חרשתא, ספר הפנטזיה המיתולוגי החדש של יהודית קגן, מקים לחיים את עולמה המופלא של האגדה היהודית, בתוך סימטאותיה, רחובותיה ודרכיה של ישראל המודרנית. אך האם אופיר, בת השירות הצדקנית והמעצבנת שמוצאת את עצמה בממלכת השדים, אומרת לנו משהו מעניין על האשליה שאפשר לבחור דרך נכונה בכל רגע ורגע? בין הדפים תמצאו יקום פנטסטי מרתק ודמויות שובות לב, אבל גם תובנות על עולם הנסתר היהודי ועל החברה הישראלית כולה. ינשוף ספרותי מסביר.

יהודית קגן, חרשתא (הוצאת שתיים, תשפ"ד)

"אופיר לא יודעת שמכנים אותה 'מכשפה' מאחורי גבה, ואילו ידעה, הייתה ודאי מזדעזעת מקצות סנדלי השורש שלה ועד לשולי חולצת הבסיס…. על אף הסכנות האורבות בכל פינה, אף שוטר, צייד שדים יפה עיניים או מפלצת קדמונית לא ימנעו ממנה להשיג את מטרתה – להציל את העולם.
 
או לפחות להשתדל מאוד לא להחריב אותו.
בלי נדר.

הערה: אין בסקירה זו ספויילרים מכוונים, אבל יש אמירות כלליות על תוכן הספר ועלילתו, שנועדו שלא לקלקל את חווית הקריאה. לתשומת לבכם.

במהבהרטה, האפוס ההודי הידוע לתהילה, ישנו גיבור הידוע כמלך הדהרמה, הגרסה ההינדית להלכה היהודית. יודהישטירה, אותו לוחם מהולל, תמיד מנסה לברר מה מצפים ממנו האלים, מה סעיף החוק המתאים, ומנסה לעשות את הדבר הנכון הלכתית ומוסרית בכל רגע ורגע (מלבד החולשה היחידה שלו – הימורים). בסופה של היצירה, הארוכה להפליא, כאשר הגיבור מגיע לגן עדן, גמול על מאבקיו הרבים, הוא מגלה שם למרבה הזוועה את יריביו הרשעים שלחמו נגדו. כשהוא שואל היכן משפחתו, מובילים אותו לגיהנום, ומשם הוא שומע זעקות: "אני אחיך ארג'ונה!" "אני אחיך בהימה!" "אני אשתך דראופדי!" העלילה מסתיימת כאשר יודהישטירה, שכל חייו רצה לעשות את הדבר הנכון, מקלל את האלים, את הדהרמה ואת העולם כולו. כפי שכותב החוקר דוד שולמן, יודהישטירה מסיים את העלילה כפי שהתחיל אותה – עם הספק.

חשבתי על הסצינה הזאת, כאשר בלעתי בנשימה עצורה את חרשתא, ספרה החדש של יהודית קגן. יצירה זו היא חלק בלתי נפרד ממפעל חדש שנקרא שעטנז, העוסק ביצירות פנטזיה של מיתולוגיה יהודית. גיבורת הספר היא אופיר, נערת שירות לאומי אדוקה, צדקנית ומעצבנת עד דמעות. בפרקים הראשונים, גונבת אופיר מגילה עתיקה מהספריה הלאומית במטרה מוצהרת "להציל את העולם", ומוצאת את עצמה במערבולת עם שדים מרושעים, רצחניים, וכאלו שסתם רוצים ללמוד מסכת סוטה בעיון; בעלי שם, מקובלים, מפלצות ויתר יצורים הלקוחים מעולם האגדה, הקבלה ולהבדיל, החלקים האפלוליים של החברה הישראלית. בהריסות ליפתא, השבילים המתפתלים מעל ים המלח בסדום, סמטאות צפת ומחלפי כביש 1, היא מתערבבת בפוליטיקה של השדים, משפחות מקובלים צפתיות ובעיקר, נאלצת לחשוב מחדש על עצמה ועל חייה כצעירה דתיה.

כמו יודהישטירה, אופיר תמיד מנסה לעשות את הדבר הנכון – מוסרית, דתית והלכתית. כמה מהרגעים המשעשעים יותר בספר פוגשים את הקורא כאשר היא מנדנדת לרב האומלל שלה בשו"ת סמ"ס על כל מיני שטויות קטנות. כשהיא מתחילה להתעסק עם עולם השדים, גם ההנחייה שהיא מקבלת מהרב המוטרד הופכת להיות יותר ויותר מנותקת, והיא מגלה שדווקא הניסיון לעשות את הדבר הנכון מוביל אותה ואת סובביה לחורבן, בדיוק כמו יודהישטירה, שדבקתו בדהרמה מובילה את אחיו לגיהנום, ואותו – למלוך על עולם הרוס. האם יתכן שהקשישה שלה ניסתה אופיר לעזור, כמו ילדה טובה, מהתלת בה למעשה כמו בובה על חוט? אולי אין דרך סלולה או בחירה נכונה שאפשר לגלות בשאלת סמ"ס? כפי שכותבת המחברת באחת מהפסקאות היפות בספר:

העולם הזה רימה אותה. היא מילאה את חלקה בעסקה הזאת, היא היתה טובה, היא היתה צודקת. עובדה שאפילו יש לה אישור בכתב מהרב על כל צומת שבו התלבטה, ותמיד בחרה בדרך הנכונה. היא התנדבה, היא הקפידה על ההלכה, היא דאגה לאחרים על חשבונה… אבל היא לא הועילה לאף אחד, סתם נוצלה ורומתה. העולם לא שיתף פעולה ולא גמל טוב לילדות טובות.

יאמר לזכות הכותבת, שהיא לא נפלה בקלישאה של "התפכחות בעקבות אסון". אופיר משתנה באופן עדין, אבל נותרת שובת-לב-אך-עם-זאת-מעצבנת גם בסוף העלילה. כשהיא רואה את לילית, מלכת השדים, למשל, הדבר הראשון שעובר לה בראש זה שהשמלה שלה "מגזימנית ולא צנועה". לא נציק לכם כמובן עם ספויילרים ברורים, אבל נסתפק בלומר שהיא מעולם לא פורצת את הגבולות לחלוטין. והגבולות חשובים. כפי שתראו אם תקראו את הספר, העולם של חרשתא מעריך מאד דיוק: את השמות הקדושים צריך לכתוב לפי נוסחאות מדוקדקות, ולהקפיד על קוצו של יוד וכתרי אותיות; הקמעות מפסיקים לעבוד אם משתמשים בהם למטרות גניבה, ולעולם השדים יש חוקים משלו, שמי שעובר עליהם עלול לגלות מהר מאד שהסתבך קשות, בין אם הוא יצור קסום ובין אם הוא אדם. עם זאת, החוקים האלה משיקים אך לא חופפים לחלוטין לחוקי הדת וההלכה. חלק מ"בעלי השם" בספר הם בכלל חילונים מושבעים (במין היפוך אירוני, דווקא המזרחים בספר חילונים והאשכנזים – דתיים) בעוד המלאכים, ואלוהים עצמו, נעדרים ממנו באופן מפגיע. בכלל, נראה שבסופו של דבר הנתיב הנכון הולך למין מסורתיות שכזו, שנעה בין גמישות לחוקים נוקשים אך בלתי נראים. אופיר, וכל יתר גיבורי הספר, צריכים לחפש נתיב, אבל בלי מתכון. רק מי שנאחז בהיבריס צדקני יכול לחשוב שיש דרך נכונה, אחת ויחידה, בכל צעד ושעל. לפעמים אפשר לבחור בפנייה נכונה, ולפעמים היא מובילה אותך דווקא להתרסקות בשולי הכביש.

כאן, אני סבור שראוי לומר כמה מילים גם על ההיבטים הישראליים יותר של הספר. יש משהו באופיר, שמשיק לביקורת ידועה על טיפוס דתי-לאומי מסויים. זו שמתייחסת בגסות רוח צדקנית לשותפה למסע, צייד השדים החילוני דניאל לידר, וגורמת לאסונות בעוד היא בטוחה שתפקידה כבת שירות הוא "להציל את העולם". המחברת מחבבת מאד את תחושת השליחות והייעוד שמפעמת בחברה הדתית-לאומית, אבל הספר שולח חיצי לעג מושחזים באליטיזם שלה, ב"עבודת המידות" הנאיבית, וביומרנות שלא תמיד יש לה כיסוי. קגן לא עושה חסד גם עם הצד השני: דניאל, לוחם החי"ר הנצחי עם אקדח בירך וחולצת סוף מסלול, תוקף את אופיר על ה"השתמטות" שלה מהצבא, אך גם הוא עצמו הרבה פחות ישר, מוצלח ותורם מאשר הוא מדמה לעצמו. הרמז על האופן שבו התחיל לראות שדים כתוצאה מהחוויות שלו בעזה, דוקר בטראומה של החברה הישראלית כולה, שבכלל מתגלה בספר כפגיעה ושבירה הרבה יותר ממה שהיא חושבת לעצמה. ברגע שהאיזון מתערער, חותם שלמה נשבר והשדים משתחררים, ישראל מידרדרת לכאוס, גבולותיה קורסים, והתחושה של כוחי ועוצם ידי מתגלה כאשליה מסוכנת (ולא, גם האברכים ובני הישיבות לא מצילים איש). כמו שכתב פעם ההוגה הבריטי צ'סטרטון, החיים בספרה של קגן זוהרים כיהלום ובה בעת שבריריים כזגוגית החלון. לא ידוע לי אם קגן כתבה את הספר לאחר השביעי באוקטובר, אבל חלק מהפרקים המחרידים יותר החזירו את תחושת ההלם שחשתי באותו הבוקר והימים שלאחריו.

קגן עושה עבודה נפלאה גם מבחינת ההיבט הפנטסטי והמיתולוגי של הספר. הידע העצום שלה בכישוף, מאגיה ומיתולוגיה יהודית מאפשר לה ליצור עולם מופלא שלם של שדים ויתר מזיקים, שיש בו קטנוניות, פוליטיקה מורכבת ותככים כמו בעולם האמיתי, ובכל זאת הדמויות בו לא סטריאוטיפיות ומצליחות לגעת בנשגב. קטעי הדיאלוג בארמית (השפה של השדים – ראו בקטע הוידאו למעלה), וכן נאום ההספד בהלוויה של אשמדאי עם הציטוטים של חיים גורי, יוצרים מעין הזרה שכזאת – אתה מרגיש בחברה מקבילה לזו הישראלית, אך לא ממש. בין דמויות מעניינות, כאילו אנושיות, אך לא באמת כאלו. על טבעי שנושק לטבעי.

ולבסוף, חרשתא הוא פשוט ספר מעניין. העלילה מהירה, קצבית וסוחפת. הכתיבה יפה, מצחיקה לפרקים, עדינה ומושחזת, והדמויות אנושיות מאד ומשתנות במהלך העלילה. מי שיסיים את הספר הזה לא ישכח במהרה את אופיר, דניאל, קורל ורבי חנוך, ובמיוחד לא את הורמיז, לילית ויתר היצורים שמאכלסים את העולם העל טבעי. הוא ילמד אלו שדים חיים בשירותים של תחנות דלק, מי היתה ביתו הנסתרת של שלמה המלך, איפה בירושלים נמצא השער לתהום הקדמונית, ואף פעם לא יסתכל על המעין בליפתא באותו האופן.

רוצו לקרוא.