ארכיון רשומות מאת: דני אורבך

אהובת המוות קשורת הרגליים: האימה מבעד לרומנטיקה

בשנת 1900, הפציעה המאה העשרים על בירתה העתיקה של רוסיה הצארית. בד בבד עם המאה החדשה, מגיעה למוסקבה משוררת צעירה, רומנטית ותמימה בשם מריה מירונובה. הפיתויים שעומדים בפניה נוצצים אך קטלניים. באותם ימים, שוטף גל התאבדויות את רחובותיה של הבירה העתיקה. צעירים רומנטיים וחובבי שירה שמים קץ לחייהם בתלייה, ירייה, טביעה או קפיצה מחלונות גבוהים. כל הסימנים מובילים למועדון מתאבדים המונהג בידי גורו משוררים כריזמטי. כך נפתח הספר אהובת המוות, הרומן השמיני בסדרת הבלשים המהוללת תיבת פנדורין מאת בוריס אקונין. לא נגלה לכם את סופו של הספר, אולם נקביל את עלילותיו של הבלש פנדורין, שנלחם ברומנטיקה של המוות, לאקטיביסטים סינים שניסו לבער את מנהג "קשירת הרגליים" לנשים, רוע שנעטף גם הוא במילים מתקתקות ופיוטיות. ינשוף ספרותי על האימה שמבעד לרומנטיקה.

Image result for ‫אהובת המוות‬‎

בוריס אקונין, אהובת המוות – פרשה דקדנטית. מרוסית: יגאל ליברנט (ידיעות אחרונות, ספרי עליית הגג)

"ולא נעמוד מול מזבח

לעולם לא אהיה נשואה

הנסיך החיוור קורא לי

למוסקבה, אל צל השקיעה."

בשנת 1900, הפציעה המאה העשרים על בירתה העתיקה של רוסיה הצארית. בד בבד עם המאה החדשה, מגיעה למוסקבה משוררת צעירה, רומנטית ותמימה בשם מריה מירונובה. מאשה, נערה מסיביר הרחוקה, מסתובבת ברחובות העיר פעורת עיניים עם נחש זעמן כרוך לצווארה, ומחפשת הרפתקאות. אלו, למרבה הצער, מוצאות אותה יותר מהר מאשר תכננה. באותם ימים, שוטף גל התאבדויות את רחובותיה של הבירה העתיקה. צעירים רומנטיים וחובבי שירה שמים קץ לחייהם בתלייה, ירייה, טביעה או קפיצה מחלונות גבוהים. כל הסימנים מובילים למועדון מתאבדים מסתורי, שמונהג בידי גורו משוררים כריזמטי. כך נפתח הספר אהובת המוות, הרומן השמיני בסדרת הבלשים המהוללת תיבת פנדורין מאת בוריס אקונין. כמו הספרים הקודמים, גם ספר זה מוגש לקורא העברי בתרגומו המאלף והקולח של יגאל ליברנט.

אראסט פטרוביץ' פנדורין, הגיבור המרכזי של הסדרה, חוזר למוסקבה לאחר גלות מרצון שנמשכה מספר שנים. פנדורין, חובב תרבות יפן, מאמץ לעצמו את הכינוי הרומנטי "הנסיך גנג'י" וחודר למועדון המתאבדים על מנת לפענח את צפונותיו. כדי להציל את מאשה, אהובת המוות, מגורלה המתקרב, עומד בפניו אתגר עצום. האם יצליח לנפץ את הרומנטיקה של המוות, "החתן הנצחי" ולחשוף את הכיעור והאימה הנחבאים מאחורי המילים הפואטיות?

Erast Fandorin.jpg

אראסט פנדורין (בגילומו של אולג מנשיקוב) בסרט "יועץ ממלכתי", המבוסס על הספר השישי בסדרה

אני לא אגלה לכם כמובן את סופו של הספר, אלא – כהרגלו של הבלוג הצנוע הזה – אקביל את העלילה של אקונין ללוחמים היסטוריים אחרים שנאבקו לעקור את הרע מקרבם, רוע שנעטף גם הוא ברומנטיקה פיוטית ומתקתקה. אני משער שרוב קוראי הינשוף שמעו כבר על אחת התופעות המחרידות יותר של מזרח אסיה, קשירת הרגליים לנשים בסין. לפי המנהג, שהתחיל עם קורטיזנות ונערות מופיעות למיניהן במאה ה-12 והתרחב לחלקים נרחבים של האוכלוסיה עד המאה ה-19, אמהות קשרו את הרגליים של בנותיהן על מנת שלא יתפתחו באופן טבעי. המטרה היתה אסתטית: להפוך את הרגליים לקטנות ויפות, אך הפגיעה היתה קשה. הנשים קשורות הרגליים התפתחו באופן מעוות, ספגו נזקים כבדים בעמוד השגרה והתקשו בהליכה. במאה ה-19, המנהג הפך כה נפוץ במעמד הבינוני והגבוה, עד שאמהות היו חייבות לקשור את רגלי בנותיהן כדי לדאוג לרווחתן. אישה שרגליה לא היו קשורות לא תוכל להתחתן, ותיאלץ לבלות את חייה כנערה משרתת ולספוג השפלות והתעללויות. מרגע שרגליה של אישה נקשרו, הנזק היה כמעט בלתי הפיך. במאה ה-19, ניסו מורדי הטייפינג (כת דתית רצחנית שנדבר עליה בהזדמנות אחרת) להסיר בכוח את הקשרים על רגליהן של נשים בננג'ינג, עיר חשובה שהצליחו לכבוש. רבות מהנשים האלה מתו מזיהומים ומנמק.

בדיוק כמו שירי המוות המפתים ברומן של אקונין, מנהג קשירת הרגליים שרד כל כך הרבה שנים בגלל ההילה הרומנטית שנקשרה אליו. דורות של משוררים סיניים כינו אותו "הלוטוס המוזהב", והציגו את הרגליים הקטנות והעדינות בשורה ארוכה של ציורי דיו מצועצעים, סיפורים, בלדות וענן מוזהב של מלל פיוטי. בסיפור שלנו, מילאה התנועה הלאומית הסינית את תפקידו של פנדורין-ג'נג'י. מאז סוף המאה ה-19, התחילו הלאומנים הסינים להוקיע את העוולות הפיאודליות שאותן זיהו עם תרבות קפואה ומנוונת ועם השלטון הקיסרי השנוא. כמעט מההתחלה, זכויות האישה היו במקום מרכזי בסדר היום. הלאומנים הוקיעו תופעות מיזוגניות כגון רצח תינוקות ממין נקבה, הכאת נשים, והתעללויות בכלות צעירות מצד חותנותיהן, שרווחו במשפחות סיניות מסורתיות. ובמיוחד, הם התנגדו לקשירת הרגליים. חיסול המנהג הפופולרי הזה הפך, במיוחד בתחילת המאה העשרים, לאחת המטרות המרכזיות של התנועה הלאומית הסינית.

"הלוטוס המוזהב" – ציור המתאר קשירת רגליים

לאחר נפילת השלטון הקיסרי במהפכת 1911, התחלקה סין בין ברוני מלחמה שונים, והחל מ-1927 התאחדה בהדרגה תחת שלטונה של "מפלגת האומה" המודרניסטית. השליטים החדשים לא רק שלא עודדו את קשירת הרגליים, אלא חלק מהם ניסו להילחם בה. אולם אבוי – המנהג היה פופולרי מדי, והתגלה כעמיד למדי לכפייה שלטונית. אמהות קשרו את רגלי בנותיהן בסתר, שוב, כדי לדאוג לרווחתן ולנישואיהן העתידיים. ברוני מלחמה רפורמיסטיים (המפורסם ביניהם הוא יאן סי-שאן) הוציאו מחוץ לחוק את המנהג, שלחו פקחים והטילו קנסות. אולם הפקחים היו לרוב קצינים בורים ומושחתים, שניצלו בגסות את הכוח שהופקד בידיהם. הם חדרו לבתים עם נשק שלוף והחלו "לבדוק" את הנשים ולדרוש מהן להתפשט כדי לוודא שהרגליים של אף אחת לא קשורה. גנרל יאן, שהמעשים המגונים הללו הגיעו לידיעתו, ניסה להחליף את הפקחים הגברים בנשים, אבל גם זה לא עזר. הגברים הסינים חשו מושפלים שנשים זרות חודרות לבתיהם ונותנות להם הוראות, וקשירת הרגליים הפכה לסוג של התנגדות פופולרית לעריצות. גם שיטות אחרות, רכות יותר, כמו הטפות מוסריות, לא ממש עבדו. גנרל יאן ודומיו במחוזות אחרים ניסו להסביר שמנהג ברברי כמו קשירת רגליים מפריע לשאיפה להפוך את סין למדינה מודרנית, ולפעמים פנו לרגשות הומאניטריים, אך לשווא.

Yan Xishan.jpg

ניסה לשלוח פקחים – גנרל יאן סי-שאן

המאבק בקשירת הרגליים התקדם באופן משמעותי רק בשנות העשרים של המאה ה-20, כשהרפורמיסטים השונים (ובעיקר ארגונים הקשורים למפלגת האומה) הבינו שהדרך הטובה ביותר להילחם במנהג היא לפוגג את הרומנטיקה שלו. הם החלו להפיץ בתקשורת ההמונים צילומי תקריב ורנטגן של רגליים קשורות, מעוקמות ומעוותות. לפני כן, נחשפו רוב הגברים הסינים לרגל הקשורה באמצעות אותו ענן רומנטי ומתקתק של שירים, סיפורים וציורי דיו. גבר סיני ראה את רגליה הקשורות של אשתו רק ברגעים המיניים והרומנטיים ביותר שלאחר החתונה, דבר שהעניק מסתורין מושך לכל העניין וצבע אותו בצבעים של תשוקה. אולם כעת, כאשר התמונות הריאליסטיות עד כיעור של הרגליים הקשורות יצאו מהמרחב הפרטי והגיעו לעיתונות, המנהג התחיל לאבד מקסמו. כשכל סיני ראה בעיתוני הבוקר תמונות של עצמות שבורות ומעוקמות, כבר היה מגוחך להתפייט על "הלוטוס המוזהב". מפלגת האומה ליוותה את קמפיין התעמולה הזה בצעד חשוב נוסף: היא התחילה לארגן עצומות המונים של גברים, שנשבעו שלא יתחתנו עם אישה שרגליה קשורות. כך, בינות לרסיסי הרומנטיקה השבורה, תקפו הלאומנים את ההיגיון הבסיסי של המנהג. הרי רוב האמהות קשרו את רגלי בנותיהן כדי להבטיח להן שידוך טוב. וברגע שהסתבר לכולם שגברים רבים מאד לא רק מעדיפים אישה עם רגליים טבעיות, אלא לא מוכנים להתחתן עם קשורות רגליים, המנהג דעך ונמוג במהירות. כבר בשנות החמישים והשישים הוא ירד לטמיון ההיסטוריה.

A bound foot

הצילומים שברו את הרומנטיקה: רגל קשורה, כפי שהיא באמת

האם ברוסיה הצארית, באותו זמן ממש, יצליח הבלש פנדורין במאבקו לפוגג את הרומנטיקה של המוות, בטרם ינחת הגרזן על צווארה של מאשה, ועל צווארו שלו? כדי לדעת את התשובה, תצטרכו לקרוא את אהובת המוות.

נ.ב. בשלהי יוני 2019, הרגע הגדול יגיע. יגאל ליברנט (מתרגם סדרת פנדורין), שלום בוגוסלבסקי ואנוכי נדריך טיול ראשון של "עלייה לקברי רשעים" לרוסיה, פולין ואוקראינה. בתוכנית: מסע בעקבות שליטים מטורפים, שוטרים חשאיים, מורדים, שודדי דרכים ורוחות רפאים. ועוד הרבה, הרבה הפתעות. הודעה רשמית בקרוב ממש.

להרוג את הזמיר: איך אודה נובונאגה איחד את יפן

כשיש מבוי סתום, ומדינות חמושות ועוינות מתישות אחת את השנייה במלחמות אינסופיות, לפעמים מופיע פוליטיקאי הרפתקן וחסר מעצורים כדי לגרוף את הקופה מול עיניהם ההמומות של אויביו. זה היה הרקע לעלייתו ונפילתו של אודה נובונאגה, המצביא האכזרי שלא ידע לעצור באדום והחליט "להרוג את הזמיר". ינשוף היסטורי על סאגת האיחוד של יפן, וזוהרו המפתה של חוסר המעצורים. 

Nobu8

אגדה יפנית עתיקה מספרת על שלושה מצביאים סמוראים, שנכנסו לבוסתן ירוק ומלבלב. על ענפי אחד העצים ישב זמיר שסירב לשיר. המצביא הראשון, אודה נובונאגה הציע פיתרון ברור: "אם הזמיר מסרב לשיר, נהרוג את הזמיר". המצביא השני, טויוטומי הידיושי, חשב על דרך קצת שונה: "אם הזמיר מסרב לשיר, נאלץ אותו לשיר." ואילו השלישי, טוקוגאווה איאיאסו, המליץ כדלהלן: "אם הזמיר מסרב לשיר, אז נמתין עד שישיר."

Nobu9

בפוסט הקודם, סיפרנו על תקופת מלחמת האזרחים הגדולה ביפן, הידועה כ"תקופת הארץ במלחמה" (סנגוקו). הסברנו על ההיגיון הנסתר שסייע למדינה קרועה, שבה כולם נלחמו בכולם, להתאחד לסדר יציב בתום 130 שנים של כאוס. כעת, נמשיך ונספר על המצביאים והמדינאים הגדולים שהצליחו לנצל את התנאים הללו, אותם שלושה שנכנסו לבוסתן, והאופן שבו הצליחו ללוש את מלחמות הסמוראים הפרועות לממלכה יציבה ומשגשגת. כפי שקוראי הינשוף הוותיקים יכולים בוודאי לנחש, היתה זו תערובת של כריזמה, אכזריות מוחלטת, נדיבות מופלגת ופוליטיקה מתוחכמת, ובעיקר – נכונות לשבור כל כלל וחוק ו"לא לעצור באדום". חוסר המעצורים אפיין את כל שלושת המאחדים, שהגיעו אחד אחרי השני. אולם אצל הראשון שבהם, אודה נובונאגה, האכזריות היתה המאפיין העיקרי. הוא יעמוד במרכז סיפורינו להלן.

Nobu7

מפה מדינית של יפן בתקופת הארץ במלחמה, שנת 1560. נחלתו הקטנה של אודה נובונאגה נמצאת ממזרח לקיוטו ואגם ביווה, בשכנות לנחלות של אימגאווה, טקדה וסאיטו. האם תוכלו למצוא אותה?

אודה נובונאגה נולד בשנת 1534 במחוז אווארי, ליד נגויה של ימינו, כבן צעיר לדאימיו קטן ולא חשוב. כבר בצעירותו הוא נודע כנער אימפולסיבי ואלים, שלא התחשב במגבלות חברתיות וסירב לכבד את הממונים עליו – חטא חמור במושגים היפניים של התקופה. המקורות מספרים לנו שהוא נהג להסתובב בחוצות העיר, לזלול אגוזים ולדחוס עוגות ומלונים לתוך פיו, להזניח את חובותיו ולהתרשל בלבושו. כשאביו מת בשנת 1551, הגיע בלבוש לא רשמי, זרק קצת קטורת על המזבח, והלך. אולם דווקא מאבק הירושה הבלתי נמנע לאחר מות האב, הוציא מנובונאגה הצעיר איכויות שאף אחד לא ראה בו קודם לכן. באמצעות שילוב של מעשי רצח ממוקדים ותככים פוליטיים, הצליח להתגבר על אחיו, המועמד הטבעי לירושה, והשתלט בסופו של דבר על הנחלה.

המבחן השני הגיע מספר שנים לאחר מכן, וכדי להבין אותו יש לומר מספר מילים על אחד מהקשיים הפוליטיים העיקריים בתקופה: סוגיית כיבוש קיוטו. יפן היתה מפולגת לנחלות פיאודליות רבות, ולכאורה לא היתה כל חשיבות פוליטית לבירה העתיקה. אולם בפועל, מי ששלט בה נהנה מיוקרה עצומה. בארמונות בקיוטו ישבו עדיין הקיסר והשוגון, שתי בובות חסרות כוח, אך הם בכל זאת ייצגו את הזיכרון הרחוק של אחדות המדינה. כל אחד מהדאימיו החשובים רצה מאד לכבוש את קיוטו, אך התקשה מאד לעשות זאת בפועל. הסיבה היתה פשוטה, והזכרנו אותה גם בפוסט הקודם: כל מי ששלח צבא לקיוטו הותיר את העורף שלו חשוף, והאדונים השכנים היו עלולים לנצל זאת על מנת לפלוש לנחלתו.

Nobu1

מצביא חסר מעצורים: אודה נובונאגה, שנודע לימים כמאחד הראשון של יפן

ב-1560 החליט שכנו של נובונאגה, דאימיו חזק ושאפתן בשם אימגאווה יושימוטו, לצאת ולכבוש את קיוטו. לורד אימגאווה היה אחד מהמועמדים החזקים ביותר לאיחוד יפן, ומבחינתו נובונאגה לא היה אלא יתוש. הוא התכוון לעבור בשטח שלו בדרך לקיוטו, בין אם ירשה ובין אם לא. נובונאגה, להפתעת כולם, פשוט סירב. אימגאווה, נדהם ממשאלת המוות המתגבשת מול עיניו, מחץ את צבאותיו של האדון הצעיר והחצוף. נובונאגה אמנם הצליח להימלט, אבל – כך חשב אימגאווה – לא לאורך זמן.

בינתיים ישב הלורד המנצח בעמק, בצלו של נקיק תלול. הוא ואנשיו חגגו את נצחונם עם אוכל וסאקה, ובחנו את הראשים הכרותים של אויביהם. סופת רעמים פרצה, והחוגגים הסתוככו מגשם הזלעפות. הם לא ראו את נובונאגה ופרשיו הנותרים, שסגרו עליהם ממעלה הנקיק. הפרשים של נובונאגה הסתערו במורד ההר, והסיפור נגמר תוך דקות ספורות. אימגאווה לא הבין מה קורה, חשב שאנשיו נלחמים זה בזה, וכעבור זמן קצר ראשו נערף. נובונאגה הצליח לחסל, במחי יד, את אחד האדונים החזקים ביותר ביפן, ונכנס באחת למשחק הסבוך של הפוליטיקה הארצית.

כדי לבנות בסיס איתן למהלכיו העתידיים, חיזק נובונאגה את צבאו באמצעות צעד חסר תקדים. דאימיו אחרים נלחמו רק בעונות החקלאיות המתות, כדי לאפשר לסמוראים ולאיכרים שבצבא לדאוג לעיבוד אדמותיהם. נובונאגה הכריח את כל הלוחמים לעבור לערים ולקבל משכורת, והשדות עובדו על ידי חקלאים במשרה מלאה. כך, הצבא שלו היה יכול לצאת למלחמה בכל עת שבחר, יתרון חשוב על יתר האדונים הפיאודליים.

Nobu3

פרשיו של נובונאגה מסתערים על מחנה אימגאווה בקרב המכריע, 1560

המשימה הבאה היתה לכבוש את קיוטו. במשך מספר שנים נובונאגה התכונן. כדי להבטיח את העורף שלו, הוא נטרל את שני מוקדי הסכנה העיקריים, הדאימיו החזקים של סאיטו וטקדה. הראשון מביניהם, סוחר שמן שהפך למצביא, היה אחד מהשליטים הסדיסטיים והמתועבים ביותר של תקופת סנגוקו, אדם שנהנה לצלוב את יריביו ולצלות אותם בשמן רותח. אולם הוא לא היה ער מספיק לסכנות בתוך ביתו פנימה ונרצח על ידי בנו. נובונאגה ניצל את ההזדמנות, הכריז שהוא הולך להעניש את הבן על רצח האב, ובאמצעות התמיכה שקיבל כבש את נחלות סאיטו במהירות. באותו הזמן, כרת ברית נישואים עם בית טקדה כדי להבטיח את עורפו. זה היה חשוב במיוחד, מפני שהדאימיו טקדה שינגן היה אחד השליטים האפקטיביים והמצביאים המזהירים ביותר בתקופה. כעת, באמצעות שילוב של אכזריות, החלטות מהירות ותככים, יצר נובונאגה הזדמנות חסרת תקדים לכבוש את קיוטו. רק תירוץ היה דרוש. ב-1568 הוא ניצל את רצח השוגון המכהן בידי יריביו ואת ויכוח הירושה כדי לתמוך באחד המועמדים, וכבש במהירות את הבירה העתיקה.

Nobu2

הדרך לקיוטו. נחלתו של נובונאגה, אווארי, מסומנת באדום. שימו לב למסלול: אם נובואנגה צועד מערבה לקיוטו, הוא עלול להיות מותקף על ידי בית סאיטו (נחלת מינו, מצפון) או בית טקדה (נחלת קאי, מצפון מזרח). למעשה, זו הבעיה העיקרית שניצבה מול כל המועמדים לאיחוד יפן באותה התקופה. אם ינסו לאחד את הארץ או לכבוש את קיוטו, הם עלולים להיות מותקפים מאחור

עם כיבוש קיוטו, נובונאגה הגיע לשיא מעמדו. כעת, כשליט הבירה העתיקה, הוא הפך להיות מועמד מוביל לאיחוד יפן – ולו מפני שכל שטח שכבש, עבר באופן סמלי לידי "השלטון המרכזי". השליטה בסמלים הריקים אך רבי העוצמה של העבר האגדי של יפן, הקיסר והשוגון, אפשרו לו להפוך מדאימיו חזק גרידא למעין נציג של הסמכות הלגיטימית, אך הוא נותר דרוך וסירב לנוח על זרי הדפנה. דאימיו אחר אולי היה מקבל את הצעת הקיסר, להפוך ל"סגן השוגון" ולכבוש עבורו את המדינה. אבל נובונאגה לא הסכים לקבל שום תפקיד רשמי, שישים אותו מתחת לבובת השוגון שמינה. גם בהמשך, הוא לכל המינויים והכיבודים שהוצעו לו כדי לא להגביל את עצמו. הוא הסתפק בשליטה בלתי רשמית אך אפקטיבית על מוסד השוגון, ודרש שכל צו שלטוני יאושרר בחתימת ידו.

מכאן, נפטר נובונאגה מכל יריביו, אותם ניצח בשיטת "הפרד ומשול". ראשית כל, התנגח עם הנזירים הלוחמים בהר היאיי, מקדש חשוב ליד קיוטו, שחלשו על דרך אסטרטגית ולא הסכימו להיכנע למרותו. איש לפניו לא העז להתעמת עם הנזירים בשטחם שלהם. אפילו הגנרלים של נובונאגה כמעט והתמרדו, מפני ש"המנזר הגן על הארמון בתפילותיו במשך 800 שנה". נובונאגה סירב לוותר על המבצע, ואף הורה לאנשיו לטבוח את כל הנזירים, גברים נשים וילדים. וכשמצביאיו עדיין התנגדו, אמר להם כדלהלן:

"אני לא משמיד את המקדש. המקדש, בהתנהגותו, משמיד את עצמו. כפי שאתם יודעים, לא היה לי רגע אחד של מנוחה. סיכנתי את חיי, והקדשתי את עצמי לעבודה קשה מתוך ויתור על שאיפותי האישיות. השלכתי את עצמי לחיי הלוחם הקשים מתוך שאיפה לרסן את הכאוס בקיסרות, לבלום את ההידרדרות בכבוד החצר הקיסרית ולהחזיר אותה לגדלותה, לשפר את המנהגים והנוהגים השליטים בימינו, ולהנציח את הברכה שבשלטון ובדת… אלו הם [הנזירים של הר היאיי] שמפריעים להשבת החוק והסדר בארץ הזאת. אלו הם שסייעו למורדים ובכך הפכו בעצמם לבוגדים. אם הם לא יושמדו עכשיו, הם ישובו ויהוו סכנה לעם. לכן, אין להותיר בחיים אפילו אדם אחד.

המקורות מספרים לנו בפירוט שנובונאגה שחט את כולם. לוחמיו שרפו את כל המקדשים, וערפו את הראשים של כל מי שמצאו. הם הביאו את הראשים לנובונאגה והציגו לו אותם: הנה ראש של רופא מהולל, הנה של אב מנזר אצילי, הנה של נזיר קדוש. הם הרגו זקנים וילדים. את הנשים היפות הביאו לנובונאגה, והן התחננו על חייהם, אמרו שאין להן קשר למעשים של הנזירים המרושעים. נובונאגה סירב להקשיב, והורה גם לערוף את ראשיהן של הנשים היפות, אחת אחת.

Nobu4

ההישג הצבאי השני של נובונאגה היה התמודדות עם הדאימיו טקדה, בעל ברית שהפך ליריב מר. למעשה, השניים התמודדו ראש בראש על איחודה של יפן. לאחר שטקדה שינגן מת ממחלה (האגדה אומרת שנפצע מכדור של צלף כשהתקרב לחומה של עיר נצורה להאזין לחליל), התנגש נובונאגה עם יורשו בשדה הקרב של נגשינו. בקרב האגדי, שהתרחש ב-1575, עשה נובונאגה שימוש מבריק בטכנולוגיה הצבאית החדשה של תקופתו: רובי הארקבוס. אלו סיפקו כוח אש עוצמתי והיה קל להתאמן בהם, אולם היו להם גם חסרונות משמעותיים. כדי להפעילם היה צורך בגפרור בוער, ולכן לא היה ניתן להשתמש בהם בימים גשומים. יריבו של נובונאגה, טקדה קאצויורי, הסתער על נובונאגה ביום לח אחרי סופת גשמים. הוא היה בטוח שהרובים לא יפעלו בשל הרטיבות, ושזמן הטעינה הארוך (חצי דקה לפחות) יאפשר לחלק מפרשיו להגיע לרובאים ולמעוך אותם.

אולם אנשי נובונאגה הצליחו לשמור על אבק השריפה יבש בתוך קופסאות מצופות לכה, והתגברו גם על הבעיה של משך הטעינה. בדומה לחייליו של המלך השוודי גוסטבוס אדולפוס (שפעל פחות או יותר באותה תקופה), הם עמדו מאחורי מתרסי עץ בשלוש שורות. שורה אחת ירתה, התכופפה וטענה, ובזמן הטעינה, השורה שמאחוריה ירתה במקומה. כך, הצליחו אנשי נובונאגה לקצור את הפרשים של טקדה ולהשמיד את היריב המרכזי של אדונם. רבים באותה תקופה השתמשו ברובים, אולם נובונאגה היה אחד היחידים שהבין שלא מדובר בקשתות משופרות אלא בנשק שדורש שינויים משמעותיים ויצירתיים בטקטיקה. לחימת הרובים שלו היתה דוגמא נוספת לנטייתו לשבור את הכללים המקובלים בתקופתו.

למטה: הסצינה המפורסמת של קרב נגשינו מתוך סרטו של קורוסאווה אקירה, קגמושה. הסצינה מפשטת קרב של תשע שעות להסתערות של כמה דקות, אולם ניתן להבין ממנה את הרעיון הכללי:

לאחר שהתגבר על טקדה, שבר נובונאגה עוד טאבו חשוב. מפני שגילה ששוגון הבובה שמינה תמך בסתר באויביו, פיטר אותו וביטל את מוסד השוגונאט. כך, שליטתו באזור קיוטו הפכה להיות מוחלטת ובלתי מעורערת.

נכון לשנת 1582, נראה שהאכזריות והברוטליות משתלמת. נובונאגה איחד תחת שליטתו את כל האזור שמסביב לקיוטו, וכוחו הלך והתרחב לכיוון מערב יפן. ב-21 ביוני, כאשר החליט לקחת הפסקה מטרדות היום ולבלות במסיבת כתיבת שירה במקדש הונו-ג'י בקיוטו, הוא הופתע לגלות אתגר שהגיע מכיוון לא צפוי. אחד מהווסאלים של נובונאגה, אקצ'י מיצוהידה, שחלף על פני קיוטו בדרכו לחזית המערב, סב לפתע לאחור והסתער עם חייליו על המקדש. נובונאגה נפגע מכדור, והתאבד. לאחר מכן דאג אקצ'י לחסל גם את בנו הבכור של נובונאגה ולשרוף את טירתו.

Nobu6

ההתנקשות באודה נובונאגה

מעלייתו ונפילתו של אודה נובונאגה, המאחד הראשון של יפן, אנחנו יכולים ללמוד לא מעט על פוליטיקה, מלחמה, ובעיקר על הדרכים בהן ניתן לשבור מבוי סתום. הצלחתו היא רק דוגמא אחת לכלל חשוב מאד בהיסטוריה. לפעמים יש מצבים של סטטוס קוו, כמו הפילוג של תקופת סנגוקו, שמתערערים על ידי תהליכים ארוכי טווח, אולם עדיין עומדים על תילם מכוח האינרציה, או כי יש לחלק מגורמי הכוח אינטרס לשמרם. במצבים כאלה, מתחילים להיווצר כללים לא רשמיים של התנהגות, שמקובלים על רוב השחקנים אפילו אם הם נלחמים זה בזה. השחקנים שמצליחים לחולל שינוי ולגרוף את כל הקופה, הם הרבה פעמים פוליטיקאים אכזריים ונועזים מספיק כדי לשבור את כל הכללים המקובלים.

נובונאגה היה אכן מצביא שכל הקריירה שלו רצופה בשבירה של כללים, החל מגסותו וחוצפתו בנעוריו, הזלזול בהלווית אביו, הסירוב לתת לאימגאווה לעבור בשטחו, והטירוף לתקוף כוח חזק אלף מונים מכוחו. לאחר מכן, תקף את קיוטו בניגוד למקובל, מינה ופיטר שוגונים, וטבח את הנזירים של הר היאיי בלי להתחשב בכוחם המיסטי המפחיד, דבר שהביא אפילו את הגנרלים שלו עצמו לסף מרד. בכל פעם ששבר את הכללים המקובלים, הוא הכניס את יריביו להלם וניצל זאת כדי לחסל אותם בזה אחר זה. את התעוזה ליווה בבריתות פוליטיות חכמות שנועדו "לשמור על הגב שלו" ובמדיניות פנים של פיתוח כלכלי שהניבה משאבים למלחמותיו.

Image result for Nobunaga castle

ציור מודרני של טירת נובונאגה באזוצ'י. הטירה נשרפה בידי אקצ'י מיצוהידה ומעולם לא נבנתה שוב.

לאסטרטגיה הזאת, של נכונות להתעלם מכל הכללים המקובלים, יש דוגמאות למכביר גם בדורות מאוחרים יותר. חוסר המעצורים של נפוליאון, למשל, אפשר לו להמם את יריביו פעמים רבות. ב-1938, מדינאים אירופים רבים קרסו בפני היטלר, פשוט כי לא הבינו עד כמה מוכן הפיהרר לשבור את כל כללי הדיפלומטיה המקובלים.

אולם כפי שניתן לראות מכל שלוש הדוגמאות שלנו, לאסטרטגיה כזאת יש מחיר. טיפין טיפין, היריבים מתרגלים לחוסר המעצורים שלך, מאמצים אותו או מוצאים דרכים להתמודד איתו. נפוליאון והיטלר נפלו בסופו של דבר בדיוק כי לא ידעו להציב לעצמם גבולות. ואם נובונאגה לא היה נרצח בידי אקצ'י, סביר להניח שזה היה גם סופו. יותר מדי אנשים שנאו אותו ונטרו לו טינה. מפעל האיחוד האמיתי של יפן התבסס אמנם על פועלו של נובונאגה, אולם נוהל בפועל על ידי יורשו, שידע לשלב אכזריות וחוסר מעצורים עם פיתויים ונדיבות. באיש הזה, טיוטיומי הידיושי, שבחר "לאלץ את הזמיר לשיר" במקום להרוג אותו, נעסוק בפעם הבאה.

 

 

מלחמות הסמוראים: כיצד סדר צומח מתוך אנרכיה

פעם, כאשר דיברתי עם סטודנטיות במדינה מרכז אסייאתית, אחת מהן שאלה אותי מהו סוד כוחה של יפן. כיצד הצליחה ארץ השמש העולה, לבדה כמעט ב"עולם השלישי", לשמור על עצמאותה, לשגשג כלכלית ולהפוך לאחת מהמעצמות המובילות במאה העשרים? אם הייתי עונה לה היום – הייתי מספר על מלחמות הסמוראים של המאה ה-16. שם – בשעטת הפרשים והסוסים, החרבות המונפות, הסבל והדם – טמון סוד שאפשר את צמיחתה של יפן בתקופות מאוחרות יותר. ינשוף היסטורי על הסדר שנוצר מתוך אנרכיה.

Sengoku6

בשנת 1467, משהו היה רקוב בממלכת יפן – מהקיסר ועד לאחרון הסמוראים.

המדינה נשלטה על ידי בובות. לקיסר ולאציליו, שהיו מסוגרים בארמון בקיוטו, אף אחד כבר לא התייחס. גם השוגון, הגנרל שכביכול שלט על מעמד הסמוראים בשם הקיסר, היה אדם רכרוכי שלא התאים בעליל לתפקידו. הוא ישב בארמונו, פביליון הכסף המרהיב שבקיוטו, וכתב שירה – בעוד המדינה הולכת ומתערערת מסביבו. אזורי הכפר  נשלטו בידי מושלים צבאיים, סמוראים אוחזי חרב וכנופיות שודדים. אלו היו קשורים בבריתות סבוכות, שהלכו והתרכזו מסביב לשתי משפחות סמוראים שמשכו בחוטי הפוליטיקה של הבירה קיוטו. שני המנהיגים הניצים, ימאנה סוזן – סמוראי-נזיר שנודע לשמצה בהתקפי זעם, והוסוקאווה קצומוטו – לוחם קר דם ורוח, החזיקו כל אחד במבנה רעוע של ווסאלים ברחבי המדינה. מצב הביטחון הלך והידרדר, וגם האיכרים התחמשו, ביצרו את כפריהם והתארגנו בליגות חמושות – בתחילה כדי להגן על עצמם בפני שודדים, ולאחר מכן כדי לחמוס ולשדוד בעצמם. המקדשים הבודהיסטיים הפכו אף הם למרכזים פליליים, ורבים מתושביהם לא היו מלומדי דת אלא פושטקים אלימים וגלוחי ראש.

באותה שנה, 1467, משפחות ימאנה והוסוקאווה הסתכסכו על הסוגיה הסבוכה של ירושת השוגון. הנזיר הרתחני ימאנה סוזן תמך בבנו של השוגון, ואילו יריבו הוסוקאווה קצומוטו תמך דווקא באחיו של השליט. השוגון, שרצה שהשניים יניחו לו לנפשו, הציע להם לפתור את הסכסוך שלהם בקרב בשטח של מקדש קיוטואי. כתוצאה מכך, קיוטו כולה נקרעה במלחמת חפירות שנמשכה עשר שנים תמימות. הצבאות הניצים פשטו על אזורי ההפקר, שדדו, רצחו והבעירו. בתוך זמן קצר, אוצרותיה התרבותיים של הבירה העתיקה, המקדשים, הגנים והארמונות שלה הפכו לאודים עשנים של אפר.

Sengoku7

שרפו את קיוטו לאפר – אילוסטרציה של מלחמת אונין

גרוע מכל: המלחמה בין משפחות ימאנה והוסוקאווה, שנודעה כ"מלחמת אונין", פוצצה לרסיסים את המבנה השלטוני במדינה כולה. בעלי הברית של שתי המשפחות החלו להילחם זה בזה, וכעבור תקופה, שכחו בכלל את שני הצדדים הניצים שבגינן התחילו להילחם. הקיסרות היפנית שקעה במלחמת הכל בכל שנמשכה כ-130 שנה, תקופה אפלה שנודעה לימים כ"תקופת הארץ במלחמה" (יפנית: Sengoku). זו היתה מלחמת פסיפס, שבה כולם נלחמו בכולם: מקדשים חמושים, ליגות איכרים, כנופיות שודדים, ומעל כל, מאות אדונים פיאודליים שונים שהסמוראים שלהם פשטו כארבה ברחבי הארץ.

Sengoku3

מלחמת הכל בכל – חלוקת השטח בין האדונים הפיאודליים הגדולים ביותר, נכון לשנת 1477. חוץ מאלו היו עוד עשרות רבות של אדונים קטנים וזעירים.

בתקופה המרתקת הזאת עוסקים רוב סרטי הסמוראים, לרבות יצירותיו של קורוסאווה אקירה. "המבצר הנסתר", למשל, מספר את סיפורם של שני איכרים, שמכרו את בתיהם כדי לקנות נשק ועוברים כהרפתקנים מצבא לצבא, בניסיון למצוא מטמון. הסרט "קגמושה" (כפיל), מגולל את אחד מהסיפורים הידועים ביותר בתקופה, על אדון פיאודלי כריזמטי שנטה למות, וגייס כפיל שיחליף אותו – שודד שהוצא בזה הרגע מעמוד התלייה. באחד מרגעי השיא של הסרט (החל מדקה 3:00 בלינק הזה), השודד מאשים את האדון הפיאודלי כי הוא הרוצח האמיתי, והאדון מסכים איתו. "הגליתי את אבי ורצחתי את בני", הוא אומר, "אעשה כל דבר כדי לאחד את הארץ הזאת."

תקופת "הארץ במלחמה" לא היתה רק תקופה של כאוס, אלא גם של בגידה. האתוס הסמוראי של נאמנות לאדון מעולם לא נראה נלעג כל כך. הכרוניקות ההיסטוריות והספרותיות של התקופה, המשתקפות גם בסרטים כמו "ראן" של קורוסאווה, מספרות לנו כי אדונים פיאודליים לא היו יכולים לבטוח באיש: בנים רצחו אבות, אבות רצחו בנים, אחים שחטו את אחיהם באפלה, ושומרי ראש דקרו את מפקדיהם למוות.

ובכל זאת – התקופה הזאת מציבה לנו פרדוקס מרתק. היינו מצפים שבתקופה כל כך אלימה, הכלכלה תתרסק, האוכלוסיה תקטן והמדינה תידרדר לאנרכיה שמאפיינת מדינות כמו סומליה וסוריה בימינו. למעשה, התרחש ההיפך הגמור. התקופה היתה אכן אלימה ואנרכית, אבל הכלכלה צמחה בקצב מהיר, והאוכלוסיה גדלה. חלק מהאדונים הפיאודליים הקימו ערי טירה משגשגות, שסוחרים ואיכרים התרכזו מסביבן. בחלק מאותם מקומות, המנהל, המשפט והכלכלה הפכו להיות יעילים מאי פעם. אלו היוו בסיס לאיחוד יפן על ידי המשטר הפיאודלי של טוקוגאווה ב-1603, ובאופן עקיף – גם לשגשוג הכלכלי של יפן המודרנית. עצם העובדה שמדינה כאוטית ומפורקת כל כך התאחדה בסופו של דבר, מסתורית ודורשת הסבר.

חוקרי התקופה העלו הסברים רבים ומגוונים, כולם מעניינים ונכונים ברמה כזאת או אחרת. היו שהצביעו על כניסתם של האירופים למשחק היפני הסבוך בשנת 1542. אלו, ובעיקר הפורטוגזים והספרדים, הביאו עמם את הנשק החם. רק האדונים העשירים ביותר יכלו להרשות לעצמם לקנות אותו, ולפיכך אדונים קטנים יותר נעלמו או שחברו לשחקנים חזקים יותר. כך, הביא הנשק החם לתהליך מהיר של איחוד למספר גושים גדולים. מכאן, טוענים חוקרים אחרים, לקחו את המושכות שלושה מנהיגים אכזריים, גאוניים וחסרי מעצורים, שהצליחו להשליט סדר בכאוס ולאחד את המדינה תחת שלטונם. ההסברים הללו נכונים, אולם מתעלמים מהתשתית החברתית והכלכלית שאפשרה לאחד את יפן ב-1603 וליצור בה משטר יציב ומשגשג. המאחדים קיבלו לידיהם ערים גדולות ושוקקות, כלכלות מתפקדות וחוקות יעילות, שאותן היה קל יותר ללוש למדינה מאוחדת. כיצד נוצרו איים ממשליים וכלכליים מתפקדים ואף משגשגים בתנאים של כאוס ולוחמה, זו השאלה הגדולה האמיתית של התקופה.

Image result for Himeji castle

טירת הימג'י – אחת מערי הטירה המפורסמות של התקופה

ההיסטוריונים לי באטלר (Butler) ופייר סורי (Souyri), שהתמחו בחקר יפן של ימי הביניים, הציעו לכך הסברים מרתקים. גם לאדונים האלימים והציניים ביותר, או לפחות לחלקם, היתה תפיסה של שירות ציבורי, ואידיאל של אחדות האימפריה. הם נלחמו זה בזה על איחוד יפן, אולם כולם הסכימו שמישהו צריך לאחד אותה בסופו של דבר. הזיכרון העתיק של מדינה קיסרית מאוחדת וריכוזית, בסגנון סיני, היה אמנם לעג לרש, אולם עצם קיומו כאידיאל איפשר בסופו של דבר איחוד מחדש.

לדעתו של פייר סורי, דווקא הציניות והבוגדנות של האדונים הפיאודליים היא שיצרה את היעילות המנהלית והשגשוג הכלכלי בתוך הכאוס. חלקם הגדול היו הרפתקנים שתפסו את השלטון בנחלותיהם בכוח החרב, ולא היתה להם שום לגיטימציה דתית ומסורתית. לכן, הם לא היו מחוייבים למבנים שלטוניים ישנים שאבד עליהם הכלח, וידעו שכדי לשמור על מעמדם הם חייבים לספק תוצאות בשטח. התחרות העזה ביניהם עודדה את המוכשרים מביניהם לחוקק חוקים טובים, להפחית מיסים כדי למשוך אליהם סוחרים עשירים ואיכרים מוכשרים, לבנות תעלות השקיה, לסלול דרכים, לטבוע מטבעות ולהסדיר שווקים. כך, התרחשו ביפן שני תהליכים מקבילים ומנוגדים. ברמה הלאומית, המדינה התפרקה לרסיסים, אבל ברמה המקומית – חל גיבוש. בין האדונים הפיאודליים השונים היתה מלחמת הכל בכל, אולם בתוך הנחלות של הטובים שבהם, שררו סדר וחוק חסרי תקדים. גם אם האדון נרצח על ידי אחד מאנשיו או נכבש על ידי אדון אחר, כפי שהתרחש חדשות לבקרים, לחומס השלטון היו תמריצים לשמור על הישגי קודמו ולהעצימם. המאחדים של יפן לא השמידו את הנחלות הללו, אלא חיברו אותן יחדיו במבנה פיאודלי ששימר את היתרונות הייחודיים של כל אחת מהן.

הצמיחה הכלכלית נמשכה גם לאחר האיחוד בשנת 1603. המשטר של טוקוגאווה היה ריכוזי מספיק כדי להפסיק את המלחמה ולשמור על חוק וסדר, אך ביזורי ופיאודלי מספיק כדי לשמר גם את התחרות הכלכלית בין האדונים הפיאודליים השונים. בעת החדשה המוקדמת, הנחלות הפיאודליות השונות התמחו במוצרים ושירותים ספציפיים, ויצרו מערכת כלכלית כלל-יפנית מסועפת ומתוחכמת. חרף אסונות טבע מזדמנים, משברים כלכליים ומרידות איכרים מחזוריות, הכלכלה הוסיפה לצמוח, והחברה הפכה להיות מתוחכמת יותר ויותר. כשמשטר טוקוגאווה פינה את מקומו לממשלה מודרנית בשנת 1868, הוא הוריש לה לא רק סדר ריכוזי, פרוטו-תעשייה וכלכלות מקומיות מתוחכמות, אלא גם חברה שנהנתה מאחוז יודעי קרוא וכתוב בין הגבוהים בעולם. היתרונות הייחודיים הללו הם שאפשרו ליפן לתפוס מקום מוביל מבין המעצמות בעולם המודרני.

 

 

 

 

 

העם הנטוש: תבוסתה של התנועה הלאומית הפלסטינית

מאז זכייתה המדהימה של נטע ברזילי בארוויזיון, מוצף הפיד השמאלי שלי בבכי ונהי של פעילי שמאל רדיקלי. כיצד יתכן, הם כותבים, שמדינה שיורה במפגינים בעזה וכובשת את הגדה המערבית מזה עשורים, זוכה לחיבוק בינלאומי כה הדוק, ועוד מהאירופים? במבול החגיגות, הם קוראים להסתכל על אלו שנאנקים תחת הסבל, אל המודרים ואל המובסים. זו קריאה נכונה. ינשוף פוליטי-מדיני מסתכל על העם הנטוש ומנסה להיות קונסטרוקטיבי.

Image result for Abu Mazen

מאז זכייתה המדהימה של נטע ברזילי בארוויזיון, מוצף הפיד השמאלי שלי בבכי ונהי של פעילי שמאל רדיקלי. כיצד יתכן, הם כותבים, שמדינה שיורה במפגינים בעזה וכובשת את הגדה המערבית מזה עשורים, זוכה לחיבוק בינלאומי כה הדוק, ועוד מהאירופים? במבול החגיגות, הם קוראים להסתכל על אלו שנאנקים תחת הסבל, אל המודרים ואל המובסים. זו קריאה נכונה בעיקרה. ראוי להסתכל, ולהסיק מסקנות. אולם המסקנות הללו, אבוי, עלולות שלא למצוא חן בעיני הפלסטינים ותומכיהם.

כמו כל אנקדוטה, הזכייה הישראלית בארוויזיון חשובה רק כשמסתכלים עליה כחלק ממגמה. המסקנה החשובה הראשונה, היא שנבואת האימים של השמאל הישראלי, שהכיבוש הישראלי יוביל לבידוד בינלאומי ול"דרום אפריקיזציה" של ישראל אינה מוכיחה את עצמה בינתיים. תוצאות האירוויזיון חשובות מבחינה זו, מפני שנטע ברזילי זכתה בראש ובראשונה בשל הצבעת הקהל האירופי, למרות קמפיין BDS רעשני להחרימה, וחרף העובדה שהקהל שצופה בתחרות נוטה להיות פרוגרסיבי. הכלכלה הישראלית פורחת, וכך גם יחסי החוץ עם מדינות שלא תקשרו עם ישראל בעבר, כמו בחריין וסעודיה, שלא לדבר על הודו וסין. ההפצצות באיראן לא עוררו מחאות אפילו ברוסיה, ובבית הלבן יושב הנשיא האוהד ביותר לישראל זה עשורים. מעבר השגרירות לירושלים הוא צעד בלתי הפיך, שיהיה קשה גם לממשלים עתידיים לבטל. הפלסטינים יכולים להציק לישראל באמצעות טרור ומהומות, אבל לא לשנות את מצבם באופן יסודי.

Image result for Netta Eurovision

כל ההתפתחויות האלה ביחד מראות כי גם האסטרטגיה הפלסטינית המעודכנת ביותר, מאבק חרם "לא אלים" בשיתוף פעולה של השמאל הרדיקלי והקהילה הפרוגרסיבית במערב, נחלה כישלון כמו כל קודמותיה. תנועת ה-BDS, שאפילו נורמן פינקלשטיין, אויב מושבע של ישראל, הגדיר כ"כת משיחית", בישמה את עצמה בנצחונות מדומים, אך מתרסקת שוב ושוב על קרקע המציאות. כפי שמשה יעלון אמר בזמנו, הפלסטינים נכשלו עם טרור בינלאומי, ואז נכשלו עם פיגועי אוטובוסים, ושוב נכשלו עם טילים ורקטות, וסכינאים, וטרור יחידים, וכעת הם נכשלים גם במאבק לא אלים. בעלי הברית שלהם, אנשי השמאל הרדיקלי בישראל ובמערב, התגלו (כצפוי) כמשענת קנה רצוץ. אפילו בעולם הערבי לא קשה לראות את העייפות מהם, והצהרות התמיכה האוטומטיות נראות יותר ויותר מן השפה ולחוץ. בעולם של ימינו, לאחר כשלונו של האביב הערבי, ובעיצומו של גל טרור דאעשיסטי במדינות המערב והעימות בין איראן ליריבותיה הסוניות, המאבק הפלסטיני הולך ונראה כמו שריד מאובק לעולם של אתמול. הכיבוש הישראלי בגדה המערבית נראה, נכון לעכשיו, יציב מאי פעם.

כל האסטרטגיות הפלסטיניות הללו נכשלו, בגלל כשל בסיסי בהלך המחשבה הפלסטיני – כשל ש"חבריהם" של הפלסטינים מהשמאל העולמי, המרקסיסיטי והניאו-מרקסיסטי, העצימו באמצעות חיבוק הדב שלהם: הנטייה לראות את העולם כמחזה מוסר. מאז 1948, הפלסטינים אימצו פסיביות אסטרטגית. לשיטתם, הנכבה, "בעיית הפליטים" וגזילת "זכויותיהם הלגיטימיות" הם שערוריה מוסרית כה גדולה, עד שמישהו – העולם הערבי, האו"ם, הקהילה הבינלאומית, יתערב לטובתם בשלב כזה או אחר. התמיכה האוטומטית של הגוש המזרחי, וכיום העולם השלישי, הבטיחו להם שרשרת אינסופית של נצחונות בעצרת הכללית של האו"ם, וייצרו שורה של החלטות בינלאומיות ריקות מתוכן. התמיכה הכספית של אונר"א המשיכה והנציחה את בעיית הפליטים, כפי שהכספים שזרמו לרשות הפלסטינית אפשרו לאבו מאזן ולממשלתו לחיות על חשבון העולם, גם תחת כיבוש. כל אלו ביחד עודדו פסיביות, דרישות לא ריאליות ונוקשות מופרכת. יש לכך דוגמאות רבות:  הקושי להתנער בפומבי מזכות השיבה, הסירוב העיקש להכיר בישראל כמדינה יהודית, אי הנכונות לקבל פתרונות יצירתיים של חילופי שטחים בקנה מידה גדול, ומעל הכל – המיאון לצאת ביוזמת שלום פלסטינית עצמאית. אין זה מקרה, שהביטוי "הנראטיב הפלסטיני" תפס תאוצה במקומותינו. לפלסטינים אין אסטרטגיה ממשית, אלא "נראטיב": אמיתות מקודשות שאי אפשר לערער עליהן.

מטרתה של כל אסטרטגיה היא להפעיל לחץ על היריב שלך, כדי שייענה לדרישותיך. אולם בהיעדר יכולת להפעיל לחץ מכריע, שום אסטרטגיה כזאת לא תעזור אם הדרישות שלך אינן ריאליות. "ריאלי", בהקשר זה, הוא ויתור שהיריב שלך יכול לחיות איתו. ורוב הציבור הישראלי אינו יכול לחיות גם עם המינימום שדורשת הרשות הפלסטינית. לכן הפלסטינים נכשלו בכל מה שעשו עד עכשיו, לרבות תנועת החרם, ולכן הם הולכים ומאבדים מעמד בזירה הבינלאומית. ה"נראטיב הפלסטיני", שמבוסס על תחושה של שערוריה מוסרית, פסיביות ו"זכויות לגיטימיות" שמישהו אחר אמור להחזיר לעם העשוק, הוא אבן הנגף שגורם לעם הזה להפסיד פעם אחרי פעם. מי שניסו דרך אחרת, כמו ראש הממשלה לשעבר סלאם פאייד, פונו במהירות מהזירה.

Image result for Salam Fayyad

ניסה דרך אחרת, ופונה מהזירה – סלאם פייאד

כדי לשנות כיוון, העם הנטוש חייב להתנער מאבן הנגף שנקראת "הנראטיב הפלסטיני", ולהבין שאיש לא יעזור לו אם לא ישבור כל טאבו אפשרי. תושבי מזרח ירושלים רוצים לעזור לעצמם? שיצביעו בבחירות לעירייה ויפעילו לחץ פוליטי. גם את החרדים אף אחד אחר לא אוהב, והם משיגים הרבה ממה שהם צריכים באמצעות לחץ יעיל. מנהיגי עזה רוצים לשבור את המצור? שיכריזו על קבלה של תנאי הקוורטט והכרה מלאה בישראל. אז – אם נתניהו עדיין יסרב, יוכלו להפעיל לחץ פוליטי וצבאי יעיל בהרבה, כי הדרישות שלהם ייראו כריאליות. גם בגדה המערבית, נכונות להכרה בישראל כמדינה יהודית ושורה של מחוות סמליות מתאימות, יוכלו לשבור הרבה מאד חומות שהפלסטינים מתרסקים עליהם פעם אחרי פעם. מה, למשל, תהיה התגובה בישראל, אם מנהיג פלסטיני חדש וצעיר, משוחרר מקורי העובש הסובייטיים של אבו מאזן, יצהיר על נכונותו לדבר בכנסת, להכיר בישראל כמדינה יהודית ולהציע פתרון של שתי מדינות שקשורות אחת לשנייה בברית צבאית? כמו שהוכיח ביקור סאדאת, הישראלים רגישים מאד למחוות ולהכרה בזכויותיהם.

את כל אלו, כמובן, ה"נראטיב הפלסטיני" לא מאפשר. אם העם הנטוש רוצה לשנות כיוון, עליו, ראשית כל, להיפטר מרוח הרפאים העבשה הזאת. אחרת, ההידרדרות תמשיך, ואיתה הכיבוש. בטווח הארוך מאד התוצאות עלולות להיות הרסניות מבחינה כלכלית ודמוגרפית גם לישראל, אבל גם זו תהיה נחמה קטנה מאד לפלסטינים. אם האזור יידרדר למלחמת אזרחים, הם, כרגיל, יהיו הראשונים לסבול.

שכירי חרב מודרניים: שובם של הצבאות הפרטיים

זה קרה במרץ 1995 בסיירה ליאון, מדינה אומללה שאדמתה שופעת ונוצצת מיהלומי דמים. הממשלה הרעועה עמדה בפני התקפה של קבוצת מורדים אכזרית במיוחד, שהתבססה בליבריה השכנה. האמריקאים דיווחו לממשלה שבידיהם מודיעין מדויק, לפיו המורדים מתכוונים לחצות במהירות את הגבול ולהתקדם בתוך ימים לעבר עיר הבירה, פריטאון. ואז, כשהכל נראה אבוד, הגיח האל מהמכונה. כלי טיס מסתוריים הורידו במהירות חטיבת חי"ר מודרנית ומקצועית למראה, שהתפרסה בדרכים המובילות לפריטאון. אותה חטיבה, שהכילה כוחות קרקע ואוויר, ניגבה את הריצפה עם המורדים, פיזרה אותם לכל עבר, ואז נעלמה כלעומת שבאה. מי הם שכירי החרב המודרניים, חברות היזמות הפרטית שהופכות לחלק בלתי נפרד מהנוף העולמי? בספר חדש, חושף ותיק התעשייה שון מקפייט את עולם הצללים של שכירי החרב של ימינו ומגיע לתובנות מרתקות על הכיוון שאליו נעה הפוליטיקה העולמית. ינשוף צבאי-אסטרטגי בסקירה חדשה.

merc1

Sean McFate, The Modern Mercenary: Private Armies and what they mean for World Order (Oxford: Oxford University Press, 2015)

זה קרה במרץ 1995 בסיירה ליאון, מדינה אומללה שאדמתה שופעת ונוצצת מיהלומי דמים. הממשלה הרעועה עמדה בפני התקפה של קבוצת מורדים אכזרית במיוחד, שהתבססה בליבריה השכנה. האמריקאים דיווחו לממשלה שבידיהם מודיעין מדויק, לפיו המורדים מתכוונים לחצות במהירות את הגבול ולהתקדם בתוך ימים לעבר עיר הבירה, פריטאון. ואז, כשהכל נראה אבוד, הגיח האל מהמכונה. כלי טיס מסתוריים הורידו במהירות חטיבה ממוכנת, מערבית ומקצועית למראה, שהתפרסה בדרכים המובילות לפריטאון. אותה חטיבה, שהכילה כוחות קרקע ואוויר, ניגבה את הריצפה עם המורדים, פיזרה אותם לכל עבר, ואז נעלמה כלעומת שבאה. רק מאוחר יותר הסתבר שלא מדינה זרה סייעה לסיירה-ליאון, אלא חברה פרטית עם השם המסתורי Executive Outcomes: תאגיד שכירי חרב דרום אפריקאי, שהורכב ברובו מותיקי היחידות המיוחדות של צבא האפרטהייד. Executive Outcomes השכירה את צבאה הפרטי לממשלות שהסכימו לשלם לה את הסכום הדרוש, והצליחה להגיע להישגים צבאיים לא מבוטלים במספר מלחמות אפריקאיות, עד שנסגרה על ידי ממשלת דרום אפריקה בשנת 1998.

Executive Outcomes היא אמנם מקרה קיצוני. כיום, לא קיימות חברות גדולות שיכולות להשכיר לממשלות צבא התקפי מן המוכן. אולם בכל זאת, ענף היזמים הצבאיים והקבלנים הבטחוניים נמצא בפריחה חסרת תקדים (באנגלית, החברות הללו מכונות PMC, ראשי תיבות של Private Military Contractor). חברות כמו Blackwater, שבינתיים שינתה את שמה ל-Academi, מציעות לממשלות שירותים בטחוניים רבים ומגוונים: מאבטחים ושומרי ראש מיומנים, מדריכים צבאיים ומאמנים, מומחי מודיעין, לוגיסטיקה ועוד. בספרו המרתק, שכיר החרב המודרני: צבאיות פרטיים ומשמעותם לסדר העולמי, טוען שון מקפייט (Sean McFate), ותיק הענף ושכיר חרב שהפך להיסטוריון וחוקר, כי הלקוחה הגדולה ביותר של חברות מסוג זה היא ארצות הברית. המדינה העשירה בעולם ביצעה מיקור חוץ ניכר של פעילויות צבאיות רבות, לרבות אבטחה, לוגיסטיקה, קייטרינג ואספקה. במקרים מסויימים, עד חמישים אחוז מנפח הפעילות מבוצע על ידי עובדים של חברות פרטיות, ורבים מהם נושאים נשק משוכלל וקטלני. לדבריו של מקפייט, ארצות הברית לא היתה מסוגלת לנהל שתי מלחמות ממושכות ויקרות, בעיראק ובאפגניסטן, ללא מיקור חוץ שכזה. המלחמות הללו, בתורן, מספקות אינסוף פעילות ליזמים צבאיים פרטיים ומגדילות את נפח השוק שלהם.

Image result for Executive outcomes

ניגבו עם המורדים את הריצפה: ספרו של קולונל איבן ברלו, מייסד חברת Executive Outcomes

מקפייט מרחיק לכת וטוען, שארצות הברית היא שיצרה במו ידיה את השוק המודרני של היזמים הצבאיים – מהפכה מרחיקת לכת בהיסטוריה הצבאית של הגלובוס. עד אמצע המאה ה-17, רוב מוחלט של הלחימה באירופה התבצע על ידי שכירי חרב ויזמים צבאיים קטנים וגדולים. אלימות היתה כרטיס הכניסה למשחק הפוליטי, וכולם הפעילו אותה: כוהני דת, משפחות עשירות, גילדות, גנגסטרים, מלכים ואצילים שונים ומשונים. מהמאה ה-17, עלה בהדרגה כוחה של המדינה הריכוזית, שדחקה את רגליהם של שכירי החרב והקימה צבאות מלכותיים שהיו נאמנים לה ורק לה. הסדר הווסטפלי (על שם הסכם ווסטפליה מ-1648) יצר בהדרגה עולם של מדינות ריבוניות שתבעו לעצמן מונופול מוחלט על האלימות הפוליטית. לקראת סוף המאה ה-19, שכירי החרב פינו את הדרך לעולם הצבאות הלאומיים והמסודרים של המאה העשרים, אם כי הוסיפו להתקיים בצורה כזו או אחרת בפינות שונות של הגלובוס. אולם בעשורים האחרונים הם שבו לזירה בעוז ובגאון, בחסותה של המעצמה הגדולה ביותר בעולם. איך זה קרה?

Image result for Sean Mcfate

שכיר חרב וחוקר: שון מקפייט

לדעתו של מקפייט, מדובר בשילוב של מספר גורמים. בחסותה של אסכולת שיקגו, ההשקפה הניאו-ליברלית חלחלה לאליטות האמריקאיות, ובתקופתו של רונלד רייגן הממשלה החלה לראות הפרטה כדרך שגרתית לפתרון בעיות כלכליות. הממשלה, כך חשבו רבים בממשלים השונים, אינה יעילה, בעוד השוק הפרטי מסוגל להביא לתפוקה גבוהה בעלות נמוכה יותר. במקביל, חלו התפתחויות צבאיות חשובות. סיום המלחמה הקרה המריץ את האמריקאים להקטין את צבאם במהירות, דבר ששחרר לשוק ותיקי מלחמה מיומנים, לרבות אנשי ביון, קומנדו ומבצעים מיוחדים, שחיפשו עבודות צבאיות מכניסות. האנשים הללו מילאו את הדירקטוריונים, הצוותים והמחלקות של חברות היזמות הצבאית כמו Blackwater. בניגוד לציפיותיו, הצבא האמריקאי לא הפחית באמת בהתערבויות חיצוניות ומבצעים בארצות זרות, אלא להיפך – הגביר אותם. אולם לא היה קל להגדיל מחדש את מצבת הצבא, להעביר הגדלה שכזאת בקונגרס, ובאופן כללי לשנות את הכיוון של הבירוקרטיה הצבאית המסורבלת. לפיכך, העסקה של קבלנים צבאיים נראתה כפיתרון זמני טוב, שהפך לקבוע. השילוב הזה בין מצע אידיאולוגי שתמך בהפרטה, והתנאים שיצרו היצע וביקוש, הזניקו את היזמים הצבאיים לקדמת הבמה הבינלאומית. האמריקאים גם גילו שיש יתרון חשוב נוסף בהפעלה של יזמים צבאיים: הציבור לרוב מתרגש פחות כאשר נהרגים עובדים של חברות פרטיות, ולכן אפשר לשלוח אותם לאזורים מסוכנים במקום חיילים, שנחשבים עדיין ל"ילדים של כולנו".

פיתרון זמני שהפך לקבוע: מאבטחים של חברת Blackwater. קרדיט: Chuck Holton/Flickr, The American Conservative

חברות היזמות הצבאית, טוען מקפייט, עדיין מרוסנות לעת עתה, ומסיבה פשוטה: שוק היזמות הצבאות הוא מונופסון, היינו – שוק שיש בו רק לקוח אחד מרכזי: ארצות הברית. מפני שמדינתו של דונלד טראמפ היא עדיין המעצמה העולמית המובילה, שמנהלת סכסוכים מזויינים במקומות רבים בעולם, ומשום שהיא זקוקה לשירותים של יזמים כאלו יותר ממדינות אחרות, כמעט כל PMC מעוניין לעבוד עבורה עכשיו או בעתיד. צבא ארצות הברית גם מספק הרבה מאד מומחים וקצינים בדימוס לדיקרטריונים ולמחלקות הביצועיות של אותם יזמים. למונופסוניות של השוק הצבאי יש השלכות מרסנות על פעילות שכירי החרב המודרניים: כדי להיות כשירים לעבודה עם ארצות הברית, רובם משתדלים לשמור על סטנדרטים מערביים, להימנע מלוחמה ישירה ולהסתפק בתפקידים של תמיכה, מודיעין, אבטחה ואימון.

אולם המצב הזה, כותב מקפייט, הוא זמני בהחלט. ארצות הברית לא תיעלם מהבמה בקרוב, אולם היא מצמצמת את מעורבותה בסכסוכים בינלאומיים ועומדת בתחרות הולכת וגוברת מול מעצמות עולות אחרות כרוסיה וסין. רוסיה מפעילה כבר עכשיו מיליציות ממשלתיות למחצה באזורי הלחימה באוקראינה, ואם תרחיב את מעורבותה הבינלאומית, ייתכן שתזדקק ליזמים צבאיים פרטיים כדי לשמור על מרחב הכחשה. כלומר – היא תוכל להפעיל יזמים כאלה בלי לקחת אחריות על פעולותיהם. ככל הנראה, רוסיה עושה זאת כבר עכשיו, במיוחד בתחום הסייבר, ויש להניח שתרחיב פעילות מסוג זה בעתיד. אותו הדבר נכון גם לסין, שמרחיבה במהירות את מעורבותה בים הדרומי, בדרום מזרח אסיה ואף באפריקה. חברות היזמות הצבאית אמנם נשלטות בידי קצינים מערביים, אולם רבים מהחיילים והעובדים בשטח שייכים למדינות העולם השלישי. האנשים הללו רוכשים ידע וצוברים ניסיון צבאי, ובמוקדם או במאוחר יקימו PMC משלהם. בעתיד, יוכלו חברות היזמות הצבאית לבחור בין לקוחות מדינתיים רבים, וגם סגל הקצינים שלהם יהיה מגוון הרבה יותר. התהליכים הללו ירופפו את הבלמים שמונעים מה-PMC להשתולל, ויתכן שבעתיד נראה יותר חברות כמו Executive Outcomes שמשכירות יחידות צבאיות שלמות לכל המרבה במחיר.

Image result for Chinese pirate patrol

סין מרחיבה את מעורבותה הבינלאומית, ועשויה לשכור יזמים צבאיים: חיילי ליווי סינים לפטרול נגד פיראטים בקרן אפריקה

אם לא די בכך, גם גורמים לא מדינתיים עשויים לשכור PMC למטרותיהם. באחד הקטעים המעניינים יותר בספר, מתאר שון מקפייט פגישה משונה עם השחקנית המיליונרית מייה פארו, שרצתה לשכור את שירותיו של יזם צבאי כדי לעצור את הטבח בדרפור. מקפייט השתתף במספר פגישות בין נציגיה של פארו לבין היזם, שבהן נידונו מספר אופציות, שהרצינית מביניהן היתה שיגור משלחת של מדריכים על מנת לאמן את הלוחמים הדרפורים. בסופו של דבר נדחתה התוכנית משיקולים של סיבוכים בינלאומיים. במיוחד, היזם לא רצה להסתבך עם ארצות הברית, דבר מסוכן כשהשוק הוא עדיין מונופסוני. אולם כשהמונופסון יהפוך לשוק חופשי, ייתכן מאד שפילנטרופים אקצנטריים למיניהם יתחילו לשכור יזמים צבאיים בתדירות הולכת וגוברת. ומי שקרא את עזאזל המצויין של בוריס אקונין, שסקרנו במאמר קודם כאן בינשוף, לא יוכל שלא להיזכר באחת מהדמויות, ודי לחכימא ברמיזה.

גם ארגוני טרור עשויים לשכור יזמים צבאיים כדי לערוך מיקור חוץ לפעולותיהם בפינות רחוקות של הגלובוס. במצב כזה, הטרור הבינלאומי עשוי להפוך לאויב מורכב בהרבה, מעין שרשור של ארגונים, קבלנים \וחברות קש שכל אחד מהם אחראי למקטע אחר של הפעילות. התפתחות כזאת עשויה להפוך את המאבק בטרור למסובך יותר, ולעודד שכירה של יזמים צבאיים גם בידי המדינות הסובלות ממנו. באופן אישי, אני לא מוציא מכלל אפשרות מצב שבו יזם ציני וחסר מעצורים יעבוד גם עבור הטרוריסטים וגם עבור המדינה הנאבקת בטרור, וכך ילבה את הסכסוך.

Image result for Mia Farrow

שקלה לשכור יזמים צבאיים: השחקנית מייה פארו

מכל הסיבות הללו, מקפייט טוען שהעולם מתקרב למצב שניתן לכנותו "ניאו-מדיבליזם", חזרה חלקית לעולם הפרוע של ימי הביניים. הסדר הווסטפלי, של מדינות ריבוניות, לא ייעלם לחלוטין, אולם המדינה תיאלץ להתחרות בגורמים לא מדינתיים רבים שחלקם מסוגלים להפעיל אלימות פוליטית – לא רק ארגוני טרור אלא גם תאגידים, שכירי חרב ו-PMC שונים ומשונים. בניגוד לפרשנים רבים אחרים, מקפייט לא סבור שמדובר במצב רע לחלוטין. לפעמים, יזמים צבאיים יכולים לפתור בעיות באופן מהיר, יעיל ונקי בהרבה מאשר מדינות. אולם כותיק התעשייה, הוא מכיר גם בצדדים השליליים. במיוחד, הוא חושש שהיזמים הצבאיים יעודדו באופן פעיל סכסוכים צבאיים, יסייעו לפרק מדינות וילבו מלחמות אזרחים. האופציה הנוחה ל"מרחב הכחשה" יכולה לעודד מדינות כמו רוסיה להסתבך בהרפתקאות מסוכנות ואף פזיזות, אפילו יותר מאשר היום. העתיד לוט בערפל, אבל דבר אחד בטוח: לא יהיה לנו משעמם. ימים יגידו אם תחזיותיו של מקפייט יופרכו, או אם ימצב את עצמו כאחד ממבשרי העולם הממשמש ובא.

 

 

עזאזל: תיבת פנדורין נפתחת

"לזכר המאה התשע-עשרה, שהספרות בה היתה גדולה, האמונה בקדמה – חסרת גבולות, והפשעים בוצעו ופוענחו בחן ובטוב טעם" – כך נפתח הספר "עזאזל", הכרך הראשון בסדרת הבלשים הרוסית "תיבת פנדורין". הסדרה, בתרגומו העברי המצויין של יגאל ליברנט, לוקחת את הקורא מרחובותיה המהודרים של מוסקבה ועד לשכונות האפלוליות של לונדון, מרחבי האימפריה העותמאנית וסימטאותיה של יוקוהאמה. עזאזל משחזר את עולם המאה ה-19 כמו הרומנים ההיסטוריים הטובים ביותר, אולם בנוסף לעלילה מרתקת ודמויות משכנעות, יש בו גם תובנות אחרות, שגורמות לקורא לעצור ולחשוב. ינשוף ספרותי מסביר.

 עזאזל1

בוריס אקונין, עזאזל, סדרת תיבת פנדורין (ספרי עליית הגג בשיתוף הוצאת ידיעות אחרונות). מרוסית: יגאל ליברנט. לקריאת הפרק הראשון לחצו כאן.

עזאזל, הכרך הראשון בסדרת הבלשים תיבת פנדורין של בוריס אקונין, נפתח באירוע גרוטסטקי. יום אחד בשנת 1876, בפארק אלכסנדרובסקי שבמוסקבה, ניגש צעיר מהודר ועשיר למראה לספסל עליו יושבות נערה יפה ואומנתה המבוגרת ודורש לנשק את הנערה. האומנת גוערת בו על שכרותו ודורשת ממנו להסתלק, אך הצעיר שולף אקדח ומאיים שישים קץ לחייו. כשהאומנת מתעקשת, הוא מתאבד מול העיניים המזועזעות שלה ושל בת חסותה. התיק מגיע למשטרת מוסקבה, וראש המחלקה הפלילית רוצה לסגור אותו כמקרה התאבדות של משוגע שיכור, תוך הפטרת כמה משפטים על "הצעירים הפרועים של ימינו". אולם אראסט פנדורין, שוטר צעיר וזוטר בתחנה, מתחיל לחשוד: אופן ההתאבדות, והעובדה שהצעיר היה יורש יחיד של מיליונים, לא נותנים לו מנוח, והוא מחליט לצאת לחקירה עצמאית – גם מתוך רצון להתחמק מהשעמום של חיי היומיום בתחנה. ואכן, ההתאבדות, שתוכה לא כברה, אינה סוף פסוק. אנשים נוספים שמים את נפשם בכפם בנסיבות חשודות, או נרצחים בידי אלמונים, ובכל המקרים מפטיר הרוצח את המילה עזאזל לפני שהוא תוקף את קורבנו. בהדרגה, סדרת מעשי הרצח פותחת לפנדורין ולעמיתיו חלון לתוך אחווה עם תוכניות פוליטיות מרחיקות לכת.

Azazel3

אראסט פנדורין, בגילומו של אילייה נוסקוב

ההוגה וההומוריסט הבריטי גילברת קית צ'סטרסטון, שכתבנו עליו בינשוף, חיבר פעם מאמר יפה בזכות סיפורי הבלשים. סיפורים אלו, לדעתו, הם העיבוד המודרני לרומנסות האבירים, סיפורי הפיות, המיתוסים ויצירות הפנטזיה שכה רבים להוטים אחריהם. אבירי המלך ארתור, ההוביטים של ג'.ר.ר. טולקין ואפילו הנערים האמיצים של נרניה, כולם יוצאים למסעות ארוכים בנוף כפרי בעיקרו. ההרפתקאות שלהם מתרחשות בינות לפסגות מושלגות וטובלות בערפל, נחלים גועשים, יערות עבותים ומישורים פראיים ואינסופיים. יש משהו אינטואיטיבי שמקשר את הנופים הללו להרפתקאות אפיות, מפני שברוב תולדותיה של האנושות, הם ייצגו עבור בני האדם את המסתורי, המפחיד והבלתי ידוע. אולם במאתיים השנים האחרונות, ובפרט במאה העשרים, רוב בני האדם עברו לגור במרחבים אורבניים צפופים, מבוכים שיכולים להיות מפחידים לא פחות מכל יער. הבלש, טוען צ'סטרטון, הוא המקבילה העירונית של האביר: גיבור הנודד לבדו ומפענח תעלומות מסתוריות בפינותיה האפלות של העיר הגדולה. בכך, הוא מתחבר לתעצומות דמיון שרק החלו להתגבש בתודעה האנושית.

Azazel4

חשבתי על התיאור היפה הזה של צ'סטרטון, כאשר קראתי, בנשימה עצורה, את עזאזל. ספר זה, יש לציין פעם נוספת, הוא הכרך הראשון בסדרה תיבת פנדורין, סדרה ש-11 מ-16 ספריה זמינים לקורא העברי בתרגומו של יגאל ליברנט. הכותרת של הסדרה רומזת אמנם למיתוס היווני של תיבת פנדורה, אך מתרחשת בסוף המאה ה-19. עזאזל ותריסר הספרים שמגיעים בעקבותיו מגוללים את עלילותיו של הבלש אראסט פנדורין, שוטר וסוכן חשאי בשירות הוד מעלתו הצאר. התעלומות שפותר פנדורין, החל מהכרך הראשון, עזאזל, ועד הכרך האחרון, משתלבות עם האירועים ההיסטוריים של ,מפנה המאה ולוקחות את הקורא למסע באירופה ואסיה של התקופה, מרחובותיה המהודרים של סנט פטרסבורג ורובעי הפועלים האפלוליים של לונדון, ועד למרחבי האימפריה העותומאנית וסמטאותיה המתפתלות של יוקוהאמה.

ספרו של אקונין מתכתב עם התיאור של צ'סטרטון בשני מובנים חשובים. ראשית כל, מבחינת תקופת ההתרחשות, פנדורין פועל בדמדומים בין העולם המסורתי לעולם המודרני. רוסיה, אירופה ואסיה של סוף המאה ה-19 הן כבר עולם של ערי ענק, אך עדיין מסורתי במידה רבה: בין הערים יש מרחבי טבע, אנשים רבים עדיין נעים בסוסים ובכרכרות, והמצאות כמו הרכבת, החשמל והטלפון עדיין נמצאות בראשיתן. כך, יכול אקונין לתמרן בין המיתוס הישן של האביר הנודד שמפענח את מסתרי המרחבים, למיתוס החדש יותר של הבלש הפותר תעלומות במרחב האורבני-מודרני.

Azazel2

הסופר בוריס אקונין

שנית, צ'סטרטון הדגיש את הבדידות, הן של האביר והן של הבלש. אבל פנדורין אינו בדיוק בלש בודד. הוא שוטר שעובד עבור הממשלה הצארית, אך לעולם לא נבלע בתוכה לחלוטין. גם כאן, אקונין מתמרן בין שני ז'אנרים שונים של ספרות בלשית. דוברי הערבית שבינינו, למשל, זכו אולי להקשיב לתסכית הרדיו הסורי המצויין "חוק וצדק" מלפני עשרים שנה בערך, סדרה של סיפורי בלשים שבהם פותרים הקצינים השאם וח'לדון ממשטרת דמשק סדרה של תעלומות רצח. ב"חוק וצדק", המערכת תמיד טובה והגיבור פועל בשמה. גם בסדרות אמריקאיות כמו NYPD, המגוללות את עלילותיהם של שוטרים, המערכת היא ה"גיבורה" האמיתית, אפילו אם יש בה פגמים. לעומת זאת, ברבים מסיפורי הבלשים המערביים, למשל סיפוריה של אגאתה כריסטי, הבלש הוא מעין "אביר נודד" שפועל מתוך עימות עם המערכת, ובספרים כאלו השוטרים נוטים להיות שלומיאלים, מושחתים, או כאלו שמגיעים על מנת לסיים את העבודה רק אחרי שהבלש הבודד פתר כבר את התעלומה. פנדורין נמצא בתפר בין העולמות: נאמן למלכו ולארצו אך תמיד עם סייגים, פועל בתוך מערכת בירוקרטית אך מנוכר אליה במידה רבה, ושומר על עצמאותו בקנאות. אזור הדמדומים הזה הופך את העולם של עזאזל בפרט, ותיבת פנדורין בכלל, לעולם מורכב שבו הקורא לא יודע בדיוק למה לצפות.

kinopoisk.ru

בתפר בין העולמות: הבלש אראסט פנדורין ואהובתו בסרט "עזאזל"

הדמויות המופיעות בספר, פרי דמיונו של המחבר ואישים היסטוריים מפורסמים כאחד, נעות במנעד רחב בין קיסרים וגנרלים לדרי רחוב מרופטים ומסוכנים, וכל מה שביניהם: גברים ונשים, עשירים ועניים, פושעים ואנשי חוק, סלבריטאים ואנשי צללים. אחדים מהם מטילי אימה, אחרים מעוררי אהדה, חלקם עמוקים ומורכבים, וכולם אנושיים מאד. כמו כל כותב טוב של רומאנים היסטוריים, מצליח אקונין להחיות את התקופה ודמויותיה דרך דיאלוגים ותיאורים במכחול עדין, ולהבהיר לקורא את הזרות והשונות, לצד הדמיון בין בני אדם אז והיום, בלי להרצות, להכביד ולשעמם. וזה בפני עצמו הישג לא מבוטל. הדבר משתקף, אפילו בשמות הפרקים, שמכילים תיאורים קצרים של משפט או שניים, כנהוג בספרות המאה ה-19 ("למשל: פרק עשירי, ובו פנדורין לומד את חשיבותם של תרגילי הנשימה") או ("פרק תשיעי: ובו הסיפור מקבל מפנה מסויים"), שרומזים על מעקשי העלילה בשובבות בלי לגלות ממש, חושפים טפח ומסתירים טפחיים. הכתיבה יפה ומותחת, בקצב סטקטו מודרני מאד, שרומז על עומק בלי להכביר במילים. מבחינתי, בלטה במיוחד יכולתו של אקונין לשנות את האווירה במהירות, מעולם תמים ושובה לב לרגעי אימה, מחום אנושי של יומיום לקדרות של קונספירציות ותככים, במשיכת מכחול דקה וכמעט ללא מאמץ.

מעניין לומר דבר מה גם על הרשעים בעזאזל. מצד אחד, יש להם איכות "ג'יימס בונדית", המשתלבת עם הקונספירטיביות הרווחת בתרבות העכשווית: אין להם מעצורים, והם רוקמים בחשיכה תככים ומזימות קשר מורכבות וחובקות עולם, שרק הבלש האומן יכול לפענח. ברגעי העימות עם הגיבור, הם נוטים גם לשאת נאומים ארוכים, דבר שעומד בעוכריהם ונותן לפנדורין זמן יקר להגיב (לא פעם אחת, במהלך הקריאה, חשבתי על הציטוט הקלאסי מהסרט "הטוב, הרע והמכוער": "כשאתה רוצה לירות תירה, אל תדבר"). מצד שני, בניגוד מוחלט לרשעים של ג'יימס בונד או לסאורון ומורגות של טולקין, שפועלים אך ורק מתאוות כוח בלתי נשלטת וחסרת פשר, הרשעים של אקונין סימפטיים, ואפילו מעוררי אהדה במידה מסויימת. היו חלקים בעזאזל, שבהם הרשע של הסיפור נראה אנושי יותר מהממשלה שפנדורין פועל עבורה, לא דבר קשה כשמדובר ברשויות הצאריות.

אי אפשר לצאת פטור, בלי לומר כמה מילים על התרגום המצויין של הספר לעברית. המתרגם, יגאל ליברנט, הוא היסטוריון של הרעיונות, מומחה לרוסיה המודרנית ואיש מקצוע מנוסה, שתרגם אינספור ספרים מהשפה הרוסית. התרגום שלו קולח, רגיש לניואנסים, ומשמר את ההומור ואת הקלילות של המקור. בעיקר, הוא מתווך לקורא העברי את העולם הזר של רוסיה במפנה המאה. יגאל גם מדריך טיולים במוסקבה בעקבות ספרי פנדורין, ואני ממליץ לכולם על טוריו ההיסטוריים התכופים בפייסבוק. כמו ספריו של אקונין, הם ממכרים ולא תוכלו להפסיק לקרוא אותם.

מלחמת העולמות: מדוע הליברליזם ינצח את יריביו

מי ישרוד בעימות התרבותי המתרחש בארץ ובעולם – השמרנות היהודית המסורתית או הליברליזם המערבי? ד"ר משה קופל, מרצה למדעי המחשב באוניברסיטת בר אילן, כתב מאמר רהוט בכתב העת "השילוח", ובו הנגיד דמויות סמליות זו לזו. עולמה של היידי הליברלית עתיד להיכחד, בעוד עולמו של שימען החרדי יוסיף להתקיים ו"לעלות מעלה מעלה". הבעיה היא, שקופל הוא לא הראשון לנבא את קריסת הליברליזם – שניצח בינתיים את כל מספידיו. ינשוף היסטורי מסביר.

Shimen2

(למצולמים אין קשר לכתבה) Credit: Forward

מאמר זה פורסם גם בכתב העת השילוח

בגיליון האחרון של השילוח פורסם מאמר מעניין מפרי עטו של ד"ר משה קופל, מרצה למדעי המחשב באוניברסיטת בר-אילן, המנגיד בין השמרנות מן הזן המסורתי ובין התפיסות הפרוגרסיביות לסוגיהן. כדי להפוך את ההשוואה למעניינת וברורה יותר, בחר קופל להמחיש אותה באמצעות שלושה יהודים אמיתיים שפגש במהלך חייו: שימען, חסיד גור מתון מהדור הישן, היידי, האקדמאית הליברלית, ובתה הרדיקלית המטורללת, אמבר. מבחינתו של קופל, שלושת האנשים הללו מייצגים שלושה עולמות תרבותיים שונים, הנתונים בעימות ובמתח מתמיד. שאלתו העיקרית היא, מי מאותם העולמות ישרוד לאורך זמן. איזו דרך חיים תחזיק מעמד בתלאות ובמעקשי ההיסטוריה, ואיזו חברה תגלה עמידות בעולם המשתנה בהתמדה. מסקנתו היא שעולמה הפרוגרסיבי של היידי נתון לדעיכה איטית במקרה הטוב, או למוות אלים על ידי "מרד פנימי" של אמבר וחבריה במקרה הגרוע. עולמו השמרני והמאוזן של שימען, לעומת זאת, ישרוד את כל המכשולים כפי ששרד תמיד.

Related image

שמרנים ונהנים. חסידים ניו יורקרים – למצולמים אין קשר לכתבה. קרדיט: פינטרסט

        מאמרו של קופל כתוב היטב, ויש בו הרבה תובנות מעניינות ומעוררות מחשבה. אולם למרות זאת, הטיעון המרכזי שלו בעייתי מאד.  הבעיה מתחילה בגישתו של הכותב. כיצד מתיימר קופל להוכיח שעולמו של שימען עמיד יותר מעולמה של היידי, שהשטיבעל הגערערי ישרוד גם לאחר שחדר האוכל הכשר של פרינסטון יתפוגג לו לאיטו? הוא עושה זאת בשילוב של טיעונים שפונים להגיונו של הכותב (נראה לי ש…) ובנימוקים מחקריים יותר הלקוחים מעולמות התוכן של הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה. כל זה טוב ויפה. אולם כאשר אנחנו מנסים לנבא איזו דרך חיים תשרוד, הדבר הראשון שעלינו לעשות הוא להסתכל בתקדימי העבר, בפרספקטיבה היסטורית. וכאשר אנחנו מסתכלים על טענתו של קופל דרך משקפיים היסטוריות, כלומר, מסתכלים על מה שבאמת קרה, ולא רק מה שבעינינו סביר שיקרה, הדברים לובשים צורה שונה לחלוטין.

אם נתבונן, למשל, בהיסטוריה של מאתיים השנים האחרונות, ניווכח בנקל כי נבואות על שקיעת המערב הדקדנטי ניתנו ברצף, כמה פעמים בדור. אותם הוגים אידיאולוגיים שבישרו על שקיעת המערב, השתמשו בנימוקים מאד דומים לאלו של קופל. כמו שימען, גם הגיבורים שלהם היו מחוברים למסורת, להיסטוריה ולעבר המיתי, לתחושת קהילה חמימה ולאותנטיות. כולם ניבאו כי הליברלים, ה"היידי" של כל דור ודור, עומדים בפני שקיעה מפני שהם מפונקים ומנוונים, אנוכיים ושטחיים, שקועים באינדיבידואליזם מפרק ומנותקים מהאותנטיות, ולרוב גם מהדת והמסורת. מי לא אמר את זה? ברוסיה של המאה ה-19, הסלאבופילים הנגידו את הנפש העמוקה של הרוסי, המחובר לאלוהיו, לאדמתו ולמלכו, עם הדקדנס המערבי. הבולשביקים המשיכו את אותה המגמה בשינויים המתבקשים. גם הם ניבאו כי הפועל הסובייטי הגיבור ינצח את הקפיטליסטים החומרניים, המתקוטטים זה עם זה עבור רווח.

בגרמניה, אוסוולד שפנגלר וסופרים רומנטיים אחרים ניבאו אף הם את שקיעת המערב, הוקיעו את הציביליזציה הצרפתית המעודנת והחומרנית, והשוו אותה בלעג עם האותנטיות של האיכרים הגרמנים המחוברים לקהילה הטבעית, לדם ולאדמה. פילוסופים צרפתים פיתחו אידיאולוגיה דומה, רק שכאן התחלפו האיכרים הטבטוניים באבירים פרנקים. ביפן, הוגים רומנטיים דומים התקשו לראות כיצד יצליחו המערביים המפונקים, עם הדמוקרטיה הליברלית שלהם, להתמודד עם נתיניו של הירוהיטו, ששואבים בעומק שאין משלו מהעבר הקיסרי הנצחי, מהקהילה הכפרית ומערכי דת השינטו. אפילו בשנות השישים, ניבא סייד קוטב, מאבות הפונדמנטליזם האסלאמי, כי המערב הוא חברה רקובה, אנוכית ומתפוררת, אם כי היה די פסימי בכל הנוגע ליכולתם של לוחמי הג'יהאד הטהורים להכריעו.

Shimen5

קראו תיגר על הליברליזם המערבי: חיילי הצבא הקיסרי היפני

מצויידים במבט ההיסטורי הזה, אנחנו יכולים לראות ששימען אינו הראשון שמתמודד במלחמת הרעיונות מול היידי. קדמו לו סרגיי הסלאבופיל, סטחאנוב הפועל הסובייטי, פרנסואה המונרכיסט הצרפתי, פריץ האיכר הגרמני האותנטי, טארו, הקצין האמיץ מהצבא היפני הקיסרי, וחסן מהאחים המוסלמים. כל אלו תקפו את היידי בנימוקים דומים מאד לאלו של שימען. כמו שימען, כולם האמינו בעליונותם, ביציבותם, באותנטיות שלהם, מול ניוונו וחוליו של הצד השני. וראו זה פלא: העולם עבר שורה של עימותים ומלחמות קרות וחמות, ועם התפזרותו של האבק, התגלה כי סרגיי, סטחאנוב, פרנסואה, פריץ וטארו נעלמו לבלי שוב, וחסן שקע במלחמות פנימיות אינסופיות. היידי, לעומת כולם, שרירה ועומדת. אז איזו חברה יציבה יותר?

קופל יכול לטעון כנגד הנימוקים ההיסטוריים שהבאתי, ולומר כי בניגוד לסרגיי, פריץ, טארו והיתר, שימען שרד ועמד במבחני ההיסטוריה. בתשובה הזאת יהיו שתי בעיות. ראשית כל, היא נכונה רק באופן חלקי. שימו לב שבין היידי ושימען, שני הטיפוסים האידיאליים של קופל, יש הבדל גילאים משמעותי. שימען הוא אדם מבוגר, מדור שרידי השואה, ואילו היידי (לפי התיאור) היא בת ארבעים פחות או יותר. אם קופל היה מסתכל בבני דורה של היידי בעולמו של שימען, היה מגלה שלא מדובר בעוגן המסורת היציב שהוא מתאר. גם עולמו של שימען משתנה במהירות, ולא תמיד לטובה.

Image result for ‫חסידי גור ירושלים‬‎

עולמו של שימען משתנה במהירות, ולא תמיד לטובה: חסידי גור בירושלים. למצולמים אין קשר לכתבה. קרדיט: ויי נט.

בדיוק כפי שלהיידי יש בת, אמבר, שמפרקת את עולמה בטרלול של חומרות מסלימות והולכות ("דת פרימיטיבית", במילותיו של קופל), כך גם לשימען יש נכד, זלמן, ששקוע עד צוואר בדת פרימיטיבית משלו, העולם המטורף של תיקונעס הצניעות מבית מדרשה של חסידות גור. עולמו של שימען, עולם של יהודים נבונים, מעשיים ופרגמטיים, שמחוברים למסורתם באופן טבעי ולא קנאי, נמצא בסכנה מפני מטורלליו שלו עצמו בדיוק כמו עולמה של היידי, ובדיוק מאותן הסיבות: כשאתה מחזיק באידיאלים נוקשים בתיאוריה, אבל מקל ביישומם בפועל, יהיה לך קשה לעמוד מול צעירים נלהבים שמתעקשים ליישם את אותם האידיאלים ככתבם וכלשונם. עולמם של החרדים הפרגמטיים מהדור הישן הוא גם, במידה רבה, עולם הולך ונעלם.

גם אם נתעלם מכך, נגלה שהישרדותו המתמשכת של שימען תלויה גם בסיבה מרכזית נוספת, שקופל לא מציין: הוא השתלב בעולמה של היידי. סרגיי וסטחאנוב, פרנסואה, פריץ, חסן וטארו, ניסו, כל אחד בתורו, להתעמת עם עולמה של היידי באופן צבאי, בשדה המלחמה והפוליטיקה הגבוהה. כולם נכשלו, ורובם נעלמו מעל במת ההיסטוריה. שימען, לעומת זאת, חי לפי חוקי המשחק של היידי. קופל מציין בגאווה את דרך החיים האידיאלית מבחינתו: יהודים שחיים בנפרד מהחברה הכללית, בסולידריות קהילתית, מנהלים חיי מסחר ערים, מגלים הוגנות מנומסת כלפי הגויים אך שומרים מהם מרחק בטוח. דרך חיים כזאת אפשרית רק כשהשלטונות מחזיקים בגישה של "חייה ותן לחיות" בהתאם לשיטתה של היידי. כי בעולם שגורמי הכוח בו מתנהלים לפי הנחות היסוד של שימען – דת, מסורת, קהילה – הוא לא יוכל לחיות לו בשגשוג ובביטחון כפי שיהודים חרדים חיים בארצות הברית. סרגיי יגייס אותו לצבא הצארי, ינסה להמיר את דתו, ימרר את חייו בפוגרומים וישית עליו עוני מרוד, סטחאנוב יסגור את בתי הכנסת שלו ויאסור עליו לדבר ביידיש, פרנסואה יטיל עליו גזירות אנטישמיות, ועל חסן ופריץ בכלל אין מה לדבר.

שימען אינו יכול להסתכל על היידי במבט של מנצח: הוא תלוי בה. הוא תלוי במשטרה שלה ובבתי המשפט שלה, שיבטיחו את זכויותיו האישיות, הקהילתיות והדתיות. הוא תלוי בכלכלה המתוחכמת שלה, כדי לתת מסגרת סוציאלית לאברכיו ומסגרת כלכלית למסחר שלו. אם חס וחלילה ילקה בבריאותו, הוא תלוי בבתי החולים שלה. שימען, יהודי שמרני שאינו קנאי, יכול להשתלב בעולם של היידי ואפילו לתרום לו כאיש עסקים, כעורך דין, כרופא. אבל הוא לא מסוגל לקדם אותו או לתחזק אותו לבדו. החברה הליברלית אינה יכולה להתנהל לפי ערכיו. היא דורשת ניצול של ידע וכשרונות ותחלופה מתמדת של אנשים, ועל כן לא יכולה להתנהל על בסיס בדלנות יהודית. היא מחייבת חדשנות מתמדת, ולכן לא תתקיים בחברה שכבולה בחוקים של מסורתיות, שמרנות ויראת כבוד לדורות הקודמים. אלו יכולים לאזן אותה כתבלין, אבל לא להוביל אותה. שימען תלוי בהיידי לשגשוגו ולבטחונו, וכדאי שלעולם לא ישכח זאת.

.

כוונות עקומות: מיתוסים על הגבלת נשק

בעקבות הטבח בפלורידה ומחאת התיכוניסטים, נציגי איגוד הרובאים הלאומי ומתנגדים אחרים להגבלת נשק בארצות הברית העלו מספר טיעונים שגורים, שחוזרים על עצמם אחרי כל הרג המוני: ישראל מלאה נושאי נשק ואין בה מעשי טבח, עדיף שיהיה אזרח הגון אוחז נשק במקרה של פיגוע או אירוע טרור, הגבלות נשק יפגעו רק באזרחים שומרי חוק ויעצימו את הפושעים, ונשיאת נשק בלתי מוגבלת היא זכות חוקתית. הטיעונים הללו שגויים, קטלניים, והגיע הזמן להפריך אותם מהיסוד.

Image result for America gun control

התסריט בפלורידה היה מוכר. נער מבולבל ודחוי, עם בעיות נפשיות קשות, נכנס לבית ספרו ומרסס לכל עבר ברובה חצי אוטומטי משופצר. התמונות כאילו חוזרות על עצמן, צפות מתהום הנשייה מאין ספור מקרים קודמים. נערים ונערות חסרי רוח חיים, מנוקבים בכדורים, על רצפה מוכתמת בדם. כעבור כמה שעות – זרי פרחים, נרות זיכרון, ילדים, הורים וקרובים ממררים בבכי. קריאות מהצד הפרוגרסיבי-ליברלי, ואפילו מהמרכז, להגבלות חמורות יותר על נשק. הלוביסטים של איגוד הרובאים הלאומי, ה-NRA, שותקים לזמן מה במבוכה, ואז חוזרים עוד פעם לתקשורת וממחזרים את הטיעונים הרגילים: כלי נשק לא הורגים, בני אדם הורגים; הפיתרון הוא רק חינוך; ואם היה שם מבוגר אחראי עם נשק, הוא היה קוטל את היורה והטבח היה נמנע. לזמן מה הארץ רוגשת וגועשת, הנשיא מבטיח לבחון הגבלות על נשק, וכלום לא קורה. ככל שהזעם שוכח, כך הלוביסטים חוזרים לפעול באפלה, העניינים נרגעים, וכולם חוזרים לסורם. היינו כאן כבר בעבר עם יורים קודמים, רובם במוסדות חינוך: בקולומביין, בוירג'יניה טק, המרצה המופרעת לביולוגיה שפתחה באש כי לא קיבלה קביעות, ועוד ועוד.

Image result for Florida shooting

הפעם, תנועת המחאה של התיכוניסטים מפלורידה לא יכולה שלא לרגש, והניעה אפילו את הנשיא טראמפ להכריז על כמה צעדים מוגבלים ומהוססים: איסור על שפצורים שהופכים רובה חצי אוטומטי לרובה אוטומטי, והעלאת גיל ההגבלה ל-21. רחוק מאד ממה שמתנגדי הנשק היו רוצים, אבל בכל זאת צעד קטנטן בכיוון הנכון. כאן, הייתי רוצה להתייחס לכמה מהטיעונים הנפוצים שמעלים תומכי הנשק הבלתי מוגבל בארצות הברית. אלו טיעונים שנראים הגיוניים בחלקם, לפחות במבט ראשון, אבל הם שגויים. הגיע הזמן להפריך אותם מהיסוד.

במרשתת האמריקאית, מסתובבת בזמן האחרון תמונה של צעירה ישראלית בבגדים אזרחיים קלילים, מזמינה משקה בבר כשרובה תלוי לה על כתפה. התמונה הזאת שימשה כמה מתומכי הנשק בארצות הברית כאליבי. הנה – במדינה היהודית אזרחית מן השורה יכולה לשאת נשק בבר, ואין בישראל מעשי טבח. אלא שישראל מגבילה מאד נשיאת נשק, אלא אם אתה חייל או שוטר שנושא נשק במסגרת תפקידו. וכפי שכתב כבר ההיסטוריון הצבאי יגיל הנקין, בצבא קודם כל מלמדים אותך מתי אסור לירות. מאמנים אותך במשמעת ברזל לכבד את חוקי הבטיחות, ולא להתקרב אפילו למנגנון ההפעלה של הנשק כשאין הצדקה לכך, או כשאתה מסכן את הסביבה. מעבר לכך, חייל נמצא תחת פיקוח מתמיד. מפקד שחושש שהחייל שלו עלול לסכן את עצמו או אחרים עם הנשק, יכול לקחת ממנו את הרובה מניה וביה. במילים אחרות, ישראל אינה דוגמא, ואין דין נשק צבאי כנשק אזרחי. באחרון, הרבה יותר מבראשון, טמונה הסכנה למעשי טבח המוני.

Image result for America Israeli girl gun bar

שנית, אומרים תומכי הנשק הבלתי מוגבל – מספיק אזרח טוב אחד עם נשק כדי לעצור טרוריסט או יורה מטורף מסוגו של הרוצח בפלורידה. נשמע טוב בתיאוריה, אבל שוב שגוי. כדי לתפעל נשק בצורה משביעת רצון יש צורך במיומנות ובהכשרה. כדי לתפעל אותו בתנאי שטח, עם יורה פסיכי שמרסס בכל הכיוונים, לחץ זמן ובלתי מעורבים שממלאים את הזירה, יש צורך בהכשרה מקצועית ממש. בסרטון שלמטה תראו כיצד אפילו שוטרים חמושים מתקשים להתמודד עם סכינאי בהפתעה, והתמודדות עם יורה אפילו קשה יותר. בינתיים, הנשיא דונלד טראמפ הציע לחמש את המורים כדי שיוכלו לבלום יורים פעילים בבתי הספר. אבל לשם כך, יהיה צורך להעניק למורים הכשרה מבצעית בירי. כלומר, להפוך אותם למאבטחים מקצועיים. אם כך, מדוע לא להעסיק מאבטחים חמושים בבתי הספר, שלהם ורק להם יהיה מותר לשאת נשק?

טיעון נפוץ שלישי, חזק יותר על פניו, ניתן לכנות "הטיעון הדרוויניסטי". לפי הטיעון הזה, חוקים על הגבלת נשק ימנעו כלי ירייה אך ורק מאזרחים הגונים ושומרי חוק, שהרי הם מן הסתם לא יעברו על החוק. הם יקטרו, יתעצבו שלוקחים מהם את הנשק, אבל לא יהפכו לעבריינים. לעומת זאת, פושעים ורוצחים חסרי מעצורים ימצאו את הדרך להשיג נשק למרות האיסור. לדוגמא רהוטה – ראו את הסרטון למטה. הטיעון הזה אינו מוגבל לויכוחים על נשיאת נשק, ועולה גם בויכוחים על לגליזציה של סמים או הגירה. לאחרונה, למשל, טען מומחה הביטחון ג'ק אנדרסון כי מחסומים, חומות וגבולות עוצרים דווקא את המהגרים ההגונים והשלווים, ואילו הטיפוסים הנחושים והשליליים ביותר מוצאים דרך לעבור אותן.

מדובר בטיעון רציני, אבל במקרה של הגבלת נשק גם הוא לא עומד בבחינה מדוקדקת. אם נביט במבצעי מעשי הטבח ההמוניים (שאינם טרוריסטים), נגלה שלרוב הם לא היו פושעים מקצועיים, אלא דחויים מבולבלים עם בעיות נפשיות, לרוב צעירים למדי. אלו לא בדיוק האנשים שיוכלו למצוא את סוחר הנשק מהמאפיה השכונתית, לפחות לא בלי מאמץ, אבל הם בהחלט יכולים לקנות רובים בוולמארט. משמע שהגבלת נשק תפגע בדיוק בקבוצת המטרה שאנחנו רוצים לרסן: אותם זאבים בודדים שלא משתפים איש בתוכניותיהם הרצחניות, ולכן גם קשה לאסוף עליהם מודיעין. פושעים מקצועיים וטרוריסטים, לעומת זאת, שייכים במקרים רבים לארגונים, ויותר קל למצוא עליהם מידע ולסכל את תוכניותיהם בשיטות משטרתיות ומודיעיניות מקובלות.

לבסוף, אי אפשר שלא לומר כמה מילים על תירוץ מגוחך, שנפוץ בקרב חובבי הנשק בארצות הברית. הנשק, לדבריהם, מגביל את עריצות הממשלה ומאפשר להקים מיליציות כדי "להתנגד" לה. מי שחושב שיוכל להתמודד עם איזשהו צבא מודרני באמצעות נשק קל, כנראה עדיין חי במאה השמונה עשרה. גם הטיעון החוקתי (הטיעון השני לחוקה) מתעלם מהנסיבות שהשתנו מאז ועד היום: בתקופת כינון החוקה, אף אחד לא חשב על רובים שיוכלו לקטול עשרות אנשים בתוך דקות ספורות, ואין דין המוסקט של איש מיליציה מהמאה ה-18 לרובים חצי אוטומטיים שאפשר לקנות היום בכל חנות ספורט.

אז מה כדאי לעשות בפועל? קודם כל, להגדיר את הבעיה כמו שצריך. חוקים להגבלת נשק לא נועדו לפתור את בעיית הפשע המקצועי והחמוש, שאכן מתבצע ברובו באמצעות אקדחים, אלא למנוע מעשי טבח המוני. לפיכך – יש לאסור את אותם כלי נשק המשמשים לביצוע מעשי טבח: רובים חצי אוטומטיים, למשל, או כלי נשק צבאיים אחרים. שאר כלי הנשק יימכרו בחנויות ספציפיות ומורשות, ורק לאחר בדיקות רקע מחמירות וקורסי אימון תקופתיים. כמובן שאנשים עם רישיון ציד יורשו לקנות רובה ציד, ויש לאפשר גם לאזרחים שחיים במקומות מבודדים לשאת נשק להגנה עצמית בקלות רבה יותר. כל מי שעומד לדין על עבירה של אלימות, הנשק יילקח ממנו למשמורת, ויוחזר רק אם יזוכה בדין. ואלו שעוסקים בירי ספורטיבי מקצועי? מצידי, שיירו גם ברובים אוטומטיים ומא"ג ויזרקו רימוני יד, אבל רק במטווחים. אין להם שום סיבה לקחת את הנשק הביתה.

הגבלות כאלה לא רק יפחיתו את כמות הנשק החופשי שמסתובב, ויקשו על יורים מהסוג המבולבל להשיג אותו, אלא גם יקלו על סיכול. במקומות שאסור לשאת נשק ללא רישיון, כל שוטר יכול לעצור נושא נשק ולבקש רישיון כזה, עוד לפני שהחמוש מכניס מחסנית ומתחיל לרסס ילדים. כדאי מאד שהאמריקאים יחשבו על תקנות מהסוג הזה לפני הטבח הבא.

.

שורשי התסכול הפולני: מאחורי החוק השנוי במחלוקת

על שורשי התסכול מאחורי החוק הפולני השנוי במחלוקת. האם הישראלים מפספסים משהו?

Image result for Polish prime minister Munich

ראש ממשלת פולין מתיאוש מורביצקי בועידת הביטחון במינכן, השבוע

ב-5 באוגוסט 1944, יומו החמישי של המרד הפולני הגדול נגד הכיבוש הנאצי, התנהל אחד ממבצעי הצלת היהודים הנועזים והנשכחים של מלחמת העולם השנייה. יחידה של המחתרת הפולנית פרצה למחנה הריכוז גיישובקה, ולוחמיה ירו בשומרים הנאצים ושילחו 384 אסירים יהודים לחופשי. מעטים בישראל שמעו על המבצע הזה, או על כך שהמחתרת הפולנית הפעילה את אחד מארגוני ההצלה היעילים ביותר באירופה הכבושה. במקום זאת, ישראלים רבים רואים את הפולנים כבעלי ברית של הנאצים ושותפים מלאים להשמדת היהודים, כאלו ש"יונקים את האנטישמיות עם חלב אמם", כדברי ראש הממשלה לשעבר יצחק שמיר. הפער הזה בין התדמית למציאות, בישראל ובמדינות המערב, עומד בשורשי התסכול הפולני, שהוליד את החוק השנוי במחלוקת להגנת כבוד המדינה.

אסירות יהודיות ומשחררים פולנים – גיישובקה, אוגוסט 1944

החוק שעבר בפרלמנט הפולני עורר סערה מוצדקת של זעם בישראל, ארצות הברית והעולם היהודי. אכן, מדובר בחוק רע ומזיק, שלשונו העמומה עלולה להוביל להשתקה ולסילוף ההיסטוריה. ממשלת פולין רוצה לספר לנו סיפור אמיתי על גבורתם של אזרחיה בתקופת השואה, אך גם היתה מעדיפה שנשכח הרבה מאד אמיתות לא נוחות. פולנים רבים סייעו למכונת ההשמדה הנאצית, בין אם כמלשינים מקצועיים או כחברי קבוצות משתפי פעולה כמשטרה הכחולה או מכבי האש. יהודים רבים שהסתתרו ב"צד הארי" של הגטו הוסגרו למוות על ידי פולנים, ואפילו יחידות מסויימות של פרטיזנים ולוחמי מחתרת השתתפו ברצח יהודים. במקומות מסויימים, כמו העיירה ידוובנה, מקומיים רצחו את שכניהם היהודים ללא כפייה נאצית, ולכך יש להוסיף את היחס המחפיר (ולעיתים גם האלים והרצחני) שזכו לו פליטי השואה אחרי תום הקרבות.

Image result for ‫יצחק שמיר שואה‬‎

טען שהפולנים "יונקים את האנטישמיות עם חלב אמם" – ראש הממשלה לשעבר יצחק שמיר

אך בניגוד לכותרות שהתפרסמו בחלק מהעיתונים, התקנות החדשות אינן אוסרות לדבר על חלקם של פולנים בשואה או על שיתוף פעולה של אזרחים פולנים עם שלטון הכיבוש הנאצי, וממילא אינן חלות על אמנים ואנשי אקדמיה. הן כן אוסרות להשתמש בביטוי המופרך "מחנות השמדה פולניים" שקנה לו אחיזה במקומותינו. מישהו צריך לספר לח"כ יאיר לפיד, שמחנות ההשמדה שהוקמו על אדמת פולין לא היו פולניים בשום צורה. הגרמנים לא ביקשו את רשותם של הפולנים כדי להקים תעשיית מוות על אדמתם. הפולנים גם לא סיפקו שומרים חמושים למחנות. אלו היו בדרך כלל גרמנים, אוקראינים או אזרחי המדינות הבלטיות. החוק החדש גם אוסר להאשים את העם, האומה או המדינה הפולנית בפשעי הנאצים. אבל האם באמת ניתן להאשים את "הפולנים" באופן קולקטיבי?

המדינה הפולנית לא היתה קיימת בתקופת הכיבוש הנאצי. בניגוד למדינות אחרות כהולנד וצרפת, בפולין לא היתה ממשלת משתפי פעולה. העם הפולני לא "עמד מן הצד", אלא היה נתון לרדיפות קשות, מעשי טבח המוניים, הרעבה מכוונת ופעולות השמדה. הנאצים רצחו באופן מאורגן את בני המעמד העליון בפולין עוד בשלבים הראשונים של הכיבוש, ותכננו להשמיד עוד רבים. שלושה מיליון פולנים נרצחו במהלך המלחמה, או מתו כתוצאה ממדיניות הכיבוש הנאצי. ובכל זאת, המחתרת הפולנית, מהגדולות, החזקות והמשמעותיות ביותר באירופה, הוסיפה להילחם בנאצים עד למרד וורשה של אוגוסט 1944. הפולנים עמדו מול מכונת המלחמה הגרמנית במשך חודשיים תמימים, עד שקרסו בהיעדר עזרה ותמיכה מבחוץ.

Image result for AK soldiers Warsaw uprising

קרסו בהיעדר תמיכה מבחוץ – לוחמות AK במרד וורשה

אם היה מישהו שייצג את העם הפולני והמדינה הפולנית בזמן המלחמה, הרי זו הממשלה הגולה בלונדון והמחתרת הפולנית המאורגנת, ארמיה קראיובה. חברי ממשלה זו היו מבין הראשונים שחשפו את תוכנית ההשמדה הנאצית וזעקו להתערבות בינלאומית. ז'גוטה, ארגון הצלת היהודים שהיה כפוף לממשלה הגולה, חילץ מאות רבות של יהודים מהגטאות והמחנות, והפעיל רשת של בתי מסתור במנזרים ודירות פרטיות. יש לזכור שבפולין, העונש על הצלת יהודים היה מוות אכזרי למציל ולכל משפחתו, ואילו מלשינים תוגמלו ביד רחבה. ובכל זאת, פולנים רבים השתתפו וסייעו במאמצי הצלת יהודים. כדי להסגיר משפחה יהודית היה די במלשין אחד. לעומת זאת, כדי להציל אפילו יהודי אחד, היה צורך בשיתוף פעולה של פולנים רבים. פעולות ההצלה עירבו מאות ואלפי פולנים מן השורה כמצילים, שליחים, נותני מחסה, זייפני מסמכים, מומחים שעבדו על סיפורי כיסוי ועדים שהעידו שקר תוך סיכון חייהם. רבים עוד יותר ידעו ולא הסגירו.

היסטוריונים וחוקרים סבורים שהמחתרת הפולנית לא עשתה די על מנת להציל יהודים או לעזור להתנגדות היהודית בגטאות. יש משהו בטענות הללו. אנטישמיות היתה נפוצה גם בארמיה קראיובה, ופעולות ההצלה לא היו תמיד בראש מעייניה. במשך זמן רב, סירבו מפקדי המחתרת לסייע למרד היהודי בגטו וורשה, בטענה שהיהודים לא יודעים להילחם והנשק שיינתן להם ייפול מיד בידי הגרמנים. בכל זאת, ארמיה קראיובה העניקה סיוע קרבי למורדי גטו וורשה. במהלך המרד, ניסו חוליות של המחתרת הפולנית, בפיקודו של סרן יוזף פצ'ני, סגנו של מפקד AK ורשה, לפרוץ את חומות הגטו כדי לסייע ליהודים להימלט. הניסיונות הללו נכשלו. משמעותי יותר היה מבצע החילוץ בגיישובקה, שהוזכר לעיל. המחתרת סייעה ליהודים גם בדרך אחרת, לא פחות חשובה: גזרי דין מוות למלשינים ומסגירי יהודים מהציבור הפולני, אם כי אלו בוצעו רק בשלב מאוחר יחסית, החל מקיץ 1943.

File:Gesiowka.jpg

אסירים יהודים מגיישובקה ומשחרריהם מארמיה קראיובה

החוק הפולני נולד מתוך תסכול על תדמית היסטורית שגויה ומסולפת, לפיה הפולנים היו אומה של רוצחים ששיתפה פעולה עם הנאצים. בצדק אמרו נציגי שגרירות וורשה, כי יש לחנך פוליטיקאים בורים כיאיר לפיד, שסבורים כי אושוויץ היה "מחנה השמדה פולני". עם זאת, תיקון העוול ההיסטורי לא יכול להתבצע על ידי חוקי השתקה. יש לחשוף את האמת על הרקורד המורכב של העם הפולני בתקופת השואה, על חלקיו המפוארים והמחפירים, האורות והצללים שבו.

ועוד הערה על האירועים האחרונים:

העימות האחרון בין ישראל לפולין הגיע לעוד אחד משיאיו המיותרים בועידת הביטחון במינכן, כאשר העיתונאי וההיסטוריון ד"ר רונן ברגמן התעמת עם ראש ממשלת פולין מתיאוש מורביצקי. בתשובה לשאלתו של ברגמן, האם החוק הפולני החדש אוסר עליו לספר על רצח משפחתו בידי משתפי פעולה פולנים, ענה מורביצקי שהוא לא אוסר זאת. מבין הפולנים היו אכן משתפי פעולה, אך היו כאלו גם מבין היהודים, הרוסים והאוקראינים. מבחינה היסטורית, ראש ממשלת פולין צדק: אכן יהודים רבים שיתפו פעולה ברצח אחיהם, בין אם מכורח ובין אם מאופורטוניזם, חמדנות או רמייה עצמית. למעשה, חלק ממשתפי הפעולה היהודים היו כה אכזריים, עד שהענשתם היתה עניין חשוב בסדר היום הישראלי בשנים שאחרי השואה. בביוגרפיה החדשה שכתב על צייד הנאצים שמעון ויזנטל, טוען ההיסטוריון תום שגב ש"החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם" נחקק ב-1950 בדיוק כדי לטפל במשתפי פעולה יהודים כאלה. אף אחד בישראל לא חלם באותה תקופה על לכידת אייכמן, ו"עוזרים" לא יהודים של הנאצים היו רחוקים אז מהישג ידה של מערכת המשפט הישראלית. ראש ממשלת פולין טעה כמובן בהקשר הרחב יותר: מצבם של היהודים, כעם שנידון כולו לכלייה, היה גרוע בהרבה משל הפולנים, ומרחב התמרון שלהם קטן לאין ערוך, אולם בעובדות הפשוטות – צדק.

דבר זה כמובן לא הפריע לפוליטיקאים ישראלים לשחרר הצהרות שבינן לבין האמת ההיסטורית יש מרחק גדול מאד. ח"כ ציפי לבני, אישה משכילה ואינטליגנטית, כשלה בלשונה כאשר אמרה שהפולנים לא היו קורבנות אלא "שותפים פעילים ברצח". אם כי אכן היו פולנים רבים שהשתתפו באופן פעיל ברצח, ההכחשה של הקורבן העצום שהקריבה פולין במאבק בהיטלר אינה ראוייה – בוודאי לא לשרת חוץ ישראלית לשעבר שאמורה להכיר את ההיסטוריה טוב יותר. קולות שפויים ומאוזנים יותר, כמו זה של שר הביטחון לשעבר משה ארנס שחקר בעצמו את תולדות השואה בפולין, נדחקים למרבה הצער הצידה. ובמקביל, האווירה הציבורית האנטי-פולנית בישראל מעודדת כל פוליטיקאי להצטרף למהומה, ולעזאזל העובדות.

 

 

טיפת דיו רעילה: האסטרטגיה הקטלנית של פקיסטן

אל קאעדה, ארגון הטרור שהפיל את מגדלי התאומים והצמיח מתוכו את דאע"ש, התחיל במחנה אימונים קטן באפגניסטן. כפי שכתבנו בפוסט הקודם, הפיכה צבאית שהתרחשה במדינת ההרים הקטנה ב-1978, יצרה מכתב שרשרת של מוות: סדרה של החלטות שגויות ואסונות שהעצימו זה את זה עד לפיגועי 11 בספטמבר. הפוסט הנוכחי עוסק בחזון העוועים הפקיסטני שסייע לצמיחת הג'יהאד הגלובלי.

ינשוף צבאי-אסטרטגי מכיר לכם את חמיד גול – אחד מההוגים הצבאיים ההרסניים ביותר במאה ה-20 המאוחרת.

Image result for Afghan road

"עם האפגנים, כולם מפסידים בסופו של דבר"

גנרל אסאד דוראני – מפקד שירות הביון הפקיסטני, ISI

בינשוף הקודם, דיברנו על מלחמת אפגניסטן ההרסנית, ועל האופן שבו נפתחה בשל סדרה של החלטות רגעיות ומקריות. הפעם, ננסה להעמיק לתוך הגורמים ארוכי הטווח שהזינו את אותו האסון. מאחוריהם עומדים שורה של מקבלי החלטות בוושינגטון, מוסקבה, ריאד ואיסלמאבאד, שכל אחד מהם ניסה לפעול למען האינטרסים שלו כפי שראה אותם. התוצאה היתה הצטלבות של תהליכים, תאונת שרשרת שהזיקה בסופו של דבר לכל הצדדים גם יחד. אי אפשר להבין את מפלצת הטרור הבינלאומי של אל קאעדה ודאע"ש, בלי להתבונן על אותם אירועים רחוקים. הפעם, נתמקד בחלקם של הפקיסטנים, ונכיר את אחד החזונות האסטרטגיים ההרסניים ביותר במאה העשרים המאוחרת: השאיפה הפקיסטנית ל"עומק אסטרטגי" באפגניסטן. מאחוריה עמדו שני אנשים, שהיו אסלאמיסטים ולאומנים בעת ובעונה אחת: הדיקטטור הצבאי מוחמד זיה אול-חאק, וקצין המודיעין חמיד גול. השניים הללו ביחד, וכל אחד לחוד, היו מהארכיטקטים המרכזיים של אסון הג'יהאד הגלובלי שמרעיל את העולם עד ימינו. מהחזון שלהם, ושברו הנורא, אפשר ללמוד לקחים חשובים על מגבלות האסטרטגיה והתכנון הפוליטי באופן כללי.

פקיסטן נוצרה, עוד מראשיתה, כמדינה שנועדה להעניק בית לאומי למיעוט המוסלמי בתת היבשת ההודית, כדי להגן עליו מהרוב ההינדי. גם אם חלק משליטיה הראשונים, כמו המייסד מוחמד עלי ג'ינה והדיקטטור הצבאי איוב חאן, היו חילונים באופן אישי, הזהות הדתית נטמעה היטב ב-DNA הלאומי שלה. כמו בישראל, הדת בפקיסטן היתה לא רק הלכתית אלא גם לאומית. לכן, המדינה היתה חשופה להדתה קיצונית. היה קל לזהות את האינטרס האסלאמי עם האינטרס של המדינה, דבר שהשתקף גם בסכסוך ארוך השנים על קשמיר. גישה זו הגיעה לשיא תחת שרביטו של הדיקטטור הצבאי מוחמד זיה אול-חאק, ששלט בפקיסטן מ-1978 ועד 1988. חאק, אדם אדוק בדתו, שנהג לדבריו "להתפלל, כשחברי הקצינים היו עסוקים בשתייה ובהימורים", פתח בתוכנית לאסלאמיזציה מזורזת של המדינה והצבא, חוקק חוקים דתיים, ומינה חברים במפלגות אסלאמיות לעמדות מפתח בפיקוד הבכיר, במודיעין הצבאי ובשירות החשאי.

Image result for Zia ul haq

מוחמד זיה אול-חאק – הדיקטטור של פקיסטן, 1978-1988

אחד החשובים שבקצינים הללו היה גנרל חמיד גול, שעמד בראש שירות הביון הפקיסטני, ה-ISI (המודיעין הבין-זרועי), בתקופה הקריטית שבין 1987 ל-1989, והוסיף לנהל באופן לא רשמי את המדיניות האפגנית של פקיסטן מספר שנים לאחר מכן. גול ניסח בלשון אסטרטגית את החזון הגיאו-פוליטי של מוחמד זיה אול-חאק: פקיסטן, אפגניסטן ואיראן חייבות לחבור זו לזו, ולהקים גוש פאן-אסלאמסיטי אנטי-מערבי, שמאוחר יותר יצטרפו אליו גם טורקיה והרפובליקות המוסלמיות של ברית המועצות במרכז אסיה. כך, תוכל פקיסטן להפוך למעצמה המובילה בעולם האסלאמי, ולרתום את כוחה החדש לפתרון צבאי של הסכסוך מול הודו בקשמיר. שימו לב, שלא מדובר כאן בחזון דתי קיצוני גרידא, כמו הפנטזיה של אל קאעדה (ואחריה דאע"ש) להקים חליפות אסלאמית עולמית, אלא בחזון לאומני פקיסטני. מפתה לראות בו ריאל-פוליטיק ציני, מדיניות מעצמתית דורסנית שראתה במוסלמים של אפגניסטן אך ורק כלי להגשמת שאיפות טריטוריאליות ופוליטיות. אולם משום שבפקיסטן לאומיות ודת היו כרוכות זו בזו בלי הפרד, החזון הזה השתלב באופן טבעי ברגשות דתיים כנים של חלק גדול מהמעורבים. גול וחבריו זיהו את האינטרס של האסלאם עם האינטרס של פקיסטן. בדרך, האפגנים היו שטיח שאפשר לדרוך עליו. אפגניסטן, טענו גול וזיה-אול חאק, היא ה"עומק האסטרטגי" של פקיסטן בדרום אסיה.

המדיניות של גול, שהמשיכה גם לאחר מותו של זיה אול-חאק בתאונת מטוס, היתה להשתמש בפלישה הסובייטית לאפגניסטן כתירוץ לאמן ולחמש כוחות מוג'אהידין פרו-פקיסטנים, ובסופו של דבר לסייע להם להשתלט על המדינה. כפי שהבהרנו בפוסט הקודם, האמריקאים מילאו חלק מרכזי במדיניות הזאת. קובעי המדיניות של ממשלי רייגן ובוש היו ממוקדים עדיין במלחמה הקרה, ורצו לגרש את הקומוניסטים מאפגניסטן. לפיכך, החליטו האמריקאים, במימון ובסיוע סעודי, לחמש ולטפח את מורדי המוג'האידין. אולם מפני שהפקיסטנים (ולמעשה, גול וה-ISI) היו אלו שחילקו את הכסף והנשק בשטח, הסיוע האמריקאי זרם אך ורק למפקדים הקיצוניים ביותר, כמו גולבודין חקמאטייר, עבדול ראסול סאייף או אוסמאה בן לאדן. מפקדים פרו-מערביים יחסית, כמו אחמד שאה מסעוד, לא קיבלו כמעט דבר.  כך, שימשו האמריקאים ככלי בחזון האסטרטגי של חמיד גול. ה-ISI, ה-CIA והסעודים הזינו את דרקון הטרור הבינלאומי שעדיין מנגע את העולם במאה ה-21.

Image result for Hamid Gul

גנרל חמיד גול

גם כשפקיסטן רצתה לשנות מדיניות, בדרך כלל בגלל שילוב של התפתחויות פנימיות ולחץ בינלאומי, הדבר התגלה כקשה לביצוע. בנזיר בוטו, האישה הראשונה ששלטה בפקיסטן ובתו של ראש הממשלה שהודח על ידי זיה אול חאק, היתה זו שרבים במערב תלו בה את תקוותיהם. בפועל, בתקופתה של בוטו ה-ISI הגביר את מאמציו לסייע למתנדבי אל-קאעדה, לאנשיו של גולבודין חקמטאייר וליתר הגורמים הקיצוניים בפקיסטן, כדי ליצור "בלוק אסלאמי" בהתאם לחזונו האסטרטגי של גול.

בראשית כהונתה, בוטו עשתה מאמצים מסויימים להטות את כיוון הספינה. היא ניצלה את סמכותה כראש ממשלה, ופיטרה את גול, האדם שנתפס בעיניה, די בצדק, כראש הנחש. במקומו, היא מינתה את אחד מנאמניה, גנרל שמס אור-רחמן קאלו. אולם הרמטכ"ל מירזה אסלאם בג,  תומך מושבע בחזונו של זיה אול חאק, מינה את גול למפקד גיס ו"יועץ מיוחד" לעניינים אפגניים. התוצאה היתה פארסה. השליח האמריקאי המיוחד, פיטר טומסן, נפגש תדירות באיסלמאד עם בוטו, שר החוץ שלה, ומפקד ה-ISI, ואלו הבטיחו להם שפקיסטן תפסיק לנתב את הסיוע האמריקאי לגורמים הקיצוניים ביותר. אולם בפועל, קציני ה-ISI בשטח התעלמו מפקודותיו של קאלו, והמשיכו לסייע לחקמטאייר, בן לאדן ואנשיהם. אנשי ה-CIA, שתמכו בעמיתיהם מה-ISI, עבדו קשה כדי להכשיל כל ניסיון של מחלקת המדינה בוושינגטון להפסיק את הסיוע החמוש והקטלני.

Image result for Benazir bhutto

ניסתה לרסן את השירות החשאי, אך נכשלה – ראש ממשלת פקיסטן בנזיר בוטו

תקווה חדשה לשינוי אסטרטגי באליטה הפקיסטנית התעוררה בראשית 1992, כאשר הרמטכ"ל החדש אסיף נוואז ג'נג'ואה, בוגר האקדמיה הצבאית הבריטית סנדהרסט, הצהיר על ניתוק הצבא מהפוליטיקה, וביטול האסטרטגיה העצמאית של ה-ISI בפקיסטן. הרמטכ"ל נוואז העביר את אסאד דוראני, יורשו וממשיך דרכו של גול, לתפקיד שולי יחסית, ופיטר רבים מאנשי השטח של ה-ISI שיישמו את מדיניות התמיכה במוג'אהידין הקיצוניים בשטח. לרגע, נראה היה שפני היאנוס של פקיסטן מתאחדות למדיניות קוהרנטית ברורה. במשך שנים רבות, ההצהרות של המתונים במשרד החוץ באסלמאבאד היו קליפה ריקה, שכיסתה על מדיניות עצמאית של ה-ISI. בסוף 1991 וראשית 1992. נראה שהרמטכ"ל החדש נחוש להפוך את ההצהרות הריקות למציאות. השליח המיוחד האמריקאי, פיטר טומסן, קיווה שה-CIA יתיישר מאחורי המדיניות החדשה של ה-ISI, וכך יהיה ניתן לאחד ולסדר גם את המדיניות האמריקאית בשטח.

אולם בצבא, קצינים אסלאמיסטים רבים תיעבו את המדיניות החדשה של נוואז ג'נג'ואה וניסו לחתור נגדה. גרוע מכל, ראש הממשלה נוואז שריף הטיל עליה ווטו, וניווט את פקיסטן חזרה למורשת ההרסנית של גול. הוא עקף את הרמטכ"ל ומינה קצין אסלאמיסט למפקד החדש של ה-ISI. בשנות השמונים המאוחרות, כשבנזיר בוטו ניסתה למנות ראש ISI נאמן לה במטרה לשנות את מדיניות ה"עומק האסטרטגי", הגנרלים בג וגול עקפו אותה והתעלמו מהוראותיה. כעת, הרמטכ"ל נוואז ג'נג'ואה ציית בנאמנות להוראותיו של ראש הממשלה שריף.

Image result for Asif Nawaz

ניסה לשנות מדיניות: הרמטכ"ל הפקיסטני נוואז אסיף ג'נג'ואה

המדיניות האסלאמיסטית והתוכנית הגיאו-פוליטית של ה"עומק האסטרטגי" היו טבועות כה חזק ב-DNA הצבאי, הפוליטי והלאומי של פקיסטן, עד שהם הפכו לנחלתה של אליטה שלמה. לכן, היה קשה לגורם יחיד כלשהו, חזק ככל שיהיה, לבטל אותה. כדי לשנות את הכיוון של הספינה, היה צורך לכל הפחות בהסכמה בו זמנית של שלושת האנשים החזקים באמת בפקיסטן: ראש הממשלה, הרמטכ"ל ומפקד ה-ISI. אם אפילו אחד מהשלושה תמך במדיניות האסלאמיסטית, הוא היה יכול להיעזר בממסד הצבאי, הפוליטי והאזרחי, בציבור הדתי והשמרני ובלאומנים פקיסטנים אנטי-מערביים בכל רמות הממשל כדי להכניע את השניים האחרים. מפקדי ISI ורמטכ"לים יכלו להפיל ראשי ממשלה בהפיכות צבאיות ובהתנקשויות. ראשי ממשלה יכלו לנצל את האנרגיה הדתית של חלקים גדולים בציבור נגד מפקדים צבאיים, אם אלו ניסו לפנות לכיוון ליברלי ופרו-מערבי יותר. האסלאמיזם האסטרטגי של גול היה כמו טיפת דיו רעילה: מספיק שהוא ניגע את אחד משלושת האנשים החזקים בממסד, כדי להכתים ולהרעיל את כל היתר.

את התוצאה כולנו מכירים: לאחר קריסת השלטון הקומוניסטי האפגני ב-1992, הפקיסטנים סייעו לפלגים הקיצוניים ביותר של המוג'איהדין לתפוס את השלטון. הם נתנו חסות ותמיכה למשטר הטליבאן, ומאוחר יותר גם לאל קאעדה. אולם כפי שכותב פיטר טומסן בצדק, חזונו האסטרטגי של חמיד גול התפוצץ גם לפקיסטן בפרצוף. אם יש משהו שאפשר ללמוד ממלחמות אפגניסטן מהמאה ה-19 ועד ימינו, זה הכלל הבא: מעצמות זרות אינן מסוגלות להשליט את האפגנים החביבים עליהן בקאבול ולקוות לתמרן את המדינה דרכם. מעבר לעובדה שהשלטון המרכזי בקאבול מעולם לא שלט לחלוטין במדינה כולה, מעורבות של מעצמה זרה אחת בעניינים אפגניים כמעט תמיד תמשוך מעצמות זרות אחרות לתמוך ביריביה. אם פקיסטן היתה עוזבת את אפגניסטן לנפשה ב-1992, במקביל להפסקת המעורבות הרוסית ודעיכת המעורבות האמריקאית, מדינת ההרים הדרום-אסייאתית היתה נותרת פינה שכוחת אל של לחימה שבטית בקנה מידה קטן, ואולי אפילו היתה חוזרת לסדר המסורתי הרופף אך יציב שאפיין אותה בתקופת המלוכה של זאהיר שאה. במקום זאת, התמיכה הפקיסטנית בטליבאן והבסיסים של אל קאעדה במדינה הוציאו מתוכם את פיגועי 11 בספטמבר, ומשכו פעם נוספת מעורבות אמריקאית ובינלאומית לאפגניסטן. המלחמה נמשכת עד ימינו.

Image result for 9.11

גרוע מזה, בניגוד לחזונו של חמיד גול, שהוסיף לתמוך בקול גדול בטרוריסטים בינלאומיים ובפיגועים נגד המערב עד מותו בשנת 2015, אפגניסטן לא הפכה להיות "עומק אסטרטגי" פקיסטני משום סוג שהוא. מפלצת הטרור שפקיסטן יצרה, במימון ובסיוע סעודי, פנתה נגד פקיסטן וערב הסעודית כאחד. ה-ISI עדיין מממן טרוריסטים באפגניסטן ובקשמיר כדי להפנות אותם נגד הודו וארצות הברית, אבל הקיצונים האסלאמים בפקיסטן פנו גם נגד המשטר באסלמאבאד. ה"טליבאן הפקיסטני" ערער את היציבות בפקיסטן, וביצע שורה של פיגועים רצחניים במדינה, לרבות טבח באחת הפנימיות היוקרתיות של הצבא הפקיסטני.

מעבר לנסיבות הספציפיות של דרום אסיה, חזון העוועים של חמיד גול, אולי אחד מההוגים האסטרטגיים ההרסניים ביותר בסוף המאה ה-20, מעלה הרהורים נוגים באשר לסכנות הגיאו-אסטרטגיה באופן כללי. מאד קל לתכנן תוכניות מרחיקות לכת, לחשב אינטרסים ולהזיז עמים ומדינות על לוח גלובלי כאילו היו כלי שחמט. אבל בפועל, מדובר בבני אדם, עם אינטרסים סבוכים, רגשות ושנאות. מעצמה זרה שנכנסת למדינה מפולגת כמו אפגניסטן, לעולם לא תוכל לתמרן את סבך הסיעות השונות לטובתה, בלי שיתערבו מעצמות נוספות וינסו לעשות את אותו הדבר עצמו. לעולם אינך יכול לדעת אילו אירועים לא צפויים ישבשו את תוכניותיך, ומתי בני הברית שלך יפנו נגדך. והדבר נכון על אחת כמה וכמה, כשאתה עובד עם קיצוניים דתיים שמתעבים אותך באופן עקרוני. אפגניסטן לועגת, ולעגה תמיד, להוגים אסטרטגיים שהביטו בכוכבים ממעל, אבל נפלו בבורות שנכרו מתחת לאפם. כפי שאמר גנרל אסאד דוראני, יורשו של חמיד גול, ברגע של גילוי לב: "עם האפגנים, כולם מפסידים בסופו של דבר."

 

 

%d בלוגרים אהבו את זה: