ארכיון רשומות מאת: דני אורבך

לו הייתי פוגש פיה: משאלות לשינוי הפוליטיקה הישראלית

אם הייתם פוגשים פיה שמציעה לכם לשנות את הפוליטיקה הישראלית כאוות נפשכם, מה הייתם מבקשים ממנה? הנה הבקשות הצנועות שלי: במקום זנב חזיר לאמסלם, אף פינוקיו לנתניהו או שבעים מנדטים למפלגה בראשותי, הייתי מסתפק באופוזיציה עניינית, בחירות כל ארבע שנים בלבד, סוף לעריקים ולחרמות הפוליטיים, שיח רלוונטי לנושאים שעליהם מדברים, ותקשורת צולבת שלא תיתן לפוליטיקאים להתחמק עם שקרים פשוטים וגלויים.

credit: Majorgaine, deposithotos.com

לו הייתי פוגש פיה שמציעה לי מספר משאלות הקשורות לשינוי הפוליטיקה הישראלית, הייתי נמנע מבקשות כיפיות כמו זנב חזיר לדודי אמסלם, אף פינוקיו לנתניהו או שבעים מנדטים למפלגה בראשותי, ובמקום זה מבקש כמה שינויים מבניים די ריאליסטיים. כל אחד מהם בנפרד, ובוודאי כולם ביחד, יוכלו לשפר את חיינו כאן באופן משמעותי, בלי קשר למפלגה שבה אנו תומכים, בתנאי אחד פשוט: הדברים הנ"ל ידברו רק לליבם של אנשים שהטוב הכללי חשוב להם יותר מהצלחתם של מנהיג, מחנה או מפלגה מסויימים.

אופוזיציה עניינית: בזמן האחרון, מנסים רבים להצדיק את מדיניות הליכוד להצביע נגד כל הצעות החוק של הממשלה, בלי שום קשר לתוכנן, ב"אמיתה" המובנת מאליה שתפקידה של האופוזיציה להפיל את הממשלה על ידי הכשלת כל יוזמותיה. אין דבר מסוכן ומופרך מזה, ועצם העובדה שהרעיון המוזר הזה קנה לו אחיזה בלבבות מראה עד כמה חולה הפוליטיקה הישראלית. בפועל, תפקידה של אופוזיציה לאומית ואחראית אינו "להפיל את הממשלה" (מי אמר שבחירות בכל חודשיים הן אינטרס לאומי?) אלא להציב לממשלה אלטרנטיבה רעיונית, פוליטית ואידיאולוגית. כמובן שזכותה וחובתה של האופוזיציה היא להצביע נגד חוקים שנוגדים את השקפת עולמה, כאלו שבעיניה הם רעים, בזבזבניים, מזיקים או לא יכולים להשיג את מטרתם. טבעי שאופוזיציה שמאלית מבחינה כלכלית, למשל, תצביע נגד הפרטות, ושאופוזיציה שדוגלת בשוק חופשי תתנגד לרגולציה מוגזמת לטעמה. אף אחד לא ילין על מפלגה שתומכת בארץ ישראל השלמה שתצביע נגד מתן שטחים לפלסטינים, או על מפלגת שמאל מדיני שתתנגד לבנייה בהתנחלויות. טבעי גם שיש חילוקי דעות אידיאולוגיים ומעשיים בנושאים לוהטים כמו ביקורת שיפוטית, סמכויות היועץ המשפטי לממשלה או מדיניות הגירה. כמו כן, החיים הפוליטיים מורכבים. לפעמים מפלגות, בקואליציה ובאופוזיציה, מתפשרות על חוקים שחשובים להן ומצביעות נגדן מתוך פשרה עם מפלגות אחרות: אנחנו נוותר על חוק X, ותמורת זה תתנו לנו להעביר את חוק Y שחשוב לנו אפילו יותר. בוודאי שזכותה של האופוזיציה גם להפיל את הממשלה באי אמון קונסטרוקטיבי ולהחליף אותה בממשלה שתיישם מדיניות חלופית.

מה שאינו לגיטימי הוא להכשיל יוזמות של הממשלה שטובות אפילו לדעתה של האופוזיציה, רק כדי להטריל, לערער ולסכסך. פעם, היתה בכנסת ועדה שנקראה "ועדת ההסכמות", שנועדה בדיוק בכדי להעביר בהסכמה חוקים שטובים לעם ישראל הן בעיני הקואליציה והן בעיני האופוזיציה. הליכוד, שהמאבק שלו בממשלה הפך מזמן לסוג של מלחמה טוטלית מטופשת, מוכן להצביע גם נגד חיילי צה"ל, ניצולי שואה, אמהות חד הוריות ויתר ציבורים שהוא כביכול רוצה את טובתם, רק בשם המלחמה הזאת. אם כל הצדדים יאמצו את האידיאולוגיה המסוכנת הזאת, חקיקה טובה תיפול קורבן למאבקים מחנאיים ופוליטיים, והזירה הציבורית שלנו תהפוך ליעילה פחות ומורעלת יותר. אני יודע שמגיבים מסויימים יטענו כנגדי ש"זו ממשלה אנטי ציונית מסוכנת שמחריבה את מדינת ישראל". מנגד, אענה שכמעט כל אופוזיציה אומרת שהממשלה מחריבה את מדינת ישראל. אנחנו צריכים לנהל את המאבק הפוליטי שלנו באופן מושכל מעבר לסיסמאות ילדותיות כאלה.

בחירות כל ארבע שנים בלבד: יש סיבה שבדמוקרטיה בחירות נקבעות כל ארבע שנים ולא כל חצי שנה. הלופ האינסופי של בחירות הכניס את ישראל לטלטלה ולשיתוק, בין היתר בגלל תרבות החרמות הפוליטיים, והגיע הזמן לשים לכך סוף. ממשלה חלופית – רק באי אמון קונסטרוקטיבי של 61. חוק לפיזור הכנסת – רק במקרים נדירים ביותר שנקבעים מראש, או בהסכמה של 80 מבין חברי הכנסת. באופן רגיל, כנסת לא אמורה להיות מוסמכת לפזר את עצמה.

נמאס מבחירות כל שנה. הבחירות הבאות צריכות להיות רק ב-2025 ולא דקה קודם לכן.

סוף לעריקים: כשבוחר ישראלי הולך לקלפי ומשלשל פתק, הוא לא בוחר בחבר כנסת ספציפי אלא במפלגה שאמורים להיות לה קו פוליטי קוהרנטי ואסטרטגיה פוליטית מסויימת. חברי הכנסת שמקבלים מקום על מושב עור הצבי, עושים זאת רק בשל מחוייבותם לקו המפלגתי. אין אצלנו בחירות אזוריות, ומעטים מאד מצביעים למפלגה בגלל פוליטיקאי ספציפי. הימצאותם של טיפוסים כמו אפרים גור, אברשה שריר, עמיחי שיקלי, עידית סילמן, אורלי לוי-אבקסיס וע'ידא רינאווי-זועבי הופכים את המערכת הפוליטית למבולגנת ובלתי אפשרית. אם למפלגה שלי, למשל, יש שמונה מנדטים, לא הצבעתי למפלגה אחת אלא לשמונה מפלגות שונות שכל אחת מהן מנהלת בפועל קו עצמאי. הליכוד, שבמשך ארבע מערכות בחירות רצופות לא הצליח להשיג כאן רוב, התרגל "לגנוב" אותו באמצעות ציד עריקים. כך, המערכת הופכת לכאוטית ובלתי יציבה באופן אינהרנטי.

העונשים שהמערכת מציעה כרגע נגד עריקים אינם מספיקים בכדי להרתיע ולמנוע את התופעה. לכן אני מציע שחבר כנסת שמוכרז כפורש לא רק יסבול סנקציות בכנסת הבאה, אלא ייחשב כמי שהתפטר מהכנסת, והבא אחריו ייכנס ברשימה. כך אי אפשר יהיה להשפיע על המאזן הפוליטי בין המחנות באמצעות ציד עריקים בזוי. זאת אלא אם יש פילוג אידיאולוגי אמיתי ברשימה ושליש ממנה (חצי במפלגות קטנות) מחליט לפרוש. ומה עם מפלגות שלמות שהפרו את הבטחות הבחירות שלהם? מכיוון שאף אחד לא יודע מה יהיו יחסי הכוח אחרי הבחירות, אין מפלגה שלא מפרה הבטחות בחירות (ולו מפני שההבטחות האלה לרוב אינן ריאליסטיות). אם הבוחרים לא מרוצים, הם יוכלו להעניש את המפלגה בפעם הבאה.

סוף לתרבות החרמות הפוליטיים: על כך כבר דיברתי בינשופי עבר, ואין טעם להרחיב. מי שרוצה מוזמן לקרוא כאן.

נאומים רלוונטיים לנושא: פעם, יצא לי לבקר בפרלמנט הבריטי ולצפות בדיון בנושא כלכלי כלשהו. הקואליציה והאופוזיציה, כמובן, לא היו נחמדות זו לזו, והדיון היה סוער מאד, כולל קריאות ביניים. עם זאת, כולו היה ענייני ורלוונטי, ואפילו כשהוא הידרדר לעקיצות ועלבונות, אלו עסקו בעמדות הממשלה והאופוזיציה בכל הנוגע לנושא הנדון. כך, הדיון התקדם, ובסופו של דבר יכולת לראות שהעמדות הסופיות של כל המשתתפים אינן זהות לעמדות הפתיחה שלהם. מי שרואה דיון בכנסת, בין אם במליאה ובין אם בועדות, ישים לב ש-99% אחוז מהנאומים לא קשורים אפילו ברמז לנושא שעליו מדברים. אם רוצים להפוך את הדיון הציבורי שלנו לענייני, צריך להרגיל חברי כנסת שאם יש נושא לדיון, מדברים לפחות בעיקר, אם לא רק, עליו. במיוחד, צריך לשים סוף לאלו שמפריעים לנואם בקריאות ביניים בכל רגע עד שהוא לא יכול להוציא שתי מילים רצופות ולהעיף אותם תוך דקה בשלוש קריאות. יו"ר הישיבה צריכה לעודד דיון ענייני, ולגלות אפס סובלנות לבריונים ופרובוקטורים למיניהם.

מישהו יכול להסביר לי איך זה קשור להצעת חוק חדלות פרעון ושיקום כלכלי? נאום טיפוסי של דודי אמסלם

תקשורת צולבת: לבסוף, אלפי מילים נשפכו כבר על השטחיות של התקשורת שלנו, ולדעתי, אפילו הכתבים הפוליטיים הטובים ביותר אינם נקיים מאשמה. אלו כל כך ציניים, עד שהם אינם טורחים – כמעט אף פעם – לעמת פוליטיקאים עם שקרים בוטים וגלויים, ופשוט ממשיכים הלאה לנושא הבא בראיון. הייתי רוצה לראות מראיינת שלא תניח לעי'דא רינאווי-זועבי, עד שתסביר מה השתנה מאז יום שלישי, שבו שיבחה את הישגי הקואליציה בנאום בכנסת, עד יום חמישי – שאז פרשה. ההלוויה של שירין אבו עאקלה? אבל זו היתה כבר לפני שבועיים! בוקר טוב, גברת סילמן. האם את יכולה להסביר מה בדיוק השתנה מהתקופה שבה תמכת בקואליציה באופן פעיל ואף הובלת אותה, והצדיק את פרישתך? ולא, למלמל פסוקים זו לא תשובה. הייתי רוצה לראות מראיין שמעמת את ישראל כ"ץ עם דבריו על נתוני הצמיחה, הגרעון והאבטלה בתקופת נתניהו עם הנתונים המתועדים האמיתיים, ולא לתת לו לעבור לשאלה הבאה עד שהוא מתמודד עם הסתירות. יהיה נחמד גם לראות כתב שיעמת את אוסאמה סעדי, איימן עודה או אחמד טיבי עם הירידה בהיקף הפשיעה במגזר הערבי, ויתעקש לשאול אותם איך זה מסתדר עם טענתם שהממשלה הנוכחית לא עושה כלום בנושא. תקשורת נשכנית כזאת לא תמנע אמנם שקרים של פוליטיקאים, אבל לפחות תקשה עליהם לעשות זאת מהמקפצה כפי שקורה בימינו אלה.

אלו השינויים שהייתי מבקש מהפיה הפוליטית ההיפותטית שהזכרתי. אבל מכיוון שבמציאות לא יוצא לי לפגוש פיות חוץ מאשתי, נאלץ להסתפק במאבק ציבורי ארוך בכדי להפוך את הפוליטיקה שלנו לעניינית יותר, ובעיקר, רעילה וילדותית פחות.

האסטרטגיה של חמאס

אז מה, למעשה, האסטרטגיה של חמאס? כיצד הכניס אותנו למלכודת, ומה היו הטעויות שגרמו לכך? ינשוף צבאי-אסטרטגי על אסטרטגיית "איחוד הזירות" של סאלח אל-ערורי, ומה אנחנו יכולים לעשות בכדי להתמודד מולה.

סאלח אל-ערורי – מנהיג הזרוע הצבאית של חמאס בפועל. Credit: Tasnim News Agency, Wikimmedia Commons, CC-BY-SA 4.0

מי שיודע את האויב, וגם יודע את עצמו – לא יעמוד בסכנה אפילו במאה קרבות

סון דזה, אמנות המלחמה

אם אתם רוצים לשים לב לדמות אחת מרכזית שעומדת מאחורי אירועי ההסלמה האחרונים בגדה ובירושלים, אני מציע לכם לשים לב לסאלח אל-ערורי, סגן מנהיג הזרוע הצבאית של חמאס ובפועל האסטרטג הראשי של התנועה. ערורי הנ"ל, שנע בימים אלו בקו אסטנבול-ביירות, לא מנהל כמובן את הדברים לבדו, וכמו כל מנהיג הוא מושפע מהמקרה העיוור, אירועים שמתרחשים בשטח ותהליכים ארוכי טווח, אבל בכל זאת, הוא אחד מאויבינו החכמים והמתוחכמים ביותר. ובעיקר, אחד היחידים שבהם שמוכשר מספיק בכדי להניע את האירועים ולא רק להיות מונע על ידיהם, או במילים אחרות – מיומן די הצורך בכדי לרקום אסטרטגיה ארוכת טווח של מאבק נגד ישראל.

הקוראים הותיקים של הבלוג הזה יודעים היטב שמתוך ההגדרות הרבות והשונות של אסטרטגיה, אני מחבב במיוחד את זו של ג'ון לואיס גאדיס: אסטרטגיה היא גשר בין מטרות לא מוגבלות ובין אמצעים מוגבלים. אנשים יכולים להציב לעצמם מטרות רבות ושונות, חלקן בלתי ריאליות ובלתי הגיוניות בעליל. אסטרטגיה היא אמנות הגישור בין המטרות, שיכולות להיות בלתי מוגבלות, לבין האמצעים שלעולם הם מוגבלים. כלומר, האסטרטג מסדר את המטרות שלו לפי סדר עדיפויות, ובודק כיצד אפשר להשיג את החשובות שבהן באמצעות המשאבים שברשותו. לפעמים ינסה האסטרטג לגרום לאויב ליפול לפחים בשוגג (למשל, לפתוח במלחמה לא נבונה שתחליש אותו) בכדי להשיג מטרות תוך שימוש באמצעים ובמשאבים של האויב. אם אכן אנחנו הולכים כעת להסלמה רבתי, וגם אם לא, חשוב להבין את האסטרטגיה של חמאס בכדי שנדע להתמודד מולה. הניתוח שלהלן מבוסס על התבטאויות חוזרות ונשנות של דוברי חמאס עצמם, על ניתוחים אמינים של פרשנים, על קריאה של הסיטואציה ועל היקשים הגיוניים, שיכולים לחבר פעולות שנראות כביכול נפרדות לאסטרטגיה צבאית קוהרנטית.

המטרה של חמאס היא, אליבא דכולי עלמא, להשמיד את מדינת ישראל, ודובריו אינם מנסים להסתיר זאת לרגע. בכל זאת, ברור למנהיגי חמאס כי מטרה זו אינה ניתנת להשגה כרגע עם האמצעים שיש ברשותם. לכן, הם מעוניינים לחתור אליה לטווח ארוך, ולהתקדם אליה בשלבים, באמצעות יצירת מוקשים בגדה, ברצועה ובישראל עצמה שיוכלו לפגוע בכוח הישראלי, להתיש אותו, ואולי אף להוות גורם משנה משחק במהלך עימות כולל עם האיראנים, או בעקבות שינוי לרעה במעמד ישראל בזירה הבינלאומית. מבחינה ריאלית, החמאס לא יכול לאיים על קיומה של ישראל, אבל הוא בהחלט יכול לפגוע בה ולהחליש אותה.

מטרות מרחיקות לכת – אבל כרגע אין לחמאס אמצעים להגשימן

אורית פרלוב, מומחית לרשתות החברתיות בעולם הערבי, ביחד עם פרשנים אחרים, כותבת מזה זמן שערורי וחבריו מבססים את האסטרטגיה שלהם על עיקרון איחוד הזירות. לאחר שומר חומות בשנה שעברה, חגגו מנהיגי חמאס את ניפוץ החומות בין עזה, הגדה וישראל גופא, ואמרו ש"חלום הדו קיום בין יהודים וערבים" נשבר באמצעות פעולות הצעירים הפלסטינים ביפו, לוד ומקומות אחרים. כתגובה לאסטרטגיית הבידול של ישראל, שמעוניינת (עוד מימי שרון) לפצל בין עזה לגדה, מעוניין חמאס ליצור קשר הדוק ככל האפשר בין הזירות השונות (גדה, רצועה, ירושלים וישראל בתוך שטחי הקו הירוק) ובעיקר לרכוש שליטה על מתגי ההסלמה של כל הזירות הללו, כך שיוכל לנהל אותן לפעמים בנפרד ולפעמים ביחד בהתאם למצב ולנסיבות. בקיצור נמרץ, עזה אמורה להיות מרכז הפיקוד המדיני, הגדה – רזרבת כוח האדם וזירת העימותים העיקרית, ירושלים – הנפץ, והחברה הערבית בישראל – מכפיל כוח.

עזה – מרכז הפיקוד המדיני

מאז ההשתלטות על עזה בשנת 2007, לחמאס יש מעין ישות מדינית חמושה שהצליחה להגיע לסוג של מאזן אימה מול ישראל. במונחים מוחלטים, הנזק מהטילים של עזה קטן יחסית, אולם החמאס יכול להטריד את ישראל ולשתק חלקים ממנה באופן שיכריח את הממשלה לצאת למבצעים וסיבובי לחימה מדי פעם. התוצאה של כל סיבוב כזה ידועה: ישראל סופגת נזק מדיני והחמאס סופג נזק חומרי וצבאי, שישוקם תמיד בסופו של דבר, עד הסיבוב הבא. נקודת המפתח הוא שחמאס יודע שישראל אינה מעוניינת לשלוט בעזה ולא מעוניינת להפיל את שלטונו בעזה, בגלל אסטרטגית הבידול בין עזה ובין הגדה. לפיכך, לא משנה מה חמאס יעשה, מרכז הפיקוד המדיני שלו בעזה בטוח. את זה, לא יקחו ממנו. מרכז הפיקוד המדיני הזה הוא מרחב שמאפשר לפתח יכולות, להוות עתודה למקרה של מלחמה כוללת, וביחד עם חמאס חו"ל לפקח על שאר הזירות ולנהל אותן.

הגדה המערבית – רזרבת כוח האדם וזירת העימותים העיקרית

אולם יכולתו של החמאס לגרום נזק ממשי לישראל מתוך עזה בלי לספוג נזק כבד בעצמו – מוגבלת. לכן, כדאי לו יותר להתיש את ישראל באמצעות פעולה מהגדה המערבית. בניגוד לעזה, הגדה קרובה למרכזי האוכלוסיה בישראל, וקל יותר להוציא ממנה פיגועים. גם קשה לישראל להגיב שם בעוצמה בלי לרסק את הרשות, דבר שהיא אינה מעוניינת לעשות (שוב מפני שהיא לא רוצה לשלוט בערי הגדה). כמו כן, תגובה ישראלית בגדה לא תחסל שום ישות מדינית של חמאס או תפגע בהנהגת הארגון. הגדה מלאה גם במתנחלים ישראלים שאפשר לפצוע או להרוג, בניגוד לעזה שהיהודים פונו ממנה.  

עם זאת, פעולת חמאס בגדה קשה ובעייתית יותר משתי סיבות עיקריות: נוכחותם של מנגנוני הביטחון הפלסטיניים ועוצמתם של כוחות הביטחון הישראליים, שמחזיקים במודיעין מצויין ויכולים להיכנס לערים הפלסטיניות הגדולות בכל עת. התיאום הבטחוני בין מנגנוני הרש"פ לבין צה"ל והשב"כ הוא קוץ כואב במיוחד בעיניו של חמאס מבחינה זו. בשנה שעברה, לאחר שאבו מאזן לא אפשר לו להשתלט על השטח באמצעות בחירות, עבר החמאס להתסיס אותו עם מאבק מזויין, מתוך ידיעה ברורה שזה עשוי לגרור לתוכו גם את הציבור של פת"ח. כך, פעולות החמאס שמות את ישראל על קרני דילמה: אם כוחות הביטחון לא יעשו כלום, החמאס יתחזק; ואם כן יפעלו, יגרמו להרוגים, פצועים וזעם בציבור הפלסטיני, יפגעו במתחריו של חמאס מהרשות, והוא יתחזק באותה מידה. ואכן, כפי שתיארתי בפוסט הקודם, ההבדלים בשטח בין הפת"ח לחמאס הולכים ומצטמצמים, הרשות הולכת וקורסת והתיאום הבטחוני נראה כשריד ארכיאולוגי שימיו ספורים. חשוב להדגיש: חמאס אינו מעוניין לשלוט בגדה ישירות, אלא להשתמש בה כרזרבת כוח אדם להסלמה בטחונית נרחבת בכל פעם שיחפוץ בכך. חיסול התיאום הבטחוני הוא תנאי הכרחי לאסטרטגיה הזאת.

ירושלים – הנפץ

כדי לתאר את המצב במזרח ירושלים, יש צורך בפוסט נפרד. בניגוד לגדה, מדובר בלימבו, חור שחור של סמכות ששואב אליו כוחות אלימים מכל רחבי הזירה הפלסטינית. ישראל קיוותה שלאחר סגירת האוריינט האוס ומותו של פייסל חוסייני, אולי המנהיג המקובל האחרון על רוב הציבור במזרח העיר, היא עצמה תוכל למלא את הכאוס עם "ישראליזציה": פיתוי הציבור הערבי הירושלמי באמצעות בניית תשתיות, השקעות בחינוך ושילוב בשוק העבודה הישראלי. ה"ישראליזציה" הצליחה במידה מסויימת – הציבור הערבי משולב בחיי העיר המאוחדת יותר מאשר אי פעם בעבר – אולם זו לא הצליחה להקהות משמעותית את העוינות לישראל בשכונות הערביות. הסיבות לכך מרובות, וכאמור דורשות פוסט נפרד. ביניהן ניתן למנות את תחושת ההשפלה הבסיסית של חיים תחת שלטון שרוב המזרח ירושלמים רואים ככיבוש בלתי לגיטימי, חוסר אמון בסיסי, השקעות כספיות שהצליחו לפתור רק חלק מהבעיות, פינוי והריסת בתים, וניגודי אינטרסים מובנים עם ארגוני הימין הפעילים במזרח העיר. מכל מקום, ישראל על מוסדותיה ורשויותיה לא הצליחה למלא את החלל השלטוני שהשאיר אחריו פייסל חוסייני. במקום זאת, נשאבו לתוך החלל המדובר גופים רבים ושונים: ועדי הורים ובוסים מקומיים במקרה הטוב, וארגונים אסלאמיים קיצוניים וכנופיות פליליות למיניהן במקרה הגרוע. במזרח העיר קיים מעמד של צעירים חסרי מעש, נוסח "שבאב אל-אקצא", שהבידור העיקרי שלהם הוא התפרעויות לאומניות, כל פעם מסיבה אחרת. אלו המתפרעים שאפשר למצוא בשער שכם, בחוליות יידוי אבנים או בהר הבית, ואף אחד לא יכול באמת לשלוט עליהם. המציאות הזאת אינה חדשה. מה שכן השתנה בשנים האחרונות, זה שסניף החמאס בירושלים הצליח להשיג השפעה חלקית לפחות על כל הערב רב הזה. הוא אולי לא יכול לשלוט בו לחלוטין, אבל קל לו מאד להשתמש בחומר האנושי בכדי להצית אש כל אימת שירצה.

בהקשר הזה, הנפץ היעיל ביותר הוא מסגד אל-אקצא. מי שמכיר את תולדותיה של התנועה הלאומית הפלסטינית יודע היטב כי שמועות על "אל אקצא שנמצא בסכנה" הציתו מהומות דמים שוב ושוב מראשית המאה ה-20 ועד היום. לאסונה של ישראל, משה דיין היה רשלן מספיק בכדי להותיר את אזור המסגד כאקס-טריטוריה כבר ב-1967. במקום לייסד, כשעוד היה אפשר, מנהל ישראלי קבוע בשיתוף מוסלמי שידאג לחופש הפולחן במקום, הוא יצר ברחבת המסגד ואקום שלטוני שרשויות הוואקף השונות אף פעם לא הצליחו למלא. כרגע, הפלסטינים מרגישים שאל אקצא הוא המקום החופשי האחרון שנותר להם בירושלים, ולפיכך מגיבים במהומות על כל שבריר שמועה על שינוי הסטטוס קוו או פגיעה במקום. כפי שאנחנו רואים בסיבוב הנוכחי, התנהגות מרוסנת מאד של ישראל יכולה אמנם להפחית את היקף המהומות אך לא למנוע אותן לחלוטין, ואפילו לא לסכל את הפוטנציאל הנפיץ שלהן, זאת מפני שהציבור הפלסטיני ניזון משקרים, שמועות שווא ופייק ניוז שאין קשר הכרחי בינם לבין המציאות. במצב הנוכחי, ראשי חמאס יכולים, בכל זמן ובלי קשר למעשיה של ישראל, לארגן מהומות בהר הבית באמצעות הבריונים הקבועים, לאלץ את ישראל להגיב, לגרום לנזק למתפללים תמימים ובכך להרחיב את מעגל המהומות.

החברה הערבית בישראל: מכפיל כוח

הנפץ האל אקצאי יכול להבעיר את ירושלים כולה, ירושלים יכולה להבעיר את הגדה, ושתיהן יכולות להבעיר, כפי שראינו בשנה שעברה, את החברה הערבית בישראל. מדובר בנושא מורכב, שנדון בו בפוסטים בהמשך, אבל די כאן לומר שמהומות בקרב האזרחים הערבים בישראל עלולות להיות מכפיל כוח לכל מהלך אחר של חמאס. מהומות בערים המעורבות, למשל, יכולות להעמיד חיילי מילואים בפני דילמה האם לצאת לחזית או להגן על משפחותיהם, הפרדה בין החברה הערבית ליהודית תפגע מאד בכלכלה הישראלית, ותסיסה מתמדת תהפוך את חיי היומיום בישראל עצמה למפחידים.

מפני שלחמאס יש השפעה רבה (אם כי לא מוחלטת) על השטח, ראשי הממשלה השונים של ישראל פונים אליו לפעמים במסרי הרגעה, וכך הוא יכול להשיג הטבות גם תמורת הנמכת גובה הלהבות.

אז איפה אנחנו נמצאים היום?

חייבים להודות בכנות, שאנחנו במצב אסטרטגי לא טוב מול חמאס. השליטה ההדרגתית (אף כי החלקית) של ערורי ואנשיו בכל מתגי ההסלמה שיבשו את האסטרטגיה הישראלית שניסתה לבדל בין הגדה, הרצועה, ירושלים והזירה הפנימית בישראל. זהו כישלון אסטרטגי שמשותף לממשלות ישראליות רבות: החל משרון שביצע את הצעד האסוני של ההתנתקות מרצועת עזה, עבור באולמרט וכלה בנתניהו. גם נפתלי בנט, שירש את הבעיה, לא הצליח לשפר את המצב באופן משמעותי, בין היתר כי האופציות שעומדות לרשותו כבר מאד מוגבלות.

נכה בעוצמה בעזה? שומר חומות, בדומה למבצעים שלפניו, הוכיח כי גם כתישה מסיבית של החמאס בעזה לא תמנע את שיקומו העתידי ולא תרפה את אחיזתו במתגי ההסלמה בגדה ובירושלים. אם כבר להיפך: שומר חומות "הוכיח" לציבור הירושלמי שחמאס דואג לו, כביכול, וסייע להגביר את אחיזתו בשבאב האלים שבעיר. אחרי סיבוב לחימה שיעלה לנו בדם ובדמים, נמצא את עצמנו באותו המצב בדיוק.

נחסל את תשתיות חמאס בגדה? כל עוד אנחנו לא שולטים בשטח באופן מלא אלו תמיד יצמחו מחדש. גם אם תתמוטט הרש"פ, קשה לי לראות ראש ממשלה ישראלי שישוש להכניס חיילים באופן קבוע למחנה הפליטים בלאטה, לבית לחם, שכם וג'נין. אנחנו יכולים אמנם להכות בחמאס באמצעות מבצעים חלקיים, אבל עם זה ערורי יודע להתמודד. כמובן שהוא תמיד יכול להגביר את גובה הלהבות בירושלים כנקמה. בכל פעם שישראל תתמקד בזירה אחת, הוא יוכל להסיח את דעתה לזירה אחרת.

נשנה את הסטטוס קוו בירושלים, לא כל שכן בהר הבית? לצד מהומות ממושכות בכל הארץ, נמצא את עצמנו עומדים בפני נזק דיפלומטי שאין לשערו: ביטול הסכם השלום עם ירדן, הקפאת ההסכם עם מצרים, וככל הנראה קירור או ביטול מוחלט של הסכמי אברהם. ומנורמליזציה עם סעודיה אפשר לשכוח. מכיוון שהאסטרטגיה הישראלית הבסיסית מול איראן גוזרת שיתוף פעולה עם ירדן, מצרים והמפרץ, פעולה כזאת בירושלים תשבש אותה באופן בסיסי ויסודי.

לכן אנחנו נמצאים במלכוד אסטרטגי שאין לו פתרון פשוט.

מה בכל זאת אפשר לעשות כדי לשפר את המצב או לפחות להתמודד עם חלק מההשלכות? כל האפשרויות הללו בעייתיות מאד מבחינת פוליטיקה פנימית, מדיניות חוץ, או שתיהן גם יחד, ועל כולן תיאלץ ישראל לשלם מחירים כבדים.  

ראשית כל, להיות קשובים להזדמנויות מדיניות מפתיעות שיוכלו לשנות את המצב באופן יסודי, ולו לאורך זמן. גם אם אין כאלו בנמצא כרגע, מי יודע מתי הן יכולות לצוץ.

שנית, לחתור להסדרים חדשים בהר הבית, עם בעלות בריתה המוסלמיות של ישראל, שיצרו וואקף חדש, חזק יותר, אולי עם נוכחות אמיראתית ומרוקאית, שיוכל לסייע להרחיק מתפרעים מההר. יש להציע לוואקף החדש הזה הסדר גג חדש לכניסת לא מוסלמים להר הבית. ההסדר יהיה מבוסס על הסטטוס קוו (מוסלמים מתפללים, לא-מוסלמים רק מבקרים), אבל יאפשר לוואקף לגבות כסף מכל המבקרים, גם תמורת כניסה למבנים, אם ירצה. עושי צרות מכל הדתות, מתפרעים פלסטינים ונושאי גדיים למיניהם יקבלו כרטיס שחור ויורחקו מהר הבית לתקופות ממושכות, אולי גם לנצח.

שלישית, להבהיר לחמאס שיש לו מה לאבד. למשל, צריך להכין את עם ישראל והעולם לכך שבסיבוב הגדול הבא בעזה, נהיה מוכנים להפיל את שלטון חמאס ברצועה לחלוטין, להשתלט על עזה ולהישאר שם מספר שנים. לא בטוח שנעשה את זה בפועל, אבל אנחנו חייבים להיות מוכנים לאפשרות, כדי שהנהגת חמאס תבין שיש גם מה להפסיד, ולא רק מה להרוויח מהסלמה. עוד אופציה היא חזרה למדיניות הסיכולים הממוקדים, בראש ובראשונה נגד ערורי עצמו, כתגמול להסלמה מצד חמאס.

רביעית, לנטרל במהירות הסלמה בירושלים על ידי מדיניות "דילול מתפרעים". מעצרים המוניים של כל מי שמעורב בהתפרעויות, גם אם מדובר במאות אנשים, והחזקתם במעצר מנהלי למשך חודש או יותר, עד שהמהומות מסתיימות. יש לשקול ביטול תושבות וסילוק מירושלים במקרה של התפרעויות חוזרות ונשנות.

חמישית, לרכך את הנפץ במזרח ירושלים על ידי האצת תהליך הישראליזציה, הקפאה מוחלטת של פינוי נכסים במזרח העיר לטובת מתנחלים (ככה"נ על ידי הלאמתם) ומתן אזרחות ישראלית במהירות לאוכלוסיה פלסטינית שלווה ופרודוקטיבית שאינה מעורבת בטרור ובמהומות.

מלכוד 2022: האופק הקודר של הזירה הפלסטינית

ההתפתחות האסטרטגית המדאיגה ביותר בגל הפיגועים האחרונים היא הצטמצמות המרחק בין מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית לבין החמאס והג'יהאד האסלאמי. אם סכר התיאום הבטחוני יקרוס, אנחנו יכולים למצוא את עצמנו במלחמה קשה בהרבה בגדה המערבית, שתוכל למשוך אחריה שורת איומים שרוב הישראלים לא מודעים להם. הבעיה היא כפולה: בהעדר אופק מדיני, ההידרדרות נראית בלתי נמנעת, אבל קשה להעניק אופק כזה בהתחשב בנסיונם המר של הישראלים עם החברה הפלסטינית. ינשוף צבאי-אסטרטגי על מלכוד 2022.

Credit: Frizio, depositphotos.com

אם יבקשו ממני להצביע על ההתפתחות האסטרטגית המדאיגה ביותר בגל הפיגועים האחרון, הרי שזו קשורה בהצטמצמות המרחק בין מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית לבין החמאס והג'יהאד האסלאמי. כבר בשנים האחרונות, ראינו התפתחות דומה בכל מה שנוגע לזרועות המיליטנטיות של תנועת פת"ח וארגונים כגון גדודי חללי אל אקצא, בעיקר (אבל לא רק) בצפון השומרון. חרף הגינויים המאולצים של אבו מאזן, קשה לפספס את ביטויי השמחה על הפיגועים בכל הצמרת הפלסטינית כמעט, לרבות אצל מושל ג'נין אכרם רג'וב. כמו כן, אביו של המחבל מתל אביב הוא קצין ביטחון בכיר בדימוס במנגנונים (אמנם כזה שהפך לאופוזיציונר קולני לרש"פ). התיאום הבטחוני בין המנגנונים לישראל עדיין נמשך ומונע פיגועים, ויש לכך ערך בטחוני רב, אולם נראה שמדובר בברית שבירה יותר ויותר של אליטות. מבחינת פלסטינים רבים, אפילו אלו שתמכו בעבר בפתרון של שתי מדינות, העדרו של אופק מדיני משום סוג גוזר עליהם כיבוש נצחי, ומכאן שאין להם פתרון מלבד "התנגדות", רצחנית וחסרת תוחלת ככל שתהיה. זאת אפילו בהעדר טריגרים עונתיים כמו פינויים בשייח' ג'ראח, גזל אדמות פרטיות פלסטיניות, הקמת מאחזים כאביתר או עימותי רמדאן בהר הבית.

הבעיה היא שמבחינת המיינסטרים הפוליטי הישראלי, קשה מאד לתת לפלסטינים אופק מדיני. על אלו שתומכים בהתנחלויות בכל שטחי ארץ ישראל ובשלמות הארץ אינני מדבר – אלו ממילא לא היו מעוניינים בשום הסדר. אולם גם הישראלים שמעוניינים בחלוקת הארץ, אלו שפעם עלו בסקרים על חמישים אחוזים, משוכנעים כיום ברובם שלא ניתן לעשות זאת בלי לסכן באופן משמעותי את עצם קיומה של המדינה. על הסיבות לכך עמדתי במפורט בפוסטים קודמים. ראשית כל, הדרישות של הפלסטינים, במיוחד כשהן כוללות את זכות השיבה, גבוהות בהרבה מהמקסימום שהישראלים, אפילו בשמאל העמוק, מוכנים לקבל, והתמיכה שהפלסטינים קיבלו במשך שנות דור (ועדיין מקבלים) מאליטות בינלאומיות רבות לא מסייעת להוריד אותם מהעץ הזה. שנית, כפי שכתב כאן בעבר אלעד נחשון, שטחי יהודה ושומרון נמצאים בלב הארץ וחולשים על מרכזי האוכלוסיה החשובים ביותר. ישות עויינת ולא יציבה שתתמקם על גב ההר, לפי התקדים של עזה, עלולה להפוך את החיים בתל אביב לגיהנום באמצעות מטר טילים ולהחזיר את ישראל עשרות שנים אחורה מבחינה בטחונית. הישראלים למודי הניסיון ראו את הפלסטינים לא רק דוחים הצעות שלום נדיבות אחת אחרי השנייה, אלא גם נכשלים במשימות הבסיסיות ביותר של ניהול ישות מדינית. כיצד אפשר להפקיד את בטחונך, את עצם חייך, בידי חברה כושלת ואלימה, שרוב בניה ובנותיה תומכים (לפחות עקרונית) ברצח נשים וילדים כ"נקמה", ונוטים לאלימות לינץ', גם נגד עוברים ושבים בכל פעם שטריגר כלשהו, מביקור בהר הבית ועד גדרות בשער שכם, מרתיח להם את הדם?

הבעיה היא שהמשך הסטטוס קוו הנוכחי טומן בחובו גם סכנות אסטרטגיות גדולות למדינת ישראל. סביר להניח שלאחר מותו של אבו מאזן, אם לא לפני כן, תיפול החומה האחרונה של התיאום הבטחוני, והמחיצה בין הרשות לבין ארגוני הטרור תיעלם באופן סופי. אמנם ברשות יש אליטה שהתרגלה לפריבילגיות ששיתוף הפעולה עם ישראל מעניק לה, אך כמה זמן תוכל לעמוד בפני לחץ ההמון בהעדר סיכוי – קלוש ככל שיהיה – לעצמאות, סוף הכיבוש או הסדר מדיני כלשהו, ועוד כשהחמאס והג'יהאד נושפים בעורפה? כתוצאה מכך, ישראל תיאלץ לנהל מלחמה "טוטלית" בהרבה מזו שהיא מנהלת עכשיו, עם הרבה יותר הרוגים, חללים ופיגועים, דבר שעלול להשפיע לרעה על מצבה הכלכלי ועל מעמדה המדיני (הנוסק דווקא) של ישראל במזרח התיכון ובזירות אחרות. וגם המלחמה הזאת, ככל הנראה, לא תפתור את המצב באופן יסודי. אם התהליך ימשיך, ככל הנראה הרשות תהפוך לכוח אויב של ממש או תקרוס, דבר שיאלץ את ישראל לחזור ולשלוט באופן מלא במרכזי הערים הפלסטיניות הגדולות.

עוד נושא שאני מאד מוטרד ממנו – וכמעט אף אחד כאן לא מדבר עליו – הוא כתב האישום המתרקם כנגד ישראל בבית הדין הבינלאומי בהאג. שיחות שניהלתי עם חוקרים שמתמחים במשפט בינלאומי פלילי העלו כי טענותיה המשפטיות של ישראל בכל הנוגע לחוקיות ההתנחלויות אינן מחזיקות מים. אם יוגש נגדה בסופו של דבר כתב אישום, הרי שזה ילווה בצווי מאסר סודיים כנגד בכירים ישראליים בעבר ובהווה, לרבות בכירי משק וכלכלה. כל מדינה שחברה בבית הדין הבינלאומי חייבת לאכוף את צווי המעצר הללו, תופעה שיכולה לגרום לעשרות אלפי ישראלים, כולל מדינאים, אנשי עסקים בכירים ואפילו ראשי עיריות ומועצות, לחשוב פעמיים האם הם מעוניינים לחצות את גבולות המדינה. לופ שכזה יביא לבידוד בינלאומי גובר ופגיעה כלכלית ניכרת.

בניגוד לעמיתי המשפטנים, אני לא בטוח שמדובר בסכנה מיידית. עקב הסכמי אברהם ומשבר רוסיה-אוקראינה, כוחה המדיני והכלכלי של ישראל הולך ועולה. הצבאות האירופיים, שבונים את עצמם מחדש, עומדים בתור לקנות נשק ממנה, וכך גם מדינות רבות במפרץ, שזקוקות לישראל בשיתוף פעולה בטחוני נגד הצל המאיים של טהראן. הנסיון ההיסטורי מלמד, כפי שביסמרק אמר פעם, שהחוק הבינלאומי מתקשה לפגוע בחזקים באמת, וקשה לדמיין מעצמה אזורית שרבים כל כך זקוקים לה סובלת בגלל החלטה שיפוטית יחידה. זאת במיוחד אם היא נהנית מגיבוי אמריקאי ומיחסים קרובים עם האיחוד האירופי. אולם אם המצב בגדה המערבית ידרדר באופן קיצוני, הגיבוי האמריקאי ייחלש והתנאים הבינלאומיים ישתנו באופן שישראל תהיה נחוצה פחות, הרוח עלולה להתהפך בסופו של דבר. ומי שהתסכול הבטחוני עלול לפתותו לבצע פשעים נגד האנושות, כמו טבח המוני או טיהור אתני, כדאי שיראה מה קורה עכשיו לרוסיה, ובניגוד לפוטין איש אינו תלוי בנו לאספקת אנרגיה.

במילים אחרות, למרות שמצבה של ישראל השתפר פלאים במובנים רבים, אנחנו מצויים במלכוד 22 עם הפלסטינים. קשה עד בלתי אפשרי להעניק להם אופק מדיני, ובהעדרו סביר שסכר התיאום הבטחוני יישחק עד להתמוטטותו והמצב הבטחוני ילך וידרדר, דבר שעלול להוביל לסחף גם בזירה המשפטית הבינלאומית. מה אפשר לעשות בינתיים? לא יותר מדי. לא נותר לנו אלא לתחזק מבחינה בטחונית את המצב הקיים, להאט את ההידרדרות כמה שאפשר, לבצר את מערכת הבריתות שלנו במזרח התיכון כביטוח, ולהיות קשובים להזדמנויות מדיניות גם בזירה הפלסטינית, אם יופיעו כאלו לפתע. את ההידרדרות ניתן להאט אם ננקוט ביוזמות משמעותיות לצמצום הסכסוך, אבל גם אלו יהיו קשות לביצוע ברובן כל עוד הלובי של ההתיישבות ביהודה ושומרון נהנה מהשפעה מכרעת הן בקואליציה והן באופוזיציה. נותר לעשות מה שאפשר, להיאבק למען מה שאפשרי פחות, להיות קשובים לשינויים בשטח, ולקוות לטוב.

שובר גלים: איך נלחמים נכון מאוקראינה ועד גל הטרור

מי שרוצה לרקום אסטרטגיה נכונה, הן למלחמה קונבציונאלית והן למלחמה בטרור, חייב להבין את מהות האיום שעומד מולו, להכין כלים להתמודד עם האיום הזה, ולדאוג שיש לו מספיק משאבים ולוגיסטיקה מתאימה בכדי להפעילם כיאות. ינשוף צבאי-אסטרטגי עם תובנות, מאוקראינה ועד המלחמה של ישראל בטרור.

Credit: Zacarias Damata, depositphotos.com

פיליפס אובראיין הוא היסטוריון נודע של מלחמת העולם השנייה. בספרו, שעוסק בסיבות לניצחון בעלות הברית במלחמה, הוא שם דגש רב על הלוגיסטיקה, הכלכלה, התעשייה ומערכת התקשורת המצויינת של ארצות הברית, בריטניה והמדינות שנלחמו לצידן, וטוען שאלו היו הגורמים שהכריעו באמת את מאבק האיתנים מול הנאציזם. מאותן סיבות, אובראיין היה מהפרשנים הבודדים שחזו מראש את הכישלון הרוסי בראשית המלחמה מול אוקראינה. כאשר רוב עמיתיו הסתנוורו מהנשק החדיש, המודרניזציה הסוחפת והתרגילים המסחררים של הצבא הרוסי, הוא הבין שהשחיתות, הריקבון, והלוגיסטיקה הגרועה של הצבא הזה יקשו עליו לממש את יתרונותיו. בכך, הוא טוען, דומה הצבא הרוסי של היום לצבא הצרפתי ערב מלחמת העולם השנייה. הצרפתים דאז התכוננו למלחמה מול גרמניה, בדיוק כפי שהרוסים התכוננו במשך שנים לפלישה לאוקראינה. היה להם, לצרפתים, את אחד מהטנקים החדישים של התקופה, דוקטרינה מפורטת וסד"כ מרשים. כל אלו לא הועילו, מפני שהצבא לא תפקד בשעת מבחן. גם אני, דרך אגב, הייתי בפוזיציה דומה לזו של אובראיין. כבר בימים הראשונים למלחמה, נאלצתי להתווכח באולפני טלוויזיה עם כל מיני אלופים, תתי אלופים ואלופי משנה במילואים, שנשבעו שהצבא הרוסי ינצח תוך כמה ימים. ואיך אפשר להאשים אותם? בביקורים שלהם במוסקבה הם ראו כלי נשק חדישים, תוכניות מודרניזציה ותרגילים מהונדסים היטב, אבל לא את מערכת התמיכה הרקובה והמיושנת שמאחוריהם.

מומחים אחרים, כמו כריסטופר אודוהרטי, ביקרו את התזה של אובראיין, וטענו כי יש הבדל מהותי בין אוקראינה וצרפת, שני מקרי המבחן שלו. הצבא הצרפתי נכשל, הם טוענים, כי דבק באופן עיוור בדוקטרינה מיושנת, ואילו הרוסים מעדו דווקא כי לא יישמו את הדוקטרינה הצבאית שלהם ובמקום זה "אלתרו" את הפלישה לאוקראינה באופן ששיחק ליתרונות הטקטיים של אויביהם. למשל, במקום לנוע בצוותי קרב גדודיים משוריינים בחיפוי ארטילריה ורגלים, הם שלחו שריון ללא רגלים, צנחנים ללא שריון ומרכיבי כוח שבורים אחרים, שהיוו טרף קל לחוליות הנ"ט האוקראיניות המהירות. בכל מקרה, גם לפי אובראיין וגם לפי אודוהרטי, הלקח מהמלחמה ברור כשמש: כשמנסים להעריך את יכולתו של צבא להילחם מול אויב, צריך להסתכל לא רק על מספר החיילים, סדר הכוחות, כלי הנשק החדישים והדוקטרינה, אלא על היכולת של מפקדי הצבא לממש את כל אלו בפועל. אין שום ערך לטנקים ומטוסים חדישים, אם צי המשאיות שאמור להביא להם את הדלק והחימוש אינו מתפקד כיאות, מכשירי תקשורת חדישים אינם מועילים בדבר אם מתקשים להתקינם ומשתמשים במקום זאת בתקשורת לא מוצפנת, צוותי קרב גדודיים אימתניים בתיאוריה יתפזרו כחול ברוח בלי מערכת מתאימה של לוגיסטיקה, פיקוד ושליטה, והתוכנית הטובה ביותר תעבוד רק "עד שיתנו לך אגרוף באף". בלי מפקדים גמישים מספיק כדי להתאים את עצמם לנסיבות קיימות, כל צבא עלול להיקלע לתת-תפקוד מול אויב נועז, גמיש ונחוש.

אויב נועז, גמיש ונחוש – צוות מארב אוקראיני משמיד טנק רוסי ליד קייב

מעל הכל, הצבא הרוסי נכשל כי לא ידע לאיזו מערכה הוא נכנס. הוא הכין את כוחותיו ל"מבצע שחרור" מהיר בסיוע אוכלוסיה תומכת, ונתקל במקום זאת באומה נחושה שגילתה נכונות להילחם על כל מטר בכדי לשמור על עצמאותה. המסקנה מהאמור לעיל הנה כדלהלן: כל מי שרוצה להתמודד עם איום צבאי, צריך לוודא שהוא:

  1. יודע באיזה איום מדובר, או בפני איזו מלחמה הוא עומד
  2. מעריך באופן ריאליסטי אלו כלים דרושים בכדי להתמודד עם האיום, או לנהל את המלחמה
  3. דואג שיש לו יכולת ממשית, למשל מערכת לוגיסטית, הדרושה בכדי להפעיל את הכלים האלה באופן מספק מול האיום המדובר

אין כמובן שום סיבה להשוות בין מלחמת החמס והשוד של רוסיה באוקראינה למלחמתה הצודקת של ישראל בטרור. מעבר לממד המוסרי, התיאוריה הצבאית מבדילה גם בין מלחמת התקפה למלחמת הגנה. אבל מבחינה אנליטית, גם אנחנו לא נוכל להתמודד עם וריאנט הטרור החדש שמכה בנו בלי להבין את מהות האיום, הכלים הדרושים בכדי להתמודד איתו ואת היכולת שלנו להקצות לכך משאבים ביעילות. ראשית כל, אנשים נוטים להניח הנחות שגויות בנוגע לסוג המלחמה שאנחנו נמצאים בה. כפי שכתבתי בפייסבוק לא מזמן, יהא לכם כלל בנוגע למלחמה בטרור: האנשים שצורחים הכי חזק, הם בדרך אלו שיודעים הכי פחות מה אפשר וניתן לעשות. הבזויים מביניהם, כמו שר הבט"פ לשעבר אמיר אוחנה, פשוט מאשימים את יריביהם הפוליטיים, פסגות מדיניות בנגב שהם עצמם היו מהללים לו נתניהו היה בשלטון, או את שק החבטות הרגיל, רע"מ (שבפועל לא התנגדה לשום צעד בטחוני ואפילו התחננה למבצעי איסוף נשק בחברה הערבית). אחרים מציעים לערוף ראשים, להחליף בעלי תפקידים או פתרונות חסרי תועלת אחרים.

האמת היא, שאין פתרון קסם למלחמה בטרור, וכל צעד שכן ניתן לעשות יראה תוצאות רק כעבור זמן. כל ממשלות ישראל מאז 1948 התמודדו עם גלי טרור, ואף אחת מהן לא הצליחה להתמודד עמם באופן מושלם. ראשית כל, אסור לבלבל בין האיומים השונים העומדים בפנינו ברמדאן 2022, ויש להכין כלים בכדי להתמודד עם כל אחד מהם בנפרד. תגבור כוחות מג"ב ומשטרה בערים המעורבות ובצירים מרכזיים, למשל, יעזור בכדי להתמודד עם מהומות המוניות, אם יהיו, אבל לא לסכל פיגועים מאורגנים. חדירה מודיעינית לרשתות חמאס, ג'יהאד ודאעש למיניהן עשויה להיות יעילה נגד פיגועים מאורגנים, אבל פחות נגד פיגועי בודדים. לאלו, דרושים אלגוריתמים של בינה מלאכותית, דומים לאלו שהשב"כ השתמש בהם באינתיפאדת הבודדים האחרונה, שיוכלו לנטר במהירות וביעילות איומים שמופיעים ברשתות החברתיות. לעומת זאת, יחידות תגובה מהירה על אופנועים, שהממשלה הנוכחית הקימה, יעילות להתמודדות עם כל סוגי הפיגועים ברגע שהתרחשו, אך לא בהכרח תמנענה את יציאתם לפועל. המשאבים שישנם מוגבלים (אפילו לאחר שראש הממשלה הקצה תקציב נוסף), ותגבור כוחות בכדי להתמודד עם איום מסויים עשוי לבוא על חשבון התמודדות עם איומים אחרים. למשל, מבצע נרחב לאיסוף נשק בלתי חוקי בחברה הערבית, חשוב ככל שיהיה, עלול לבוא על חשבון התארגנות למניעת מהומות בערים המעורבות. כוחות שנערכים לאופנסיבה נגד הטרור והפשיעה לא בהכרח יהיו מוכנים גם להגנה.

פעולות התקפיות נועזות כמו פעולת צה"ל בג'נין ב-1 באפריל 2022 עשויות להיות יעילות בפירוק רשתות טרור, אך פחות בסיכול פיגועי יחידים. סיקור ויי-נט דרך יו טיוב.

חשוב מכל, יש לוודא שברשותנו הלוגיסטיקה המתאימה להגשמת התוכניות. מי שאין לו כזאת, יסיים כמו הצבא הרוסי בשערי קייב. המשטרה, למשל, התלוננה לאחרונה שאין לה מספיק אפודים, קסדות ואמל"ח עבור גדודי מג"ב החדשים, ונאלצה להשלים כאלו מהצבא. בנוסף לכך, צריך לוודא שהאוצר משחרר תקציבים מתאימים לגיוס מילואים. עם זאת, שמיכת המשאבים תהיה תמיד קצרה. כדי שנוכל להתמודד עם איומים ספציפיים ביעילות, צריך לוודא שאנחנו לא נכנסים למלחמות מיותרות ולא מושכים את השמיכה הקצרה שלנו יותר מדי. אם נוכל, למשל, למנוע מהומות המוניות על ידי התנהלות נבונה ונטולת פרובוקציות כלפי הציבור הפלסטיני במזרח ירושלים, הר הבית ויהודה ושומרון, נוכל להשקיע יותר משאבים בהתמודדות עם איומי הטרור הקטלניים יותר. נכון אמנם שאנשי חמאס וג'יהאד מושבעים רוצים לפגוע בישראלים בלי קשר למצב הכלכלי, אולם הקלות כלכליות יכולות לגרום לציבורים רחבים יותר להסס האם להצטרף אליהם. כנ"ל אם נצליח לבדל את הגדה המערבית מעזה ולא להילחם בשתי החזיתות באותו הזמן. בהקשר הזה, דיפלומטיה חשאית ופומבית היא כלי עזר הכרחי למלחמה.

מעל הכל, הציבור צריך להתעלם מצרחנים ודמגוגים למיניהם שקוראים להילחם בכל הערבים באשר הם. כמו כן, יש לצמצם את חזית המאבק ככל הניתן בכדי לחסוך ולרכז כוח, ולדרוש מהממשלה אסטרטגיה ממשית ומשאבים מתאימים להתמודדות עם האיומים.

המדריך לקבלת פליטים: את מי ישראל צריכה לקלוט, ולפי אלו קריטריונים?

האם יש לקלוט פליטים מאוקראינה, ואם כן, כמה? ינשוף פוליטי-מדיני מונה מספר קווים מנחים לקבלת פליטים: קרבה תרבותית, ידידותיות למדינת ישראל, מצב חירום שאינו שגרתי במדינה שהפליטים עזבו, ומעל הכל – שהייה זמנית. בהחלט יש מקום להבדיל בין פליט לפליט לפי קריטריונים ברורים, ולהבהיר שכל מי שנכנס לכאן יישאר באופן זמני בלבד, עד שיסתיים מצב החירום במדינתו. כבוד לעיקרון הזמניות יאפשר לישראל להכניס יותר פליטים, מכל העולם, ולקבל אותם ביד נדיבה יותר.

פליטים – תמונת אילוסטרציה. Credit: Prazisss, depositphotos.com

עשן מיתמר מעל שדות הקרב של אוקראינה, ובעוד רבים מאזרחיה, בעיקר נשים וילדים, נמלטים על נפשם מההתקפה חסרת הרחמים של הצבא הרוסי, עלתה גם כאן בישראל השאלה האם לקלוט פליטים אוקראנים, ואם כן – כמה. כרגיל השמאל קורא לפתוח את השערים, ועמו חלקים מהמרכז. הימין הממשלתי, המיוצג בידי שרת הפנים איילת שקד, מוכן לעשות זאת רק במשורה, וחלקים גדולים מהמחנה הלאומי קוראים לסגור את מדינת ישראל לחלוטין לכל מי שאינו יהודי.

בבואנו לדון בנושא, יש ללבן ראשית כל את הנחות היסוד שלנו. מבחינתי, ואני לא מתבייש לומר זאת, ישראל היא ראשית כל מדינה יהודית – המדינה היהודית היחידה בעולם – וחשוב לשמור על הרוב היהודי בתוכה. לפיכך, יש גבול מסויים לכמות הלא יהודים שהיא יכולה לקלוט. באותו הזמן, גם ערכי המוסר והאנושיות חשובים לי. ישראל היא חלק בלתי נפרד מהעולם המערבי, ועליה לשאת בחלק מהנטל של קליטת הפליטים האוקראינים בדיוק כמו פולין, גרמניה ומדינות אחרות שמקבלות את הנמלטים בנדיבות וביד רחבה.

מהנחות היסוד הללו נובעות מספר מסקנות, שעלולות להיות בלתי נוחות לימין ולשמאל כאחד. ראשית כל, צבוע ומגוחך לטעון, כפי שעושים חלק מכותבי הימין, שישראל תורמת את חלקה לאוקראינה בקבלת פליטים יהודים. בדיוק כפי שהאוקראינים נלחמים ומקריבים בחזית, כך יתר מדינות המערב צריכות להקריב למען אוקראינה. ראוי שישראל, שבגין האינטרסים שלה מול רוסיה לא נותנת לאוקראינה נשק הגנתי והתקפתי,  תסכים לשלם מחיר גבוה מזה שהיא מוכנה לשלם ממילא. כשאוקראינה נחרבת, זה יהיה ביזיון לדחות לא יהודים ולקבל רק זכאי חוק שבות שמתקבלים כאן בברכה בכל מקרה. אם מדינה אחרת היתה דוחה פליטים יהודים ומקבלת רק נוצרים, היינו מאשימים אותה בצדק באנטישמיות.

ישנו טיעון נוסף, שמגיע אף הוא בדרך כלל מצד ימין, שכדאי לבחון ולפרק מהיסוד. ההיסטוריון אלעד נחשון, חוקר מוערך של תולדות היישוב העברי בארץ ישראל ואחד מהקולות הצלולים והאינטליגנטיים בשיח הציבורי הימני, כתב לאחרונה שהעולם מלא פליטים. בני הרוהינגה המגורשים מבורמה, למשל, סובלים אפילו יותר מהאוקראינים, סוריה נאנקת תחת אסד ומיליציות אסלאמיות רצחניות, ובאתיופיה משתוללת מלחמת אזרחים. מדוע לקבל דווקא את האוקראינים, ולא פליטים מהמקומות הללו? מכיוון שישראל הקטנה לא יכולה לקבל את כל הפליטים הללו, ראוי שלא תקבל אף אחד שאינו יהודי. אולם הטיעון שאם אי אפשר לעזור לכולם אז לא כדאי לעזור לאיש, אינו מחזיק מים לדעתי. העולם לא מושלם, המקום מוגבל, וגם פליטים צריך לקבל לפי סדר עדיפויות.

סדר העדיפויות הזה ראוי שיושפע מאופיה התרבותי של ישראל, הזיקות המדיניות שלה והאינטרסים של תושביה. ראשית כל, ראוי לדעתי להעדיף פליטים שקרובים אלינו יותר מבחינה תרבותית, פשוט מפני שפליטים כאלו נקלטים בקלות ולא מהווים מקור לפשע ולבעיות אחרות. כן – עדיף לומר ללא כחל ושרק, שיותר קל לקלוט בישראל פליטים ממדינה אירופית מאשר מבורמה או מאתיופיה, והדבר נכון על אחת כמה וכמה לאוקראינים שיש להם קרובים או חברים בארץ. כמו כן, יש לתת עדיפות לפליטים ממדינות ידידותיות לישראל. לפי סקרים ומחקרים, אוקראינה היא אחת המדינות הכי ידידותיות ליהודים ולישראל באירופה. בניגוד לעבר, רמת האנטישמיות בה נמוכה מאד, היא הכירה בירושלים כבירת ישראל, תמכה בנו במבצע שומר חומות ורבים מתושביה מעריצים את ישראל ודמויות ציוניות חשובות מהעבר כמו גולדה מאיר. זה עניין מוסרי ודיפלומטי בסיסי לתעדף את ידידיך על אזרחי מדינות אויב, כמו סוריה למשל. בהקשר זה, יש לציין כי חלק גדול מההתנגדות לקליטת אפריקאים בישראל או סורים באירופה, נבעה מכך שמיעוט מקרבם פנה לפשע, לפונדמנטליזם או לטרור. מנגנון גירוש מיידי של פליטים שמעלו בהכנסת האורחים שניתנה להם, יוכל לפנות מקום ורצון טוב לאלו המעוניינים באמת ובתמים לכבד את החברה המארחת.

כמו כן יש לתת עדיפות לקורבנות של מצב חירום זמני, שיוכלו בסבירות גבוהה לשוב לארצותיהם לאחר שיסתיים. בעייתי לקבל נמלטים ממדינות שנאנקות תחת רודנויות יציבות כמו אריתריאה, מפני שבאופן תיאורטי רוב מוחלט של האוכלוסיה מעוניין לברוח מהן ולא לחזור. לא יתכן שישראל ומדינות אחרות יקלטו את רוב אזרחי אריתריאה לנצח. לעומת זאת, ובניגוד לאוקראינים שעזבו את ארצם בכדי למצוא עבודה בחו"ל, הפליטים שבורחים עכשיו מהארץ השסועה לא ניסו לעזוב את אוקראינה קודם לכן. יש להם חיים שלמים שם: עסקים, משפחות, חברים. בדרך כלל מדובר רק בנשים וילדים, כי לגברים אסור לעזוב את המדינה ועליהם להילחם בחזית. אנשים שהמדינה שלהם תקינה בדרך כלל, אך נקלעה למצב חירום זמני, קל יותר לקבל כפליטים מפני שסביר שיחזרו למולדתם בסופו של דבר.

ומעל הכל, יש להדגיש שפליטים – כל הפליטים – אמורים להישאר במדינה המארחת באופן זמני בלבד. אחת הסיבות שישראלים רבים, בעיקר מהצד הימני של המפה הפוליטית, חוששים לקבל פליטים, היא מפני שהם למודי ניסיון מר מארגוני סיוע, עמותות חברה אזרחית ויתר שוחרי טוב שמריצים קמפיינים משפטיים בכדי להשאיר פליטים ומהגרי עבודה בישראל לנצח. ברגע שארגונים מהסוג הזה נלחמים להשאיר כאן אריתריאים ונאבקים כנגד כל פתרון העברה למדינה שלישית; ברגע שהם מתנגדים אפילו לגירוש עובדים זרים שהאשרה שלהם פגה "כי הילדים שלהם ישראלים ומדברים עברית בלי מבטא" או בולמים גירוש של כאלו שעברו על החוק ומעלו בהכנסת האורחים הישראלית, כך הם מפחיתים את הרצון של הציבור הרחב לקבל פליטים ביד רחבה. ככל שהציבור הישראלי ידע שפליטים הם אורחים ללילה שנשארים כאן באופן זמני, עד שמצב החירום במדינתם נגמר, כך יסכים לקבל יותר פליטים וביד נדיבה יותר. אם פליטים שהגיעו לישראל יעזבו כשיסתיים מצב החירום במדינותיהם (או במקרה של עובדים זרים, עם סיום אשרת העבודה שלהם), יהיה קל יותר לקבל פליטים אחרים במקומם, לא רק אוקראינים אלא גם בני עמים אחרים, רחוקים יותר מאיתנו. אלו שמנסים להשאיר פליטים כאן לנצח, ממאיסים את אלו על הציבור וסותמים את השער לקליטה של נמלטים נוספים.

משבר אוקראינה: האם יש להימנע בכל מחיר ממלחמת עולם שלישית?

אלו שמצהירים שלא יצאו למלחמת עולם עבור אוקראינה, צריכים לשאול את עצמם עבור מי ומה הם כן מוכנים לצאת למלחמה כזאת. אם התשובה היא "עבור שום דבר ואף אחד", אז ידם של רודנים שדווקא כן מוכנים להילחם תהיה תמיד על העליונה.

Credit: Osorio Artist, depositphotos.com

היה עליכם לבחור בין חרפה ומלחמה. בחרתם בחרפה – אך מן המלחמה לא תימלטו.

וינסטון צ'רצ'יל

בינשוף הקודם עמדתי כבר על הדמיון בין האסטרטגיות של ולדימיר פוטין באוקראינה כיום ואדולף היטלר בראשית שנות השלושים. כעת, ראוי לבחון האם תגובת המערב לתוקפנות אויביו רופסת כפי שהיתה אז. אמנם נוויל צ'מברלין, הארכיטקט של הסכם מינכן, לא היה שוטה נאיבי כפי שהוא מתואר לעיתים קרובות מדי בספרי ההיסטוריה. המטרה של הסכם מינכן היתה להרגיע את גרמניה לזמן קצוב, בכדי לאפשר לבריטניה להתחמש ולהיערך למלחמה. עם זאת, בריטניה לא הצליחה להעניש את היטלר ולגרום לו להבין שכיבוש טריטוריות זרות יעלה לגרמניה במחיר יקר, ובכך פיתתה אותו לנסות את אותו התכסיס בפעם הבאה. "היריבים שלי תולעים קטנות, ראיתי אותם במינכן", אמר הפיהרר לגנרלים שלו ערב הפלישה לפולין ב-1939, רגע לפני שנפתחה מלחמת העולם השנייה.

המצב היום דומה ושונה מאשר זה ששרר באירופה לפני חתימתו של הסכם מינכן. שונה – מפני שמדינות המערב אינן מפייסות את פוטין, ואף לא עומדות מולו בחיבוק ידיים. להפתעתו של הרודן הרוסי, ארצות הברית ומדינות האיחוד האירופי הטילו עליו סנקציות משתקות, שעלולות להביא את רוסיה כולה לפשיטת רגל. כרגע, מוסקבה לא יכולה להשתמש ברזרבות של הבנק המרכזי, לקנות ציוד הכרחי עבור התעשייה והצבא, ואפילו לא לרכוש חלקי חילוף למטוסים ולרכבות שלה. הבנקים הרוסיים קורסים ביחד עם ערך הרובל, וגרוע לא פחות, חברות פרטיות מערביות רבות עוזבות את רוסיה אפילו בלי שהסנקציות מאלצות אותן לעשות כן, כולל שחקני מפתח במגזר האנרגיה כמו של ובריטיש פטריוליום. איש לא הטיל סנקציות כאלו על היטלר ב-1938, ולמעשה, השוק העולמי המחובר והמקושר של היום מאפשר סנקציות כאלו הרבה יותר מאשר השוק המפורד של תקופת היטלר. באותם ימים, המשבר הכלכלי הגדול של 1929 לימד מדינות רבות שאוטרקיה כלכלית עדיפה להן מסחר בינלאומי, והכלכלות של מעצמות פשיסטיות כמו גרמניה או יפן תוכננו מראש כדי לעמוד זמן רב בבידוד יחסי. בניגוד למדינות מנודות כמו צפון קוריאה, הכלכלה הרוסית מחוברת למערב, ולכן סביר להניח שתיפגע יותר מהסנקציות. אם האוקראינים ימשיכו לעמוד בגבורה מול התוקפנות הרוסית, ואם ימשיכו לקבל נשק מהמערב, ובמיוחד בהתחשב בקשיי הלוגיסטיקה וכוח האדם שצבא פוטין סובל ממנו, יתכן שיוכלו להדוף את הפלישה במחיר חומרי ואנושי עצום, קשה מנשוא. מבחינה זו – העולם מגיב לתוקפנות של רודנים באופן טוב יותר מאשר ב-1938.

מפת המלחמה באוקראינה נכון ל-11 במרץ 2022, כפי ששורטטה בידי המכון לחקר המלחמה בארצות הברית. Credit: institute for the Study of War and AEI's Critical Threats Project

אולם מבחינה אחרת, גורלית לא פחות, תגובתם של ביידן ויתר מנהיגי המערב למלחמת אוקראינה דווקא דומה לתגובתו של צ'מברליין למשבר הסודטים. ראש ממשלה בריטניה דאז אמנם דיבר על "שלום בדורינו", אך כל מי שעקב אחרי האירועים הבין שמיד לאחר חתימת הסכם מינכן, הוא התחיל להתחמש ולהתכונן למלחמה מול גרמניה. באותה נשימה, הבהיר להיטלר שהתקפה על פולין, משמעותה מלחמה. בדיוק באותו האופן, מבהירים האמריקאים שהתקפה על מדינה שחברה בנאט"ו תוביל להפעלת סעיף חמש בחוקת הברית, קרי – מלחמה של כל העולם המערבי נגד רוסיה. הבעיה היא שבשני המקרים, משבר הסודטים ומשבר אוקראינה, רודנים לא נוטים לקבל צ'קים דחויים. טיפוסים כמו היטלר ופוטין נוטים להאמין שמי שלא מוכן להילחם נגדם כעת, לא יהיה מוכן לפרוע את צ'ק המלחמה גם בעתיד. לכן, היטלר לא נרתע מהערובות שצ'מברלין נתן לפולין, בדיוק כפי שפוטין לא בהכרח יירתע מהערובות של ביידן למדינות הבלטיות. יש לשים לב שלצד הערובות והאיומים, דובריו השונים של המערב מבהירים שהם מתכוונים לעשות הכל, כולל הכל, בכדי להימנע ממלחמת עולם. האמירות הללו, כמובן, נראות הגיוניות. מי רוצה מלחמת עולם שעלולה להחריב את האנושות כולה, ועוד בין מעצמות גרעיניות?

אולם למרבה הצער, כפי שרמז אתמול שר הביטחון לשעבר משה "בוגי" יעלון, דווקא הנחישות המערבית המוצהרת להימנע ממלחמת עולם עלולה להוביל למלחמה כזאת בדיוק. פוטין הרי יודע שיריביו פוחדים יותר מכל ממלחמה כזאת. הוא פלש לאוקראינה לאחר ש"ניסה את המים" מספר פעמים, בין אם במלחמה בגיאורגיה ב-2008, בפלישה לחצי האי קרים ב-2014, או בפרשת הנשק הכימי בסוריה, וראה שהמערב לא הגיב. לכן, לא התרשם גם מהאיומים הנוכחיים ופלש לאוקראינה. אם היה יודע שהמערב אינו חושש ממלחמת עולם, אולי היה מחשב את מהלכיו באופן שונה. אם, למשל, ארצות הברית היתה מנחיתה כוחות באוקראינה עוד לפני הפלישה, אפילו ל"תמרונים ידידותיים", פוטין היה עשוי להירתע מהפלישה. אולם ברגע שהנשיא ביידן הבהיר לו שלא יילחם עבור אוקראינה, הרודן הרוסי הסיק שמולו עומדים אנשים שלא מעוניינים במלחמה בשום מחיר, והוא התנהג בהתאם. ביידן אפילו הדגיש ואמר שלא ילחם באוקראינה בשום מצב ובשום תנאי, במקום לשמור על עמימות, ובכך הבהיר למעשה לפוטין שגם אם ישתמש בנשק כימי, גם אם יגייס שכירי חרב סורים, גם אם יכפה על בלארוס להיכנס למלחמה וגם אם יטחון את ערי אוקראינה לאבק רדיואקטיבי, לא תהיה התערבות צבאית אמריקאית. והסנקציות? דווקא בגלל השפעתן החונקת, פוטין עלול להתנהג כמו יפן בדצמבר 1941, כלומר, לנסות להרחיב את המלחמה ולפלוש למדינות סמוכות בכדי להשיג עוד משאבים ולשבור את המצור המוטל עליו.

אפילו לא שמר על עמימות – נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן. Credit: Palin Chak, Depositphotos.com

מכל מקום, במצב שאנחנו נמצאים בו, הטיעון כאילו יש להימנע בכל מחיר ממלחמת עולם שלישית – בעייתי. מי שמעלה אותו, וסבור שאפשר להקריב את אוקראינה בכדי למנוע מלחמה כזאת, צריך לשאול את עצמו האם יהיה מוכן גם להקריב את פולין, את גרמניה ואת צרפת לרוסיה, את יפן ואת טייוואן לסין, או את דרום קוריאה לצפון קוריאה? היכן יעבור הגבול, שאחריו דווקא כן אפשר לצאת למלחמת עולם, אפילו נגד מעצמה גרעינית? ואם יש גבול כזה, מדוע לא להציב אותו מוקדם יותר, באוקראינה, לפני שולדימיר ולדימירוביץ' ורודנים כמותו ישתכנעו שאף אחד לא מוכן להילחם, להקריב, ולהעמיד מולם כוח צבאי של ממש?

למרבה הצער, נראה שהיחידים שזוכרים את המסורת המערבית הנכחדת של פטריוטיזם, אהבת מולדת ונכונות להקריב – קורבנות דם ממש – עבור חירות ועצמאות, הם האוקראינים עצמם. מי שמוכן להקריב את הגברים והנשים האמיצים הללו עבור שלום העולם, עלול לגלות בעתיד שחרפה אינה מונעת תמיד מלחמה. לפעמים, כמו שאמר צ'רצ'יל, היא דווקא מזרזת אותה.

לחימת גבורה: האוקראינים משמידים שיירה רוסית בברוווארי, ליד קייב

"אין דיקטטור רע, יש דיקטטור שרע לו": פוטין, היטלר והמלחמה באוקראינה

אלו תובנות אפשר להפיק מהמלחמה באוקראינה? בינתיים, אנחנו רואים שפוטין מחקה במדויק את ספר ההפעלה של אדולף היטלר מסוף שנות השלושים, וגם שעוצמה צבאית, נכונות להקריב ושיתוף פעולה עם בעלי ברית משלימים זה את זה; ששיח ההרתעה פגום מהיסוד, ושישראל חייבת להבין שהעולם השתנה ולהפסיק לתמרן בין ארצות הברית ובין רוסיה. לבסוף – כבונוס: רשימת פרשנים שכדאי לכם לעקוב אחריהם בכדי להבין את המלחמה באוקראינה טוב יותר.

פוטין והיטלר- קריקטורה מאתר אוקראיני רשמי

מאמר זה מבוסס באופן חלקי על רשימה שפרסמתי בישראל היום

קשה להעריך כיצד תסתיים המערכה באוקראינה. מי שמעוניין בניתוח צבאי של המלחמה, מוזמן לעקוב אחרי שורה של פרשנים מעולים מהארץ והעולם (ראו רשימה בסוף המאמר), וגם אני דיברתי על הנושא לא מעט בתקשורת (כאן 11קשת 12וואלה!ישראל היוםרדיו ירושליםערוץ 14, ועל הזווית הסינית בכאן ב', ובערוץ 14). בינתיים, הייתי רוצה להסיק מספר מסקנות ביניים כלליות מהמלחמה הרלוונטיות גם לנו, כאן בישראל.

 פוטין והיטלר: חוזרים לשלהי שנות השלושים

ראשית כל, אנחנו רואים שולדימיר פוטין מאמץ, כמעט מילה במילה, את ספר ההפעלה של אדולף היטלר מסוף שנות השלושים. אין כוונתי להיטלר של אושוויץ או של ליל הבדולח, אלא למדיניות החוץ הנאצית מול צ'כוסלובקיה, פולין ומדינות אחרות. כמעט הכל קיים שם: המטרה, יצירת אימפריה גרמנית או רוסית, מוסווית בהרבה מאד מלל על עוולות היסטוריות, שנועד להציג את התוקפן כקורבן. בזמנו, כשחקרתי את המחתרת האנטי-נאצית ברייך השלישי, קראתי הרבה מאד על משבר הסודטים של 1938, ועכשיו אני רואה את ההיסטוריה חוזרת על עצמה כמעט במדויק. היטלר ואנשיו, הרי, הציגו את עצמם כמי שמתקנים את הסכם וורסאי שדיכא את גרמניה, ומתמודדים מול מצור מערבי עוין מכל הכיוונים. "לא אני, ולא אף אחד אחר בגרמניה, רצה במלחמה ב-1939", כתב הפיהרר בשכנוע עצמי בצוואתו הפוליטית. תמיד היו להם טענות ספציפיות נגד המדינות שאותן התקיפו, כמו פולין וצ'כוסלובקיה, בעיקר רדיפה של מיעוטים דוברי גרמנית. אם תקראו את המאמרים שלהם מהתקופה ותשכחו מההקשר – אתם עלולים כמעט להשתכנע. פוטין, במקביל, מציג את עצמו כמי שמתקן עוול היסטורי נגד רוסיה, ובונה מחדש את ה"עולם הרוסי" שנחרב עם נפילת ברית המועצות. גם הוא מדבר על תוקפנות מערבית, על מצור מכל הכיוונים, ועל עוולות נגד מיעוטים אתניים דוברי רוסית במדינות השכנות, בעודו מציג את עצמו כשוחר שלום ואת יריביו כמחרחרי מלחמה.

"לא אני, ולא אף אחד אחר בגרמניה רצה מלחמה ב-1939" – אדולף היטלר

גם פוטין וגם היטלר משלבים טיעונים ספציפיים עם קובלנות גורפות, שנועדו להרחיב את הסכסוך ולהשאיר תמיד קצה חוט להתקפה נרחבת יותר בסיבוב הבא. לא משנה איזו "בעיה" הצליחה גרמניה לפתור, תמיד נותר עוד מיעוט גרמני במדינה אחרת ש"צריך להגן עליו", עוד אי צדק היסטורי שצריך למגר. פוטין כביכול טוען שהוא מגן על דוברי הרוסית במזרח אוקראינה, אולם תובע גם "דה-נאציפיקציה" ו"דה מיליטריזציה" של אוקראינה, מטרות שדורשות כיבוש של כלל המדינה. וחשוב מכל – הן יכולות להצדיק בקלות התקפה על מדינות אחרות באזור כמו מולדובה, לטביה, ליטא, אסטוניה ואפילו פולין. חלקן מכילות מיעוטים דוברי רוסית, את רובן פוטין מאשים בנאציזם, ומלבד מולדובה, כולן חברות בנאט"ו ומשתתפות כביכול במצור העוין נגד רוסיה.

ולבסוף, בשני המקרים, צצים כל מיני מומחים גיאופוליטיים במערב שמפצירים בנו "להבין" את התוקפן, דוגמת "אין דיקטטור רע, יש דיקטטור שרע לו". אלו שהצדיקו את טיעוני גרמניה בנוגע להסכם וורסאי בסוף שנות השלושים, כאילו התגלגלו לתוך כל אנשי האקדמיה, הבלוגרים, הגנרלים והקולונלים בדימוס שמספרים לנו שפוטין פועל רק כי "נאט"ו התרחבה מזרחה בניגוד להתחייבויותיה". אמנם, התחייבות כזאת מעולם לא ניתנה, נאט"ו מעולם לא תקפה את רוסיה אך זו פלשה שוב ושוב למדינות הסובבות אותה. אבל לאפולוגטים של פוטין, שמונעים בחלקם מעוינות כלפי המערב, העובדות הללו אינן מעלות ואינן מורידות. לכל דיקטטור אימפריאליסטי תמיד יהיו סנגורים, שמסרבים להבין כי גם דרישותיו המוגבלות לעולם יהיו בסיס לדרישות מקסימליסטיות יותר, עד לסכסוך הבא.

יש להדגיש ולסייג, שפוטין והיטלר אינם זהים בכל ההיבטים. הרודן הרוסי אינו מתכנן, ככל הנראה, רצח עם בדומה לרודן הגרמני, וגזענות אינה מניע מרכזי בספר ההפעלה שלו. כמו כן, כפי שהבהיר הכלכלן ד"ר ינאי שפיצר, פוטין התכונן למערכה הרבה פחות טוב מהיטלר. אולם בכל מה שקשור לחזון האימפריאלי, ובעיקר לאסטרטגיה שמאפשרת לתקוף מדינות אחרות ולהצית סכסוכים תוך הצגת עצמך כקורבן, ולדימיר ולדימירוביץ' ואדולף אלוייסייביץ' דומים זה לזה כמו שתי טיפות בוץ.

האם עלינו לסמוך רק על עצמינו?

רבים מסיקים מהסיפור האוקראיני מסקנה פופוליסטית, אך לא נכונה, כאילו גורלה העגום של אוקראינה מוכיח ש"אף אחד לא יעזור לנו" או "שעלינו לבטוח רק בקדוש ברוך הוא ובכוחו של צה"ל", כפי שכתב פרשן פוליטי פופולרי. בפועל, אם כבר, העובדה שולדימיר פוטין העז לתקוף את אוקראינה, ולא למשל (בינתיים!) את פולין או את ליטא, קשורה בעיקר לעובדה שהראשונה אינה חברה בברית נאט"ו, והאחרונות – דווקא כן. מי שנמצא בברית חזקה, פחות סיכוי שיותקף. אולם, בעלות ברית עוזרות למי שחזק מספיק בכדי שיוכל לסייע להן בשעת פקודה. בעלות הברית של צרפת נטשו אותה בשנות השלושים, למשל, מפני שהתברר שהאסטרטגיה שלה הגנתית ואין לה שום כוונה לבוא לעזרתן כשיצטרכו אותה. לפיכך, בריתות מגיעות מתוך עוצמה פנימית ונכונות להקרבה עבור שותפיך, שני אלו גם יחד. ראשית כל עלינו להסתמך על כוחנו שלנו בכדי לבנות עוצמה כזאת, ואז להשתמש בה בכדי לרכוש שותפים חזקים שיוכלו לסייע לנו. לראייה: רק כאשר האוקראינים גילו נחישות להתנגד ולהילחם בעצמם, המערב התחיל להתגייס בכדי לעזור להם, כלכלית אם לא צבאית. הצבא האפגני, שקרס בלי להילחם, לא זכה לעזרה כלשהי. העולם, כך נראה, עוזר רק למי שעוזר לעצמו, וגם זה לא תמיד.

תובנה שלישית: הבעייתיות בשיח ההרתעה

בנוסף, הייתי רוצה להדגיש גם צד מובן מאליו פחות של עידן המלחמות החוזר אלינו: נזקיו של שיח ההרתעה. בעוד מדינות המערב דנות בהטלת סנקציות על רוסיה, נמצאו מומחים המתנגדים כמעט לכל אחת מהסנקציות. אחד אומר שניתוק ממערכת הסוויפט לא יעיל, שני טוען שביטול ויזות יפגע גם באזרחים רוסים תמימים, ושלישי מדגיש שלרוסיה יש די רזרבות של מטבע חוץ וסנקציות לא יפגעו בכלכלתה, וכל אלו לא יגרמו לפוטין לשנות את דרכיו. מי שיקשיב לכל המומחים הללו, יגיע למסקנה שלא צריך לעשות כלום כי דבר לא יוכל להרתיע את פוטין. גם במקומותנו, יש דיונים אינסופיים אלו צעדים יוכלו "להרתיע" אויבים כמו חיזבאללה. אולי גם כאן, צריך להפסיק לדון בתיאוריות מתוחכמות של הרתעה, ולשוב למוסכמות עבר: אנחנו לא יכולים לדעת מה עובר בראשו של מנהיג האויב ומה "ירתיע" אותו, אבל אנחנו כן יכולים לפגוע בו, במדינתו ובכלכלתו כמה שיותר. מי שיפגע באויב צבאית, פוליטית וכלכלית עד שיקרוס, עשוי לנצח. מי שיעצור בכל רגע לחשוב מה יגרום ליריביו לשנות כיוון, ישותק ובסופו של דבר יפסיד.

לפגוע בו – ולא לחשוב מה יגרום לו לשנות את דרכו – ולדימיר פוטין

תובנה רביעית: העולם משתנה – מגבלות ה"ריאליזם" הישראלי

לבסוף, ישראל צריכה לחשוב על העתיד ולא רק על ההווה. ביסמרק אמר פעם שתפקידו של המדינאי הוא לשמוע את פעמי צעדיו של אלוהים בהיסטוריה, ולאחוז בכנף מעילו בעודו עובר. קרי, עלינו לזהות תמורות עמוקות במערכת הבינלאומיות ולא לחשוב רק על העתיד הקרוב, כאילו מה שהיה הוא שיהיה. בינתיים, ישראל מנסה לתמרן בין רוסיה והמערב ולשמור על יחסים טובים עם שניהם. שר החוץ מגנה את רוסיה, ראש הממשלה נמנע מלהזכיר אותה, בעוד הממשלה שולחת סיוע הומניטארי לאוקראינה, אך חס וחלילה לא סיוע צבאי. השיקולים, כמובן, הם פרקטיים. ישראל חוששת להעלות את חמתה של רוסיה, לבל תפגע בחופש ההפצצה שלנו בסוריה בניסיון לבלום את ההתבססות האיראנית במדינה (המב"מ – המערכה שבין המלחמות) או תכלה את זעמה בקהילה היהודית הגדולה ברוסיה ובאוקראינה. השיקולים הללו, הגיוניים ככל שיהיו, מתגלים עם חלוף הזמן כקצרי רואי. נתעלם לרגע מהמימד המוסרי, ומכך שישראל, מדינה שמערכת החינוך שלה מקוננת בלי סוף על העמים שלא קיבלו יהודים בשואה, מגלה יד קפוצה וזעומה כלפי פליטים אוקראינים לא יהודים הבורחים מהתופת. אפילו מבחינה פרקטית, ישנן בעיות קשות עם המדיניות הנוכחית. כפי שכתב כבר ההיסטוריון יגאל ליברנט, רוסיה מעריכה כוח, וההתפתלויות המגומגמות שלנו בנושא אוקראינה עלולות לגרום להם לכבד אותנו פחות ולהצר את צעדנו בסוריה אף יותר.

שנית, אפשר להעריך בזהירות ששנת 2022 היא שנת מפנה בהיסטוריה של המאה ה-21. העולם, כך נראה, הולך לקראת מאבק בין גושי, שבו מעט מדינות יוכלו לשמור על נייטרליות בין המערב לבין יריביו, שפוטין הוא הבוטה, החצוף והשנוא שבהם. יגיע הרגע, והוא אינו רחוק, שבו נצטרך לבחור בין רוסיה ובין ארצות הברית. האם נוכל, למשל, להתחמק לאורך זמן מיישום הסנקציות האמריקאיות נגד מוסקבה? אם נהפוך למקלט ההון של האוליגרכים הרוסים, הרי נמאיס את עצמנו על ארצות הברית. שיתוף הפעולה עם אמריקה נותן לנו מודיעין, תמיכה בינלאומית, נשק מתקדם, יתרון איכותי על כל הצבאות שסביבנו, מילוי המחסנים של כיפת ברזל לאחר כל סיבוב מערכה בעזה, ובראש ובראשונה, וטו באו"ם וגב בינלאומי מעצמתי. כל אלו תלויים בתמיכה שנוכל להשיג בדעת הקהל האמריקאית והקונגרס, שמתאחדים כרגע נגד התוקפנות של פוטין וזועמים על כל מי שמשתף איתו פעולה. ואל תטעו: הזעם נגד עמדתה כפויית הטובה של ישראל כבר התחיל להתפשט בחוגי המדיניות והתקשורת בארצות הברית. ברגע שהמאבק בין ארצות הברית ורוסיה יתחדד, נצטרך לבחור צד. וברור לנו שזה חייב להיות הצד של וושינגטון. נרצה או לא נרצה, אנחנו בסופו של דבר חלק מהעולם המערבי, וכדאי שנבחר בצד הנכון ביוזמתנו לפני שניגרר לשם בידי הנסיבות. ממילא, קשה לראות כמה זמן יוכלו הרוסים לשמור על הנוכחות שלהם בסוריה עם כלכלה מתמוטטת ומלחמה מסלימה ומדשדשת במקום אחר.

הסתייגות אחת לדברים: היום (ראשון, ה-5 במרץ), רגע לפני העלאת הפוסט הזה, התפרסם שראש הממשלה בנט נסע לקרמלין בכדי לתווך בין רוסיה ואוקראינה, בברכת הנשיא ביידן. אם ישראל אכן תצליח להשתמש בעמדת הביניים שלה בכדי להשיג פשרה בין הצדדים, נגד כל הסיכויים, אז יש בה היגיון אסטרטגי. אם לא – אז לא.

רוצים לעקוב אחרי המלחמה באוקראינה? הנה רשימה של פרשנים מעמיקים ואמינים מהארץ ומהעולם, שתוכלו לקרוא ברשתות החברתיות או לראות בתקשורת:

פרשנים ישראלים (הצד הצבאי): יגיל הנקין, דוד גנדלמן, עדו הכט (מפרסם דוחות יומיים בדרייב, זמין דרך הפייסבוק של יגיל הנקין), שי לוי, אייל ברלוביץ', אורן האס, עומר דנק (ניתוח אסטרטגי כללי, ממוקד בהשלכות על ישראל והזירה הבינלאומית)

פרשנים ישראלים (הצד הכלכלי): אייל השקס

פרשנים ישראלים (הצד הפוליטי-היסטורי): ד"ר יעקב פלקוב (היסטוריון מבריק של מזרח אירופה שמופיע מדי פעם בתקשורת), יאיר נבות, קסניה סטבלובה, שלום בוגוסלבסקי, ג'ניה פרומין, יגאל ליברנט, ליסה רוזובסקי (ארבעת האחרונים כותבים גם על הצד הצבאי)

פרשנים בינלאומיים:

לרקע היסטורי מקיף ומעמיק על הגורמים ארוכי הטווח והמיידיים למלחמה, אני ממליץ על קובץ המאמרים והפודקאסטים המצויין של War on the Rocks, ובכלל על המאמרים המעמיקים שמתפרסמים באתר הזה על בסיס יומי.

ההיבט הצבאי: הדוחות היומיים של המכון לחקר המלחמה (ISW) רוב לי , טרנט טלנקו (נושאי תחזוקה ולוגיסטיקה צבאיים), מקס סדון, דן לאמות, גנרל מיק ראיין, מייקל קופמן

דיווחים מתוך אוקראינה: מעבר לדיווחים הרשמיים של משרד ההגנה האוקראיני, אני ממליץ על אילייה פונומרנקו הכתב הצבאי של קייב אינדיפנדנט, שמצייץ מתוך קייב הנצורה.

דיווחים על המתרחש ברוסיה ואופוזיציה רוסית למלחמה: אלכסיי קובליוב, מרק גלאוטי,

ההיבט הפוליטי-היסטורי: פרופ' סטיבן קוטקין, פרופ' תימוטי סניידר, אן אפלבאום, פיונה היל

מדריך הינשוף לאיחוד האמירויות

רוצים להכיר את איחוד האמירויות הערביות מעבר למגדלים הנוצצים בדובאי? הפוסט הזה מיועד עבורכם. מההרים צרובי השמש של ראס אל ח'יימה, אירוח בבית אמיראתי מפואר בעיירה קטנה, ועד טירות על מצוקים, מוזיאון הלובר המקומי, מסגדים מרהיבים ומסעדות ברמה עולמית – הינשוף מציג לכם את איחוד האמירויות שלא הכרתם. בנוסף, מדריך מעשי על אטרקציות, תחבורה, קורונה ועוד דברים שתרצו לדעת.

הפסגות המשקיפות על הדרך המובילה משארג'ה לחור-פאקאן נישאות וצרובות שמש, כאילו היו שם מבריאת העולם. מדי פעם, מתפתלת הדרך בין ואדיות ומערות, דיונות חול ועצי דקלים; עיירה קטנה, כמה בקתות, גמל תועה. על הפסגות – מבצרים עתיקים שמשקיפים על הדרך המפותלת. המוני תיירים, ביניהם גם ישראלים רבים מספור, מגיעים לאיחוד האמירויות הערביות, אך רק מעטים יוצאים מהמטרופולינים הגדולים והנוצצים של אבו דאבי ודובאי כדי לראות את האמירויות הקטנות יותר ואת אזורי הכפר. שארג'ה, האמירות השלישית בגודלה באיחוד, היא מרכז דתי ותרבותי. ממלכה אסלאמית קטנה ושלווה, מפתיעה תמיד, מלאה במסגדים מפוארים, אוניברסיטאות, מוזיאונים ומופעי תרבות, אך נקייה מאלכוהול. בניגוד לדובאי, שם ייסעו התיירים במוניות על כבישים ראשיים בין אטרקציה זוהרת אחת לשנייה, בשארג'ה אפשר ללכת ברגל בין מזרקות וכיכרות מוריקות, שם מבלים אמיראתים לבושי לבן ונשים עטויות שחור עם ילדיהם הרבים. תוכלו לבקר שם, למשל, באחד מהמוזיאונים הטובים בעולם לאומנות האסלאם, ובמיצגים טכנולוגיים-אומנותיים עותקי נשימה. במרכז העיר, למשל, יש "חדר גשם", שמדמה הליכה בסימטה חשוכה בשעת מבול. אלא שכאשר אתם נכנסים לסופת הגשמים, חיישנים מתוחכמים מזהים אתכם ומסיטים את מסך הגשם אחורה, כך שאם תלכו בקצב נכון, תוכלו לעבור את המסלול כולו בלי להירטב.

חדר הגשם בשארג׳ה

בחודש פברואר, חוגגת האמירות את פסטיבל האורות. ברגע שיורדת החשיכה, מוארים המסגדים והארמונות שלה בשלל אורות בוהקים וצבעוניים, מופע שהוא משהו בין האקסטרווגנטי לאומנותי והמשוחרר. תוכלו לראות את האורות משתוללים על מסגד א-נור הותיק יותר, ועדיף אפילו יותר, על המסגד החדש והמפואר של שארג'ה, שנבנה ב-2019 בסגנון עותמאני. מהגן של המסגד, תוכלו לראות את האורות הצבעוניים מתערבלים על המינרטים ועל עמודי השיש, ומשתקפים באגמים הצלולים שבין שיחי הוורדים.

המסגד הגדול של שארג׳ה בפסטיבל האורות

אנחנו, עם זאת, הרחקנו אפילו מעבר לבירה של האמירות. בהנחייתה של נאדה בדראן, מדריכה מקסימה עם כריזמה בלתי נדלית וידע בל יתואר על האזור, הגענו לרחובותיה השקטים של ח'ור-פאקאן, עיירה שקטה המוקפת בהרים נישאים וטובלת בירוק. הרחובות, שבהם גרים בעיקר אמיראתים (בניגוד לדובאי ואבו דאבי עתירות הזרים), מפגינים פאר שקט. ברחוב פאטמה אל-זהראא', צלצלה נאדה בפעמון של בית פינתי, ובעלת הבית בעצמה פתחה לנו את השער. עוד לפני שהספקנו להתרשם משלל מכוניות הפורשה שחנו במוסך, רגמה אותנו המארחת בסוכריות ומיני ממתקים והזתה לנו על הידיים מי ורדים – ריטואל אירוח מקובל בתרבות האמיראתית. כמו בתרבות היהודית-חרדית, גם בתרבות האמיראתית נהוג להפריד בין המינים, ולרוב המשפחות יש שני חדרי סלון (מג'ליס) מפוארים לאירוח, אחד לגברים ואחד לנשים. כשישבנו על הספות בסלון הגברים, הסתבר לנו שהרחוב כולו קרוי על שם המארחת שלנו, פאטמה אל-זהראא', מקבלת פנים רשמית מטעם האמירות. בתערובת של ערבית מפרצית ואנגלית, היא סיפרה לנו כיצד הצליחה לשכנע את אביה ואת בעלה לאפשר לה ללמוד באוניברסיטה עוד בשנות השבעים, בתמיכתו של סבה דווקא. בחברה האמיראתית כיום, מקובל מאד שנשים לומדות לימודים גבוהים, ואף מכהנות כמרצות באוניברסיטה, מנהלות בכירות ושרות בממשלה. אולם לפני עשרות שנים, רוב הנשים התחתנו ובילו את חייהן כעקרות בית. את רוב הקריירה שלה בילתה פאטמה כממונה על מחלקת העבודה הסוציאלית שבאמירות, וכיום, כמסתבר, היא מעין "שריף שכונתי", מטריארכית סמכותית שבוררת בסכסוכים משפחתיים בכל האזור. באמירויות, פחות נהוג ללכת לבתי משפט, ופותרים מריבות פעמים רבות באופן לא רשמי במסגרת המשפחתית-שבטית.

המארחת שלנו, פאטמה אל זהראא׳, בסלון הגברים בביתה

לישראלים, קשה להתרגל לעושר של החברה הזאת. באחד הפעמים, אמרה פאטמה כבדרך אגב שבסופי שבוע מתארח אצלה אחד מבניה עם אשתו, ילדיו ו"שלוש המשרתות שלו". ארוחת הצהריים המפוארת שאכלנו איתה התחילה בקפה ערבי ותמרים (הפתיחה של כל אירוח אמיראתי) והמשיכה בדגים בעשבי לימון, עוף מתובל היטב עם אורז בסמאטי ובצל מטוגן, סלטים שונים, תבשיל כריש טחון, ויתר מטעמים מהמטבח האמיראתי. מחית התמרים המתובלת שאכלנו לקינוח היתה – לדעת כל מי שנכח בחדר – בלתי נשכחת ממש, ויש לציין שחלק גדול מהעשבים, הפירות והתמרים הגיעו מהגינה ומהמטעים הפרטיים של המשפחה. פאטמה סיפרה לנו, דרך אגב, שאני ועדי היינו הישראלים הראשונים שהגיעו אליה.

ארוחת צהריים אצל פאטמה, המארחת שלנו בח׳ור-פאקאן

בחברה שבה האזרחים הם מיעוט אליטיסטי של עשרה אחוזים, לא קל לתיירים לפגוש אמיראתים באופן בלתי אמצעי, אך יותר קל לעשות זאת באמירויות הקטנות. הזדמנות נוספת למפגש בלתי אמצעי שכזה נקרתה לנו בראס אל ח'יימה (ראש האוהל), האמירות הצפונית וההררית ביותר. כשאתם נוסעים בהרים של ראס אל ח'יימה, במיוחד ג'בל ג'איס, ההר הגבוה ביותר באיחוד האמירויות, אתם מרגישים את סיפורי התנ"ך והקוראן קורמים עור וגידים מול עיניכם. בהרי הטרשים הנישאים הללו, במערות הנסתרות ובוואדיות העמוקות שביניהם, היו יכולים ללכת מוחמד ויוחנן המטביל, משה, אליהו ואלישע, ולראות בעיניהם את האלוהי. כשראיתי נחל שוצף מפריד בין שני הרים, נזכרתי בפסוק הבא ממלכים ב', ב' 14:

וַיִּקַּח֩ אֶת־אַדֶּ֨רֶת אֵלִיָּ֜הוּ אֲשֶׁר־נָפְלָ֤ה מֵֽעָלָיו֙ וַיַּכֶּ֣ה אֶת־הַמַּ֔יִם וַיֹּאמַ֕ר אַיֵּ֕ה יְהֹוָ֖ה אֱלֹהֵ֣י אֵלִיָּ֑הוּ אַף־ה֣וּא ׀ וַיַּכֶּ֣ה אֶת־הַמַּ֗יִם וַיֵּֽחָצוּ֙ הֵ֣נָּה וָהֵ֔נָּה וַֽיַּעֲבֹ֖ר אֱלִישָֽׁע׃

ההרפתקנים שביניכם, יוכלו לחצות את ההרים בטכנולוגיה שלא היתה קיימת בימי אלישע: האומגה הארוכה ביותר בעולם, שנמתחת בין שתי פסגות לטווח של 2.83 קילומטרים.

נוף הרים בג׳בל ג׳איס, ראס אל ח׳יימה

כשירדנו מההרים, הנהג שלנו לקח אותנו לטירה המלכותית לשעבר, ששימשה בעבר את משפחת אל קאסמי השלטת, וכיום שוחזרה ביד נאמנה והפכה למוזיאון הלאומי. באווירה הרגועה והשקטה של ראס אל-ח'יימה, המרחק בין אמיראתים לזרים קטן הרבה יותר מאשר בדובאי. מיד כשנכנסנו למוזיאון, לקחה אותנו מדריכה אמיראתית מקסימה בשם חסינה לסיור חינמי באתר, והסבירה לנו באריכות, בין החומות, הצריחים, הגנים הפנימיים ועצי הדקלים, על ההיסטוריה, התרבות והמורשת של האמירות ההררית והקטנה. מספר קילומטרים משם, בכפר עתיק ומשוחזר בשם ג'זירת חמראא', זכינו לראות תערוכת אמנות זמנית ומרהיבה, בין היתר של אומנים ישראלים. מדהים לראות עד כמה מהר חלחלו הסכמי אברהם לשטח, אפילו באמירויות הקטנות.

טירה בג׳זירת חמראא׳, ראס אל ח׳יימה

לעומת ראס אל ח'יימה, אבו דאבי – בירת איחוד האמירויות, היא אופרה אחרת: מרכז מנהיגותי ופוליטי שכל כולו נועד להפגין עוצמה, ביטחון עצמי ועושר מסחרר עיניים. באחד הפוסטים שפרסמתי במהלך הטיול, כתבתי שאם חשקה נפשיכם במוזיאון ברמה עולמית, ויש לכם במקרה באר נפט בחצר, עשו כמו אבו דאבי וקנו לכם לובר. מוזיאון הלובר באבו דאבי, שנבנה ונקנה בשיתוף פעולה עם המוזיאון הצרפתי, הוא מבנה מרהיב על חוף המפרץ הערבי, שמי הים חודרים אליו בתצוגות של בריזה ואדוות זוהרות. בתצוגה עצמה תוכלו לראות יצירות מסחררות עיניים, שהושאלו או נקנו מכל רחבי העולם. אוצרות, עתיקות, פסלים וציורים מתרבויות שומר, בבל, ערב, יוון ורומא, מזרח אסיה, הודו ואירופה. האמיראתים, כך נראה, דילגו על מגוון הפריטים הבינוניים שיש במוזיאונים ענקיים, והלכו ישירות על ההיילייטס של כל התרבויות. כל המוצגים מוארים באור טבעי, ומסודרים לפי נושאים חוצי תרבויות: תקווה, תשוקה לאינסופי, אבל, סקרנות, התגלות, וכיוצא בזה.

מוזיאון הלובר, אבו דאבי

משם, המשכנו לטירה העתיקה של שליטי אבו דאבי, קאסר אל-חוסן, ולבסוף הלכנו למסגד שייח' זאיד הגדול, שמילים לא יכולות לתאר את יופיו ועוצמתו. משעשע לציין שבין שלל החוקים נגד חילול המסגד והעלבת האסלאם שקידמו את המבקרים, היה גם איסור לשאת איתך… דובונים. אני עדיין מנסה לברר מי חטא בכך בעבר, מתי ולמה…

מסגד שייח׳ זאיד, אבו דאבי

ואי אפשר לסיים, כמובן, בלי דובאי – הבירה הכלכלית והמסחרית, הזוהרת והנוצצת של איחוד האמירויות. גם אם קניות לא מעניינות אתכם, אל תפסידו סיור בקניון דובאי, ולו כדי לראות את שלל המפלים, המזרקות, ואקוואריום הכרישים והמנטה-ריי הענק שבמרכזו. אם תצאו ממנו בשעת בין ערביים, תוכלו לשבת באחד מבתי הקפה שעל שפת האגם, ולצפות בבורג' ח'ליפה, המגדל הגבוה ביותר בעולם. החל משש בערב, נבקעים פני האגם מדי חצי שעה במופע מזרקות צבעוני ומרהיב, לצלילי מוזיקה קלאסית או מוזיקה ערבית פופולרית, בו תוכלו לצפות בחינם מגדת האגם, או בתשלום מסירה או מפלטפורמות צפות. דובאי מספקת למבקר אטרקציות לאין ספור, כל אחת מהן מסחררת יותר מהשנייה. אוהבים חיות? תוכלו ללכת ל-Green Planet, יער טרופי משוחזר עם עצלנים, נחשים, לטאות, קופיפים וציפורים בכל צבעי הקשת שאפשר גם להאכיל, או לפארק מדבר ענקי שמאוכלס בחיות האופייניות לחצי האי ערב. טיול קצר בשדרות שייח' מוחמד שליד בורג' ח'ליפה ייתן לכם שפע מסחרר של מסעדות ובתי קפה, ונוף למגדלים רבי העוצמה של העיר. את הסיטיסקייפ וקו הרקיע של דובאי תוכלו לחוות באופן מרשים יותר, אפילו, מאחת הספינות הרבות שמשייטות במפרץ הערבי בלילה ומציעות לאורחיהן נוף מרהיב, מוזיקה חיה וארוחת ערב מפוארת. ב-Global Village תוכלו לראות יריד צבעוני ורעשני של כל תרבויות העולם, מחולק לפני מדינות, כאשר בחלק מהפביליונים (ההודי, הרוסי, הסורי והטורקי, למשל) תוכלו לטעום את האוכל האופייני לכל מדינה. אם תגיעו עד מרץ, תוכלו לבקר גם בתערוכת האקספו העולמית, שכדי לתאר אותה באופן ממצה יש צורך בפוסט נפרד. אם תבקרו באיי הדקל, תוכלו לראות פלא שאין שני לו: איים מלאכותיים שנבנו מהים בצורה של עץ תמר, מראה עוצר נשימה שאפשר לראות מראש אחד המגדלים (The View at the Palm), במיוחד אם תשלמו יותר על חווית ה-VIP.

משחק המזרקות באגם הבורג׳, דובאי
בורג׳ ח׳ליפה בלילה, דובאי
קו הרקיע של דובאי משיט במפרץ הערבי
שקיעה מעל דובאי, תצפית מבורג׳ ח׳ליפה

גם בדובאי רצינו להעמיק יותר, ולכן התלוונו שוב לנאדה לסיורי תרבות והיסטוריה. היא לקחה אותנו לאל-פאהידי, הרובע העתיק והציורי, למוזיאון הבשמים החווייתי, לשווקי הזהב והתבלינים, וסיפרה לנו על האופן שבו צמחה דובאי מתוך המדבר ככפר דל של שולי פנינים, עד למטרופולין הנפט, התיירות והעסקים של היום. בין לבין הכרנו את הזרים הרבים שחיים בדובאי, ובמיוחד את האיראנים וההודים, על חנויותיהם, שטיחיהם הצבעוניים ומאכליהם הייחודיים. לקחנו סירה בתעלת דובאי, לשון הים שנכנסת לעיר מתוך המפרץ הערבי, וראינו את המולת השוק מתוך המים. באחד הימים האחרים, לקחנו מונית למוזיאון איתיאחד (האיחוד), כדי ללמוד על ההיסטוריה של המדינה, על התככים והמהלכים הפוליטיים הבינלאומיים שסייעו לאבי האומה, שייח' זאיד אל-נהייאן, להקים אותה, ואף ראינו את האולם המשוחזר שבו נחתמה ב-1971 הברית שיצרה את איחוד האמירויות. לבסוף – וכאן אני מסיים את הפוסט במקום שבו התחיל – זכינו לנצל הזדמנות חשובה לפגוש אמיראתים גם בדובאי. בעיר העתיקה נמצא בית קטן ומקסים, שנקרא "מרכז שייח' מוחמד להבנה תרבותית" (Sheikh Muhammad Center for Cultural Understanding). בתיאום מראש, אתם יכולים להזמין שם ארוחת בוקר, צהריים או ערב במג'ליס אמיראתי, ולהיפגש עם מארח מקומי שיסביר לכם על החיים של תושבי דובאי האמיראתים. התרשמנו כיצד המארח שלנו, מוחמד, ענה באופן כן ולא מתחנף גם לשאלות קשות של תיירים על מעמד האישה, להטב"ים, דמוקרטיה וכיוצא בזה.

תצפית מעל איי הדקל, דובאי
מבצר דובאי
שוק הזהב, דובאי
שוק התבלינים, דובאי
סימטה בעיר העתיקה, רובע אל פהידי (לשעבר: בסטקייה)

כמובן שלא ראינו הכל, ויש לנו המון מה לחוות כאשר נחזור לאיחוד האמירויות הערביות. לא היינו בפארק המים אטלנטיס בדובאי, בארמון המלוכה באבו דאבי, במוזיאון האסלאם בשארג'ה, ובאינספור אתרים מרתקים אחרים. לא צפינו באחד מהמופעים באופרה של דובאי, אליה מגיעים אומנים מהשורה הראשונה מכל רחבי העולם. לא לקחנו סיור כדור פורח והליקופטרים מעל המפרץ הערבי או טרקים בהרים של ראס אל ח'יימה. לצערנו, לא יצא לנו לבקר גם במרחבי האמירות של אבו דאבי, ולראות את העיר העתיקה אל עין שממנה הגיעה משפחת המלוכה, על ההרים הנישאים, נאות המדבר, המצודות והמעיינות החמים שלה, או את "הדיונות המאובנות" המפורסמות באל ואת'בה. וזה – כמובן – רק על קצה המזלג.

לסיום, לפני שנעבור לפרק המעשי, העצה הכי חשובה שלי: יהיו כאלו שיאמרו לכם שאיחוד האמירויות זה רק חופי ים, מגדלים, אטרקציות וקניות. אל תקשיבו להם. קחו סיורי עומק, לכו למדבר (ולא למלכודות התיירים) עם מדריכים טובים, בקרו את האמירויות הקטנות ואת מרכז שייח' מוחמד, צאו לטבע, לכפרים ולעיירות הקטנות, ולא תתחרטו.

עצות מעשיות

נדודים עם נאדה: נאדה בדראן היא אחת המדריכות הכי טובות שיצא לנו להכיר במהלך שיטוטינו בחו"ל. אישה מקסימה, כריזמטית וידענית, מספרת סיפורים בחסד, שיודעת לקחת אתכם למקומות שלעולם לא תגיעו אליכם בעצמכם. היא מציעה סיורים לעיר העתיקה ולשווקים, או למגדלים הזוהרים של דובאי המודרנית, לארמונות, למוזיאונים ולמסגדים של אבו דאבי, למוזיאון אל-איתיחאד, ולאמירות שארג'ה (כולל הביקור הבלתי נשכח בבית של פאטמה אל-זהראא'), וכן מגון רחב של סיורי אוכל ושיטוטים קולינריים בדובאי. אם תתאמו איתה די זמן מראש, היא תוכל גם לארגן לכם סיורים פרטיים לפינות רחוקות יותר של אבו דאבי, כמו הדיונות המאובנות באל-וות'בה. תוכלו ליצור איתה קשר דרך האתר שלה או ספציפית כאן.

מרכז שייח' מוחמד להבנה תרבותית: המקום המקסים הזה, בעיר העתיקה, הוא לדעתי חובה לכל מי שמבקר בדובאי, אפילו לזמן קצר. בתיאום מראש, באתר, תוכלו להירשם לארוחות בוקר, צהריים וערב בסגנון אמיראתי, וכן לתאם סיורים מודרכים במסגד ג'ומיירה המרשים.

עם המארח שלנו, מוחמד, במרכז שייח׳ מוחמד להבנה תרבותית

אטרקציות כדאי להזמין מראש באינטרנט: בגלל הקורונה, אך גם בגלל תורים וצפיפות באופן כללי, יש אטרקציות שרצוי להזמין מראש, לפעמים כמה ימים מראש. גם במקומות שאפשר לקנות כרטיסים במקום, כרטיסים שתזמינו מראש יהיו לרוב זולים יותר ויאפשרו לכם לעקוף תורים. באמצעות האפליקציה המעולה Klook, אך גם באתרים כמו Viator, תוכלו להזמין כרטיסים למגוון אטרקציות: תצפיות בבורג' ח'ליפה ואיי הדקל (רגילות ו-VIP), שיט באגם בזמן מופע המזרקות, כרטיסים לגלובל וילג', לשיט לילי עם ארוחת ערב במפרץ הערבי, ועוד ועוד עד אין סוף. עם זאת, יש מקומות כמו מסגד שייח' זאיד או ארמון הנשיאות באבו דאבי שלא תוכלו להגיע אליהם כלל בלי תיאום מראש. למי שיגיע עד סוף מרץ 2022, גם לאקספו כדאי לקנות כרטיסים מראש, כמו גם לחלק מהפביליונים המבוקשים (יפן, גרמניה, רוסיה או איחוד האמירויות, למשל).

המטבח האמיראתי: מכיוון שעדי, אשתי היקרה, טובה בתיאורי אוכל הרבה יותר ממני, אני מצטט מה שכתבה על ארוחת הבוקר במרכז שייח' מוחמד להבנה תרבותית:

ראשית הוגש לנו קפה עם תמרים כיאה למסורת המדבר, לאחר מכן הוגשה ארוחת הבוקר בכלים גדולים למרכז השטיח – הארוחה היתה טעימה מאד וכללה ביצים בעגבניות – שקשוקה (גם הם קוראים לזה שקשוקה!), אבל השקשוקה שלהם היתה 'יבשה' ולא נוזלית ומאד הזכירה את הלצ'ו הרומני של אמא שלי. קיבלנו פנקייקים בשם שאהאב עם ממרחי גבינה ודבש, ספגטי דק דק מתוק העונה לשם בלאליק שדני ממש אהב, גרגרי חומוס מבושלים, וגולת הכותרת – סופגניות טעימות העונות לשם לוקאמאת (לא דומות לסופגניות המצריות!) ברוטב סילאן תמרים שעשיתי הכל בכדי לשכוח שהן ממוקמות בדיוק מולי… ללא הצלחה יתרה. לאחר הארוחה כובדנו בתה בסגנון בדואי – תה חזק ומאד ארומטי.

מאכלים אמיראתים (לוקימאת, בלאליק וח׳מיר) בארוחת הבוקר, מרכז שייח׳ מוחמד להבנה תרבותית

דובאי על המזלג:  דובאי היא, כידוע, מרכז קולינארי בינלאומי, ואחד המקומות הממושלנים ביותר בעולם. עם זאת, גם המסעדות הזולות ואוכל הרחוב שלה טעימים להפליא. אנחנו ממליצים במיוחד על Asmaa, מסעדה מזרח תיכונית משובחת במיוחד בקניון דובאי. שוב אני מצטט את מה שכתבה עדי בבלוג שלה:

אכלנו פלאפל בסגנון לבנוני מושלם שהוגש על צלחת עם עמבה, יוגורט, רוטב עשבי תבלין בשמן זית ורסק עגבניות. הזמנו קושארי – המאכל הלאומי המצרי המכיל המון בצל מטוגן, סוג של פתיתים ועדשים ברוטב מיוחד המבוסס על עגבניות (אכלנו אותו לראשונה ב'אבו טארק' בקהיר והתאהבנו בפשטות שמייצרת ארוחה טעימה ומשביעה), הזמנו פיתה גדולה, סלט טאבולה הטוב שאכלתי בחיי מעשבי תבלין, רימונים, פלפל חריף והרבה יוגורט בתחתית הכלי שהפך את החגיגה הזו למעודנת. אכלנו מיני קובה בלבן עם המון צנוברים שהיתה טעימה ולא חמוצה כל כך עד ששתיתי את כל הרוטב. למנה האחרונה אכלנו את המלבי הכי טוב שאכלתי בחיי – רך כמו ענן, מלא בפיסטוקים ושערות סוכר עדינות ומעודנות – עפתי על זה כל כך עד שהחלטתי שאני חוזרת בשביל הקינוח.

גורמה מזרח תיכוני: מסעדת Asmaa בקניון דובאי

בנוסף, אם אתם מוכנים להוציא הרבה כסף בשביל חוויה קולינרית שאין שני לה, אנחנו ממליצים בחום על מסעדת נובו – הסניף הדובאיי עטור הפרסים של רשת מסעדת השף היפניות הבינלאומית ששוכן במלון אטלנטיס באיי הדקל. שוב מצטט את עדי:

לקחנו ארוחת טעימות, סאקה (קר) טעים במיוחד והתיישבנו בגן היפני שבמקום (שהוא כמעט מושלם כמו גן יפני אמיתי)…. פתחנו בסשימי בתיבול מקומי, במנת הדגל דג קוד מאודה מושלם, במיני סושי מושלמים שכמותם אכלתי רק ביפן, במנות קובה ביף (בשר יפני) במיני פטריות, בטאטאקי מושלם ובקינוחי מוצ'י, פונדנט שוקולד עם גלידת מאצ'ה (תה ירוק) שהיתה מושלמת ובטירמסו מאצ'ה שהיה מעלף ודני חמד אותו לעצמו. ארוחה בנובו היא ארוחה לא זולה בכלל אבל כוללת מגוון מאד גדול של מנות ולא בכל יום הולכים למקום כזה. האווירה היתה מופלאה, האוכל טעים במיוחד והצוות הפך את המקום למסעדה שכל כך נעים לשבת בה.

גורמה יפני עם השפעות דרום אמריקאיות, מסעדת נובו דובאי

מקום שלישי שאנחנו רוצים להמליץ עליו מאד הוא "בית התה הערבי" (The Arabian Tea House) שמתמחה באוכל אמיראתי, בישול ערבי ומטעמים מרחבי המזרח התיכון. הסניף הידוע שלו נמצא ברובע אל-פהידי, בעיר העתיקה, אבל לנו המליצו על סניף בשכונת היוקרה ג'ומיירה שמשקיף על האתר הארכיאולוגי של דובאי. למקום הזה אנחנו ממליצים ללכת לארוחת בוקר. התפריט המגוון, הנוף היפה, הבריזה הקלה והכיסאות הנוחים יגרמו לכם לרצות לבלות שם את כל הבוקר והצהריים. אנחנו הזמנו את "ארוחת הבוקר הערבית", שכללה פלאפל, לבנה טעימה להפליא, סלט עגבניות עם קוביות גבינה משובחת, ריבה מסחררת בטעמיה, פיתות חמות מהטאבון ועוד שלל מטבלים ומאכלים. המנה היתה כל כך גדולה עד שהספיקה בנוחות לשני אנשים רעבים. לא לפספס גם את תה הנענע שלהם.

ארוחת בוקר בבית התה הערבי

אם תספיקו להגיע לאקספו (עד סוף מרץ) אנחנו ממליצים בחום על דוכן הגלידה שליד הפביליון הסעודי. אם אתם רוצים לחוות טעם גן עדן, הזמינו גלידת מעמול ומי וורדים בסגנון העיר טאיף. בתוך הפביליון הטורקמני יש מסעדה מרכז אסייאתית מצויינת, ושמעתי שגם זו המרוקאית טובה מאד.

על מה אפשר לוותר: ראשית כל, בשום אופן אל תתפתו להזמין גלידה מחלב גמלים – מדובר בתועבה חמוצה ודביקה שתתקשה לכם בבטן כמו בטון רטוב מבונקר צבאי. פארק הניסים בדובאי (Miracle Garden) הוא גן של פסלי פרחים יפים למדי, אך הוא נוטה לשעמם אחרי עשר דקות. כמו כן, מחירו הגבוה ומיקומו המבודד אינם מצדיקים את המאמץ. את ה”מסגרת של דובאי” מספיק בהחלט לראות מרחוק מהרכבת – אין טעם להגיע אליה באמת. אני אישית אהבתי את התצפית מהקומות הגבוהות של בורג' ח'ליפה, אבל עדי לא – רק לחובבי הז'אנר. בכל מקרה, התצפית על איי הדקל יפה ומרשימה בהרבה. קניון האמירויות, שממליצים עליו בחלק מהאתרים, סתמי למדי לדעתנו. בעיקר – אל תבזבזו את זמנכם בקניות. יש כל כך הרבה דברים טובים יותר לעשות באיחוד האמירויות.

מלכודות תיירים: אם אתם לוקחים ספארי מדבר שגרתי (לא עם מדריכה כמו נאדה), תדעו שמדובר בסבירות גבוהה במלכודת תיירים. יניחו אתכם במאהל בדואי מלא בתיירים מכל העולם, וינסו למכור לכם שפע של פעילויות כמו ציורי חינה, סיורי טרקטורונים במדבר, צילומים על גב גמל, סנד-בורדינג וכדומה, והרבה אלכוהול (שהוא "כידוע" חלק בלתי נפרד מאירוח בדואי "אותנטי"). אם אתם אוהבים פעילויות כאלה – תהנו מאד. אם לא – תרגישו שסתם מנסים למרוח לכם את הזמן. הערב מסתיים בסדרת מופעים של ריקודי בטן, מופע ריקודים סופיים ומופע פעלולים באש, כולם מרשימים אך בעלי קשר קלוש ביותר לתרבות המקומית. הארוחה שמוכרים כ"ברביקיו בדואי" מזכירה, כפי שכתב חבר שלנו, ארוחת ערב בבסיס צבאי גדול: אכילה אך לא יותר מזה. עם זאת, הנוף המדברי מרהיב. לשיקולכם אם לוותר או לא, כל אחד בהתאם לטעמו האישי.

נוף מרהיב אבל מלכודת תיירים: ספארי המדבר בראס אל ח׳יימה

תחבורה: בדובאי יש מטרו מעולה שמכיל שני קווים, הקו האדום וקו הירוק. כדאי להתנייד בו באמצעות כרטיס יומי, שקונים בכל אחת מהתחנות, והוא נקי, יעיל ונוח. הרכבות הנוחות והממוזגות מגיעות כל כמה דקות, אך בשעות השיא הן עלולות להיות עמוסות למדי. הכרטיס היומי תקף לחלק מהאוטובוסים, שנוחים מאד אף הם. בדובאי תחנות האוטובוס סגורות וממוזגות, דבר שאני מקווה מאד שיאמצו גם אצלנו בארץ. עם זאת, הרבה מהאתרים אינם נגישים במטרו. המוניות ברחבי העיר נוחות וזמינות, אולם כדאי יותר לנסוע באובר. נהג יגיע בדרך כלל תוך כמה דקות, וייקח אתכם ליעד במחיר סביר בהחלט.

חשמל: השקעים באיחוד האמירויות הם כמו בבריטניה. הכינו מתאמים מראש.

כסף: באיחוד האמירויות מקבלים כרטיסי אשראי כמעט בכל מקום, אפילו נהגי מוניות ובעלי דוכנים. אם אתם רוצים דירהאמים במזומן, למיטב ידיעתנו המקום היחידי שאפשר לקנות אותם בארץ הוא בסניף בנק הפועלים בשדה התעופה . אפשר להזמין מראש מבנק הפועלים או לקנות בשדה. באיחוד האמירויות יש קשת רחבה של מחירים של אוכל ואטרקציות: מזול באופן מתון, עד לסביר, יקר וכלה במחירים בגובה הגלקסיה. אם תתכנו נכון, תוכלו לעבור את הטיול בתקציב סביר באופן יחסי, אבל אפילו אם אתם רוצים לחסוך, אל תצפו לחווית תרמילאות בהודו.

מדריך הקורונה המלא לאיחוד האמירויות: מצב הקורונה באיחוד האמירויות טוב יחסית נכון לכתיבת הטור הזה: כאלף נדבקים ביום, ואוכלוסיה שמחוסנת כמעט באופן מלא. עם זאת, נהלי הקורונה יכולים להיות קשוחים למדי, ובאבו דאבי הם מחמירים יותר מאשר בשאר האמירויות. אם אתם טסים לדובאי, תצטרכו לבצע בדיקת קורונה שלילית עד 72 שעות לפני הטיסה, ולהראות הוכחה שחוסנתם באופן מלא. כשתנחתו בשדה התעופה בדובאי יהיה עליכם לבצע בדיקת קורונה נוספת (אין חריגים – גם למחלימים), שאת תוצאותיה תקבלו לטלפון הסלולרי כארבע או חמש שעות אחרי הבדיקה, או שתוכלו לראות אותן באמצעות סריקת ברקוד שידביקו על הדרכון שלכם. אם תצאו שליליים, תוכלו להמשיך לטייל. אם תצאו חיוביים – תאלצו לשהות בבידוד עשרה ימים בחדר המלון שלכם. לכן, חובה לקחת ביטוח קורונה שמכסה את האפשרות הזאת. אם אתם מחלימים, ויוצאת לכם במקרה תוצאה חיובית בבדיקה בשדה התעופה, תוכלו ליצור קשר עם משרד הבריאות בדובאי, טלפון +971508994218, להתכתב איתם בואצאפ ולהסביר את המצב. לפי עדויות לא רשמיות, הם עשויים לשחרר אתכם מבידוד אם תוכלו להמציא להם תעודת מחלים באנגלית בתוספת לראיה (באנגלית) של בדיקת פי סי אר חיובית שתוכיח שחליתם. עם זאת, לא מדובר בחוק רשמי, ויש עדויות שהם סירבו לשחרר מבידוד במקרים מסויימים. לפיכך, אם אתם מחלימים טריים, יש סיכון מסויים בנסיעה לאיחוד האמירויות. אנחנו לקחנו שתי בדיקות פי סי אר בארץ כדי לוודא שאנחנו שליליים לפני הנסיעה. כמו כן, עליכם לבצע גם בדיקת פי סי אר נוספת 72 שעות לפני החזרה לארץ, ולמלא טופס חזרה לישראל באתר של משרד הבריאות.

באיחוד האמירויות קיימת חובת עטיית מסיכה במקומות ציבוריים. רוב האנשים עוטים מסיכה גם בפנים וגם בחוץ. יש פטורים למסעדות, בתי קפה, או למי שמבצע פעילות ספורטיבית. בפועל, מנסיוננו, לא אוכפים עטיית מסיכה בחוץ, חוץ מאשר במקומות הומי אדם כמו האסקפו או הגלובל וילג'. עם זאת, כשאומרים לכם לעטות מסיכה – תעטו בלי להתווכח, ובאופן כללי באיחוד האמירויות לעולם לא מתווכחים עם שוטרים, מאבטחים ונציגי החוק.

באבו דאבי, נהלי הקורונה מחמירים יותר מאשר בשאר האמירויות, ועליכם לקחת זאת בחשבון אם אתם מתכוונים לבקר באמירות. ראשית כל, אם תנחתו בשדה התעופה של אבו דאבי, עליכם להציג בדיקת קורונה שהתבצעה ב-48 השעות האחרונות (לא 72 שעות כמו בדובאי). שנית, אם אתם נכנסים לאבו דאבי מאמירות אחרת, תצטרכו להראות בגבול תוצאה שלילית של בדיקת קורונה שהתבצעה באיחוד האמירויות (כמו למשל הבדיקה שלכם בשדה התעופה). בדיקה שהתבצעה בחו"ל אינה תקפה מבחינה זו! יש חילוקי דעות האם עליכם להראות בדיקה שהתבצעה ב-48 השעות האחרונות, בארבעת הימים האחרונים או בשבועיים האחרונים (החוקים לא ברורים לחלוטין), אך בכל מקרה זו חייבת להיות בדיקה שהתבצעה באיחוד האמירויות. אם תטיילו עם מדריכה כמו נאדה, היא תוכל לעדכן אתכם בנהלים המדוייקים שקיימים באותו הרגע.

ביטחון אישי: איחוד האמירויות הוא אחד המקומות הבטוחים ביותר בעולם. רמת הפשע נמוכה מאד, ואין שום בעיה להזדהות כישראלים. בימים אלו יש הרבה מאד תיירים ישראלים במדינה, ועברית היא אחת מהשפות הנפוצות ביותר בדובאי.

כללי התנהגות: מיותר לומר שאיחוד האמירויות אינה מדינה דמוקרטית, ואופיה דתי-מוסלמי. אסור לבקר את האסלאם, את שליטי המדינה או את מדיניותם. החוק שאסר על מין לפני הנישואין באיחוד האמירויות בוטל לאחרונה, אך בכל זאת, הימנעו מהפגנת גילויי חיבה פומביים, בפרט באתרים לאומיים או מסגדים. נשים: בדובאי סובלניים הרבה יותר ללבוש חושפני מאשר באמירויות אחרות (כמו שארג'ה האדוקה), אך לא כדאי לבדוק את הגבולות. בשום מקום, פרט למסגדים, אין צורך לכסות את השיער. לבוש מערבי "נורמלי" בדרך כלל יספיק. בחופי הים ובבריכות אפשר כמובן להסתובב בבגדי ים, אך לא מחוצה להם.

טיסות: מכיוון שבישראל, "ביטחון" היא מילה שברגע שמזכירים אותה כולם נאלמים דום, השב"כ הספיק כבר להסתכסך עם שדה התעופה בדובאי ולהציב דרישות ביטחון שמבחינת האמיראתים נחשבות כפגיעה בריבונותם. לכן, יש מגמה של צמצום טיסות של חברות תעופה ישראליות לדובאי ויתכן שאלו יבוטלו לגמרי, אם לא ימצא פתרון למשבר. בכל מקרה, אנחנו ממליצים לטוס תמיד בחברות תעופה זרות שנהלי הביטחון שלהן שפויים יותר. Fly Dubai מפעילה מספר טיסות יומיות לואו קוסט לדובאי במחירים נמוכים אך בתנאים צפופים למדי. Wizz Air ו-Itihad מפעילות טיסות בתדירות קצת נמוכה יותר לאבו דאבי.

למה היטלר הכריז מלחמה על ארצות הברית?

לאחר ששקע עשן מלחמת העולם השנייה, רבים תהו מה הניע את היטלר להכריז מלחמה דווקא על ארצות הברית ובכך לדחוף אותה להילחם בגרמניה. מדוע הפיהרר, שהיה שקוע בראשו ורובו במערכה מול ברית המועצות, מיהר לצרף למחנה הנגדי יריב חדש ועוצמתי בצורה בלתי רגילה? משקיפים לא מעטים חשבו שדעתו של הפיהרר התבלעה עליו. האמנם? ספר חדש ופורץ דרך מאת ההיסטוריון קלאוס שמידר משחזר את תמונת המציאות שראה היטלר בראשית דצמבר 1941 וטוען שהחלטתו להכריז מלחמה על ארצות הברית היתה מובנת, רציונלית להפליא – אך שגויה באופן פטאלי. ולמרבה האימה, הוא עצמו הבין זאת מספר ימים לאחר מכן, רק כשכבר היה מאוחר מדי.

Klaus H. Schmieder, Hitler's Fatal Miscalculation: Why Germany declared War on the United States (Cambridge: Cambridge University Press, 2021)

לאחר ששקע עשן מלחמת העולם השנייה, רבים תהו מה הניע את היטלר להכריז מלחמה דווקא על ארצות הברית ובכך לדחוף אותה למלחמה. מדוע הפיהרר, שהיה שקוע בראשו ורובו במערכה מול ברית המועצות, מיהר לצרף למחנה בעלות הברית יריב חדש ועוצמתי בצורה בלתי רגילה? משקיפים לא מעטים חשבו שהפיהרר פשוט היה מטורף.

בספר חדש ופורץ דרך, מנסה ההיסטוריון הגרמני קלאוס שמידר לענות על השאלה הזאת באופן איטי, יסודי אך רציני ומקורי להפליא. פרק אחר פרק, הוא פורש בפנינו הקוראים תמונה מלאה על הלך מחשבתו של היטלר ותמונת המציאות שראה בשנת 1941, ובמיוחד בימים הקריטיים שקדמו להכרזת המלחמה ב-11 בדצמבר. לפרקים אתה מרגיש, כקורא, כאילו ראית את המציאות דרך עיניו של הפיהרר בכל תחום אפשרי, עד שהפאזל הולך ומתגבש לאיטו כתמונה מלאה. כל פרק של שמידר עוסק בתחום אחר: התדמית של ארצות הברית ויפן בעיני הפיהרר, מבצע ברברוסה ומצב המלחמה מול ברית המועצות, יחסי החוץ הסבוכים של גרמניה מול יפן, המלחמה באוויר ובים, המאבק הכלכלי בין מדינות הציר ובעלות הברית על חומרי גלם, והתפתחות תעשיית המלחמה, כאשר כל אחד מהפרקים מתנקז לבסוף למציאות כפי שנראתה בראשית דצמבר 1941. כוחו של הספר במקצועיות ומומחיות שאין שנייה לה. לרגע, שמידר יכול לתאר את המהלכים האסטרטגיים במבצע ברברוסה כמו ההיסטוריונים הצבאיים הטובים ביותר, ואז לעבור לדיון מקצועי בתעשיית הגומי, בלוחמת צוללות, בפוליטיקה היפנית או במצבו הרפואי של היטלר, הכל באותה רמה גבוהה של פירוט וניתוח.

ראשית, שמידר מפריך מספר הסברים שגויים. בשנים שלאחר המלחמה, היו היסטוריונים שטענו שכבר ב-1941 נתקף היטלר במחלת הפרקינסון, ולכן קיבל את ההחלטה הגורלית בנוגע לארצות הברית במצב של חוסר צלילות דעת. אולם, בעקבות ההיסטוריונית והנוירולוגית אלן גיבל, טוען שמידר שהן הסמים שהיטלר נטל והן מחלותיו לא השפיעו על שיקול דעתו בשלב זה, בעיקר מכיוון שתחלואיו היו עדיין קלים ולא משמעותיים. באותו הזמן, הוא גם לא חשב שהוא עומד למות וצריך להכריע את המלחמה מהר, הלך רוח שאכן פקד אותו בשלבים מאוחרים יותר.

היטלר, חולה ורועד, נובח על הגנרלים שלו בסרט "הנפילה". בדצמבר 1941 הוא עדיין לא היה כזה, והמחלות לא השפיעו על שיקול דעתו.

נהוג לומר שהיטלר תיעב את ארצות הברית, וראה בה מדינה מעורבת גזעית, דגנרטית, מלאת שחיתות, גנגסטרים וקפיטליזם חזירי, יהודי. אולם גם זה לא הסבר מספק להחלטתו להכריז עליה מלחמה. כשקוראים את התבטאויותיו של היטלר בשלמותן, ובהקשרן המלא, רואים שבתחומים מסויימים הוא דווקא כיבד את ארצות הברית ואפילו העריץ אותה. למשל, הפיהרר שיבח פעמים אינספור את הכוח התעשייתי של אמריקה ואת רוח היזמות שלה, ובמיוחד את תעשיית המכוניות, ונטה לחשוב שבזכות הפוטנציאל הכלכלי שלה ארה"ב תביס בסופו של דבר את בריטניה ותהפוך להיות כוח דומיננטי, שרק אירופה מאוחדת בהנהגה גרמנית תוכל לעצור.

הסיבה הראשונה שבגינה החליט היטלר להכריז מלחמה על ארצות הברית, היתה מפני שלדעתו, נכון לראשית דצמבר, גרמניה עמדה לנצח את ברית המועצות. באותו השלב, הגנרלים הגרמנים עדיין לא הבינו שהתנופה של מבצע ברברוסה נעצרה, וראו את בלימתו של הצבא הגרמני מול מוסקבה כזמנית בלבד. אמנם, התקפת הנגד של מרשל ז'וקוב, שתהדוף את הגרמנים כמאה קילומטרים אחורנית, החלה כבר באותו הזמן, אולם הקצב האיטי והקבוע שאפיין את מבצעיו של ז'וקוב גרם להיטלר ולגנרלים שלו לחשוב שמדובר בהתקפת נגד אפויה למחצה, שאינה שונה בהרבה מכאלו שנכשלו כבר בעבר. הרי הסובייטים נהגו להריץ כל הזמן התקפות נגד חסרות תועלת, עתירות אבדות והרסניות. באופן אישי, היטלר לא התעניין יותר מדי בכיבוש מוסקבה אבל סבר שהסובייטים הותשו די הצורך בכדי שהצבא האדום לא יוכל להשתקם, והאמין שבשנת 1942 יוכל הוורמאכט להשמיד אותו בנקל. כמאמין מושבע בכלכלה, היטלר ייחס חשיבות רבה לכך שהרייך שלט בשלושה רבעים מתעשיית ברית המועצות שהיתה מרוכזת באגן דונצק. רק שלושה ימים לאחר הכרזת המלחמה, ב-14 בדצמבר 1941, הבין הדיקטטור לאימתו שהתקפת הנגד הסובייטית היתה אסון נורא שאיים "לקפל" את קבוצת הארמיות מרכז.

שנית, בראשית דצמבר 1941, היטלר האמין שבקרוב צפוייה נקודת מפנה במערכה על האוויר ובמערכת הצוללות על האוקיאנוס האטלנטי שתשפר מאד את מצבה של גרמניה. בשנת 1942, כך האמין, תוכל התעשייה הגרמנית להאיץ את קצב ייצור הצוללות, וכך להכריע את הקרב על התווך הימי שבין בריטניה וארצות הברית. באוויר, דגמים חדשים של מפציץ בין יבשתי, מפציץ כבד ארוך טווח (HE-177) ומטוס יירוט כבד (ME-210), יוכלו להעניק לגרמניה שליטה ניכרת בשמיים. אולם בגלל כאוס בדרגי הניהול של תעשיית האוויר והים, מחסור בכוח אדם מיומן והערכות שגויות, כל הנבואות הללו התבדו: הצי הגרמני לא הצליח להאיץ את ייצור הצוללות, וגם דגמי המטוסים החדשים לא יצאו לשדה הקרב בזמן; וכשיצאו, הם היו הרבה פחות טובים מכלי הנשק המופלאים שהיטלר דמיין לעצמו. גרינג היהיר והמנופח דרש מיצרני המטוסים שפע דרישות לא אפשריות וסותרות שסרבלו את הייצור, הובילו לבעיות טכניות וגרמו למטוסים החדשים להתרסק לעיתים קרובות עם טייסיהם. אתרע המזל, ובזמן שהיטלר החליט להכריז מלחמה על ארצות הברית, נתונים שגויים מקברניטי התעשייה הכניסו אותו לפרץ של אופטימיות. כשזה דעך, הפור כבר נפל והיה מאוחר מדי להתחרט.

WW2 Technology: German U-Boats - Ran Levi
היטלר האמין שייצור הצוללות יביא למפנה במלחמה על האוקיאנוס האטלנטי – צוללת גרמנית

הגורם השלישי שסייע להיטלר להכריע היה הערכת חסר של ארצות הברית. בשלהי 1938, בעקבות מאורעות ליל הבדולח, גירשו האמריקאים את השגריר הגרמני בארצות הברית, דיקהוף, שדווקא היה ריאלי ומפוכח יחסית. הדיפלומטים שנשארו, הציר הנס תומסן והנספח הצבאי גנרל פרידריך פון בוטישר, ציירו לפיהרר תמונה מפורטת, אמינה בחלקה הגדול אולם מוטה בנקודות מפתח. אף שהשניים לא היו מעוניינים במלחמה מול ארצות הברית, בוטישר, במיוחד, נטה להגזים בהערכה של בעיות אמיתיות בתעשייה הצבאית האמריקאית, ובעיקר לא הבין עד כמה מהר תוכל ארצות הברית להתגבר עליהן. כתוספת, הוא גם נטה להגזים בכוחם של כל מיני גזענים ואנטישמים בדרום שהתנגדו למדיניות של רוזוולט.

שיקול חשוב של ההנהגה הגרמנית נגע גם לבעית הגומי. מרגע שהיפנים פלשו לדרום מזרח אסיה, הם ניתקו את האמריקאים מתשעים אחוז של מצבורי הגומי הטבעי בעולם. האמריקאים אמנם צברו מלאי אסטרטגי מראש, אבל היה ברור שזה לא יוכל למלא את כל צרכיהם במלחמה ממושכת. הגרמנים, שהצטיינו באופן יחסי בייצור גומי סינתטי, לא העריכו עד כמה האמריקאים יוכלו לבנות במהירות תעשייה בתחום הזה כמעט מאפס, משום שמאמציהם [של האמריקאים] עד אותו הזמן לא היו מוצלחים במיוחד.

הגרמנים לא האמינו שהאמריקאים יוכלו לבנות תעשיית גומי סינתטי מאפס. בתמונה – פועל ייצור במפעל גומי סינתטי בארצות הברית

הגורם הרביעי היה הערכה של היטלר, שארצות הברית תתקוף אותו בכל מקרה – הערכה שאין לנתקה  מהמדיניות האמריקאית כפי שהתפתחה בשנת 1941. לא מפתיע שנשיא ארצות הברית, רוזוולט, תמך בבריטניה והתנגד בגלוי לשאיפות ההתפשטות של גרמניה ויפן, מסיבות אידיאולוגיות, דיפלומטיות ופוליטיות-פנימיות כאחד. עם זאת, רוזוולט התקשה להתגבר על הבדלנים בקונגרס ובציבור ולהיכנס למלחמה. כנגדו  עמדו בעיקר "חוקי הנייטרליות". הראשון שבהם התקבל ב-1935, בעקבות הפלישה האיטלקית לאתיופיה, ושני חוקים נוספים התקבלו ב-1936 וב-1937. החוקים הללו אסרו על ארצות הברית למכור נשק לצדדים לוחמים, להעניק להם קרדיט או הלוואות ולהוביל אליהם סחורות צבאיות.

 ב-2 בספטמבר 1940, לאחר מאבקים רבים, הצליח רוזוולט להעביר בקונגרס עסקה של "משחתות תמורת בסיסים" עם בריטניה. ארצות הברית העבירה לבריטים חמישים משחתות ישנות, תמורת זכויות שימוש בבסיסים בריטיים ימיים ברחבי האימפריה. הצעד החשוב הבא של רוזוולט היה בדצמבר 1940, כאשר התחיל לדחוף את תוכנית החכר והשאל. כדי להסביר זאת לציבור ולקונגרס, הוא השתמש במשל הצינור – אם הבית של השכן שלי בוער, אני אשאיל לו את צינור הגן שלי ולא אבקש ממנו תשלום מראש. הסיבה: לבריטניה כבר לא היה כסף לשלם עבור סחורות אמריקאיות. בנאום רדיו ב-28 בדצמבר הגדיר רוזוולט את ארצות הברית כ"מחסן הנשק של הדמוקרטיות". ב-8 בפברואר הצליח הנשיא להעביר את החכר והשאל בקונגרס, וחתם עליה כחוק ב-11 במרץ. ב-7 בנובמבר 1941, הרחיב רוזוולט את התוכנית גם לברית המועצות.

במקביל, הסלים רוזוולט את העימות מול גרמניה. ב-9 באפריל, הוא הכריז על גרינלנד, קודם לכן קולוניה דנית, כפרוטקטורט אמריקאי. ב-16 ביוני 1941, האמריקאים "קיבלו" את איסלנד מהבריטים. לאחר קבלת איסלנד, רוזוולט הרחיב את "אזור הביטחון" מסביב ליבשת אמריקה, שאליו אסור לגרמנים להיכנס, כמעט עד איסלנד, ציווה על הצי האמריקאי ללוות אוניות בריטיות עד לקצה האזור, ואפילו להטביע אוניות גרמניות, תוך כדי מצג (לפעמים מצג שווא) כאילו הגרמנים אשמים בכל אחת מהתקריות. ההוראות של הצי האמריקאי היו לתקוף כל ספינה או צוללת גרמנית שאיימו על הנתיב בין ארצות הברית לאיסלנד.

להשאיל צינור גן – נאום "החכר והשאל" של רוזוולט

היטלר, שבאביב וקיץ 1941 פחד עדיין ממלחמה מול ארצות הברית, הגיב בריסון מפתיע לפרובוקציות האמריקאיות הבלתי פוסקות. עם זאת, בעיקר בלחץ הצי, הרחיב ב-1 באפריל את אזור המלחמה הגרמני לאיסלנד, דבר שיצר מים חופפים בין תחום הלחימה הגרמני לאזור הביטחון האמריקאי והפך תקריות ימיות לבלתי נמנעות. ביולי, לאחר כיבוש איסלנד בידי ארצות הברית, הפיהרר המשיך לאסור על תקיפת ספינות אמריקאיות ואפילו ספינות לא מזוהות, אך גם אמר שמפקדי צוללות ש"יטעו בזיהוי" לא ייענשו. ב-9 באוגוסט החמיר פיקוד הצי את הוראות הפתיחה באש, ובעיקר התיר לתקוף, בליבת אזור המלחמה, גם ספינות שלא זוהו, כל עוד לא ברור שהן אמריקאיות. מפקד הצי, גרנד אדמירל רדר, הפציר בהיטלר להחמיר את הוראות הפתיחה באש ולתקוף גם ספינות אמריקאיות שהובילו אספקה לבריטים או ליוו ספינות בריטיות, אך נענה בסירוב.

כדי לתקוע קיסם נוסף בעיניו של הפיהרר, נפגשו רוזוולט וצ'רצ'יל ב-14 באוגוסט 1941 כדי לחתום על האמנה האטלנטית, מצע אידיאולוגי לניהול המלחמה. ארצות הברית, שהיתה עדיין נייטרלית, הכריזה עתה בריש גלי שאחת ממטרותיה היא השמדת הרייך השלישי. בו בזמן, הצליחו אנשיו של רוזוולט בקונגרס לרוקן את חוק הנייטרליות של 1939 מכל תוכן על ידי ביטול סעיפיו המשמעותיים. בניגוד לציפיות של הנציגים הגרמנים בוושינגטון, הבדלנים בקונגרס לא הצליחו לבלום את יוזמות הנשיא, שעברו לבסוף כולן בשני בתי המחוקקים.

ב-4 בספטמבר, 1941, ספינה אמריקאית בשם גריר, ששטה ליד איסלנד, הותקפה בידי צוללת גרמנית. כתוצאה מכך, ב-11 בספטמבר, רוזוולט הוציא הוראה שידועה כ-Shoot on sight, שהסמיכה את הצי האמריקאי לתקוף באופן מיידי כל כלי שיט שמסכן כלי שיט אמריקאי או ספינות של מדינות אחרות שעוסקות במסחר באזור הביטחון האמריקאי. ב-17 בנובמבר, חיסל רוזוולט סופית את חוקי הנייטרליות, כאשר התיר לספינות סוחר אמריקאיות לשאת חימוש נגד צוללות ולהיכנס לנמלים של מדינות המעורבות במלחמה, קרי, בריטניה.

כפי שטוען שמידר, הראיות מצביעות על כך שההתגרויות האמריקאיות באיסלנד לא היו הגורם המכריע בעיני היטלר. אפילו דניץ לא ראה בהן מכשול משמעותי מדי למלחמת הצוללות שלו. מבחינת היטלר, הקאזוס בלי היה ההחלטה ב-17 בנובמבר להתיר לספינות אמריקאיות ללוות את הבריטים לנמלים שלהם, דבר שימנע הן מהצי הגרמני והן מהלופטוואפה לפגוע בספינות המתקבצות בנמלים, כמו גם ההרחבה של החכר והשאל לברית המועצות ב-7 בנובמבר. ועדיין, אפילו בשלב זה, היטלר היסס להכריז מלחמה, והעדיף שהאמריקאים יעשו זאת לפניו.

כאן, נכנס הגורם החמישי, האחרון והמכריע שהטה את הכף: בדצמבר 1941 היטלר חשב שיש לו הזדמנות חד פעמית, בלתי חוזרת, לכרות ברית אסטרטגית אמיתית עם היפנים. במשך שנים של דיונים מול היפנים, הגרמנים התאכזבו והותשו פעם אחר פעם מאופיה הייחודי והבלתי אפשרי של הפוליטיקה היפנית, סוג של מאבק סיעתי מתמיד שדרש קונצנזוס צבאי-אזרחי, ובין הסיעות הצבאיות השונות, כדי לקבל החלטות אסטרטגיות, קונצנזוס שכמעט אף פעם לא הושג. הגרמנים שבעו הבטחות מהיפנים: פעם אחר פעם הבטיחו להם דיפלומטים וגנרלים יפנים (הבולט מביניהם – גנרל בשם בנזאי שביקר בגרמניה באוגוסט 1941) שיפן עומדת לתקוף את ארצות הברית. גם שר החוץ מצואוקה הבטיח הבטחות גרנדיוזות ונטה לסגת מהן. הסיבה היתה שכמעט תמיד מישהו הכשיל את הקונצנזוס הטוקיואי ברגע האחרון. אולם בדצמבר 1941, היטלר הבין שהצבא היפני הצליח לגבש קונצנזוס נדיר לתקוף את ארצות הברית. הגרמנים חששו שאם לא יחזקו את הקונצנזוס הזה בנכונות להכריז מלחמה מצדם, רגע החסד בטוקיו יחלוף במהרה, ויפן תגיע להסדר מהיר עם האמריקאים על חשבונה של גרמניה.

לסיכום, כאשר היטלר קיבל את ההחלטה להכריז מלחמה על ארצות הברית ב-4 בדצמבר, ואז, סופית, ב-11 בדצמבר 1941, הוא האמין ש:

  1. אמנם ארצות הברית היא מדינה חזקה מבחינה תעשייתית עם רוח נועזת ויזמית, ענק שקשה מאד להביס אותו, אולם:
  2. גרמניה עומדת להכריע את ברית המועצות בשנת 1942
  3. מצב המלחמה מבחינת גרמניה טוב, ואף ילך וישתפר, הן במערכה מול ברית המועצות, הן באוויר והן בים.
  4. תעשיית המלחמה האמריקאית במצב גרוע, במיוחד בהתחשב בעובדה שיפן שולטת על 90% ממרבצי הגומי הטבעי בעולם.
  5. ארצות הברית ממילא תיכנס למלחמה ב-1942
  6. הרגע הזה, שהיפנים מוכנים להילחם מול ארצות הברית ולבוא לעזרת גרמניה, הוא רגע חולף של קונסטלציה רגעית במערך הכוחות היפני. אם כבר להיכנס למלחמה, אז עדיף לעשות זאת ברגע הזה.

לפיכך, טוען שמידר, ההחלטה של היטלר להכריז מלחמה על ארצות הברית היתה רציונלית מנקודת המבט של דצמבר 1941. אולם מספר ימים לאחריה, התגלו בקיעים הולכים ומתרחבים בתמונה הורודה. ההצלחה הגרמנית בחזית המזרח הפכה לכישלון מדשדש, דגמי המטוסים שהובטחו התגלו כבלון נפוח, ייצור הצוללות לא הואץ באופן משמעותי, וגם יפן – כפי שהתחוור לברלין – ניהלה מלחמה משלה בלי לשתף פעולה באופן יעיל עם גרמניה. היטלר ניצב מול צבת של אויבים שסגרו עליו את הרשת לאט וביסודיות, עד שבסופו של דבר הכריעוהו. באופן אירוני, טוען שמידר, ההחלטה המוטעית ביותר של היטלר במלחמה, היתה אולי אחת ההכרעות הרציונליות ביותר של המשטר הנאצי.

האם פציפיזם הוא עוול? מז'בוטינסקי ועד גנדהי

מה הבעיה בפציפיזם ובאי אלימות, ומדוע ניתן לראות דווקא בהם חטא שמרבה רע בעולם? ולעומת זאת, מתי הם יכולים להפיק מתוכם עוצמה פוליטית אדירה? ינשוף היסטורי במסע מזאב ז'בוטינסקי למהטמה גנדהי.

Credit: Goir, depositphotos.com

לפעמים, סיפורים שנראים שגרתיים וצפויים מסתיימים בטוויסט שמשאיר אתכם פעורי פה. בעבר, חוויתי את זה עם סיפוריו הקצרים של או הנרי, או עם מלכת פיק של פושקין (סיפור שפסקת הסיום שלו חשמלה אותי כמעט פיזית במהלך טיסה). לאחרונה, יצא לי לעבור שוב חוויה דומה, כאשר נפל לידי כרך של כתבי ז'בוטינסקי, הציונות הצבאית. בתחילת הספר, שיבצו העורכים סיפור קצר מאד שכתב ז'בו בתחילת דרכו, ב-1905, הנושא את הכותרת "שני בוגדים". הוא מתחיל כסיפור חסידי קלאסי, המגולל את משפטם השמיימי של שני נפטרים מול כיסא הכבוד. הראשון מביניהם הוא סוג של מוייסר בזוי, שהתפרנס כל חייו מריגול והלשנה על אחרים. אלוהים מכנה אותו בוגד, והוא מיילל ומתרפס מול כס השם, בעוד דרכו לייסורי הגיהנום נראית מובטחת. השני, לעומתו, הוא ישיש בעל הדרת כבוד. כששואל אותו אלוהים למעשיו עלי אדמות, הוא מספר כי מעולם לא עשה רע לאיש, אך כולם תמיד התעללו בו, סבל שנשא באורך רוח. "קרובים ורחוקים כאחד רדפו ועינו אותי, אך לאיש מהם לא איחלתי רע בליבי. כשהשליכוני לבית האסורים, חיזקתי את לבי בתקווה לרחמיך ולא קיללתי איש. כשבזזו אותי, פשטתי יד לנדבה בשמך הקדוש ולא קיללתי איש. כשפקד אותי זעם אלוהים, בכיתי בכי תמרורים על ביתי החרב והשרוף ועל גוויות ילדיי הקרות ולא קיללתי איש. ואתמול, כשגוועתי ברעב מתחת לגדר, התהוללו נוגשי סביבי והתעמרו בי, אז גם אז לא איחלתי רע לאיש בלבי ומתי בלי לקלל איש."

כאן, היית מצפה לסיום הרגיל, כשאלוהים מעטיר כבוד על המרטיר שמת על קידוש השם. בפועל, העלילה של ז'בוטינסקי מתהפכת בחדות:

שעה ארוכה החריש אל עליון ככלות אותם דברים, שעה ארוכה הביט בעיניו הענוותניות והאבלות של הישיש, ומסתורין רבים אצר אז מבטו של אדוני. ויישמע אז דבר ה':

            'בוגד ייקרא שמך.'

אין בוגדים גרועים ממך עלי אדמות. שהרי עליו, על חברך המוטל לצדך ומתעוות, ומיילל שלא כדרך בן אנוש – עליו אומרים הבריות על האדמה: "הו, רע היה האיש הזה ואל לנו להידמות לו." ועל ידי כך מתרחקים הם מחטא הבגידה.

ואילו עליך אומרים הבריות על האדמה: "הו, קדוש היה האיש הזה, אשרי מי שימצא עוז בנפשו לנהוג כל ימי חייו כמוהו."

על כן מדלדלות שורות לוחמים הנכונים למסור את נפשם על עניין צודק, ובה בשעה הרשעים נזכרים בך ואומרים זה לזה בגיחוך: "לא יאונה לנו רע אם נפגע באנשים האלה, כי ממאנים הם להגן על עצמם. נלך אפוא אליהם וניקח לעצמנו את רכושם, ונשתעשע עם נשותיהם."

וכך, גדל בגללך זרע הפורענות על הארץ. כל חייך היו בגידה בחבריך שחיו לצדך ובנכדים שיבואו אחריך. על כן אומר אני: בוגד ייקרא שמך!

את זה שבגד בעד בצע כסף לא אעניש בייסורים: ילך לו, ובוז אלוהים ואדם יהא לו לעונש, אך אתה, משחית הנשמות – ארור תהיה!

כרוניקה יברייסקוי ז'יזני, 11.1.1905, ע"ע 43-44, תרגום: דינה מקרון, מתוך זאב ז'בוטינסקי, הציונות הצבאית א' – כתבים, בעריכת אריה נאור, הוצאת מכון ז'בוטינסקי

זאב ז'בוטינסקי
זאב ז'בוטינסקי

יש מעט כותבים שמסוגלים, כמו ז'בוטינסקי, לבטא עוצמה רבה כל כך בטקסט קצר כל כך, ולהמם את הקורא בצורה כזאת. ואילו אני, לאחר שקראתי את הסיפור הזה מספר פעמים, התחלתי לנסות להשתחרר מהרושם ולחשוב על משמעותו. אם נבין אותו בהקשר הפוליטי הצר, הרי הוא בהחלט סוג של מצע ל"ציונות הצבאית" של ז'בוטינסקי וממשיכי דרכו, טקסט שמבטא מיאוס תהומי מאותם היהודים שעמדו בידיים שלובות מול רוצחיהם ומתו "על קידוש השם", במקום לנסות להגן על עצמם. ולטווח ארוך, הסיק ז'בוטינסקי שהגנה עצמית אפשרית אך ורק במדינה שתישלט בידי היהודים, כפי שכתב בהקדמה לתרגום הרוסי של "עיר ההריגה" מאת ביאליק (ז'בוטינסקי עצמו ביקר בקישינב זמן קצר לאחר פרעות הדמים):

בעיר ההיא ראיתי בתוך סחי

פסה אחת מגוויל תורה קרוע

נערתי בזהירות מקלף נצחי

את האבק שבו היה זרוע;

ושם כתוב: 'בארץ נכריה' –

רק שתי מילים מספר עם הנצח.

בשתי המילים הללו חבויה

היסטוריה של כל פרעות הרצח.

אבל אם נתנתק לרגע מההקשר היהודי והציוני המיידי, יש בסיפור "שני בוגדים" גם מסר אוניברסלי מאד קשה, כתב אישום נגד הפסיביות הבלתי אלימה, ההסתמכות על רחמי שמיים וקבלת הרוצח שלך בהשלמה מלאה, המשותפת למרטירולוגיה היהודית, הנוצרית, ומאוחר יותר, גם החילונית פציפיסטית. אם המרטיר היה לוקח סבל רק על עצמו עבור אידיאל, ניחא; בפועל, המודל הנוצץ אך המזוייף שהוא מציע משחית את נפשות הזולת. הוא מונע מבני אדם להילחם למען עניין צודק, ואף גרוע מכך, מעודד בני בליעל להמשיך לחמוס ולטבוח, ובכך הופך את העולם לרע יותר. חולשה מעודדת ניצול, והכריזמה של אלו שחרטו את אי האלימות על דגלם הופכת אותה לגרועה וזועקת פי כמה. כפי שכתב ז'בוטינסקי במקום אחר, "הרעל הארסי ביותר, שעלול להרעיל את מוסרו של אדם, טמון במילים 'כאן מותר'." ומכיוון שדם היהודים נתפס כהפקר, עצם חולשתם מעוררת את הרגשות האפלים ביותר אצל הסובבים אותם.

את התוכחה הזאת, כמובן, אפשר להפנות לא רק לקדושים הנוצרים או היהודים, שאליהם כיוון ז'בוטינסקי את חיציו, אלא גם לפציפיסטים מאוחרים יותר. כל מיני חנוך לוינים למיניהם, שקובעים כי "להילחם, פשוט כי אין מוצא אחר, זה לא הופך לי את המוות למושך יותר". אלו מעודדים את בעלי הזרוע, האלימים והחמסנים, מרבים חולשה ולכן רשע בעולם.

ואז, תחת הרושם על הדברים האלה, חשבתי על הוגה שטען – בעוצמה רטורית ופיוטית לא פחותה – את ההיפך הגמור: המנהיג הלאומי ההודי מוהנדס "מהטמה" גנדהי. תורת הסאטיה-גרהה ("דבקות באמת") של גנדהי, ששני היסודות המרכזיים שלה היו נכונות למות למען מטרה צודקת, וחוסר נכונות להרוג למען שום מטרה, קרי אי אלימות שאינה מותנית בדבר, לא הובילה לחולשה, כפי שחזה ז'בוטינסקי, אלא דווקא התגלתה כמחולל של עוצמה פוליטית אדירה. המצעדים ההמוניים של גנדהי, שביתות הרעב, הסירוב לשתף פעולה עם השלטון הבריטי, ולצד זאת, אי האלימות, איחדו חלקים אדירים מהציבור ההודי, והביכו את הכובשים הבריטים עד כדי כך שרבים מהם החלו להזדהות עם גנדהי בגלוי ובסתר. לא לחינם קרא יוחנן גרינשפון, הביוגרף הישראלי של גנדהי, לספרו על כוח ואי-אלימות. גנדהי ראה באי האלימות סוג של עוצמה מיסטית שיכולה להזיז הרים וגאיות.

Mahatma-Gandhi, studio, 1931.jpg
שיטותיו עובדות רק מול אויבים דה-לוקס: מהטמה גנדהי

אין ספק שהוא הגזים. ישנם גורמים רבים, ואף חשובים יותר, שהוציאו את הבריטים מהודו; התנועה הלאומית ההודית לא התחילה עם גנדהי ורבים ממנהיגיה דגלו בערכים שונים מאד, אך בכל זאת, הוא תרם לה תרומה מרכזית, ולתקופה מסויימת הפך לאחד מהמנהיגים הפוליטיים המרכזיים בתת היבשת. כשהינדים ומוסלמים התחילו לטבוח זה בזה בזמן החלוקה, גנדהי שבת רעב והצליח, לפחות במקומות מסויימים, להקל על האלימות ולפעמים גם להפסיק אותה. הוא היה אז זקן ועייף, והקסם הגנדיאני עבד אך בקושי, בפעם האחרונה. אבל העובדה שנרצח הוא מכדורי מתנקש, הראתה שאלימות הדמים הכריעה לבסוף גם את הכהן הגדול של הפציפיזם.

לכאורה, גנדהי הוא דוגמא הפוכה לכלל שקבע ז'בוטינסקי. לפעמים, אי אלימות אינה יוצרת חולשה שמעודדת את האויב, אלא דווקא עוצמה שמהממת אותו. אולם ניתוח קרוב יראה, שמדובר בחריג שבחריגים, תורה קשה להפעלה, שעובדת רק על יריבים מסוג מסויים מאד. גנדהי, בסופו של דבר, ניצב מול יריב דה-לוקס: אימפריה שהיתה אמנם מסוגלת למעשי אלימות וטבח, אך היתה ליברלית במהותה; כובש קולוניאלי שלאחר כל מעשה טבח או תקרית אלימה נטה להקים ועדת חקירה בראשותו של לורד, כזה עם דעת קהל דמוקרטית וליברלית שאפשר להשפיע עליה ולכבוש אותה במתקפת חיוכים. אויב כזה, שהאידיאולוגיה שלו עצמו מדגישה חירות והגינות, אפשר להביך באמצעות העובדה שאתה נוהג הפוך מהמצופה: מוכן שהוא יהרוג אותך, אך ממאן להרוג אותו. כאן, האי אלימות הבליטה בדעת הקהל הבריטית את הסתירה בין הערכים שהאימפריה דגלה בהם, לבין התנהגותה בפועל, בלי שתוכל להסביר את אכזריותה בכך ש"גם ההודים אלימים". ואף זה, רק כשבריטניה היתה מוכנה ממילא לוותר על הודו משפע סיבות אחרות. במלחמת העולם השנייה, למשל, הבריטים, שחשו עם הגב לקיר, דיכאו את ההתקוממות בהודו באמצעים קשוחים ביותר, בלי לוותר לגנדהי ואנשיו אפילו כמלוא הנימה.

כהוגה דתי, גנדהי עצמו היה בטוח בתחולה האוניברסלית המוחלטת של תורתו. הוא הטיף ליהודים בשואה, למשל, לתרגל "סאטיה-גרהא" מול הנאצים, להושיט את ידיהם לרוצחים, לסרב לשתף פעולה (לדוגמא, למאן לעזוב את גרמניה או לעבור למחנות) ולנקוט בהתנגדות פסיבית. עד כמה ההצעה הזאת היתה מגוחכת, אפשר להיווכח מהעצות שנתן היטלר לצ'מברלין, ראש ממשלת בריטניה, איך להתמודד עם התנועה הלאומית ההודית. הוא המליץ לו לירות בגנדהי ובמאות מנהיגים אחרים, ואחר כך באלפים ובעשרות אלפים, עד שההתקוממות הלא-אלימה תדוכא. ואכן, אילו גנדהי היה ניצב מול יריבים מהסוג של היטלר או סטלין, ככל הנראה הוא היה נותר רק הערת שוליים בתולדות המרטירולוגיה, ולא היה הופך למנהיג לאומי מוצלח.

ואין מנוס מלהודות, שתורת אי האלימות של גנדהי, ובוודאי נגזרותיה הפציפיסטיות החילוניות והמתוחכמות פחות, יכולות לעבוד רק מול יריבים דה-לוקס, בתנאים ומצבים מאד מאד מסויימים. מחוץ לתנאים חריגים כאלו, בעולם הגדול והאכזרי, נכונים למרבה הצער דווקא דבריו של זאב ז'בוטינסקי.  

%d בלוגרים אהבו את זה: