למה מעניין להיות היסטוריון צבאי? בנאום מלא השראה בכנס השנתי של חוקרי המלחמה, טען ההיסטוריון הימי קרייג סימונדס שהמלחמות והקרבות אינם אבני הדרך של ההיסטוריה, כפי שטען וינסטון צ'רצ'יל, אלא סימני הפיסוק שלה. הכל משתקף במלחמה – והיא משקפת כל דבר אחר, אבל בעיקר את ההפרעות, הקטיעות, ההאצות, שינויי הכיוון והזרימות של תהליכים אחרים, מקבילים ומנוגדים. קרבות הם צמתים שבהם תהליכים ורעיונות שמתבשלים במשך שנים רבות הופכים לחשובים מספיק בכדי שאנשים יקיזו דם עבורם. ינשוף צבאי-אסטרטגי על היסטוריה צבאית חדשה וישנה, ולמה כל זה משנה וחשוב.

קוראיו המושבעים של הבלוג הזה בוודאי שמו לב שלאחרונה הוא יצא לחופשה ארוכה. הסיבה העיקרית לכך היא שאני עצמי יצאתי לחופשה, במקרה הזה, שבתון בקיימברידג' שבאנגליה הירוקה והיפה. כן, אחרי שש שנים אינטנסיביות באוניברסיטה העברית עם החברים והסטודנטים האהובים שלי, יצאתי לחודשים של מילוי מצברים, מסעות בעולם ובעיקר מחקר, קריאה ומחשבה על רעיונות חדשים. אני לא כותב מזה זמן לא כי אין לי על מה, אלא להיפך – כי יותר מדי רעיונות מתרוצצים לי בראש וקשה לי לבחור מה מהם להעלות על הכתב. חוץ מזה, אני כותב גם ספר חדש שאמור לשנות חלק גדול ממה שאנחנו יודעים על "אכזריות הצבא היפני" כביכול, ותמיד יש לי רגשות אשם שכתיבה בבלוג מגיעה על חשבון כתב היד התופח לאט מדי. ולבסוף, המשבר החוקתי בארץ הכניס אותי לסחרחרת רגשית. מצד אחד לא רציתי לכתוב עליו כאן בבלוג, ומצד שני – לא היה לי חשק לכתוב על שום דבר אחר.

היום דברים השתנו, אולי באופן חד פעמי בתקופה הקרובה, אולי באופן קבוע. בימים האלה אני נוסע בין כנסים ומעביר הרצאות במקומות שונים ברחבי ארצות הברית. עכשיו, בסוף מרץ, אני שוהה בסאן דייגו היפיפייה, וכותב אליכם מכאן, בבר המשקיף על השקיעה במפרץ התכול. במלון עומד להסתיים אחד הכנסים הטובים שהייתי בהם בעת האחרונה, הכנס השנתי של האגודה האמריקאית להיסטוריה צבאית. היום, במוצאי שבת, שמענו הרצאת קינוט של אחד מההיסטוריונים הצבאיים המכובדים ביותר בארצות הברית, פרופ' קרייג סימונדס, מחבר ספרים ידועים תהילה על קרב מידווי ועל מלחמת האזרחים האמריקאית. אתוודה, שבדרך כלל הרצאות קינוט לא מרשימות אותי. לפעמים, הן כלליות כל כך עד כדי להיות חסרות משמעות ("השבריריות של אסיה המודרנית", "מעגלי זיכרון במבט לאחור"), הרצאות מעניינות אבל ספציפיות ("חלוקת הודו בראי הקולנוע הפקיסטני") או הזדמנות לכל מיני סלבריטי דוהים לעלות מחדש לבמה הציבורית (גנרל ג'יי גארנר, "למה לא טעינו בכלום בעיראק"). ההרצאה של היום היתה חריגה: סימונדס לא היה רק כריזמטי להפליא, אלא גם עמוק, מבריק, מחדש ולפרקים אפילו מרגש ונוגע ללב. הוא לא דיבר על נושא ספציפי אלא טווה רשת מרתקת על התחום שלנו בכללותו. הוא מיפה את תחום ההיסטוריה היום – והסביר למה היסטוריה צבאית אמורה לעמוד במרכזו, ולא בשוליים שלו, מה המשמעות האמיתית שלה, ולמה החלוקה בין היסטוריה צבאית ישנה ("מבצעית", "קשה") לבין היסטוריה צבאית חדשה ("חברתית", "רכה") משמעותית פחות מאשר נהוג לחשוב.

בביוגרפיה המפורסמת שלו על הדוכס ממרלבורו, וינסטון צ'רצ'יל כתב פעם שקרבות הם אבני הדרך של ההיסטוריה האנושית. סימונדס חולק עליו. החוויה האנושית עמוקה ומורכבת, ואי אפשר לצמצם אותה להתנגשויות אלימות. בימינו, התחום נע לעיסוקים כמו מעמד, מגדר, גזע, חיי האדם הפשוט, והיסטוריה צבאית כמו זו שכתב צ'רצ'יל נחשבת לנבירה מיושנת בחייהם של "גברים לבנים עשירים ומתים", כפי שהיה מי שאמר בזלזול. בשנות השישים, גם ההיסטוריה הצבאית הגיבה לרוחות הזמן, וחוקרים צעירים פיתחו את ה"ההיסטוריה הצבאית החדשה" שעוסקת בקשר בין צבא וחברה, ולאחר מכן גם כלכלה, סביבה, מגדר, גזע ותופעות אחרות. סימונדס הדגיש שהחלוקה בין מחקר צבאי חדש וישן אינה ברורה. הרי היסטוריה של מלחמה ושל עימות, כשהיא נכתבת טוב, תמיד היתה כוללנית. איך אפשר להבין שדות קרב בלי לחקור את הסביבה הגיאוגרפית? מלחמת העולם השנייה לא תהיה מובנת ללא שאלות של גזע ומגדר בצבא ארצות הברית ובחברה האמריקאית בכלל. טכנולוגיות המלחמה החדשות, למשל, הובילו את אנדרו ג'קסון היגינס, מהיזמים הימיים החשובים של הצי האמריקאי במלחמה, לשקול לשבור סגרגציה מסורתית ולהעסיק שחורים במפעלים שלו, אך בשל התנגדות הפועלים בחר להעסיק נשים לבנות במקומם. מדוע פועלים גברים לבנים העדיפו לעבוד לצד נשים לבנות, דבר שנחשב אף הוא טאבו באותו הזמן, ולא לצד גברים שחורים? התשובה הולכת הרחק מהמלחמה להתפתחויות ארוכות טווח של גזע ומגדר בחברה האמריקאית. דוגמא נוספת: קשה להבין את יפן במלחמת העולם השנייה בלי לדון ביריבות של הצבא והצי, אבל זו לוקחת אותנו לפוליטיקה פיאודלית שמרחיקה למאה התשע עשרה, אם לא למאה השש עשרה, ולמבנים היסודיים ביותר של הפוליטיקה היפנית כפי שהתפתחה מאז הרסטורציה של מייג'י (1868), כמו גם לאינספור שאלות משפטיות, חוקתיות, מוסדיות וחברתיות. למעשה, היסטוריה של מלחמה היא מדעי הרוח בזעיר אנפין: אין שום תחום – מגדר, חברה, סביבה, אוכל, כלכלה, טכנולוגיה, מדע, חינוך, משפט, מוסדות, פוליטיקה – שאינו מיוצג בה. היסטוריה של רגשות? אין שום פעילות אנושית אחרת, אולי מלבד אהבה, שמעוררת רגשות עזים כמו המלחמה. היסטוריה של אידיאולוגיה ורעיונות? הביוגרפיה שכתב סימונדס לגנרל הדרומי ג'וזף ג'ונסטון הראתה עד כמה שינו קודים של כבוד שהתפתחו בהדרגה תהליך קבלות החלטות רציונלי כביכול. היסטוריה פיננסית? אין מלחמה ללא מימון, והיא מבזבזת הכסף הגדולה ביותר, שגורמת לאחדים להתעשר ולרבים להתרושש. המלחמה היא כמו טיפת מים שאור נשבר לתוכה בכל גווני הספקטרום.

מעבר לכך, וכאן הגיע סימונדס לחלק המעניין ביותר בהרצאתו, היסטוריה צבאית היא גשר בין אירועים נקודתיים וצמתים היסטוריות לבין תהליכים ארוכי טווח. הפיצול בין הצפון לדרום בשאלת העבדות, למשל, הולך אחורה מאה שנה לפני מלחמת האזרחים האמריקאית, אם לא יותר, אבל רק במלחמת האזרחים האמריקאית הנושא הפך להיות מספיק חשוב כדי שאמריקאים ישפכו דם ויהרגו אחד את השני בגינו. וברגע שהוא הפך להיות מספיק חשוב, מלחמת האזרחים יצרה צומת ששינתה את ההיסטוריה ללא היכר. לכן, מסיק סימונדס, המלחמות והקרבות אינם אבני הדרך של ההיסטוריה, כפי שטען צ'רצ'יל, אלא סימני הפיסוק שלה. הם מציינים את שיאם של תהליכים (כאמור – מתי השינוי הופך להיות מספיק חשוב כדי שאנשים יילחמו בשבילו), וכן את נקודות ההאצה והמפנה שלהם, והאירועים הדרמטיים שבקונפליקט עשויים להוות צמתים היסטוריות שמחברות בין תהליכים ותיקים לתהליכים חדשים, מקבילים ומנוגדים. כפי שהפסיק והנקודה מכוונים את המשפט, יוצרים בו הפסקות וגורמים לו לזרום, אך לא קובעים בהכרח את טיבו ומשמעותו, כך הקרבות בתמונה הגדולה של ההיסטוריה.

ברגע שאנחנו מבינים שהמלחמות הן סימני הפיסוק של ההיסטוריה, תובנה זו יכולה להנחות אותנו בחקר ההיסטוריה הצבאית. נוכל להיות "היסטוריונים צבאיים חדשים", שמתעניינים למשל בקשר בין צבא וחברה, ומראים את ההקשר הרחב שבתוכו סימני הפיסוק הם בעלי משמעות. אך כדי להבין את השפעת המלחמה על ההיסטוריה, צריך גם "לינגוויסטים" שיעמיקו בסימני הפיסוק עצמם, ויסבירו כיצד אנשים נלחמים למען מה שחשוב עבורם. בהקשר זה, ההיסטוריה המבצעית הישנה חשובה לא פחות מההיסטוריה הצבאית החדשה. קריטי לחקור את חווית החייל הפשוט, אבל משמעותיים לא פחות הם הגנרלים והמנהיגים שתורמים רבות להצבת סימני הפיסוק, וגם הם עצמם משקפים בתוכם, כמו טיפות מים, שינויים היסטוריים רבים ומגוונים (למשל ההשפעה של התפתחות ה"כבוד הדרומי" על האסטרטגיה של ג'ונסטון, והיכולת להשתמש בחייו כדי להדגים את ההיסטוריה של הכבוד הזה ואת השפעתו על המציאות). הוריי, אמר סימונדס, להיסטוריונים הצבאיים החדשים, והוריי לישנים; לחוקרי המפות עם החיצים, ולמתעמקים ביומנים של חיילים מהכפרים; לביוגרפים של וינסטון צ'רצ'יל ושארל דה גול, ולתלמידי האדם הפשוט שחוקרים את השפעת השינויים הדמוגרפיים והחברתיים על הצבא ועל המלחמה, למתעניינים בטכנולוגיה הימית במלחמת העולם הראשונה, ולאלו שחוקרים את המגדר בצבא האמריקאי. כולם שותפים באותו הפרוייקט. כולם מסייעים לנו להבין את ספקטרום האור בטיפת המים, ולפענח את סימני הפיסוק של ההיסטוריה. "כשלעצמי", הוא סיים, "אני גאה להיות היסטוריון צבאי."

האמת? התרגשתי. מכאן אני ממשיך מחר בבוקר ליפן, להמשיך ולקרוא מסמכים נדירים על הצבא של ארץ השמש העולה.

האם מקצוע ההיסטוריה דועך? בסדרת המאמרים הנוכחית בינשוף, אנחנו מביאים עמדות ונקודות מבט שונות בסוגיה הזאת. השבוע, טוען פרופ' מנחם קליין מאוניברסיטת בר אילן כי מדעי הרוח, ובפרט היסטוריה, נועדו לשרת את כלל הציבורים והמגזרים בחברה, על ידי יצירת הבנה מעמיקה ולא ככלי פוליטי שנועד למטרות ספציפיות. המקצוע נפגע בגלל כשלים של האקדמיה וחוסר עניין מצד השלטונות והציבור, אולם הבעיות הללו, הוא טוען, ניתנות כולן לתיקון.

מדעי הרוח בכלל והיסטוריה ופילוסופיה בפרט, משרתים בראש ובראשונה את האנושות ולאו דווקא ציבור או ממסד מסוימים. הם עושים זאת על ידי ייצור ידע ותרבות. מטרתם הראשונה היא להרבות הבנה ולא לבנות  מכשירי שליטה, לתקן עוולות חברתיות או להנדס חברה על פי אידיאולוגיה מסוימת. אחדד זאת, היסטוריה אינה גיבוב של עובדות ותאריכים. היא אמירה מנומקת לגבי יחסי סיבה – תוצאה. זו מהותה של ההבנה ההיסטורית, ועליה נסובים הוויכוחים של ההיסטוריונים. זו ההבנה שלימוד היסטוריה מציע כר פורה לדיונים ואי-הסכמות. על בסיס הבנת העבר אפשר לנהל דיון מעמיק יותר באשר להווה ולעתיד.   

השפעה חברתית של מדעי הרוח על ציבור מסוים בזמן נתון היא תוצר לוואי של שאלות והבנה חדשה שאותו ציבור, יחידים בולטים בתוכו, מובילי דעת קהל או הממסד מפתחים. הבנה אינה ניתנת לכימות כמו, למשל, תל"ג. ניתן לעקוב אחריה כשהיא פורצת מעל פני השטח אך לא קודם לכן. לעיתים את ביטוייה של ההבנה החדשה מגלים לאחר זמן. פעמים הרבה הם מעוררים התנגדות.

היסטוריה היא כלי שגם לא-היסטוריונים עושים בו שימוש. במדעי החברה מקובל לבקש מתלמידים לכתוב רקע היסטורי לנושא בו הם בחרו. גם מורים במקצועות אלו עושים כן בפרסומיהם. היסטוריון מקצועי שקורא את הדברים בדרך כלל מתחלחל מחוסר המקצועיות, השטחיות והבנאליות של הדברים. לימוד מקצועי של היסטוריה הוא הכרח לכל מי שעוסקים במדע עיוני או בשמו האחר מדעי האדם. גם זו דרך להעצים את מעמדה של ההיסטוריה ואת חלקה באוניברסיטאות.

למעמדו הציבורי של מקצוע ההיסטוריה כמו של מדעי הרוח בכלל יש שני היבטים: היצע וביקוש. בשניהם חל פיחות גדול יחסית לעבר, לכל הפחות בישראל. זה לא המצב באנגליה שם העניין האקדמי והציבורי בהיסטוריה הוא רב ויעידו על כך תכניות רדיו וטלוויזיה כולל בשעות צפיית שיא, שפע הפודקסטים של הבי.בי.סי בהם מתארחים ומתווכחים היסטוריונים אקדמיים, ושפע ספרי היסטוריה שיוצאים שם לאור בז'אנרים שונים.

הפיחות בהיצע הוא תוצר של שינויים שעברה האקדמיה הישראלית בהשפעת האקדמיה האמריקנית. זו כוללת בין היתר עיסוק בפרטי פרטים במקום ראייה רחבה, דגש על פרסום מאמרים שמטבע הדברים זווית ראייתם צרה, דרישה לפרסם כמות גדולה של מאמרים כתנאי לקידום, ירידת ערכם של ספרים במדד האקדמי, קביעת קידום על סמך מדדים כמותיים של פרסום וציטוטים בהם החדשנות צרה או מלאכותית, פיצול הידע לתתי-תחומים ובהתאם פיצול כתבי עת לתת-תחומים אותם זיהו הוצאות כתבי העת כמכרה פיננסי בעידן האקדמי הנוכחי. האקדמיה הנוכחית מייצרת לרוב טכנאי ידע אזוטרי יותר מאשר הבנה רחבת אופק. מספר הפרסומים האקדמיים עולה אך יש זילות גדולה באיכותו של התואר האקדמי ומעמדו. פרסומיה של מירב ארלוזורוב בדה-מרקר מראים כי הממסד מכיר בתארים אקדמיים שניתנו ממוסדות מפוקפקים. המצוקה התקציבית של האוניברסיטאות, והרצון שלהן להתחרות בפופולאריות של המכללות שמציעות לרוב תארים בלימוד פחות תובעני מביאה להורדת סף הדרישות במקום להעלותן משום שרוב מסיימי בית ספר תיכון מגיעים לאקדמיה ללא שני הכלים הבסיסיים ללימוד עיוני: לדעת לקרוא ולכתוב. שיטת התקצוב של ות"ת מביאות את האוניברסיטאות לעשות מאמץ רב להגדיל את מספר המסיימים על חשבון האיכות, ולפתח תכניות מיוחדות שעלותן גבוהה אך מעניקות תואר בזמן קצר יותר ובפחות השקעה ומאמץ מצד הסטודנטים. התוכניות המיוחדות מוצעות גם לאגפי הממסד הממשלתי שמממן אותם, בעיקר הממסד הביטחוני.   

הפיחות בביקוש נובע מצניחה בתרבות הקריאה על חשבון תרבות צפייה, מסחור הטלוויזיה, רוח-הזמן של הצלחה חומרית כמדד למעמד חברתי וערך אישי, ושל זילות האקדמיה מצד כמה פוליטיקאים. ככלל, השכלה הומנית רחבה ולכל הפחות סקרנות ופתיחות אינטלקטואלית אינה מאפיינת את השכבה הפוליטית הנוכחית. בתקשורת מעדיפים לפרסם מאמרים קצרים ואין עניין בדיונים על שאלות שברוח. מסות כסוגה ספרותית פומבית נעלמה מדפי העיתונים או מסתתרת בכתבי עת אזוטריים. הוצאות ספרים מבקשות ממחברים של ספרי עיון מימון מלא שמגיע לרוב לכחמישים אלף שקל. קיים מימון ציבורי מוגבל לספרים אלו, ולרוב מחבריהם מכוונים לקידום האקדמי על פי הקריטריונים שהוזכרו לעיל. לא הקורא הממוצע עומד לנגד עיניהם. בשנות החמישים פנה בן גוריון, אינטלקטואל בעיני עצמו אך מנהיג בעל עוצמה, לחמישים מחכמי ישראל בשאלה מיהו יהודי וקבע את מספרם של יוצאי מצרים. אלו היו נושאים שעורר דיון ציבורי מעבר לכותלי האקדמיה. למעשה, כותלי האוניברסיטה העברית אז היו פרוצים לשני הכיוונים. הייתה קירבה בין ראשי האוניברסיטה למפלגת השלטון, ובין השלטון לשאלות שברוח. בשנות השישים בימי חנוכה היסטוריונים התבקשו לברר בדיונים ציבוריים ובמסות בעיתונים עד כמה ההיסטוריה החשמונאית רלבנטית למדינת ישראל. כיום אף פוליטיקאי ישראלי לא עושה דבר דומה. די לעיין ברשימת רבי המכר של ספרים ולראות מה מסווג כספרי עיון כדי להבין עד כמה הידרדרה הזירה הציבורית. חקר ההיסטוריה היהודית היה אבן הראשה של הנאורות וההשכלה היהודית והוליכו להקמת התנועה הציונית. זו הייתה תנועה הציונית בעלת מודעות היסטורית וכך גם מדינת ישראל הצעירה.  

קולה של האקדמיה מראשיה ומטה נאלם בכל הקשור לניהול ארכיונים היסטוריים, מסגירת אולם הקריאה בארכיון המדינה דרך סגירה מחדש של תיקים שבעבר נפתחו ותוכנם פורסם בספרים, הטלת צנזורה צבאית על תיקים שארכיון המדינה סורק ושולח במייל למי שמבקש, וכלה באי קיום חוק הארכיונים מצד הממסד הביטחוני והארכת חיסיון על תיקים מסוימים מחמישים לתשעים שנה בנימוק של פגיעה בביטחון וביחסי החוץ של המדינה. נימוק זה לא תמיד עומד במבחן הביקורת ההיסטורית הגם שהוא זוכה לגיבוי כמעט אוטומטי מצד בג"צ. אגב, בפסקי דין שבחנתי בג"צ לא היטיב לטפל בחומר היסטורי. היסטוריונים כפרטים מוחים על החלטות אלה כמו גם על מצבו העלוב והמוזנח של הארכיון ההיסטורי בעיריית ירושלים. ארכיון זה אוצר חומר יקר ערך מסוף המאה ה-19 ועד היום. למסמכים שבו יש לו חשיבות לאומית ולא רק עירונית. ההנהגה האקדמית אינה מתגייסת כיחידה אחת למאבק ציבורי בממסד על נושאים אלו ודומים להם שמהווים תשתית לכל מחקר היסטורי.  

אז מה עושים? השינוי יבוא משני הכיוונים – ההיצע והביקוש. את השינוי בהיצע צריכים להוביל ראשי האוניברסיטאות. הם צריכים לשנות את חוקי המשחק אצלם בבית. במקביל, יש לעבוד על הרחבת הביקוש. עליהם לפנות לזירה הציבורית במאבק משותף עם הוצאות ספרים, עורכי עיתונים, סופרים ואומנים כדי להגדיל את ההקצבה הממשלתית לספרי עיון, תכניות תעודה היסטוריות ומיזמים של מה שבאנגלית נקרא public education. בעבר לחץ ציבורי הביא להקמת קרנות קולנוע, כולל קרן ממשלתית. ואכן, יוצרים ישראלים השיגו הישגים מרשימים בקנה מידה עולמי בתחום זה. הנה דוגמא שאפשר ללכת בעקבותיה. מעבר להגדלת המימון הציבורי, על עורכי עיתונים ובכירי עולם התקשורת להירתם להגדלת הביקוש בתיאום עם אנשי אקדמיה ותרבות. הגדלת ההיצע והביקוש לא צריכים להיעשות במדיום הכתוב בלבד אלא גם במדיום החזותי. זו אחריות ומשימה ששותפים לה הן האקדמיה והן העוסקים במילים ובסמלים חזותיים. האם הם מוכשרים ומוכנים לכך? לפחות שינסו.       

הקישו כאן למאמרים הקודמים בסדרה:

אור-אל ביילינסון: ההיסטוריונים צריכים לשרת את הציבור, אבל איך?

דני אורבך:  האם תחום ההיסטוריה דועך?

בשבוע שעבר, פרסמתי בינשוף טור על דעיכתה של ההיסטוריה כמקצוע. אור-אל ביילינסון, היסטוריון מאוניברסיטת ייל, מגיב וטוען שאולי יש צורך בפחות היסטוריונים, ואלו צריכים לשרת את הציבור. אבל איך בדיוק? סוציולוגים היסטוריים ומדעני מדינה, הוא טוען, יותר טובים מההיסטוריונים בהכללה מן העבר אל הכלל. היסטוריונים, לעומתם, מעדיפים לנפץ כללים: להראות כיצד הדברים כמעט קרו אחרת, כיצד ישנו עוד ממד, כיצד הנושא בכל זאת אפילו יותר מסובך.

כשדלפה טיוטת הפסיקה בדבר ההגנה הפדרלית על הזכות להפלה, החלו הבדיחות בטוויטר: ״אני היסטוריונית וכל הפסיקה שגויה; ציוץ אחד מתוך 2365.״ השרשורים עצמם הגיעו מיד אחר כך. כל מי שבילה זמן בטוויטר מכיר את הז׳אנר. היסטוריונות רבות יש בטוויטר ומחויבותן, כשאינן משתפות תמונות חתולים, נתונה לתיקון טעויות; לא לחינם, מפני שבאמת ישנן הרבה טעויות היסטוריות בזירה הציבורית. כך או אחרת, ההיסטוריונית נזכרת בדימיון הקולקטיבי של הטוויטר כמגיבה טרחנית במיוחד.

לפני זמן קצר כתב עפרי אילני ביקורת על הספר ״שאל היסטוריון״ מאת גרג ג׳נר. ג׳נר מגדיר עצמו כ״היסטוריון ציבורי,״ מי שתפקידו להנגיש היסטוריה להמונים. אילני לא אהב את הספר. האנקדוטות, לשיפוטו, אינן נסכמות לתובנה גדולה יותר. ״למה להניח שאזוטריה מההיסטוריה הבריטית צריכה להעסיק גם אותנו?״ הוא שאל. כדוגמת נגד הביא אילני את רוברט דארנטון, אולי מגדולי ההיסטוריונים של התרבות. מבין כל הישגיו של דארנטון בתחום המעניין והמוזר, הוא נזכר כמי ש״הדגים באמצעות השיניים התותבות של ג'ורג' וושינגטון את הפער בין תקופתנו ובין עידן הנאורות של המאה ה–18.״

הן ג׳נר והן ההיסטוריון המצייץ מבטאים ״שירות לציבור״ כפי שמדמיינת אותו הדיסציפלינה. ג׳נר רואה בעצמו כמי שתפקידו לעניין את הציבור. יש בהיסטוריה פרטים מעניינים, גישה זו מורכבת בעיקר מסיפורים מעניינים שנקברים תחת עול המונוגרפיה, המנגנון האנליטי, הערות השוליים וביקורת העמיתים. על כן קמים סופרים טובים המיומנים בצריכת מחקר יותר מאשר בהפקתו ומנסים לעכל את כל זאת לידי תוצר חופשי יותר – ובהתאם זמין יותר לצריכה המונית. למודל זה נוכל לקרוא, בפרפרזה, ״ההיסטוריה מעניינת מכדי להשאיר אותה להיסטוריונים.״

באופן מהותי, ייתכן שהשירות שעושה ההיסטוריונית בטוויטר לציבור חשוב יותר. את ההיסטוריה אנחנו צורכים לא רק לבידור. הפסיקה של בית המשפט העליון הסתמכה בסופו של דבר על טיעונים הלקוחים מתחום ההיסטוריה המשפטית של בריטניה ושל ארצות הברית. השופט קלרנס תומס הודה בהערת שוליים שלא ניתן לצפות משופטים לבצע מחקר היסטורי מקיף, והעביר את האחריות לצדדים המתדיינים. במערכת המשפטית האדוורסרית שבה הוא עובד, בתי המשפט ״רשאים להכריע תיק על סמך הרקורד ההיסטורי כפי שגיבשוהו הצדדים.״ אך האם הצדדים, בתורם, מסוגלים לבצע מחקר היסטורי מעמיק?

הדוגמה מבית המשפט האמריקאי מזכירה לנו שאת ההיסטוריה אנחנו צורכים כדי לקבל החלטות. מדיניות עתידית נבחנת לפי העבר. את תגובתנו לשינוי חברתי מתקרב אנו מפיקים, בין היתר, על בסיס היכרותנו עם שינויים חברתיים קודמים. האובססיה שלנו לגרמניה הנאצית – כמעט על חשבון כל פרק אחר בתולדות העמים – מובילה אותנו לבחון כל תנודה פוליטית בראי צלב הקרס. אך כמו שההיסטוריונית הטרחנית בטוויטר מזכירה לנו, הידע ההיסטורי שלנו אינו יוצר את עצמו. ההיסטוריונית מצטיינת בנגישותה לפסיפס מקורות לא מושלם שלא היה נגיש לאנשים שחיו באותה תקופה. היא מצטיינת ביכולתה לגשת לעבר כל פעם עם שאלות חדשות ולהוציא ממנו תובנות חדשות.

מה, אם כך, עושה היסטוריון? אפשר לבחור בניסוח מעורפל כמו: "היסטוריון עוזר לנו להבין את המצב האנושי.״ מהתיאור הקודם שלי את הצורך בהיסטוריונים אפשר לבסס גם ניסוח מתגונן: ״ההיסטוריון מתקן את הטעויות שאנו עושים כשאנו שולים מן העבר נקודות דיון בהווה.״ אחרים יבחרו בניסוח שעיקרו הוראה ולא מחקר: ההיסטוריון מלמד את הסטודנטים והסטודנטיות כיצד הבנתנו את המציאות מוגבלת על ידי ראייה יחסית צרה של מקורות מוגבלים מטבעם, ואולי גם מקנה להן כמה כלים לחשיבה ביקורתית יותר על הכלים האלו. אני בוודאי משתמש בכל הניסוחים האלו כדי להסביר למה אני אוהב להיות היסטוריון. אני במקצוע כדי ללמד סטודנטיות דרך בעיות. אני שם בכדי להסביר לא רק מדוע המאה התשע עשרה מרתקת נרטיבית, אלא גם מאתגרת מבחינה אינטלקטואלית. חלק מהסוגיות שצצות בה אנחנו עדיין מתקשים להבין, קל וחומר לפתור.

כולם יכולים להרוויח מלימודי היסטוריה. אני מאמין בזה באמת. אבל הרבה אחרים ינחרו מצחוק מול המסך ויסבירו שההיסטוריונים כולם שמאלנים, פרוגרסיבים ומטומטמים שמבינים הרבה פחות ממה שהם – המגיבים – יודעים כבר מבלי ללמוד. כאן כדאי לחזור להיסטוריונית הטרחנית בטוויטר. בין אם אתם מאמינים שישנה הטייה שמאלית מדאיגה באקדמיה ובין אם לא, הרי שישנו משבר מומחיות של ממש בחברה העולמית. גם להיסטוריונים רציניים מאמינים כבר רק מעטים. איש לא ישנה את פסיקתו לאור ההיסטוריונים הצועקים באופן מנומק (ובשקט, כלומר בכתב) שהבסיס העובדתי שעליו הוא מסתמך שגוי. דחיקתו של ההיסטוריון לעמדת מספר הסיפורים העליז, המותח או המרטיט מנשלת אותו ממטרות מרכזיות של הדיסציפלינה: להפיק תובנות, לחשוף מנגנונים, לעקוב אחרי תוצאות בלתי מכוונות ולאפיין מקורות. מה שההיסטוריון חייב לחברה שסביבו הוא לא סיפור טוב, אלא תובנה.

לדברים אלו אפשר להתנגד. יש היסטוריוניות מעולות הפועלות ללא כל רגישות להווה: גם נושאים תאורטיים נכנסים תחת ״המצב האנושי״, ובהחלט ישנם בהיסטוריה סיפורים מדהימים שאפשר לספר גם ללא הכפפתם לעולה של תובנה. ״המדע המודרני,״ כתב פרופ׳ מרדכי בן אבי, ״התפתח כשאנשים הפסיקו לדון בשאלות מטאפיזיות על העולם ובמקום זאת העסיקו עצמם בגילוי חוקים שהיו בייסודם מתמטיים.״ היסטוריונים, בניגוד לרוב מדעי החברה, פורשים כמעט תמיד מן המרוץ לגילוי חוקים ובוודאי שאינם מחפשים יסודות מתמטיים. סוציולוגים היסטוריים ומדעני מדינה יותר טובים מההיסטוריונים בהכללה מן העבר אל הכלל. היסטוריונים, לעומתם, מעדיפים לנפץ כללים: להראות כיצד הדברים כמעט קרו אחרת, כיצד ישנו עוד ממד, כיצד הנושא בכל זאת אפילו יותר מסובך.

כך יוצא שאת המחקר ההיסטורי קשה למשמע. אם נמדוד את תרומתו של ההיסטוריון לציבור על ידי כמות התוכן שהציבור צורך כבידור, הרי שנצטרך לתהות לגבי בחירתנו המוזרה להעסיק מספרי סיפורים מקצועיים. אם נמדוד את תרומתה של ההיסטוריונית על פי כמות התובנות שהיא מספקת לציבור לדיון ציבורי, הרי שנכריח אותה כל הזמן לנחש מה תהיה שיחת היום מחר. כפי שכתב פרופ׳ דני אורבך בטור שהתניע את הסדרה, המשימה השלישית – הצגת תמונות היסטוריות גדולות המסכמות שינויים גדולים – דורשת מן ההיסטוריון לבנות על הררי מחקרים ממוקדים שעלולים להיעלם מהעולם עם דעיכתו של המקצוע. כהיסטוריון ששינויים גדולים מעסיקים אותו מאוד, גם אני חייב את יכולתי לעבוד לאותם מחקרים ממוקדים.

אולי המפתח לעניין הוא הכמות. את כמות ההיסטוריונים היום קבענו, בגדול, לפי מספר הסטודנטים. ככל שהתרחבה ההשכלה הגבוהה לבירות המחוזות ואז אפילו לערים קטנות יותר, כך העסקנו יותר היסטוריוניות. המספרים המפחידים שהוצגו בתור של דני אורבך משקפים גם את ההכפפה המוחלטת של ההשכלה האקדמית לשוק העבודה וגם את הנסיגה, כתוצאה מכך, של הסטודנטים ממקצועות שלא מיתרגמים ישירות לתפקיד רווחי, עדיף בהייטק. הם משקפים גם נטייה אנטי-אינטלקטואלית, כזו שמתפתה לראות בכל מרצה מי ששאיפתו היחידה הוא לשטוף את מוחות הצעירים אל תורה שמאלנית כלשהי (בעוד שאני, בכיתה, בקושי מצליח לשטוף את מוחם לקרוא את הסילבוס). אם אנחנורוצים לנצל את ההזדמנות כדי לחשוב מחדש על האקדמיה, עלינו לחשוב על מדדים חדשים שאינם מספרי הסטודנטים.

אני משוכנע שגם בסוף תהליך רציונלי שכזה מספר ההיסטוריונים ירד. בשלב ראשון, על אוניברסיטאות המחקר לצמצם דרסטית את כמות הדוקטורנטים שהן מוכנות לקבל. כל הדיבורים על תכניות קריירה מחוץ לאקדמיה נכנסות לאוזן אחת ויוצאות מהאוזן השנייה, לפחות אצלנו בייל. מי ירצה להאמין שהוא בסוף יישאר מחוץ לדלתותיה הנחשקות של המשרה התקנית? אחר כך נוכל להתחיל לדמיין מסלולי סלקציה חדשים, כאלו שיפיקו פחות היסטוריונים שיהיו טובים יותר: מורים מצוינים, חוקרים מעולים וכותבים בחסד. ייתכן מאוד שהם ייבחרו לפי תחומי העניין שמשרתים את הציבור, מה שאומר שהיסטוריונים יישפטו בתחנות השונות גם לפי מה מעניין אותם ולא רק לפי כמה הם חכמים או מוכשרים. אבל השלב הראשון, בעיניי, הוא לקבל ארבע הנחות מוצא שהן בגדר אמל״ק לרשומתי כולה:

1. אין טעם להגיב לגל הצמצומים בניסיון בלימה. יש להפסיק את ההתגוננות ולצאת להתקפה – להתחיל לנסח קריטריונים פוזיטיביים לתכנון מספר האקדמאים שנעסיק בכל תחום. לא נוכל לעשות זאת באופן מושלם, אבל…
2. מספר הסטודנטים אינו מדד טוב לכמות החוקרות הדרושה. ייתכן שעלינו להפריד בין השניים כדי למקסם את התועלת הציבורית ואת הרווחה הפרטית של האקדמאים המועסקים, שייתכן שרואים במחקר עול שהם נושאים כדי ללמד או בהוראה עול שהם נושאים כדי לחקור.
3. פנייה לציבור אינה רק כמספרי סיפורים. אין יום שבו הפייסבוק והטוויטר לא מוכיחים לנו כמה הבנתנו את העולם בנויה על נרטיבים היסטוריים.
4. כשאקדמאים פונים לציבור והציבור דוחה אותם, אין זאת רק אשמת ההיסטוריונים. אך גם אם נשרת את נבחרי הציבור, את הביורוקרטיות במשרדי הממשלה ואת אותם הצדדים שהשופט תומאס רוצה שיטענו היסטורית – גם זה שירות חשוב לחברה.

האם תחום ההיסטוריה בגוויעה? ואם כן, מה הפיתרון לבעיה? ההיסטוריון ברט דוורו מביא נתונים מפחידים. ינשוף היסטורי על מחלקות מתכווצות, מפלצות אוכלות זמן, ועד כמה מסובך לפנות לציבור ולהיות יותר פופולריים כאסטרטגיה לפתרון הבעיה.

אולי יש מכם שתוהים, מדוע אני מאחר ומתרשל בזמן האחרון בפרסום ינשופים. התשובה היא שאני מבלה את שנת השבתון הנוכחית שלי באוניברסיטת קיימברידג' בניסיון לנשום אוויר עם עדי, להכיר את אנגליה היפיפייה, וגם לכתוב ספר חדש שיפענח את החידה מאחורי הברוטליות הצבאית של יפן. הקמפוס בקיימברידג', כידוע, יפה, מעורר הוד, ושומר בספריותיו אוצרות נדירים של ידע, אבל יש בו גם משהו מיוחד שמעודד אותך לעבוד מהר יותר. באחד מרחובותיו, בין הקולג'ים קינגס, קורפוס כריסטי, סנט קתרין ופמברוק, ישנו פסל מכני מוזר, של מפלצת הרוכבת על גלגל ומסובבת אותו. אם תסתכלו מקרוב בגלגל, תראו שמדובר למעשה בשעון, והמפלצת היא הזמן חסר הרחמים שנוגס בימים שנותרו לך. אני חושב על זה בכל יום: האם עבדתי מספיק? אולי אני מבזבז את הזמן שלי? הימים בשבתון המקסים הולכים ונגמרים, והקורסים של שנה הבאה מתקרבים אלי בצעדי ענק. ואולי בכלל כדאי לחשוב ברוח הזן בודהיזם, ולנצל כל רגע במלואו בלי להשקיע מחשבות עגמומיות בזמן שכבר בוזבז?

והנה, מאמר די מפחיד שקראתי לאחרונה, רומז לי שהשעון לא מתקתק דווקא לי אישית, אלא אולי לתחום ההיסטוריה ולמדעי הרוח כולם. הקורא הישראלי, בוודאי, יזדהה. במולדתנו, מדעי הרוח והעוסקים בהם מותקפים מכל כיוון: השלטון ומקורביו חושבים שההיסטוריונים, למשל, שמאלנים מדי, בין היתר מכיוון שהם לא מוכנים לחזור כתוכי על הנראטיב הלאומי שנוח לו להפיץ. בעיני הפוליטיקאים החרדים ותומכיהם, אפילו אלו מביניהם שמוכנים בדוחק להבין את הצורך במדע וטכנולוגיה, אנחנו מן הסתם מלמדים שטויות והבלים, ולאחרונה קבוצות ליברטריאניות מתנגדות לעצם המימון המדינתי לכל מה שלא מכניס כסף לארנק, ואף משוות אותנו לתלמידי הישיבות. לכך מתווספת התעמולה המפוקפקת על חוסר המדעיות של "מדעי הדשא", כביכול (כאילו כל מה שלא ניתן לחישוב מדוייק הוא חסר ערך). רק אתמול כינה איזשהו טיפוס מפורום קהלת את כל העוסקים במדעי הרוח "רוכלים של שמן נחשים".

אם היה מדובר בגורמים האלה לבדם – היינו יכולים להתמודד מולם. הבעיה היא שגם ההנהלות של אוניברסיטאות רבות בארצות הברית מנסות לחנוק את התחום. כותב המאמר, ההיסטוריון ברט דוורו מבלוג "הפדאנט", חושף נתונים מבהילים על הצטמקות החוגים להיסטוריה. מסקר שנעשה בחוגים הרלוונטיים ב-14 אוניברסיטאות אמריקאיות מובילות, עולה כי התקנים להיסטוריונים צנחו ב-29%, ושליש מהתחום למעשה נמחק תוך שנים ספורות. אם 54% ממחזור הסטודנטים שסיימו את הדוקטורט ב-2013 הצליחו למצוא מקום עבודה קבוע תוך ארבע שנים, הרי שלאלו שסיימו ב-2017 השיעור הוא 27% בלבד, וב-2020 הוא כבר צנח ל-9.7%. מי שנמצא בתחום, רואה ציוצים נואשים של היסטוריונים שעשו כביכול כל מה שנדרש מהם: פרסמו אינספור ספרים ומאמרים, קיבלו הערכות הוראה מצויינות מסטודנטים, ובכל זאת לא קיבלו קביעות ונזרקו החוצה מהמערכת. לדעתו של דוורו, לא מדובר ב"הצבעה ברגליים" של הציבור הרחב דווקא. אמנם בגלל המצב הכלכלי, סטודנטים מעדיפים מסלולים יותר מעשיים ורווחיים על תואר בהיסטוריה, אבל הם עדיין נרשמים בהמוניהם לקורסים בהיסטוריה. גם אלו שמסיימים תארים בהיסטוריה ולא מוצאים עבודה בתחום (הרוב המוחלט) מסתדרים בדרך כלל בשוק החופשי ומוצאים עבודות מתגמלות. קהל הקוראים עדיין מתעניין מאד בספרי היסטוריה פופולריים, שמדפי חנויות הספרים מלאים בהם. מסקרים שנעשו בארצות הברית, עולה ש-84% מהנשאלים סבורים שחשוב ללמוד היסטוריה לא פחות מאשר מנהל עסקים והנדסה.

אז מה למעשה הבעיה? דוורו תולה אותה בעיקר במנהלנים אקדמיים ופוליטיקאיים שמקצצים את תחום ההיסטוריה משיקולים ציניים, אבל אז הוא מבצע פניית פרסה וטוען שהבעיה היא בכלל בחוסר קשר עם הציבור. הוא מבכה, למשל, את המאמר המנותק של ראש אגודת ההיסטוריונים האמריקאיים, שעורר לאחרונה סערה בכוס התה המקצועית. ממרום הודו, גינה "מנהיג ההיסטוריונים" את "ההתמקדות בבעיות שקשורות בהווה" (פרזנטיזם), את דעיכת ספרי המחקר המסורתיים ואת עליית הבלוגים, כאילו היה עגלון המקונן על המצאת המכונית. מכאן, דוורו ממשיך ותוקף את ועדות המינויים, שמעדיפות חוקרים שעוסקים בנושאים אזוטריים שמעטים מסוגלים לקרוא ולהבין, על פני קשר עם הציבור, וקורא לתת בונוסים לחוקרים שמסוגלים לדבר עם התקשורת, להסביר את מחקריהם, ללמד כיתות באופן מיומן ובכלל ליצור הדים חזקים בציבור הרחב. דוורו תוקף גם, בצדק, את אותם אינטלקטואלים שמנסים לרתום את ההיסטוריה ככלי שנועד לקדם את השקפותיהם הפוליטיות. כל הציבור משלם להיסטוריונים – והם אמורים לשרת את כולו, לא רק פרינג' שמאלני רדיקלי. במיוחד, חשוב להרחיק את ההיסטוריה מאקטיביזם פוליטי. בעוד קשר עם הציבור (engagement) בונה קרדיט למקצוע, אקטיביזם פוליטי מבזבז אותו, וגישה שתהפוך את כל ההיסטוריונים לאקטיביסטים תבזבז את מעט הקרדיט שעוד נותר.

בעיקרון אני מסכים עם רוב דבריו של דוורו, ובמיוחד עם החשיבות של הפנייה לציבור. בהקשר הישראלי, למשל, לא יתכן שועדות מינויים באוניברסיטאות ישראליות לא מחשיבות כמעט בכלל פרסומים בעברית (ובערבית), בעוד הציבור הישראלי הוא זה שמשלם את המשכורות שלנו. מצד שני, לאסטרטגיית הפנייה אל הציבור יש גם מגבלות שחשוב לתת עליהן את הדעת. כפי שהוכיחו השנים האחרונות, נביאי הזום והלימוד מרחוק כמו עוז ותמר אלמוג לא היו אלא נביאי שקר. הזום פגע בלימוד, עצבן והרחיק את רוב הסטודנטים, ואף גרם להרצאות ובמיוחד לסמינרים לחלוף על פניהם בלי להותיר רושם.

מפתה לומר שכדי להחיות את התחום, יותר היסטוריונים צריכים לכתוב ספרים פופולריים ומלהיבים לקהל הרחב, אבל גם האסטרטגיה הזאת בעייתית יותר מכפי שנראה מלכתחילה. אני, למשל, נמצא בצד של אותם ההיסטוריונים שאוהבים לכתוב לקהל הרחב, ומנסים לנקות את השפה האקדמית שלהם מז'רגון מיותר, מסיבוכים לשוניים ומשיעמום שהפך ביותר מדי מקרים לסמל סטטוס. אבל בכל זאת, כפי שגם דוורו מציין, אי אפשר לכתוב רק ספרים פופולריים. כל ספר פופולרי טוב מתבסס על מאות ואלפי מחקרים ספציפיים, מעמיקים ואזוטריים שרק מעט אנשים קוראים. הכתיבה הפופולרית המוצלחת, לפיכך, משולה לצמרת של עץ היונקת משורשים תת קרקעיים מסועפים. ללא תמיכה במחקר האקדמי המקצועי, גם הצמרת תיבש ותגווע. אבל קשה להסביר את זה לציבור הרחב, שרואה את הצמרת לבדה ונהנה בעיקר ממנה. בנוסף, כאיש אקדמיה שאוהב לכתוב פופולרי, אני יכול להעיד שמול"ים של ספרים פופולריים נוטים לנקוט זהירות מופלגת, ולהוציא ספרים רק על נושאים מצומצמים וספורים (הבולטים מביניהם: נאציזם ומלחמת העולם השנייה). אם המדינה לא תממן מחקר היסטורי מקצועי ותישאר רק הכתיבה הפופולרית, זו שיכולה להחזיק מעמד מבחינה כלכלית, נושאים שלמים וחשובים של חקר העבר פשוט יימחקו ללא כל זכר. פנייה לציבור, לפיכך, יכולה להיות חלק מהפיתרון – אבל לא כל הפיתרון.

אז מה הוא הפיתרון לבעיה? בינשופים הבאים אנסה לבקש מחלק מחברי ההיסטוריונים לענות על השאלה הזאת. אולי יעופו כאן ניצוצות.

אתיאסט בגוש קטיף, ספרו של מארק לוגובסקוי, הוא עדות אישית מרתקת על תולדות המאבק נגד תוכנית ההתנתקות. הספר כתוב נפלא, מרתק, משעשע וציני לפרקים, אך המחבר מגזים בפראות בנוגע לסיכויי ההצלחה של המאבק, שנידון ככל הנראה לכישלון מראש. ינשוף ספרותי על ההתנתקות, גוש קטיף ותופעת "המגאפון של הפעיל".

מארק לוגוסבקוי – אתיאסט בגוש קטיף (הוצאת ספרי ניב)

לפני שנים הרבה, כשהייתי ילד צעיר ונלהב בנוער מרצ, כבר הבחנתי בתופעה שכיניתי לימים "המגאפון של הפעיל". באותה תקופה, נהגנו לדבר הרבה מאד בקבוצה לא רק על אידיאלים, אלא על יוזמות חברתיות שונות של המפלגה (ובמיוחד של הנוער) בשכונות ועיירות פיתוח למיניהן. הדרכנו בהתנדבות בקייטנות, קידמנו מודעות לחוק הדיור הציבורי של ח"כ רן כהן, ובאופן כללי התלהבנו מאד מכל יוזמת חקיקה חברתית שיזם מי מהחכ"ים דאז. לא היינו תמימים מספיק כדי לחשוב שתושבי עיירות הפיתוח יתחילו להצביע לנו בהמוניהם (אם כי קיווינו להשיג כמה קולות, אולי חצי מנדט). ידענו שרובם הגדול ימנים. שיערנו שעבורם החקיקה החברתית של מרצ חשובה הרבה פחות מדברים אחרים, למשל הנושא המדיני-בטחוני. אבל האשליה האמיתית שלי, לפחות, בראשית אותה תקופה, היתה לחשוב שלמישהו בכלל אכפת. גיליתי שרוב רובו של קהל היעד לא רק שמבטל את הטוב שמרצ מרעיפה עליו כביכול, אלא פשוט לא מודע ולא מתעניין. כשאתה פעיל במרצ בשנות התשעים, נדמה לך שכל חוק שמעבירה ח"כ נעמי חזן או ח"כ ענת מאור הוא בעל חשיבות עצומה. לוקח זמן להבין שגם אם חוק עבר, ואפילו אם משרד האוצר לא הקפיא אותו בחוק ההסדרים, ואף קרה נס והוא נאכף, השפעתו בדרך כלל שולית ובמקרה הטוב מצטברת (ועל נזקי לוואי בלתי מכוונים אני בכלל לא מדבר). וגם אם החוק השפיע, הציבור הרלוונטי בדרך כלל לא מודע לכך. במקביל, אתה נוטה לחשוב שכל מיני שורות במצע של מרצ משפיעות על בוחרים, שלמריבות פנימיות במפלגה יש אימפקט עצום, ובכלל מפריז בכוחה של התנועה הרבה מעבר לריאלי. הסיבה היא שמי שנמצא בתוך תנועה פוליטית מסויימת, בין אם תנועה חוץ פרלמנטרית, מפלגה או אפילו זרם דתי, ועוסק בענייניה נון-סטופ, נוטה לחוות את האירועים הפנימיים בעוצמה הרבה יותר חזקה מאשר האופן שבו הם נחווים על ידי אנשים שנמצאים מחוץ למערכת, כלומר הציבור הכללי. מה שנשמע לאינסיידרים כמגאפון מחריש אזניים, הולכי הרגל בחוץ שומעים לכל היותר כזמזום רקע, אם בכלל.

נזכרתי שוב בעיקרון "המגאפון של הפעיל" כאשר קראתי את אתיאסט בגוש קטיף, ספרו האוטוביוגרפי המצויין של מארק לוגובסקוי. לוגובסקוי, פעיל נלהב נגד ההתנתקות ברצועת עזה, בלט מבין שותפיו למאבק בחילוניותו המופגנת. הוא גדל כחילוני-אתיאסט בקריית ארבע, ראשו הגלוי מתייחד בים של כיפות ושביסים הן בעיר הולדתו (שאת תולדותיו של המיעוט החילוני המופלה בה הוא מוכן לספר לכל דכפין) והן בקרב הציבור שנאבק נגד ההתנתקות. דווקא ככזה, יש ללוגובסקוי הרבה מאד דברים מעניינים לספר. נקודת המבט שלו כאאוטסיידר חריג לא רק בעמדותיו הפוליטיות לעומת הציבור הכללי של 2005, אלא גם כחבר במיעוט חילוני בתוך תנועת מחאה דתית, מספקת אינספור אנקדוטות ציניות, מעניינות ולפעמים גם משעשעות ממש.

תוכנית ההתנתקות היתה, לטוב ולרע, אחד האירועים המונומנטליים בהיסטוריה הישראלית של המאה ה-21. היא ניתקה את ישראל מהביוב של רצועת עזה, אך גם העלתה לשלטון את ממשלת חמאס והובילה לגיהנום הסבבים שלא יצאנו ממנו עד היום. היא הוכיחה שרוב מוחלט של החיילים והקצינים הדתיים, בניגוד ללעז, מצייתים לפקודות ולא לרבנים, אבל יצרה שבר והולידה קו מתבדל ואנטי ממסדי באופן עמוק בציבור הדתי-לאומי. היא פיצלה את הליכוד והולידה במידה רבה את המרכז הישראלי, אך גם שמה קץ לחלומות ההתנתקות החד צדדית שהיו המצע העיקרי של אותו מחנה פוליטי וטמנה את הזרעים של חזרת הליכוד לעמדת כוח. ההתנתקות גם הולידה גל מחאה ימני שהזכיר בעוצמתו את גל המחאה נגד הסכם אוסלו, אבל בניגוד לקמפיין נגד רבין, האש כוונה הפעם נגד אריאל שרון, אחד מאליליו של הימין הישראלי. על הרקע הזה, הקמפיין נגד ההתנתקות בולט בכשלונו המוחלט. ההתבטאויות של הרב אליהו ודומיו של "היה לא תהיה" התגלו כחלולות, התוכנית לפרוץ לגוש קטיף ברוב עם התמוססה לה, וההפגנות ההמוניות לא הותירו אחריהן הד אמיתי. לוגובסקוי הוא לפיכך עד לכישלון. ספרו הוא מקור ראשוני יקר המציאות לכישלון הזה, עדות כנה, חסרת רחמים לפרקים, שמאפשרת להסיק ממנה מסקנות.

הספר בכללו כתוב היטב, וחלקים גדולים ממנו מרתקים ממש, בעיקר כשלוגובסקוי מספר על חוויותיו האישיות ולא שוטח את הנימוקים השגרתיים נגד ההתנתקות שנשמעו אז ומאז פעמים רבות. הוא במיטבו כאשר הוא מתאר בציניות מושחזת את ההיבריס של חלק מאנשי המחאה היותר הזויים (למשל צרחן נפוח מחשיבות עצמית שמכונה בספר "לירון מאוניברסיטת תל אביב", אותו זכיתי להכיר אישית בקמפוס ואף לתאר בטור מיוחד בינשוף), ודיאלוגים שנראה שנלקחו מספר הומוריסטי של אפרים קישון. באחת הסצינות מתאר לוגובסקוי את יקיר הבלוג הזה, משה פייגלין, הדור בבגדי השבת שלו, מלהג ביחד עם פעיל נלהב אחר על הנצחון המזהיר הצפוי להם, כאשר ברור לכל בר דעת ששניהם נמצאים על סף התהום. הוא מתאר את נופי גוש קטיף ורצועת עזה, ריצות מיוזעות בין גדרות היישובים, טרמפים צפופים עם נערים דתיים נלהבים, ואת הניסיון של כל אלו למצוא את הגביע הקדוש – מכוניות של חברי כנסת שרשאיות להיכנס לגוש ללא חיפוש.

לוגובסקוי מדגיש שוב ושוב את אזלת היד של מנהיגי המאבק נגד ההתנתקות. לדעתו, התנגדות לא אלימה ופסיבית, כלומר כניסה לא חוקית לגוש קטיף וחוסר שיתוף פעולה עם החיילים, היתה מקשה כל כך על ההתנתקות עד שהיתה – אולי – מסכלת אותה. במקום זאת, מנהיגי המאבק לא הבינו את גודל השעה, מנעו את הפריצה לרצועה מכפר מיימון ו"מסמסו" את המאבק שלהם עצמם. זאת מול ראש ממשלה דורסני, חסר מעצורים ונחוש, שבליווי מקהלת העידוד של התקשורת, גורמי הביטחון ומערכת המשפט השתמש בשיטות לא דמוקרטית (לשיטתו של לוגובסקוי) כדי למחוץ כל התנגדות לתוכניותיו.

יש לציין כי הביקורת שלוגובסקוי מותח על מובילי המאבק משתקפת באופן מעניין לא פחות בסרט תיעודי אנונימי שראיתי פעם ברשת. הדוקו המדהים הזה, שכנראה נערך בידי גורמי ימין כאלה או אחרים, אינו מכיל הערות או פרשנות אלא רק קטעי ארכיון. הוא מראה, באופן מעורר השתאות, כיצד מנהיגי התהלוכה מכפר מיימון עיכבו אותה בכוונת מכוון; איך רבנים הרביצו "דברי תורה" כדי למסמס את הזמן ופוליטיקאים הובילו את המוחים במעגלים כדי להתיש אותם – אירועים שעל חלק מהם גם מעיד לוגובסקוי. הסרט מראה גם כיצד חלק ממנהיגי מועצת יש"ע תיאמו למעשה את שעת הגירוש עם כוחות צה"ל, ואפילו איך אחד מהם מבקש מהתקשורת "לצלם שגוררים אותו". לאור עדויות כאלו, אין פלא שבעיני לוגובסקוי ורבים מחבריו המאבק היה מכור מלכתחילה.

עם זאת, לשיטתי, לוגובסקוי חוטא בכשל "המגאפון של הפעיל" כאשר הוא מניח שהיה סיכוי כלשהו למאבק מלכתחילה. דווקא בגלל נקודת המבט הפנימית שלו, הוא נוטה לתאר את האירועים השונים של המאבק כחשובים הרבה יותר ממה שהיו באמת. לרוב הציבור הישראלי, שתמך בהתנתקות ובטח באריאל שרון, ממש לא היה אכפת איך בדיוק היו גוררים את המוחים נגד ההתנתקות, ואם היו בולמים אותם לפני או בתוך רצועת עזה, והפרת פקודות המונית היתה יכולה לגרור אחריה בקלות תגובת נגד חזקה לא פחות. נכון שמובילי המאבק היו, בסופו של דבר, אנשי ממסד שלא רצו "לזעזע יותר מדי את הסירה", אבל גם אם היו מזעזעים אותה, האם זה היה משנה משהו באמת? האם רוב הציבור, שתמך בהתנתקות, היה פתאום מתנגד לה בגלל הפגנות של מסירות נפש והתנגדות לא אלימה? לוגובסקוי בוודאי יטען שכן. לי, אישית קשה מאד להאמין, בעיקר לאור התקדימים ההיסטוריים. המחאה נגד הסכם השילומים, למשל, נכשלה למרות תמיכה הרבה יותר גדולה בציבור והתנגדות לא אלימה בהיקף עצום, וכך גם המחאה נגד פינוי סיני והסכם השלום עם מצרים. כשמנהיג מציע צעד פופולרי, קשה להאמין שייעצר בידי מחאה, במיוחד אם כוחות הביטחון והלגיטימציה של החוק הרשמי לצדו.

לסיכום, אתיאיסט בגוש קטיף הוא ספר מומלץ מאד: דו"ח מרתק ואישי מאד על תקופה דרמטית שאת השלכותיה אנחנו חווים עד היום. רוצו לקרוא.

בין המלחמה באוקראינה, המהומות באיראן והקשיים בהרכבת הקואליציה בישראל, הסתננה אלינו ידיעה שכמעט ולא זכתה לתשומת לב. מנהיג דאע"ש המכהן חוסל בדרום סוריה. מה פירוש הדבר? ד"ר אלי גליה, חוקר סוריה המודרנית ומחבר הספר "ג'ורג' חבש – ביוגרפיה פוליטית" מסביר לנו את המשמעויות.

דובר ארגון דאע"ש, "אבו עמר אל-מוהאג'ר" הודיע ב- 30 בנובמבר 2022 בהודעה מוקלטת על מותו של מנהיג הארגון "אבו אל-חסן אל-האשמי" ועל מינויו תחתיו של "הווטרן ואיש הג'האד הנאמן", "אבו אל-חוסין אל-חוסיני אל-קרשי". אל-מהאג'ר רמז, כי "אל-האשמי" נהרג בפעולת איבה, אם כי הוא לא ציין היכן ומתי זה קרה. דובר פיקוד מרכז של צבא ארה"ב ((CENTCOM, הודיע באותו יום, כי "מנהיג דאע"ש חוסל באמצע אוקטובר במבצע שנערך על ידי 'צבא סוריה החופשית' במחוז דרעא בסוריה", המנהיג השלישי של הארגון שמחוסל בפריפריה סורית.

מקורות סוריים רשמיים ומהם המזוהים עם האופוזיציה, דיווחו על 'מבצע מתגלגל' בעיירה ג'אסם, שהחל ב- 14 באוקטובר ונמשך מספר ימים. מכלל הדיווחים עלה, כי חילופי האש התנהלו בין פעילים המזוהים עם דאע"ש לבין חמושים מקומיים, הפועלים בשירות מנגנוני המודיעין הסוריים. ככל שהצטברו הדיווחים, ניתן היה להתרשם, כי במוקד מבצע הסיכול עמד "עבד אל-רחמן אל-עיראקי", מי שכונה "סיף בגדאד" ו"אמיר דאע"ש בדרום סוריה" (תארים שנועדו, כך הסתבר, להסוות את נוכחותו במקום של הח'ליף).

על פי המדיה הסורית הרשמית, פעילי דאע"ש חוסלו בעת שהתבצרו בתוך מבנה מפקדה ואחרים פוצצו עצמם באמצעות חגורות נפץ 36 שעות לאחר שהחלה הפעולה שנראתה, בשלב ראשון, כ"עוד מבצע 'שגרתי' לסיכול התארגנות של דאע"ש". בסופה, חשפו אמצעי המדיה הסוריים את כלי הנשק והתחמושת שאותרו במקום, פחות מ- 10 ק"מ מגבול ישראל.

אלוף אולג איגורוב מהכוחות הרוסיים בסוריה, הודיע כי "בפעולה משותפת לכוחות רוסיים וסוריים חוסלו 20 פעילים של דאע"ש, מהם שהיו אחראים לפיגוע האוטובוס שבוע קודם לכן בפאתי דמשק, שגרם למותם של יותר מ- 20 חיילים סורים. מאידך, אנשי הקבוצות החמושות המקומיות פרסמו הצהרה לפיה הם הצליחו להרוג כ- 45 מחברי הארגון, בהם 15 מנהיגים בכירים. במהלך הסריקות הנמשכות נמצאו בזירת הפעולה שבע נשים בגילאים שונים, ככל הנראה נשותיהם של הפעילים, מקומיות שהחזיקו בזהות בדויה. אחד המקורות כתב, ובהתייחס לסוג ולכמות מטעני הנפץ שנמצאו במבנים שנסרקו, כי פעילי דאע"ש לא יכולים היו להשיגם ללא סיוע חיצוני, בהסתמך על רשתות הברחה או מעבר במחסומי הצבא הסורי. בהמשך, פוצצו גם בתיהם של המעורבים בהשתייכות לתא.

מקורות מקומיים בחוראן שהתראיינו לעיתון אל-ערבי אל-ג'דיד, ציינו כי מנהיג דאע"ש אל-קרשי, המחזיק באזרחות עיראקית, הגיע לאזור דרעא כבר לפני שנה, התחתן עם אישה סורית מקומית, מיסון אל-צלח'די, קנה חווה חקלאית ובנה בית בעיירה. בנוסף, הוא הקים בית דין שרעי מרחק של כ-400 מטרים בלבד ממחסום של צבא סוריה. לדבריהם, הגם שאנשי דאע"ש ובראשם אל-קרשי שאפו לפעול מתחת לרדאר ולשמור על פרופיל נמוך, התכונה סביב בית הדין היא שהאיצה את חשיפתם של כ- 200 פעילים ומפקדים ששהו במקום. שהייתם התאפשרה בידיעתם של המוח'אבראת הסורים עד שאלה החליטו במחצית אוקטובר להורות על הפעולה לסיכול ההתארגנות.

ככלל, הנרטיב האופוזיציוני המנסה להמעיט מיכולתו של המשטר הסורי להתמודד עם האתגרים הביטחוניים בדרום המדינה, שב והלין בהזדמנות זו, כי המשטר הסורי שחרר מבתי הכלא שלו בתחילת 2020 כמה עשרות פעילים של דאע"ש, תושבי מחוז דרעא. כל זאת במטרה לחסל אישים אופוזיציוניים המסרבים לקבל את מרותו של המשטר בדמשק ולהצטרף לשורותיו, ואף לאפשר את התבססות הנוכחות הפרו איראנית באזור.

וכך, לא מן הנמנע, כי האפשרות שמנהיג דאע"ש, "אבו אל-חסן אל-האשמי", הצליח להסתוות בשטח בזהות בדויה יכולה, לכאורה, להסתמך לא רק על ההתנגדות המקומית למשטר אסד, אלא גם על יכולתו להתברג בתוך המארג השבטי והחמולתי באזור ולמצוא בו מחסה, וזאת בחסות האנרכיה המשתוללת בדרום המדינה. יש לציין כי אזור זה נמצא גם במוקד הברחות הסמים מסוריה לשכנותיה.  

חיסולו של מנהיג דאע"ש, השלישי במספר, והפעם לא בידי כוח אמריקאי מיוחד, בפריפריה סורית, יכול להעיד על משילותו המוגבלת של המשטר בדמשק ועל הקשיים שבהם הוא נתקל להחיל ביטחון בשטחים הנתונים לשליטתו. הסתתרותם של מנהיגי דאע"ש באזורים צפופים בצפון סוריה, או רוויי אלימות בדרום המדינה, מתאפשרת בחסות הכאוס השורר באזור, קיומן של רשתות הברחה, והעובדה שמעייניו של האזרח הסורי נתונים, ברובם, לצורכי הישרדות. מינויו של מנהיג חדש לארגון מסמל לבטח את ההמשכיות שהארגון רוצה לבטא, גם אם מדובר בתפקיד שהפך "ייצוגי", ומתוך כוונה לאפשר את פעילותם המבוזרת של "המחוזות", אך בלי שיהיה בכך כדי לבטל את הנחישות של הקואליציה בראשות ארה"ב להמשיך ולרדוף את פעיליו חדורי האידיאולוגיה הרדיקלית.   

למה ישראל תמיד חושבת שמגיע לה עודף? ינשוף פוליטי-מדיני על השערוריה האחרונה בין ישראל לאוקראינה ועל המוסר המשולש של המדינה היהודית.

פעם, בראשית ימי האינטרנט הישראלי, כשבגרוש היה חור ומעט אנשים ידעו אפילו מה זה "בלוג", פעל כאן אתר איכותי שנודע כ"ז'ורנאל של אלכסנדר מאן". בעל האתר היה, למעשה, אחד מבלוגרי העומק הראשונים שפעלו בארץ הקודש. הוא נהג לפרסם מאמרים, כתבות, הגיגים ודברי ספרות, ואף הקפיד על נימוס ועמקות בתגובות, בעודו דואג להתייחס לכל אחד מהמגיבים באופן אישי ובכבוד רב. אני מעלה את זכרו של האתר הנשכח הזה בזכותו של ביטוי גאוני שהפך להיות אקטואלי במפתיע היום. באחד ממאמריו, טען מאן שהבעיה העיקרית של מדיניות החוץ הישראלי אינה צביעות, או בכינויה השגור, "מוסר כפול". כל מדינות העולם צבועות, מבחינה זו שהן דוגלות רשמית בערכים מסויימים, אך בפועל פועלות ממניעים ארציים מאד הנוגדים אותם. למצער, בכל פעם שישנה התנגשות בין אידיאלים לבין צרכים פרגמטיים, האחרונים נוטים לנצח את הראשונים. אנחנו, הישראלים, איננו שונים מכל הגויים מבחינה זו: גם לנו יש מוסר כפול. למשל (וכאן אני ממשיך עם דוגמאות הבהרה משלי), ישראל דיברה גבוהה גבוהה על חופש ודמוקרטיה בעודה מוכרת נשק למשטרים אפלים וזוועתיים, אבל גם ארצות הברית, צרפת ובריטניה עשו זאת. לא טוב, אולי, אבל אין סיבה אמיתית שישראל תנסה להיות שונה או מוסרית יותר ממדינות אחרות.

הבעיה האמיתית של ישראל, טען מאן, זה שהיא המשיכה צעד אחד מעבר לשגרת המוסר הכפול של שאר העולם, תופעה שהוא קורא לה "מוסר משולש". לא זאת בלבד שדבריה ומעשיה לא תואמים, אלא היא מעמידה את עצמה בתפקיד של משגיח כשרות, שומר מוסר ומוכיח בשער עבור כל באי הגלובוס. למשל, עד לא מזמן לפחות, ממשלת ישראל לא רק שיחררה נאומים נגד גזענות בעוד גזענים מושבעים מכהנים בממשלותיה השונות, אלא גם השמיעה צפירות עולות ויורדות בכל פעם שאיש ימין אירופי נכנס לאיזושהי קואליציה ביבשת, למרות שאותם אנשי ימין – לרבות ירג היידר, מארין לה-פן ואחרים, לא מעזים לומר על זרים ועל מיעוטים אפילו עשירית ממה שאומרים עליהם אנשי ימין קיצוני בישראל (ע"ע שר הבט"פ הבא שלכם). צורמות במיוחד, בהקשר זה, הן הקינות על כל חוק פולני שעוסק ברכוש יהודי, כאשר זה מתגמד לעומת חוק נכסי נפקדים הישראלי.

מופע נוסף של אותו "מוסר משולש", הוא כאשר ישראל מצפה שינהגו בה בהתאם למוסר, לערכים, ללקחי השואה, ותוך התחשבות בתלאות העם היהודי בכל ההיסטוריה, או סתם בידידות אוטומטית שאינה תלויה בדבר, בעוד היא עצמה נוהגת במוצהר רק לפי אינטרסים, ואינה מחוייבת אפילו לגמול לבעלות בריתה. ישראל, למשל, רואה לעצמה זכות שמיימית לחדש את מלאי טילי כיפת ברזל על חשבון ארה"ב אחרי כל מבצע בעזה, ודורשת מארצות הברית להטיל וטו על כל צל גינוי של ישראל באו"ם, אך באותו הזמן לא מרגישה מחוייבת להצטרף לארה"ב במאבקיה העולמיים, כמו למשל המאבק נגד פוטין "כי יש לנו אינטרסים מול רוסיה". כנ"ל בכל הנוגע לאוקראינה. האוקראינים ביקשו מישראל נשק, בעיקר הגנתי, שנחוץ להם לעצם קיומם, וקיבלו כתף קרה "כי אנחנו צריכים לדאוג לאינטרסים שלנו." גם פליטים אוקראינים קלטנו בקמצנות ובמשורה, שמה זה יפגע איכשהו ברוב היהודי.

אז נשק אי אפשר לתת כי אנחנו מפציצים בסוריה, ופליטים אי אפשר לקלוט כמו שצריך כי מדינה יהודית. כל זה מילא – אפשר להתווכח על מאזן האינטרסים של ישראל, עד כמה חשוב לה להצטרף למאבק שמנהל העולם המערבי כעת, ועד כמה יש מקום לשיקולי מוסר. אישית, אני מבין לחלוטין את אלו שאומרים שאין מקום לשיקולים כאלו, אם כי אינני מסכים איתם. מה שאני לא יכול להבין בשום פנים ואופן, היא כיצד ישראל אזרה בליבה את החוצפה להיעלב ולהתעצבן בכל פעם שאוקראינה מצביעה נגדה באו"ם, גם אם אין להצבעות הללו שום משמעות, וגם אם בהזדמנויות אחרות אימצה קייב עמדות פרו ישראליות מובהקות. סרבתם לתת נשק לאוקראינה וקימצתם בקליטת פליטים אוקראינים, אז למה אתם מצפים שאוקראינה תתמסר לישראל? מאיזו סיבה בדיוק? אולי גם לקייב, הפלא ופלא, יש אינטרסים משלה? יתכן למשל שאוקראינה שנמצאת תחת כיבוש חלקי לא תמהר להכיר במצב דומה של כיבוש, מחשש שהכרה כזאת עלולה לשבש הליכים עתידיים בהאג נגד רוסיה? הצרה של הישראלים, שוב, היא העיוורון וחוסר העניין לכל דבר שלא נוגע ישירות אליהם, המלווים במוסר משולש.

שימו לב שלא הבעתי בהכרח דעה בשאלה, האם החישוב האוקראיני נכון, והאם ההצבעות באו"ם נגד ישראל משרתות את האינטרס האוקראיני או שלא. אני בהחלט מבין למה יהודים אוקראינים רבים זועמים עכשיו – כי מבחינתם זו החלטה מבישה של המדינה שלהם. אני יכול להבין, בדוחק, גם מדוע ישראלים שהתנדבו באוקראינה כועסים על הצעדים האחרונים של קייב. מה שאני לא יכול להבין, זה את נציגי הממשלה ואת אותם ישראלים שהתנגדו לכל סוג של סיוע לאוקראינה בשנה האחרונה, ומאיפה נובע בדיוק העלבון שלהם. כמו ישראל הרשמית, אנשים מסוגם תמיד מאמינים שמגיע להם עודף, ומבקשים עבור מדינתם פרוסה הרבה יותר גדולה מהעוגה מאשר ראוי.

לסיכום אציין, שתמיד חשדתי באותם אידיאליסטים שדורשים שישראל תהיה "חברת מופת", וראיתי בקריאות הללו מופת לניתוק מוחלט מהמציאות. אבל אם אנחנו רוצים באמת להשתפר, כדאי שננטוש לפחות את המוסר המשולש ונחזור להיות מדינה נורמלית בעלת מוסר כפול.

האם, וכיצד, יכול להשתלב עונש מלקות במערכת משפט מודרנית, והאם אלימות פיזית שכזאת יכולה להזיק לעבריין פחות, ולהועיל לחברה יותר, מכליאה המונית וממושכת? ינשוף משפטי מהרהר באופציה שהיא כרגע תאורטית בלבד.

כאשר כתבתי את הדוקטורט שלי בהרווארד, לקחתי בין היתר קורס דיני עונשין בבית הספר למשפטים. המרצה, תובע אמריקאי זעוף וקדורני, התגלה כאחד המורים הטובים ביותר שהכרתי. מצד אחד מטיל אימה (סטודנטים שלא קראו את פסקי הדין רעדו כשהוא קרא את שמם וצלב אותם על דוכן העדים), ומצד שני, מעמיק, דיאלוגי ומסוגל להוציא מהתלמידים שלו רעיונות שהם לא חשבו אפילו שיש בהם. בין היתר, הוא ערך משחקי תפקידים וסימולציות שדימו סצינות משפטיות, למשל דיאלוג בין ביל קוסבי לבתו הלא חוקית שניסתה לסחוט אותו, במטרה להבין בדיוק באיזה רגע השיחה הפכה לפלילית, ונאומים משפטיים בשם ההגנה או התביעה שסטודנטים נדרשו להפיק בשניות, בלי לחשוב ולהתכונן אליהם מראש.

בין לבין, המרצה נהג לשאול את הסטודנטים שאלות שזעזעו את תפיסות "המקובל שלהם". יום אחד, כאשר ניהלנו דיון על פושע מסוים שקיבל עשר שנים בכלא, שאל המרצה: "ואולי מוטב היה לגזור עליו עונש מלקות?" (אנגלית: flogging). הסטודנטים הזדעזעו. הרי אין עונש כזה בספר החוקים של ארצות הברית ואף מדינה מערבית אחרת. אם הם שמעו עליו, הרי זה היה בשיעורי היסטוריה, או בהרצאות על מדיניות רחוקות, נחשלות ופרימטיביות בעולם השלישי. המרצה לא התרשם מהזעזוע של הסטודנטים, ושאל האם לא יתכן שהעבריין עצמו היה מעדיף כאב חד אך חולף על עשר שנים תמימות בכלא, ומכאן התחיל דיון קצר על הנזקים והיתרונות של עונש כזה מבחינה חברתית. אולם נראה שאפילו התובע הממולח, שהעלה מן הסתם את הרעיון הזה כפרובוקציה, לא התכוון לפתח את הדיון עליו יותר מדי. אחרי הכל, הוא גם שאל שאלות פרובוקטיביות אחרות מהכיוון הפוליטי הנגדי, כאשר הקשה על הסטודנטים מדוע צריך להעניש פושעים בכלל, ולא הסתפק בתשובות שגרתיות או בנאליות. בכל מקרה, הרגע חלף והלך לו.

אינני זוכר האם הסטודנטים, שנהגו להתווכח על תוכן השיעור בקולניות במסדרונות בכל שבוע ושבוע, דיברו על הפרובוקציה של עונש המלקות. מה שאני כן זוכר, הוא שאם היתה הסכמה כלשהי בין כולם – ימנים ושמאלנים, דמוקרטים ורפובליקנים, ליברלים ושמרנים – היא היתה שמערכת המשפט הפלילי בארצות הברית "שבורה". הפרוגרסיבים סברו שהיא שבורה בגלל כליאת יתר, במיוחד של שחורים ומיעוטים אחרים, אפלייה גזעית וענישה לא הומאנית שרק מרבה את הנזק לחברה כולה. השמרנים הצביעו על הפשע המשתולל ברחובות, כראייה על כך שמשהו כאן לא עובד. באותה מידה, אפשר להעתיק את הדיון הזה בקלות לישראל של היום. מערכת המשפט הפלילי סופגת כל כך הרבה אש, מכיוונים כה רבים, עד שקשה להניח שהסדר הקיים אינו זקוק לשינויים משמעותיים. חסידי החוק והסדר, כמוני, מזדעזעים מההפקרות ששוררת ברחובות, מעליית הפרוטקשן, מכת הפריצות, הפגיעה בחקלאים והשתוללות ארגוני הפשע בחברה הערבית, ואנשים מהצד השני חושבים שהמערכת אטומה, אכזרית ומוטה לכיוון בעלי הכוח. נפגעות אונס, למשל, טוענות שיש במערכת הטיות מבניות כלפי עברייני מין וחסרונות מובנים למתלוננות, שעוברות "אונס שני" על דוכן העדים. בנוסף, מבקרים פרוגרסיבים מרבים לטעון, עם תמיכה אמפירית לא מבוטלת, שכליאה המונית עלולה להרבות פשע ולא לצמצם אותו. כלאת עבריין קטן עם פושעים ותיקים ומנוסים? תהיה בטוח שהוא יעבור בכלא "אוניברסיטה לפשע" ויחזור לסורו, מנוסה וקשוח יותר, כאשר ישתחרר. זאת במיוחד מפני שהפשע, בניגוד לקלישאה, משתלם. יש מעט מאד עבודות שבהם צעירים בעלי השכלה נמוכה יכולים להרוויח יותר כסף, כבוד והטבות אחרות מהחברה שסביבם.

אז אם אנחנו כבר דנים על שינויים עמוקים אחרים במערכת המשפט הפלילי, אולי כדאי לדון, ולו באופן תיאורטי, על תרומתו האפשרית של עונש כאב פיזי כמדרגה בין ענישה פעוטה (עבודות שירות, מאסר על תנאי) לבין כליאה של ממש? ראשית כל, הוא יכול להוות פשרה בין תומכי הענישה המחמירה לבין אלו שסבורים, בצדק מסויים, שכליאת יתר מחוללת פשיעה במקום לדכא אותה. הרי המלקות לא יכבידו על מערכת הכליאה, לא יעלו כסף רב לציבור בדמותם של בתי כלא נוספים, לא יספקו לעבריין קורס חינוך לפשע מתקדם, וישחררו אותו חזרה לחברה, לעבוד ולהתפרנס. בהקשר זה, עונש מקלות גורם הרבה פחות נזק לעברין עצמו מאשר כליאה.

מצד שני, יש גם תועלת לחברה בעונש מסוג זה. מלקות עלולות להוות הרתעה של כאב מיידי, חותך וקשה מנשוא, שקל הרבה יותר לדמיין (ולפיכך הרבה יותר מרתיע) מהאפשרות האמורפית של שלילת חירות, ואפילו מקנס שאפשר "למרוח" במשך תקופה ארוכה או להימנע ממנו בטענה ש"אין לך כסף". מלקות בליווי קנס כבד עשויות להיות פתרון מצויין לעבירות רכוש קטנות, מכות לחסרי ישע, גניבה מחנויות או אלימות במשפחה – עבירות שדווקא הן מקשות על חייו של הציבור הרחב יותר מהפשע ה"גדול". הן יספקו לקורבנות תחושת סיפוק וצדק מיידי, לצד אזהרה לעבריין, והבהרה שאם ישוב לסורו יתכן וייגזרו עליו לא רק מלקות נוספות, אלא עונש כליאה של ממש.

ולבסוף הבהרה: מדובר אך ורק בעונש לאחר הרשעה חלוטה, ולא באלימות משטרתית או חקירתית כלפי אנשים שלא הורשעו, ובוודאי לא בעינויי חקירה שמטרתם לגרום לנאשמים להודות בפשעים שיתכן ולא ביצעו.

אין להבין את המאמר הזה כקריאה להחזיר את עונש המלקות לספר החוקים. צעד חסר תקדים שכזה יש לבצע רק לאחר מחקר אמפירי מדוקדק של השפעותיו. ראוי, בכל מקרה, לבחון באופן מדוקדק את השפעת העונש הנ"ל במדינה המפותחת היחידה שמפעילה אותו, כזו שישראלים רבים מעריצים ורוצים לחקות בתחומים אחרים: סינגפור.

האם קרה לכם פעם שהתווכחתם עם מישהו והרגשתם שאתם מדברים לקיר אטום? אני מתכוון למצבים המתסכלים הללו כאשר כל העובדות שאתם מזכירים, הנימוקים המבריקים, ההיקשים והמסקנות נמרחים על איזושהי שכבת מגן של הצד השני, כאילו שלא באו לעולם. הסיבה עלולה להיות לא רק אטימות של בן השיח, אלא גם הבדלים משמעותיים בדרך הפרשנות ובתמונת העולם הכללית של הצדדים הניצים. ינשוף פוליטי-מדיני על מפגשים אקראיים ברחוב, קומדיות רומנטיות, גינוי פיגועים והתשתית העמוקה של אי הבנות פוליטיות.

האם קרה לכם פעם שהתווכחתם עם מישהו על פוליטיקה, והרגשתם שאתם מדברים לקיר אטום? אני מתכוון למצבים המתסכלים הללו כאשר כל העובדות שאתם מזכירים, הנימוקים המבריקים, ההיקשים והמסקנות נמרחים על איזושהי שכבת מגן של הצד השני, כאילו לא באו לעולם. יש, כמובן, מצבים, שבהם הצד השני אטום מטבעו: אדם יהיר או בטוח בעצמו עד כדי כך, עד שאינו נוהג להקשיב כלל לטיעונים; אולם מצבים כאלו אינם נפוצים עד כדי כך. לפעמים האדם שאתם מתווכחים איתו הוא טוב לב, אינטליגנטי, אמפטי ופתוח בדרך כלל, כזה שאתם אפילו יכולים להגיע איתו לחיבור רגשי ואינטלקטואלי ממשי, אך בנושאים מסויימים הוא נאטם. לתופעה סיבות אפשריות רבות, אבל בפוסט הזה הייתי רוצה להתמקד באחת מהן: כל אחד מפרש את העובדות שמגיעות אליו בהתאם לאיזו "תמונה כללית", ששונה מאדם לאדם, ובהכרח משנה גם את פרשנות העובדות, אפילו הבסיסיות ביותר. כאשר אותה "תמונה כללית" שונה מאד בין שני אנשים, והם קולטים את אותן העובדות, מסקנה שנראית לאחד מהם כקומון סנס פשוט מתפרשת על ידי השני באור שונה לגמרי. אבל מכיוון שהצדדים לא מודעים לפעמים להבדל בתמונה הכללית, או שהם לא מעניקים לו את החשיבות הראויה, רף התסכול של שניהם עולה במהירות. איך זה יתכן ש"הוא" לא מבין מה שכל אדם נורמלי אמור להבין, כביכול?

כאן, הכינו את המעדרים לחפירה קלילה, מפני שהבנה לעומק של התופעה דורשת הסבר קצר על התחום הפילוסופי שנקרא הרמנויטיקה, או בעברית "תורת הפרשנות". במובן הבסיסי ביותר, "פרשנות" היא נטילה של קלט עובדתי, מה שאנחנו מקבלים מחושי הראייה, השמיעה, המישוש והריח, ושילובו בתמונת העולם הכללית שלנו בכדי להעניק לו משמעות. אין שום יכולת לעבד קלט ללא פרשנות. דמיינו, למשל, מצב שבו אני יוצא מהבית ורואה אדם מסויים, בגילי, צועד לו מעדנות ברחוב. הקלט, שמגיע מחוש הראייה, יהיה זהה עבורי ועבור שלושת השכנים שלי, משה, סיגלית ומירב, שיצאו מהבית באותו הזמן. אולם המשמעות של הקלט תהיה שונה מאד, בהתאם לאופן שבו הוא משתלב בתמונת העולם הכללית של כל אחד ואחד מהם. עבור משה, מדובר בזר לא מעניין, והוא דוחה את הקלט באותה מהירות שבה קיבל אותו. כלומר, אין משמעות לקלט בתמונת העולם הכללית שלו. סיגלית, לעומת זאת, שמה לב שההלך הוא חרדי, ומכיוון שספגה כבר מספר פעמים הערות על לבוש צנוע בשכונה, נוכחותו מתחברת לתמונת העולם שלה מיד בסעיף שנקרא "סכנת ההתחרדות של ירושלים". מירב, שרגילה לעבוד בארגוני חסד, שמה לב שההלך צולע ומהדס, ובתמונת העולם הכללית שלה נהוג לשאול אדם כזה אם הוא זקוק לעזרה. ואילו אני מזהה את ההלך כשמשון, המכר הנודניק שלי מהתיכון שחזר בתשובה, וממהר להתחמק לבל יחפור לי על סדנת ההתעוררות האחרונה שעבר בבית המדרש של הרב ברלנד. כלומר, אפילו בסיטואציה הפשוטה ביותר, לא ניתן לקבל סתם קלט ללא פרשנות. כמובן שהתגובה שלי (לברוח), של משה (להתעלם), של מירב (להציע עזרה) ושל סיגלית (להזעיף פנים) תשתנה בהתאם למקום ולחשיבות שיקבל הקלט בתמונת העולם הכללית.

כדי לסבך את העניינים, הבא נעבור למקרה המורכב יותר של שופט היושב בדין וצריך לפרש את החוק. אמנם יש מבקרים שחושבים, בתמימות, שאפשר להחיל את החוק איך שהוא, מילולית, בלי פרשנות, אבל בפועל הדבר אינו אפשרי. כמו כל אדם, שופט מקבל את ה"קלט" של מילות החוק, אבל חייב להעניק לו משמעות בתוך תמונה כללית שמורכבת, בין היתר, מתקדימים, נסיבות העבירה, וגם ניסיון החיים והשכל הישר של השופט עצמו. פרשנות החוק בהתאם לתקדימים חשובה במיוחד. אם שופטים לא יעשו זאת, הפרשנויות של חוקים מסויימים יתפרשו על קשת כל כך רחבה, עד שלא יוכלו להעניק אפילו צל של ודאות לבאים בשערי בית המשפט. הפילוסוף הנס גיאורג גדאמר כתב, דרך אגב, כי כל בני האדם כמעט מפרשים עובדות בדרך כלל לפי "מסורת פרשנית", בין אם הם מודעים לה ובין אם לא. יהודי מסורתי, למשל, יקרא בתנ"ך דרך המשקפיים של המשנה, התלמוד ופוסקים גדולים, אפילו בלי כוונה ספציפית לעשות זאת, פשוט כי כך הורגל לפרש ולקרוא את הטקסט.

לבסוף, ישנה תופעה מרתקת שאובחנה עוד ביוון העתיקה, ופילוסופים מודרניים כפרידריך שלאיירמאכר, וילהלם דילתיי והנס-גיאורג גדאמר כינו המעגל הפרשני. כשאנחנו מכניסים עובדה מסויימת לתוך תמונת העולם הכללית שלנו, קרי מפרשים אותה, היא עשויה להשפיע על תמונת העולם הכללית, שתשנה בתורה גם את פרשנות העובדות. תחשבו, למשל, על עצמכם כאשר אתם קוראים רומן, פותחים את הדף הראשון ונתקלים במשפט: "ג'יל נכנסה לדירתה וסגרה את הדלת אחריה." המשמעות שאתם מייחסים למשפט, והאפקט הרגשי שלו, ישתנה מאד בהתאם לציפיות שלכם מהספר. תחשבו בעצמכם על הסצינה של ג'יל נכנסת הביתה וסוגרת את הדלת, ואיך תפרשו אותה אם אתם יודעים מראש שמדובר בספר אימה, קומדיה רומנטית, דרמה משפטית או ספר ריגול. כמובן, ככל שאתם קוראים יותר משפטים, שמצטברים בתורם לעמודים ולפרקים, גם הציפיות שלכם מהספר ותפיסת ה"מכלול" שלו ישתנו. למשל, יתכן שחשבתם שמדובר בספר אימה, ופירשתם את כניסתה של ג'יל לבית כתחילתה של סצינת רצח שהשאירה אתכם בקצות העצבים. אולם לאט לאט אתם מגלים שלא רק שג'יל נותרה בחיים, אלא שהספר דומה יותר לקומדיה רומנטית. בהמשך, אם תיתקלו במשפט "האלמוני פתח חרישית את חלון ביתה של ג'יל וחמק פנימה", תשערו שמדובר במאהב, ולא ברוצח. במילים אחרות, עם שינוי הציפיות מהספר כולו תפרשו באופן שונה את המשפטים שתקראו, דבר שישפיע בתורו על תפיסת המכלול, וחוזר חלילה. חוקרי הפרשנות השונים מסיקים מסקנות שונות מהמעגל. שליירמאכר, למשל, מדבר על אמפתיה של הקורא לכותב והזדהות עם העולם הרגשי שלו, שהולכת וגוברת עם הקריאה. גדאמר מדגיש את המסורת הפרשנית של הקורא, שמשפיעה על המעגל, ועל ה"אפליקציות" של הפרשנות, כלומר המסקנות המעשיות והאופן שבו הקורא משתמש ומנצל אותה לצרכיו. הוא טוען גם שה"אופקים" (נקודות הראייה והעיוורון) של הקורא והכותב הולכים ומתמזגים זה בזה ככל שהקריאה מתקדמת. אולם הפרשנות הבסיסית של המעגל ודרך פעולתו דומה אצל כולם.

עכשיו, הבה נראה כיצד אפשר ליישם את התובנות הפרשניות הללו לויכוחים פוליטיים. אם נביט לרגע באנשים שסביבנו, נראה שהן קריטיות אפילו במובן הבסיסי ביותר: פרשנות של קלט עובדתי בתוך תמונת עולם כללית. קחו, למשל, את הסוגיה הבסיסית בישראל של "גינוי פיגועים". כאשר מתרחש פיגוע באוטובוס בתל אביב, או פיגוע ירי בשומרון, משקיף יהודי יפרש את הקלט בתוך תמונת העולם הכללית שלו, שעשויה להיות מורכבת פחות או יותר מהנחות היסוד הבאות:

1. "לא תרצח": להרוג חפים מפשע זה דבר מתועב מאין כמותו, אלא אם אין ברירה.
2. העם היהודי נמצא תחת מתקפה מצד מצד הערבים והפלסטינים לאורך כל הסכסוך הישראלי-ערבי.
3. ישראל עשתה כל שביכולתה בכדי להשיג שלום, אולם הצד הערבי מנע זאת.
4. לפיכך, הרג של ערבים מצד יהודים הוא ביטוי לצימאון דם, פנאטיות דתית או למצער, רצון לסלק את היהודים מכל כברת אדמה בארץ ישראל.

כלומר, המשקיף היהודי הממוצע (ובכלל זה גם הפוליטיקאי היהודי הממוצע) עשוי לפרש את הפיגוע במספר ממדים. מעבר לתיעוב האנושי הכללי למעשה הרצח, הוא יבין אותו גם כהתקפה ספציפית על הקבוצה האתנית שלו, במטרה להשמידה, וכמעשה כפוי טובה מצד עם יריב שהציעו לו הכל, אך הוא סירב לכל ההצעות מרוע, רצחנות וכפיות טובה.

אולם אם יהודי ישאל ערבי-ישראלי (נניח לרגע בצד את הפלסטינים בשטחים) האם הוא מעוניין לגנות את הפיגוע, השואל יגלה במהרה שבן שיחו (ולא משנה מה עמדותיו הפוליטיות בתוך השיח הערבי!) מפרש את הקלט העובדתי בתוך תמונת עולם שונה. נניח, לצורך הדיון, שבן השיח הערבי שותף באופן מלא לסלידה האנושית מרצח חפים מפשע, ובכלל מחזיק בתפיסת עולם מתונה יחסית. גם במקרה כזה, תמונת העולם הכללית שלו עשויה להיראות בערך כך:

1. "לא תרצח": להרוג חפים מפשע זה דבר מתועב מאין כמותו.
2. היהודים שדדו ב-1948 ארץ שאינה שלהם, אולם הערבים – מסיבות של כורח ופרגמטיזם כאחד – השלימו בסופו של דבר עם המציאות הזאת ומוכנים להשתלב במדינת ישראל תוך שימור ייחודם התרבותי והלאומי.
3. החל מ-1967, ישראל מנהלת כיבוש אכזרי בגדה המערבית ובעזה, שכולל הרג בלתי פוסק של נשים, ילדים וחפים מפשע. המשקיף הערבי הממוצע אינו מתרשם מאמצעי הזהירות של צה"ל, בעיקר מפני שהוא חשוף לתוצאה הסופית ולאינספור תמונות זוועה המשודרות בערוצי הטלוויזיה הערביים.
4. 4.      התנגדות לכיבוש הצבאי של הגדה המערבית ועזה, כשלעצמה, היא דבר לגיטימי. רצח חפים מפשע אינו לגיטימי בהתאם להנחה מס' 1. יש שיאמרו אפילו שאלימות אינה לגיטימית, ועדיף להתנגד באופן בלתי אלים. אולי "זה לא התפקיד" של ערבים ישראלים להשתתף בה, או אפילו להביע עליה דעה חיובית בשל מצבם הרגיש. אולם בפני עצמה – היא לגיטימית.

לכן, כאשר אותו משקיף ערבי דמיוני שתיארתי כרגע שומע על פיגוע, המסקנה שלו אולי דומה לזו של שכנו היהודי במידת מה ("מדובר ברצח מתועב של חפים מפשע"), אולם שונה מאד בגלל ההבדלים בתפיסת העולם הכללית. לחשבון הפרשני, למשל, ייכנסו גם ההנחות שמדובר בכל זאת בהתנגדות לכיבוש (אולי רצחנית, לא לגיטימית, מוטעית, אבל התנגדות) ושה"כיבוש הישראלי" רוצח גם נשים וילדים באופן קבוע. בעיני ערבים מסויימים, כולל כאלו שבאמת דוחים פיגועים, "גינוי" עלול להתפרש כהסכמה עם הזוועות המתוארות בסעיף 3, ולכן הם ינסו לעיתים "לגנות את שני הצדדים" או לשלב את גינוי הפיגוע עם גינוי לכיבוש, דבר שישראלים-יהודים סובלנים אליו פחות ופחות. אחרים, בהתאם לסעיף 4, ינסו להתחמק, להימנע מהתייחסות או לרצות את בן שיחם היהודי באופן כזה או אחר, ולהתמקד בנושאים "אזרחיים" שבנוגע אליהם תפיסת העולם שלהם ושל שכניהם שונה פחות. אפילו פוליטיקאים ערבים שמגנים פיגועים בחריפות, כמו מנסור עבאס, לא עושים את זה מפני שתפיסת העולם שלהם זהה לזו של חכ"ים יהודים, אלא למרות שהיא שונה מאד, ומתוך התגברות – במאזן הכללי – על סעיפים 2, 3 ו-4 לטובת שיקולים אחרים.

כמובן שאצל משקיפים ערבים אחרים תהיה תפיסת העולם שונה עוד יותר מזו של שכניהם היהודים, ולפיכך הויכוח ייראה חסר טעם לחלוטין. כאן עוד נכנסים שאר מרכיבי הפרשנות שדיברנו עליהם: המסורת הפרשנית (איך אנחנו, הסביבה שלנו, ערוצי הטלוויזיה שאנחנו רואים והעיתונים שאנחנו קוראים רגילים לפרש אירועים כאלה), האפליקציות (כיצד אני רוצה להשתמש בפרשנות: האם אני זהיר מבחינה פוליטית, האם להיפך, אני מעוניין להתריס, או שמא אני משתמש בה כדי להלהיב את הבייס?). ולבסוף, אצל אנשים חושבים ונבונים, ייכנס לתמונה, בהדרגה, גם המעגל הפרשני. תפיסת המכלול של המשקיף הערבי עשויה להשתנות, למשל, , לשני הכיוונים, בעקבות מפגשים אינטנסיביים עם יהודים והיכרות עם השקפותיהם, חוויות אישיות (למשל היתקלות עם זירת פיגוע), ומכאן תשתנה בהכרח פרשנות העובדות, וחוזר חלילה.

הדברים כמובן נכונים לא רק לשיח על פיגועים, אלא כמעט לכל ויכוח פוליטי על נושא טעון, בין אם מדובר בהתחממות הגלובלית, חוק וסדר, כלכלה חופשית מול כלכלה מתוכננת, או טיבו של בנימין נתניהו. מטרת הטור שלעיל אינה לפתור אי אלו מהויכוחים הללו או לגשר על הפערים ביניהם, אלא רק להסביר, ברמת המטא, את התסכול של אנשים שחשים שהם מדברים ל"קיר אטום". במקרים כאלו, נסו ללמוד ולהבין את תמונת העולם הכללית של הצד השני. אולי היא תישאר בעיניכם מתועבת בדיוק כפי שהיתה קודם, אבל אולי, רק אולי, תצליחו גם ללמוד ממנה משהו.