעיראק – הם מוסלמים. מצרים – מוסלמית. ערב הסעודית היא מדינה מוסלמית קנאית. טורקיה, חרף טירופו הגובר של ארדואן, נותרה מדינה אסטרטגית במערכה הזאת. וכפי שגנרל דייויד פטריאוס ציין בצדק, גם בצבא האמריקאי, בסי איי איי ובאף בי איי משרתים מוסלמים רבים, חלקם הגדול כמומחי מודיעין ושפה למדינות היעד. אזרחים מוסלמים תורמים לכלכלה ולמשק האמריקאי בכל תחומי החיים כמעט, במגזר הפרטי ובממשל. שגריר ארצות הברית באו"ם ובעיראק היה מוסלמי אפגני. שגרירת ארצות הברית בשוודיה היא מוסלמית-שיעית ממוצא איראני. כל מי שחושב פוליטית ואסטרטגית, יכול להבין מיד שהנשיא לא יכול להרשות לעצמו להעליב ולהשפיל את בעלי הברית העיקריים שלו במערכה צבאית, רק כדי לרצות כוחות פוליטיים מבית. מי שינהג אחרת, יפגע בראש ובראשונה במערב עצמו.

מעבר לכך, גישתו של הימין הטראמפיסטי מבוססת על בורות. מדהים לראות לפעמים איך אינטלקטואלים שלא יודעים צורה של אות ערבית, בטוחים שיש להם ידע וכלים לנהל דיונים תיאולוגיים ולקבוע שה"אסלאם האמיתי" הוא זה של דאע"ש ואל קאעדה. בורות יכולה גם לעוור. רוב מעשי הטבח בארצות הברית, למשל, לא מתבצעים בידי מוסלמים, אלא בידי גברים זועמים שפותחים בירי אקראי. גם הטרור אינו בלעדי למוסלמים, והמחבל הניאו-נאצי אנדרס ברוויק, שטבח בעשרות רבים של ילדים באי בנורבגיה, יוכיח. אין לכך עדיין אישור סופי, אולם המודיעין האוקראיני טוען שעצר טרוריסט צרפתי ימני קיצוני עם מטולי רימונים ו-275 ליטרות של חומר נפץ, שיועד לפיגועים בצרפת, ככל הנראה בזמן אליפות היורו. ההתמקדות הבלעדית באסלאם הקיצוני יכולה להסיט את תשומת הלב מאיומים פוטנציאליים אחרים.

Anders-Behring-Bre_2313494b.jpg

המחבל אנדרס ברוויק בבית המשפט

העיוורון השמאלי-ליברלי, בהקשר שלנו, מתבטא בעיקר בסירוב העיקש להבין שדווקא כן יש קשר, משמעותי למדי, בין פיגועי טרור לבין אמונות דתיות מוסלמיות. במשך כמה שנים, היו כמה נשמות טובות, בשמאל הרדיקלי והליברלי כאחד, שניסו להסביר לנו שאנשי דאע"ש או אל-קאעדה אינם באמת מוסלמים. דת לא מניעה אותם. עיתונאי אחד סיפר שבבית של קצין בכיר דאע"ש בכיר שנהרג "לא נמצא אף עותק של הקוראן". אחרים מיחזרו אנקדוטה ישנה על שני מתנדבים לדאע"ש, שקנו באמזון את הספרים Islam for dummies ו-Quran for dummies. כותבים מעמיקים יותר, כמו גרהאם ווד ואיימן ג'וואד אל-תמימי, הפריכו בנקל את הטענות הללו. אנשי דאע"ש הם דתיים אדוקים, שהאידיאולוגיה חשובה עבורם. אחדים מהם גם מומחים רציניים בהיסטוריה ותיאולוגיה אסלאמית. למשל, השריפה של הטייס הירדני, שנוגדת את פשט ההלכה האסלאמית, הוצדקה על ידי חכמי הדת של דאע"ש באופן מתוחכם למדי, תוך שימוש בתקדימים מהעבר ושיטות פרשנות מסורתיות. גם רצח היאזידים ואונס נשותיהם הוצדק באמצעות מחקר מדוקדק של מלומדים וחכמי דת מאוניברסיטת ראקה ש"הוכיח" כי מדובר ב"עובדי שטן".

Haji_Bakr

המתכנן של דאע"ש חאג'י באקר. בביתו נמצאו מסמכים רבים של הארגון, אך אף לא ספר קוראן אחד. הידיעה הזאת נוצלה, למרבה הצער, בידי אפולוגטים.

חשוב להדגיש: אי אפשר להבין את דאע"ש אך ורק על סמך המניע הדתי. זו טעות קשה. לתופעת דאע"ש פנים רבות. הדיכוי של האוכלוסייה הסונית בעיראק על ידי הרוב השיעי, למשל, היא גורם מרכזי, וכמובן הכאוס שנגרם על ידי הפלישה של 2003. גם העוני והייאוש חשובים, ועדויות אמפיריות מלמדות שהם שימשו מניע משמעותי לפחות עבור חלק מהתומכים והאוהדים, בעיקר מהמעגלים ה"רכים" יותר (אנשי הגרעין הקשה, האידיאולוגי, לעיתים קרובות אמידים ואף עשירים, כמו אוסאמה בן לאדן עצמו). אבל באותה מידה – אי אפשר להתעלם מהדת. Religion talks. להתעלמות מהגורם האסלאמי בשם הפוליטיקלי-קורקט יש גם השלכות בשטח. לפעמים מדובר בחזירות מרתיחה אך לא מסוכנת פיזית, כמו ההחלטה של אגודת סטודנטים רדיקלית באוניברסיטה מסויימת לא לציין את יום הזיכרון ל-11 בספטמבר כדי "לא לעודד אסלאמופוביה". במקרים אחרים, מדובר בסכנת נפשות של ממש. המחבל מפורט-הוד, למשל, עבר תהליך הקצנה ארוך לפני שביצע טבח בעמיתיו ופקודיו בצבא ארצות הברית. לפי דיווחים מסויימים, עמיתים רבים פחדו לדווח לרמות הממונות, כדי לא להיות מואשמים ב"אסלאמופוביה". הקפדה על דיני הפוליטיקלי-קורקט עלולה להסתיים בשפיכות דמים.

קל להבין מדוע הטיעון התקליטי שנשמע אחרי כל פיגוע, "אין לזה שום קשר לאסלאם", מוצא חן בעיניו הקהילות המוסלמיות עצמן. לא קשה להבין גם מדוע, אחרי כל פיגוע כמעט, הגינויים של מנהיגים ואנשי רוח מוסלמים בארצות הברית ובאירופה כוללים כמעט תמיד את המשפט הזה. אבל הטיעון הזה, שנתמך על ידי מקהלת השמאל הליברלי והרדיקלי, הרסני בעיקר כלפי המוסלמים עצמם. אפשר לטעון שהפרשנות של הטרוריסטים לכתבי הקודש אינה נכונה. אפשר לומר שהם מעוותים את המקורות, ומתעלמים מהמסורת. לגיטימי אפילו לטעון שהם "רחוקים מהאסלאם האמיתי", במסגרת ויכוח פנים-מוסלמי או דיון בקרב מביני עניין. אבל ההכחשה של כל קשר לדת, מסמאת את העין ומונעת מאיתנו לראות ולהבין, שגם במיינסטרים המסורתי יש פגמים ובעיות למכביר, שעלולים, בתנאים מסויימים, להצמיח אלימות וטרור. זה עלול לכאוב למוסלמים מאמינים, אבל אמת צרך לומר: הפרשנות של הטרוריסטים אינה הפרשנות היחידה של האסלאם – אבל היא פרשנות אפשרית. רק מי שמודה באמת הזאת, ומוסלמים אמיצים רבים – גם דתיים – כבר מודים בה, יכול להתחיל לחשוב על שיטות לטיפול ומניעה. מי שמצביע על בעיות בקהילה המוסלמית, או בחלקים מהתרבות המוסלמית, אינו "אסלאמופוב", ובעיות לא נעלמות אם מכחישים אותן. הן רק מחמירות. הראשונים לשלם את המחיר יהיו, כרגיל, המוסלמים עצמם.

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 676 שכבר עוקבים אחריו

%d בלוגרים אהבו את זה: