ארכיון רשומות מאת: דני אורבך

ללא מעצור: מה עמד מאחורי האכזריות הנאצית?

מה מסביר את האכזריות הנאצית, את רצח העם ואת הבהמיות שאין לה תקדים? בישראל, נוטים להסביר את הזוועה בשתי דרכים: אנשי ימין ומרכז ממסדי אומרים שהאנטישמיות היתה לב העניין, ולעומתם אנשי שמאל נוטים להאשים את הגזענות ושנאת הזרים. שני ההסברים הללו חשובים, אך לא מספיקים. כדי להבין את סוד האכזריות התהומית, יש לפנות לגורם שלישי, קריטי אך נסתר. ינשוף היסטורי צולל ללב התהום.

No breaks Hitler2

משה פייגלין, יו"ר מפלגת זהות, סיפר פעם על מאורע שהעלה את חמתו. הוא ביקר ביד ושם, ושמע ממדריכה צעירה ש"בכל אחד מאיתנו מסתתר נאצי קטן". פייגלין הזדעק עד עמקי נשמתו. דברי המדריכה, לדעתו, היו חילול של זכר השואה. האמת היא, כתב, שהנאצים היו רוע מוחלט, והם שנאו אותנו, היהודים, כי אנחנו ייצגנו את הטוב המוחלט. תפיסה מיתית מהסוג הזה אינה מוגבלת, כמובן, רק לפייגלין. בעיני רבים אחרים, השואה היא אירוע ייחודי לחלוטין שלא דומה לשום דבר אחר בהיסטוריה, ואסור להשוות אותו לשום דבר אחר. אושוויץ היה "פלנטה אחרת". וכל ניסיון לשים את השואה בהקשר היסטורי מהווה הקטנה, חילול ואפילו הכחשה. קיתונות הרותחין שחטפו חוקרים שניסו להשוות, למשל, את הנאציזם והסטליניזם (האחרון שבהם הוא טימותי סניידר) מעידים עד כמה חזקה התפיסה הזאת אפילו בימינו.

האכזריות הנאצית היא באמת בלתי נתפסת. מעשי טבח המוניים היו במקומות רבים לפני היטלר, וגם רצח עם אינו ייחודי לרייך השלישי. אבל משהו ביסודיות הרצחנית של הרייך הזה מזוויע באופן בלתי מובן. מי שקורא על התקופה הזאת ורואה, למשל, כיצד, במקרים מסויימים, עשרות סוכני גסטפו השקיעו שבועות של מחקר ומשאבים עצומים כדי להתחקות אחר ילד יהודי אקראי שנמלט מגטו בפולין, תוהה באמת על הרוע הטהור שבהחלטה להשמיד ציבור שלם על כל הפרטים שבו, בלא חריגים ובלא סייגים. לכך, כמובן, יש להוסיף את האכזריות התהומית של הנאצים גם כלפי עמים לא יהודיים: התוכנית להשמיד את הערים הסובייטיות הגדולות ולהמית את כל תושביהן ברעב, הטבח הטוטלי של שכבת ההנהגה הפולנית, משטרי הטרור הרצחניים בארצות כבושות אחרות, הטיהור האתני של הסלובנים כדי לפנות מקום לגרמנים, מעשי הטבח ההמוניים ביוגוסלביה, רצח בני הערובה בצרפת, הרשימה בלתי נדלית. התהייה הזאת, כיצד בני אדם מסוגלים לרוע כל כך עמוק, מתבטאת, למשל, בכותרת העברית לספרו של ההיסטוריון סבסטיאן הפנר: "היטלר – החידה האיומה ופשרה".

no breaks Yad Vashem

"בכל אחד מסתתר נאצי קטן" – סיור מודרך ביד ושם. למצולמים אין קשר לכתבה. קרדיט: יד ושם.

בישראל, שבה (מסיבות מובנות) הזיכרון הציבורי מתמקד יותר ברצח היהודים, ההסברים לחידת הרוע הנאצי מתחלקים פחות או יותר לשניים, בהתאם למחנה הפוליטי של הפרשן. הימין והמרכז הממסדי, שמדגישים את הייחודיות היהודית, נוטים לתלות את השואה בפרט ואת הרוע הנאצי בכלל באנטישמיות, היינו -שנאת יהודים. משה פייגלין, שטען כי הנאצים שנאו את היהודים כי אלו ייצגו את הטוב המוחלט בעולם, הוא הנציג הקיצוני ביותר של הגישה הזאת. אבל ניתן לראות אותה גם בטקסי הזיכרון הרשמיים, בספרי לימוד ובנראטיב שיוצא ממוסדות זיכרון ממשלתיים כדוגמת יד ושם. במחקר ההיסטורי, המבטא המובהק ביותר של הגישה הזאת הוא דניאל יונה גולדהגן, שטען כי השואה נבעה מ"אנטישמיות חסלנית" שהיתה ייחודית לגרמניה ולנאצים.

כפי שכתב ישראל גוטמן המנוח, במשך שנים רבות המדען הראשי של יד ושם, בספר הלימוד שלו "השואה ומשמעותה", האנטישמיות הקיצונית היתה טבועה בנאציזם מראשיתו, והתוכנית להשמדת היהודים הלכה ונחשפה ככל שהמשטר התחזק. היום, רוב ההיסטוריונים אינם מקבלים את הטענה שהשמדת העם היהודי תוכננה משלב מוקדם (ככל הנראה, כך מסכימים רוב החוקרים, החליטו עליה הנאצים רק בסתיו 1941), אבל אנטישמיות כהסבר מרכזי לאכזריות הנאצית עדיין מקובלת על רבים. המסקנות מהגישה הזאת ברורות, ותואמות את הגישה הציונית הקלאסית. אם השואה פקדה את העם היהודי בגלל אנטישמיות, הרי שהיהודים צריכים להיות עצמאיים, חמושים ודרוכים להילחם בשונאיהם בכל פעם שאלו ירימו ראש.

no breaks Ghetto

היסטוריונים ומבקרים מהשמאל, שהעניין שלהם יותר אוניברסליסטי ופחות "יהודי" ייחודי, נוטים לתלות את השואה והרוע הנאצי לאו דווקא באנטישמיות, אלא בגזענות הכללית של המשטר. האידיאולוגיה הנאצית התבססה הרי על היררכיה של גזעים, וכמעט כל החלטה של המשטר לקחה בחשבון עקרונות של גזע. היהודים אמנם ניצבו בתחתית היררכיית הגזעים כ"מהרסי תרבות", אבל גם גזעים נחותים אחרים נידונו לכלייה מלאה או חלקית. לגישה הזאת יש את היתרונות שלה. כך, אפשר לחבר את השואה למעשי רצח המוניים שביצעו הנאצים באוכלוסיות לא יהודיות, כדוגמת פולנים, רוסים וצוענים, ואף למעשי ג'נוסייד אחרים בהיסטוריה. זו הגישה שעומדת ביסוד האסכולה הפופולרית של "ג'נוסייד משווה", שהנציג הבולט ביותר שלה הוא דניאל בלטמן מהאוניברסיטה העברית. מחוץ לישראל, זו גם הגישה הדומיננטית של מוזיאון השואה בוושינגטון, אולי האלטרנטיבה המשמעותית ביותר לקו שמוביל יד ושם. אם אנחנו מקבלים את אסכולת הגזענות, הרי שהמסקנות האופרטיביות שונות לגמרי. מי שרוצה למנוע שואה שנייה, הן ליהודים והן לעמים אחרים, צריך לאמץ גישה אוניברסליסטית, להילחם בגזענות באשר היא שם, ולסייע למהגרים, פליטים וקבוצות אתניות נרדפות ברחבי העולם.

אבל שני ההסברים הללו בלתי מספקים באופן מטריד, ולו מפני שהעולם בשנות השלושים והארבעים היה מלא באנטישמים וגזענים, שרובם המוחלט לא העלו בדעתם לבצע מעשי טבח המוניים, להמית מיליונים מבני ה"גזעים הנחותים" ברעב ובוודאי לא להשמיד עמים שלמים. תורות גזע, מרוככות יותר או פחות, היו מקובלות בשנות השלושים והארבעים בחלקים ניכרים של העולם המערבי. אנטישמיות גם היא לא היתה רק נחלתן של מדיניות מרכז ומזרח אירופיות כמו גרמניה, אוסטריה, רוסיה או פולין. אפילו ארצות הברית הליברלית הגבילה את מספר היהודים באוניברסיטאות ב"נומרוס קלאזוס". בארצות הכבושות על ידי הנאציזם, אנטישמיות גרמה לרבים להיות אדישים לגורל היהודים או לשתף פעולה עם הרוצחים, אבל לא תמיד. בפולין, למשל, אנטישמים מובהקים היו מעורבים בניסיונות הירואיים להצלת יהודים (למשל הסופרת הקתולית זופיה קוז'אק-שצ'וצ'קה, אחת ממייסדות הז'גוטה, ארגון הצלת היהודים הגדול והיעיל ביותר באירופה הכבושה), וזאת אף על פי שבפולין הצלת יהודים היתה עלולה לגרור הוצאה להורג של המציל ושל כל משפחתו. מנגד, חלק ממשתפי הפעולה הפולנים לא היו אנטישמים באופן חריג, אלא סתם אופורטוניסטים. הנקודה המכרעת היא שבפולין, כמו במקומות אחרים, עמדות אנטישמיות לא היו תמיד מתאם טוב לתגובתו של אינדיבידואל לרצח יהודים בסביבתו הקרובה. אין פירוש הדבר שהאנטישמיות, או הגזענות, אינן חשובות. אין ספק שהן היו היסוד לפרוייקט הנאצי, ובלעדיהן השואה, ושיתוף הפעולה איתה ברחבי אירופה, לא היו מן האפשר. מדובר בתנאי הכרחי, אבל לא בתנאי מספיק. לכל אלו היה צריך להוסיף אלמנט שלישי, שבלעדיו המרק הרצחני לא היה מגיע לנקודת רתיחה.

no breaks Zofia

זופיה קוזאק- סופרת פולנית-קתולית וממייסדי ארגון ז'גוטה. אנטישמית מובהקת שהצילה יהודים תוך חירוף נפשה.

המפתח לשאלה, לדעתי, מצוי בנאום שנתן הרמן גרינג, מספר שתיים ברייך השלישי, למושלים הנאציים של הארצות הכבושות באוגוסט 1942. חלק מהמושלים הללו, אנשים ברוטליים כולם, התלוננו בפני גרינג שמדיניות הביזה שלו תביא את הארצות הכבושות לרעב, וייתכן שגם להתקוממות. גרינג נזף בהם בחומרה:

אני רואה אנשים שבעים בשטחים הכבושים בעוד בגרמניה אנשים מורעבים. בשם אלוהים, לא נשלחתם לשם [למדינות שאתם מושלים בהן] כדי לדאוג לרווחת תושביהן, אלא כדי לקחת כל מה שאתם יכולים כדי שהעם הגרמני יחיה. אני מצפה מכם להקדיש את כל מרצכם לכך. הדאגה המתמדת הזאת לזרים חייבת להסתיים אחת ולתמיד. לפני מונחים הדוחות שלכם, ובהם פירוט של מה שאתם מתכוונים להביא. כשאני חושב על הארצות שלכם, זה נראה כלום בעיני. ממש לא אכפת לי שהאנשים שלכם [בארצות הכבושות] מתמוטטים מרעב. שיתמוטטו, כל עוד אפילו גרמני אחד לא קורס מרעב.

no breaks Goering

"מצדי שימותו ברעב" – הרמן גרינג

גרינג דיבר בהקשר של משבר מזון חמור שפקד את גרמניה ב-1942. אבל בהתחשב בעובדה שתושבי הארצות הכבושות היו מורעבים גם הם, ושהמושלים שהוא נזף בהם בזזו ממילא עבור גרמניה מכל הבא ליד – חוסר האכפתיות הטוטלי כלפי נתיני האימפריה הנאצית זועק לשמיים. וכאן, מדובר עוד בנתינים של האימפריה במערב, שזכו ליחס מועדף משהו. במזרח, גרינג וחבריו תכננו להרעיב מיליונים ולמחוק ערים שלמות (כמו לנינגרד) כדי להשאיר את רמת החיים בגרמניה בדיוק כפי שהיא. לא מדובר כאן רק בהעדפת גרמנים. כל אימפריה קולוניאלית תמיד העדיפה את אנשיה שלה, בוודאי כשמדובר במשאבים כלכליים. כאן מדובר בחוסר מעצורים טוטלי, וחוסר רצון להקריב קמצוץ ומאומה מרמת החיים של האדונים אפילו עבור עצם הישרדותם של העבדים.

חוסר המעצורים הנאצי התבטא לא רק בביזה כלכלית נוסח גרינג, אלא גם בחזון האידיאולוגי. חלומו של היינריך הימלר, מפקד הס"ס, היה להשתמש בשטחים העצומים במזרח – פולין, אוקראינה ומערב רוסיה – כדי ליישב איכרים גרמנים ואנשי ס"ס בעיירות כפריות ימי ביניימיות. הוא שאף ליצור עולם אידיאלי ברוח המיסטיקה הנאצית ומה שדמיין כאורח חייהם של השבטים הגרמניים הקדומים. הקהילות שראה בחזונו היו אחוות פגאניות של אבירים לוחמים, המבוססות על גזע, דם ואדמה.

הגשמת החזון הזה היתה כרוכה בנישול המוני של פולנים, אוקראינים ורוסים מאדמתם, אבל לא בהכרח מיליונים. אחרי הכל, היה אפשר להקים את העיירות האידיאליות של הימלר רק בשטחים מסויימים של פולין או אוקראינה. אבל ה"תוכנית הכללית מזרח", שנועדה להגשים את חלומו של הימלר, תבעה לעצמה את כל השטח. מכאן נבעו גירושים המוניים של רוסים, אוקראינים, פולנים וסלובקים, הרעבתם ורציחתם. חלק מהמושלים הנאציים עיכבו את תוכניתו של הימלר או שמו לה סייגים, מפני שהיו זקוקים לעובדים סלאבים מיומנים, אבל מפקד הס"ס לא הסתיר את נחישותו ליישם אותה באופן מלא, אם לא במהלך המלחמה אז לאחריה. בהגשמת החזון האידיאלי לא היה מקום לפשרות כלשהן, דבר שהפך את האכזריות הנאצית במזרח לא לחלקית ויחסית אלא לטוטלית. הגזענות של הימלר היתה כמובן חשובה. בלעדיה תוכנית מהסוג הזה לא היתה באה לעולם מלכתחילה. אבל רצח המיליונים לא נבע מהגזענות לבדה, אלא גם, ובעיקר, מחוסר המעצורים הטוטלי של המחזיקים בה.

No breaks Himmler

חוסר מעצורים טוטלי- היינריך הימלר

החל משלהי 1941, השמדתם הטוטלית של היהודים הפכה לחלק בלתי נפרד מה"תוכנית הכללית מזרח". גם כאן, האנטישמיות הנאצית היתה תנאי הכרחי, אבל לא תנאי מספיק. היו לא מעט משטרים אנטישמיים במזרח ומרכז אירופה בין שתי מלחמות העולם. אחדים מהם גם ארגנו פוגרומים, אחרים הפלו יהודים באופן משפטי או שללו חלק מזכויות האזרח שלהם. ברמת הרטוריקה, שנאתם של חלק מהמשטרים הללו ליהודים לא היתה זהה אמנם לזו של הנאצים, אבל גם לא ממש רחוקה ממנה. אולם חוסר המעצורים המוחלט של הנאצים, שייחד אותם מכל המשטרים הללו, התיר להם לנקוט בכל האמצעים כנגד מי שהחשיבו כאויב דמוני. ללא חוסר המעצורים הזה, היהודים היו אמנם סובלים מאד תחת הכיבוש הגרמני, אבל פרוייקט שיטתי ומפלצתי כמו השואה ככל הנראה לא היה בא לעולם.

מה מקורו של חוסר המעצורים הזה? זו שאלה קשה ומורכבת מאד. אפשר לייחס אותו, לפחות באופן חלקי, לאידיאולוגיה הטוטלית הנאצית, לאופיו הגורף של החזון ההיטלראי, וגם לפולחן סובייקטיביות, שהיה חלק מהמאבק של הימין הגרמני בנאורות. כלומר, אמונה שמה שהקבוצה שלי חושבת, מאמינה, צריכה ורוצה הוא *כל* מה שאני צריך לדאוג לו, גם אם זה דורס לחלוטין את האינטרסים של כל האחרים. דבר נוסף שסייע לחוסר המעצורים הנאצי, הוא אמונה עמוקה במשפט ההיסטוריה. היטלר, למשל, אמר שג'ינג'יס חאן רצח מיליונים, אבל כיום הוא נחשב ל"בונה אומה דגול". בהזדמנות אחרת, הדגיש ש"אף אחד לא זוכר היום את טבח הארמנים". כלומר, לנאצים לא היו מעצורים בין היתר משום שהאמינו שאכזריות מוחלטת תוכל להוביל להשגים היסטוריים, שישכיחו בתורם את מעשיהם הרעים.

רק אם אנחנו מבינים את חשיבותו של חוסר המעצורים המוחלט של הנאצים, לצד הגזענות והאנטישמיות שלהם, אפשר להבין את מניעיהם של משטרים רצחניים אחרים. משטרו של סטלין הרשה לעצמו להמית מיליונים ברעב מתוכנן או בטיהורים המוניים, פשוט משום שלא היו לו שום מעצורים בהגשמת מטרותיו הפוליטיות, הכלכליות והאידיאולוגיות. היפנים אמנם לא השמידו עמים, אבל צבאם טבח יותר ממיליון סינים במהלך מלחמת סין-יפן השנייה ומלחמת העולם השנייה, ומאות אלפי פיליפינים לקראת סוף המלחמה, לעיתים קרובות בלי שום אילוץ צבאי. ביפן לא היתה דמוניזציה כלפי סין או הפיליפינים, בדומה לדמוניזציה הנאצית כלפי היהודים והסלאבים, או הסטליניסטית כלפי "אויבים מעמדיים". להיפך, יפן הרשמית ראתה בסינים ובפיליפינים אחים טועים שיש לשחרר אותם מהקולוניאליזם המערבי. האלימות כלפיהם הוצדקה כאמצעי חינוכי, כפי שאח בכור מכה את אחיו הצעיר כדי להחזירו למוטב. אבל בדומה לנאצים, המשטר ביפן בשלהי שנות השלושים היה כל כך בטוח בצדקת דרכו, וכך כך שקוע בתחושת רדיפה וקורבנות, עד שאיבד את כל המעצורים שהיו לו בעבר. כך, בלי אידיאולוגיה גזענית של ממש, הוא הרשה לעצמו לטבוח ביותר ממיליון איש כביכול על מנת להטיב איתם.

מכאן נובעים גם לקחים מעשיים לעתיד: חשוב להילחם בגזענות, אולם יהיה קשה מאד לבער אותה לגמרי. אנשים תמיד נוטים להסתייג מהשונים מהם, במיוחד במצב של עימות אתני וסכסוך לאומי – ומצבים כאלה תמיד יהיו. אבל כדי למנוע את הזוועות הגרועות ביותר, כמו טבח המוני ורצח עם, קריטי לפתח בלמים ומעצורים.

נתקלתי לא פעם בגורמים מהימין הקיצוני הישראלי, שקוראים לטבח המוני או רצח עם של ערבים. כשאומרים להם שהם מדברים כמו נאצים, הם עונים שאין מה להשוות. בניגוד לפלסטינים, היהודים לא ביצעו פיגועים בערי גרמניה. זה נכון כמובן, אבל זו לא היתה המציאות שהנאצים ראו. הם האמינו בכנות שהיהודים הם אויב דמוני של העם הגרמני. וכאן הלקח הוא ברור: יש דברים שאסור לעשות, יש קו אדום שאסור לחצות, לא משנה עד כמה אתה שונא את האויב שלך, לא משנה עד כמה אתה מאמין שהוא מסכן אותך, ולא משנה מה לדעתך עשה לך. שום עוול היסטורי, שום חזון ושום אינטרס מדיני אינו מצדיק איבוד מוחלט של האנושיות. מפני שכל מי שמבצע רצח עם משכנע את עצמו שהאויב שלו דמוני. בלי הפנמת המסר הזה, "לעולם לא עוד" תוסיף להיות סיסמה ריקה.

הירואיות או טפשות? מרד וורשה בנאצים ותעתוע "אין ברירה"

המלך הפולני העתיק, זיגיסמונד השלישי, השקיף על הריסות העיר העתיקה של וורשה ממרומי העמוד. בקרבת מקום ניצב קברו של החייל האלמוני, שעוד עמד משום מה על מקומו. באותו יום של ראשית ספטמבר, 1944, יצאו מהריסות העיר העתיקה מאות לוחמי ארמיה קראיובה (צבא המולדת), המחתרת הצבאית של פולין. כעת, אפילו הם הבינו שהקרב נגמר. דקות ספורות לאחר מכן, נכנסו חיילי הס"ס פנימה, טובחים או חוטפים כל מי שנקרה על דרכם. טנק עבר על קבר החייל האלמוני, טוחן אותו לאבק. האם היה המרד הירואי, מטופש, או גם וגם? מערכת השיקולים המורכבת שהובילה לפרוץ מרד וורשה יכולה ללמד אותנו הרבה מאד על קבלת החלטות בתנאי לחץ. ינשוף היסטורי על התעתוע המסוכן של תחושת "אין ברירה".

Warsaw_1944

המלך הפולני העתיק, זיגיסמונד השלישי, השקיף על הריסות העיר העתיקה של וורשה ממרומי העמוד. בקרבת מקום ניצב קברו של החייל האלמוני, שעוד עמד משום מה על מקומו, סביבו עיי חורבות וגוויות מרקיבות. באותו יום של ראשית ספטמבר, 1944, יצאו מהריסות העיר העתיקה מאות לוחמי ארמייה קראיובה (צבא המולדת), המחתרת הצבאית של פולין. כעת, אפילו הם הבינו שהקרב נגמר. מפקד המרד, גנרל תדיאוש קומורובסקי, שנודע בכינויו הקרבי "בור" (יער), העיף מבט אחרון על האבנים המנותצות. "שש מאות שנים של היסטוריה הפכו לעיי חורבות", אמר.

דקות ספורות לאחר מכן, נכנסו יחידות הס"ס לעיר העתיקה. האזרחים שנותרו בה נטבחו או נשלחו למחנות ריכוז. טנק עבר על קבר החייל האלמוני, טוחן אותו לאבק. פסלו של המלך זיגיסמונד השלישי הופל באמצעות רימון יד.

Warsaw - Sigismund

עמוד זיגיסמונד המנופץ, לאחר נפילת העיר העתיקה

ארמיה קראיובה המשיכה להילחם עוד שבועות ספורים, אבל חורבן העיר העתיקה היה בפועל סופה של אחת ההתקוממויות הטראגיות ביותר שנערכו נגד השלטון הנאצי. מרד וורשה, שפרץ ב-1 לאוגוסט 1944 הביא לשיא עבודה מחתרתית של שנים. בניגוד למרד גטו וורשה, הידוע ממנו, שפרץ ודוכא כשנה קודם לכן, לא היה זה ניסיון נואש של נידונים למוות לעבור מן העולם בכבוד, אלא ביטוי לאסטרטגיה פוליטית-לאומית. מאז 1939, בנתה ארמיה קראיובה מדינה חשאית, עם צבא, שירותי מודיעין וביטחון, בתי משפט, בתי ספר, בתי חולים ואוניברסיטאות, וכל זה באופן לא חוקי תחת אחד המשטרים האכזריים ביותר במאה ה-20. המושל הכללי של פולין, הנס פרנק, ראה פעם מודעה של עמיתו בפראג, שהכריז על תלייה של 17 סטודנטים צ'כים. "אם הייתי מפרסם מודעה על כל 17 פולנים שתליתי", התרברב פרנק, "כל היערות בפולין היו לא היו מספיקים". כל אחת מפעולותיה של המדינה הפולנית החשאית – מערכת המשפט שלה, מערכת החינוך שלה, הצבא שלה, עצם קיומה, היה עילה להוצאה מיידית להורג של העבריין וכל משפחתו וסביבתו הקרובה. למעשה, כדי לטבוח פולנים לא היה צריך שום תירוץ או סיבה.

במצב עניינים כזה, ידעו מנהיגי המחתרת היטב שאין סיבה וטעם למרוד בגרמנים בעודם נמצאים בשיא כוחם. התגובה, כולם ידעו, תהיה הרס מוחלט של וורשה וטבח אזרחיה, ולמה להקריב דם פולני לחינם ? מנהיגי ארמייה קראיובה וראשי הממשלה הגולה הסכימו על אסטרטגיה שניתן לכנותה "אסטרטגיית ההשהייה", שוריאנט כזה או אחר שלה היה מקובל על מחתרות אנטי-נאציות רבות אחרות באירופה. הרעיון היה לחכות מתחת לפני השטח כל עוד הנאצים חזקים, לבנות יכולות, לאמן חיילים, לשמר את הזהות והתרבות הלאומית, ומדי פעם גם להציק לכובשים במבצעי חבלה והתנקשות קטנים. אבל כשבעלות הברית יתקרבו לגבולות המדינה הכבושה, אז, ורק אז, יש לפתוח במרד כללי, לנתק לוורמאכט ולס"ס את קווי האספקה, להשתלט על עיר הבירה ולקבל את הצבאות המשחררים כ"אורחים". האסטרטגיה הזאת פעלה בהצלחה בפריז ובנאפולי. לעומת זאת, היא נכשלה בסלובקיה. בפולין היא היתה חשובה במיוחד, בגלל שאחת ה"משחררות" היתה אמורה להיות ברית המועצות. המשטר הסטליניסטי היה אויבה בנפש של פולין. ב-1939, סטלין כרת ברית עם היטלר, כבש בתיאום איתו חלקים גדולים מפולין וביצע מעשי טבח מזוויעים באזרחיה. כעת, האויב הנאצי המשותף איחד לרגע בין שתי המדינות, אבל הפולנים לא בטחו בסובייטים. אם יקבלו את הצבא האדום לשטחם, הם חייבים לעשות זאת כבעלי הבית. זו היתה האסטרטגיה שעמדה מאחורי מרד וורשה.

Warsaw - Bor

גנרל הרוזן תידיאוש "בור" קומורובסקי – מפקד ארמיה קראיובה

האסטרטגיה הזאת היא שעמדה גם בבסיס היחס המסוייג משהו שגילתה ארמיה קראיובה למרד היהודים בגטו וורשה באביב 1943. מפקד הארמיה דאז ראה את המרד כעומד בניגוד לאסטרטגיית ההשהייה ולא רצה להיגרר ללחימה כוללת בשלב מוקדם מדי (ליהודים, כמובן, לא היה זמן לחכות – הם עמדו להישלח כולם לתאי הגזים בטרבלינקה). הוא גם חשש לתת נשק לאי"ל, המחתרת היהודית בעלת האופי השמאלי-קומוניסטי. מי יודע אם הנשק הזה לא יגיע איכשהו לסובייטים, תהה, או יופנה יום אחד נגד המדינה הפולנית. בסופו של דבר, ארמיה קראיובה כן נתנה נשק לאיי"ל, והרבה יותר מכך לאצ"י, המחתרת היהודית הימנית-ציונית. היא אף סייעה למרד באמצעות פעולות רתק כנגד כוחות גרמניים לאורך חומות הגטו, אך סרבה להשקיע בו את חלק הארי של כוחה ומשאביה.

במקביל, ארמיה קראיובה החלה להתנקש באנשי ס"ס וגסטפו אכזריים במיוחד, לרבות מפקד משטרת וורשה הידוע לשמצה, גנרל פרנץ קוצ'רה, והקימה ארגון מיוחד שהציל יהודים ניצודים ודאג להם לבתי מבטחים ומסמכים מזוייפים. אבל כל הפעולות הללו לא היו אלא הסחות דעות למה שארמיה קראיובה ראתה כמטרתה העיקרית, המטרה שאליה הקדישה את כל מחשבותיה, מאמציה ומעייניה- המרד שישחרר את פולין בדקה התשעים ויבטיח את עצמאותה וכבודה בעיני האומות כמדינה שנלחמה לנאצים ויכלה להם.

לפי התרחיש האופטימי ביותר של ארמיה קראיובה והממשלה הפולנית בגולה, יהיו אלו הבריטים והאמריקאים שיצליחו להגיע לפולין ראשונים. החלום הורוד הזה התבסס על תוכניתו השאפתנית של וינסטון צ'רצ'יל לפלוש ל"מבצר אירופה" הנאצי דרך הבלקנים וכך להקדים את הסובייטים בשחרור חלקים ניכרים ממזרח אירופה. כשהבריטים והאמריקאים יגיעו להונגריה, יפתחו הפולנים במרד כללי בכל המדינה ויחברו במהירות למשחרירהם. ראש ממשלת פולין הגולה, גנרל ולדיסלב שיקורסקי, היה בטוח שיחסיו המצויינים עם מנהיגי בעלות הברית יבטיחו את שיתוף הפעולה הזה. לא מדובר היה ברעיון מופרך. שיקורסקי היה סלבריטי, דמות מכובדת ונערצת בלונדון ובוושינגטון, עם גישה ישירה לצ'רצ'יל ולרוזוולט. פולין היתה בעלת הברית הראשונה של מעצמות המערב, ולשיקורסקי היה יסוד לקוות שעמיתיו בוייטהול ובבית הלבן יצליחו להשיג הסדר כלשהו גם בינו לבין ברית המועצות, במידה ודברים ישתבשו והצבא האדום דווקא יהיה זה שיגיע לפולין ראשון. כלומר, התוכנית היתה מבוססת על שלושה אדנים: פלישה של בעלות הברית לבלקנים, מעמדו האישי של רה"מ שיקורסקי במחנה בעלות הברית, ולמצער, יכולת להגיע להסדר כלשהו עם ברית המועצות.

Warsaw -Wladyslaw_Sikorski_2

סמך על יוקרתו האישית – גנרל ולדיסלב שיקורסקי, ראש ממשלת פולין הגולה

אלא שבקיץ 1944, מועד השחרור המיוחל, חלק מהאדנים הללו קרסו, ואחרים התערערו קשות. ביולי 1943, שיקורסקי נהרג בתאונת מטוס מעל גילברטר. יורשו, מנהיג "מפלגת האיכרים" סטניסלב מיקולאיצ'יק, היה מצוי יותר בענייני כלכלת הכפר הפולני מאשר בפוליטיקה בינלאומית, ולא נהנה ממעמד איתן כשל קודמו בהנהגת בעלות הברית. רוסיה הסובייטית היתה זו שעמדה לשחרר את פולין, והיחסים איתה קרסו עוד בשלהי כהונתו של שיקורסקי. שתי המדינות לא הצליחו להגיע להסכמה על שורה של מחלוקות. בעיקר, הפולנים לא הסכימו לוותר לסטלין על השטחים שגזל מהם ב-1939 בשיתוף פעולה עם היטלר, ובמיוחד לא על לבוב (כיום בשטח אוקראינה), מרכז תרבותי פולני חשוב ביותר. הם גם סרבו להצעתו של סטלין לקבל ״פיצוי״ טריטוריאלי על חשבון גרמניה בפרוסיה המערבית. בתגובה, ניתק סטלין את היחסים עם הממשלה הגולה. כאשר הצבא האדום שחרר את אזור לובלין, הוא התקין שם ממשלת בובות קומוניסטית בראשותה של אחת, ואנדה ואסילייבה. התעמולה הסובייטית הכריזה על ממשלת לובלין כממשלה הלגיטימית היחידה, וכינתה את ארמיה קראיובה "צבא בלתי חוקי".

זה היה המצב שעמד מול מקבלי ההחלטות הפולנים באוגוסט 1944, כאשר יחידות הצבא האדום בראשותו של מרשל רוקוסובסקי התקרבו במהירות לוורשה. בממשלה הגולה התגלעה מחלוקת קשה. הרמטכ"ל, שפיקד לא רק על ארמיה קראיובה אלא גם על "צבא אנדרס", הכוחות הפולנים שנלחמו באיטליה, התנגד בתוקף למרד כללי בגרמנים. הוא סבר שאין לסמוך על הסובייטים, וחשד שיתנו לפולנים להקיז את דמם לשווא. הוא המליץ לראש הממשלה לבטל את תוכנית המרד, לתת לסובייטים לכבוש את פולין ולהשאיר את ארמיה קראיובה במחתרת, היינו – לשמור את האפשרות להילחם גם בכיבוש הסובייטי אם הדבר יהיה הכרחי. רה"מ מיקולאיצ'יק, לעומת זאת, היה אופטימי ממנו. הוא סבר שיצליח להגיע להסכם עם הסובייטים במהלך המרד, לאחר שהפולנים יוכיחו את כוחם. בוורשה, מיקואליצ'יק זכה לתמיכתו של מפקד ארמיה קראיובה, גנרל קומורובסקי ("בור"). זה החליט להכריז על התקוממות כללית באזורי הכפר, כדי לנתק את קווי האספקה של הוורמאכט ולסייע לכוחות הסובייטיים המתקדמים.

Warsaw Mikolajczyk

גילה אופטימיות – ראש ממשלת פולין סטניסלאב מיקולאיצ'יק

אלא שההתקוממות באזורי הכפר ("מבצע סופה") היתה כישלון מחפיר, לא רק בשל הקושי שבהתמודדות מול הוורמאכט אלא גם בגלל ההתנהגות הסובייטית. הצבא האדום שיתף פעולה עם הכוחות הפולניים באופן ראשוני, בחלק מהמקומות, אולם מיד לאחר מכן פירק אותם מנשקם וסירב לתת להם לנוע כדי לסייע זה לזה, או להגיע לוורשה. בבירה, עמד גנרל קומורובסקי במצב קשה יותר מאשר תכנן. הקלף האחרון שלו היה מרד כללי בוורשה, אבל חלק גדול מהנשק והעתודות שלו נשרפו ב"מבצע סופה". ראש הממשלה הסמיך אותו לפתוח במרד בוורשה, כך שהאחריות הכבדה היתה בעיקר בידיו.

ב-1 באוגוסט, החליט "בור" לתת את הפקודה למרוד, למרות שהיה מודע היטב לקשיים ולסיכונים. השיקולים שלו היו כבדי משקל. המרד המתוכנן בוורשה היה שיאה של אסטרטגיית ההשהייה, שתוכננה בזהירות על ידי ארמייה קראיובה במשך שנים. אם לא ימרדו, הפולנים יפסידו את ההזדמנות האחרונה לשחרר את עצמם בעצמם. הם יהפכו בוודאות גמורה לגרורה סובייטית, אם לא למדינה כבושה, ולאין יוליכו את החרפה? האם כל הקורבנות שהוקרבו בחמש שנים של עבודה מחתרתית היו לשווא ולחינם? ומעבר לכך, טען בור, ברגע שיתחיל הקרב על וורשה יפנו הגרמנים את האוכלוסיה האזרחית למחנות ריכוז, והעיר תיחרב לחלוטין בחילופי האש בינם לבין הרוסים. ואם ייסוגו, סביר שהגרמנים יטחנו את וורשה לאבק, כפי שעשו כבר במקומות אחרים.

Warsaw - boy scouts

בני נוער מהצופים הפולנים – נלחמו בארמיה קראיובה במסגרת "הגדודים האפורים"

לכך נוספו שיקולים אחרים, קצרי טווח. בסוף יולי 1944 פקד המושל הנאצי של וורשה, ד"ר לודוויג פישר, לגייס 100,000 עובדי כפייה פולנים כדי להכין חפירות וביצורים לקראת הקרב עם הרוסים. האוכלוסיה, שציפתה למרד בעתיד הקרוב ביותר, התעלמה מהפקודה. היה חשש שהגרמנים יבצעו מצוד נרחב בעיר, שיגרום למרד ספונטני וחלש יותר, או, לחילופין, לחיסולה הסופי של ארמיה קראיובה. מבחינתו של בור, זה היה "או עכשיו או אף פעם". כשקיבל דיווח מודיעין שהרוסים פלשו לפראגה, אחד הפרברים המזרחיים של וורשה, היה זה מבחינתו הקש האחרון. הוא הוציא את הפקודה למרוד. כשראש המודיעין שלו חזר אחרי מספר שעות ואמר לו שהדיווח שגוי, היה זה מאוחר מדי. השליחים כבר יצאו לדרכם.

ההתחלה של המרד היתה מבטיחה. הכוחות הפולניים הכו את הגרמנים מכה קשה בימים הראשונים. למרות שרוצחי הס"ס טבחו בעשרות אלפי אזרחים, ירו למוות בכל גבר, אישה או ילד שניקרו על דרכם, ארמיה קראיובה הצליחה לכבוש את בית הדואר, מחנות צבא, מתקני נשק, את העיר העתיקה ואת המגדל הגבוה ביותר בוורשה. ללוחמי הארמיה הצטרפו שבויי מלחמה בריטים, אירים, סובייטים, בני מיעוטים פולניים כגרוזינים וטורקים מוסלמים, ואפילו גרמנים אנטי-נאצים בודדים. כבר ביום הראשון, שחררה יחידה מיוחדת של הארמיה את היהודים במחנה הריכוז גיישובקה, והגברים הכשירים מביניהם הצטרפו מיד ללחימה בעיר העתיקה ("המפקד, הנריק לדרמן מדווח. הפלוגה היהודית שלך עומדת לרשותך", שחזר אחד החיילים את ההתגייסות היהודית מיד לאחר השחרור). בשטחים המשוחררים, הקימה ארמיה קראיובה מנהל מסודר, בתי חולים ומרפאות, ואפילו מחנות שבויים. ללחימה הצטרפו גם המחתרת הקומוניסטית הקטנה יותר (ארמיה לודובה) והמחתרת האנטישמית מהימין הקיצוני ("הכוחות המזויינים הלאומיים").

Warsaw_Uprising_-_Small_PASTa_-_Flamethrower

לוחם פולני עם להביור – מרד וורשה

אולם בעוד הגרמנים מביאים תגבורות, העזרה מבחוץ בוששה להגיע. בדיוק כפי שחשש הרמטכ"ל הפולני בלונדון, הסובייטים עמדו מהצד, נותנים ללוחמי ההתנגדות הפולנים להקיז את דמם. ראש הממשלה מיקולאיצ'יק טס למוסקבה, שם דרש ממנו סטלין "להגיע לסיכומים" עם ממשלת הבובות הפולנית בלובלין, כלומר להתפטר ולתת להם את השלטון. בצר לו, הציע מיקואלצ'יק לסטלין ויתורים ניכרים – שיתוף הקומוניסטים בשלטון וויתור על רוב השטחים הפולניים שכבשה ברית המועצות. אולם בוורשה, גנרל בור דחה בזעם את "הסכם הכניעה". הפולנים לא מקיזים את הדם שלהם, הבריק ללונדון, כדי להחליף כיבוש גרמני בכיבוש רוסי.

האמריקאים, שרצו לפייס את הסובייטים, נטשו את הפולנים לגורלם. בלונדון, צ'רצ'יל – אולי המדינאי הפרו-פולני ביותר במחנה בעלות הברית – המשיך ללחוץ לסייע לארמיה וכפה על הפקידות הבריטית הסרבנית לשלוח סיוע אווירי. המטוסים הבריטים המשיכו להביא לוורשה סיוע בכל מהלך המרד, אולם הסובייטים סרבו להתיר להם לנחות בשדות תעופה באוקראינה. במקום זאת, הם היו חייבים לטוס מאיטליה, נתיב ארוך ומסוכן, וללא ליווי מטוסי קרב. הם ספגו אבדות איומות, והסיוע שהביאו לא הצליח להחיות את המרד. אבל אפילו בריטניה לא היתה מוכנה לסכן את האינטרסים החיוניים שלה, ואת היחסים עם ברית המועצות, כדי לסייע לארמיה קראיובה. בדיעבד, הוקיעו פולנים רבים את ה"בגידה הבריטית". אולם בפועל, הגישה של לונדון – אהדה כנה, סיוע מוגבל במידת היכולת, אך חוסר רצון לסכן אינטרסים קריטיים גם לנוכח התנגדות הירואית של בעל ברית – לא היתה שונה במיוחד מההתנהגות של ארמיה קראיובה עצמה במהלך מרד גטו וורשה.

Warschauer Aufstand, deutsche Soldaten

חיילים גרמנים בקרב על כיכר התיאטרון – מרד וורשה

התוצאות של מרד וורשה היו מחרידות. רבבות פולנים נרצחו, נשרפו, נספו חיים במיתות משונות על ידי הנאצים ושכירי החרב הבלארוסים שלהם. כעיר, וורשה הפסיקה להתקיים, והיטלר הורה לס"ס לפוצץ את כל הבניינים שנותרו בה. "המרד הזה היה ברכה עבורינו," התפאר הימלר, "עכשיו נוכל להשמיד את המרכז האינטלקטואלי של פולין, העיר שחסמה במשך 700 שנה את דרכנו למזרח." וורשה השתקמה לאחר המלחמה, תחת שלטון ממשלת הבובות הקומוניסטית, אך מעולם לא חזרה להיות מה שהיתה. הבירה היפה והאלגנטית פינתה את מקומה לשיכוני פועלים קומוניסטיים. לאחר המלחמה, שמרה פולין באופן נומינלי על עצמאותה, אולם הפכה לגרורה של ברית המועצות. ממשלת מיקולאיצ'יק איבדה את ההכרה הבינלאומית מיד לאחר המלחמה, והפכה לארגון גולים חסר חשיבות.

האם בנסיבות אלו היה המרד מוצדק, אפילו בשיקולים של אותה התקופה? גנרל ולדיסלב אנדרס, גיבור מונטה-קסינו ודמות מוערכת מאד במחנה בעלות הברית, כתב בראשית ספטמבר, ממש עם נפילת העיר העתיקה, מכתב פרטי, ובו ביכה את פרוץ ההתקוממות והאשים האשמות קשות מאד את מחולליה. הם היו אמורים לדעת מראש מה יקרה:

הוכיתי בתדהמה מוחלטת מפרוץ המרד בוורשה. אני רואה את זה כאסון הגדול ביותר במצב הנוכחי שלנו. לא היה לו סיכוי, ולו הקלוש ביותר, להצלחה, והוא חשף את כל חלקי ארצנו שבכיבוש גרמני לפעולות תגמול חדשות ומזוויעות… אף אדם שאינו רמאי או עיוור לא היה יכול להשלות את עצמו, ולו קצת, שהדברים לא יתרחשו כך בדיוק. היינו – לא רק שהסובייטים לא יעזרו לוורשה האהובה וההירואית שלנו, אלא שהם יצפו בעונג מהצד בעוד עמנו מקיז את טיפת דמו האחרונה… למרד הזה לא היה שום טעם. הוא אפילו פשע.

017-Gen.-Władysław-Anders-wśród-Młodszych-Ochotniczek-1024x709

הוקיע את ההחלטה לפתוח במרד – גנרל אנדרס

גנרל בור, לעומתו, האמין באמת ש"אין לו ברירה". שנים הוא עבד לרגע הזה, ההזדמנות לא תחזור, וורשה היתה נחרבת ממילא, ומי יודע? אולי בכל זאת הסובייטים יתרצו וישתפו פעולה? ואולי באמת "לא היתה ברירה", אבל רק אם מקבלים את הנחת היסוד של בור – שכבוד לאומי הוא אינטרס עליון, בדיוק כמו שמירה על חיים ורכוש?

תהיה התשובה אשר תהיה, מרד וורשה מלמד מספר לקחים חשובים. ראשית כל, הוא מראה עד כמה מסוכן לקחת הימורים בהתבסס על ההנחה שדברים יסתדרו לפי התרחיש הטוב ביותר. מה יקרה אם משהו ישתבש? אם אין תשובה על השאלה הזאת, צריך לחשוב על ההימור פעמיים. שנית, כשפוליטיקאי או גנרל אומר ש"אין ברירה", לפעמים זה מוצדק, אבל במקרים אחרים, המשמעות היא ש"אין ברירה" כל עוד מקבלים הנחות יסוד מסויימות. כשהנחות היסוד משתנות, מגלים לפעמים שאולי דווקא יש ברירה. שלישית, יחסים בינלאומיים הם קריטיים – פולין נפלה כי היתה מבודדת – אולם אסור לתמרן את עצמנו למצב שבו אין לנו מה להציע, ואנחנו תלויים בטוב ליבם של אחרים. בפוליטיקה ובמלחמה, גם כשיש אהדה, סימפטיה ואפילו הערצה, כל אחד קרוב בסופו של דבר לעצמו.

מלחמת האופיום: איך סוחרי סמים שכנעו את בריטניה לתקוף את סין?

אם תשאלו סיני על העבר של מדינתו, סביר שיספר לכם בזעם על "מאה שנים של השפלה לאומית": מאה שנים שבהן דרכו מדינות המערב השונות, ויפן, על סין והתעללו בה בכל דרך אפשרית. הסיפור הזה נפתח בדרך כלל במלחמת האופיום, סכסוך אלים ואכזרי בין סין לבריטניה שנמשך בין 1839 ל-1842. סוחרי האופיום הבריטים עשו שמות בסין, והפכו את "קיסרות צ'ינג הקדושה למאורת אופיום אחת גדולה". וכשהסינים ניסו להתנגד, הבריטים יצאו למלחמה כדי להגן על סוחרי האופיום. אבל הסיפור הזה הוא חלקי בלבד. מבט מורכב יותר על מלחמת האופיום יגלה לנו כיצד הגבלות מיותרות ושרירותיות על סחר חופשי עלולות לתת כוח אדיר לקבוצות לחץ אינטרסנטיות, שמנצלות את מדיניות החוץ כדי לצבור רווח אישי. ינשוף היסטורי על אופיום, השפלה ודם.

OW opium

מי מכם שייכנס לספריות ברחבי סין, עשוי לגלות כרכים עבים הנושאים את השם מבשר הרעות "אנציקלופדית ההשפלה הלאומית". לא משנה באיזה עמוד תפתחו, תקראו שם על מעשי עוול, חמס ורשע שביצעו מדינות מערביות, ויפן, כנגד הסינים הרמוסים. אצבעו של המעלעל תחלוף מעל הטבח הזה, ההסכם המשפיל ההוא, המלחמה התוקפנית ההיא, וגם – לפעמים – אפיזודות אמיתיות או דמיוניות של התנגדות סינית לפולשים השפלים. ייתכן שתקראו על השלטים שנתלו בפארקים של המושבה הבינלאומית של שנגחאי, ויתר השכונות המערביות של סין, שהכריזו כי "לסינים ולכלבים הכניסה אסורה" (לא היו שלטים כאלו, אם כי בשנגחאי, כניסתם של סינים לפארקים דרשה אישור מיוחד עד שנת 1928). בוודאי תקראו שם גם על טבח ננג'ינג המחריד, בדצמבר 1937, בו שחט הצבא היפני מעל 100,000 סינים בעינויים מחרידים, בנוסף לרבבות נשים שנאנסו.

OW national humiliation

אל תשכח את ההשפלה הלאומית – שלט במוזיאון זיכרון סיני

אבל מלבד טבח ננג'ינג, אין אירוע שממלא תפקיד כה מרכזי בנרטיב "ההשפלה הלאומית" של סין מאשר מלחמת האופיום. "אנציקלופדית ההשפלה הלאומית" תספר לכם שבראשית המאה ה-19, סין הגבילה את המסחר המערבי למושבה של סוחרים בעיר הדרומית קנטון. ובצדק הגבילה, משום שאותם סוחרים חסרי מצפון התעשרו משינוע אופיום שעשה שמות ברחבי סין. "אפילו שרים ונסיכים כבר משתמשים באופיום," אומר הנציב הצעיר וההירואי, לין זה-שו (Lin Zexu), באחד מהסרטים הסיניים על המלחמה. "קיסרות צ'ינג הקדושה הופכת למאורת אופיום אחת גדולה."

לין, שמונה כשליח קיסרי מיוחד ב-1839, שם מצור על המתחם הבריטי בקנטון ודרש מהסוחרים להסגיר את האופיום. בסופו של דבר הם אכן נאלצו לעשות זאת, אולם הממשלה הבריטית התערבה כדי להגן עליהם. לונדון שלחה צי מלחמה שהחריב ערים סיניות בהפצצות ימיות, והנחיתה בהן חיילים שביצעו מעשי טבח, הרס וביזה. באחת האפיזודות המפורסמות יותר, נחתים בריטים בשנגחאי שרפו ספריות במדורות בישול והשתמשו בכתבי יד סיניים יקרים כנייר טואלט. בסוף המלחמה, נאלצה הממשלה הקיסרית לחתום עם הבריטים על "הסכם ננג'ינג", להעניק לבריטניה את הונג קונג כקולוניה, ולפתוח חמישה נמלים לסחר בריטי. הבריטים שגרו בנמלים לא היו כפופים לחוק הסיני אלא לחוקי הקונסולים שלהם, רעה חולה שעודדה פשע ויצרה מובלעות חצי-קולוניאליות ברחבי סין. כך נפתחה המאה השחורה של "השפלה לאומית" שהסתיימה רק עם תום מלחמת העולם השנייה.

OW Lin

הנציב הקיסרי לין זה-שו בסרט סיני משנות החמישים

אין, כמעט, שום דבר שגוי בסיפור שסיפרתי לכם למעלה, מלבד העובדה שהוא חלקי מאד. בפועל – מלחמת האופיום היתה מסובכת ומורכבת בהרבה. ואם נבין כהלכה את הדינמיקה שלה, נוכל לראות איך קצרים בתקשורת, שחצנות, אטימות והגבלות מיותרות על סחר עלולים לאפשר לקבוצה קטנה ואינטרסנטית של מחרחרי מלחמה לגרור אחריהם חוגים רחבים ומתונים בהרבה לעימות יקר והרסני.

משום שבפועל, סוחרי האופיום לא היו היו מקובלים על כל שדירות הציבור והאליטה בבריטניה. רבים מחברי הפרלמנט, עורכי העיתונים ומעצבי דעת הקהל שנאו אותם, וראו בסחר האופיום תועבה שאין שום צורך להגן עליה. לפי הגירסה הסינית של הסיפור, הממשלה הבריטית הגנה על סחר האופיום כדי לשמור על מאזן התשלומים שלה (הסינים מכרו לבריטים תה ומשי תמורת כסף, אבל לא קנו סחורה בריטית בתמורה, ורק ייבוא האופיום לסין איזן את המשוואה). זה נכון מבחינה כלכלית, אבל מי שמסתכל על הדיונים והויכוחים הבריטיים בתקופה יראה שהטריגר העיקרי לא היה כלכלי בהכרח, ושיקולים של כבוד לאומי שכנעו חוגים רחבים יותר, שלא בהכרח אהדו את סוחרי האופיום, לאשר את המלחמה.

OW Caricature2

הבריטים משקים את הסינים באופיום – קריקטורה בעיתון צרפתי

כדי להבין את הדינמיקה שהתרחשה, והובילה למלחמה, צריך לומר כמה מילים על תמונת המציאות השונה בתכלית שנתגלתה למשקיפים הבריטים והסינים, בהתאמה. בעיני הסינים, הבריטים היו אורחים לא רצויים, שדרשו לעצמם, בחוצפה רבה, פריבילגיות מסחר שאף אחד אחר לא קיבל. הקיסר הסיני דרש שכל באי עולם יכירו בעליונותו, וסחר נתפס כמעשה חסד – לא כפעולה הדדית בין שווים. הבריטים התפרצו לארץ לא להם, הפרו את החוקים הסיניים תוך איומים מתמידים בשימוש בכוח, התנהגו בגסות רוח שלא תיאמן לפקידים הממונים על הסחר, ועוד הפיצו סם רעיל וממכר. בדיוק באותה תקופה, פרץ בדרום סין מרד של שבט ילידי, והכוחות הקיסריים לא הצליחו לדכאו ביעילות משום שרבים מהחיילים היו מכורים לאופיום. הסם שהפיצו הבריטים נתפס לא רק כאיום מוסרי, אלא כסכנה בטחונית ממדרגה ראשונה. מעל הכל, ההתנהגות הבריטית נתפסה בעיני הסינים כלא מוסרית בעליל. הנציב לי שלח מכתב למלכה ויקטוריה, ובו הטעים כי סין מפיצה בעולם רק סחורות חיוביות ומועילות, כמו משי ותה, ואילו בריטניה מפיצה רעל. איזו זכות יש לבריטים להפיץ בסין סם שאסור בבריטניה עצמה? (לין לא ידע כנראה שאופיום היה נפוץ מאד בבריטניה הויקטוריאנית, ובמיוחד בחברה הגבוהה).

תפיסת המציאות הסינית היתה הגיונית לחלוטין, אבל הבריטים ראו את העולם באופן שונה. בעיניהם, ההתנהגות הסינית היתה חצופה, מרושעת, גסה ומשפילה. הסוחרים הבריטים בקנטון – גם אלו שלא מכרו אופיום מעודם – היו נתונים לשורה של הגבלות שרירותיות שהשתנו חדשות לבקרים בלי סיבה ברורה. הם גרו במתחמים דחוסים וצפופים, שמהם לא הורשו לצאת, אפילו לא לעיר קנטון עצמה. אפילו שם, הם הורשו להתגורר אך ורק בעונת הסחר, חודשים בודדים בשנה. לקחו מהם שיעורי מכס גבוהים, וכל המסחר שלהם היה חייב להתנהל מול מונופול ממשלתי של סוחרים סינים (קו-הונג) שכמובן הפקיעו מחירים מעל ומעבר. מחירי התה והמשי בסחר הבלתי חוקי, שהתנהל בחשאי לאורך החוף, היו נמוכים בהרבה, דבר שתסכל את הבריטים וגרם להם להרגיש ששודדים אותם. לכך התלוו ההשפלות המתמידות והתקנות השרירותיות והמציקות של הנציגים הסינים. באופן קריטי לסיפור שלנו, ההשפלה הזאת לא היתה רק אישית אלא גם לאומית. הסינים התייחסו לבריטים כ"ברברים" בתכתובות רשמיות, ולא הסכימו לשום מחווה שתרמוז אפילו שמלכת בריטניה שווה לקיסר. מכתבים לבריטים שורבטו על פתקי נייר ולא נוסחו באופן רשמי. לא התאפשרו כל מגעים בינם לבין החצר הקיסרית בבייג'ינג, אלא רק מול סוחרים ופקידים נמוכים בקנטון.

OW Chinese Opium Den

איום בטחוני ממדרגה ראשונה – מאורת אופיום סינית

וכאן נכנס סיפור החרמת האופיום בידי הנציב הסיני. כאשר כוחותיו של לי צרו על המתחם המסחרי הבריטי בקנטון, הורה נציג הכתר צ'רלס אליוט לסוחרים למסור את האופיום ללי, והבטיח שהממשלה הבריטית תפצה אותם. זה היה מחדל אדיר, משום שאליוט התחייב למסור ללי כמות גדולה בהרבה של ארגזים מזו שהיתה בידי הסוחרים בפועל. כדי למלא את הפער, ספינות אופיום זרמו לנמל מכל רחבי אסיה, ומדוע לא? במקום למכור את האופיום בקושי רב ובסכנה אדירה ברחבי סין, היה אפשר פשוט למסור אותו להשמדה ולקבל פיצוי מהארנק של הוד מלכותה. אבל לצעד של אליוט היתה עוד השלכה לא רצויה: הוא הפך את האופיום לרכוש של הכתר. ולפיכך, השמדתו נתפסה כהשפלה של בריטניה מול סין.

בהקשר הכללי של השפלה לאומית, הצעד של אליוט נתן תחמושת בלתי נדלית לסוחרי האופיום במאבק היח"צ שלהם בלונדון. סין, הם טענו כנגד מתנגדיהם, לא רוצה לאסור רק את סחר האופיום, אלא סחר בכלל. ההשפלה אינה רק של סוחרי האופיום, אלא של כל הסוחרים, ושל הכתר. רק כך, הם הצליחו להתגבר על ההתנגדות העזה בפרלמנט, בציבור ובעיתונות הבריטית לצאת למלחמה. רק הנראטיב של ההשפלה הלאומית נתן כוח לקבוצה אינטרסנטית קטנה של סוחרי סמים ומחרחרי מלחמה למצוא בעלי ברית בקבוצות מתונות יותר, ולשכנע את הפרלמנט הבריטי לצאת למלחמה נגד סין. האופיום, מאזן התשלומים ושיקולים דומים הניעו את קבוצת האינטרסנטים שדחפה למלחמה. ללא יתר השיקולים, לא סביר שהיתה מוצאת כל כך הרבה בעלי ברית ומתגברת על ההתנגדות. והראיה? כ-15 שנים מאוחר יותר, הבריטים חתמו על הסכמי סחר עם יפן שהכילו סעיף שאסר סחר אופיום. מעצמות המערב קיימו את ההסכמים הללו.

OW battle

קרב ימי במלחמת האופיום

מה ניתן ללמוד מהסיפור הזה? מאחורי מלחמת האופיום הראשונה לא עמדו רק אטימות סינית מחד, וחמדנות וקנאות בריטית לכבוד לאומי מאידך, למרות שהיה די והותר גם מזה וגם מזה. הבעיה האמיתית נעוצה בחוסר תקשורת בין הצדדים. חלק גדול מהתסכול במגעים בין הבריטים והסינים נבע מאי הבנות, בורות הדדית וחוסר יכולת לראות בבהירות את האינטרסים של הצד השני. עד הסוף ממש, הסינים חשבו שהמטרה הבריטית היתה לכבוש את קנטון, ולא להשיג הסכמי סחר חופשי, וחלק מהתגובות האגרסיביות שלהם נבעו מהטעות הזאת. חוסר התקשורת נבע לא רק מהבדלי שפה ומנטליות, אלא מההגבלות שהשלטון המרכזי הסיני השית בכל הנוגע למגעים עם הזרים. במקום לדון עם הזרים ישירות, הממשלה הקיסרית הפקידה את המגעים בידי קבוצה קטנה של פקידים מקומיים מיליטנטים, שמסרו לה לעיתים קרובות מידע שקרי ומוטעה. גם מהצד הבריטי, חוסר היכולת לתקשר עם השלטון הסיני תרם לתסכול ותחושת עלבון שהעצימו את כוחם של סוחרי האופיום.

למעשה, ללא הגבלות הסחר של הממשלה הסינית, סביר שכוחם של סוחרי האופיום היה הרבה יותר חלש מלכתחילה. מכיוון שמסחר בסין היה רווחי מחד ומוגבל מאד מאידך, נוצר תמריץ כלכלי עצום לסחר מבריחים בלתי לגלי לאורך החוף. כמו כל סחר מסוכן עם פוטנציאל רווחים גבוה, נמשכו אליו הטיפוסים ההרפתקניים והאלימים ביותר. ובגלל שהמסחר עם סין היה כל כך מוגבל, מחרחרי המלחמה האינטרסנטים הללו דיברו בלונדון בשם "הסחר עם סין" כולו וזכו בכוח בלתי פרופורציונלי. בהינתן רגולציה רכה יותר על המסחר, סין היתה ככל הנראה מלאה בסוחרים בריטים מסוגים שונים, שהיו מצליחים ליצור ביקושים למגוון רחב של סחורות מלבד אופיום. מכיוון ששולי הרווח של כל סוחר היו נמוכים יותר, והתחרות ביניהם היתה הופכת לעזה יותר, קשה להאמין שהיו מצליחים להפעיל לובי אפקטיבי כמו זה של סוחרי האופיום ב-1839.

הסיפור הסיני הפופולרי רואה את מלחמת האופיום כראשיתו של הקולוניאליזם הבריטי בסין, ולא לגמרי בצדק. רוב המדינאים והדיפלומטים הבריטים האמינו, והם כתבו את זה שוב ושוב אחד לשני, שאין למדינתם שום אינטרס לספח לעצמה חלקים מסין או להקים בה קולוניות, מלבד החריג היחיד של הונג-קונג. סין, הם אמרו שוב ושוב זה לזה בתכתובות הפנימיות, לא תהפוך להודו. היסטוריונים מתוחכמים יותר, שמודעים לכך, הגדירו את המדיניות הבריטית בסין כ"אימפריאליזם של סחר חופשי". הביטוי הזה נכון, אם מבינים את הסיבתיות שטמונה בו. המגבלות הסיניות המטופשות והמיותרות על סחר חופשי, שנבעו מתמונה מוסרנית של העולם, הן שהצמיחו את המצב המעוות שיצר את האימפריאליזם הבריטי מלכתחילה.

אין עשן בלי פירומן: על חטיפת ילדי תימן וקונספירציות אחרות – טור אורח מאת שריאל בירנבוים

על כת "משכן אוהלים" של עוזי משולם, חטיפת ילדי תימן וקונספירציות היסטוריות אחרות. בטור אורח מיוחד לינשוף, מתחקה ד"ר שריאל בירנבוים אחרי המקור לשמועות על חטיפת ילדי תימן, וטוען כי מדובר בתעמולה כהניסטית שהתגלגלה לחוגי השמאל הרדיקלי.

מאמר זה מבטא את דעת הכותב בלבד, ולא את דעת הינשוף – ראו בתגובה הראשונה. 

Image result

במהלך לימוד ההיסטוריה של המזרח התיכון והאסלאם, כל סטודנט לומד על הפילוג בין השיעה לבין הסונה, ועל בני הדורות הראשונים לאסלאם שהרבו להתפצל לסיעות וללחום זה בזה. על מה הוא אינו לומד? על הסיבה האמיתית לפילוג. עליה הוא ימצא מידע לא בספרי ההיסטוריה האקדמיים אלא במאמרים בעתונים ובפורומי אינטרנט. הסיבה העיקרית לפילוג באסלאם, כמסתבר, היתה אדם המכונה "השטן היהודי", ושמו עבדאללה אבן-סבא, יהודי שהתאסלם למראית עין, ובמזימותיו האפלות גרם לחבריו הקרובים של הנביא מוחמד ללחום אלו כנגד אלו.

כמובן, זו תיאוריית קונספירציה אנטישמית. הוגים ערבים המתנגדים לאנטישמיות, כמו גדול האינטלקטואלים הערבים טה חוסיין וכמו סיד מחמוד אלקמני ממצרים, טוענים נגדה את הטענה הפשוטה: "האם יעלה על הדעת שכל ההשתלשלות ההיסטורית, של מלחמה וקרבות בין ח'ליפים אדירי כוח, וייסוד השיעה, אינה אלא תוצאת מזימות של דמות אחת בלתי חשובה בעליל?" (והייתי מוסיף: ספק אם בכלל התקיימה. ש.ב.)

דמות קונספירטיבית ואפלה –  עבדאללה אבן סבא בסרט

במאמר זה נדון בקונספירציה שנוצרה סביב פרשת ילדי תימן. בהקשרים אלה שב ועולה הפתגם הידוע "אין עשן בלי אש". ואכן, החיפוש אחר האמת במקרה של תיאוריות קונספירציה היסטוריות החוזרות לחיים הוא בבחינת חיפוש ה"אש" מתוך ענני העשן. ה"אש" או "האקדח המעשן" להוכחת חטיפות המוניות של ילדים, לא נמצאו גם אחרי עשרות שנים של חיפושים קדחתניים, וניתן לשער בזהירות שהתוצאות ב66 השנים הבאות של חיפושים יהיו דומות לתוצאות שכבר נמצאו ב66 השנים הראשונות. כאן נפנה את מבטנו לא ל"אש" ולא ל"עשן" בקונספירציה אלא לטביעות האצבעות הברורות מאד של ה"פירומנים" שהבעירו שוב ושוב את העניין לצרכים פוליטיים שונים. מחקר הפרשה ההיסטורית של ילדי תימן כולל מאות אלפי עמודי פרוטוקולים של שלוש ועדות שהפריכו באורח גורף את "תיאוריית החטיפה " של אותם ילדים, ואף מצאו ראיות כתובות וממוסמכות לכך שרובם של אותם הילדים נפטרו בבתי החולים ובמוסדות הבריאות.

לכן, מאמר זה לא יתיימר לסקור את כל החומר בנוגע להתרחשות ההיסטורית ולגורלם של הילדים בשנות החמישים, אלא יתמקד בדרכים המפותלות והמוזרות בהן הסיפור הפך ממקרה של הורים שילדיהם נפטרו או אבדו, לתיאוריית קונספירציה המשמשת קרדום בידיהם של רדיקלים פוליטיים ודתיים.

סוד הקסם של תיאוריות קונספירציה בכל העולם נעוץ בכך שהן יוצרות "לוגיקה מעגלית" שלא ניתן להפריך אותה. כל מסמך על רצח הנשיא ג'ון פ. קנדי שאיננו מתאים לתיאוריית הקונספירציה , מייד יוכרז כזיוף מטעם "הממסד הבטחוני שהיה מעורב ברצח". כפי שמאמיני חטיפת ילדי תימן הכריזו על כל המסמכים והועדות כ"זיוף וטיוח מטעם הממסד שהיה אחראי לחטיפות". במקביל, כמובן, כל שמועה או עדות תמוהה הצצה במפתיע באיחור של שישים שנה, אם היא מתאימה לתיאוריה, מייד תהווה הוכחה ניצחת לנכונותה.

Image result for Kennedy assassination

מקור לשלל תיאורית קונספירציה – הנשיא ג'ון קנדי לפני ההתנקשות

לאור 66 שנות השתלשלות הפרשה של "ילדי תימן החטופים" לא נמצאו "ילדים חטופים" כלשהם. תומכי תיאוריית הקונספירציה זורקים לעתים מספר שמות של ילדים שכביכול נחטפו ונמצאו, בהם אריאלה רייטר, יהודה קנטור, גיל גרינבוים ואחרים. בדיקה של השמות הללו וסיפוריהם מעלה שמדובר בילדים שכמעט כולם נולדו לאמהות חד הוריות, בעיקר בנות-עשרה שהרו מחוץ לנישואין, ואומצו כחוק. הם אף פנו לרשויות, ועם פנייתם מצאו בתיקי האימוץ שלהם את שם האימא, דבר שאינו עולה בקנה אחד עם הנחה של " מזימת חטיפה והסתרת הפשע". ממש בימים אלה הלכה לעולמה גב' צילה לוין ז”ל, שגדלה בישראל בתור ילדה מאומצת. בשנת 1997,  עורך-דינו של עוזי משולם (בו עוד נעסוק בהמשך)  דיווח כי לראשונה נמצאה "ילדה חטופה”, והגב' לוין היא תימניה חטופה , בתה של אישה בשם מרגלית עומיסי. מן הסתם היה העניין קשור לקמפיין לשחרורו של משולם מן הכלא באותה העת. עד מהרה התברר כי הבדיקה הגנטית שהביאו אנשי משולם, תוצאותיה כוזבות. לא זאת בלבד, אלא שהגב' לוין ז"ל , ילידת 1948/1949, לא היתה יכולה להיות על פי לוח הזמנים הנ"ל בתה של עומיסי, והיא אומצה עוד לפני שעומיסי איבדה את בתה.

לו אי פעם היה נמצא ילד שכביכול נחטף מידי הוריו ואומץ במרמה, היו לעניין השלכות כבדות. הדבר היה פותח פתח לתביעת פיצויים תקדימית וכבדה נגד המדינה, על חטיפה, תוך שימוש בהוכחות גנטיות, שכיום הן מדוייקות במאה האחוזים.

לכל אורך גלגוליה של הפרשה,  ומדובר בפרשה הארוכה בתולדות המדינה (66 שנים) מעולם לא היה מצב כזה, או אפילו דבר מה הקרוב אליו.

כותרת: יכולות העל של קושרי הקנוניות

כיצד מזהים תיאוריות קונספירציה היסטוריות? הסימן העיקרי הוא ייחוס עוצמה אדירה ומסתורית לדמויות שוליות, עוצמה החורגת מכל מגבלות שהן. ייחוס העוצמה גם קשור בתכונות מיתיות המיוחסות למוצא האתני שלהם או לקבוצה בה הם פועלים. כגון יהודי מסתורי במאה השביעית שהצליח להציף את האימפריה המוסלמית בנחשולי דם של מלחמות אחים, בעוד המקורות ההיסטוריים הראשיים מעולם לא שמעו על קיומו. או יהודים באירופה, השכבה הנרדפת והבזויה ביותר, שכמובן עמדו מאחורי כל מהפיכה ומלחמה ביבשת.

במקרה שלנו, מדובר באנשי צוותים רפואיים, אחיות שעבדו בשכר נמוך במעברות, וניחנו ביכולות מסתוריות "לטייח" ולהכשיל כל חקירה ובדיקה שתתנהל חמישים שנה אחרי כן, גם תחת ממשלות ימין שהיו עוינות בהחלט למפא"י ולמורשתה. מאמיני הקונספירציה מייחסים למעשה ל"חוטפים" משנות החמישים יכולות מדהימות , הכוללות את ההצלחה למנוע מהחטופים להתאחד מחדש עם בני משפחתם לאחר עשרות שנים, מהלך שיכול להתבצע תוך שימוש פשוט למדי ברשת האינטרנט ובבדיקות DNA , אף שאמצעים אלו היו בבחינת מדע בדיוני ב-1951.

Image result for ‫אחיות במעברות‬‎

מרפאה במעברה. מקור: פיקוויקי – תמונות לשיתוף חופשי

מאפיין בולט נוסף של "מאמיני הקונספירציות" הוא ייחוס כל טעות ושגיאה של "הצד שכנגד" לא לרשלנות וטיפשות המוכרות וקיימות בכל חברה אנושית, אלא לתוכנית שטנית מדוקדקת לפרטי פרטיה. תיאוריה הזויה דומה עלתה בסרט ששידר הערוץ הראשון, "מי רצח את אבא" , ובו מחדל מלחמת יום כיפור הוצג כתוצאה של קנוניה בין הממסד האמריקאי לבין הצמרת הישראלית.

תיאוריות הקונספירציה הרבות ביותר במאה העשרים נסבו סביב רצח הנשיא ג'. פ. קנדי. ובדיוק מסיבה זו, של הכשלים הבולטים בפרשייה. היעלה על הדעת שהנשיא סתם-כך הוסע ברכב פתוח בחוצות העיר? היעלה על הדעת ששירותי הבטחון האמריקאים סתם נכשלו בשמירה על חיי הנשיא, וכן מייד לאחר מכן במניעת הירי בחשוד העיקרי לי אוסוואלד? לכן, למעלה ממאתיים איש (!) כבר הוצגו כחשודים ברצח של הנשיא קנדי בידי חובבי הקונספירציות.

במקרה של פרשת ילדי תימן, צווי הגיוס שנשלחו למשפחות הילדים, 17 שנה אחרי שמתו העניקו דחיפה אדירה לחרושת השמועות. מאמיני הקונספירציה הכריזו על צווי הגיוס שנשלחו כ"הוכחה ניצחת" לכך שהילדים לא מתו אלא נחטפו והועלמו במסגרת המזימה. כמובן שזה לא מסביר את התהייה הלוגית הפשוטה: אם המדובר במזימה שטנית מתוכננת להפליא  (ואכן , עשורים ארוכים לאחר פרוץ הפרשה, המשפחות לא איתרו אף ילד בחיים), כיצד מתכנני המזימה איפשרו מצב בו יישלחו צווי הגיוס דווקא… להורים הביולוגיים! (שלא ראו את הילדים החטופים כביכול מזה 17 שנה).

Image result for ‫ועדת בהלול-מינקובסקי‬‎

האם סיפור ילדי תימן מתחילתו היה בעל מאפיינים קונספירטיביים? מסתבר שלא. כאשר המאבק הובל בידי הורי הילדים, הוא נשא אופי שונה לגמרי. בשלהי שנות השישים, לאחר קבלת צווי הגיוס, חרושת השמועות הגיעה לשיאים חדשים, וההורים דרשו, בהגיון רב, חקירה מטעם המדינה. לאחר שוועדת החקירה הראשונה, ועדת בהלול-מינקובסקי, מצאה כי רובם המכריע של הילדים מתו, ו"תיאוריית החטיפות" אינה נכונה, ההורים בחרו, בלב כבד ובצער, לקבל את הממצאים. הוועדה הציבורית מטעם הורי הילדים הנעדרים ערכה טקס מיוחד ובה העניקה תעודות הוקרה לאנשי ועדת בהלול מינקובסקי.

מכאן עולה בבירור, כי ההורים של הילדים, פעלו בצורה הגיונית לגמרי ובאורח רחוק מלוגיקה קונספירטיבית כלשהי. ניתן אף לומר כי כל אדם סביר היה פועל בדיוק כך. לנוכח נהלי דיווח וקבורה מרושלים ולא ברורים, וכאשר בביתם מופיעים צווי גיוס לבן הנעדר , ואולי אף שוטרים צבאיים באים ומחפשים אחריו, הדרישה מהממשלה לקיים חקירה מקיפה ומעמיקה היתה מוצדקת מאין כמוה.

ממאבק משפחות לקונספירציה

לאחר מכן, כאשר הובלת העניין לא היתה ביד הורי הילדים, אלא בידי רדיקלים שהגיעו מ"בחוץ", חלה תפנית מוזרה בעלילה, שהפכה יותר ויותר לתיאורית קונספירציה. המאמינים בתיאוריית הקונספירציה מדברים על ה"סבל שנגרם למשפחות", אך אינם מבינים שעיקר הסבל הוא תוצאה של פיתוח וקידום הקונספירציה בידי גורמים שונים. בין אם בידי הרב עוזי משולם שטען שבידיו "הוכחות" לאלפי חטיפות אך מעולם לא חשף אותן ואף סירב להופיע ולהעיד בפני ועדת החקירה הממלכתית בענין. או בידי מאיר כהנא, שבנאומו בכנסת הציע אי אמון בממשלה בשל "סירובה להקמת ועדת חקירה לנושא ילדי תימן", והסאב טקסט הברור הוא : "תצביעו כהנא, כהנא ימצא לכם את הילדים שהשמאלנים המתייוונים הארורים גנבו לכם".

מאיר כהנא פרסם בשנות השמונים את ה"הספר השחור– מה שעוללו אנשי השמאל לעדות המזרח". הרפרנס , לאלו שאינם מכירים, הוא ל"ספר השחור" שפרסמו הסופרים הסובייטים-היהודים וסילי גרוסמן ואיליה ארנבורג, שהיה התיעוד הספרותי הראשוני של השואה בפולין ובבריה"מ. הספר שחיבר מנהיג כ"ך גולל מסכת האשמות על מה שעוללו השמאל ומפא”י, כולל חטיפות ילדי תימן בידי ה"שמאלנים המתייוונים". מעניין שספר זה אינו ניתן להשגה כיום , ואף אנשי כהנא לא העלו אותו לספריות המקוונות של כתבי הרב-המייסד שלהם. אפילו בקטלוג הספרייה הלאומית לא איתרתי עותק. הדבר מעורר תהייה, האם בחרו אנשי כהנא לתת לנושא להתגלגל באמצעות חסידי עוזי משולם, או אנשים אחרים מקרב העדה, מבלי שטביעות אצבעותיהם שלהם יבלטו בנושא?

Image result for ‫מאיר כהנא‬‎

חגג פוליטית על הפרשה – מאיר כהנא

במאמר מרתק של חוקר תופעת ה״פונדמנטליזם היהודי״ , מוטי ענברי, הוא מתחקה אחר המסד התיאולוגי של עוזי משולם וכת “משכן אוהלים”, ואחר ההשפעות של תורת מאיר כהנא על התיאולוגיה המשונה שהתפתחה בחוגים אלו. כפי שראינו בנאומו של כהנא בכנסת, הוא מחלק את העם היהודי לקבוצה של ״נאמני-התורה והמסורת״ הסובלת מרדיפות אכזריות של אלו המכונים אצלו ״מתייוונים״ או ״ערב רב״. עוזי משולם המשיך והלך בקו הכהניסטי, ומבחינתו רשויות המדינה (בהקשר זה, ממשלת רבין – ש״ב) הם בבחינת ״ערב-רב״, אנשים המתחזים ליהודים, אך אינם באמת כאלה. עוזי משולם יצר מסד תיאולוגי שלם לעניין היחס ליהודים שהם בגדר "מתיוונים \ ערב-רב", המבוסס על מונחים קבליים כמו "קליפות" שעיקרן טומאה אך עשויות להכיל "ניצוצות" קדושה.

הכהניזם, וכן האידיאולוגיה של כת "משכן אוהלים" של משולם, היו בנויים על שילוב תמהוני ובלתי אפשרי, אך כזה שקנה לו מהלכים אצל רדיקלים ו"אאוטסיידרים" במקומות שונים. מחד תיעוב לממסד הציוני, האידיאולוגיה שלו וכל מה שהוא מייצג ועשה. מצד שני, התמסרות ומסירות נפש לטובת "עם-ישראל" הערטילאי. אלו המכונים כיום "נערי הגבעות" מחזיקים לעתים קרובות בשילוב זה, בגרסאות מוזרות או משעשעות כאלה ואחרות, כלומר תמיכה במדינה "יהודית טהורה" מהנילוס עד לפרת, עם שנאה ובוז לציונות, לבתי המשפט ולמנהיגי המדינה ומקימיה מבן-גוריון והלאה. זה אידיאולוגיה שחיה ועדיין מתגלגלת בימין הקיצוני. כך ניתן היה לשלב בכת משכן אוהלים ובפעילותה אנשים שרובם שירתו בצה"ל וראו בנאמנות למדינה ערך חשוב, בעוד הכת עצמה מידרדרת במהירות לקראת עימות אלים בנשק חם מול לובשי מדים ישראליים מטעם כוחות הבטחון.

Image result for ‫עוזי משולם‬‎

הרב עוזי משולם

 עוזי משולם הגה ואף השריש את המונח  "חטיפת ילדי תימן מזרח ובלקן" . מדוע בלקן? הרי לא היו קבוצות גדולות של "עולי הבלקן" (יוגוסלביה? רומניה?) שבאו בטענות על חטיפת ילדיהם. מסתבר שמשולם החליט, לצורך בניית הכת שהנהיג, להוציא את הפרשה מההקשר ה"תימני" בו היתה , לטובת הקשרים אחרים שכנראה התאימו לו יותר, בעיקר עימות בין הדתיים לבין ה"חילונים המתיוונים" החופף גם לדיכוטומיה בין השמאל המיתולוגי לבין הימין הכהניסטי. זאת, בהתאם לתורות כת  “משכן אוהלים” , השאובות כזכור ממאיר כהנא, שהקדים אותו בתפקיד הרדיקל הכריזמטי המתהדר בתואר "רב". הדבר אכן הצליח בזמן בניית כת "משכן אוהלים", שבין שמות חבריה הבולטים ניתן למצוא מגוון שמות לא תימניים, שמות צפון אפריקאיים ושמות המעידים על מוצא אשכנזי.

הקונספירציה עוברת לשמאל

קיסמן האפל של תיאוריות הקונספירציה נעוץ בכך שהן מעניקות למציאות כאוטית סוג של "סדר ומשמעות". ילדים שמתו באורח סתמי לגמרי, בשל חיידקים ווירוסים, דהיינו מיקרואורגניזמים שלא התעניינו ב"פשעי הציונות", הופכים להיות קרבן של מזימה מסמרת שיער. תיאוריות הקונספירציה מחלקות את העולם ל"טובים מול רעים" בצבעי שחור לבן, ומאפשרות לאנשים להצטרף למאבק למען "קרבנות" של פשעים המגיעים מגורמי צמרת עלומים. וניתנות להבנה בקלות גם בידי אנשים חסרי השכלה, ולכן קנו שביתה בצדדים הרדיקליים של ה"קשת הפוליטית" המחברת בקלות מפתיעה בין הימין הרדיקלי לשמאל הרדיקלי. ואכן, בשנים האחרונות חלה תופעה מעניינת במסגרתה תיאוריית הקונספירציה מוצאת מהלכים דווקא בצד השמאלי של המערכת הפוליטית.

אתר "העוקץ" המבטא השקפה שמאלית רדיקלית , למשל, מקדיש מספר רב של מאמרים ל"מאבק ילדי תימן", ואחד מהם גורס כי "רבים עדיין מכחישים את השואה שביצעו יהודים כלפי יהודים אחרים בימי ראשית המדינה". גם הקרן החדשה לישראל בשנים  האחרונות מקדמת סרטים ופעילויות בנושאי "הילדים החטופים". נראה כי הדבר נובע משתי מגמות עיקריות בשמאל הרדיקלי: אחת היא השאיפה ל"איחוד מאבקים" ולעמידה לצידו של כל "מקופח" , באווירת "חלש צועק תמיד צודק". השנייה היא השפעתם של אנשי ה"שמאל המזרחי" שלמרות שמספרם אינו רב, הצליחו להכתיב את הטון בהקשרים מסויימים.

במאמר אותו פרסם נתן אודנהיימר באתר השמאל הרדיקלי "שיחה מקומית" הוא סוקר את מניעיו של יגאל עמיר, רוצח ראש הממשלה יצחק רבין. בתת-הכותרת "ילדי תימן כקטליזטור פוליטי "  מסביר כותב המאמר כי "ילד ממשפחת עמיר המורחבת נחטף" ובכך תולה את מניעי הרוצח בתיאוריית קונספירציה שמתחילתה היתה מכוונת אל עבר השמאל המתון. חגי עמיר, לאחר ששוחרר מהכלא על חלקו ברצח ראש הממשלה, כותב בפייסבוק (כיום תחת השם "עמנואל גולדשטיין") ולעתים קרובות מביע עמדות המזדהות עם כת עוזי משולם ו"מאבק ילדי תימן". חוקרי הפרשה תוהים האם ועד כמה האחים עמיר היו מושפעים מעוזי משולם ומתורותיו עוד ב-1995, אך מסתבר שקשה לתת תשובה מהימנה לשאלה זו.

החיבור ההזוי בין התיאורייה מהחוגים של כהנא-משולם , לבין השמאל הרדיקלי הישראלי, מתגלה כשידוך מוצלח. עיתונאית "הארץ" עמירה הס, למשל, פרסמה לאחרונה מאמר תחת הכותרת "כל פלסטיני הוא עוזי משולם". מכאן מסתבר שטיעון של מנהיג כת דתית אלימה הדוגלת בקונספירציות ומגיחה משולי הימין, יכול למצוא הצלחה ואוזן קשבת אצל חילונים גמורים , רק בזכות האמונה העזה כי "המדינה היא מפלצת".

הניסיון של גופי שמאל לרכב  על גב קונספירציה שמקורה דווקא כהניסטי משול לניסיון לרכב על גבו של הנמר ולתעל את הלוגיקה הכהניסטית של "מאבק במתיוונים" לכיוון "מאבק במימסד הציוני הדכאני", אך הוא נדון לכשלון. ניתן לראות כיצד רבים בציבור מתעלים את הזעם שנוצר באורח מלאכותי בסוגיית ה"חטיפות" כלפי "השמאל" וה"אשכנזים" , וח"כים פופוליסטים מהליכוד תמיד יוכלו לנצל זאת לעשות עוד סיבוב על גבו השחוח של השמאל, בשל תיאוריות בדבר "מזימת חטיפות" שהתפתחו למרבה האירוניה דווקא בהשראת אידיאולוגיה ימנית מהסוג המסוכן והאלים ביותר.

ד"ר שריאל בירנבוים הוא חוקר זיכרון קולקטיבי בשיח הערבי. ספרו, בחזרה לעבר – היסטוריה מצולמת בקולנוע הערבי, יצא לאור בהוצאת מגנס.

פולחן הגינויים: אחרי האירועים בהר הבית

בפעם הבאה שפוליטיקאי ערבי אומר לכם, "אני מגנה אלימות, אבל…", תתפנו לרגע מהזעם ותקשיבו למילים שאחרי ה"אבל". הן בסופו של דבר החשובות ביותר.

Image result for I condemn

בשבועיים האחרונים, מלחמת הקיץ של המזרח התיכון גחנה אלינו שוב במבט מטורף ומיוזע ממרומי הר הבית. המשבר הסתיים, כצפוי, בהתקפלות של הממשלה, ובינתיים פיגועי הבודדים מתחילים לטפטף. תקרית המאבטח עדיין מסעירה את הרחוב הירדני, וקשה להאמין שהטבח המזוויע בחלמיש יהיה האחרון מסוגו.

כשאדם עומד מול בעיה קשה, במצב מתוסבך שבו כל צעד עלול להוביל לאסון, הוא צריך להקדיש את מירב זמנו להבנת הבעיה שעומדת מולו, ואז לנסות ולמצוא את הדרך הפחות גרועה לצאת ממנה. על אחת כמה וכמה כשמדובר בעניינים בטחוניים ולאומיים. במקום זאת, התקשורת הישראלית עוסקת באופן אובססיבי בגינויים. בימים אלו, כל מרואיין ערבי שעולה לאחת מרשתות הרדיו, בין אם מדובר במוחמד ברכה, באיימן עודה או בפקיד מעיריית אום אל פאחם, נדרש ראשית כל "לגנות" את הפיגועים או את המהומות התורניות ביפו. לאחר הגינוי, אסור שיהיה "אבל". כשמוחמד ברכה, ראש ועדת המעקב, דיבר בבוקר ה- 23 ליולי עם רזי ברקאי בגלי צה"ל, כל ניסיון שלו לדבר על בעיות העומק שמובילות לאלימות נהדף בגסות על ידי המראיין. מערבי מצפים רק "לגנות". הצעות לפתרונות הן כבר לא בתחום אחריותו.

דרך אגב, לא מדובר בבעיה ייחודית ליחסי יהודים-ערבים דווקא. גם כשמתרחשים פיגועים של טרור יהודי, שלשמחתנו נדירים הרבה יותר, התקשורת רודפת באובסיסיביות אחרי כל רב ועסקן במאחז נידח, ואחרי כל חבר במועצת יש"ע, כדי להשיג כמה שיותר גינויים.

זוהי, במחילה, התעסקות בשטויות במקום בבעיות העיקריות. אם אדם לוקה בסרטן, האם הוא מגנה את המחלה או מנסה לטפל בה? כשהבית בוער, האם אנחנו מנסים לגנות את האש, או לכבות את השריפה ולהבין מדוע התרחשה? כשאיימן עודה, למשל, מגנה פיגוע אבל אז מוסיף, "כן, אבל שורש הרע הוא הכיבוש" – הפסוקית שאחרי ה"אבל" חייבת להיות מרכז הדיון, לא הגינוי עצמו. אפשר לא להסכים עם ההסבר של עודה. אפשר לטעון, די בצדק, שהנטייה להאשים את הכיבוש כגורם בלבדי היא פשטנית ומטעה. אבל אם אנחנו מתמקדים בגורמי העומק לבעייה – כבר התקדמנו לפתרון.

Image result for Temple Mount

מרוב עיסוק בגינויים, הציבוריות הישראלית עוצמת עיניים בפני הבעיות העומדות בפניה. קלמן ליבסקינד, עיתונאי מוביל מהצד הימני של המפה הפוליטית, כותב אמנם שאנחנו חייבים להבין את החברה הערבית כפי שהיא באמת, אבל מתאר אותה לרוב מדמיונו הקודח. למשל, הוא טוען שהחכ"ים הערבים מסרבים לגנות טרור, בעוד בדיקת גוגל פשוטה היתה מראה לו מציאות שונה בתכלית. ח"כ איימן עודה הרי אמר, בשידור חי, שהוא מתנגד באופן נחרץ לאלימות ובמיוחד לשימוש בנשק, דברים שחזר עליהם אינספור פעמים גם בערבית. גם ח"כ אחמד טיבי הוקיע בשפה שאין נחרצת פיגועי טרור, למשל את רצח משפחת פוגל באיתמר, וקרא להתנגדות בדרכי שלום במשבר הר הבית, חרף כל הביקורת החריפה שמתח על המשטרה והממשלה.

הבורות של ליבסקינד מסוכנת בהרבה, כאשר הוא מנסה לנתח את עמדותיהם של הפלסטינים במשבר האחרון בהר הבית. הנה הוא כותב, למשל, ש"אין לפלסטינים בעיה להיבדק לפני שהם נכנסים לתפילה במערת המכפלה." אלא שאפילו היכרות שטחית עם הדיון הפלסטיני הפנימי, שלא דרך "מכוני מעקב תקשורת" מהימין הקיצוני, היתה מראה לליבסקינד שלפלסטינים יש בעיה גדולה מאד עם הבידוק במערת המכפלה. למעשה, חלק גדול מהפחד הוא שהצעדים הבטחוניים של ישראל ישכפלו את הסדרי מערת המכפלה בהר הבית: חלוקת זמני תפילה, מחסומים ובידוקים משפילים, והשתלטות ישראלית זוחלת על האתר.

"תשמע, בגלל שאתה שואל הרבה, תן לי לומר לך בקצרה," אמר לא מזמן מתפלל פלסטיני מבוגר לכתב מזרח ירושלמי, "אם עכשיו נרצה את היהודים וניכנס דרך השערים האלה, אז ביום שישי הבא נצטרך אישורים רק בשביל להגיע לשערים. העניין הוא שאז תיחשב הכניסה דרך השערים עם בידוק, להישג עבורנו. לא, כבר מעכשיו אנחנו לא רוצים בידוק, לא רוצים שערים ולא רוצים להתפלל ככה אם זה מצריך אישורים."

ההשוואה בין מערת המכפלה והר הבית נפוצה כל כך בשיח הפלסטיני הפנימי, עד שמדהים ממש שליבסקינד פספס אותה.

Image result for Cave of the patriarchs

דווקא יש לפלסטינים בעיה קשה איתה: מערת המכפלה בחברון

וכן, מדובר גם בעניין של ריבונות. מבחינת הפלסטינים, כל שינוי בסטטוס קוו בהר – המקום היחיד במזרח ירושלים שבו הם חופשיים יחסית משליטה ישראלית – הוא בלתי נסבל, במיוחד משום שרבים מהם סבורים שישראל מעוניינת לשחזר את הסדרי מערת המכפלה בהר, או להכשיר את הקרקע לצעדים דרסטיים יותר. באופן כללי, המזרח ירושלמים ברובם סובלניים הרבה יותר להמשך המצב הקיים, מאשר לצעדים שהם תופסים כשינויים לרעתם. לפלסטינים היו סיבות טובות מאד לפחד מהמגנומטרים, ושפע תלונות הגיוניות על המצב במזרח ירושלים. זה לא מצדיק את התגובה האלימה והרצחנית שלהם, כמובן, ולגיטימי לחשוב שהם טועים בהבנת המציאות. לגיטימי עוד יותר לומר שהם מכורים לקונספירציות ומאמינים לכל שמועה מטופשת שמתרוצצת ברשתות. לגיטימי, וחשוב, להתייחס גם בחומרה רבה להשתתפות אלפים בהלוויית המחבלים באום אל פאחם. מה שלא לגיטימי, זה לא להבין ולא לנסות להבין מה הצד השני באמת חושב. ואכן, עבור ליבסקינד ודומיו, כל ניסיון לראות מורכבות, כל ניסיון להבין שמולנו עומדים בני אדם ולא אורקים או שדים, שקול לויתור על צדקתנו, לכניעה ולהתרפסות.

רק כאשר נבין מי עומד מולינו; באמת נבין, ולא נחפש גינויים או נשקע באשליות של מאבק בני אור בבני חושך, נוכל לנתח את המצב בקור רוח, למשל, לשקול האם התועלת הבטחונית בהצבת המגנומטרים היתה שווה את הסיכון ואת המחיר שישראל שילמה בדם ובחיי אדם. יכול להיות שאז נבין, שאם אנחנו לא מוכנים לשלם מחיר גבוה בדם, חיי אדם ולגיטימציה בינלאומית, עדיף שלא ניכנס להרפתקאות כאלה מלכתחילה רק כדי לסגת עם הזנב בין הרגלייים. אולי, רחמנא לצלן, נוכל אפילו לבדוק כיצד משפרים את המצב ומסירים את שורש הרע שממנו צומחת האלימות. אז בפעם הבאה שפוליטיקאי ערבי אומר לכם, "אני מגנה אלימות, אבל…", תתפנו לרגע מהזעם ותקשיבו למילים שאחרי ה"אבל". הן בסופו של דבר החשובות ביותר.

לרבע את המעגל: מה הבעיה האמיתית של מפלגת העבודה?

ניצחונו המפתיע של אבי גבאי בבחירות לראשות מפלגת העבודה העלה מחדש את רף הציפיות בשמאל. שוב מדברים על המשיח, התקווה הלבנה הגדולה והאביר על הסוס הלבן שיטאטא את נתניהו מלשכת ראש הממשלה ויוביל את ישראל לשלום ושגשוג. אלא שהבעיה של מפלגת העבודה, והשמאל בכללותו, אינה אישית או טקטית אלא מרושעת ומבנית. כדי לפתור אותה, יש צורך במבט עמוק יותר ואסטרטגיה ארוכת טווח. מה בדיוק? ינשוף פוליטי-מדיני מסביר.

Israeli Environment Minister Avi Gabbay

מאמר זה פורסם במקור בג'רוזלם פוסט

מזל טוב, אבי גבאי! זכית בהנהגת מפלגת העבודה, אחת המפלגות הקשות, המתסכלות והמתאגרות ביותר בישראל. בשבועות הקרובים,  חנפנים יתחרו זה בזה בלהניף אותך גבוה לרקיע השביעי. כותבים, מעצבי דעת קהל ופעילי ארגונים יכתירו אותך כמנהיג הבא של השמאל, התקווה הלבנה הבאה. בקרוב, נראה את פניך במרקעי הטלוויזיה, מבטיח בקול סמכותי שתוביל את מפלגת העבודה לניצחון מזהיר, ואת מדינת ישראל לשלום ושגשוג.

אבל אסור לך לשגות באשליות. רבים מקודמיך בלשכת היו"ר האמינו שהכל תלוי בהם, בכשרונותיהם, בנסיונם ובקסמם האישי הבלתי נדלה. הם כולם נכשלו, ללא יוצא מן הכלל. התקווה הלבנה של אתמול הפכה למנהיג העייף והמוכה של מחר. האמת? זה לא קשור אליך. הבעיה של מפלגות העבודה אינה אישית, ולא תלויה במיוחד בזהות האדם היושב בכיסא הקברניט.

אל תאמין ליועצים האסטרטגיים למיניהם, שינסו לשכנע אותך שנצחונך העתידי אינו אלא נגזרת של יחסי ציבור, התנהלות תקשורתית, שפת גוף וטקטיקה פוליטית. בזמן הקרוב, תשמע דיבורים אינסופיים על "מיתוג מחדש" של מפלגת העבודה, כאילו שמדובר במוצר שיש לדחוף לקהל לקוחות סרבני. יועצים אחדים יטיפו לך ללכת למרכז, ואחרים להישאר בשמאל. מדובר במהלכים חשובים, ללא ספק, אך בסופו של דבר הם משניים.

הבעיה האמיתית שלך אינה טקטית ואינה קשורה לאישיותך. לא ניתן לפתור אותה באמצעות תרגילים מחוכמים וטריקים תקשורתיים, או באמצעות הכריזמה השופעת שלך (במידה והיא קיימת). למעשה, הבעיה האמיתית היא מרושעת ומערכתית. ראשית עליך לזהות אותה, ואז לתכנן אסטרטגיה בכדי להתמודד איתה. רק אז יגיע הזמן לדון בטקטיקה.

Image result for media Consultants caricature

המתמטיקה, אבי גבאי, היא נגדך. אפילו אם מפלגת העבודה תצליח להפוך למפלגה הגדולה ביותר באמצעות קמפיין מבריק שלא נודע כמותו, ואפילו אם גוש המרכז-שמאל ישיג רוב חוסם, אתה עדיין עלול להפסיד. בפועל, הישות הקרויה "גוש המרכז-שמאל" היא מדומיינת למדי, והמערכת הפוליטית כולה מוטה נגדך. זאת משום שמרכיב מרכזי באותו גוש, הרשימה הערבית המאוחדת, אינו זמין עבורך לקואליציה, וספק אם הוא זמין גם עבור גוש חוסם. אם יש חוק בסיסי אחד במערכת הפוליטית הנוכחית, הוא שהמפלגות הערביות אינן שותפות פוליטיות לגיטימיות. הן עצמן כמובן תורמות לכך ברטוריקה אנטי-ציונית קיצונית והתנהלות לעומתית ומתריסה.

אדוני היושב ראש, אתה לכוד במעגל מכושף. כדי ש"גוש המרכז שמאל" יוכל אי פעם להביס את נתניהו, אתה זקוק לרוב בכנסת. פירוש הדבר לגנוב קולות מהמחנה השני, ואפילו לשתף פעולה עם מפלגות חרדיות או כאלו ששייכות לימין הרך. שיתוף פעולה עם הערבים, דבר שהשמאל לא העז לעשות במשך שנים, יחתור תחת המטרה הזאת. אבל אם לא תשתף פעולה עם הערבים, אם תשמור על חוקי המשחק כפי שהם כיום, תאבד 13 מושבים בכנסת. המשמעות ברורה: לא תוכל לזכות ברוב פרלמנטרי. אם להשתמש במטפורה מהעולם העסקי, שהגעת ממנו, אתה שקול למנכ"ל חברה שצריך להתנהל בשוק תחרותי וטורפני כאשר חלק מחשבונות הבנק שלו מוקפאים. במצב כזה, כדי לנצח את הבחירות יש לרבע מעגל.

לפיכך, המטרה האסטרטגית שלך היא לשנות את חוקי המשחק; להבהיר בהדרגה את הרעיון שאחדים מהפוליטיקאים הערבים, לפחות, הם שותפים קואליציוניים לגיטימיים. כל צעד טקטי שאתה בוחר לבצע חייב לקחת את המטרה האסטרטגית הזאת בחשבון.

איך עושים זאת? ראשית כל, עליך להדגיש את עקרונותיה הבסיסיים של מפלגת העבודה: ציונות, שוויון יהודי-ערבי, סוציאל-דמוקרטיה, מתינות מדינית ושאיפה לשלום עם הפלסטינים. אתה חייב להצהיר באופן חד משמעי ושאינו משתמע לשתי פנים שמפלגת העבודה מוכנה לעבוד עם כל כוח פוליטי – יהודי, ערבי, חילוני, דתי, מהמרכז, השמאל והימין – שיסייע לה להגשים את המטרות הללו. איש אינו מוחרם. אלו העקרונות שחובה להדגיש: דבקות בערכי יסוד, אך ללא חרמות.

האתגר שלך הוא ליצור את הבסיס לתרבות פוליטית של בריתות אד-הוק. שתף פעולה עם מפלגות אחרות כאשר יש בסיס לשיתוף פעולה כזה, והיאבק בהם כשיש אי הסכמות. שתף פעולה עם החרדים, לדוגמא, בנושאים חברתיים, אבל האבק נגדם בכל מה שקשור לזכויות להטב"ים וחופש דת. שתף פעולה עם הערבים בנושאי שוויון אזרחי, דמוקרטיה ותהליך השלום, אבל הבהר שאנחנו והם בשני צדדים שונים של המתרס כשמדובר בצה"ל והציונות. רק אסטרטגיה של בריתות אד-הוק גמישות ומשתנות תוכל לשבור את החרמות הפוליטיים, לשנות בהדרגה את כללי המשחק ולפתור את הבעיה המבנית שלנו.

האסטרטגיה הזאת לא תהיה פשוטה, ולא כולם יקבלו אותה בתופים ובמחלות. בהתחלה, היא עלולה אפילו לעורר התנגדות ולגבות ממפלגת העבודה מחיר פוליטי כבד. אבל אם ברצונך לנצח בסופו של דבר בבחירות, זו היא הדרך היחידה ואין בלתה.

על סכנת הדוגמטיות: מדוע נכשלים בעלי הכוונות הטובות? טור אורח מאת אלכס גרינברג

מדוע, לעיתים קרובות כל כך, נכשלים דווקא בעלי הכוונות הטובות? אלכס גרינברג, חוקר איראן, מזהה קו מחבר בין כשלונה של "החזית העממית" בצרפת של שנות השלושים, לעיוורון היהודי שלפני השואה ולפוליטיקה הרדיקלית היום – הן בשמאל והן בעולם החרדי. טור אורח על סכנת הדוגמטיות.

 Image result for Dogmatism

המתבונן בוויכוחים פוליטיים וחברתיים רבים המשסעים את החברה הישראלית יגלה שאי הנכונות להקשיב לבר פלוגתא נובעת בין השאר מדוגמטיות יתרה. החשיבה הדוגמטית המוכרת ביותר היא קנאות דתית, אולם בפועל, קנאות לא חייבת להיות דתית או קשורה לדת. העידן המודרני הצמיח לא מעט אידאולוגיות המתכחשות לדת כלשהי, אולם בפועל אלו היו לא פחות קנאיות ודוקטרינריות. לעתים קרובות מי שדומגטי ופנאטי יותר נתפס כ”אידיאליסט” יותר, כ”רציני”, בעוד מתינות או פשרנות נתפסות כהעדר עמוד שדרה או כאופורטוניזם.

דוגמטיות היא היגררות אחרי מטרה אחת הנתפסת כאידאל, באופן שמכפיף אליו את כל היתר ודוחה כל שיקול אחר. המטרה יכולה להיות ארץ ישראל, צדק סוציאלי, זכויות אדם, קוד הדיבור של הפוליטיקלי-קורקט או כל דבר אחר. מי שמחזיק באורח חשיבה כזה גם יישאר לרוב "אוטיסט" כלפי כל מסר ממערכת ערכים אחרת. דוגמטיים נוטים לבדוק עובדות לאור הדוקטרינה ולא את הדוקטרינה לאור העובדות. בשורות שלהלן אנסה להמחיש את סכנת הדוגמטיות בפוליטיקה תוך הידרשות להיסטוריה הצרפתית, היהודית האירופית והישראלית.

Image result for dogmatism

שנת 2017 היא  עתירת ימי זכרון ואסוציאציות היסטוריות למכביר. ב-21 ביוני השנה ימלאו שמונים שנה לנפילתה של ממשלת החזית העממית בצרפת בראשותו של לאון בלום. ניצחונה בבחירות ועלייתה לשלטון בישרו תקווה חדשה לצרפת, ואכן שלטונה זכור בזכות הישגים סוציאליים כמו חופשה בת שבועיים בתשלום וצמצום שעות העבודה במפעלים לארבעים שעות בשבוע. בפעם הראשונה בחייהם, מאות אלפי פועלים היו יכולים לנסוע לים בזכות כרטיסי רכבת מוזלים, ללכת לקולנוע ובכלל ליהנות מתרבות. התפתחות זו העניקה דחף עצום להופעת דפוסים חדשים של תרבות פנאי בצרפת. לעומת זאת הימין וכמובן הקיצונים הלאומניים והקתולים פתחו במסע ארסי ביותר נגד החזית העממית, לרבות גלי אלימות מילולית והשמצות אנטישמיות בגין מוצאו היהודי של לאון בלום. לכאורה התמונה ברורה. אולם העיון בפרטים מציג מציאות הרבה יותר מורכבת. ההישגים של החזית העממית היו מדהימים אילולא גרמו להתדרדרותה הכלכלית של צרפת ולהחרפת המשבר שבו היתה נתונה.

Image result for Leon Blum

כוונות טובות, ביצוע בעייתי: ליאון בלום נואם לפני תומכים ב-1932

מה השתבש בדרך? המשבר הכלכלי העולמי שפרץ ב-1929 בעקבות נפילת הבורסה בארצות הברית בושש להגיע לצרפת. בתחילת שנות השלושים האליטות הכלכליות צרפתיות היו בטוחות בעצמן, ומסיבה טובה. אלא  שהמשבר לא הגיע אז לצרפת לא מפני חוסן הכלכלה הצרפתית אלא בגלל ניתוקה היחסי מהכלכלה העולמית ובגלל פיגור בתיעוש בהשוואה לארצות הברית,לגרמניה ואפילו לבריטניה. ב-1936 המשבר כבר התפרץ במלוא עוזו. הרעיונות של בלום היו נפלאים כשלעצמם, אבל לרוע המזל הם לא התאימו לתנאים בשטח. לבעלי מפעלים גדולים כמו רנו לא היה קושי להסכים לממן חופשות לעובדים אך לא כן לעסקים קטנים או בינוניים שפשוט לא היו מסוגלים לממן התחייבויות אלה. צמצום שעות העבודה גרם לירידה בייצור, ואפילו הרעיון המקורי של הממשלה לא עבד. קברניטי הממשלה תכננו למלא את השעות החסרות באמצעות הסבת מובטלים לעבודה במפעלים. רק שבפועל התברר שהמובטלים לא יכולים לעבוד במפעלים תעשייתיים ובמיוחד בתעשיות צבאיות ללא הכשרה מראש. כך חוק 40 שעות העבודה צומצם ולא נאכף. עסקים רבים פשטו רגל והחלה בריחת הון צרפתי לחו"ל. חוגי ההון ייחלו לנפילתה הקרובה של הממשלה.

לקראת יוני 1937, הבין בלום הבין שהוא במבוי סתום והכריז על צמצום הרפורמות ועל "צינונן", אלא שכבר היה מאוחר מדי. ראש הממשלה היה דמוקרט ,משכיל,הומניסט ומוסרי ללא רבב. הוא לא רצה להקים קומוניזם בצרפת אלא להנהיג חוקים סוציאליסטים במסגרת ליברלית. עם זאת, הוא לא הבין בזמן שאי אפשר ליישם מדיניות סוציאליסטית בניגוד לדעתה של קהילית העסקים וההון. בהיותו מרקסיסט הוא חשב על הפרולטריון בדיוק “לפי הספר” של מרקסיזם דוגמטי, אבל צרפת של 1936 לא היתה חברה פרולטרית אלא מדינת מעמד ביניים, כפריים ועסקים זעירים. בסופו של דבר רק מגזר אחד (הפועלים במפעלים) נהנה מהתנאים הסוציאליים הנדיבים בעוד כל השאר המשיכו לסבול מהמשבר ולהתרושש. לפי הדוקטרינה המרקסיסטית הפרולטריון הוא המעמד החשוב ביותר ואין טעם לדאוג לזעיר בורגנים שבין כה וכה ייעלמו כמעמד וייהפכו לפרולטריון. לכן, הממשלה הזניחה ציבורים חשובים שהצטרפו לגל המחאה נגדה. במילים אחרות, לזעקות ולביקורת מצד ימין על ממשלתו של בלום היו סיבות טובות. ייאמר לזכותו של בלום שהוא הבין את הטעות אם כי באיחור רב. הוא היה יכול להתנהל בגמישות אילו היה סוציאליסט פחות דוגמטי, כמו רבים מהסוציאליסטים הבריטים באותה תקופה.

Image result for demonstrations against the popular front - france

הטענות לא היו מופרכות לחלוטין: הפגנה נגד ממשלת החזית העממית ב-1936

יתר הדוגמאות לקוחות  מההיסטוריה היהודית במזרח אירופה ומישראל של היום.

לפעמים נדמה שבקרב העם היהודי ערב השואה פעלו שני כוחות דוגמטיים די הרסניים. הם לא היו קנאים במובן של אכזריות או אלימות, רחוק מכך. בכל אחת מהתנועות האלה היו בני אדם הגונים, משכילים ומוסריים. חטאם לא היה אתי אלא רעיוני. אבל הם היו דוגמטיים להחריד וסירבו לראות את המציאות הסובבת כפי שהיא. שני הכוחות האלה היו השמאל היהודי הרדיקלי דאז, הלא הוא "בונד" (ברית הפועלים) האנטי-ציוני והאורתודוקסיה היהודית הנוקשה בנוסח אגודת ישראל. שני המחנות תיעבו איש את רעהו בנוסף לתיעוב שהם חשו כלפי הציונים, כל מחנה מסיבותיו הוא. שתי התנועות דבקו בשפת היידיש והאמינו באפשרות של אוטונומיה יהודית בפולין. לכל תנועה היו לא עסקנים אלא  גם אנשי רוח משכמם ומעלה בין אם זה נתן בירבאום והלל צייטלין במחנה ההיהדות החרדית או ההיסטוריון שמעון דובנוב בצד הבונד.

לא חסרו להם יוצרים מוכשרים כל אחד בתחומו. במבט רטרוספקטיבי נראה שמה שחסר להם יותר מכל היתה יכולת לראות את המציאות הגיאו-פוליטית הסובבת ולהסיק מסקנות. בפולין של שנות השלושים האנטישמיות האלימה ביותר גאתה, התרחשו התקפות פיזיות על יהודים ברחובות ערים ואפילו באוניברסיטאות אבל בבונד המשיכו להאמין באחווה בין פועלי כל העולם לפועלים יהודים. באגודה האמינו כנראה בחזרה בתשובה, בהתחזקות בתלמוד תורה ובשמירת המצוות. המשותף לכל אנשי הרוח האלה שהם מיעטו להתעניין בכלכלה, במדעי מדינה, ובענייני צבא ובטחון. נדמה שאותם יהודים שכן התעניינו בתחומים אלה היו או מתבוללים או ציונים. בהקשר זה יצוין שהציונות הייתה פחות דוגמטית לפחות במובן זה שאפשרה דו קיום יחסי של כמה תנועות עם מגמות שונות בתווך שבין הציונות הדתית ("המזרחי") לרוויזיוניסטים מתונים. בגלל הדוגמטיות והעדר מוחלט של רצון ויכולת להקשיב לבני פלוגתא אידיאולוגיים, התנועות האלה לא היו מסוגלות להתאחד ולפעול למען אינטרסים משותפים של היהודים, כאשר כמובן הייתה מחלוקת קשה על עצם הבנת האינטרסים האלה.

Image result for Bund movement

מרקסיסטים דוגמטיים: הפגנה של הבונד

מבחינה מסוימת המגמות האלה ממשיכות להתקיים בישראל של 2017 אם כי בשינוי סגנון ותוכן. אבל הרוח היא אותה הרוח. מגמת הבונד נוכחת (בערך) אצל השמאל הרדיקלי, שאחדים מנציגיו העכשוויים עוד מתרפקים על המרקסיזם. השמאל הזה הוא אוניברסליסטי ואנטי ציוני בגלוי או בסתר. אין בעיניו מציאות זולת הכיבוש וזכויות האדם. קיים דמיון מאלף אף יותר: כמו שבונד האמין באידיאל שעדיין לא קיים בשום מקום, כמו אחוות פועלים, כך הפלג הרדיקלי של השמאל חי בעולם של רעיונות שלא התממשו בשום מקום בעולם. חוליה נוספת המקשרת בין הבונד לשמאל הרדיקלי בישראל היא המרקסיזם, (אם כי בניגוד למרקסיזם של הבונד, המרקסיזם של השמאל הרדיקלי הישראלי אינו רשמי). אחת מתכונותיו העיקריות של המרקסיזם היא היומרה להסביר הכל ולצמצם כל תופעה היסטורית מורכבת להסבר אחד: זה יכול להיות פרולטריון במרקסיזם הקלאסי, או "שיח הזכויות" בתיאוריות של השמאל החדש.

את ממשיכי המגמה החרדית של טרום השואה ניתן לראות לא אצל החרדים של היום אלא דווקא אצל הציונות הדתית הדוגמטית ("ישיבות הקו") וזאת בשל כמה סיבות. החברה החרדית של היום פועלת כבר לא על בסיס אידאולוגיה אלא מתוך דאגה לשמירת הסטטוס קוו של "חברת לומדים" שנוצרה במדינת ישראל. אין לחרדים שום עניין במלחמות אידאולוגיות, וודאי לא נגד הציונות כרעיון שהתגשם. הציונות הדתית המאורגנת החלה גם היא כמרד במוסכמות החברה המסורתית. אלא שאחרי קום המדינה התפשטה נוסטלגיה לעולם היהודי שחרב בשואה והחלה "פזילה" לעבר העולם החרדי שנראה "אותנטי" יותר. זמן מה אחרי מלחמת ששת הימים "צעירי המפד"ל" הפנו שאלה אודות עתיד השטחים לכמה רבנים מובילים שלא נמנו עם הפוליטיקאים של המפד"ל דאז. אחד הרבנים, רבה הספרדי של תל-אביב, חיים דב הלוי נתן את התשובה בזו הלשון:"כל מי שמעלה על דעתו להחזיר שטחי א"י המשוחררים, עובר ביודעין על מצוות עשה. והירא מהמיעוט הערבי הגדול, הרי הוא כמחלל שבת מתוך חישובים צדדיים וקרב לוודאי שביטחונו בה' חלש ביותר".

Image result for ‫ישיבות הקו‬‎

עטרת ירושלים – מישיבות הקו (למצולמים אין קשר לכתבה)

כך הונח היסוד לדוגמטיות של גוש אמונים. אין כאן  אפילו “פנאטיות”  אלא סירוב עקרוני לראות תופעה מסוימת כבעיה. ייתכנו השקפות שונות ואף מנוגדות באשר לאופן של התמודדות עם הבעיה אבל מוסכם על כל מי שעיני בראשו שזו בעיה.

כיצד אם כן ניתן להיחלץ ממלכוד הדוגמטיות? ספרו החדש של ד"ר מיכה גודמן מציע לא פתרון אלא גישה אחרת שאולי תסייע להיחלץ מהמלכוד. החשיבה המדינית צריכה להיות פרגמטית ולא דוגמטית כאשר התביעה לכך היא הן מימין והן משמאל. במקרה הישראלי הספציפי כל צד בוויכוח חייב להבין שהנימוקים של יריבו האידיאולוגי תקפים ורציניים בעוד הוויכוח הוא על מתן עדיפות עליונה לסיכון זה או אחר. במלים אחרות: מי שמתעלם מהסיכון הדמוגרפי ומסכנות הכרוכות בהפיכת ישראל לישות שנתפסת כדומה לדרום אפריקה של אפרטהייד הוא עיוור. אולם מי שמתעלם מכך שנסיגה מלאה תסכן את בטחון ישראל הוא עיוור לא פחות. את השאיפה לפתרון מלא של הבעיה יש להמיר בשאיפות צנועות יותר. הפרגמטיות של הציונות לא הייתה "וותרנית" במובן של רכרוכיות אידאולוגית אלא היא התבטאה ביכולת להבחין בין עיקר לטפל ולבצע בחינה מחדש  של מטרות משנה לטובת מטרת העל בזמן ומקום הנכונים. זוהי מעלתה האסטרטגית. מה שמאפיין אסטרטגיה צבאית (ולא רק צבאית ) מוצלחת זו הימנעות מנוקשות ומדוגמטיות דיכוטומית מהסיבה הפשוטה שבאסטרטגיה צבאית אין דברים נכונים ולא נכונים באופן מוחלט: הכל תלוי במטרה, במטרת היריב, בתנאים ובנסיבות: מה שאתמול הבטיח נצחון מחר עלול להוביל לתבוסה בנסיבות אחרות.

איך אפשר להישמר מכל הפגעים הרעים האלה?  אין מרשם פלא או פתרון בית ספר. גם אי אפשר לפתח חשיבה אסטרטגית מקריאת ספרים של הסטוריה צבאית (אם כי זה לא יזיק כמובן). ככל הנראה, קבלת החלטות נכונה תסתייע בפתיחות מחשבתית, התעניינות בנושאים רבים ונכונות להקשיב לדעות מנוגדות. בקיצור, אם להיזכר באנלוגיה האגדית של ישעיהו ברלין, עדיף להיות שועל ולא קיפוד.

מי מפחד מהאימפריה היפנית? הזמנה לכנס המיליטריזם הגדול

רוח רפאים רודפת את אסיה: רוח הבלהות של המיליטריזם היפני.

האימפריה היפנית קצרת הימים מתקשרת לרוב עם  טראומה של כיבוש אכזרי, צונאמי של דם ואש ששטף את אסיה בתקופת מלחמת העולם השנייה: פשעי מלחמה כמו אונס ננג'ינג, טבח מנילה והאונס ההמוני של "נשות הנחמה". אבל בעשורים הראשונים של המאה העשרים, לפני אותה תקופה איומה, האימפריה היפנית ייצגה עבור רבים מנתיניה גם חלומות של קדמה, מודרניות ואחווה פאן אסייאתית. לטוב ובעיקר לרע, המיליטריזם היפני היה אחד ממנועי השינוי העיקריים במזרח אסיה המודרנית, ואי אפשר להבין את האזור החשוב הזה בלעדיו.

בין ה-18 ל-20 ביוני, החוג ללימודי אסיה באוניברסיטה העברית יערוך כנס עם טובי החוקרים מישראל, ארצות הברית, יפן, אוסטרליה, וייטנאם ומדינות אירופה השונות. בשלושת ימי הכנס, ננסה להתבונן מחדש על המיליטריזם היפני. באופן ספציפי, ננסה לגלות את עקבותיהם הנשכחות של בוניו ומחולליו – הרפתקנים, קצינים ומדינאים – שלעיתים קרובות התעמתו, התקוטטו ואפילו רצחו זה את זה. אחדים מהדוברים יפליגו אל מעבר למחוזות יפן, וידברו על תופעת המיליטריזם בכללותה, על הרפתקנותו של הצבא הפקיסטני, או על הקשר האמיץ בין המיליטריזם היפני להתפתחותה של דרום קוריאה המודרנית.

הכנס ייפתח ב-18 ביוני, ב-18:00 בערב, בית מאירסדורף באוניברסיטה העברית, במופע ריקודים יפניים מסורתי של להקת נאנקה, והופעת נשק יפני מסורתי של אומני אייקידו. את הרצאות המליאה יתנו פרופ' בן עמי שילוני (האוניברסיטה העברית), פרופ' אנדרו גורדון (אוניברסיטת הרווארד) ופרופ' שלדון גרון (אוניברסיטת פרינסטון). כל המופעים וההרצאות פתוחים לקהל הרחב, ואין צורך בכרטיס.

ביום שלישי, ה-20 ביוני, ב-10:00 בבוקר, אני אדבר על הרפתקנים, מרגלים והצדדים הנסתרים של האימפריאליזם היפני.  כל ההרצאות באולם אבא אבן במכון טרומן לקידום השלום, קמפוס הר הצופים, האוניברסיטה העברית.

האירועים בחסות מרכז פריברג, מכון טרומן לקידום השלום, החוג ללימודי אסיה וקרן עזריאלי.

התוכניה המלאה מופיעה באתר הכנס (אם תקליקו מחכה לכם הפתעה)

Background2

להביט למפלצת בעיניים: על כוחנות, אלימות והשמאל

פעם, לפני שנות דור, הייתי חבר בועידת מרצ, הגוף הבוחר את רשימת המועמדים לכנסת, וזכיתי להשתתף בבחירות המקדימות של מפלגת השמאל. "אוף, איזה כוחנות", אמרה פעילה אחת, שהתבוננה בכרזה של מועמדת שציירה את עצמה כגיבורת על. "התכוונתי להצביע לה אבל עכשיו אני מוחקת אותה מהרשימה." שנאתו של השמאל המערבי "העמוק" לכוחנות, אלימות, צבאיות ומיליטריזם הם מן המפורסמות. וזו בדיוק הבעיה שלו. ומה הקשר לפיגוע הטרור הימני-קיצוני בפורטלנד? 

פעם, לפני שנות דור, הייתי חבר בועידת מרצ, וזכיתי להשתתף בבחירות המקדימות לרשימת המפלגה לכנסת. מכל החוויות הנעימות יותר והנעימות פחות באותו יום פריימריז, אני זוכר אירוע קטן אחד במיוחד. אחת המועמדות השוליות יותר דאז, כיום פעילה בכירה בתנועה הרפורמית, היתה בעוונותיה גם אלופת שחייה. בקטע הומוריסטי למחצה, היא הצטלמה "עושה שריר" בפוזה של גיבורת על מסרט מצויר. לא הכרזה המוצלחת ביותר בעולם, יש להודות, וגם אני לא התלהבתי במיוחד כשעברתי לידה. אבל לפעילה ותיקה שעברה לידי היו דעות קצת יותר חזקות. "אוף, איזה כוחנות", היא אמרה בסלידה אנינת טעם ועיקמה את אפה קלות, "התכוונתי להצביע לה, אבל עכשיו אני מוחקת אותה מהרשימה."

Image result for ‫ועידת מרצ‬‎

סולדים מאלימות. ועידת מרצ. קרדיט: וואלה.

שנאתו של השמאל המערבי "העמוק" לכוחנות, אלימות, צבאיות ומיליטריזם היא מן המפורסמות. "עיטורים צבאיים עושים לי פריחה," אמרה פעם פרופ' טניה ריינהארדט ז"ל, מהאורים והתומים של הברנז'ה הותיקה בישראל. לא מדובר בכלל אוניברסלי, כמובן. יש לו חריגים רבים, ולפעמים, אלימותם של ה"מדוכאים" למיניהם מקבלת הנחת סלב גם אצל השמאלנים האדוקים ביותר. במאבקים הפנימיים שלהם, שמאלנים הם כמובן כוחניים כמו כל אחד אחר. אבל במילייה הרלוונטי, כוחנות ואלימות הן בדרך כלל מילות גנאי. לא הייתי מסתייג מכך במיוחד, אלמלא הסלידה מתופעות אלו היתה מלווה, ביותר מדי מקרים, בחוסר נכונות להתבונן בהן, להכיר אותן מקרוב ולהתחשב בנוכחותן בעולם.

כהיסטוריון צבאי שהסתובב רוב חייו המקצועיים במילייה שמאלי, הסלידה הזאת היא תופעה שנתקלתי בה כמעט מדי יום, במיוחד באירופה וארצות הברית. "בשביל מה ללמוד על מלחמות," אמרה לי דוקטורנטית אמריקאית יום אחד בקול חסוד, "רק כדי שנדע להרוג יותר טוב בפעם הבאה?" האופן שבו היסטוריונים צבאיים מופלים ומודרים בחלקים נרחבים של האקדמיה הפרוגרסיבית במערב מעיד כאלף עדים שהסנטימנט של אותה דוקטורנטית לא היה נדיר ומבודד. ברוב המחלקות להיסטוריה של האוניברסיטאות היוקרתיות בארצות הברית ובאירופה אין אפילו היסטוריון צבאי אחד; מומחית עם תואר דוקטור ליפן שהכרתי פעם בארצות הברית לא היתה מסוגלת לספר כמעט דבר על פרל הרבור, וחוקרים רבים שמלמדים על מלחמת העולם הראשונה או השנייה עוסקים רק ב"גורמים" ו"השלכות" תרבותיות ואידיאולוגיות, או בתדמיות וזיכרון, בלי לומר כמעט מילה על הלחימה שהיתה שם באמצע. "מאז שנות השישים, נוטים לחשוד בתחום הזה, שנתפס כמשרת את השלטון", אמר לי פרופסור אחר, וייעץ לי בחום להתעסק בדברים אחרים. הנחת היסוד היא שאם ההתנגדות למלחמה מוצדקת (ולעיתים קרובות היא אכן מוצדקת: הרג בני אדם ללא הכרח זה דבר רע ומכוער), כדאי להתעלם מקיומה ואז היא אולי תתפוגג.

Image result for ‫לידל-הארט‬‎

הרוצה בשלום, ילמד על המלחמה. סר באזיל לידל-הארט

המציאות, כמובן, הפוכה לגמרי. כפי שקבע האסטרטגי הבריטי לידל-הארט, שבלקחיו כבר עסקנו בעבר כאן בינשוף, מי שרוצה לשמור על השלום חייב ללמוד לעומק את תולדות המלחמה בימים עברו. וגם כשאנחנו מדברים על המציאות, ולא על ההיסטוריה, אי אפשר להתמודד עם קיומה של אלימות בלי להבין אותה לפרטיה, ולפעמים אי אפשר להגן על חפים מפשע בלי להשיב באלימות שכנגד.

דוגמא מוזרה במיוחד ראינו לאחרונה בארצות הברית. כולכם שמעתם, כך אני משער, על הפיגוע בפורטלנד. טרוריסט ימני-קיצוני הציק לאישה מוסלמית ברכבת תחתית, ורצח בדם קר שני גברים שניסו להתערב לטובתה. בעקבות התקרית הזאת, ותקריות גזעניות אחרות ששטפו את ארץ הפסים והכוכבים מאז בחירתו של הדונלד לנשיאות, החלו ארגונים שונים לאמן אזרחים בסדנאות התערבות, נוסח "מה תעשה כשאתה רואה התקפה גזענית". רוב הטכניקות שנלמדות שם (למשל, לשאול את התוקף שאלות לא קשורות כדי להפיג את המתח) יכולות אולי לעבוד במקרים קלים, אבל מה במקרה של גזען אלים שנחוש לפגוע פיזית בלא לבנים? הוא לא יירתע כשישאלו אותו מה השעה. אז האם לקרוא למשטרה? תודה ששאלתם, לא. לפי כתבת הארץ טלי קרופקין, "ארגוני סיוע למוסלמים ומדריכים בסדנאות התערבות מייעצים שלא להזעיק את המשטרה לאירוע כי הקורבנות עשויים להיות מהגרים ללא מסמכים. בנוסף, מיעוטים בארצות הברית חשופים יותר לאלימות משטרתית, והארגונים מזהירים כי שוטרים שיוזמנו לאירוע עשויים לתקוף דווקא את הקורבן. בינתיים, הימנעות מהזעקת שוטרים לאירוע רק מוסיפה לאחריות שנופלת על קורבנות התקיפה או עוברי אורח לא מנוסים שמתבקשים להתמודד עם מצבים מסוכנים בכוחות עצמם."

Image result for Portland attack

רצח שני גברים שניסו להגן על אישה מוסלמית. המחבל מפורטלנד

אתם מבינים מה קורה כאן? ארגונים ופעילים מטיפים שלא לקרוא למי שמוסמך ויכול למנוע אלימות, בין אם מתוך שנאה למשטרה ולשלטון ובין אם מתוך חשש שקורבנות התקיפה עברו גם הם על החוק. אז אם המשטרה לא תמנע את האלימות, מי ימנע? אולי אזרחים מודעים פוליטיות שיתערבו בתקיפה? לא ולא. שימו לב לקטע אחר מאותה כתבה:

בסוף הסדנה, התלמידים התבקשו להשתתף בהדמיה של אירוע בקרון הרכבת התחתית, שבה אדם ממלמל "טרוריסטים" לעבר אשה מוסלמית וילדיה. חלק מהמשתתפים בחרו לשנות את מקומם במטרו כדי לחצוץ בגופם בין האשה המוסלמית לתוקף, אחרים אמרו בקול "אני לא מרגיש בנוח עם הערות כאלה". "תסלחי לי, אבל אנחנו מתבקשים לדמיין אירוע של תקיפה במטרו, והרי השבוע היתה תקיפה דומה, ושני גברים שהתערבו נהרגו", אמרה אחת המשתתפות בסיום ההדמיה. המדריכה נמנעה מתשובה ישירה, והסבירה כי לא כל התערבות עובדת. "חוץ מזה, יש אירועים רבים שעוברי אורח התערבו בהצלחה, ועליהם לא שומעים בחדשות", אמר אחד המשתתפים, ואחרים הנהנו בהסכמה.

המדריכה היתה אמורה לדעת שמי שמספיק פזיז וטיפש לא לקרוא למשטרה כשהוא רואה אלימות גזענית מולו, צריך לפחות להיות מאומן די הצורך להתערב בכוח ולמנוע אותה. אבל היא לא מוכנה להודות בכך, כי הרי זה "כוחני". אם נתעלם מקיומה של האלימות, אם לא נביט למפלצת בעיניים, אולי היא תיעלם איכשהו מעצמה.

רק שזה לעולם לא יקרה, כי העולם הזה הוא עולם אכזרי, שבו כוח ואלימות משחקים תפקיד מרכזי. מי שרוצה למנוע אלימות ומלחמה במידת האפשר, חייב להבין ולהכיר אותן היטב. מי ששם לו למטרה להגן על קורבנות, חייב להיות מוכן להגן עליהם גם בכוח אם כלו כל הקיצים. ולפעמים – בוודאי ביחסים בינלאומיים – כל דבר שנבחר לעשות, או להימנע מלעשות – יוביל למותם של קורבנות חפים מפשע. כדי לכבוש את העיר מוסול מידי דאע"ש, יש להפציץ במטוסים וארטילריה ולהפיל קורבנות אזרחיים מרובים. מצד שני, המשך שלטונו של דאע"ש יפיל גם הוא קורבנות אזרחיים מרובים. בעולם האמיתי, הבחירה היא בדרך כלל לא בין טוב לרע, אלא בין רע לרע יותר. מי שרוצה לשרוד ולקדם את האינטרסים הבסיסיים שלו, חייב להיות מוכן למלחמה ולפעמים גם לבצע עוולות. כדי לשפר את המצב בעולם, ולו במעט, חייבים קודם כל להבין את האמת הפשוטה הזאת.

 

 

 

 

קיפוד בערפל: קייב שלא הכרתם

מבעד לערפל התודעתי שבו היא שרוייה, קייב היא עיר מרתקת ומפתיעה מאין כמוה: עבר אפל ושטוף בדם, הווה סוער ומלא תקווה, אומנות רחוב, חיים סוערים וקתדרלות מפוארות עם כיפות בצל. כל אבן מהדהדת זיכרונות של תרבות יהודית, פולנית, רוסית ואוקראינית, פסלים משונים מסרטים סובייטים מקשטים את הרחובות, כל פינה שוקקת חיים ותרבות, והאוכל המקומי מפתיע באיכותו. רשמים מטיול הבוטיק הנהדר של שלום וקטיה, ושבע המלצות חמות.

Image result for hedgehog in the fog english

ברחוב ראשי בלב קייב, בירת אוקראינה, עומד פסל מוזר של קיפוד – עדות לאחת היצירות התרבותיות ההזויות ביותר שהופקו בברית המועצות לשעבר. סרט האנימציה הקצר "קיפוד בערפל", שנוצר ב-1975 על ידי הבמאי יורי נורשטיין, מספר על קיפוד ודובון שנהגו לספור ולסדר כוכבים. כדי לחמם את עצמם בלילות הקרים, וכנהוג בקרב פועלי כפיים בברית המועצות, הקיפוד נהג להביא קנקני תה לוהט עם ריבה. יום אחד, בדרכו למקום העבודה, תעה בערפל סמיך, ושם עבר סדרה של חוויות הזויות כמו נפילה לעומקו של נהר ומפגש עם סדרה של יצורים. הסרט, שהאסתטיקה שלו פסיכודלית באופן מלבב, מותיר רושם מוזר למדי. ניכר שהבמאי וצוותו, המוכשרים ללא ספק, עישנו עשבים כלשהם בזמן הכתיבה. עולם היער והחיות נחשף בהדרגה לעיני הצופים מתוך האפלה, השמיים זרועי הכוכבים והערפל הסמיך. תושבי קייב, שהעידן הסובייטי לא חביב עליהם במיוחד (בלשון המעטה), בחרו בכל זאת ליצור מזכרת לסרט האהוב, והציבו את פסל הקיפוד במקום מרכזי בעירם.

כמו הקיפוד הסטלן מהסרט, קייב עצמה מגיחה לתודעה העולמית מדי פעם מתוך ערפל האלמוניות. רוב הצופים מכירים אותה מתוך שידורים סנסציוניים בתקופת מהפכות ומהומות. בזיכרון היהודי, היא מעלה זכרונות של אנטישמיות, פוגרומים, שואה והטבח בבאבי יאר. לאחרים, שמכירים אותה יותר, היא מהדהדת גם זכרונות טובים יותר, של חיים יהודיים סוערים ועשירים, נפרדים ובו בזמן מעורבים עד לבלי היכר עם האוכלוסיה האוקראינית, הפולנית והרוסית במקום.

Image may contain: car and outdoor

אולי יש כאלו שיודעים שדווקא אוקראינה, שידועה לשמצה בעברה האנטישמי, היא המדינה הראשונה במרחב שמינתה ראש ממשלה יהודי. או על המאמצים הכבירים שממשלתה עושה לשפר את זכויות האדם ולבער את השחיתות. לאחר המהפכה, פיזרה הממשלה החדשה את משטרת המהומות האכזרית והידועה לשמצה (רוב אנשיה ערקו לרוסים וסייעו בכיבוש חצי האי קרים), והחליפה גם את המשטרה הרגילה בכוח של צעירים משכילים שאומנו בידי מדריכים אירופיים. מבחינה זו, גם השחיתות הסובייטית שכל כך אפיינה את המדינה הזאת, נסוגה באופן משמעותי, ברמת חיי היומיום אם לא ברמת הפוליטיקה הגבוהה. באופן כללי, ניכר שהעוינות לרוסיה והניסיון להתקרב לאירופה מסמנים שיפור ניכר, יומיומי ומתמיד ברמת זכויות האדם – לרבות העלאה על נס של הדמוקרטיה, זכויות למיעוטים דתיים, חופש הדיבור וזכויות להט"ב. נוסעים ומטיילים, אם רק ירחיקו מבעד לערפל התודעתי שעוטף את קייב, יגלו את אחד מהיעדים המרתקים והמהנים ביותר באזור הזה של העולם.

Image may contain: 1 person, cloud, sky and outdoor

חירות – זו הדת שלנו. כיתוב בכיכר מיידאן, מרכז קייב

 בשבוע שעבר, היתה לי זכות גדולה להצטרף לשלום בוגוסלבסקי, בעל הבלוג המומלץ תניח את המספריים ומדריך מוערך, במיזם הטיולים המיוחד שלו באוקראינה. שלום ובת זוגו, קטיה, מדריכים טיולי בוטיק במרחב האוקראיני. אלו נועדו לאנשים שמחפשים סגנון, תרבות, פאן ועומק אינטלקטואלי, מעבר לרשימה הרגילה של "אתרי חובה". הטיול הוא למעשה סדרה של פעילויות תרבותיות וקולינריות (אופרה, בית מרחץ מסורתי, מסעדות איכותיות ומיוחדות), וסיורים ממוקדים בנושאים כמו היסטוריה אוקראינית, היסטוריה יהודית, אומנות רחוב, המהפכה באוקראינה ומונומנטים סובייטיים – שכל אחד יכול לקחת או לא לקחת כרצונו. חלק מהסיורים הובלו בידי מדריכים אוקראינים מקומיים, שחלקם סיפרו לנו על אירועים דרמטיים שבהם השתתפו בעצמם.

בעזרת שלום וקטיה, יתר המדריכים וגם השיטוטים העצמאיים שלי ברחבי העיר, זכיתי להעיף מבט ממושך באחת הערים המרתקות יותר והמתויירות פחות במרחב המזרח אירופאי. קייב היא קודם כל עיר יפה: מלאה בארמונות משוחזרים, בתים הדורים בסגנון בארוקי, ורחובות רחבים מוצלים בשדרות של עצים ירוקים. היא גם פארק הנוף ההררי, המשקיף על פסלי הקדושים נושאי הצלבים, כיפות הבצל הזהובות והנוף המרהיב של נהר הדנייפר הכחול, וקתדרלות מפוארות שחלקן נראות כמו ממתקים צבעוניים. חשוב מכך, היא גם עיר מלאת חיים. ברחוב הראשי, חרישאטק, בכיכר העצמאות (מיידאן – שנודעה לקהל העולמי בעיקר לאחר המהפכה האחרונה) מבקרים יכולים לחזות בפרץ בלתי נדלה של יצירתיות. הקירות מלאים באומנות רחוב ססגונית, הרחובות מקושטים בפסלים מסרטים סובייטיים (לרבות אותו קיפוד סטלן שהזכרנו בתחילת הפוסט), ואולמות התיאטראות עמוסים בהצגות, אופרות, בלט, סרטים ומופעים.

Image may contain: 2 people, outdoor

זכרונות לעבר: פסל מקומדיה רומנטית סובייטית

אז מה כדאי לעשות בקייב? הנה כמה המלצות, באדיבות הינשוף:

1.  סיורי אומנות רחוב: קחו לעצמכם מדריך מקומי שמכיר את הסצינה. הסתובבו בפארק הנוף, השקיפו על נהר הדנייפר, ובחנו את הפסלים והציורים המוזרים והמגניבים בגני השעשועים, צדי הדרכים וקירות הבתים.

Image may contain: shoes, flower, sky, tree and outdoorImage may contain: 1 person, sky and outdoor

Image may contain: outdoor

2. רוחניות ופאר דתי: כל מי שמבקר בקייב, אסור שיפספס את Percheskaya Lavra, מנזר המערות עוצר הנשימה. המתחם הזה כולל כמה קתדרלות מפוארות עם כיפות זהב, שחלליהן האפלוליים אפופים בענני קטורת ושירת מקהלות הרמונית. במתחם יש מוזיאונים של תכשיטי זהב סקיתיים, מיניאטוריות יפיפיות ואומנות עממית אוקראינית. מי שלא סובל מקלסטרופוביה, יכול לרדת לעומק האדמה, למערות המסתוריות, ולהסתובב עם נר דולק בין מומיות של נזירים חנוטים וצלמי קדושים. הלאברה אינה האתר הדתי המעניין היחיד בקייב. מנזר אנדריי נראה כמו ממתק, מנזר מיכאל הוא מקום מצויין לשמוע מיסות ומוזיקה דתית, ומנזר סופייה (שנועד לחקות את הכנסייה המפורסמת באיסטנבול) הוא מוזיאון מצויין לאומנות ביזנטית.

Image may contain: sky, cloud and outdoor

מנזר אנדריי הקדוש

Image may contain: indoor

הלאברה – מנזר המערות, מבפנים

3. אנדרטאות: בספרו, "ארצות הדמים", תיאר ההיסטוריון תימוטי סניידר כיצד אוקראינה, שהיתה קו שבר מבעבע בין עמים וקבוצות אתניות שונות, הפכה למוקד לזוועות הגרועות ביותר במאה העשרים. הארץ, שאוכלוסייתה היתה מורכבת מאוקראינים, רוסים, יהודים, פולנים, גרמנים וקבוצות אתניות קטנות יותר, בקושי התאוששה מאימי מלחמת האזרחים הרוסית ומלחמת העולם הראשונה, וכבר נמחצה באגרוף הברזל של הסטליניזם. בשנות השלושים, ביצע סטלין מסע של הרעבה מכוונת, שנועד להשמיד, פשוטו כמשמעו, את ציבור האיכרים האוקראיני. בהרעבה הגדולה, שידועה באוקראינית כ-HOLODOMOR, נספו בין 3 ל-7 מיליון איש – כפריים שגוועו ברעב, לאחר שניזונו מעשבים ושורשים ואף אכלו את ילדיהם, מטרים ספורים ממחסני חיטה ממשלתיים עמוסים בכל טוב ונעולים במנעול ובריח. לאחר מכן הגיעה מלחמת העולם השנייה. לאומנים אוקראינים אחדים שיתפו פעולה עם הנאצים (חלקם, למרבה הזוועה, גם בפוגרומים מזוויעים ורצח יהודים), אבל רובם גילו מהר מאד שהכובש החדש אכזרי בדיוק כמו הישן. בפועל, היטלר תכנן להרעיב למוות את האוקראינים בדיוק כמו סטלין. במהלך המלחמה, אוקראינים רבים מספור שירתו בצבא האדום או בחוליות פרטיזנים שנאבקו בכובש הגרמני, וחלקם – לרבות אנשי כנסייה בכירים – גם סייעו להציל יהודים מהנאצים.

Image may contain: 1 person, outdoor

פרטיזנים אוקראינים באנדרטת מלחמת העולם השנייה

הטרגדיות של יהודים, רוסים ואוקראינים – הראשונים קורבנות, האחרונים קורבנות ופושעים בעת ובעונה אחת – שלובה ושזורה בנוף האנדרטאות של קייב. התייר בעיר יכול לראות את האנדרטה הסובייטית הגרנדיוזית של מלחמת העולם השנייה – פסל "אמא מולדת" ותגליפים הירואיים המזכירים את המוטיב הציוני של "שואה ותקומה", את האנדרטה קורעת הלב לטבח היהודים בבאבי יאר, ואת פסל הילדה הגוועת ברעב שנועד להנציח את ההולודומור. תמונת האנדרטאות בכללה מייצגת בעיקר נראטיב של מלכוד: עם שבעיני עצמו היה לכוד בין כובשים שמעולם לא החליט מי מהם אכזרי ורצחני יותר, שמחה וגאווה על תרומתם לניצחון העולם החופשי על הנאצים, לצד אבל על נצחון הסטליניזם שהגיע בזכותו.

4. כיכר מיידאן: העבר האפל וההווה הסוער מתערבבים זה בזה בכיכר העצמאות, הידועה במערב פשוט כ"מיידאן" (כיכר). בכיכר הזאת, לפני שנים ספורות בלבד, התקוממה האוכלוסייה האוקראינית כנגד השלטון המושחת, הפרו-רוסי של הנשיא ויקטור ינוקוביץ'. לאחר חודשים של עימותים עם משטרת המהומות, החליט מישהו בממשלה להציב צלפים בקומות העליונות של המלון הסמוך, ולירות למוות במפגינים אקראיים. הרחוב שליד הכיכר מלא באנדרטאות להרוגי המהפכה, שלא כולם הגיעו מאוקראינה. חלקם היו אזרחי רוסיה, גיאורגיה או מדינות פוסט-סובייטיות אחרות. מעל הכיכר ישנו שלט ענק, "החירות היא הדת שלנו", עם תמונה של שלשלת מתנפצת. כיום "מיידאן" היא מרכז עירוני שוקק חיים, מלא בבניינים מוארים, דוכנים ומזרקות שוצפות וצבעוניות. זוגות צעירים מסתובבים בה שלובי ידיים, וזמרים שרים בלדות אהובות באוקראינית ורוסית. המראה שלה בערב הוא בלתי נשכח.

Image may contain: table and outdoor

מזרקה בכיכר מיידאן

5. פארק רוס הקייבית: איש עסקים אוקראיני חובב היסטוריה ניצל את עושרו הרב והחליט לשחזר את ממלכת קייב בימי הביניים (רוס הקייבית), בדיוק כפי שהיתה במאה העשירית. התוצאה היא גן עדן לחובבי ההיסטוריה, התחפושות התקופתיות וגיקים באופן כללי. פארק רוס הקייבית, ששוכן בלב היער כארבעים דקות מקייב, הוא שחזור מדויק של עיר ימי ביניימית מבוצרת עם חומות מעץ, כנסיות, זירות אבירים ופונדקים שבהם אפשר לשתות יין דבש מתובל. עובדי המקום מסתובבים בתלבושות היסטוריות שנתפרו כולם ביד, ובמקום מתקיימות תצוגות פרשים וסוסים, תחרויות רמחים, סיוף, קשתות ומלאכות מסורתיות שונות.

Image may contain: 1 person, standing and outdoor

Image may contain: one or more people, horse, sky, cloud and outdoor

6. קולינריה: בגלל פערי המטבע בין השקל למטבע האוקראיני (הגריבנה), קייב היא גן עדן לתיירים חובבי אוכל ומשקה.  אפילו מסעדת שף מפורסמת עם שם בינלאומי, תעלה כ-125 שקלים לארוחה מלאה כולל אלכוהול, ומסעדות מצויינות פשוטות יותר – כעשרים עד ארבעים שקלים לאדם. כיאה למטבח שספג לתוכו השפעות רוסיות, טורקיות, טטאריות, פולניות, וגרמניות, הבישול הקייבי מספק אינספור הפתעות לפודיז המבקרים בעיר. ורניקי, כיסונים ממולאים בפטריות ובשר ציד, "דג מלוח במעיל פרווה", עוגות קייב ססגוניות, תבשילי בשר, גבינות ארטיזניות, נקניקים מיוחדים, בירות בוטיק ספוגות בדבש, וכמובן – וודקה משובחת בטעמי פירות.

Image may contain: foodImage may contain: food

Image may contain: drink and indoor

Image may contain: food

7. באנייה: אי אפשר לסיים את הטור הזה, בלי לומר כמה מילים על חווית המרחץ הרוסי-אוקראיני המסורתי, הידוע בשם באנייה. בטיול, הלכנו ביחד לצריף באזור נידח של נהר הדנייפר, ממש על גדת הנהר. קבוצת חברים שוכרת ביחד את המקום. על השולחן בסלון מעמיסים מתאבנים ומטעמים (זאקוסקי), לצד בקבוקי בירה, וודקה ויין. מומלץ לטעום קצת מהתקרובת, לשתות כוסית או שתיים, ואז ללכת לסאונה הלוהטת. בתוך הסאונה, נהוג להצליף בעצמך בענפים ריחניים, המספיגים בושם טבעי לתוך העור. משם – קופצים לטבול במימי הנהר הקרים, חוזרים לוודקה ולאוכל, אז לסאונה, וחוזר חלילה…

ומי שרוצה לטעום עוד (תרתי משמע) מהמדינה המדהימה הזאת, כדאי שייכנס לדף הטיולים של שלום וקטיה באוקראינה. הקבוצות הבאות ייצאו לאודסה ולבוב, ערים עם אופי וקסם שונה לחלוטין, ששזורות אף הן ללא הפרד בהיסטוריה שלנו – לא רק של העם היהודי, אלא גם של הציונות ומדינת ישראל.

%d בלוגרים אהבו את זה: