מבעד לערפל התודעתי שבו היא שרוייה, קייב היא עיר מרתקת ומפתיעה מאין כמוה: עבר אפל ושטוף בדם, הווה סוער ומלא תקווה, אומנות רחוב, חיים סוערים וקתדרלות מפוארות עם כיפות בצל. כל אבן מהדהדת זיכרונות של תרבות יהודית, פולנית, רוסית ואוקראינית, פסלים משונים מסרטים סובייטים מקשטים את הרחובות, כל פינה שוקקת חיים ותרבות, והאוכל המקומי מפתיע באיכותו. רשמים מטיול הבוטיק הנהדר של שלום וקטיה, ושבע המלצות חמות.

ברחוב ראשי בלב קייב, בירת אוקראינה, עומד פסל מוזר של קיפוד – עדות לאחת היצירות התרבותיות ההזויות ביותר שהופקו בברית המועצות לשעבר. סרט האנימציה הקצר "קיפוד בערפל", שנוצר ב-1975 על ידי הבמאי יורי נורשטיין, מספר על קיפוד ודובון שנהגו לספור ולסדר כוכבים. כדי לחמם את עצמם בלילות הקרים, וכנהוג בקרב פועלי כפיים בברית המועצות, הקיפוד נהג להביא קנקני תה לוהט עם ריבה. יום אחד, בדרכו למקום העבודה, תעה בערפל סמיך, ושם עבר סדרה של חוויות הזויות כמו נפילה לעומקו של נהר ומפגש עם סדרה של יצורים. הסרט, שהאסתטיקה שלו פסיכודלית באופן מלבב, מותיר רושם מוזר למדי. ניכר שהבמאי וצוותו, המוכשרים ללא ספק, עישנו עשבים כלשהם בזמן הכתיבה. עולם היער והחיות נחשף בהדרגה לעיני הצופים מתוך האפלה, השמיים זרועי הכוכבים והערפל הסמיך. תושבי קייב, שהעידן הסובייטי לא חביב עליהם במיוחד (בלשון המעטה), בחרו בכל זאת ליצור מזכרת לסרט האהוב, והציבו את פסל הקיפוד במקום מרכזי בעירם.

כמו הקיפוד הסטלן מהסרט, קייב עצמה מגיחה לתודעה העולמית מדי פעם מתוך ערפל האלמוניות. רוב הצופים מכירים אותה מתוך שידורים סנסציוניים בתקופת מהפכות ומהומות. בזיכרון היהודי, היא מעלה זכרונות של אנטישמיות, פוגרומים, שואה והטבח בבאבי יאר. לאחרים, שמכירים אותה יותר, היא מהדהדת גם זכרונות טובים יותר, של חיים יהודיים סוערים ועשירים, נפרדים ובו בזמן מעורבים עד לבלי היכר עם האוכלוסיה האוקראינית, הפולנית והרוסית במקום.

אולי יש כאלו שיודעים שדווקא אוקראינה, שידועה לשמצה בעברה האנטישמי, היא המדינה הראשונה במרחב שמינתה ראש ממשלה יהודי. או על המאמצים הכבירים שממשלתה עושה לשפר את זכויות האדם ולבער את השחיתות. לאחר המהפכה, פיזרה הממשלה החדשה את משטרת המהומות האכזרית והידועה לשמצה (רוב אנשיה ערקו לרוסים וסייעו בכיבוש חצי האי קרים), והחליפה גם את המשטרה הרגילה בכוח של צעירים משכילים שאומנו בידי מדריכים אירופיים. מבחינה זו, גם השחיתות הסובייטית שכל כך אפיינה את המדינה הזאת, נסוגה באופן משמעותי, ברמת חיי היומיום אם לא ברמת הפוליטיקה הגבוהה. באופן כללי, ניכר שהעוינות לרוסיה והניסיון להתקרב לאירופה מסמנים שיפור ניכר, יומיומי ומתמיד ברמת זכויות האדם – לרבות העלאה על נס של הדמוקרטיה, זכויות למיעוטים דתיים, חופש הדיבור וזכויות להט"ב. נוסעים ומטיילים, אם רק ירחיקו מבעד לערפל התודעתי שעוטף את קייב, יגלו את אחד מהיעדים המרתקים והמהנים ביותר באזור הזה של העולם.

 בשבוע שעבר, היתה לי זכות גדולה להצטרף לשלום בוגוסלבסקי, בעל הבלוג המומלץ תניח את המספריים ומדריך מוערך, במיזם הטיולים המיוחד שלו באוקראינה. שלום ובת זוגו, קטיה, מדריכים טיולי בוטיק במרחב האוקראיני. אלו נועדו לאנשים שמחפשים סגנון, תרבות, פאן ועומק אינטלקטואלי, מעבר לרשימה הרגילה של "אתרי חובה". הטיול הוא למעשה סדרה של פעילויות תרבותיות וקולינריות (אופרה, בית מרחץ מסורתי, מסעדות איכותיות ומיוחדות), וסיורים ממוקדים בנושאים כמו היסטוריה אוקראינית, היסטוריה יהודית, אומנות רחוב, המהפכה באוקראינה ומונומנטים סובייטיים – שכל אחד יכול לקחת או לא לקחת כרצונו. חלק מהסיורים הובלו בידי מדריכים אוקראינים מקומיים, שחלקם סיפרו לנו על אירועים דרמטיים שבהם השתתפו בעצמם.

בעזרת שלום וקטיה, יתר המדריכים וגם השיטוטים העצמאיים שלי ברחבי העיר, זכיתי להעיף מבט ממושך באחת הערים המרתקות יותר והמתויירות פחות במרחב המזרח אירופאי. קייב היא קודם כל עיר יפה: מלאה בארמונות משוחזרים, בתים הדורים בסגנון בארוקי, ורחובות רחבים מוצלים בשדרות של עצים ירוקים. היא גם פארק הנוף ההררי, המשקיף על פסלי הקדושים נושאי הצלבים, כיפות הבצל הזהובות והנוף המרהיב של נהר הדנייפר הכחול, וקתדרלות מפוארות שחלקן נראות כמו ממתקים צבעוניים. חשוב מכך, היא גם עיר מלאת חיים. ברחוב הראשי, חרישאטק, בכיכר העצמאות (מיידאן – שנודעה לקהל העולמי בעיקר לאחר המהפכה האחרונה) מבקרים יכולים לחזות בפרץ בלתי נדלה של יצירתיות. הקירות מלאים באומנות רחוב ססגונית, הרחובות מקושטים בפסלים מסרטים סובייטיים (לרבות אותו קיפוד סטלן שהזכרנו בתחילת הפוסט), ואולמות התיאטראות עמוסים בהצגות, אופרות, בלט, סרטים ומופעים.

אז מה כדאי לעשות בקייב? הנה כמה המלצות, באדיבות הינשוף:

1.  סיורי אומנות רחוב: קחו לעצמכם מדריך מקומי שמכיר את הסצינה. הסתובבו בפארק הנוף, השקיפו על נהר הדנייפר, ובחנו את הפסלים והציורים המוזרים והמגניבים בגני השעשועים, צדי הדרכים וקירות הבתים.

2. רוחניות ופאר דתי: כל מי שמבקר בקייב, אסור שיפספס את Percheskaya Lavra, מנזר המערות עוצר הנשימה. המתחם הזה כולל כמה קתדרלות מפוארות עם כיפות זהב, שחלליהן האפלוליים אפופים בענני קטורת ושירת מקהלות הרמונית. במתחם יש מוזיאונים של תכשיטי זהב סקיתיים, מיניאטוריות יפיפיות ואומנות עממית אוקראינית. מי שלא סובל מקלסטרופוביה, יכול לרדת לעומק האדמה, למערות המסתוריות, ולהסתובב עם נר דולק בין מומיות של נזירים חנוטים וצלמי קדושים. הלאברה אינה האתר הדתי המעניין היחיד בקייב. מנזר אנדריי נראה כמו ממתק, מנזר מיכאל הוא מקום מצויין לשמוע מיסות ומוזיקה דתית, ומנזר סופייה (שנועד לחקות את הכנסייה המפורסמת באיסטנבול) הוא מוזיאון מצויין לאומנות ביזנטית.

3. אנדרטאות: בספרו, "ארצות הדמים", תיאר ההיסטוריון תימוטי סניידר כיצד אוקראינה, שהיתה קו שבר מבעבע בין עמים וקבוצות אתניות שונות, הפכה למוקד לזוועות הגרועות ביותר במאה העשרים. הארץ, שאוכלוסייתה היתה מורכבת מאוקראינים, רוסים, יהודים, פולנים, גרמנים וקבוצות אתניות קטנות יותר, בקושי התאוששה מאימי מלחמת האזרחים הרוסית ומלחמת העולם הראשונה, וכבר נמחצה באגרוף הברזל של הסטליניזם. בשנות השלושים, ביצע סטלין מסע של הרעבה מכוונת, שנועד להשמיד, פשוטו כמשמעו, את ציבור האיכרים האוקראיני. בהרעבה הגדולה, שידועה באוקראינית כ-HOLODOMOR, נספו בין 3 ל-7 מיליון איש – כפריים שגוועו ברעב, לאחר שניזונו מעשבים ושורשים ואף אכלו את ילדיהם, מטרים ספורים ממחסני חיטה ממשלתיים עמוסים בכל טוב ונעולים במנעול ובריח. לאחר מכן הגיעה מלחמת העולם השנייה. לאומנים אוקראינים אחדים שיתפו פעולה עם הנאצים (חלקם, למרבה הזוועה, גם בפוגרומים מזוויעים ורצח יהודים), אבל רובם גילו מהר מאד שהכובש החדש אכזרי בדיוק כמו הישן. בפועל, היטלר תכנן להרעיב למוות את האוקראינים בדיוק כמו סטלין. במהלך המלחמה, אוקראינים רבים מספור שירתו בצבא האדום או בחוליות פרטיזנים שנאבקו בכובש הגרמני, וחלקם – לרבות אנשי כנסייה בכירים – גם סייעו להציל יהודים מהנאצים.

הטרגדיות של יהודים, רוסים ואוקראינים – הראשונים קורבנות, האחרונים קורבנות ופושעים בעת ובעונה אחת – שלובה ושזורה בנוף האנדרטאות של קייב. התייר בעיר יכול לראות את האנדרטה הסובייטית הגרנדיוזית של מלחמת העולם השנייה – פסל "אמא מולדת" ותגליפים הירואיים המזכירים את המוטיב הציוני של "שואה ותקומה", את האנדרטה קורעת הלב לטבח היהודים בבאבי יאר, ואת פסל הילדה הגוועת ברעב שנועד להנציח את ההולודומור. תמונת האנדרטאות בכללה מייצגת בעיקר נראטיב של מלכוד: עם שבעיני עצמו היה לכוד בין כובשים שמעולם לא החליט מי מהם אכזרי ורצחני יותר, שמחה וגאווה על תרומתם לניצחון העולם החופשי על הנאצים, לצד אבל על נצחון הסטליניזם שהגיע בזכותו.

4. כיכר מיידאן: העבר האפל וההווה הסוער מתערבבים זה בזה בכיכר העצמאות, הידועה במערב פשוט כ"מיידאן" (כיכר). בכיכר הזאת, לפני שנים ספורות בלבד, התקוממה האוכלוסייה האוקראינית כנגד השלטון המושחת, הפרו-רוסי של הנשיא ויקטור ינוקוביץ'. לאחר חודשים של עימותים עם משטרת המהומות, החליט מישהו בממשלה להציב צלפים בקומות העליונות של המלון הסמוך, ולירות למוות במפגינים אקראיים. הרחוב שליד הכיכר מלא באנדרטאות להרוגי המהפכה, שלא כולם הגיעו מאוקראינה. חלקם היו אזרחי רוסיה, גיאורגיה או מדינות פוסט-סובייטיות אחרות. מעל הכיכר ישנו שלט ענק, "החירות היא הדת שלנו", עם תמונה של שלשלת מתנפצת. כיום "מיידאן" היא מרכז עירוני שוקק חיים, מלא בבניינים מוארים, דוכנים ומזרקות שוצפות וצבעוניות. זוגות צעירים מסתובבים בה שלובי ידיים, וזמרים שרים בלדות אהובות באוקראינית ורוסית. המראה שלה בערב הוא בלתי נשכח.

5. פארק רוס הקייבית: איש עסקים אוקראיני חובב היסטוריה ניצל את עושרו הרב והחליט לשחזר את ממלכת קייב בימי הביניים (רוס הקייבית), בדיוק כפי שהיתה במאה העשירית. התוצאה היא גן עדן לחובבי ההיסטוריה, התחפושות התקופתיות וגיקים באופן כללי. פארק רוס הקייבית, ששוכן בלב היער כארבעים דקות מקייב, הוא שחזור מדויק של עיר ימי ביניימית מבוצרת עם חומות מעץ, כנסיות, זירות אבירים ופונדקים שבהם אפשר לשתות יין דבש מתובל. עובדי המקום מסתובבים בתלבושות היסטוריות שנתפרו כולם ביד, ובמקום מתקיימות תצוגות פרשים וסוסים, תחרויות רמחים, סיוף, קשתות ומלאכות מסורתיות שונות.

6. קולינריה: בגלל פערי המטבע בין השקל למטבע האוקראיני (הגריבנה), קייב היא גן עדן לתיירים חובבי אוכל ומשקה.  אפילו מסעדת שף מפורסמת עם שם בינלאומי, תעלה כ-125 שקלים לארוחה מלאה כולל אלכוהול, ומסעדות מצויינות פשוטות יותר – כעשרים עד ארבעים שקלים לאדם. כיאה למטבח שספג לתוכו השפעות רוסיות, טורקיות, טטאריות, פולניות, וגרמניות, הבישול הקייבי מספק אינספור הפתעות לפודיז המבקרים בעיר. ורניקי, כיסונים ממולאים בפטריות ובשר ציד, "דג מלוח במעיל פרווה", עוגות קייב ססגוניות, תבשילי בשר, גבינות ארטיזניות, נקניקים מיוחדים, בירות בוטיק ספוגות בדבש, וכמובן – וודקה משובחת בטעמי פירות.

7. באנייה: אי אפשר לסיים את הטור הזה, בלי לומר כמה מילים על חווית המרחץ הרוסי-אוקראיני המסורתי, הידוע בשם באנייה. בטיול, הלכנו ביחד לצריף באזור נידח של נהר הדנייפר, ממש על גדת הנהר. קבוצת חברים שוכרת ביחד את המקום. על השולחן בסלון מעמיסים מתאבנים ומטעמים (זאקוסקי), לצד בקבוקי בירה, וודקה ויין. מומלץ לטעום קצת מהתקרובת, לשתות כוסית או שתיים, ואז ללכת לסאונה הלוהטת. בתוך הסאונה, נהוג להצליף בעצמך בענפים ריחניים, המספיגים בושם טבעי לתוך העור. משם – קופצים לטבול במימי הנהר הקרים, חוזרים לוודקה ולאוכל, אז לסאונה, וחוזר חלילה…

ומי שרוצה לטעום עוד (תרתי משמע) מהמדינה המדהימה הזאת, כדאי שייכנס לדף הטיולים של שלום וקטיה באוקראינה. הקבוצות הבאות ייצאו לאודסה ולבוב, ערים עם אופי וקסם שונה לחלוטין, ששזורות אף הן ללא הפרד בהיסטוריה שלנו – לא רק של העם היהודי, אלא גם של הציונות ומדינת ישראל.

בהפגנה זערורית בשטוקהולם, קרא יאיר לפיד בגרון ניחר למתאספים לצעוק שהם "אוהבים את ישראל", ובאופן כללי, השאלה האם עם ספציפי או אדם פלוני "אוהבים" או "לא אוהבים אותנו" היא משמעותית מאד בשיח כאן. אבל כשמישהו אומר לכם שהוא אוהב או שונא את ישראל, למה הוא מתכוון, ומה לא כדאי להסיק מאמירות כאלה? האם מאחורי אמירות מהסוג הזה מסתתרת מציאות יותר מתעתעת, ומה הבעיה עם סקרי דעת קהל בתחום? אלו גורמים נסתרים מתרגמים את הדבר המעורפל שקרוי "דעה" להתנהגות בפועל? ינשוף פוליטי-מדיני על אהבת ישראל, שנאת ישראל ומה שביניהן.

לפני מספר ימים הגעתי לבאקו, בירת אזרבייג'אן, לרגל חתונה של חברים טובים מתקופת הלימודים. יומיים עברו מאז המאורע המשמח, ועודי משוטט ברחובותיה של באקו, עיר מרתקת ומוטרפת שנראית כמו הכלאה בין פריז הקלאסית על שדרותיה ההדורות, מגדלי הפאר של דובאי והמונומנטליות הסובייטית של מרכז אסיה. בין לבין, יצא לי לפגוש לא מעט אזרים ותיירים אחרים. באקו מלאה עד לאפס מקום בנופשים עשירים מהמפרץ, וגם באיראנים מהמעמד הבינוני. אלו, שתמיד מחפשים מקום נופש רחוק מהחוקים המעיקים של הרפובליקה האסלאמית, נהגו לנהור בהמוניהם לטורקיה. עכשיו, עם הפיגועים של דאע"ש והכורדים, הרפובליקה של ארדואן היא יעד פחות אטרקטיבי, וחלק מהתיירים האיראנים מחליפים אותה באזרבייג'אן.

זה לא פוסט על באקו. הסיבה שאני מספר לכם את הסיפור, היא הערת אגב שקיבלתי מתיירת איראנית צעירה ומצודדת במהלך סיור משותף בעיר העתיקה. "שלא תטעה," היא אמרה לי, "כולם באיראן אוהבים אתכם הישראלים, זו רק הממשלה ששונאת אתכם." הערות כאלו, מיותר לומר, מחמיאות לאזניים של ישראלים רבים, שתמיד אוהבים לשמוע מחמאות לאומיות. רק לפני כמה ימים נאם שר החוץ מטעם עצמו של ישראל, יאיר לפיד, מול קהל זעיר בשטוקהולם והורה לו בקול צרוד לצעוק "אנחנו אוהבים את ישראל" שלוש או ארבע פעמים.

גם אני הוחמאתי, אבל אז נזכרתי בחוויה אחרת שהעמידה את האמירה של התיירת האיראנית באור קצת שונה. יצא לי לפגוש הרבה מאד איטלקים ואיטלקיות בכל קצוות תבל, בעיקר תיירים, תרמילאים וסטודנטים, אבל גם מבוגרים יותר ובעלי מקצועות חופשיים. דבר אחד איחד את כולם כמעט בלי יוצא מן הכלל: הם תיעבו את סילביו ברלוסקוני, ראש הממשלה הידוע לשמצה ממשפטי המאפיה ואורגיות הבונגה-בונגה, ורבים מהם אף פצחו במטר של קללות עסיסיות ברגע ששמו הוזכר. אם לשפוט לפי האיטלקים שפגשתי, ברלוסקוני היה אולי האדם הכי שנוא במדינה, דבר שאולי הקל לשכוח את העובדה שהוא נבחר פעם אחר פעם על ידי רוב האיטלקים לראשות הממשלה. הרושם המצטבר של עשרות שיחות כמעט השכיח ממני את העובדה, שמדגם האיטלקים שפגשתי, לא רק בחו"ל אלא גם באיטליה, היה מוטה להחריד. תומכי ברלוסקוני לא רק שייכים למעמדות הנמוכים יחסית, שנוסעים פחות לחו"ל ואם כן אז בקבוצות מאורגנות, אלא גם נוטים לדעת איטלקית בלבד. כך שזר שידבר עם איטלקים באנגלית פשוט לא יפגוש אותם, אפילו אם ישוטט שנה שלמה באיטליה.

אם נחזור לאנקדוטה הראשונית, הניסיון שלי עם איראנים דומה מאד לניסיון שלי עם איטלקים. כמעט כל האיראנים שפגשתי, ופגשתי עשרות רבות, היו ידידותיים מאד כלפי ישראלים. רובם תיעבו את המשטר, אחרים היו רפורמיסטים מתונים, ואפילו המיעוט שתמך בממשלה הדתית התייחס אליה באופן ביקורתי. אחדים היו ביקורתיים גם כלפי ישראל, אבל זו היתה ביקורת רכה יחסית כלפי הכיבוש בשטחים, בדומה לחוגי השמאל המתון במערב. קל לשכוח שהאיראנים הללו מייצגים חוגים מאד ספציפיים באוכלוסיה: מעמד בינוני ומעלה, חילונים, מסורתיים ודתיים מתונים – לא בדיוק הקהל שעומד בהפגנות של אחמדינג'אד וצווח "מוות לאמריקה" ו"מוות לישראל".

אכן, אחד הסילופים הנפוצים והמוכרים ביותר בהערכת מציאות הוא שהייה במרחבי תהודה סגורים. אנחנו מניחים שהחוג החברתיים שאנו באים איתם במגע מייצגים בהכרח את הדעה הכללית. הפייסבוק מחמיר את הבעיה הזאת, משום שהוא נוטה להראות לנו את הפוסטים של אלה שאנו מסכימים איתם מלכתחילה. אבל לצד הבעיה הידועה הזאת, קיימת סוגיה נוספת, חשובה אבל מוכרת קצת פחות: עצם המושג "דעה" מורכב הרבה יותר מאשר נהוג להאמין. הבה נתחיל בניסוי: חשבו בינכם לבין עצמכם, מה דעתכם על האיראנים. מן הסתם, אתם לא חושבים על השאלה הזאת בכל רגע ורגע. כשאתם כן חושבים, זה קשור בדרך כלל להתרשמויות שזה מקרוב באו. האם המחשבות שלכם על איראן, רגע אחרי האזנה לנאום שטנה של אחמדינג'אד, יהיו זהות למחשבות שלכם על איראן כאשר תפגשו תיירת איראנית מצודדת שתספר לכם כמה היא אוהבת את ישראל? סביר להניח שלא. האם תשובה שתתנו ברגע אחד לאדם ספציפי שאתם רוצים להרשים או אולי להקניט, באמת תייצג את סך העמדות, הדיעות הקדומות וההתרשמויות שלכם על איראן? קשה להאמין. ועוד לא דיברנו על שקר מכוון, שבהחלט בא בחשבון במצבים מסויימים.

אצל רוב האנשים, "דעה" היא דבר מורכב וגמיש בהרבה מאשר נהוג לחשוב. קודם, דיברנו על "אהבת ישראל". עכשיו, ניקח את הדוגמא ההפוכה: שנאה והתנגדות. קחו איראני, ערבי או אירופי שמצהיר שיחסו לישראל שלילי. לקחת את כל האנשים האלה ולשים אותם בסל אחד זו טעות קשה, אך נפוצה למדי בהערכת המציאות, משום שכך אנחנו מתעלמים מעוצמת רגש השנאה או ההתנגדות. מדובר במדד קריטי, מכיוון שהוא למעשה קובע את התנהגותו של אדם בעולם האמיתי. כאן, יש לשאול שאלה אחת מרכזית: כמה חשוב הרגש השלילי לאותו אדם, או במילים אחרות – מה הוא מוכן להקריב עבורו. בקצה אחד של הספקטרום, ישנם אנשים שיצהירו כי אינם אוהבים את ישראל אם ישאלו, אבל הדבר כלל לא חשוב עבורם; כל כך לא חשוב, עד כדי כך שלא יטרחו אפילו לסבול את אי הנוחות שבויכוח עם תייר ישראלי, ולא יתחשבו בעמדותיו של מועמד בסוגית ישראל-פלסטין כשיצביעו בבחירות. בקצה השני של הספקטרום, נמצאים אנשים ששונאים כל כך את ישראל, עד שיסרבו לדבר עם ישראלים, ישתתפו במאבקים נגד המדינה ואף ילחמו בה באופן פעיל. לכן, השאלה, האם אדם כלשהו "אוהב" או "לא אוהב" את ישראל היא חלקית במקרה הטוב. עוצמת הרגש היא המשתנה המרכזי שיקבע את התנהגותו בפועל. זו הבעיה המרכזית עם סקרי דעת קהל רגילים, ששואלים אנשים "מה דעתם על ישראל": לרוב הם לא עומדים על מורכבות הדעה, ובמיוחד לא על עוצמתה. משתנה העוצמה גם עומד בבסיס ניגוד מעורפל אחר, בין קיצוניים ומתונים, שאלה שעוד נדון בה כאן בעתיד.

הנרי ושירין (שמות בדויים), הם תיירים שבאו לישראל עם הרבה אהדה וסימפטיה, הוא מאירופה הקרירה והיא מארץ מוסלמית כלשהי. שניהם אזרחי מדינות מפותחות שמקיימות יחסים דיפלומטיים עם ישראל, ולפיכך פטורים מויזה. ובכל זאת – גם הנרי וגם שירין עברו השפלות ממושכות, ולכאורה חסרות היגיון, בשדה התעופה בלוד, לאו דווקא בכניסה לארץ אלא ביציאה ממנה. הסיפור שלהם חזר על עצמו בכל פעם שדיברתי עם תיירים ואורחים שהגיעו לארץ, מכל הגילאים, הדתות, המינים והצבעים. מה מנסות רשויות הביטחון להשיג בהשפלות החוזרות והנשנות הללו? האם המטרה היא רק למנוע טרור, או שיש כאן גם אג'נדה אחרת, סמויה מן העין? ינשוף פוליטי-מדיני על הפיל שבטרמינל.

מסיבות שתבינו מיד, כל השמות בכתבה הזאת בדויים.

שירין היא סטודנטית באוניברסיטה אמריקאית מובילה, צעירה חילונית, מודרנית וליברלית. במקור היא מארץ מוסלמית, וכעת אזרחית במדינה ממדינות האיחוד האירופי. לפני כשנה, נרשמה לקבוצה אקדמית שתכננה טיול בישראל. ההחלטה לעלות על הטיסה לתל אביב לא היתה פשוטה, והיא הגיעה לכאן ברגשות מעורבים. מחד, היא שמעה דברים רעים מסביבתה הקרובה, ומאידך – היתה סקרנית להבין ולראות בעצמה. באופן כללי, הגישה שלה היתה אוהדת, בוודאי יחסית למקובל אצל מוסלמים. היא אפילו השתעשעה ברעיון להירשם ללימודים באוניברסיטה ישראלית. במהלך הטיול, נטתה שירין להזדהות, באופן חלקי וביקורתי אמנם, עם הצד הישראלי בסכסוך. במיוחד התרשמה משיחה עם קצין צה"ל בכיר, שנפגש עם הקבוצה וסיפר על הקשיים שעמדו בפניו ובפני חייליו במהלך מבצע עופרת יצוקה. כביכול – סיפור ניצחון מובהק של ההסברה הישראלית.

ואז הגיע הרגע לטוס חזרה לארצות הברית. בתור תיירת שנכנסה בקלות לישראל, שירין היתה בטוחה שהיציאה מהארץ תהיה חלקה ופשוטה. במקום זאת, כבר במחסום הכניסה לנתב"ג, הורידו אותה ועוד כמה הודים (לא מוסלמים, אבל, רחמנא לצלן, שחומים) מהאוטובוס ותשאלו אותם ארוכות, כשכל שאר הנוסעים ממתינים. בטרמינל, שאלו אותה במשך זמן ממושך שאלות מציקות וחודרניות (למה באת לישראל, מה חיפשת כאן, למה דווקא לישראל), ובדקו בקפדנות כל חפץ מחפציה וכל פריט במזוודה שלה. באותו הזמן, כל הנוסעים ה"לבנים" בקבוצה עברו בקלות ובאופן חלק. בסופו של דבר, האימפקט החיובי של הטיול נמחק כמעט לחלוטין. שירין סבורה כיום שישראל היא מדינה גזענית, ונשבעה שלכאן היא לעולם לא תחזור. בסופו של דבר, דעתה על ישראל לאחר שיצאה מכאן גרועה יותר מאשר לפני שנכנסה.

מישהו יכול להסביר למה תיירים שעברו את כל בדיקות הביטחון ונכנסו לארץ לחוק, מוטרדים באופן גס כל כך דווקא ביציאה? קחו, למשל, את הסיפור של הנרי, כלכלן שעוסק במזרח התיכון המודרני: אירופי בלונדיני ותכול עיניים. בעבר, ביקר במספר מדינות מזרח תיכוניות אחרות, ובאף אחת מהן לא עוכב בגבול כפי שעוכב בישראל, לפעמים בכניסה ובדרך כלל ביציאה. לפעמים הושיבו אותו שבע או שמונה שעות, במין חוויה קפקאית בירוקרטית ללא תכלית או מטרה. פקידים שאלו אותו סדרה של שאלות (בעיקר על הסיבות שהגיע לישראל, קשריו הפוליטיים וביקוריו במדינות מזרח תיכוניות אחרות). לאחר שענה על כל השאלות באופן מלא, הוכנס לחדר צדדי והתבקש לחכות שעתיים, לפעמים שלוש, עד שהגיע פקיד אחר ושאל את אותה סדרת שאלות בדיוק. לרוב, יש להדגיש, הסיוט הזה היה דווקא ביציאה מישראל, ולא בכניסה אליה. אם הנרי היה, חס וחלילה, מרגל או מחבל מסוכן, מדוע נתנו לו להסתובב בישראל באופן חופשי? ואם לא, למה מטרידים אותו ביציאה? המסקנה שלו היתה שישראל מעוניינת להפחיד ולהרחיק אנשים כמוהו. מיותר לומר שעמדותיו בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני מאוזנות ואף נוטות לצד הישראלי, והוא אינו פעיל, ומעולם לא היה, בשום ארגון פרו-פלסטיני שהוא.

אם אתם חושבים שהמקרה של הנרי ושירין הוא מבודד, תחשבו שוב. את אותו הסיפור, בגירסאות שונות, שמעתי מאינספור צעירים ומבוגרים, תרמילאים, סטודנטים, דוקטורנטים וסתם תיירים שעברו את סיוט חייהם בכניסה לארץ הקודש. לא מדובר רק במטיילים בודדים. גם חברים בקבוצות מאורגנות מוטרדים בגבול, בעיקר אם הם שחומים מדי, או שהמוצא שלהם ערבי או מוסלמי. הבדיקות הנ"ל גם לא פוסחות על מומחים שהוזמנו לכנסים. במקרה אחד מפורסם, חוקרת מוח אמריקאית ידועה הופשטה בגסות בשדה התעופה, ולבסוף הסתבר שמדובר בטעות: שמה היה זהה לשם של פעילה פרו-פלסטינית כלשהי. אתם מבינים? כדי למנוע כאב ראש לאיזה מח"ט בגדה, ישראל השפילה עד עפר מדענית אורחת. בדיוק כמו שהושפל הנרי, ובדיוק כפי שהושפלה שירין. במקרה אחר, לפטופ של תיירת מצריה (שהחליטה להגיע לישראל, בניגוד מוחלט למקובל בארצה) הוחרם ופוצץ על ידי רשויות הביטחון במעבר טאבה. בפרשה אחרת, שתי תיירות קתוליות מארה"ב נשאלו על ידי מאבטחת בשדה התעופה "האם הן ישנות באותה מיטה". וברוב המקרים הללו, אנשים שהיו אוהדים לישראל לפני הגעתם, הפכו לעוינים או לפחות ביקורתיים לאחר לכתם. נהלי הביטחון בשדה התעופה, שנועדו להגן על אזרחי המדינה, הם לא פחות ממכת גרזן לתדמיתה של ישראל לעולם, וגם לניסיון למשוך לכאן תיירים. ועל ההשפלות שעוברים ערבים אזרחי המדינה עוד לא התחלתי לדבר.

יש שיאמרו כי הצורך להגן על אזרחי ישראל גובר על הנזק המצטבר שאנחנו סופגים. אולי. במדינה כמו שלנו, ביטחון גבולות הוא נכס שאסור לזלזל בו. לפיכך, כדאי לתהות ולבדוק האם השפלתם של תיירים בשדה התעופה באופן המתואר לעיל אכן הכרחי לביטחון. ראשית כל, יש לתהות מהי בדיוק הגדרתו של "ביטחון". כלומר, מה משטרת הגבולות והשב"כ מנסים להשיג בשיטות החקירה והסינון הללו? מעדויות נסיבתיות, ניתן ללמוד שהתשובה משולשת: מניעת טרור, סיכול ריגול, ומניעת כניסתם של פעילים פרו-פלסטיניים שעלולים להביך את צה"ל בשטחים. בכוונה לא הזכרתי את בעית העובדים הזרים הלא חוקיים, כי הרי כל מי שמגיע לשדה התעופה קיבל ויזה ישראלית, או שהוא אזרח במדינה עשירה שישראל פטרה את תושביה מויזה. רק שלושת המטרות הללו, ובפרט האחרונה, יכולות להסביר מדוע כל כך הרבה אנשים, גם כאלו (כגון הנרי) שלא סביר בעליל שיעסקו בטרור, מעוכבים בגבול שעות רבות כל כך.

אז מה עושים? ראשית כל, מכירים בכך שיש כאן בעיה חמורה ביותר. מעבר לאי הצדק הבסיסי שבהתעמרות חוזרת ונשנית בתיירים ובאורחים של מדינת ישראל, הרי הנזק המצטבר לתדמיתה של המדינה בעולם קשה לכימות אך בסופו של דבר הרסני. יש משהו מוטרף במדינה שמשקיעה מיליונים רבים ב"הסברה", במלחמה בדה-לגיטימציה או במאבק ב-BDS, ואז מתעללת במי שבכל זאת מחליט להגיע לכאן. סיפורים כגון אלו שלעיל, במידות חומרה שונות, שמעתי מרוב החברים והמכרים הלא יהודים שביקרו בישראל, גם המערביים שבהם, בעיקר אם הם סטודנטים שמטיילים לבד, או שביקרו בעבר בארצות ערביות. אלו שממשיכים להגיע לישראל, עושים זאת למרות ההתעללות במעברי הגבול, שנתפסת (במקרה הטוב) כמעין שיגעון אקזוטי שיש להשלים עמו. בתקופה שבה ישראל נאבקת על כל טיפה של אהדה והכרה בדעת הקהל העולמית, ניכור אלו שתומכים בנו ובאים לבקר אותנו, ובפרט אם הם אנשי אקדמיה, כותבים, חוקרים, אומנים או מובילי דעת קהל אחרים, אינו אלא טירוף הדעת.

עצם ההכרה שאנחנו עומדים בפני בעיה, צריכה להוביל לדיון ציבורי ומחשבה מחודשת על כל תהליך הבידוק הבטחוני, מתחילתו ועד סופו; ואסור שדיון ציבורי כזה יושתק בטענות שווא של סודיות. ראשית, וזה כלל אצבע טוב לכל מלחמה עם תופעות לוואי קשות, יש להיפטר מכל המטרות שאינן הכרחיות לחלוטין. רבים מהתיירים המושפלים בשדה התעופה, בעיקר אלו ממדינות מערביות, עוברים את סיוט חייהם כי מישהו חושב שאולי הם פעילים פרו-פלסטיניים. אין לי שום התנגדות שיערכו רשימה שחורה של עושי צרות מקצועיים וימנעו את כניסתם לארץ, אבל באופן כללי, מניעת מבוכה לצה"ל בגדה המערבית לא צריכה להצדיק השפלה סיטונית של תיירים בגבולות. אפילו המטרה, הראויה כשלעצמה, של סיכול ריגול, אינה צריכה להוות תירוץ לתשאול ובידוק משפיל של כל תייר שלישי. כיום, עם כל אמצעי המאבק והריגול הלווייניים, קשה להאמין ששירותי מודיעין שולחים עדיין תיירים עם מצלמות. בכל מקרה, הנזק שנגרם לישראל מהליכי הבדיקה הנוכחיים משמעותי וגדול בהרבה.

נשארנו עם המטרה השלישית – סיכול טרור, אולי המטרה היחידה שראוי לבדוק בגינה תיירים בקפידה, ואם יש צורך אפילו להשפילם. אבל אפילו כאן, אין מנוס מבחינה מחדש של הליך הבידוק כולו. האם, בעשור השני של המאה ה-21, אין תחליף טכנולוגי לחיטוט משפיל בבגדים תחתונים של תיירים, ושפיכת תכולת מזוודותיהם על השולחן? כאמור, לא מדובר על תיירים שהבדיקה האלקטרונית מצאה אצלם חפץ מפוקפק או חשוד, אלא סתם כאלו שאיתרע מזלם להיות מהמוצא הלא נכון, או שלא מצאו חן בעיני הבודק. השאלה הזאת מקבלת משנה תוקף בכל הנוגע להליך התשאול בשדה התעופה. למה, למשל, צריך להשאיר תייר בחדר חקירות שמונה או תשע שעות, ולתת לו להמתין זמן ארוך בין סבבי שאלות קצרים שחוזרים, כמעט מילה במילה, על אותו נוסח שאלון בנאלי? האם המאבק בטרור מצדיק, למשל, שאלה לזוג תיירות קתוליות מארה"ב "האם הן ישנות ביחד באותה מיטה"? האם אין תחליף לשאלה הנצחית כמעט, העולה בכל העדויות, "למה בחרת לבוא לישראל? למה דווקא לכאן?" שמבטאת עוינות וחשדנות בסיסית. ובעיקר – הרשויות חייבות ללמד את המאבטחים שלצד הגנה על אזרחי המדינה, אדיבות, מהירות ויעילות בטיפול בתיירים היא משימה בעלת חשיבות לאומית עליונה.

כל השאלות שהעליתי ראויות לדיון, ואפשר להעלות התנגדויות לא מעטות. אני יכול לחשוב על חלקן, ואשמח כמובן לשמוע מכם. רק דבר אחד, במחילה, אני לא רוצה לשמוע: את משפחת הטיעונים השחוקים לעייפה של "שקט, יורים" או "מערכת הביטחון יודעת מה היא עושה". לא, במדינה דמוקרטית אנחנו לא יכולים לסמוך באופן עיוור על החלטות שנקבעות בחדרים סגורים, או להניח שארגוני ביטחון צודקים כל עוד לא הוכח אחרת. ההיסטוריה מלאה בדוגמאות של החלטות הרות אסון שהתקבלו בחדרי חדרים, של ארגוני ביטחון וצבא שגילו עיוורון מדהים, או שפעלו מתוך עצלות מחשבתית ואינרציה בירוקרטית. הביטחון חשוב מדי כדי להשאיר אותו רק בידי המקצוענים. וכך גם היחס של ישראל לאורחיה.

כמה עבדים יכולים להסתופף מתחת ליריעה מעור פרה? מיהו האלוף מחמוד, ומה עלה בגורלם של הרוסים שהעזו לחצות את המדבר כדי לפגוש את האמיר של חיווה? חיווה שבאוזבקיסטן, עיר עתיקה ויפיפייה מוקפת חומות, היא אחד מיעדי התיירות המיוחדים והנפלאים ביותר במרכז אסיה, מקום שלא פשוט להגיע אליו, אבל גם קשה לשכוח אותו. הינשוף הנודד לוקח אתכם לסיור בין מדרסות, מינרטים וגנים מוצללים, בשמש המדברית, בשקיעה ולאור הירח.

אי שם בצפון מערב אוזבקיסטן, בפינה שכוחה של דרך המשי, שוכנת לה העיר הקסומה חיווה. המינרטים הנישאים, המדרסות התכלכלות ועמודי העץ העתיקים של מסגדי העיר מוקפים בחומות מפחידות למראה, שמלחכות את פאתי מדבר קארה קום, בואך גבול טורקמניסטן.

אוזבקיסטן, מדינה שמקיימת יחסים דיפלומטיים מלאים עם ישראל, אינה יעד חדש לתייר הישראלי. למעשה, לא מעט ישראלים ביקרו בשנים האחרונות במדינה היפה הזאת, כפי שמעיד תרגום מדריך לונלי-פלנט אוזבקיסטן לעברית. אולם הישראלים, כמו רוב התיירים באזור, מתרכזים בערים הידועות יותר של דרך המשי במרכז המדינה, סמרקנד ובוכארה. על הערים העתיקות והמרתקות הללו כתבתי כבר בינשוף. מעטים מגיעים לחיווה, שנמצאת רחוק כל כך ממרכזי האוכלוסיה והתחבורה של המדינה.

לעיר המדברית הזאת אין תחנת רכבת, ואפילו לא שדה תעופה. התיירים צריכים לקחת טיסה מטשקנט לאורגנץ', יישוב סובייטי לוהט ומרכז לחקלאות כותנה, ומשם לנסוע במונית דרך המדבר לחיווה. המעטים שמכירים את ההיסטוריה של העיר, ואת תולדות הח'אנים האימתניים ששלטו בה בעבר, לא יכולים להישאר אדישים לחומות האדירות בצבע אדמה. בצללי הזיכרון עולות התלאות שהיתה מנת חלקם של נוסעים שהרהיבו עוז להגיע לחיווה בעבר: מדבר לוהט ושורץ בשבטי נוודים עוינים, שלטון עריץ, ברברי וקפריזי, תככי חצר, רעל שמפכפך בשקט לכוסות משקה, סכינים שנשלפות בלילה ושווקי עבדים ברוטליים. אבל בנוסף לכך, חיווה היא גם ארכיטקטורה פרסית-טורקית יפיפייה, שלא מביישת את הפנינות הידועות יותר של סמרקנד ובוכארה; היא המצודה הענקית של הח'אן, מרכז השלטון באמירות של חיווה, אחת משלושת ערי המדינה העצמאיות בטריטוריה שמרכיבה היום את אוזבקיסטן, בטרם הגיעו אליה הכובשים הרוסים (האחרות היו בוכארה וקוקאנד); היא המינארט הגבוה והמסחרר בצבעיו של הווזיר איסלאם חוג'ה, והיא גם אינספור מדרסות, מסגדים, קברי קדושים ומוזיאונים מרתקים לאומנות, מוזיקה ותרבות עממית.

העיר חיווה קיימת יותר מאלף שנים, וחלק מהבניינים העתיקים השתמרו (או אלמנטים מתוכם. במסגד יום שישי הגדול, למשל, יש עמודי עץ מהמאה התשיעית לספירה). אולם רוב האוצרות והמונומנטים המרהיבים מהמאות הקודמות הושמדו בידי שורה של כובשים ופולשים: ג'ינג'יס חאן, הכובש הפרסי השאפתן נדיר שאה מהמאה ה-18, ובאופן חלקי גם יוסף סטלין, שהרס חלק מחומות העיר כדי לבנות בתים לפליטים רוסים שנמלטו מאימת מלחמת העולם השנייה. רוב המדרסות, המינרטים והקברים נבנו מחדש על ידי החאנים במאות השמונה עשרה ובעיקר התשע עשרה, ובמקרים רבים שוחזרו על ידי השלטונות הסובייטים במאה העשרים. ובכל זאת, חיווה שמרה על אופיה העתיק, והבניינים, אפילו החדשים שבהם, שומרים על הסגנון העיצובי המרהיב של ימים עברו. מפני שהסובייטים החליטו, בשנות השבעים והשמונים, לשמר את העיר העתיקה כולה, ניתן לחוש בה חוויה של מכלול קדום – בדומה לעיר העתיקה בירושלים, בעיקר כשמשוטטים בין המדרסות, המינרטים, הקברים והמסגדים בסימטאות הציוריות והמתפתלות. הבניינים, חלקם בני מאות שנים, יפים במיוחד בשקיעה, כאשר השמש צובעת את החומות באור אדמדם. טיול לאור הכוכבים הוא חוויה מיסטית כמעט.

הבניין הראשון שנגלה לעיני המבקרים, שנכנסים לחומות דרך השער המערבי ("שער האב"), הוא המצודה האדירה של ה'חאן, הידועה גם בשם ארק. מי שנכנס בשערי המצודה יוכל לראות את אולם הקבלה של השליט, תחת כיפת השמיים, בו היה מונח פעם אוהל נוודים מרכז אסייאתי מסורתי (יורט) כדי להגן על האורחים מהגשם הקפוא בחודשי החורף ומהשמש הקופחת של הקיץ. בראשית המאה ה-18 התארח כאן, שלא בטובתו, אציל רוסי, שהגיע לחיווה כשליחו של פטר הגדול. החאן של חיווה ביקש מרוסיה הגנה בפני שבטי נוודים שהציקו לו, והיה מוכן לקבל בתמורה לכך את חסותו של הצאר. אולם כאשר הגיעה המשלחת הרוסית, החליט החאן שהוא מוותר על התענוג. הוא ביקש במתק שפתיים מהנסיך לפזר את אנשיו בכפרים השונים, שם יארחו אותם המקומיים כיאות. אולם באמצע הלילה, שחטו המארחים החיוואים את אורחיהם חסרי ההגנה. ראש המשלחת נשחט אף הוא באכזריות. ראשו, שהופרד מגופו, נשלח כמתנה לאמיר של בוכארה, בעוד הגוף עצמו הוקע בכיכר העיר.

האלימות בחיווה היתה גם פנימית. בארמון הפנימי של החאן, מתחם עם עיטורי תכלת, ירוק, אדום וזהב ליד החומה המזרחית, הכינו כל הדיירים את עצמם לאלימות הזאת. הנשים והפילגשים, שידעו כי החאן יכול לגרש אותן בכל רגע בהתפרצויות של זעם "כשרק בגדיהן עליהן", ענדו עליהן מדי יום 25 קילו תכשיטים, רק במקרה שיאלצו לעזוב בלי לקחת דבר. החאן עצמו פחד גם הוא מלהבים חדים ומעוקלים של מתנקשים. הארמון הפנימי בנוי כך שניתן לנוע בתוכו ומחוצה לו על הגגות, נתיב מנוסה עילי שמוביל לאורוות החאן, משום יוכל לקחת סוס ולברוח למדבר במקרה חירום. המינרט הגבוה ביותר בעיר, מינרט איסלאם חוג'ה עם העיטורים והזיגוגים הססגוניים, הוא גם אתר זיכרון לאלימות פנימית כזאת. הווזיר אסלאם חוג'ה, שבנה את המינרט בראשית המאה העשרים, היה רפורמטור וליברל (במונחים מקומיים). הוא בנה בית ספר בסגנון מערבי ובית חולים, ואף תכנן רפורמות נוספות, אולם הפופולריות שלו איימה על החאן ואנשי הדת השמרנים, ואלו דאגו לרצוח אותו.

ליד החומה המזרחית היה מוסד חיוואי חשוב נוסף – שוק העבדים. בגומחות שליד השער החזיקו סוחרים את מרכולתם, עבדים נרצעים ושפחות חרופות שנמכרו בידי נוודים מכל ארצות הערבה, וגם מרוסיה. זו היתה עובדה פוליטית חשובה. במאות ה-18 וה-19 ניהלו הבריטים והרוסים מאבק פוליטי מתוחכם וארוך טווח על ההגמוניה במזרח אסיה, מערכה סבוכה שזכתה לימים בשם "המשחק הגדול". הצאר הרוסי פאוול המשוגע הורה לאנשיו לפלוש להודו הבריטית (משימת התאבדות של ממש), ולשחרר בדרך גם את העבדים בחיווה. המשימה בוטלה בשל מותו של הצאר, אולם גם יורשיו לא ויתרו על החלום לכבוש את חיווה ולהשתלט על אבן דרך חשובה בנתיבי המסחר. בסופו של דבר, שלחו הבריטים קצין הרפתקן שהגיע לחיווה מאפגניסטן לבוש כמוסלמי. הוא ואחד מעמיתיו הצליחו לשכנע את החאן לשחרר את כל העבדים הרוסים, ובכך חטפו מהצאר, ברגע האחרון, את עילת הפלישה. מדובר ללא ספק באחד המהלכים האסטרטגיים המבריקים ביותר ב"משחק הגדול".

אחד מהמונומנטים היפים ביותר בעיר הקטנה הזאת הוא בניין מעוטר עם כיפה זוהרת בצבע טורקיז, הסדנה והקבר של פהלוואן מחמוד (פרסית: האלוף מחמוד): אומן, משורר, מתאבק וגיבור מקומי, שנחשב כיום לקדוש השומר של חיווה. הרחוב הראשי, שחוצה את העיר ממערב למזרח ולאורכו רוב המונומנטים החשובים, נקרא על שמו. האגדה מספרת כי מחמוד, שחי במאה ה-12, יצא לטורניר היאבקות אימתני בהודו במצוות החאן, שציפה לשחרור העבדים מחיווה כפרס על הניצחון. אולם בדרך, נפגש מחמוד עם אלמנה, והיא סיפרה לו שבניה, מתאבקים מנוסים ומוערכים, הוצאו להורג על ידי המלך כי הפסידו בתחרות. נותר לה רק בן אחד, מתאבק מתחיל ולא מנוסה, והיא חוששת לחייו. איתרע הגורל, ומחמוד פגש דווקא באותו הצעיר על הזירה. וברגע המכריע, מתוך חמלה על האלמנה, הפר האלוף את מצוות מלכו והפסיד בכוונה. הוא ידע שאם יחזור לחיווה יוצא להורג, ולכן נשאר בהודו. כעבור מספר שנים, הציל את המלך המקומי בקרב מכריע מול המונגולים, וזה העניק לו משאלה אחת לפי בחירתו. מחמוד, שזכר את החובה שהזניח, ביקש לשחרר את העבדים החיוואנים, אבל השליט ההודי השיב בשלילה, מפני שלא היה מסוגל לוותר על בעלי המלאכה המיומנים מחיווה. "בקש משהו אחר." מחמוד סירב לבקש דבר עבור עצמו, אבל הציע דרך פעולה אלטרנטיבית. המלך ייתן לו עור פרה, ורק העבדים שייכנסו מתחת לעור ישוחררו. המלך הסכים. כמה עבדים כבר יכולים להיכנס מתחת לעור פרה מתוח? אבל מחמוד, בעל הכוחות העל-אנושיים, הצליח למתוח את העור ליריעה רחבה, שמאות עבדים חסו בצילה. כך חזר האלוף לחיווה, עטור ניצחון, והמשיך לעבוד בסדנה עד יומו האחרון.

הקבר המפואר של פהלוואן מחמוד, ששופץ במאה ה-18, הפך למקום קדוש – וגם החאן של אותה תקופה ביקש להיקבר בו. המזיאוליאום נמצא בלב העיר העתיקה, בתוך גן פנימי מוצל. באולם המרכזי קבור החאן, והקבר של מחמוד עצמו נמצא בסדנה הישנה, בחדר שמשמאל. אוזבקים מאמינים מגיעים מדי פעם למקום כדי להתפלל, ומולה שיושב במקום מברך אותם בשירת פסוקים מן הקוראן. העיטורים התכלכלים על קירות השיש הם מהיפים ביותר שניתן למצוא בין החומות, והביקור במזיאוליאום, בעיקר למי שמכיר את הסיפור, הוא חוויה של עומק מיתי ויופי מסעיר.

מידע שימושי:

ויזה: אזרחי ישראל המבקרים באוזבקיסטן נדרשים להצטייד בויזה מראש, אותה אפשר להשיג בשגרירות אוזבקיסטן בתל אביב, או בנציגות אוזבקית אחרת ברחבי העולם. למיטב ידיעתי, כל המבקשים צריכים להצטייד במכתב הזמנה, אותו אפשר לקבל (תמורת תשלום) מסוכנות נסיעות אוזבקית מוסמכת.

מלונות: אני שהיתי ב-Old Khiva Hotel, מקום נחמד מאד ממש ליד חומות העיר. כדאי ומומלץ, ויש גם ויי-פיי.

מספר ימים מומלץ: חיווה היא קטנה מאד, ואפשר לכסות את כל האתרים המעניינים בה ביום וחצי של טיול נינוח. אני מציע להסתובב עצמאית בערב הראשון ולהתרשם מהמונומנטים, המדרסות והסימטאות, וביום השני לקחת מדריך מקומי (תשאלו במלון על Sancher, מדריך מצויין ובקיא מאד בסיפורים ובהיסטוריה). אני ממליץ להישאר גם יום נוסף, ולקחת נהג ואוטו (תמורת כמה עשרות דולרים) לטיול יום במצודות המדבר. לכל חובבי סרטי אינדיאנה ג'ונס, זו חוויה בלתי נשכחת.

אוכל: בחיווה יש מסעדות לא רעות, שיכולות להציע למבקר מבחר ממטעמי המטבח האוזבקי, כגון פלוב, מאנטי, לגמאן, סאמסה ועוד. אני מאד אהבתי את מסעדות הגן המוצלות שליד מינרט אסלאם חוג'ה. אופציה נוספת: כשאתם נכנסים בשער הראשי, לכו כמה מטרים והגיעו למינרט הלא גמור (אי אפשר לפספס אותו). המינרט יהיה מימינכם, ומשמאלכם יהיה בית קפה קטן ונחמד מאד עם נוף יפה לטירה ולעיר. מקום נפלא לשבת בצל, לשתות או לאכול משהו קטן.

ביטחון ובטיחות: חיווה בטוחה לגמרי. כדאי ומומלץ להסתובב בעיר העתיקה בלילות, במיוחד כשהעננים לא מכסים את הירח. תראו הרבה מאד משפחות אוזבקיות שמסתובבות בלי חשש עם הילדים, גם בסימטאות הצרות וברחובות החשוכים ביותר.

 

בשבוע שעבר חגגו יותר ממיליארד סינים בסין העממית, טיוואן, סינגפור, דרום מזרח אסיה והשכונות הסיניות במערב את המעבר משנת הסוס לשנת הכבש. לכבוד השנה החדשה, מביא לכם הינשוף אגדות עתיקות והמלצות מיוחדות ליעדים סינים מדהימים ביופיים אך ידועים פחות. מדוע לובשים בגדים בצבע אדום בשנה החדשה? איך מוצאים את ההר המכורסם שמופיע על שטר החמישים יואן ואת פסל הנזיר הנוגס באפרסק, ואיפה נמצאות הענבים הטובות ביותר בסין? הינשוף הנודד בטור מיוחד לכבוד ראש השנה הסיני.

מאמר זה פורסם גם בערוץ התיירות של Ynet

אגדה סינית עתיקה מספרת על מפלצת בשם ניאן (Nian), שנהגה לפקוד כפר קטן מדי פעם בפעם כדי להטיב את ליבה בבשרם של האיכרים. תושבי הכפר, שחיו בפחד מתמיד בפני ביקוריה של המפלצת, נעזרו באיש זקן ומסתורי – שהצליח להבריח את ניאן מדי לילה. כעבור זמן מה, הודיע הזקן שהוא עוזב את הכפר. הוא אל, ויש לו עיסוקים חשובים יותר במקומות אחרים. האיכרים המפוחדים שאלו אותו מה יעשו, ואיך יבלמו את ניאן בלעדיו. "קשטו את הכפר כולו בצבע האדום," המליץ הזקן, "הוא מפחיד את המפלצת, וכך היא תתרחק מכם ומילדיכם."

סיפורו של ניאן, המוכר בכל רחבי סין, הוא האגדה המרכזית של ראש השנה, החג החשוב ביותר ברחבי העולם הסיני. בימים הקרובים יחגגו יותר ממיליארד בני אדם בסין העממית, טייוואן, סינגפור, דרום מזרח אסיה והשכונות הסיניות בעולם המערבי את המעבר בין שנת הסוס לשנת הכבש (נקראת לפעמים גם שנת העז, או שנת התיש). לוח השנה הסיני הירחי, שמתחיל השנה בחודש פברואר, נמצא בליבה של התרבות העתיקה הזאת: חישובים הנוגעים אליו, לפי האמונה העממית, קובעים האם יש לקיים אירועים מסויימים בזמנים מסויימים, והאם מדובר בימים של מזל או של חוסר מזל. האם כדאי להתחתן בתאריך ספציפי? האם כדאי לעבור דירה? מה כדאי לעשות כדי להרבות מזל וברכה? בראש השנה הסיני, למשל, נהוג ללבוש אדום (בפרט בגדים תחתונים אדומים, הנמכרים בכל רחבי סין) כדי להרחיק את המזל הרע. לפי מנהג נוסף, זקני המשפחה אמורים לתת מעות לילדים. ראש השנה נחגג ברוב הדר עם המשפחה המורחבת, ורכבותיה של סין פקוקות וחסומות במשפחות שלמות הנוסעות לבלות את החג עם קרובים. המאכלים הנפוצים ביותר הם כופתאות סיניות (לעיתים ברוטב שומשום שחור ומתוק) ודגים – המילה הסינית "דג" (yu) פירושה גם "שפע" או "אושר".

לכבוד החג, לרשותכם מספר המלצות טיול. בחרתי לספר לאו דווקא על האתרים הידועים יותר, כמו החומה הגדולה, העיר האסורה, מקדש השמיים, ארמון הקיץ או חיילי הטרקוטה, אלא על אטרקציות מפורסמות פחות – אך יפות בדיוק באותה מידה אם לא יותר.

 

לי ג'יאנג

העיר הקטנה והמקסימה הזאת, במחוז יונאן הדרום מערבי, היא אחת המקומות היפים ביותר בסין. רחובות העיירה שבתוך החומה מתפתלים וציוריים, ונעים בין תעלות מים שוקטות ומקדשים קונפוציאניים עתיקים, גלריות לאומנות סינית, מסעדות משפחתיות ומקומיים ששוטפים כרובים במי התעלה. במעלה ההר יש אחוזה עתיקה שהיתה שייכת בעבר לאציל המקומי (Mu Palace), ארמון ופביליונים קטנים שחבויים חלקית בתוך היער. אפשר ללכת לאגם הדרקון השחור, מרחק קצר ממרכז העיר, ולראות, ביום בהיר, את הפסגה הלבנה של הר דרקון הירקן המושלג משתקפת במימיו. נסיעה קצרה במיניבוס תביא אתכם להר עצמו. ללי ג'יאנג אפשר להגיע ברכבת מקונמינג, בירת חבל יונאן. ניתן גם להמשיך ממנה באוטובוס לנוף ההרים הפראי של הכפר הטיבטי המכונה "שנגרילה", בואכה אזור הספר בגבול יונאן-טיבט. צליל פעמוני הערב של המקדשים הטיבטיים על רקע ההרים והיאקים הרועים בשדות, משרים על המקום אווירה מסתורית משהו.

יאנג שואו ושייט בנהר לי

יאנג שואו היא עיירה קטנה בצל הרים, הממוקממת במחוג גוואנג-שי שבדרום מזרח סין. הדבר הראשון שבולט לעיני המבקרים הוא ההרים המשונים שבסביבה, כמוהם לא ראיתי בשום מקום אחר בעולם. אלו הרים מכורכמים מאבן גיר, שנראים כאילו ענק סלעים כלשהו כירסם בהם לתיאבון. מהעיירה יאנג-שואו יוצאים טיולי שיט רבים בנהר לי, אחד ממסלולי הנוף היפים ביותר שעברתי בסין. הנהר הצר מתפתל בין ההרים המוזרים, שפסגותיהם משתקפות במים הבוהקים. אחד הרכסים עוצר נשימה ביופיו כל כך, עד שהבנק המרכזי בחר בו כתמונה על אחד משטרות הכסף. במהלך השיט במים הערפיליים, שמתי לב לשימוש מקורי שהנופשים הסינים עושים בכובעי האיכר המשולשים, שנמכרים בדוכני המזכרות: משפריצים מים אחד על השני. מכל הסיבות הללו, השיט בנהר הלי הוא אחד מהחוויות שיחרטו בזכרונכם מהטיול בסין. לא לוותר. ליאנג-שואו אפשר להגיע באוטובוס דרך העיר הגדולה גווילין, המחוברת בקווי רכבת לשנגחאי.

המוזיאונים הלאומיים

אם אתם מתעניינים באומנות ובתרבות סינית, המוזיאונים הלאומיים המצויינים בשנחאי ובייג'ינג הם המקום בשבילכם. המוזיאון בשנגחאי ממוקם בכיכר העם, הכיכר המרכזית של העיר, והוא לדעתי התצוגה הטובה ביותר בעולם של אומנות סינית מסורתית. בארבעה הקומות של המוזיאון המפואר ניתן לראות מגילות מצויירות, ציורי נוף סיניים, פסלים, כלי חרסינה וירקן, מטבעות עתיקים, קליגרפיה, לבוש ואינסוף אוצרות אחרים מאלפי שנות הציביליזציה הסינית. החדרים אפלוליים ונעימים, וברגע שהאורח מתקרב לארון תצוגה, המוצגים מוארים באור רך ומסתורי. במוזיאון הלאומי בבייג'ינג ניתן לראות תערוכה מרהיבה של פיסול בודהיסטי, כלי ירקן ועוד. בתערוכה הפוליטית-היסטורית כדאי לבקר אם אתם משתעשעים מתעמולה קומוניסטית עילגת ובוטה עד כדי גיחוך.

המקדשים שלא תשכחו לעולם

אחת האטרקציות הפחות הידועות אבל היפות ביותר בשנגחאי הוא מקדש בודהה הירקן. רוב התיירים מסתפקים בטיילת המרשימה על שפת נהר הואנג-פו, רחוב הבונד, דרך ננג'ינג וזוהר המגדלים בלילה – אולם בפרברי העיר שוכן לו מקדש צנוע שבתוכו אוצר שלא יסולא בפז: פסל בודהה מירקן לבן בוהק, עם הבעת פנים חומלת, עשויה ביד אומן בתווים דרום מזרח אסייאתיים. בודהה הירקן שוכן בחדר מיוחד, עם מוזיקת מדיטציה רכה. הבהייה בו (תאמינו לי: לא תוכלו להסיט את העיניים) היא חוויה רוחנית כמעט.

אם מקדש בודהה הירקן הוא רציני ורוחני, הרי מקדש הבמבוק על הר יואן, בעיר הדרום מערבית קונמינג, הוא משעשע על גבול הביזאריות. פסלי הקדושים, שעוצבו במאה התשע עשרה על ידי אומן אקסנצטרי, נראים כאילו נלקחו מהמקבילה הסינית של "ארץ נהדרת", וכל אחד מהם מספר סיפור. הפסל המפורסם ביותר הוא נזיר רעב שעומד לנגוס באפרסק, והבעת פניו אומרת תיאבון הגובל בטירוף. בקרבת מקום נמצא פסל מפורסם נוסף, של נזיר המתלחש עם זקנה, וזומם איתה מעלל מרושע כלשהו. רוב הפסלים ביזאריים או מצחיקים בדרכם. כולם מחביאים בתוכם תעלומה, צופנים חידה או מספרים סיפור. אם אתם מגיעים ללי-ג'יאנג דרך קונמינג, אל תחמיצו את המקדש הזה. הוא נמצא על הר בפרברי העיר, ועדיף להגיע אליו במונית.

טורפאן

מי שירחיק למערב הפרוע של סין ויגיע למחוז שין-ג'יאנג, יתקל בסין אחרת שנסתרת לרוב מעיני התייר הישראלי. שין-ג'יאנג (סינית: New Frontier), הוא מחוז ענק, מאוכלס ברובו במוסלמים אויגורים ממוצא טורקמני. טורפאן, בדרום המחוז, היא עיירה הקרובה לעיר הבירה אורומצ'י, והיא אחד היעדים המרתקים והמרוחקים ביותר בסין. העיר העתיקה הזאת, שהיתה אחת מהתחנות הסופיות בדרך המשי המפורסמת, נודעת בראש ובראשונה בענבים המפורסמים שלה – ירוקים ועסיסיים שטעמם טעם גן עדן. אשכולות ענבים תלויים בכל מקום ברחובות ומעל סוכות קרירות, המצלות על תושבי העיר מהחום הקופח. בשוק המקומי יש דוכני קבב, ויתר מטעמים מהמטבח האויגורי, שיש בו השפעות טורקיות, מרכז אסייאתיות וסיניות. חשוב מכל: העיר טורפאן היא נקודת יציאה לאינספור אתרים עוצרי נשימה: ערים אבודות הקבורות למחצה בחול, ונראות כאילו נלקחו מסרט של אינדיאנה ג'ונס; "ההרים הבוערים" שצבעם אדום כאש, ונזכרו ב"מסע למערב", אפוס ההרפתקאות האהוב ביותר של התרבות הסינית; מערות עם ציורי קיר בודהיסטיים מרהיבים, וכמה שעות נסיעה צפונה: אגם השמיים, המוקף הרים נישאים ובוהק כיהלום בין שדות פרחים אלפיניים. יש מתח פוליטי באזור, היו פיגועים וכדאי לבדוק את מצב הביטחון לפני שנוסעים, אולם לפי נסיוני התושבים מקבלים ישראלים בברכה.

ליומני המסע בשין-ג'יאנג עם הסמינר הנודד של האוניברסיטה העברית: המסגד האסור, שבעה קדושים וכלב.

 

כורדיסטאן העיראקית נחשבת על ידי רבים לפלא של המזרח התיכון: מדינה קטנה ומוקפת אויבים, שהצליחה להגיח חלקית מהגיהנום העיראקי ולבנות אי ידידותי של שקט ויציבות. לכורדים גם עבר של שיתוף פעולה קרוב עם ישראל, ולאחרונה התבטא אף רה"מ נתניהו בזכות עצמאותם המדינית. לפני זמן מה, שמענו כיצד מאויימים גבולותיה של כורדיסטאן, ספק חלק מעיראק וספק מדינה עצמאית, על ידי הצבאות המתקדמים של דאע"ש, פלישה שנבלמה לעת עתה. אבל כורדיסטאן העיראקית היא גם ארץ של פסגות וגאיות, מפלים וערים עתיקות המוקפות חומה. ומעניין לא פחות: היא מכניסה ישראלים לשטחה. תמר ברס, טיילת ישראלית, נכנסה לשם ושלחה את רשמיה לינשוף הנודד. לא תקראו את זה בשום מקום אחר.

 

 

הבהרה מאת המערכת: פוסט זה אינו מהווה בשום אופן המלצה לבקר בכורדיסטאן, שעדיין מהווה באופן רשמי חלק מעיראק. יש לקוות כי עם העצמאות הכורדית הממשמשת ובאה, הדבר יהיה נוח ואפשרי במהרה ובקרוב.

חודש יולי 2014 הביא איתו את הרמדאן הארוך ואולי הקשה ביותר. רוחות חמסין נושבות בכל רחבי עיראק, חום של 45 מעלות, ואנשים מתהלכים כמו זומבים. בנוסף לכך, דאע"ש, ארגון הטרור הקיצוני, החליט לפתוח במלחמה. המטרה היתה להפוך את עיראק, שמצבה לא היה מזהיר במיוחד, לסוג של מדינת טליבאן. הם כבר כבשו את מוסול, הנמצאת בסמיכות לכורדיסטאן העיראקית, ספק מדינה ספק לא, שעדיין מתאוששת מעברה המדמם ומחכה להכרה רשמית מהעולם. את השטח הקטן הזה אופף ים של השערות וסימני שאלה. האם דאע"ש תעז לפלוש לשם? האם הכורדים יאבדו את עצמאותם החדשה שזכו בה אחרי מלחמות קשות עם העיראקים? כורדיסטאן, דרך אגב, עדיין נקראת צפון עיראק בבי-בי-סי, והדיווחים על האזור מפחידים. אחרי התלבטות רבה חציתי את הגבול מתורכיה ונכנסתי לשם במונית, כדי לבדוק אם יש עשן בלי אש. למדתי שאין עשן בלי אש, אבל אם האש נמצאת במרחק עשרים קילומטר זה לא מדאיג את הכורדים.

במסוף הגבול, הנהג לקח את דרכוני הנוסעים כדי להחתים אותם. הפקיד לא שש לצאת מהמשרד הממוזג, לא כדי לראות את הנוסעים וגם לא לגבות את התשלום על הויזה. לא התלוננתי. קיבלתי את החתימה ושאלתי עוברים ושבים לאן כדאי לנסוע.

ואז גיליתי שני דברים:

שהכורדים ממש לא דוברי אנגלית.

הערבית שלהם מעורבת במילים כורדיות ובקושי מובנת.

אבל הם היו מכניסי אורחים וסובלנים, ותקשרנו בצורה שטחית.

'אמדייה מקום יפה?' שאלתי.

'כן', הם אמרו.

'איך מגיעים לשם.'

'אין אוטובוס'.

אז נסעתי בטרמפים לאמדייה, כפר עתיק העומד בראש הר ומשקיף לנוף טרשי. בכפר חורבות מהתקופה האשורית ושרידי זכרונות של קהילה יהודית שפעם התגוררה שם. למרגלות הכפר טיילת עם מסעדות ומפלי מים שמקורם בהר. בתקופות טובות נהרו לכאן עיראקים כדי לנוח מהחום המסמם של בגדד ולשכשך את רגליהם במפלים. היום הם נוהרים לכאן כדי לברוח מהמלחמה בדרום, ובתי המלון עמוסים בפליטים מבגדד ושאר ערי עיראק.  הגעתי למלון עם מוצ'ילה בגודל של גופה וערבית ירדנית. מבעל המלון קיבלתי קיתונות של עצבים בגלל שלא הבנו אחד את השני. מפקיד הקבלה קיבלתי מכתב אהבה מרגש. אחר כך פגשתי את משפחת אבו באכר, שברחה מבגדאד עם קבוצה של ילדים צרחנים. אני שמחתי לפגוש אנשים שמבינים ערבית פלסטינית, הם שמחו לפטם אותי ולהתלונן על המצב.

"אנחנו אוכלים פה את החסכונות שלנו", הם אמרו. "משלמים 100 דולר ללילה". חבל שסדאם הלך.

"סדאם"?

"כן, סדאם היה גדול. המצב היה טוב יותר בתקופה של סדאם."

 

מאמדייה יצאתי למסע טרמפים שנמשך חמש שעות במישור מדברי לוהט.

"מה הסיכוי שדאע"ש יפלשו לפה?" שאלתי את הנהגים.

"כורדיסטאן בטוחה," הם אמרו, "לא יקרה כלום. רק אל תסעי לזאכו."

"אבל באתי משם."

"אז אל תסעי למוסול וקירקוק."

בכל צומת יש שלטים שמפנים למוסול, בגדד וקירקוק, והנהגים מצביעים לשם. "את רואה את הצומת הזאת?", הם אומרים, "לא לפנות שם."

קל לתפוס טרמפים בכורדיסטאן בגלל שהכורדים נדיבים וכמעט תמיד עוצרים. קשה להישאר בטרמפ בגלל שיש הרבה נהגים בודדים. אחרי שפרשתי מרכבו של נהג קשה הבנה מצאתי את עצמי בצומת רותחת עם דוכני ירקות ורוכלים מעולפים. רכב ממוזג עצר בפתאומיות ודרס בקבוק דלק.

אישה. סוף סוף.

בקבוק הדלק היה שייך לשני ילדים שניסו למכור אותו. בגלל המלחמה בעיראק, שליש ממקורות הנפט של הכורדים הלכו לאיבוד. המחירים טיפסו, אין מספיק דלק לכולם, וליד כל תחנת דלק יש טור ארוך של מכוניות שמשתרע למרחק קילומטר לפחות. הם מחכים שעה, או יותר, כדי למלא דלק. בקבוק הדלק שנדרס היה שווה זהב והילדים התעקשו שהנהגת תשלם את מחירו.

"בואי," היא אמרה לי.

נכנסתי לאוטו וברחנו משם.

"אני תיירת בלונדינית ומפוחדת," אמרתי לה. "אני חוששת שדאע"ש יפלשו לכורדיסטאן, יחטפו אותי וישלחו לבי-בי-סי קלטת באיכות מזעזעת." "אין סיבה לחשוש," היא אמרה. "יש לנו צבא חזק."

במחסום הקרוב הנהגת פנתה לחייל. "יש לי פה תיירת צמאה. יש לכם מים?"

"יש לכם מים בשבילי?" שאל החייל. "הצבא לא נותן לנו לשתות ברמדאן. יש פה חום של תנור ואני הולך למות."

בארביל, עיר הבירה של כורדיסטאן העיראקית, אני מטפסת לקלעה, מבצר אשורי מוקף חומה ענקית, שחולש על העיר. ארביל היא העיר העתיקה ביותר בעולם שהיתה בה התיישבות רצופה, שהתחילה לפני כ-6000 שנה. למרגלות הגבעה המוקפת חומה נמצא השוק העתיק בו אפשר למצוא הכל, מבגדים כורדיים נוצצים ועד ממתקים ושווארמה. ליד השוק מזרקות ענקיות, מרכז הבילוי של תושבי ארביל. בלילה, אחרי שבירת הצום, העיר מתעוררת לחיים ומאות משפחות, זקנים ונערים מתקבצים במזרקות. שורה של מעשני נרגילות ושחקני רמי ושש בש ממלאת את הסמטאות והרחובות הראשיים. מסעדות מקרינות את המשחקים וגם שירים פטריוטיים של הפשמרגה, הצבא הכורדי.

ארביל היא עיר מפותחת שמושכת משקיעים זרים מכל העולם. בקריית אינגליז מתגוררים עובדים אמריקאים ואירופאים, ובכל פינת רחוב יש קניון מפואר עם מותגים זרים, מכשירים אלקטרוניים, סלוני טיפוח ועוד. יש עבודה לכולם, יש מעט מאד קבצנים ויש כסף בעיר. מסעדות פתוחות למרות הרמדאן, מכוסות בוילון, כדי שכל מי שלא חובב צומות יוכל לאכול שם בדיסקרטיות. בין השיטוטים שלי ברחוב אני עוצרת בלובי של מלון ממוזג, כדי לשאוף אוויר קר. חבורה של שוטרים ועוברי אורח, כורדים וערבים, נמצאת שם מאותה סיבה, עסוקה בשיחה על המצב. אחד מהם מתפרץ:

"תפסיקו להגיד כורדיסטאן! אין כורדיסטאן! כולנו עיראקים! אנחנו עכשיו בעיראק!"

והכורדים שותקים. זהו המצב המורכב של כורדיסטאן העיראקית.

ב-1992 הכורדים כבשו את ארביל מידי צבאו של סדאם, הכריזו על עצמאותם והקימו ממשלה. יש להם משטרה מקומית, צבא, חוקים משלהם, דגל והימנון. עשרים נציגויות זרות יושבות בארביל, וגם לארביל יש נציגויות משלה. הכורדים יכולים לתת ויזות לתיירים זרים הנכנסים לשטחם, ולנהל את כל ענייניהם בעצמם.

אך העולם אינו מכיר בעצמאותה של כורדיסטאן העיראקית, ובטח שלא עיראק. עיראקים וכורדים יכולים לטייל ולעבוד בשתי המדינות ללא צורך בויזה, ולכורדים יש תעודת זהות אחת-עיראקית.

אך הכורדים לא זנחו את חלומם לכורדיסטאן עצמאית, והם מקווים שחוסר היציבות בעיראק והפיתוח המואץ של השנים האחרונות יאיץ את ההכרה הבינלאומית במדינתם. זה כבר גרם לביבי נתניהו להביע את תמיכתו בעצמאותה של כורדיסטאן העיראקית.

 

מהחום אני בורחת לג'בל הלגור, הפסגה הגבוהה ביותר בכורדיסטאן שבראשה שאריות של שלג מהחורף. אני מטפסת במשך יומיים לפסגה וצופה על נוף הררי מרהיב.

למרגלות הפסגה מתגוררות משפחות נוודים כורדיות, באוהלים עם צלחות לוויין, והן מתעקשות להאכיל אותי למרות הצום.

בסוף אני מקימה את האוהל בשטחם ומצטרפת אליהם לארוחת שבירת הצום. משם אני ממשיכה באוטובוס ישיר לגיאורגיה. האוטובוס נתקע ארבע שעות בגבול הכורדי. הפקיד צופה במשחק ומסרב להסתכל על הדרכון של אחד הנוסעים. כשהמשחק נגמר הוא מחתים את הדרכון ואנחנו ממשיכים. הדרכון היה שייך לנוסע עיראקי. "אנחנו בדרך לתורכיה," אומר הנוסע. "הולכים לנוח מהבלגן של עיראק. הכל הידרדר שם מאז הכיבוש האמריקאי. בתקופה של סדאם, אם היית אזרח שקט שלא מתערב בפוליטיקה, יכולת לחיות חיים שקטים ויציבים. היום המצב משפיע על כולם ואין שם שקט. ומה את עושה פה?"

"הולכת לים השחור." עניתי. "רחוק מהטילים."

 

קגושימה, לשעבר נסיכות סאצומה, היא ארץ ערפילים ואש, יערות ואגמים, הרי געש, מעיינות חמים, גיבורים רומנטיים ואגדות סמוראיות עתיקות. הינשוף הנודד במחוזות קגושימה ומיאזאקי, בעקבות גיבורים אגדתיים ואמיתיים, שבילים הרריים וטרגדיות שנמוגו בצללי הזמן. בנוסף: מידע תיירותי שלא תמצאו בשום מקום אחר, ופינה מיוחדת על האוכל הטרי והטעים להפליא של המחוז הייחודי הזה באי קיושו שבדרום יפן.

אגדה יפנית נושנה ואהובה מספרת על דייג בשם אורשימה טארו, שהציל צב ים תועה מידיה האכזריות של כנופיית נערים. בתמורה לטוב לבו, הוביל הצב את אורשימה לגן עדן מרוחק בלב הים, שם בילה בנעימים עם נסיכה יפיפייה בארמון מכושף. יום אחד, כשהתגברו עליו הגעגועים, ביקש אורשימה מהנסיכה רשות ללכת ולבקר בכפר הולדתו. היא הסכימה, אבל נתנה לו תיבה והורתה לו לא לפתוח אותה בשום פנים ואופן. "שם," הזהירה אותו, "נמצא הדבר החשוב ביותר." אבל בדיוק כמו פנדורה ואי אלו דייגים מאגדות איריות, אורשימה לא היה יכול להתאפק. ברגע שעגן בחוף שבנחלת סאצומה בדרום האי קיושו, סקרנותו גברה עליו והוא פתח את התיבה. מיד גילה שהוא זקן קמוט וכפוף, ובעולם האמיתי עברו אלף שנים. כל האנשים שהכיר מתו כבר לפני עידן ועידנים.

היום, בחוף נגסאקי-באשי שבחצי האי סאצומה, מקדם את פני המבקרים מקדש שינטו אדום ובוהק, ובו סוגדים המאמינים לרוחו של אורשימה. עד היום, מתייחסים הדייגים המקומיים לצבי הים ביראת קודש, ואף מכבדים אותם, שלא בטובתם, במנה הגונה של אלכוהול מקומי. באופק הרחוק עומד מגדלור, זיכרון היסטורי לזמנים מרגשים לא פחות – נסיונותיו של הדאימיו הרפורמטור של סאצומה, שימאזו נריאקירה, לבנות כוח ימי מודרני באמצע המאה התשע עשרה. מסביב – עצים סוב טרופיים ופרחים ססגוניים, מצוקים דרמטיים מעל אוקיאנוס כחול וצלו של הר קיימון המוקף בעננים, "פוג'י של סאצומה". לרגלי ההר, כמו בימים עברו, מפליגות ספינות רבות לכיוון קגושימה, עיר הנמל התוססת ובירתה לשעבר של סאצומה – אחת הנסיכויות הפיאודליות העצמאיות, המרדניות והעוצמתיות ביותר בהיסטוריה היפנית.

"ספרטה היפנית", כך כינו רבים את המדינה הזאת, שנשלטה במשך שבע מאות שנים, מהמאה ה-12 ועד ל-1868, בידי שושלת שימאזו העתיקה. כל הנחלות הפיאודליות היפניות נשלטו בידי סמוראים, אבל בסאצומה הם לא היו רק אליטה צרה, אלא חלק בלתי נפרד מהציבור הרחב: יותר מרבע, לפי ההערכות. היו ביניהם שועים פיאודליים תקיפים ולוחמים גאים אך עניים, שחיו בצריפים דלים וייצרו מטריות בכדי להתפרנס. כל ילדי הסמוראים התחנכו בשיטה מיוחדת: הם התחלקו לחבורות נערים, שבהן חינכו הנערים הבוגרים את הצעירים יותר במוסר קונפוציאני, קריאה וכתיבה, כתיבת שירה ומעל הכל – ציד, רכיבה ולחימה בחרב. הסמוראים של סאצומה פיתחו שיטת לחימה מיוחדת, התקפית במיוחד, שהתבססה על הנחת היסוד שבקרב עליך להרוג את האויב באבחת החרב הראשונה, "כי לא תהיה לך מכה שנייה". תוך כדי כך, עליך לחשוף את עצמך לחלוטין להתקפה, כי כל מי שחושב על הגנה יתרשל באותה התקפה ראשונה. כך, נודעו הסמוראים של סאצומה בעוצמתם הצבאית ובקריאת הקרב (קיאיי) מקפיאת הדם שלהם, שזוהתה בנקל בכל רחבי יפן. במאה ה-19, היתה סאצומה גם מעצמה כלכלית. שימאזו נריאקירה ויורשו, היסאמיצו, גרפו רווחים אדירים משליטתם הסודית למחצה באיי אוקינאווה הדרומיים, הסחר שלהם עם סין ומעל הכל – מונופול על תעשיית הסוכר החום. באיי אמאמי, שמדרום לקגושימה, ניהלו גובי המיסים ומפקחי העבודה של סאצומה משטר אכזרי ביותר, שבמסגרתו נאסר על האריסים שעבדו בשדות הסוכר אפילו ללקק את אצבעותיהם.

היום, תושבי מחוז קגושימה, סאצומה לשעבר, מעדיפים לשכוח את אריסי הסוכר ולהתרפק על עבר רומנטי יותר. במהלך הרסטורציה של מייג'י, אותה מהפכה כבירה שהפכה את יפן למדינה מודרנית, עמדה סאצומה בחוד החנית של השינוי, והעניקה ליפן גיבורים רומנטיים וטרגיים כסייגו טקמורי, "הענק עם העיניים הגדולות": סמוראי עני ומוכשר שהחל את דרכו כגובה מיסים אלמוני ומליץ היושר של האיכרים העניים, המשיך כגנן של הדאימיו, סוכן חרש, קושר ומארגן טרור, אסיר עולם, משורר, פילוסוף ומצביא; חובב מעיינות חמים, ציד ודייג, שהעדיף לבלות את ימיו בעבודה בשדה, הטלאת סנדלי קש, משחק עם ילדים ועם כלבים, אבל נסחף שוב ושוב, שלא בטובתו, לתפקידים פוליטיים מרכזיים; האיש שהוסיף להיות נאמן לסאצומה גם כאשר רשויותיה כלאו אותו בכלוב באי קטן, הפך למפקד הצבא הקיסרי ברסטורציה של מייג'י, ובסופו של דבר סיים את חייו כמורד במשטר שסייע להעלות לשלטון. סייגו משכין השלום, שהציל מאות אלפים מתושבי אדו (טוקיו) מאימת המלחמה באמצעות פשרה פוליטית נבונה, זכור היום דווקא בשל דרישתו כביכול לפלוש לקוריאה: למעשה ניסיון, שלא הובן, לתווך בין שתי המדינות תוך סיכון חייו שלו. כיום, האיש המוזר ומלא הסתירות הזה משמש כסמל של קגושימה. המבקרים יכולים להתרשם מפסלו הענקי ליד כיכר העירייה, או לראות את דמותו המצויירת והמחייכת על האוטובוסים התיירותיים של העיר.

קגושימה, עיר נעימה עם רחובות שוקקי חיים ושדרות עצים רחבות ידיים, מתגאה באינספור אתרים שקשורים לסייגו טקמורי. ב"מוזיאון הרסטורציה של מייג'י" (Ishin Furusato-kan) אפשר לצפות בדרמה אור קולית על תולדות חייו, החל ממאבקי הרסטורציה של מייג'י ועד לסופו הטראגי במרד סאצומה של 1877. בנוסף, מציע המוזיאון דרמה על סיפור מרגש לא פחות: סמוראים צעירים מסאצומה שנשלחו, בפעם הראשונה בהיסטוריה היפנית המודרנית, ללמוד באנגליה, והמסע המטלטל שלהם מסביב לעולם (כתבתי על הפרשה הזאת כאן בינשוף). אפשר לראות גם את המערה שבה התחבא סייגו בימים לפני מותו, בעוד הצבא הקיסרי סוגר עליו מכל עבר, מקדש יפיפייה שהוקם לזכרו וכמובן – מוזיאון מיוחד שמוקדש אך ורק לו.

כמובן שסייגו אינו היחיד. קגושימה גאה לא פחות במשפחת שימאזו, שושלת הדאימיו העתיקה ששלטה בנחלה הזאת במשך יותר משבע מאות שנה. בצלו המפחיד של הר סאקורה-ג'ימה, הר הגעש השחור והפעיל שיורק מדי פעם לבה וענני אפר לשחקים, נמצא גן יפני רחב ידיים, עם בריכות שלוות, פרחי לוטוס ונחלים, שם קבעה משפחת שימאזו את וילת הנופש שלה. צלו של הר הגעש משתלב בתוך הגן ("נוף מושאל", טכניקה ידועה בגינון יפני וסיני), והמבקרים יכולים לסייר בתוך הוילה של משפחת שימאזו, ולעקוב אחרי תולדות חייו של הדאימיו האחרון, שימאזו טדיושי, ובנו קצין הצי, טדשיגה. אם תהיתם, משפחת שימאזו קיימת ומשגשגת, ובראשה עומד "ראש המשפחה", מעין דאימיו לא רשמי. השליט הנוכחי הוא שימאזו נובוהיסה, תעשיין שעומד בראש תשלובת משגשגת, שמנהלת גם את אחוזתה של המשפחה ומגוון אטרקציות תיירותיות ברחבי קגושימה. הטירה של שימאזו במרכז קגושימה, למרבה הצער, כבר לא קיימת. היא נחרבה במהלך המרד של סייגו ב-1877, אם כי החומות שלה עדיין עומדות. בתוך החומות נמצא היום ריימייקן, מוזיאון להיסטוריה ולתרבות של סאצומה, שבו אפשר היום להתפעל מיצירות אומנות, כדים מרהיבים מתוצרת הנסיכות, חרבות עתיקות ותצוגות היסטוריות על תולדות קגושימה.

מי שרוצה להתרחק מהעיר הגדולה ולנדוד בשבילי הרים לארץ הערפילים והלהבות, יכול לעקוב אחרי סקמוטו ריומה, גיבור נוסף, רומנטי לא פחות מסייגו. אף שאינו תושב סאצומה במקור, הוא נערץ על ידי המקומיים. סקמוטו, במקור מהנחלה הפיאודלית טוסה שבאי שיקוקו, היה סמוראי, לוחם חרב אגדי ומתנקש מתקופת הרסטורציה, שהפך לתלמידו של שר שניסה להרוג (סיפרנו כבר את הסיפור שלו כאן בינשוף). היצירתיות, הסקרנות והפתיחות של סקמוטו הובילו אותו להיות אחד ממייסדי הצי הקיסרי שסייע בהבסת השוגון, יועץ ימי של סאצומה, דיפלומט שתיווך במיומנות בין נחלות פיאודליות שונות והרפתקן רב עלילות. תאמינו או לא, אבל יש אפילו "קבוצת מחקר" יפנית שטוענת כי הוכיחה שסקמוטו הוא חייזר שהגיע מהחלל החיצון. חוצן או לא, במהלך שהותו בכדור הארץ, התקשר סקמוטו לגיישה בשם אוריו (Oryo), שהצילה אותו מחוליית מתנקשים של השוגונאט. לאחר נישואיהם, יצאו ריומה ואוריו לירח הדבש המתועד הראשון בהיסטוריה היפנית: הם נסעו לקירישמה שבצפון סאצומה, מחוז פראי של הרי געש, יערות עבותים, אגמים תכולים ומעיינות חמים מבעבעים.

קירישימה (ביפנית: אי הערפל) הוא כיום אחד מאזורי הטיולים המיוחדים והיפים ביותר ביפן, ובכל מקום ניתן לראות את צלליותיהם של סקמוטו ואוריו, שהפכו לסמל של המחוז: סמוראי עם שני חרבות צועד בדרך, ולצדו גיישה בקימונו מסע ותסרוקת גבוהה. היום, כמובן, יש דרכים מהירות יותר, אבל הכבישים הצרים של המחוז עדיין גורמים לך להרגיש שאתה נודד למחוזות מרוחקים ושכוחי אל. הרכבת מקגושימה מובילה לקירישימה ג'ינגו (Kirishima Jingu): מקדש שינטו עתיק מהמאה ה-15, שהמקומיים נוהגים להתפלל בו לאלי הר הגעש שיצילו אותם מאימת ענני האפר והלבה הרותחת. מהמקדש יוצאים אוטובוסים לאזורים מרוחקים יותר, שהיפה מביניהם הוא אבי נו קוגן (Ebi no Kogen), רמה הררית שאת שמה ניתן לתרגם לעברית כ"מעלה חסילונים". בצלן של פסגות טובלות בערפל, השבילים המתפתלים של אבי נו קוגן עוברים בין שלושה אגמים געשיים צלולים ומבהיקים, יערות שצמרות העצים שלהם מסתירות את השמש, צמחייה אלפינים ופרחי בר לבנים. המסלול קל יחסית, אבל ניתן לסטות ממנו לשבילים תלולים ומעניינים יותר, שמובילים לנקודת תצפית על האגמים, הפסגות והיערות ממדרונותיו העליונים של הר שיראטורי.

כשעה וחצי באוטובוס מקגושימה, מנמנמת לה העיירה היפה צ'יראן, שידועה כמרכז של תה ירוק משובח, כפר סמוראי עתיק ובתקופה המודרנית יותר- הבסיס המרכזי של הקמיקזה, אותם טייסים צעירים שהתאבדו עם מטוסיהם על ספינות קרב אמריקאיות בשלהי מלחמת העולם השנייה. השכונה הסמוראית של צ'יראן, שהשתמרה בשלמותה, היא אחת מפינות הקסם של יפן העתיקה, ומתחרה ביופייה אפילו עם קיוטו. כיום היא שכונת מגורים, שבין הבתים האמיתיים שלה מסתתרים בתי סמוראים משוחזרים עם גנים יפנים מקסימים. הסמוראים של סאצומה חיו בקהילות קטנות שנוהלו על ידי מנהיגים מקומיים והתחרו זו בזו, חלק משיטת ה"הפרד ומשול" הידועה של בית שימאזו. צ'יראן היתה אחת הקהילות הללו. בבית היפה ביותר, שנמצא למרגלותיו של הר ערפילי ומיוער, ישנו גן יפני אלגנטי עם בריכה קטנה וסלעים מכוסי אזוב, מקום שאפשר לשבת בו ברוגע במשך שעות ארוכות.

אולם כשמתקדמים לזמנים מודרניים יותר, הרומנטיקה של צ'יראן וקגושימה לובשת פנים עגומות יותר. בסיס הקמיקזה המרכזי, שהפך ל"מוזיאון השלום של הטוקוטאי" (ביפנית: יחידות הסער המיוחדות, השם הנפוץ ל"קמיקזה"), מכיל מסמכים אישיים ותצלומים של הטייסים, חלקם סטודנטים למדעי הרוח שנשלחו למותם בידי הנהגה נואשת ומוכת טירוף. המבקרים יכולים לראות מטוסים מקוריים ממלחמת העולם השנייה, לצלצל ב"פעמון השלום", לצפות בסרטים על הקמיקזה ואפילו להתפלל במקדש לזכר נשמותיהם. התפלאתי דווקא מהדבר שנעדר מהמוזיאון: שמו של אדמירל אונישי טקג'ירו, מפקד הקמיקזה והאדם האחראי יותר מכל לטירוף ההוא. לפחות היתה לו ההגינות להתאבד בעצמו בסוף המלחמה, ולא לשרוד אחרי האנשים ששלח למות לחינם.

מידע תיירותי

בימים הישנים והטובים של סאצומה, המסע בין קגושימה לטוקיו שילב תחבורה ימית ויבשתית, ולקח מספר שבועות במקרה הטוב ביותר. כיום, קגושימה מקושרת היטב לעריה הגדולות של יפן באמצעות השינקנסן, רכבת הקליע המפורסמת. מי שמחזיק ב-Japan Rail Pass או מוכן לשלם את המחיר הגבוה, יוכל לחצות את המרחק מטוקיו, קיוטו או אוסקה במספר שעות בודדות, עם החלפה אחת בפוקואוקה/הקאטה, השער של האי קיושו. לקגושימה יש גם טיסות רבות, והזולות ביותר נוטות להיות של Jet Star, חברת הלואו פייר היפנית. אני הצלחתי להשיג דיל טוב וזול להפליא של מלון וטיסה עם חברת One Travel.המחירים שלהם זולים בהרבה מאלו של אקספידיה, כך שכדאי לכם לבדוק.

בקגושימה עצמה קל מאד להסתובב. בלשכת המידע לתיירים שבתחנת הרכבת המרכזית, תוכלו לקנות את ה-Cute Transfer Pass (כן, כן), שיעניק לכם יום או יומיים של שימוש חופשי באוטובוסים, החשמליות ובעיקר – הקווים התיירותיים שמסתובבים בין האטרקציות המרכזיות, City view bus Waterfront line ו-City View Bus Shiroyama-Iso line. הוא תקף גם למעבורת שמובילה בין קגושימה לאי הגעשי סקורג'ימה, כולל קרוז של חמישים דקות בספינה והאוטובוס התיירותי בסקורה-ג'ימה עצמה. בין האתרים המומלצים בקגושימה: Museum of the Meiji Restoration, Reimeikan, Saigo Nanshu Park, וכמובן, הגן המקסים של משפחת שימאזו, Iso Teien. אזור הדאונטאון של קגושימה, Tenmonkan, מלא במועדונים, מסעדות מצויינות של "אוכל סאצומה", דוכני שיפודים יפניים (יקיטורי) וחנויות רבות מספור. יש בו גם הרבה מלונות זולים וטובים. אני הייתי ב-Tenmonkan Plaza Hotel – בחירה לא רעה בכלל למי שאוהב Buisness Hotels יפניים, אם כי לא מלהיב או מיוחד.

מומלץ גם לנסוע לסקורג'ימה, עדיף ביום בהיר, לצפות בלבה ובעשן של הר הגעש ממצפים מיוחדים ולטבול במעיינות חמים. אני ממליץ מאד על המעיינות החמים ב-Ocean side Hotel שעל יד הים. המעיין נמצא בתוך גן יפני קטן, שניתן לצפות ממנו על האוקיאנוס. לשומרי צניעות, שימו לב ששניים מהמעיינות מופרדים גברים/נשים, אבל אחד מהם, זה שקרוב לים, הוא מעורב. וכמו תמיד במעיינות חמים ביפן, הרחצה היא אך ורק בעירום מלא.

לנסוע מקגושימה למסלול האגמים האלפינים והיערות של Ebi no Kogen זה קצת יותר מסובך. אם אתם רוצים לטייל באופן רציני באזור היפיפייה הזה, עדיף להזמין חדר באחד המלונות בסביבה. אם אין לכם זמן, כמוני, ואתם רוצים להגיע לשם בטיול יום מקגושימה, רצוי לעשות כדלהלן. צאו מוקדם, וקחו את הרכבת הראשונה מקגושימה (6:00 בבוקר) לתחנת Kirishima Jingu. חכו שעה בבית הקפה של הזקנה הנחמדה ליד התחנה, וקחו את האוטובוס של שבע בבוקר לתחנת Maruo Onsen. משם יש אוטובוסים שיוצאים מדי שעה או שעתיים לשאר נקודות הטיול, ההרים, האגמים והמעיינות החמים באזור. האוטובוס ל-Ebi no Kogen יוצא רק כל שעתיים וחצי בערך, והוא יצא בערך עשר דקות לאחר שתגיעו לאזור, אז תדאגו לא לפספס אותו. תגיעו ליעד בערך בשעה תשע, מה שישאיר לכם שפע זמן לטייל במסלול ההררי Ike Meguri בין שלושה אגמים, ולקחת את האוטובוס שחוזר למרואו אונסן ב-13:30 בערך.

הנסיעה מקגושימה לצ'יראן קלה בהרבה, וישנם אוטובוסים רבים מתחנת הרכבת המרכזית. אני החלטתי לנסות את הטיול המאורגן של לשכת התיירות, שיוצא כל יום מתחנה מרכזית בשעה שמונה וחצי. זו חבילה מעורבת: מצד אחד, האוטובוס ייקח אתכם במהירות להרבה מאד מקומות מפוזרים בשטח, שיהיה לכם קשה להגיע אליהם ביום אחד בלי מכונית: מוזיאון האומנות של איוואסקי, עם טוטמים מעניינים מפפואה ניו גיני, המצוקים מעל האוקייאנוס ומקדש אוראשימה טארו בנגסאקי באשי (נוף עוצר נשימה), ארוחת צהריים במלון, מוזיאון הקמיקזה וגני הסמוראים בצ'יראן. הבעיה היא שהמדריכה מקשקשת ביפנית מונוטונית בלי לסתום את הפה לרגע, דבר שיכול לעשות חור בראש אפילו לדוברי יפנית – בטח לאלו שלא מדברים את השפה. כמו תמיד בטיולים יפניים מאורגנים, הכל מדוד על השנייה, ויריצו אתכם בין אתרים שאולי תרצו לבלות בהם יותר זמן. לשיקולכם. את הכרטיסים קונים במקום ליד תחנת האוטובוס של חברת הטיולים, והם עולים 4,500 יין למבוגר, מחצית מזה לילד.

.

פינת המטבח של סאצומה

כמו לכל אזור ביפן, למחוז קגושימה יש את האוכל הייחודי שלו, שמתגאה בהיסטוריה סצומאית ארוכה וזוהרת, בנוסף להשפעות מאיי אוקינאווה והים הדרומי. המטבח המקומי נקרא בדרך כלל Satsuma Cuisine או "מטבח של סמוראים כפריים" (Goshi Riyori). הוא מתאפיין בדגים ופירות ים טריים ועסיסיים, רטבים מתקתקים-חריפים ומנות שמתמוססות בפה. במסעדות המקומיות תוכלו לנסות קציצות דג נוסח סאצומה (Satsuma Age), סאשימי של דגי הרינג קטנים עם רוטב סויה חמוץ מתקתק (Kibinago), סאשימי מבשר תרנגולת טרי (Toriashi), ומרק סאצומה לוהט ומהביל, עם טעם מיוחד שקשה להגדיר, חריף ומתוק בעת ובעונה אחת. למי שלא שומר כשרות, יש גם את בשר הבקר והחזיר השחור של קגושימה (Kuroushi, Kurobuta) שנאכל בשיפודים, סשימי, טונקאצו או שאבו-שאבו. בדוכני המזון המהיר אפשר לקנות גם את הירק המפורסם ביותר של האזור: תפוחי האדמה המתוקים של סאצומה, בין אם בגריל ובין אם בתוך גלידה. תפוחי האדמה המתוקים האלה כל כך מזוהים עם קגושימה, עד שבתקופה הסמוראית היה נהוג להציג קריקטורות פוליטיות עם תפלצים שיש להם תפוחי אדמה מתוקים במקום ראש. כך הקריקטורות עברו את הצנזורה, וכל מי שקרא ידע שמדובר בבדיחה על חשבון סאצומה. את כל אלו אפשר וכדאי לשטוף בליקר המקומי (סאצומה שוצ'ו – Satsuma Shochu) שעשוי, איך לא, מתסיסה של תפוחי אדמה מתוקים.

שין ג'יאנג- הגבול החדש: אזור הסְפר המערבי והפרוע של צפון מערב סין, היה תמיד כור היתוך בין תרבויות ובין עמים שונים. סינים, רוסים, קירגיזים, מונגולים, קזחים ערבים ופרסים, מוסלמים, בודהיסטים וקומוניסטים, התחככו זה בזה במערבולת של מסחר, אינטראקציה תרבותית, תככים פוליטיים ואלימות, בנתיביה העתיקים של דרך המשי. הינשוף הנודד, בפעם השנייה, פותח צוהר לחבל שין-ג'יאנג, במסע מרתק עם הסמינר הנודד של האוניברסיטה העברית בירושלים. לכתבה הקודמת, שבעה קדושים וכלב, על ערי מדבר עתיקות, קדושים תימנים וענבים עסיסיים בחבל טורפאן, לחצו כאן.

במרכז העיר העתיקה של קוצ'א, נווה מדבר חשוב בדרך המשי וכיום עיר אויגורית-מוסלמית בצפון מערב סין,  ניצב מסגד מונומנטלי עם כיפה ירוקה בוהקת, צריחים נישאים ואולם תפילה ספון עץ , עטור בשטיחים ססגוניים ויקרים. בכניסה למסגד, ממש לפני גן עצי התות והצפצפה ודגלה המתנופף של הרפובליקה העממית של סין, עומד שלט כחול עם כתובת באויגורית וסינית, המזהירה את המבקרים באותיות קידוש לבנה:

לחברי מפלגה, פקידי ממשל, נשים וקטינים שטרם מלאו להם שמונה עשרה, אסור להשתתף בפעילות דתית.

דרך ארוכה עברה המדינה הקומוניסטית הסינית מאז מהפכת התרבות של מאו. באותם ימים, שטפו סטודנטים משולהבים מהמשמרות האדומים גם את חבל שין-ג'יאנג, אזור שמאוכלס בחלקו הגדול במוסלמים, הציתו והחריבו מסגדים במטרה להשמיד את ה"רעיונות הישנים" של האזור ולבשר על השחר הקומוניסטי החדש. המסגדים שלא הוחרבו הפכו לדירי חזירים, צעד אידיאולוגי מכוון שנועד לרסק את יראת האלוהים והאסלאם בקרב האוכלוסייה האויגורית.         כיום, מבטיחה החוקה הסינית חופש פולחן לקבוצות הדתיות המרכזיות ברפובליקה: בודהיסטים, דאואיסטים, נוצרים ומוסלמים, אולם הקו המפריד בין פעילות דתית מותרת לבין "אמונות תפלות פיאודליות", שעודן אסורות לפי החוק, הוא דק מאד. האיזון הדתי הזה, בתוספת למתח האתני הזה בין מוסלמים, קומוניסטים ובודהיסטים, סינים, אויגורים, קזחים, מונגולים וקירגיזים, עוברים כחוט השני בחבל שין-ג'יאנג, האזור הצפון-מערבי המרתק של סין. לאורך רוב ההיסטוריה שלו, נשלט החבל בידי אימפריות וממלכות שונות, אולם מעטים הצליחו לשלוט בכל המרחב האדיר משני צדי רכס טיין-שאן (ההרים השמימיים) עד התקופה המודרנית. כתוצאה מכך, שימשה שין-ג'יאנג בחלק גדול מההיסטוריה שלה כמעין "מידל גראונד" (Middle Ground), השם שטבע ההיסטוריון ריצ'רד וייט למרחב בצפון אמריקה בו התערבבו לתקופה מסויימת בני תרבויות שונות (אינדיאנים, צרפתים, בריטים) זה עם זה ללא הגמוניה ברורה של תרבות אחת על רעותה. באותה מידה, שין-ג'יאנג היתה, ועודה, מידל גראונד שבה התערבבו בתקופות שונות סינים בודהיסטים, סינים מוסלמים (הואיי), רוסים, מוסלמים-טורקים, אויגורים, מונגולים, קירגיזים, קזחים, איראנים, ערבים ועוד תרבויות רבות ששמן נשכח.

כתווך המזרחי של דרך המשי, שימש החבל מעבר לשיירות סוחרים במשך יותר מאלף שנים, עורק חיוני למעבר סחורות מהמזרח התיכון ואירופה לסין, דרך המרחב שנשלט בידי ממלכות מונגוליות, איראניות ומרכז אסייאתיות. הוא היה גם כור היתוך דתי בין האסלאם, הנצרות, הבודהיזם, הדאואיזם והדתות הפרסיות הקלאסיות. בנווה המדבר קוצ'א שבשין-ג'יאנג ישב קומרג'יווה, הנזיר הבודהיסטי ממוצא טוֹחָארִי (עם הודו-אירופי שישב במערב שין-ג'יאנג), ותרגם את הסוטרות הקדושות מסנסקריט לסינית קלאסית. שם עבר מרקו פולו בדרכו לבייג'ינג המונגולית, ושם יצרו האויגורים הקדומים מנזרים בודהיסטיים מונומנטליים במדבר. באלף השני לספירה, נכנס האסלאם למפה הפוליטית הסבוכה של שין-ג'יאנג, והתחרה עם הבודהיזם הטיבטי על כוח והשפעה בקרב הנוודים בצפון החבל ויושבי הקבע בדרומו. ח'אנים מונגוליים, קיסרים סינים, לאמות טיבטיים ומנהיגים מקומיים מכל הסוגים התחרו על השפעה ושליטה, ורק במאה ה-18 הצליחה שושלת צ'ינג האדירה להכפיף את החבל המורכב הזה לשליטתה באופן סופי. כיום, שין-ג'יאנג הוא בבת עינה של סין העממית, מקור בלתי נדלה למחצבים יקרים ואף חשוב מכך – קרש הקפיצה לתוכניות אסטרטגיות מרחיקות לכת בתחום האנרגיה. המתכננים והדיפלומטים הסינים, כך נראה, עומלים לחדש את דרך המשי הישנה בין סין, מרכז אסיה והמזרח התיכון, רק שכעת במקום בדים יקרים אמורים לזרום בה נפט וגז טבעי. כיצד יתקדמו התוכניות הללו וכיצד תוכל ישראל, למשל, להשתלב בהן, זוהי שאלה אסטרטגית ממדרגה ראשונה שעוד ידברו בה רבות בעתיד.

            אם להודות באמת, קשה לנוסע להבין לבדו את הפסיפס המורכב הזה. מגדלי אבן עתיקים מתרוממים מבין החולות, חורבות נותנות עדות אילמת לערי בירה עתיקות ופולחנים בודהיסטיים שכוחים, מסגדים ששוחזרו בידי ממשלת סין מספרים לא רק על הדת של העדה האויגורית, אלא גם על היחסים המורכבים בינה לבין המפלגה הקומוניסטית, ובעיקר – הפסיפס האתני והאידיאולוגי המורכב, המתח בין האויגורים למתיישבים הסינים החדשים, למשל, לא נחשף במהרה לעיני המתבונן. בשנת 2008, למשל, פרצו באורומצ'י מהומות דמים. קטטה קטנה בין סינים לאויגורים בעיר גאוונג-ג'ו שבדרום המדינה, הובילה להפצת שמועות זוועה חסרות בסיס בקרב האוכלוסיה האויגורית בשין-ג'יאנג. אויגורים רבים, שהיו בטוחים שטובחים בבני עדתם בסין, זרמו לבירת החבל באוטובוסים כדי להפגין, וחוסר תפקודו של המושל הוביל למרחץ דמים שבו נהרגו יותר ממאה סינים. חמש שנים לאחר מכן, והמתח, שקיים לא ספק, כבר לא כל כך נראה על פני השטח ויש לפענחו על ידי רמזים קלים בחיי היומיום. תפילות יום השישי ההמוניות ברחובות אורומצ'י, למשל, שלא חורגות ממחסום המשטרה הסינית, שמאחוריו עומדים שוטרים חמושים באלות כבדות. מדריך התיירים האויגורי שמשבח בפני לקוחותיו את בתי הספר ובתי החולים שנותנת הממשלה הסינית לתושבים המוסלמים, ובכל זאת – מקפיד להדגיש את ייחוד עדתו כקבוצה נבדלת ומיוחדת בתוך סין. וכמובן, האיסור שחל על תושבי שין-ג'יאנג לצאת לחו"ל באופן עצמאי שלא במסגרת טיול מאורגן, על מנת למנוע יצירה של קהילות אויגורים גולות שיוכלו להתסיס את המצב בתוך החבל עצמו.

            בשביל להבין את כל הפסיפס הזה צריך מפענח, ולנו היו לפחות שלושה. הסמינר הנודד של האוניברסיטה העברית, מסורת נפלאה שפועלת כבר מזה זמן מה, יצא הקיץ (2013) לשין-ג'יאנג בהנחייתם של הפרופסורים יורי פינס, מיכל בירן וגידי שלח, מומחים ברמה עולמית להיסטוריה פוליטית סינית, תולדות עמי הערבה וארכיאולוגיה של סין העתיקה, בהתאמה. כך, נסיעות אוטובוס ממושכות במדבר הפכו לסמינרים מרתקים, בהם פענחו שלושת המדריכים סוגיות סבוכות רבות ושונות, מכניסתו של האסלאם לסין בימי הביניים, תולדות הממלכות הרבות בשין-ג'יאנג ויחסיהן המורכבים עם עמי הערבה, הקשר המשתנה בין שין-ג'יאנג לסין ויחסי סינים-אויגורים בחבל כיום. החוויה החזקה בסמינר נבעה, כמובן, לא רק מהמדריכים אלא משאר חברי הקבוצה, סטודנטים, מסטרנטים, דוקטורנטים ופרופסורים באוניברסיטה העברית, שכל אחד תרם ממומחיותו לסימפוניה הכללית. באוטובוס היו לנו מומחה בעל שם עולמי לראשית האסלאם, פוסט-דוקטורנט עם ידע פנומינלי על העמים הפרסיים העתיקים של מרכז אסיה, שהשפיעו עמוקות על הציביליזציה של שין-ג'יאנג, מסטרנטית שחוקרת את המפלגה הקומוניסטית הסינית כיום, גיאולוג, ארכיאולוג, מומחית לאומנות ביזנטית עתיקה וגיאוגרף של ימי הביניים. בעולם האקדמי, נדיר שיש כנס או סמינר שמכנס כל כך הרבה מומחים לתחומם תחת קורת גג אחת, בוודאי שלא לזמן רב כל כך. התוצאה היתה תובנה מעמיקה ונדירה על הקשרים בין תחומים שונים שבדרך כלל נחשבים לנבדלים ונפרדים, גיאולוגיה של הרים והיסטוריה של דתות, למשל, או בין אזורים נבדלים כאירופה, מרכז אסיה, פרס, הודו וסין. בקיצור – מבט מעמיק, נדיר וממושך לרשתות העדינות והמורכבות של החברה האנושית הגלובלית בימי קדם וכיום.

בין לבין, שמענו הרבה גם על סין העממית בימינו, מדיניות המיעוטים שלה, היחס שלה לאסלאם והתמודדותה עם הבעיה האוניברסלית של טרור, בדלנות ואלימות אתנית. לפני המסע, למשל, לא ידעתי שגם סין, כמו ארצות הברית, תמכה במוג'אהידין באפגניסטן ב-1979 כדי לתקוע אצבע בעין של ברית המועצות, ואף שלחה לוחמים אויגורים משין-ג'יאנג כדי לסייע להם. וכמו במקרה של ארצות הברית, פנו המוג'אהידין הללו נגד סין עצמה מאוחר יותר ויצרו תאי טרור בשין-ג'יאנג. כיום, משלבת סין, במדיניותה בחבל, זכויות תרבותיות נרחבות ואפלייה מתקנת למיעוט האויגורי בכל תחומי החיים, עם דיכוי נמרץ של כל התעוררות פוליטית. ז"ת – האויגורים יכולים להיכנס בקלות יחסית לאוניברסיטאות, להתפלל במסגדים משוחזרים ולקרוא מסמכים רשמיים בשפתם, אבל קשה להם להקים ארגונים חברתיים (כמו מועדוני ספורט המסונפים למסגדים), אפילו כאלה שנסבלים בסין עצמה.

            שין-ג'יאנג, כמובן, אינה רק פסיפס של תרבויות מרתקות, אלא חבל שמציע למבקר נופים מרהיבים ודרמטיים. כפי שהוזכר לעיל, המחוז נחצה במרכזו על ידי רכס הרי טיין-שאן (בסינית: ההרים השמיימים) שמחלקים אותו מצפון לדרום. הגבהים השונים של הרכס וזרימתם של נחלי הקרחונים המופשרים בפסגותיו, הופכים אותו לאחד מהאזורים המגוונים ביותר שראיתי בעולם, עד כדי סחרור כמעט. בנסיעה של כמה שעות לאורך ההרים אפשר לראות נופים מדבריים עוצרי נשימה נוסח ירדן, כולל קניונים צרים ואדומים בוהקים המוכרים למבקר מפטרה. שני פיתולים בדרך, וכבר אתה בנוף שוויצרי של נחלים תכולים וגועשים, פסגות מושלגות, אגמי הרים וכרי דשא שרוֹעים בהם הסוסים והצאן של נוודים מונגולים וקזאחים. הדרך מאגם סייראם, באזור האוטונומי המונגולי, בואכה ערבות הדשא השטוחות של צפון שין-גי'אנג, לחלק המערבי של החבל, עוברת גם ברכסים נמוכים יותר, ירוקים למחצה עם צמחייה ייחודית, המזכירים לנוסע את הנוף המיוחד של הרי הריף במרוקו. ההרים השמיימים הם, בקיצור, זיקית ססגונית המשנה את צבעיה מאדום מדברי לכחול וירוק באופן שמאתגר את העין והמחשבה – בדיוק כמו פסיפס התרבויות האנושי המורכב והמשתנה תדירות של החבל עצמו.

יחידה ומיוחדת בשין-ג'יאנג היא העיר קשגר, עיר אויגורית עתיקה עם עבר מפואר בואכה גבול אפגניסטן-פקיסטן-קירגיזסטן. מקשגר מערבה נפרסת דרך קראקורום, מעבר ההרים עוצר הנשימה שעובר לצד האגם השחור (קראקול) ומחבר בין סין לקירגיזסטן. הבזאר הגדול של קשגר אמנם שוחזר ושופץ בידי הממשלה, והעיר העתיקה נהרסה בחלקה הגדול, אולם מה שנשאר מסחרר בצבעוניותו. השטיחים המרהיבים, הצעיפים הצבעוניים וריחות המאכלים האויגוריים, מרק האוֹפְּקֶה הפרובוקטיבי (נזיד ראשי תיישים עם רצועות מעיים), הלחם החם והקבב הניצלה על האש מכים במבקר מכל עבר.

באחד מאזורי העיר העתיקה שהשתמרו, נפלנו על מלכודת תיירים שווה. כשעלינו במדרגות בסימטה צרה, ילדה קטנה בחיג'אב ביקשה שנצלם אותה. בין לבין, היא הובילה אותנו לחדר עם כבשן גדול – שבו ליבה אבא שלה את הלהבות והראה לנו כיצד הוא מכין את הכדים וקומקומי התה הכחלחלים האופייניים לאזור. לעבודות באיכות כזאת המחיר היה זול למדי – רק עשרים שקלים לקומקום ושבעה שקלים וחצי לכוס. הכדר ובתו הקטנה לא ידעו סינית, חוץ ממספרים ומחירים. בכלל, בקשגר האוכלוסייה לא שולטת היטב במנדרינית, מעבר לרמה הבסיסית ביותר, ונראה שמדובר בעיר מוסלמית במלוא מובן המילה. נינג'ות למיניהן (נשים עטופות בניקאב המכסה את הפנים) ואף בורקות, כיסוי הפנים המלא, נפוצים הרבה יותר מאשר במקומות אחרים בסין, הלבוש המוסלמי המסורתי עדיין דומיננטי בחלקים נרחבים של העיר העתיקה, ועדיין – הדגלים האדומים של סין הקומוניסטית מושלים בכיפה. העיר החדשה, המוקפת בבניינים מודרניים וגבוהים ובמרכזה "כיכר העם" (שם נפוץ בערים סיניות) מסמלת את רצון הממשלה הסינית לשלב גם את קשגר בגל המודרניזציה שפוקד את המדינה העצומה. התוצאה היא דיסהרמוניה מסויימת, שמסמלת כי העיר עדיין נמצאת בשלב מעבר. אולי הסמל החשוב ביותר לדיסהרמוניה הזאת הוא המסגד הגדול והצהבהב של קשגר, שעומד בלב כיכר העם. בסגנונו, הוא מזכיר אמנם בית תפילה אויגורי מסורתי, והוא הגדול ביותר בחבל. אולם היכל התפילה שוחזר על ידי הממשלה הסינית, ולידו תלוי שלט גדול שמפרט את תרומתה של סין לאיסלאם המקומי, ומזהיר כי על המוסלמים של קשגר "לתמוך בהרמוניה אתנית, להתנגד לבדלנות ולפעילות דתית בלתי חוקית."

            בצד המערבי של החבל, עברנו בשורה של ערים גדולות וקטנות המאכלסות אויגורים, סינים ומיעוטים אחרים, לפעמים באזורים אוטונומיים קזחיים, קירגיזיים או מונגוליים. שין-ג'יאנג כולו נחשב אזור אוטונומי אויגורי, אולם חלקים מסויימים בו מוגדרים כמובלעות אוטונומיות של מיעוטים אחרים. חלקם, כמו הנוודים הקזחים, לא יושבים בערים הגדולות, אפילו בחבל האוטונומי שלהם, אלא מעדיפים עדיין לרעות את הצאן והסוסים בערבות הנרחבות, בדיוק כמו אבותיהם באלפיים השנים האחרונות. הנוף העירוני של ערים כמו גָ'מְשיר, אָקְסוּ, יין-נינג, וקָשְגָר, מעלה על הדעת בעיה אחרת – והיא בעיית הפיתוח המואץ. במאמר קודם כתבתי כבר על בולמוס הפיתוח הבלתי נשלט בסין, רשמים מטיול קודם באזורי הכפר של ההר הצהוב (הואנג-שאן) במחוז אן-הואיי. הפטישים של פועלי הבניין הולמים כבר משעה שש בבוקר עד רדת החשיכה, ובטווחי זמן קצרים להדהים לובשים אזורים כפריים נרחבים במדינה העצומה שלמת בטון ומלט. חוקרים ומשקיפים רבים, למשל לינֶט אונג, חושדים כי מאחורי הפיתוח המואץ מסתתרת שחיתות, ובעיקר – רצון של פקידי מפלגה להעלות את נתוני הצמיחה על חשבון איכות הסביבה ואפילו ההיגיון הכלכלי הפשוט. כך, נבנות במקומות רבים במדינה ערי רפאים חסרות היגיון כלכלי, תופעה שיוצרת בועת נדל"ן שמרה תהיה אחריתה. שין-ג'יאנג עצמה היא יעד לפיתוח מואץ, במיוחד בשל החלטתה של ההנהגה הסינית, כתגובה למשבר הכלכלי של סוף שנות התשעים, להעביר את מוקד הפיתוח למערב הרחוק והנחשל. בין לבין, אזורים היסטוריים ועתיקים רבים נחרבים ומוחלפים בבניינים חדשים, קניונים נוצצים, פארקים עם מזרקות ומדשאות ירוקות. קשגר, העיר העתיקה של דרך המשי, היא אחת הדוגמאות הכואבות ביותר לפיתוח מהיר מהסוג הזה. היו כבר משקיפים ציניים שאמרו שכיום, בעידן הקפיטליזם הסיני, נחרבים יותר מבנים היסטוריים ועתיקים מאשר בזמן בולמוס ההרס וההשמדה של מהפכת התרבות בשנות השישים.

בחלק מהערים העתיקות שומרו אמנם רבעים עתיקים, ותושבים הורשו להישאר בהם כדי לשמר את מרקם החיים עבור התיירים, אולם המקומות הללו נראים לעיתים כמו מוזיאונים יותר מאשר כמו שכונות אמיתיות. כשחולפים על פני הערים הללו, נקלעים לדילמה אמיתית. מחד, חבל על ההיסטוריה שנמחקת ומרקם החיים שאובד. מאידך, תנאי החיים של התושבים בערים ההיסטוריות וברבעים העתיקים של דרך המשי היו ועודם קשים ביותר, מושפעים, למשל, מהיעדר של סניטציה ותשתיות בסיסיות. האם הרבעים החדשים, שמוקמים בערים העתיקות לשעבר בתוך שנים ספורות, לא מספקים לתושבים הללו תנאי חיים טובים יותר? ומה דעתם של האזרחים עצמם? יש לציין שגם ה"שחזור" של אתרים עתיקים שנבחרים לשימור, כמו מקדשים ומסגדים, הוא לעיתים קרובות שם קוד לבנייה מחדש, כפי שהמפתחים מדמיינים שהאתר נראה פעם. מסגד עתיק ליד הגבול הקזאחי, למשל, שנחרב בעבר ברעידת אדמה, נבנה על ידי הממשלה מאריחי תנור רוסיים כחולים, רק כי שמעו שהוא היה כחול פעם.

ובכל זאת, לצד ההכרה בשחיתות, האכזריות והברוטליות של הפיתוח, אי אפשר שלא להתרשם מממשלה שהצליחה, בפעם הראשונה מזה מאות שנים, להוציא אחוז כל כך גדול מהאוכלוסיה הסינית מהעוני, ומיכולתה לבנות ערים חדשות, רכבות ותשתיות בזמן קצר כל כך. לישראל, מדינה שבה נדרשות עשרות שנים כדי לבנות רכבת קלה אומללה באזור המרכז, יש בהחלט מה ללמוד מהסינים. לכן, הצטערתי כל כך כשהממשלה שלנו דחתה, ביהירות וקלות דעת מאין כמותן, הצעה של חברה סינית לבנות מאות דירות זולות בארץ הקודש וכך לסייע בפתרון מצוקת הדיור בישראל. ההצעה נדחתה ללא בדיקה כלשהי, וראש הממשלה נתניהו לא מצא אפילו זמן להיפגש עם נציגי החברה במהלך ביקורו בסין. הרושם שלי הוא, שהעניין כולו הוכשל בידי קבלנים מושחתים שמרוויחים היטב מהסחבת הישראלית – חשד שאני מקווה שמישהו יבדוק בעתיד הקרוב.