אחרי הליברליזם: בלבולו של השמאל בעידן ההגירה

האם השמאל העולמי מאבד עצמו לדעת? שאלת ההגירה, טוען הסוציולוג יריב מוהר, קורעת את השמאל למחנות ניצים, שכל אחד מהם תועה למחוזות הזויים ובלתי רלוונטיים. עם העלמות ההבדל בין ביקורת עצמית מדודה לבין שנאה עצמית משתוללת למערב ולתרבותו, השמאל העולמי עולה על נתיב מהיר של הרס עצמי. ינשוף פוליטי-מדיני בטור אורח על מבוכה ומשבר בעידן ההגירה ההמונית.

rally_5

כשאבד ההבדל בין רפלקסיה ביקורתית לביקורת שטופת שנאה, איבד עצמו השמאל העולמי לדעת. זה קרה בעיקר סביב הקונספט של המערב. בצדק רב העלו קולות רבים בשמאל, לרוב מתוך המערב עצמו, ביקורת-עצמית ראויה על היבטים רבים של המערב ושל המערבוצנטריות; אך כשרפלקסיה זו הפכה לשנאה יוקדת לכל מה שמערבי [לרוב שנאה עצמית], אז איבד השמאל העולמי את המצפן המוסרי. לחילופין, חלקים ממנו הסתגרו בצדקנות עצמית שפוסלת כל ביקורת ככלל ורואה במערב גן עדן שצריך להיות מבוצר.

המערב הוא לא מתת האל לאנושות, והערכים ההומניסטיים הם לא מערביים בשום מובן מהותני ונוקשה שמצדיק התנשאות או גזענות תרבותית: יש לווריאציות שונות ומשונות של ההומניזם ביטוי בתרבויות לא-מערביות רבות ויש לרעיונות ההומניזם המערבי כוח דיפוזיה לתרבויות רבות מחוץ למה שמכונה מערב, מה עוד שלתפישות חשוכות לא חסר ביטוי במערב אפילו כיום, ובעבר הלא רחוק היה המערב מהאזורים הרצחניים והאפלים של כדור הארץ. אבל בעת הנוכחית עדיין מהווה המערב את הפלח באוכלוסיית העולם בו שיעור האוחזים בערכים ובדפוסי פעולה הומניסטיים מפורשים ומנוסחים פוליטית הוא הגבוה ביותר. אלו גם האנשים והמדינות שיש להם כוח לשנות משהו בעולם. זה קרה בגלל נסיבות היסטוריות מורכבות ולא בשל עליונות המערב על המזרח, אבל זה המצב כעת. אם כן, פסילתו המוחלטת של המערב היא פסילת ההומניזם העולמי, וקריסת ההיגיון של השמאל הרדיקלי לתוך עצמו. לעומת זאת תגובת הריאקציה, קידושו של המערב כאיזה גן עדן מושלם למול הג'ונגל הברברי ששאר העולם מהווה, היא עליבותו של השמאל המסתגר כשבט גזעני על מצע שהמזיגה בין תרבות, דת ואתניות היא בבסיסו.

anti-antideutsche-100~_v-img__16__9__xl_-d31c35f8186ebeb80b0cd843a7c267a0e0c81647

שנאה יוקדת למערב ולתרבותו – הפגנה של "התנועה האנטי-גרמנית" בגרמניה

שני תחבירי הקיצון הללו באים לידי ביטוי בצורה הטובה ביותר בסוגיית ההגירה: מחד אנשי ה"אין גבולות" הפוסט-ליברלים: למערב אין שום זכות למנוע מהלא-מערב – כלומר מנפגעי הקולוניאליזם המערבי – להגיע אליו באיזה היקף שהם חפצים, ללא תנאים וללא שום התחשבות בתושבי המערב הפריווילגים. זה כיוון שעלול להביא לקריסת המערב כקרקע לרוח ההומניזם (לאוו דווקא בגלל שמהגרים "ברברים" יציפו את המערב וישנו את דמותו כפי שמספרים לנו כל מיני איסלמופובים, כמו בגלל שריאקציונרים ימנים ישתלטו עליו בשל פחדי ההמון – מגמה בעיצומה). מאידך, אנשי הליברלו-פשיזם, שחשים עצמם מאוד ליברלים ולא שמרנים [הם פרו גייז, בעד זכויות נשים, לרוב חילונים, לעיתים הם סוציאליסטים כמישל וולבק, ואפילו אין להם בעייה עם אותם מהגרים שאימצו לחלוטין את תרבות המערב], אך מצדם שהחשוכים הברברים שמחוץ לגן העדן של המערב יישרפו, רק שלא ייכנסו לחלקת האין-אלוהים הקטנה שלהם. בשל תפישתם את המערב כאור אל מול חושך – הם מוכנים אף לחבור לריאקציונרים מהימין הקיצוני המתנגד להגירה. בקצרה: הם מעדיפים את השמרנים והחשוכים שלנו על אלו שבחוץ, מבלי להבחין, ככל שזה נוגע למהגרים, בין מי שהם בעלי תפישות פנאטיות הראויות לפסילה ובין מי שאינם ליברלים בסגנון המערבי; ומבלי להבחין בין זרם הגירה מאסיבי שיכול ליצור קריסה נורמטיבית (מה שדורקהיים כינה: אנומיה) ובין זרם הגירה המאפשר מסגרת של אינטראקציה תרבותית על בסיס מצע משותף כלשהו. ברגע שהמהגרים שונים תרבותית, שיישארו בחוץ.

ברקע, מי שרוצים להביא למזיגת תרבויות ולסייע פליטים ומהגרים עניים, מבלי להביא לקריסה כלכלית, חברתית או תרבותית של הציוויליזציה שלהם, נותרו ללא תחביר פוליטי מנוסח היטב, והם מאותגרים משני הצדדים. הביטוי "רב-תרבותיות" אינו אלא מוקש, כי הוא מושג רחב מדי שלא מבחין בין לפחות שתי תצורות חברתיות שונות: תרבויות שונות שעדיין אוחזות באתוס משותף – מינימלי ככל שיהיה – ויכולות לחיות חיי שיתוף פוריים; לעומת מצב של שבטים שונים ומסוגרים, שלא מחוייבים לאתוס משותף כלשהו – מצב שאכן מוביל לאנומיה. דחייתו המוחלטת של המערב, ועימו של ההומניזם המזוהה איתו, לא מאפשרת אתוס משותף שיהיה מקובל על הרוב ויבטיח את הזכויות של כלל הקבוצות. דחיית המערב הפכה גם לדחיית ההומניזם למרות שהוא הרבה יותר מצומצם, מופשט ואוניברסלי ביחס לתפישות הליברליות, ולכן יכול להוות אתוס מכונן חוצה-גבולות ומסדיר יחסים בין קבוצות.

refugees-5

אלו שתומכים בקליטת פליטים מדודה נותרו ללא תחביר שייצג אותם – מרכז לקליטת פליטים בקרואטיה. קרדיט: Businessinsider

הדינמיקה הזו מדגימה שהאויב הכי גדול של תרבות השיח הביקורתי הוא ביקורת מוגזמת, שטופת שנאה, מנותקת ממכלול העובדות ומהרצון לשפר את הקיום האנושי בכללותו. זו ביקורת המנותקת מאהבת האדם. כך איבד השמאל העולמי, שהשיח הביקורתי וההומניזם היו בבסיסו, את המצפן הערכי שלו והפך למבולבל. מיהו שמאלני אמיתי? זה שמסנגר על מטיפים ג'יהדיסטים קיצוניים בשם הרב-תרבותיות? זה שמתעב את האסלאם כמכלול וכך אטום לסבלם של פליטים סורים, למשל? או זה שמבחין בין הדברים?

ההבחנה הזו דורשת ניואנסים, וניואנסים לא מייצרים מחנה פוליטי, לכן דרושה מסגרת המשגה חדשה לשמאל שלא משחקת על הסקאלה של בעד או נגד הגירה או בעד או נגד מוסלמים ואז נוקטת עמדת ביניים. דרושה המשגה פסקנית וגאה שחוזרת לרעיון של הומניזם וזכויות האדם, אך משקללת בהם גם את הרעיון של תרבות וחברה ברות-קיימא. אלו ערכים מוחלטים שמן הסתם לא הליברלו-פשיסטים ולא הפוסט-ליברלים עומדים בהם.

יריב מוהר הוא דוקטורנט לסוציולוגיה החוקר הנעה לפעולה פוליטית

עדכון על ההפיכה בטורקיה: תובנות מהמידע החדש שנחשף

ינשוף צבאי-אסטרטגי חושף מידע חדש על הסיבות לכשלון ההפיכה בטורקיה. מה יהיו ההשלכות ארוכות הטווח, ומדוע דאע"ש, אסד והכורדים עשויים להרוויח מכל הסיפור?

Turkey-Military-Coup-Détat-People-Taking-Over-Military-Tank

לפני יומיים, בתאריך הסמלי של ה-20 ביולי, יום השנה ה-72 לניסיון ההפיכה נגד היטלר, כתבנו כאן בינשוף על ניסיון הפוטש הכושל בטורקיה, בניסיון להבין אותו מזווית הראיה של חקר המרידות הצבאיות. בינתיים, נחשף לא מעט מידע חדש ששופך אור על האירועים של ליל ה-15 ובוקר ה-16 ביולי 2016 – בעיקר עדויות רבות ותכתובות ואצאפ של ראשי הקושרים. בין אלו שעשו שימוש בחומר החדש ניתן למנות את ארן שטיין ודייויד סנקיאוטי , שכתבו בבלוגים הצבאיים המשובחים "מלחמה על הסלעים" ו"איש התעופה". סנקיאוטי אף ביסס את הניתוח שלו על יומני טיסה מודלפים. להלן, במבזק מיוחד של ינשוף צבאי-אסטרטגי, נעדכן את הניתוח מיום רביעי, שהועלה גם לאתר מידה ונמסר בעל פה בראיון לתחנת הטלוויזיה i24. הטענה העיקרית של הבלוג הזה היתה, כזכור, שהקושרים טעו בתיעדוף המטרות שלהם. במקום לחסל את ארדואן מיד ובעדיפות ראשונה, הם ביכרו להפציץ מטרות בעלות חשיבות משנית, לחסום גשרים על הבוספורוס ולהשתלט על תחנות טלוויזיה, בלי להבין שבמציאות של ריבוי אמצעי תקשורת אין להשתלטות הזאת משמעות אסטרטגית. ברגע שארדואן הצליח לשדר לתקשורת באמצעות אפליקציית פייס-טיים, ולאחר מכן לנחות באיסטנבול, הכף נטתה כנגד הקושרים, ההמונים יצאו להפגין נגדם ברחובות וכיתרו את כוחותיהם המפוזרים, וכתוצאה מכך התוכנית כולה התמוטטה במהירות.

ראשית כל, ההפיכה נחשפה טרם זמנה, והקושרים נאלצו ככל הנראה לפעול לפני שהצליחו לגבש את תוכניותיהם עד הסוף. דבר זה יכול להסביר את חוסר התיאום והרשלנות בביצוע. טעותם העיקרית היתה אכן בתיעדוף- אבל היא לא היתה קריטית כמו שכתבתי כאן בראשית השבוע, והתוצאה היתה יותר קרובה ממה שנדמה. בפועל, הקושרים הבינו היטב את החשיבות שבחיסול ארדואן וראשי השלטון האחרים, וניסו לעשות זאת כמה פעמים. תכתובות הואצאפ וניתוח הנתונים בידי שטיין וסנקיאוטי מעלים כי מטוסים הפציצו את מטה השירות החשאי, מפקדת הקומנדו של המשטרה, משטרת התעופה, הפרלמנט, המטה הארצי של המשטרה, מפעיל הלווין הממשלתי וארמון הנשיאות. כפי שכתבתי בפוסט הקודם, יחידות קומנדו מוטסות ניסו לחסל את ארדואן במלונו במרמריס, אולם איחרו ב-25 דקות. מטוסים של הקושרים נעלו עליו כוונות באוויר אך לא ירו. הסיבה לא ידועה לחלוטין, אבל ככל הנראה, הם היססו מתוך חשש שמדובר במטוס נוסעים אזרחי. ובכל זאת, התובנה המרכזית נותרת בעינה. הקושרים לא תיעדפו את המטרות שלהם כהלכה. אדוארד לוטוואק, המומחה החשוב ביותר שחי היום לתחום ההפיכות הצבאיות, קבע בצדק כי הקושרים הפרו שניים מהחוקים הבסיסיים ביותר: הם לא חיסלו את המנהיג, ולא ניטרלו את היחידות הניידות העוינות (שריון ומטוסים נאמנים למשטר). מכיוון שההפיכה נחשפה טרם זמנה והקושרים נאלצו לפעול בחיפזון, ככל הנראה לא היו להם המשאבים ורוחב הפס הדרוש בכדי לחסל יחידות ניידות עוינות. אבל היו דברים שהם כן יכלו לעשות כדי להבטיח את חיסולו של ארדואן וראשי השלטון, אם היו מתעדפים זאת מעל ומעבר לכל שיקול אחר.

ההתקפה על מטה השירות החשאי

ראשית כל, הפצצות הן לא כלי יעיל במיוחד לניטרול מוקדים עוינים במהלך הפיכה צבאית. אפילו במלחמה בשטח פתוח, כוחות יכולים להסתתר ולהימנע ממטוסי אויב באופן יעיל יותר מאשר משקיפים רבים מדמיינים, בוודאי בלילה ובסביבה עירונית שיש בה הרבה דרכים לתפוס מחסה. הקושרים אכן ניסו לחסל את ארדואן, המטרה הראשונה במעלה, באמצעות יחידת קומנדו מוטסת. כאן, זו היתה בעיקר בעיה של תזמון. הפשיטה על המלון של ארדואן היתה אמורה להיות הצעד הראשון בהפיכה – לפני תפיסת הגשרים בבוספורוס ולפני הפצצה של מטרות חשובות פחות (הפרלמנט, למשל, או אפילו מפקדות המשטרה). ברגע שצוות הביטחון של ארדואן שומע שיש הפיכה, מן הסתם יבריח קודם כל את הנשיא מכל מקום שבו הוא נמצא. שנית – תוכניות ב' וג' למקרה שפשיטת הקומנדו תיכשל היו צו השעה. המטוסים שנעלו כוונות על ארדואן היו אמורים להכיל את הקושרים הנאמנים והנחושים ביותר, ולירות בלי להתחשב בשום שיקול שהוא – אפילו אם מדובר במטוס אזרחי. ציוות הקושרים האמינים ביותר למשימות מפתח הוא שיקול קריטי, שמורדים רבים זלזלו בו בעבר. בקשר נגד היטלר ב-20 ביולי 1944, למשל, מנהיגי ההפיכה שלחו קצין לא נאמן למשימה החשובה ביותר, המעצר של שר התעמולה גבלס. התוצאה היתה כישלון שהיווה את נקודת המפנה החשובה ביותר בדיכוי ההפיכה.

מטוס של הקושרים ביעף נמוך מעל גגות אנקרה

הנקודה החשובה השנייה, היא הטיהורים שארדואן עורך עכשיו בצבא והשפעתם על המוכנות העתידית של הצבא הטורקי למלחמה, למשל נגד דאע"ש, המחתרת הכורדית או משטר אסד. משקיפים לא מעטים, למשל כריסטופר קוזאק מהמכון לחקר המלחמה, העריכו בצדק שקמפיין הטיהורים של ארדואן יפגע בתפקוד של הצבא הטורקי בכל החזיתות. בפועל, המצב חמור בהרבה. ההיסטוריונית הצבאית קייתלין טלמאדג', שבחנה צבאות רבים במדינות דיקטטוריות, ובפרט במזרח התיכון, הראתה באופן משכנע כיצד ניסיונות להתגונן בפני הפיכות צבאיות עלולים להפוך צבאות לבלתי יעילים ואף חסרי תועלת. תוכניות ארוכות טווח ל"חיסון הצבא" בפני הפיכה הם כמו כימותרפיה, שעשויה לטפל בסרטן באופן יעיל אך פוגעת בשאר תפקודי הגוף. מנהיגים רדופים כמו ארדואן, שרוצים למנוע כל אפשרות של הפיכה בעתיד, נוטים לטהר את שורות הצבא מקצינים מוכשרים ושאפתנים מדי, ולמנות לתפקידים הבכירים מלחכי פינכה בינוניים שתלויים במנהיג וניתן לבטוח בהם. במלחמה מודרנית, חשוב מאד לתת לקצינים זוטרים יוזמה לפעולה עצמאית בשטח, אבל צבאות שפוחדים מהפיכה נוטים לאסור על יוזמות בדרגי השטח ולהגביל את המפקדים הזוטרים במערכת בירוקרטית מסורבלת ורבת זרועות. המערכת הזאת אמנם מספקת למנהיג מידע בזמן אמת על כל חלקי הצבא, אבל גם מאטה את פעילותו, דבר שעשוי להיות הרסני בזמן מלחמה. ולבסוף, צבאות שמפחדים מהפיכה נוטים להתאמן פחות, משום שתמרונים רחבי היקף (כמו ב-20 ביולי 1944) נוטים לשמש כמסווה למרידות למיניהן. כשהאמריקאים פלשו לעיראק ב-2003, למשל, הם גילו שהצבא של סדאם חוסיין (מלבד יחידות העילית של המשמר הנשיאותי ומשמר הרפובליקה) בקושי ידע לירות, ולא הצליח לבצע משימות צבאיות בסיסיות כמו הסתוות או איפוס כוונות – משום שהדיקטטור אסר עליו להתאמן. הצבא הטורקי עתיד אולי להפוך לפודל המאולף של ארדואן, אולם הדבר יבוא בהכרח על חשבון כושרו המבצעי. דאע"ש, אסד, רוסיה ואולי אף הכורדים עשויים להרוויח מכך.

מדוע נכשלה ההפיכה בטורקיה?

 

מדוע נכשלה ההפיכה בטורקיה? בין היתר, כי הקושרים לא הצליחו לקיים את החוקים הבסיסיים של הפיכה צבאית מודרנית, ופעלו לפי כללים מיושנים מהעבר, בחוסר תיאום ובאופן רשלני להדהים. ינשוף צבאי-אסטרטגי מנתח.

מאמר זה פורסם גם באתר מידה

Turkey-Military-Coup-Détat-People-Taking-Over-Military-Tank

הכותרות על ההפיכה הצבאית הכושלת שפרצה בטורקיה הכו בהלם לא רק את הציבור הרחב בישראל ומדינות המערב, אלא גם רבים מהמומחים. בערפל המידע הסותר שהגיע אלינו מכלי התקשורת השונים, חלק גדול ממנו מוטה ומסולף על ידי בעלי עניין שונים, קשה עדיין לדעת מה בדיוק התרחש באנקרה ואיסטנבול ביום שישי, ה-15 ליולי 2016. ככל הנראה, קבוצה קטנה יחסית של קצינים, שמרכז כוחם היה בחיל האוויר, השתלטו על מפקדת הצבא באנקרה ולקחו בשבי את הרמטכ"ל, גנרל הולוסי אקאר. קושרים אחרים תקפו את מטה המודיעין הלאומי ומפקדות משטרה. מוקד ההפיכה השני היה באיסטנבול. טנקים וכוחות רגלים השתלטו לזמן מה על חלקים משדה התעופה אטאטורק בקצה החלק האירופי (או שמא רק על כביש הגישה אליו), וחסמו את הגשרים על הבוספורוס שמקשרים בינו לבין החלק האסייאתי. כוחות צבא כבשו גם את כיכר טקסים, לב המרכז השוקק של איסטנבול, ואת תחנות הטלוויזיה TRT ו-CNN TURK. אחת התמונות הדרמטיות של הלילה היתה זו של קריינית החדשות של TRT, טיג'ן קאראש, מקריאה את ההצהרה של המורדים כמי שכפאה שד, ככל הנראה באיומי אקדח.

ההפיכה התנהלה פחות או יותר "לפי הספר", מתכון המוכר היטב לכל מי שעיין במדריכים השונים לקושרים ומתכנני הפיכות: השתלטות על כיכרות מרכזיים, גשרים, צירי תנועה, שדות תעופה ומעל הכל – תחנות הטלוויזיה, מהן מקריאים את "נאום אחרי ההפיכה" המסורתי. הפוטש הנוכחי התאפיין גם בשימוש נרחב בכוחות אוויריים, דבר שמרמז כי חיל האוויר היה בסיס הכוח העיקרי של המורדים. במהלך הלילה הופצץ בניין הפרלמנט מספר פעמים, כמו גם מתקנים צבאיים עוינים למיניהם. כבר משלב מוקדם, דברים התחילו להשתבש. הקושרים אולי ציפו להתעמת עם אזרחים תומכי ארדואן, כפי שאכן קרה, אבל גם האופוזיציה לשלטון מפלגת הצדק והפיתוח, שמייצגת ציבור גדול אך מפולג של חילונים, כורדים ואסלאמיסטים יריבים, הוקיעה במהירות את ההפיכה. אפילו המפלגה הכורדית השמאלית, שהוכתרה על ידי כמה משקיפים ישראלים כ"רשימה המשותפת" של טורקיה, יצאה "ללא תנאים" נגד הפוטש. הדבר מקביל, במונחים ישראלים, להצהרת תמיכה ללא תנאי של איימן עודה בבנימין נתניהו בזמן ניסיון הפיכה של אחד מאלופי הפיקוד. כתוצאה מההתנגדות הרחבה במערכת הפוליטית ובחברה האזרחית, והמערכת המשומנת והממושמעת של מפלגת ארדואן, הציבור לא ציית להוראות העוצר של הצבא ושטף את הכיכרות והרחובות. בשיתוף פעולה עם המשטרה, הדבר גזר את גורל הקושרים, שפיקדו לכל היותר על כמה אלפי חיילים שהתפזרו בפריסה רחבה על פני כמה מוקדים. חיילים שבויים אף נרצחו באכזריות בידי אזרחים זועמים על אחד מגשרי הבוספורוס – ככל הנראה כנקמה על טנקים שדרסו אזרחים וירו בהם בכמה מהמוקדים החמים של המרד.

img712763

באופן טבעי, משקיפים רבים משווים את אירועי ליל אמש למרידות צבאיות קודמות בטורקיה, מסורת מוכרת וארוכת שנים. הצבא, הרי, השתלט על המדינה באופן פעיל ב-1960, 1971, 1980 ובמידה חלקית גם ב-1997, כאשר כפה את התפטרותו של ראש הממשלה האסלאמיסט נג'מטין ארבאקאן. אולם מלבד הפוטש של 1960, ההשתלטויות הקודמות של הצבא על המדינה לא היו הפיכות צבאיות, Coup D’état, אלא מה שמכונה בקרב אנשי המקצוע pronunciamiento, "הכרזה", צורה של מרד שהיתה נפוצה במיוחד באמריקה הלטינית (ומכאן המונח בספרדית). במרידות הכרזה, הצבא כולו מתמרד נגד הממשלה ביוזמה של שדירת הפיקוד הבכיר, ולכן הן יותר קלות ופשוטות לביצוע, במיוחד נגד ממשלות שלא עומד לרשותן כוח צבאי אלטרנטיבי כדוגמת הס"ס הנאצי או משמרות המהפכה האיראניים. במקרים הקודמים בטורקיה, מרידות הכרזה קלאסיות, הצבא כולו הפעיל את כל משקלו נגד הממשלה, באופן שהפך את מצבה לחסר תקווה. לעומת זאת, הפיכה צבאית מוגדרת כניסיון של סיעה מסויימת בתוך הצבא להשתלט על המוסד כולו, ודרכו על המדינה. ברוב המקרים, הפיכות צבאיות לא מנוהלות על ידי הפיקוד הבכיר, אלא על ידי קצינים מדרג שני, שלישי או רביעי, לפעמים בשיתוף פעולה אקטיבי או פסיבי של כמה מהגנרלים הבכירים.

הפיכות צבאיות, מעצם טבען, הרבה יותר קשות לביצוע ממרידות הכרזה, משום שהקושרים חייבים לשמור על סודיות מוחלטת גם מעמיתיהם ולצפות להתנגדות חמושה של חלקים אחרים בצבא בעת הביצוע. לכן, כאשר שמעתי את ארדואן וראש ממשלתו מתראיינים אתמול בתקשורת, ניחשתי מיד שהמרידה בצרות. כדי להצליח, הפיכה צבאית חייבת לנטרל את מוקדי ההתנגדות העיקריים ולהשתיק את יריביה במהירות הבזק, לפני שיצליחו לארגן את כוחותיהם למתקפת גומלין. וארדואן הצליח גם הצליח: ההמונים יצאו לרחובות ושיבשו את ההפיכה, בעוד המשטרה וכוחות צבא לויאליסטים כיתרו את המורדים, כינסו אותם בכיסי התנגדות מתוחמים ופרקו אותם מנשקם. לאסונם הרב, הקושרים לא שלטו אפילו בחיל האוויר כולו. לפי הידוע לנו, היה זה מטוס F-16 שהפיל מסוק מורד, ככל הנראה עם כמה מראשי ההפיכה.

image.vam.synacor.com.edgesuite.net

הנשיא ארדואן נושא דברים לפני תומכיו בליל ההפיכה, עם נחיתתו בשדה התעופה אטאטורק באיסטנבול

המורדים, שעמד לרשותם זמן מוגבל ביותר, לא הצליחו ליישם את העיקרון המרכזי שאמור להנחות את רוב המבצעים הצבאיים, ועל אחת כמה וכמה ניסיונות הפיכה: מכה מקדימה במקסימום עוצמה על מרכז הכבידה של האויב. באסטרטגיה מודרנית, "מרכז הכבידה" מוגדר כנכס שהשמדתו תסב לאויב את הנזק הרב ביותר. זהות מרכז הכבידה משתנה לפי הנסיבות. במלחמות קונבנציונליות מדובר בדרך כלל בעיר הבירה, עיקר הכוח הלוחם של היריב, או נכס כלכלי-תעשייתי שאין לו תחליף. בהפיכות צבאיות, מרכז הכבידה הוא לרוב הממשלה העוינת, או המנהיג הכריזמטי. יש לתעדף מהלומת מחץ על מרכז הכבידה מעל ומעבר לכל מטרה אחרת, מפני שכל דקה שעוברת (לפעמים, ממש כך, באופן מילולי) מפחיתה את סיכויי הקושרים להצליח. ככל שהמרד "נתקע", כך סביר שהממשלה תנצל את יתרונותיה ותגייס חיילים או אזרחים, וגנרלים "מתנדנדים" ייטו באופן טבעי לטובתה. כישלון הקצינים האנטי-נאצים ב-20 ביולי 1944 להתנקש באדולף היטלר, למשל, היה אחד הגורמים העיקריים שהובילו להתמוטטות המרד, אם כי הקושרים החמירו את מצבם עם היסוסים ועיכובים לא נחוצים גם לאחר מכן. ב-2009, לעומת זאת, הצבא של הונדורס הצליח לסלק במהירות את הנשיא זלאייה מהמדינה, "קבע עובדות בשטח" וביסס את המרד חרף התנגדות הציבור הרחב.

96995-004-FF8CD9C4

הצליחו לסלק אותו במהירות – נשיא הונדורס זלאייה

במקרה של טורקיה, כמו בגרמניה הנאצית והונדורס, מרכז הכבידה היה ללא צל של ספק הנשיא ארדואן. אם הקושרים, כפי שנראה, רצו לבלום את התהליך שארדואן מוביל, חיסולו היה אמור להיות מטרה ראשונה במעלה. חיסול מרכז הכבידה הארדואני היה מטרת זהב, גם מפני שהוא היה מספק הישג בלתי הפיך. אפילו אם הקושרים היו נכשלים בסופו של דבר, קשה להאמין שה-AKP היתה מצליחה לשמור על כוחה לאורך זמן ללא מנהיגה הכריזמטי. חיסולו של ארדואן היה מספק גם תירוץ לגנרלים בכירים שאולי ישבו על הגדר להשתלט על המדינה "כדי לנהל את מצב החירום עד לבחירות".

אולם נראה שהקושרים תיעדפו את המטרות שלהם באופן לקוי, והעדיפו לתקוף את מרכז הכבידה הלא נכון: גשרי הבוספורוס ותחנות הטלוויזיה. "כיבוש מתקני התקשורת תחילה" הוא  עיקרון מקודש כמעט בתחום ההפיכות הצבאיות, שהוטעם חזור והדגש על ידי תיאורטיקנים קלאסיים כמו קורזיו מלפארטה ואדוארד לוטוואק. אולם ההוגים הללו, שכתבו את ספריהם לפני עשורים רבים, כיוונו לדיקטטורות ריכוזיות עם חברה אזרחית רדומה, שאזרחיהן הוזנו על ידי מספר מוגבל של תחנות תקשורת. במדינות כאלו, מי ששולט באמצעי השידור הופך לבעל הבית. אולם טורקיה היא מדינה מודרנית מתוחכמת, עם חברה אזרחית תוססת, מספר רב של תחנות תקשורת, ואחוז ניכר של משתמשי טוויטר, פייסבוק ורשתות חברתיות אחרות. בחברה כזאת, בלתי אפשרי לחסום את כל התקשורת במהירות. ארדואן, למשל, הצליח להתראיין לאחת מתחנות הטלוויזיה דרך אפליקציית פייס-טיים בטלפון הסלולרי, ואפילו חלק מהשדרנים בתחנות שנכבשו דיווחו דרך הטלפונים הסלולריים. המידע שזרם אפשר לחברה האזרחית להתארגן במהירות נגד ההפיכה, בעוד הקושרים נמנעים מקביעת עובדות בשטח ומבזבזים את זמנם על מטרות משניות. ואכן, המסוקים שלהם הנחיתו חיילים במלונו של ארדואן במרמריס זמן קצר לאחר שעזב את המקום והמריא לכיוון איסטנבול (ישנן גם ידיעות שמטוס של הקושרים נעל כוונות על כלי הטייס שלו באוויר, אך משום מה לא ירה). בלי מידע מדויק יותר קשה לדעת את הסיבה לכך, אבל בין אם הכישלון נבע מתפיסת עולם מיושנת, תיאום לקוי או מודיעין גרוע, הוא גזר ככל הנראה את גורלם של הקושרים. עם המוני אזרחים זועמים, מערכת פוליטית עוינת ונשיא כריזמטי פעיל, כוחות הצבא העיקריים פנו כנגד הקשר ומחצו אותו.

בשעה זו, עדיין קשה לדעת מה יהיו ההשלכות של כישלון ההפיכה, אבל דבר אחד ברור: המרד הכושל הגיע לארדואן כמתנה משמיים – דבר שהוא עצמו הודה בו ללא בושה. הנשיא ניצל את ההזדמנות להגביר את קצב הטיהור של מתנגדיו בצבא ובמערכת המשפט, רובם ככל הנראה חפים מכל קשר להפיכה. בכמה ימים, הספיקו בעלי בריתו של ארדואן לפטר אלפי שופטים, פרופסורים, מורים, שוטרים ואנשי מודיעין, ולבצע מעצרים המוניים של קצינים. כמו נאצר בשעתו, תנסה מפלגת הצדק והפיתוח לנצל את המומנטום כדי לבצר את שלטונה, ואולי גם להעביר את חוקה חדשה שתשליט אותה על המדינה באופן סופי. כרגע, עם נפילתו של הצבא, לא נראה שיש מי שיכול לעצור את ארדואן, חרף גל הטרור והעימות הנמשך עם דאע"ש מחד והמחתרות הכורדיות מאידך. אולם הפוליטיקה הפכפכה. יש לזכור, כי המנצח של היום עלול למצוא את עצמו במשבר בלתי צפוי מחר. עתידה של טורקיה, קודר ככל שיראה, עדיין לוט בערפל.

 

הרוחות של בלפסט: האם כדאי שלוחמי החופש יהיו מושחתים?

הרוחות של בלפסט, ספרו החדש של סיוארט נוויל, מעלה מחשבות על התנגדות לכיבוש ודיכוי, והשחיתות האינהרנטית שכרוכה בה. אבל כאשר מתחיל תהליך שלום, אולי השחיתות הזאת יכולה להוות דווקא יתרון? 

6908490010001009801625no

לעמוד הספר ב-Getbooks לחץ כאן

ג'רי פיגאן, מתנקש ורוצח אכזרי בדימוס ב-IRA, הוא גיבור הרוחות של בלפסט, ספרו החדש של סטיוארט נוויל שתורגם לעברית בידי שי סנדיק (סנדיק ספרים, אבן יהודה: 2016). פיגאן, שיכור ושבר כלי אך עדיין מתנקש מיומן ביותר, נרדף בידי האנשים שרצח. רוחות של חיילים בריטים, שוטרים מלכותיים, מתנדבים פרוטסטנטים, ילד קטן, קצב עם סינור מוכתם, אישה ותינוק, רודפים אותו לכל אשר ילך. כדי למצוא שלווה, מסמנות הרוחות לפיגאן, יהיה עליו לאתר את כל האנשים שאחראים לשפיכות הדמים ולחסל אותם, אחד אחד: שוטרים בוגדניים, פוליטיקאים מושחתים, ותיקי מחתרת וצבועים שאישרו מעשי רצח בהנהון ראש ולאחר מכן גינו אותם בראש חוצות. אם מסע הרצח והנקמה הזה היה מתרחש בשנות השמונים, שיא ה"צרות" והאלימות הבין-עדתית בצפון אירלנד, הוא לא היה חריג במיוחד. הבעיה היא שעלילת הרומן מתרחשת בשנות האלפיים. תהליך השלום בצפון אירלנד מאחה בהדרגה את פצעי המדינה המדממת, טרוריסטים כבר אינם באופנה לאחר 11 בספטמבר, והמחתרות פונות לפעילות פוליטית ומנסות להדחיק את שדי העבר. בהקשר הזה, מסע הרצח של פיגאן עלול לעורר כלבים ישנים מרבצם.

כוח המשיכה העיקרית של הספר, הוא באופן המשכנע שבו הוא מציג את ההשחתה הגלומה בפעילות המחתרתית באשר היא. חרף כל הסיסמאות על חופש, שוויון, והתנגדות לדיכוי, מחתרת חייבת להשיג משאבים בכוח הזרוע. היא כמובן לא יכולה להתקיים על השוד לבדו, וארגוני התנגדות שלא נהנים מתמיכה משמעותית באוכלוסיה לא ישרדו. אבל בכל זאת, לעיתים ניתן להשיג כסף ומזון רק באמצעות פעולות מזויינות, שההבדל בינן לבין שוד ורצח מעורפל מאד. כל ארגון מחתרת מאויים באופן תמידי על ידי שירותי ביטחון הפנים, הנהנים ממשאבים מרובים ומרשת עניפה של מלשינים. את המלשינים האלה צריך לנטרל, לעיתים בכוח קטלני. כל עוד מדובר בכוח המינימלי הדרוש להשגת המטרה, אלו שמאמינים בה יכולים אולי להצדיק את האמצעים. כל מהפכן יודע לשנן ש"כשמכינים חביתה שוברים ביצים", "כשכורתים עצים נופלים שבבים", ועוד סיסמאות מעין אלו. הבעיה היא, שבהדרגה נוצר מעמד שלם של לוחמי מחתרת, עסקנים פוליטיים ורשת שלמה של תלויים, שמתרגלים לקחת משאבים בכוח הזרוע. לכל אחד מהאנשים הללו יש פטרונים שצריך לרצות, וכפופים שאת נאמנותם צריך לשמר. שחיתות אישית גם היא, למרבה הצער, חלק מאופיים של בני אדם. בתנאים כאלו, ישנו פיתוי משמעותי לבצר עוצמה פוליטית ואף ליהנות מכספי שוד וגזל, או לחסל יריבים אישיים טורדניים תוך שימוש במשאבי המחתרת. אפילו מי שמתחיל כאידיאליסט עשוי להישחק בהדרגה בשל הכוח, הכבוד ותחושת הסכנה, שמאפשרת להצדיק פעולות בלתי נתפסות בטענות של "מצב חירום" או "הקרבתי הרבה אז מגיע לי".

resized_99263-bridge-of-spies1_24-20167_t630 (1)

ואכן, המחבר מתאר ביד אומן את רשת השחיתות העניפה שנארגה בידי פוליטיקאים, לוחמי מחתרת לשעבר, שמתראיינים בתקשורת בחליפות יוקרתיות ביום, ומפעילים בריונים שמגיחים מתוך פאבים דלוחים בלילות כדי לחסל חשבונות ולהסיר מדרכם יריבים; ואז עוד נושאים נאומים נרגשים בהלוויות קורבנותיהם. כפי שהרוויחו מהמלחמה, הם מצליחים לסגל את עצמם גם לתהליך השלום, ולהמשיך לנהל עסקי פשע תחת ארשת של פייסנות ומכובדות. במיוחד, בדרך פעולה שמוכרת לנו במיוחד ממקומותינו, הם מבעירים שריפות מבוקרות כדי לכבות אותן לאחר מכן ולהיתפס כגורם המתון בשטח, "מבוגרים אחראיים" שאין להם תחליף. אם נצטט את דבריו של גנרל יפני, שנאמרו בהקשר שונה אך מתאימים לסיטואציה שאנחנו מתארים ככפפה ליד: "אלו אותם הנוכלים שמחזיקים את הגפרורים ביד אחת ואת צינור הכיבוי ביד השנייה; מסיתים את הצעירים הטהורים להתקומם, מגנים עליהם בפומבי, ואז מדכאים אותם ומבקשים קרדיט על תרומה לשמירת השלום." או כפי שאומר ג'רי פיגאן לפוליטיקאי פול מקקינטי באחד מרגעי השיא של הספר, לו עצמו – לפוליטיקאי מה-IRA – אף פעם לא היה אומץ להרוג. "אלה תמיד היו אנשים כמוני. האנשים שמילאת בשנאה. תמיד דאגת שלא יהיה לך דם על הידיים. אתה ניצלת אנשים כמוני. אמרת לנו שאין לנו עתיד. אמרת שאנחנו חייבים להילחם כדי שיהיה לנו עתיד. שמת לנו אקדחים בידיים, ושלחת אותנו לרצוח בשבילך."

במקביל, אי אפשר להתעלם גם מנקודות העיוורון של סטיוארט נוויל. כשקוראים את הספר, נראה שהוא מכוון יותר מדי לקהל הציני של ימינו, הקהל של משחקי הכס ובית הקלפים – קהל מפוכח ומריר שמורגל לראות פוליטיקה כמשחק אינטרסים בזוי ותו לא. אצל נוויל כולם, או לפחות כל הגברים שמופיעים בעלילה, מושחתים מן היסוד, פושעים, רוצחים ורמאים. אפילו פיגאן, בסופו של דבר, מנסה להשיג צדק רק כי רוחות רפאים רודפות אחריו. מי שטוען לאידיאליזם משקר. באחד מנאומיו, מדבר הפוליטיקאי פול קינקנטי על "התקופות הרעות. הימים שבהם צעירים בני קהילתנו חיו בפחד מפני חיל השיטור של אלסטר. התקופות הרעות שבהן ההפרדה היתה החוק. כשהגזענות היתה החוק. כשהטלת אימה על הציבור הלאומי והרפובליקאי היתה החוק." הנאום מוצג בספר כתמרון הסתה ציני, אבל בסופו של דבר – הוא מתאר מציאות אמיתית. ה-IRA אכן צמח מתוך מציאות של דיכוי ברזל, ולאחר מספר מעשי טבח שבוצעו במפגינים לא חמושים על ידי שוטרים פרוטסטנטים וחיילים בריטים, והוא אכן נאבק בגזענות ממוסדת שמחוזות צפון אירלנד היו שקועים בה עד צוואר. חרף השיטות הרצחניות שלו, ה-IRA אכן נלחם למען אינטרסים של ציבור שהופלה ונרדף. האם בכל המאבק הזה לא היתה אפילו טיפה של אידיאליזם? יש משהו פשטני, אפילו מנחם, בהצגת המאבק הזה כגירסה חמושה של בית הקלפים, אבל זו הצגה מטעה. בריונות ואידיאליזם, מטרות מוצדקות והקצנה רצחנית, חוסר מעצורים ודאגה אמיתית לאינטרסים של הציבור, כוונות טובות ושחיתות, בדרך כלל שזורים זה בזה במינונים שונים. נוויל פספס, לדעתי, כשהחליט להתמסר לציניות של קהלו ונמנע מלתאר את המציאות הזאת במלוא מורכבותה.

וכאן יש עוד נקודה, שעולה מהעלילה עצמו חרף קולו של המספר. בסופו של דבר, הפוליטיקאים המושחתים נוסח קינקנטי, עם כל רשעותם ואכזריותם, הם אלו שהובילו את צפון אירלנד לשלום והפסקת שפיכות הדמים. קינקנטי אולי מארגן מהומות מבוקרות כדי להבהיר נקודות פוליטיות, אבל הוא גם מרסן את בריוני הרחוב כדי שלא יחבלו בתהליך השלום בכללותו. בהיעדרו, מי יעשה זאת? המחבר לא מתעלם מהעובדה שדווקא מסע הצדק והנקמה של פיגאן, שנרדף בידי צללי הנרצחים, עשוי להוביל לחידוש המהומות ולמותם האכזרי של המונים. שמא השחיתות והציניות טובות לציבור יותר מהאידיאליזם? זו נקודה שהקורא ב"רוחות של בלפסט" לא יכול להימנע מלחשוב עליה. לפעמים, אולי עדיף לתת לכלבים ישנים לרבוץ על משכבם בשלום.

אזרחות למופת – טור אורח מאת איל פלדמן

ספר הלימוד החדש באזרחות, להיות אזרחים בישראל, עורר קריאות שבר, בכי ונהי מחלקים נרחבים של המפה הפוליטית. חוקרים, מומחים, עיתונאים וחברי כנסת האשימו את מחברי הספר, ואת שר החינוך נפתלי בנט, בניסיון לשטוף את מוחם של התלמידים, להרחיק אותם מהליברליזם ולהפוך אותם ללאומנים ודתיים במקרה הטוב, ופשיסטים במקרה הרע. אולם, למרבה הצער, רבים מהמבקרים כלל לא קראו את הספר שהם תוקפים בשצף קצף. איל פלדמן, מורה בכיר לאזרחות והיסטוריה ודוקטורנט למדע המדינה, בטור אורח לינשוף.

 

להיותאזרחיםבישראל

תקציר

לאחרונה ראה אור ספר הלימוד החדש באזרחות, "להיות אזרחים בישראל: מדינה יהודית ודמוקרטית" בהוצאת משרד החינוך, וכצפוי עורר ויכוחים וביקורות.

הדרך שעבר היתה עקלקלה ורצופה מכשולים, על תהליך כתיבתו ופרסומו נמתחה ביקורת חריפה, חלקה בצדק, וכמו בכל ספר אזרחות, ישנו מקום לשיפורים ותיקונים מקצועיים. אולם בחשבון אחרון הספר הינו תוצר איכותי ברובו, הגון ומאוזן, ענייני ומושקע מאוד. הוא כולל סוגיות רלוונטיות שנוספו לתכנית הלימודים בשנים האחרונות, מעוצב היטב, נוח לשימוש המורה ותלמידיו ועולה בקנה אחד עם תכנית הלימודים, אשר כוללת מטרות בתחום הידע העיוני, בתחום הערכים ובתחום מיומנויות הלמידה והחשיבה.

מרבית הביקורת המוטחת בספר הלימוד כלל אינה קשורה במישרין לספר הלימוד. זהו ויכוח אידאולוגי על זהותה של המדינה ומאבק פוליטי בממשלה הנוכחית. על כן רוב העיסוק התקשורתי הביקורתי אינו רק חסר פרופורציות, אלא לוקה בדיסאינפורמציה ובעיוותים.

הערות כלליות

בבואנו לדון בספר הלימוד, כדאי לזכור כמה דברים:

ראשית, ספר לימוד רשמי צריך להיות ממלכתי, הגון ומאוזן, ולא אמצעי תעמולה של מפלגה מסוימת או צד אחד של המפה הפוליטית. כל ספר אזרחות במדינת ישראל המורכבת והשסועה יהיה כנראה שנוי במחלוקת והשפעה מסוימת תמיד תהיה להשקפותיהם של כותבי הספר, העורכים, השר המכהן, המפמ"ר וחברי ועדת המקצוע, אך ההבדלים צריכים להיות בניואנסים, לא ברוח הכללית, אשר צריכה לשקף את תכנית הלימודים, את דמותה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ואת חוק חינוך ממלכתי.

שנית, העניין הציבורי במערכת החינוך בכלל ובמקצוע האזרחות בפרט הוא מבורך. מדובר בנושא חינוכי, ערכי וכמובן פוליטי ועל כן אינו עניין למומחים ואנשי מקצוע בלבד. דווקא משום כך חשוב שהציבור הרחב ייחשף גם למידע רלוונטי ולא רק לאסופת טענות פוליטיות ממוחזרות.

ולבסוף, פרופורציות – חשוב שספר הלימוד הרשמי יהיה מוצלח ויעמוד בקריטריונים הנדרשים, אבל מלבד העובדה שישנם ספרים נוספים, כדאי להבין גם שרוב המורים לא מלמדים בצמוד לספר, אלא משתמשים בו בעיקר ככלי עזר, תוך שהם בוחרים באילו חלקים לעשות שימוש ועל אילו לוותר, שכן לא מדובר בספר שקוראים מכריכה לכריכה. היום מורים ותלמידים עושים שימוש בשלל מקורות ובהם אתרים, סרטונים, מאמרים, עיתונים, סיכומים ועוד. יתר על כן, מידת ההשפעה של הספר על השקפת עולמם של התלמידים היא לרוב מינורית למדי. תכנית הלימודים משפיעה יותר מהספר, המורים בכיתות משפיעים יותר מהתכנית וההורים בבית לרוב משפיעים יותר מהמורים.

36889ImageFile2

שיעור אזרחות בחטיבת ביניים – למצולמים אין קשר לכתבה

ביקורות כלפי ספרי לימוד יכולות להתמקד לרוב בכמה היבטים עיקריים:

הליך כתיבתו ועריכתו – למרות שספר הלימוד מיועד לכלל החינוך הממלכתי בישראל, בכתיבתו לא השתתפו נציגים ערבים ולפני הדפסתו לא הועבר הספר למעריכים ערבים (ואם כן, כפי שטוענים במשרד החינוך, שמם אינו מוזכר בספר). היועץ האקדמי-מדעי היחיד ששמו מוזכר בספר הוא ד"ר אביעד בקשי ואת שמות השותפים האחרים לכתיבה משרד החינוך מסרב לפרסם, לטענתו מחשש שיופעל עליהם לחץ. לספר שכזה מן הראוי שיתרמו מיכולותיהם משתתפים  נוספים, בהם גם מורים, ממגוון רחב יותר של מגזרים והשקפות. אם כן, הליך כתיבת הספר אינו תקין, אולם מהביקורת על ההליך לא ניתן לגזור בהכרח מסקנה נחרצת לגבי התוצאה, שהיא הספר עצמו.

היבטים מקצועיים בתחום הדעת – מרבית הביקורת הכתובה על היבטים אלו היא במשקל קל, וממילא אינה נמצאת במרכז הדיון. בהמשך אספק כמה דוגמאות לשגיאות ובעיות שכן קיימות בספר, המהוות ראיה לכך שטוב היה לו היו שותפים לכתיבה יועצים אקדמיים נוספים, אך גם לכך שחלק גדול מהביקורת מוגזם ואף מופרך.

אידיאולוגיה ופוליטיקה – עיקר הביקורת הנשמעת הינה כלפי המסר האידאולוגי שבסיס הספר כביכול, אלא שחלק הארי מביקורת זו לא נובע רק מהתנגדות להשקפות הימניות והדתיות שלכאורה מבטא הספר, אלא מהתנגדות לציונות עצמה.  אם תשאלו את מבקרי הספר משמאל – עיתונאי 'הארץ', קומץ אנשי אקדמיה וח"כ זהבה גלאון אחת, תשמעו שהפשיזם (שוב) ניצח והדמוקרטיה (שוב) מתה. הללו רואים בספר את שיאו של תהליך מתמשך בו מערכת החינוך ותוצריה הופכים לאומניים, ימניים ודתיים יותר והביטוי המזוקק ביותר של מגמה זו הוא ספר הלימוד החדש באזרחות, שנועד להפוך את תלמידי ישראל למצביעי מפלגת הבית היהודי ולהביא לסופה של הדמוקרטיה. מרבית הביקורת מציירת מצג שווא ונוקטת בשיטות של הפחדה (אירוני, נכון?), במסגרת הקמפיין שנועד לגרום לציבור להאמין שמדינת לאום יהודית היא בהכרח לא דמוקרטית ושישראל דומה לגרמניה בשנות השלושים.

P927172

למצולם יש קשר לכתבה – שר החינוך נפתלי בנט

תיאורי המבקרים יוצרים סיפור עסיסי וקונספירטיבי אשר משרת היטב את האג'נדה הפוסט-ציונית, אך בכל הנוגע לתיאור ספר הלימוד במתכונתו הסופית, אין פה הרבה מעבר להנחת המבוקש. הציטוטים שסיפקו רבים ממבקרי הספר לאחר פרסומו התבססו על הוצאה מהקשר, סילופים וחוסר הבנה של המקצוע.

קריאה הוגנת יותר מגלה כי הספר עוסק באופן מאוזן ביסודות היהודיים וביסודות הדמוקרטיים של מדינת ישראל. הספר גם מספק מקורות מן המחשבה המדינית המערבית וממורשת ישראל ודתות נוספות, וזאת לא על מנת להחליש או לערער את מעמדה של הדמוקרטיה, אלא דווקא כדי לחזק את ההסכמה ביחס אליה על ידי הצגת הלימה מסוימת בין הערכים ההומניסטיים שביסוד הדמוקרטיה המערבית לבין רעיונות המצויים במורשות הדתיות והתרבותיות של תלמידי ישראל. בסוגיות שנויות במחלוקת מוצגים הצדדים השונים בויכוח במידה שווה תוך הצגת הטיעונים המרכזיים. ברמה הדידקטית, הספר כולל שלל קטעי מקור משובחים ורלוונטיים ושאלות מצוינות למחשבה, דיון ותרגול, ואפילו המלצות על צפייה בסרטים וסרטונים. יתכן שמבחינה זו הוא הספר הטוב ביותר שהיה עד כה ומן הסתם הוא גם העדכני מכולם. בנוסף, הספר מעוצב היטב וברובו כתוב היטב.

על כן למרות הביקורת, כולל שלי, אני מציע לשים דברים בפרופורציות ולשפוט את הספר לפי קריטריונים ענייניים וביחס לתכנית הלימודים ולספרים קודמים.

מאבק-על-האזרחות

קרדיט: רעות גבע, בזירה. http://bit.ly/29f4luO

לגבי הספר עצמו – מקבץ הערות מקצועיות

למרות שרוב ההגדרות בספר קולעות, עדיין ניתן למצוא מושגים שצריך לשפר את הצגתם. כך למשל, הצגת הקבוצות הדתיות בחברה הישראלית כוללת כמובן את החילונים ואת המוסלמים, אך על שתי הקבוצות ניתן להרחיב מעט את היריעה. עם זאת, הספר ממש לא "מעלים" את הקבוצות הללו, כפי שטוענת בנחרצות זהבה גלאון, אשר מתבססת כמובן על מאמרי הביקורת ב'הארץ', שבתורם אינם מבוססים כלל ועיקר.

אנשי המחשבה המדינית שבינינו יוכלו די בקלות להבחין בכך שהעיסוק באמנה החברתית (עמ' 120-121) סובל מאי-דיוקים וכי על אף שהוא כתוב בקצרה ובשפה פשוטה, הוא אינו בהיר די הצורך.

ההגדרה לקפיטליזם אינה קולעת ולמעשה לא מלמדת כמעט דבר ("קפיטל = הון. קפיטליזם היא גישה חברתית-כלכלית, שהתפתחה במאה ה-18 ומתייחסת למערכת היחסים בין הפרטים לבין המדינה בנושאים כלכליים-חברתיים", עמ' 272). כמו כן, הגישה הכלכלית-חברתית הליברלית מכונה "ניאו-ליברלית" (עמוד 292) וזו בהחלט בעיה נוכח העובדה שהשימוש במושג שמור למבקרי הגישה, ולעולם לא לתומכיה. בנוסף, ג'ון מיינרד קיינס מובא כדוגמה לגישה ה"ניאו-ליברלית", חרף העובדה שדגל במעורבות ממשלתית רבה במשק. דווקא היבט זה נסתר מעיניהם של המבקרים, המאשימים את הספר ב"חינוך לקפיטליזם", מה שמעיד על חוסר מחויבות לעובדות או על קשיים בהבנת הנקרא.

ישנן גם כמה קביעות מוזרות. למשל, בעמוד 170 ישנו עיסוק בהכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם. בהערת השוליים כתוב שהכרזת כורש נחשבת להצהרת זכויות האדם הראשונה בהיסטוריה. הצהרת כורש מבטאת סובלנות ופלורליזם, אבל רב השונה על הדומה בין שתי ההצהרות, וגם מי שיקבל את הפרשנות המפליגה והאנכרוניסטית יתקשה לטעון שהיא עד כדי כך מקובלת ונודעת שיש מקום לציין אותה כך בספר.

במפה המתארת את פריסת הישובים הערביים במדינת ישראל נכון לשנת  2015 (עמ' 463) ישנן שתי בעיות עיקריות. ראשית, אומנם הקו הירוק מצויר (בשונה ממה שטענה זהבה גלאון), אך המקרא לא מספק סימון שונה לערים ויישובים ישראליים ולערים ויישובים פלסטיניים. המורה בכיתה אמור להסביר את משמעותו של הקו הירוק ואת ההבדלים הרלוונטיים, אבל מוטב היה למנוע בלבול אפשרי מבעוד מועד. שנית, בדומה לערים נוספות, אום אל-פחם מסומנת במפה פעמיים. פעם אחת כעיר (בריבוע צהבהב-ירקרק) ופעם נוספת כיישוב הכולל בין 40-60 אלף נפש (בעיגול ירוק כהה) אלא שבניגוד לעיגול, שמופיע במקומו הנכון – הריבוע מופיע מזרחית יותר, מעבר לקו הירוק.  חברת הכנסת גלאון טענה שמדובר בגנבת דעת מכוונת. לדברי יו"ר ועדת המקצוע, ד"ר אסף מלאך, מדובר בטעות טכנית.

Arab_population_israel_2000-he

חוקי היסוד משנת 1992 מוצגים כאילו נחקקו בגניבה: "חוקי יסוד אלה נחקקו בהליך חקיקה רגיל, תוך מיעוט נוכחים במליאה. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו נחקק בתמיכתם של 32 חברי כנסת, ואילו חוק יסוד: חופש העיסוק נחקק בתמיכתם של 23 חברי כנסת." (עמוד 309). העובדות נכונות, אבל העמדה הביקורתית פה בולטת מדי. לא זכור לי שחוקים אחרים זכו להתייחסות כזאת בספר. מצד שני, ניתן להגן על הספר ולומר שבנושא האקטיביזם השיפוטי מוצגים טיעונים לכאן ולכאן (וכאמור גם בנושאים רבים אחרים ששנויים במחלוקת).

כדאי לזכור שהמקומות שמצריכים תיקון מהווים מקטעים קטנים מתוך ספר של למעלה מחמש מאות עמודים. הספר לא מפיץ שקרים, הטיות חמורות או כל דבר אחר שאמור לזעזע את אמות הסיפים ולהצדיק את זעקות השבר וההפחדה של חלק מהמבקרים. קריאת סקירות, דעות, פרשנויות וביקורות של אחרים יכולה להועיל, אך כדי לגבש דעה עצמאית אני ממליץ לקרוא את המקור. גם את זה אנחנו מנסים ללמד בבית הספר.

התייחסות לעיקרי הביקורות שהתפרסמו

הרבה מהביקורות שמופנות כלפי הספר צריכות, אם בכלל, להיות מופנות כלפי תוכנית הלימודים. ספר לימוד, בכל מקצוע, נבחן במידה בה הוא מסייע ללמד לפי התכנית. נוח יותר לתקוף את הספר, משום זיהויו עם שר החינוך המכהן ועם ראש ועדת המקצוע. להלן מוקדי הביקורת.

מדינה יהודית ודמוקרטית – המבקרים האוטומטיים מתחלחלים בראש ובראשונה מכך שמדובר בספר ציוני אשר מציג את מדינת הלאום היהודית והדמוקרטית כמודל רצוי וראוי. כך למשל כותבת אריאנה מלמד.

"'ישראל היא מדינת הלאום של בני העם היהודי' – לא מובא שום נתון בדבר הסכמתם של בני העם היהודי החיים – מבחירה – מחוץ לישראל, עם האמירה החגיגית הזאת." לא ברור מדוע סבורה מלמד  שזהו תנאי הכרחי. כמובן שלא כל היהודים בעולם רואים במדינת ישראל את ביתם הלאומי, אבל האם ניתן להתכחש לכך שעבור יהודים רבים מאוד בתפוצות ישראל מהווה מוקד של זהות והזדהות לאומית? כמו כן, האם לא נכון לומר שכך מוגדרת ישראל, ושלא ניתן להבין את ההיסטוריה שלה, את מוסדותיה, סמליה וחוקיה ללא רעיון זה? האם ישנה מדינה אחרת שמגדירה כך את עצמה? יתר על כן, לא רק שלא כתוב בספר שזוהי עמדתם של כל (או אפילו רוב) יהודי העולם – ישנו פרק שעוסק ביחסים בין מדינת ישראל והתפוצות, ושם מתוארות מגמות דמוגרפיות, תרבותיות ופוליטיות שונות, ביניהן גם התרחקות מישראל והיחלשות הקשר בינה לבין חלק לא מבוטל מהיהודים בעולם. עוד מוסבר כי ישנם יהודים רבים בעולם אשר זהותם האזרחית (כלומר, הזיקה שלהם למדינה בה הם חיים, לערכיה ולחוקיה) חזקה יותר מזהותם האתנו-לאומית (כלומר הזדהותם עם העם היהודי ועם מדינת ישראל). כמובן שמבחינת נקודת המוצא הנורמטיבית שבבסיס הספר זו תופעה שלילית, אבל אין פה שקרים והטעיות בנושא. הספר מתאר ביושר את המגמות השונות.

מלמד מוסיפה ש"הם (כותבי הספר- א.פ) נמנעים מלהבהיר שקיימת סתירה אינהרנטית ובלתי פתורה בין "יהודית" ל"דמוקרטית" בחוק השבות". עמדה זו בהחלט מוצגת כעמדה אפשרית ולגיטימית, (עמ' 324-326 – "האם חוק השבות הוא חוק מבחין או מפלה?"), אך עבור מלמד לא די בכך, והיא מצפה שהעמדה המתנגדת לחוק השבות תהיה עמדתו הרשמית של הספר.

כמובן שזכותם של המבקרים להיות פוסט-ציונים, אך בשונה מאידיאולוגיה פוליטית מפלגתית (ימין, שמאל), הרי שהציונות היא האידאולוגיה המכוננת של מדינת ישראל, זו שמגדירה את זהותה, את טעם קיומה, (גם) ממנה שואבת המדינה את הלגיטימציה שלה, ולעמדה זו שותף הרוב הגדול והמכריע של אזרחי ישראל. מטרות החינוך לפי חוק חינוך ממלכתי ומטרות הוראת מקצוע האזרחות מבטאות זהות ואידאולוגיה זו, ועל כן צריך מידה רבה של טיפשות או ניתוק מהמציאות כדי לצפות שספר רשמי באישור משרד החינוך לא יהיה ציוני באופן מובהק ושהנרטיב הפלסטיני או סתם השקפה פוסט-ציונית יקבלו משקל זהה. כמובן שהעמדות הללו צריכות לקבל בספר ייצוג כלשהו, ואכן יש כזה, גם אם ניתן לטעון שאפשר להרחיבו במידת מה.

בבואו לתאר את השתלטות הימין הלאומני והדתי על תחום האזרחות, מציג כתב הארץ אור קשתי גם נושאים שנחשבים לחלק מהקונצנזוס המיינסטרימי הציוני כחלק מאותה קונספירציה. מהיום אמור – להיות ציוני פירושו להיות דתי-לאומי ומתנחל.

אצל ד"ר הללי פינסון זה בולט לעין אף יותר. היא חברה בארגון תעאיוש וכפי שהראה אסף מלאך, כבר ב-2006 כתבה פינסון על הספר הישן את הדברים הבאים: "הספר מאמץ שיח פרטיקולריסטי מדיר המחזק את הזיקה בין אזרחות לבין שייכות לאומית, בין שייכות לעם היהודי לבין אזרחות ישראלית".

"הספר הנוכחי מאמץ לכאורה גישה פלורליסטית ומציג תמונה מורכבת… אולם האופן שבו דיון זה מובנה מעיד על כך שהספר, במסווה של אימוץ תפיסה פלורליסטית… נוקט עמדה ברורה בשאלת ההגדרה 'הרצויה' של מדינת ישראל… יוצר הבחנה בין הגישות הציוניות – הגישות הרצויות – לבין הגישות הדוחות את הגדרתה של מדינת ישראל כיהודית או דמוקרטית…"

"המיעוט הפלסטיני מודר מהויכוח הפוליטי-אידיאולוגי בחברה הישראלית… הספר מאשר את מיקומו של המיעוט הפלסטיני בשוליים של ההיררכיה האזרחית".

אם כן, כמו שכתב מלאך, "כאשר היא תוקפת כעת את הספר החדש כדאי להבין על מה אנחנו מדברים. בדיוק כמו אצל פרופ' יוסי דהאן, זוהי יצירת מצג שווא שהספר החדש הוא הבעיה בשעה שההתנגדות שלה היא לעצם הגדרתה של המדינה כיהודית ודמוקרטית. סה טו."

download

ביקרה את הספר בחריפות – ד"ר הללי פינסון

השסע העדתי – המבקרים תוקפים את הספר על כך שאינו עוסק בשסע העדתי, אך מתעלמים מכך שהנושא ירד מתכנית הלימודים ואינו נלמד בפועל מזה כמה שנים. ביקורת בנדון ניתן להפנות לתכנית הלימודים שבהתאם לה נכתב הספר, אך תקיפת הספר בגין עניין זה פשוט אינה רצינית.  אולי כדאי לציין שאירועי ואדי סאליב, האפליה ממנה סבלו העולים מעדות המזרח, מחאת הפנתרים השחורים ועוד, נלמדים במסגרת שיעורי היסטוריה בכיתה יא' ואף נכללים בבחינת הבגרות.

 

השסע הלאומי והיחס לערבים בספר – לפי חלק מהביקורות, הספר מתעלם מהטראומה של הצד הערבי כתוצאה ממלחמת העצמאות (סליחה, מלחמת 1948!) או מאפליה ממנה סבלו אזרחי ישראל הערבים. יתר על כן, מאחר שהספר "ימני-לאומני-דתי-פשיסטי", הרי שהוא אמור לשלול את קיומו של עם פלסטיני. אבל גם זה לא נכון. בעמוד 89, בחלק העוסק בזהויות הלאומיות של אזרחי ישראל, מדובר במפורש על זהות לאומית ערבית ועל זהות לאומית פלסטינית, בדיוק כמו בספר הקודם. כמו כן, ברקע ההיסטורי להכרזת העצמאות (עמ' 33) ובגורמים לשסע הלאומי (עמ' 464-468) בהחלט ישנן התייחסויות ברורות בטקסט גם לגירוש וגם לבריחה, לפגיעה הקשה שספגה האוכלוסייה הערבית בארץ, ואף להפקעת קרקעות ואפליה. התפיסה הציונית הרווחת לגבי סיבות ונסיבות הפליטות הפלסטינית (מיעוט גורש, הרוב ברח ו/או יצא וולונטרית בעידוד מדינות ערב) מוצגת כתפיסה הציונית הרווחת, ומיד נכתב גם מהי העמדה הפלסטינית ביחס לאירועים. אגב, הצגתה התמציתית של מלחמת העצמאות כשלב בהתפתחות המתח והעוינות בין ערבים ויהודים היא בגדר רקע היסטורי בסיסי המהווה תזכורת לחומר שהתלמידים למדו/לומדים בהרחבה במסגרת שיעורי ההיסטוריה.

השסע הלאומי (עמ' 464 – 483) בין אזרחי ישראל היהודים והערבים מוצג בצורה מאוזנת והגונה, וכוללת שלל טקסטים עם עמדות שונות, מפרופ' אמל ג'מאל ועד ח"כ בצלאל סמוטריץ', עבור ביהונתן ליס, סמי סמוחה ואחרים וכמו בשאר הפרקים, ישנן שאלות חשיבה ושאלות לדיון (למשל, "לאחר קריאת התוכנית והדעות התומכות והשוללות, הציגו את עמדתכם לגבי מתווה פראוור-בגין להתיישבות בדואים בנגב", עמוד 473). הספר אפילו מציע משימה לימודית: להיכנס לאתרי האינטרנט של התאגדויות אזרחיות (סיכוי, יד ביד, נווה שלום, קרן אברהם, המרכז היהודי-ערבי לפיתוח כלכלי, התיאטרון היהודי-ערבי ביפו) ולאחר מכן לדון בשאלה הבאה – "כיצד לדעתכם עשויות הפעולות הללו למתן את השסע הלאומי? נמקו תשובתכם." (עמוד 482). הספר גם מציג, בהתאם לתכנית הלימודים, את האמצעים המוסדיים והאזרחיים להתמודדות עם השסע. כמובן שזה לא מונע מאור קשתי לטעון, בהקשר של פרק זה, ש"אין כאן חזון 'חיים משותפים', וגם שוויון איננו בגדר אפשרות".

זכויות, חובות וחינוך לאזרחות טובה – אני חוזר לאריאנה מלמד, שאולי פחות בקיאה בתחום הדעת מקשתי או מפינסון, אך בדומה לגלאון, היא בוטה ונחרצת בהתבטאויותיה ונהנית ככל הנראה מחשיפה רחבה יותר משאר המבקרים. מלמד טוענת  ש"גם הספר הזה לא ילמד אותם דבר וחצי דבר על זכויותיהם כאזרחים, על חובותיהם כאזרחים כלפי זולתם וכלפי עצמם: כיצד להפעיל את המכונה כך שזכויות האזרח אכן יישמרו בה ואפילו יתחוללו בהן שינויים המיטיבים עם האזרחים. כיצד להיות אזרח שמאמין בחשיבותה של אזרחותו ובכוח שהיא נותנת בידיו, ולא בידי השלטון".

ברור למדי שמלמד לא טרחה לקרוא את הספר, אשר בהתאם לתכנית הלימודים כולל פרקים שלמים שעוסקים בסוגי הזכויות השונים ובתפקיד המדינה להגן עליהן, בחשיבותם של ביקורת על השלטון והגבלתו ובמנגנונים הפורמליים והבלתי פורמליים שמאפשרים זאת.

"לימודי האזרחות לבחינות הבגרות בישראל — וזו הרי תכליתם היחידה, על פי מערכת החינוך — היו תמיד אוסף של חומרים תיאורטיים סתומים לגמרי לנוער הנאלץ לשנן אותם."

עוד גיבוב של הבלים. במסגרת לימודי האזרחות שלהם, תלמידי התיכון לוקחים חלק בפרויקט ("מטלת ביצוע") שכל תכליתו לקשר בין התוכן העיוני שנלמד למציאות חייהם ומעודד אותם למצוא בעיות אזרחיות (כגון אפליה כלפי יחידים וקבוצות, פגיעה בחירות הפרט ועוד), לחקור אותן ולפעול על מנת לנסות ולתקן אותן – התנסות באזרחות פעילה. העובדה שאריאנה ומבקרים נוספים מתייחסים לספר כאל חזות הכל מעידה על בורות ועל חוסר הבנה במאפייניהם של לימודי האזרחות. כאמור, עבור רוב המורים הספר מהווה בסה"כ כלי עזר.

"בתת הפרק 'זכויות כלכליות וחברתיות' מצדיקים את ההפרטה בלי לדון בקריסת מערכות הבריאות והרווחה.." –מלמד מפגינה מומחיות בקריאה סלקטיבית. אם יש משהו שאי אפשר לומר על תכנית הלימודים ועל ספרי הלימוד באזרחות, זה שהם מתעדפים את הגישה החברתית-כלכלית הליברלית ומדיניות של הפרטה, ולראייה השימוש ב"ניאו-ליברליזם" והעובדה שספר הלימוד המשמש את תלמידי 5 היחידות הוא "אתגר הרווחה" בעל הנטייה הסוציאל-דמוקרטית המובהקת.

5492ec6a3fce8730

שיעור אזרחות בחטיבת ביניים – למצולמים אין קשר לכתבה

"דור חדש של אזרחים כנועים, צייתנים, דוגלים ב'עזבו אותי באמא שלכם', יצמח כאן בחסות הספר הזה." – אז מעבר לכך שזו סתם אמירה חסרת ביסוס, יש כאן התעלמות ממה שכבר עמדתי עליו קודם – תפקידו ומקומו של הספר לעומת תפקידו ומקומו של המורה. לא ברור מדוע מלמד וחבריה חושבים שאת עיקר החינוך האזרחי עושה הספר, ולא המורים המחנכים בכיתה ובבית הספר (או ההורים בבית). ספר הלימוד הוא כלי עזר למורה ולתלמיד, ומורים לאזרחות לרוב מנסים ללמד ולחנך תלמידים שיהיו אזרחים חושבים ואכפתיים שידעו גם להעריך את הטוב, גם לבקר את הרע, וגם לפעול לתיקון מה שמצריך תיקון. המסקנה של מלמד בעייתית לא רק משום שהיא משוללת יסוד ביחס למסר של הספר, אלא בעיקר משום שהיא שוללת מהמורה את מעמדו ואת תפקידו כמחנך לאזרחות טובה\ ומשום שאין בה דבר מלבד הפגנת ייאוש ופחד.

הכותב הוא מחנך ורכז אזרחות והיסטוריה בתיכון בהרצליה ודוקטורנט בחוג למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב.

על העיוורון: האם המחבל מאורלנדו מייצג את ה"אסלאם האמיתי"?

הפיגוע המחריד נגד מועדון הקהילה הגאה באורלנדו העלה לקדמת הבמה ויכוחים ישנים, ובעיקר: האם דאע"ש מייצג את ה"אסלאם האמיתי"? כרגיל, העיוורון אינו נחלתו של צד אחד בלבד, והוא עתיד לפגוע הן ביכולת ההתגוננות של המערב והן במוסלמים עצמם. ינשוף פוליטי-מדיני על אמיתות כואבות, מצליפים מקצועיים ודמגוגיה שמאלנית וטראמפיסטית.

eyes-closed

הפיגוע המחריד כנגד מועדון הקהילה הגאה באורלנדו העלה מחדש ויכוחים ישנים, הן בארצות הברית והן מעבר לגבולותיה. מבט קצר בתגובות של השמאל והימין האמריקאי (וחקייניהם בארץ הקודש), יראה מיד שכל אחד מהצדדים משנן עמדות ישנות ומנסה למנף את הפיגוע כדי לקדם אג'נדה פוליטית ארוכת טווח. השמאל הליברלי, בצדק גמור, מפנה זרקורים לחוקי הנשק המופקרים של ארצות הברית, המאפשרים לכל זב ומצורע להשיג רובה סער אוטומטי. בו בזמן, מתעקשים דוברים ליברליים, ועוד יותר מהם נציגי השמאל הרדיקלי, להבהיר ש"זה לא האסלאם" אלא הקיצוניות. והמהדרין אף אומרים שמדובר בעוני וייאוש, שהאחריות עליהם (ניחשתם נכון) נופלת על המערב הקולוניאליסטי. הימין הטראמפיסטי, מלווה במקהלת ה"אמרנו לכם" של מצליפי האסלאם המקצועיים, מאשים את השמאל ברכרוכיות וברמייה עצמית, מעלה מחדש את התזה של "מלחמת הציביליזציות" ומציע לסגור את הגבולות למהגרים ופליטים מוסלמים. כרגיל, בדברי שני הצדדים יש גרעין מסויים של אמת, ושניהם חוטאים בעיוורון מסוכן. באופן אירוני, העיוורון של כל אחד מהצדדים מסכן בדיוק את מה שהוא שואף להגן עליו. רוצה לומר: העיוורון הימני מסכן את המערב בעיקר, והעיוורון הליברלי – גם את המערב וגם את המוסלמים עצמם. ומעל כל הויכוח מרחפת השאלה הגדולה: האם הטרוריסטים מייצגים את ה"אסלאם"?

 לפני שנגיע לעיוורון השמאלי-ליברלי, תופעה מעניינת יותר לפי דעתי, כמה מילים על שיח "הצלפת האסלאם" של הימין. האבסורד הגדול ביותר, כמובן, הוא ההאשמות כלפי הנשיא אובמה, על כך שלא זיהה את הטרור עם האסלאם הקיצוני או האסלאם בכלל בנאומו. ברק אובמה, נשיא שיש הרבה מה לבקר במדיניותו ובהתנהלותו, הפך לבוגימן של שנאה בלתי רציונלית בימין האמריקאי והישראלי כאחד, עד כדי איבוד עשתונות מוחלט. מישהו שכח, כנראה, שנשיא ארצות הברית אינו אינטלקטואל או חוקר, אלא פוליטיקאי שאמור לנהל את מדיניות החוץ של המעצמה הגדולה בעולם. נניח לרגע שמבחינה אינטלקטואלית טהורה, מצליפי האסלאם הימנים צודקים. אז מה? מישהו חושב שבגלל שהנשיא לא אומר משהו בנאום פומבי, האף-בי-איי עוקב אחרי כמרים קתולים, וחיל האוויר מפציץ מדינות בודהיסטיות?

seminarian-021

לא בסכנה- כמרים קתולים. למצולמים אין קשר לכתבה

הנשיא אובמה, למי ששכח, מנהל מלחמה נגד הטרור האסלאמי הקיצוני במספר חזיתות. רוב בעלי הברית של ארצות הברית במלחמה הזאת, רוב הלוחמים בשטח, הם מוסלמים. לוחמי ולוחמות הפשמרגה שנאבקים בדאע"ש בגבורה בסוריה ובעיראק – הם מוסלמים. מצרים – מוסלמית. ערב הסעודית היא מדינה מוסלמית קנאית. טורקיה, חרף טירופו הגובר של ארדואן, נותרה מדינה אסטרטגית במערכה הזאת. וכפי שגנרל דייויד פטריאוס ציין בצדק, גם בצבא האמריקאי, בסי איי איי ובאף בי איי משרתים מוסלמים רבים, חלקם הגדול כמומחי מודיעין ושפה למדינות היעד. אזרחים מוסלמים תורמים לכלכלה ולמשק האמריקאי בכל תחומי החיים כמעט, במגזר הפרטי ובממשל. שגריר ארצות הברית באו"ם ובעיראק היה מוסלמי אפגני. שגרירת ארצות הברית בשוודיה היא מוסלמית-שיעית ממוצא איראני. כל מי שחושב פוליטית ואסטרטגית, יכול להבין מיד שהנשיא לא יכול להרשות לעצמו להעליב ולהשפיל את בעלי הברית העיקריים שלו במערכה צבאית, רק כדי לרצות כוחות פוליטיים מבית. מי שינהג אחרת, יפגע בראש ובראשונה במערב עצמו.

מעבר לכך, גישתו של הימין הטראמפיסטי מבוססת על בורות. מדהים לראות לפעמים איך אינטלקטואלים שלא יודעים צורה של אות ערבית, בטוחים שיש להם ידע וכלים לנהל דיונים תיאולוגיים ולקבוע שה"אסלאם האמיתי" הוא זה של דאע"ש ואל קאעדה. בורות יכולה גם לעוור. רוב מעשי הטבח בארצות הברית, למשל, לא מתבצעים בידי מוסלמים, אלא בידי גברים זועמים שפותחים בירי אקראי. גם הטרור אינו בלעדי למוסלמים, והמחבל הניאו-נאצי אנדרס ברוויק, שטבח בעשרות רבים של ילדים באי בנורבגיה, יוכיח. אין לכך עדיין אישור סופי, אולם המודיעין האוקראיני טוען שעצר טרוריסט צרפתי ימני קיצוני עם מטולי רימונים ו-275 ליטרות של חומר נפץ, שיועד לפיגועים בצרפת, ככל הנראה בזמן אליפות היורו. ההתמקדות הבלעדית באסלאם הקיצוני יכולה להסיט את תשומת הלב מאיומים פוטנציאליים אחרים.

Anders-Behring-Bre_2313494b.jpg

המחבל אנדרס ברוויק בבית המשפט

העיוורון השמאלי-ליברלי, בהקשר שלנו, מתבטא בעיקר בסירוב העיקש להבין שדווקא כן יש קשר, משמעותי למדי, בין פיגועי טרור לבין אמונות דתיות מוסלמיות. במשך כמה שנים, היו כמה נשמות טובות, בשמאל הרדיקלי והליברלי כאחד, שניסו להסביר לנו שאנשי דאע"ש או אל-קאעדה אינם באמת מוסלמים. דת לא מניעה אותם. עיתונאי אחד סיפר שבבית של קצין בכיר דאע"ש בכיר שנהרג "לא נמצא אף עותק של הקוראן". אחרים מיחזרו אנקדוטה ישנה על שני מתנדבים לדאע"ש, שקנו באמזון את הספרים Islam for dummies ו-Quran for dummies. כותבים מעמיקים יותר, כמו גרהאם ווד ואיימן ג'וואד אל-תמימי, הפריכו בנקל את הטענות הללו. אנשי דאע"ש הם דתיים אדוקים, שהאידיאולוגיה חשובה עבורם. אחדים מהם גם מומחים רציניים בהיסטוריה ותיאולוגיה אסלאמית. למשל, השריפה של הטייס הירדני, שנוגדת את פשט ההלכה האסלאמית, הוצדקה על ידי חכמי הדת של דאע"ש באופן מתוחכם למדי, תוך שימוש בתקדימים מהעבר ושיטות פרשנות מסורתיות. גם רצח היאזידים ואונס נשותיהם הוצדק באמצעות מחקר מדוקדק של מלומדים וחכמי דת מאוניברסיטת ראקה ש"הוכיח" כי מדובר ב"עובדי שטן".

Haji_Bakr

המתכנן של דאע"ש חאג'י באקר. בביתו נמצאו מסמכים רבים של הארגון, אך אף לא ספר קוראן אחד. הידיעה הזאת נוצלה, למרבה הצער, בידי אפולוגטים.

חשוב להדגיש: אי אפשר להבין את דאע"ש אך ורק על סמך המניע הדתי. זו טעות קשה. לתופעת דאע"ש פנים רבות. הדיכוי של האוכלוסייה הסונית בעיראק על ידי הרוב השיעי, למשל, היא גורם מרכזי, וכמובן הכאוס שנגרם על ידי הפלישה של 2003. גם העוני והייאוש חשובים, ועדויות אמפיריות מלמדות שהם שימשו מניע משמעותי לפחות עבור חלק מהתומכים והאוהדים, בעיקר מהמעגלים ה"רכים" יותר (אנשי הגרעין הקשה, האידיאולוגי, לעיתים קרובות אמידים ואף עשירים, כמו אוסאמה בן לאדן עצמו). אבל באותה מידה – אי אפשר להתעלם מהדת. Religion talks. להתעלמות מהגורם האסלאמי בשם הפוליטיקלי-קורקט יש גם השלכות בשטח. לפעמים מדובר בחזירות מרתיחה אך לא מסוכנת פיזית, כמו ההחלטה של אגודת סטודנטים רדיקלית באוניברסיטה מסויימת לא לציין את יום הזיכרון ל-11 בספטמבר כדי "לא לעודד אסלאמופוביה". במקרים אחרים, מדובר בסכנת נפשות של ממש. המחבל מפורט-הוד, למשל, עבר תהליך הקצנה ארוך לפני שביצע טבח בעמיתיו ופקודיו בצבא ארצות הברית. לפי דיווחים מסויימים, עמיתים רבים פחדו לדווח לרמות הממונות, כדי לא להיות מואשמים ב"אסלאמופוביה". הקפדה על דיני הפוליטיקלי-קורקט עלולה להסתיים בשפיכות דמים.

קל להבין מדוע הטיעון התקליטי שנשמע אחרי כל פיגוע, "אין לזה שום קשר לאסלאם", מוצא חן בעיניו הקהילות המוסלמיות עצמן. לא קשה להבין גם מדוע, אחרי כל פיגוע כמעט, הגינויים של מנהיגים ואנשי רוח מוסלמים בארצות הברית ובאירופה כוללים כמעט תמיד את המשפט הזה. אבל הטיעון הזה, שנתמך על ידי מקהלת השמאל הליברלי והרדיקלי, הרסני בעיקר כלפי המוסלמים עצמם. אפשר לטעון שהפרשנות של הטרוריסטים לכתבי הקודש אינה נכונה. אפשר לומר שהם מעוותים את המקורות, ומתעלמים מהמסורת. לגיטימי אפילו לטעון שהם "רחוקים מהאסלאם האמיתי", במסגרת ויכוח פנים-מוסלמי או דיון בקרב מביני עניין. אבל ההכחשה של כל קשר לדת, מסמאת את העין ומונעת מאיתנו לראות ולהבין, שגם במיינסטרים המסורתי יש פגמים ובעיות למכביר, שעלולים, בתנאים מסויימים, להצמיח אלימות וטרור. זה עלול לכאוב למוסלמים מאמינים, אבל אמת צרך לומר: הפרשנות של הטרוריסטים אינה הפרשנות היחידה של האסלאם – אבל היא פרשנות אפשרית. רק מי שמודה באמת הזאת, ומוסלמים אמיצים רבים – גם דתיים – כבר מודים בה, יכול להתחיל לחשוב על שיטות לטיפול ומניעה. מי שמצביע על בעיות בקהילה המוסלמית, או בחלקים מהתרבות המוסלמית, אינו "אסלאמופוב", ובעיות לא נעלמות אם מכחישים אותן. הן רק מחמירות. הראשונים לשלם את המחיר יהיו, כרגיל, המוסלמים עצמם.

"אתה אשם שאני רעב": על כבשים, זאבים ואובמה

מה קורה כשכבש מפולפל וערמומי עומד למשפט בפני זאב, ואיך תזהו שנאה לא רציונלית המבוססת על האשמות סותרות? אתר מידה תוקף את ממשל הנשיא אובמה, מכל הסיבות הלא נכונות.

wolf_in_sheep__s_clothing_by_mewtant_307k-d4g4r17

במשל רוסי ידוע, זאב תופס כבש ומחליט להעמיד אותו למשפט על חטאים שונים ומשונים. העונש הנקוב בחוק: טריפה. הכבש, שזכה ככל הנראה להשכלה משפטית משובחת, מתווכח עם הזאב כהלכה ומוכיח לו בכל נקודה ונקודה שהוא טועה. בכל פעם שהזאב מעלה ראיות לפשע, מפריך אותן הכבש בחדות ובמיומנות. בסוף המשפט, לאחר שכל טיעוניו נסתתמו, אומר הזאב לכבש שנותר עוד סעיף אחד אחרון בכתב האישום. "אתה אשם שאני רעב". הנאשם מורשע בדין והופך לסעודת הערב של השופט.

במשל הכבש והזאב השתמשו כבר רבים וטובים, למשל בהקשר של יהודי אירופה מול מקטרגיהם האנטישמים. לא משנה כמה היהודים ישתדלו, כמה ינסו להפריך את ההאשמות נגדם ולהוכיח פטריוטית ואזרחות טובה, האנטישמים ימצאו כבר סיבות לנעול אותם לקיר. בסופו של דבר, לא מדובר בטיעונים רציונליים, אלא במהות. עצם הקיום של הכבש מעורר את רעבונו של הזאב, וכל הנימוקים ההגיוניים הם רק כסות לרגש העוינות הבסיסי הזה.

גם מי שחושב שהפרשנות הנ"ל לתנועה האנטישמית באירופה מוגזמת, חייב להודות שיש בה גרעין של אמת. עבור חלק מהאנטישמים הקיצוניים יותר, השנאה ליהודים לא היתה תלויה בדבר, גם אם הוסוותה מאחורי ביקורת ממשית. אכן, אחת הדרכים להבחין בין ביקורת ממשית, אפילו קשה, ארסית ובלתי הוגנת, לבין שנאה לא תלויה, היא תופעת ההאשמות הסותרות. מי ששונא קבוצה בשל עצם היותה, ובלי תלות אמיתית במעשיה, ייטה להטיח בה כל האשמה שתידבק בסיטואציה מסויימת, גם אם ההאשמות אינן תואמות אחת לשנייה. במקרה היהודי, נהגו אותם האנטישמים להאשים את היהדות הבינלאומית בקפיטליזם חזירי מחד, ובחרחור המהפכה הבולשביקית מאידך. הגרעין הקשה של שונאי הפלסטינים בישראל אינו נמנע אף הוא מכשל ההאשמות הסותרות. כך, אבו מאזן מואשם גם בסירוב עקבי לכל יוזמת שלום, וגם בחתירה ל"תורת השלבים"– היינו – הסכמה ליוזמות שלום כדי לקלף את ישראל מנכסיה בהדרגה. הדברים, כמובן, סותרים זה את זה. אם אבו מאזן באמת מעוניין לדחוק את ישראל בהדרגה בהתאם לתורת השלבים, הרי שהוא דווקא אמור לקבל יוזמות שלום שמוצעות לו, רק כדי לדרוש יותר בפעם הבאה.

1986096-5

מעוניין לדחוק את ישראל? הנשיא אבו מאזן

עבורינו, כמשקיפים, האשמות סותרות הן כלי מצויין. אם תמצאו אותן בביקורת, תוכלו לדעת מיד שהיא מבוססת על הטייה חריפה ושנאה כלפי מושא הביקורת, ולא על בחינה הוגנת של העובדות. לא מזמן, ראינו דוגמה נוספת לכשל הזה באתר מידה, במאמר של כותב בשם שניאור שפירא על מדיניותו של הנשיא אובמה. לשם התחלה, העובדה שבאתר מידה מתפרסמים אך ורק מאמרים שליליים על ממשל אובמה, היא כשלעצמה חשודה. האם יכול להיות שבתקופה מורכבת של שמונה שנים כל קווי המדיניות היו שליליים לחלוטין, כל ההתרחשויות היו האופציה הגרועה ביותר מבין האפשרויות הקיימות, והכל באשמתו הבלעדית של הממשל? הקו המערכתי של מידה בהקשר זה הוא תמונת ראי לשנאה הבלתי רציונלית שרווחה בחוגי השמאל כלפי ממשל הנשיא בוש.

במאמר של שניאור הלז, הדברים גרועים אף יותר, כי ההאשמות שלו כלפי אובמה סותרות זו את זו.  בעיניו, אובמה "סגר חשבון עם אמריקה" והערכים שלה. מה הם בדיוק הערכים של "אמריקה"? פשיטא, הערכים ששפירא ומקביליו האידיאולוגיים בארצות הברית תומכים בהם. מדוע מצביעי אובמה, שדוגלים מן הסתם בערכים אחרים, הם פחות "אמריקאים"? לא ברור. אבל חכו, אלו רק הפרפראות. שפירא מאשים את אובמה בנטישת בעלות ברית "ותיקות". הדברים אמנם לא נאמרים במפורש, אבל בהקשר של "ההתקפלות מול איראן", מדובר כמובן במצרים וערב הסעודית. כמו כן, שפירא גם מאשים את אובמה שנשא את "נאום קהיר הידוע לשמצה", שנועד כידוע לפייס בדיוק את אותן בעלות ברית בדיוק. כיצד הנשיא סופג ביקורת הן על פיוס בעלות בריתה הערביות של ארצות הברית והן על נטישתן? לשניאור שפירא פתרונים. הלאה: אובמה מואשם שנירמל את היחסים עם קובה, בניגוד לדעתו של לובי הגולים הקובניים בארצות הברית, ובכך "בגד בערכים האמריקאיים של חופש וחירות". אבל דווקא הממשלים השמרניים של העבר, ביניהם ממשל הנשיא ניקסון, ניהלו קשרים ענפים עם מגוון רחב של דיקטטורות ימניות בדרום אמריקה ובמזרח התיכון, שחופש וחירות לא בדיוק עמדו בראש מעייניהן. ניקסון וקיסינג'ר גם הפשירו את היחסים עם סין הקומוניסטית עוד בתקופת מאו, מדיניות שכל הממשלים המאוחרים יותר דבקו בה. ככל הנראה, "הערכים האמריקאיים של חופש וחירות" מסתדרים מצויין עם תמיכה בדיקטטורות מסויימות, אבל לא אחרות.

Obama-Visit

בגד בערכי החופש והחירות? הנשיא אובמה עם נשיא קובה ראול קסטרו

בהמשך המאמר, הדברים הופכים להיות מגוחכים אפילו יותר. שפירא, שרק לפני פסקה האשים את הנשיא אובמה בנטישת בעלות ברית מסורתיות, תוקף אותו על הנאום בהירושימה – ניסיון מובהק לפייס את אחת מבעלות הברית העיקריות של ארצות הברית במזרח אסיה. אז אלו בעלי ברית כדאי לפייס ואלו בעלי ברית כדאי לנטוש? התשובה, היא כנראה, פשוטה: הפוך ממה שאובמה עושה.

pros-cons-hiroshima-obama-worldview

אובמה בהירושימה, עם אחד מניצולי הפצצה האטומית (היבאקושה)

השנאה הבלתי רציונלית הזאת לאובמה, וההתקפות המגוחכות והמופרכות על "נטישת הערכים האמריקאיים" הם פספוס כל כך גדול, בדיוק מפני שיש הרבה מאד מה לבקר בהתנהלות של הנשיא אובמה וממשלו. במיוחד, הממשל הזה חוטא במהלכים שנעשים בלב ולב, היסוסים מיותרים וצעדים לחצי ולרבע, שגורמים לארצות הברית לשלם מחיר בלי להגיע להכרעה. ההתעקשות של הממשל על הקפאת בנייה בהתנחלויות, למשל, היתה חזקה מספיק כדי להרגיז את ישראל ותומכיה, אבל חלשה מדי בכדי ליצור מפנה בתהליך השלום. ההתערבות בסוריה מספיקה על מנת לשמר את אש המלחמה, אבל לא על מנת להגיע להכרעה. ההכרזה המצלצלת של אובמה וקרי על תגבור כוחות במזרח אסיה הבהילה והרגיזה את סין, בלי להביא לשינוי אמיתי במאזן הכוחות האזורי. כלומר, לצד הישגיו הרבים, שגם בהם יש להתחשב, אובמה כשל במדיניות אפויה למחצה, שמבוססת לעיתים קרובות על הנחות אסרטגיות שסותרות זו את זו. חבל שרבים ממבקריו בארץ לא מבחינים בזה, ובמקום זה משעתקים את השנאה הבלתי רציונלית של חוגים שמרניים בארצות הברית, שמייבבים כבר שמונה שנים ש"גנבו להם את המדינה". וזה פתטי: בארצות הברית בדיוק כמו בישראל.

יריקה בפרצוף: איווט ליברמן ושורשי התסכול

למה רבים כל כך מתוסכלים וזועמים על מינויו של ליברמן לשר הביטחון? לא רק בגלל שבטיות, או תסכול פוליטי, אלא גם בגלל משהו אחר, חשוב בהרבה.

lieb

Credit: Yeshivaworld.com

בקושי התאוששנו מהדחתו של משה יעלון, והתקשורת שוב גועשת עקב נאום ה"תחזיקו אותי" של הפרשן הצבאי רוני דניאל, איש ימין מובהק, שהצהיר כי ימליץ לילדיו לעזוב את הארץ. לאור הרשימה המתארכת של אישים מהימין והממסד הבטחוני שמתריעים על סכנות ממשל נתניהו, ראש הממשלה, מקורביו, ואוהדיו מוקיעים, כהרגלם, את הפורשים והמתרים כשמאלנים עוכרי ישראל, אפילו אם יצאו מהימין העמוק או מצמרת צה"ל. קלמן ליבסקינד, אחד מהאינטליגנטים והחריפים שבעיתונאי הימין, הוקיע את המבקרים כמתוסכלים ש"נמאס להם מהעם", ומייחלים להפיכה צבאית כדי להשליט מחדש את האג'נדה השמאלנית הדחוייה שלהם. אחרים הצביעו על אינטרס קבוצתי: הגווארדיה הישנה, הלבנה והדועכת זועמת על הפגיעה בבן שבטה, בוגי יעלון, והחלפתו באאוטסיידר ממוצא רוסי. מבקרים כאלו, למשל, תהו היכן היה רוני דניאל עד היום, ומדוע לא ראה את אותם התהליכים המסוכנים עד שהחליפו את שר הביטחון החביב עליו.

בכל זאת, עם כל הכבוד לקלמן ליבסקינד, לא נראה שיש ראיות משכנעות שעיתונאים המזוהים עם השמאל (מלבד צבי בראל) קוראים להפיכה צבאית כי "נמאס להם מהעם". נתניהו שולט כבר שנים ארוכות, והשמאל מרוסק ונואש לא מאתמול. כיצד, אם כן, דווקא הדחתו של איש ימין מובהק כמו יעלון גורמת לכולם לחוש עלבון צורב כל כך?

roni_daniel

רוני דניאל. קרדיט: רשת

נתחיל במינוי של אביגדור ליברמן לתפקיד שר הביטחון: יריקה מכוערת בפרצוף של צה"ל, מפקדיו, ולהבדיל, הקהילה הבינלאומית. לא משום שנתניהו הדיח את יעלון: זכותו המלאה של ראש הממשלה להדיח שר. גם לא משום שמינו אזרח לתפקיד שר הביטחון, צעד לגיטימי לכל הדעות. ובוודאי שרצוי למנות ישראלים ממוצא רוסי לתפקידים הבכירים ביותר, לרבות במבצר שליד מגדלי עזריאלי. הבעיה האמיתית היא בחתן השמחה. נתניהו, כידוע, מדבר לא מעט על חשיבותה של הברית האסטרטגית עם מצרים, ובצדק. כל כך אסטרטגית היא הברית, עד שהנשיא עבד אל-פתאח א-סיסי התגייס לטובת הקואליציה של נתניהו, ורמז בגלוי למחנה הציוני שכדאי להם לקפוץ לעגלה "למען השלום". ורגע אחרי ההתערבות החריגה הזאת, נתניהו גומל ל"שותף האסטרטגי" במינוי האיש שקרא לתקוף את מצרים ולהפציץ את סכר אסואן. נזכור שהדיאלוג האסטרטגי עם מצרים מנוהל בראש ובראשונה באמצעות משרד הביטחון. כשליברמן היה שר החוץ, המצרים החרימו אותו ודיברו עם אהוד ברק. עכשיו אין גם שר חוץ. מי ינהל את הדיאלוג האסטרטגי עם קהיר, שחיוני לבטחון מדינת ישראל? אבל מדוע לחשוב על מערכת הבריתות הבינלאומית והאזורית של ישראל כשיש שיקולים פוליטיים? אחרי הכל, בשלטון הנוכחי, האינטרסים הלאומיים תמיד מתגמדים מול החשבונאות הפוליטית, הקואליציונית והמפלגתית.

60_L

עלבון צורב: נשיא מצרים עבד אל-פתאח א-סיסי

כאמור, אפשר ורצוי למנות אזרח לראשות משרד הביטחון. משה ארנס, למשל, היה שר ביטחון מצויין חרף היעדר עבר צבאי. אבל בניגוד מוחלט לליברמן, ארנס היה בקיא בענייני צבא והחזיק ברקע עשיר בתעשיות הבטחוניות. אפילו עמיר פרץ, ששירת כקצין זוטר בדרגת סרן, היה סקרן וחרוץ מספיק כדי ללמוד במהירות את ענייני המשרד, ואף התעקש בצדק על רכישתה של מערכת כיפת ברזל. מבחינה זו, ליברמן במשרד הביטחון הוא הרע מכל העולמות: אדם בור, אלים ושחצן, בעל יחסי אנוש גרועים, חוסר הבנה טוטלית באסטרטגיה ונטייה לפתרונות קסם של "לכסח אותם". וגם גזען קיצוני, שדיבר על הערבים אזרחי ישראל במונחים שלא היו מביישים אפילו את כהנא. לא, לא סביר שהוא יפתח במלחמה מול איראן או אחת משכנותיה של ישראל. ראש הממשלה עדיין שולט בעניינים, וסביר שגם קציני הצבא המקצועיים ינסו לרסן את ליברמן בשקט. אבל במשרד הביטחון יש מספיק עניינים "קטנים" יותר ששר חסר רגישות יכול לקלקל, למשל, ביטול מדיניות ההקלות של יעלון בגדה וגירוי השטח במידה שתפסיק את התיאום הבטחוני יקר הערך. במרחב הישראלי-פלסטיני, כמאמר הפתגם, די בטיפש אחד ובגפרור אחד כדי לשרוף יער שלם.

מעבר זה, יש גם את קשריו המפוקפקים של ליברמן עם שורה של רודנים מזרח אירופים וקווקזיים, טיפוסים מפוקפקים וחשודים בפלילים. השלדים שיש לו בארון יכולים למלא בית קברות בגודל ממוצע. בשגרה, אדם עם עבר וקשרים כמו שלו לא היה יכול לעבור תחקיר בטחוני לתפקיד ממוצע בחיל המודיעין. מפחיד לחשוב שטיפוס כזה יקבל גישה לכל הסודות הבטחוניים של ישראל, שלא לדבר על אינספור הזדמנויות למעשי שחיתות, כמו למשל מתן רישיונות ייצוא נשק למקורבים.

53

ליברמן והדיקטטור של בלארוס, אלכסנדר לוקשנקו

הנה שורש התסכול: המינוי של ליברמן הוא זלזול בוטה כל כך באינטרסים הלאומיים של ישראל, עד שהויכוח הפוליטי עצמו מתעקר מתוכן. אנחנו בדרך כלל מנהלים דיון פוליטי, משמאל ומימין, מתוך ידיעה שכל צד דואג לבטחון המדינה בדרכו, ומציע את מרכולתו הפוליטית לציבור הרחב. בנימין נתניהו, כפי שהעיד ראש המוסד לשעבר מאיר דגן, מעדיף את האינטרס האישי שלו על האינטרסים של מדינת ישראל. לכך יש לצרף את השקרים התמוהים שנכרכו בהעברת מתווה הגז, הזלזול בכספי הציבור, ואינספור העדויות על סגנון הניהול הקפריזי והפרנואידי של לשכת ראש הממשלה. ואם לא די בכך, הרי שנתניהו וחבר חנפיו, מהעיתון ישראל היום ומעבר לו, מוקיעים בשיטתיות כל מי שמעז לחשוף סודות אפלים או למתוח ביקורת כבוגד, שמאלן או מרגל, אפילו אם הוא מגיע מלב הימין או הממסד הבטחוני – רשימת "בוגדים" שהולכת ומתארכת. ועוד לא אמרנו מילה על הרוח הגבית שקיבל חייל חשוד ברצח מהאיש ברחוב בלפור. יש סיבה טובה מאד להיות מתוסכלים וזועמים. השאלה לאן לוקחים את זה הלאה. טיפ ראשון: להקים במדינת ישראל אופוזיציה פרלמנטרית, ומי שלא ממש חושב בכיוון, כדאי שיפנה את מקומו במהרה. מישהו אמר בוז'י הרצוג?

האמן ומרגריטה: ריקוד הצללים עם סטלין – טור אורח מאת יגאל ליברנט

האמן ומרגריטה, מאת הסופר מיכאיל בולגאקוב, הוא אחת מיצירות המופת החידתיות והמרתקות ביותר בתולדות רוסיה המודרנית. זהו רומן מצחיק עד דמעות, שנון וטראגי בו בזמן, המגולל את עלילות השטן וכנופייתו במוסקבה במשולב עם גירסה אלטרנטיבית לתולדות ישו הנוצרי. ברבות השנים הפך הספר הזה, על ציטוטיו הבלתי נשכחים ואינספור רמזיו האפלים, למעין כתב קודש עבור דורות של אינטלקטואלים ברוסיה ומעבר לה. אולם יצירתו של בולגאקוב, טוען המתרגם וחוקר המחשבה הפוליטית יגאל ליברנט, פספסה את מטרתה. היא לא נועדה לשעשע המוני קוראים, אלא להעביר מסר ספציפי לנמען מסויים מאד. הינשוף הספרותי, בטור אורח על ריקוד הצללים בין אמן לרודן. 

51VjV1cS1oL

לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, סיפרו חכמי אסכולת פרנקפורט לבני המערב המשתאים, שהדבר הזה, אותו הם מכנים "תרבות", אינו אלא מפעל הונאה ענק שמטרתו היא לטמטם את ההמונים ולהסיט את תשומת לבם מן העוולות של הסדר הקפיטליסטי. כל מה שמיועד לקהל הרחב: הסרטים, כל המוזיקה הפופולרית, כל הציורים, הפסלים, ההצגות והתערוכות, כל הספרות כולה – הנם בסך הכול חרושת תרבות והונאת המונים. חכמי פרנקפורט היו מלומדים מתוחכמים מדי מכדי להכריז על מזימה מתוכננת בחדרי-חדרים ומאחורי דלתות סגורות. בהיותם, רובם ככולם, יהודים, הדבר עלול היה להדיף ריח חזק של פרוטוקולים, דר שטירמר, פלקישר באובכטר ושאר הנפלאות שמפניהן הם מילטו את נפשם מגרמניה לאמריקה. בהיותם מרקסיסטים טובים, הם תלו אשם בשיטה הכלכלית, במבנה החברתי, בסדר הקיים – מושגים מופשטים ומטאפיזיים למדי, שלא יכלו להיעלב מישהו ספציפי מדי, ולהעיף את המבקרים חזרה למקום שממנו באו. מנהלי האולפנים והאמנים לא נושאים באשמה אישית, זו השיטה שמשחיתה אותם וגורמת להם להשחית אחרים.

adorno_theodor

תלה את האשם במבנה החברתי ובשיטה הכלכלית – תיאודור אדורנו, ממייסדי אסכולת פרנקפורט

לא כאן הוא המקום לפרוש את התאוריה הביקורתית ולדון בגילוייה, סגולותיה ומגרעותיה. די אם נציין אספקט אחד שלה: הטענה שהכוחות העלומים של משטור המחשבה מרדדים את האדם (ובייחוד את האמן היוצר) למצב של קיפאון מוסרי, בלא כל התחשבות בכישוריו, חדות המצפן המוסרי שלו או כוח רצונו. הייתי רוצה לבחון את הטענה הזאת במקרה של מיכאיל אפנסייביץ' בולגקוב, מחברה הגאוני של המשפיעה שביצירות הסובייטיות – "האמן ומרגריטה", שאנו חוגגים כעת את יום הולדתו ה-125.

כזכור לחלקנו, הרומן עוקב אחר שלושה נתיבים נפרדים שהולכים ונכרכים זה בזה לאורך העלילה: עלילותיו של השטן, שבחר לבקר במוסקבה של שנות ה-30; בשׂורה אפוקריפית המגוללת את סיפור משפטו ומותו של ישוע הנוצרי; ולבסוף, פרשה רומנטית – על אודות אהבתם היוקדת של האמן ומרגריטה. השטן ופמלייתו בוחנים את עולמם הפנימי הדל של מוסקבאים נבחרים ומחלקים להם שכר ועונש; האמן ומרגריטה מתאהבים, נקרעים זה מזו מכורח הנסיבות ואז מתאחדים שוב; ובמקביל – סיפורו של ישוע מסופר מפי השטן ומעל דפי המגנום-אופוס הנבואי והמצונזר של האמן (מובן שזהו אותו הסיפור, ובשל כך מתרחש החיבור בין השניים).

230px-Bułhakow

מיכאיל בולגאקוב

הרומן עצמו נכתב במשך יותר מעשור, אולם חלק הארי של העריכה האחרונה נעשה בחודשי הקיץ של שנת 38'. הרומן, מן הסתם, לא ראה אור בימיו של סטאלין, ודלף טיפין-טיפין דרך הגרסאות המקוצצות שהתחילו להופיע בשנות ה-60, ובגרסאות המלאות יותר באמצעות הסאמאיזדט. הגרסה המלאה הראשונה יצאה לאור בברה"מ בשנת 1973.

הספר הטריף את דעת השכבה הסובייטית המשכילה – נצרות, שטן, מיניות, אווירת החרדה הסטליניסטית, צנזורה, נוכלות, כשפים ופילוסופיית מוסר – כל אלה היו כמשב רוח רענן בפרוזה המטריאליסטית הסובייטית. ובנוסף לכל אלה, כמובן, – הכתיבה הסוחפת, הצלולה והמליצית בעת ובעונה אחת, בשפה ענוגה ועסיסית. כולם קראו את הרומן וכולם היו משוגעים עליו. כולם, כולל את הוריי. אבי המליץ לי בתוקף לשוב ולקרוא את הספר מדי שנה, ומגיל 12 לערך ועד לגיל 20 אכן עשיתי זאת בקביעות ובתדירות אף גדולה יותר, מגלה בכל פעם (ממש כפי שאבי התנבא) רובד חבוי נוסף בתוך הספר. אני חוזר ואומר: "האמן ומרגריטה" היה לאינטליגנציה הסובייטית לספר קודש, ולא מעטים טענו שתפישתם את הנצרות בפרט ואת הדת והאתיקה בכלל התבססה יותר על בולגקוב, מאשר על הברית החדשה עצמה.

וכאן שורש הבעיה. הספר שהגדיר את מצפונם ואת אמונתם הדתית המעורפלת של כמה דורות של רוסים משכילים כלל לא נכתב בשבילם או לשם כך. מדובר, הלכה למעשה, בכמוסת רעל שיועדה למטרה שונה בתכלית. ולאחר שהכמוסה פספסה את היעד שלה, היא נבלעה בשקיקה רבה בידי נמענים שונים בתכלית.

joseph-stalin-AB

לרומן זה, הגדוש עד להתפקע במיסטיקה, ארוטיקה ונצרות אפוקריפית, לא היה סיכוי זעיר שבזעירים להתפרסם בברה"מ של שנות ה-30. למי, אם כן, ייעד אותו המחבר? היצירה שמגוללת את הרפתקאותיו של השטן האצילי (ופמלייתו, האצילית לא פחות) במוסקבה, את מסע העונשין שלו ברבבות של נוכלים, ביורוקרטים ובעיקר-בעיקר – במבקרי ספרות להוטים ואידאולוגיים מדי, החסות שהוא משום-מה פורש על האמן שמזכיר עד כאב את בולגקוב עצמו, כל אלה נועדו לעצב מסר ברור מאוד לנמען מסוים מאוד.

נקמת השטן באושיות הממסד הספרותי הבולשביקי, בדמותם של ברליוז ולטונסקי, הנה שיקוף ישיר של משפטי הראווה שנערכו אך שנה קודם לכן, ובהם נידונו למוות אויביו האישיים והמקצועיים של בולגקוב: ולדימיר קירשון, ברונו יאסנסקי (אייסמן) ולאופולד אוורבך (כולם יהודים, אם מישהו כאן פספס את העניין). ב-4 באפריל 1937, ילנה, רעייתו, מציינת ביומנה בהקשר הזה שבכל-זאת קיים בעולם אלוהי צדק. בולגקוב עצמו, שציד המכשפות שערכו כנגדו מבקרים אלה בשיא כוחם גזל ממנו כל אפשרות לפרנסה והביאהו, בשנת 1930, אל סף התאבדות, ניצל והוחזר לעבודה באמצעות התערבות ישירה של סטאלין עצמו, שאף שוחח עמו אישית ועודד אותו להמשך היצירה.

סטאלין ידע היטב שבולגקוב הוא "לא משלנו". נטיותיו המלוכניות-מסורתיות של בולגקוב היו סוד גלוי ברבים, ויצירותיו, שהן ביוגרפיות להדהים (כן-כן, הכול ביוגרפי, החל בהתמכרות למורפיום ב"מורפיום", דרך רופא גאון ב"לב כלב" – בבואת דודו. ניקולאי פוקרובסקי, וכלה בנשף אצל השטן, העתק של הנשפים שאליהם הוזמנו בני הזוג בולגקוב בשגרירות האמריקאית), לא ממש מנסות להסתיר את העובדה הזאת. ברם, סטאלין העריך את היושרה של בולגקוב. לדוגמה, בעניין המחזה "ימי משפחת טורבין", עיבוד תיאטרלי לרומן "הגוורדיה הלבנה", המגולל בכנות רבה את המפלה של הסדר הישן ברוסיה בפני הכוח הבולשביקי הגועה. סטאלין צפה במחזה במופגן יותר מ-14 פעמים, וכולם ידעו זאת.

כאשר בשנת 1930 בולגקוב נושל מכל אפשרות לפרנס את משפחתו, וכתב מכתב תחינה לממשלה הסובייטית, – לספק לו תעסוקה או לאפשר לו להגר, – היה זה סטאלין שטלפן אליו באופן אישי וציווה על הגורמים המוסמכים להחזירו לביים בתאטרון. בשיחת הטלפון הקצרצרה, בולגקוב דיבר בלהט על כך שעליהם להיפגש פנים אל פנים, לשם שיחה מעמיקה על גורלה של רוסיה. סטאלין השיב שאכן צריך למצוא זמן לזה, אך מעולם לא דיבר עמו בשנית. בולגקוב, מצדו, המשיך לחלום על השיחה הזאת עד ליום מותו. סטאלין לא חזר אליו שוב, ולכן עלה הצורך בפנייה עקיפה מצדו של האמן. "האמן ומרגריטה" כולו אינו אלא קריאה לסטאלין מפי המלוכן המוצהר בולגקוב: "כן, אתה כוח אפל ונאצל, ואנחנו, האמנים הרוסים האמיתיים, נתמוך בך במאמצך לטהר את ארצנו ותרבותנו מכל הרפש הפלבּאי שעלה בה על פני השטח בטרם תפסת את השלטון."

האמן ומרגריטה

האמן ומרגריטה בגירסה עברית. תרגום: פטר קריקסונוב

בשונה מיצירותיו האחרות של בולגקוב, יש פה נדבכים וולגריים ביותר, לא אופייניים לו לחלוטין, בייחוד בקטעי ההומור והארוטיקה, שנועדו במופגן לשאת חן בעיני קורא ספרות להוט, אך לא מעודן יתר על המידה: אוטודידקט שהודח בנעוריו מסמינר כמרים, למשל. הרומן הזה הוא עטיפה קולחת וססגונית מאין כמוה למסר שהוכתב בידי הכוונות הטובות ביותר – הצלת אנשי התרבות, שנפלו קורבן לממסד הספרותי הבולשביקי בזה אחר זה, – אבל מסר זה הביא את המחבר ואת קוראיו העתידיים הישר לגיהינום המוסרי.

"…לעולם אל תבקשי דבר! כן, שום דבר, לעולם, ובייחוד לא מן החזקים ממך. הם יציעו בעצמם וייתנו לך הכול." – מכריז השטן בפני מרגריטה בפרק 24 (בתרגומו של מורי ורבי פטר קריקסונוב). אלא שבולגקוב עצמו לא יישם את הלקח שלימד. הבקשה הספרותית הגדולה שלו הייתה חשובה לו מדי, הוא המשיך לערוך אותה ממש על ערש הדווי שלו, ולא הספיק לשלוח אותה לנמען. הבקשה הקטנה שלו, בדמות המחזה "באטום" (1939), המוקדש לימי שחרותו של סטאלין, הצליחה להביך אפילו את "שמש העמים", שפקד להוריד את הליקוק הבוטה הזה מן הבמות התיאטרליות. בולגקוב, אם כן, לא פעל כעצתו שלו, והפנה בקשה נוקבת אל השטן בכבודו ובעצמו, והבקשה הזאת נפלה על אוזניים ערלות. הטרור חסר האבחנה נמשך.

וכעת, נשוב לרגע קט להתחלה, אל ההוגים הפרנקפורטאיים: אלה שברחו מגרמניה הנציונל-סוציאליסטית אל אמריקה הקפיטליסטית, ועשו בה קריירה נפלאה בתור שופר הביקורת על הקפיטליזם. תופעת החפצתו של האמן ואמנותו, תופעת משטור המחשבה ומשמוע המצפון אכן התרחשה בתקופתם. ברם, תופעה זו התרחשה במלוא עוזה דווקא בארץ שבה שלטה דיקטטורת הפרולטריון, אפילו כאשר היצירה לא כוונה להמונים אלא לקורא יחיד ומסוים. הקפיטליזם – חרף כל מגרעותיו האמיתיות והמדומיינות, עלה איכשהו בידו להצמיח מתוכו תרבות-נגד, יצירת-שוליים, פלורליזם ושאר הירקות, בעוד שהסוציאליזם הצליח להשמיד אפילו את מצפונם של מתנגדיו המוצהרים, כל עוד אלה נשארו בגבולות המדינה וקיוו לזכות בעצם כלשהי מידי השלטון.

דוקטרינת פח הזבל: מה בין פייגלין לאלוף יאיר גולן?

הייתם מאמינים שמשה פייגלין יואשם ב"התרפסות" לשמאל? ומה הקשר לסערה עקב דבריו האמיצים של האלוף יאיר גולן? ינשוף פוליטי-מדיני על פחי זבל, סמולנים והאויב החמקמק שבגללו, רק בגללו, אנחנו אף פעם לא מנצחים.

images

אם השמאל הקיצוני הוא נגע שיש להסירו, כמו שאמר סגן יו"ר הכנסת דני דנון,

אז סביר שמתישהו יסירו אותו, לא?

אבל אז השמאל שעמד לידו יהפך להיות הקיצוני, ונצטרך להסיר אותו.

ואחריו השמאל האמצעי, והשמאל הימני, והשמאל הימני קיצוני, עד שבסוף ישאר רק סגן יו"ר הכנסת בעצמו, ובנאדם קשה לו להסיר את עצמו, זו בעיה ידועה, אז מי יסיר את סגן יו"ר הכנסת דני דנון?

אם כי

יש לשער

שעד אז כבר ישחררו את יגאל עמיר, והוא כבר יסיר.

עוזי וייל, במחשבה שנייה

בשעות האחרונות, מתרחשת תופעה מעניינת בפיד הפייסבוק של משה פייגלין, הפוליטיקאי הצבעוני מהימין הקיצוני. פייגלין, יאמר לזכותו, תמיד היה אחד מההוגים המקוריים והמעמיקים ביותר בימין הדתי, חרף בורות היסטורית ודבקות במיתוסים מעוורים. בהתאם לשם מפלגתו החדשה, "זהות", פייגלין אוהב לסכם את משנתו במילים "זהות, משמעות וחירות". הוא סבור שהבעיה של הימין היא בהיעדר זהות יהודית ואמונה בייעוד המיסטי של עם ישראל ובצדקת דרכו, ולפיכך הוא נדון להמשיך ולדשדש בנתיבים שחצב כבר השמאל. מי שמבין באמת את זהותו של עם ישראל, מטעים פייגלין, יכבוש בשמחה ובצהלה את ארץ ישראל, יעודד את הגירת ה"אויב" וממילא ישכנע גם את העולם בצדקתו. ומשום שהזהות היהודית, כפי שרואה אותה פייגלין, קשורה באופן הדוק לרעיון החירות (האדם כפוף לאלוהים בלבד), הרי שיהודים אמיתיים יתמכו גם בחברה ליברלית ובכלכלה חופשית.

פייגלין NRG

זהות, משמעות וחירות: משה פייגלין מסתבך בצרות

פייגלין טוען גם שמי שבטוח בזהותו, לא יבסס אותה על לעומתיות כלפי ערבים או שמאלנים. כדי להדגים את העיקרון היפה הזה, פרסם מנהיג מפלגת זהות פוסט מחוייך בפייסבוק: צילום של פעיליו מחובקים עם פעילים של שלום עכשיו. הוא לא ציפה לתגובות. בתוך דקות, התמלא הפיד של מפלגת זהות בתשפוכות של זעם, סלידה ואפילו שטנה. מסתבר שאפילו הפוליטיקאי שנמצא בקצה הימני של הימין, אינו חסין מגל הטרלול שעובר עלינו בימים אלו, אם הוא מגלה מקוריות מחשבתית או סוטה ממגמת הדמוניזציה המתמדת של אויבי העם המתרבים והולכים. לשווא ניסה פייגלין להסביר שהשמאל אמנם טועה ומטעה, עובד עבור אינטרסים זרים ומחזיק באידיאולוגיה הרסנית ומסוכנת, אבל בכל זאת הוא חלק מהעם ומהחברה. הוא אפילו מיהר לפרסם סרטון מפוחד משהו, בו תיאר את כל הישגיו וזכויותיו הרבות – כיצד זרק חברי כנסת ערבים מהמליאה, דרש לעודד את הגירתם מהארץ, סירב להשתמש במילה "פלסטיני" ותבע לבטל את הסכמי אוסלו. לא ממש עזר לו. התגובה של אחד מתומכיו מרתקת ומלמדת לא מעט בהקשר הזה:

פייגלין אל תלך עם הראש בקיר, אנחנו הקהל שלך ואנחנו לא מרגישים בנוח עם תמונות כאלה אז פשוט תפסיק עם זה וזהו!!! תאמין לי שכולנו מבינים את המסר שאתה רוצה להעביר אבל לא תצליח לחנך אותנו לחשוב בדיוק כמוך, למה זה טוב התמונה הזאת???? סתם עוד ועוד קולות ילכו לפחח ובשביל מה? בשביל שלום עכשיו??? בשביל שלום עכשיו אתה רוצה לאבד קולות??? לפעמים צריך לזרום עם הזרם ולא תמיד ללכת נגדו, הסיבה שנמאס לנו מהליכוד ומבנט היא כי גם הם מסוגלים להצטלם עם שלום עכשיו ואפילו יותר גרוע מזה, ביבי לחץ ידיים עם רב המרצחים ערפאת!!!! אנחנו לא רוצים לראות יותר תמונות הם כאלה שפועלים נגד הצבא שלנו ונגד המדינה שלנו, אני אנסח זאת הכי פשוט שיש, כל מי שמכנה את יום העצמאות שלנו כ"יום הנכבה" לא ראוי ללחיצת יד או לתמונה משותפת, יהודי או ערבי או נוצרי.

שימו לב למילים שהדגשתי: "לפעמים צריך לזרום עם הזרם ולא תמיד ללכת נגדו". ומה רוצה "הזרם"? אי אפשר הרי לחשוד בפייגלין שהוא מוכן להתפשר עם המיינסטרים בנוגע לסטטוס קוו בגדה המערבית, השמאל, בית המשפט העליון או הציבור הערבי. הוא גם היה אחד מהתומכים הקולניים ביותר של אלאור עזריה, החייל החשוד ברצח מחבל מנוטרל. מה ש"הזרם רוצה", בהקשר הזה, היא דמוניזציה מוחלטת של ה"סמולני", ש"לא ראוי ללחיצת יד או לתמונה משותפת". פייגלין הוא לא הפוליטיקאי היחיד מהימין הדתי שטעם מנחת זרועם של טוקבקיסטים כי העז לחרוג ממקהלת השנאה הרגילה. גם נפתלי בנט ספג לא מעט, כשגיבה את רשויות האכיפה בחקירת הרצח בדומא, או כשהעז לומר שגם הערבים הם אזרחים שווי זכויות. מה קורה כאן? מדובר למעשה בשילוב של שני תהליכים.

בנט כלכליסט

גם הוא חטף – נפתלי בנט. קרדיט: כלכליסט

ראשית כל, יש כאן תופעה שאני נוהג לכנות "תסמונת פח הזבל". כל חברה כמעט מגדירה לעצמה "פחי זבל" – קטגוריות שמי שנכנס אליהן אינו לגיטימי ולפיכך אינו כשיר להשתתף בדיון. באוניברסיטאות באירופה וארצות הברית, או בחוגים חברתיים ליברליים אחרים, "גזענות" ו"הומופוביה" הם פחי זבל כאלו. בישראל, פח הזבל המשמעותי ביותר הוא "אנטי-ציונות" (אלא אם אתה נכנס לנישה המוגבלת של הערבי המגניב, ואז מוקצה לך מקום בשולי השולחן). פחי זבל אינם פסולים בפני עצמם, כי ברור שישנן תופעות שלא צריך לתת להן לגיטימציה. מעטים, למשל, ירצו לנהל דיונים עם מכחישי שואה, נאצים או תומכים ברצח עם. הבעיה עם פחי זבל, היא שיש פיתוי עצום להרחיב אותם. כשאתה מתקשה להתמודד מול יריב פוליטי, מה פשוט יותר מאשר להכניס אותו לקטגוריה לא לגיטימית כלשהי, ובכך להדיר אותו מהדיון? כך, פחי הזבל הולכים ומתרחבים עם הזמן. בתרבות הפוטיקלי-קורקט האמריקאית, שדיברנו עליה לא מעט כאן בינשוף, קיימת נטייה בלתי נשלטת להגדיר כ"גזענות", "סקסיזם" או "הומופוביה" (שלושת פחי הזבל העיקריים) אפילו עמדות שבעבר נחשבו ללגיטימיות לחלוטין, ואפילו אנשים שהשתתפו במאבקים אנטי-גזעניים בעבר, בכל פעם שהם חולקים על איזו דוגמה צדקנית, מרגיזים איזה מקופח מקצועי או מרהיבים עוז לבקר קבוצות מיעוט כאלו ואחרות. בישראל, פח הזבל של ה"אנטי-ציונות", ששינה מתישהו כותרת "לסמול", גדל אף הוא במהירות. כאן, התהליך הטבעי של הרחבת פח הזבל משתלב עם רעה חולה אחרת, שקשורה באופן ספציפי למצב הישראלי: ניסיון נואש למצוא שעיר לעזאזל חדש מדי שבוע.

678356301000100490582no

אנטי-ציונות כפח הזבל הגדול – כרזת תעמולה של אם תרצו

ישראל, ובמיוחד מאז כשלונו של הסכם אוסלו, תקועה במצב של "לא לבלוע ולא להקיא" עם הכיבוש הצבאי בשטחים. היא לא מצליחה להגיע להסדר עם הפלסטינים, כפי שמציע השמאל, וגם לא לספח את השטחים ולהפוך אותם לחלק מישראל, לפי עמדת הימין הדתי-מתנחלי. בניגוד לעבר, היא גם לא מצליחה להכריע את אויביה, בין אם מדובר בחמאס, חיזבאללה או ארגוני טרור אחרים – ובוודאי שלא להגיע לתוצאה ברורה בעימות הרציני יותר מול איראן. למרות שתנועת החרם הבינלאומית אינה מסכנת באמת את ישראל, ולא תוכל לאלץ אותה להפסיק את הכיבוש, התחזקותה האיטית (והפמפום התקשורתי האינסופי) מגבירים אף הם את תחושת המחנק והמיאוס מהסטטוס-קוו. אנשים רוצים הכרעה, והכרעה אין. הממשלות השונות אינן מסוגלות לבלוע או לפלוט את הגוש בגרון. סיסמאות נוסח "תנו לצה"ל לנצח" מניחות שחוסר ההכרעה מגיע עקב מחסום, שתמיד מיוחס לאויב נסתר כלשהו שבולם את כוחותינו האמיצים.

            מפלגת העבודה, שהקפידה בעבר לזחול לממשלות אחדות למיניהן, שימשה באופן מסורתי כבוגי-מן נוח להאשמות מהסוג הזה. עדיין זכור לי איזה מפקד בצבא, שנהג לומר לנו אחרי כל פיגוע ששרון היה ממגר את הטרור תוך כמה ימים, "אם פרס לא היה בולם אותו". אחרי פרס, היה אפשר להאשים את ציפי לבני. ובהיעדר ציפי, כשנתניהו והקיסרית מולכים על אחת הממשלות הימניות ביותר שהיו כאן אי פעם, מחפשים אשמים אחרים. יש לנו את תנועת החרם, הנשיא אובמה, שרת החוץ השוודית ויתר גורמים חיצוניים, אבל הם רחוקים מדי. כדי לצאת מהמיצר ולהסביר מי מונע מהם לספח את השטחים או להכריע את הטרור, ביבי, בנט והקמפיינרים שלהם החלו לתלות את הצרות בבג"ץ, בשמאל המתכווץ והולך, בתקשורת או בארגוני הקרן החדשה לישראל. הבעיה היא שכמו סם, הציבור נוטה להתרגל לאויב ספציפי. כמה פעמים אפשר להאשים, למשל, את גדעון לוי? זה הופך להיות משעמם. אז מוצאים אויבים חדשים: הקרן החדשה, שלום עכשיו ועמוס שוקן, למשל. וכשהציבור מתרגל גם לאלו, פח הזבל המושמץ שנקרא "סמול" הולך וגדל, ומכיל גורמים בשמאל מרכז, שהופכים מיני וביה ל"שמאל קיצוני".

download (1)

משעמם להאשים אותו – גדעון לוי

החידוש בשנתיים האחרונות, הוא שפח הזבל חצה כבר את קו המרכז, ומתחיל לנגוס בטריטוריה של לב הממסד והימין הפוליטי. טובי המפקדים והלוחמים של ישראל, אנשים שבילו את כל שנותיהם במלחמה בטרור ומאבק על בטחון המדינה, הופכים במחי עט של תועמלנים לחמדנים סמולנים, מרושעים ומושחתים עד היסוד. מאיר דגן ז"ל, ראש המוסד האגדי, כבר הפך לבוגד ול"סוכן של אובמה". ראשי השב"כ שהופיעו בסרט שומרי הסף נדחסו אף הם לעומק פח הזבל. הרמטכ"ל גדי אייזנקוט מצא את עצמו בליבה של סערת צואה (מה שנקרא בלעז, shit storm), משום שהעז לומר שחייל צריך להימנע מלירות בנערה שמחזיקה מספריים. מפקדי הצבא שפעלו לפי הפקודות, והעמידו לדין חייל שככל הנראה רצח שבוי, הפכו גם הם לאויבי האומה, מושאי נאצות של המון משולהב. הקורבן האחרון הוא סגן הרמטכ"ל יאיר גולן, שטען כי תהליכים מסויימים בישראל מזכירים תופעות שליליות שהתרחשו במרכז אירופה וגרמניה בשנות השלושים כגון גזענות ושנאת זרים. במציאות שבה טוקבקיסטים מאחלים רצח עם, תאי גזים, אונס ורצח לכל ערבי וסמולני, שאישה ערביה ובנותיה מותקפות בלינ'ץ ברחוב ירושלמי, ושצעקות מוות לערבים הפכו לשגרה במגרשים, הדברים שלו נראים כמובנים מאליהם. אבל זה הספיק, כמובן, כדי לדחוף אותו לפח.

אנשי ימין מתונים גילו, כמובן, שכוח הכבידה של פח הזבל שואב גם אותם. זה התחיל בקורבנות קלים כמו הנשיא ריבלין, שהתייצב למען המיעוט הערבי; המשיך באיש ימין מובהק כמו שר הביטחון משה בוגי יעלון, ואפילו בנפתלי בנט, אחד מאדריכלי דוקטרינת פח הזבל. והיום – אפילו משה פייגלין, לא יאומן כי יסופר, מוצא את עצמו תחת מתקפה כי הצטלם עם שמאלנים. השאלה היא רק מי יהיה הקורבן הבא, ומתי יתבטא פח הזבל של הקהל ואספסוף הטוקבקיסטים בדברים גרועים יותר ממילים.

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 658 שכבר עוקבים אחריו

%d בלוגרים אהבו את זה: