בינשוף הקודם, כתבתי שהשמאל העמוק מעדיף את המאבק באויבים מבית על פני המלחמה החיצונית מול חמאס, וניסיתי להציע מספר הסברים לתופעה זו. בתגובה, כותב אבשלום בן צבי שהסיבה האמיתית מעט שונה. לעיתים, הוא טוען, אנחנו מעדיפים את המאבק הפנימי מפני שקשה לנו לוותר על תחושת השליטה בחיינו.

בטור קודם של הינשוף, דני עסק בתופעה שבה ישראלים מגלים אופטימיות, מילטנטיות ונחישות במאבקים מול יריבים מבית, אל מול נרפות ופסימיות מול אויבים מחוץ. לדבריו, הימין הפרטיקולריסטי מכוון את האיבה שלו ל"אחר" חיצוני, בעוד שהשמאל האוניברסליסטי מכוון את השנאה שלו ל"אחר" מבפנים. בסיטואציה הנוכחית השמאל הישראלי חווה משבר בעקבות הניכור שהפגינו שותפיו לכאורה בשמאל העולמי, אבל אצל רבים הדרך להתמודד עם הניכור היא לחזור לאט לאט לדפוסים של האוניברסליזם והמאבק באויב מבפנים.

לאבחנה הזו אני רוצה להוסיף שתי הסתייגויות, והצעה פרשנית נוספת.

ההסתייגות הראשונה עוסקת בהבחנה לפיה השמאל מוּעד יותר להעדיף את המאבק באויב הפנימי על פני המאבק באויב החיצוני. אני חושב שההבחנה הזו נכונה ככל שמדובר בימין שמרני-ליברלי. אבל ככל שאנחנו עוסקים בימין רדיקלי או המונאי, התמונה היא אחרת. זרמי ימין אלה אמנם עויינים כמובן את יריביהם מבחוץ, אבל בגלל שהם מציעים דרך פוליטית לא ריאלית והבטחות מופרזות, הם באופן בלתי נמנע נכשלים במפגש עם המציאות. לנוכח הכישלון הזה, הם משתמשים בקיומם של "אויבים" מבפנים, שבתבוסתנותם, חוסר נאמנותם, או שנאתם ל"עם האותנטי" כתרוץ האולטימטיבי לכשלונות האלה, שאם רק נביס אותם נוכל לבצע את המדיניות שלנו "מלא מלא" ולהצליח. הימין הזה מאופיין בשנאה לוהטת ל"אחר מבפנים". כמה פעמים נזרקה לאוויר האמירה "השמאלנים גרועים מהערבים"? די והותר.

הסתייגות שניה עוסקת במדרג בין סוגיות פנים לסוגיות חוץ. ידועה מאוד אמירתו של הנרי קיסינג'ר לפיה "לישראל אין מדיניות חוץ, רק מדיניות פנים". אני חושב שבמידה רבה ההבחנה הזו אינה מתייחסת למגרעה ייחודית לישראל, אלא היא מאפיין של הפוליטיקה והתרבות בכלל. עבור כולנו (פרט אולי למיעוט חריג קטן), כפי ששר מאיר אריאל, "כשרע לי זה לא בגלל ששכני לספסל הוא קצת הרבה יותר אומלל". במילים אחרות, סוגיות מדיניות החוץ רלוונטיות עבורנו בראש ובראשונה מכיוון שהן משפיעות על מדיניות הפנים שלנו. והתוצר של מדיניות הפנים – דמות החברה שבה אנחנו חיים – היא הדבר החשוב והמשמעותי לבני האדם, והדבר המרכזי שעליו הם נאבקים בזירה הפוליטית. ומכיוון שכך, יש הגיון בקדימות למאבק הפנימי על פני המאבק החיצוני. הרי לנוכח איום חיצוני, (שוב, פרט אולי למיעוט חריג קטן), אין מחלוקת בנוגע לצורך להתגונן, וגם להפעיל אלימות במקרה הצורך. אבל גם בסיטואציה של איום חיצוני, אפשר לבנות חברה דתית או חילונית, סולידרית או תחרותית, ליברלית או שמרנית, וכיוצא באלה מאבקים פנימיים שהשפעתם מכרעת גם על אורחות חיינו היום־יומיים, וגם בנוגע לכושר ההתמודדות עם איום חיצוני. ומכאן שיש הגיון לא מבוטל במתן דגש ולעיתים קדימות למאבק הפנימי, בטח לנוכח שיח מערפל של "אחדות" – שמשמעותו העיקרית היא בלימת כל שיח ביקורתי על ממשלת ימין, ושבמסגרתו ממשיכים כמובן לטנף על "השמאלנים" ולצייר אותם כתבוסתנים ובוגדים מוּעדים.

ועכשיו להצעה הפרשנית שלי:

אני חושב שהסבר אפשרי לתופעה שעליה הצביע דני לא נשען על הזיקה האוניברסלית של רעיונות השמאל, אלא על אלמנט פסיכולוגי ודווקא על תפישה פרטיקולרית. האלמנט הפסיכולוגי הזה הוא תחושת השליטה ויכולת ההשפעה.

ניקח כדוגמה את שאלת ההסדר המדיני: אם נציע שהסיבה שלא הושג הסכם מדיני מול הפלסטינים היא שישראל היתה סרבנית, עקשנית, חומדת שטחים, וכדומה, הרי שהשלום נמצא בהישג יד. כל מה שצריך לעשות כדי להשיג אותו הוא לעשות תיקון פנימי בחברה ובפוליטיקה הישראלית. לעומת זאת, אם נציע שלצד אלמנטים פנימיים הראויים לביקורת, הסיבה שלא הושג הסכם מדיני נובעת – לפחות גם – מכך שהפלסטינים טרם הצמיחו הנהגה מדינית שרואה בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי גורם לגיטימי שיש לו זכות קיום במזרח־התיכון – הרי שהשלום רחוק מהישג יד, והיכולת שלנו להשפיע על השגתו קטנה באופן משמעותי. הרי איך נוכל להשפיע על ההנהגה הפלסטינית? השפעה כזו, בוודאי בעולם המושגים של השמאל הפוסט־קולוניאלי, היא מראש פסולה מוסרית (מי אנחנו שנגיד למדוכאים כיצד להיאבק בדיכוי). ואם נרצה בכל זאת להשפיע עליה, הרי שהדרך לעשות את זה היא דווקא להעמיק את המעורבות בחיי הפלסטינים, כלומר את "הכיבוש" – עוד רעיון פסול בעולם המושגים המקובל של השמאל. לזה אפשר להוסיף שבעולם מושגים פוסט־קוליניאליסטי, עצם המחשבה שהאחריות לאלימות מוטלת (ולו גם) על "המדוכא" ולא רק על "המדכא" היא כפירה בפני עצמה.

כך אפשר לראות התגייסות נלהבת לתיעוד ופרסום עוולות שמבצעים ישראל או אזרחיה כלפי פלסטינים, גם כשאלה זוטות ביחס לפשעי המלחמה הנרחבים, הבוטים והמוצהרים שמבצעים אוייביה. כאשר מועלית שאלה לגבי המאזן הזה, עונים האקטיביסטים ש"על ישראל יש לנו השפעה, ועל הפלסטינים לא, ולכן אנחנו מתמקדים בעוולות שמבצעת ישראל".

לכן, לתפישתי, העדפת המאבק החיצוני לעומת הפנימי משמעותה ויתור פסיכולוגי על תחושת שליטה ויכולת השפעה על המציאות – ומדובר בויתור שבכלל לא קל לעשות. תפישה כזו יכולה להסביר גם מדוע יש בקרב השמאל נטיה להטיל אחריות חד־צדדית על ישראל בכל מה שנוגע להתפתחות הסכסוך בין הציונות לערבים, ואימוץ וניפוח נלהב של הטענות לפיהן ישראל היא זו ש"טיפחה" את החמאס והחיזבאללה, ובעצם אחראית גם למאבק האלים נגדה. כשבוחנים את הדברים ברצינות, עמדה כזו היא נרקיסיסטית, שמרנית ואולי גם גזענית, ולכן לא ברור למה היא זוכה לכינוי "שמאל", אבל זו כבר סוגיה אחרת.