ארכיון רשומות מאת: דני אורבך

פרל הרבור והקמיקזה: חלומות מפתים על ניצחון והקרבה: הרצאה בנמל תל אביב

בדצמבר 1941, מדינה שלמה החליטה להתאבד. חבורה של מדינאים וגנרלים יפנים, כולם משכילים, הגיוניים, אפילו מבריקים, יצאו למלחמה אבודה מול ארצות הברית, למרות שידעו שבכך יובילו את עמם ואת מדינתם לחורבן מוחלט. ״לפעמים״, אמר ראש הממשלה טוג׳ו הידקי, ״אומה חייבת לקפוץ מהמרפסת באמצע הלילה.״


מדוע בני אדם, ממשלות ואומות מחליטים לפעמים ש״אין להם ברירה אלא לקפוץ מהמרפסת באמצע הלילה?״ מבט מעמיק בטרגדיה של יפן, בפרל הרבור ובטייסי הקמיקזה המתאבדים, יראה לנו עד כמה מפתים יכולים להיות חלומות על ניצחון והקרבה, ועד כמה – בשילוב עם כשלי מחשבה – הם יכולים לעוור גם את האנשים החכמים, המנוסים וההגיוניים ביותר. מה היו הכשלים הללו וכיצד ניתן להימנע מהם? לשם כך עלינו לצלול לעומק הסיפור. 

כל מי שרוצה לשמוע עוד, מוזמן להרצאה שלי בטוקהאוס, נמל תל אביב, ביום ראשון הקרוב, 26.1.2020. פרטים כאן – מספר המקומות מוגבל.

מול ועדת המינויים: איך תשיגו משרה אקדמית?

חלמתם במשך שנים להיות חוקרים בהיסטוריה, פילוסופיה, ספרות, יחסים בינלאומיים או חוג אחר במדעי החברה והרוח. כל אותם קורסים, סמינרים, ימים מאומצים ולילות לבנים, הסתכמו בכתיבת טקסט החובה שנקרא "דוקטורט". עכשיו, אתם עומדים מול הגוף האימתני שנקרא "ועדת מינויים" שיחרוץ את גורלכם. כיצד תתמודדו איתו? "מדריך הינשוף לקריירה אקדמית" בפוסט מסכם.

חלמתם במשך שנים להיות חוקרים בהיסטוריה, פילוסופיה, ספרות, יחסים בינלאומיים או חוג אחר במדעי החברה והרוח. כל אותם קורסים, סמינרים, ימים מאומצים ולילות לבנים, הסתכמו בכתיבת טקסט החובה שנקרא "דוקטורט". ברכות! עכשיו, באופן רשמי, הפכתם לחלק ממירוץ העכברים של התקנים האקדמיים. מלאי תקווה אתם פונים לשוק העבודה, בודקים היכן יש משרות פנויות, ומגישים אפליקציות לפוסטים ולמסלולי תקן. ואז – כלום. אחרי שסיימתי את הדוקטורט שלי בהרווארד, הגשתי מועמדות לעשרים משרות ופוסטים, וקיבלתי תשובה חיובית משלושה בלבד. חלק לא טרחו בכלל לענות לי, וזה עוד אחוז טוב. יש כאלו שמגישים לעשרות רבות של מקומות עבודה, ומקבלים תשובות שליליות מכולם עד אחד.

המטרה של הפוסט הזה, האחרון בסדרה של "מדריך הינשוף לקריירה אקדמית" הוא להציג לפניכם את התהליך של ועדת המינויים כפי שהוא נראה מבפנים, לחברי הועדה, כדי שתוכלו להבין את המסלול ולהגביר את סיכוייכם לצלוח אותו.

עוד בטרם נתאר את המסלול לפרטיו, אתם חייבים להכיר אמיתת יסוד הידועה גם בשם "עיקרון סל הניירות". כל התיק הנפלא שלכם, כל המאמצים האדירים שהשקעתם במשך שנים רבות, כל האישיות, התקוות והחלומות שלכם, יסתכמו בשם אחד, לרוב לא מוכר, ברשימה ארוכה מאד של תיקים שיקבלו חברי ועדה עייפים ומטורטרים. אורך כל תיק הוא לרוב כשבעים עמודים, ועם כל הרצון הטוב שבעולם, אין לאף חבר ועדה (שחייב גם ללמד, לחקור ולמלא חובות מנהליות אחרות) זמן לעבור לעומק על שלושים תיקים כאלה. לכן, חברי הועדה יפעלו לרוב בדרך האלימינציה. כלומר, ראשית הם יבדקו אלו תיקים לא מתאימים, ויזרקו אותם לסל הניירות, כדי שיוכלו להקדיש את זמנם לתיקים החשובים והמעניינים באמת. המטרה הראשונה שלכם היא לא להיזרק מיד, אלא להגיע לאותה רשימה מצומצמת של אלו שעוברים לדיון מעמיק בועדה. הדברים נכונים, דרך אגב, גם לועדות המעניקות מלגות, מקבלות תלמידים לדוקטורט, או כל תהליך תחרותי אחר – גם מחוץ לאקדמיה.

אם האפליקציה שלכם תכיל פגמים בולטים, היא תיזרק לשם באופן מיידי. סל הניירות.

איך תצילו את התיק שלכם מהשלכה מיידית לסל? ראשית כל, הגישו מועמדות אך ורק למכרז המתאים לפרופיל האקדמי שלכם. אם, למשל, אתם רואים שאוניברסיטה מסויימת מחפשת היסטוריונים, ואתם בכלל פילוסופים – אל תטרחו לגשת למכרז. יזרקו את התיק שלכם לסל מיניה וביה. לפעמים מדובר בניואנסים: היסטוריון של העת העתיקה שמתעניין בטקסטים יותר מאשר באירועים, עלול להיפסל כי "הוא יותר מתאים ללימודים קלאסיים". מישהו שמגיש למכרז בלימודי סין המודרנית, אבל הצהרת המחקר שלו מלאה יותר מדי בציטוטים של פוקו ודרידה, ונראה שהוא מתעניין בתיאוריה צרפתית יותר מאשר בסין, עלול להימחק מיד על ידי מחלקות מסויימות ללימודי מזרח אסיה. מחלוקות אזוריות נוטות להעריך מאד ידע בשפה. אם התיק שלכם משדר שהידע שלכם בשפה הרלוונטית אינו מספיק, סל הניירות הוא נחלתכם היעודה. אותו הכלל תקף גם לתת תחומים: ייתכן ומוסד מסויים יחפש, למשל, פילוסוף של השפה, או היסטוריון של המאה ה-19. אם אתם פילוסופים של המוסר והיסטוריונים של המאה ה-18, עדיף שלא תבזבזו את הזמן שלכם. אם כתוב במכרז שהוא פונה לכל ההיסטוריונים, עם עדיפות לאלו של המאה ה-19, ואתם עוסקים במאה ה-18, יש לכם סיכוי אך המצב מורכב. אם אתם מחוץ לתחום ה"עדיפות", יקבלו אתכם רק אם לא ימצאו אף אחד אחר. כלומר, אתם נמצאים בחיסרון אינהרנטי במירוץ קשה ואכזרי בין כך ובין כך.

שנית, גשו עם פרופיל אקדמי חזק ככל הניתן, הן מבחינה תשתיתית והן מבחינה מחקרית. אם קראתם את הפרקים הקודמים של המדריך לקריירה אקדמית, אתם כבר יודעים שהמלצתי לפתח פרופיל כזה עוד משלב מוקדם. אם אתם עומדים מול ועדת המינויים עם פרופיל אקדמי חלש, הסיכוי שלכם לעמוד בתחרות קלוש מלכתחילה.

שלישית, הימנעו מטעויות שמצביעות על חוסר רצינות. יש חברי ועדה שיפסלו אתכם מיד על שגיאות דקדוק, שפה וסגנון, או על כל מה שמדיף ריח של רשלנות. אל תחסכו במשאבים, ושלחו את התיק שלכם לעורך לשוני מקצועי בכדי ללטש ולהקצע אותו. אם אוניברסיטה ישראלית ביקשה לכתוב את האפליקציה באנגלית, אל תכתבו בעברית. אם ביקשו שלושה מכתבי המלצה, אל תיתנו שניים בלבד. שימו לב שוב לעיקרון סל הניירות: חברי הועדה לעולם יחפשו סיבות לפסול את התיק שלכם בכדי לצמצם את הרשימה הארוכה העומדת בפניהם. אל תיתנו להם סיבות כאלו.

לאחר שנמנעתם מהשלכה מיידית לסל, אתם חייבים לבלוט. הועדה הרי מקבלת רשימה ארוכה של תיקים. גם מועמדים שלא ייפסלו מיד, עלולים לסבול מקללת האנונימיות. אם חברי הועדה יתפסו את התיק שלכם כבינוני, לא רע מדי אבל גם לא מלהיב, תזכו שיאמרו עליכם כמה מילים טובות בישיבת הועדה לפני שישליכו את התיק שלכם – ניחשתם נכון – לסל הניירות. כדי שיהיה לכם סיכוי לקבל משרה, אתם חייבים להתבלט מעל ומעבר למועמד הממוצע, להבריק ולהלהיב את אלו הקוראים את התיק שלכם.

בשלב הזה, כדאי לשים לב להרכבו של תיק האפליקציה. הדברים כמובן שונים ממוסד למוסד, אבל באופן עקרוני תצטרכו לשלוח את המסמכים הבאים: מכתב פתיחה (cover letter), קורות חיים מקצועיים, הצהרה על תוכניותיכם המחקריות, הצהרה על תוכניות ההוראה שלכם, מכתבי המלצה ודוגמאות כתיבה. יש אוניברסיטאות שיבקשו מסמכים נוספים. מוסדות מסויימים בארצות הברית, למשל, גם מבקשים "הצהרת גיוון" (diversity statement), שתסביר כיצד תתרום לחיים המשותפים והרב-תרבותיים בקמפוס, ומה הקשר שלך לקבוצות מקופחות למיניהן. למרבה המזל, המנהג הנלוז הזה טרם פשה בישראל.

חברי הועדה יסתכלו ראשית כל במכתב הפתיחה ובקורות החיים שלכם. שימו לב שקורות החיים נכונות מבחינה טכנית: הן חייבות לסכם את הפרופיל האקדמי שלכם בקצרה. השתמשו במבנה מקובל, כדי להקל על חברי הועדה את הקריאה. חולשות בקורות החיים עלולות לעורר סימני שאלה. מדוע, למשל, עברתם כבר בין מוסדות אקדמיים רבים? למה לקח לכם 15 שנה לסיים את הדוקטורט? למה לא הספקתם לפרסם כמעט כלום במהלך פוסט של שנתיים? אם כבר עבדתם במוסד אקדמי ולא הדרכתם סטודנטים לתארים מתקדמים, חברי הועדה עלולים לשאול מדוע. בקורות החיים, ובכלל בתיק, אתם מוכרים את עצמיכם. אם יש לכם חולשות, שימו לב שאתם מבליטים חוזקות שיאזנו אותן.

מכתב הפתיחה – וזו נקודה קריטית – צריך להיות מותאם באופן ספציפי למוסד שאתם פונים אליו. אפליקציות עבודה למוסדות אקדמיים דומות, במידת מה, לפניות לאתרי דייטינג. כמו שבן או בת זוג פוטנציאליים באתר שידוכים אונליין לא אוהבים שאתם שולחים אליהם מכתב קופי-פייסט ג'נרי שכבר שיגרתם לשלושים אחרים (Hey babe), גם מוסדות אקדמיים לא אוהבים אפליקציות משוכפלות. במכתב הפתיחה (או בגרסה המורחבת שלו, שלפעמים נקראת הצהרת הכוונות, Statement of Purpose) אתם חייבים להסביר מדוע אתם רוצים לעבוד דווקא במוסד האקדמי הספציפי הזה. מה מעניין אתכם, ספציפית, באוניברסיטה העברית? מדוע אתם רוצים לעבוד בחוג להיסטוריה דווקא באוניברסיטה ע"ש הסולטן קאבוס בעומאן? הנימוקים חייבים להיות שונים מאלו שתשטחו, למשל, בבקשה למשרה באוניברסיטת בוקרשט.

אם אתם רוצים לעבוד שם, שלחו אפליקציה מותאמת. האוניברסיטה ע"ש הסולטן קאבוס במוסקט, עומאן

אם אפשר, רצוי שתאספו מודיעין על החוג הרלוונטי, כמו מל"מ לפני מבצע צבאי. מה בדיוק חסר שם? את מי הם מחפשים, מעבר ללשון הכללית של המכרז? אם תחום המחקר שלכם קרוב מדי לאלו של חברי סגל קיימים, סיכוייכם נמוכים יותר. לכן, אתם חייבים לברר מה בדיוק רוצה החוג (חברים ומכרים יכולים לעזור מאד!) ומה האוריינטציה שלו. נניח, למשל, שאתם היסטוריונים צבאיים העוסקים בתולדות המודיעין. לחוג עם דגש צבאי, פוליטי ובטחוני, הבליטו את ההיבטים הללו. אבל אם אתם פונים לחוג עם אוריינטציה יותר פילוסופית ותיאורטית, נסחו את תחום המחקר שלכם באופן שונה. כתבו, למשל, שאתם מתעניינים בסטרוקטורות של ידע. עשו זאת רק אם במחקר שלכם עסקתם הן בביטחון והן בסטורקטורות של ידע! אני לא ממליץ לכם בשום פנים ואופן לשקר (שקר כזה גם יתגלה מיד כשיקראו את דוגמאות הכתיבה שלכם), אלא רק להתאים את הדגש לתחומי העניין של הועדה הרלוונטית.

מכתבי המלצה טובים אינם נופלים מן השמיים, אלא נובעים לרוב משנים ארוכות של יצירת קשרים עם חוקרים מובילים בתחום, שאכן התרשמו מכם ומהמחקר שלכם. הפוסט הקודם בסדרה לימד אתכם כיצד לפתח קשרים כאלו בזמן. כאן נכנס לתמונה חוק שאני מכנה "חוק ההמעטה". ממליצים בדרך כלל לא רוצים לפגוע בכם, ולכם הם ייטו לנסח ביקורת (אם יש להם כזו) בשפה מאופקת. חברי הועדה מודעים לכך, והאנטנות שלהם יהיו מכווננות לקלוט ביקורת סמויה מצד הממליצים. לכן, מכתבי המלצה פושרים עלולים לפגוע בתיק שלכם פגיעה קשה. ביטויים כמו "הוא עובד קשה", "הוא נחמד", "הוא טוב בצוות", וכיוצא בזה, הם לרוב שמות קוד ל"הוא מועמד בינוני ומשעמם". אם ממליץ כתב שאתם "קצת אקצנטריים", או "עם מצבי רוח" הועדה תסיק ככל הנראה שמקומכם במוסד הסגור.

כדי לקדם את התיק שלכם לראש הרשימה, מכתבי ההמלצה חייבים להיות נלהבים במיוחד, ועליכם לבחור מראש אך ורק ממליצים שיספקו לכם מכתבי אהבה סוערים. אחד מהם חייב להיות המנחה שלכם, אחרת חברי הועדה יתהו מדוע לא קיבלתם ממנו מכתב. האחרים, רצוי שיהיו ממדינות שונות ומוסדות שונים. מנסיוני, חברי ועדה נוטים לחשוד במועמדים שיש באמתחתם אך ורק מכתבי המלצה מחוקרים ישראליים. אלו יוצרים רושם פרובינציאלי ומקומי, דבר מזיק מאד באקלים האקדמי התחרותי והגלובלי של ימינו. אם סיימתם דוקטורט באוניברסיטה ישראלית, אני ממליץ לנסות ולהשיג פוסט טוב בחו"ל וליצור שם קשרים חזקים לפני שאתם מגישים מועמדות לאוניברסיטה בארץ.

אולם החלק החשוב ביותר באפליקציה שלכם הוא רשימת הפרסומים ודוגמת הכתיבה. באופן עקרוני, אוניברסיטאות מוכנות לקבל היום גם מועמדים ללא פרסומים, בתנאי שסיימו את הדוקטורט ממש עכשיו. בפועל, מועמדים כאלו יעמדו בחיסרון כביר מול אחרים שדווקא כן פרסמו. זכרו תמיד שישפטו אתכם לפי מספר הפרסומים שלכם ביחס לזמן שעבר מסוף הדוקטורט. ככל שעברו יותר שנים, יצפו מכם ליותר פרסומים שיפוטיים. איך להשיג פרסומים כאלו, תוכלו לקרוא בפוסט השלישי בסדרה, שעסק בהרחבה בסוגיה זו.

Image result for ‫שעון חול‬‎
מרגע שסיימתם דוקטורט, שעון החול שלכם מתחיל לתקתק. זכרו תמיד שישפטו אתכם לפי מספר הפרסומים מרגע סיום הדוקטורט.

ברגע שקוראים את התיק שלכם ברצינות, הוא עשוי לקום או ליפול על דוגמת הכתיבה שבחרתם. עדיף, אם אפשר, לבחור מאמר שפרסמתם בכתב עת שיפוטי, ולא פרק מהדוקטורט או מספר מאמרים. בחרו את המאמר הטוב ביותר שאתם יכולים למצוא. רוב חברי הועדה אינם מומחים בתחום הספציפי שלכם, ועלולים להשתעמם מהר מאד ממאמר טכני, צר או בנאלי (למשל: אם המאמר עוסק במניפולציה תקשורתית בזמן מלחמה, והמסקנה שלו היא שכל צד מנסה להטות את התקשורת לטובתו, מדובר במסקנה בנאלית). בחרו משהו מלהיב, עם עומק מחקרי, טיעון ברור ומרגש וחידוש שגם קוראים שאינם מומחים יכולים להבחין בו. דוגמת כתיבה מפוהקת תדחק אתכם החוצה מהרשימה. כדי להצליח, הדוגמא שלכם חייבת לרגש ולהסעיר. היזהרו שלא לבחור בשום פנים ואופן מאמר שאינו קשור לתחום המחקר העיקרי שלכם. חברי הועדה עלולים לראות בכך התחמקות המצביעה על חוסר יושר. אולי המחקר העיקרי שלכם לא טוב מספיק, ולכן אתם לא רוצים להציג אותו?

אם חברי הועדה (לרוב – חברי החוג ששוקל לקבל אתכם) אהבו את התיק שלכם מספיק יחסית ליתר התיקים, אתם יכולים לעלות ל"רשימה הקצרה", רשימה מצומצמת של שניים או שלושה פיינליסטים. משמעות הדבר היא שידונו בכל תו ופסיק בתיק שלכם ברצינות רבה, וגם שיזמינו אתכם לקמפוס ל"שיחת ראיון" (Job Talk). הג'וב-טוק במהותו הוא הרצאה בתחום המחקר שלכם. אל תזלזלו בו בשום פנים ואופן! ראיתי כבר מועמדים חזקים מאד שנפלו לתהומות תחתית בגלל ג'וב-טוק חלש או רשלני. ההרצאה צריכה להיות מרתקת, רהוטה, מסודרת ועם עומק מחקרי (בשום פנים ואופן לא סקירה שטחית), אבל כזו שתהיה מובנת ומעניינת גם לעמיתים שלא מומחים בתת התחום שלכם. עוד בשלב מוקדם בקריירה שלכם רצוי שתתאמנו באומנות ההרצאה, תקחו סדנאות ייעודיות (כמו זו שמעבירה האקדמיה הצעירה) ותרבו להתאמן בכנסים וסדנאות למיניהן.

הן בהרצאה והן בשאלות ובתשובות שלאחריה, אתם חייבים להסביר ולהדגיש עד כמה תחום המחקר שלכם רלוונטי מעבר לשאלות הספציפיות שבהן אתם עוסקים. אם ישאלו אתכם משהו שנמצא קצת מחוץ להתמחות שלכם, אף פעם אל תענו ב"אני לא יודע" או "אני לא יכול לדבר על זה" אלא נסו להתמודד כמיטב יכולתכם. נניח שתחום המחקר שלכם הוא היסטוריה מצרית מודרנית. אל תגמגו אם ישאלו אתכם על סוריה או לוב. התכוננו היטב לשאלת "אז מה"? אם אתם מתמחים בתולדות גידול החסה בגדה המערבית, האם המחקר שלכם חשוב גם לחוקרי מזון, כלכלה וחקלאות במקומות אחרים? האם הוא מלמד אותנו משהו כללי? אם התשובה לשאלות הללו שלילית, צמצמתם את סיכוייכם להתקבל. גלו סקרנות, פתיחות והרפתקנות אינטלקטואלית, כל זאת לצד התמחות מוכחת בתחום הספציפי שלכם. בשאלות ובתשובות, עליכם לגלות גם רצינות ומחוייבות למוסד. אל תשכחו את יחסי האנוש הפשוטים: אם במהלך ההרצאה תתגלו כאנשים יהירים, בלתי נסבלים, חסרי סבלנות או גזענים ומיזוגנים, הועדה עלולה לדחות אתכם אפילו אם הפרופיל המחקרי שלכם מצויין. ראיתי פעם מועמד חזק מאד שנדחה ממוסד כלשהו בגלל שגילה חוסר כבוד מופגן כלפי הנשים בועדה.

היו מוכנים לדבר על ההשלכות הרחבות של המחקר שלכם, גם אם מדובר בגידול חסה בגדה המערבית. לחסות המצולמות אין קשר לכתבה.

אם נדחיתם – אתם צריכים בהחלט להיות מודאגים, אך לא מיואשים. החדשות הטובות היא שאפשר תמיד לנסות בפעם הבאה. החדשות הרעות הם, שככל שעובר יותר זמן מאז סוף הדוקטורט שלכם, יצפו מכם לפרסומים רבים יותר, למעורבות אקדמית מתמידה ולתשוקה בוערת לפלס לעצמכם דרך. אם תיראו כבויים ומיואשים, סיכוייכם ידעכו בהתאם. נסו להשתמש בזמן שיש לכם בכדי לקבל פוסט דוקטורט, לפרסם ולהשתתף בכנסים. אם אתם נמצאים במוסד שאתם רוצים להתקבל אליו (למשל בפוסט) השתתפו ללא הפסק באירועים וסמינרים מחלקתיים, שאלו שאלות וגלו מעורבות. אתם צריכים לגרום לכך שיכירו ויעריכו אתכם טוב יותר לקראת ההגשה הבאה. כשאתם מנסים שוב, התיק שלכם חייב להיות מרשים יותר באופן משמעותי מאשר בפעם הראשונה, אחרת – אתם מבזבזים את זמנכם.

אם התיק שלכם התקבל על ידי הועדה, זה לא סוף הסיפור. באוניברסיטה העברית, למשל, המלצה של חוג חייבת לעבור אישור של שתי ועדות לא תלויות, וכן של הדיקן והרקטור, בכדי למנוע פרוטקציות וקבלת מקורבים. אם הרקטור מקבל אתכם על תנאי (למשל – הוא דורש שתשלימו פרסום מסויים בשנה הקרובה) התייחסו לתנאי הזה ברצינות תהומית. היו כבר תיקים שהתקבלו בידי הועדה, אך נפסלו בידי רשויות האוניברסיטה כי המועמד לא מילא את התנאים שהוצבו לו. זכרו: עד שזה לא נגמר, זה לא נגמר.

לעצות נוספות וטכניות יותר, אני ממליץ לכם לקרוא את שרשור הטוויטר החשוב של עמיתי, ד"ר ניק קאפור, או לפנות אלי באופן אישי. זהו סופו של מדריך הינשוף לקריירה אקדמית. בהצלחה – And may the odds be ever in your favor.

מדריך הינשוף לקריירה אקדמית, הפרקים המלאים:

  1. במשעול הצר: מדריך הינשוף לקריירה אקדמית, חלק ראשון (על תנאי הסף)
  2. במשעול הצר: מדריך הינשוף לקריירה אקדמית – אז מה אתם צריכים לדעת? (על רכישת ידע תשתיתי)
  3. מדריך הינשוף לקריירה אקדמית: אז איך תהיו חוקרים מצטיינים? (על פרסומים ומחקר)
  4. על קשרים, פוליטיקה וקריירה אקדמית
  5. מול ועדת המינויים: איך תשיגו משרה אקדמית?

על קשרים, פוליטיקה וקריירה אקדמית

במאמר שהתפרסם פעם בכתב עת מדעי כלשהו, שכחו המחברים למחוק הערה ששאלה "האם יש לצטט כאן את המאמר הזבלי של פרופ' גאבור". אתם יכולים לנחש, שאותו עמית לא סייע להם בהמשך הקריירה האקדמית. לאחר שדיברנו על תנאי סף, תשתית ומחקר, הפוסט שלפניכם עוסק בנושא הרגיש והעדין מכולם: יחסי אנוש, קשרים ופוליטיקה אקדמית. איך תבנו רשת קשרים שתסייע לכם להתברג במדעי החברה והרוח? ינשוף אקדמי מסביר.

בפוסטים הקודמים של "מדריך הינשוף לקריירה אקדמית" דיברנו על האלמנטים השונים שיגבירו את הסיכויים שלכם להיות אנשי אקדמיה וחוקרים מקצועיים במדעי החברה והרוח. ראינו למי יש את תנאי הסף להתחיל ולנסות, למדנו כיצד לבנות את התשתית עוד כסטודנטים, וחשוב מכל – כיצד להפוך לחוקרים מצטיינים ולהפיק רשימת פרסומים איכותית ומכובדת. אולם ישנו עוד אלמנט חמקמק, מפוקפק במעט אך חשוב, שטרם הרחבנו עליו את הדיבור: יחסי אנוש, קשרים ופוליטיקה אקדמית.

בכדי לקבל עבודה אקדמית, כל מועמד זקוק למכתבי המלצה חזקים במיוחד. בפוסט הבא, שידון בועדות המינויים, נדבר על מכתבי ההמלצה עצמם, אולם כבר בשלב זה ברור, שבכדי לקבל מכתבי המלצה אפקטיביים אתם חייבים לעמוד ביחסים טובים עם חוקרים ידועים ובעלי עוצמה. בנוסף, אלו צריכים להעריך אתכם יותר מאשר הם מעריכים את המתחרים שלכם, ולספק לכם מכתבים טובים באופן יוצא דופן. זכרו שאפילו למנחה שלכם יש תלמידים רבים, וכולם מבקשים מכתבי המלצה כמו גוזלים שפוערים את פיהם בפני הציפור האם. המטרה שלכם היא להיות ראשונים בתור. יתר על כן, חברי הועדה עלולים להתקשר לאנשי אקדמיה וחוקרים שמכירים אתכם ולדבר עליכם באופן לא רשמי.

המסע שלכם ליצירת רשת קשרים אקדמית מתחיל כבר בשנה הראשונה של התואר הראשון. חשבו לרגע, כיצד נראית כיתה ממוצעת של סטודנטים בעיניו של המרצה, העומד על הפודיום ורואה עשרות רבות של תלמידים יושבים על הכיסאות. מבחינתו, רובם הם אורחים לרגע, שיושבים בכיתה וייעלמו ממנה מיד עם תום הסמסטר ומתן הציונים. אולם תמיד יש מספר מצומצם של תלמידים, שהמרצה שם אליהם לב וזוכר אותם בחיוב. אתם חייבים לבלוט בתוך המיעוט הנבחר הזה.

המנחה שלכם תמיד מוקף בסטודנטים שמבקשים ממנו מכתבי המלצה כמו גוזלים שפוערים את פיהם. תפקידכם להיות ראשונים בתור

איך למצוא חן בעיני מרצים? זה, כמובן, תלוי מאד באישיותו של המרצה עצמו. אני משמיט מהדיון בכוונה את אלו המעטים המנצלים את סמכותם ומרותם לרעה, את המיזנטרופים ואת חובבי החנופה. פשוט תתרחקו מהם. הרוב המוחלט של חברי הסגל אינם כאלו, ויש הרבה מאד דגים בים.

מובן מאליו, שעליכם להיות ידידותיים, תקשורתיים וחביבים, אך באקדמיה זה לא מספיק. המרצה הממוצע, כמו בני אדם בכלל, מוקסם לרוב מאלו שמתעניינים במה שהוא מתעניין בו, ובמקרה זה – במה שהוא מלמד. קחו כמה שיותר קורסים שמעניינים אתכם באמת, וכך תוכלו להפגין סקרנות ועניין כנים ואמיתיים בחומר הנלמד. כשלימדתי בארצות הברית היתה לי פעם סטודנטית, בחורה חביבה ואינטליגנטית לכל הדעות, שניסתה להפגין עניין מוגזם ומעושה (עיניים קרועות לרווחה, בדרך כלל) בכל מה שהתרחש בכיתה. זה לא פגע בה, כמובן, אבל זה בעיקר שעשע אותי. מרצים לומדים, די בקלות, לזהות התעניינות מזוייפת. היו אמיתיים, ושימו לב למה שכתבתי בפוסט הראשון על תנאי הסף: אם אתם לא סקרנים ומתעניינים בדברים רבים, כנראה שקריירה אקדמית אינה בשבילכם.

ברגע שיש לכם עניין, למדו להפגין אותו. אתם לא שקופים, ומה שמתרחש בלבכם לא גלוי לעיני המרצה. שאלו שאלות אחרי השיעור, הגדילו ראש, כתבו עבודות מושקעות על נושאים יצירתיים ומעניינים, הוכיחו שקראתם את מה שהמרצה דורש, ואל תהססו לבקש קריאה נוספת על מה שמעניין אתכם. רוב המרצים מוחמאים כשהסטודנטים מתעניינים או קוראים את הספרים והמאמרים שלהם. ברגע שתעשו זאת, כבר תקפיצו את עצמכם לעשירון העליון.

דרך אחרת, חשובה לא פחות, היא השתתפות בפעילויות רשות מעבר לשיעורים עצמם. הטיפ החשוב ביותר: הפגינו נוכחות מתמדת בכנסים, סמינרים מחלקתיים והרצאות של חוקרים אורחים. האירועים הללו פתוחים לקהל, מעט מאד סטודנטים מגיעים אליהם, ועוד מעטים יותר מעזים לשאול שאלות. ברגע שיתרגלו לראות אתכם משתתפים, מתעניינים ושואלים באירועים מהסוג הזה, תקפיצו את עצמכם מהעשירון העליון לאחוזון העליון. אם יש בחוג שלכם אופציות להתנדבות באירועים אקדמיים (כנסים וכדומה), או משרות של עוזרי מחקר והוראה, מומלץ מאד לנצל את ההזדמנויות הללו. בהנחה שיש לכם גם ציונים מעולים, נוכחות במערכת תעזור לכם להיבחר לתוכניות תחרותיות ומיני תופינים, כמו למשל חילופי סטודנטים בחו"ל. נצלו את אותן הזדמנויות כדי ליצור קשרים גם עם מרצים זרים.

עם זאת, יש להזהיר מטעות נפוצה מאד של סטודנטים שאפתנים מדי, שמנסים להתקרב אך ורק למרצים ומזניחים את חבריהם לכיתה. מעבר לעובדה שתלמידים כאלו נוטים להיראות כחנפנים ריקים, ושחברויות מתקופת האוניברסיטה הן יפות ומדהימות בפני עצמן, תהיו זקוקים בקריירה שלכם לא רק לרשת קשרים אנכית (עם מרצים) אלא גם לרשת קשרים אופקית – עם עמיתיכם וחבריכם. הרבה מהחוקרים הגדולים שתראו, הן בתואר הראשון, הן בתואר השני והן בדוקטורט, יפרשו בעוד מספר שנים. לעומת זאת, אלו שלומדים אתכם עשויים להעניק לכם סיוע שאין ערוך לו, לספק מודיעין חיוני על חלקים אחרים באקדמיה ולחלוק אתכם עצות ותובנות. הצטיינות אינטלקטואלית מגיעה תמיד מאינטראקציה. אל תפגעו באנשים לחינם, התרחקו מתככים ואל תהיו דורסניים ואכזריים. מי שדורך על אחרים בדרך למעלה, יגלה שהם מחכים לו בשקיקה כשהוא בדרכו למטה.

בשלב זה, חשוב לומר כמה מילים על אופי האינטראקציה הרצויה. כדי שיזכרו אתכם כסטודנטים מצטיינים, סקרנים ואפילו מקסימים, כאלו שכל מרצה ישמח לכתוב להם מכתב המלצה או לסייע להם באמצעות קשריו, אתם צריכים ללמוד להיכנס לדיאלוג, ודיאלוג פירושו – גם להקשיב. ראיתי יותר מדי סטודנטים שכל כך מתאמצים להפגין ידע, עד שהם הופכים לחפרנים בלתי נסבלים. מרצים לא אוהבים סטודנטים שמנצלים את זמן הדיון בשיעור (או לאחריו) כדי לתת נאומים ארוכים, משמימים, מפותלים וחוזרים על עצמם, במיוחד אם אלו לא קשורים לנושא שלשמו התכנסנו. דעתכם מעניינת, גם אם היא שונה מזו של המרצה, אך עליכם להביע אותה באופן מובנה, מנומק ותמציתי. הפגינו התעניינות אמיתית במה שנאמר לכם. סמינרים הם הזדמנות מצויינת ללמוד לדון באופן קונסרוקטיבי, לדבר ובמיוחד להקשיב. נצלו אותה.

יש כאלו שחושבים שמי שהשקפתו הפוליטית שונה מהמקובל באקדמיה, לא יכול להיכנס אליה. זו עמדה שגויה. להוציא מספר קטן של פנאטים פוליטיים, אנשים יתרשמו מכם לטובה אם תיכנסו עמם לדיאלוג, תביעו עמדות מנומסות ומנומקות אך גם תקשיבו למה שיש להם לומר. ימני שנכנס לחוג אקדמי שרובו שמאלי, למשל, צריך להיות מסוגל להתמודד ברצינות עם הגות מרקסיסטית, פרוגרסיבית ופמיניסטית בלי לשלול אותה על הסף. אתם לא חייבים להסכים. מה שאתם כן חייבים, זה להיות מסוגלים ללמוד ולהתעמק גם במה שמקומם אתכם. הכתיבה והשיחה שלכם צריכות להיות מורכבות ומעניינות עד כדי כך, שגם מי שלא מסכים איתכם יוכל למצוא בהן גוונים וניואנסים שירתקו אותו.

כשאתם מגיעים לשלב התואר השני והדוקטורט, זה בדיוק הזמן להרחיב את רשת הקשרים שלכם. נצלו את אהדת המרצים בכדי להשיג מכתבי המלצה טובים, וכך לזכות במימון שיאפשר לכם תקופות מחקר והשתתפות בכנסים בחו"ל. כשאתם שם, אל תבלו את ימיכם אך ורק בספריות וארכיונים, אלא גם במינגלינג שיאפשר לכם לבנות רשת קשרים אופקית ואנכית בינלאומית. תיק טוב יכיל תמיד מכתבי המלצה ממרצים העובדים במוסדות שונים, ועדיף – מארצות שונות. ואל תשכחו אף פעם לשמור על קשרים מצויינים עם המנחה שלכם לדוקטורט. תמיכתו תהיה חשובה לכם במיוחד בשלב חיפוש העבודה.

כשאתם מתחילים לפרסם מאמרים, אל תהססו לבקר בשפה ברורה חוקרים שאתם לא מסכימים איתם. ביקורת, אפילו חריפה, על יריבים, זה בדיוק מה שעשוי לפרסם אתכם. אולם אני ממליץ לעטוף ביקורת קשה בלשון רכה, להתבטא בנימוס (אפילו סרקסטי) כלפי אלו שאתם קוטלים  ותמיד לנמק את דבריכם. בחרו את היריבים שלכם היטב, ודאגו שיהיו מעט כאלו. אתם רוצים להיתפס כחוקרים דעתנים ונחושים, אבל לא כאנשי ריב ומדון שמאיימים על כל מי שנמצא בסביבה.  

וכך, אם סיימתם את הדוקטורט שלכם עם תשתית איתנה, תיק מחקרים משובח ורשת קשרים אנכית ואופקית, אתם מוכנים לשלב האחרון – ועדת המינויים. במעמד המאיים הזה, שיקבע את גורלכם לשבט או לחסד, יעסוק הפוסט הבא והאחרון בסדרה.

מדריך הינשוף לקריירה אקדמית, הפרקים המלאים:

  1. במשעול הצר: מדריך הינשוף לקריירה אקדמית, חלק ראשון (על תנאי הסף)
  2. במשעול הצר: מדריך הינשוף לקריירה אקדמית – אז מה אתם צריכים לדעת? (על רכישת ידע תשתיתי)
  3. מדריך הינשוף לקריירה אקדמית: אז איך תהיו חוקרים מצטיינים? (על פרסומים ומחקר)
  4. על קשרים, פוליטיקה וקריירה אקדמית
  5. מול ועדת המינויים: איך תשיגו משרה אקדמית?

מדריך הינשוף לקריירה אקדמית – אז איך תהיו חוקרים מצטיינים?

במשחקי הכס (שיר של אש ושל קרח) אומר טיריון כי הוא "שותה ויודע דברים". ברוח דבריו של הלאניסטרי המפורסם, גם אתם אוהבים ללמוד, לקרוא ולחקור, וכמוהו גם אתם חולמים להפוך את התחביב שלכם למקצוע. תמיד רציתם להימנות על המעטים שיזכו לקריירה מתגמלת ומרתקת במדעי החברה והרוח. בשני החלקים הקודמים של "מדריך הינשוף לקריירה אקדמית" דיברנו על תנאי הסף שדרושים לתחילת המירוץ, ועל התשתית שאתם צריכים לרכוש במהלך השנים: בחירת המקצוע, שפות ומיומנויות יסוד. הפעם נדבר על יעד קריטי נוסף במירוץ שלכם, אולי החשוב והמרכזי מכולם: הישגים מחקריים. כיצד תבנו לעצמכם רשימת פרסומים איכותית ומכובדת? ינשוף אקדמי מסביר.

במשחקי הכס (שיר של אש ושל קרח) אומר טיריון כי הוא "שותה ויודע דברים". ברוח דבריו של הלאניסטרי המפורסם, גם אתם אוהבים ללמוד, לקרוא ולחקור, וכמוהו גם אתם חולמים להפוך את התחביב שלכם למקצוע. תמיד רציתם להימנות על המעטים שיזכו לקריירה מתגמלת ומרתקת במדעי החברה והרוח. בשני החלקים הקודמים של "מדריך הינשוף לקריירה אקדמית" דיברנו על תנאי הסף שדרושים לתחילת המירוץ, ועל התשתית שאתם צריכים לרכוש במהלך השנים: בחירת המקצוע, שפות ומיומנויות יסוד. הפעם נדבר על יעד קריטי נוסף במירוץ שלכם, אולי החשוב והמרכזי מכולם: הישגים מחקריים.

מדעי הרוח והחברה, ובכללם היסטוריה, ספרות, פילוסופיה, יחסים בינלאומיים ומדעי המדינה, מתבססים כולם על פרסומים כתובים. לא משנה עד כמה אתם מבריקים, אנשי שיחה מרתקים עם תובנות מהפכניות, כל עוד לא תפרסמו את תובנותיכם כמאמרים או כספרים מחקריים – הן לא יסייעו לכם בקריירה. הפרסומים שאנו מכוונים אליהם הם פרסומים שיפוטיים, כלומר, מאמרים או ספרים בכתבי עת (או הוצאות) ששולחים אותם לקוראים חיצוניים לשם שיפוט עמיתים (peer-review). מבחינת הקריירה שלכם, לפרסומים שיפוטיים יש ערך רב יותר מאשר לפרסומים בלתי שיפוטיים, ולשם אנחנו מכוונים.

בסוף הדרך, כשתשלחו את התיק שלכם לועדת המינויים האקדמית, חברי הועדה יבדקו ראשית כל את הנתונים הבסיסיים ואת רשימת הפרסומים שלכם. בתוך התיק תצטרכו להגיש דוגמאות כתיבה למאמרים שכתבתם או פרסמתם, והמעסיקים הפוטנציאליים עלולים לדגום גם את יתר הפרסומים. בניגוד למיתוס רווח, הם יתעניינו לא רק במספר הפרסומים שלכם אלא גם באיכותם. בין שני המדדים הללו יש סתירה: ככל שאתם עובדים על יותר פרסומים, כך, בהכרח, איכותם תהיה גם נמוכה יותר. בהמשך אלמד אתכם שיטה שתאפשר לכם ליצור איזון בין השניים, ולמקסמם הן את כמות הפרסומים והן את איכותם.

אולם ראשית כל כדאי להוריד מהשולחן כמה עצות שווא וטעויות נפוצות שעלולות לפגוע בכם קשות. יש מרצים, בעיקר מהדור הישן, שמייעצים לסטודנטים שלא לפרסם דבר עד סיום הדוקטורט. הם יאמרו לכם שאתם עדיין לא "בשלים", שהרעיונות שלכם "בוסריים" ושפרסום טרם זמנו עלול לפגוע בכם. הם ידברו אתכם על "רצינות אקדמית" שמחייבת אתכם לעבוד על הנושאים הכבדים ביותר, לשקול כל מילה מאות פעמים ולהשקיע זמן יקר בשקלא וטריא של תיאוריה ומתודולוגיה. עם כל הכבוד, לרוב מדובר באנשים שקיבלו את התקן שלהם לפני שנים רבות, ומנותקים משוק העבודה העכשווי. הם גם טועים לאורך כל החזית. רעיונות של סטודנט, שעדיין רענן בתפיסותיו, עשויים להיות חדשניים ונועזים יותר מאלו של אדם שכבר עבר סוציאליזציה לתוך ז'רגון, דרכי מחשבה ו"רצינות אקדמית", לעיתים קרובות שם נרדף לשיעמום ובינוניות. היתה לי פעם קולגה, שנטשה נושא מרתק, לדבריה, מפני "שאני רוצה להיות אינטלקטואלית רצינית". אל תהיו כמוה. מעבר לכך, השיפוט בכתבי העת הוא אנונימי. הקוראים לא יודעים מי אתם, וסביר להניח שלא יקבלו מאמרים גרועים או בוסריים. אם הצלחתם להשיג פרסום בכתב עת שיפוטי, המאמרים שלכם טובים מספיק – נקודה.

אתם לא תאנים, ואל תאמינו לאף אחד שיאמר לכם לחכות עד ש"תבשילו" בכדי לפרסם. מחקר, מטבעו, הוא תהליך של גילוי, גישוש, ניסוי וטעייה. צאו לדרך, קפצו למים ותתחילו לעשות טעויות. אל תתנו לדחיות להרתיע אתכם. רק כך תבנו ותשכללו את עצמיכם. זכרו: כמו בקרב, גם במחקר: רק המעז מנצח.

לבסוף, המעסיקים הפוטנציאליים שלכם בשוק העבודה האקדמי ישפטו אתכם לפי פרודוקטיביות. ככל שחלפו שנים רבות יותר מתום הדוקטורט שלכם, כך יצפו מכם ליותר מאמרים. עם תום הדוקטורט, מתחילות שנים קשות מאד של חיפושי עבודה, בעיה שמחמירה לעיתים קרובות בגלל מחוייבויות לפרנסת המשפחה. קל לכם יותר להיות פרודוקטיביים כשאתם נמצאים במסגרת לימודית שעוטפת אתכם, במיוחד אוניברסיטה איכותית בחו"ל שמעניקה לכם מלגת קיום נדיבה, מאשר כשאתם שוחים באוקיאנוס האכזרי של שוק העבודה. בקיצור – אל תחכו לסוף הדוקטורט, ופרסמו במהירות, כל עוד אתם יכולים. אני מציע לכם להגיע לשוק העבודה האקדמי עם ספר, או לפחות חוזה לספר, ובאופן אידיאלי גם שלושה מאמרים שיפוטיים לכל הפחות. המועמד הטיפוסי מגיע ללא ספר ועם מאמר אחד או שניים לכל היותר, וכך תוכלו לצבור יתרון משמעותי על מתחריכם.

למרבה הצער, אין זה פשוט לכתוב מאמרים וספרים, לא כל שכן באיכות גבוהה, בזמן הדוקטורט. סטייה לכיוונים אחרים עלולה גם לבלבל אתכם ולפגוע באיכות התזה – הפרוייקט המרכזי שאתם עסוקים בו באותן שנים קריטיות. התכסיס הוא לנצל את זמנכם בצורה המיטבית. כלומר, להטות עבודה אקדמית שאתם מחוייבים בה בכל מקרה לכיוון הפרסומים. כאן המקום להבהיר, שמומלץ לחקור אך ורק נושאים שאתם מתלהבים מהם. שום מאמר, שום ספר, שום תזה לא יהיו טובים, אם הנושא לא מרגש אתכם, אם אתם לא באמת רוצים לדעת את התשובה. אף פעם אל תעבדו על נושא רק משום שהוא נראה לכם "יעיל", או משום שהמנחה שלכם או מרצים אחרים המליצו עליו. העצות שלהלן נועדו לכוון אתכם באופן כללי בתוך הנושאים שאתם אוהבים ממילא, ולא לאלץ אתכם לעבוד על מה שמשמים ומרדים אתכם.

המלצה ראשונה: כתבו את הדוקטורט שלכם כספר

ראשית כל, כשאתם בוחרים נושא לדוקטורט, עבדו על נושא שהוצאות יסכימו לפרסם כספר. כלומר, הימנעו מנושאים קטנים, צרים ושוליים מדי, שאפילו הוצאות אקדמיות יתעלמו מהם. שנית, כתבו את הדוקטורט שלכם כאילו היה ספר מהרגע הראשון ממש. הטעות הגדולה ביותר שעושים סטודנטים, הוא לכתוב דוקטורט בלתי קריא, להגיש אותו, ואז לבזבז שנים על "עריכתו" כספר. השנים הללו יתנקמו בכם בשוק העבודה. כתבו את הדוקטורט כנראטיב (סיפור) עם התחלה, אמצע וסוף, מהודק וברור אפילו לאנשים שאינם מומחים בנושא הספציפי. במיוחד, הימנעו מעודף ז'רגון מתפתל ומתיש או מויכוחים ארוכים מדי עם חוקרים אחרים.

אני יודע שיש מנחים או חברי ועדה שיאמרו לכם ש"דוקטורט אינו ספר", ואתם חייבים לכתוב באותה שפה בלתי קריאה שדוקטורנטים כותבים בה לעיתים תכופות. זה בדיוק המסלול שיוביל אתכם לעבודת עריכה מתישה ומיותרת שתימשך שנים ארוכות. ראשית כל, אם ידוע לכם על מרצים שזו השקפתם, הימנעו (במידת האפשר) מלבחור אותם לועדת הדוקטורט שלכם. לפעמים תוכלו להסביר להם בנימוס שהשקפתכם שונה, כפי שאני עשיתי עם חבר ועדה עקשן במיוחד. יש ויהיה עליכם לוותר ולהתפשר באופן טקטי. למשל, יתכן מאד שחברי הועדה יבקשו מכם להקדיש מקום רב לסקירות ספרות וויכוחים עם חוקרים אחרים (באנגלית של תחום ההיסטוריה: Engagement with historiography ). סקירות כאלו בדרך כלל מרתיעות מול"ים פוטנציאליים ואפילו קוראים אקדמיים (כמוני, למשל). אם מכריחים אתכם, "הדביקו" אותן במקום שבו תוכלו למוחקן כשתהפכו את הדוקטורט לספר, בלי לשנות את המבנה כולו. לבסוף, מול"ים בדרך כלל יצפו שהדוקטורט לא יהיה זהה לחלוטין לספר. לצורך זה, הכינו טיוטה של פרק או שניים שלא ייכללו בדוקטורט, אך תוכלו להוסיף אותם מיד לטיוטת הספר. אם תפעלו נכון מבחינת זו, גדולים סיכוייכם להגיע לשוק העבודה עם ספר אקדמי שיפוטי אחד לפחות.

שימו לב: העצות שלהלן תקפות בעיקר למדעי הרוח, שם הספר השיפוטי הוא הנכס האקדמי החשוב ביותר שלכם. במדעי החברה, נהוג לפרסם את הדוקטורט שלכם כסדרה של מאמרים שיפוטיים, ולא כספר.

המלצה שנייה: השתמשו בעבודות סמינר בכדי לכתוב מאמרים שיפוטיים

בנוסף לספר, עדיף שיהיו לכם באשפת החיצים גם כמה מאמרים אקדמיים שיפוטיים, שלושה לכל הפחות, עדיף אפילו ארבעה, חמישה או שישה. בדיוק כמו עם כתיבת הספר, עדיף שתנצלו עבודה אקדמית שאתם צריכים לעשות בין כה ובין כה גם לכתיבת מאמרים. כאן, שימו לב במיוחד לעבודות סמינר. במהלך הדוקטורט הרי תאלצו לכתוב ממילא כמה וכמה עבודות כאלו, ולרוב המרצה יתיר לכם גמישות רחבה מבחינת בחירת הנושא. ההנחייה של המרצה והמסגרת הלימודית של הסמינר גם יקלו עליכם להתייעץ עמו ועם חבריכם כדי ללטש את הנושא. הטריק הוא לבחור מראש נושאים, שיאפשרו לכם לפרסם את העבודה כמאמר עם מינימום שינויים. אם אתם היסטוריונים, למשל, כתבו אך ורק על נושאים המאפשרים לכם להשתמש במקורות ראשוניים (יומנים, מכתבים, מסמכים) ולהעלות טיעון מקורי. תמיד קראו קודם כל את המקורות המשניים, ראו לאלו מקורות ראשוניים הם מפנים בהערות השוליים, הגיעו למקורות הראשוניים הללו וקראו כמה שיותר מהם. כך לא תאלצו לבזבז זמן רב מדי על חיפושים עקרים ומתישים. כל עבודה כזאת, אם היא כתובה וערוכה היטב, תוכל לשמש אתכם כמאמר פוטנציאלי. אני ממליץ גם לעבד פרק אחד מהדוקטורט כמאמר מדעי, כמובן בשינויים מסויימים. שימו לב שהמאמרים שלכם יהיו על נושאים קשורים אך שונים מספיק בכדי שתצברו רקורד של חוקרים מקוריים. אף ועדה לא תעדיף מועמדים שממחזרים את אותו הנושא המוגבל ללא סוף.

עניינו של הפוסט הזה אינו אומנות הכתיבה, אבל על קצה המזלג, אני ממליץ לכם להקפיד על הדברים הבאים כאשר אתם כותבים מאמר: ראשית כל, טיעון ברור ומקורי. כדי לדעת האם הוא ברור, נסו לקרוא את המאמר שלכם באמצע הלילה ולראות האם הטיעון עובר. קריאה בספרות המחקר הקיימת (דבר שסביר להניח שתעשו ממילא במסגרת סמינרים רלוונטיים) תוכל ללמד אתכם האם אתם מחדשים ועד כמה אתם מקוריים. הקפידו על שפה בהירה, הימנעו ממשפטים ארוכים ומפותלים והשתמשו אך ורק במינימום ההכרחי של ז'רגון מקצועי. אם הדבר חיוני לטיעון, אל תהססו להתווכח עם חוקרים מפורסמים בשפה מנומסת, מדעית ורציונלית. כשהדבר דרוש, הסבירו במפורש במה אתם מחדשים. האם אתם מסתמכים על ראיות שקודמיכם לא שמו לב אליהן כראוי? האם אתם מפרשים באופן חדש ראיות ישנות? האם אתם מסתכלים על הסוגיה מזוית תיאורטית חדשה? עצות חשובות נוספות תוכלו לקבל במאמר הזה של סטיבן פינקר, שלדעתי כל מי שמתפרנס מכתיבה חייב לקרוא.

חשוב שלא תבזבזו מאמרים טובים. אם יש לכם פוטנציאל לפרסם מאמר שיפוטי בכתב עת, אל תפרסמו אותו בקבצי מאמרים ערוכים (edited volumes), שנחשבים לבעלי ערך אקדמי מועט יותר. הימנעו מלפרסם בכתבי עת נידחים ולא חשובים, אפילו אם מציעים לכם פרסום בטוח. אמת עצובה היא שברוב התחומים, מאמרים בעברית "נחשבים" מבחינה אקדמית הרבה פחות מאשר מאמרים באנגלית. אם אתם סטודנטים בתחילת הדרך, אפשר להתאמן ולפרסם בהתחלה בכתבי עת פופולריים בעברית כמו זמנים או היה היה. ברגע שאתם יכולים, נסו לכתוב באנגלית ולפרסם אך ורק בכתבי עת שיפוטיים. לעולם אל תבזבזו מאמר (או ספר) טובים מדי על במות פרסום בעברית. אני ממליץ לכתוב באנגלית מראש, ולא לחבר טיוטה בעברית ולנסות לתרגם אותה לאחר מכן, מפני שטקסטים היוצאים ממכבש תרגום נוטים להיות מאולצים ומלאכותיים. אם תכתבו באנגלית, תוכלו לשלוח את המאמר שלכם לעורך מקצועי, שכמעט תמיד זול בהרבה מאשר מתרגם. חשוב להשקיע בעורך, כדי לוודא שהשפה מושלמת. ישנם שופטים שיידחו את המאמר שלכם כמעט מיד אם הוא נראה עילג, משובש או קשה להבנה. גם אם לא ידחו, הם עלולים להיות מוטים נגדכם בשעת השיפוט.

אל תבזבזו את הפרסומים שלכם על קבצי מאמרים ערוכים, הנחשבים לבעלי ערך אקדמי מועט יותר. דוגמא ל-Edited Volume

כשאתם שולחים את טיוטות המאמרים שלכם לעורכים, תלמדו מנפתלי בנט: לעולם אל תתנצלו. טעות משמעותית שאני עשיתי בתחילת הדרך, היתה לכתוב מכתבים כמו "עורכת יקרה, אני רק סטודנט לדוקטורט בשנה א' אבל…" בתשובה, קיבלתי פעמים רבות מדי דחיות ארסיות ונוטפות בוז, בלי שהעורך או העורכת קראו אפילו את המאמר. העורכים והקוראים חייבים לשפוט רק את מה שכתבתם, לא את מי שאתם. לכן, אל תנדבו מידע. כתבו רק: "עורכת יקרה, אשמח אם תשקלי לפרסם את המאמר המצורף בזאת, שכותרתו פלונית אלמונית." לסיום, הוסיפו את שמכם ואת שם המוסד שאתם לומדים בו, ללא פרטים מיותרים. אם ישאלו אתכם, אמרו את האמת, כמובן, אבל לעולם אל תפגינו חוסר ביטחון. אם למדתם וחקרתם, הקול שלכם חשוב ומעניין, ויש לכם זכות מלאה להשמיע אותו בדיוק כמו חוקרים מבוגרים מכם.

במידת האפשר, השתדלו לפרסם את המאמרים שלכם בכתבי עת איכותיים ושיפוטיים. דוגמא מובהקת לאחד כזה: The American Historical Review, אך לפעמים קשה מאד לפרסם בכתבי עת אליטיסטיים כאלו בשלב הראשון. שלחו לכתבי עת מדרג שני, אך לא לכאלו שערכם האקדמי מוטל בספק.

אל תפחדו מדחיות, אפילו לא מרושעות וארסיות, ואל תתנו להן לשתק אתכם. לפעמים, יש קוראים שדוחים מאמרים וספרים משיקולים לא עניינים, בלי לקרוא אותם בכלל. קורא אחד דחה פעם טיוטת ספר שלי, ומתגובתו ניכר שלא טרח לקרוא אפילו את מסגרת הזמן הכרונולוגית בעמוד הראשון. אם אתם חושבים שהדחיות לא ענייניות, שלחו את המאמר לכתב עת אחר. אבל ברוב המקרים, הדחיות יהיו מנומקות. במקרה כזה, קראו את מכתבי השופטים בלב פתוח ובנפש חפצה, ובדקו מה אתם יכולים ללמוד מהם, וכיצד אתם יכולים לשפר את המאמר בטרם תשלחו אותו לבמה אחרת. שימו לב: אם קיבלתם דחייה מנומקת ומפורטת מהשופטים, כבר למדתם והרווחתם.

גם אם המאמר יתקבל סביר להניח שהשופטים יבקשו ממכם לערוך אותו ולבצע שינויים משמעותיים (מה שנקרא Revise and resubmit). אם זה קרה, זכיתם בשלב הראשון! אתם לא חייבים להסכים עם כל דבר שהשופטים אומרים, אך עליכם ללמד את עצמכם להיות קשובים לביקורת. העורך ירצה לראות שתיקנתם לפחות את רוב הנקודות שהשופטים הצביעו עליהם. במקרה שאתם חולקים עליהם בנקודות מסויימות, הסבירו לעורך בקיצור ובנימוס מדוע. לרוב, עורכים יבינו אם תדחו באופן מנומק כעשרים עד שלושים אחוז מהצעות השופטים, אך לא יותר מכך.

לבסוף, אל תמתינו שמאמר יתפרסם לפני שתעברו לעבוד על המאמר הבא. תהליך שיפוט, קבלה, עריכה ופרסום עלול לקחת שנה לכל הפחות, ואין לכם זמן לבזבז. התחילו לחשוב מהר ככל האפשר על המאמר הבא.

עם זאת, כשתגיעו לשלב חיפוש העבודה, יהיה עוד גורם שישחק תפקיד חשוב בסיכויי ההצלחה שלכם: קשרים אישיים, יחסי אנוש ומכתבי המלצה. ומה קורה עם הפרופיל הפוליטי שלכם שונה מהמקובל באקדמיה? בנושא רגיש זה יעסוק הפוסט הבא בסדרה.

מדריך הינשוף לקריירה אקדמית, הפרקים המלאים:

  1. במשעול הצר: מדריך הינשוף לקריירה אקדמית, חלק ראשון (על תנאי הסף)
  2. במשעול הצר: מדריך הינשוף לקריירה אקדמית – אז מה אתם צריכים לדעת? (על רכישת ידע תשתיתי)
  3. מדריך הינשוף לקריירה אקדמית: אז איך תהיו חוקרים מצטיינים? (על פרסומים ומחקר)
  4. על קשרים, פוליטיקה וקריירה אקדמית
  5. מול ועדת המינויים: איך תשיגו משרה אקדמית?

במשעול הצר: מדריך הינשוף לקריירה אקדמית – אז מה אתם צריכים לדעת?

אז אתם רוצים להשתלב באקדמיה? הינשוף ממשיך בסדרת הפוסטים שמלמדת אתכם כיצד לבנות את עצמכם כחוקרים, ולהגדיל את סיכוייכם להתקבל למשרות נחשקות במדעי הרוח והחברה. סיכויי ההצלחה, כפי שנראה, תלויים בשלושה מדדים שונים וקשורים זה לזה. הפעם נדבר על בחירת התחום כמו גם על ידע תשתיתי. ינשוף אקדמי מסייע לכם בדרך להגשמת החלום.

בפוסט הקודם, דיברנו על תנאי הסף הדרושים לכל מי שחולם על קריירה אקדמית בתחומי מדעי החברה והרוח. ברגע שוידאתם שיש לכם את תנאי הסף, הגיע הזמן להמשיך לשלב הבא: תכנון מראש של הקריירה שלכם משלב מוקדם. כמו שתראו, אין מדובר בתכנון עסקי מתיש וסוחט, כזה שישאב מכם את ההנאה האינטלקטואלית מלימודי ההיסטוריה, הספרות או הפילוסופיה, אלא להיפך: מפת דרכים שתעצים את הריגוש, העניין וההנאה מהנתיב שתבחרו בו. אין להתייחס אליה כמתכון, או רשימת כללים של "כזה ראה וקדש", אלא כסוג של כיוון כללי שאפשר להגיע אליו בדרכים רבות ושונות.

בסרט הוליוודי שעסק בחייו של אברהם לינקולן, מעלה הנשיא זכרונות מעברו כסוקר של שטחי פרא לא ממופים. הארץ מלאה בביצות טובעניות, מעקשים, הרים ומכשולים אחרים. מי שרוצה לעבור את כל אלו, חייב לאלתר, למצוא דרכים עוקפות יצירתיות ולהתמודד שוב ושוב עם מצבים של אי וודאות. שום מפה לא תסייע לו בכך, אם אין לו את התושיה הדרושה. אולם עליו להתבונן תכופות במפה ובמצפן כדי לדעת את הכיוון הכללי, אחרת יסתובב סביב המכשולים סחור סחור. כך גם השואפים לקריירה אקדמית: דעו את המטרה הסופית שלכם, לאיזה יעד אתם שואפים, אולם אל תשכחו לאלתר לפי תוואי הדרך, ולא פחות חשוב – גם להנות ממנה.

לאחר דברי ההקדמה הללו, כדאי להתבונן במפה ולחרוט בזכרוננו את היעד הסופי. כפי שכתבתי בפוסט הקודם, מספר המשרות באקדמיה קטן מאד, והתחרות עליהן עזה. אין רחמים, ואל לכם לצפות שירחמו עליכם. שום נסיבות בריאותיות, קשיים אישיים, צרות משפחתיות, או סיבות מוצדקות אחרות יסייעו לכם למצוא משרה, אם לא תגיעו לועדה עם הפרופיל החזק ביותר שבנמצא. עליכם לחתור, מהשלב המוקדם ביותר האפשרי (היינו, מהתואר הראשון ואולי עוד לפניו) לבנות לעצמכם פרופיל כזה.

Image result for abraham lincoln surveyor
להסתכל בתוואי הדרך ולאלתר, אך לזכור תמיד מהי המטרה הסופית. תמונה של אברהם לינקולן כסוקר וממפה של שטחי פרא

הפרופיל האקדמי החזק מורכב משלושה חלקים הקשורים זה בזה, בעלי חשיבות זהה פחות או יותר, ואלו הם: תשתית, מחקר ויחסי אנוש. תשתית תתבטא בכלי העבודה הדרושים לתחום האקדמי הרלוונטי, מחקר יתבטא בכמות ובאיכות הפרסומים, ואילו יחסי אנוש – במכתבי המלצה יוצאים מגדר הרגיל. אצל כל מועמד, גם חזק, היחס בין המרכיבים שונה, אבל יש לשים לב לאיזון ביניהם. מחקר שייבנה על תשתית לא מספקת, יהיה פגום מיסודו. מי שישקיע רק במחקר אך יזלזל ביחסי אנוש, עלול ליצור רושם של עכבר ספריות מיזנטרופ, גולם חברתי ששומר נפשו ירחק ממנו. לעומת זאת, אדם שיחסי האנוש שלו חזקים אך המחקר שלו חלש, עשוי להיתפס כשרלטן כריזמטי במקרה הטוב ותככן חלקלק במקרה הרע. בפוסט הזה, נדון בתשתית, ונמשיך לדבר על מחקר ויחסי אנוש בשני הפרקים הבאים.

תשתית היא מכלול הידע, הכישורים וכלי העבודה הדרושים בכדי להצטיין בתחום המחקר שלכם. להבדיל מסתם ידע, ידע תשתיתי קשה לרכישה, אבל ישרת אתכם במשך שנים רבות. הוא עשוי גם לסייע לכם למצוא קריירה טובה אחרת, אם המסלול האקדמי לא יצלח. מכיוון שהוא משתנה בהתאם לתחום שתבחרו, אי אפשר לדבר עליו בלי לומר מספר מילים על ההחלטה הקריטית של בחירת התחום עצמו.

במדעי הרוח, לא לכל התחומים יש ביקוש שווה. העצות שבמדריך הזה, או רובן, יסייעו לכם בכל התחומים, אך ככל שתבחרו תחום מבוקש פחות, עבודתכם תהיה קשה יותר והסיכויים – נמוכים יותר. בהשאלה מהעולם הצבאי, אתם יכולים לפתח את כישורי הירי שלכם, אך ככל שהמטרה קטנה, רחוקה וחמקמקה יותר, יהיה לכם יותר קשה לקלוע. אם, למשל, תבחרו בלימודים אזוריים, למזרח אסיה יש יותר ביקוש בישראל מאשר לבלקנים, איי הפסיפיק או אפריקה שמדרום לסהרה. בהנחה שהיסטוריה היא התחום שלכם, תגדילו את הסיכויים שלכם אם תבחרו בתחום מודרני עם משיכה עכשווית ואקטואלית מאשר, למשל, בתולדות המזרח הקדום. יהיה לכם בונוס אם לא תתעלמו מנושאים שמעניינים חוקרים בני ימינו, כמו למשל מגדר או תהליכים שחוצים גבולות ותקופות.

בהיסטוריה ישנם גם תחומים שהיו פופולריים בעבר אך דחויים בהווה. אם אתם מתעניינים בתולדות הרעיונות ובהיסטוריה אינטלקטואלית, אל תתרכזו רק בהוגה דגול אחד, אלא במגוון רחב של הוגים ובהשלכות חברתיות ופוליטיות. כדאי להיזהר גם מהיסטוריה דיפלומטית מהסוג הישן, שמתרכזת בעיקר בתככים בין ממשלות ובמנעד צר של מסמכים, או מכל תחום מצומצם אחר הנסגר בדלת אמותיו ולא פתוח לעולם המחקר הרחב.

אני שוב מדגיש: אני האחרון שירתיע אתכם לחקור את הנושא שיעניין אתכם, אפילו אם הוא מאד לא מבוקש. אבל במקרה כזה, אתם צריכים לדעת שעליכם להצטיין אפילו יותר בכל שאר המדדים, ובמידת האפשר – לחבר את מושא העניין שלכם לתחומים רחבים יותר, גישות מחקר חדשות ומסעירות או היבטים אקטואליים. בעיקר, אם אתם עוסקים בנושא פחות פופולרי, חפשו היבט מרתק שרק אתם או מעט אחרים עוסקים בו, ולא סוגיה נדושה שכבר נלעסה לעייפה. במצב כזה, לפחות תמשכו עניין ויהיו לכם פחות מתחרים.

לאחר שבחרתם את התחום, עליכם לשאול את עצמיכם לאלו מיומנויות תשתיתיות אתם זקוקים כדי להצטיין בו. כדי לבלוט בהיסטוריה, תהיו חייבים לקרוא את המנעד המלא של המקורות הראשוניים (למשל יומנים, מכתבים, מסמכים) והמשניים (ספרי מחקר). אם יראו שלא קראתם את רוב מה שצריך, איש לא יפרסם את המאמרים שלכם, שלא לדבר על לקבל אתכם לעבודה. ברוב התחומים, המקורות יהיו בשפת היעד. בדוקטורט שלי, שעסק בהיסטוריה יפנית מודרנית, כמעט תשעים אחוז מהמקורות הראשוניים היו כתובים בשפה היפנית, וכך גם ספרי המחקר. מי שעוסק בתקופות קדומות יותר ביפן, חייב להסתמך גם על מקורות ביפנית עתיקה וסינית קלאסית, ובמקרה של אירופה – בלטינית ולפעמים ביוונית. כדי לבנות לעצמכם יתרון יחסי במירוץ, עליכם ללמוד גם שפות אחרות שיכולות לסייע לכם – רצוי כאלו שרוב החוקרים האחרים לא יודעים. למשל, חלק גדול מחוקרי יפן יכולים לקרוא מסמכים בסינית או קוריאנית, אך רק מעטים יודעים לקרוא רוסית, שרלוונטית ליפן המודרנית בדיוק באותה המידה. ישנם תחומים שבהם רוב ספרות המחקר כתובה בשפה שאינה אנגלית, למשל צרפתית או גרמנית. במקרה כזה, תהיו חייבים לשלוט בשפות הללו, אחרת לא תוכלו להתעדכן בויכוח המחקרי ולתרום לו. בשולי הדברים ייאמר כי שפות יוכלו לעזור לכם בקריירות רבות ומגוונות, גם אם לא תעבדו בסופו של דבר באקדמיה.

Image result for babel fish hitchhiker's guide to the galaxy
דג בבל מ"מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" יכול לסייע לך להבין כל שפה. אך אם אין לך כזה, תאלץ להשקיע זמן, והרבה

לימוד שפות, כמו כל ידע תשתיתי אחר, דורש זמן רב. אלא אם אתם גאוני שפות, קשה ללמוד שפה ברמה מחקרית בפחות משנתיים. תמיד עדיף לקחת קורסי שפה טובים, לפחות בהתחלה, במיוחד כאלו שבנויים בשיטות פדגוגיות חדשניות (כמו בבית הספר לשפות של האוניברסיטה העברית), ולא מיושנות. בעתיד אני מקווה לפרסם כאן בינשוף פוסט שיסייע לכם בדרכים ללימוד יעיל של שפות, אולם כרגע חשובה האסטרטגיה ולא הטקטיקה. חשבו אלו שפות דרושות לכם כידע תשתיתי, והשקיעו את הזמן שלכם בהן ולא באחרות.

כמובן, שפות הן רק סוג אחד של ידע תשתיתי. קריאה וכתיבה אקדמית הם ידע תשתיתי מסוג אחר. גם אם אתם באים עם ידע מוקדם בתחומים הללו, כפי שהמלצתי בפוסט הקודם, חשוב לשייף, לשכלל ולשפר אותו ללא הפסק. אי אפשר להדגיש זאת מספיק: קראו וכתבו כמה שיותר, ולא רק בנושא הממוקד שלכם. אם בשפות צריך להשקיע במטרות ממוקדות, הרי שיכולת תשתיתית בקריאה וכתיבה דורשת דווקא היכרות עם מנעד רחב ככל האפשר של ספרות. כאן, אני ממליץ לכם להשתגע, ללכת אחרי הלב שלכם ולקרוא מה שאתם אוהבים ובכמה שיותר תחומים, לא רק עיוניים אלא גם ספרותיים. פעם הכרתי סטודנט זר מרומניה, שאמר לי בגאווה שהכין רשימה של כל זוכי פרס נובל, והוא קורא אותם אחד אחד כדי "להיות בקיא בספרות גבוהה". בסופו של דבר, הוא עורר אצל רוב שומעיו רושם יומרני ומגוחך. אל תלכו בדרך הזאת.

אני ממליץ לכולם לרכוש ידע בסיסי ב"מדעי הרוח הדיגיטליים" (Digital Humanities) כדי שתוכלו להשתמש בשיטות מחקר מתקדמות. בהתאם לתחום שתבחרו, ייתכן שתצטרכו ידע תשתיתי מסוגים אחרים. מי שעוסק בפילוסופיה, למשל, כדאי שיהיה בקיא בלוגיקה. אם מעניינות אתכם שאלות כמותיות הנוגעות לציבורים גדולים, למדו שיטות מחקר, סטטיסטיקה וחקר רשתות חברתיות. אלו יסייעו במגוון קריירות גם מחוץ לאקדמיה. קורסים בכלכלה ויחסים בינלאומיים יועילו לכם מאד גם בשאלות של היסטוריה פוליטית וכלכלית. אם אתם מתעניינים בתולדות המלחמות, כדאי שתרכשו כמה שיותר ידע בלימודי ביטחון ובמדעי הצבא. כל מי שרוצה לקרוא טקסטים לעומק, מוטב שיירכוש מיומנות תשתיתית בביקורת ספרותית. לבסוף, פילוסופיה ופסיכולוגיה עשויות לתרום לכל מי שעוסק במדעי הרוח.

ההמלצה שלי היא להתמקד בתשתית הרלוונטית עבורכם, אך להשאיר גם מקום לניסוי, תעייה וסתם דברים שמעניינים אתכם. קחו קורסים רבים ככל האפשר בתואר הראשון, בין אם כסטודנטים מן המניין ובין אם כשומעים חופשיים. ככל שמדובר בתשתית, אתם אף פעם לא יודעים ממה תרוויחו, ואתם הרי כאן גם בגלל שאתם אוהבים ללמוד.

השלב הבא הוא לרתום את הידע התשתיתי שלכם כדי לבנות רקורד מחקרי יוצא מגדר הרגיל. על כך נדבר בפוסט הבא בסדרה.

מדריך הינשוף לקריירה אקדמית, הפרקים המלאים:

  1. במשעול הצר: מדריך הינשוף לקריירה אקדמית, חלק ראשון (על תנאי הסף)
  2. במשעול הצר: מדריך הינשוף לקריירה אקדמית – אז מה אתם צריכים לדעת? (על רכישת ידע תשתיתי)
  3. מדריך הינשוף לקריירה אקדמית: אז איך תהיו חוקרים מצטיינים? (על פרסומים ומחקר)
  4. על קשרים, פוליטיקה וקריירה אקדמית
  5. מול ועדת המינויים: איך תשיגו משרה אקדמית?

במשעול הצר: מדריך הינשוף לקריירה אקדמית, חלק ראשון

אתה סטודנט נלהב למדעי הרוח, או אולי את תלמידת תיכון שמתעניינת בהיסטוריה, לימודי מזרח אסיה, ספרות או פילוסופיה. תמיד חלמתם להפוך את תחום העניין שלכם לקריירה. שמעתם מרצים, התלהבתם, ורציתם למצוא את עצמכם שם – בצד השני של הפודיום. אבל רק מיעוט נבחר יצליח. אלו תכונות צריך, איך תבדקו אם אתם מתאימים, וכיצד תעלו את הסיכויים שלכם? הינשוף בא לעזרתכם עם מדריך מיוחד לקריירה אקדמית בחמישה פרקים. חלק ראשון בסדרה.

אתה סטודנט נלהב למדעי הרוח, או אולי את תלמידת תיכון שמתעניינת בהיסטוריה, לימודי מזרח אסיה, ספרות או פילוסופיה. תמיד חלמתם להפוך את תחום העניין שלכם לקריירה. שמעתם מרצים, התלהבתם, ורציתם למצוא את עצמכם שם – בצד השני של הפודיום. אבל אז, בצדק גמור, אחרים שפכו מים קרים על החלום שלכם. השכר באקדמיה, אמרו לכם, נמוך יחסית לזה שמשלמים בחברות הייטק, וגרוע מכך – המשרות מועטות מאד והסיכון גבוה. באמ;לק של הממשי, דף פייסבוק ששם ללעג כמה מהתופעות הביזאריות יותר במדעי הרוח, כתבו פעם פוסט טיפוסי בנושא:

לא תצליחו להמיר את ההון הסימבולי שלכם בהון כלכלי. כל הקורסים שלקחתם בגילמן ביוונית קלאסית ולטינית לא יתורגמו להצלחה בשוק העבודה, ואפילו הסמינריון שכתבתם על פרשנות בארתיאנית ל"טענת אנטיגונה" של באטלר לא יביא לכם משרה. אז במקום לצאת מהאקדמיה, אתם תעלו את ההימור ותיכנסו לתואר שני ותכתבו תזה על מצגים של דילמת אותיפרון ביהדות ובנצרות המוקדמת, ומשם הדרך סלולה לדוקטורט באירופה ואז לחזור הנה לעבוד בחצי משרה זמנית בהוראה במכללה.

אם קראתם ואתם עדיין רוצים קריירה אקדמית, יש לי חדשות רעות אבל גם חדשות טובות עבורכם, או לפחות עבור חלקכם. כמי שהצליח לעלות על המסלול (בטוקיו, הרווארד ואז בחוגים להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית) אני יכול להבטיח לכם שהוא קשה מאד, טומן בחובו סיכון גדול לכישלון ודורש, לצד עבודה קשה, גם כמות הגונה של מזל. החדשות הטובות הן שהוא אפשרי, בסבירות גבוהה, אם מתקיימים שני תנאים עיקריים. ראשית כל, שיש לכם מראש, קרי, עוד כשאתם תלמידי תיכון או סטודנטים מתחילים, לפחות את רוב התכונות הדרושות בכדי להתחיל במסלול אקדמי. שנית, שאתם יודעים מה אתם עושים, עובדים קשה בכיוון הנכון ומכלכלים את צעדיכם מראש בתבונה. אם אתם מצליחים, מובטחת לכם קריירה מרתקת, ובניגוד למה שרבים יאמרו לכם, עם שכר ותנאים לא רעים בכלל.

אבל המסלול האקדמי דומה למסלול מכשולים שמצריך הרבה מאד פניות חדות, טיפוסים בעלייה תלולה וזינוקים. פעם המשלתי אותו לסופר מריו, הדמות ממשחק המחשב הקלאסי, שחייב לקפוץ מעל תהום, ועוד תהום, ועוד תהום. המדריך הזה, שיתפרסם כאן בינשוף בחמישה חלקים, נועד לסייע לכם במירוץ. המאמר הראשון עוסק בתנאי הסף. השני, השלישי והרביעי יסייעו לכם להתכונן ולעבוד נכון זמן רב מראש, וכך לצבור יתרון על המתחרים. החלק החמישי נועד לסייע לאלו שנמצאים כבר לקראת סוף המסלול, קרי, תהליך חיפוש העבודה בסוף הדוקטורט.

נתחיל בהערת הבהרה. המדריך שלהלן נכתב עבור אלו המתעניינים בקריירה אקדמית מחקרית במדעי הרוח והחברה. אולם חלקים גדולים ממנו עשויים להיות תקפים גם לקריירה אקדמית בתחומים אחרים, או לקריירות מאתגרות מכל סוג שהוא.

תנאי הסף

מי שמעוניין בקריירה אקדמית במדעי הרוח, חייב להפנים עובדה בסיסית עוד בשלב הראשון: המשרות במדעי הרוח מועטות, ומחפשי העבודה רבים. לא מעטים מהסטודנטים נשמטים בשלב כזה או אחר של הדרך, לאחר שהשקיעו מאמצים לחינם, ואחרים לא מוצאים עבודה בסופה. לכן, לפני שאתם מתחילים במירוץ, אתם צריכים לוודא שיש לכם כמה שיותר מתכונות הסף הדרושות. ניתן לפתח כמעט את כל התכונות הללו בעבודה קשה ומפרכת, אבל אם אין לכם את רובן בתחילת הדרך, תסבלו מחיסרון קריטי לעומת אלו שעבדו ופיתחו את הכשרונות הללו לפניכם. אז הנה הן, בסדר יורד של חשיבות:

  1. סקרנות: אם את מוצאת את עצמך, עוד בתור ילדה, בודקת ומחפשת ערכים בויקיפדיה, מקשיבה לסיפורים מסיפורים שונים ורוצה ללמוד ולדעת עוד על כל דבר – כנראה שיש לך תנאי סף חשוב לקריירה במדעי הרוח. לעומת זאת, אם "אין לך זמן לשטויות", אתה משתעמם מכל דבר שאינו "מעשי", או נראה לך שכל מה שאינו רלוונטי לחיים המיידיים תפל ומשעמם – חפש לך קריירה אחרת. מי שהגיע לתיכון או לאוניברסיטה בלי סקרנות עזה, ככל הנראה לא יוכל לפתח אותה בעתיד. מכל התנאים, סקרנות היא התנאי החשוב והבסיסי ביותר.
  2. התלהבות: בגלל התחרות העזה, מי שמצליח לפתח קריירה במדעי הרוח חייב להשתוקק לקריירה כזאת יותר מכל דבר אחר בעולם. אם אתה לא בטוח מה אתה רוצה לעשות בחיים, הולך לכיוון האקדמי רק בגלל שהדודה המליצה, או מפני שאין לך משהו טוב יותר לעשות – פשוט וותר מראש.
  3. תעוזה והישגיות: המסלול לקריירה אקדמית ארוך ומורכב: תואר ראשון, תואר שני ודוקטורט שיש לכתוב לרוב בחוץ לארץ. התהליך כולו לוקח כעשר שנים, במקרה הטוב מאד, ומצריך תעוזה, יוזמה, הישגיות ויצר הרפתקנות בלתי מבוטל. אם אין לכם אותו, אם אתם לא מוכנים, למשל, לעזוב לחו"ל מסיבה כלשהי, תפגרו במירוץ אחרי אחרים שיש להם פחות עכבות ומכשולים מכם. שימו לב: יתכן שתאלצו להתפשר בסוף על עבודה בחו״ל. מספר התקנים האקדמיים בארץ מועט.
  4. יציבות והתמדה: המסלול לקריירה אקדמית מצריך אנרגיה, יצירתיות, יוזמה ועבודה קשה לאורך כל הדרך. לפעמים, העבודה הזאת אפורה ומשעממת (יש בה גם רגעים רבים של עניין, התלהבות והתרוממות רוח) ובכל מקרה חובה להתמיד ולעבוד שעות ארוכות כל יום במשך שנים. אם אתם סובלים מנסיבות אישיות, משפחתיות, רפואיות או נפשיות (דכאונות, טלטלות רגשיות) שמשתקות אותם למשך זמנים ארוכים, המירוץ הזה יהיה קשה מאד עבורכם. במקרה כזה, תהיו כמו אצן שנוקע את הרגל מדי מספר חודשים. שימו לב: אני בשום אופן לא מנסה לרפות את ידיהם של אנשים שסובלים מבעיות משפחתיות, רפואיות, רגשיות או אחרות. כולנו בני אדם. יש כאלו שאיתרע מזלם לסבול מבעיות כאלו, אך בכל זאת הפכו לאנשי אקדמיה מזהירים. הן עלולות לבלום אתכם, רק במידה והן משביתות אתכם מעבודה לזמן ממושך.
  5. קריאה: במדעי הרוח, קריאה היא אחד הכלים החשובים ביותר. סטודנט למדעי הרוח צריך לקרוא כמות גדולה מאד של חומר, להפנים אותו ולנתח אותו. אם את לא אוהבת לקרוא, את בבעיה. לעומת זאת, אם אתה "תולעת ספרים" שבולעת ספרי היסטוריה, רומנים וכתובים מסוגים אחרים, תוכל להשתלט בקלות רבה על כמות גדולה של חומר. בדומה לסקרנות, אהבת הקריאה היא תנאי סף קריטי. אם אתה לא מגיע איתה לשנה הראשונה בתואר הראשון, יהיה לך קשה להמשיך הלאה. מכיוון שבמדעי הרוח יש צורך לקרוא באנגלית, חשוב שתתרגלו לקרוא ספרות ועיון בשפה זו עוד בשלב מוקדם. השקיעו באנגלית שלכם.
  6. ידע כללי: קריאה מרובה תאפשר לכם לצבור, בהדרגה, ידע כללי, וגם ידע ספציפי בנושאים שמעניינים אתכם. כמובן שתמשיכו לצבור ידע במהלך התארים שתעשו, אבל ככל שתגיעו אליהם עם יותר ידע כללי ורקע, כן ייטב. בעיקרון, רוב האנשים יכולים לקטלג רק אחוז מסויים מכל ספר שהם קוראים בזיכרון לטווח ארוך. ככל שאתם באים לספר עם יותר ידע רלוונטי, כך תוכלו לשים לב לפרטים נוספים ולהישאר עם יותר ידע אחרי הקריאה. ידע כללי גם יאפשר לכם לתייג מידע שאתם מקבלים לתוך הקשרים, ולהפיק ממנו תועלת רבה יותר.
  7. קריאה ביקורתית ויכולת ניתוח: ככל שאתם קוראים יותר, צוברים יותר ידע כללי ומתחילים לפענח הקשרים רחבים יותר, כך אתם יכולים לפנות כוח מנטלי רב יותר לקריאה ביקורתית. קריאה ביקורתית פירושה, ראשית כל, להבחין במבנים שמאחורי הטקסט. מה הטיעון של הכותב? מאיזה כיוון הוא מגיע? מה הן הנחות היסוד הגלויות והסמויות שלו? האם יש לו הטיות ודעות קדומות? האם הוא בוחר עובדות שנוחות לו, ומתעלם מעובדות אחרות? האם הוא מסתיר מאיתנו משהו, ואולי, רחמנא לצלן, משקר? באקדמיה תלמדו קריאה ביקורתית לעומק, אבל כמו ביתר המיומנויות, ככל שתגיעו עם רקע קודם, המנחים שלכם יוכלו להעלות אתכם לרמה גבוהה יותר. בהמשך תלמדו כיצד להצליב ראיות, להשוות טקסטים שונים זה לזה ולנסות לבנות לעצמכם תמונת מציאות מסבך של גרסאות סותרות. המיומנות הזאת דרושה הן לקריאה והן לכתיבה אקדמית.
  8. כתיבה: המדיום המדעי הוא, בראש ובראשונה, מדיום כתוב – גם במדעי הרוח. כל התובנות, השיחות המרתקות, השאלות והתשובות המבריקות, כל אלו לחינם יהיו, אם לא תוכלו להעלות אותן על הכתב. כתיבה היא מיומנות, וכתיבה אקדמית היא מיומנות ספציפית. כמובן שהמנחים האקדמיים שלכם יאמנו אתכם בכתיבה, אם הם עושים את מלאכתם נאמנה. אבל ככל שתגיעו אליהם עם רמת כתיבה טובה יותר, כך תוכלו להעפיל לגבהים ולצבור נקודות במירוץ. כתיבה טובה בנויה ממספר מרכיבים, ויהיה עליכם לפתח את כולם. מי שמוכשר ומנוסה בכתיבה (לרוב מי שקורא הרבה) יכול לכתוב חיבורים מעניינים וקולחים בשפה ברורה מחד ומרתקת מאידך. גם כתיבה אקדמית, לא רק ספרותית, צריכה להיות מעניינת ולתפוס את תשומת ליבו של הקורא. הדבר חשוב במיוחד כשאתם נבחנים, מפני שחיבור טוב תופס מיד את עינו של הבוחן (או הבוס הפוטנציאלי) שצריך לקרוא עשרות או מאות חיבורים אחרים. אולם כדי להיות כותב אקדמי טוב, אין די בכתיבה מעניינת. מאמר אקדמי צריך להיות סדור, בעל מבנה ברור ולוגי, ובמיוחד – להכיל טיעון ברור שאפשר להבין אותו בסוף הקריאה. אם אני קורא את המאמר שלכם, אפילו בשתיים בלילה, ולא מבין מה אתם מנסים לטעון, הכתיבה שלכם אינה טובה מספיק. במאמר הזה של סטיבן פינקר תקבלו כמה טיפים מעולים לכתיבה אקדמית, ובעיקר אזהרות מפני כשלים נפוצים אך הרסניים.
  9. דיבור: מיומנות שנוטים להזניח במקרים רבים. קריאה וכתיבה חשובות יותר, אולם בעולם האקדמי, מצפים מכם להתבטא היטב גם בעל פה. כדי למצות את הידע מהמרצים והמורים שלכם ולמצוא מישהו או מישהי שיסכימו לחנוך אתכם, אתם צריכים לשאול את השאלות הנכונות ולהתבטא באופן שימשוך אליכם תשומת לב חיובית. ישנו יתרון לסטודנטים שיודעים לדבר באופן מעניין אך סדור, עם אינטליגנציה רגשית ועניין אמיתי במי שעומד מולם. לעומת זאת, מי שמדבר באריכות יתר ושלא לעניין, משתמש בשפה עילגת או, להבדיל, גבוהה וסבוכה מדי, עלול לאבד נקודות. בהמשך גם תלמדו את אומנות המצגת האקדמית. יהיה עליכם להציג טיעון ברור, מורכב ונתמך בראיות בזמן מוגבל, תוך שימור תשומת הלב של המאזינים. אומנות הדיבור כוללת אינטונציה משתנה ודגשים במקומות הנכונים. שימו לב שאתם מדברים בקול רם מספיק ולא בולעים מילים. כל המרכיבים הללו בונים את התכונה החמקמקה אך החיונית שנקראת "כריזמה". את אומנות הדיבור לומדים, כמו כל דבר אחר, אבל ככל שתגיעו "מבושלים" יותר, כך יהיה לכם יתרון גדול יותר בחזית החשובה הזאת.

יש מעט מאד אנשים שמצטיינים בכל תשעת התחומים הללו עוד לפני שכף רגלם דורכת באקדמיה. מתוך אינטואיציה, הייתי אומר שלפני שאתם מתחילים בדרך, אתם חייבים סקרנות, התלהבות, תעוזה, השגיות, התמדה, וכמה שיותר מהתכונות האחרות. את השאר תוכלו ללמוד תוך כדי תנועה.

החלטתם שאתם מתאימים? מנקודה זו ואילך, אתם צריכים לתכנן את הקריירה האקדמית שלכם ולכלכל את צעדיכם בהקדם, רצוי מהשנה הראשונה של התואר הראשון. בכך יעסוק המאמר הבא בסדרה.

מדריך הינשוף לקריירה אקדמית, הפרקים המלאים:

  1. במשעול הצר: מדריך הינשוף לקריירה אקדמית, חלק ראשון (על תנאי הסף)
  2. במשעול הצר: מדריך הינשוף לקריירה אקדמית – אז מה אתם צריכים לדעת? (על רכישת ידע תשתיתי)
  3. מדריך הינשוף לקריירה אקדמית: אז איך תהיו חוקרים מצטיינים? (על פרסומים ומחקר)
  4. על קשרים, פוליטיקה וקריירה אקדמית
  5. מול ועדת המינויים: איך תשיגו משרה אקדמית?

קצין ומרגל: האם מגזימים בחשיבות המודיעין?

הזלזול במודיעין, שאפיין צבאות שונים במהלך ההיסטוריה, גרם לטרגדיות אפיות, אך האם אחרים לא נוטים להגזים בחשיבותם של המאזינים והמרגלים? ספרו הקלאסי של ג'ון קיגן, מודיעין במלחמה, מעלה סימני שאלה מטרידים על היחסים בין איש המודיעין, הלוחם והקברניט. ינשוף צבאי-אסטרטגי מסביר.

באחת מההפגנות האחרונות למען ראש הממשלה נתניהו בכיכר גורן בפתח תקווה, נשא דברים גם ארז תדמור, מנהיג אם תרצו לשעבר ומהדמויות המובילות בימין הפופוליסטי הישראלי. בנאומו, השתלח תדמור לא רק במערכת אכיפת החוק, אלא גם בקהילת המודיעין הישראלית. תדמור עמד על פער משמעותי בהקרבה ובתרומה בין צעירי הימין לצעירי השמאל בישראל. בעוד הראשונים מתגייסים לחטיבות רגלים ונלחמים בשוחות, האחרונים מתגייסים ליחידות מודיעין כמו 8200 ובכך "תופסים טרמפ" על המדינה ומשאביה. דבריו של תדמור, שהתעלם מתרומתם הקריטית של חיילי 8200 לביטחון ישראל, מצטרפים להתבטאויות מזלזלות אחרות מפי בכירי ימין למיניהם. כך, ח"כ דוד ביטן קבל על כך ש"משהו קורה" לבכירי המוסד והשב"כ בזמן שירותם, מפני שבמהלכו כולם הופכים לשמאלנים.

תדמור וביטן ישמחו לדעת, שלזלזול במודיעין לעומת ה"תהילה הקרבית" יש היסטוריה ארוכה. בצבא היפני, למשל, מודיעין תמיד נחשב לעיסוק משני ונחות, שאינו נמצא בליבת העשייה הצבאית. חייל וקצין "סמוראיים" צריכים להסתער על האויב עם כידון, לא להאזין לו וללמוד את אורחו ורבעו. לפיכך, נטו קציני הצבא הקיסרי להפקיד את עבודת המודיעין בידי כל מיני קבלני משנה, הרפתקנים מפוקפקים למיניהם שמסרו מידע חלקי, מוטעה ומסולף. ערב מלחמת העולם השנייה, היפנים היו בחיסרון מודיעיני רציני לעומת בעלות הברית, והדבר תרם לשורה של החלטות הרות אסון (למשל, זלזול בכוחו של הצבא האמריקאי ובנחישותה של ארה"ב להילחם) שדחפו את האימפריה היפנית לחורבנה. המקרה היפני, ומקרים דומים אחרים, מבהירים אמת חשובה: ללא המודיעין, הן המנהיגים והן הלוחמים מסתערים באפלה, עם עיניים ואוזניים אטומות, במקרים רבים למותם ממש.

קוואשימה נאניווה (מימין) היה הרפתקן פלילי שריכז חלק גדול מהמאמץ המודיעי של יפן בסין. הצבא היפני, שלא התעניין במודיעין, הפקיד חלק גדול מהעבודה בידי אנשים מפוקפקים כמוהו, שמסרו מידע חלקי, מגמתי ומסולף. משמאל, בתו המאומצת של קוואשימה, הנסיכה המנצ'ורית יושיקו: קרוס-דרסרית, זמרת רומנטית, שחקנית, סלבית ומנהיגת כנופיית שודדים רכובים.

מצד שני, היו שחטאו בכשל ההפוך, וניפחו את תפקידו של המודיעין בקבלת החלטות מעבר לכל פרופורציה. בספרו המרתק, מודיעין במלחמה (Intelligence in War) טוען ההיסטוריון הצבאי ג'ון קיגן כי מודיעין טוב הוא תנאי הכרחי לניצחון במלחמה, אך בהחלט לא תנאי מספיק. במקרים מסויימים, הוא סייע לאלו שהחזיקו בו להשיג ניצחונות מזהירים או לפחות הישגים משמעותיים. כך, למשל, המידע שהבריטים הצליחו להשיג על תוכנית הטילים הנאצית, או השימוש המבריק של הגנרל הדרומי תומס "סטונוול" ג'קסון במודיעין במלחמת האזרחים האמריקאית.

לא כן במקרים אחרים. לפעמים, אתה יודע הכל, אבל פשוט לא יכול לתרגם את הידע שלך לפעולה. פולין, למשל, פיענחה את הצופן הגרמני כבר בשנות השלושים, אולם המידע המדוייק לא סייע לה כשגרמניה פלשה לשטחה, מפני שצבאה היה חלש משמעותית יותר מאשר הוורמאכט. לגנרל ברנרד פרייברג, המפקד הבריטי במערכה על כרתים (מאי-יוני 1941), היה מידע מושלם כמעט על הפלישה הגרמנית לאי, שזרם אליו במועד ממרכז פיענוח הצפנים בבלצ'לי פארק. באופן עקרוני, פרייברג היה יכול לנצל את המידע הזה בכדי להדוף את הפלישה הגרמנית על ידי ריכוז כוחותיו במקומות הנכונים. אולם שורה מעורפלת אחת בדו"ח המודיעין יצרה אי הבנה קריטית, שיבשה את התפקוד הבריטי בקרב ובסופו של דבר הובילה לתבוסה. בקרב מידווי, לאמריקאים היה מודיעין מדויק ביותר על הכוחות היפניים, אולם הדבר לא הספיק בכדי לאתרם בפועל בים. רק אלתור נועז של טייסים שטסו על אדי הדלק האחרונים, סייע לאמריקאים למצוא את הכוח היפני העיקרי ולהשמיד אותו. בהקשר זה, קיגן טוען כי מלחמות לא מנצחים על ידי מודיעין – אלא באמצעות חיילים קרביים מאומנים, נחושים ואמיצים המצויידים במודיעין הנכון.

כאן, ראוי להוסיף עוד כמה מילים על הממשק בין אנשי המודיעין לבין הקברניטים. במקרים רבים, מרגלים הצליחו לחדור לעומק ההנהגה של האויב ולהביא משם מידע מדויק להפליא, אולם המנהיגים לא ניצלו אותו כראוי. סטלין לא האמין לדיווחים שזרמו אליו מריכרד זורגה, רב המרגלים הסובייטי ביפן, על מועד ההתקפה הנאצית נגד ברית המועצות. אשרף מרואן ("המלאך"), חתנו של נשיא מצרים סאדאת, מסר למוסד מידע על הכוונות המצריות לפלוש לישראל לפני מלחמת יום הכיפורים, אולם ראש הממשלה גולדה מאיר לא התייחסה אליו ברצינות, בין היתר מפני שמועד הפלישה נדחה ודיווחיו הראשונים של מרואן לא התאמתו.

המקרה של ג'ורג' בוש הבן לפני מלחמת עיראק השנייה, הוא דוגמא מובהקת נוספת לשימוש לקוי במידע מודיעיני. לפני המלחמה, ה-CIA העריך, בטעות, שעיראק מחזיקה בנשק להשמדה המונית. כפי שכתב חוקר המודיעין רוברט ג'רוויס, הטעות הזאת היתה מובנת בהתחשב בנסיבות. סדאם עצמו עשה הכל כדי לגרום לעולם לחשוב שהוא מחזיק בנשק כזה, בעיקר בכדי להרתיע את איראן. למעשה, לא רק ה-CIA אלא גם שירותי מודיעין מערביים וערביים נפלו בפח של סדאם, והיו בטוחים שהוא מסתיר נשק ביולוגי או כימי. הנשיא בוש השתמש בהערכת ה-CIA כתירוץ לפלוש לעיראק. אבל בפועל, הוא ציטט אותה באופן חלקי ומסולף. בניגוד לעמדת הממשל, ה-CIA טען גם שסדאם לא סייע לפיגועי ה-11 בספטמבר, והעריך באופן פסימי מאד את סיכויי הפלישה לעיראק. המודיעין, במקרה הזה, שימש כאליבי בלבד. באמצעות קטיף דובדבנים (cherry picking), בחירה סלקטיבית של עובדות, הקברניטים נמנעו מלהתחייס אליו ברצינות, והתמשו בו אך ורק כתירוץ לקו המדיניות שרצו לנקוט בו מלכתחילה.

Image result for ‫אשרף מרואן‬‎
לא האמינו לדיווחיו. אשרף מרוואן, "המלאך"

אז כיצד, בסופו של דבר, אנחנו צריכים להתייחס למודיעין? כפי שכתב קיגן, מלחמות מוכרעות באמצעות "מגפיים על הקרקע", ולא באמצעות מידע, אולם המודיעין הוא כלי עזר הכרחי עבור הלוחם. במקביל, הן הלוחם והן המרגל שייכים לארגז הכלים של הקברניט, ואינם אלא עזרים שמסייעים לו לנווט את הספינה במסלול הטוב ביותר. חשוב שלקברניט יהיה מידע עדכני ומדויק, אולם אזי עליו לפרש אותו נכון, וחשוב מכך – לתרגם אותו לפעולה נחושה, מהירה ומדוייקת. ללא ביקורתיות, חכמת חיים, גמישות, סקרנות ופרגמטיות, אפילו המודיעין הטוב ביותר לא ימנע ממנו להוביל את עמו לאסון.

כיבוש נאור

משחר ההסטוריה אנחנו עדים לטבע האנושי שבכיבוש – כיבושי טריטוריות, כיבושי אהבה וגם כיבוש ושימור מזון מעונה לעונה. עדי קאופמן, בעלת הטור האישי הבלבוסטע במטבח, מסבירה בפוסט אורח לינשוף על הצורך בכבישה ובשימור מזון, על אופני הכבישה והשימור מרחבי העולם ועל הפרקטיקות השונות המשלבות את חכמת החיים שעברה מדור לדור. לבסוף, כבונוס מפנק לקוראי וקוראות הינשוף, היא תעניק לכם גם מתכונים קלים וטיפים "לכובש המתחיל", לרבות שיטה לייצור ביתי של חמאה בימים אלו של מחסור חמור.

החורף המזרח אירופי ארוך וקשה במיוחד ואילו חודשי הקיץ הקצרים הם אלה המפיקים את מלאי המזון לימות החורף הארוכים. במרתפי הבתים נאגרו חבית וצנצנות ענק המלאות בכל טוב: דגים כבושים, ביצים משומרות, ירקות כבושים, ריבות (פירות יער, פובידל, פירות קיץ), פירות מיובשים כמו אגסים, תפוחים וענבים שאפשרו לבלבוסטע להכין בכל ליל שבת את הקומפוט שלה, ליקרים אלכוהוליים (ליקר הדובדבנים הרומני, למשל), צנצנות שומן אווזים, בשר כבוש, חמאה, דבש, קליפות הדרים ומה לא.

אני זוכרת את המרפסת הצמודה למטבח של סבתא פנינה ז"ל: מרפסת מקורה עם ריח שאין שני לו, קראנו לה 'מרפסת ההחמצה' – עשרות צנצנות ענק של סוכריות כרמית, שרוקנו ונשמרו בדיוק למטרה הזו – כיבוש המלפפונים. הן עמדו שם כמו ב'מסדר המפקד' וחיכו, כל אחת בתורה, לרגע הקסום בו יפתח סבא הרשל'ה את הצנצנת ויגיד, 'פירי, אזוי גשמעקט' (פירי, זה משובח!) ויזלול הישר מהצנצנת.

אבל השאלה הנשאלת היא למה היום, בעולם המודרני, בו ניתן להשיג הכל מהכל בכל חודשי השנה עדיין ממשיכים להחמיץ, לשמר, לייבש ולכבוש?

התשובה מתחלקת לשני חלקים נפרדים:

ראשית – הירקות הכבושים, המשומרים והמוחמצים מקבלים בדרך שימורם גוון טעם ייחודי. הם אינם רק משמרים את אותו הירק או הפרי אלא משנים את טעמו ובכך הופכים לפרודוקטים בפני עצמם.

שנית – למסורות, בוודאי קולינריות, יש משמעות רבה מבחינת פולקלור, הסטוריה לוקאלית ותרבות. אנחנו יכולים לשים לב לכך שבעיקר בעשורים האחרונים בהם נראה כי הגלובליזציה מטשטשת, ולעיתים אף מוחקת, את הזהויות האתניות שלנו, אנחנו מחפשים את המסורות האותנטיות ואת השיטות של הדורות הקודמים. בחלק מהמקרים אפשר לקשר את המגמה הזו לניסיון לאכול ולהאכיל את המשפחות שלנו במזון מתועש פחות, ביתי ובריא יותר. לכל אומה וחברה יש מסורות משל עצמה – השימוש בחומרי גלם ייחודיים לסביבה המקורית, תצורת הבישול והאפייה וכמובן גם אופני הכיבוש, הייבוש והשימור האופיינים לה.

שיר משמֵר: אז איך כובשים?

שימור במלח – שוטפים היטב את הירק ומייבשים אותו לחלוטין (שימו לב, אם לא תייבשו אותו הוא ירקב! וזה גם נכון לירקות שאתם סתם מאחסנים במקרר), הניחו את הירק בצנצנות מעוקרות (בסוף הסבר איך מעקרים צנצנות), הוסיפו מים ומלח – על כל כוס מים מוסיפים כף מלח (מלח שולחן רגיל). שימו לב לאיזון הזה: כשאתם משמרים במלח הוא קריטי. תהליך השימור לוקח כשבעה ימים בחורף וכארבעה ימים בקיץ.

שימור בחומץ – בנוגע לשימור בחומץ ישנן שתי אסכולות, חומץ קר וחומץ חם (על סף רתיחה), אם אתם אוהבים את הירקות שלכם קשים וקריספיים שמרו בחומץ קר ואם אתם אוהבים את הירקות שלכם מרוככים עשו זאת בחומץ חם. על איזה חומץ אני מדברת? 5% חומץ שרוכשים במספר שקלים מהמרכול השכונתי. לפני ההכנסה לצנצנות יש לשטוף היטב את הירקות, ליבשם ולהניח אותם בקערה גדולה עם מי ברז ומלח (חצי מים וחצי מלח). אל תוותרו על השלב הזה. לאחר מכן שטפו את הירקות, ייבשו שוב והניחו בצנצנות מעוקרות, מזגו חומץ לבחירתכם והוסיפו תבלינים (אני אוהבת פלפל אנגלי). תהליך השימור בחורף לוקח כשבעה ימים, בקיץ כארבעה ימים. 

שימור בשמן זית – קחו את הירק, שטפו אותו היטב ויבשו (פטריות/שיני שום/עגבניות מיובשות ועוד), הניחו בצנצנת מעוקרת ומזגו את שמן הזית. לתבלינים כאן יש משמעות רבה כי הם אלה שיעניקו את הטעמים העזים (אני ממליצה לכם על אורגנו מיובש, מלח ופלפל שחור גרוס). תהליך השימור בחודשי החורף לוקח כשבעה ימים, ובקיץ כשלושה ימים.

שימור בסוכר – סגנון שכמעט ולא רואים בארץ וחבל כי השימור בסוכר מאוד מפתיע בטעם ובתוצאה הסופית. קחו את הירקות (אני אוהבת פלפלים או בצל), שטפו היטב ויבשו. בשלו בינתיים סירופ סוכר: חצי מים וחצי סוכר לבן עד שהסוכר נמס. הסירו מהאש וצננו מעט. הכניסו את הירקות לצנצננות מעוקרות ומזגו את סירופ הסוכר (ותבלינים – נניח פלפל אנגלי וצרור שמיר קטן). הנחו במקום מוצל וכבשו כעשרה ימים בחורף וכשבעה ימים בקיץ.

שימור בחליטה – שימור בחליטה אכן שומר על חלק נרחב מהערכים התזונתיים וכדאי מאוד להתנסות בו, במטבח הסיני אפשר לראות שימוש נרחב בשיטה הזו וכמו כן גם באזור בוואריה (ישנה טענה שהשיטה נדדה מגרמניה לסין ולא להיפך). הכיבוש הזה עדין במיוחד ואני מאוד מחבבת אותו. כרוב עובד כאן נהדר. בירקות ישנם אנזימים אשר גורמים לירק להירקב באינטראקציה עם חמצן. במהלך החליטה האנזים הזה נהרס כליל ובכך הירק משתמר היטב ולאורך זמן.

בשלו את הירקות במים עם מלח (כף מלח גס על כל ליטר מים) בישול מהיר מאוד כדקה/שתיים לכל היותר (אם אתם מחמיצים כרוב ופרסתם אותו דק עשו זאת ל-30 שניות בלבד, זה מספיק). העבירו לקערה עם מים קרים עם קרח לצינון מהיר ומיידי (כך שומרים על קריספיות) והעבירו לצנצנת מעוקרת ולמקרר. הירקות ישתמרו כשבועיים במקרר בצנצנת אטומה.

שימור בתבלינים – לכל משפחה עם מסורת, וזה לא באמת משנה מהיכן בעולם, יש את התבלין הסודי שלה. אחדים הגדילו לעשות ומחזיקים בראס אל-חנות, תערובת תבלינים סודית משפחתית. התבלינים השונים והמגוונים מעניקים לירקות/לדגים/לפירות הכבושים טעמים שונים וייחודיים – פלפל אנגלי, גרגירי חרדל, כוכבי אניס, זרעי שומר, כוסברה, שמיר ועוד. הכבישה בתבלינים תשמר את הירק ותעניק לו את הטעם הייחודי של התבלין. בשלו את הירק עם התבלינים הנבחרים במי מלח (כף מלח גס על ליטר מים) כשתי דקות, צננו והכניסו עם התבלינים לצנצנת מעוקרת. הניחו על אדן החלון וכבשו כעשרה ימים בחורף וכחמישה ימים בקיץ.

מתכונים קלים של הבלבוסטע ל'כובש המתחיל'

קונפיטורת תותים ביתית עם טוויסט

אני לא אוהבת את הקונפיטורות שלי מתוקות מידי וכשיש לנו פירות בשלים ואיכותיים חלק מהסוכרים שלהם פשוט עושים את העבודה. בשלו קילוגרם תותים בשלים בחצי כוס סוכר ומיץ מחצי לימון כחצי שעה תוך ערבוב מדי פעם על סף רתיחה (על האש הקטנה במלוא עוצמתה). אם חשקה נפשכם תוכלו להוסיף גם תכולה של מקל וניל ואת המקל עצמו.

איך יודעים שהריבה מוכנה? קחו כפית ריבה והניחו על צלחת, הניחו לחמש דקות במקפיא והוציאו. אם היא נראיתת ג'לטינית – היא מוכנה!

בסיום הבישול העבירו לצנצנת מעוקרת, אטמו אותה והעבירו למקרר למספר שעות עד להתייצבות.

מלפפונים חמוצים נוסח הונגריה של סבתא פנינה

את המלפפונים החמוצים האלה לא תפסיקו לזלול. אין להם טעם של מלח ולא טעם של חומץ – זהו טעם של בית, אחר ושונה מכל קופסאות השימורים שאתם מכירים.

לצנצנת מעוקרת גדולה הכניסו מלפפונים קשים, נקיים ויבשים. הוסיפו צרור שמיר, ענף סלרי (הסוד ההונגרי שיבטל את המרירות), 5 שיני שום חצויות לאורכן וכמה גרגירי פלפל אנגלי. מלאו במים לכל ליטר מים, הוסיפו כף מלח ואטמו בפרוסות לחם רגיל, הוא סופח את הריחות הרעים וגם עוזר לתהליך ההתססה. הניחו על אדן החלון. בחורף – שישה ימים לכל הפחות, בקיץ – כארבעה ימים.

גרבלקס (סלמון קבור – GRAV LAX)

אם גם אתם חובבי גרבלקס נורווגי ולא רוצים לשלם עבורו מחיר מופקע (כ- 35 שקלים ל-100 גרם, ממש שערוריה!) תוכלו להנות ממנו בקלי קלות בבית לאחר כבישה של לילה במקרר. איך עושים את זה? ראשית כל מוצאים מוכר דגים אמין וטוב, ומבקשים ממנו פילה נטול עצמות. הניחו את פילה הסלמון על ניילון נצמד כשהעור מלמטה.

פזרו על הדג תערובת: כוס מלח גס, כוס סוכר, 5 שיני שום קצוצות, כף זרעי כוסברה.

מעל הניחו שתי כוסות שמיר קצוץ וסגרו את הדג לעטיפה דחוסה ככל האפשר מכל הכיוונים. הניחו במקרר ללילה (שמונה שעות בקירוב) עם משקולת (אני אוהבת להניח תבנית נוספת מעל). הוציאו את הדג, הסירו את השמיר והתבלינים ופרסו דק – זו חגיגה מדהימה לארוחת בוקר, בראנץ' והגשה לאורחים במינימום מאמץ ומקסימום שבחים.

טיפ: אם אתם רוצים להעצים את הטעמים – לכו על זה, פשוט תוסיפו תבלינים. ואם אתם רוצים צבע מיוחד קחו סלק טרי, גררו אותו על פומפייה והניחו על הדג יחד עם תערובת המלח-סוכר. זו חגיגה של ממש!

איך מכינים חמאה בבית?

למרבה האירוניה, דווקא בימים אלו בהם קשה מאוד להשיג חמאה בארץ (השד יודע למה, נשמע כאילו נפתח שוק שחור מיוחד לספסרות בחמאה) אני מעלה מתכון להכנת חמאה ביתית. אז הנה, קשה להשיג חמאה? הכינו אותה בעצמכם!

קחו 500 מ"ל שמנת מתוקה 38% שומן ובמיקסר חשמלי (גם במיקסר חשמלי ידני של כמה עשרות שקלים) טרפו במהירות איטית כעשר דקות את השמנת עד לקבלת חמאה. הניחו על מסננת להוצאת הנוזלים המיותרים, מעכו עם מרית בכדי לוודא שהוצאתם את כל הנוזלים. הניחו את החמאה על ניילון נצמד והעבירו לשעה למקרר להתיצבות – זהו, יש לכם חמאה!

איך לעקר צנצנות?

לוקחים צנצנת וטובלים אותה במים רותחים וסבון, מנקים אותה היטב, טובלים שוב במים רותחים ומייבשים אותה כליל. זהו, היא מוכנה ומזומנה לכל המטעמים שנכבוש!

אני מקווה שהצלחתי לשנות לכם ולו במעט את תפיסת הכיבוש שלי – אם כבר כיבוש אז עדיף שיהיה עשיר בטעמים ייחודים ובאווירה משפחתית.

אם דני יארח אותי כאן שוב ברור לי שאכתוב על החמין היהודי ועל השונה והדומה בין מזרח אירופה למזרח התיכון, לצפון אפריקה ולאסיה. כל סוגי החמין מבושלים בבישול ארוך, אך התיבול והמצרכים לוקאליים ומשתנים בין תרבות לתרבות.

ולבסוף, המלצת קריאה

shmaltz

שמיל הולנד הוא אחד השפים הישראלים המשמרים את תרבות המזון היהודית ממזרח אירופה. בעבר הייתה לו מסעדה מצויינת בירושלים בשם 'שמיל במעבדה', בה חלם ויצר את אותו המטבח המזרח אירופי של ימים עברו ובעיקר את מטבחה של סבתו פרומה.

בספרו המופלא שמאלץ הוא משתף אותנו הקוראים בחוויותיו במטבחה של הסבתא פרומה –  על מטעמים, ריחות, סיפורי עם וחלומות. זהו ספר בישול מלא בסיפורים מרתקים (ומתכוני כבושים מופלאים!) מהעיירה ממנה הגיעו – ציצוב אשר במחוז לובלין.

בשמאלץ, הולנד הזכיר לי את המחזאי והמשורר היידי אברהם גולדפדן האגדי, שעל פי סיפורו נכתב התסריט ל'שני קונילמל". השיר המפורסם ביותר של גולדפדן הוא "רוז'ענקעס מיט מאנדלן" (שקדים וצימוקים). אחד השירים המוכרים והאהובים בתרבות היידיש נכתב דווקא על שקדים וצימוקים, הפינוק של כל אדם וילד בן התקופה (אני מנחשת שאילו גולדפאדן היה כותב היום, השיר היה על שוקולד שוויצרי וקרם פטיסייר). השגת ענבים ליין (ובטח ובטח לייבוש לימות החורף) היתה משימה על גבול הבלתי אפשרי במזרח אירופה, בפולין לא היו גידולי גפנים, וצימוקים זוהו מיידית עם פירות ארץ ישראל (משבעת המינים) ולכן השגתם הייתה חגיגה גדולה ונדירה.

צילום: עדי קאופמן

"תמיד קרא לו בשמו": מה רע למעשה בעלבונות פוליטיים?

בהארי פוטר, ספרה הקלאסי של הסופרת הבריטית ג'יי קיי רולינג, מסביר אחד ממוריו של הארי שאפילו לאויב השנוא ביותר חשוב לקרוא בשמו האמיתי, ולא בכינויים מתחמקים או מילות גנאי למיניהן. מדוע כדאי לאמץ את העיקרון הזה גם בעולם הפוליטי, במקום להשתמש בעיוותים כמו "ביביהו", "פלסטינאצים", "מתנחבלים" או "הקרן לישראל חדשה"? הבעיה אינה נימוס, ואפילו לא פגיעה ברגשותיו של העומד מולך, אלא הגמישות המנטאלית שלך עצמך. ינשוף פוליטי-מדיני מסביר.

Image result for argument

היום האזנתי במקרה ליקיר הבלוג הזה, ד"ר גיא בכור, מדבר כהרגלו על "סודות המזרח התיכון". הנושאים היו מוכרים למדי, בעיקר האנטישמיות של אירופה, סופה הקרב וההתמוטטות הממשמשת ובאה של איראן ומדינות ערב. לא אלאה אתכם בטעויות המרובות, והרי עסקנו בכך בעבר כאן בינשוף. אבל הפעם, משהו בדבריו גרם לי להרגיש אי נוחות חריגה. שמעתי אותו פעמיים או שלוש, עד שהבנתי מה בדיוק הפריע לי.

במהלך נאומו הרגיל נגד "אירופה האנטישמית" ובפרט נגד ארצה של הקנצלרית מרקל, נמנע בכור מהגיית השם המפורש "גרמניה". במקום זאת הוא כינה אותה "דויטשלנד". בדיקה קצרה העלתה שבכור נוהג להשתמש באותו הכינוי ממש במאמריו, בכל מופע ומופע. לכאורה, אין בכך כל רע. הרי Deutschland זו הדרך לומר "גרמניה" בגרמנית. עם זאת, כשקוראים ושומעים את בכור בהקשר, מגלים שעבורו "דויטשלנד" מקבילה לכינוי "הישות הציונית" בכלי תקשורת איראניים וערביים. בשני המקרים, שינוי שמו של היריב שלך יוצר הזרה, גורם למילה מוכרת להפוך כביכול למנוכרת, מאיימת, אפילו מאוסה. במאמריו ובהופעותיו הטלוויזיוניות טוען בכור, שוב ושוב, שגרמניה העכשווית המוכרת לנו כידידה של ישראל ויעד תיירות פופולרי, אינה כזו כלל וכלל. "דויטשלנד" של אנגלה מרקל היא מדינה נאצית ואנטישמית השואפת להשמיד את ישראל, כמו עכביש ארסי המרעיל את קורבנו באמצעות נשיקה בוגדנית. שינוי שמה של המקובל של גרמניה בעברית אינו המצאה של בכור. ב-1986, פרסמה מחברת בשם יהודית עוז ספר בשם הגנים של הנאצים, ובו טענה כי הרוע הגרמני הוא מחלה גנטית חשוכת מרפא העוברת בירושה מקדמת דנן. בספרה כינתה עוז את גרמניה "אלמניה" (כינוי המגיע מהגייה צרפתית דווקא), בדיוק מאותן סיבות כמו של בכור.

בכור ועוז, כמובן, הם חלק מתופעה כללית יותר, שרווחת בשיח הישראל בכל קצוות הקשת הפוליטית: שינוי שמו של היריב בכדי ליצור הלעגה והזרה. אם הדבר נעשה מדי פעם, מדובר בסך הכל בבדיחה לא מזיקה, אולם יש כאלו שמשתמשים בכלי הזה באופן קבוע. סילבי קשת, פובליציסטית שנהגה לכתוב בידיעות אחרונות בשנות השמונים והתשעים, היתה אחת מהאמהות המייסדות של הסוגה, וחלק מביטויי ההלעגה הרווחים בשיח הישראלי, כגון "ביביהו" "מתנחבלים", "דגנרלים", "צרת החינוך" או "מפלגת האבודה" רשומים על שמה. כינויים כאלו נפוצים הן בשמאל והן בימין. בנאומים של עו"ד יורם שפטל, למשל, כמעט לא תמצאו אזכורים של יריביו ללא עיוותי שמות למיניהם (פלסטינאצים, הקרן לישראל חדשה), הוספת כינויי גנאי לשמות (אבו אדולף מאזן) או שמות תואר (השמאל הבוגדני). המחזיר בתשובה אמנון יצחק אף הוא אחד מאלופי הז'אנר, מתוך אמונה שיש להעליב ולבזות את אויבי הדת היהודית היכן שרק אפשר. לפיכך הוא משתמש דרך קבע בעיוותי שמות וכינויי גנאי כמו "בן גורגור" (לדוד בן גוריון), טמבלוויזיה, וכדומה.

בניגוד למה שאפשר אולי לחשוב, הבעיה העיקרית בסגנון הכתיבה הנ"ל אינה חוסר נימוס, או רגשותיהם הענוגים של מושאיו. מרחב התמרון וטווח הפעולה של נתניהו, למשל, מעולם לא הוצר כי כינו אותו "ביביהו", ולמרקל בוודאי לא מפריע שגאי בכור קורא לגרמניה "דויטשלנד". מה שאני מנסה לטעון, הוא שהנזק שבהלעגה והזרה על ידי עיוות שמות רלוונטי בראש ובראשונה לכותבים שמשתמשים בהן, ובעיקר, לקוראים שצורכים מנת יתר של טקסטים מהסוג הזה.

למה, למעשה? נניח שגיא בכור היה מותח בדיוק את אותה ביקורת על גרמניה, אך בלי לכנות אותה "דויטשלנד", או ששפטל היה מחרף ומגדף את "אבו מאזן" במקום את "אבו אדולף מאזן". במקרים כאלו, הקוראים היו נחשפים אמנם לביקורת החריפה של שפטל ובכור, אבל גם לקונוטציות אחרות, חלקן מורכבות ואפילו חיוביות, שקשורות למילים "גרמניה" ו"אבו מאזן". השימוש העקבי בשמות מעוותים, סוגר את הקוראים בתוך עולם מושגים מלאכותי. למילה "דויטשלנד", מן הסתם, אין קונוטציות בעברית, אז הקורא ידביק אליה אך ורק את החרפות של בכור. היא תהיה אך ורק מדינה אנטישמית, הזוממת להשמיד את מדינת ישראל, ולא יעד תיירות נחשק או שותף בטחוני-אסטרטגי. הנשיא הפלסטיני אבו מאזן אמנם אינו פופולרי בישראל, אולם רבים עוד זוכרים שהתנגד באופן נחרץ לאינתיפאדה השנייה ולפיגועים נגד אזרחים ישראלים. אבל מי יכול לייחס איזושהי קונוטציה חיובית לאדם שנקשר באופן אוטומטי עם היטלר? כנ"ל עם "שקרניהו", "פלסטינאצים", "בן גורגור", "קונגוליזה רייס", "הקרן לישראל חדשה", "השמאל הבוגדני", "היטלרי קלינטון", "בארכ חוסיין אובמה" וכינויים דומים אחרים. כל אלו יוצרים שכבות שומן מסביב לתודעתם של אלו שצורכים אותם, מצמצמים את מרחב התמרון המנטלי שלהם ולוכדים אותם בתוך מטריקס של עולם משמעויות הולך וצר. להבהיר: הדאגה שלי אינה "נימוס" אלא הצרת תחום המחשבה על ידי שינויים בשפה.

אותו דבר נכון, דרך אגב, להיסטוריונים שמתארים קבוצות של בני אדם דרך קבע במושגים כמו "בורגנות", "פרולטריון", "פטריארכיה" וכדומה, שזרים לעולמם של השחקנים ההיסטוריים. אם אתה מכנה למשל קבוצת כורים אנגלים שהתקוממו במאה ה-19 "פרולטריון", אפילו אם מעולם לא כינו כך את עצמם, אתה רומז לקורא שהם מתנהגים בהכרח בהתאם למודל הכלכלי המרקסיסטי של מלחמת מעמדות, ומתעלם משורת אספקטים דתיים, חברתיים, פוליטיים ואחרים, שהיו אולי חשובים עבורם לא פחות ואפילו יותר. לכן, למשל, כשאני מלמד את מלחמת 1948, אני מתעקש לקרוא לחבורות הלוחמים הפלסטיניות "מיליציות" ולא "כנופיות", ולהסתכל על המציאות דרך העיניים שלהם, ולא מנקודת המבט של אויביהם הציונים.

בסופו של דבר, גם כאשר אתה מתעמת מול יריב, חשוב להבין את דרכו, את רעיונותיו ואת עולם המשמעויות שלו כפי שהם באמת, ולא כפי שאתה מדמיין אותם, או כפי שהיית רוצה שיהיו. אם אתם רוצים לזהות כותבים טובים, שיציגו לפניכם את העולם במלוא מורכבותו ולא דרך סד אידיאולוגי, חפשו את אלו שמשתמשים במונחים מקובלים, ולא כולאים את קוראיהם בסבך של ז'רגון ייחודי וטעון מבחינה אידיאולוגית. מעל הכל, תמיד קראו ליריב שלכם בשמו האמיתי.

נייט, מולוטוב: על מהפכות, אימפריות ושירי מלחמה

בשיר המלחמה המתריס וההיתולי "לא, מולוטוב!" לועג זמר מלחמה פיני לשר החוץ של סטלין בהקשר של מלחמת החורף בין שתי המדינות (נובמבר 1939 עד מרץ 1940). מולוטוב אולי ציפה לאכול גלידה בהלסינקי למחרת הפלישה, אולם במקום זאת – הפינים קפצו על הגרון שלו. גורלו של שר החוץ הסובייטי, מזהיר הזמר הפיני, יהיה דומה לזה של בובריקוב, המושל הצארי של פינלנד – שנרצח בידי פטריוט מקומי. השיר מעלה שאלה גדולה יותר, ומעניינת למדי. האם מדיניות החוץ של אימפריות שעברו מהפכה, כדוגמת רוסיה, משתנה בהתאם לאידיאולוגיה של המשטר החדש? האם יש הבדל אמיתי בין מולוטוב לבובריקוב? ומה עם אימפריות שנוצקו מחדש לאחר מהפכה במקומות וזמנים אחרים? ינשוף היסטורי מסביר.

תוצאת תמונה עבור ‪Molotov caricature‬‏

בימי סתיו זהובים אלו, בעוד עלי העצים נושרים והנחליאלי מקפץ בעמקים, אני מכין את הקורסים החדשים לסמסטר הסתיו הקרוב. כמנהגי בקורסים על היסטוריה צבאית, אני בוחר שירי מלחמה כ"טיזרים" לתחילת השיעורים. אני יודע שיש כאלו שאומרים שפורנוגרפיה היא אהבה כפי שמוזיקה צבאית היא מוזיקה, ובכל זאת – תמיד היתה לי פינה חמה בלב למארשים, תופים וחצוצרות מכל הסוגים.

בשבועות האחרונים, היתה לי הזדמנות לא רעה ללמוד כמה כאלו. ביחד עם שלושה חברים, הדרכתי "עלייה לקברי רשעים", טיול תיירותי אפל במרכז אירופה, שעליו אולי אכתוב בהזדמנות קרובה. במהלך נסיעה בין אגמים ויערות בצפון פולין, יצא לנו לשמוע שיר מלחמה פיני בלתי נשכח ממלחמת החורף של 1940, ואני התאהבתי מיד.

השיר הזה, שברגע הראשון חשבתי שהוא בכלל ברוסית, נקרא "נייט, מולוטוב" (לא, מולוטוב!), ומשהו בנחישות הלוחמת אך ההיתולית שלו שבה את ליבי. הזמר הפיני מתייחס לאחת המלחמות הטראומטיות ביותר בהיסטוריה של מדינתו. בנובמבר 1939, תוך ניצול של תירוצים קלושים, הורה סטלין לצבא האדום לפלוש לפינלנד. הפינים, שהיו בעבר חלק מהאימפריה הרוסית וזכו בעצמאותם רק עם התפרקותה, התכוננו במשך שנים למלחמה מול ברית המועצות. החיילים הסובייטים נאלצו להילחם ביערות אורנים סבוכים ומזג אוויר קפוא עם רובים תקולים ומעילים דקים מדי, כשצלפים ולוחמי סקי פינים – שנחשבו בין הטובים ביותר בעולם – צדים אותם מכל הכיוונים. הפינים התמחו בטקטיקה שנודעה בשם "מוטי" (בשוודית: חבילת עצי הסקה) – ביתור יחידות סובייטיות, ניתוקן מקווי האספקה וחיסולן ההדרגתי באמצעות התקפות גרילה. הצבא האדום התרסק במשך חודשים על קו מנרהיים – קו הביצורים הפיני – ועל אף יתרונותיו הגדולים בכוח אדם התקשה להשיג הכרעה במערכה. בסופו של דבר הצליחו הסובייטים להתיש את הפינים ולסחוט מהם את שטחי קראלייה. אולם בתודעה הלאומית הפינית, מלחמת החורף נחשבה לניצחון. כפי ששני חיילים פינים אמרו לי פעם: "הם רצו לכבוש את כל פינלנד, ורק בגלל לחימת הגבורה של הצבא שלנו השיגו רק חלק ממבוקשם." יש היסטוריונים הסבורים שתפקודו הלקוי של הצבא האדום בפינלנד המריץ את היטלר לתקוף את ברית המועצות ביוני 1941 ללא הכנות מספיקות, אבל זה כבר סיפור אחר.

A Finnish Maxim M-32 machine gun nest during the Winter War.jpg
חיילים פינים במלחמת החורף

נחזור לשיר המלחמה. הזמר הפיני לועג לוייאצ'יסלב מולוטוב, שר החוץ הסובייטי, שהבטיח ביהירות כי "כבר מחר יאכל גלידה בהלסינקי". הוא מתאר בלעג את התוועדות המנהיגים הסובייטים ב"צריף מעבר להרי אוראל", בעוד הפינים "קופצים על הגרון שלהם". הנקודה שעניינה אותי היא דווקא השוואה היסטורית שעורך המשורר. בפזמון החוזר, הוא קובע כי מולוטוב הוא שקרן גרוע אפילו יותר מ"בובריקוב". הכוונה כמובן לגנרל ניקולאי איוואנוביץ' בובריקוב, המושל הצארי של פינלנד, שהיה שנוא במיוחד על האוכלוסיה. הצאר ניקולאי השני, שדגל במדיניות של "רוסיפיקציה", שלח את בובריקוב הנוקשה לאלף את הפינים ולדכא את תרבותם. ב-16 ביוני 1904, נורה המושל בידי הפטריוט הפיני (דובר השוודית) אויגן שאומאן. באזכור של בובריקוב, רומז כותב השיר שגורלו של מולוטוב, שר החוץ הסובייטי, יהיה דומה.

ההתנקשות בגנרל בובריקוב, 16 ביוני 1904

הנקודה המעניינת מבחינתי בשיר, היא שאין בו כמעט אזכור לבולשביזם – האידיאולוגיה השנואה של ברית המועצות. רק בבית האחרון, שבו מתאר המשורר באירוניה את באי צריפו של מולוטוב, הוא מזכיר "קומיסרים ופוליטרוקים", אולם הדבר נעשה כמעט בדרך אגב. רוב כינויי הגנאי והאיזכורים ההיסטוריים הלעגניים בשיר שמורים לרוסים ("איוואנים"), והקישור בין מולוטוב לבובריקוב מראה כי מבחינת הזמר ושומעיו, אין הבדל אמיתי בין ברית המועצות לרוסיה הצארית – שתיהן ניסו תמיד וינסו תמיד לחמוס את אדמתה של פינלנד.

תוצאת תמונה עבור ‪Molotov‬‏
וייצ'יסלאב מולוטוב

ואכן, מבחינת הפינים, האם היה הבדל אמיתי בין מולוטוב ובובריקוב? האידיאולוגיה הבולשביקית של ברית המועצות היתה שונה מאד מהאוטוקרטיה האורתודוקסית של הצאר (וגרועה ממנה בהרבה). מדיניות הפנים של סטלין וממשיכיו היתה שונה מהותית מזו של הצארים לדורותיהם, אבל כמה שונה היתה מדיניות החוץ של שני המשטרים? בסופו של דבר, האינטרסים של רוסיה ככוח גיאופוליטי נותרו בדיוק אותם אינטרסים, ואזורי ההשפעה היו דומים, אם כי לא חופפים לחלוטין. בנאום הכרזת המלחמה שלו על יפן, סטלין הביע שאיפה לנקום על התבוסה של רוסיה (הצארית!) במלחמת רוסיה-יפן בין 1904 ל-1905. לפעמים נראה שלפחות בתקופת סטלין, האידיאולוגיה שימשה את מדיניות החוץ בעיקר כפיתיון ללכוד מיני אידיוטים שימושיים מהמערב. יש להדגיש גם כי המדינה הצארית והמדינה הבולשביקית היו דומות באופיין בעוד ממד משמעותי: שתיהן היו אימפריות רב לאומיות.

אפשר לדון בשאלה הזאת גם בהקשר של אימפריות אחרות שנוצקו מחדש לאחר מהפכה. צרפת, למשל, נחשבה לכוח יבשתי מאיים ואגרסיבי באירופה עוד הרבה לפני המהפכה הגדולה, במיוחד בעיניים בריטיות. ההוגה האסטרטגי סר באזיל לידל-הארט כתב פעם, שכל שליט קונטיננטלי חזק מדי תמיד ייחשב בעיני בריטניה לאויב דמוני, בין אם הוא צרפתי, גרמני או רוסי, מלוכני, מהפכני, נאצי או קומוניסטי. בעבר הרחוק מילא את התפקיד לואי ה-14, ואחריו נפוליאון, הקייזר וילהלם השני, היטלר וסטלין. באזור אחר של העולם, התייחס לכך סיאנוק, המלך הותיק של קמבודיה, בציניות של אדם שראה הכל. וייטנאם, אמר, לעולם תרצה לכבוש את קמבודיה, לחמוס את אדמתה ולדכא את עמה ואת תרבותה, וכלל לא משנה אם השליט של וייטנאם הוא קיסר קונפוציאני, אדמירל צרפתי, נשיא קפיטליסטי או דיקטטור קומוניסטי.

תוצאת תמונה עבור ‪King Sihanouk‬‏
חשד בכל שליט וייטנאמי באשר הוא – מלך קמבודיה נורודום סיאנוק

ואם נרצה להביא דוגמא נגדית, דווקא, אפשר להביא אותה מאזורנו. הביטו במדיניות החוץ של מצרים והיחס שלה לישראל. תחת שלטונו של נאצר, מצרים היתה מדינה עם אוריינטציה יבשתית, ששאפה להגמוניה בעולם הערבי באמצעות האידיאולוגיה של הפאן-ערביות – השאיפה לאיחוד של כל הערבים באשר הם. העוינות לישראל והרצון להשמידה היו אבן יסוד במדיניות החוץ המצרית וחלק בלתי נפרד מהאידיאולוגיה הנאצריסטית, מפני שכל פרוייקט כלל-ערבי כמעט תמיד יאחד שורות כנגד האחר הציוני. אולם ברגע שאנוואר סאדאת עלה, המדיניות השתנתה. הנשיא החדש ויתר על הגמוניה ערבית בחסות סובייטית, והעדיף לבנות זהות מצרית נפרדת בתמיכת המערב. הנשיא החדש עדיין רצה, כמובן, לשחרר את סיני משליטת ישראל, אולם ההכרה בה – ולו לאחר מלחמה קשה שתשיב את הכבוד המצרי – השתלבה באידיאולוגיה ובמדיניות החוץ שלו. כשאתה רואה את האינטרס המצרי כנפרד מהשאיפות הכלל-ערביות, אפילו הכרה בישראל היא בגדר האפשר.

השאלה, עד כמה מהפכה אידיאולוגית משנה מדיניות חוץ של מדינת לאום או של אימפריה, תשתנה לפיכך בהתאם לתנאים של המקרה הספציפי. האם אפשר למצוא המשכיות כלשהי, אפילו חלקית ומוגבלת, בין המדיניות של הקייזר וילהלם השני לזו של היטלר, או שהאידיאולוגיה הכתיבה מדיניות חדשה ושונה לחלוטין? שני המשטרים היו מעוניינים לשלוט למשל בפולין ואוקראינה. כל אחד מכם מוזמן לענות על השאלה הזאת כטוב בעיניו, ואפילו להביא דוגמאות נוספות. יהיה מעניין.

%d בלוגרים אהבו את זה: