עלילת הדם החדשה של הניו יורק טיימס, עם סיפורים פנטסטיים על אונס אסירים פלסטיניים בידי כלבים, גרועה יותר מאשר היא נראית. מעבר לסיפור הספציפי, היא מצביעה על רקב עמוק בממסדי המומחיות המערבית ובמקורות הידע הקשורים אליה. ינשוף פוליטי-מדיני מסביר.

בשבוע האחרון התפרסמו שני תחקירים על מעשי אונס במלחמת עזה. אחד – דו"ח הועדה האזרחית בראשותה של ד"ר כוכב אלקיים-לוי – עוסק במעשי האונס והתעללות המינית של חמאס ויתר הפלגים העזתיים בנשים ישראליות ובינלאומיות בשביעי באוקטובר ולאחריו. קריאת הדו"ח קשה מבחינה רגשית, אבל מדובר באחד מהמחקרים הרציניים ביותר שראיתי בתחום, כשלוש מאות עמודים של עדויות ראייה מקוטלגות, מוצלבות עם גיאולוקציה, סרטונים של חמאס, מסמכים ונתונים פורנזיים, עם מסד תיאורטי איתן של ספרות משנית. יש בו גם הרבה כותרות חדשות ומזעזעות, שהחשובה שבהן – ראיות לכך שמחבלי חמאס לא הסתפקו באונס, עינויים מיניים ורצח, אלא גם אילצו בני משפחה לבצע אקטים מיניים זה על זה במטרה להשתמש בקשרי האהבה המשפחתיים לסיפוק יצרים סדיסטיים. כמו כן, מראה ועדת החקירה האזרחית שלא רק לוחמי חמאס, אלא גם אזרחים עזתיים רבים מן השורה השתתפו במעשי האונס והעינויים.

התחקיר השני, הוא רשומה קצרה יחסית שפרסם ניקולס כריסטוף, כתב מלחמות מהניו יורק טיימס. בגלל אופיו השנוי במחלוקת, שיפורט להלן, היה זה דווקא הטור של כריסטוף שתפס את עיקר תשומת הלב הציבורית.

במאמר, שפורסם משום מה בניו יורק טיימס לא כתחקיר אלא כטור דיעה, מאשים כריסטוף את מדינת ישראל, מערכת הכליאה שלה, צה"ל והשב"כ באונס מערכתי של אסירים פלסטינים, בעיקר גברים אך גם נשים. מדובר בהאשמות חמורות, ואין להוציא מכלל אפשרות שאכן יש התעללות, אפילו מינית, של סוהרים באסירים, כפי שיש במערכות כליאה רבות בעולם. בכל אימת שיש ראיות ממשיות לכך, יש לבדוק אותן כהלכה ולהעניש את מי שאשם, ואין ספק גם שהמדינה כשלה לחלוטין בכל הנוגע לטיפול בפרשת שדה תימן. אולם כדי שיהיה אפשר להתייחס ברצינות להאשמות, הן צריכות להיות מגובות בראיות של ממש. ומבחינה זו, הטור של כריסטוף הוא כישלון מוחלט.

הטור ירוד כמעט בכל סטנדרט עיתונאי שהוא. הכתב מסתמך רק על 14 עדויות, לא מאוששות ולא מוצלבות, בלי פרטים שיוכלו לאפשר חקירה, וידוא או הפרכה, כדי לטעון להתעללות מינית מערכתית ורווחת בכל רחבי מערכת הכליאה הישראלית. להשוואה, ב-2020, נרשמו בארצות הברית כ-16,000 תלונות על פגיעה והטרדה מינית של סוהרים נגד אסירים, ורק מעט מזער מהן הוכחו כמבוססות על מקרים אמיתיים. מבין העדים של כריסטוף, רק שניים מזדהים בשמם או מוסרים פרטים שיוכלו לסייע באיתור המקרה. אחד מהם, סאמי אל-סאי, מוצג על ידי כריסטוף כ"עיתונאי". בפועל, מדובר על מסית של חמאס, שמחא כפיים למעשי הרצח ההמוניים בשביעי באוקטובר – בוודאי לא על גורם אמין. לכל הפחות, כריסטוף היה צריך לתת גילוי נאות לקוראיו במי מדובר. עיתונאים ביקורתיים הצביעו כבר על כך ששני העדים המזוהים סיפקו לכריסטוף "אטריות מחוממות" – גרסאות שהשתנו ו"השתכללו" עם הזמן, בתוספת פרטים מזוויעים חדשים בכל פעם שדיברו עם עיתונאי אחר.

אם זה היה נשאר כאן, היה אפשר לפטור את המאמר של כריסטוף כסתם טור דיעה רשלני. אולם מכאן, דברים הולכים ומידרדרים. מסתבר שחלק גדול מהעדויות האנונימיות מגיעות מיורו מד מוניטור, שמוצג על ידי כריסטוף כ"מוניטור זכויות אדם". בפועל, מדובר על ארגון חזית של חמאס, שיושב הראש שלו, ראמי עבדו, הריע לשביעי באוקטובר, והפיץ שקרים מופרכים ותיאוריות קונספירציה (ראו כאן ע"ע 95,178) כמו טבח המוני בבית החולים שיפא, קצירת אברים, או טענה כי הסיוע ההומניטרי מכיל רק תכריכי קבורה, שלא נלקחו ברצינות אפילו בידי רוב העיתונאים האנטי ישראליים במהלך המלחמה. כריסטוף לא אומר שום דבר לקוראיו על המוניטין של הארגון הזה. "מקור" נוסף שכריסטוף ציטט בראיון וידאו הוא ישראלי תומך חמאס וקונספירטור הזוי בפני עצמו, שהודח מהאוניברסיטה שבה עבד בשל… עבירות מין. מה שנקרא, אחד שיודע.

המרואיינים, כמובן, לא נמצאו או נבחרו באופן מקרי. מכאן נשאלת השאלה מי היה ה"פיקסר" של כריסטוף. עיתונאים שלא יודעים את השפה נעזרים כמעט תמיד בפיקסרים מקומיים שמוצאים עבורם את המרואיינים. כריסטוף טוען שהוא מצא את המרואיינים, בין היתר, באמצעות "ארגוני זכויות אדם", מה שמצביע על הכוונה מראש של יורו-מד או דומיו. בזירה הפלסטינית מדובר בדפוס ידוע של הדרכה והטייה של עדים, שנתפס והתגלה באופן נדיר בעלילת ה"טבח" שלא היה במחנה הפליטים ג'נין ב-2002.

אולי עלילת הדם המופרכת ביותר בטור, המיוחסת ל"עיתונאי עזתי" אלמוני, היא הטענה כאילו סוהרים ישראלים אימנו כלבים לאנוס אסירים. בפועל, כפי שהבהירו מבקרים רבים לכריסטוף לאחר פרסום הטור, כולל רופאים ומאלפי כלבים מומחים, לא סביר עד בלתי אפשרי לאמן כלבים לחדירה אנאלית. בתגובה, הפנה כריסטוף לשלושה מאמרים מהספרות המדעית, שלא באמת תומכים בטענותיו. אלו אכן מכילים את המקרים המתוקפים-רפואית היחידים של חדירה בידי כלב, אבל אחד מהם לא מוסבר, והשניים האחרים הם למעשה מעשי זואופילייה של נערים בכלבים. למעשה, יש לי חשד רציני מאד שכריסטוף לא קרא באמת את אותם מאמרים, אלא מצא אותם בבדיקה שטחית של בינה מלאכותית, כמו סטודנט כושל שאין לו זמן לכתוב עבודת סמינר.

כדי להעניק לתחקיר ארשת של מכובדות, החליט כריסטוף לפנות ללא אחר מאשר אהוד אולמרט, ראש הממשלה לשעבר. בכתבה, אולמרט מצוטט כמי שמאשר את הדברים. נשאלת השאלה, מדוע כריסטוף פנה רק לאולמרט, ולא למשל לבנט או לפיד, שהיו ראשי ממשלה בזמן קרוב יותר לתקופה המדוברת. למרבה הקצף והביזיון, לא מדובר רק בבחירת עדים סלקטיבית אלא בסילוף גס של דברי אולמרט. כפי שרה"מ לשעבר הבהיר במכתב לניו יורק טיימס, הוא אמר לכריסטוף שאין לו שום מידע בנוגע להאשמות, ולא אישר אותן בשום פנים ואופן.

אז מה יש לנו כאן? "כתב מלחמות" מכובד, זוכה שני פרסי פוליצר, שהאשים מדינה באונס שיטתי על סמך 14 עדויות, 12 מהן אנונימיות, שתיים גלויות אך בעייתיות מאד, בלי שום גילוי נאות בנוגע לעדים או להטיות של הארגונים שמסרו לו את המידע. בניגוד לדו"ח של ועדת החקירה האזרחית על השביעי באוקטובר, כריסטוף לא ניסה באמת להצליב את העדויות (כן, הוא "דיבר עם אנשים אחרים ששמעו" וקרא עדויות שמיעה כלליות בדוחות או"ם. זו לא באמת הצלבה), לא השתמש כלל בראיות פורנזיות, ולא ניסה לראיין ישראלים ששירתו בבתי כלא באותה תקופה, גם לא רופאים אזרחיים. הבכיר הישראלי היחיד שהוא כן ראיין, אהוד אולמרט, לא אמר ככל הנראה את הדברים המיוחסים לו.

זו, דרך אגב, לא הפעם הראשונה אצל כריסטוף. בעשור הראשון של שנות האלפיים, הוא העלה על נס פעילה קמבודית נגד זנות, כינה אותה "גיבורה" בטור אחרי טור ואף נתן לה מקום של כבוד בסרט תיעודי. כאשר הסתבר שמדובר בנוכלת שביימה את הסצינות שהקנו לה את התהילה, כריסטוף הודה בטעות והעיתון התנצל. הטור הנוכחי שלו מראה שנטייתו להאמין לכל מי שנראה לו "צודק" ללא ביקורת מקורות נותרה על כנה. הוא לא למד דבר.

למרבה הצער, הסיפור משקף בעיות חמורות, מבניות וכלליות בהרבה מרשלנותו של עיתונאי אחד. כפי שכתב חן מזיג, ב-2017 החליט הניו יורק טיימס לבטל את התפקיד של public editor, כלומר, אותו ממונה שבודק ברצינות תלונות של הציבור ורשאי לבקר ואף לתקוף את הקו המערכתי של העיתון. במקומו, מעסיק העיתון דוברים. מיד לאחר שהתפרסמה הביקורת על הטור של כריסטוף, העיתון מיהר לשחרר תגובה של דובר, אחד צ'רלי, שהדף את הביקורת בטענה העניינית להפליא שלכריסטוף יש ניסיון רב ושני פרסי פוליצר. כפי שהבהיר מזיג, בהעדר מבקר ענייני של תלונות הציבור, "צ'רלי הוא היחיד שנשאר". כלומר, העיתון מעדיף דיברור והגנה אינסטינקטיבית על ביקורת עצמאית, חתירה אחר האמת ו(רחמנא לצלן) אפילו יכולת לתקן טעויות ולקרוא כתבים רשלנים לסדר.

זו, גבירותי ורבותי, מצבה של ה"מומחיות" בשנת 2026. אנחנו חיים בעולם שבו רקב מתפשט במהירות בממסדים המסורתיים, שדורות של אזרחים, מאזינים וקוראים בטחו בהם ללא רבב במשך עשורים רבים. הניו יורק טיימס, שנחשב פעם לאחד מהעיתונים הרציניים בעולם, נטש כל יומרה לסטנדרטים עיתונאיים; כתבים מהוללים שזכו בפרסי פוליצר מתגלים כשרלטנים; מומחי האו"ם שתפקידם להצביע על רעב, חלקם מדענים מובילים בתחומם, מפרסמים תחזיות רשלניות על עזה, עם נתונים מפוברקים, מתודולוגיה סטטיסטית מופרכת ומספרים שלא מסתדרים זה עם זה, ומסרבים להודות בטעותם גם כאשר זו מתגלה. מומחים מובילים לרעב, כמו אלכס דה ואל, אומרים במפורש בראשית 2025 שאפילו אם יוכנס אוכל לעזה "אנחנו על סף זינוק אקספוננטיאלי במוות ברעב בעזה" (כי זה מה שקורה כשיש רעב באמת, אפילו הספקה מיידית של אוכל לא יכולה למנוע מוות המוני), וכשהדבר לא מתגשם – ממשיכים להתעקש שתמיד צדקו. בו בזמן, תובעים ושופטים בבתי דין בינלאומיים כותבים צווי מעצר ופסקי דין בהסתמך על נתונים מופרכים לחלוטין ("הרעב בעזה הוא החמור ביותר אי פעם בהיסטוריה!"), ומקבלים עדויות שמיעה ורכילות של ארגונים לא ממשלתיים במקום הצלבה משפטית אמיתית של ראיות מכלי ראשון. לבסוף, אנשי אקדמיה ו"חוקרי ג'נוסייד" משתמשים בסטנדרטים שמזכירים אסטרולוגיה יותר מאשר מדע, ומערפלים את המציאות במקום להבהיר אותה.

פלא שהפופוליסטים תוקפים את כל מעמד המומחים, לזוועתם של אלו מתוכו שעדיין שומרים על יושרה מקצועית? כל כתב, כל עורך עיתון, כל מומחה וכל פרופסור שמוכר את היוקרה המקצועית שלו על מזבח מסעות צלב פוליטיים, מועל באמון שניתן בו, ומנסר בהדרגה את הענף שהוא (ואנחנו) יושבים עליו. לחלל שיווצר, יוכלו להיכנס נוכלים מסוג אחר: קונספירטורים משולי השמאל והימין, מתנגדי חיסונים וטיפוסים אפלים אחרים. וכולנו נשלם את המחיר.

מאז פרוץ מלחמת “חרבות ברזל”, הוויכוח הציבורי בישראל אינו נסוב רק על החלטות צבאיות או על מדיניות הממשלה, אלא גם על שאלה עמוקה יותר: כיצד ישראלים מתבוננים בקולקטיב שלהם עצמם. בתוך השיח הסוער הזה צפה ועולה תופעה שקשה להגדיר במדויק אך ניכרת היטב בשפה ובטיעונים של חלק מהמשתתפים בו: אויקופוביה – חשד או סלידה אוטומטית כלפי ישראל מצד אנשים שמגדירים את עצמם כחלק ממנה. ד"ר ניל בר, מומחה לחקר הימין הפוליטי מאוניברסיטאות חיפה וברקלי, שופך אור על התופעה המרתקת של אנשים המגדירים את זהותם באמצעות איבה למה ש"שלהם".

מלחמה מכווצת את הכל. היא מכווצת את הזמן וגורמת לאירועים להתרחש הרבה יותר מהר ממה שאנחנו מסוגלים לעבד אותם. היא מכווצת את השפה, מכיוון שסיסמאות מעצבות ביעילות גדולה יותר את המציאות מאשר משפטים מנומקים. היא גם מכווצת שייכות, ומאלצת קבוצות לשאול את עצמן בצד של מי הן, שאלה שבשקט אך בבטחה מומרת לתהייה פרטנית בנוגע לזהות.

במהלך שתי השנים של מלחמת ״חרבות ברזל״ ושלוחותיה, התהייה הזהותית הזו צמחה לתופעה מועצמת הרבה יותר מאשר מכל סכסוכיה הקודמים של מדינת ישראל, בהתאם לעוצמה חסרת התקדים של המלחמה המדוברת. בתוך הדיכוטומיה הכוזבת של נאמנות לעומת בוגדנות, התגבשה לה בישראל, יותר מאי פעם, זהות שלמרבה ההפתעה מעולם לא הוגדרה כראוי: אויקופוביה.

את המושג הזה לא אני המצאתי. הפילוסוף הבריטי רוג׳ר סקרוטון, ואחריו ההוגה השוודי בנדיקט בקאלד הנגידו אויקופוביה כנגד קסנופוביה. אם האחרון הוא הלחם של המילים היווניות קסנוס – ״זר״, ופוביה – ״פחד,״ כלומר שנאה של הזר והאחר, אויקופוביה היא התופעה ההפוכה, הלחם של המילים היווניות אויקוס – ״בית,״ לצד פוביה. כלומר, הסלידה מהבית, או מהעצמי.

בספרו Western Self-Contempt: Oikophobia in the Decline of Civilizations (2022), בקאלד לא רק מגדיר את התופעה, הוא גם מקבע אותה כעניין אינהרנטי בתוך תהליכים היסטוריים נורמטיבים של חברות מוצלחות. אליבא דבקאלד, מגיע שלב בחייה של ציוויליזציה שבו היא הופכת ליציבה, שבמהלכו אותה חברה הצליחה לנצח כל איום על קיום הקולקטיב שלה. בשלב הזה התופעה מכה שורש, כאשר חלקים מתוך הקולקטיב נדרשים לבדל את עצמם ממנו מפאת צורך פסיכולוגי בסיסי שמצריך את קיומם של אויבים כלשהם כדי לקיים תחושת ביטחון אונטולוגית. כשכבר אין אויב חיצוני שמסוגל לאתגר את קיום הקולקטיב או הצלחתו, חיצי האיבה מופנים כלפי פנים.

 זה קרה ביוון העתיקה לאחר הניצחון על הפרסים, זה קרה ברומא האימפריאלית בתום מלחמות האזרחים וזה קורה גם בימינו באירופה וצפון אמריקה. בישראל, עם ככל העמים, יש אויקופוביה כחול-לבן, שהרימה את ראשה ביתר שאת במהלך המשבר הפוליטי שהחל ב-2015, והגיעה לשיאה במהלך המלחמה. לעיתים נוטים לבלבל בין אויקופוביה למצפון שהוגבר עד לעוצמה מקסימלית, אבל היא יציבה יותר מאשר זעקות מוסריות ספורדיות ועולה על דפוסי חוסר הסכמה עם מדיניות. זו עמדה שמופנית כלפי הבית, חשד של האינדיבידואל כלפי הקולקטיב שהופך לזהות בפני עצמה.

זו גם לא אוטו-אנטישמיות או אנטי-ציונות. הראשון לרוב מזוהה עם התווית הלעומתית ״שנאה עצמית״, שלרוב מתארת יהודים שמאמצים סטראוטיפים פוגעניים ששופטים את היהדות והיהודים דרך העיניים של אויביהם. זה מושג עתיק וטעון אמוציונלית, והרבה פעמים משמש כאמצעי השתקה לביקורת, ונוטה יותר להדליק מאשר להבהיר. אנטי-ציונות, מנגד, היא לא אבחנה פסיכולוגית אלא עמדה פוליטית שלא מקבלת את היהדות כלאום מובחן.

למרות שלעיתים יש חפיפה בין כל המושגים, זו איננה אוטומטית. אויקופוביה אינה הפנמה של דימויים גזעיים או אי הסכמה עם דוקטרינה לאומית, היא אוריינטציה אזרחית, אמצעי עבור אדם להתבונן אל קבוצת השייכות שלו עצמו.

אויקופוביה, בסופו של דבר, היא חלק מהביקורת העצמית בדמוקרטיות מוצלחות. דמוקרטיה ללא ביקורת היא לא דמוקרטיה בכלל. השאלה היא איזו סוג של עמדה פנימית הביקורת מבטאת. ישנה סוג של ביקורת עצמית שנובעת מתוך שייכות: בגלל שאני שייך, אני דורש סטנדרטים גבוהים. זה מגיע מתוך ההנחה ששייכות היא בעלת ערך מוסרי ושקהילה היא ברת תיקון.

אויקופוביה מתחילה כאשר השייכות כשלעצמה הופכת לחשודה. מכיוון שאני שייך, הצד שלי הוא מלכתחילה נגוע ולפיכך נטל ההוכחה הוא לעד עליי. מהעמדה הזו, הוכחות כבר לא מתפקדות כמדריך שיפוטי. הוכחות מתפקדות כקישוט לשיפוט שכבר נקבע מראש. איבחון פשוט מאפשר לאמוד את ההבדל: האם טיעון מסויים יאפשר לישראל להיות צודקת ברמת העקרון, או לעיתים נדירות, או שישראל טועה כנקודת התחלה, וכל הראיות שמסביב מהונדסות כדי להוכיח את הקביעה הזאת? כאשר אין אפשרות להיות צודקים באופן מובנה, אנחנו כבר לא באיזורי האחריות, אלא באיזורי הזהות.

קל לבלבל בין זה לבין שנאה, אבל שנאה לא משחקת כאן תפקיד. שנאה היא אופקית – היא רוצה אויבים שצריך להביס. מה שמאפיין אויקופוביה הוא לא שנאה אלא בוז, שהוא אנכי. בוז לא מצריך מהאחר להיעלם, הוא דורש שהוא ישאר, אבל נחות באופן היררכי. זו תחושה שמדרגת ומסדרת בני אדם אל תוך סולם: גבוה ונמוך, מעודן וגס, מוסרי ופושע.

ההבחנה הזו חשובה כי בוז יכול להתקיים לצד שיח של אחריות. למעשה, לרוב הוא מחביא את עצמו בתוך השיח הזה. העמדה האויקופובית לעיתים נדירות מדברת על ישראל בגוף שלישי. עבור האויקופוב הישראלי, ישראלים הם לא ״הם.״ ישראלים הם גוף ראשון ברבים: ״מה שאנחנו מבצעים,״ ״מה שעשינו,״ ״העולם לא יסלח לנו.״ דוגמא מובהקת של השפה הזו נמצא בכותרת שארגון ״בצלם״ בחר לתת לדו״ח שלו – ״הג׳נוסייד שלנו.״

הניכוס במילה ״שלנו״ עשוי להיראות כסולידריות אבל הוא אינו כזה. הוא מלכתחילה לא פונה לישראלים כשותפים לתיקון, אלא כלפי חוץ, אל עבר טריבונל מדומיין: ״העולם,״ ״ההיסטוריה,״ ״החוק הבינלאומי,״ ״האנושות.״ האימרה שהעולם לא יסלח לנו היא לא רק נבואה, היא העברה של סמכות. לגיטימיות לא ניתנת על ידי שיכנוע של קבוצת השווים אלא על ידי חותמת כשרות של זרים.

העברה הזו חשובה כיוון שעבור האויקופוב, הוא עצמו אינו זר. בניגוד ליהודים אנטי-ציונים או ישראלים לשעבר, אויקופובים לא מתנערים מזהותם כישראלים. במופעים מסוימים, הם חיים זהות אליה הם בזים. במקרים החריפים הם לא שונאים ישראלים, הם מרגישים שעצם הישראליות היא חטא, ועצם התחושה הזו הופכת אותם לטובים יותר, היוצאים מן הכלל שמעידים על הכלל. הזהות, בהגדרה, היא של ישראלים, אבל כאלה שבזים לישראלים – ולכן אין ביכולת הישראלים לבצע תיקון עצמי, שעשוי להתממש רק בעזרת התערבות חיצונית כפויה.

אין כאן דרישה לשתוק, ואין כאן ניסיון להפוך ביקורת לבגידה. אפשר להתנגד למלחמה, או לאופן ניהולה, או להחלטה נקודתית, בלי להיות אויקופובי. ביקורת יכולה להיות חריפה, נוקבת, אפילו כואבת, ועדיין להישאר ביקורת אזרחית שמבקשת תיקון ולא הבדלה. ומצד שני, אפשר לתמוך במטרות המלחמה ועדיין לגלוש לאויקופוביה אם נקודת המוצא היא שהקולקטיב הישראלי טועה מעצם היותו, אם אין שום תרחיש שבו ישראל יכולה להיות צודקת עקרונית, ואם המאמץ הרטורי נועד בעיקר להיבדל מ“הישראלים” ולא לשכנע אותם. לכן זו איננה חלוקה של ימין ושמאל, אלא אבחנה בין שני אופני שייכות: שייכות המבקשת לתקן, ושייכות המבקשת להיטהר באמצעות הפרדה.

בסופו של דבר, חברה דמוקרטית נבחנת לא רק ביכולתה לשאת ביקורת, אלא גם ביכולתה לשמור על ההבחנה בין ביקורת לבין התנכרות ועוינות מובנית. ביקורת היא סימן לאחריות; אויקופוביה היא סימן לניתוק. הראשונה מבקשת לתקן את הבית, השנייה מתקשה לראות בו בית מלכתחילה. לכן הדיון באויקופוביה ישראלית איננו ניסיון להשתיק מחלוקת, אלא להפך: להגן על האפשרות של מחלוקת אמיתית, כזו שעדיין נשענת על שייכות, מחויבות וגורל משותף. זהו, בסופו של דבר, הקו שצריך להישמר: לא בין ימין לשמאל, אלא בין ויכוח פנימי על הבית לבין דחייה של עצם הבית.

הכרזת העצמאות הולכת ותופסת מקום חשוב בשיח הפוליטי של השנים האחרונות, בו מתברר כי מחנות שונים תופסים אותה באופן שונה בתכלית. מטבע הדברים, שיח זה נזקק לנסיבות ההיסטוריות של חיבור ההכרזה והתקבלותה, אולם תכופות הוא נשען על מיתוסים רווחים והנחות מוצא עמומות יותר מאשר על עובדות היסטוריות מוצקות. אלעד נחשון, היסטוריון של התנועה הציונית ומדינת ישראל, עונה לטור של ד"ר זיו בורר.

הערה: תיקון נוסף בסוף הפוסט

הכרזת העצמאות הולכת ותופסת מקום חשוב בשיח הפוליטי של השנים האחרונות, בו מתברר כי מחנות שונים תופסים אותה באופן שונה בתכלית. מטבע הדברים, שיח זה נזקק לנסיבות ההיסטוריות של חיבור ההכרזה והתקבלותה, אולם תכופות הוא נשען על מיתוסים רווחים והנחות מוצא עמומות יותר מאשר על עובדות היסטוריות מוצקות. לכן, בטור הזה אבקש להשיג שלוש מטרות. בחלק הראשון שלו אציג את העובדות ההיסטוריות הנוגעות לחיבור ההכרזה, בחלק השני אנתח את הטור שכתב ד"ר זיו בורר בתגובה למאמרו של אראל סג"ל על ההכרזה, ובשלישי אציג את דעתי הפרטית במחלוקת שעל הפרק.

***

בבואנו לסקור את תולדותיה של הכרזת העצמאות עלינו, ראשית, להודות למזלנו הטוב. היסטוריונים – בעיקר של העת העתיקה, אך גם של תקופות מודרניות – נתקלים לעתים קרובות בהיעדר קריטי של מסמכים, בעדויות בעלות אמינות מפוקפקת, בגרסאות סותרות, בהיעדר מחקרים קודמים ובערפל כללי האופף את העובדות. אך בכל הנוגע להכרזת העצמאות, זהו אינו המצב. מתוך הכרה בחשיבות המסמך הזה, הוא תועד וגם נחקר היטב, כאשר המחקר העדכני – וככל הנראה גם המקיף והמעמיק ביותר בנושא – פורסם לפני מספר שנים על ידי פרופ' יורם שחר, בספר "כבוד, חירות ועמל ישרים: סיפור חיבורה של מגילת העצמאות".

פרופ' שחר מתאר במחקרו מספר נוסחים של ההכרזה, שנכתבו בעיקר על ידי אנשי מחלקת המשפטים של מנהלת העם – הבולטים שבהם מרדכי בעהם, צבי ברנזון, אורי ידין וצבי בקר. כולם לא היו נבחרי ציבור, אלא משפטנים. הללו הגישו את הנוסח שגיבשו למנהלת העם, שהחלה לדון בו ב-12 במאי 1948. כפי שמדגיש פרופ' שחר, "הצעתה של מחלקת המשפטים המשיכה להכתיב את עיקר תבניתה ותוכנה של ההכרזה". יחד עם זאת, בשלבים האחרונים נמצא ניסוח ההכרזה בידי מנהלת העם – כמעין ממשלה זמנית שהורכבה מנציגיהן של מספר מפלגות. חברי מנהלת העם הכניסו שורה של שינויים בטקסט שהגישה מחלקת המשפטים, הנוסח המתוקן הוגש לאישורה של 'מועצת העם' – גוף מייצג רחב יותר – וב-14 במאי 1948 הוקרא על ידי דוד בן גוריון.

במהלך העשורים הבאים הפכה הכרזת העצמאות למסמך מכונן שתפס מקום של כבוד במערכת הסמלים של מדינת ישראל, לצד הדגל, הסמל וההמנון. בדומה לסמלים אחרים, היא התמקמה בלב הקונצנזוס הישראלי, ולא נשאה עמה משמעות מעשית רבה באשר לשאלות פוליטיות, חוקיות וחוקתיות אקטואליות – עובדה שאפשרה לה להישאר בלב הקונצנזוס. כבר בדצמבר 1948 פסק בג"ץ, בהרכב שכלל כמה מבכירי השופטים הישראלים ובהם שניים מנשיאי העליון:

"ההכרזה על הקמת מדינת ישראל באה רק לשם קביעת העובדה של כינון המדינה והקמתה לצורך הכרתה על ידי החוק הבינלאומי – ההכרזה הנ"ל מבטאת את חזון העם ואת ה"אני מאמין" שלו אבל אין בה משום כוח קונסטיטוציוני [חוקתי] הפוסק הלכה למעשה בדבר קיום פקודות וחוקים שונים או ביטולם."

אף על פי שלעתים נעשה בהכרזה שימוש על מנת לפרש חוקים שחוקקה הכנסת כאשר מובנם לא היה ברור, עמדת העליון אושררה פעמים רבות בעשורים הבאים והרחיקה את ההכרזה ממחלוקות פוליטיות. מצב זה השתנה בשנות התשעים, בעקבות המהפכה המשפטית שהכניסה שינויים דרמטיים במבנה המשטר בישראל. מנהיגה של המהפכה, השופט אהרן ברק, טען כי פסיקת העליון שהובאה לעיל בטלה, ומעתה –

"לא רק שיש לעקרונותיה של הכרזת העצמאות תוקף משפטי, אלא שהחובה לכבד את זכויות היסוד ברוח עקרונותיה של הכרזת העצמאות הפכה לחובה חוקתית, שחוק "רגיל" אינו יכול לעמוד לעומתה."

במילים אחרות, ברק בחר להשעין מבחינה עקרונית את פסיקותיו על הכרזת העצמאות, וכך גייס אותה למאבק החוקתי בין הרשויות. המהלך המחוכם הזה הכניס את אלו שהתנגדו לברק ולמהפכה המשפטית למצוקה. במשך עשרות שנים, כאמור, היה להכרזה מעמד סמלי מכובד ונישא, מכיוון שלא נשאה בחובה משמעות פוליטית מעשית של ממש. המהלך של ברק ביטל את מעמדה הסמלי-קונצנזואלי והפך אותה לכלי במחלוקת חוקתית, אולם מרבית אזרחי ישראל התקשו מבחינה רגשית להצביע על הפגמים הדמוקרטיים שבהגדרת ההכרזה כטקסט בעל מעמד חוקתי, משום שהתרגלו לראות בה סמל נישא מעם, שאין למתוח עליו ביקורת.

לשם המחשת הבעיה, ננסה לדמיין תרחיש תיאורטי בו נעשה שימוש דומה בסמלים אחרים שנהנים מקונצנזוס רחב בקרב אזרחי ישראל. בתרחיש התיאורטי הזה, גורמים במדינת ישראל מבקשים להפוך את ישראל ל'מדינת הלכה', וטוענים כי מהלך זה משקף את שאיפתם האמיתית של האבות המייסדים של ישראל. כדי להוכיח את טענתם, הם עושים שימוש בעובדות היסטוריות ידועות היטב: מייסדי המדינה בחרו כדגל את הטלית ועליה סמל המגן דוד; כסמל המדינה הם בחרו את מנורת בית המקדש, ומצדדיה ענף עלי זית – סמל תנ"כי; לפרלמנט הם קראו על שם מוסד דתי מובהק – כנסת הגדולה, שמנתה 120 חברים. אפילו בהכרזת העצמאות עצמה נקבע כי ישראל תתנהל "לאור חזונם של נביאי ישראל".

מבחינה לוגית, קל מאד לתקוף את הטיעון הזה. כל הסמלים הללו הם סמלים בלבד, שנועדו להפגין כבוד כלפי המורשת היהודית והמסורת הדתית, אבל לא להפוך את ההלכה לחוק המדינה. האבות המייסדים של ישראל לא התכוונו לכונן מדינת הלכה, וההוכחה הנחרצת ביותר לכך היא שהם לא כוננו מדינה כזו. אולם הטיעון החשוב ביותר, הוא שאפילו אם הם – או כל ממשלה אחרת בתולדות ישראל – הייתה רוצה לערוך שינוי משטרי יסודי כזה בדמותה של ישראל, עדיין לא הייתה לה לגיטימציה לעשות זאת ללא הסכמתם המפורשת של אזרחי ישראל.

ולמרות שמבחינה לוגית ועקרונית כל הטענות הנ"ל תקפות, הרי מבחינה רגשית ופולמוסית הרי עדיין היו מתנגדי מדינת ההלכה נמצאים במצב הבלתי נעים שבו הם נדרשים לתקוף את הדגל ואת הסמל של המדינה, "לשנמך" לכאורה את מעמדם ולהתעקש כי סמלים אלו אינם יכולים מבחינה חוקתית להכתיב את דמותה של מדינת ישראל. זהו מקום לא נעים לעמוד בו, והוא נעשה אף פחות נעים אם כתוצאה מכך מואשמים מתנגדי מדינת ההלכה בזלזול בסמלי המדינה ובאנטי-ציונות.

***

דוגמא אחת מעניינת לאופן בו הוכנסה הכרזת העצמאות לתוך הפולמוס הפוליטי בן ימינו נמצאת בטור של אראל סג"ל, ובטור התגובה שכתב ד"ר זיו בורר. כך למשל כותב סג"ל כי "מגילת העצמאות נכתבה על ידי פקידים. הכרזת העצמאות התקבלה בידי מועצת העם, 37 אנשים שמונו על ידי מוסדות היישוב. הם לא נבחרו בבחירות כלליות." הקביעה הזו איננה מדויקת: כפי שראינו, "פקידים" (וליתר דיוק, משפטנים) אמנם כתבו את הנוסחים הראשונים של ההכרזה, אולם כמה מחברי מנהלת העם שינו בנוסח חלקים שלא היו לרוחם, והם שהחזיקו במילה האחרונה; הם לא היוו, לפיכך, חותמת גומי, אלא נטלו חלק של ממש בניסוח.

יחס עם זאת, ד"ר בורר בחר שלא לבקר את הטעות הזאת. במקום זאת, הוא כותב על סג"ל את הדברים הבאים: 'לטענתו, היא לא הייתה מעשה של נציגים-נבחרים, אלא של "פקידים… מועצת העם, 37 אנשים שמונו על-ידי מוסדות היישוב"'. הבחירה של ד"ר בורר לצטט את סג"ל תוך השמטת מילים יוצרת אצל הקורא את הרושם כאילו סג"ל טען שאנשי מוצעת העם היו 'פקידים' – טענה חסרת כל שחר מבחינה עובדתית, שאין לה זכר במאמרו של סג"ל.

סג"ל מתייחס בספקנות לסמכותם של חברי מועצת העם, מכיוון שהם "מונו על ידי מוסדות היישוב" ו"לא נבחרו בבחירות כלליות". לעומתו, ד"ר בורר מצביע על התהליך המוסדי המסובך דרכו נבחרו חברי מועצת העם: חברי ההסתדרות הציונית ברחבי העולם בחרו בשנת 1946 נציגים לקונגרס הציוני ה-22, והקונגרס בחר ועד פועל ציוני (מעין ממשלה). תושבי היישוב היהודי בארץ ישראל בחרו בשנת 1944 נציגים לאספת הנבחרים הרביעית (מעין פרלמנט), ואספת הנבחרים בחרה ועד לאומי (מעין ממשלה). כשהתקרב מועד סיום המנדט, הוועד הפועל הציוני והוועד הלאומי הם שלקחו על עצמם במשותף להקים את מועצת העם ולקבוע את הרכבה, לפי מפתח מפלגתי; מועצת העם בחרה את מנהלת העם (שוב, מעין ממשלה), והיא בחרה מתוכה ועדה מצומצמת שעסקה בתיקון נוסח הכרזת העצמאות.

מבחינה עובדתית, הן סג"ל והן בורר צודקים. צודק סג"ל שחברי מועצת העם לא נבחרו בבחירות כלליות בידי אזרחי מדינת ישראל. הם נבחרו, כפי שראינו, בתהליך מפותל ומסובך בהרבה. צודק ד"ר בורר שהבחירה ייצגה, גם אם באופן מטושטש ועקיף, ציבורים רחבים למדי. המחלוקת ביניהם איננה עובדתית אלא ערכית: האם למועצת העם הייתה לגיטימציה דמוקרטית מספקת על מנת להכתיב לאזרחי ישראל לדורותיהם טקסט מעין-חוקתי?

למרות שזוהי בבסיסה שאלה ערכית ולא עובדתית, ישנן מספר עובדות נוספות – שלא סג"ל ולא בורר הזכירו – שרלוונטיות לסוגיה. ההסתדרות הציונית הייתה ארגון וולונטרי, ולפיכך היא לא התיימרה לייצג את כל היהודים, או אפילו את כל היהודים שהאמינו באידאולוגיה הציונית. על מנת לקבל זכות הצבעה בבחירות לקונגרס הציוני, אדם נדרש להחזיק ב'שקל הציוני' – שנרכש בכסף. אחת הפרקטיקות המקובלות בקרב חלק מהמפלגות הציוניות הייתה קנייה מאורגנת של 'שקלים' וחלוקתם לתומכיהן כדי שיצביעו עבורן. כתוצאה מכך, מפלגות שהחזיקו בהון רב יותר יכלו לגייס יותר קולות ממפלגות 'עניות'.

גם בבחירות לאספת הנבחרים, בהן יכלו להשתתף כל יהודי ארץ ישראל ללא צורך בתשלום, נוצר עיוות דמוקרטי – אך מסוג אחר. מרבית אוכלוסיית היישוב הורכבה מעולים חדשים, אך העלייה לא הייתה חופשית. ההסתדרות הציונית קיבלה מהשלטון הבריטי 'סרטיפיקטים' – רישיונות עליה – אותם חילקה למפלגות השונות, ואלו חילקו אותם לאנשיהם לפי ראות עיניהן. לפיכך, מפלגות בעלות יתר כוח פוליטי יכלו להעלות ארצה יותר תומכים, וכך להגדיל בהתמדה את ציבור הבוחרים שלהן.

התנועה הציונית לא הייתה מדינה אלא תנועה וולונטרית, שנדרשה לשיטת 'השקל הציוני' על מנת לממן את פעילותה, ולכן ניתן בהחלט לראות בשיטה הזו פרקטיקה לגיטימית. גם שיטת הסרטיפיקטים הייתה אילוץ שנכפה על התנועה על ידי הבריטים ויצר מציאות קשה, ולפיכך אפשר להבין מדוע כל מפלגה דאגה לאנשיה. אפשר גם להבין מדוע מועצת העם לא נבחרה על ידי בחירות כלליות, הוגנות, חשאיות ושוות: בעוד מלחמה קשה מתחוללת בכל פינות הארץ, והנהגת היישוב מצויה במסגרת זמנים מצומצמת מאד, לא ניתן היה לקיים בחירות כאלו. להנהגה לא הייתה ברירה אלא להקים גוף שלטוני שמידת הייצוגיות הדמוקרטית שלו היא נמוכה מאד.

יחד עם זאת, משום שמידת הייצוגיות הדמוקרטית של מועצת העם הייתה נמוכה מאד, היא לא נועדה אלא למלא את התפקידים החיוניים והדחופים ביותר, דוגמת ניהול המלחמה והקמת מוסדות המדינה. היה בכך פגם דמוקרטי עמוק ומהותי אילו גוף שכזה היה נוטל לעצמו סמכות לבצע מהלך מרחיק לכת בהרבה, דוגמת קביעת חוקה למדינת ישראל, בלי שהוסמך לכך באופן מפורש על ידי הריבון – העם. ואכן, חברי מועצת העם לא העלו על דעתם שמתפקידם לחוקק חוקה. כשחתמו על הכרזת העצמאות, הם בפשטות, הכריזו על עצמאותה של מדינת ישראל – כפי שקבע בית המשפט העליון מאוחר יותר.

הבה נחזור לוויכוח שבין סג"ל לבורר. לצד התהליך הבעייתי בו נבחרו חברי מועצת העם, מוסיף וטוען סג"ל כי יש בעייתיות מובנית גם בעובדה שהם ייצגו רק את 650 אלף תושבי היישוב היהודי, ולא את 700 אלף העולים שהגיעו ארצה זמן קצר אחרי הקמת המדינה. הוא מוסיף ומפרט מי אלו היו: "עולים מתימן, עיראק, מרוקו ולוב, וניצולי שואה מאירופה." גם כאן בוחר ד"ר בורר להתעלם מהטענה העקרונית, ובמקום זאת טוען כי "משתמע מדבריו שהללו גם לא ייצגו את יהדות המזרח". לא רק שטענה כזו איננה נמצאת במאמרו של סג"ל, קשה גם לראות כיצד היא משתמעת ממנו – שהרי כפי שראינו סג"ל מציין במפורש שבין העולים היו "ניצולי שואה מאירופה." ראוי לציין, כי אלו היוו קרוב למחצית העולים בשנים הראשונות של העלייה ההמונית – לא קבוצה זניחה כלל.

כך או כך, בורר ממשיך וקובע כי הביקורת על מיעוט הייצוג המזרחי בתנועה הציונית "מהדהדת נרטיב אנטי-ציוני מוכר, המבקש לצייר את הציונות כתנועה אירופאית, מנותקת מיהודי ארצות האימפריה העות’מאנית לשעבר, ולפיכך כנטולת קשר לגיטימי לארץ-ישראל." בעוד אכן קיים נראטיב כזה, הוא אינו רלוונטי לצורך תקפותן או אי-תקפותן של עובדות היסטוריות. הציונות אכן הייתה תנועה אירופאית באופן מובהק, והסיבה העיקרית לכך היא שטרם השואה, קרוב ל-90% מיהודי העולם היו אשכנזים שהתגוררו באירופה או שמוצאם מאירופה. התנועה נוסדה על אדמת אירופה, בה היה ממוקם מרכזה הפוליטי והדמוגרפי, וכל מנהיגיה היו אירופאים. איש ממנהיגי הציונות והוגיה לא העלה על דעתו לבסס את האידאולוגיה שלו על הכחשת העובדה הזו. הם ביססו את האידאולוגיה הציונית על שורשיו ההיסטוריים והדתיים העתיקים של עם ישראל בארץ ישראל, שורשים שאלפיים שנות גלות – בין אם באירופה, במזרח התיכון, או בכל מקום אחר – לא הצליחו לעקור.

עם זאת, כאשר אנו בוחנים לא את התנועה הציונית אלא את היישוב היהודי בארץ ישראל, התמונה המתקבלת שונה. עם העליות הציוניות מאירופה הצטמק בהדרגה שיעורם של המזרחים ביישוב, אולם הם תמיד נשארו מיעוט גדול ומשמעותי. בראשית תקופת המנדט הבריטי הם היוו 41% מכלל היהודים בארץ, ובשנות הארבעים שיעורם עמד על כ-20%. ואף על פי כן, הם סבלו מתת-ייצוג קבוע בהנהגה הפוליטית של היישוב. הסוציולוג הידוע משה ליסק, שחקר את מבנה האליטות של היישוב היהודי, הגיע למסקנה כי רק 9.7% מחברי הדרג הפוליטי הבכיר היו מזרחים, ואילו חלקם באליטה התרבותית והכלכלית היה קטן עוד יותר. באחד המחקרים שערכתי, התברר כי מבין 83 המפקדים שהחזיקו בעמדות הבכירות בארגון ההגנה לא היו מזרחים כלל. אחת מההשלכות של תת-הייצוג הקבוע הזה, היא שבין 37 חברי מועצת העם החתומים על הכרזת העצמאות, נמנה רק מזרחי אחד (2.7%).

עם העובדות ההיסטוריות הללו עלינו להתמודד ביושר, ולא להאשים את מי שמכיר בקיומן באנטי-ציונות.

***

אם עד כה עסקנו בבירור העובדות ההיסטוריות, מכאן ואילך אבקש לנסח את עמדתי הפרטית בשאלה שעל הפרק.

אין ספק כי בתקופתנו לגיטימציה דמוקרטית היא משאב רב ערך, שהכל מכירים בחשיבותו לפחות להלכה. מעטים יעזו לומר במפורש כי הגשמת האידאולוגיה שלהם איננה תלויה ברצון הציבור, ואפילו דיקטטורים נוהגים לזייף בחירות שמעניקות לגיטימציה דמוקרטית כביכול לשלטונם. ועם זאת, נדמה כי על פי רוב מפלגות ופוליטיקאים מרכזים את כל תשומת הלב שלהם בהגשמת האידאולוגיה שלהם (במקרה הטוב) או בצבירת כוח פוליטי (במקרה הרע), ואילו ללגיטימציה דמוקרטית הם מתייחסים כאל חובה מעיקה וטרחנית, שיש להיחלץ ממנה בכל דרך, ומוטב להסתפק במראית עין שלה בלבד.

כמובן – לא כל פעולה דורשת מידה דומה של לגיטימציה דמוקרטית. איש אינו מעלה על דעתו כי על מנת להעביר תקנה מנהלית זניחה, זקוק כל פקיד וכל פוליטיקאי לקבל את אישורו של הציבור ישירות. יחד עם זאת, ברור כי הצעד המהותי והחשוב ביותר בעיצובה של מדינה – קביעת אופיו החוקתי של המשטר, והיחסים בין רשויותיו – נזקק למידת הלגיטימציה הדמוקרטית הגבוהה ביותר.

ולמרות זאת, בהיסטוריה הישראלית נתקלנו בשני ניסיונות לעצב את אופיו של המשטר מהיסוד תוך מאמץ להשתמט מהחובה הדמוקרטית לקבל את הסכמת הציבור. הניסיון הראשון הוא המהפכה המשפטית, שחלק חשוב ממנה נסמך על פרשנותו של אהרן ברק לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. חוק זה התקבל בשנת 1992, במידה רבה ביוזמתם של שר המשפטים דן מרידור ויו"ר ועדת חוק, חוקה ומשפט אוריאל לין – שניהם אנשי ליכוד. אלא שבחוק לא הוזכרה במילה סמכותו של בית המשפט לפסול חוקים, ואפילו המילים "בית המשפט" לא הוזכרו בו. לא היה זה מקרה. בדיון בוועדת חוק חוקה ומשפט (1 בינואר 1991), הביא נציג משרד המשפטים הצעת חוק הכוללת סעיפים המגדירים במפורש את סמכותו של בית המשפט העליון, וקובעים את הערכאה המוסמכת, מספר השופטים שיישבו בהרכב ועניינים חיוניים נוספים. יו"ר הוועדה לין הגיב בקיצור נמרץ "אני לא חושב שיהיה זה נבון בשלב זה לכלול את הדבר בהצעת החוק" – וסעיפים אלו ירדו מסדר היום.

כל חקיקה שעוברת בכנסת נבחנת באופן מדוקדק לא רק על ידי חברי הכנסת אלא גם על ידי משפטנים ושאר גורמים מקצועיים, על מנת לוודא כי היא כתובה באופן בהיר ומדויק ככל האפשר, וכדי לנסות למנוע לקונות וחוסר בהירות. קשה לדמיין לקונה גדולה וזועקת יותר מחוק שמטרתו כביכול להעניק לבית המשפט סמכות לפסול חוקים, אולם הוא איננו מזכיר את בית המשפט. אנשי משרד המשפטים, שהיו מודעים לכך היטב, ביקשו להשלים את החסר. אין ספק שלין היה מודע לכך לא פחות טוב מהם, שכן הוא היה עורך דין בעל השכלה משפטית. אלא שבניגוד להם, הוא היה גם פוליטיקאי שלקח בחשבון שיקולים פוליטיים. הוא ידע כי הצעת חוק דומה שיזם חבר הכנסת אמנון רובינשטיין שנתיים קודם לכן, וביקשה להעניק לבית המשפט העליון את הסמכות לפסול חוקים, נדחתה על ידי הכנסת. הוא ידע כי סביר שאותם חברי הכנסת יתנגדו גם להצעת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מאותה סיבה – כפי שאכן קרה. ולכן הוא בחר להשמיט מהצעת החוק את מתן הסמכות לבית המשפט.

הצעת החוק של לין הוגשה לקריאה שלישית באחת הישיבות האחרונות של הכנסת השתים עשרה, בה הוגשו לאישור הכנסת לא פחות מ-42 חוקים שונים. כאשר הציג לין את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, מחה כנגדו חבר הכנסת מיכאל איתן מהליכוד: "תפסו פראיירים. לא צריך בחירות. שופטים עליונים", והוסיף כי "בליכוד אין הסכמה [על החוק]. איזו הסכמה? אפילו לא היה דיון בליכוד על העניין הזה." לין נחפז להרגיע אותו:

"אנחנו לא מעבירים את המשקל לבית המשפט העליון. אנחנו לא עושים כפי שהוצע בחוק יסוד: החקיקה, או בחוק יסוד: זכויות האדם, שהוגשו בזמנם. אין מוקם בית משפט לחוקה ואין מוקם בית משפט לחוקה שמקבל כוח מיוחד לבטל חוקים."

החוק עבר ברוב של 32 תומכים ו21 מתנגדים. רוב חברי הכנסת כלל לא השתתפו בהצבעה. היה זה מחטף שעבר בשקט ציבורי ותוך הטעייה שיטתית של הכנסת, ונסמך על ההנחה (שהתבררה כנכונה) שבית המשפט העליון "ישלים" באמצעות פרשנות את מה שהכנסת לא הסכימה להעניק לו.

אולם אפילו אם חברי הכנסת היו מסכימים לכך, עדיין העובדה היא שהשינוי המשטרי המהותי הזה התקבל לא רק בלי הסכמתו של הציבור, אלא אף בלי ידיעתו. ביום שלמחרת ההצבעה, העיתונים דיווחו בלקוניות, באחד העמודים האחוריים, על החוק. אף אחד מהם לא ציין כי החוק מעניק לבית המשפט את הסמכות לפסול חוקים, משום שאיש מהם לא ידע זאת. יעברו שנים רבות עד שעצם קיומו של המחטף יובא לידיעת הציבור. ואחרי כל זאת, ראוי להוסיף כי גם ההתמקדות בלגיטימציה הדמוקרטית הנמוכה של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו והפרשנות לו, היא מטעה: המהפכה המשפטית היא מכלול ובו רכיבים רבים אחרים, דוגמת ביטול זכות העמידה והלכת דרעי פנחסי, שאינם נהנים אפילו מהלגיטימציה הדמוקרטית הדלה הזו.

נדמה כי מתוך הכרה פנימית, גם אם בלתי מפורשת, בהיעדר הלגיטימציה הדמוקרטית של המהפכה המשפטית, ביקשו רבים מתומכיה – ובהם ברק עצמו – לפנות אל הכרזת העצמאות כמקור סמכות. את הסיבות לכך, וגם את ההשלכות של צעד זה, כבר תיארנו בפתיחה: במקום שהכרזת העצמאות תעניק לגיטימציה למהפכה המשפטית, תחיבת ההכרזה לתוך סבך המאבק בין הרשויות שללה ממנה את הלגיטימציה ממנה נהנתה בעבר. מתנגדיו של ברק נאלצו להצביע על הפגמים הדמוקרטיים הקשים והמהותיים בתהליך קבלתה של ההכרזה, פגמים שהיו חסרי משמעות כאשר ההצהרה נחשבה טקסט הצהרתי בלבד, אך בעלי חשיבות רבה אם היא טקסט חוקתי המעצב את היחסים בין הרשויות.

הניסיון השני לעצב את אופיו של המשטר מהיסוד תוך מאמץ שיטתי להשתמט מהחובה לקבל את הסכמת הציבור לכך בוצע לפני שלוש שנים על ידי הממשלה הנוכחית. דרך המלך הפתוחה בפני ממשלה המעוניינת לשנות את ההסדרים החוקתיים מתוך לגיטימציה דמוקרטית רחבה היא ביצוע משאל עם – פרקטיקה מקובלת ונפוצה במדינות דמוקרטיות, במיוחד בכל הנוגע לשינוי הסדרים חוקתיים. הממשלה נמנעה בהחלטיות מפניה לדרך הזו. דרך שנייה, הולמת פחות אך עדיין מקובלת, היא פרסום תוכניתה בטרם הבחירות, והפיכת הבחירות למעין משאל עם לא-פורמלי. גם בדרך הזו נמנעה הממשלה מללכת, בהפגנתיות: הרפורמה הוצגה לציבור שישה ימים בלבד לאחר השבעת הממשלה, וחודשיים לאחר הבחירות. בפשטות, נראה כי הרפורמה הוסתרה מעיני הציבור בתקופה בה היה יכול להביע את התנגדותו לה באופן היעיל ביותר. למרות זאת, בסופו של דבר הוברר כי ההתנגדות הציבורית הייתה כה רחבה וכה אינטנסיבית, שכמה מחברי הכנסת מן הקואליציה נסוגו מתמיכתם בה, והממשלה נאלצה לגנוז את רובה.

למרבה האירוניה, נראה כי בפועל שני הצדדים במאבק החוקתי מסכימים על דבר אחד: שניהם מסכימים כי לרוב מקרי שנוצר באחד ממוסדות המדינה נתונה סמכות בלתי מוגבלת ובלתי מרוסנת לכונן כל הסדר חוקתי שיעלה על דעתו. מצדדי המהפכה המשפטית מעניקים לבית המשפט העליון סמכות ליטול לעצמו, באמצעות פרשנות לחוק שהתקבל על ידי 32 חברי כנסת, סמכויות מרחיקות לכת ולשנות את מארג היחסים בין הרשויות. הם גם מניחים ש-37 חברי מועצת העם, שנבחרו בהליך מפותל, מסובך ובלתי מתוכנן מראש לשם מטרה אחרת לחלוטין, החזיקו בסמכות בלתי מוגבלת לקבוע את עקרונות היסוד של מדינת ישראל לנצח, באמצעות אישור מהיר של טקסט חוקתי שלא ניתן לשנותו. מנגד, תומכי הרפורמה המשפטית טוענים בפה מלא כי 61 חברי כנסת יכולים לכונן כל הסדר חוקתי שירצו.

היום מלאו שלוש שנים להכרזה על הרפורמה המשפטית, ולפני חודשיים מלאו עשרים שנים לפסק דין המזרחי, אחד מציוני הדרך הבולטים של המהפכה המשפטית. אנו נמצאים כעת בתום שני עשורים של מאבקי רשויות חריפים, במהלכם ניסו שני הצדדים לכפות את ההסדרים החוקתיים הנראים להם, תוך טענה נרגשת ללגיטימציה דמוקרטית רחבה, אך גם תוך הימנעות מוקפדת מהשגת לגיטימציה דמוקרטית אמיתית, בדרך הפשוטה עד מבוכה של פנייה ישירה לציבור האזרחים ובקשת הסכמתו. על כל הנוגעים בדבר להפנים שאין תחליף ללגיטימציה דמוקרטית אמיתית. הסדרים חוקתיים מכוננים אך ורק בהסכמת הציבור. אם לא נפנים זאת, הכרזת העצמאות תהיה רק הקורבן הראשון של המאבק.

תיקון טעות: בנוגע לשינוי במעמדה המשפטי של מגילת העצמאות בשנות התשעים, ציטטתי את דבריו של אהרון ברק בלי התייחסות לנסיבות ולהקשר הרחב יותר של השינוי, כך שהשתמע כי ברק לבדו אחראי לו. זוהי טעות. ברק נסמך על תיקון לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו בו נקבע כי הזכויות שבחוק "יכובדו ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל." זוהי קביעה מעורפלת הפתוחה לפירושים שונים, חלקם מוגבלים וחלקם מרחיקי לכת, אך אין ספק כי היא מהווה גורם מרכזי בשינוי מעמדה של מגילת העצמאות.

העיתונאי אראל סגל מנסה, בימים האחרונים, להמעיט בערך מגילת העצמאות, ולהציג אותה כמעשה של פקידים שלא ייצגו את יהדות המזרח. בטור אורח, טוען ד"ר זיו בורר, מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר אילן, שמדובר בטעות קשה, שמהדהדת נראטיבים אנטי-ציוניים. הינשוף על מגילת העצמאות, הערכים שהנחו את מייסדי המדינה, ואופיה האמיתי של מועצת העם כגוף הנבחר של היישוב העברי בארץ ישראל ושל היהודים הציונים ברחבי העולם.

בימים האחרונים מתנהל מעל גבי העיתון "ישראל היום" ויכוח בין אראל סגל ליניב רוזנאי. במהלכו התבהר שסגל מבקש להתנער מערכי-יסוד של הציונות – אלו המכונים בתמצית: היות מדינת-ישראל, מבחינה חוקתית, מדינה יהודית ודמוקרטית. ערכים אלו זכו לתמיכה כמעט מקיר לקיר בקרב אבות הציונות מכל המחנות, ואף אומצו פעם אחר פעם, בימי המדינה שבדרך, בהחלטות ובתוכניות רשמיות של מוסדות התנועה הציונית: מהתוכנית שהוגשה לוועידת פריז ב-1919, ועד תוכניות בולטימור וירושלים בעשור שקדם להקמת המדינה.[1]

אולם ניסיון ההתנערות נתקל במכשול: אותם ערכים עוגנו גם במגילת העצמאות, שתוכנה וחשיבותה עדיין מוכרים היטב לציבור. לפיכך מבקש סגל לשנמך את חשיבות המגילה. לטענתו, היא לא הייתה מעשה של נציגים-נבחרים, אלא של "פקידים… מועצת העם, 37 אנשים שמונו על-ידי מוסדות היישוב".[2] עוד משתמע מדבריו שהללו גם לא ייצגו את יהדות המזרח – טענה המהדהדת נרטיב אנטי-ציוני מוכר, המבקש לצייר את הציונות כתנועה אירופאית, מנותקת מיהודי ארצות האימפריה העות’מאנית לשעבר, ולפיכך כנטולת קשר לגיטימי לארץ-ישראל.

אלא שהתיאור רצוף שגיאות עובדתיות. מועצת העם הורכבה מחבריהם של שני גופים נבחרים: הוועד הפועל של הסוכנות היהודית והוועד הלאומי. החברים היחידים הבלתי-נבחרים במועצת העם היו שלושה נציגים רוויזיוניסטים ונציג קומוניסטי, שצורפו דווקא לשם הגברת הייצוגיות.[3]

חברי הוועד הפועל של הסוכנות היהודית נבחרו בידי הקונגרס הציוני ה-22, בו השתתפו צירים שייצגו 62 מדינות, ובהן גם מצרים, מרוקו, אלג’יר ולוב. רוב הצירים נבחרו בבחירות דמוקרטיות, שנערכו ב-1946, בעשרות מדינות, לרבות במזרח התיכון (וכן במחנות הפליטים באירופה ובמחנות המעצר בקפריסין ובאריתריאה). כ-600 אלף יהודים ברחבי העולם הצביעו בבחירות, שבהן היה זכאי להצביע כל יהודי ששילם את דמי "השקל" להסתדרות הציונית.[4]

הוועד הלאומי, מצדו, היה הרשות המבצעת הנבחרת של כנסת ישראל – הגוף המייצג של יהודי ארץ-ישראל בתקופת המנדט. חברי כנסת ישראל נבחרו בבחירות כלליות ב-1944, בהן הצביעו כ-200 אלף מתושבי הארץ היהודים (כשני-שליש מבעלי זכות-הבחירה).[5] גם כאן היה ייצוג לעדות המזרח. למען האמת, אף במועצת העם, עצמה, היו נציגים אפילו של מפלגות שהגדירו עצמן במפורש כמייצגות את יהדות המזרח ("התאחדות התימנים" ו-"הסתדרות היהודים הספרדים").

נוסיף ונציין שאפילו בן-גוריון (האחראי המרכזי, לצד המפלגות החרדיות, לכך שבניגוד להתחייבות מפורשות במגילת-העצמאות, לא אומצה חוקה כבר בהקמת המדינה) התייחס למגילה ביותר כבוד מסגל. הוא ראה בה "חוקה מטריאלית" – מסמך הקובע עקרונות-יסוד שמצופה מהכנסת שלא לחוקק חוקים הסותרים אותם. כך, למשל, ב-1958, הוא אמר, בהקשר של הרכיב החוקתי הדמוקרטי, כי לגבי: "[ה]כרזת העצמאות של מדינת ישראל, אומנם איני יודע מה סמכותה הפורמאלית. [אך] לדעתי יש לה תוקף של חוקה, מה שקוראים קונסטיטוציה. זו התעודה היחידה שחתומים עליה כל המפלגות, ממק"י עד אגודה. שם מדובר על חופש מצפון ודת."[6] דברים דומים, הפעם ביחס לרכיב החוקתי היהודי-ציוני שבהכרזה, השמיע בן-גוריון, כבר ב-1952, וזאת במהלך דיון במליאת הכנסת, באומרו: "האמונה בעם היהודי אינה זקוקה לעָרֵב… הציונות מתחילה באמונה בעם…[ה]קביעה, שמדינת ישראל רואה עצמה כיצירת עם ישראל כולו, ושעריה פתוחים לכל יהודי הרוצה לעלות… היא חוקת אמיתה של מדינת ישראל; היא נאמרת לעם היהודי ולעולם. היא טובעת חותמה על ייחודה ומהותה של מדינה זו… מהו העונש הצפוי לאיש שלא יאמר ככה?… [א]ין… צורך בעונשים. מהו העונש שינתן למי שלא יאמר ככתוב בהכרזת העצמאות? אין כל עונש, אבל הכרזת העצמאות היא תעודה משפטית, אם לא למעלה מזה."[7]

לסיכום: לאראל סגל עומדת הזכות המלאה לאמץ עמדות פוסט-ציוניות, ואף להדהד טענות אנטי-ציוניות – שהרי אנו חיים (עדיין) במדינה דמוקרטית. אך ראוי שיהיה כנה לגבי כך עם הציבור (ועם עצמו), מבלי לעוות את ההיסטוריה, ומבלי לזלזל באבות המייסדים ולהפכם ל-"פקידים".

זיו בורר הוא ד"ר למשפטים באוניברסיטת בר-אילן, חוקר במכון בגין–סאדאת למחקרים אסטרטגיים, וחבר בפורום המרצות והמרצים למען הדמוקרטיה.

---

[1] לדיון בכך, ראו: זיו בורר "שלושה רכיבי יסוד במהות הדמוקרטית של המדינה הנובעים ונגזרים ממהותה היהודית-ציונית": ICON Essays  חיבורים במשפט הציבורי ד2 (2025), https://israeliconstitutionalism.wordpress.com/2025/11/03/icon-s-essays-%D7%97%D7%99%D7%91%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%98-%D7%94%D7%A6%D7%99%D7%91%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%97%D7%99%D7%91%D7%95%D7%A8-%D7%9E%D7%A12-%D7%9C/.

[2] אראל סג"ל, "ומי גר בטירה? סיפור קפקאי שחושף מה אהרן ברק באמת רוצה", ישראל היום (24/12/2025), https://www.israelhayom.co.il/magazine/hashavua/article/19532749.

[3] ראו: הכנות להקמת מועצת העם הזמנית, תיק ארכיון מדינה חצ-88/15.

[4] ראו: החלטות הקונגרס הציוני הכ"ב בצירוף סקירה על מהלך הקונגרס והרכבו באזל ט"ו בכסלו – א' בטבת תש"ז 9-24 בדצמבר 1946, עמ' 5-14 (הוצאת ההנהלה של ההסתדרות הציונית, ירושלים, 1947).

[5]ראו:  "ברכות הממשלה [של המנדט הבריטי] לפתיחת אספת הנבחרים", דבר, עמ' 1 (13.09.1944).

[6] כפי שדווח ב-קול העם, עמ' 1 ו-4 (30.11.1958) – הדברים נאמרו במענה לשאלה: האם הממשלה תהיה מוכנה להעניק כספי תמיכה ליהודים רפורמים לצורך הקמת בתי-כנסת רפורמים כשם שהיא מעניקה כספים שכאלו לצורך הקמת בתי-כנסת אורתודוקסיים?; דיווח זהה (שאף מצטט במעט יותר הרחבה את דברי בן-גוריון), קיים גם ב-הצפה, עמ' 1 ו-4 (30.11.1958)("בעת סעודת צהרים, שערכה לכבודו [של בן-גוריון] אגודת העיתונאים, לרגלי ה-29 בנובמבר… אחד השואלים ביקש לדעת אם ראש הממשלה מוכן להעניק לקהל יהודים רפורמיים שיתארגן בישראל אותה עזרה ותמיכה שניתנה לבתי כנסיות דתיים ממשרד הדתות וגורמים אחרים. ראש הממשלה הסביר כי את התשובה יש למצוא בהכרזת העצמאות של מדינת ישראל, 'שאמנם איני יודע מה סמכותה הפורמאלית, לדעתי יש לה תוקף כחוקה מה שקוראים קונסטיטוציה, זו התעודה היחידה שחתומים עליה כל המפלגות ממק"י עד האגודה. שם מדובר על חופש מצפון ודת. סעיף זה נכנס לקווי היסוד של כל הממשלות שהיו ובממשלה היו לא רק הפועל המזרחי אלא גם אגודת ישראל, אם כי הם לא היו חברים ישירים בממשלה. ומזה אפשר להסיק את המסקנות.". דיווח נוסף קיים גם ב-קול העם, עמ' 2 (02.12.1958).

[7] דיון לקראת ההצבעה בקריאה ראשונה על הצעת חוק מעמדן של ההסתדרות הציונית העולמית ושל הסוכנות היהודית, ד"כ 06.05.1952, עמ' 1920. להלן דבריו באופן יותר מלא:

…האמונה בעם היהודי אינה זקוקה לערב. לא יתכן שום ערב מחוץ לעם: העם לא יכזיב ולא יתכחש. יחידים עלולים להכזיב ולהתכחש, ואפילו אם פספורט ציוני להם – והעם לא יכזיב ולא יתכחש! ומי שמכיר אפילו במקצת את ההיסטוריה של העם היהודי והכוחות הפועמים בתוכו, יש לו בטחון מלא שהעם לא יכזיב, ואין הוא זקוק לערבים. הציונות מתחילה באמונה בעם.

ומשום כך מתחיל החוק המוצע לפניכם [מתייחס לס' 1 לחוק לפיו: 'מדינת ישראל רואה עצמה כיצירת עם ישראל כולו, ושעריה פתוחים בהתאם לחוקיה לכל יהודי הרוצה לעלות אליה.'] בקביעה, שמדינת ישראל רואה עצמה כיצירת עם ישראל כולו, ושעריה פתוחים לכל יהודי הרוצה לעלות. אין קביעה זו הקדמה לסעיפים אחרים, אינה בגדר “והיות” “והואיל” והסברה לחוק, אלא עצם החוק, נפשו של החוק. בלי סעיף זה אין טעם ויסוד לכל מה שבא אחריו.

חבר-הכנסת בדר מותר לו ללגלג לריזולוציה ולדקלארציה. איני יודע מי היא המפלגה האמונה על דקלארציות ורזוֹלוּציות שאין עמה מעשים ומאמצי בנין? אבל 'רזוֹלוציה' זו – היא חוקת אמיתה של מדינת ישראל; היא נאמרת לעם היהודי ולעולם. היא טובעת חותמה על יחודה ומהותה של מדינה זו.

חבר-הכנסת רוזן שואל כעורך-דין: הרצוף סעיף זה סאנקציה? מהו העונש הצפוי לאיש שלא יאמר ככה? ה'סאנקציה', חבר רוזן, היא בעצם מתן החוק ואין לו צורך בעונשים. מהו העונש שינתן למי שלא יאמר ככתוב בהכרזת העצמאות? אין כל עונש, אבל הכרזת העצמאות היא תעודה משפטית, אם לא למעלה מזה. אין חוק עליון הקובע איך כותבים חוקים. והסברה של עורכי-דין אינה מחייבת, בכל אופן לא בכל המקרים. הכנסת ממונה על מתן חוקים. בלי סעיף זה אין טעם לכל החוק, אין לו הגיון ואין לו משמעות היסטורית.

פעם, בתואר הראשון שלי, נהגתי לקרוא באובססיביות אמרות חוכמה וציטוטים למיניהם שקישטו את הקירות ולפעמים גם את המרצפות של אוניברסיטת תל אביב. אחת מהן, שחרוטה בזכרוני במיוחד, היא ציטוט של הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין. "הפילוסופיה", כך אמר, "אמורה להבהיר ולתחם בחדות רעיונות שאחרת היו מעורפלים ועמומים". אלא שלמרבה הצער, יותר מדי חוקרים במדעי הרוח הולכים היום לכיוון ההפוך בדיוק – ערפול מכוון של סטנדרטים, שייתן למעמד המומחים עצמו שיקול דעת לעצב את דימוי המציאות כרצונו. ינשוף אקדמי על טרמינולוגיה מיותרת, רעב מדומה, עלילת הג'נוסייד בעזה ואיך כל זה קשור למעילה של "מדעני רוח" רבים, רבים מדי, באמון שניתן בהם.

פעם, בתואר הראשון שלי, נהגתי לקרוא באובססיביות אמרות חוכמה וציטוטים למיניהם שקישטו את הקירות ולפעמים גם את המרצפות של אוניברסיטת תל אביב. אחת מהן, שחרוטה בזכרוני במיוחד, היא ציטוט של הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין. "מטרת הפילוסופיה", כך אמר, "היא הבהרת המחשבה. היא אמורה להבהיר ולתחם בחדות רעיונות שאחרת היו מעורפלים ועמומים" (ראה כאן, עמ' 10). מאז, הרעיונות האלה הנחו את תפיסותי, בנוגע למטרתם של מדע טוב ואקדמיה טובה, גם ובמיוחד בתחום מדעי הרוח. תפקידם העיקרי, לדעתי, הוא לשפוך אור על פינות אפלות.

כשאני נכנס לכיתה בפעם הראשונה, ולא משנה באיזה קורס, אני אומר לסטודנטים שאנחנו כהיסטוריונים עוסקים ראשית כל בפתרון חידות ותעלומות. אין פירוש הדבר, כמובן, שלכל בעיה יש פתרון פשוט. לפעמים, אנחנו עוסקים במכלול רחב של בעיות הקשורות זו בזו, דבר שמקשה להפריד ביניהן. יש ופתרון של בעיה אחת, מעלה על פני השטח אינספור בעיות חדשות. לעיתים, הסוגיה באמת מסובכת, ודורשת שפה מקצועית ופתרון מורכב. ולפעמים, כמו שכתב יוסף אגסי לפני שנות דור, "לא תבוא התשובה לעולם, ואי אפשר אלא לחפש, בלי שום ביטחון שנמצא." אבל המציאות המורכבת הזאת אינה סותרת את העיקרון הבסיסי: תפקידו של מחקר אקדמי, הן במדעים המדוייקים והן במדעי הרוח, הוא לעולם להבהיר. ואף פעם, אבל אף פעם, לא לטשטש ולערפל שלא לצורך.

להוותנו, נראה שחלקים גדולים מאד באקדמיה, הן במדעי הרוח והן במדעים אחרים, הולכים לכיוון ההפוך בדיוק: ניסיון לטשטש ולעמעם כל סטנדרט, כמותני או איכותני, כדי לתת לחוקרים שיקול דעת בלי מוגבל להשתמש בכל מושג כאוות נפשם. בספר "תיאוריות ציניות", שסקרתי כאן, מראים הלן פלאקרוז וג'יימס לינדזי, כיצד "העיקרון הפוליטי הפוסט מודרניסטי" ו"עיקרון הידע הפוסט-מודרניסטי", שהשפיעו על חלקים ניכרים ממדעי הרוח, יצרו תמהיל הרסני של פוליטיזציה וספקנות. מכיוון שכל ידע משרת כביכול אינטרס פוליטי, ומפני שבכל דבר ניתן להטיל ספק, התוצאה האירונית היא שאקדמאים אקטיביסטים מטילים ספק בעמדות יריביהם הפוליטיים (נניח השמרנים, ישראל, ארצות הברית) בעוד "גרסת המדוכאים" הופכת לאמת מוחלטת. ההיסטוריון אילן פפה, למשל, משסה את כל הכלבים הרעיונים של הספקנות הפוסט מודרניסטית בנראטיב הציוני, אותו הוא מנסה לפרק מהיסוד, אבל בעיניו הנראטיב הפלסטיני הוא אמת חקוקה בסלע שאסור לערער עליה.

כדי להסוות את הסתירה הזאת, או סתם את חוסר היכולת לבסס את טענותיהם על מחקר מקורי ועובדות מוצקות, חוקרים רבים במדעי הרוח מוצאים מקלט בז'רגון סבוך ומפותל, פסוודו מדעי, שהופך רבים מהספרים ומהמאמרים לבלתי ניתנים לקריאה מלבד לקבוצה קטנה של "מוארים" שהובאו בסוד החכמה הנסתרת. יש לציין שמינוח מקצועי אינו רע בפני עצמו. הוא מאפשר למומחים לתקשר ביניהם במהירות וביעילות, ולדון ברעיונות מתקדמים ומסובכים, בלי להסביר מחדש כל מילה. כך, למשל, כאשר מתמטיקאי משתמש בסימנים מוסכמים כמו פאי. המשמעות שלהם ברורה, מתוחמת וידועה לכל אנשי המקצוע, ולכן הם מסייעים לפתור בעיות בקלות ובמהירות. במדעי הרוח, לעומת זאת, כפי שכתב סטיבן פינקר, המינוח נוטה לערפל את הטקסט שלא כצורך. לא פעם, חוקרים נוטים להשתמש במונחים מסובכים כאשר מילים פשוטות יכולות לעשות את העבודה טוב יותר. לדוגמאות מפורטות לרעה החולה הזאת, אני ממליץ לכם לקרוא את המאמר של פינקר, אבל תראו למשל את הדוגמא הזאת. פינקר, חוקר פסיכולוגיה נודע, מודה שלפעמים הוא מתקשה להבין אפילו מאמרים בתת התחום שלו, בין היתר בגלל משפטים כמו זה:

“Participants read assertions whose veracity was either affirmed or denied by the subsequent presentation of an assessment word.”

לאחר עבודת בלשות קלה, הוא גילה שהמשמעות האמיתית היא שנשאלים ביקשו לענות לשאלות ב"נכון" או "לא נכון". כאן, המינוח המקצועי לא מבהיר לנו כלום, רק מסבך. וזו לא הדוגמא היחידה: הומי באבא, חוקר תרבות שידוע אף הוא בכתיבתו המסורבלת והבלתי קריאה בעליל, זכה בפרס השני בתחרות הכתיבה הגרועה בגלל המשפט הבא:

"If, for a while, the ruse of desire is calculable for the uses of discipline soon the repetition of guilt, justification, pseudo-scientific theories, superstition, spurious authorities, and classifications can be seen as the desperate effort to 'normalise' formally the disturbance of a discourse of splitting that violates the rational, enlightened claims of its enunciatory modality."

בתגובה ל"זכייה" בפרס, באבא הביע רוגז רב. מדוע, תהה, יכול עיתון מדעי להשתמש במינוח שלא מובן מיד לאדם הפשוט, אבל לפילוסופים ולאנשי מדעי הרוח – אסור? בכך, הוא עלה בדיוק על לב העניין – הפוזה. כי אנשים כמו באבא משתמשים בשפה מפותלת וקשה לא כי זה נחוץ בכדי להסביר סוגיה מורכבת, אלא כי מתאים להם להיראות קשים להבנה כמו "מדענים אמיתיים". המבחן בהקשר הזה, האם לאנשים שעוסקים בנושאים קרובים יותר קל או יותר קשה להבין אותך. וכפי שכתב מרק קריספין מילר, פרופסור לחקר התקשורת באוניברסיטת ניו יורק, "אפשר לטעון שאין שם למעשה שום דבר מאחורי הניאולוגיזמים והבאז-וורדס בלטינית. רוב הזמן אני לא מבין על מה הוא בכלל מדבר."

כשכתבתי דוקטורט בהיסטוריה יפנית בהרווארד, האוניברסיטה של באבא, נתקלתי בלי סוף באחד מדומיו, היסטוריון של יפן שכתב אף הוא בפרוזה אנגלית שדורשת לקרוא עשר פעמים כל פסקה בכדי להבין על מה הוא בכלל מדבר. המנחה שלי נהג לומר בבדיחות הדעת על הספר היחיד שלו שהיה עוד איכשהו מובן, ש"לפעמים הוא מרגיש צורך לתקשר עם העולם". ובאחת מהשיחות עם הסטודנטים, אותו חוקר עצמו גם הסביר את הסיבה. בעיניו, המינוח המעורפל יוצר "קהילה של אינטלקטואלים". כך, אנחנו נעים במעגל, ובמקום להיות אנשי מדע, אנחנו חוזרים לתקופת החרטומים של פרעה: אליטה של יודעי חן שמדברת לעצמה בשפה שמובנת רק לחבריה.

התופעה הזאת נגלתה לעיני במלוא עוזה גם כאשר עסקתי במחקר על מלחמת עזה, והיא התבטאה ראשית כל באיבתם העמוקה של אקטיביסטים זכותנים ובעלי בריתם האקדמיים לסטנדרטים כמותיים מדוייקים. אמנסטי אינטרנשיונל, למשל, קבעו שישראל מרעיבה את עזה על סמך נתונים מספריים שגויים, ואף התעקשו שהם מסרבים לחשב את מספר המשאיות הדרוש (ראו כאן, עמ' 175). כך היה גם בעיראק בשנות התשעים, כאשר ארגוני או"ם וזכויות אדם הכריזו על מוות של מאות אלפי ילדים עיראקים ברעב על סמך נתונים מצוצים מהאצבע (ראו הפרק השישי במחקר שלנו, כאן). מומחי האו"ם אפילו לא הבחינו, שבאותו מחקר בו כתבו על רעב המוני, היה פרק מקביל על מגפה של השמנת יתר בעיראק. וכאשר הדבר התגלה, הללו ביטאו סנטימנט אנטי-כמותני של "ילדים מתים ואתם מחשבים חישובים?"

כאשר ה-IPC, אותה רשות של האו"ם שעוסקת בהערכת רעב במקומות שונים בעולם, הכריזה רעב בעזה מספר פעמים – שוב על סמך מדגמים מוטים, סטטיסטיקות מעוותות ומספרים שלא הסתדרו זה עם זה – תומכיה השונים נעלבו מעצם הניסיון לערער על כל אלו. אמנם, בעזה לא נרשמה באמת תמותה מרעב, אבל ה-IPC *הניח* שיש תמותה כזאת מפני שלשיטתו, לא ניתן להגן על התעלמות מאסון הומניטרי "רק" כי חסרים נתונים (ראו את ההתפתלויות הרטוריות כאן, ע"ע 23-24, וכאן, עמ' 2). כדי לסבר את האוזן, התמותה הדרושה בכדי להכריז על רעב שלב 5 (מגפת רעב) ברצועת עזה היא בערך 400 איש ביום לכל הרצועה, דומה לכמות הכוללת שהוכרזה בידי משרד הבריאות של חמאס (בעצמו מקור מפוקפק מאד) במהלך המלחמה כולה (קרי שנתיים). אמנם ה-IPC הכריזו על מגיפת רעב רק בעיר עזה, אולם גם שם לא נרשמה תמותה יומית שאפילו התקרבה לסף הדרוש. כדי להתגבר על כך, ה-IPC והאפולוגטים השונים שלו, לא רק דמיינו מוות מרעב ללא ראיות, אלא גם הרחיבו את ההגדרה תוך כדי ערפולה. בכך, הם ניצלו הבחנה טכנית נכונה בפני עצמה. מפני שאנשים מתים לרוב ממחלה אחרת לאחר שגופם נחלש מתת תזונה, המדריך הטכני של ה-IPC קובע שניתן להחשיב מוות מרעב ככזה שנובע משילוב של תת תזונה ומחלה (ראו כאן, עמ' 8). בהדרגה, המרכיב של ה"תת תזונה" בתמהיל הלך וירד, עד שהאפולוגטים של ה-IPC, כולל כאן בישראל, התחילו להגדיר כ"מוות מרעב" כל מוות ממחלות קודמות ואפילו מזיקנה, "היות וזקנים שסובלים מתת תזונה ימותו יותר מהר".

הנקודה החשובה כאן, שימו לב, אינה הויכוח שלי או של מדינת ישראל עם ה-IPC, אלא המגמה הכללית. במשך שנים, מומחי ה-IPC מערפלים את המדדים הכמותיים הקשיחים הדרושים להגדרת רעב, והתוצאה היא – יותר ויותר שיקול דעת, סמכות וכוח למומחים עצמם, בעוד החוקים, המדדים והסטנדרטים משתנים, מתכווצים או מתרחבים בהתאם לנוחות האישית, הפוליטית והאידיאולוגית. רק עקב קריסת המדדים הכמותיים וערפולם, יכולים האקטיביסטים שמאכלסים את ועדות ה-IPC לקבוע רעב בעזה גם כאשר הנתונים מצביעים לכיוון ההפוך. במילים אחרות, רעב זה מה שמומחי ה-IPC מחליטים שהוא רעב.

לבסוף, אותה בעיה קיימת גם באותו תחום פסוודו-אקדמי הנקרא "לימודי ג'נוסייד", ובמקרה הזה, מדובר בעיקר בשימוש בהגדרות עמומות שטבועות באמנת הג'נוסייד תוך הרחבתן עד בלי די. סעיף 2 של האמנה בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם קובע כי ג'נוסייד הוא השמדת קבוצה "באופן מלא או חלקי". המילה "חלקי" נועדה לכסות מצבים שבהם מבצע הפשע לא הצליח או לא הספיק להשמיד את כלל הקבוצה או לפחות חלק מובחן ומשמעותי מתוכה. חלק מובחן ומשמעותי לא יכול להיות קורבנות אקראיים בזירת לחימה, אפילו אם מספרם גבוה, אלא חיסול המוני של אנשים *מסוג ספציפי* שחיסולם נועד לפגוע בקיומה של הקבוצה כקבוצה. כך, למשל, בפסק הדין של סרברניצה, השופטים קבעו כי הטבח השיטתי של אלפי הגברים הצעירים בעיר נועדה לשלול מהקבוצה (המוסלמים הבוסנים באזור) את אותם אנשים שהיו יכולים להבטיח את קיומה (ראו כאן, ע"ע 210-211).

דא עקא שכאן, בדיוק כמו בסוגיית הרעב, ה"מומחים" מרחיבים את ההגדרה עד בלי די בכדי לנטרל את כל המדדים שלה ולהשיג בה שליטה מוחלטת. כך, למשל, הם אומרים שבעזה מתחולל ג'נוסייד למרות שמספר הקורבנות זעום יחסית למספרם הכולל של העזתים. הרי ישראל לא הרגה אזרחים בכוונה במטרה להשמיד את האוכלוסיה ברצועה או חלק מובחן ומשמעותי ממנה. להיפך, בניגוד למדינות אחרות, גם דמוקרטיות, שמיקסמו קורבנות אזרחיים באזורי קונפליקט, ישראל פעלה באופן אקטיבי בכדי לצמצם את מספר הקורבנות האזרחיים. למשל, צה"ל הקריב את יתרון ההפתעה של עצמו לטובת אזהרות חוזרות ונישנות לפני הפצצות, עזר לפינוי אזרחים מאזורי לחימה, סייע בחיסונם של מאות אלפי ילדים מפוליו, ודאג להעביר כמויות אדירות של סיוע לשטח שנשלט בידי אויב (ראו המחקר שלנו כאן, פרקים 2-4).

אלו שטוענים כי בכל זאת מדובר ב"ג'נוסייד" לא מצליחים להוכיח באמת שום חלק של ההגדרה, אלא מלהטטים בין חלקיה באמצעות נימוקים של "ראייה אינטגרטיבית" או "התמונה הרחבה". מספר הקורבנות נמוך? הרי כתוב באמנת הג'נוסייד "כולו או חלקו", ו"חלקו" יכול להיות אפילו מספר נמוך של קורבנות, או אפילו "בכלל לא" (אם מנסים למשל לחטוף את ילדי הקבוצה ולהמיר את דתם, דבר שגם הוא לא התרחש בעזה). הרי ככה פסקו בסרברניצה! אהה, אומרים לי באוזניה שבסרברניצה היה טבח מאורגן והמוני של קרוב ל-8000 חסרי ישע מנוטרלים וכבולים, ובעזה אין עדות אמינה לטבח מכוון כזה? אז ישראל החריבה בניינים ולכן זה "אורביסייד", או "יצירת תנאים שבהם הקבוצה לא תוכל להתקיים", כמו עם הארמנים או ההררו שהובלו אל המדבר, לגווע בו. רגע – אבל לא רק שהקבוצה מתקיימת ומקבלת סיוע, ישראל מוכנה לשיקום מלא של עזה ללא חמאס, כפי שאנחנו רואים עכשיו בתוכנית טראמפ שירושלים הסכימה לה. פשיטא, ש"חוקרי הג'נוסייד" חשבו על כך מראש. הרי גם סרברניצה שוקמה אבל זה עדיין ג'נוסייד. מבולבלים? אל תדאגו – זה בכוונה.

פעם, בדיון פייסבוקי ארוך עם אחד מ"חוקרי הג'נוסייד" האלה, שאלתי אותו, כפי שאני שואל את האנשים האלה מדי פעם, האם לדעתו מלחמת העולם השנייה כנגד גרמניה ויפן נחשבת כ"רצח עם" מהצד של בעלות הברית? הרי האמריקאים והבריטים, כידוע, לא ניסו לצמצם קורבנות אזרחיים על ידי אזהרות מקדימות כפי שישראל עושה בעזה, ובוודאי לא חלמו להעניק סיוע הומניטרי לאויביהם. ההיפך – הם ניסו לשרוף בחיים כמה שיותר אזרחי אויב באמצעות הפצצות, וגם להרעיב את האוכלוסיה למוות באמצעות מצור ימי, עד שתיכנע (המצור על יפן נקרא OPERATION STARVATION). מיותר לומר שאיש מעולם לא הגדיר את המלחמה הזאת כ"רצח עם". אותו "חוקר ג'נוסייד" ענה שעמיתיו התמקדו יותר ב"סיטואציות קולוניאליות", ההיסטוריה נוטה להיכתב מנקודת מבט של מנצחים, היה קשה להאשים את בעלות הברית ברצח אחרי מלחמת העולם השנייה, ואולי "חוקרי ג'נוסייד" אכן יעשו את זה בעתיד. המסקנה: ג'נוסייד זה… מה שחוקרי ג'נוסייד מגדירים כג'נוסייד בכל רגע נתון. אין חשיבות לסטנדרטים אחידים או עקביים. הגזלייטינג ועמעום ההגדרות אינו באג במערכת הזאת, אלא פיצ'ר. ככל שאתם מבינים פחות, כך ל"מומחים" יש יותר כלים לשלוט בידע באופן שרירותי ולהוביל אתכם כעדר אחריהם.

ואני, מבחינה זו, נבדל מקהלם. לדעתי, תפקידם של מומחים אינו לנפנף בתארים שלהם כמו אותות כהונה קתולית, אלא להסביר, לנמק ולהבהיר מציאות שבלעדיהם היתה מבולגנת או מעורפלת מדי, ולמעשה לסייע לאלו ששומעים וקוראים אותם להבין את המציאות בכוחות עצמם. "רק העיוורים זקוקים למורי דרך בשטח פתוח ומישורי", כתב גלילאו גליליי, "לימדו בכתביו של אריסטו, אך אל תכפפו את ראשיכם בפני סמכותו – השתמשו בנימוקים, או שלכם או של אריסטו, ולא בציטוטים ובבעלי סמכא, כי אנו עוסקים בעולם החושים שלנו ולא בעולם של נייר."

אנחנו זקוקים למומחים שפותרים בעיות ומבהירים את העולם, לא לגזלייטרים ולמפזרי עשן.

המחקר שלי ושל עמיתיי, "בחינה ביקורתית של האשמות רצח העם במלחמת חרבות ברזל", עורר פולמוס משמעותי לאחר פרסומו. מבין מבקרינו החריפים, בלט חוקר הג'נוסייד ד"ר שמוליק לדרמן, שדורש מאיתנו עכשיו "התנצלות פומבית". אנחנו עונים בפרוטרוט ומתנצלים באופן פומבי– אבל דווקא בפני הציבור. ראו להלן.

כידוע לכולכם, ביולי 2025 פרסמנו אני ועמיתיי ד"ר יונתן בוקסמן, ד"ר יגיל הנקין ועו"ד יונתן ברוורמן מחקר מקיף על המלחמה הנוכחית בעזה, בחינה ביקורתית של האשמות רצח העם במלחמת חרבות ברזל. המסמך יראה עוד בקרוב גם באנגלית בגרסה מתוקנת, מעודכנת ומורחבת. מאז פרסומו בעברית, הוא זכה לביקורת – לפעמים מקצועית ועניינית, לפעמים פחות – ממספר מכובד של מגיבים באקדמיה ומחוצה לה. כנהוג בתקופתנו, חלק גדול מהויכוח התנהל ברשתות החברתיות, בעיקר ב-X ובפייסבוק. בדיונים הללו, אולי המבקרים החריפים ביותר של המסמך שלנו היו ד"ר שמוליק לדרמן, חוקר רצח עם מהאוניברסיטה הפתוחה, ד"ר לי מרדכי, מחבר מסמך ה"עדות" המפורסם על עזה שאליו התייחסנו בהרחבה במחקר שלנו, וכן העיתונאי ניר חסון מ"הארץ".

למען האמת, נדיר שוויכוח פייסבוק מצית התייחסות עיתונאית, אבל בכוס התה של הברנז'ה הפוסטים התכופים של לדרמן כנגד המחקר שלנו היוו את התחליף לעימות פומבי בלייב (לו לי מרדכי סירב, ושנחסך מלדרמן, שלא באשמתו, הודות למלחמה עם איראן). לי מרדכי ופטרונו ב"הארץ" ניר חסון הסתמכו על טיעוניו של לדרמן במאמרים המקטרגים, שלא לאמר מאיימים שפרסמו על המחקר שלנו. בין היתר, איים עלינו מרדכי כי "נסבול מהשלכות אישיות, מקצועיות ומוסריות" מפני שהגענו למסקנות שלא מוצאות חן בעיניו.

אחת מהסוגיות שעלתה תכופות באותם דיונים, היא "סוגיית 500 המשאיות". במחקר שלנו, הצבענו על נתון מוטעה שהסתובב בתקשורת העולמית, בדוחות של סוכנויות או"ם ובמסמכים של ארגוני זכויות אדם מתחילת המלחמה, כאילו לפני הקרבות ישראל העבירה לעזה 500 משאיות סיוע יומיות, מהן 150 משאיות מזון. חיש מהר, המספר הזה הפך להיות "בייסליין",  וכל כמות משאיות פחותה מכך שעברה לרצועה נחשבה כחלק מניסיון הרעבה ישראלי מכוון. במחקר שלנו, הראינו נתונים המלמדים כי בשנת 2022 עזה לא עמדה על סף רעב כלל וכלל, למרות שנכנסו אליה רק 73 משאיות מזון יומיות בממוצע. לפיכך, ישראל העבירה לעזה במהלך המלחמה יותר מזון באופן משמעותי ממה שעבר לפני פרוץ הקרבות, נתון שאינו מסתדר עם תזת ה"הרעבה" של לדרמן וחבריו. אמרנו גם שאין שום נתונים על מוות משמעותי מתת תזונה המעיד על רעב כלשהו בשנת 2024, בניגוד להערכות האימים שנשמעו חדשות לבקרים.

לדרמן הגיב לטיעון שלנו בשורת פוסטים, וניסה להסביר כיצד נוצר נתון "500 המשאיות", מדוע בכל זאת היה רעב בשנת 2024 למרות שלא היתה כמעט תמותה ממנו, ומדוע מה שכתבנו חסר כל תוקף ורלוונטיות. בקצרה, הוא אמר שנתון ה"500" נוצר עקב חישוב של כניסת משאיות ליום עבודה במעברים, להבדיל מחישוב ליום קלנדרי.

במאמר התגובה שפרסמנו ב"הארץ", הצבענו על כך שלדרמן "דבק בטענה שחישוב 500 המשאיות הינו חישוב תקף, מבלי להבין כי השוואה מכוונת של חישוב ליום עבודה לפני המלחמה, לחישוב ליום קלנדרי במהלך המלחמה, הינה  מקבילה להשוואת תפוחים לתפוזים. גרוע מכך, גם לאחר שנאלץ להודות באפקט המטעה של ההשוואה השגויה, הגן עליה כ"מיועדת להמחיש" את הפער במתן הסיוע – כלומר, הדגים בדיוק את האוריינטציה והפרקטיקה שהובילה לאותה הטעיה למכתחילה."

ד"ר לדרמן דורש עכשיו התנצלות.

פומבית.

כי הוא מעולם לא כתב את זה. הוא? מה פתאום.

זה מה שהוא כתב:

"כשה-IPC השוו בין "תפוחים ותפוזים" – כלומר הציבו זה לצד זה נתון של 500 משאיות על פי ימי עבודה לפני המלחמה ונתון שמבוסס על כניסה יומית של משאיות אחרי המלחמה, הם עשו זאת על מנת להאיר את הפער בין מה שנכנס לפני המלחמה למה שנכנס אחריה. האם זה היה מטעה? בוודאי. האם הם עשו השוואה "מתמטית" בין זה לזה כדי לבסס את טענת הרעב בעזה? ברור שלא. הם הרי ידעו שאחד זה ימי עבודה והשני ימים קלנדריים. ואתם יודעים, אם הם היו עושים את זה היה קל לגלות את זה, הם לא טפשים. הם פשוט לא חשבו כנראה שמישהו יבין את מה שהם עושים באופן כל כך מוזר."

ובפלטפורמה אחרת:

כמובן, כשלדרמן בנשימה אחת שזה אמנם היה מטעה אבל שה-IPC והאו"ם לא חשבו שמישהו יבין את מה שהם עושים "באופן כל כך מוזר" הוא כנראה לא לקח בחשבון שלרשתות החברתיות יש זיכרון ארוך. כי נחשו מי הוטעה ומי הבין את ההשוואה בצורה כל כך מוזרה? חוקר רצח עם מסויים בשם שמוליק לדרמן. מוכנים? נתחיל.

ב-20 למרץ, 2024, לדרמן טוען שכניסה של 200 משאיות ל*יום* (לא יום עבודה) אינה מספיקה כי לפני המלחמה נכנסו 500. וזה מינימום שבמינימום שדרוש לקיום חיים.

נמשיך. ב 28 למרץ 2024, לדרמן טען בצורה נחושה שטרם המלחמה נכנסו 150 משאיות *מזון* ליום, ע"פ דוח ה- IPC. ושעכשיו נכנסות 80, ו*זה*, לא נתונים או מדדים אחרים שמופיעים בדו"ח ה- IPC, עתיד לייצר רעב המוני ומוות ממחלות (נכנסו בפועל 118 ליום במרץ ע"פ נתוני מתפ"ש, ו- 117 ע"פ נתוני OCHA/UNRWA "מתוקנים רטרואקטיבית").

זו לא הייתה הפעם היחידה שלדרמן הסתמך על טענת ה-IPC ל150 משאיות מזון ליום, תוך שלילת המספרים של האו"ם טרם המלחמה. למה? כי "150 משאיות זה הנתונים שהוא מכיר". ותוך הסתמכות על המאמר של פרופ' פרנצ'סקו צ'צ'י אותו אנחנו מצטטים אצלנו (שלא פורסם בכתב העת שאליו נשלח, בין השאר בגלל הערכה לא נכונה של מה יש במשאיות בהתבסס על נתוני הסהר האדום המצרי במקום אונר"א). מהיכן הוא מכיר את הנתונים? כי הוא קרא אותם בדו"ח ה- IPC. גם צ'צ'י מצטט את הקביעה של ה-IPC ומשווה אותה לכניסת המשאיות היומית (לא לפי יום עבודה) בעת המלחמה. למה? כי זה היה כתוב בדו"ח. אנחנו יודעים כי תקשרנו איתו, בצורה קולגיאלית ועניינית. הוא אמר בפשטות שהוא חשב שאפשר להסתמך על הנתון – כי זה הIPC. ואפשר לסמוך עליו. התחזיות של צ'צ'י לגבי תמותה המונית ברעב, אותן הדהד לדרמן, לא התממשו כמובן. כי הן היו מבוססות על הנחה שגויה, גם לגבי מה שנכנס במהלך המלחמה וגם לגבי מה שנכנס טרם המלחמה.

במאי 2024 הסתמך לדרמן על טענת סוכנות המזון של האו"ם שצפון עזה, כאזור, שרוייה במצב של famine. מצב כזה לא הוכרז ברמה האזורית ע"י ה-FRC כי הוא *מחייב* ראיות לתמותה לא אלימה נרחבת (2 ל10,000 איש ליום) שמעולם לא בוססה. לא, גם לא כיום.

על ההסתמכות של לדרמן במאי 2024 על עדויות רופאי הPAMA לתמותה לא טראומטית המונית, שהופרכה, ועל מניעת כניסת סיוע לאחר הפעולה ברפיח, שהופרכה על יד נתוני האו"ם עצמו (בתיקון רטרואקטיבי) כבר דיברנו מספיק.

שום דבר מזה לא חדש. דשנו בנושא לעייפה עם לדרמן טרם פרסום המחקר. הצענו לו מספר פעמים לדון עניינית ועובדתית על המספרים. תשובתו בכל פעם הייתה כי הוא סומך ומסתמך על המומחים של סוכנויות האו"ם. כל בחינה ביקורתית שלהם? חשיבה קונספירטיבית.

אם כן, נראה לנו שהכי נכון להתייחס לביקורת של לדרמן לא כהתדיינות על העובדות אלא כתופעה אנתרופולוגית – חוקר, רהוט ושקול לכאורה יותר מאחרים בדיסיפלינה, שמאמץ נתונים ללא בדיקה עובדתית, נצמד אליהם הרבה לאחר שהופרכו, מתכחש להיצמדות תוך הצדקת האמת המהותית שלהם, ואז טוען שמעולם לא קלענו לכוונתו האמיתית מבלי להכיר במה שאמר וכתב בזמן אמת. מה גורם לחוקר אינטיליגנט לנהוג כך? תמריץ חיובי מתוך מעגל הזהות הרלוונטי והעדר תמריץ שלילי לכך בתוך המעגל או מחוצה לו.

אבל הבה נחדל מלדון בלדרמן, כי הוא לא הנושא אלא רק קצה הקרחון, ולא החלק הגרוע ביותר שבו.

לדרמן דרש מאיתנו התנצלות פומבית. השורה התחתונה היא: אנחנו רוצים להתנצל, אבל לא בפניו אלא בפני הציבור. נכשלנו.

לא בהקשר של המלחמה הזו, למרות שפנינו לחקור את הנושא מאוחר מדי.

אנחנו וקודמינו בתפקיד נכשלנו בעשורים שקדמו למלחמה, כשראינו השתלטות של זן "מחקר" אקדמי שמציב את קידום ה"אמת המהותית" ו"תיקון העולם" על חשבון בירור העובדות על יותר ויותר דיסציפלינות שאיבדו כתוצאה מכך כל סדר ומבנה קוהרנטי. חשבנו שזה לא יגיע לדיסציפלינות שלנו. חשבנו שדי שאנחנו נעשה מחקר נכון, כמו שצריך, שאמנם מונע מלהט ועניין בנושאים כאלו ואחרים אבל שמכפיף את הלהט הזה לשאיפה לאובייקטיביות מירבית, בירור עובדתי ענייני, ופתיחות לשינוי קונספציות.

וטעינו. זה לא היה מספיק. אפילו לא קרוב.

נתתם בנו, באקדמיה, אמון אדיר. סמכתם עלינו שנעשה את העבודה הקשה של בחינת ותיווך המציאות, בנו שעיתותינו בידינו. למען השם, משלמים לנו על זה – שנשב על מול מסך, או נכתת את רגלינו נצא לשטח, או נדון אחד עם השני בלהט אך בענייניות עד שה*עובדות ברות התיקוף* ייצאו לאור ואלו ברות ההפרכה, יופרכו. ואז נצא לכוס בירה בפאב, גם אם רק מיפינו נקודות אי הסכמה ולא הגענו להסכמה מהותית. לא "נבטל" אחד את השני כי אחד מעמיתינו אמר או חשב את ה*דבר* הלא נכון – מקסימום נדרוש שישנה את ה*מתודולוגיה* שלו כתנאי לפרסום בכתב העת שעליו אנחנו אחראיים.

ולא עצרנו את התרעלת. השארנו את הציבור לבד במערכה, כשמול ערפל הקרב מסביב לסוגיות ציבוריות ועובדתיות מהותיות ניצבים לא מטהרי אוויר אלא מפזרי עשן מקצועיים, שאימצו לשון מעומעמת ודו משמעית. התוצאה היא שרבים מדי אינם יודעים למי להאמין, או על בסיס מה. זה לא אומר שכולם מאמינים ללדרמן – אבל האמונה בסמכויות המועדפות בין שזה ערוץ 14 או שיחה מקומית מחליפה את המחשבה, את הדיון, את השותפות האזרחית, את ההכרה בסיבה ותוצאה, ועדיפות ההוכחה האמפירית על הטיעון האידיאולוגי. 

וכעת, תוך מינוף הדחף המוסרי שרבים חשים לעצור את המלחמה בעזה, דחף מוסרי לגיטימי לחלוטין לכשעצמו, לדרמן ודומיו מנסים לקדם שינוי מרחיב בעצם ההגדרות למהו רצח עם (כל דבר שפסול בעיניהם) ולמתודיקה המחקרית של כל דבר שמתקשר אליו – והם שואפים להרחיב את ההגדרה עוד ועוד לכמעט כל אספקט של החוויה האנושית שמתייחס ליחסי כוח. כלומר הכל.

אם זה נשמע לכם מוכר – אז ברוכים הבאים למאה ה-21 ולתנועות הנעורות.

חשוב וקריטי לדון על עזה, אבל גם על השאלה כיצד אנשי אקדמיה מבררים ומתווכים את העובדות לציבור. האם התפקיד של אקדמאי, כפי שגורס לי מרדכי, הוא to speak truth to power ולאמר רק את האמת שלא נוחה ל"בעלי הכוח" (שם קוד לחברה הנורמטיבית המערבית-לבנה-פריווילגית) כחלק ממאבק למען המדוכאים והמושתקים, או שתפקידו הוא לברר את העובדות כפי שהן, גם אם הן לא מה שחשב שהן, וגם אם הן לא מסייעות ל"צד הנכון"?

אנחנו חושבים שהתשובה ברורה. אבל היא הייתה ברורה לכולם לפני 30 שנה. העולם השתנה מאז. האקדמיה השתנתה מאז – ועלינו לשנות שוב את כיוון הספינה לפני שהממסד האקדמי כולו יתרוקן מכל ערך, לפני שכולנו ניפול מעבר לתהום. כאן נעמוד על המשמר. לא נוכל אחרת.

בעשורים האחרונים, המונח "רצח עם" עבר הרחבה אינפלציונית, אבל מה הבעיה האמיתית בתחום הנקרא לימודי ג'נוסייד? אנה (שם בדוי), תלמידת מחקר לשעבר שהתמחתה בלימודי ג'נוסייד באחת האוניברסיטאות האירופיות הגדולות, מסבירה כיצד חוקרים שלא מתמחים באמת בזירות שהם כותבים עליהן, לוקחים פשעים שונים עם רקע חברתי, תרבותי, היסטורי וצבאי שונה לחלוטין, ומתיכים אותם ביחד לתוך הגדרה מלאכותית. כדי להבין באמת, היא טוענת בטור אורח לינשוף, צריך סוף סוף להשתחרר מההגדרה.

רפאל למקין, עורך דין יהודי-פולני ומומחה למשפט בין-לאומי, שימש בשנות השלושים יועץ משפטי לממשלת פולין ועסק בגיבוש חקיקה בינלאומית נגד פשעים המוניים. עוד לפני מלחמת העולם השנייה, מתוך זווית משפטית ברורה, חיפש למקין עיגון חוקי למעשי חורבן קבוצתי שלדעתו לא זכו למענה מספק במשפט הבינלאומי.

במהלך המלחמה, בשנת 1944, טבע למקין לראשונה את המושג "ג'נוסייד". לא היה זה מושג תיאורטי בלבד, אלא ניסיון מודע למסגר את פשעי המשטר הנאצי בהגדרה משפטית עולמית. לאחר המלחמה, ההגדרה הזו הפכה לבסיס לאמנת האו"ם למניעת ג׳נוסייד, וכך נולד אחד המונחים המשפיעים והטעונים של זמננו.

הערך של ההגדרה באותה התקופה היה קודם כל משפטי. אבל בעיניי, המוטיבציה האמיתית הייתה פסיכולוגית: העולם ביקש לעשות סדר מוסרי ואינטלקטואלי בחורבן חסר תקדים, ולמצוא שם לדבר שאי אפשר לתאר. אבל כבר בשלב החקיקה התבררה הבעיה המרכזית: מהי בכלל "קבוצה"? האם אפשר להגדיר זהות של אנשים באופן חד-משמעי?
האם הגדרה חיצונית של קבוצה (שהמשטר מכתיב) משקפת את הזהות העצמית של הפרט? האם אפשר לקבוע גבולות ברורים בין קבוצות אתניות, דתיות או לאומיות, כשבפועל הזהות האישית, התרבותית והמשפחתית מורכבת הרבה יותר?
ומה המשמעות של ג'נוסייד כאשר הגבולות האלה מטושטשים, משתנים, ולעיתים נקבעים שרירותית על-ידי שלטון או מערכת משפטית?

גם הקריטריונים שנקבעו באמנה כמו: "גרימת נזק חמור בנפש" או "העברת ילדים מקבוצה אחת לאחרת" פותחים פתח לפרשנות כמעט אינסופית.
מה ייחשב ג'נוסייד, ומה לא? האם כל פשע מחריד נגד קבוצה הוא ג'נוסייד, או שיש קנה מידה מהותי שבלעדיו אין למושג קיום? והאם כל קבוצה אנושית פגיעה, בכל הקשר, זוכה לאותה הגנה ולפירוש זהה של ההגדרה?

אני כותבת את כל זה מתוך חוויה אישית: הייתי סטודנטית לתואר שני ב-״Genocide Studies״ באוניברסיטה אירופית מובילה. שם למדתי את ההגדרה של ג'נוסייד לא כמשהו פתוח לשאלה או להטלת ספק, אלא כאמת מוחלטת. אפילו נדרשנו לשנן את ההגדרה ולהיות מסוגלים לשחזר אותה בכל רגע. לא דנו כמעט בבעייתיות של ההגדרה, לא התעכבנו על המלאכותיות שבה, ולא עסקנו בכלל במה שמשמעותה עושה לזיכרון, להבנה ההיסטורית או להשלכות המשפטיות בעולם האמיתי.

כשההגדרה בורחת מהחוק ומכתיבה את המציאות

המונח ג'נוסייד לא נשאר לאורך זמן עניין משפטי יבש. במהירות מפתיעה, הוא הפך להרבה יותר מכלי של מערכת החוק הבין-לאומי: הוא הפך לסימן חברתי ופוליטי, לכלי משחק בזירה הציבורית, בתקשורת, בזיכרון, באקדמיה ובפוליטיקה. בעולם שבו עוצמת הזוועות הפכה למעין תחרות סמויה, התווית "ג'נוסייד" סימנה את הדרגה העליונה ביותר של קורבן, זו שאי אפשר להתווכח איתה.

לא משנה עד כמה הנסיבות היו שונות או המניעים מורכבים, עצם השאיפה להיקרא "קורבן ג'נוסייד" הפכה למטרה. המושג, שמלכתחילה היה מלאכותי ושרירותי, קיבל חיים משלו. בכל פעם שמתרחש אסון, מיד קופצות ההשוואות והתיוגים: האם זה ג'נוסייד, או אולי "פשע נגד האנושות", ואולי רק "פשעי מלחמה“? כלי משפטי לכאורה הפך לאובססיה תרבותית ולהגדרה שמעצבת זיכרון, מוסר, פוליטיקה ומשפט בו-זמנית.

בסופו של דבר, המונח שנולד מתוך ניסיון לעשות סדר, הפך לכלי שרת בידי פוליטיקאים, קבוצות אינטרס וארגונים שמבקשים כוח או לגיטימציה.
במקום לשמש עוגן מוסרי או אמצעי להבנה היסטורית, הוא הפך לסמל תחרותי, תו תקן שמשרת מאבקים, משמש למניפולציות ולעיתים קרובות גם לעיוות של צדק ואמת.

לימודי ג׳נוסייד: כשהמציאות לא נכנסת לסילבוס

במהלך הלימודים הבנתי מהר מאוד שהתחום מתמקד כמעט רק בצד המשפטי והמוסרי של ג'נוסייד. עיקר תשומת הלב הופנתה ליצירת תבניות, סימנים ומודלים שמטרתם לזהות לכאורה את הדרך לג'נוסייד, כאילו אפשר להבין את כל המקרים האלה באמצעות שלבים קבועים מראש. שוב ושוב דיברנו על דה-הומניזציה, השוואה לטפילים, הצגת קבוצה כמקור לאיום או סכנה, הפצת סטריאוטיפים שליליים וקריאות לחרם או בידוד חברתי. אלה דפוסים שמופיעים שוב ושוב בהרצאות ובמאמרים, ונלמדים כאילו הם מפתחות אוניברסליים לזיהוי מוקדם של ג'נוסייד, גם כשבפועל אפשר למצוא אותם כמעט בכל סכסוך חברתי או פוליטי.

המרצים ברובם הגיעו מרקע משפטי, לעיתים גם היסטוריוני, וכמעט תמיד עם פוזיציה פוליטית ברורה. לא פעם ראיתי כיצד הם התאימו עובדות היסטוריות לנרטיב הרצוי, כאשר ההגדרה של ג'נוסייד נשארה חסינה מביקורת. לעיתים מותר היה להרחיב אותה, אך אף פעם לא לשאול אם היא בכלל נחוצה או מועילה. רוב הסטודנטים סביבי חלקו רקע דומה ותפיסות עולם קרובות. התחושה בכיתה הייתה של קהילה מאוד הומוגנית, שבה אין כלל צורך לקיים דיון על עצם ההגדרה של ג'נוסייד.

אחת הדוגמאות הבולטות לכך הייתה ההתמקדות הממושכת בוועדות האמת והפיוס בדרום אפריקה, שפעלו לאחר תום משטר האפרטהייד. במהלך הלימודים היה נדמה שדיון זה הוצב כמעט במרכז ההוראה. אמנם מדובר בפרק חשוב בהיסטוריה של מאבקי זכויות האדם, אך הקשר הישיר של ועדות אלה להגדרת ג׳נוסייד לא הובהר, ובקורס לא התקיים דיון בשאלה זו. בפועל, מושם דגש רב כל כך על ועדות האמת והפיוס, עד שהשאלה מדוע הן זוכות למעמד כה מרכזי במסגרת לימודי ג'נוסייד נותרת פתוחה.

נראה לעיתים שדווקא הבחירה להעניק לוועדות האמת והפיוס מקום מרכזי כל כך, מובילה בפועל להרחבת גבולות התחום ולטשטוש ההבדלים בין סוגי פשעים, מניעים ותהליכים היסטוריים.

נחשפתי למגוון מקרי ג'נוסייד: מהשמדת היהודים בשואה, דרך קמבודיה, רואנדה ועד סרברניצה ואחרים. כל מקרה נותח לפי אותה רשימה של שלבים, תבניות וסימנים. הניסיון לדחוס את כולם לאותה משבצת התבצע בלי הבחנה מהותית בין הסיבות, הדינמיקות או המשמעות של כל מקרה.

זה העלה בי את השאלה: האם באמת אפשר להשוות בין ניסיון השמדת היהודים בשואה, טבח שבטי ברואנדה, הרעבה המונית של הארמנים ורצח ההמונים בקמבודיה, שבו רוב הקורבנות היו בני אותו העם ופשוט לא התאימו לאידיאולוגיה של המשטר? ובעיקר האם בכלל יש טעם להשוות בין כל המקרים האלה, או שמא עצם הניסיון להכניס אותם לאותה מסגרת הוא חסר ערך, ואולי אפילו מזיק?

אני מרגישה שהאחיזה האקדמית והמשפטית בהגדרה אחת של ג’נוסייד כיום נובעת בעיקר ממניעים פוליטיים. קל מדי להיאחז במושג אחיד שמסדר מחדש את היררכיית הקורבנות ומאפשר מאבקי כוח על הזיכרון וההכרה. במציאות, ההגדרה הופכת לא פעם לתחמושת בזירה הציבורית, יותר מאשר לכלי להבנה אמיתית של מה שהתרחש ומתרחש.

הבעיה אינה רק בתוכן הנלמד, אלא גם בגישה עצמה.

ההתמקדות במודלים ובתבניות יוצרת שיטה של לימוד "מלמעלה למטה", שבה מנסים בכוח לשבץ את המציאות המורכבת לתוך מסגרות מוכתבות מראש. גם כשעוסקים באירועים קונקרטיים, ההתעמקות לרוב מצומצמת ושטחית, ולעיתים נותרת מנותקת מההקשר הרחב.

כך למשל, כשלמדנו על הטבח בסרברניצה, רוב תשומת הלב הוקדשה לפן המשפטי הבין-לאומי, למנגנון הרצח עצמו, לדיונים על אחריות האו״ם, לפסקי הדין שהתקבלו בבית הדין הפלילי הבינלאומי ליוגוסלביה לשעבר (ICTY),  ולשאלות של הכרה משפטית. אבל ההיסטוריה שקדמה לאירועים כמעט שלא קיבלה מקום. כמעט לא עסקנו במלחמות הפירוק של יוגוסלביה, בתהליכים האתניים, החברתיים והפוליטיים שעיצבו את הבלקן לאורך מאות שנים, ואפילו לא במורכבויות של יחסי הכוחות בתוך יוגוסלביה ערב המלחמה.

התחום כמעט ואינו עוסק בזווית הצבאית, כלומר, איך מהלכים צבאיים, אסטרטגיות מלחמה, והתמוטטות מנגנונים ביטחוניים תרמו או אפשרו את התרחשות הג'נוסייד, או להיפך.

לדוגמה, אחד ההיבטים המעניינים בחקר השואה הוא הקשר בין ההפסדים של גרמניה בחזיתות השונות במלחמת העולם השנייה לבין התגברות המאמצים להשמדת היהודים. ככל שמצבה של גרמניה הלך והורע בשדה הקרב, כך החריפה מדיניות ההשמדה.
הניסיון לחסל את הקהילה היהודית באירופה הגיע לשיאו דווקא בתקופה שבה גרמניה הייתה תחת לחץ צבאי עצום, התשתיות קרסו, והמשטר עמד בפני איום קריסה ממשי. בתקופה זו בחר המשטר הנאצי לא רק להאיץ את הרג היהודים, אלא גם להסיט משאבים, רכבות וכוחות לוגיסטיים ממאמץ המלחמה לטובת תהליך ההשמדה. גירוש יהודי הונגריה, למשל, בוצע בשלב שבו גרמניה כבר הפסידה בפועל בחזיתות רבות, אך זו בחרה להשקיע את מעט המשאבים שנותרו לה בהשלמת המשימה האידיאולוגית. למרות שמדובר במרכיב מהותי להבנת הדינמיקה של ג'נוסייד, היבטים צבאיים אינם נלמדים.

התחום מתמקד כמעט רק בזווית המשפטית והמוסרית (ולעתים המוסרנית), בלי ניסיון אמיתי להבין לעומק את האינטראקציה בין מלחמה לבין פשעים המוניים או הרג המוני שאינו מוגדר משפטית כפשע. אין כמעט שימוש בעדויות שורדים, ואין דיון אמיתי בשורשים ובנסיבות הרחבות של כל מקרה.

במקום לרדת לעומק ההיסטוריה, מסתפקים לרוב בסקירה מהירה וביישור קו עם הנרטיב התיאורטי. הניתוק הזה מהחיים עצמם מגיע לעתים לאבסורד. אני זוכרת שבמהלך אחד הקורסים סטודנטית שאלה את המרצה האם לניצולי שואה היו תחביבים לאחר השואה. זו לא שאלה חריגה. דווקא משום שמדובר בסטודנטים מבריקים, ברור עד כמה חמור הנתק האנושי שנוצר מלימוד שהוא כמעט כולו תיאורטי, מנותק ממפגש אמיתי עם הסיפורים עצמם.

כאשר לימודי ג'נוסייד נשארים במישור של הגדרות, מודלים וריחוק רגשי, הם לא רק מחמיצים את המורכבות, הם גם מפספסים את הדבר החשוב ביותר: האנושיות של הקורבנות והחיים עצמם.

שחרור מההגדרה: צעד ראשון לחשיבה אחרת

לסיכום, אין לי ספק: הגיע הזמן להיפרד מהגדרת הג'נוסייד. לא משום שאיננו צריכים לזכור את הזוועות, אלא מפני שההגדרה הזאת מונעת מאיתנו להבין אותן באמת.

אין בה צורך: לא משפטי, לא היסטורי ולא מוסרי. ההגדרה הזו נוסחה במקור ככלי משפטי, אך גם בתחום הזה אין לה תרומה אמיתית. הכלים המשפטיים של "פשעי מלחמה" ו"פשעים נגד האנושות" מספיקים לחלוטין, ובלבד שיאכפו בהגינות ובאובייקטיביות.

העיסוק האקדמי בג'נוסייד, והמאמצים הבלתי פוסקים להכניס מקרי רצח המוניים שונים תחת אותה מטרייה, אינם תורמים להבנה אמיתית של ההיסטוריה, להפך, הם פוגעים בדיוק ביכולת להשוות, ובעיקר ביכולת להקשיב למורכבות של כל מקרה. ההגדרה הזאת נשמרת לא מתוך מחויבות לאמת או לצדק, אלא בעיקר משמרנות, צדקנות ופוליטיזציה שמשרתת מאבקי כוח גלובליים.

ויתור על הגדרת הג'נוסייד לא רק שאינו סיכון מוסרי, הוא צעד הכרחי. זה יאפשר לבחון כל מקרה מתוך הקשרו הייחודי, בלי להיכנע לתכתיבים, דפוסים ותבניות מלאכותיות. אפשר ללמוד מן ההיסטוריה גם בלי מודלים אחידים, ולפעמים ההיסטוריה מוכיחה שלא למדנו דבר גם כאשר המודלים כבר קיימים. מי שצריך דוגמה, שיזכור את השואה, ואת העובדה שהטבח בסרברניצה התרחש עשרות שנים לאחריה, בלב אירופה, מול עיניים פקוחות.

לכן, אני טוענת בפשטות: מושג הג׳נוסייד, על אף משקלו ההיסטורי, הוא כיום מיותר, מזיק, ונשמר בעיקר מכוח השגרה, התועלת הפוליטית והפחד לגעת בעצם ההנחות שעליהן נשען מחקר שלם. ודווקא משום כך, אין סיכוי שיבוטל בעתיד הקרוב.

לפני מספר שבועות הייתי בכנס ענק של לימודי אסיה בקולומבוס, אוהיו, כדי לדבר שם על הספר החדש שלי. נהניתי מאד מהדיונים על מלחמות יפניות, משפט הודי ופילוסופיה פוליטית סינית, אבל מחשבה קודרת טרדה כל העת את מנוחתי: לאור משבר מדעי הרוח, הירידה בהרשמה והבינה המלאכותית, האם הרכבת של האוניברסיטה לא נעה על אדי הדלק האחרונים? איך יוכלו מדעי הרוח להוסיף ולהיות רלוונטיים לציבור גם בעולם החדש? ינשוף אקדמי על שלוש הקומות של מסע לעולמות אחרים, פתרון חידות ותעלומות ורכישת כלים אנליטיים.

לפני מספר שבועות הייתי בכנס ענק של לימודי אסיה בקולומבוס, אוהיו,  כדי לדבר שם על הספר החדש שלי. מי שעקב אחרי ברשתות החברתיות, יודע שקיטרתי על הכנס לא מעט, אבל בין התחמקות משלל הפאנלים הווקיסטיים, ויכוחים על עזה ויתר מטרדים, אני חייב לציין שנהניתי מאד. בכל זאת, אלו היו שלושה ימים של דיונים על עולמות מרתקים, החל ממלחמות במזרח אסיה המודרנית, עבור במשפט הודי של המאה ה-18 וכלה בפילוסופיה פוליטית בסין העתיקה. יש מעט מאד מקומות, חוץ מהאקדמיה של מדעי הרוח, שיש בהם עדיין אהבת ידע כשלעצמה, בימות שאפשר להתווכח בהן על נושאים שחורגים מה"כאן ועכשיו", ללמוד על צפונות העבר ולפתח עוד קצת את הסקרנות האנושית והידע האנושי.

ובכל זאת, במהלך הכנס, קיננה בי תחושה מטרידה שאולי אני במסיבת סיום, ואולי המפעל הזה של מדעי הרוח המערביים, שנוצר בהדרגה במשך מאתיים שנה, נוסע כעת על אדי הדלק האחרונים שלו.

כי רבים מדי מחברי אנשי האקדמיה בישראל ובמערב, תחת חסות המונח "חופש אקדמי" שהוצא כבר מזמן מהקשרו המקורי, נוטים לדמיין שהכסף שהם מקבלים למחקר, להוראה, למשכורת ולכל היתר מגיע בלא תלות בדבר, כמו חסד אלוהי ימי ביניימי, או (אם ניקח דוגמא שיותר קרובה לתחום העניין המחקרי שלי), כמו קצבאות האורז של הסמוראים בתקופת אדו. אפשר לדון ארוכות בפתרונות. אבל כולם צריכים להתחיל בהבנה של אנשי האקדמיה שכל מה שהם עושים – הכנסים, החופש האקדמי, הספרים, המאמרים – כל אלו צריכים בראש ובראשונה לשרת את הציבור שממנו הם באים וממנו הם חיים. מה זה לשרת? אפשר להתווכח. אבל מההבנה הזאת הדיון שלנו צריך להתחיל.

בפוסט קודם שכתבתי, דיברתי קצת על ההיבטים הפוליטיים של הבעיה הזאת. כאן, הייתי דווקא רוצה להתרכז במה שאנחנו עושים בכיתה, ומה אנחנו יכולים לתת לסטודנטים שלנו מעבר לשפע הפודקאסטים ויתר המידע הפופולרי שהם מוצפים בו. הנחת היסוד שלנו צריכה להיות, שרק מיעוט קטן מהסטודנטים יפיק תועלת מקצועית ממה שאנחנו מלמדים. אני, למשל, כמרצה להיסטוריה יפנית, יודע היטב שמי שיעבוד עם יפן בתחומי הכלכלה והדיפלומטיה, ירוויח מאד מהיכרות עמוקה ואינטימית עם ההיסטוריה והתרבות של המקום הזה. אבל כיום, יש לי בערך שישים סטודנטים בקורס המבוא ללימודי יפן המודרנית. כמה מהם יעבדו עם יפן או בנושאים הקשורים ליפן? שניים? חמישה? עשרה? חמישה עשר? אם לא אוכל לתת ערך אמיתי לכל היתר, אז אין סיבה אמיתית לקיום של הפקולטה למדעי הרוח במתכונתה הנוכחית.

אתחיל במה לדעתי צריך לא לעשות. הקללה של מדעי הרוח בתקופה הנוכחית, היא האמונה כאילו אנחנו כחוקרים נמצאים בתפקיד שלנו בכדי לתקן את העולם, ולנתב את הידע שלנו על ההיסטוריה, הפילוסופיה והתרבות האנושית כדי לקדם מטרות פוליטיות כאלו ואחרות בהווה. התוצאה של השאיפות הללו, נאצלות יותר או פחות, היתה ונותרה די עגומה. כפי שכותב גארי סול מורסון, דורות של מרצים מנסים לשפוט את מושאי המחקר שלהם, בין אם אנשים שחיו בעבר ובין אם דמויות ספרותיות או רעיונות פילוסופיים, לפי אמת המידה של ההווה. למה קוראים האקלברי פין? כדי לדעת שהעבדות רעה. מה עושים כשלומדים על אנגליה הויקטוריאנית? כמובן, "דה-קונסטרוקציה לנראטיב הדומיננטי של גברים לבנים מתים". כפי שכותב מורסון:

על פי הגישה הזו, ככל שהמחברים והדמויות קרובים אלינו יותר בהשקפותיהם, כך הם נאורים יותר. זוהי מין חנופה עצמית א-היסטורית: היא הופכת אותנו לאנשים החכמים ביותר שחיו אי פעם, מתקדמים הרבה יותר מהשייקספיר ההוא. כמובן, שופטי היצירות, לאסכולותיהם המגוונות, בדרך כלל מתוחכמים בהרבה מאותו שיעור על הקלברי פין שהסטודנטית תיארה; ועדיין הנחת היסוד שלהם היא שהשקפות העולם שלהם נכונות, והם שופטים את שאר העולם על פיהן. אדם המחזיק בגישה כזו אינו יכול לעשות דבר מלבד לְאַמֵּת תמיד את מה שהוא כבר חושב. ושמא, במקום למתוח ביקורת מתוך עולמנו על המחברים הללו, מעניין ומועיל יותר לדמיין איזו ביקורת בעלת-תוקף היו אותם מחברים משמיעים אילו עמדנו לפניהם אנחנו?

בהמשך לדברים של מורסון, אני חושב שאנחנו, שמלמדים מדעי הרוח, צריכים לפתוח לסטודנטים שלנו שער לעולמות אחרים ולהדליק את מצבורי הסקרנות הטבעיים שקיימים בהם, במקום לגרור את העולמות האחרים הללו (לרוב באופן צדקני, צפוי ומשעמם) לעולם שלנו. כשאני מלמד על יפן הפיאודלית, למשל, חשוב לי שסטודנטים ינסו – עד כמה שאפשר –להתחבר לחברה שעצם הנחות היסוד שלה על חיי האדם ותפקידו בעולם שונות לחלוטין מאלו שלנו. הפליאה והסקרנות של מפגש ראשון, הם "כרטיס הכניסה" והמתנה הגדולה הראשונה שאנחנו יכולים לתת. זו הקומה הראשונה של מדעי הרוח.

לאחר שבנינו את היכולת של הסטודנטים להיכנס לעולמות אחרים כתיירים, ואז בהדרגה כיושבי קבע, אנחנו עוברים לקומה השנייה של מדעי הרוח – פתרון חידות ותעלומות. גם כאן, אנחנו מתחברים כמיטב יכולתנו לתכונה האנושית הטבעית של סקרנות ומנסים לתעל את אותו חומר גולמי לליקר מזוקק יותר. אם ניקח דוגמא מהתחום שלי: מדוע יפן נכנסה למלחמה אבודה מול ארצות הברית בפרל הרבור? כיצד אנשים רציונליים ומנוסים, מהטובים ביותר שאוכלוסייה של מאה מיליון איש היתה יכולה להציע, נפלו לבור שנראה בדיעבד כל כך שקוף? ואולי פתרון החידה הזאת יגרום לנו לחשוב מחדש על עצם המושג של רציונליות? על מנת להתחבר לסקרנות הטבעית של בני האדם שעומדים מולנו, קריטי שננסח את ההוראה שלנו במונחים האלה, ונרכז אותה מסביב לניסיון לפתור חידות.

גם כאן, חשוב לדעת מה לא לעשות. מורה גרועה במיוחד שהיתה לי בבית ספר, למשל, נהגה לתת לתלמידים שירים ויצירות ספרותיות, ולדרוש מהם "למצוא שני אמצעים אומנותיים" (תקבולות, מטאפורות וכו') בתוך הטקסט. אני בטוח שרובכם מפהקים עוד לפני שסיימתם לקרוא, כפי שאכן עשו התלמידים בכיתה. שאלה יותר טובה תהיה, למה המשורר משתמש במילה אחת ולא אחרת? האם החוויה או המסר של השיר היתה שונה אילולא היה מתנסח באופן מסויים? האם העולם שהיה משתקף לנו דרך המילים היה שונה, ובאיזה אופן? הרי לפעמים די בשינוי מילה וניסוח כדי להחליף תמונה פואטית של יער פסטורלי ושקט בג'ונגל אפל, מפחיד ומלא חיות טרף.

הדגש על פיתרון חידות ותעלומות, לדעתי, הוא גם אחת הדרכים הטובות להתמודד עם בעיית הבינה המלאכותית. ברגע שאתה משכנע את הסטודנטים הטובים והסקרנים יותר (ולא, אין לי אשליות שמדובר באלו שמגיעים רק עבור הציון) שכיף, מעניין ומאתגר לפתור חידות ותעלומות היסטוריות, ספרותיות או פילוסופיות, הם לא בהכרח ירצו שהצ'אט יעשה את זה במקומם. אם המסע עצמו חשוב יותר מהיעד, שימוש מוגזם בבינה מלאכותית דומה במידה רבה לשכירת רובוט שיטייל במקומך בחו"ל.

רק אחרי שהסטודנטים רכשו ידע שאפשר להם להיכנס לעולמות אחרים, והתנסו בפתרון חידות ותעלומות, אפשר לעלות ביחד איתם לקומה השלישית – רכישת כלים של חשיבה אנליטית. אחרי הכל, כדי לפתור את החידות ההיסטוריות, הספרותיות והפילוסופיות שלנו, אנחנו רוכשים לא מעט כלים, למשל קריאת טקסטים ביקורתית, הצלבת ראיות, הערכת אמינות של מקורות, מבט שמאפשר להבין לא רק מה טקסט אומר, אלא גם מה הוא לא אומר, ועוד ועוד. בכלים האלה, הסטודנטים יוכלו להשתמש בעתיד בכל דבר שאותו יעשו. אני תמיד אומר, שזו שיטה גרועה מאד להשתמש בהיסטוריה כמעין מחסן נשק, שממנו אתה שולף אנקדוטות שיוכיחו את דעותיך המוקדמות. במקום זאת, צריך להשתמש בכלי החשיבה שלמדנו בחקר העבר כדי לפתור בעיות בהווה. לא כדאי למהר לטעון, למשל, שההתנהגות של ממשלת ישראל זהה להתנהגות של ממשלת יפן בפרל הרבור – לשם כך צריך לכל הפחות ניסיון רב וזהירות מופלגת. מה שכן אפשר לעשות, זה לנתח את המדיניות של ממשלת ישראל בהווה באותם כלים שבהם השתמשנו בכדי לפענח את ההיגיון של האסטרטגיה היפנית בפרל הרבור, ועל זה הדרך.

הכלים האנליטיים השונים שהסטודנטים לומדים גם מאפשר להם להתבונן בבעיות אקטואליות מנקודות מבט חדשות. מי שלמד, למשל, על המושג "נקודת השיא של הניצחון" של ההוגה הצבאי קארל פון קלאוזביץ (הנקודה שבה המחיר של מלחמה עולה על תועלתה – וזהו רק קצה הקרחון של מורכבות המושג), לעולם לא יסתכל על מלחמות עכשוויות באותה הדרך שבה הביט בהן קודם.

אלו, פחות או יותר, הדברים שאני אומר לסטודנטים שלי בתחילת כל קורס. אנחנו כאן כדי לקבל כרטיס כניסה לעולמות חדשים, לפתור חידות ותעלומות ולרכוש כלים אנליטיים. זה כמובן רחוק מלהיות מפתח פלאים שיפתור את משבר מדעי הרוח, אבל אולי, רק אולי, הצלחתי לשרטט כאן את המתאר הכללי של המנעול.