מדוע ישראלים מסויימים מגלים אופטימיות, מיליטנטיות ונחישות לנצח דווקא במאבקים מול יריבים מבית, למשל במאבק כנגד הרפורמה המשפטית, בעוד שמול חמאס הם נרפים, פסימיים ואפילו אדישים? ינשוף פוליטי-מדיני צולל למנגנונים האידיאולוגיים והפסיכולוגיים שמאפשרים את התופעה הזאת, ומצביע על בעיה אחת מרכזית: גם אם נחליט שהבעיות הפנימיות שלנו חשובות יותר וכדאי להניח לאויב שמעבר לגבול לנפשו, הוא ככל הנראה יסרב להניח לנו לנפשנו.

ישנו בלוגר ישראלי חד ומצליח, שעוסק רבות בכתיבה על שאלות בטחוניות ואסטרטגיות. אדם עם ידע רב ועבר צבאי מרשים. בדיונים על מלחמת ישראל בחמאס לאחר ה-7 באוקטובר, הוא הפך זה מכבר לחבר כבוד במחנה "אי אפשר": אלו שאומרים שישראל לא מסוגלת לנצח, לא מסוגלת להכריע, הכלכלה שלה לא תעמוד במלחמה מול חמאס, ומסיבה זו כדאי לה "לדחות" מלחמות כמה שאפשר ולוותר על כל רצון לסיים אותן בהכרעה. בפרסומים קודמים, התווכחתי רבות עם התזה הזאת, מפני שאני מאמין שאם ישראל לא תשלם את המחיר הכבד היום, היא תיאלץ לשלם אותו בריבית מחר, וגם שרואי השחורות (ע"ע יצחק בריק) העריכו בחסר את יכולותיו של צה"ל. אבל בכל מקרה, הפעם רציתי לדבר על נושא קצת אחר, והוא לא תוכן הדברים של אותו הבלוגר, והמוני השותפים לדעתו בעיתונות ובקרב ה"לשעברים", אלא על עוצמת הרגש שמאחוריהם. לא על המהות, אלא דווקא על המוזיקה.

ידוע כי כולנו, ככותבים, פרשנים ומשקיפים, נתונים להטיות פסיכולוגיות שונות ומשונות. בין היתר, אנחנו נוטים להעריך בחסר את הסיכויים להשגת מטרות שחשובות לנו פחות, ולגלות יותר נחישות ואופטימיזם כאשר המטרה מעניינת אותנו יותר. כשהבלוגר הלז מדבר על המלחמה מול חמאס, משתקפות מהכתיבה שלו פסימיות, ציניות, ונטייה להצביע על בעיות ללא פתרונות כי "ככה זה וצריך להתמודד עם המציאות". דא עקא, שאותו אדם היה גם פעיל נלהב במחאה נגד הרפורמה המשפטית. וכשהוא כתב על הנושא הזה, הטון שלו היה שונה בתכלית. מי שקרא אותו באותה תקופה, יודע שבמאבק נגד הרפורמה הוא היה אחד מהפעילים המיליטנטיים ביותר, וגילה כזו נחישות וחדוות ניצחון שנדיר למצוא אפילו בערבי מורשת קרב בישיבה של בצלאל סמוטריץ'. באותם הימים, הוא דיבר בלי סוף על "התפרקות חברתית" במן חדווה משונה ויותר מרמז למלחמת אזרחים קרבה, הוביל מחאות והפגנות סוערות, תמך בהפסקת התנדבות למילואים גם במחיר פגיעה קשה בצה"ל, והחמיץ פנים לפשרות בכל הנוגע להשגת מטרות המאבק, אפילו בנושאים קטנים יחסית כמו עילת הסבירות.

אם נסתכל על משקיפים אחרים מאותו מחנה, כולל עמיתים רבים שלי באקדמיה, נראה תופעה מקבילה: העיניים שלהם מתמלאות באש כשהם מדברים על הצורך להיאבק ב"משיחיים", הביבי, הדחיפות שבהפלת "ממשלת הזדון", הביבי, עניינים פנימיים אחרים, והביבי. אפילו החובה להשיב את החטופים לביתם, עיקר העניין שלהם במלחמה הנוכחית, מנוסחת בשפה פוליטית-פנימית, כ"חוזה" של הממשלה מול האזרחים. לעומת זאת, כשאני דן איתם על המלחמה מול חמאס, הם מגלים אדישות וחוסר נכונות להיאבק ולהקריב. "כבר הפסדנו בשביעי באוקטובר", "צריך לחתוך הפסדים", "מגוחך לדבר על ניצחון", "אל תדברו איתי על הישגים טקטיים", "דברי הרהב של הרמטכ"ל", "אנחנו מאבדים את נשמתנו המוסרית בעזה", והאמירה האהובה עלי, "אם נכיר בהפסד שלנו נוכל לבנות ביחד משהו חדש". כלומר ההפסד מול אויב חיצוני, במקרה הזה חמאס, הוא רק הקדמה לתהליך פנימי שלנו עם עצמנו: לבנות את החברה שלנו בצורה טובה יותר. מעולם לא שמעתי אותם אומרים, למשל, ש"כבר הפסדנו למשיחיים בעניין הרפורמה המשפטית" ולכן כדאי לוותר. אבל מול חמאס – כל הרצון להיאבק נעלם. במילים אחרות, המיליטנטיות שלהם מופנית כלפי פנים, אבל הרבה פחות כלפי חוץ.

יש לציין כי בגלל הממד השכונתי של הפוליטיקה הישראלית, ובגלל שההגנה על הגבולות שלנו היתה טובה יחסית עד ה-7 באוקטובר, היה קל לישראלים רבים משני המחנות לדמיין שהאויב שלהם נמצא בפנים ולא בחוץ. כמה פעמים שמעתם מחברים משני צידי המאבק על הרפורמה המשפטית שהיריב שלהם "גרוע יותר מחמאס ומחיזבאללה"? האויב מבחוץ היה קיים כמובן גם לפני ה-7 באוקטובר, ומדי פעם הגיח בדמות טילים או פיגועים, אבל עבור רוב הישראלים זה היה בעיקר חדשות. משהו מעורפל, שרואים בטלוויזיה ומתווכחים עליו, אבל כזה שיש לו פחות ממשות. אלא אם גרת בעוטף עזה, או בהתנחלות, או בגבול הצפון, האיומים המרכזיים נתפסו ככאלו שמגיעים מבפנים: מערכת המשפט והאליטות אם אתה ביביסט או חרד"ל, המשיחיים והרפורמה המשפטית אם אתה במרכז או בשמאל. ה-7 באוקטובר פרץ לרגע את חומת ההגנה הזאת, אבל זו היתה פריצה זמנית. כעת, אלא אם פונית מביתך, אתה חייל בעזה או יש לך קרובים שנחטפו ונרצחו, המלחמה חזרה להיות שוב "שם", מעבר למסכי הטלוויזיה. ולאט לאט האחר הישראלי, היריב מבית, הופך להיות מאיים יותר מהחמאס שנמצא "שם", בחאן יונס וברפיח.

אבל למרות שהתופעה קיימת בשני המחנות הפוליטיים (וכתבתי על המופעים הימניים והדתיים שלה כאן), היא חזקה יותר בצד השמאלי של המפה. כדי להבין אותה, כדאי לחזור ל"טרגדיה הסובייטית", ספרו הקלאסי של ההיסטוריון מרטין מליה. בין היתר, מליה כתב שישנו הבדל מעניין בין תפיסת האויב של אידיאולוגיות ימניות ואידיאולוגיות שמאליות. אלו גם אלו מכוונות את האש השנאה שלהן ל"אחר" כלשהו. אבל הימין, שנוטה להיות פרטיקולריסטי, מכוון בדרך כלל את האיבה שלו ל"אחר" חיצוני: העם שמעבר לגבול, הגזע האחר, הכופרים מהדת היריבה. לעומת זאת, השמאל, שנוטה להיות אוניברסליסטי, מכוון את אש השנאה שלו ל"אחר" כלשהו מבפנים, בדרך כלל אנטגוניסט מעמדי או אידיאולוגי: הקפיטליסטים, המעמדות המנצלים, הספקולנטים, האצולה, הקצונה הריאקציונרית, או במקרה הספציפי שלנו, "המשיחיים". הווקיסטים באקדמיה האמריקאית שומרים מעט מאד אש, אם בכלל, לאויבים חיצוניים כמו איראן, רוסיה או סין, שלא לדבר על החות'ים או המיליציות השיעיות. מכיוון שקבוצת הנאמנות שלהם היא אוניברסלית (העמיתים בחו"ל, למשל), הם נוטים להפנות את אנרגיית השנאה שלהם ליריבים פנימיים, טראמפ למשל, ולהזדהות עם קולגות וחברים מחו"ל שנאבקים ביריבים דומים (אורבן, מורבייצקי, מודי, נתניהו).

המצב הישראלי הנוכחי צובע את התופעה שלעיל בגוונים ייחודיים. כמי שנמצא באקדמיה ומדבר תכופות, למשל, עם דוקטורנטים ומסטרנטים, אני יכול להעיד שהצד השמאלי-ליברלי-פרוגרסיבי במפה הפוליטית הישראלית נמצא במשבר עמוק. הוא נפגע מהשביעי באוקטובר כמו כולנו, וחש ניכור (אם לא עוינות גלויה) מצד אלו שחשב שהם בעלי בריתו האידיאולוגיים, חבריו ועמיתיו בחו"ל. אצל רבים, הדרך להתמודד עם הניכור הזה הוא לשוב לאט לאט לדפוסים מוכרים: אם נחזור להיות אוניברסליסטיים במובן שהגדיר מרטין מליה, כלומר ניאבק באויבים מבית, ונדחיק את החמאס כצללי רפאים מטושטשים שפועלים מעבר לגבול, נוכל לסגור את הפער עם קבוצת ההתייחסות הבינלאומית שלנו.

זו, כמובן, טקטיקה מחוכמת מאד מבחינה פסיכולוגית, אבל יש איתה רק בעיה אחת: האויב מבחוץ לא יפסיק לפעול אם נתעלם ממנו. אם נחליט, למשל, ש"כבר הפסדנו" ב-7 באוקטובר ושעדיף להודות בתבוסה ולהפסיק להילחם בחמאס, אין פירוש הדבר שחמאס, מצידו, יפסיק להילחם בנו. אם ננטוש את עזה ונתרכז ב"תיקון הפנימי" שלנו, האויבים שלנו יתרכזו לא בתיקון הפנימי שלהם אלא בהתעצמות וב-7 באוקטובר משודרג בפעם הבאה, הפעם אולי ביחד עם חיזבאללה, חמאס יו"ש וגורמים נוספים. אם נחליט ששחרור החטופים קודם לניצחון במלחמה בגלל ה"חוזה הפנימי שחתמנו עם האזרחים", אז האויב שלנו, שממש לא מתעניין בחוזה הזה, יחטוף ישראלים אפילו בחו"ל מתוך ידיעה שכל חטיפה כזאת תקנה לו חסינות והיענות לדרישותיו המפליגות. במילים אחרות, אם נסגור את החלון, נעמיד פנים שהמפלצות בחוץ לא קיימות ונתרכז בסידור הבית שלנו, נגלה אותן מהר מאד פנימה, בתוך הסלון.

תודה ליצחק קרוב, קורא קבוע של הבלוג, שנתן לי את ההשראה ואת הרעיון לפוסט הזה.