פיקוד מֻכְוון משימה: מניסיון ההתנקשות בהיטלר ועד מלחמת לבנון השנייה

חיילים ישראלים שמתכננים לכבוש גבעה, אך מגלים שההוראות שלהם אינן מעודכנות. רמטכ"ל גרמני שמגיע למשרד ההגנה בכדי לעמוד בראש הפיכה צבאית, אך נמנע מלתת הוראות לפקודיו בכדי שלא להתערב בעבודתם. קצינים יפנים שתוקפים מדינות זרות ללא אישור ומובילים את ארצם למלחמות הרסניות. בין המקרים הללו עובר כחוט השני רעיון הידוע כ"פיקוד מֻכְוון משימה".  מה יתרונות השיטה הזאת, מהן המלכודות הטמונות בה, וכיצד תרבות ועדות החקירה של ישראל יכולה להרוג אותה? ינשוף צבאי-אסטרטגי מציג לכם את אחד המושגים החשובים ביותר באסטרטגיה המודרנית.

דמיינו שאתם מפקדים על פלוגה של חיילים עייפים ומאובקים, נעים בשבילים צרים במדבר בניסיון לתקוף יעד אויב. אולי משלט או מוצב, אולי מעוז הררי ומבוצר. אתם כפופים למפקד הגדוד, שמצפה מכם למלא את המשימה הקטנה שלכם כמרכיב אחד מבין רבים בתוך תוכנית גדולה יותר. השמש בקרוב תגיח במזרח, ויש לכם זמן מועט לתקוף בחסות החשיכה. ופתאום, ממש לפני קו הזינוק של המשימה, אתם מגלים שהוראות ההתקפה המדוייקות שניתנו לכם אינן מעודכנות. למשל, הנתיב שלכם ידוע לאויב, והוא תגבר אותו, בעוד שחלק אחר בגזרה נוח יותר להתקפה. אולי תותחים חדשים שהאויב קיבל הופכים את ההתקפה לבלתי אפשרית, או קשה יותר ממה שמפקד הגדוד שיער לעצמו כשנתן את הפקודות. או שלהיפך: גיליתם שההגנות של האויב חלשות עד כדי כך, שאתם יכולים לא רק לכבוש את המוצב אלא גם להמשיך הלאה לעומק השטח. אבל אם תמתינו להוראות, אתם עלולים לאבד את המומנטום. את מפקד הגדוד קשה להשיג. הוא נמצא מאחור ולא מכיר את המצב בשטח. מה תעשו? האם תפירו את ההוראות ותפעלו באופן עצמאי? התורה המורכבת שאמורה לתת תשובה לשאלה הזאת – אבן יסוד באתוס של רוב הצבאות המערביים – נקראת "פיקוד מֻכְוון משימה".

פיקוד מכוון משימה (אנגלית: Mission command, גרמנית: Auftragstaktik) פירושו חופש נרחב לקצינים להפעיל שיקול דעת בביצוע המשימה שניתנה להם. המלחמה, הרי, היא ממלכת האי וודאות. פערי מידע, ערפל קרב והשינוי המתמיד בתנאי השטח עלולים להפוך אפילו את התוכניות המחוכמות ביותר לבלתי רלוונטיות. הצורך המתמיד בעדכון, הסתגלות וניצול הזדמנויות מצריך לפעמים פעולה מהירה של קצינים זוטרים בשטח, מפני שהם – יותר מהממונים עליהם – חשופים לתנאים האמיתיים ולמציאות המשתנה. מקורו של הרעיון הזה עוד בגרמניה של המאה ה-19, אולם הוא התפתח בכל הצבאות המערביים לקראת שלהי מלחמת העולם הראשונה. בקרב על הסום (1916) הסתבר למפקדים מכל הצבאות שבכדי לפרוץ את קווי החפירות של היריב יש לנוע ביחידות קטנות ומפוזרות, לזהות נקודות תורפה ולנצל הצלחות במהירות, בלי להמתין לפקודות מגבוה. צה"ל השתמש באופן מבריק בדוקטרינה הזאת במלחמת ששת הימים, למשל ביוזמות מקומיות של קצינים, שניצלו הזדמנויות ואפשרו את הכיבוש המהיר של רמת הגולן. החוקרים סטיבן בידל וקייתלין טלמאדג' מגדירים פיקוד מכוון משימה כחלק בלתי נפרד מ"המערכת המודרנית" של כל הצבאות המתקדמים בימינו. צבאות דיקטטוריים שבנויים באופן היררכי ונוקשה, ולא מאפשרים לקצינים שלהם יוזמה בשטח, נוטים לקרוס מול יריב שמפעיל פיקוד מכוון משימה. כך, למשל, קרס הצבא המצרי במלחמת ששת הימים. הקצינים, שלא היו מורגלים ביוזמה עצמאית, נאחזו בפאניקה ונטשו את עמדותיהם ברגע שמערכת הפיקוד המרכזית בקהיר חדלה מלתפקד.

Image result for Battle of the Somme
המפקדים למדו לתת מרחב לשיקול דעת – הקרב על הסום

יש להדגיש שפיקוד מכוון משימה מצדיק, במקרים קיצוניים, אפילו הפרת הוראות, אולם רק בתוך גבולות ברורים. לכפוף יש חופש מבצעי במסגרת התוכנית שהוכתבה לו בידי המפקד. כלומר, הוא אמור לחפש בעצמו את האמצעי הטוב ביותר בכדי למלא את המשימה שניתנה לו. כשכוונתו של המפקד אינה ברורה, קשה לדבר על פיקוד מכוון משימה. כך, למשל, במלחמת לבנון השנייה (2006), קצינים רבים התלוננו כי התוכנית של הרמה הממונה לא היתה ידועה להם, וממילא השתנתה חדשות לבקרים. מדוע שתיקח סיכונים לעצמך ולחייליך, תפעל באופן עצמאי ותנצל הזדמנויות, כשאתה לא יודע לאיזו מטרה אתה חותר? מנגד, היו מדינות, כמו יפן הקיסרית לפני מלחמת העולם השנייה, שבהן הצבא התרגל להכתיב את מדיניות החוץ. בתנאים כאלו, קצינים זוטרים השתמשו בפיקוד מוכוון משימה ובשיקול הדעת המבצעי שלהם (יפנית: Dokudan Senko, מילולית: פעולה שרירותית) כדי להתנקש במנהיגים זרים, להוביל מבצעים צבאיים פרטיים ולפתוח במלחמות עם מדינות זרות בניגוד להוראות. כפי שהראיתי בספרי, בוגדים למען המולדת, אי הציות המובנה של הצבא היפני גרר את המדינה כולה למלחמת העולם השנייה, ובסופו של דבר לתבוסה ולחורבן מוחלט.

יתר על כן, פיקוד מכוון משימה קשה מאד ליישום. הוא מצריך אמון בתוך הצבא, כך שהמפקדים יהיו בטוחים שכפופיהם לא ינצלו את חופש הפעולה שלהם לרעה, וגם – כמו שראינו במקרה היפני – רצוי שיוגבל על ידי קווים אדומים שאותם אסור לחצות. לרוב, הוא עובד רק במדינות שמצליחות לגייס קצינים אינטליגנטים ומשכילים שיודעים לחשוב בעצמם. חברות שמערכת החינוך שלהן היררכית, נוקשה ודורשת ציות עיוור, ככל הנראה לא יוכלו להפעיל פיקוד מכוון משימה בשום מקרה שהוא.

בכנס התו"ל (תורת הלחימה) הבינלאומי של צה"ל, שהתקיים לאחרונה בנוכחות קצינים מצבאות זרים, דנו המשתתפים לעומק בסכנות, בבעיות ובקשיים של פיקוד מכוון משימה. באחד המושבים המעניינים ביותר, ניתח אחד המרצים את קרב נבי סמואל במלחמת 1948. באותו הקרב, קיבל מפקד פלוגה בשם חיים פוזננסקי ("פוזה") הוראה לכבוש את הכפר נבי סמואל בהפתעה ובחסות החשיכה. עם זאת, המג"ד הורה לו להמתין עד שכוח שאיחר יגיע למקומו. כשעלתה השמש, מפקד הפלוגה שאל את המג"ד האם עליו לתקוף את הכפר בכל זאת, וזה אמר לו ש"תעשה מה שנראה לך נכון." מפקד הפלוגה עשה "מה שנראה לו נכון", ושילם על כך בחייו ובחיי אנשיו. הוא תקף עמדה מבוצרת בעלייה בניגוד לכל העקרונות הצבאיים, בלי יתרון הפתעה ועם השמש מול העיניים, הסתערות שהסתיימה בטבח רבתי. כפי שהעיר אחד מנציגי צבא פולין בכנס, זוהי דוגמא מובהקת לשימוש מוטעה בפיקוד מכוון משימה. המג"ד לא הבהיר למפקד הפלוגה את הכוונה שלו: האם עדיין ברצונו לכבוש את הכפר בכל מחיר, למרות שהשתנו התנאים? המ"פ, מצדו, השתמש בשיקול הדעת המבצעי שלו כדי לתקוף באופן לא רציונלי וחסר סיכוי. פיקוד מכוון משימה מניח שהאחראי בשטח שוקל באופן הגיוני תנאים משתנים, בכדי להגשים את כוונת הרמה הממונה. כאן לא היה ניתוח הגיוני של המצב, וכוונת המג"ד לא היתה ברורה. לכן, לא מדובר בפיקוד מכוון משימה, אלא בהעדר מוחלט של פיקוד מכל סוג.

Image result for חיים פוזננסקי פוזה
חיים פוזננסקי ("פוזה") – המ"פ שעשה את הטעות הגורלית בקרב נבי סמואל

משתתפים אחרים בכנס, בעיקר הנציג של צבא ארצות הברית, העירו שמדי פעם, המפקדים הבכירים חייבים לנטוש לחלוטין את הרעיון של פיקוד מכוון משימה ולנהל את המבצע בפרוטרוט ובאופן אישי. זה קורה בעיקר במבצעים רגישים, כמו ההתנקשות באוסאמה בן לאדן, שבהם לכל החלטה של מפקד זוטר עלולות להיות השלכות פוליטיות הרסניות (וראה גם כאן בינשוף). אני חשבתי מיד על דוגמא מהמחקר שלי, על קשר ה-20 ביולי 1944 נגד היטלר. במהלך ההפיכה האנטי-נאצית נמנע מפקד הקשר, גנרל לודוויג בק, ממתן הוראות מפורטות לאנשיו. כרמטכ"ל גרמני לשעבר, שהאמין בפיקוד מכוון משימה, הוא סבר כי אל לו להתערב בעבודה של כפופיו. לכן, הגיע למטה הקשר רק בשעה מאוחרת, לאחר שהכפופים לו עשו מספר טעויות מבצעיות קריטיות. בעיקר, אותם כפופים ניהלו את ההפיכה באופן מסודר מדי, עם נוהל קרב, כפי שמנהלים מבצע צבאי, ולא הבינו שבהפיכה צבאית המהירות חשובה יותר מהיעילות ומהסדר. מפני שקושרי קשר הם, בהגדרה, חלשים יותר מהממשלה. הסיכוי היחיד שלהם לזכות לתמיכה הוא לנצח לפני שהממשלה מתעשתת, או לפחות לקבוע עובדות קריטיות בשטח במהירות הבזק. גנרל בק לא הבין שפיקוד מכוון משימה עובד רק כשהכפופים יודעים באיזה מסגרת הם פועלים. הגנרלים האנטי-נאצים בברלין, לעומת זאת, חשבו שהם מנהלים קרב, בעוד הם ניהלו בפועל מבצע שונה לחלוטין – הפיכה. במצב כזה, כשמהותה של המסגרת לא ברורה, יש חשיבות עליונה לפיקוח קרוב וצמוד של מפקד עליון, שאמור לקבוע ולהבהיר לפקודיו את האסטרטגיה המנחה של המבצע כולו.

לבסוף, אם נחזור לאזור שלנו, החברה הישראלית עוברת שינויים מדאיגים שמקשים על קציני צה"ל לנצל את שיקול הדעת המבצעי שלהם וליישם פיקוד מוכוון משימה. חוסר הסובלנות של החברה לאבדות ולכשלונות הוליד תרבות של ועדות חקירה, מסקנות אישיות ועריפת ראשים. ברגע שמפקדים יודעים שישלמו בקריירה שלהם על כל טעות, הם ייטו שלא לקחת סיכונים וממילא גם לא יפעילו שיקול דעת מבצעי. בכדי לבנות צבא גמיש, שקציניו יודעים לנצל הזדמנויות ולהסתגל במהירות לתנאים משתנים, חשוב לגלות גם סובלנות לטעויות. אם ראשים ייערפו בכל פעם שהתקשורת תדרוש זאת, קציני הצבא עלולים להפוך לחבר אנשים בינוניים ומפוחדים, שעוקבים בקפדנות אחרי נהלים ולא מגלים שום יוזמה יצירתית או העזה פורצת גבולות. בכדי לשמור על הפיקוד מכוון המשימה, רצוי שלא למנות ועדות חקירה בראשות שופטים, שעוסקים מדרך הטבע במציאת אשמים, אלא צוותים של מומחים לחקר ביצועים, שיסיקו מסקנות פרודוקטיביות ויעלו הצעות לשיפור. את הצבא צריכים להנהיג אנשים שכבר נכשלו ולמדו מכשלונותיהם, ולא קצינים נקיים מכל רבב שלא נכשלו כי לא העזו לעשות דבר.

מדוע ישראל וגרמניה התפייסו במהירות לאחר השואה?

מדוע התפייסו ישראל ומערב גרמניה זמן קצר כל כך לאחר השואה? ספר חדש ומרתק של דוד ויצטום עוסק בשאלה הזאת, וחושף תוך כדי כך אמיתות חשובות על אסטרטגית העל של ישראל. ינשוף היסטורי על תחילתה של ידידות מופלאה.

דוד ויצטום, תחילתה של ידידות מופלאה? הפיוס בין ישראל לגרמניה, 1948-1960 (הוצאת שוקן, 2018)

בשאלת יחסים בינלאומיים אנו שואלים עצמנו השאלה הפשוטה והיחידה: מה טוב לישראל. ואם זה טוב – כל רגשותיי וכל האינסטינקטים היהודים שלי, וכל כבודי היהודי והאנושי אומרים לי: עשה מה שטוב לישראל ומה שדרוש לביטחונה. ואם קורבנות השואה מדובבים בקבר, יאמרו: חזק ואמץ.

ראש הממשלה דוד בן גוריון, נאום בכנסת על עסקת הנשק עם גרמניה, 1.7.1959

כיצד התפייסו מדינת ישראל וגרמניה המערבית, זמן קצר כל כך לאחר השואה? במבט לאחור, השאלה הזאת נראית מופרכת. עם ששליש ממנו נרצח בפקודתם של שליטי גרמניה הנאצית, ובהשתתפות פעילה של חלק גדול מאזרחיה, קושר ברית הדוקה עם אותה מדינה עשר שנים לאחר מכן? בראשית שנות החמישים, כמעט ולא מצאת כתב בעיתונות הישראלית, סופר או אינטלקטואל שהעז לדבר על פיוס עם גרמניה. להיפך – העיתונות ראתה ברפובליקה הפדרלית המשך ישיר של גרמניה הנאצית, והרבתה באזהרות על כינונו של "רייך רביעי". באותם הימים, על הדרכונים הישראלים הוטבעה החותמת "לכל המדינות חוץ מגרמניה", זמרת גרמניה גורשה בבושת פנים מהארץ למרות שקיבלה אשרת כניסה, וממשלת ישראל הטילה איסורים מאיסורים שונים על צריכת תרבות גרמנית ומסחר עם גרמניה. יתר על כן, ותיקי אצ"ל ולח"י איימו לרצוח כל גרמני שיעז להראות פניו על אדמת ישראל. והנה, כבר בסוף אותו עשור, הציגו בתי הקולנוע סרטים גרמניים לרוב, תיירים גרמנים ביקרו בארץ באופן חופשי, ובעיקר – בין שתי המדינות נוצרה ברית צבאית ומדינית שמחזיקה מעמד עד ימינו אלו.

כל מי שיעיין בעיתונות של אותם ימים, יוכל לראות עד כמה עזה, כביכול, היתה ההתנגדות להתפייסות עם "אומת הרוצחים". מנחם בגין חצב אש ולהבות נגד הסכם השילומים והבטיח מרד, גרדומים ומלחמת אחים, בעוד חסידיו רוגמים את הכנסת באבנים. רבבות השתתפו בהפגנות המונים, מונהגים בידי פרטיזנים ולוחמי גטאות. המאורות האינטלקטואליים הגדולים של התקופה, ביניהם נתן אלתרמן, התגייסו כנגד הפיוס והנורמליזציה עם גרמניה, ואליהם הצטרפו העיתונאים המשפיעים ביותר של הדור. והנה – במבט לאחור – ההתנגדות הזאת נראית כקצף על פני המים. בגין, שאיים במרד מזויין ומלחמת אחים, דיבר גבוהה גבוהה אך לא עשה דבר. אלתרמן השלים בהדרגה עם המציאות, וההפגנות נגד גרמניה הפכו לעניין רוטיני שלא השפיע באמת על התפתחות היחסים. בסופו של דבר, נותרו רק שרידים, כמו החרם הישראלי על ואגנר ואזרחים מעטים שמוסיפים להימנע מקניית תוצרת גרמנית או ביקורים בגרמניה.

חצב אש ולהבות נגד היחסים עם גרמניה: מנחם בגין בהפגנה נגד הסכם השילומים

בספרו החשוב, תחילתה של ידידות מופלאה – הפיוס בין ישראל וגרמניה, מסביר החוקר והעיתונאי דוד ויצטום מדוע היה התהליך היה מהיר כל כך, וכיצד ההתנגדות לו קרסה במהירות רבה כל כך. לשיטתו, הדבר קרה בשל צירוף מורכב של נסיבות. ראשית כל, קבוצה קטנה של דיפלומטים, סופרים ועיתונאים יהודים-גרמנים, שזעמו אמנם על גרמניה אך ראו בה עדיין את ביתם התרבותי, פילסו את הדרך לפיוס בין המדינות גם בתקופה שהדבר נראה כבלתי אפשרי. אולם הקרקע שאלו הכשירו היתה מצמיחה, ככל הנראה, רק ראש ולענה, לולא התפתחויות גיאו-פוליטיות משמעותיות שבאו לעזרתם. בראשית שנות החמישים, ישראל וגרמניה המערבית היו זקוקות אחת לשנייה. המדינה היהודית הצעירה צמאה לסחורות חיוניות ולמטבע זר, וגרמניה, לעומת זאת, ראתה בהכרה יהודית מסלול עוקף למערב האנטי-קומוניסטי שאליו רצתה להצטרף. לאלו, כותב ויצטום, הצטרפו שיקולים מוסריים של תחושת אחריות קולקטיבית (אם כי לא אשמה) מצד חלק מקובעי המדיניות הגרמנים, והדינמיקה של המלחמה הקרה, שהשליכה הן את גרמניה המערבית והן את ישראל לאותו מחנה בינלאומי.

בעוד הייקים תיווכו בשקט, והצרכים וההתפתחויות הגיאו-פוליטיות סייעו להכשיר את הדרך, הפיוס לא היה מתאפשר ללא כוח אישיותם של שני מנהיגים קשישים: ראש הממשלה דוד בן גוריון והקנצלר קונרד אדנאואר, אנשים מנוסים, פרגמטיים ובעלי מזג אוטוריטי ועוצמה פוליטית בלתי נדלית. שניהם קראו את המפה הפוליטית היטב, ראו ביחסי ישראל-גרמניה כורח המציאות ופעלו בהתאם, ביעילות וללא סנטימנטים. בכנסת, הסכם השילומים אושר חרף פרעות המוניות של תומכי בגין, וגם בבונדסטאג, נזקק אדנאואר לקולות האופוזיציה הסוציאל-דמוקרטית בכדי לאשרו. צירים רבים, בעיקר מהימין, חשבו כי יש להשקיע את כספיה של גרמניה בראש ובראשונה בפליטים גרמנים, ורבים אחרים פחדו מתגובת העולם הערבי. ישראל, מצדה, הדגישה שאינה רואה בשילומים כפרה אלא רק החזרת גזילה. לא ייתכן, אמרו אנשי בן גוריון, שהגרמנים רצחו יהודים וגם ישמרו את כספיהם ואת רכושם. טקס החתימה בלוקנסנבורג (1952), היה קפוא ועגום בהתאם. ישראל גם החמיצה את השעה לכינון יחסים דיפלומטיים מלאים עם גרמניה. כשגרמניה המערבית רצתה זאת, בשעה שהכירו בה כל מדינות המערב ב-1955, גררה ישראל רגליים. לאחר מכן, נמנעה ממשלת אדנאואר מכינון יחסים כאלו, עקב איומם המוצהר של הערבים שינתקו עמה יחסים ויכירו במזרח גרמניה הקומוניסטית במקומה.

קפוא ועגום – טקס חתימת הסכם השילומים (1952)

אולם חרף העדר היחסים הדיפלומטיים, אלו שחשבו שהסכם השילומים לא יביא לפיוס בין ישראל לגרמניה השלו את עצמם וגם אחרים. בפועל, מתאר ויצטום ביד אומן כיצד פתח ההסכם דינמיקה בלתי נשלטת של התקרבות. לא רק משום שהעלה את רמת חייהם של אזרחים רבים ובכך יצר אינטרס מובנה לתמוך בו ובממשלה שחתמה אותו, אלא גם מפני שהכתיב שיתוף פעולה הדוק עם גרמנים אינדיבידואלים: מדינאים, אנשי עסקים, מומחים וטכנאים שהגיעו לארץ בכדי להדריך את הישראלים כיצד להשתמש בציוד שרכשו. גם בצד הגרמני, התמוססה ההתנגדות עקב הדינמיקה הכלכלית של ההסכם. הישראלים קנו סחורה גרמנית באמצעות כספי השילומים, ובכך יצרו ביקושים והזניקו ענפים מסויימים בתעשייה של בון. באמצעות הפיצויים לישראל ולניצולי השואה, סבסדה הממשלה הגרמנית את התעשייה שלה עצמה. עורך מעריב עזריאל קרליבך, ממתנגדיו החריפים של הסכם השילומים, הפליא לתאר את הדינמיקה הזאת בעטו המושחז:

הבטיחו לנו, בשעת הויכוח על השילומים, כי לזה לא נגיע לעולם. כי לא נשב שם בקלן כמקבלי פיצויים של חסד, המחייבים הערכה איזו שהיא, התקרבות כלשהי כתמורה. אלא נשב שם כפקידי הוצאה לפועל, הגובים מייד הפושע את קנסותיו, המחרימים ומחזירים גזל מידי גוזלו… אך לא כך ישבנו. הגרמנים קיימו בכנות את אשר קיבלו על עצמם. ואנחנו נאלצנו לבקש מהם מפעם לפעם שאף יעשו עמנו לפנים משורת החוזה, והם עשו.. ונתקבל הרושם, שהם כל כך טובים.. ואין אתה יכול לירוק לתוך הקערה שמתוכה אתה אוכל- בתיאבון. ונישאו נאומים (איומים) על "הפרשה העגומה ביחסי שני העמים" שכאילו נסתם עליה הגולל, – אגב משלוח כך וכך טונות של פלדה. נלחצו ידיים בפגישות חגיגיות בין נציגי ההון הגדול שלנו לשלהם, והורמו כוסות ברכה. והתיישב המון של פקידים של משלחת השילומים בבית מפואר בתוככי קלן, ומובן שאי אפשר לחיות שם לאורך ימים בלי להתוות גם יחסים אישיים.

מכאן מגולל ויצטום את הפרשה המרתקת של הברית הצבאית-בטחונית, עסקאות הנשק ויתר הדילים האסטרטגיים בין גרמניה לישראל, וכאן מסקנתו המפתיעה והמעניינת ביותר: העדר היחסים הדיפלומטיים הרשמיים בין ישראל לגרמניה לא רק שלא הפריע, אלא אפילו סייע להתפתחות הקשרים הללו.

כדי להבין את התזה של ויצטום, מומלץ לקרוא גם את מאמרו החשוב של יגיל הנקין על אסטרטגית העל של ישראל. לשיטתו של הנקין, בן גוריון האמין שהסכמים מדיניים ויחסים דיפלומטיים רשמיים אינם אלא ביטוי למפגש אינטרסים אמיתי שמתקיים בפועל ולאורך זמן. מסיבה זו בדיוק, בן גוריון לא לחץ על גרמניה המערבית להכיר רשמית בישראל, ובמקום זאת העדיף לפתח עמה מערכת יחסים בלתי רשמית עניפה של סחר בנשק. זאת ועוד: הוא לא עשה זאת דרך הדיפלומטים של משרד החוץ, השבויים בדקדוקי עניות, בשיקולי פרוצדורה ודעת קהל, אלא דרך קבוצת מקורבים, בראש ובראשונה משה דיין ושמעון פרס, שהיו נאמנים לו ללא עוררין ויצרו יחסים אישיים עם מקביליהם הגרמנים. כך, מערכת היחסים הבטחונית עם גרמניה התפתחה לא רק כתוצאה של אינטרסים הדדיים מופשטים אלא גם מקשרים חזקים בין אינדיבידואלים – שמעון פרס מהצד הישראלי, ושר ההגנה פרנץ יוזף שטראוס מהצד הגרמני. ויצטום מראה כיצד, בעיני מקבלי ההחלטות הישראלים, היחסים עם גרמניה היו חשובים לא רק בשל כוחה הבינלאומי הגובר, אלא כמסלול מסייע ליחסים שהיו חיוניים אף יותר באותה תקופה: הברית האסטרטגית עם צרפת. בן גוריון ופרס זיהו את הקשרים המתרקמים בין בון ופריז, והבינו שלישראל יש הזדמנות בלתי חוזרת להבטיח לעצמה פרוסה דשנה מהעוגה המפתה.

יחסים אישיים ככלי חשוב בקשרים בין מדינות: פרנץ יוזף שטראוס, שר ההגנה הגרמני לשעבר, עם משה דיין ובכירים אחרים במהלך ביקור בישראל, 1963

העובדה שהיחסים התנהלו בשקט, ובפרופיל נמוך, סייעו לשני הצדדים להתגבר על ההתנגדות הפנימית. ויצטום כותב שהיחסים הדיפלומטיים הרשמיים בין ישראל וגרמניה המערבית, בשנת 1965, נחתמו כמעט כדרך אגב, כתמרון מדיני של פרופ' לודוויג ארהארד, יורשו של אדנאואר. זה הבין שהיחסים של גרמניה המערבית ומצרים אבודים ממילא, בשל התקרבותה של האחרונה לגרמניה המזרחית ולגוש הקומוניסטי, אך העדיף שלא לנתק אותם סתם כך. במקום זאת, הוא החליט להכיר בישראל, וכך זכה בשלושה פרסים: גם גרם למצרים לנתק את היחסים ביוזמתם, גם נתן לעצמו נקודות זכות בקהילה הבינלאומית, וגם זכה בידידותה של ישראל.  אולם העובדה שהמהלך הזה התקבל בהבנה יחסית בשני הצדדים (אי אפשר היה לדמיין אותו עשר שנים קודם לכן) היה תוצאה של אותו תהליך ארוך של פיוס, קשרים אישיים ומפגשי אינטרסים שראשיתו בהסכם השילומים ב-1952. הוא גם מאשר את התזה של הנקין על אסטרטגית העל של ישראל. הן בן גוריון והן יורשו, לוי אשכול, האמינו כי יחסים מדיניים רשמיים הם בסופו של דבר ביטוי של יחסים לא רשמיים שקיימים בפועל, ולא להיפך.

ספרו המעמיק ופורץ הדרך של ויצטום ראוי לקריאה מסיבות רבות. מעבר לסוגיה המעניינת כשלעצמה – הפיוס בין ישראל ומערב גרמניה, הוא חושף גם את כוחם של דינמיקות ותהליכים ואת האופן שבו הם מתגברים על אידיאולוגיות וטראומות, חזקות ככל שיהיו, כמו גם את חשיבותם של רשתות קשרים אישיים במדיניות חוץ. בנוסף, יש בספר פרקים מרתקים, שלא נגענו בהם בהרחבה בסקירה זו, על העיתונאים והסופרים הישראלים שביקרו בגרמניה, ועל הסיקור המפורט, המורכב והאמביוולנטי שלהם על המתרחש בה. יש רק להצטער שהספר מסתיים ב-1960, ולא נוגע בפרשת המדענים הגרמנים במצרים וקמפיין הטרור הישראלי נגדם – פרשה שהעיבה על היחסים בין המדינות אך סייעה בסופו של דבר לחזקם.

לבסוף יש לציין כי תחילת של ידידות מופלאה עוסק בעיקר בצד הישראל ובנקודת מבטו. יש לקוות שחוקרים עתידיים, ואולי ויצטום עצמו, ירחיבו גם על הצד הגרמני, וכיצד תפסו קבוצות שונות בגרמניה את הפיוס ההיסטורי עם העם היהודי.

דודי נפוליאון: המלצת קריאה חמה לחורף קר

טהראן, קיץ 1941. בעלות הברית פולשות לאיראן, ונער צעיר מתאהב בבת דודו יפת העיניים. הדוד עצמו, קצין זוטר בדימוס, מנהל ביד רמה משפחה מורחבת בעלת יומרות אריסטוקרטיות. הערצתו העיוורת לקיסר הצרפתי נפוליאון לצד איבתו הלוהטת לבריטים מעבירות אותו אט-אט על דעתו, ויחד עם משרתו הנאמן הוא שוקע בעולם של קרבות מדומיינים. ובינתיים שאר בני המשפחה שוקעים, מצידם, בסבך מזימות ותככים, מסתכסכים ומתפייסים, בקומדיית מצבים נפלאה ומצחיקה עד דמעות. "דודי נפוליאון" מאת איראג' פזשכזאד בתרגום אורלי נוי. המלצת קריאה חמה לחורף קר.

איראג' פזשכזאד, דודי נפוליאון (חרגול הוצאה לאור, עם עובד), מפרסית: אורלי נוי

יש בעולם אנשים שאוהבים לקרוא ספרים. מהם – יש כאלו שספרי היסטוריה מרטיטים אותם במיוחד. מי מאיתנו לא נשאב פעם לתוך ספר, וראה את עצמו לא רק מזדהה עם הדמויות אלא ממש מתהלך בקרבן: שותה כוס יין עם גיבורי מלחמת השושנים, חולק קערת אורז עם שוגון יפני, או מנהל שיחות מושחזות עם צ'רצ'יל בבונקר המלחמה בלונדון. במודע או שלא במודע, חלק מאיתנו היו רוצים להיות כמו הדמויות שאנחנו אוהבים. מנהיגים מוצלחים יותר או פחות משווים את עצמם בוקר, צהריים וערב לצ'רצ'יל. יש כאלו שהפראיות חסרות העכבות של ג'ינג'יס חאן קוסמת להם יותר. אולם דווקא דמותו של נפוליאון בונאפרט, קיסר הצרפתים, הילכה קסם על גנרלים, מצביאים וחובבי צבא ברחבי העולם כולו. אנטואן-הנרי ז'ומיני, ההוגה הצבאי המשפיע ביותר במאה ה-19, ראה את עצמו כמי שמנסה לזקק את גאונותו של נפוליאון לסדרת כללים שמי שיאחז בהם ינצח בכל קרב ובכל מלחמה. קארל פון קלאוזביץ, מבקרו הגדול של ז'ומיני, שדווקא תיעב עקרונות מסודרים וכללי אצבע, העריץ אף הוא את נפוליאון וקרא לו "אל המלחמה". מצביאים מאוחרים יותר, מהלמוט פון מולטקה, עבור בפרדיננד פוש ועד אדולף היטלר, ראו בקיסר מודל עליון לחיקוי. כפי שכותב ההיסטוריון הצבאי קייתל נולאן, כמעט כולם שכחו שנפוליאון המיט על עצמו ועל ממלכתו תבוסה וחורבן מוחלט, מפני שלא ידע לרתום את גאונותו הצבאית לחזון פוליטי בר-קיימא. במקום לנצל את נצחונותיו ולהגיע להסדר, הטיל שוב ושוב את "קוביית הברזל" (קרי, הימר שוב ושוב על מלחמה) עד שהקובייה נטתה על צידה ושאבה אותו ואת צרפת אל התהום. אולם תבוסתו הסופית של נפוליאון מעולם לא הפריעה למעריציו הרבים, שמוסיפים לרכון על מפות וללמוד את מהלכיו, או לצטט ביראת קודש כל אמירה ואמירה שלו.

תופעת ההערצה ל"קיסר הצרפתים" עוטה עליה מלבוש ביזארי במיוחד בדודי נפוליאון, הרומן הקומי המופלא של הסופר האיראני איראג' פזשכזאד. "הדוד נפוליאון", דאי ג'אן, הוא זקן זועם בעל יומרות אריסטוקרטיות, שמנהל ביד רמה משפחה מורחבת בטהראן. שנאתו היוקדת לבריטניה, אויבתה המסורתית של איראן, הובילה אותו לקרוא כמעט כל ספר שנכתב בפרסית על נפוליאון, ואף ספרים רבים בצרפתית. בהדרגה, הוא מתחיל לראות את עצמו כיורשו של נפוליאון ולשדרג את עברו הצבאי בהתאם. בעבר שירת כקצין משטרה זוטר בדימוס, וניהל אי אלו קרבות עם שודדים במדבריות של דרום איראן. אולם לאחר שבלע אינספור ספרים על עלילותיו של נפוליאון בונאפרט, המצביא הגדול שהכה את שנואי נפשו הבריטים, החל לדמיין את עצמו יותר ויותר כגירסה איראנית של קיסר הצרפתים. לא רק שקרבות עם שודדים ספורים צמחו במהלך השנים למערכות בהשתתפות של אלפי חיילים, אלא שאלו דמו דמיון מפתיע לקרבותיו המפורסמים של נפוליאון באוסטרליץ ומרנגו. במשפחה המורחבת של הדוד, שחולקת גן באחת מהשכונות השקטות של טהראן, מודעים לכך שעלילותיו הם פרי הדמיון, אולם בהתחשב באימה שהוא מטיל על בני המשפחה, איש לא מעז לומר לו את האמת.

תמונות מהסדרה "דודי נפוליאון" ששודרה באיראן בשנות השבעים, ונאסרה לאחר המהפכה האסלאמית

העלילה של "דודי נפוליאון" נפתחת בתאונה. בדיוק כשהמספר מתאהב בליילי, בתו היפה של הדוד נפוליאון, מפליג זה בסיפורי המלחמה הדמיוניים שלו באחת מהמסיבות המשפחתיות. ממש כשהוא מתאר את תמרוניו, נשמע "קול חשוד" מאחוריו של אחד האורחים. האשמה היא ככל הנראה קרובת משפחה רפת שכל, אולם הדוד נפוליאון מאשים את גיסו – אביו של המספר, וכעונש קוטע את אספקת המים לגן של שאר בני המשפחה. מכאן פותחים הדוד נפוליאון וגיסו בסדרה מורכבת של תמרונים, מזימות ומזימות נגד, אליהם נסחפים שורה ארוכה של טיפוסים ססגוניים, ביניהם מצחצח נעליים מקומי, שהדוד נפוליאון בטוח שהוא "סוכן של היטלר" שהגיע לשמור עליו מהבריטים, קצין הודי שנתפס בעיניו כראש הנחש של השירות החשאי הבריטי באזור, ודיפלומט יפה תואר, שנון והולל ממוצא אצילי. הדיפלומט, אסדוללה מירזא, נהנה לצפות בדוד ובגיס נלחמים זה בזה, אך נרתם לסייע למספר הילד שהופך לקורבן העיקרי במאבק בין שתי מעצמות העל של המשפחה. בגלל הסכסוך בין אביו ובין דודו, הוא לא יכול לראות יותר את אהובתו, ליילי, שממילא הובטחה בידי הדוד נפוליאון לבן דוד מאוס במיוחד. במקביל, עוסק אסדוללה בנסיונות אינסופיים להשיג "סן פרנסיסקו" (הכינוי שלו לסקס) עם נשים נשואות, ובמיוחד אשתו היפה של הקצב האימתני שיר-עלי. בכמה מהסצינות היפות ביותר בספר, המחבר מראה כיצד דווקא הבעל האלים, הקנאי והרצחני ביותר בסביבה (מאז שעלה לרגל לאחד מקברי הקדושים נשבע שלא לבתר בני אדם בסכין הקצבים שלו, ומאז הוא רק הולם בהם עם שוק כבש) – עיוור לחלוטין למתרחש מאחורי גבו.

לקורא הישראלי, שרואה יום יום כיצד נאשמים ופוליטיקאים למיניהם מנסים לדחות את רוע הגזירה באמצעות תירוצים קלושים מסוגים שונים (וזכור לטוב הניסיון של הליכוד לדחות את הבחירות בנימוק של הילולה לרבי אלימלך מליז'נסק), תדבר במיוחד הסצינה הבאה. יום אחד, מגלה גיסו של הדוד נפוליאון כי המצביא הדגול הסתתר מתחת למיטה מאימתו של פורץ. הוא מתכנן לערוך מסיבה מפוארת בגן ביתו, עם ממתקים, מגדנות, אלכוהול משובח, נגנים וזמר, ולהזמין אליה את כל קרוביו, כדי לגלות את קלונו של דאי-ג'אן ברבים. על מנת להרחיק את רוע הגזירה, מנצלים הדוד נפוליאון ומשרתו הנאמן, מש-קאסם, אירוע דתי אזוטרי פרי דמיונם. בעזרתו של המטיף השכונתי המושחת, הם מפברקים טקס אבלות לשהיד מומצא, ואף מזמינים מתאבלים מקצועיים מהשוק שיעשו רעש ויהלמו על החזה. גיסו של הדוד נפוליאון יודע שהמסיבה שלו נגמרה עוד לפני שהחלה. אפילו אם מישהו יעז להגיע אליה בשעה שטקס אבלות שיעי מתרחש בבית הסמוך, יפרצו המקוננים מהשוק לביתו ויקרעו אותו לגזרים.

לספר זה, כפי שכותבת המתרגמת, היתה השפעה על הספרות האיראנית ואפילו על השפה הפרסית המודרנית. עד היום, נשים איראניות עשויות להסמיק כאשר מישהו מזכיר בפניהן את הביטוי "ללכת לסן פרנסיסקו", מבית מדרשו של הדוד השובב אסדוללה מירזא, ובני שיח משני המינים עשויים לומר באופן אירוני "למה לשקר? עד הקבר אה אה", ולהרים ארבע אצבעות, מנהגו של מש קאסם, משרתו הנאמן של הדוד נפוליאון, בכל פעם שהוא ממציא סיפור.

מחשבה שעלתה לי בזמן קריאת הספר, היא על ההרמטיות המוחלטת, החונקת ממש, של תיאוריות קונספירציה. כפי שכתב ההוגה הבריטי השנון גילברט קית צ'סטרטון, הבעיה בתיאוריות מהסוג הזה שההיגיון הפנימי שלהן כל כך מוצק עד שלא ניתן להפריכן. אם דאי ג'אן נפוליאון סבור שהבריטים מנסים להפיל אותו בפח, הרי מן הסתם הם ישחדו את שכניו ואת קרוביו, ולכן כל מי שמנסה להסביר לו שאיש אינו רודף אחריו הופך להיות חלק מהקונספירציה. כל פרט, מהעלמותו של מצחצח הנעליים מהרחוב ועד הקצין ההודי שמשתין על שיח הורדים שלו, משתלב בתמונה הרמונית של מזימה מתוחכמת ומשומנת. בסופו של דבר, כמו שכותב צ'סטרטון, הדרך היחידה לרפא חולה בתיאוריות קונספירציה היא לפתוח את עולמו לאוויר צח, לאנשים ולגירויים שנמצאים מעבר לעולם הסגור שברא לעצמו. אולם בגן מוקף החומה של דאי-ג'אן נפוליאון, שתושביו מתחלקים בין אויבים מושבעים, אלו שמתמרנים אותו ואלו שסרים למרותו, אין ולא יכול להיות אוויר צח מהסוג הזה. מנקודה זו, הסיפור הופך להיות יותר טרגדיה מאשר קומדיה. בלי להיכנס לספויילרים, אומר שבשכונה דווקא יש מרגל אמיתי, אבל ממש לא מי שהדוד נפוליאון מדמה לעצמו. ומי שרוצה לדעת כיצד מתפתחת העלילה המפתיעה – מוזמן לקרוא את הספר.

לסיכום ההמלצה החמה הזאת על דודי נפוליאון, ספר שהוא בו בזמן סטירה חברתית נוקבת הן על החברה האיראנית והן על תופעת שיגעון הגדלות, חשוב לומר מספר מילים על התרגום. אורלי נוי, שתרגמה את הספר מפרסית ביד אומן, היא אחת המתרגמות הפוריות והחשובות ביותר של ספרות איראנית לשפה העברית. שליטתה המוחלטת ברבדי העומק של שתי השפות וכשרונה הפואטי (ממליץ לכולם לקרוא את תרגומי השירים שלה מפרסית, למשל כאן) הופכת כל תרגום שלה לתענוג קריאה שאין כמותו. באופן לא מפתיע, התרגום של דודי נפוליאון הוא לא רק קריא וקולח, אלא גם שומר על ההומור והשנינות של המקור. מי שראה כיצד מתרגמים לא מוצלחים חירבו ספרי הומור זרים כמו "שלושה בסירה אחת", יודע שאין זה דבר של מה בכך. לבסוף, נוי מצרפת הערות מאירות עיניים, בתמצות ובטוב טעם, ואחרית דבר שתסייע לקורא העברי להבין את הספר בהקשרו האיראני המקורי.

סולימאני על הכוונת: האם אפשר לפתור בעיות באמצעות התנקשויות?

עד כמה סיכולים ממוקדים עוזרים במלחמה מול מדינות עוינות וארגוני טרור, ואלו תובנות נותן לנו המחקר בנושא? התשובה לחידה תלויה במספר רב של גורמים. ינשוף צבאי-אסטרטגי לוקח אתכם ממפגשי מרגלים באוניברסיטת הרווארד, דרך תהליך קבלת ההחלטות בגרמניה הנאצית ועד למכוניתו השרופה של קאסם סולימאני.

ההתנקשות בקאסם סולימאני

לפני מספר שנים זכיתי להשתתף באירוע יוצא דופן, שהתקיים באחד מההיכלות הגדולים של אוניברסיטת הרווארד. בית הספר קנדי לפוליטיקה ומדיניות ציבורית הפגיש שלושה בכירים בארגוני ביון אמריקאיים וישראלים, ביניהם גם תמיר פרדו, ראש המוסד לשעבר. האירוע עורר התרגשות רבה במסדרונות הקמפוס, והאולם היה צפוף מפה לפה. מאוכזבים רבים נותרו בחוץ. אני זוכר עדיין מכר שלי מאותה התקופה, איראני מנאמני המשטר, שהתאכזב מרות כשהדלתות נסגרו בדיוק כשתורו הגיע. בכל ליבו רצה לראות את איש הצללים האגדי שצבר מוניטין כה אפל במולדתו.

לאחר האירוע עצמו, הגיע הזמן לשאלות ולתשובות מהקהל. אחת מהמאזינות, סטודנטית סינית, שאלה את תמיר פרדו מדוע הוא ואנשיו בחרו לבצע התנקשויות וחיסולים, והאם "זו הדרך לפתור בעיות". תשובתו של הרמס"ד לשעבר היתה כנה. ראשית כל, הוא אמר ששמע (ממקורות זרים) שגם הביון הסיני אינו מתנזר מהתנקשויות מדי פעם בפעם. שנית, הוא הדגיש בפני הסטודנטית שחיסולים אינם פותרים בדרך כלל בעיות אסטרטגיות. עם זאת, הם כלי אחד מתוך ארגז כלים עשיר שעומד בידי מדינות במאבקיהן החשאיים. כלומר, מדינות וארגוני מודיעין מתנקשים כדי לצבור נקודות בתחרות, אבל אל להם לחשוב שמבצעים כאלו יסייעו להם לנצח בנוק-אאוט.

עד כמה "סיכולים ממוקדים" והתנקשויות באמת תורמים לביטחון או פותרים בעיות אסטרטגיות? ואם לא, האם הם לפחות נותנים לנו יתרון טקטי? אין כוונתי למקרים הברורים והפשוטים, למשל הרג מחבל בדרכו לפיגוע. פעולות טקטיות כאלו מקבילות לכל פעולה צבאית שמטרתה להכשיל תוכנית של האויב. אני מתכוון להתנקשויות "אסטרטגיות" יותר, מחיסול דרגי ביניים בארגוני טרור ועד אידוי מפקדים של ארגוני ביון או ראשי מדינות.

השאלה הזאת עלתה לאחרונה עקב ההתנקשות המוצלחת של הצבא האמריקאי בקאסם סולימאני, מפקד כוח קודס של משמרות המהפכה. לאחר ההתנקשות, מספר ערוצי תקשורת ביקשו ממני לדבר על המקרה מהזווית הצבאית, והסברתי לכולם שאת החיסול יש לנתח בשני ממדים שונים. ראשית כל, כצעד בתוך משחק הצ'יקן של ההתגרויות, ההסלמות והסלמות הנגד של ארה"ב ואיראן בתקופה האחרונה. נראה כי לאור הסדר החדש המתגבש במזרח התיכון, שני הצדדים בוחנים את הגבולות והקווים האדומים זה של זה. וההתנקשות היא חלק מאותו משחק קטלני. שנית, יש לנתח את ההתנקשות גם בממד הסיכולי. עד כמה נטרולו של מפקד בכיר כל כך יפגע בתפקודם של משמרות המהפכה בזירות הרגישות של עיראק, סוריה ולבנון? מכיוון שהשאלה הראשונה כבר נידונה לעייפה בתקשורת, וגם אני דיברתי עליה במספר הזדמנויות, נתמקד כאן בשאלה השנייה. עד כמה סיכולים ממוקדים עוזרים, אם בכלל, לפגוע באופן בלתי הפיך בארגונים עוינים או להשמידם, כלומר – מה המשמעות שלהם ברמה האסטרטגית? שנית, האם הם יכולים לפגוע בארגון העוין באופן שייתן לנו יתרון זמני אך משמעותי?

האם ההתנקשות בו הועילה? מפקד כוח קודס של משמרות המהפכה, גנרל קאסם סולימאני

החדשות הרעות הן שבמקרים רבים, רבים מדי, אין לסיכולים ממוקדים השפעה אסטרטגית. חוקרים כמו ג'נה ג'ורדן ואוסטן לונג, למשל, ערכו השוואות אמפיריות מקיפות המבוססות על מסדי נתונים של התנקשויות רבות, והראו כי ארגונים ותיקים, גדולים ובנויים היטב אינם נוטים להיפגע לטווח ארוך מחיסול מנהיגיהם. לונג מדגיש שהדבר נכון הן לארגוני מורדים ותאי טרור, והן לארגונים ממשלתיים האמונים על דיכוי המרד. אלו גם אלו ייפגעו פחות מהתנקשויות ככל שהם בנויים באופן מסודר יותר.

דוגמא מובהקת לכך אפשר למצוא במלחמת העולם השנייה. הצבא האמריקאי, בפיקודו של גנרל ג'ורג' מרשל, היה בנוי באופן מאורגן ומסודר עד שיעמום. הבירוקרטיה הכבדה שלו הכשילה אותו במקרים מסויימים כשגרמה לעיכובים לא נחוצים בהעברת מידע, כמו למשל לפני ההתקפת הפתע היפנית בפרל הרבור (דצמבר 1941). עם זאת, בטווח הארוך היא הפכה אותו להרבה יותר יעיל, משום שלא היה תלוי בתפקודם הגופני והפסיכולוגי של מפקדים יחידים. הרמטכ"ל ג'ורג' מרשל נהג לעזוב את המשרד לביתו בכל ערב בשעה שמונה, מפני שידע להקצות סמכויות באופן מסודר לקצינים הכפופים לו. כולם ידעו מי אמור לקבל החלטה בכל שעה של היממה כשהמפקד האחראי לא נמצא. המערכת הנאצית, לעומת זאת, היתה תלויה גם תלויה בגחמותיו של אדם אחד, היטלר. במקרה אחד ידוע לשמצה, הכוחות הגרמניים לא היו מסוגלים להזיז יחידות ס"ס משוריינות בכדי לבלום את נחיתת בעלות הברית בנורמנדי, מפני שאלו היו מוגדרות כ"יחידות פיהרר" שרק היטלר היה זכאי להזיזן. והרודן, אבוי, ישן צהריים ואיש לא העז להעירו.

למבנים השונים הללו ישנה השלכה ישירה על שאלת ההתנקשות. במסגרת בירוקרטית מסודרת כמו הממשל והצבא האמריקאיים, סיכול ממוקד נאצי לא היה מועיל לגרמניה במאומה. אם מרשל היה מת, גנרל אחר – מוסמך לא פחות – היה מחליף אותו, ואפילו בתקופת המעבר היה תמיד מי שיקבל החלטות אסטרטגיות. אפילו אם הנאצים היו מתנקשים בנשיא ארה"ב רוזוולט, לא היתה לכך חשיבות של ממש. כשרוזוולט מת, מסיבות טבעיות, בסוף המלחמה, הוא הוחלף במהירות בסגנו הארי טרומן ותפקודה של ארצות הברית לא נפגע. גרמניה הנאצית, לעומת זאת, היתה סיפור שונה לחלוטין. כפי שהראו חוקרים כאיאן קרשו, היטלר ניהל מערכת כאוטית בכוונת מכוון. גרמניה הנאצית היתה ג'ונגל של רשויות יריבות עם גבולות סמכות מעורפלים שהתחרו זו בזו, כאשר כל אחת מהן ניסתה "לכוון לדעתו של הפיהרר" ולזכות בחסדיו. הכריזמה של היטלר, חלקה אמיתית ורובה תוצר של תעמולה מתוחכמת, נתנה למערכת הזאת ייעוד וחזון והחזיקה אותה ביחד. לכן, נסיונות התנקשות בהיטלר, כמו אלו שניהלה תנועת ההתנגדות הגרמנית, היו יכולים למוטט את המערכת הנאצית כולה. בעלות הברית שגו שלא השקיעו בכיוון חשוב זה משאבים רבים יותר.

ג'נה ג'ורדן ואוסטן לונג דנים בעיקר בהתנקשות במנהיגים. הם מסיקים, כאמור, שהתנקשויות כאלו עלולות לגרום לנזק אסטרטגי רק כאשר המערכת מבולגנת, ממורכזת ובנויה כולה על אדם יחיד. בחזית של ארגוני גרילה, דוגמא מצויינת לכך היא ההתנקשות של אל קאעדה באחמד שאה מסעוד, "האריה מפנג'שיר", שנודע כמפקד האגדי של הברית הצפונית באפגניסטן. מסעוד היה ממנהיגי המוג'אהידין שנלחמו בברית המועצות במהלך הכיבוש הסובייטי של אפגניסטן. לאחר התמוטטות המשטר הקומוניסטי, הטליבאן דחקו את כוחותיו מקאבול, והוא הוסיף להוביל את ההתנגדות למשטר האימים שלהם מהאזורים הקשים לגישה של צפון המדינה. כפי שכותב יובל נוח הררי, הברית הצפונית היתה "ערב רב של גורמים מסוכסכים", שהוחזקו ביחד בראש ובראשונה בידי הכריזמה של מסעוד. ההתנקשות בו, יומיים לפני 11 בספטמבר, פגעה קשות במבנה של הברית, וספק אם זו היתה מצליחה להחזיק מעמד לאורך זמן אלמלא ארצות הברית היתה מתערבת במלוא כוחה לאחרי הפיגוע במגדלי התאומים.

ההתנקשות בו פגעה קשות בברית הצפונית: אחמד שאה מסעוד, "האריה מפנג'שיר"

סיכולים ממוקדים, כמו התנקשויות בכלל, עלולים לשמש גם כחרב פיפיות וליצור תגובת נגד שתפגע במתנקש. כמו קללות מפורסמות מהעולם המיתי, לפעמים הן חוזרות על ראשו של מי שהטיל אותן. ההתנקשות במהטמה גנדהי, למשל, לא רק שלא הפילה את המשטר של מפלגת הקונגרס, אלא חיסלה את הימין ההינדי ככוח פוליטי במשך עשורים רבים. גם במצב של לוחמה בטרור או מלחמה בין מדינות, כשאין חשש לתגובת נגד ציבורית חריפה, סיכול ממוקד של מנהיג ארגון או מדינה עלול לזלול משאבים נחוצים שאפשר להשקיע במקומות יעילים יותר, למשל באיסוף מודיעין, לחימה בשטח או סיכול פיגועים. ולבסוף, כפי שכתבו מספר משקיפים בהקשר הישראלי, סיכולים כאלו עלולים ליצור תהליך דרוויניסטי אצל האויב. מנהיגים רשלנים יותר ומוצלחים פחות יעלו בסערה השמיימה, בעוד שהזהירים, הערמומיים והמוכשרים יותר יעלו למעלה. ההתנקשות במזכ"ל חיזבאללה עבאס מוסאווי, למשל, לא פגעה ביכולותיו של חיזבאללה, והביאה עלינו את הקללה של חסן נסראללה. גם במהלך האינתיפאדה השנייה, הסיכולים הממוקדים התכופים בחמאס יצרו חורים רבים, שאפשרו לפעילים צעירים, מוכשרים וקטלניים יותר לעלות במהירות בסולם הדרגות.

עם זאת, סיכולים ממוקדים עשויים להביא יתרונות טקטיים מסויימים, שיכולים לאזן במידת מה את חסרונותיהם. גם ג'נה ג'ורדן ואוסטן לונג, שנוטים להפחית בערכן של התנקשויות ברמה האסטרטגית, סבורים כי סיכולים ממוקדים עשויים לפגוע בארגונים עוינים בטווח הקצר,  יתר על כן, ג'ורדן טוענת שעיקר המאמצים אחרי ההתנקשות צריכים להיות מכוונים בכדי למנוע את ההתארגנות מחדש ואת התאוששותו של הארגון. סרי לנקה ביצעה זאת באופן מבריק כשחיסלה את כל שדרת ההנהגה של מחתרת הנמרים הטמיליים. ישראל, אולי אחת המדינות שהפכו את הסיכולים הממוקדים לטקטיקה קבועה ממש, הצליחה לעשות זאת בהזדמנות נדירה אחת: החיסול הכפול של מנהיג חמאס אחמד יאסין, ויורשו – עבד אל עזיז רנטיסי בשנת 2004. בפני עצמה, ההתנקשות ביאסין, מנהיג פוליטי ורוחני, לא תרמה במאומה להפחתת היכולות המבצעיות של חמאס. כפי שכותבת ג'ורדן, חיסולו של רנטיסי דווקא פגע טקטית בחמאס, מפני שהמנוח היה מפקד מוכשר ופופולרי. אולם לדעתי, דווקא השילוב של שתי ההתנקשויות סייע לישראל ברמה האסטרטגית. החיסול של שני מנהיגים אחד אחרי השני (והמהירות קריטית כאן) יצר הלם אצל האויב, ובטווח הבינוני סייע לישראל לרקום הבנות לא רשמיות מול חמאס: הפסקת הסיכולים הממוקדים תמורת עצירת פיגועי ההתאבדות הגדולים. סיפור יאסין ורנטיסי הוא מקרה מובהק של ניצחון טקטי שהופך, משילוב מורכב של נסיבות, להישג אסטרטגי.

החיסול הכפול שלהם יצר אפקט אסטרטגי: אחמד יאסין ועבד אל-עזיז רנטיסי

לבסוף חשוב לומר כי אם המדינה המחסלת מעוניינת להשיג יתרונות טקטיים במלחמה ארוכה מול הארגון, עדיף להתמקד דווקא בפעילים מדרג בינוני או בינוני-גבוה, ולא במנהיגים. כפי שכתוב, ובצדק, במדריך השדה 3-24 של צבא ארצות הברית, חקר הרשתות החברתיות יכול לעזור לנו מאד בבחירת המטרה. כדי לפגוע פגיעה מקסימלית, זמנית ככל שתהיה, בארגון העוין, עדיף לכוון את האש אל הרכזים והקשרים (hubs, connectors), אנשים שמחזיקים במספר מקסימלי של קשרים בתוך הרשת של הארגון, או לחילופין אל ה"ברוקרים", אותם אלו שמקשרים, לבדם, אל אגפים שונים של הארגון. הפגיעה באלו יכולה לשבש את התקשורת והפעילות בתוך הארגון העוין, להעביר אותו למצב של מגננה, ולהעניק לאויביו מרווח לפעולה שתעכב את התאוששותו.

לאור כל מה שכתבנו, עד כמה חיסול סולימאני יועיל לשיבוש פעילותם של משמרות המהפכה במזרח התיכון? מבחינה אסטרטגית, לא יותר מדי. נָרְגֶז בָּג'וֹרְלי, אתנוגרפית שבילתה שנים רבות במחקר שדה במשמרות המהפכה, הן באיראן והן בעיראק ובלבנון, כותבת כי המשמרות הן ארגון מבוזר, שרבים מקציניו הזוטרים והבכירים מאומנים בקבלת החלטות אסטרטגית. סולימאני היה חשוב, אבל יש לו תחליף, ורבים מהכפופים לו מחזיקים בקשרים טובים מאד בקרב תומכיה של איראן באזור. לעומתה, מומחים אחרים, כמו אראש עזיזי, שכותב בימים אלו ספר על הפעולות החשאיות של איראן מחוץ לגבולותיה, מעריכים קצת יותר ממנה את משקלו של סולימאני. לשיטתו של עזיזי, יורשו של הגנרל המנוח, אסמאעיל קאא'ני, שהתמחה במבצעים חשאיים באפגניסטן ומרכז אסיה, לא מכיר את המזרח התיכון והיטב וככל הנראה אפילו לא דובר את השפה הערבית. אולי פעילותם של משמרות המהפכה תיפגע באופן זמני, לפחות ברמה מסויימת. אבל בכל מקרה, היתרון שהשיגה ארצות הברית מההתנקשות בסולימאני יימוג כאילו לא היה קיים מעולם, אם לא ישולב במדיניות צבאית ופוליטית קוהרנטית. לצערנו הרב, ממשל טראמפ אינו מצטיין במדיניות עקבית כזאת.

לדיון נוסף בהתנקשויות פוליטיות בינשוף ראה: רצחניים אבל אופטימיים

פרל הרבור והקמיקזה: חלומות מפתים על ניצחון והקרבה: הרצאה בנמל תל אביב

בדצמבר 1941, מדינה שלמה החליטה להתאבד. חבורה של מדינאים וגנרלים יפנים, כולם משכילים, הגיוניים, אפילו מבריקים, יצאו למלחמה אבודה מול ארצות הברית, למרות שידעו שבכך יובילו את עמם ואת מדינתם לחורבן מוחלט. ״לפעמים״, אמר ראש הממשלה טוג׳ו הידקי, ״אומה חייבת לקפוץ מהמרפסת באמצע הלילה.״


מדוע בני אדם, ממשלות ואומות מחליטים לפעמים ש״אין להם ברירה אלא לקפוץ מהמרפסת באמצע הלילה?״ מבט מעמיק בטרגדיה של יפן, בפרל הרבור ובטייסי הקמיקזה המתאבדים, יראה לנו עד כמה מפתים יכולים להיות חלומות על ניצחון והקרבה, ועד כמה – בשילוב עם כשלי מחשבה – הם יכולים לעוור גם את האנשים החכמים, המנוסים וההגיוניים ביותר. מה היו הכשלים הללו וכיצד ניתן להימנע מהם? לשם כך עלינו לצלול לעומק הסיפור. 

כל מי שרוצה לשמוע עוד, מוזמן להרצאה שלי בטוקהאוס, נמל תל אביב, ביום ראשון הקרוב, 26.1.2020. פרטים כאן – מספר המקומות מוגבל.

מול ועדת המינויים: איך תשיגו משרה אקדמית?

חלמתם במשך שנים להיות חוקרים בהיסטוריה, פילוסופיה, ספרות, יחסים בינלאומיים או חוג אחר במדעי החברה והרוח. כל אותם קורסים, סמינרים, ימים מאומצים ולילות לבנים, הסתכמו בכתיבת טקסט החובה שנקרא "דוקטורט". עכשיו, אתם עומדים מול הגוף האימתני שנקרא "ועדת מינויים" שיחרוץ את גורלכם. כיצד תתמודדו איתו? "מדריך הינשוף לקריירה אקדמית" בפוסט מסכם.

חלמתם במשך שנים להיות חוקרים בהיסטוריה, פילוסופיה, ספרות, יחסים בינלאומיים או חוג אחר במדעי החברה והרוח. כל אותם קורסים, סמינרים, ימים מאומצים ולילות לבנים, הסתכמו בכתיבת טקסט החובה שנקרא "דוקטורט". ברכות! עכשיו, באופן רשמי, הפכתם לחלק ממירוץ העכברים של התקנים האקדמיים. מלאי תקווה אתם פונים לשוק העבודה, בודקים היכן יש משרות פנויות, ומגישים אפליקציות לפוסטים ולמסלולי תקן. ואז – כלום. אחרי שסיימתי את הדוקטורט שלי בהרווארד, הגשתי מועמדות לעשרים משרות ופוסטים, וקיבלתי תשובה חיובית משלושה בלבד. חלק לא טרחו בכלל לענות לי, וזה עוד אחוז טוב. יש כאלו שמגישים לעשרות רבות של מקומות עבודה, ומקבלים תשובות שליליות מכולם עד אחד.

המטרה של הפוסט הזה, האחרון בסדרה של "מדריך הינשוף לקריירה אקדמית" הוא להציג לפניכם את התהליך של ועדת המינויים כפי שהוא נראה מבפנים, לחברי הועדה, כדי שתוכלו להבין את המסלול ולהגביר את סיכוייכם לצלוח אותו.

עוד בטרם נתאר את המסלול לפרטיו, אתם חייבים להכיר אמיתת יסוד הידועה גם בשם "עיקרון סל הניירות". כל התיק הנפלא שלכם, כל המאמצים האדירים שהשקעתם במשך שנים רבות, כל האישיות, התקוות והחלומות שלכם, יסתכמו בשם אחד, לרוב לא מוכר, ברשימה ארוכה מאד של תיקים שיקבלו חברי ועדה עייפים ומטורטרים. אורך כל תיק הוא לרוב כשבעים עמודים, ועם כל הרצון הטוב שבעולם, אין לאף חבר ועדה (שחייב גם ללמד, לחקור ולמלא חובות מנהליות אחרות) זמן לעבור לעומק על שלושים תיקים כאלה. לכן, חברי הועדה יפעלו לרוב בדרך האלימינציה. כלומר, ראשית הם יבדקו אלו תיקים לא מתאימים, ויזרקו אותם לסל הניירות, כדי שיוכלו להקדיש את זמנם לתיקים החשובים והמעניינים באמת. המטרה הראשונה שלכם היא לא להיזרק מיד, אלא להגיע לאותה רשימה מצומצמת של אלו שעוברים לדיון מעמיק בועדה. הדברים נכונים, דרך אגב, גם לועדות המעניקות מלגות, מקבלות תלמידים לדוקטורט, או כל תהליך תחרותי אחר – גם מחוץ לאקדמיה.

אם האפליקציה שלכם תכיל פגמים בולטים, היא תיזרק לשם באופן מיידי. סל הניירות.

איך תצילו את התיק שלכם מהשלכה מיידית לסל? ראשית כל, הגישו מועמדות אך ורק למכרז המתאים לפרופיל האקדמי שלכם. אם, למשל, אתם רואים שאוניברסיטה מסויימת מחפשת היסטוריונים, ואתם בכלל פילוסופים – אל תטרחו לגשת למכרז. יזרקו את התיק שלכם לסל מיניה וביה. לפעמים מדובר בניואנסים: היסטוריון של העת העתיקה שמתעניין בטקסטים יותר מאשר באירועים, עלול להיפסל כי "הוא יותר מתאים ללימודים קלאסיים". מישהו שמגיש למכרז בלימודי סין המודרנית, אבל הצהרת המחקר שלו מלאה יותר מדי בציטוטים של פוקו ודרידה, ונראה שהוא מתעניין בתיאוריה צרפתית יותר מאשר בסין, עלול להימחק מיד על ידי מחלקות מסויימות ללימודי מזרח אסיה. מחלוקות אזוריות נוטות להעריך מאד ידע בשפה. אם התיק שלכם משדר שהידע שלכם בשפה הרלוונטית אינו מספיק, סל הניירות הוא נחלתכם היעודה. אותו הכלל תקף גם לתת תחומים: ייתכן ומוסד מסויים יחפש, למשל, פילוסוף של השפה, או היסטוריון של המאה ה-19. אם אתם פילוסופים של המוסר והיסטוריונים של המאה ה-18, עדיף שלא תבזבזו את הזמן שלכם. אם כתוב במכרז שהוא פונה לכל ההיסטוריונים, עם עדיפות לאלו של המאה ה-19, ואתם עוסקים במאה ה-18, יש לכם סיכוי אך המצב מורכב. אם אתם מחוץ לתחום ה"עדיפות", יקבלו אתכם רק אם לא ימצאו אף אחד אחר. כלומר, אתם נמצאים בחיסרון אינהרנטי במירוץ קשה ואכזרי בין כך ובין כך.

שנית, גשו עם פרופיל אקדמי חזק ככל הניתן, הן מבחינה תשתיתית והן מבחינה מחקרית. אם קראתם את הפרקים הקודמים של המדריך לקריירה אקדמית, אתם כבר יודעים שהמלצתי לפתח פרופיל כזה עוד משלב מוקדם. אם אתם עומדים מול ועדת המינויים עם פרופיל אקדמי חלש, הסיכוי שלכם לעמוד בתחרות קלוש מלכתחילה.

שלישית, הימנעו מטעויות שמצביעות על חוסר רצינות. יש חברי ועדה שיפסלו אתכם מיד על שגיאות דקדוק, שפה וסגנון, או על כל מה שמדיף ריח של רשלנות. אל תחסכו במשאבים, ושלחו את התיק שלכם לעורך לשוני מקצועי בכדי ללטש ולהקצע אותו. אם אוניברסיטה ישראלית ביקשה לכתוב את האפליקציה באנגלית, אל תכתבו בעברית. אם ביקשו שלושה מכתבי המלצה, אל תיתנו שניים בלבד. שימו לב שוב לעיקרון סל הניירות: חברי הועדה לעולם יחפשו סיבות לפסול את התיק שלכם בכדי לצמצם את הרשימה הארוכה העומדת בפניהם. אל תיתנו להם סיבות כאלו.

לאחר שנמנעתם מהשלכה מיידית לסל, אתם חייבים לבלוט. הועדה הרי מקבלת רשימה ארוכה של תיקים. גם מועמדים שלא ייפסלו מיד, עלולים לסבול מקללת האנונימיות. אם חברי הועדה יתפסו את התיק שלכם כבינוני, לא רע מדי אבל גם לא מלהיב, תזכו שיאמרו עליכם כמה מילים טובות בישיבת הועדה לפני שישליכו את התיק שלכם – ניחשתם נכון – לסל הניירות. כדי שיהיה לכם סיכוי לקבל משרה, אתם חייבים להתבלט מעל ומעבר למועמד הממוצע, להבריק ולהלהיב את אלו הקוראים את התיק שלכם.

בשלב הזה, כדאי לשים לב להרכבו של תיק האפליקציה. הדברים כמובן שונים ממוסד למוסד, אבל באופן עקרוני תצטרכו לשלוח את המסמכים הבאים: מכתב פתיחה (cover letter), קורות חיים מקצועיים, הצהרה על תוכניותיכם המחקריות, הצהרה על תוכניות ההוראה שלכם, מכתבי המלצה ודוגמאות כתיבה. יש אוניברסיטאות שיבקשו מסמכים נוספים. מוסדות מסויימים בארצות הברית, למשל, גם מבקשים "הצהרת גיוון" (diversity statement), שתסביר כיצד תתרום לחיים המשותפים והרב-תרבותיים בקמפוס, ומה הקשר שלך לקבוצות מקופחות למיניהן. למרבה המזל, המנהג הנלוז הזה טרם פשה בישראל.

חברי הועדה יסתכלו ראשית כל במכתב הפתיחה ובקורות החיים שלכם. שימו לב שקורות החיים נכונות מבחינה טכנית: הן חייבות לסכם את הפרופיל האקדמי שלכם בקצרה. השתמשו במבנה מקובל, כדי להקל על חברי הועדה את הקריאה. חולשות בקורות החיים עלולות לעורר סימני שאלה. מדוע, למשל, עברתם כבר בין מוסדות אקדמיים רבים? למה לקח לכם 15 שנה לסיים את הדוקטורט? למה לא הספקתם לפרסם כמעט כלום במהלך פוסט של שנתיים? אם כבר עבדתם במוסד אקדמי ולא הדרכתם סטודנטים לתארים מתקדמים, חברי הועדה עלולים לשאול מדוע. בקורות החיים, ובכלל בתיק, אתם מוכרים את עצמיכם. אם יש לכם חולשות, שימו לב שאתם מבליטים חוזקות שיאזנו אותן.

מכתב הפתיחה – וזו נקודה קריטית – צריך להיות מותאם באופן ספציפי למוסד שאתם פונים אליו. אפליקציות עבודה למוסדות אקדמיים דומות, במידת מה, לפניות לאתרי דייטינג. כמו שבן או בת זוג פוטנציאליים באתר שידוכים אונליין לא אוהבים שאתם שולחים אליהם מכתב קופי-פייסט ג'נרי שכבר שיגרתם לשלושים אחרים (Hey babe), גם מוסדות אקדמיים לא אוהבים אפליקציות משוכפלות. במכתב הפתיחה (או בגרסה המורחבת שלו, שלפעמים נקראת הצהרת הכוונות, Statement of Purpose) אתם חייבים להסביר מדוע אתם רוצים לעבוד דווקא במוסד האקדמי הספציפי הזה. מה מעניין אתכם, ספציפית, באוניברסיטה העברית? מדוע אתם רוצים לעבוד בחוג להיסטוריה דווקא באוניברסיטה ע"ש הסולטן קאבוס בעומאן? הנימוקים חייבים להיות שונים מאלו שתשטחו, למשל, בבקשה למשרה באוניברסיטת בוקרשט.

אם אתם רוצים לעבוד שם, שלחו אפליקציה מותאמת. האוניברסיטה ע"ש הסולטן קאבוס במוסקט, עומאן

אם אפשר, רצוי שתאספו מודיעין על החוג הרלוונטי, כמו מל"מ לפני מבצע צבאי. מה בדיוק חסר שם? את מי הם מחפשים, מעבר ללשון הכללית של המכרז? אם תחום המחקר שלכם קרוב מדי לאלו של חברי סגל קיימים, סיכוייכם נמוכים יותר. לכן, אתם חייבים לברר מה בדיוק רוצה החוג (חברים ומכרים יכולים לעזור מאד!) ומה האוריינטציה שלו. נניח, למשל, שאתם היסטוריונים צבאיים העוסקים בתולדות המודיעין. לחוג עם דגש צבאי, פוליטי ובטחוני, הבליטו את ההיבטים הללו. אבל אם אתם פונים לחוג עם אוריינטציה יותר פילוסופית ותיאורטית, נסחו את תחום המחקר שלכם באופן שונה. כתבו, למשל, שאתם מתעניינים בסטרוקטורות של ידע. עשו זאת רק אם במחקר שלכם עסקתם הן בביטחון והן בסטורקטורות של ידע! אני לא ממליץ לכם בשום פנים ואופן לשקר (שקר כזה גם יתגלה מיד כשיקראו את דוגמאות הכתיבה שלכם), אלא רק להתאים את הדגש לתחומי העניין של הועדה הרלוונטית.

מכתבי המלצה טובים אינם נופלים מן השמיים, אלא נובעים לרוב משנים ארוכות של יצירת קשרים עם חוקרים מובילים בתחום, שאכן התרשמו מכם ומהמחקר שלכם. הפוסט הקודם בסדרה לימד אתכם כיצד לפתח קשרים כאלו בזמן. כאן נכנס לתמונה חוק שאני מכנה "חוק ההמעטה". ממליצים בדרך כלל לא רוצים לפגוע בכם, ולכם הם ייטו לנסח ביקורת (אם יש להם כזו) בשפה מאופקת. חברי הועדה מודעים לכך, והאנטנות שלהם יהיו מכווננות לקלוט ביקורת סמויה מצד הממליצים. לכן, מכתבי המלצה פושרים עלולים לפגוע בתיק שלכם פגיעה קשה. ביטויים כמו "הוא עובד קשה", "הוא נחמד", "הוא טוב בצוות", וכיוצא בזה, הם לרוב שמות קוד ל"הוא מועמד בינוני ומשעמם". אם ממליץ כתב שאתם "קצת אקצנטריים", או "עם מצבי רוח" הועדה תסיק ככל הנראה שמקומכם במוסד הסגור.

כדי לקדם את התיק שלכם לראש הרשימה, מכתבי ההמלצה חייבים להיות נלהבים במיוחד, ועליכם לבחור מראש אך ורק ממליצים שיספקו לכם מכתבי אהבה סוערים. אחד מהם חייב להיות המנחה שלכם, אחרת חברי הועדה יתהו מדוע לא קיבלתם ממנו מכתב. האחרים, רצוי שיהיו ממדינות שונות ומוסדות שונים. מנסיוני, חברי ועדה נוטים לחשוד במועמדים שיש באמתחתם אך ורק מכתבי המלצה מחוקרים ישראליים. אלו יוצרים רושם פרובינציאלי ומקומי, דבר מזיק מאד באקלים האקדמי התחרותי והגלובלי של ימינו. אם סיימתם דוקטורט באוניברסיטה ישראלית, אני ממליץ לנסות ולהשיג פוסט טוב בחו"ל וליצור שם קשרים חזקים לפני שאתם מגישים מועמדות לאוניברסיטה בארץ.

אולם החלק החשוב ביותר באפליקציה שלכם הוא רשימת הפרסומים ודוגמת הכתיבה. באופן עקרוני, אוניברסיטאות מוכנות לקבל היום גם מועמדים ללא פרסומים, בתנאי שסיימו את הדוקטורט ממש עכשיו. בפועל, מועמדים כאלו יעמדו בחיסרון כביר מול אחרים שדווקא כן פרסמו. זכרו תמיד שישפטו אתכם לפי מספר הפרסומים שלכם ביחס לזמן שעבר מסוף הדוקטורט. ככל שעברו יותר שנים, יצפו מכם ליותר פרסומים שיפוטיים. איך להשיג פרסומים כאלו, תוכלו לקרוא בפוסט השלישי בסדרה, שעסק בהרחבה בסוגיה זו.

Image result for ‫שעון חול‬‎
מרגע שסיימתם דוקטורט, שעון החול שלכם מתחיל לתקתק. זכרו תמיד שישפטו אתכם לפי מספר הפרסומים מרגע סיום הדוקטורט.

ברגע שקוראים את התיק שלכם ברצינות, הוא עשוי לקום או ליפול על דוגמת הכתיבה שבחרתם. עדיף, אם אפשר, לבחור מאמר שפרסמתם בכתב עת שיפוטי, ולא פרק מהדוקטורט או מספר מאמרים. בחרו את המאמר הטוב ביותר שאתם יכולים למצוא. רוב חברי הועדה אינם מומחים בתחום הספציפי שלכם, ועלולים להשתעמם מהר מאד ממאמר טכני, צר או בנאלי (למשל: אם המאמר עוסק במניפולציה תקשורתית בזמן מלחמה, והמסקנה שלו היא שכל צד מנסה להטות את התקשורת לטובתו, מדובר במסקנה בנאלית). בחרו משהו מלהיב, עם עומק מחקרי, טיעון ברור ומרגש וחידוש שגם קוראים שאינם מומחים יכולים להבחין בו. דוגמת כתיבה מפוהקת תדחק אתכם החוצה מהרשימה. כדי להצליח, הדוגמא שלכם חייבת לרגש ולהסעיר. היזהרו שלא לבחור בשום פנים ואופן מאמר שאינו קשור לתחום המחקר העיקרי שלכם. חברי הועדה עלולים לראות בכך התחמקות המצביעה על חוסר יושר. אולי המחקר העיקרי שלכם לא טוב מספיק, ולכן אתם לא רוצים להציג אותו?

אם חברי הועדה (לרוב – חברי החוג ששוקל לקבל אתכם) אהבו את התיק שלכם מספיק יחסית ליתר התיקים, אתם יכולים לעלות ל"רשימה הקצרה", רשימה מצומצמת של שניים או שלושה פיינליסטים. משמעות הדבר היא שידונו בכל תו ופסיק בתיק שלכם ברצינות רבה, וגם שיזמינו אתכם לקמפוס ל"שיחת ראיון" (Job Talk). הג'וב-טוק במהותו הוא הרצאה בתחום המחקר שלכם. אל תזלזלו בו בשום פנים ואופן! ראיתי כבר מועמדים חזקים מאד שנפלו לתהומות תחתית בגלל ג'וב-טוק חלש או רשלני. ההרצאה צריכה להיות מרתקת, רהוטה, מסודרת ועם עומק מחקרי (בשום פנים ואופן לא סקירה שטחית), אבל כזו שתהיה מובנת ומעניינת גם לעמיתים שלא מומחים בתת התחום שלכם. עוד בשלב מוקדם בקריירה שלכם רצוי שתתאמנו באומנות ההרצאה, תקחו סדנאות ייעודיות (כמו זו שמעבירה האקדמיה הצעירה) ותרבו להתאמן בכנסים וסדנאות למיניהן.

הן בהרצאה והן בשאלות ובתשובות שלאחריה, אתם חייבים להסביר ולהדגיש עד כמה תחום המחקר שלכם רלוונטי מעבר לשאלות הספציפיות שבהן אתם עוסקים. אם ישאלו אתכם משהו שנמצא קצת מחוץ להתמחות שלכם, אף פעם אל תענו ב"אני לא יודע" או "אני לא יכול לדבר על זה" אלא נסו להתמודד כמיטב יכולתכם. נניח שתחום המחקר שלכם הוא היסטוריה מצרית מודרנית. אל תגמגו אם ישאלו אתכם על סוריה או לוב. התכוננו היטב לשאלת "אז מה"? אם אתם מתמחים בתולדות גידול החסה בגדה המערבית, האם המחקר שלכם חשוב גם לחוקרי מזון, כלכלה וחקלאות במקומות אחרים? האם הוא מלמד אותנו משהו כללי? אם התשובה לשאלות הללו שלילית, צמצמתם את סיכוייכם להתקבל. גלו סקרנות, פתיחות והרפתקנות אינטלקטואלית, כל זאת לצד התמחות מוכחת בתחום הספציפי שלכם. בשאלות ובתשובות, עליכם לגלות גם רצינות ומחוייבות למוסד. אל תשכחו את יחסי האנוש הפשוטים: אם במהלך ההרצאה תתגלו כאנשים יהירים, בלתי נסבלים, חסרי סבלנות או גזענים ומיזוגנים, הועדה עלולה לדחות אתכם אפילו אם הפרופיל המחקרי שלכם מצויין. ראיתי פעם מועמד חזק מאד שנדחה ממוסד כלשהו בגלל שגילה חוסר כבוד מופגן כלפי הנשים בועדה.

היו מוכנים לדבר על ההשלכות הרחבות של המחקר שלכם, גם אם מדובר בגידול חסה בגדה המערבית. לחסות המצולמות אין קשר לכתבה.

אם נדחיתם – אתם צריכים בהחלט להיות מודאגים, אך לא מיואשים. החדשות הטובות היא שאפשר תמיד לנסות בפעם הבאה. החדשות הרעות הם, שככל שעובר יותר זמן מאז סוף הדוקטורט שלכם, יצפו מכם לפרסומים רבים יותר, למעורבות אקדמית מתמידה ולתשוקה בוערת לפלס לעצמכם דרך. אם תיראו כבויים ומיואשים, סיכוייכם ידעכו בהתאם. נסו להשתמש בזמן שיש לכם בכדי לקבל פוסט דוקטורט, לפרסם ולהשתתף בכנסים. אם אתם נמצאים במוסד שאתם רוצים להתקבל אליו (למשל בפוסט) השתתפו ללא הפסק באירועים וסמינרים מחלקתיים, שאלו שאלות וגלו מעורבות. אתם צריכים לגרום לכך שיכירו ויעריכו אתכם טוב יותר לקראת ההגשה הבאה. כשאתם מנסים שוב, התיק שלכם חייב להיות מרשים יותר באופן משמעותי מאשר בפעם הראשונה, אחרת – אתם מבזבזים את זמנכם.

אם התיק שלכם התקבל על ידי הועדה, זה לא סוף הסיפור. באוניברסיטה העברית, למשל, המלצה של חוג חייבת לעבור אישור של שתי ועדות לא תלויות, וכן של הדיקן והרקטור, בכדי למנוע פרוטקציות וקבלת מקורבים. אם הרקטור מקבל אתכם על תנאי (למשל – הוא דורש שתשלימו פרסום מסויים בשנה הקרובה) התייחסו לתנאי הזה ברצינות תהומית. היו כבר תיקים שהתקבלו בידי הועדה, אך נפסלו בידי רשויות האוניברסיטה כי המועמד לא מילא את התנאים שהוצבו לו. זכרו: עד שזה לא נגמר, זה לא נגמר.

לעצות נוספות וטכניות יותר, אני ממליץ לכם לקרוא את שרשור הטוויטר החשוב של עמיתי, ד"ר ניק קאפור, או לפנות אלי באופן אישי. זהו סופו של מדריך הינשוף לקריירה אקדמית. בהצלחה – And may the odds be ever in your favor.

מדריך הינשוף לקריירה אקדמית, הפרקים המלאים:

  1. במשעול הצר: מדריך הינשוף לקריירה אקדמית, חלק ראשון (על תנאי הסף)
  2. במשעול הצר: מדריך הינשוף לקריירה אקדמית – אז מה אתם צריכים לדעת? (על רכישת ידע תשתיתי)
  3. מדריך הינשוף לקריירה אקדמית: אז איך תהיו חוקרים מצטיינים? (על פרסומים ומחקר)
  4. על קשרים, פוליטיקה וקריירה אקדמית
  5. מול ועדת המינויים: איך תשיגו משרה אקדמית?

על קשרים, פוליטיקה וקריירה אקדמית

במאמר שהתפרסם פעם בכתב עת מדעי כלשהו, שכחו המחברים למחוק הערה ששאלה "האם יש לצטט כאן את המאמר הזבלי של פרופ' גאבור". אתם יכולים לנחש, שאותו עמית לא סייע להם בהמשך הקריירה האקדמית. לאחר שדיברנו על תנאי סף, תשתית ומחקר, הפוסט שלפניכם עוסק בנושא הרגיש והעדין מכולם: יחסי אנוש, קשרים ופוליטיקה אקדמית. איך תבנו רשת קשרים שתסייע לכם להתברג במדעי החברה והרוח? ינשוף אקדמי מסביר.

בפוסטים הקודמים של "מדריך הינשוף לקריירה אקדמית" דיברנו על האלמנטים השונים שיגבירו את הסיכויים שלכם להיות אנשי אקדמיה וחוקרים מקצועיים במדעי החברה והרוח. ראינו למי יש את תנאי הסף להתחיל ולנסות, למדנו כיצד לבנות את התשתית עוד כסטודנטים, וחשוב מכל – כיצד להפוך לחוקרים מצטיינים ולהפיק רשימת פרסומים איכותית ומכובדת. אולם ישנו עוד אלמנט חמקמק, מפוקפק במעט אך חשוב, שטרם הרחבנו עליו את הדיבור: יחסי אנוש, קשרים ופוליטיקה אקדמית.

בכדי לקבל עבודה אקדמית, כל מועמד זקוק למכתבי המלצה חזקים במיוחד. בפוסט הבא, שידון בועדות המינויים, נדבר על מכתבי ההמלצה עצמם, אולם כבר בשלב זה ברור, שבכדי לקבל מכתבי המלצה אפקטיביים אתם חייבים לעמוד ביחסים טובים עם חוקרים ידועים ובעלי עוצמה. בנוסף, אלו צריכים להעריך אתכם יותר מאשר הם מעריכים את המתחרים שלכם, ולספק לכם מכתבים טובים באופן יוצא דופן. זכרו שאפילו למנחה שלכם יש תלמידים רבים, וכולם מבקשים מכתבי המלצה כמו גוזלים שפוערים את פיהם בפני הציפור האם. המטרה שלכם היא להיות ראשונים בתור. יתר על כן, חברי הועדה עלולים להתקשר לאנשי אקדמיה וחוקרים שמכירים אתכם ולדבר עליכם באופן לא רשמי.

המסע שלכם ליצירת רשת קשרים אקדמית מתחיל כבר בשנה הראשונה של התואר הראשון. חשבו לרגע, כיצד נראית כיתה ממוצעת של סטודנטים בעיניו של המרצה, העומד על הפודיום ורואה עשרות רבות של תלמידים יושבים על הכיסאות. מבחינתו, רובם הם אורחים לרגע, שיושבים בכיתה וייעלמו ממנה מיד עם תום הסמסטר ומתן הציונים. אולם תמיד יש מספר מצומצם של תלמידים, שהמרצה שם אליהם לב וזוכר אותם בחיוב. אתם חייבים לבלוט בתוך המיעוט הנבחר הזה.

המנחה שלכם תמיד מוקף בסטודנטים שמבקשים ממנו מכתבי המלצה כמו גוזלים שפוערים את פיהם. תפקידכם להיות ראשונים בתור

איך למצוא חן בעיני מרצים? זה, כמובן, תלוי מאד באישיותו של המרצה עצמו. אני משמיט מהדיון בכוונה את אלו המעטים המנצלים את סמכותם ומרותם לרעה, את המיזנטרופים ואת חובבי החנופה. פשוט תתרחקו מהם. הרוב המוחלט של חברי הסגל אינם כאלו, ויש הרבה מאד דגים בים.

מובן מאליו, שעליכם להיות ידידותיים, תקשורתיים וחביבים, אך באקדמיה זה לא מספיק. המרצה הממוצע, כמו בני אדם בכלל, מוקסם לרוב מאלו שמתעניינים במה שהוא מתעניין בו, ובמקרה זה – במה שהוא מלמד. קחו כמה שיותר קורסים שמעניינים אתכם באמת, וכך תוכלו להפגין סקרנות ועניין כנים ואמיתיים בחומר הנלמד. כשלימדתי בארצות הברית היתה לי פעם סטודנטית, בחורה חביבה ואינטליגנטית לכל הדעות, שניסתה להפגין עניין מוגזם ומעושה (עיניים קרועות לרווחה, בדרך כלל) בכל מה שהתרחש בכיתה. זה לא פגע בה, כמובן, אבל זה בעיקר שעשע אותי. מרצים לומדים, די בקלות, לזהות התעניינות מזוייפת. היו אמיתיים, ושימו לב למה שכתבתי בפוסט הראשון על תנאי הסף: אם אתם לא סקרנים ומתעניינים בדברים רבים, כנראה שקריירה אקדמית אינה בשבילכם.

ברגע שיש לכם עניין, למדו להפגין אותו. אתם לא שקופים, ומה שמתרחש בלבכם לא גלוי לעיני המרצה. שאלו שאלות אחרי השיעור, הגדילו ראש, כתבו עבודות מושקעות על נושאים יצירתיים ומעניינים, הוכיחו שקראתם את מה שהמרצה דורש, ואל תהססו לבקש קריאה נוספת על מה שמעניין אתכם. רוב המרצים מוחמאים כשהסטודנטים מתעניינים או קוראים את הספרים והמאמרים שלהם. ברגע שתעשו זאת, כבר תקפיצו את עצמכם לעשירון העליון.

דרך אחרת, חשובה לא פחות, היא השתתפות בפעילויות רשות מעבר לשיעורים עצמם. הטיפ החשוב ביותר: הפגינו נוכחות מתמדת בכנסים, סמינרים מחלקתיים והרצאות של חוקרים אורחים. האירועים הללו פתוחים לקהל, מעט מאד סטודנטים מגיעים אליהם, ועוד מעטים יותר מעזים לשאול שאלות. ברגע שיתרגלו לראות אתכם משתתפים, מתעניינים ושואלים באירועים מהסוג הזה, תקפיצו את עצמכם מהעשירון העליון לאחוזון העליון. אם יש בחוג שלכם אופציות להתנדבות באירועים אקדמיים (כנסים וכדומה), או משרות של עוזרי מחקר והוראה, מומלץ מאד לנצל את ההזדמנויות הללו. בהנחה שיש לכם גם ציונים מעולים, נוכחות במערכת תעזור לכם להיבחר לתוכניות תחרותיות ומיני תופינים, כמו למשל חילופי סטודנטים בחו"ל. נצלו את אותן הזדמנויות כדי ליצור קשרים גם עם מרצים זרים.

עם זאת, יש להזהיר מטעות נפוצה מאד של סטודנטים שאפתנים מדי, שמנסים להתקרב אך ורק למרצים ומזניחים את חבריהם לכיתה. מעבר לעובדה שתלמידים כאלו נוטים להיראות כחנפנים ריקים, ושחברויות מתקופת האוניברסיטה הן יפות ומדהימות בפני עצמן, תהיו זקוקים בקריירה שלכם לא רק לרשת קשרים אנכית (עם מרצים) אלא גם לרשת קשרים אופקית – עם עמיתיכם וחבריכם. הרבה מהחוקרים הגדולים שתראו, הן בתואר הראשון, הן בתואר השני והן בדוקטורט, יפרשו בעוד מספר שנים. לעומת זאת, אלו שלומדים אתכם עשויים להעניק לכם סיוע שאין ערוך לו, לספק מודיעין חיוני על חלקים אחרים באקדמיה ולחלוק אתכם עצות ותובנות. הצטיינות אינטלקטואלית מגיעה תמיד מאינטראקציה. אל תפגעו באנשים לחינם, התרחקו מתככים ואל תהיו דורסניים ואכזריים. מי שדורך על אחרים בדרך למעלה, יגלה שהם מחכים לו בשקיקה כשהוא בדרכו למטה.

בשלב זה, חשוב לומר כמה מילים על אופי האינטראקציה הרצויה. כדי שיזכרו אתכם כסטודנטים מצטיינים, סקרנים ואפילו מקסימים, כאלו שכל מרצה ישמח לכתוב להם מכתב המלצה או לסייע להם באמצעות קשריו, אתם צריכים ללמוד להיכנס לדיאלוג, ודיאלוג פירושו – גם להקשיב. ראיתי יותר מדי סטודנטים שכל כך מתאמצים להפגין ידע, עד שהם הופכים לחפרנים בלתי נסבלים. מרצים לא אוהבים סטודנטים שמנצלים את זמן הדיון בשיעור (או לאחריו) כדי לתת נאומים ארוכים, משמימים, מפותלים וחוזרים על עצמם, במיוחד אם אלו לא קשורים לנושא שלשמו התכנסנו. דעתכם מעניינת, גם אם היא שונה מזו של המרצה, אך עליכם להביע אותה באופן מובנה, מנומק ותמציתי. הפגינו התעניינות אמיתית במה שנאמר לכם. סמינרים הם הזדמנות מצויינת ללמוד לדון באופן קונסרוקטיבי, לדבר ובמיוחד להקשיב. נצלו אותה.

יש כאלו שחושבים שמי שהשקפתו הפוליטית שונה מהמקובל באקדמיה, לא יכול להיכנס אליה. זו עמדה שגויה. להוציא מספר קטן של פנאטים פוליטיים, אנשים יתרשמו מכם לטובה אם תיכנסו עמם לדיאלוג, תביעו עמדות מנומסות ומנומקות אך גם תקשיבו למה שיש להם לומר. ימני שנכנס לחוג אקדמי שרובו שמאלי, למשל, צריך להיות מסוגל להתמודד ברצינות עם הגות מרקסיסטית, פרוגרסיבית ופמיניסטית בלי לשלול אותה על הסף. אתם לא חייבים להסכים. מה שאתם כן חייבים, זה להיות מסוגלים ללמוד ולהתעמק גם במה שמקומם אתכם. הכתיבה והשיחה שלכם צריכות להיות מורכבות ומעניינות עד כדי כך, שגם מי שלא מסכים איתכם יוכל למצוא בהן גוונים וניואנסים שירתקו אותו.

כשאתם מגיעים לשלב התואר השני והדוקטורט, זה בדיוק הזמן להרחיב את רשת הקשרים שלכם. נצלו את אהדת המרצים בכדי להשיג מכתבי המלצה טובים, וכך לזכות במימון שיאפשר לכם תקופות מחקר והשתתפות בכנסים בחו"ל. כשאתם שם, אל תבלו את ימיכם אך ורק בספריות וארכיונים, אלא גם במינגלינג שיאפשר לכם לבנות רשת קשרים אופקית ואנכית בינלאומית. תיק טוב יכיל תמיד מכתבי המלצה ממרצים העובדים במוסדות שונים, ועדיף – מארצות שונות. ואל תשכחו אף פעם לשמור על קשרים מצויינים עם המנחה שלכם לדוקטורט. תמיכתו תהיה חשובה לכם במיוחד בשלב חיפוש העבודה.

כשאתם מתחילים לפרסם מאמרים, אל תהססו לבקר בשפה ברורה חוקרים שאתם לא מסכימים איתם. ביקורת, אפילו חריפה, על יריבים, זה בדיוק מה שעשוי לפרסם אתכם. אולם אני ממליץ לעטוף ביקורת קשה בלשון רכה, להתבטא בנימוס (אפילו סרקסטי) כלפי אלו שאתם קוטלים  ותמיד לנמק את דבריכם. בחרו את היריבים שלכם היטב, ודאגו שיהיו מעט כאלו. אתם רוצים להיתפס כחוקרים דעתנים ונחושים, אבל לא כאנשי ריב ומדון שמאיימים על כל מי שנמצא בסביבה.  

וכך, אם סיימתם את הדוקטורט שלכם עם תשתית איתנה, תיק מחקרים משובח ורשת קשרים אנכית ואופקית, אתם מוכנים לשלב האחרון – ועדת המינויים. במעמד המאיים הזה, שיקבע את גורלכם לשבט או לחסד, יעסוק הפוסט הבא והאחרון בסדרה.

מדריך הינשוף לקריירה אקדמית, הפרקים המלאים:

  1. במשעול הצר: מדריך הינשוף לקריירה אקדמית, חלק ראשון (על תנאי הסף)
  2. במשעול הצר: מדריך הינשוף לקריירה אקדמית – אז מה אתם צריכים לדעת? (על רכישת ידע תשתיתי)
  3. מדריך הינשוף לקריירה אקדמית: אז איך תהיו חוקרים מצטיינים? (על פרסומים ומחקר)
  4. על קשרים, פוליטיקה וקריירה אקדמית
  5. מול ועדת המינויים: איך תשיגו משרה אקדמית?

מדריך הינשוף לקריירה אקדמית – אז איך תהיו חוקרים מצטיינים?

במשחקי הכס (שיר של אש ושל קרח) אומר טיריון כי הוא "שותה ויודע דברים". ברוח דבריו של הלאניסטרי המפורסם, גם אתם אוהבים ללמוד, לקרוא ולחקור, וכמוהו גם אתם חולמים להפוך את התחביב שלכם למקצוע. תמיד רציתם להימנות על המעטים שיזכו לקריירה מתגמלת ומרתקת במדעי החברה והרוח. בשני החלקים הקודמים של "מדריך הינשוף לקריירה אקדמית" דיברנו על תנאי הסף שדרושים לתחילת המירוץ, ועל התשתית שאתם צריכים לרכוש במהלך השנים: בחירת המקצוע, שפות ומיומנויות יסוד. הפעם נדבר על יעד קריטי נוסף במירוץ שלכם, אולי החשוב והמרכזי מכולם: הישגים מחקריים. כיצד תבנו לעצמכם רשימת פרסומים איכותית ומכובדת? ינשוף אקדמי מסביר.

במשחקי הכס (שיר של אש ושל קרח) אומר טיריון כי הוא "שותה ויודע דברים". ברוח דבריו של הלאניסטרי המפורסם, גם אתם אוהבים ללמוד, לקרוא ולחקור, וכמוהו גם אתם חולמים להפוך את התחביב שלכם למקצוע. תמיד רציתם להימנות על המעטים שיזכו לקריירה מתגמלת ומרתקת במדעי החברה והרוח. בשני החלקים הקודמים של "מדריך הינשוף לקריירה אקדמית" דיברנו על תנאי הסף שדרושים לתחילת המירוץ, ועל התשתית שאתם צריכים לרכוש במהלך השנים: בחירת המקצוע, שפות ומיומנויות יסוד. הפעם נדבר על יעד קריטי נוסף במירוץ שלכם, אולי החשוב והמרכזי מכולם: הישגים מחקריים.

מדעי הרוח והחברה, ובכללם היסטוריה, ספרות, פילוסופיה, יחסים בינלאומיים ומדעי המדינה, מתבססים כולם על פרסומים כתובים. לא משנה עד כמה אתם מבריקים, אנשי שיחה מרתקים עם תובנות מהפכניות, כל עוד לא תפרסמו את תובנותיכם כמאמרים או כספרים מחקריים – הן לא יסייעו לכם בקריירה. הפרסומים שאנו מכוונים אליהם הם פרסומים שיפוטיים, כלומר, מאמרים או ספרים בכתבי עת (או הוצאות) ששולחים אותם לקוראים חיצוניים לשם שיפוט עמיתים (peer-review). מבחינת הקריירה שלכם, לפרסומים שיפוטיים יש ערך רב יותר מאשר לפרסומים בלתי שיפוטיים, ולשם אנחנו מכוונים.

בסוף הדרך, כשתשלחו את התיק שלכם לועדת המינויים האקדמית, חברי הועדה יבדקו ראשית כל את הנתונים הבסיסיים ואת רשימת הפרסומים שלכם. בתוך התיק תצטרכו להגיש דוגמאות כתיבה למאמרים שכתבתם או פרסמתם, והמעסיקים הפוטנציאליים עלולים לדגום גם את יתר הפרסומים. בניגוד למיתוס רווח, הם יתעניינו לא רק במספר הפרסומים שלכם אלא גם באיכותם. בין שני המדדים הללו יש סתירה: ככל שאתם עובדים על יותר פרסומים, כך, בהכרח, איכותם תהיה גם נמוכה יותר. בהמשך אלמד אתכם שיטה שתאפשר לכם ליצור איזון בין השניים, ולמקסמם הן את כמות הפרסומים והן את איכותם.

אולם ראשית כל כדאי להוריד מהשולחן כמה עצות שווא וטעויות נפוצות שעלולות לפגוע בכם קשות. יש מרצים, בעיקר מהדור הישן, שמייעצים לסטודנטים שלא לפרסם דבר עד סיום הדוקטורט. הם יאמרו לכם שאתם עדיין לא "בשלים", שהרעיונות שלכם "בוסריים" ושפרסום טרם זמנו עלול לפגוע בכם. הם ידברו אתכם על "רצינות אקדמית" שמחייבת אתכם לעבוד על הנושאים הכבדים ביותר, לשקול כל מילה מאות פעמים ולהשקיע זמן יקר בשקלא וטריא של תיאוריה ומתודולוגיה. עם כל הכבוד, לרוב מדובר באנשים שקיבלו את התקן שלהם לפני שנים רבות, ומנותקים משוק העבודה העכשווי. הם גם טועים לאורך כל החזית. רעיונות של סטודנט, שעדיין רענן בתפיסותיו, עשויים להיות חדשניים ונועזים יותר מאלו של אדם שכבר עבר סוציאליזציה לתוך ז'רגון, דרכי מחשבה ו"רצינות אקדמית", לעיתים קרובות שם נרדף לשיעמום ובינוניות. היתה לי פעם קולגה, שנטשה נושא מרתק, לדבריה, מפני "שאני רוצה להיות אינטלקטואלית רצינית". אל תהיו כמוה. מעבר לכך, השיפוט בכתבי העת הוא אנונימי. הקוראים לא יודעים מי אתם, וסביר להניח שלא יקבלו מאמרים גרועים או בוסריים. אם הצלחתם להשיג פרסום בכתב עת שיפוטי, המאמרים שלכם טובים מספיק – נקודה.

אתם לא תאנים, ואל תאמינו לאף אחד שיאמר לכם לחכות עד ש"תבשילו" בכדי לפרסם. מחקר, מטבעו, הוא תהליך של גילוי, גישוש, ניסוי וטעייה. צאו לדרך, קפצו למים ותתחילו לעשות טעויות. אל תתנו לדחיות להרתיע אתכם. רק כך תבנו ותשכללו את עצמיכם. זכרו: כמו בקרב, גם במחקר: רק המעז מנצח.

לבסוף, המעסיקים הפוטנציאליים שלכם בשוק העבודה האקדמי ישפטו אתכם לפי פרודוקטיביות. ככל שחלפו שנים רבות יותר מתום הדוקטורט שלכם, כך יצפו מכם ליותר מאמרים. עם תום הדוקטורט, מתחילות שנים קשות מאד של חיפושי עבודה, בעיה שמחמירה לעיתים קרובות בגלל מחוייבויות לפרנסת המשפחה. קל לכם יותר להיות פרודוקטיביים כשאתם נמצאים במסגרת לימודית שעוטפת אתכם, במיוחד אוניברסיטה איכותית בחו"ל שמעניקה לכם מלגת קיום נדיבה, מאשר כשאתם שוחים באוקיאנוס האכזרי של שוק העבודה. בקיצור – אל תחכו לסוף הדוקטורט, ופרסמו במהירות, כל עוד אתם יכולים. אני מציע לכם להגיע לשוק העבודה האקדמי עם ספר, או לפחות חוזה לספר, ובאופן אידיאלי גם שלושה מאמרים שיפוטיים לכל הפחות. המועמד הטיפוסי מגיע ללא ספר ועם מאמר אחד או שניים לכל היותר, וכך תוכלו לצבור יתרון משמעותי על מתחריכם.

למרבה הצער, אין זה פשוט לכתוב מאמרים וספרים, לא כל שכן באיכות גבוהה, בזמן הדוקטורט. סטייה לכיוונים אחרים עלולה גם לבלבל אתכם ולפגוע באיכות התזה – הפרוייקט המרכזי שאתם עסוקים בו באותן שנים קריטיות. התכסיס הוא לנצל את זמנכם בצורה המיטבית. כלומר, להטות עבודה אקדמית שאתם מחוייבים בה בכל מקרה לכיוון הפרסומים. כאן המקום להבהיר, שמומלץ לחקור אך ורק נושאים שאתם מתלהבים מהם. שום מאמר, שום ספר, שום תזה לא יהיו טובים, אם הנושא לא מרגש אתכם, אם אתם לא באמת רוצים לדעת את התשובה. אף פעם אל תעבדו על נושא רק משום שהוא נראה לכם "יעיל", או משום שהמנחה שלכם או מרצים אחרים המליצו עליו. העצות שלהלן נועדו לכוון אתכם באופן כללי בתוך הנושאים שאתם אוהבים ממילא, ולא לאלץ אתכם לעבוד על מה שמשמים ומרדים אתכם.

המלצה ראשונה: כתבו את הדוקטורט שלכם כספר

ראשית כל, כשאתם בוחרים נושא לדוקטורט, עבדו על נושא שהוצאות יסכימו לפרסם כספר. כלומר, הימנעו מנושאים קטנים, צרים ושוליים מדי, שאפילו הוצאות אקדמיות יתעלמו מהם. שנית, כתבו את הדוקטורט שלכם כאילו היה ספר מהרגע הראשון ממש. הטעות הגדולה ביותר שעושים סטודנטים, הוא לכתוב דוקטורט בלתי קריא, להגיש אותו, ואז לבזבז שנים על "עריכתו" כספר. השנים הללו יתנקמו בכם בשוק העבודה. כתבו את הדוקטורט כנראטיב (סיפור) עם התחלה, אמצע וסוף, מהודק וברור אפילו לאנשים שאינם מומחים בנושא הספציפי. במיוחד, הימנעו מעודף ז'רגון מתפתל ומתיש או מויכוחים ארוכים מדי עם חוקרים אחרים.

אני יודע שיש מנחים או חברי ועדה שיאמרו לכם ש"דוקטורט אינו ספר", ואתם חייבים לכתוב באותה שפה בלתי קריאה שדוקטורנטים כותבים בה לעיתים תכופות. זה בדיוק המסלול שיוביל אתכם לעבודת עריכה מתישה ומיותרת שתימשך שנים ארוכות. ראשית כל, אם ידוע לכם על מרצים שזו השקפתם, הימנעו (במידת האפשר) מלבחור אותם לועדת הדוקטורט שלכם. לפעמים תוכלו להסביר להם בנימוס שהשקפתכם שונה, כפי שאני עשיתי עם חבר ועדה עקשן במיוחד. יש ויהיה עליכם לוותר ולהתפשר באופן טקטי. למשל, יתכן מאד שחברי הועדה יבקשו מכם להקדיש מקום רב לסקירות ספרות וויכוחים עם חוקרים אחרים (באנגלית של תחום ההיסטוריה: Engagement with historiography ). סקירות כאלו בדרך כלל מרתיעות מול"ים פוטנציאליים ואפילו קוראים אקדמיים (כמוני, למשל). אם מכריחים אתכם, "הדביקו" אותן במקום שבו תוכלו למוחקן כשתהפכו את הדוקטורט לספר, בלי לשנות את המבנה כולו. לבסוף, מול"ים בדרך כלל יצפו שהדוקטורט לא יהיה זהה לחלוטין לספר. לצורך זה, הכינו טיוטה של פרק או שניים שלא ייכללו בדוקטורט, אך תוכלו להוסיף אותם מיד לטיוטת הספר. אם תפעלו נכון מבחינת זו, גדולים סיכוייכם להגיע לשוק העבודה עם ספר אקדמי שיפוטי אחד לפחות.

שימו לב: העצות שלהלן תקפות בעיקר למדעי הרוח, שם הספר השיפוטי הוא הנכס האקדמי החשוב ביותר שלכם. במדעי החברה, נהוג לפרסם את הדוקטורט שלכם כסדרה של מאמרים שיפוטיים, ולא כספר.

המלצה שנייה: השתמשו בעבודות סמינר בכדי לכתוב מאמרים שיפוטיים

בנוסף לספר, עדיף שיהיו לכם באשפת החיצים גם כמה מאמרים אקדמיים שיפוטיים, שלושה לכל הפחות, עדיף אפילו ארבעה, חמישה או שישה. בדיוק כמו עם כתיבת הספר, עדיף שתנצלו עבודה אקדמית שאתם צריכים לעשות בין כה ובין כה גם לכתיבת מאמרים. כאן, שימו לב במיוחד לעבודות סמינר. במהלך הדוקטורט הרי תאלצו לכתוב ממילא כמה וכמה עבודות כאלו, ולרוב המרצה יתיר לכם גמישות רחבה מבחינת בחירת הנושא. ההנחייה של המרצה והמסגרת הלימודית של הסמינר גם יקלו עליכם להתייעץ עמו ועם חבריכם כדי ללטש את הנושא. הטריק הוא לבחור מראש נושאים, שיאפשרו לכם לפרסם את העבודה כמאמר עם מינימום שינויים. אם אתם היסטוריונים, למשל, כתבו אך ורק על נושאים המאפשרים לכם להשתמש במקורות ראשוניים (יומנים, מכתבים, מסמכים) ולהעלות טיעון מקורי. תמיד קראו קודם כל את המקורות המשניים, ראו לאלו מקורות ראשוניים הם מפנים בהערות השוליים, הגיעו למקורות הראשוניים הללו וקראו כמה שיותר מהם. כך לא תאלצו לבזבז זמן רב מדי על חיפושים עקרים ומתישים. כל עבודה כזאת, אם היא כתובה וערוכה היטב, תוכל לשמש אתכם כמאמר פוטנציאלי. אני ממליץ גם לעבד פרק אחד מהדוקטורט כמאמר מדעי, כמובן בשינויים מסויימים. שימו לב שהמאמרים שלכם יהיו על נושאים קשורים אך שונים מספיק בכדי שתצברו רקורד של חוקרים מקוריים. אף ועדה לא תעדיף מועמדים שממחזרים את אותו הנושא המוגבל ללא סוף.

עניינו של הפוסט הזה אינו אומנות הכתיבה, אבל על קצה המזלג, אני ממליץ לכם להקפיד על הדברים הבאים כאשר אתם כותבים מאמר: ראשית כל, טיעון ברור ומקורי. כדי לדעת האם הוא ברור, נסו לקרוא את המאמר שלכם באמצע הלילה ולראות האם הטיעון עובר. קריאה בספרות המחקר הקיימת (דבר שסביר להניח שתעשו ממילא במסגרת סמינרים רלוונטיים) תוכל ללמד אתכם האם אתם מחדשים ועד כמה אתם מקוריים. הקפידו על שפה בהירה, הימנעו ממשפטים ארוכים ומפותלים והשתמשו אך ורק במינימום ההכרחי של ז'רגון מקצועי. אם הדבר חיוני לטיעון, אל תהססו להתווכח עם חוקרים מפורסמים בשפה מנומסת, מדעית ורציונלית. כשהדבר דרוש, הסבירו במפורש במה אתם מחדשים. האם אתם מסתמכים על ראיות שקודמיכם לא שמו לב אליהן כראוי? האם אתם מפרשים באופן חדש ראיות ישנות? האם אתם מסתכלים על הסוגיה מזוית תיאורטית חדשה? עצות חשובות נוספות תוכלו לקבל במאמר הזה של סטיבן פינקר, שלדעתי כל מי שמתפרנס מכתיבה חייב לקרוא.

חשוב שלא תבזבזו מאמרים טובים. אם יש לכם פוטנציאל לפרסם מאמר שיפוטי בכתב עת, אל תפרסמו אותו בקבצי מאמרים ערוכים (edited volumes), שנחשבים לבעלי ערך אקדמי מועט יותר. הימנעו מלפרסם בכתבי עת נידחים ולא חשובים, אפילו אם מציעים לכם פרסום בטוח. אמת עצובה היא שברוב התחומים, מאמרים בעברית "נחשבים" מבחינה אקדמית הרבה פחות מאשר מאמרים באנגלית. אם אתם סטודנטים בתחילת הדרך, אפשר להתאמן ולפרסם בהתחלה בכתבי עת פופולריים בעברית כמו זמנים או היה היה. ברגע שאתם יכולים, נסו לכתוב באנגלית ולפרסם אך ורק בכתבי עת שיפוטיים. לעולם אל תבזבזו מאמר (או ספר) טובים מדי על במות פרסום בעברית. אני ממליץ לכתוב באנגלית מראש, ולא לחבר טיוטה בעברית ולנסות לתרגם אותה לאחר מכן, מפני שטקסטים היוצאים ממכבש תרגום נוטים להיות מאולצים ומלאכותיים. אם תכתבו באנגלית, תוכלו לשלוח את המאמר שלכם לעורך מקצועי, שכמעט תמיד זול בהרבה מאשר מתרגם. חשוב להשקיע בעורך, כדי לוודא שהשפה מושלמת. ישנם שופטים שיידחו את המאמר שלכם כמעט מיד אם הוא נראה עילג, משובש או קשה להבנה. גם אם לא ידחו, הם עלולים להיות מוטים נגדכם בשעת השיפוט.

אל תבזבזו את הפרסומים שלכם על קבצי מאמרים ערוכים, הנחשבים לבעלי ערך אקדמי מועט יותר. דוגמא ל-Edited Volume

כשאתם שולחים את טיוטות המאמרים שלכם לעורכים, תלמדו מנפתלי בנט: לעולם אל תתנצלו. טעות משמעותית שאני עשיתי בתחילת הדרך, היתה לכתוב מכתבים כמו "עורכת יקרה, אני רק סטודנט לדוקטורט בשנה א' אבל…" בתשובה, קיבלתי פעמים רבות מדי דחיות ארסיות ונוטפות בוז, בלי שהעורך או העורכת קראו אפילו את המאמר. העורכים והקוראים חייבים לשפוט רק את מה שכתבתם, לא את מי שאתם. לכן, אל תנדבו מידע. כתבו רק: "עורכת יקרה, אשמח אם תשקלי לפרסם את המאמר המצורף בזאת, שכותרתו פלונית אלמונית." לסיום, הוסיפו את שמכם ואת שם המוסד שאתם לומדים בו, ללא פרטים מיותרים. אם ישאלו אתכם, אמרו את האמת, כמובן, אבל לעולם אל תפגינו חוסר ביטחון. אם למדתם וחקרתם, הקול שלכם חשוב ומעניין, ויש לכם זכות מלאה להשמיע אותו בדיוק כמו חוקרים מבוגרים מכם.

במידת האפשר, השתדלו לפרסם את המאמרים שלכם בכתבי עת איכותיים ושיפוטיים. דוגמא מובהקת לאחד כזה: The American Historical Review, אך לפעמים קשה מאד לפרסם בכתבי עת אליטיסטיים כאלו בשלב הראשון. שלחו לכתבי עת מדרג שני, אך לא לכאלו שערכם האקדמי מוטל בספק.

אל תפחדו מדחיות, אפילו לא מרושעות וארסיות, ואל תתנו להן לשתק אתכם. לפעמים, יש קוראים שדוחים מאמרים וספרים משיקולים לא עניינים, בלי לקרוא אותם בכלל. קורא אחד דחה פעם טיוטת ספר שלי, ומתגובתו ניכר שלא טרח לקרוא אפילו את מסגרת הזמן הכרונולוגית בעמוד הראשון. אם אתם חושבים שהדחיות לא ענייניות, שלחו את המאמר לכתב עת אחר. אבל ברוב המקרים, הדחיות יהיו מנומקות. במקרה כזה, קראו את מכתבי השופטים בלב פתוח ובנפש חפצה, ובדקו מה אתם יכולים ללמוד מהם, וכיצד אתם יכולים לשפר את המאמר בטרם תשלחו אותו לבמה אחרת. שימו לב: אם קיבלתם דחייה מנומקת ומפורטת מהשופטים, כבר למדתם והרווחתם.

גם אם המאמר יתקבל סביר להניח שהשופטים יבקשו ממכם לערוך אותו ולבצע שינויים משמעותיים (מה שנקרא Revise and resubmit). אם זה קרה, זכיתם בשלב הראשון! אתם לא חייבים להסכים עם כל דבר שהשופטים אומרים, אך עליכם ללמד את עצמכם להיות קשובים לביקורת. העורך ירצה לראות שתיקנתם לפחות את רוב הנקודות שהשופטים הצביעו עליהם. במקרה שאתם חולקים עליהם בנקודות מסויימות, הסבירו לעורך בקיצור ובנימוס מדוע. לרוב, עורכים יבינו אם תדחו באופן מנומק כעשרים עד שלושים אחוז מהצעות השופטים, אך לא יותר מכך.

לבסוף, אל תמתינו שמאמר יתפרסם לפני שתעברו לעבוד על המאמר הבא. תהליך שיפוט, קבלה, עריכה ופרסום עלול לקחת שנה לכל הפחות, ואין לכם זמן לבזבז. התחילו לחשוב מהר ככל האפשר על המאמר הבא.

עם זאת, כשתגיעו לשלב חיפוש העבודה, יהיה עוד גורם שישחק תפקיד חשוב בסיכויי ההצלחה שלכם: קשרים אישיים, יחסי אנוש ומכתבי המלצה. ומה קורה עם הפרופיל הפוליטי שלכם שונה מהמקובל באקדמיה? בנושא רגיש זה יעסוק הפוסט הבא בסדרה.

מדריך הינשוף לקריירה אקדמית, הפרקים המלאים:

  1. במשעול הצר: מדריך הינשוף לקריירה אקדמית, חלק ראשון (על תנאי הסף)
  2. במשעול הצר: מדריך הינשוף לקריירה אקדמית – אז מה אתם צריכים לדעת? (על רכישת ידע תשתיתי)
  3. מדריך הינשוף לקריירה אקדמית: אז איך תהיו חוקרים מצטיינים? (על פרסומים ומחקר)
  4. על קשרים, פוליטיקה וקריירה אקדמית
  5. מול ועדת המינויים: איך תשיגו משרה אקדמית?

במשעול הצר: מדריך הינשוף לקריירה אקדמית – אז מה אתם צריכים לדעת?

אז אתם רוצים להשתלב באקדמיה? הינשוף ממשיך בסדרת הפוסטים שמלמדת אתכם כיצד לבנות את עצמכם כחוקרים, ולהגדיל את סיכוייכם להתקבל למשרות נחשקות במדעי הרוח והחברה. סיכויי ההצלחה, כפי שנראה, תלויים בשלושה מדדים שונים וקשורים זה לזה. הפעם נדבר על בחירת התחום כמו גם על ידע תשתיתי. ינשוף אקדמי מסייע לכם בדרך להגשמת החלום.

בפוסט הקודם, דיברנו על תנאי הסף הדרושים לכל מי שחולם על קריירה אקדמית בתחומי מדעי החברה והרוח. ברגע שוידאתם שיש לכם את תנאי הסף, הגיע הזמן להמשיך לשלב הבא: תכנון מראש של הקריירה שלכם משלב מוקדם. כמו שתראו, אין מדובר בתכנון עסקי מתיש וסוחט, כזה שישאב מכם את ההנאה האינטלקטואלית מלימודי ההיסטוריה, הספרות או הפילוסופיה, אלא להיפך: מפת דרכים שתעצים את הריגוש, העניין וההנאה מהנתיב שתבחרו בו. אין להתייחס אליה כמתכון, או רשימת כללים של "כזה ראה וקדש", אלא כסוג של כיוון כללי שאפשר להגיע אליו בדרכים רבות ושונות.

בסרט הוליוודי שעסק בחייו של אברהם לינקולן, מעלה הנשיא זכרונות מעברו כסוקר של שטחי פרא לא ממופים. הארץ מלאה בביצות טובעניות, מעקשים, הרים ומכשולים אחרים. מי שרוצה לעבור את כל אלו, חייב לאלתר, למצוא דרכים עוקפות יצירתיות ולהתמודד שוב ושוב עם מצבים של אי וודאות. שום מפה לא תסייע לו בכך, אם אין לו את התושיה הדרושה. אולם עליו להתבונן תכופות במפה ובמצפן כדי לדעת את הכיוון הכללי, אחרת יסתובב סביב המכשולים סחור סחור. כך גם השואפים לקריירה אקדמית: דעו את המטרה הסופית שלכם, לאיזה יעד אתם שואפים, אולם אל תשכחו לאלתר לפי תוואי הדרך, ולא פחות חשוב – גם להנות ממנה.

לאחר דברי ההקדמה הללו, כדאי להתבונן במפה ולחרוט בזכרוננו את היעד הסופי. כפי שכתבתי בפוסט הקודם, מספר המשרות באקדמיה קטן מאד, והתחרות עליהן עזה. אין רחמים, ואל לכם לצפות שירחמו עליכם. שום נסיבות בריאותיות, קשיים אישיים, צרות משפחתיות, או סיבות מוצדקות אחרות יסייעו לכם למצוא משרה, אם לא תגיעו לועדה עם הפרופיל החזק ביותר שבנמצא. עליכם לחתור, מהשלב המוקדם ביותר האפשרי (היינו, מהתואר הראשון ואולי עוד לפניו) לבנות לעצמכם פרופיל כזה.

Image result for abraham lincoln surveyor
להסתכל בתוואי הדרך ולאלתר, אך לזכור תמיד מהי המטרה הסופית. תמונה של אברהם לינקולן כסוקר וממפה של שטחי פרא

הפרופיל האקדמי החזק מורכב משלושה חלקים הקשורים זה בזה, בעלי חשיבות זהה פחות או יותר, ואלו הם: תשתית, מחקר ויחסי אנוש. תשתית תתבטא בכלי העבודה הדרושים לתחום האקדמי הרלוונטי, מחקר יתבטא בכמות ובאיכות הפרסומים, ואילו יחסי אנוש – במכתבי המלצה יוצאים מגדר הרגיל. אצל כל מועמד, גם חזק, היחס בין המרכיבים שונה, אבל יש לשים לב לאיזון ביניהם. מחקר שייבנה על תשתית לא מספקת, יהיה פגום מיסודו. מי שישקיע רק במחקר אך יזלזל ביחסי אנוש, עלול ליצור רושם של עכבר ספריות מיזנטרופ, גולם חברתי ששומר נפשו ירחק ממנו. לעומת זאת, אדם שיחסי האנוש שלו חזקים אך המחקר שלו חלש, עשוי להיתפס כשרלטן כריזמטי במקרה הטוב ותככן חלקלק במקרה הרע. בפוסט הזה, נדון בתשתית, ונמשיך לדבר על מחקר ויחסי אנוש בשני הפרקים הבאים.

תשתית היא מכלול הידע, הכישורים וכלי העבודה הדרושים בכדי להצטיין בתחום המחקר שלכם. להבדיל מסתם ידע, ידע תשתיתי קשה לרכישה, אבל ישרת אתכם במשך שנים רבות. הוא עשוי גם לסייע לכם למצוא קריירה טובה אחרת, אם המסלול האקדמי לא יצלח. מכיוון שהוא משתנה בהתאם לתחום שתבחרו, אי אפשר לדבר עליו בלי לומר מספר מילים על ההחלטה הקריטית של בחירת התחום עצמו.

במדעי הרוח, לא לכל התחומים יש ביקוש שווה. העצות שבמדריך הזה, או רובן, יסייעו לכם בכל התחומים, אך ככל שתבחרו תחום מבוקש פחות, עבודתכם תהיה קשה יותר והסיכויים – נמוכים יותר. בהשאלה מהעולם הצבאי, אתם יכולים לפתח את כישורי הירי שלכם, אך ככל שהמטרה קטנה, רחוקה וחמקמקה יותר, יהיה לכם יותר קשה לקלוע. אם, למשל, תבחרו בלימודים אזוריים, למזרח אסיה יש יותר ביקוש בישראל מאשר לבלקנים, איי הפסיפיק או אפריקה שמדרום לסהרה. בהנחה שהיסטוריה היא התחום שלכם, תגדילו את הסיכויים שלכם אם תבחרו בתחום מודרני עם משיכה עכשווית ואקטואלית מאשר, למשל, בתולדות המזרח הקדום. יהיה לכם בונוס אם לא תתעלמו מנושאים שמעניינים חוקרים בני ימינו, כמו למשל מגדר או תהליכים שחוצים גבולות ותקופות.

בהיסטוריה ישנם גם תחומים שהיו פופולריים בעבר אך דחויים בהווה. אם אתם מתעניינים בתולדות הרעיונות ובהיסטוריה אינטלקטואלית, אל תתרכזו רק בהוגה דגול אחד, אלא במגוון רחב של הוגים ובהשלכות חברתיות ופוליטיות. כדאי להיזהר גם מהיסטוריה דיפלומטית מהסוג הישן, שמתרכזת בעיקר בתככים בין ממשלות ובמנעד צר של מסמכים, או מכל תחום מצומצם אחר הנסגר בדלת אמותיו ולא פתוח לעולם המחקר הרחב.

אני שוב מדגיש: אני האחרון שירתיע אתכם לחקור את הנושא שיעניין אתכם, אפילו אם הוא מאד לא מבוקש. אבל במקרה כזה, אתם צריכים לדעת שעליכם להצטיין אפילו יותר בכל שאר המדדים, ובמידת האפשר – לחבר את מושא העניין שלכם לתחומים רחבים יותר, גישות מחקר חדשות ומסעירות או היבטים אקטואליים. בעיקר, אם אתם עוסקים בנושא פחות פופולרי, חפשו היבט מרתק שרק אתם או מעט אחרים עוסקים בו, ולא סוגיה נדושה שכבר נלעסה לעייפה. במצב כזה, לפחות תמשכו עניין ויהיו לכם פחות מתחרים.

לאחר שבחרתם את התחום, עליכם לשאול את עצמיכם לאלו מיומנויות תשתיתיות אתם זקוקים כדי להצטיין בו. כדי לבלוט בהיסטוריה, תהיו חייבים לקרוא את המנעד המלא של המקורות הראשוניים (למשל יומנים, מכתבים, מסמכים) והמשניים (ספרי מחקר). אם יראו שלא קראתם את רוב מה שצריך, איש לא יפרסם את המאמרים שלכם, שלא לדבר על לקבל אתכם לעבודה. ברוב התחומים, המקורות יהיו בשפת היעד. בדוקטורט שלי, שעסק בהיסטוריה יפנית מודרנית, כמעט תשעים אחוז מהמקורות הראשוניים היו כתובים בשפה היפנית, וכך גם ספרי המחקר. מי שעוסק בתקופות קדומות יותר ביפן, חייב להסתמך גם על מקורות ביפנית עתיקה וסינית קלאסית, ובמקרה של אירופה – בלטינית ולפעמים ביוונית. כדי לבנות לעצמכם יתרון יחסי במירוץ, עליכם ללמוד גם שפות אחרות שיכולות לסייע לכם – רצוי כאלו שרוב החוקרים האחרים לא יודעים. למשל, חלק גדול מחוקרי יפן יכולים לקרוא מסמכים בסינית או קוריאנית, אך רק מעטים יודעים לקרוא רוסית, שרלוונטית ליפן המודרנית בדיוק באותה המידה. ישנם תחומים שבהם רוב ספרות המחקר כתובה בשפה שאינה אנגלית, למשל צרפתית או גרמנית. במקרה כזה, תהיו חייבים לשלוט בשפות הללו, אחרת לא תוכלו להתעדכן בויכוח המחקרי ולתרום לו. בשולי הדברים ייאמר כי שפות יוכלו לעזור לכם בקריירות רבות ומגוונות, גם אם לא תעבדו בסופו של דבר באקדמיה.

Image result for babel fish hitchhiker's guide to the galaxy
דג בבל מ"מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" יכול לסייע לך להבין כל שפה. אך אם אין לך כזה, תאלץ להשקיע זמן, והרבה

לימוד שפות, כמו כל ידע תשתיתי אחר, דורש זמן רב. אלא אם אתם גאוני שפות, קשה ללמוד שפה ברמה מחקרית בפחות משנתיים. תמיד עדיף לקחת קורסי שפה טובים, לפחות בהתחלה, במיוחד כאלו שבנויים בשיטות פדגוגיות חדשניות (כמו בבית הספר לשפות של האוניברסיטה העברית), ולא מיושנות. בעתיד אני מקווה לפרסם כאן בינשוף פוסט שיסייע לכם בדרכים ללימוד יעיל של שפות, אולם כרגע חשובה האסטרטגיה ולא הטקטיקה. חשבו אלו שפות דרושות לכם כידע תשתיתי, והשקיעו את הזמן שלכם בהן ולא באחרות.

כמובן, שפות הן רק סוג אחד של ידע תשתיתי. קריאה וכתיבה אקדמית הם ידע תשתיתי מסוג אחר. גם אם אתם באים עם ידע מוקדם בתחומים הללו, כפי שהמלצתי בפוסט הקודם, חשוב לשייף, לשכלל ולשפר אותו ללא הפסק. אי אפשר להדגיש זאת מספיק: קראו וכתבו כמה שיותר, ולא רק בנושא הממוקד שלכם. אם בשפות צריך להשקיע במטרות ממוקדות, הרי שיכולת תשתיתית בקריאה וכתיבה דורשת דווקא היכרות עם מנעד רחב ככל האפשר של ספרות. כאן, אני ממליץ לכם להשתגע, ללכת אחרי הלב שלכם ולקרוא מה שאתם אוהבים ובכמה שיותר תחומים, לא רק עיוניים אלא גם ספרותיים. פעם הכרתי סטודנט זר מרומניה, שאמר לי בגאווה שהכין רשימה של כל זוכי פרס נובל, והוא קורא אותם אחד אחד כדי "להיות בקיא בספרות גבוהה". בסופו של דבר, הוא עורר אצל רוב שומעיו רושם יומרני ומגוחך. אל תלכו בדרך הזאת.

אני ממליץ לכולם לרכוש ידע בסיסי ב"מדעי הרוח הדיגיטליים" (Digital Humanities) כדי שתוכלו להשתמש בשיטות מחקר מתקדמות. בהתאם לתחום שתבחרו, ייתכן שתצטרכו ידע תשתיתי מסוגים אחרים. מי שעוסק בפילוסופיה, למשל, כדאי שיהיה בקיא בלוגיקה. אם מעניינות אתכם שאלות כמותיות הנוגעות לציבורים גדולים, למדו שיטות מחקר, סטטיסטיקה וחקר רשתות חברתיות. אלו יסייעו במגוון קריירות גם מחוץ לאקדמיה. קורסים בכלכלה ויחסים בינלאומיים יועילו לכם מאד גם בשאלות של היסטוריה פוליטית וכלכלית. אם אתם מתעניינים בתולדות המלחמות, כדאי שתרכשו כמה שיותר ידע בלימודי ביטחון ובמדעי הצבא. כל מי שרוצה לקרוא טקסטים לעומק, מוטב שיירכוש מיומנות תשתיתית בביקורת ספרותית. לבסוף, פילוסופיה ופסיכולוגיה עשויות לתרום לכל מי שעוסק במדעי הרוח.

ההמלצה שלי היא להתמקד בתשתית הרלוונטית עבורכם, אך להשאיר גם מקום לניסוי, תעייה וסתם דברים שמעניינים אתכם. קחו קורסים רבים ככל האפשר בתואר הראשון, בין אם כסטודנטים מן המניין ובין אם כשומעים חופשיים. ככל שמדובר בתשתית, אתם אף פעם לא יודעים ממה תרוויחו, ואתם הרי כאן גם בגלל שאתם אוהבים ללמוד.

השלב הבא הוא לרתום את הידע התשתיתי שלכם כדי לבנות רקורד מחקרי יוצא מגדר הרגיל. על כך נדבר בפוסט הבא בסדרה.

מדריך הינשוף לקריירה אקדמית, הפרקים המלאים:

  1. במשעול הצר: מדריך הינשוף לקריירה אקדמית, חלק ראשון (על תנאי הסף)
  2. במשעול הצר: מדריך הינשוף לקריירה אקדמית – אז מה אתם צריכים לדעת? (על רכישת ידע תשתיתי)
  3. מדריך הינשוף לקריירה אקדמית: אז איך תהיו חוקרים מצטיינים? (על פרסומים ומחקר)
  4. על קשרים, פוליטיקה וקריירה אקדמית
  5. מול ועדת המינויים: איך תשיגו משרה אקדמית?

במשעול הצר: מדריך הינשוף לקריירה אקדמית, חלק ראשון

אתה סטודנט נלהב למדעי הרוח, או אולי את תלמידת תיכון שמתעניינת בהיסטוריה, לימודי מזרח אסיה, ספרות או פילוסופיה. תמיד חלמתם להפוך את תחום העניין שלכם לקריירה. שמעתם מרצים, התלהבתם, ורציתם למצוא את עצמכם שם – בצד השני של הפודיום. אבל רק מיעוט נבחר יצליח. אלו תכונות צריך, איך תבדקו אם אתם מתאימים, וכיצד תעלו את הסיכויים שלכם? הינשוף בא לעזרתכם עם מדריך מיוחד לקריירה אקדמית בחמישה פרקים. חלק ראשון בסדרה.

אתה סטודנט נלהב למדעי הרוח, או אולי את תלמידת תיכון שמתעניינת בהיסטוריה, לימודי מזרח אסיה, ספרות או פילוסופיה. תמיד חלמתם להפוך את תחום העניין שלכם לקריירה. שמעתם מרצים, התלהבתם, ורציתם למצוא את עצמכם שם – בצד השני של הפודיום. אבל אז, בצדק גמור, אחרים שפכו מים קרים על החלום שלכם. השכר באקדמיה, אמרו לכם, נמוך יחסית לזה שמשלמים בחברות הייטק, וגרוע מכך – המשרות מועטות מאד והסיכון גבוה. באמ;לק של הממשי, דף פייסבוק ששם ללעג כמה מהתופעות הביזאריות יותר במדעי הרוח, כתבו פעם פוסט טיפוסי בנושא:

לא תצליחו להמיר את ההון הסימבולי שלכם בהון כלכלי. כל הקורסים שלקחתם בגילמן ביוונית קלאסית ולטינית לא יתורגמו להצלחה בשוק העבודה, ואפילו הסמינריון שכתבתם על פרשנות בארתיאנית ל"טענת אנטיגונה" של באטלר לא יביא לכם משרה. אז במקום לצאת מהאקדמיה, אתם תעלו את ההימור ותיכנסו לתואר שני ותכתבו תזה על מצגים של דילמת אותיפרון ביהדות ובנצרות המוקדמת, ומשם הדרך סלולה לדוקטורט באירופה ואז לחזור הנה לעבוד בחצי משרה זמנית בהוראה במכללה.

אם קראתם ואתם עדיין רוצים קריירה אקדמית, יש לי חדשות רעות אבל גם חדשות טובות עבורכם, או לפחות עבור חלקכם. כמי שהצליח לעלות על המסלול (בטוקיו, הרווארד ואז בחוגים להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית) אני יכול להבטיח לכם שהוא קשה מאד, טומן בחובו סיכון גדול לכישלון ודורש, לצד עבודה קשה, גם כמות הגונה של מזל. החדשות הטובות הן שהוא אפשרי, בסבירות גבוהה, אם מתקיימים שני תנאים עיקריים. ראשית כל, שיש לכם מראש, קרי, עוד כשאתם תלמידי תיכון או סטודנטים מתחילים, לפחות את רוב התכונות הדרושות בכדי להתחיל במסלול אקדמי. שנית, שאתם יודעים מה אתם עושים, עובדים קשה בכיוון הנכון ומכלכלים את צעדיכם מראש בתבונה. אם אתם מצליחים, מובטחת לכם קריירה מרתקת, ובניגוד למה שרבים יאמרו לכם, עם שכר ותנאים לא רעים בכלל.

אבל המסלול האקדמי דומה למסלול מכשולים שמצריך הרבה מאד פניות חדות, טיפוסים בעלייה תלולה וזינוקים. פעם המשלתי אותו לסופר מריו, הדמות ממשחק המחשב הקלאסי, שחייב לקפוץ מעל תהום, ועוד תהום, ועוד תהום. המדריך הזה, שיתפרסם כאן בינשוף בחמישה חלקים, נועד לסייע לכם במירוץ. המאמר הראשון עוסק בתנאי הסף. השני, השלישי והרביעי יסייעו לכם להתכונן ולעבוד נכון זמן רב מראש, וכך לצבור יתרון על המתחרים. החלק החמישי נועד לסייע לאלו שנמצאים כבר לקראת סוף המסלול, קרי, תהליך חיפוש העבודה בסוף הדוקטורט.

נתחיל בהערת הבהרה. המדריך שלהלן נכתב עבור אלו המתעניינים בקריירה אקדמית מחקרית במדעי הרוח והחברה. אולם חלקים גדולים ממנו עשויים להיות תקפים גם לקריירה אקדמית בתחומים אחרים, או לקריירות מאתגרות מכל סוג שהוא.

תנאי הסף

מי שמעוניין בקריירה אקדמית במדעי הרוח, חייב להפנים עובדה בסיסית עוד בשלב הראשון: המשרות במדעי הרוח מועטות, ומחפשי העבודה רבים. לא מעטים מהסטודנטים נשמטים בשלב כזה או אחר של הדרך, לאחר שהשקיעו מאמצים לחינם, ואחרים לא מוצאים עבודה בסופה. לכן, לפני שאתם מתחילים במירוץ, אתם צריכים לוודא שיש לכם כמה שיותר מתכונות הסף הדרושות. ניתן לפתח כמעט את כל התכונות הללו בעבודה קשה ומפרכת, אבל אם אין לכם את רובן בתחילת הדרך, תסבלו מחיסרון קריטי לעומת אלו שעבדו ופיתחו את הכשרונות הללו לפניכם. אז הנה הן, בסדר יורד של חשיבות:

  1. סקרנות: אם את מוצאת את עצמך, עוד בתור ילדה, בודקת ומחפשת ערכים בויקיפדיה, מקשיבה לסיפורים מסיפורים שונים ורוצה ללמוד ולדעת עוד על כל דבר – כנראה שיש לך תנאי סף חשוב לקריירה במדעי הרוח. לעומת זאת, אם "אין לך זמן לשטויות", אתה משתעמם מכל דבר שאינו "מעשי", או נראה לך שכל מה שאינו רלוונטי לחיים המיידיים תפל ומשעמם – חפש לך קריירה אחרת. מי שהגיע לתיכון או לאוניברסיטה בלי סקרנות עזה, ככל הנראה לא יוכל לפתח אותה בעתיד. מכל התנאים, סקרנות היא התנאי החשוב והבסיסי ביותר.
  2. התלהבות: בגלל התחרות העזה, מי שמצליח לפתח קריירה במדעי הרוח חייב להשתוקק לקריירה כזאת יותר מכל דבר אחר בעולם. אם אתה לא בטוח מה אתה רוצה לעשות בחיים, הולך לכיוון האקדמי רק בגלל שהדודה המליצה, או מפני שאין לך משהו טוב יותר לעשות – פשוט וותר מראש.
  3. תעוזה והישגיות: המסלול לקריירה אקדמית ארוך ומורכב: תואר ראשון, תואר שני ודוקטורט שיש לכתוב לרוב בחוץ לארץ. התהליך כולו לוקח כעשר שנים, במקרה הטוב מאד, ומצריך תעוזה, יוזמה, הישגיות ויצר הרפתקנות בלתי מבוטל. אם אין לכם אותו, אם אתם לא מוכנים, למשל, לעזוב לחו"ל מסיבה כלשהי, תפגרו במירוץ אחרי אחרים שיש להם פחות עכבות ומכשולים מכם. שימו לב: יתכן שתאלצו להתפשר בסוף על עבודה בחו״ל. מספר התקנים האקדמיים בארץ מועט.
  4. יציבות והתמדה: המסלול לקריירה אקדמית מצריך אנרגיה, יצירתיות, יוזמה ועבודה קשה לאורך כל הדרך. לפעמים, העבודה הזאת אפורה ומשעממת (יש בה גם רגעים רבים של עניין, התלהבות והתרוממות רוח) ובכל מקרה חובה להתמיד ולעבוד שעות ארוכות כל יום במשך שנים. אם אתם סובלים מנסיבות אישיות, משפחתיות, רפואיות או נפשיות (דכאונות, טלטלות רגשיות) שמשתקות אותם למשך זמנים ארוכים, המירוץ הזה יהיה קשה מאד עבורכם. במקרה כזה, תהיו כמו אצן שנוקע את הרגל מדי מספר חודשים. שימו לב: אני בשום אופן לא מנסה לרפות את ידיהם של אנשים שסובלים מבעיות משפחתיות, רפואיות, רגשיות או אחרות. כולנו בני אדם. יש כאלו שאיתרע מזלם לסבול מבעיות כאלו, אך בכל זאת הפכו לאנשי אקדמיה מזהירים. הן עלולות לבלום אתכם, רק במידה והן משביתות אתכם מעבודה לזמן ממושך.
  5. קריאה: במדעי הרוח, קריאה היא אחד הכלים החשובים ביותר. סטודנט למדעי הרוח צריך לקרוא כמות גדולה מאד של חומר, להפנים אותו ולנתח אותו. אם את לא אוהבת לקרוא, את בבעיה. לעומת זאת, אם אתה "תולעת ספרים" שבולעת ספרי היסטוריה, רומנים וכתובים מסוגים אחרים, תוכל להשתלט בקלות רבה על כמות גדולה של חומר. בדומה לסקרנות, אהבת הקריאה היא תנאי סף קריטי. אם אתה לא מגיע איתה לשנה הראשונה בתואר הראשון, יהיה לך קשה להמשיך הלאה. מכיוון שבמדעי הרוח יש צורך לקרוא באנגלית, חשוב שתתרגלו לקרוא ספרות ועיון בשפה זו עוד בשלב מוקדם. השקיעו באנגלית שלכם.
  6. ידע כללי: קריאה מרובה תאפשר לכם לצבור, בהדרגה, ידע כללי, וגם ידע ספציפי בנושאים שמעניינים אתכם. כמובן שתמשיכו לצבור ידע במהלך התארים שתעשו, אבל ככל שתגיעו אליהם עם יותר ידע כללי ורקע, כן ייטב. בעיקרון, רוב האנשים יכולים לקטלג רק אחוז מסויים מכל ספר שהם קוראים בזיכרון לטווח ארוך. ככל שאתם באים לספר עם יותר ידע רלוונטי, כך תוכלו לשים לב לפרטים נוספים ולהישאר עם יותר ידע אחרי הקריאה. ידע כללי גם יאפשר לכם לתייג מידע שאתם מקבלים לתוך הקשרים, ולהפיק ממנו תועלת רבה יותר.
  7. קריאה ביקורתית ויכולת ניתוח: ככל שאתם קוראים יותר, צוברים יותר ידע כללי ומתחילים לפענח הקשרים רחבים יותר, כך אתם יכולים לפנות כוח מנטלי רב יותר לקריאה ביקורתית. קריאה ביקורתית פירושה, ראשית כל, להבחין במבנים שמאחורי הטקסט. מה הטיעון של הכותב? מאיזה כיוון הוא מגיע? מה הן הנחות היסוד הגלויות והסמויות שלו? האם יש לו הטיות ודעות קדומות? האם הוא בוחר עובדות שנוחות לו, ומתעלם מעובדות אחרות? האם הוא מסתיר מאיתנו משהו, ואולי, רחמנא לצלן, משקר? באקדמיה תלמדו קריאה ביקורתית לעומק, אבל כמו ביתר המיומנויות, ככל שתגיעו עם רקע קודם, המנחים שלכם יוכלו להעלות אתכם לרמה גבוהה יותר. בהמשך תלמדו כיצד להצליב ראיות, להשוות טקסטים שונים זה לזה ולנסות לבנות לעצמכם תמונת מציאות מסבך של גרסאות סותרות. המיומנות הזאת דרושה הן לקריאה והן לכתיבה אקדמית.
  8. כתיבה: המדיום המדעי הוא, בראש ובראשונה, מדיום כתוב – גם במדעי הרוח. כל התובנות, השיחות המרתקות, השאלות והתשובות המבריקות, כל אלו לחינם יהיו, אם לא תוכלו להעלות אותן על הכתב. כתיבה היא מיומנות, וכתיבה אקדמית היא מיומנות ספציפית. כמובן שהמנחים האקדמיים שלכם יאמנו אתכם בכתיבה, אם הם עושים את מלאכתם נאמנה. אבל ככל שתגיעו אליהם עם רמת כתיבה טובה יותר, כך תוכלו להעפיל לגבהים ולצבור נקודות במירוץ. כתיבה טובה בנויה ממספר מרכיבים, ויהיה עליכם לפתח את כולם. מי שמוכשר ומנוסה בכתיבה (לרוב מי שקורא הרבה) יכול לכתוב חיבורים מעניינים וקולחים בשפה ברורה מחד ומרתקת מאידך. גם כתיבה אקדמית, לא רק ספרותית, צריכה להיות מעניינת ולתפוס את תשומת ליבו של הקורא. הדבר חשוב במיוחד כשאתם נבחנים, מפני שחיבור טוב תופס מיד את עינו של הבוחן (או הבוס הפוטנציאלי) שצריך לקרוא עשרות או מאות חיבורים אחרים. אולם כדי להיות כותב אקדמי טוב, אין די בכתיבה מעניינת. מאמר אקדמי צריך להיות סדור, בעל מבנה ברור ולוגי, ובמיוחד – להכיל טיעון ברור שאפשר להבין אותו בסוף הקריאה. אם אני קורא את המאמר שלכם, אפילו בשתיים בלילה, ולא מבין מה אתם מנסים לטעון, הכתיבה שלכם אינה טובה מספיק. במאמר הזה של סטיבן פינקר תקבלו כמה טיפים מעולים לכתיבה אקדמית, ובעיקר אזהרות מפני כשלים נפוצים אך הרסניים.
  9. דיבור: מיומנות שנוטים להזניח במקרים רבים. קריאה וכתיבה חשובות יותר, אולם בעולם האקדמי, מצפים מכם להתבטא היטב גם בעל פה. כדי למצות את הידע מהמרצים והמורים שלכם ולמצוא מישהו או מישהי שיסכימו לחנוך אתכם, אתם צריכים לשאול את השאלות הנכונות ולהתבטא באופן שימשוך אליכם תשומת לב חיובית. ישנו יתרון לסטודנטים שיודעים לדבר באופן מעניין אך סדור, עם אינטליגנציה רגשית ועניין אמיתי במי שעומד מולם. לעומת זאת, מי שמדבר באריכות יתר ושלא לעניין, משתמש בשפה עילגת או, להבדיל, גבוהה וסבוכה מדי, עלול לאבד נקודות. בהמשך גם תלמדו את אומנות המצגת האקדמית. יהיה עליכם להציג טיעון ברור, מורכב ונתמך בראיות בזמן מוגבל, תוך שימור תשומת הלב של המאזינים. אומנות הדיבור כוללת אינטונציה משתנה ודגשים במקומות הנכונים. שימו לב שאתם מדברים בקול רם מספיק ולא בולעים מילים. כל המרכיבים הללו בונים את התכונה החמקמקה אך החיונית שנקראת "כריזמה". את אומנות הדיבור לומדים, כמו כל דבר אחר, אבל ככל שתגיעו "מבושלים" יותר, כך יהיה לכם יתרון גדול יותר בחזית החשובה הזאת.

יש מעט מאד אנשים שמצטיינים בכל תשעת התחומים הללו עוד לפני שכף רגלם דורכת באקדמיה. מתוך אינטואיציה, הייתי אומר שלפני שאתם מתחילים בדרך, אתם חייבים סקרנות, התלהבות, תעוזה, השגיות, התמדה, וכמה שיותר מהתכונות האחרות. את השאר תוכלו ללמוד תוך כדי תנועה.

החלטתם שאתם מתאימים? מנקודה זו ואילך, אתם צריכים לתכנן את הקריירה האקדמית שלכם ולכלכל את צעדיכם בהקדם, רצוי מהשנה הראשונה של התואר הראשון. בכך יעסוק המאמר הבא בסדרה.

מדריך הינשוף לקריירה אקדמית, הפרקים המלאים:

  1. במשעול הצר: מדריך הינשוף לקריירה אקדמית, חלק ראשון (על תנאי הסף)
  2. במשעול הצר: מדריך הינשוף לקריירה אקדמית – אז מה אתם צריכים לדעת? (על רכישת ידע תשתיתי)
  3. מדריך הינשוף לקריירה אקדמית: אז איך תהיו חוקרים מצטיינים? (על פרסומים ומחקר)
  4. על קשרים, פוליטיקה וקריירה אקדמית
  5. מול ועדת המינויים: איך תשיגו משרה אקדמית?
%d בלוגרים אהבו את זה: