לפני מספר שנים התבקשנו, אני ועמיתי ד"ר יגיל הנקין, לחבר ביקורת על "טבח כפר קאסם – ביוגרפיה פוליטית", ספרו של אדם רז, לכתב העת של צה"ל "עלי זית וחרב". הביקורת נפסלה משיקולי צנזורה תמוהים, שנפרט אותם להלן. בעקבות החוויה הזאת, כתבנו שנינו מאמר שמפענח את הרקע לאחד מפשעי המלחמה האיומים בתולדות ישראל, תוך כדי הבהרת הקשר בינו לבין המבצע המתעתע שנשא את שם הקוד "חפרפרת", וכל זאת בהסתמך על תיעוד שלא נעשה בו עדיין שימוש מארכיון המשטרה. "ינשוף היסטורי" על טבח, ביקורת וצנזורה.

צילום התמונה: כפיר מלכה

לפני מספר שנים, נתבקשנו על ידי עורך "עלי זית וחרב" לכתוב ביקורת על ספרו של אדם רז על טבח כפר קאסם. לשנינו הייתה היכרות מסויימת. דני אורבך כתב הרבה על המשפט, ואילו יגיל הנקין כתב ספר על מלחמת סיני, הגם שיש להודות שטבח כפר קאסם תפס בו מקום זעום למדי בתוך שאר ההתרחשויות.

אז קראנו את ספרו של רז, החמאנו בנימוס על מה שצריך להחמיא, וביקרנו בנימוס את מה שצריך לבקר. מיותר לומר שלא השתכנעו מהתזה של אדם רז, שטבח כפר קאסם היה קונספירציה של ממשלת ישראל במטרה לגרש את ערביי המשולש, וכפי שתראו להלן, לדעתנו הוכחנו את זה בצורה משביעת רצון עם מסמכים.

ואז הביקורת עברה את גלגולי העריכה הרגילים, וחיש-מהר נפסלה בידי הצנזורה.

רגע, מה?

הסתבר שאדם רז ניהל אז מאבק ארוך על חשיפת תכנית 'חפרפרת' נגד משרד הביטחון. מה זאת תכנית חפרפרת? הוא חושב שזו תכנית לגירוש ערביי 'המשולש הקטן' לשטח ירדן. אנחנו חושבים שלא. למעשה אנחנו יודעים שלא, אבל אנחנו יודעים את זה רק בגלל שהצלחנו למצוא אותה ככחלק מהמחקר שלנו. מסתבר שכיוון שיש משפט, וכיוון ש'עלי זית וחרב' שייך למשרד הביטחון, הרי שהייתה לצנזורה אמירה. והאמירה הייתה "יש הליך משפטי בנושא? אתם לא מפרסמים על זה כלום אצלנו". תאמרו "זו ביקורת ספרים, היא לא מבוססת על שום מידע מסווג, מה אתם רוצים מחיינו"? אמת. אנחנו אמרנו את זה. עזר לנו? כמו כוסות תה לחוקר בגנזך המדינה.

אז הביקורת לא פורסמה עד עתה. אבל סקרנותנו התעוררה, והיא התעוררה בפרט בשל העובדה הלא זניחה שההפניות בספרו של רז היו לארכיון צה"ל וגנזך המדינה וכו', וכמוהן כמעט כל הדיון על הטבח וההקשר שלו. ואז התחלנו לשאול את עצמנו – אבל למה ששם יהיו המסמכים? פעם אחרונה שבדקנו, מג"ב היה גוף משטרתי. שמא יש לחפש בארכיון המשטרה ובארכיון מג"ב?

אז הלכנו וחיפשנו. והפתעה! מצאנו שם, והצלחנו לשחרר לפרסום, שני עותקים של תכנית 'חפרפרת' בשני תיקים שונים, עם הבדלים קלים כי הם היו של יחידות\תתי יחידות שונות. ומצאנו עוד הרבה דברים מעניינים שפשוט נראה שמעטים, אם בכלל, הסתכלו בהם בעבר. מזה התפתח מאמר שלנו ב-Journal of Military History המכובד ביותר, שבו שללנו את הטענה שטבח כפר קאסם היה חלק מתכנית גירוש, הראינו אלו כוונות גירוש כן היו לחלק מהשחקנים המעורבים באירועים, עקבנו אחרי המהלך שהוביל לטבח וטענו שזו תוצאה של תכנית הונאה ש'הצליחה' יותר מדי ויצאה משליטה, לצד חוסר מעצורים ואכזריות של מבצעי הטבח.

המאמר פורסם באפריל 2023. מאוחר יותר באותה שנה פנה אלינו עופר אדרת מ'הארץ' כדי לראיין אותנו על המאמר והמחקר. גם מזה לא יצא כלום, כי זה היה אמור להתפרסם אי-שם אחרי סוכות תשפ"ד, אוקטובר 2023, וכשהגיע הזמן הזה היה לכולם דברים אחרים לעסוק בהם. אז המחקר שלנו התפרסם, אבל הביקורת על אדם רז – לא. עד עכשיו. הנה היא. כאמור, צונזרה למרות שלא היה בה שום דבר מסווג; אבל כיוון שהצנזורה היא על הבמה ולא על התוכן, אין שום בעיה לפרסם אותה כאן.

———————————

אדם רז, טבח כפר קאסם – ביוגרפיה פוליטית (ירושלים: כרמל, 2018)

ספרו של אדם רז, טבח כפר קאסם: ביוגרפיה פוליטית אינו רק ספר חשוב וכתוב היטב, אלא גם אמיץ, ואין כוונתנו דווקא לעיסוק באחת הפרשות האפלות והמחרידות ביותר בתולדות המדינה. הרי היסטוריונים רבים עסקו ועוסקים באירועים לא מחמיאים לישראל ולתנועה הציונית, בוודאי בהקשר של מלחמת העצמאות, מלחמת קדש ומלחמות הגבול המלוכלכות של שנות החמישים. מחקרו של רז אמיץ וראוי לשבח, דווקא מפני שהוא לא מסתפק בחומר הגלוי והידוע על אותו אירוע משנת 1956, שבמסגרתו נטבחו עשרות ערבים חפים מפשע על ידי שוטרי משמר הגבול. רוב החומר על כפר קאסם עודו חסוי, ובמיוחד אמורים הדברים בתוכניות אותו מבצע מסתורי לפינוי כפרי המשולש, "מבצע חפרפרת", שנותר כתוכנית מגרה, ואליבא דכולי עלמא קשור בעבותות עזים אך נסתרים לטבח.

רוב ההיסטוריונים, שאמונים על כללים נוקשים של שימוש בראיות גלויות וברורות, לא מעזים לבצע עבודת בילוש ולהפליג לעבר הלא ידוע, בכדי שלא יאשימו אותם בספקולציות או ניחושים. רז מרהיב עוז ועושה זאת, במיומנות ראויה לשבח. מתוך שימוש במסמכים המותרים לפרסום בארכיון צה"ל, ארכיון המדינה והניירות האישיים של יצחק אורן, אחד מעורכי הדין שהגנו על נאשמי הפרשה, הוא מצליב רמזים ופרטי מידע, כדי לשחזר את הרקע לטבח, אירועי הזוועה עצמם ומשחקי הפוליטיקה שנועדו להרחיק את האשמה ממנהיגי המדינה ומבכיריה. רז לא הסתפק בכך, ואף ראיין עדים וגילה חומרים חדשים – מעל הכל העיזבון של רס"ן שמואל מלינקי, המג"ד שנתן את הפקודה שהובילה לטבח. בתוך העיזבון הזה, המסמך החשוב ביותר הוא מכתב ארוך שכתב מלינקי לראש הממשלה דוד בן גוריון, ובו גולל בהרחבה את גירסתו לאירועים, לרבות הקשר בין הטבח לבין מבצע חפרפרת. אדם רז, שמשתף פעולה עם מכון עקבות, מתכנן להעלות חלק מהמסמכים הללו לאינטרנט, לאחר אישור צנזורה, מעשה של שקיפות שיש לשבחו. מכל הסיבות הללו, ספרו של רז ראוי לקריאה רצינית, ומהווה תרומה משמעותית להיסטוריה הצבאית והפוליטית של מדינת ישראל.

עם זאת, לצד חשיבותו הרבה, אנו סבורים שיש גם מקום לביקורת על ספרו של רז. לטעמנו, המחבר נוטה לפרקים "לצייר את המטרה מסביב לחץ", להסתמך על ראיות מוטות ובעייתיות, ולהסיק מסקנות שאינן תואמות בהכרח את העובדות שהוא עצמו מביא. להלן, נציג את התזה של רז, ואז ננמק את הסתייגויותינו מחלקים מסויימים שלה.

הפרק השני של רז, ההתחלה האמיתית של הדיון ההיסטורי בספרו, פורש את הרקע לטבח על ידי דיון מעמיק בקווי המדיניות השונים שרווחו במפלגת השלטון, מפא"י, בכל הנוגע ל"שאלה הערבית". רז סבור כי במפא"י התרוצצו שתי גישות שונות בסוגיה זו. מחד, היתה גישה מתונה, שנציגיה המובהקים היו שרים כמשה שרת, זלמן ארן ובכור שטרית. אליבא דגישה זו, חובתה של מדינת ישראל לשלב בתוכה את הציבור הערבי, לשפר את תנאי חייו ולבטל את הממשל הצבאי (או לפחות לרככו) מוקדם ככל האפשר. מיותר לציין שגישה זו שללה גירוש נוסף של ערבים, מעבר למה שנעשה בשנת 1948. מנגד, דגלו ראש הממשלה דוד בן גוריון, הרמטכ"ל משה דיין וראשי הממשל הצבאי בגישה נוקשה יותר. לשיטתם של אלו, העוינות הערבית למדינת ישראל אינה ניתנת לריפוי, ולפיכך מדינת ישראל צריכה לנהוג באזרחיה הערבים בנוקשות, כאזרחים סוג ב', למעשה כנתינים. חסידי גישה זו דגלו בהמשך הממשל הצבאי ואף בניצול הזדמנויות לגירוש ערבים, אם כאלו יקרו על דרכה של המדינה, ובמיוחד בזמן מלחמה. רז טוען בצדק (כפי שטען גם רוביק רוזנטל), כי אין להבין את טבח כפר קאסם ללא היחס לאזרחים הערבים כאויבים מסוכנים בפוטנציה, שרווח הן בממשלה, הן בצבא והן במשמר הגבול. עם זאת משום-מה רז מתעלם כמעט כליל מגורמים אובייקטיביים שתרמו לחשש הזה. כך למשל הוא כותב שרוב המסתננים לא היו בעלי כוונות פליליות למעט חציית הגבול באופן בלי חוקי, אך מתעלם מפעולות החבלה ומעשרות הרציחות שביצעו מסתננים כמעט מדי שנה באותה תקופה, שהשפיעו לא מעט על האוכלוסיה היהודית בישראל וגם על כוחות משמר הגבול.

הפרק השלישי, לדעתנו החשוב והמקורי ביותר בספר, עוסק ב"מבצע חפרפרת" שהיווה לדעתו של רז את הרקע לטבח. מדובר בתוכנית מגירה שנויה במחלוקת, שפרטיה המלאים לא נחשפו מעולם. המעורבים השונים בפרשה, ולאחריהם גם היסטוריונים, ניסו להסיק פרטים על המבצע מתוך ראיות נסיבתיות, מסמכים מסויימים שהותרו לפרסום, חלקי עדויות בבית המשפט וראיונות מאוחרים עם עדים ומעורבים.

אברשה טמיר, המתכנן של "חפרפרת", טען לימים שהיה מדובר במבצע פינוי של ערביי המשולש למכלאות במרכז הארץ במקרה של מלחמה עם ירדן, בדומה לגירוש הידוע של אזרחי ארה"ב ממוצא יפני למחנות הסגר במהלך מלחמת העולם השנייה. פעילים של המפלגה הקומוניסטית, כמו ההיסטוריון גדי אלגזי, טענו מנגד כי "חפרפרת" היתה למעשה תוכנית לגירוש ערבים מעבר לגבול, והטבח בוצע בסמכות וברשות כאחד מהשלבים הראשונים שלה. רוביק רוזנטל, שתרם רבות לחשיפה הציבורית של המבצע, התלבט בספרו בין שתי הגרסאות הללו. אחד מכותבי ביקורת זו טען בעבר כי "חפרפרת" לא כללה הרג או גירוש מעבר לגבול, ואף בוטלה יום לפני האירועים, אך שמועות בנוגע אליה השפיעו על הלך הרוח הרצחני של המבצעים. רז, מתוך שימוש נרחב בעדויות הזמינות, מתוגברות במסמכים החדשים מעיזבון מלינקי, מציע גירסה יותר מתוחכמת של תזת אלגזי. מבחינתו, ההוראות שנתנו המח"ט שדמי והמג"ד מלינקי היו חלק בלתי נפרד ממבצע חפרפרת, והחיילים האמינו – בצדק – שהטבח היה השלב הראשון במבצע. פסק הדין המפורסם של השופט בנימין הלוי, שטבע את הביטוי "פקודה בלתי חוקית בעליל", נתפס בעיניו של רז כניסיון נכלולי להסתיר את האמת האפלה הזאת (עמ' 245).

הפרק הרביעי עוסק באירועי הטבח עצמו, תיאור מחריד שאינו מחדש בהרבה, לבד מחלקו האחרון. באותו החלק, מנסה רז לצאת נגד טענה נפוצה, כאילו יתר היחידות באזור הפרו, התעלמו או מיתנו את פקודת הטבח משיקולים מוסריים. השופט הלוי, במיוחד, העלה על נס בפסק הדין את מוסריותו של המ"מ יהודה פרנקנטל, ששינה את פקודת הטבח של מלינקי ובכך הציל אנשים רבים בגזרתו. רז, לעומת זאת, חולק נמרצות על גרסה זו, וטוען שטבח לא התבצע בשאר האזורים משיקולים טכניים וטקטיים, שאין להם שום קשר למוסריותם של הקצינים. אילו פרנקנטל ואחרים היו נתקלים בנסיבות דומות לאלו שבכפר קאסם, טוען רז במשתמע, סביר שגם הם היו מבצעים טבח מחריד באותה המידה. הפרק החמישי עוסק בועדות החקירה ושני ההליכים המשפטיים שנערכו בעקבות הטבח, שרז רואה כניסיון טיוח. הפרק השישי והאחרון, מדאיג ומרתק בעת ובעונה אחת, מגולל את מאבקו של רז עצמו לחשיפת האמת, ונסיונותיהם של פקידי המדינה להסתיר את העובדות על הטבח ולסגור את התיקים עליו באפלה. בביקורת זו, קצרה היריעה מלהתייחס לכל טענותיו של רז. להלן, ננצל את יתר המקום שהוקצה לנו כדי להטיל ספק רק בכמה מהעיקריות שבהן.

טענותיו של רז כאילו חפרפרת היתה תוכנית לגירוש ערבים מעבר לגבול במקרה של מלחמה עם ירדן, שבן גוריון ודיין תכננו מלחמה תוקפנית שכזאת, ו"האמת הקשה [היא כי ] מבצעי הטבח פעלו בהתאם לתוכנית חפרפרת", אינן מבוססות כראוי בידי הראיות שהוא עצמו מביא. דיין ובן גוריון אולי קיוו מדי פעם שמלחמה כזאת תפרוץ, אולם כאשר מדובר במפקדים ומנהיגים, הוראות בפועל חשובות הרבה יותר מתקוות בעלמא. והרי דיין הורה לאלוף פיקוד המרכז צבי צור כי "צה"ל ישתדל להימנע מלעורר את החזית הירדנית. לא ייעשו כל פעולות פרובוקטיביות." בדומה לכך אמר למטכ"ל ב-25 באוקטובר, כי " אם ירדן לא תתקוף – אנחנו לא נתקוף. אם סוריה ולבנון לא יתקפו – אנחנו לא נתקוף". יתרה מזו, בניגוד לטענתו של רז, לפיה "התקיימה הסכמה בין ישראל והבריטים לכיבוש ירדן וחלוקתה בין ישראל לעיראק" (עמ' 137), הסכם סבר הסודי בין ישראל, בריטניה וצרפת כלל התחייבות ישראלית מפורשת שלא לפתוח במלחמה מול ירדן בזמן הפעולות מול מצריים, יחד עם התחייבות בריטית שלא לסייע לירדן אם תתקוף את ישראל; תכניתו של בן גוריון לעיצוב המזה"ת מחדש, בין אם הייתה רצינית או לאו, לא זכתה לגיבוי של בריטניה וצרפת, בפרט לא בריטניה. פקודתו של דיין מלמדת על כך שלא קיווה אף לפתוח במלחמה בעקבות התקפה ירדנית, משום שהורה לא לנקוט "שום תגובה, כל עוד תהיה התוקפנות שתגלה ירדן מוגבלת ומיועדת לעשיית 'רושם' בלבד" (עמ' 136). האלוף צור אף כעס על אל"מ שדמי על כך שחימם את הגיזרה הירדנית בניגוד להוראותיו (ע"ע 188-189). מבחינה צבאית טהורה יש להעיר כי גם אילו ישראל היתה פותחת בהתקפה על ירדן, הרי שגירוש תושבים אל השטח אותו תוקפת ישראל היה רעיון גרוע, שכן היה מפריע לתנועה ובייחוד ללוגיסטיקה הנדרשת לכוחות המתקדמים.

שנית, תמונת הראיות הנוכחית מלמדת כי חפרפרת, על כל נגזרותיה, לא היתה (נכון לאוקטובר 1956) תוכנית מבצעית ממשית (לגירוש ערבים או לכל מטרה אחרת) אלא חולייה בשרשרת תוכניות הטעייה, שנועדו ליצור מצג שווא כאילו ישראל מתכננת מלחמה בחזית הירדנית והסורית, ובכך להסיח את דעת אויביה מהמאמץ העיקרי בדרום. תוכניות ההטעייה נרקמו בדרך גבוה מאד, ומעטים הכירו את טיבן האמיתי. כלומר, אפילו המתכננים של חפרפרת, קל וחומר דרגי השטח, היו בטוחים שמדובר בתוכניות אמיתיות. כחלק מההונאה בחזית הירדנית (שכללה הכנות לתוכנית המגננה 'קטורה'), נרשמו בסדר הכוחות המיועדים לפעולה באזור ירושלים (תכנית 'מעוז') גם יחידות מחטיבה 7 ויחידת הצנחנים, שהיה להן תפקיד קריטי במערכה בדרום. צה"ל הוכנס לכוננות מן הצפון ועד הדרום, וכל הפיקודים התכוננו לתכניות מבצעיות התקפיות (כולל כאלו שהיו חסרות סיכוי באותה עת, כגון כיבוש חלקים נרחבים מרמת הגולן בידי פיקוד צפון). הכנות אלו, שהסתירו היטב את העובדה שהיחידות שנועדו לבצע אותן היו חלק מתכנית המתקפה בדרום, אינן מלמדות על כוונות התקפיות של ישראל, אלא על הצלחת ההונאה, שכדי להונות את אוייביה של ישראל הונתה קודם כל את צה"ל עצמו. כלומר, אין פירוש הדבר ש"בשלב זה" לא הוקצו כוחות לביצוע התקפה על ירדן (וגירוש תושבים), כפי שכותב רז, אלא שבאמת לא הוקצו לכך כוחות. במסמך שחלקו מצוטט בידי רז (עמ' 135), נטען עוד כי למטה מ"מפקד המשמר [הגבול] והקמב"ץ הארצי" לא ידעו המפקדים על לחימה מתוכננת במצרים, ו"לפיקוד שלמטה מדרג זה נודע על המבצע רק עם ההתחלה", וכן ש"הרוב המכריע של האנשים היה משוכנע שהמלחמה מופנית מזרחה, לאור ההטעיות המכוונות והמוצלחות של דוברי צה"ל ודוברי הצבא".

שלישית, אפילו התוכנית הפיקטיבית הזאת, כפי שהיתה מוכרת לקצינים שהורו על העוצר בכפר קאסם ולדרגי השטח, נועדה להתמודד עם התקפה ירדנית, ולא כללה גירוש ערבים אל מעבר לגבול. במסמך הסוקר את תכנית 'קטורה', מפורט שהגדוד שביצע את הטבח היה צריך לתפוס בשלב א' וב' "מערכי השהיה", כלומר למטרת עיכוב התקפה ירדנית. הדף הקרבי שמצטט רז (עמ' 115) מעיד כאלף עדים על כך שלאנשי מג"ב נאמר כי "סכנה חמורה מאיימת על קיומה של מדינת ישראל" כתוצאה מכניסת הצבא העיראקי לירדן, אשר "מחר הוא עלול לפרוץ אלינו ממבואות קלקיליה וטול-כרם". כדי להתמודד עם הפלישה הזאת, העלתה חפרפרת אופציה של פינוי כפרי המשולש למכלאות בפנים הארץ, כדי שלא יוכלו לסייע לכוחות הפולשים. למרות שהמ"פ חיים לוי אמר שהיתה אופציה להשאיר צד אחד של הכפרים פתוח (כלומר לאפשר בריחה לירדן, עמ' 103), בפועל קיבלו היחידות הוראה ברורה "שבזמן העוצר סוגרים את הכפר גם מצד מזרח" (עמ' 116) פקודה הסותרת את תזת הגירוש אל מעבר לגבול. בעדות שחלקה מובא אצל רז מוזכר מפורש שאחת ממטרות 'חפרפרת' היא "מניעת היווצרות מגע" בין הירדנים ל"יישובי המיעוטים" (עמ' 135). יתרה מזו, אירועים נוספים שאירעו באותה עת – מעצרים מנהליים של עשרות ערבים בצפון, הכנה להכרזה על שטחים צבאיים סגורים בעכו וכפר קרא, הכנה להקמת מחנה מעצר באזור דמון, ועוד – מרמזים כי הפינוי של חפרפרת היה מתוכנן לפנים הארץ דווקא.

לבסוף, גם התוכנית לגירוש ערבים לפנים הארץ, לב לבה של חפרפרת, בוטלה רשמית יום לפני הטבח על ידי אלוף פיקוד המרכז צבי צור, וכל הנוגעים בדבר ידעו על כך היטב. רז אמנם מודה בכך, אולם מטעים כי "אלמנטים" מתוך חפרפרת נשארו, כלומר, התוכנית בוטלה כביכול אך נותרה על כנה ב"קריצה". אנו לא משוכנעים בכך. האלמנטים מחפרפרת שנותרו היו טכניים בעיקרם, למשל פריסה של מחסומי דרכים וסיורים, ובשום אופן לא כללו גירוש משום סוג. חרף נסיונותיו, רז לא מצליח לשכנע שנותרה על כנה תוכנית גירוש כלשהי, לפנים הארץ או מעבר לגבול. כל הקצינים המעורבים בדבר הודו כי כל תוכנית לפינוי, גירוש, נישול ואף פגיעה בסדרי החיים בוטלה (ע"ע 106-107). בכל זאת, רז כותב כי "השלמת הגירוש לפי תוכנית חפרפרת דרשה כוחות נוספים שבשלב זה לא הוקצו לגדוד", מתוך התעלמות מכך שחפרפרת בגירסתה הסופית לא הכילה ככל הנראה פקודת גירוש אל מעבר לגבול, ומכך שבוטלה לחלוטין מלבד סעיפים טכניים כאלה ואחרים.

אפשר בכל זאת לטעון, שהחיילים והקצינים הזוטרים בשטח הבינו (בטעות) את מבצע חפרפרת כתוכנית של גירוש לירדן, ואדי הרעל של המבצע המבוטל המשיכו לפעפע בשורות משמר הגבול ותרמו בסופו של דבר לטבח. זאת במיוחד מפני שהיבטים טכניים מסויימים של חפרפרת (גזרות, מחסומי דרכים, סיורים) נותרו על כנם. רז אכן אסף ביסודיות עדויות, שמלמדות על כך שכמעט כל המעורבים טענו זאת בדיעבד (ע"ע 120-122). באחד מכתבי היד שמהם מצטט רז מובאים, למשל, דבריו של סגן ניצב ממשמר הגבול שטען כי "לדעתי הייתה השפעה לא מבוטלת של מצב זה [ההטעיות] על ההתפתחות של כפר קאסם".

אולם לטעמנו, רז מייחס חשיבות רבה מדי לאותן עדויות אפולוגטיות ומוטות. לאנשים שרצחו נשים וילדים בדם קר, אפילו אם לא מאיימת עליהם חרב הדין, נוח לתלות את אשמתם בתוכנית מסתורית וסודית. הפוזיציה של קורבן ש"נזרק לכלבים" על ידי ממסד נכלולי, אטום ומרושע, היא דרך מוכרת וידועה של פושעי מלחמה מן השורה להימלט מאשמתם. אין זה מקרה שחלק גדול, אם לא רוב, העדויות הנסיבתיות על חפרפרת כתוכנית גירוש, מקורן בסיפורים אפולוגטיים של הנאשמים, מלינקי, דהאן והאחרים, לאחר מעשה. רז, למשל, כותב שהמושל הצבאי זלמן מרט קבע כי מטרת חפרפרת היא "להניע אותם [את הערבים] לעזוב את הארץ" (עמ' 83), אולם רק מי שמסתכל בהערת השוליים, רואה שמדובר בעדות מפוקפקת למדי של מלינקי – המג"ד שנתן את הפקודה שהובילה לטבח – עדות שלא נתמכת משום מקור רציני אחר. במידה דומה של ספקנות יש להתייחס לעדויות החיילים על הקשר הסודי שלהם עם בן גוריון, או על כך שהתובע "היה החבר הכי טוב שלהם" והסכים עם מעשיהם בחדרי חדרים. כל העדויות הללו נועדו לתחזק את תדמיתם כמרטירים שנתמכו בידי הנהגת המדינה והקריבו את עצמם למענה, ואין צורך לקחת את הגירסאות הללו ברצינות רבה מדי (240-244). השגיאה הקשה ביותר של רז, לדעתנו, היא ההסתמכות התמוהה על גירסה מפיו אביו של שדמי, לא פחות, על משוחדותו כביכול של השופט בנימין הלוי (207-210). אם כבר, יותר הגיוני לטעון שהחיילים האמינו כי ירדן הולכת לתקוף את ישראל, הערבים המקומיים עלולים לסייע לאויב, ועל כן עליהם לאכוף את העוצר בחומרה ואף ברצחנות.

יתר על כן, רז עושה גם עוול קשה למ"מ יהודה פרנקנטל, אחד מהגיבורים האמיתיים של טבח כפר קאסם, ששינה את פקודתו הרצחנית של מלינקי וסייע למנוע טבח בגיזרתו. כאן, מסתמך רז באופן שאינו ביקורתי דיו על דעת המיעוט של השופט יהודה כהן בפסק הדין – מסמך מרתק, חשוב אך מוטה מאד. השופט כהן, שלא חלק על פסק הדין וגזר הדין, התנגד לדוקטרינה של "פקודה בלתי חוקית בעליל", ולכן השתמש ברטוריקה לוליינית ומפותלת בכדי להוכיח שלא היה צורך בהפרת פקודה בכדי לא לרצוח. לפיכך, באופן טבעי, ניסה להמעיט מחשיבות סירוב הפקודה של המ"מ פרנקנטל. טענותיו של כהן (ורז המסתמך עליו), כאילו פרנקנטל איחר את שעת העוצר רק מפני שהגיע לאזור מאוחר יחסית, אינן מחזיקות מים. חיילי פרנקנטל הגיעו לגזרה ב-16:40, ואילו המ"מ הורה להתחיל לאכוף את העוצר רק ב-18:00, שמונים דקות מאוחר יותר. חשוב מכל, פרנקנטל הורה שלא לירות באיש ללא אישור קצין, בדיוק כדי למנוע השתוללות רצחנית של טוראים סדיסטים מסוגו של שלום עופר, ה"כוכב" המרכזי של הטבח בגזרת כפר קאסם (ע"ע 171-175). למעשה, אפילו בכפר קאסם, היו הבדלים מהותיים בביצוע הפקודה, בהתאם לצימאון הדם האינדיבידואלי של חיילים שונים. המ"מ דהאן, למשל, היה הרבה פחות רצחני מאשר טר"ש עופר, ואפשר להניח שאם כל ירי וירי היה דורש אישור קצין, מספר הקורבנות היה נמוך בהרבה. גם העובדה שמציין רז כבדרך אגב כי בג'לג'וליה לא התבצע טבח בגין, בין השאר, "הירי הרב שהתבצע באוויר כדי להפחיד את התושבים" (עמ' 178) עומדת כנגד טענותיו: אם ההבדלים הם רק נסיבות וזמני הטלת העוצר, מדוע בג'לג'וליה ירו באוויר "על מנת להפחיד את התושבים" ובכפר קאסם לא עשו זאת?

ובכל זאת, למרות ההשגות שלעיל על פרשנותו של רז, טבח כפר קאסם – ביוגרפיה פוליטית, הוא מחקר היסטורי קפדני, מפורט ומעורר מחשבה. כמו במחקרים היסטוריים טובים אחרים, רז פורש את העובדות ומבחין בינן לבין הפרשנות, כדי להניח לקוראים לנתח את הדברים בכוחות עצמם, ורק אז להסכים או לחלוק על המחבר. העובדה שהסתגויותינו מבוססות בראש ובראשונה על העדויות שהביא רז עצמו (לצד מסמכים נוספים שליקטנו) מעידה כאלף עדים על עבודתו האמפירית המוצלחת, יושרתו ומקצועיותו כחוקר. ספרו מומלץ לכל מי שמתעניין בהיסטוריה פוליטית וצבאית, ולכל מי שרוצה להעמיק חקר באחת הפרשות המחרידות בתולדות מדינת ישראל.

פרופ' דני אורבך הוא היסטוריון צבאי מהחוגים להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית.

ד"ר יגיל הנקין הוא היסטוריון צבאי, מרצה במכללה לפיקוד ומטה ובמרכז שלם

כל מי שמקונן על המחיר העצום של מלחמת עזה, על המפולת המדינית, הבור הכלכלי והאבדות הצבאיות המרובות, צריך לזכור עובדה מטרידה: לא רק על המלחמה הזאת אנחנו משלמים, אלא  – בבת אחת – גם על העשור השקט של הפריחה הכלכלית שקדם לה. הקשיים הלכו והצטברו במשך השנים, אבל אנחנו העדפנו לדחות את הטיפול בבעיה, ועתה אנחנו משלמים את החשבון עם ריבית פיגורים. ינשוף צבאי-אסטרטגי מסביר.

כל מי שמקונן על המחיר העצום של מלחמת עזה, על המפולת המדינית, הבור הכלכלי והאבדות הצבאיות המרובות, צריך לזכור עובדה מטרידה: לא רק על המלחמה הזאת אנחנו משלמים, אלא  – בבת אחת – גם על העשור השקט של הפריחה הכלכלית שקדם לה. הקשיים הלכו והצטברו והצטברו במשך השנים, אבל אנחנו העדפנו לדחות את הטיפול בבעית עזה, להתמכר לשקט ולקוות שאיכשהו, מתישהו, יהיה בסדר. המערכת הפוליטית כולה, מסמוטריץ' ונתניהו ועד מרצ, היתה שותפה לקונספציה שניתן לחיות עם שלטון חמאס ברצועה, ולכן ביצענו רק מבצעי תחזוק תקופתיים שלא הפריעו לחמאס להתחזק ולהתעצם. את מה שלא שילמנו בכל השנים שעברו בכסף, באבדות ובנזק מדיני, אנחנו משלמים עכשיו באופן כולל, כמו צ'ק דחוי שמגלגלים מחודש לחודש. אבל בסופו של דבר מגיע יום תשלום, והוא קר ואכזר.

את כל הבעיות שלנו אפשר לסכם, למעשה, במשפט אחד: נפלה עלינו מלחמה עצימה וממושכת, שאורכה נובע בעיקר מכך שדחינו אותה שוב ושוב. מאז חתימת הסכם השלום עם מצרים, אויביה של ישראל התחלקו למספר קטגוריות עיקריות: 1. כאלו שחתמו על הסכמי שלום, אפילו קרים, ויצאו ממעגל הלחימה. 2. אויבים מושבעים כמו סוריה, שבכל זאת ויתרו על השמדת מדינת ישראל בפועל והסתפקו במצב של עוינות קפואה, שאפשר לחיות איתה. 3. ארגוני טרור שאמנם שאפו להשמיד את מדינת ישראל, אך היו חלשים מדי מכדי להוות יותר מאשר מטרד תקופתי. המעצמה היחידה שבאמת שאפה להשמיד את ישראל, איראן, היתה רחוקה מדי ולרוב עסוקה בבעיות משלה.

אולם כעת, בפעם הראשונה מאז שנות השישים, ישראל ניצבת מול רשת מקושרת של אויבים המקיפים אותה מכל צדדיה, ונשלטים על ידי מעצמה עוינת ששואפת להשמיד את ישראל כמטרה פוליטית עיקרית וריאלית, בטווח הזמן הקרוב ממש. אפשר לומר שמבחינת איראן, השמדת ישראל היא מטרת חשובה יותר אפילו מזו שהיתה עבור מצרים של נאצר. זו בדיוק הסיבה שמצרים הסכימה לחתום הסכם שלום עם ישראל לאחר כמה סיבובי לחימה, ואיראן לעולם לא תסכים לכך. השמדת ישראל, במהרה בימינו ולא בימות המשיח, היא אולי המרכיב המרכזי בזהות של הרפובליקה האסלאמית, וארוגה בכל נים מנימי הפוליטיקה של משטרה התיאוקרטי. אם בעבר איראן היתה יכולה רק להתיש את ישראל, כיום הלוויינים השונים שלה, ביחד ולחוד, מחזיקים בצבאות מאומנים, כמות דמיונית של טילים, לרבות מדויקים, ויכולת כטבמ"ים שחודרת בחלקה את מערכות ההגנה שלנו. זמן קצר לאחר השביעי באוקטובר, הסברתי במאמר ב"הארץ" את האסטרטגיה האיראנית: לנגוס בנו מכל הכיוונים באופן הולך וגובר, כאשר כל מרכיב בטבעת האש מגן על יתר המרכיבים מפעולה ישראלית שנועדה למגרו. ישראל, מצדה, עומדת מול ברירה של חנק איטי בידי טבעת האש, שתכרסם בכוחה ותגרום לנטישה הולכת וגוברת של חלקיה הצפוניים והדרומיים, או שבירת מפרקת על ידי כל חלקי הטבעת בעת ובעונה אחת. כלומר, ישראל, בניגוד לעבר, ניצבת מול יריב שגם מעוניין להשמיד אותה בטווח הזמן המיידי, וגם מחזיק ביכולת לעשות זאת.

וישראל, במקום לטפל באיום כשהיה עוד קטן, התמכרה לשקט ממושך מתוך ניסיון להימנע מהקורבנות הצבאיים והכלכליים הדרושים. פירקנו אוגדות, גרטנו טנקים, שיחררנו אינספור מילואימניקים וקיצרנו את השירות הסדיר, ובכך גזרנו על עצמנו חוסר יכולת להילחם בשתי חזיתות בעוד טבעת האש מתהדקת מסביבנו.  סיפרנו לעצמנו שאין לנו יכולת לכבוש את עזה ולמגר את חמאס "כי זה יעלה במחיר דמים נורא ואיום", והיום אנחנו מוצאים את עצמנו משלמים מחיר דמים בריבית דריבית. ומדהים שאותם האנשים, מבנימין נתניהו ועד בני גנץ, שאחראיים לקיצוץ הזה בכוחו של צה"ל, מתלוננים שהוא לא מסוגל לנצח במהירות את חמאס.    

אותו העיקרון נכון, למרבה הצער, גם לצווי המעצר שהתובע בהאג ביקש להוציא כנגד ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון גלנט. מי שרואה את הצווים האלה כמפולת מדינית, אחת מהגרועות שישראל חוותה מאז הקמתה, צודק כמובן; אבל משקיפים כאלו מפספסים לעיתים קרובות את הבעיה האמיתית. לישראל היה קשה עד בלתי אפשרי שלא להסתבך עם בית הדין בהאג, ברגע שתנהל מלחמה עצימה באמת ברצועת עזה. המציאות הצבאית שהיא נתונה בה והחוק ההומניטארי הבינלאומי כפי שמבינים אותו כעת, היו במסלול התנגשות שהלך והואץ. הכישלון שלנו לטפל בבעית עזה כשזו היתה קטנה יותר, הוביל לכך שבמקום מבצע מוגבל בהיקפו שאולי היה מסבך אותנו פחות, אנחנו חייבים לנהל מלחמה אינטנסיבית, רבת אבדות וקורבנות בשטח בנוי, שכמות הנפגעים האזרחיים בה בהכרח גבוהה מאד ולא ניתן לנהלה תוך שמירה על הדין הבינלאומי בפרשנותו הנוכחית. פחדנו לטפל בחמאס בעזה "כדי שלא נהפוך למדינה מצורעת"? גם כאן, אנחנו סופגים במנה אחת את הנזק הבינלאומי שהיינו אמורים לספוג במשך יותר מעשור.

המציאות הכואבת הזאת נובעת מבעיה מבנית, שעמדו עליה כבר חוקרים אמפיריים כמו טנישה פזאל. מאז 1945, יש פחות ופחות מקצוענים צבאיים בועדות, הגופים, הארגונים הלא ממשלתיים והמוסדות האקדמיים שמשפיעים על החקיקה והפרשנות של הדין הבינלאומי. מרגע שהוסכם שמטרת דיני הלחימה היא לא רק למנוע אכזריות מיותרת שאינה דרושה להשגת ניצחון, אלא גם להגן על "קבוצות חלשות" בלי קשר הכרחי לשאלת הצורך הצבאי, מלומדים הרחיבו את ההגנות שמקנה הדין תוך התעלמות דה-פאקטו מצרכים צבאיים. כך נבנה בסיס ידע פציפיסטי למחצה ומנותק מהמציאות על ידי אליטה מונוליטית שלמדה באותם מוסדות אקדמיים, ויושבת הן בארגונים ההומניטאריים השונים, הן בגופי האו"ם והן בבתי הדין הבינלאומיים למיניהם.

אם בעבר, למשל, עיקרון המידתיות דרש להימנע מנזק אגבי מופרז שעולה על כל פרופורציה אפשרית של היתרון הצבאי שמנסים להשיג (למשל, להשמיד עיר שלמה בגלל נוכחות של חוליית צלפים אחת), כיום מלומדים מסויימים דורשים לערוך חישובי מידתיות לכל פעולה ופעולה, ואף להכליל בחשבון את "הנזק הנפשי" ואת ה"נזקים הלא ישירים" שנגרמים לאזרחי האויב. כמו כן, פרשנות הדין הנוכחית רמסה את עיקרון ההדדיות, שעמד פעם בבסיסם של דיני הלחימה. מוסדות המשפט הבינלאומי לא רק מתמרצים גורמים כמו חמאס להפר את הדין באופן שיטתי, אלא גם למקסם את כמות הקורבנות האזרחיים שלהם כדי להגביר את הלחץ הבינלאומי והמשפטי על ישראל, שאמורה לדקדק בקוצו של יוד גם מול יריב שהדין כלל לא מחייב אותו. החמאס בונה מנהרות מתחת לכל מסגד, בית חולים, בית ספר וגן ילדים? ישראל חייבת להוכיח באותות ומופתים שכל הפצצה של מנהרה כזאת היא "מידתית". חמאס חוטף אזרחים ומחזיק אותם בניגוד לכל דין שהוא? לפי מלומדים מובילים, לישראל אסור באמת לחלץ אותם לפני שיירצחו, מפני שעצם ההתקרבות ליעד בבגדים אזרחיים נוגדת את הדין, וההפצצות שנועדו לחלץ את הכוח הן כמובן "לא מידתיות".

לכן, הדינים הללו הולכים ומתנתקים מהמציאות, ולא ניתן ליישם אותם במלחמה עצימה כלשהי, בוודאי לא במערכה אורבנית, ובמיוחד לא נגד ארגון טרור שחוטף אזרחים, מחופר במנהרות בסביבה עירונית צפופה ואדיש לחלוטין לחיי עמו שלו. למעשה, אין אפילו מלחמה אחת בהיסטוריה שהיתה חשובה לצדדים, להבדיל ממבצעי שמירת שלום א-סימטריים למיניהם, שיישמו בה את עקרונות הדין הבינלאומי באופן שבו בתי הדין השונים מפרשים אותם כיום. אם ישראל היתה מטפלת בבעית חמאס בטרם התעצם, התחפר והתבצר, יתכן שהיתה יכולה להשלים את העבודה במבצע קצר ומהיר בלי להסתבך יותר מדי עם הדין הבינלאומי. אבל גם כאן, אנחנו משלמים בצ'ק דחוי את מה שהיינו אמורים לשלם במשך עשורים רבים.

מה צריך לעשות? לאחרונה, אביגדור ליברמן טען שאיראן מתכננת לתקוף את ישראל קונבנציונאלית, מכל החזיתות, ברגע שתשיג נשק גרעיני ובכך תנטרל את "הרתעת יום הדין" שלנו. אנחנו לא יכולים כמובן לדעת אם הספקולציה הזאת נכונה, אבל ברור לנו שאיראן מתכננת להשמיד את ישראל בפועל, ובתקופה הקרובה. לפיכך, כמו בשנות החמישים והשישים, אנחנו צריכים להתכונן למלחמה ממושכת שתשנה את אורח החיים שלנו באופן משמעותי. נצטרך למצוא דרכים להתמודד עם העול הכלכלי, להגדיל באופן משמעותי מאד את הצבא, לרבות אוגדות מתמרנות וכלי רכב משוריינים, להרבות ביצירתיות של פיתוחים טכנולוגיים ולתכנן עוד ועוד דרכי פעולה שיפתיעו את האויב ויוציאו אותו משיווי משקל. מבחינה בינלאומית, אנחנו צריכים לשתף פעולה עם גורמים אירופיים ואמריקאיים שמתנגדים אף הם לפרשנות הקיימת של הדין הבינלאומי (אך לא לעיקריו שעליהם יש לשמור!), ובאותו הזמן – לתמרן בתוך הזירות המשפטיות והבינלאומיות השונות הללו כמיטב יכולתנו. יהיו מדינות שיירעו את היחסים עם ישראל – זה בלתי נמנע. אנחנו חייבים ללכת בעקבותיו של בן גוריון, לנסות לתחזק את היחסים במיומנות עם בעלות בריתנו, ולדעת היכן להתגמש בלי לוותר על אינטרסים חיוניים. לשם כך, נצטרך משרד חוץ חזק ומקצועי, מערכת הסברה מיומנת ומגוון רחב של מבצעי השפעה בלתי רשמיים. במקביל נצטרך לגוון את מקורות אספקת הנשק שלנו ולהגדיל את יכולת הייצור העצמית. כמו בטבע, כך גם בחיים, לפעמים צריך להתאים את עצמנו לעולם משתנה. רק כך נוכל לנצח את אויבינו הנוכחיים, להפיל כמה שיותר מהם, ואולי לפרוץ את הדרך לעבר עידן של שלום.

האם הדמוקרטיות המערביות הן צבים שנלחמים מול ארנבים? לפעמים נדמה שארצות הברית ובעלות בריתה מגיבות באיטיות, עייפות וסרבול מול יריבים חסרי מעצורים ונחושים כמו רוסיה, איראן והחות'ים התימנים. ינשוף פוליטי מדיני על הסיבות לאיטיות הזאת ומדוע היתרונות שהיו טמונים בה בעבר הופכים במהירות לחסרונות. וגם: על "שיטת הקולב" של הדיקטטורות, המנצלת את אהבת השקט של המערב בכדי להרבות כאוס.

פעם, לפני מספר שנים, זכיתי להשתתף בסדנה אינטנסיבית של היסטוריה צבאית באוניברסיטת קורנל. באחד מהשיעורים, המדריכים נתנו לנו תרגיל שמקורו באחד מספרי ההדרכה של המרינס. קיבלנו מפה מבצעית, ונאמר לנו שכוח אויב מתקרב למפקדה שלנו מכיוון צפון על ציר מסויים, ותפקידנו לחסום אותו באמצעות החוליות והמוקשים שעומדים לרשותנו. אנחנו, סטודנטים שרגילים לדבר ולדבר בלי סוף, התחלנו להתווכח איפה למקם את הנכסים שלנו, ועל היתרונות והחסרונות שבכל דרך פעולה. לאחר שבע דקות, נקש המדריך, פרופ' סטיבן בידל, על שעונו ואמר: "מתקשרים אלי ממפקדת הדיביזיה. בעוד אתם דנים ומתווכחים, הם אומרים לי שהאויב כבר שם ויורה בכולם." באותו רגע גילינו, למעשה, את מטרת התרגיל: לאמן את החניכים בקבלת הכרעות סדורה ומהירה בלחץ זמן. כשאתה עומד מול יריב שפועל במהירות, אין לך פנאי לדון עד אינסוף: הויכוח צריך להיות סדור, להתקדם בקצב מסויים ולהסתיים בהכרעה מובנית לאחר פרק זמן קצוב.

נזכרתי באפיזודה הזאת לא מזמן, כאשר קראתי ראיון עם גנרל ולרי זלוז'ני, המפקד העליון של הצבא האוקראיני, שדן בקשייה השונים של אוקראינה לאחר כישלון מתקפת הנגד של 2023. בין היתר, הלין זלוז'ני על האיטיות של הסיוע האמריקאי והאירופי. הוא טען כי בעלי בריתה של אוקראינה זקוקים לחודשים ארוכים בכדי לדון על העברת מערכות נשק חדשות, להשלים פרוטוקולים של אימון והכשרה, להתגבר על בעיות בירוקרטיות ולהשיג אישורים פוליטיים. עד שכל זה מסתיים, הרוסים יודעים היטב מה הולך לעבור לאוקראינה, מתכוננים ומתאימים את דרך הפעולה שלהם. כלומר, האוקראינים לא יכולים להפתיע בשדה הקרב כי התהליך של קליטת מערכות נשק חדשות איטי מחד וצפוי מאידך.

תלונותיו של זלוז'ני מציפות לדעתי בעיה מבנית חמורה יותר, שפוגעת במדינות המערב הדמוקרטיות מול יריביהן : איראן, לווייניה, ארגוני הטרור המסונפים אליהן, רוסיה ובעתיד אולי גם סין. לעיתים נדמה, כאילו שמדובר בצבים מסורבלים וגדולים שנלחמים בארנבים זריזים. פוטין יכול להחליט לפלוש לאוקראינה בתוך כמה ימים, אבל לנשיא ביידן לוקח חודשים לאשר העברת מערכת נשק חדשה לאוקראינה. החות'ים מפעילים כתבמ"ים זריזים כדי לשתק את הסחר הבינלאומי בבאב אל מנדב בהחלטה של רגע, ולאמריקאים דרושים חודשיים של דיונים כדי להכין "קואליציה בינלאומית" עם כללי פתיחה באש מסובכים שאולי תעשה משהו ואולי לא. הבעיה הזו של מהירות מול איטיות מסובכת יותר מכפי שהיא נראית, וכדרכן של בעיות מסובכות יש לה גורמים שונים, ויתרונות ששלובים לבלי היכר בתוך חסרונות.

ראשית כל, היתרון כביכול של דיקטטורות, יכולת הפעולה המהירה עקב החלטה של המנהיג, הוא גם הפגם הגדול ביותר שלהן לטווח ארוך. מדינה שפועלת על פי גחמות אולי תוכל לפלוש לשכנתה במהירות, אך גם עלולה להסתבך במלחמה הרסנית בלי שיקול ודיון. קארל דיטריך בראכר, אחד מההיסטוריונים המובילים של גרמניה הנאצית, תקף בספרו הדיקטטורה הגרמנית את המיתוס כאילו דיקטטורות הן יעילות יותר מדמוקרטיות. המדינה של היטלר, כך טען, היתה בלתי יעילה, מושחתת ומלאה בכפילויות (כמו זו של המפלגה ומשרדי הממשלה) שפגעו בתפקודה. כלומר, היטלר היה יכול לכופף את כל המערכת ולהחליט לפלוש לפולין או צרפת, או להורות על ייצור מסיבי של נשק בלי להעביר החלטה ברייכסטאג, אבל הניהול היומיומי, בעיקר בתחומים שלא עניינו אותו, היה לא רק מגושם אלא גם בזבזני באופן משווע. באותה מידה, חוסר השקיפות במדינה הפוטיניסטית או האיראנית הוא כר פורה לשחיתות אנדמית, שהופך את החיים בהן לדלים ורעים. לא לחינם, רבים מתושבי המדינות הללו, ובעיקר המשכילים שבהם, רוצים להגר לדמוקרטיות האיטיות והעצלות, כביכול. לפיכך, אפשר לטעון שהאיטיות הדמוקרטיות אולי מזיקה לטווח הקצר, אבל מועילה לטווח הארוך. בראייה רחבה יותר, דיון ושיקול דעת, שמולידים באופן בלתי נמנע גם סרבול בקבלת ההחלטות, טובים יותר מהחלטה מהירה יותר לפי גחמה של דיקטטור ואנשי שלומו. ארצות הברית, בסופו של דבר, יצאה מנצחת במלחמה הקרה, בעוד חוסר היעילות של ברית המועצות הכריעה אותה מבפנים.

אבל בפועל, הדברים מסובכים אף יותר. לפעמים, כשמדובר במלחמה, כמו ההתקפה על אוקראינה, יש ערך למהירות החלטה. הטווח הארוך יהיה חשוב לאוקראינים פחות אם מדינתם תיחרב ותושמד. שנית, הכוח של ה"סרבול הדמוקרטי", או התועלת שאנחנו מקבלים תמורתו, נובעים מדיון פתוח, שיקול דעת ומאבק בין רעיונות. הנחת היסוד של דיון כזה היא שניתן לשכנע את היריב שלך באמצעות טיעונים, או לפחות (אם נהיה ציניים) באמצעות "תן וקח" של פשרות פוליטיות פרגמטיות. כך, בסופו של דבר, מתקבלת החלטה מאוזנת שמשקללת לתוכה שיקולים ואינטרסים רבים. הבעיה בקונגרס האמריקאי, ולא רק בו, הוא שאת הדיון הפתוח החליפה למעשה פוליטיקת זהויות. מחקרים מראים שלפחות ופחות חברי קונגרס (בדיוק כמו אמריקאים מהשורה) יש חברים במפלגה השנייה ולפיכך קשה להם יותר לרקום שיתופי פעולה – את הדיון והויכוח החליף מאבק מחנאי דיכוטומי, כאשר כל צד רואה את השני כרוע מוחלט. על הווקיסטים, שמתעבים את המערב תיעוב עמוק ומזדהים עם אויביו, אין צורך להכביר מילים, וגם המפלגה הרפובליקאית הפכה, תחת הנהגתו הרעילה של טראמפ, לסוכנת כאוס שמכשילה באופן עקבי כל מהלך אסטרטגי שהנשיא ביידן מנסה להוביל בנושאים הקריטיים של אוקראינה וטייוואן. כשהיריבות מבוססת על משתנים זהותיים קשיחים, כל ניסיון לשכנע או אפילו להגיע לפשרה פוליטית הופך להיות ברכה לבטלה. דיקטטורים כמו פוטין, כמובן, מלבים בכוונה את פוליטיקת הזהויות הזאת, וקונים לעצמם סוכני כאוס בתוך מערכות פוליטיות מערביות, שתפקידם לסבך ולשבש אותן עוד יותר. כלומר, אם פעם "שילמנו" עבור סרבול ואיטיות בדיון מעמיק ושקול, עכשיו אנחנו משלמים עליהן במאבק זהותי רעיל שמוביל בתורו לסרבול נוסף.

שנית, וזו כבר התפתחות ייחודית לתקופה שלאחר מלחמת עיראק, הדמוקרטיות המערביות התאהבו יותר מדי ב"רב צדדיות" (מולטי-לטרליות, בלעז). הנשיא ביידן, עד כמה שאני מעריך את תרומתו שלא תסולא בפז לישראל ולאוקראינה, כבול יותר מדי באמונה שכל צעד שארצות הברית עושה חייב להיות מתואם עם אין ספור בעלות ברית וחברות קואליציה. הטראומה העיראקית, וכן זו של תקופת טראמפ, לימדו אותו שלא כדאי לפעול באופן חד צדדי. אין מדובר בהכרח ב"הנהגה מאחור", כפי שגרס הנשיא לשעבר ברק אובמה, אבל ביידן אכן מעדיף לפעול בתוך קואליציות רב לאומיות, ואלו לעולם יהיו יצורים מסורבלים המתקשים לקבל החלטות. זו, בפני עצמה, אינה תופעה חדשה: אחת הסיבות שהיטלר ונפוליאון (ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, ישראל ב-1948) היו יכולים לתמרן אויבים עדיפים ולהביס אותם, היתה יכולת לנצל את הסדקים והיריבויות בתוך הקואליציות של יריביהן. היטלר ונפוליאון (שוב, להבדיל מישראל) הובסו בסופו של דבר, מפני שהקואליציות למדו בסופו של דבר להכיר את התכסיסים שלהם והשכילו להתאחד כנגדם. אולם כאשר קואליציה מורכבת ממדינות דמוקרטיות של המאה ה-21, שכל אחת מהן מסורבלת בפני עצמה וכולן כבולות באינספור כללי משפט בינלאומי מכבידים ולא ריאליסטיים, אנחנו מקבלים משהו דומה למלחמת אפגניסטן: אוסף בלתי אפשרי של מדינות לא מתואמת, עם כללי פתיחה באש שונים ומגוונים, שכל אחת מהן מקבלת החלטות באופן איטי להפליא, ואז דרושים להן חודשים רבים נוספים בכדי להחליט משהו ביחד. שימו לב לאיחוד האירופי, שלא מצליח חודשים להעביר חבילת סיוע לאוקראינה מפני שויקטור אורבן, סוכן של פוטין לכל הדעות, מטיל על כך ווטו. כלומר, השילוב של מדינות מסורבלות בין כך ובין כך בתוך קואליציה, יוצר שלם שמסורבל ואיטי יותר מסך חלקיו – והקואליציה הנוכחית נגד החות'ים תוכיח. אחד היתרונות העיקריים שנותרו לישראל, דרך אגב, זה שהיא עדיין מסוגלת לפעול בזריזות (אמנם רק כאשר היא מוכה), ותוך כדי תיאום עם מספר קטן של בעלי ברית, בלי לכבול את עצמה למשקולות המסורבלים של מוסדות בינלאומיים או קואליציות רב-לאומיות.

לבסוף, מדינות המערב נמצאות בחיסרון מהותי מול אויביהן, מפני שדמוקרטיות אוהבות סדר ואילו ישויות רוויזיוניסטיות כמו איראן, חמאס או רוסיה, שואפות לשבש את הסדר הקיים ולפיכך לגרום לכמה שיותר כאוס. כדי להבין את התופעה הזאת, תחשבו על קבוצה של אקטיביסטים פוליטיים בקמפוס שרוצים להרחיק דובר שהם לא אוהבים. ברגע שנקבע האירוע, הם מאיימים שוב ושוב במהומות, דופקים על דלתות וחלונות או משבשים את מטפי הכיבוי. רשויות האוניברסיטה, שרוצות סדר ושקט, מעדיפות להשיג אותן בדרך הקלה ביותר – לבטל את האירוע "מטעמי ביטחון" – שזה בדיוק מה שמחוללי הכאוס רצו להשיג מלכתחילה. העיקרון הזה תקף גם בזירה הבינלאומית: אם אתה שש לחולל כאוס, והיריב שלך רוצה סדר ושקט בכל מחיר, הוא עלול להעדיף "להעלים עין" ממעשיך כדי להימנע מהסלמה. כך ממשל ביידן, עם כל הכבוד וההערכה לדברים הגדולים שעשה למען אוקראינה וישראל, היסס להעביר מערכות נשק מתקדמות לאוקראינים כדי שלא "להביס ולהשפיל" את רוסיה, פן יחולל הסלמה עולמית. אולם בפועל, אם ביידן היה מראה שהוא לא מפחד מהסלמה עולמית ומנחית (למשל) חיילים אמריקאים באוקראינה, או לפחות נותן לה נשק התקפי מתקדם, סביר להניח שפוטין לא היה פולש לשם מלכתחילה. היכולת של היטלר לתמרן את צ'מברליין נבע בדיוק מאותה הנקודה: העריץ הנאצי הצליח לשחק על הפחד של הבריטים מהסלמה ומכאוס. כשצ'רצ'יל אמר בנאומו המפורסם בפרלמנט ש"ביקשתם חרפה כדי להימנע ממלחמה – קיבלתם חרפה ומלחמה גם יחד", הוא התכוון בדיוק לזה. אותה הנקודה נכונה גם ליריבי חיזבאללה בלבנון: הציבור הנוצרי-מארוני, הליברלי יותר, פחד פחד מוות מחידוש מלחמת האזרחים; חיזבאללה לא, ולכן הצליח להשתלט על ארץ הארזים כמעט ללא קרב או אפילו אתגר רציני. בכל פעם שהיה עימות שאיים להידרדר להסלמה, המארונים נסוגו וויתרו, עד שנעלמו כמעט לחלוטין. כשחמאס משחק עם הרגשות שלנו בכל מה שנוגע לגורל החטופים, הוא מנסה להשיג את אותו האפקט בדיוק: להשתמש בהתמכרותנו לשקט בכדי לתקוף אותנו בעתיד מתנאי פתיחה טובים יותר.

אויבי המערב, שמודעים היטב לחיסרון המבני הזה, מנצלים אותו באמצעות שיטה שאני מכנה "תכסיס הקולב". מכירים את הסיפור המפורסם, על התחמן שמוכר דירה, ואומר לקונה ש"הכל שלך חוץ מהקולב הזה, שנשאר שלי"? אזי, הוא פולש שוב ושוב לדירה והופך את החיים של בעליה לגיהנום, בתירוץ שהוא רוצה לתלות כל מיני דברים על הקולב. מדינות שאוהבות סדר ושקט, יכולות להאמין למשל שרוסיה מעוניינת אף היא בפתרון הסכסוך כאשר היא חותמת על כל מיני הסדרים במינסק; שחמאס מעוניין בהסדרה ארוכת טווח עם ישראל; שאפשר להגיע למודוס ויונדי עם איראן. בפועל, קיים חוסר סימטריה בציפיות: הללו לא מעוניינים בסדר אלא בהמשך הכאוס, ולכן לעולם ישאפו להסדרים מסובכים להפליא שיוכלו למצוא תירוץ על מנת להפר. באוקראינה, למשל, ה"קולב" היה אזור הדונבאס, שתמיד היה ניתן להתסיס (או להשתמש בחיכוכים מקומיים שבוודאי יפרצו) בכדי לטעון שהאוקראינים לא עומדים בהסכם. עבור חמאס זה פשוט לא פחות: תמיד יימצא החיכוך בגדה או בירושלים שיוכל להוות עילה להפר כל הסדרה שהיא. וחיזבאללה, בניגוד לתחזיות של פרשנים נאיביים בישראל, לא ראה את הנסיגה מלבנון כסוף הסכסוך ואפשרות להתחיל ולהשליט סדר ושקט, אלא להיפך – דאג להשאיר לעצמו "קולבים" בדמות חוות שבעא ודרישות גבול הזויות (נסראללה פעם דרש גם את עמק החולה) שיאפשרו לו תמיד למצוא עילות להפר את ההסדרה ולחולל כאוס.

מסקנת הפוסט הזה, חשוב להדגיש, אינה שדיקטטורות טובות יותר מדמוקרטיות. עדיין טוב יותר לחיות בתוך שריונו של כל צב דמוקרטי, מאשר בתוך מדינות כמו רוסיה ואיראן, שלא לדבר על לבנון, עזה או תימן. מטרתו היא לטעון שהדמוקרטיות של המאה ה-21 נתקלות בבעיות מבניות כשהן נאבקות בדיקטטורות. אנחנו חייבים למצוא את הדרך לשדרג את הצבים שלנו במנועי טורבו, לפחות לעת חירום, להפסיק להתמכר לרב צדדיות ולחזור למדיניות החוץ הזריזה יותר של המאה ה-19, ובעיקר, ללמוד לנצח את היריבים שלנו בשדה הקרב, או למצער, לא להותיר להם "קולבים" להיתלות בהם. אם הסכם שחותמים עם יריב דיקטטורי אינו ברור ופשוט ברמה שכל ילד בכיתה א' יוכל להבין – הוא כנראה אינו שווה את הנייר שעליו הוא כתוב.   

כמה פעמים שמעתם לאחרונה ש"אין פתרון צבאי לחמאס" כי "הוא רעיון, ורעיונות אי אפשר להשמיד"? אלא שבטענה ש"אין פתרון צבאי" יש כשל יסודי, בדיוק כמו בטענות דומות אחרות שמגיעות מאלו שמציעים פתרונות בדרכי שלום בכל מחיר ובכל מצב. ינשוף-צבאי אסטרטגי עונה למבקרים משמאל.

מאז השבת השחורה של ה-7 באוקטובר 2023 התכתשתי לא מעט עם תפיסות שגויות, לדעתי, של הימין הפופוליסטי. האמונה, למשל, שצריך לאמץ את אמות המוסר של אויבינו ו"לדבר ערבית", בדיוק כמו אלו ש"מבינים איך לחיות במזרח התיכון" (היוש, אליהו יוסיאן) מתעלמת מכך שהמדינות ש"יודעות איך לדבר ערבית" או פרסית נראות בדרך כלל רע מאד. מעבר לעובדה שאכזריות משולחת רסן כלפי חוץ גולשת כמעט תמיד גם למדיניות פנים, כוחה של ישראל, עוצמתה הצבאית, התרבותית והכלכלית, נובעת כמעט אך ורק מהעובדה שהיא חלק מהעולם המערבי המתקדם. מי שרוצה שנתנהג כמו איראן, ימצא את עצמו במדינה שנראית כמו איראן, או גרוע מכך, ערימת אשפה כדוגמת אחת מהפרוקסיז שלה. גם הטענה הימנית הרווחת שכישלון הקונספציה (האמיתי!) מול חמאס מלמד על כך שאסור אף פעם לסגת והסכמים לא עובדים במזרח התיכון, לא לוקחת בחשבון את העובדה שהסכמי הקבע שחתמה ישראל עם מדינות ערביות דווקא נשמרו לא רע, מהסכם קמפ דייויד עם מצרים ועד הסכמי אברהם. אוסלו היה הסכם ביניים מחורר ככברה, שהופר פעמים רבות ולפחות פעם אחת (באינתיפאדה השנייה) גלש למלחמה של ממש, אבל המסגרת הבסיסית שלו עובדת עד היום. שימו לב, דרך אגב, שמי שבאמת רוצה להשמיד את ישראל, כמו חמאס או חיזבאללה, לא מוכן לדון איתה ישירות או לחתום איתה על הסכמים בכלל.

אבל בפוסט הזה, הייתי רוצה לדבר דווקא על תפיסות מוטעות שמגיעות מהשמאל, ושגם מהן צריך להשתחרר בכדי להמשיך הלאה לחוף מבטחים אחרי ה-7 באוקטובר. כמה פעמים שמעתם אנשי שמאל, לרוב אינטלקטואלים, שאומרים לכם ש"אין פתרון צבאי"? השאלה שצריכה להישאל לאחר מכן, כמו תמיד, היא "פתרון למה בדיוק?" אם מדובר על הסכסוך הישראלי-פלסטיני בכללותו, כנראה שאין לו פתרון שהוא צבאי טהור, אלא סדרת פתרונות חלקיים ולא מושלמים שכוללים מרכיבים צבאיים, דיפלומטיים ואזרחיים. בסופו של דבר, נתח גדול מהציבור הפלסטיני (אמנם כזה שגודלו עלה וירד עם השנים) רוצה להדוף את מדינת ישראל לים. מול אלו, לפחות, צריך להתמודד בכוח צבאי. וכמו שחזה זאב ז'בוטינסקי לפני שנות דור, כוחות מתונים בדרך כלל מתחילים לצבור תאוצה רק כאשר חבריהם הרדיקלים מתרסקים שוב ושוב על קיר ברזל של הגנה צבאית. לא לחינם, שלטון החמאס האוטונומי שהצליח להכות בישראל שוב ושוב הוביל לתופעה של זליגה מהפת"ח לחמאס, כי הרי דרכם של האחרונים מצליחה. ההתנתקות, מבחינה זו, היתה תמריץ הרסני, מפני ששידרה לצד השני ש"התנגדות" עובדת יותר מהסכמים.

זאת ועוד: גם מי שמאמין בכל ליבו בשלום, צריך להבין שלדיפלומטיה אין השפעה אלא אם היא מגובה באיום אמין של אלימות. הצד השני חייב לדעת שיש אלטרנטיבה להשלמה עמך, or else, אחרת מדוע שיתפשר על מה שהוא רואה כזכויותיו הטבעיות? גם במנותק ממציאות של סכסוך מדמם וארוך שנים, יש סיבה שמתייחסים ברצינות לדיפלומטים אמריקאים יותר מאשר לדיפלומטים כווייתים. כוח צבאי הופך גם "דיבורים" ליותר אפקטיביים, כל עוד הוא מלווה בנכונות אמיתית להפעילו. מצד שני, כפי שהראה ההיסטוריון הצבאי קיית'ל נולאן בספרו "הפיתוי של הקרב", רוב הצדדים הלוחמים בהיסטוריה לא הצליחו להשמיד לחלוטין את הכוח הצבאי של יריביהם. לרוב, הישגים צבאיים דורשים מאמצים דיפלומטיים בכדי לשדרגם, לייצבם ולהנציחם.

במקרה שלפנינו, מרבים המבקרים משמאל לטעון שלא ניתן להשיג את המטרה הצבאית של ריסוק החמאס, מכיוון שמדובר ב"רעיון", וכפי שידוע לכל לא ניתן להשמיד רעיונות. כאן, מדובר במידה רבה באיש קש. המטרה של ישראל במלחמת חרבות ברזל אינה להשמיד את חמאס כ"רעיון" ואפילו לא כארגון טרור וגרילה (אם כי ממשלת סרי לנקה הצליחה לעשות בדיוק את זה עם הנמרים הטמיליים), אלא כממשלה גלויה. אם יש משהו שלמדנו מה-7 באוקטובר, זה שממשלה ג'נוסידית עויינת כמו ממשלת חמאס יכולה לעשות נזק דמיוני שארגון טרור שפועל בתנאי מחתרת לא יכול אפילו להתקרב אליו. כשפעל בתנאי מחתרת, החמאס הצליח לפוצץ אוטובוסים ולהרוג עשרות ישראלים פר פיגוע, וגם זה בפיגועים הקטלניים ביותר. הוא לא היה יכול להתאמן בגלוי, להכשיר חיילים בטכניקות קומנדו מתקדמות, לבנות תעשייה צבאית, לחדור את קווי ההגנה שלנו בהתקפה של סדר גודל חטיבתי ולטבוח 1400 אזרחים ביום אחד. אבל לממשלה שפועלת בגלוי יש גם חסרונות: הרבה יותר קל למגר אותה על ידי כיבוש השטח. דרך אגב, אפילו את נזקם של רעיונות אפשר לצמצם. ב-1945, היו מיליוני גרמנים שהאמינו בהיטלר באמונה שלמה ורבים מאד שהיו נאצים פנאטים. כפי שטענתי בספרי נמלטים – שכירי חרב נאצים במלחמה הקרה, רוב הנאצים לשעבר השתלבו בדמוקרטיה המערב-גרמנית בדיוק משום שכל בר דעת הבין שהיטלר נכשל, ודרכו אינה מעשית אחרי 1945. הרעיון הנאצי קיים גם היום, אבל אצל קבוצות שוליים, לא אצל תנועה שסוחפת המונים וכובשת מדינות. במילים אחרות, תבוסה צבאית מוחלטת יכולה להפוך רעיון מקטלני לשולי ונסבל.

טיעון נוסף של מבקרים משמאל, הוא שהמטרה העיקרית, למעשה היחידה כרגע, היא "שחרור החטופים". אף אחד לא חולק על כך ששחרור מאות הישראלים, ביניהם ילדים קטנים, שנשבו על ידי מרצחי חמאס הוא אחת המטרות העיקריות של המלחמה, ושיש לעשות כל מאמץ לשחרר אותם בריאים ושלמים. אבל מי שמוכן לעשות זאת בכל מחיר, כולל כניעה לחמאס, עלול לגלות שטבעת המצור האיראנית ממשיכה להתהדק על צווארנו. כפי שכתבתי במאמר ל"הארץ", בפעם הבאה אנחנו יכולים לגלות מולנו חמאס וחיזבאללה חזקים בהרבה, לספוג טבח משמעותי פי כמה באחת מערי הדרום הצפופות, אבל הפעם בלי נשיא ידידותי בבית הלבן. התפקיד של מדינאים הוא לחשוב לא רק על החיים שאפשר להציל בהווה, אלא גם על מי שעדיין לא נחטפו ולא נרצחו בעתיד. במסגרת אחד מהויכוחים הללו, עמית באקדמיה הטיח בי שהתרחישים שאני מזהיר מפניהם לא וודאיים, כי הרי הם מתחבאים בערפילי העתיד, ולעומת זאת שחרור החטופים בכל מחיר יציל חיים באופן וודאי. בתגובה, שאלתי אותו אם כאשר הוא נוהג בלילה של ערפל כבד, ועשרת המטרים שלפני העיקול גלויים וברורים, הוא לוחץ על דוושת הגז ל-150 קמ"ש גם אם יש סיכוי – ולו קלוש –  שמאחורי העיקול ישנה תהום. כדי לנווט מדינה באזור קשה כמו המזרח התיכון אסור לחשוב רק על ההווה: חובה לנהל סיכונים לעתיד.

לבסוף, הייתי רוצה להתייחס לא רק לטיעונים של ברי הפלוגתא שלי משמאל, אלא גם ל"מוזיקה". אצל רבים מהם, ניכרת סלידה משמעותית מכל דבר שמריח מצבא, ביטחון או אלימות. גנרלים הם "דגנרלים", כל תדריך של מנהיג צבאי הוא "דברי רהב" (תעשו פעם חיפוש של הביטוי הזה בפיד שמאלי ותראו ישועות), ואין לכם מושג כמה פעמים נתקלתי אצל אנשי אקדמיה בסלידה ממש פיזית מהיסטוריה צבאית. אבל האמת היא, שמי שרוצה להימנע מאלימות צריך להכיר אותה טוב יותר – לא טוב פחות. כפי שכתב פעם האסטרטג הבריטי לידל הארט, אין מתכון לשמירת השלום, אבל אפשר לתת כמה כללי אצבע המבוססים על ניסיון הדורות: "התעמק במלחמות העבר ולמד את לקחיהן; היה חזק, במידת האפשר. בכל מקרה, שמור על קור רוח, התאזר בסבלנות אין קץ… ותיזהר מהצדקנות כמו מהשטן: אין לך דבר יותר מעוור עיניים."