עלילת הדם החדשה של הניו יורק טיימס, עם סיפורים פנטסטיים על אונס אסירים פלסטיניים בידי כלבים, גרועה יותר מאשר היא נראית. מעבר לסיפור הספציפי, היא מצביעה על רקב עמוק בממסדי המומחיות המערבית ובמקורות הידע הקשורים אליה. ינשוף פוליטי-מדיני מסביר.

בשבוע האחרון התפרסמו שני תחקירים על מעשי אונס במלחמת עזה. אחד – דו"ח הועדה האזרחית בראשותה של ד"ר כוכב אלקיים-לוי – עוסק במעשי האונס והתעללות המינית של חמאס ויתר הפלגים העזתיים בנשים ישראליות ובינלאומיות בשביעי באוקטובר ולאחריו. קריאת הדו"ח קשה מבחינה רגשית, אבל מדובר באחד מהמחקרים הרציניים ביותר שראיתי בתחום, כשלוש מאות עמודים של עדויות ראייה מקוטלגות, מוצלבות עם גיאולוקציה, סרטונים של חמאס, מסמכים ונתונים פורנזיים, עם מסד תיאורטי איתן של ספרות משנית. יש בו גם הרבה כותרות חדשות ומזעזעות, שהחשובה שבהן – ראיות לכך שמחבלי חמאס לא הסתפקו באונס, עינויים מיניים ורצח, אלא גם אילצו בני משפחה לבצע אקטים מיניים זה על זה במטרה להשתמש בקשרי האהבה המשפחתיים לסיפוק יצרים סדיסטיים. כמו כן, מראה ועדת החקירה האזרחית שלא רק לוחמי חמאס, אלא גם אזרחים עזתיים רבים מן השורה השתתפו במעשי האונס והעינויים.

התחקיר השני, הוא רשומה קצרה יחסית שפרסם ניקולס כריסטוף, כתב מלחמות מהניו יורק טיימס. בגלל אופיו השנוי במחלוקת, שיפורט להלן, היה זה דווקא הטור של כריסטוף שתפס את עיקר תשומת הלב הציבורית.

במאמר, שפורסם משום מה בניו יורק טיימס לא כתחקיר אלא כטור דיעה, מאשים כריסטוף את מדינת ישראל, מערכת הכליאה שלה, צה"ל והשב"כ באונס מערכתי של אסירים פלסטינים, בעיקר גברים אך גם נשים. מדובר בהאשמות חמורות, ואין להוציא מכלל אפשרות שאכן יש התעללות, אפילו מינית, של סוהרים באסירים, כפי שיש במערכות כליאה רבות בעולם. בכל אימת שיש ראיות ממשיות לכך, יש לבדוק אותן כהלכה ולהעניש את מי שאשם, ואין ספק גם שהמדינה כשלה לחלוטין בכל הנוגע לטיפול בפרשת שדה תימן. אולם כדי שיהיה אפשר להתייחס ברצינות להאשמות, הן צריכות להיות מגובות בראיות של ממש. ומבחינה זו, הטור של כריסטוף הוא כישלון מוחלט.

הטור ירוד כמעט בכל סטנדרט עיתונאי שהוא. הכתב מסתמך רק על 14 עדויות, לא מאוששות ולא מוצלבות, בלי פרטים שיוכלו לאפשר חקירה, וידוא או הפרכה, כדי לטעון להתעללות מינית מערכתית ורווחת בכל רחבי מערכת הכליאה הישראלית. להשוואה, ב-2020, נרשמו בארצות הברית כ-16,000 תלונות על פגיעה והטרדה מינית של סוהרים נגד אסירים, ורק מעט מזער מהן הוכחו כמבוססות על מקרים אמיתיים. מבין העדים של כריסטוף, רק שניים מזדהים בשמם או מוסרים פרטים שיוכלו לסייע באיתור המקרה. אחד מהם, סאמי אל-סאי, מוצג על ידי כריסטוף כ"עיתונאי". בפועל, מדובר על מסית של חמאס, שמחא כפיים למעשי הרצח ההמוניים בשביעי באוקטובר – בוודאי לא על גורם אמין. לכל הפחות, כריסטוף היה צריך לתת גילוי נאות לקוראיו במי מדובר. עיתונאים ביקורתיים הצביעו כבר על כך ששני העדים המזוהים סיפקו לכריסטוף "אטריות מחוממות" – גרסאות שהשתנו ו"השתכללו" עם הזמן, בתוספת פרטים מזוויעים חדשים בכל פעם שדיברו עם עיתונאי אחר.

אם זה היה נשאר כאן, היה אפשר לפטור את המאמר של כריסטוף כסתם טור דיעה רשלני. אולם מכאן, דברים הולכים ומידרדרים. מסתבר שחלק גדול מהעדויות האנונימיות מגיעות מיורו מד מוניטור, שמוצג על ידי כריסטוף כ"מוניטור זכויות אדם". בפועל, מדובר על ארגון חזית של חמאס, שיושב הראש שלו, ראמי עבדו, הריע לשביעי באוקטובר, והפיץ שקרים מופרכים ותיאוריות קונספירציה (ראו כאן ע"ע 95,178) כמו טבח המוני בבית החולים שיפא, קצירת אברים, או טענה כי הסיוע ההומניטרי מכיל רק תכריכי קבורה, שלא נלקחו ברצינות אפילו בידי רוב העיתונאים האנטי ישראליים במהלך המלחמה. כריסטוף לא אומר שום דבר לקוראיו על המוניטין של הארגון הזה. "מקור" נוסף שכריסטוף ציטט בראיון וידאו הוא ישראלי תומך חמאס וקונספירטור הזוי בפני עצמו, שהודח מהאוניברסיטה שבה עבד בשל… עבירות מין. מה שנקרא, אחד שיודע.

המרואיינים, כמובן, לא נמצאו או נבחרו באופן מקרי. מכאן נשאלת השאלה מי היה ה"פיקסר" של כריסטוף. עיתונאים שלא יודעים את השפה נעזרים כמעט תמיד בפיקסרים מקומיים שמוצאים עבורם את המרואיינים. כריסטוף טוען שהוא מצא את המרואיינים, בין היתר, באמצעות "ארגוני זכויות אדם", מה שמצביע על הכוונה מראש של יורו-מד או דומיו. בזירה הפלסטינית מדובר בדפוס ידוע של הדרכה והטייה של עדים, שנתפס והתגלה באופן נדיר בעלילת ה"טבח" שלא היה במחנה הפליטים ג'נין ב-2002.

אולי עלילת הדם המופרכת ביותר בטור, המיוחסת ל"עיתונאי עזתי" אלמוני, היא הטענה כאילו סוהרים ישראלים אימנו כלבים לאנוס אסירים. בפועל, כפי שהבהירו מבקרים רבים לכריסטוף לאחר פרסום הטור, כולל רופאים ומאלפי כלבים מומחים, לא סביר עד בלתי אפשרי לאמן כלבים לחדירה אנאלית. בתגובה, הפנה כריסטוף לשלושה מאמרים מהספרות המדעית, שלא באמת תומכים בטענותיו. אלו אכן מכילים את המקרים המתוקפים-רפואית היחידים של חדירה בידי כלב, אבל אחד מהם לא מוסבר, והשניים האחרים הם למעשה מעשי זואופילייה של נערים בכלבים. למעשה, יש לי חשד רציני מאד שכריסטוף לא קרא באמת את אותם מאמרים, אלא מצא אותם בבדיקה שטחית של בינה מלאכותית, כמו סטודנט כושל שאין לו זמן לכתוב עבודת סמינר.

כדי להעניק לתחקיר ארשת של מכובדות, החליט כריסטוף לפנות ללא אחר מאשר אהוד אולמרט, ראש הממשלה לשעבר. בכתבה, אולמרט מצוטט כמי שמאשר את הדברים. נשאלת השאלה, מדוע כריסטוף פנה רק לאולמרט, ולא למשל לבנט או לפיד, שהיו ראשי ממשלה בזמן קרוב יותר לתקופה המדוברת. למרבה הקצף והביזיון, לא מדובר רק בבחירת עדים סלקטיבית אלא בסילוף גס של דברי אולמרט. כפי שרה"מ לשעבר הבהיר במכתב לניו יורק טיימס, הוא אמר לכריסטוף שאין לו שום מידע בנוגע להאשמות, ולא אישר אותן בשום פנים ואופן.

אז מה יש לנו כאן? "כתב מלחמות" מכובד, זוכה שני פרסי פוליצר, שהאשים מדינה באונס שיטתי על סמך 14 עדויות, 12 מהן אנונימיות, שתיים גלויות אך בעייתיות מאד, בלי שום גילוי נאות בנוגע לעדים או להטיות של הארגונים שמסרו לו את המידע. בניגוד לדו"ח של ועדת החקירה האזרחית על השביעי באוקטובר, כריסטוף לא ניסה באמת להצליב את העדויות (כן, הוא "דיבר עם אנשים אחרים ששמעו" וקרא עדויות שמיעה כלליות בדוחות או"ם. זו לא באמת הצלבה), לא השתמש כלל בראיות פורנזיות, ולא ניסה לראיין ישראלים ששירתו בבתי כלא באותה תקופה, גם לא רופאים אזרחיים. הבכיר הישראלי היחיד שהוא כן ראיין, אהוד אולמרט, לא אמר ככל הנראה את הדברים המיוחסים לו.

זו, דרך אגב, לא הפעם הראשונה אצל כריסטוף. בעשור הראשון של שנות האלפיים, הוא העלה על נס פעילה קמבודית נגד זנות, כינה אותה "גיבורה" בטור אחרי טור ואף נתן לה מקום של כבוד בסרט תיעודי. כאשר הסתבר שמדובר בנוכלת שביימה את הסצינות שהקנו לה את התהילה, כריסטוף הודה בטעות והעיתון התנצל. הטור הנוכחי שלו מראה שנטייתו להאמין לכל מי שנראה לו "צודק" ללא ביקורת מקורות נותרה על כנה. הוא לא למד דבר.

למרבה הצער, הסיפור משקף בעיות חמורות, מבניות וכלליות בהרבה מרשלנותו של עיתונאי אחד. כפי שכתב חן מזיג, ב-2017 החליט הניו יורק טיימס לבטל את התפקיד של public editor, כלומר, אותו ממונה שבודק ברצינות תלונות של הציבור ורשאי לבקר ואף לתקוף את הקו המערכתי של העיתון. במקומו, מעסיק העיתון דוברים. מיד לאחר שהתפרסמה הביקורת על הטור של כריסטוף, העיתון מיהר לשחרר תגובה של דובר, אחד צ'רלי, שהדף את הביקורת בטענה העניינית להפליא שלכריסטוף יש ניסיון רב ושני פרסי פוליצר. כפי שהבהיר מזיג, בהעדר מבקר ענייני של תלונות הציבור, "צ'רלי הוא היחיד שנשאר". כלומר, העיתון מעדיף דיברור והגנה אינסטינקטיבית על ביקורת עצמאית, חתירה אחר האמת ו(רחמנא לצלן) אפילו יכולת לתקן טעויות ולקרוא כתבים רשלנים לסדר.

זו, גבירותי ורבותי, מצבה של ה"מומחיות" בשנת 2026. אנחנו חיים בעולם שבו רקב מתפשט במהירות בממסדים המסורתיים, שדורות של אזרחים, מאזינים וקוראים בטחו בהם ללא רבב במשך עשורים רבים. הניו יורק טיימס, שנחשב פעם לאחד מהעיתונים הרציניים בעולם, נטש כל יומרה לסטנדרטים עיתונאיים; כתבים מהוללים שזכו בפרסי פוליצר מתגלים כשרלטנים; מומחי האו"ם שתפקידם להצביע על רעב, חלקם מדענים מובילים בתחומם, מפרסמים תחזיות רשלניות על עזה, עם נתונים מפוברקים, מתודולוגיה סטטיסטית מופרכת ומספרים שלא מסתדרים זה עם זה, ומסרבים להודות בטעותם גם כאשר זו מתגלה. מומחים מובילים לרעב, כמו אלכס דה ואל, אומרים במפורש בראשית 2025 שאפילו אם יוכנס אוכל לעזה "אנחנו על סף זינוק אקספוננטיאלי במוות ברעב בעזה" (כי זה מה שקורה כשיש רעב באמת, אפילו הספקה מיידית של אוכל לא יכולה למנוע מוות המוני), וכשהדבר לא מתגשם – ממשיכים להתעקש שתמיד צדקו. בו בזמן, תובעים ושופטים בבתי דין בינלאומיים כותבים צווי מעצר ופסקי דין בהסתמך על נתונים מופרכים לחלוטין ("הרעב בעזה הוא החמור ביותר אי פעם בהיסטוריה!"), ומקבלים עדויות שמיעה ורכילות של ארגונים לא ממשלתיים במקום הצלבה משפטית אמיתית של ראיות מכלי ראשון. לבסוף, אנשי אקדמיה ו"חוקרי ג'נוסייד" משתמשים בסטנדרטים שמזכירים אסטרולוגיה יותר מאשר מדע, ומערפלים את המציאות במקום להבהיר אותה.

פלא שהפופוליסטים תוקפים את כל מעמד המומחים, לזוועתם של אלו מתוכו שעדיין שומרים על יושרה מקצועית? כל כתב, כל עורך עיתון, כל מומחה וכל פרופסור שמוכר את היוקרה המקצועית שלו על מזבח מסעות צלב פוליטיים, מועל באמון שניתן בו, ומנסר בהדרגה את הענף שהוא (ואנחנו) יושבים עליו. לחלל שיווצר, יוכלו להיכנס נוכלים מסוג אחר: קונספירטורים משולי השמאל והימין, מתנגדי חיסונים וטיפוסים אפלים אחרים. וכולנו נשלם את המחיר.

מה החוט המקשר בין ביון, בישול, החוק הבינלאומי והכשל המבני של מדינות המערב בתחרות עם הציר הטוטליטרי? ינשוף אסטרטגי לוקח אתכם למסע בין בלוטי ים כדי להבין את הבעיות שמאיימות על ארצות הברית ואירופה בתחרות מול יריבים מהירים וגמישים המנצלים במיומנות את חולשותיהן. הבעיה של מדינות המערב, כפי שנראה, היא בראש ובראשונה איטיות וסרבול, הנובעות מתהליך נסתר וארוך שנים.

לפעמים, כדי להבין תהליכים היסטוריים, צריך למצוא חוטים מחברים בין תחומים שאין שום קשר ביניהם. למשל, בין ביון, מינויים בשירות המדינה, ובישול.

בשנת 1992, חיפש רוברט גייטס, אז ראש ה-CIA, איש ביון שמדבר בטורקית אזרית, ככל הנראה למשימה חשאית באזור. לאחר חיפושים רבים, הוא הצליח למצוא מועמד שעבר את הסינון הבטחוני, אבל אז נתקל במכשול לא צפוי. בכדי להתקבל לשירות ב-CIA, על כל מועמד לצלוח שורה ארוכה של מבחנים ומבדקים אחידים על ידי מחלקת מיון, שראש השירות לא יכול להתערב בעבודתה. המטרה היא כמובן למנוע שחיתות, נפוטיזם וקידום מקורבים. להפתעתו של גייטס, הועדה פסלה את המועמד שלו מפני שנכשל במבחן כתיבה באנגלית. ראש ה-CIA לא היה יכול לשלוט בעצמו מרוב תסכול. "יש לי כאן אלפי אנשים שיודעים לכתוב אנגלית", הטיח בזעם במחלקת המיון, "אבל אף אחד שיודע לדבר אזרית. מה לעזאזל עשיתם?"

לפני כמה שנים בודדות, הלין הממונה לשעבר על ארכיון המדינה, פרופ' יעקב לזוביק (למי שמכיר, חוקר מצויין של השואה ותולדות הס"ס), על צרותיו השונות בראיון פרישה עגום. בין היתר אמר, שכל יוזמה מקורית שניסה להעלות נבלמה בידי מנגנון שירות המדינה. הקשיים באישור תקציב, למשל, לא אפשרו לו לתכנן את פעילות הארכיון אפילו מחודש לחודש, שלא לדבר על חזון ארוך טווח, ולבסוף, הוא לא הורשה אפילו לקרוא בזמן את קורות החיים של מועמדים לתפקידים שונים, בגלל מנגנונים מורכבים של מניעת אפלייה ו"הטיות לא מודעות". התוצאה – קונן – היתה שיתוק מוחלט.

בנקודה זו, בואו נעבור מתחום הביון והמינויים לבישול. מי שלמד את תולדות ההגירה לארצות הברית במאה ה-19, יודע כי באותם הימים, מהגרים חסרי כל (במיוחד מאיטליה אבל גם מארצות אחרות) התפרנסו לעיתים קרובות ממסעדנות. כל מי שהיה לו חלל קטן בבעלותו וידע לבשל, היה יכול להשיג קיום דחוק לכל הפחות למשפחתו על ידי הגשת פסטה, פיצה או מאכל "אתני" אחר לעוברים ושבים. היום, כדי להקים מסעדה חוקית, אפילו קטנה, יש צורך בסבך בלי אפשרי של אישורים של בריאות, כיבוי אש, נגישות ועוד, שהופכים מבצע כזה לבלתי אפשרי (קל וחומר הפסדי) למי שאין לו הון עצום להשקעה. לא לחינם רבים מנסים לעקוף את הנהלים הללו באמצעות אפליקציות של בישול ביתי (כדוגמת יאמי) או פשוט פועלים בניגוד לחוק, דבר שהופך אותם טרף קל לגחמותיהם של פקחים למיניהם ויוצרים כר פורה לשחיתות.

החוט המחבר בין שלושת המקרים האלה הוא איטיות וסרבול הולכים וגוברים של המערכת הממשלתית במדינות מערביות. אם נשתמש במשל מתחום הלוחמה הימית, ככל שספינת קרב נמצאת זמן רב יותר באוקיאנוס, כך היא סופחת אליה יותר בלוטי ים – טפילים קטנים שנדבקים אליה כדי להגן על עצמם מטורפים. בפני עצמו, כל בלוט ים לא שוקל הרבה, והפרעתו לספינה מינימלית. אולם ככל שבלוטי הים מצטברים, כך הם מעיקים על הספינה ומאטים את מהירותה. בקרבות ימיים, לפחות בתחילת המאה העשרים, הפגיעה במהירות בשל בלוטי הים היתה יכולה להיות ההבדל בין חיים ומוות.

אם נעבור מהמשל לנמשל, ככל שעוברות השנים, מדינות המערב מסרבלות את עצמן בעוד ועוד "בלוטי ים" כאלו. בשנות החמישים, למשל, ה-CIA שכר כל עובד שמנהליו ראו כמתאים. שורה של שערוריות בטחוניות גרמו לכך שתהליכי הסיווג הבטחוני והמיון יהיו מורכבים יותר ויותר, לא רק כדי להרחיק סוכני אויב אלא גם כדי למנוע נפוטיזם. היום, תהליך סיווג בטחוני ב-CIA לפעמים לוקח יותר משנה. רוברט גייטס, כפי שראינו, לא הצליח אפילו לשכור את דובר האזרית היחיד שמצא בגלל שהלה נכשל במבחן אחיד של חיבור אנגלי. בשנות השבעים, ראש החוג להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, פרופ' שלמה נאמן המנוח, שכר חברת סגל שבדיוק סיימה את לימודיה בברקלי אחרי שהתרשם מידיעותיה במהלך שיחה על גלידה במרפסת. כיום, האוניברסיטה העברית לא יכולה לשכור איש בלי תהליך מורכב שכולל ארבע (!) ועדות שונות, קוראים חיצוניים ואישורים מצד הנשיא והרקטור. במאה ה-19, כל אחד היה יכול לפתוח מסעדה. כיום, יזמים שמנסים להקים אותן מבזבזים עשרות אלפי שקלים רק על מאעכרים שיסייעו להם להשיג עשרות רבות של אישורים שונים.

כדי להימנע מאי הבנות, אומר כבר עכשיו שאינני טוען (בהכרח) שההגבלות המצטברות הללו בהכרח רעות. המינויים ב-CIA בשנות החמישים או באוניברסיטת תל אביב בשנות השבעים אכן היוו כורה פורה לשחיתות, נפוטיזם ובמקרה הראשון, גם לסיכונים בטחוניים של ממש. מעטים גם ירצו לחזור למציאות של המאה ה-19, שבה כל בעל דוכן בניו יורק היה יכול להגיש סטייק עיפוש ברוטב סלמונלה. הטיעון שלי הוא שבין אם אנחנו חושבים שההגבלות הללו טובות או רעות, הן נוטות להצטבר עם הזמן, כמו בלוטי הים, משיקולים שאינם קשורים לטיבן ונחיצותם, ומאטות את פעילות המערכת של כל מדינה מערבית כמעט.

ראשית כל, לבירוקרטיה יש חוקים מוזרים משלה, שאינם מצייתים לקומון סנס של בני אדם רגילים. בפוסט קודם, כתבתי כאן על חוקי פרקינסון, יצירתו הקלאסית של היסטוריון בריטי, שגילה כי ככל שהאימפריה הבריטית קטנה, כך גדלה מצבת העובדים במשרד המושבות, וככל שלצי היו פחות ספינות, כך היו לו יותר אדמירלים. בירוקרטים תמיד רוצים יותר כפופים ופחות מתחרים, ולכן נוטים להגדיל את מחלקותיהם. כמו כן, פקידים יוצרים עבודה זה לזה, כך שכמות ההליכים, הפרוצדורות והעבודה תמיד יתפחו ביחס ישר להתנפחות המערכת. וכאשר מדובר במערכת ציבורית, שמקבלת לעיתים קרובות מימון בלי קשר לביצועיה, תופעה זו נכונה על אחת כמה וכמה.

אולם פרקינסון חשף רק חלק מהתמונה. בעיה נוספת, קשורה לאופן שבו פקידים, מומחים ואקטיביסטים במדינות מערביות לוקחים מציאות שלתוכה גדלו כמובנת מאליה, ותמיד שואפים לחדש בכדי להבליט את עצמם. אם, למשל, גדלנו במדינה שבה נגישות נכים היא ערך חשוב, הרי שכל פקיד, אקטיביסט או מומחה צעיר שמתחיל את הקריירה שלו, יקבל את ההישגים שכבר הושגו כמובנים מאליהם. לעומת זאת, כדי לחדש ולהבליט את עצמו, האינטרס המבני שלו יהיה להציע כלל נוסף של נגישות נכים שלא היה קיים קודם. חברו את פועלם של כל המומחים, הפקידים והאקטיביסטים הללו זה לזה, ותקבלו עולם שבו כל מי שרוצה להקים אתר אינטרנט עסקי צריך לציית לסבך הולך וגדל של תקנות נגישות. כך גם כל חבר כנסת, שרוצה להתבלט על ידי חקיקת "חוק חברתי", מסרבל את המערכת עוד יותר. ככל שחולפות השנים, בלוטי הים הולכים ומאטים את הספינה, ומי יעז להציע לנקות אותם? הרי חברי כנסת, פקידים, מומחים ואקטיביסטים קונים את תהילתם על ידי המצאת עוד רגולציות וחוקים, ולא על ידי ביטולם. להדגיש: חלק מהחוקים הללו יכולים להיות טובים ונחוצים, אפילו הכרחיים, אבל אין בכך בכדי להמעיט בעובדה שבעצם הצטברותם הם מאטים את תהליך קבלת ההחלטות.

בהקשר של הגיאופוליטיקה של ימינו, אחד מהמאגרים הגדולים והמטרידים ביותר של בלוטי ים רובץ בקלסרים עבי הכרס של החוק הבינלאומי, האמנות הרב מדינתיות, הדיפלומטיה הרב צדדית ודיני הלחימה למיניהם, על פרשנויותיהם המסועפות. במהלך השנים, כותבת החוקרת טנישה פזאל, חל ניתוק סוציולוגי בין האנשים שקובעים את דיני הלחימה (שופטים, תובעים, אקטיביסטים, פקידי או"ם) ובין אלו שמשתמשים בהם (קציני צבא). התוצאה היא, שיצרני הדין אינם מחוייבים לצרכניו, ומרשים לעצמם לתקן תקנות לא ריאליות. האינטרס המבני שלהם, אחרי הכל, הוא להתבלט במילייה הפרוגרסיבי, ששם "זכויות אדם" בראש מעיינו, ואם כן, מדוע לא "לחדש" באמצעות פרשנויות "הומניטאריות" שמגבילות צבאות באופן הולך וגובר? כך, כותב חוקר אחד שצריך להחשיב גם "נזק נפשי" לאזרחים ב"מידתיות" של הפצצות, אחרת גורסת כי צריך להתחשב גם בחיות כאשר מתכננים פעולות צבאיות, שלישי אומר שיש להימנע מפעולות צבאיות שגורמות נזק אגבי אם התועלת הצבאית שלהן לא מיידית, אפילו אם הן קריטיות למהלך המלחמה כולו, וכולם מדביקים עוד ועוד בלוטי ים לספינה הצבאית של המערב. כפי שכתבתי בפוסט קודם, "שמירה על הדינים המסועפים והמסובכים דורשת כמובן מחקר וייעוץ מקצועי, ואלו מהווים נטל הולך וגובר על מקבלי ההחלטות הצבאיים, במיוחד במלחמה עצימה. מי שמחוייב אליהם, בפרשנותם הנוכחית והמורחבת, כובל את רגליו בשרשראות ברזל", במיוחד משום שאויבי המערב (חמאס, חיזבאללה, רוסיה) לא מחוייבים אליהם כלל וכלל. לכל מי ששומר על הדינים, מלחמה הופכת להיות עסק יקר, מסובך ומסורבל יותר ויותר, בעוד שאויביו יכולים להמשיך ולהילחם בזול.

לבסוף, ה"בלוטים" של החוק הבינלאומי, הארגונים הרב לאומיים ואפילו הדין המדינתי הסבוך, מקשים על מדינות המערב גם בתחום האסטרטגי והדיפלומטי. תהיתם פעם מדוע לוקח לארה"ב ולנאט"ו כל כך הרבה זמן להחליט על העברת מערכת נשק חדשה לאוקראינה? מדוע יש צורך ביותר מעשור כדי להחליט האם מדינה כמו אוקראינה זכאית להצטרף לאיחוד האירופי או לא? התשובה תמונה באינסוף אמנות, תקנות, ותהליכים "סדורים" של קבלת החלטות, שהולכים והופכים להיות סבוכים יותר משנה לשנה. בינתיים, הרוסים כמובן יכולים להתאים את עצמם ולהתכונן לצעדים המערביים האיטיים והצפויים כל כך. זו בדיוק אותה הסיבה שצרפת, למשל, לא מצליחה לגרש אפילו מהגרים לא חוקיים שבתי המשפט שלה עצמה פסקו שיש לסלק מגבולות המדינה: כמו מדינות מערביות אחרות, היא טובעת בפקעת החוטים הבלתי אפשרית של אלפי התקנות הבירוקרטיות שלה עצמה, בתוספת לתקנות האיחוד האירופי שהיא מחוייבת גם להן.

שלל האמנות והעקרונות האלה מפחיתים גם את מנעד ההחלטות המדיניות האפשריות. אם, למשל, יחליטו מנהיגי מדינות המערב שהכרה בסומלילנד, ישות בדלנית די מוצלחת שהתפלגה מסומליה הכושלת, תועיל למאבק הגלובלי מול איראן וסין, הם יתקשו לעשות זאת בגלל הכללים והנהגים שמקדשים גבולות של מדינות ריבוניות, כושלות ככל שיהיו. אי אפשר גם להרתיע מדינות תוקפניות באמצעות איום שיאבדו חלק מאדמתן אם יפלשו לשכנותיהן, בגלל תקנות האו"ם שקובעות כי "אסור לקחת שטח באמצעות מלחמה". אפילו אם כמה מהתקנות הללו טובות והכרחיות, כל אחת מהן לחוד, ובוודאי כולן ביחד, מפחיתות את מנעד האפשרות האסטרטגי של המדינות המערביות ומאטות את תהליך קבלת ההחלטות שלהן.

יש למדינות מערביות כל מיני דרכים להתמודד עם בעיית הבלוטים. אחת מהן, היא ב"תגובת שוק" של כל מיני דרכים עוקפות לקבלת החלטות. הממשלה גדולה ומסורבלת מדי? אז נקים גוף קבלת החלטות קטן יותר ונקרא לו "קבינט", וכשגם הוא גדל מדי, נקים מועדון מצומצם אף יותר ונכנה אותו "קבינט המלחמה". כשמפקדי צבא ארצות הברית גילו שגודש דיני הראיות של המשפט הפלילי לא יאפשר להם להרשיע פושעי מלחמה יפנים, הם השתמשו בגוף שנקרא "ועדה צבאית" שלא היה מחוייב לאותם דיני ראיות. גם היום, האמריקאים משתמשים בכל מיני פרוקסיז ברחבי העולם, למשל הכורדים, כדי להחזיק טרוריסטים אסלאמיים בבתי כלא מאולתרים ללא שפע הזכויות שהדין האמריקאי מקנה. לבסוף, מדינות מערביות (לרבות ישראל) סוגרות לפעמים דילים באמצעות ארגוני ביון ויתר גופים חשאיים בכדי לעקוף את הליכי העבודה המסורבלים של משרדי החוץ. אולם דרכי המעקף האלה הופכות לפחות ופחות יעילות ככל שהבלוטים מתרבים ומכבידים עוד ועוד על הספינה.

כל ספינה זקוקה לניקוי תקופתי, אחרת הבלוטים יעיקו עליה עד שלא תוכל לתפקד. היחידים שיכולים לעשות את זה, הם אנשים שמזלזלים באותם "תהליכי עבודה סדורים" שיוצרים את הבלוטים מלכתחילה, ובמהלך הניקוי, הם לעולם גורמים נזק אדיר והורסים הרבה דברים טובים וחשובים. ימים יגידו, האם דונלד טראמפ יהיה "מנקה הבלוטים" של המערב בשנים הבאות. אם כך, המוסדות הבינלאומיים והרב לאומיים, שמאטים ומסרבלים את האסטרטגיה המערבית בלי להועיל לה במאומה, צריכים להיות המועמדים הראשונים לטיהור.

לאור המחלוקת על גיוס החרדים, יש כאלו שאומרים שתפקידו של הצבא לערוך את ההתאמות הדרושות כדי שהחיילים החדשים "יצאו חרדים כפי שנכנסו". אבל דווקא הטיעון הזה, יאפשר לחרדים להפוך את עלות גיוסם לכל כך גבוהה עד שלא יהיה משתלם לצבא לקלוט אותם. ינשוף פוליטי-מדיני מסביר.

בשנת 1853, עגנו במפרץ אדו, בירתה בפועל של יפן דאז, ספינות שחורות ואימתניות של הצי האמריקאי. מאותה הרגע, התחיל תהליך שבו מעצמות המערב כפו על יפן לפתוח את שעריה לדיפלומטים ולסוחרים זרים. אולם לאלו שניסחו את ההסכמים המסחריים עם יפן, היה ברור שהשוגון וממשלתו עדיין החזיקו ביכולת לשבש את המסחר הבינלאומי גם בלי לאסור עליו באופן רשמי. קרי, להטיל עליו כל כך הרבה מגבלות, מחסומים ומכסים עד שיהפוך לבלתי משתלם. מהסיבה הזאת בדיוק, כפו מעצמות המערב על יפן מכסים אחידים לכל הסחורות, כדי שלא תוכל להגדיל את עלויות המסחר עד שיהפוך לבלתי ריאלי.

חשבתי על האנקדוטה הזאת, כאשר קראתי טור של משפטן חרדי בשם שמעון נטף, שחלקכם אולי הכרתם מהמאבק על הרפורמה המשפטית. באופן אישי, נטף הוא אזרח למופת, ששירת שירות משמעותי בצה"ל ואף התגייס למילואים לזמן רב במהלך "חרבות ברזל", ועמדתו בנוגע לשירות חרדים – מורכבת. לשיטתו, הטיעון כאילו מנהיגי הציבור החרדי רוצים להגן על "לומדי התורה" אינו באמת רציני; הכוונה העיקרית שלהם היא למנוע מהצעירים שלהם להתחכך עם החברה הישראלית פן זהותם הדתית תתערער. נטף כותב מהניסיון שלו, שלמרות ששירת בגדוד החרדי "נצח יהודה", אם היה יודע למה הוא נכנס, סביר שלא היה מתגייס. השירות הצבאי, לדידו, מאלץ את הצעיר החרדי להתמודד עם חוויות המערערות על ליבת זהותו הדתית. באופן ספציפי, הוא מספר שכאשר היה בקורס מכ"ים, הכשרות היתה בעיניו כל כך לקויה, עד שנאלץ לאכול רק לחם עם גבינה.

נטף, כמובן, אינו היחיד. גם רבים מאלו שתומכים בגיוס חרדים, בעיקר בציבור הדתי, מקפידים לציין שחובתו של הצבא לדאוג שהחיילים החדשים "יצאו מהצבא חרדים כמו שנכנסו". אחדים אף תוהים בקול אם הצבא מוכן לבצע את כל ההתאמות הדרושות לגיוס חרדים: מרחבים נפרדים לחלוטין, כשרות מהודרת לפי כל חומרות החצרות החסידיות השונות, שפה נקייה באימונים, זמנים ללימוד תורה, ואל תשכחו גם להשתיק את המוזיקה. דא עקא, שהדרישות הללו מתחילות להצטבר לעלות בלתי נסבלת לצבא: ככל שכשרות יותר ספציפית ומהודרת, כך היא כמובן עולה יותר כסף למערכת; מרחבים נפרדים יקרים אף הם, ומונעים מהצבא – שחסרים לו חיילים בתפקידי מפתח – לנצל באופן מלא את הפוטנציאל של הנשים המשרתות בו, והכפייה הדתית עלולה לפגוע באורח חייהם ובאמונותיהם של חיילים חילונים. פוטנציאל החומרות ההלכתיות הוא כמובן אינסופי, ותמיד אפשר להוסיף עוד מהן. כך יכולים אותם החרדים שמתנגדים לגיוס מלכתחילה, לנקוט במקבילה של העלאת המכסים בידי השוגון: להפוך את התהליך לכל כך בלתי משתלם עד שייעצר עוד בטרם התחיל.

לכך יש לענות, שצבא אינו תוכנית לבקשתך. גם החייל החילוני צריך הרי להתפשר על אורחות חייו כשהוא לובש מדי זית: עליו להתרגל למשמעת שמעולם לא נתקל בה, לשנות את תספורתו ותסרוקתו לפי כללים אחידים, וגם לקבל על עצמו כללי כשרות ושבת שמתאימים לאורח חיים דתי הרבה יותר משלו. עבור חילונים רבים, יש לציין, הצבא הוא הסביבה הדתית והמסורתית ביותר שבה יהיו בימי חייהם. באותה מידה, חיילים בדואים צריכים להתאים את עצמה לסביבה יהודית, עברית וציונית שבוודאי דורשת מהם ויתורים לא פשוטים. הצבא מאפשר כמובן לחיילים התאמות לפי אורח חייהם, כמו זמני תפילה לדתיים, וכופה סטנדרטים אחידים שמהווים מעין פשרה בין כולם, למשל כשרות סטנדרטית במטבחים שלו, אבל במגבלות התקציב, היכולת והסבירות. זה אינו תפקידו של הצבא לוודא שחרדי שבא בשעריו "יישאר חרדי". זה עניינו של המגוייס עצמו. הצבא לא צריך לנסות להחזיר אותו בשאלה, להטיף לערכים חילוניים או לאלץ אותו לשמור על אורח חיים מסויים. תפקידו של הצבא היא להשתמש במגוייס כראוי למען בטחון המדינה, תוך מתן אפשרות לחיות אורח חיים דתי, מסורתי או חילוני שאינו מתנגש עם צרכי הצבא והמשימות שלו. ובדיוק כפי שאזרח חרדי לא יכול לכפות על נשים שלא לשבת לידו באוטובוס, וכפי שהוא "נאלץ" לראות נשים ברחוב, כך "ייאלץ" גם לראות נשים במהלך שירותו הצבאי. חיים ביחד פירושם שאדם מתאים את עצמו לעולם, ולא את העולם לגחמותיו. אינני שולל מסגרות נפרדות לחרדים, אם הצבא סבור שניתן להקים כאלו במחיר סביר ובאופן שיסיייע לו למלא את משימותיו. ככל שמסגרות כאלו אינן ריאליות או שמספר המקומות בהן מוגבל, חיילים חרדים ייאלצו לשרת ולהתפשר על אורח חייהם בדיוק כמו חיילים חילונים, תחת המסגרת המקובלת והכללים המקובלים.

ולמי שיאמר ש"חרדים בחיים לא יתגייסו ככה", אענה שאם השירות הצבאי שלהם יהפוך לנטל על הצבא, הרי שאין בו תועלת מלכתחילה. גם אם "לא ניתן לכפות" (משום מה הטיעון הזה מעולם לא עולה כשמדובר בחילונים), הרי שבהחלט ניתן לשלול תקציבים מכל הישיבות ומערכות החינוך שמעודדות השתמטות. אורח החיים החרדי של "חברת הלומדים" הישראלית, על תלותו הכלכלית, איבתו לחינוך חילוני וחומרותיו המפולפלות, הוא בסופו של דבר חדל פירעון. ברגע שנפסיק לממן אותו, התהליכים של השתלבות בשוק העבודה והשירות הצבאי יתרחשו בסופו של דבר מעצמם. לעומת זאת, אם נקים בועות חרדיות סגורות ובלתי יעילות בצבא, או גרוע מכך, של "שירות לאומי בקהילה", לא עשינו דבר.

מדוע הצופה המתון במערב נוטה להיות פרו-פלסטיני, לשכוח את השביעי באוקטובר ולהזדהות עם הצד העזתי במלחמת "חרבות ברזל"? התשובה נמצאת באידיאולוגיה נפוצה עד מאד, שאפשר לכנותה "אכפתיזם". ינשוף פוליטי-מדיני מסביר.

הכלכלן אורי כץ כתב פעם בבלוג שלו "דעת מיעוט", שהאידיאולוגיה הכלכלית-חברתית המובילה בישראל אינה קפיטליזם או סוציאליזם, אלא מיש-מיש שאפשר לכנותו "איכפתיזם". בפוסט הזה, אני רוצה לשכנע אתכם שהאידיאולוגיה הזאת, במופעה הבינלאומי, היא מפתח להבנת תגובתם של גורמים מתונים רבים בעולם למתרחש ברצועת עזה. כץ כותב:

המיקוד של האכפתיסטים הוא בכוונות, לא בתוצאות. המטרה העליונה של האכפתיסטים היא הפצת אכפתיות בעולם. האכפתיות היא לא אמצעי לשיפור חייהם של בני אדם עלי אדמות, אלא המטרה... האזרחים, המפנימים יפה את האידיאולוגיה השלטת, מתחרים ביניהם מי סובל יותר ומי ראוי ליותר אכפתיות, והתקשורת לעיתים מעודדת אותם על ידי פרסום סטטיסטיקות שקריות במידה כזו או אחרת התומכות בטענות הסבל.

נקודה חשובה נוספת שכדאי להדגישה, היא שהאכפתיסטים מתעניינים בעיקר במה שעומד מול עיניהם באותה השנייה, ולכן תגובתם מושפעת מעוצמת הסיקור התקשורתי בכל רגע ורגע. למשל, בויכוחים על סל התרופות, האכפתיסט התורן ילחץ על הממשלה להכניס פנימה מחלות "מתוקשרות", שבדיוק ראה ילדים שסובלים מהן ממררים בבכי בטלוויזיה. מחלות פחות מתוקשרות, שייצאו מסיבה זו מהסל, יזכו לפחות תשומת לב, אפילו אם בסך הכולל יותר אנשים יסבלו וימותו אם האחרונות יוצאו מהסל והראשונות ייכנסו אליו. האכפתיזם הזה מאפיין גם את חובבי עסקאות הכניעה לשחרור חטופים, ואנשי ה"כולם-עכשיו". צריך להפגין אמפתיה ולסייע לאנשים במצוקה, ולעזאזל התוצאות, האינטרסים הבטחוניים של המדינה, או הקורבנות הבלתי נראים שעלולים להירצח ולהיחטף בעתיד.

אותה התופעה, ניתן לטעון, מאפיינת את דעת הקהל המערבית בכל הנוגע למלחמת חרבות ברזל. כהיסטוריון צבאי, אני יכול לומר באחריות שכל מלחמה היא גיהנום, מלחמה עצימה אפילו יותר, והמלחמות הגרועות ביותר הן מלחמות התשה טוטליות. בכל אחת מהמלחמות שהיו אי פעם בהיסטוריה, אזרחים בכלל, ובמיוחד בצד שהקרבות התנהלו בשטחו, חוו סבל בלתי נתפס. אין מלחמה ללא מקרים של אכזריות אטומה של חיילים, חריגות ואפילו פשעים, גם במקרה שרשויות צבאיות מנסות למנוע אותם (מה שאינו תמיד המצב, אפילו בצבאות דמוקרטיים). המחקר האמפירי החדש על החוק הבינלאומי, מראה די במפורט שהשפעת דיני הלחימה, אפילו כשמנסים לשמור אותם באופן מיטבי, משנית במקרה הטוב, שולית במקרה הרע, ואפסית במקרה העוד יותר רע. אלכסנדר דאונס, וחוקרים אחרים שעסקו בנושא, מראים כי המשתנה החשוב ביותר שמשפיע על מידת האכזריות של הלחימה הוא אופי המערכה. מדינות יכולות להרשות לעצמם להיות מוסריות, לרוב, כאשר הן חזקות הרבה יותר מיריביהן, כאשר המלחמות מהירות וקלות, או כשהן מתנהלות הרחק מהבית ולא כל כך חשובות מבחינת האינטרס הלאומי.

עכשיו תחשבו על האמריקאי, האנגלי או הצרפתי הרגיל, המתון, מהמיינסטרים; לדוגמה, כמו העיתונאי המפורסם שמדבר כאן. הוא לא אנטי-ציוני אדוק שצועק "מהים עד הנהר" או "פלסטין בחינם" בהפגנות. האמת, שהסטודנטים הצעקנים מהקמפוסים אפילו קצת מגעילים אותו. אין לו עמדות מוצקות באמת נגד או בעד ישראל או הפלסטינים. אבל אם הוא ליברלי, הוא יהיה בדרך כלל גם אכפתיסט, וככזה – יושפע דרמטית ממה שיראה ברשתות החברתיות ובמסכי הטלוויזיה מדי יום ביומו. הוא הזדעזע מהשביעי באוקטובר בימים הראשונים, כשהסבל הישראלי היה עוד על מסכי הטלוויזיה, אבל לאחר מכן, תמונות הנאנסות והנרצחות בקיבוצים ובפסטיבל נובה התחלפו במהירות בתמונות הסבל וההפצצות בעזה. והאכפתיסט- זכרונו קצר, ואין לו אלא את מה שעיניו רואות ברגע זה.

למה פחות אכפת לו ממאות אלפי הסודאנים הגוועים ברעב או הסורים המופצצים? פשוט, כי אותם הוא רואה פחות בטלוויזיה, בפייסבוק ובטוויטר. ישראל והפלסטינים, לטוב ובעיקר לרע, הם מגנט לסיקור תקשורתי: גם בגלל חשיבותה של ארץ ישראל לדתות המונותיאיסטיות הגדולות ובאופן כללי בתרבות המערבית, גם בגלל חשיבותה של הסוגיה הפלסטינית בעולם המוסלמי ובעולם השלישי, לפעמים כחלק מזהות תרבותית ולאומית, ובעיקר מפני שישראל/פלסטין היא אזור הסכסוך הנגיש והקל ביותר לסיקור בעולם. כדי לסקר את המלחמה באוקראינה, צריך לבוסס בקילומטרים על קילומטרים של שדות בוציים ודרכים משובשות ולקפוא ביחד עם חיילים כשפגזים נופלים מסביבך מכל עבר. ואפילו הסכנות הללו מתגמדות מול אלו שעיתונאים חייבים לקחת על עצמם בסיקור מלחמות בסודאן, סוריה, עיראק או קונגו. אולם בישראל, ורק בה, עיתונאים זרים יכולים לסקר את המלחמה בעזה או עימותים בגדה המערבית בבוקר, וכמה שעות לאחר מכן לשתות בירה בפאב החביב עליהם בתל אביב או בירושלים. אין בעולם זירת לחימה קלה, נוחה ובטוחה יותר לסיקור, ולפיכך, היא מושכת עיתונאים כמו זבובים.

התוצאה היא, שכל פרט ופרט בגיהנום המלחמתי נחשף לעיני מיליוני האיכפתניקים ברחבי העולם, אמיתות של סבל בלתי ניתן להכחשה שמועצמות בידי מבול השקרים הידועים של מכונת התעמולה הפלסטינית. לפיכך, מבחינת דעת הקהל האכפתניקית, אין חשיבות אמיתית לניסיונות חסרי התקדים של צה"ל לצמצם קורבנות אזרחיים בנסיבות קשות של לוחמה אורבנית, לעובדה שיחס ההרוגים-אזרחים בעזה נמוך בהרבה מאשר במלחמות קודמות, למנהרות ולאמל"ח שנמצאים בכל בית שני (דבר שמעלה את ההכרח בהרס מתקנים אזרחיים לפי כל פרשנות סבירה של דיני הלחימה), וגם לאסטרטגיה הגלויה לחלוטין של חמאס לנקוט בטקטיקות של מַעַל (Perfidy) לפעול מתוך בתי חולים וגני ילדים ולמקסם את האבדות בצד שלו בכדי למשוך אש בינלאומית לישראל. כל מלחמה מזמנת אינסוף רגעים של זוועה, וכל עוד הצופה האכפתניקי מוצף בהם – זה הדבר היחיד שמשפיע באמת על תודעתו. תמיד תהיתי, איך היתה נראית מלחמת העולם השנייה אם שר התעמולה הנאצי, יוזף גבלס, היה יכול להתלונן באו"ם ולהציף את התקשורת והרשתות החברתיות בתמונות זוועה של ילדים גרמנים הרוגים, אף שדעת הקהל של אז היתה הרבה פחות אכפתניקית מאשר היום.

האכפתניק, כמו שכתב אורי כץ, אינו מעוניין באמת בשיפור המצב, אלא באיתות מוסריות לסביבתו. לכן, הוא לא ישאל את עצמו מה יהיה גורל האזור אם משטר חמאס בעזה ימשיך להתקיים, מה הסיכויים להתקפה נוספת נוסח השביעי באוקטובר, איזה צד הפר הפסקת אש, ואיזה צד מגן על עצמו, ומה הקשר בין המלחמה למטרתו הגלויה של חמאס להשמיד את מדינת ישראל ולבצע רצח עם בתושביה. אם הוא דורש הפסקת אש, רק בנדיר ישאל את עצמו כיצד זו תשפיע על המשך הסכסוך באזור או על רווחת תושביו. הוא רואה סבל, וחובתו המוסרית היא למחות כנגדו. בפועל, נזקה של האידיאולוגיה האכפתניקית – עצום. בשלב הזה, יחיא סינוואר יודע היטב שאין ביכולתו לנצח את ישראל צבאית, או אפילו להתיש אותה. הקלף האחרון שלו הוא הלחץ הבינלאומי של ה"אכפתניקים", שיסיג לדעתו את צה"ל מעזה בכל מקרה. ואם כך הוא הדבר, מדוע לו להתפשר ולשחרר חטופים בעסקה? כמו כן, הקביעה האכפתניקית ש"צריך להפריד בין עמים לבין מי ששולט עליהם", חרף האמת המוסרית שיש בה, מובילה לכך שהקהילה הבינלאומית תמיד משקמת את עזה עבור חמאס, מאפשרת לו להתעצם צבאית, וכך ממיטה על עזה מלחמות נוספות וסבל רב יותר לטווח ארוך. במבט כללי, האידיאולוגיה האכפתניקית, שקשורה בפרשנות נוקשה ודווקנית של דיני הלחימה ושל מוסר הלחימה, מעודדת גורמי טרור נוספים, כמו החות'ים, להסתתר מאחורי אזרחים וכך להעניק לעצמם חסינות, דבר שמאפשר להם לתקוף את סביבתם, להמיט נזק עצום על הסחר העולמי, ובסופו של דבר – בסבירות גבוהה – להוביל למלחמה אזורית הרסנית אם וכאשר יכלו כל הקיצים. כלומר, האכפתניקים יוצרים לטווח הארוך יותר ולא פחות נזק הומניטארי, אבל הדבר לא באמת משנה עבורם. בסופו של יום, מטרתם אינה לשנות את העולם, אלא "להיות אנשים טובים יותר".

היכולת של ישראל להילחם במגמה הזאת באמצעות הסברה, אפילו יעילה לאין ארוך מזו שקיימת היום, מוגבלת מאד. האכפתניק מגיב לפי צפיפות תמונות הזוועה שעולות למסכים, הא ותו לא, וקשה מאד לשכנע אותו בטיעונים הגיוניים. כמובן שהתבטאויות קיצוניות ורצחניות של כל מיני פוליטיקאים ישראלים, רבנים, קצינים וחיילים, מהודהדות עד אין קץ בידי הצד השני ומשפיעות עליו אף יותר. זאת ועוד: האקדמיה, התקשורת והארגונים הבלתי ממשלתיים במערב מלאים באנשי שמאל רדיקלי, גורמים פרו פלסטיניים או מוטבים של כסף קטארי, בעוד ישראל לא טרחה לממן באופן דומה סוכני השפעה שלה בצמתים החשובים בעולם המערבי. עכשיו אנחנו משלמים את המחיר על הכישלון הזה. המיטב שאפשר לקוות לו הוא שמתישהו, דעת הקהל האכפתניקית תנטוש אותנו בהדרגה ותעבור להתרכז באסון המתוקשר הבא.