לאור המחלוקת על גיוס החרדים, יש כאלו שאומרים שתפקידו של הצבא לערוך את ההתאמות הדרושות כדי שהחיילים החדשים "יצאו חרדים כפי שנכנסו". אבל דווקא הטיעון הזה, יאפשר לחרדים להפוך את עלות גיוסם לכל כך גבוהה עד שלא יהיה משתלם לצבא לקלוט אותם. ינשוף פוליטי-מדיני מסביר.

בשנת 1853, עגנו במפרץ אדו, בירתה בפועל של יפן דאז, ספינות שחורות ואימתניות של הצי האמריקאי. מאותה הרגע, התחיל תהליך שבו מעצמות המערב כפו על יפן לפתוח את שעריה לדיפלומטים ולסוחרים זרים. אולם לאלו שניסחו את ההסכמים המסחריים עם יפן, היה ברור שהשוגון וממשלתו עדיין החזיקו ביכולת לשבש את המסחר הבינלאומי גם בלי לאסור עליו באופן רשמי. קרי, להטיל עליו כל כך הרבה מגבלות, מחסומים ומכסים עד שיהפוך לבלתי משתלם. מהסיבה הזאת בדיוק, כפו מעצמות המערב על יפן מכסים אחידים לכל הסחורות, כדי שלא תוכל להגדיל את עלויות המסחר עד שיהפוך לבלתי ריאלי.

חשבתי על האנקדוטה הזאת, כאשר קראתי טור של משפטן חרדי בשם שמעון נטף, שחלקכם אולי הכרתם מהמאבק על הרפורמה המשפטית. באופן אישי, נטף הוא אזרח למופת, ששירת שירות משמעותי בצה"ל ואף התגייס למילואים לזמן רב במהלך "חרבות ברזל", ועמדתו בנוגע לשירות חרדים – מורכבת. לשיטתו, הטיעון כאילו מנהיגי הציבור החרדי רוצים להגן על "לומדי התורה" אינו באמת רציני; הכוונה העיקרית שלהם היא למנוע מהצעירים שלהם להתחכך עם החברה הישראלית פן זהותם הדתית תתערער. נטף כותב מהניסיון שלו, שלמרות ששירת בגדוד החרדי "נצח יהודה", אם היה יודע למה הוא נכנס, סביר שלא היה מתגייס. השירות הצבאי, לדידו, מאלץ את הצעיר החרדי להתמודד עם חוויות המערערות על ליבת זהותו הדתית. באופן ספציפי, הוא מספר שכאשר היה בקורס מכ"ים, הכשרות היתה בעיניו כל כך לקויה, עד שנאלץ לאכול רק לחם עם גבינה.

נטף, כמובן, אינו היחיד. גם רבים מאלו שתומכים בגיוס חרדים, בעיקר בציבור הדתי, מקפידים לציין שחובתו של הצבא לדאוג שהחיילים החדשים "יצאו מהצבא חרדים כמו שנכנסו". אחדים אף תוהים בקול אם הצבא מוכן לבצע את כל ההתאמות הדרושות לגיוס חרדים: מרחבים נפרדים לחלוטין, כשרות מהודרת לפי כל חומרות החצרות החסידיות השונות, שפה נקייה באימונים, זמנים ללימוד תורה, ואל תשכחו גם להשתיק את המוזיקה. דא עקא, שהדרישות הללו מתחילות להצטבר לעלות בלתי נסבלת לצבא: ככל שכשרות יותר ספציפית ומהודרת, כך היא כמובן עולה יותר כסף למערכת; מרחבים נפרדים יקרים אף הם, ומונעים מהצבא – שחסרים לו חיילים בתפקידי מפתח – לנצל באופן מלא את הפוטנציאל של הנשים המשרתות בו, והכפייה הדתית עלולה לפגוע באורח חייהם ובאמונותיהם של חיילים חילונים. פוטנציאל החומרות ההלכתיות הוא כמובן אינסופי, ותמיד אפשר להוסיף עוד מהן. כך יכולים אותם החרדים שמתנגדים לגיוס מלכתחילה, לנקוט במקבילה של העלאת המכסים בידי השוגון: להפוך את התהליך לכל כך בלתי משתלם עד שייעצר עוד בטרם התחיל.

לכך יש לענות, שצבא אינו תוכנית לבקשתך. גם החייל החילוני צריך הרי להתפשר על אורחות חייו כשהוא לובש מדי זית: עליו להתרגל למשמעת שמעולם לא נתקל בה, לשנות את תספורתו ותסרוקתו לפי כללים אחידים, וגם לקבל על עצמו כללי כשרות ושבת שמתאימים לאורח חיים דתי הרבה יותר משלו. עבור חילונים רבים, יש לציין, הצבא הוא הסביבה הדתית והמסורתית ביותר שבה יהיו בימי חייהם. באותה מידה, חיילים בדואים צריכים להתאים את עצמה לסביבה יהודית, עברית וציונית שבוודאי דורשת מהם ויתורים לא פשוטים. הצבא מאפשר כמובן לחיילים התאמות לפי אורח חייהם, כמו זמני תפילה לדתיים, וכופה סטנדרטים אחידים שמהווים מעין פשרה בין כולם, למשל כשרות סטנדרטית במטבחים שלו, אבל במגבלות התקציב, היכולת והסבירות. זה אינו תפקידו של הצבא לוודא שחרדי שבא בשעריו "יישאר חרדי". זה עניינו של המגוייס עצמו. הצבא לא צריך לנסות להחזיר אותו בשאלה, להטיף לערכים חילוניים או לאלץ אותו לשמור על אורח חיים מסויים. תפקידו של הצבא היא להשתמש במגוייס כראוי למען בטחון המדינה, תוך מתן אפשרות לחיות אורח חיים דתי, מסורתי או חילוני שאינו מתנגש עם צרכי הצבא והמשימות שלו. ובדיוק כפי שאזרח חרדי לא יכול לכפות על נשים שלא לשבת לידו באוטובוס, וכפי שהוא "נאלץ" לראות נשים ברחוב, כך "ייאלץ" גם לראות נשים במהלך שירותו הצבאי. חיים ביחד פירושם שאדם מתאים את עצמו לעולם, ולא את העולם לגחמותיו. אינני שולל מסגרות נפרדות לחרדים, אם הצבא סבור שניתן להקים כאלו במחיר סביר ובאופן שיסיייע לו למלא את משימותיו. ככל שמסגרות כאלו אינן ריאליות או שמספר המקומות בהן מוגבל, חיילים חרדים ייאלצו לשרת ולהתפשר על אורח חייהם בדיוק כמו חיילים חילונים, תחת המסגרת המקובלת והכללים המקובלים.

ולמי שיאמר ש"חרדים בחיים לא יתגייסו ככה", אענה שאם השירות הצבאי שלהם יהפוך לנטל על הצבא, הרי שאין בו תועלת מלכתחילה. גם אם "לא ניתן לכפות" (משום מה הטיעון הזה מעולם לא עולה כשמדובר בחילונים), הרי שבהחלט ניתן לשלול תקציבים מכל הישיבות ומערכות החינוך שמעודדות השתמטות. אורח החיים החרדי של "חברת הלומדים" הישראלית, על תלותו הכלכלית, איבתו לחינוך חילוני וחומרותיו המפולפלות, הוא בסופו של דבר חדל פירעון. ברגע שנפסיק לממן אותו, התהליכים של השתלבות בשוק העבודה והשירות הצבאי יתרחשו בסופו של דבר מעצמם. לעומת זאת, אם נקים בועות חרדיות סגורות ובלתי יעילות בצבא, או גרוע מכך, של "שירות לאומי בקהילה", לא עשינו דבר.

מדוע הצופה המתון במערב נוטה להיות פרו-פלסטיני, לשכוח את השביעי באוקטובר ולהזדהות עם הצד העזתי במלחמת "חרבות ברזל"? התשובה נמצאת באידיאולוגיה נפוצה עד מאד, שאפשר לכנותה "אכפתיזם". ינשוף פוליטי-מדיני מסביר.

הכלכלן אורי כץ כתב פעם בבלוג שלו "דעת מיעוט", שהאידיאולוגיה הכלכלית-חברתית המובילה בישראל אינה קפיטליזם או סוציאליזם, אלא מיש-מיש שאפשר לכנותו "איכפתיזם". בפוסט הזה, אני רוצה לשכנע אתכם שהאידיאולוגיה הזאת, במופעה הבינלאומי, היא מפתח להבנת תגובתם של גורמים מתונים רבים בעולם למתרחש ברצועת עזה. כץ כותב:

המיקוד של האכפתיסטים הוא בכוונות, לא בתוצאות. המטרה העליונה של האכפתיסטים היא הפצת אכפתיות בעולם. האכפתיות היא לא אמצעי לשיפור חייהם של בני אדם עלי אדמות, אלא המטרה... האזרחים, המפנימים יפה את האידיאולוגיה השלטת, מתחרים ביניהם מי סובל יותר ומי ראוי ליותר אכפתיות, והתקשורת לעיתים מעודדת אותם על ידי פרסום סטטיסטיקות שקריות במידה כזו או אחרת התומכות בטענות הסבל.

נקודה חשובה נוספת שכדאי להדגישה, היא שהאכפתיסטים מתעניינים בעיקר במה שעומד מול עיניהם באותה השנייה, ולכן תגובתם מושפעת מעוצמת הסיקור התקשורתי בכל רגע ורגע. למשל, בויכוחים על סל התרופות, האכפתיסט התורן ילחץ על הממשלה להכניס פנימה מחלות "מתוקשרות", שבדיוק ראה ילדים שסובלים מהן ממררים בבכי בטלוויזיה. מחלות פחות מתוקשרות, שייצאו מסיבה זו מהסל, יזכו לפחות תשומת לב, אפילו אם בסך הכולל יותר אנשים יסבלו וימותו אם האחרונות יוצאו מהסל והראשונות ייכנסו אליו. האכפתיזם הזה מאפיין גם את חובבי עסקאות הכניעה לשחרור חטופים, ואנשי ה"כולם-עכשיו". צריך להפגין אמפתיה ולסייע לאנשים במצוקה, ולעזאזל התוצאות, האינטרסים הבטחוניים של המדינה, או הקורבנות הבלתי נראים שעלולים להירצח ולהיחטף בעתיד.

אותה התופעה, ניתן לטעון, מאפיינת את דעת הקהל המערבית בכל הנוגע למלחמת חרבות ברזל. כהיסטוריון צבאי, אני יכול לומר באחריות שכל מלחמה היא גיהנום, מלחמה עצימה אפילו יותר, והמלחמות הגרועות ביותר הן מלחמות התשה טוטליות. בכל אחת מהמלחמות שהיו אי פעם בהיסטוריה, אזרחים בכלל, ובמיוחד בצד שהקרבות התנהלו בשטחו, חוו סבל בלתי נתפס. אין מלחמה ללא מקרים של אכזריות אטומה של חיילים, חריגות ואפילו פשעים, גם במקרה שרשויות צבאיות מנסות למנוע אותם (מה שאינו תמיד המצב, אפילו בצבאות דמוקרטיים). המחקר האמפירי החדש על החוק הבינלאומי, מראה די במפורט שהשפעת דיני הלחימה, אפילו כשמנסים לשמור אותם באופן מיטבי, משנית במקרה הטוב, שולית במקרה הרע, ואפסית במקרה העוד יותר רע. אלכסנדר דאונס, וחוקרים אחרים שעסקו בנושא, מראים כי המשתנה החשוב ביותר שמשפיע על מידת האכזריות של הלחימה הוא אופי המערכה. מדינות יכולות להרשות לעצמם להיות מוסריות, לרוב, כאשר הן חזקות הרבה יותר מיריביהן, כאשר המלחמות מהירות וקלות, או כשהן מתנהלות הרחק מהבית ולא כל כך חשובות מבחינת האינטרס הלאומי.

עכשיו תחשבו על האמריקאי, האנגלי או הצרפתי הרגיל, המתון, מהמיינסטרים; לדוגמה, כמו העיתונאי המפורסם שמדבר כאן. הוא לא אנטי-ציוני אדוק שצועק "מהים עד הנהר" או "פלסטין בחינם" בהפגנות. האמת, שהסטודנטים הצעקנים מהקמפוסים אפילו קצת מגעילים אותו. אין לו עמדות מוצקות באמת נגד או בעד ישראל או הפלסטינים. אבל אם הוא ליברלי, הוא יהיה בדרך כלל גם אכפתיסט, וככזה – יושפע דרמטית ממה שיראה ברשתות החברתיות ובמסכי הטלוויזיה מדי יום ביומו. הוא הזדעזע מהשביעי באוקטובר בימים הראשונים, כשהסבל הישראלי היה עוד על מסכי הטלוויזיה, אבל לאחר מכן, תמונות הנאנסות והנרצחות בקיבוצים ובפסטיבל נובה התחלפו במהירות בתמונות הסבל וההפצצות בעזה. והאכפתיסט- זכרונו קצר, ואין לו אלא את מה שעיניו רואות ברגע זה.

למה פחות אכפת לו ממאות אלפי הסודאנים הגוועים ברעב או הסורים המופצצים? פשוט, כי אותם הוא רואה פחות בטלוויזיה, בפייסבוק ובטוויטר. ישראל והפלסטינים, לטוב ובעיקר לרע, הם מגנט לסיקור תקשורתי: גם בגלל חשיבותה של ארץ ישראל לדתות המונותיאיסטיות הגדולות ובאופן כללי בתרבות המערבית, גם בגלל חשיבותה של הסוגיה הפלסטינית בעולם המוסלמי ובעולם השלישי, לפעמים כחלק מזהות תרבותית ולאומית, ובעיקר מפני שישראל/פלסטין היא אזור הסכסוך הנגיש והקל ביותר לסיקור בעולם. כדי לסקר את המלחמה באוקראינה, צריך לבוסס בקילומטרים על קילומטרים של שדות בוציים ודרכים משובשות ולקפוא ביחד עם חיילים כשפגזים נופלים מסביבך מכל עבר. ואפילו הסכנות הללו מתגמדות מול אלו שעיתונאים חייבים לקחת על עצמם בסיקור מלחמות בסודאן, סוריה, עיראק או קונגו. אולם בישראל, ורק בה, עיתונאים זרים יכולים לסקר את המלחמה בעזה או עימותים בגדה המערבית בבוקר, וכמה שעות לאחר מכן לשתות בירה בפאב החביב עליהם בתל אביב או בירושלים. אין בעולם זירת לחימה קלה, נוחה ובטוחה יותר לסיקור, ולפיכך, היא מושכת עיתונאים כמו זבובים.

התוצאה היא, שכל פרט ופרט בגיהנום המלחמתי נחשף לעיני מיליוני האיכפתניקים ברחבי העולם, אמיתות של סבל בלתי ניתן להכחשה שמועצמות בידי מבול השקרים הידועים של מכונת התעמולה הפלסטינית. לפיכך, מבחינת דעת הקהל האכפתניקית, אין חשיבות אמיתית לניסיונות חסרי התקדים של צה"ל לצמצם קורבנות אזרחיים בנסיבות קשות של לוחמה אורבנית, לעובדה שיחס ההרוגים-אזרחים בעזה נמוך בהרבה מאשר במלחמות קודמות, למנהרות ולאמל"ח שנמצאים בכל בית שני (דבר שמעלה את ההכרח בהרס מתקנים אזרחיים לפי כל פרשנות סבירה של דיני הלחימה), וגם לאסטרטגיה הגלויה לחלוטין של חמאס לנקוט בטקטיקות של מַעַל (Perfidy) לפעול מתוך בתי חולים וגני ילדים ולמקסם את האבדות בצד שלו בכדי למשוך אש בינלאומית לישראל. כל מלחמה מזמנת אינסוף רגעים של זוועה, וכל עוד הצופה האכפתניקי מוצף בהם – זה הדבר היחיד שמשפיע באמת על תודעתו. תמיד תהיתי, איך היתה נראית מלחמת העולם השנייה אם שר התעמולה הנאצי, יוזף גבלס, היה יכול להתלונן באו"ם ולהציף את התקשורת והרשתות החברתיות בתמונות זוועה של ילדים גרמנים הרוגים, אף שדעת הקהל של אז היתה הרבה פחות אכפתניקית מאשר היום.

האכפתניק, כמו שכתב אורי כץ, אינו מעוניין באמת בשיפור המצב, אלא באיתות מוסריות לסביבתו. לכן, הוא לא ישאל את עצמו מה יהיה גורל האזור אם משטר חמאס בעזה ימשיך להתקיים, מה הסיכויים להתקפה נוספת נוסח השביעי באוקטובר, איזה צד הפר הפסקת אש, ואיזה צד מגן על עצמו, ומה הקשר בין המלחמה למטרתו הגלויה של חמאס להשמיד את מדינת ישראל ולבצע רצח עם בתושביה. אם הוא דורש הפסקת אש, רק בנדיר ישאל את עצמו כיצד זו תשפיע על המשך הסכסוך באזור או על רווחת תושביו. הוא רואה סבל, וחובתו המוסרית היא למחות כנגדו. בפועל, נזקה של האידיאולוגיה האכפתניקית – עצום. בשלב הזה, יחיא סינוואר יודע היטב שאין ביכולתו לנצח את ישראל צבאית, או אפילו להתיש אותה. הקלף האחרון שלו הוא הלחץ הבינלאומי של ה"אכפתניקים", שיסיג לדעתו את צה"ל מעזה בכל מקרה. ואם כך הוא הדבר, מדוע לו להתפשר ולשחרר חטופים בעסקה? כמו כן, הקביעה האכפתניקית ש"צריך להפריד בין עמים לבין מי ששולט עליהם", חרף האמת המוסרית שיש בה, מובילה לכך שהקהילה הבינלאומית תמיד משקמת את עזה עבור חמאס, מאפשרת לו להתעצם צבאית, וכך ממיטה על עזה מלחמות נוספות וסבל רב יותר לטווח ארוך. במבט כללי, האידיאולוגיה האכפתניקית, שקשורה בפרשנות נוקשה ודווקנית של דיני הלחימה ושל מוסר הלחימה, מעודדת גורמי טרור נוספים, כמו החות'ים, להסתתר מאחורי אזרחים וכך להעניק לעצמם חסינות, דבר שמאפשר להם לתקוף את סביבתם, להמיט נזק עצום על הסחר העולמי, ובסופו של דבר – בסבירות גבוהה – להוביל למלחמה אזורית הרסנית אם וכאשר יכלו כל הקיצים. כלומר, האכפתניקים יוצרים לטווח הארוך יותר ולא פחות נזק הומניטארי, אבל הדבר לא באמת משנה עבורם. בסופו של יום, מטרתם אינה לשנות את העולם, אלא "להיות אנשים טובים יותר".

היכולת של ישראל להילחם במגמה הזאת באמצעות הסברה, אפילו יעילה לאין ארוך מזו שקיימת היום, מוגבלת מאד. האכפתניק מגיב לפי צפיפות תמונות הזוועה שעולות למסכים, הא ותו לא, וקשה מאד לשכנע אותו בטיעונים הגיוניים. כמובן שהתבטאויות קיצוניות ורצחניות של כל מיני פוליטיקאים ישראלים, רבנים, קצינים וחיילים, מהודהדות עד אין קץ בידי הצד השני ומשפיעות עליו אף יותר. זאת ועוד: האקדמיה, התקשורת והארגונים הבלתי ממשלתיים במערב מלאים באנשי שמאל רדיקלי, גורמים פרו פלסטיניים או מוטבים של כסף קטארי, בעוד ישראל לא טרחה לממן באופן דומה סוכני השפעה שלה בצמתים החשובים בעולם המערבי. עכשיו אנחנו משלמים את המחיר על הכישלון הזה. המיטב שאפשר לקוות לו הוא שמתישהו, דעת הקהל האכפתניקית תנטוש אותנו בהדרגה ותעבור להתרכז באסון המתוקשר הבא.   

בינשוף הקודם, כתבתי שהשמאל העמוק מעדיף את המאבק באויבים מבית על פני המלחמה החיצונית מול חמאס, וניסיתי להציע מספר הסברים לתופעה זו. בתגובה, כותב אבשלום בן צבי שהסיבה האמיתית מעט שונה. לעיתים, הוא טוען, אנחנו מעדיפים את המאבק הפנימי מפני שקשה לנו לוותר על תחושת השליטה בחיינו.

בטור קודם של הינשוף, דני עסק בתופעה שבה ישראלים מגלים אופטימיות, מילטנטיות ונחישות במאבקים מול יריבים מבית, אל מול נרפות ופסימיות מול אויבים מחוץ. לדבריו, הימין הפרטיקולריסטי מכוון את האיבה שלו ל"אחר" חיצוני, בעוד שהשמאל האוניברסליסטי מכוון את השנאה שלו ל"אחר" מבפנים. בסיטואציה הנוכחית השמאל הישראלי חווה משבר בעקבות הניכור שהפגינו שותפיו לכאורה בשמאל העולמי, אבל אצל רבים הדרך להתמודד עם הניכור היא לחזור לאט לאט לדפוסים של האוניברסליזם והמאבק באויב מבפנים.

לאבחנה הזו אני רוצה להוסיף שתי הסתייגויות, והצעה פרשנית נוספת.

ההסתייגות הראשונה עוסקת בהבחנה לפיה השמאל מוּעד יותר להעדיף את המאבק באויב הפנימי על פני המאבק באויב החיצוני. אני חושב שההבחנה הזו נכונה ככל שמדובר בימין שמרני-ליברלי. אבל ככל שאנחנו עוסקים בימין רדיקלי או המונאי, התמונה היא אחרת. זרמי ימין אלה אמנם עויינים כמובן את יריביהם מבחוץ, אבל בגלל שהם מציעים דרך פוליטית לא ריאלית והבטחות מופרזות, הם באופן בלתי נמנע נכשלים במפגש עם המציאות. לנוכח הכישלון הזה, הם משתמשים בקיומם של "אויבים" מבפנים, שבתבוסתנותם, חוסר נאמנותם, או שנאתם ל"עם האותנטי" כתרוץ האולטימטיבי לכשלונות האלה, שאם רק נביס אותם נוכל לבצע את המדיניות שלנו "מלא מלא" ולהצליח. הימין הזה מאופיין בשנאה לוהטת ל"אחר מבפנים". כמה פעמים נזרקה לאוויר האמירה "השמאלנים גרועים מהערבים"? די והותר.

הסתייגות שניה עוסקת במדרג בין סוגיות פנים לסוגיות חוץ. ידועה מאוד אמירתו של הנרי קיסינג'ר לפיה "לישראל אין מדיניות חוץ, רק מדיניות פנים". אני חושב שבמידה רבה ההבחנה הזו אינה מתייחסת למגרעה ייחודית לישראל, אלא היא מאפיין של הפוליטיקה והתרבות בכלל. עבור כולנו (פרט אולי למיעוט חריג קטן), כפי ששר מאיר אריאל, "כשרע לי זה לא בגלל ששכני לספסל הוא קצת הרבה יותר אומלל". במילים אחרות, סוגיות מדיניות החוץ רלוונטיות עבורנו בראש ובראשונה מכיוון שהן משפיעות על מדיניות הפנים שלנו. והתוצר של מדיניות הפנים – דמות החברה שבה אנחנו חיים – היא הדבר החשוב והמשמעותי לבני האדם, והדבר המרכזי שעליו הם נאבקים בזירה הפוליטית. ומכיוון שכך, יש הגיון בקדימות למאבק הפנימי על פני המאבק החיצוני. הרי לנוכח איום חיצוני, (שוב, פרט אולי למיעוט חריג קטן), אין מחלוקת בנוגע לצורך להתגונן, וגם להפעיל אלימות במקרה הצורך. אבל גם בסיטואציה של איום חיצוני, אפשר לבנות חברה דתית או חילונית, סולידרית או תחרותית, ליברלית או שמרנית, וכיוצא באלה מאבקים פנימיים שהשפעתם מכרעת גם על אורחות חיינו היום־יומיים, וגם בנוגע לכושר ההתמודדות עם איום חיצוני. ומכאן שיש הגיון לא מבוטל במתן דגש ולעיתים קדימות למאבק הפנימי, בטח לנוכח שיח מערפל של "אחדות" – שמשמעותו העיקרית היא בלימת כל שיח ביקורתי על ממשלת ימין, ושבמסגרתו ממשיכים כמובן לטנף על "השמאלנים" ולצייר אותם כתבוסתנים ובוגדים מוּעדים.

ועכשיו להצעה הפרשנית שלי:

אני חושב שהסבר אפשרי לתופעה שעליה הצביע דני לא נשען על הזיקה האוניברסלית של רעיונות השמאל, אלא על אלמנט פסיכולוגי ודווקא על תפישה פרטיקולרית. האלמנט הפסיכולוגי הזה הוא תחושת השליטה ויכולת ההשפעה.

ניקח כדוגמה את שאלת ההסדר המדיני: אם נציע שהסיבה שלא הושג הסכם מדיני מול הפלסטינים היא שישראל היתה סרבנית, עקשנית, חומדת שטחים, וכדומה, הרי שהשלום נמצא בהישג יד. כל מה שצריך לעשות כדי להשיג אותו הוא לעשות תיקון פנימי בחברה ובפוליטיקה הישראלית. לעומת זאת, אם נציע שלצד אלמנטים פנימיים הראויים לביקורת, הסיבה שלא הושג הסכם מדיני נובעת – לפחות גם – מכך שהפלסטינים טרם הצמיחו הנהגה מדינית שרואה בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי גורם לגיטימי שיש לו זכות קיום במזרח־התיכון – הרי שהשלום רחוק מהישג יד, והיכולת שלנו להשפיע על השגתו קטנה באופן משמעותי. הרי איך נוכל להשפיע על ההנהגה הפלסטינית? השפעה כזו, בוודאי בעולם המושגים של השמאל הפוסט־קולוניאלי, היא מראש פסולה מוסרית (מי אנחנו שנגיד למדוכאים כיצד להיאבק בדיכוי). ואם נרצה בכל זאת להשפיע עליה, הרי שהדרך לעשות את זה היא דווקא להעמיק את המעורבות בחיי הפלסטינים, כלומר את "הכיבוש" – עוד רעיון פסול בעולם המושגים המקובל של השמאל. לזה אפשר להוסיף שבעולם מושגים פוסט־קוליניאליסטי, עצם המחשבה שהאחריות לאלימות מוטלת (ולו גם) על "המדוכא" ולא רק על "המדכא" היא כפירה בפני עצמה.

כך אפשר לראות התגייסות נלהבת לתיעוד ופרסום עוולות שמבצעים ישראל או אזרחיה כלפי פלסטינים, גם כשאלה זוטות ביחס לפשעי המלחמה הנרחבים, הבוטים והמוצהרים שמבצעים אוייביה. כאשר מועלית שאלה לגבי המאזן הזה, עונים האקטיביסטים ש"על ישראל יש לנו השפעה, ועל הפלסטינים לא, ולכן אנחנו מתמקדים בעוולות שמבצעת ישראל".

לכן, לתפישתי, העדפת המאבק החיצוני לעומת הפנימי משמעותה ויתור פסיכולוגי על תחושת שליטה ויכולת השפעה על המציאות – ומדובר בויתור שבכלל לא קל לעשות. תפישה כזו יכולה להסביר גם מדוע יש בקרב השמאל נטיה להטיל אחריות חד־צדדית על ישראל בכל מה שנוגע להתפתחות הסכסוך בין הציונות לערבים, ואימוץ וניפוח נלהב של הטענות לפיהן ישראל היא זו ש"טיפחה" את החמאס והחיזבאללה, ובעצם אחראית גם למאבק האלים נגדה. כשבוחנים את הדברים ברצינות, עמדה כזו היא נרקיסיסטית, שמרנית ואולי גם גזענית, ולכן לא ברור למה היא זוכה לכינוי "שמאל", אבל זו כבר סוגיה אחרת. 

מדוע ישראלים מסויימים מגלים אופטימיות, מיליטנטיות ונחישות לנצח דווקא במאבקים מול יריבים מבית, למשל במאבק כנגד הרפורמה המשפטית, בעוד שמול חמאס הם נרפים, פסימיים ואפילו אדישים? ינשוף פוליטי-מדיני צולל למנגנונים האידיאולוגיים והפסיכולוגיים שמאפשרים את התופעה הזאת, ומצביע על בעיה אחת מרכזית: גם אם נחליט שהבעיות הפנימיות שלנו חשובות יותר וכדאי להניח לאויב שמעבר לגבול לנפשו, הוא ככל הנראה יסרב להניח לנו לנפשנו.

ישנו בלוגר ישראלי חד ומצליח, שעוסק רבות בכתיבה על שאלות בטחוניות ואסטרטגיות. אדם עם ידע רב ועבר צבאי מרשים. בדיונים על מלחמת ישראל בחמאס לאחר ה-7 באוקטובר, הוא הפך זה מכבר לחבר כבוד במחנה "אי אפשר": אלו שאומרים שישראל לא מסוגלת לנצח, לא מסוגלת להכריע, הכלכלה שלה לא תעמוד במלחמה מול חמאס, ומסיבה זו כדאי לה "לדחות" מלחמות כמה שאפשר ולוותר על כל רצון לסיים אותן בהכרעה. בפרסומים קודמים, התווכחתי רבות עם התזה הזאת, מפני שאני מאמין שאם ישראל לא תשלם את המחיר הכבד היום, היא תיאלץ לשלם אותו בריבית מחר, וגם שרואי השחורות (ע"ע יצחק בריק) העריכו בחסר את יכולותיו של צה"ל. אבל בכל מקרה, הפעם רציתי לדבר על נושא קצת אחר, והוא לא תוכן הדברים של אותו הבלוגר, והמוני השותפים לדעתו בעיתונות ובקרב ה"לשעברים", אלא על עוצמת הרגש שמאחוריהם. לא על המהות, אלא דווקא על המוזיקה.

ידוע כי כולנו, ככותבים, פרשנים ומשקיפים, נתונים להטיות פסיכולוגיות שונות ומשונות. בין היתר, אנחנו נוטים להעריך בחסר את הסיכויים להשגת מטרות שחשובות לנו פחות, ולגלות יותר נחישות ואופטימיזם כאשר המטרה מעניינת אותנו יותר. כשהבלוגר הלז מדבר על המלחמה מול חמאס, משתקפות מהכתיבה שלו פסימיות, ציניות, ונטייה להצביע על בעיות ללא פתרונות כי "ככה זה וצריך להתמודד עם המציאות". דא עקא, שאותו אדם היה גם פעיל נלהב במחאה נגד הרפורמה המשפטית. וכשהוא כתב על הנושא הזה, הטון שלו היה שונה בתכלית. מי שקרא אותו באותה תקופה, יודע שבמאבק נגד הרפורמה הוא היה אחד מהפעילים המיליטנטיים ביותר, וגילה כזו נחישות וחדוות ניצחון שנדיר למצוא אפילו בערבי מורשת קרב בישיבה של בצלאל סמוטריץ'. באותם הימים, הוא דיבר בלי סוף על "התפרקות חברתית" במן חדווה משונה ויותר מרמז למלחמת אזרחים קרבה, הוביל מחאות והפגנות סוערות, תמך בהפסקת התנדבות למילואים גם במחיר פגיעה קשה בצה"ל, והחמיץ פנים לפשרות בכל הנוגע להשגת מטרות המאבק, אפילו בנושאים קטנים יחסית כמו עילת הסבירות.

אם נסתכל על משקיפים אחרים מאותו מחנה, כולל עמיתים רבים שלי באקדמיה, נראה תופעה מקבילה: העיניים שלהם מתמלאות באש כשהם מדברים על הצורך להיאבק ב"משיחיים", הביבי, הדחיפות שבהפלת "ממשלת הזדון", הביבי, עניינים פנימיים אחרים, והביבי. אפילו החובה להשיב את החטופים לביתם, עיקר העניין שלהם במלחמה הנוכחית, מנוסחת בשפה פוליטית-פנימית, כ"חוזה" של הממשלה מול האזרחים. לעומת זאת, כשאני דן איתם על המלחמה מול חמאס, הם מגלים אדישות וחוסר נכונות להיאבק ולהקריב. "כבר הפסדנו בשביעי באוקטובר", "צריך לחתוך הפסדים", "מגוחך לדבר על ניצחון", "אל תדברו איתי על הישגים טקטיים", "דברי הרהב של הרמטכ"ל", "אנחנו מאבדים את נשמתנו המוסרית בעזה", והאמירה האהובה עלי, "אם נכיר בהפסד שלנו נוכל לבנות ביחד משהו חדש". כלומר ההפסד מול אויב חיצוני, במקרה הזה חמאס, הוא רק הקדמה לתהליך פנימי שלנו עם עצמנו: לבנות את החברה שלנו בצורה טובה יותר. מעולם לא שמעתי אותם אומרים, למשל, ש"כבר הפסדנו למשיחיים בעניין הרפורמה המשפטית" ולכן כדאי לוותר. אבל מול חמאס – כל הרצון להיאבק נעלם. במילים אחרות, המיליטנטיות שלהם מופנית כלפי פנים, אבל הרבה פחות כלפי חוץ.

יש לציין כי בגלל הממד השכונתי של הפוליטיקה הישראלית, ובגלל שההגנה על הגבולות שלנו היתה טובה יחסית עד ה-7 באוקטובר, היה קל לישראלים רבים משני המחנות לדמיין שהאויב שלהם נמצא בפנים ולא בחוץ. כמה פעמים שמעתם מחברים משני צידי המאבק על הרפורמה המשפטית שהיריב שלהם "גרוע יותר מחמאס ומחיזבאללה"? האויב מבחוץ היה קיים כמובן גם לפני ה-7 באוקטובר, ומדי פעם הגיח בדמות טילים או פיגועים, אבל עבור רוב הישראלים זה היה בעיקר חדשות. משהו מעורפל, שרואים בטלוויזיה ומתווכחים עליו, אבל כזה שיש לו פחות ממשות. אלא אם גרת בעוטף עזה, או בהתנחלות, או בגבול הצפון, האיומים המרכזיים נתפסו ככאלו שמגיעים מבפנים: מערכת המשפט והאליטות אם אתה ביביסט או חרד"ל, המשיחיים והרפורמה המשפטית אם אתה במרכז או בשמאל. ה-7 באוקטובר פרץ לרגע את חומת ההגנה הזאת, אבל זו היתה פריצה זמנית. כעת, אלא אם פונית מביתך, אתה חייל בעזה או יש לך קרובים שנחטפו ונרצחו, המלחמה חזרה להיות שוב "שם", מעבר למסכי הטלוויזיה. ולאט לאט האחר הישראלי, היריב מבית, הופך להיות מאיים יותר מהחמאס שנמצא "שם", בחאן יונס וברפיח.

אבל למרות שהתופעה קיימת בשני המחנות הפוליטיים (וכתבתי על המופעים הימניים והדתיים שלה כאן), היא חזקה יותר בצד השמאלי של המפה. כדי להבין אותה, כדאי לחזור ל"טרגדיה הסובייטית", ספרו הקלאסי של ההיסטוריון מרטין מליה. בין היתר, מליה כתב שישנו הבדל מעניין בין תפיסת האויב של אידיאולוגיות ימניות ואידיאולוגיות שמאליות. אלו גם אלו מכוונות את האש השנאה שלהן ל"אחר" כלשהו. אבל הימין, שנוטה להיות פרטיקולריסטי, מכוון בדרך כלל את האיבה שלו ל"אחר" חיצוני: העם שמעבר לגבול, הגזע האחר, הכופרים מהדת היריבה. לעומת זאת, השמאל, שנוטה להיות אוניברסליסטי, מכוון את אש השנאה שלו ל"אחר" כלשהו מבפנים, בדרך כלל אנטגוניסט מעמדי או אידיאולוגי: הקפיטליסטים, המעמדות המנצלים, הספקולנטים, האצולה, הקצונה הריאקציונרית, או במקרה הספציפי שלנו, "המשיחיים". הווקיסטים באקדמיה האמריקאית שומרים מעט מאד אש, אם בכלל, לאויבים חיצוניים כמו איראן, רוסיה או סין, שלא לדבר על החות'ים או המיליציות השיעיות. מכיוון שקבוצת הנאמנות שלהם היא אוניברסלית (העמיתים בחו"ל, למשל), הם נוטים להפנות את אנרגיית השנאה שלהם ליריבים פנימיים, טראמפ למשל, ולהזדהות עם קולגות וחברים מחו"ל שנאבקים ביריבים דומים (אורבן, מורבייצקי, מודי, נתניהו).

המצב הישראלי הנוכחי צובע את התופעה שלעיל בגוונים ייחודיים. כמי שנמצא באקדמיה ומדבר תכופות, למשל, עם דוקטורנטים ומסטרנטים, אני יכול להעיד שהצד השמאלי-ליברלי-פרוגרסיבי במפה הפוליטית הישראלית נמצא במשבר עמוק. הוא נפגע מהשביעי באוקטובר כמו כולנו, וחש ניכור (אם לא עוינות גלויה) מצד אלו שחשב שהם בעלי בריתו האידיאולוגיים, חבריו ועמיתיו בחו"ל. אצל רבים, הדרך להתמודד עם הניכור הזה הוא לשוב לאט לאט לדפוסים מוכרים: אם נחזור להיות אוניברסליסטיים במובן שהגדיר מרטין מליה, כלומר ניאבק באויבים מבית, ונדחיק את החמאס כצללי רפאים מטושטשים שפועלים מעבר לגבול, נוכל לסגור את הפער עם קבוצת ההתייחסות הבינלאומית שלנו.

זו, כמובן, טקטיקה מחוכמת מאד מבחינה פסיכולוגית, אבל יש איתה רק בעיה אחת: האויב מבחוץ לא יפסיק לפעול אם נתעלם ממנו. אם נחליט, למשל, ש"כבר הפסדנו" ב-7 באוקטובר ושעדיף להודות בתבוסה ולהפסיק להילחם בחמאס, אין פירוש הדבר שחמאס, מצידו, יפסיק להילחם בנו. אם ננטוש את עזה ונתרכז ב"תיקון הפנימי" שלנו, האויבים שלנו יתרכזו לא בתיקון הפנימי שלהם אלא בהתעצמות וב-7 באוקטובר משודרג בפעם הבאה, הפעם אולי ביחד עם חיזבאללה, חמאס יו"ש וגורמים נוספים. אם נחליט ששחרור החטופים קודם לניצחון במלחמה בגלל ה"חוזה הפנימי שחתמנו עם האזרחים", אז האויב שלנו, שממש לא מתעניין בחוזה הזה, יחטוף ישראלים אפילו בחו"ל מתוך ידיעה שכל חטיפה כזאת תקנה לו חסינות והיענות לדרישותיו המפליגות. במילים אחרות, אם נסגור את החלון, נעמיד פנים שהמפלצות בחוץ לא קיימות ונתרכז בסידור הבית שלנו, נגלה אותן מהר מאד פנימה, בתוך הסלון.

תודה ליצחק קרוב, קורא קבוע של הבלוג, שנתן לי את ההשראה ואת הרעיון לפוסט הזה.

הדיון בתביעה של דרום אפריקה נגד ישראל בהאג עלול להשתלב בתופעה שלילית עם השלכות הרסניות: אינפלציה של השימוש במונח רצח עם, עד כדי ריקונו מכל תוכן, דבר שעלול להחמיר ולא להקל את מוראות המלחמה. ינשוף פוליטי-מדיני על רשלנות מבנית של שופטים, מקורות מוטים, פסקי דין שאינם יותר ממאמרי דעה, ומחשבות עגומות אחרות על צווי הביניים בהאג.

ריצ'רד סאות'רן, אחד מגדולי ההיסטוריונים של הכנסייה בימי הביניים, הסביר באחד ממאמריו הקלאסיים כיצד הפכו שטרי המחילה המפורסמים של הכנסייה הקתולית ממכשיר נחשק שלפי האמונה היה יכול להכניס לגן עדן גם את החוטאים הגרועים ביותר, למסחטת הכספים המגוחכת של תקופת הרפורמציה שאפילו נזירים וכמרים לעגו לה. הסיבה לכך, לפי סאות'רן, היתה הפיתוי הגובר של הכנסייה להשתמש בכלי הזה יותר ויותר. בהתחלה השתמשה הכנסייה ב"מפתחות גן העדן" במשורה, ולכן הסמכות שלה לעשות זאת נתפסה כנדירה, קדושה ואפקטיבית בו זמנית. אולם ככל שאפיפיורים התפתו להפיק יותר ויותר שטרי מחילה תמורת כסף, כך ירד ערכם בדיוק כפי שערך שטרות הכסף יורד כשהממשלה מדפיסה עוד ועוד מהם. לאחר שקראתי את מאמרו של סאות'רן, הבנתי בהדרגה עד כמה המונח "אינפלציה רעיונית" חשוב להבנת העולם שאנחנו חיים בו. מונחים עוצמתיים, כך נראה, מאבדים מערכם ככל שמשתמשים בהם בתדירות גבוהה יותר. השמאל האמריקאי, למשל, מגדיר יותר ויותר תופעות כ"גזענות" וקורא ליותר ויותר מיריביו "גזעניים". התוצאה היא, שבחוגים נרחבים מתקבל המונח "גזענות" במשיכת כתף. תהליך דומה עברו מילים כמו "פשיזם", "פיאודליזם", "אימפריאליזם", "הסתה" ו"טרור", שהפיתוי להשתמש בהן לתאר קשת הולכת וגדלה של תופעות רוקi אותן למעשה מכל תוכן. כך, גם הניסיון להרחיב את המושג "פשעי מלחמה" עד כדי פרקטיקות שכל צבא חייב לבצע בכדי לנצח במערכה עצימה, לא יובילו לקרימינליזציה של המלחמה, כפי שמקווים מלומדים מסויימים באקדמיה, אלא להתעלמות מהמושג מצד כל מדינה לוחמת שהמערכה חשובה עבורה באמת.

בעקבות צווי הביניים בבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג (ICJ) בתביעתה של דרום אפריקה נגד ישראל, מתחולל תהליך דומה בכל הנוגע למונח "רצח עם". זמן רב לפני הדיון, כתב פרופ' אייל גרוס בצדק בטוויטר כי רצח עם, שנחשב פעם ל"פשע הפשעים", העבירה הבינלאומית החמורה ביותר שאפשר להעלות על הדעת, הפך פשוט לנתיב נוח לבעלי דין לתבוע בבתי משפט בינלאומיים, בתקווה להרשיע את יריביהם "על הדרך" בפשעים עם רף ראייתי נמוך יותר. על פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות אפשר לתבוע רק ב-ICC, בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, ולשם כך צריך להוכיח רף פלילי גבוה כנגד אנשים ספציפיים, וגם ישנו קושי לתבוע מדינות (כמו ישראל) שלא חתומות על אמנת רומא שמבססת את סמכותו של בית הדין. אולם דא עקא, שגם מדינות שאינן חתומות על אמנת רומא, כמו ישראל וארצות הברית, חתומות גם חתומות על האמנה למניעת רצח עם, ולפיכך ל-ICJ יש סמכות מחייבת בעניינן. לפיכך, מדובר בנתיב קל ופשוט להפעיל לוחמה משפטית (LAWFARE) על מדינות יריבות.

המונח "רצח עם" עובר זה מכבר תהליך אינפלציוני מדאיג. מילייה שלם של "חוקרי ג'נוסייד", שקנה מעמד באוניברסיטאות המובילות בעולם, מחזיק באינטרס מקצועי ובירוקרטי ברור להרחיב את תחולת המונח עד אין קץ, בכדי להבטיח לעצמו הון אינטלקטואלי ועוצמה מקצועית. כשלמדתי קורס בלימודי ג'נוסייד באוניברסיטת טוקיו, נדהמתי לגלות שחלק מהחוקרים "מזהים" רצח עם בכל מלחמה אפשרית כמעט, אפילו במלחמות מדיבאליות כמו מסעות הצלב. בכך הם מסתייעים בתופעה שכיניתי כבר מזמן "אפקט המטאור". מכיוון שבעולמות האקדמיה והמשפט אנשים צריכים לפרסם, ומתומרצים לחדש, להרחיב תחומי מחקר ולמצוא תחומים חדשים, אחת מהדרכים הנוחות ביותר לעשות זאת היא להרחיב מונחים קיימים, או במילים של "מסע בין כוכבים": To go where no man has gone before. אם, למשל, אני חוקר גזענות, ברור שקל לי להצדיק פרסום מאמר או ספר חדש על ידי איתור גזענות במקומות שבהם לא נצפתה קודם לכן. ואם אני חוקר ג'נוסייד, יש לי אינטרס מובנה לאתר רצח עם במלחמות שחוקרים קודמים לא איתרו בהן פשעים כאלה. גם בעולם המשפט, כל עיקרון נוטה לצבור מסביבו תילי תילים של פסקי דין, תקדימים ופרשנויות, ולפיכך תחולת מונח עלולה להתרחב באופן לינארי ולפעמים אפילו אקספוננטיאלי. כך גם עם אמנת הג'נוסייד המפורסמת. אמנה זו מגדירה רצח עם, בדומה לעבירות פליליות אחרות, כשילוב של כוונה פלילית ומעשה פלילי. ראשית כל דרושה כוונה להשמיד קבוצה מסויימת כקבוצה "באופן מלא או חלקי", ושנית דרושים מעשים שחותרים למטרה זו. השמדה לא חייבת להיות בהכרח פיזית, אלא יכולה להיות גם, למשל, מניעת לידות, או יצירת תנאים שאינם מאפשרים לקבוצה להתקיים כקבוצה.

כל זה נראה הגיוני בהחלט, אלא שכאן פועל אפקט המטאור. המילים "באופן חלקי", למשל, הן מאד עמומות. מה זה "חלקי"? בצווי הביניים בעניין דרום אפריקה וישראל, פסקו שופטי הרוב ב-ICJ שגם הפלסטינים בעזה הם "חלק" מספיק גדול מהמכלול הפלסטיני כדי שאמנת הג'נוסייד תחול בעניינם. ואם בעזה, אז למה לא בח'אן יונס, בג'בלייה או בשכונות מסויימות שלהן? כמו כן, הביטוי "להשמיד את הקבוצה כקבוצה" עבר, באדיבות הרבה של תחום חקר הג'נוסייד, דרש שלא היה מבייש את הישיבה של רבי עקיבא. יש האומרים שגם גירוש של קבוצה מסויימת ממרחב מסויים עלול לסכן את קיומה כקבוצה, ולכן ניתן להגדירו כרצח עם (יש לציין שה-ICJ לא קיבל קביעה זו בעבר). לגרסתם של אחרים, יצירת תנאים של פליטות, רעב ומחלות, או הפצצות כבדות תוך כדי מלחמה, עלולים להיות מעשים שנחשבים כרצח עם, הגדרה שהופכת למעשה כל מלחמה עצימה – ממלחמת העולם השנייה והלאה – למלחמה ג'נוסידית. איש אקדמיה ישראלי נודע אמר לי, בלי להניד עפעף, שנסיונות לשפר את ההשכלה של נשים בדואיות בדרום עלולים להיחשב ל"רצח עם" אם מטרתם לצמצם לידות בקבוצה.

אותה האינפלציה חלה גם על עניין הכוונה. במקור, המונח "כוונה להשמיד קבוצה באופן מלא או חלקי" חל על הוראות ברורות לעשות זאת, כמו אלו שניתנו על ידי גרינג להיידריך, למשל, או ההוראות שניתנו לפני רצח העם ברואנדה. באמצעות אותו תהליך אינפלציוני ידוע, מומחים ומשפטנים החלו להרחיב את הגדרת הכוונה גם להתבטאויות מתלהמות כלפי האויב בעת מלחמה ("חיות אדם") שניתן למצוא בקלות בכל מערכה מודרנית. אף כי פסיקות ה-ICJ עד עכשיו (ראה פס"ד קרואטיה נגד סרביה) גורסות כי בכדי להוכיח כוונה לג'נוסייד, יש למצוא התבטאויות שלא ניתן לפרש בשום דרך אחרת, אין להוציא מכלל אפשרות שהמשך התהליך האינפלציוני ישחק גם את הכלל הזה – ואכן ניתן לראות סימנים ראשוניים לכך בשימוש השערורייתי של ה-ICJ בהתבטאויות של גלנט, נתניהו והרצוג, שכיוונו במפורש לאנשי חמאס (כמו גלנט) או דנו באחריות המוסרית של האוכלוסיה לפשעי ה-7 באוקטובר (כמו הרצוג).

תהליך האינפלציה הזה עלול להחמיר, מפני שישנה תופעה מושרשת של רשלנות מבנית במילייה המחקרי, המשפטי, הבינלאומי והדיפלומטי שעוסק בסכסוך הישראלי-פלסטיני. במאמרו החד, מראה חוקר השואה הנודע נורמן גודה, כיצד בקייס של גמביה נגד מיאנמר, השופטים התבססו בהוכחת כוונה ומעשה של ג'נוסייד על ועדת בדיקה של האו"ם, שעבדה במשך שנתיים תמימות, ראיינה אלפי עדים ומצאה אינספור ראיות קשיחות. בתביעה של דרום אפריקה נגד ישראל, הם הסתפקו באוסף של התבטאויות מהתקשורת והפייסבוק ומספר דוחות חפוזים ורשלניים של ארגוני או"ם, שחלקם ידועים בהטייתם האנטי-ישראלית המבנית. למעשה, כשקוראים את הפסיקה של ה-ICJ, אפשר לראות ניתוח משפטי מפורט ורציני רק בפסקי הדין של השופט אהרון ברק והשופטת ג'ולייה סביטונדה, ובמידה רבה גם בפסק הדין של השופט גיאורג נולטה. לא במקרה, כל השלושה דחו את הטענות המשפטיות נגד ישראל והראו בבירור שאלו לא עומדות בהגדרות של אמנת הג'נוסייד. לכן סוביטונדה דחתה את הבקשות לכל הצווים וברק את הבקשות לרובם, בעוד נולטה תמך בהם ממניעים שאינם משפטיים אלא כדי להזהיר את ישראל שעליה לעמוד בכללי אמנת הג'נוסייד בעתיד. לעומת זאת, חוות הדעת של השופטת הסינית שואה והשופט ההודי בהאנדרי, שתמכו בצווים בהתלהבות, נראות כמו מאמרי דיעה גרועים ב-NRG, ואין בהן שום ניתוח משפטי, אפילו לא במובן הבסיסי ביותר של המילה. יש לציין גם שכמעט כל ה"ראיות" שהסתמך עליהם בית הדין מגיעות מארגוני או"ם, שגם אם נתעלם מההטייה המובנית שלהם, אנשיהם בשטח הם כמעט כולם חמאסניקים, כפי שהוכח כבר במקרה של אונר"א. ובנוסף לכך, קיים "אפקט העדר" נגד מי שסוטה מהקונצנזוס. כך למשל השופטת סביטונדה, שהפריכה ביעילות ובחדות את טענותיהם של שופטי הרוב, מוקעת כבר בטוויטר הפרוגרסיבי כ"נוצריה שנולדה מחדש" שפסקה למען ישראל ממניעים אידיאולוגיים.

בניגוד לאחרים, אני לא חושב שהמאבק ב-ICJ הוא מאבק אבוד. הרף שהוצב בעבר להוכחת רצח עם הוא כל כך גבוה, עד שאפשרי לדעתי לשכנע רוב בבית המשפט שאין קשר בין "חרבות ברזל" לרף הזה. הצוות המשפטי שלנו עושה עבודה מצויינת, וישנם סימנים שהשפעתו של השופט ברק ניכרה בכך שבית המשפט דחה את הדרישה להפסיק את המלחמה. כמו כן יש לזכור שהרף להוצאת צווי ביניים, לעומת זאת, הוא מאד נמוך, וגם כאן, בית המשפט לא קיבל את הבקשות השערורייתיות יותר של דרום אפריקה. אולם יהיו תוצאת ההליך אשר יהיו, תחולת המושג "רצח עם" תלך ותתרחב כתוצאה בלתי נמנעת של עצם הדיון, כמו גם הפרשנות האקדמית והמחקרית שתתלווה אליו. בהקשר זה מעניין לראות, כיצד כמה מהמומחים שכתבו בבלוג הנודע JUST SECURITY (אם כי לא רובם) "פירשו" את הצו של ה-ICJ ככזה שאוסר על ישראל להמשיך את המלחמה או למכור לה נשק, למרות שאין לכך זכר בהוראה עצמה. תוצאה בלתי נמנעת של ההליך, לדעתי, היא שמדינות יתחילו להציף את ה-ICJ בתביעות רצח עם שונות ומשונות, בתקווה להוציא לפחות צווי ביניים שיפגעו ביריבותיהן. ארגוני טרור לא מערביים, במיוחד, יכולים רק להרוויח מכאן, מפני שה-ICJ לא יכול לפגוע בהם אלא רק באויביהם המערביים-דמוקרטיים.

לכך עלולה להיות, לדעתי, השלכה שלילית מאד. בקצירת האומר, המושג "רצח עם" עלול לעבור פיחות ערך. אם כל מלחמה עצימה שנפגעים בה אזרחי אויב רבים, ומנהיגי הצדדים לא מדברים בה בנימוס הנדרש, תהפוך להיות רצח עם, צדדים לוחמים יהפכו להיות אדישים לעצם ההאשמה. בסופו של דבר, בית הדין יהפוך לזירת שוורים של התגוששות ללא תוכן משפטי ממשי, תופעה שאנחנו מתחילים לראות גם עכשיו. למרבה האימה, צדדים רצחניים עלולים לנצל את הפיחות הזה כדי לבצע רצח עם של ממש, להסוות אותו כמלחמה לגיטימית ולקבל יחס סלחני בגלל התרחבות היתר של ההגדרה. בתוך ישראל עצמה, באופן ספציפי, עלולים להתחזק אותם הכוחות שרוצים לבצע פשעים כאלו בדיוק. אם גם המרכז הישראלי, שדוגל בלחימה לפי החוק הבינלאומי, מואשם בביצוע רצח עם, אז אולי כדאי לנתק כל קשר עם ממסדי החוק הבינלאומי ולהתנהג ללא רסן כלשהו?

בכך, תורמים דרום אפריקה ושופטי ה-ICJ לתהליך שמתרחש ממילא מסיבות אחרות: התערערות הסדר העולמי המבוסס על נורמות בינלאומיות, זה שנוצר לאחר מלחמת העולם השנייה, והחלפתו בעולם פרוע הרבה יותר של "כל דאלים גבר". החורף מגיע, ביותר ממובן אחד.   

בפוסט הזה, אני רוצה לנצל את הויכוח על אירועי יום כיפור ומצבה של תנועת המחאה בכדי לדבר על מה שחשוב באמת – אסטרטגיה. מה בכלל אומרת המילה הזו, מה הם ארבעת הכשלים הנפוצים בחשיבה אסטרטגית, וכיצד נזהה את נקודת השיא של הניצחון. ינשוף צבאי-אסטרטגי פורש את הקלפים על השולחן.

אחד מהדברים שחסרים לדעתי בדיונים על הפוליטיקה הישראלית בכלל, והמחאה נגד הרפורמה המשפטית בפרט, זו חשיבה אסטרטגית. בלעדיה, כל הערכה אינה אלא ספקולציה בעלמא. מכיוון שפרשנים רבים נוטים לשאת את שם המושג הזה לשווא, הייתי רוצה להציע כאן את אחת ההגדרות היותר טובות שלו: אסטרטגיה היא הגשר בין מטרות בלתי מוגבלות ובין אמצעים מוגבלים. למטרות, באופן עקרוני, אין גבולות. אני יכול לשאוף להפוך לכריש נדל"ן; ייתכן ומתחשק לי ללמוד מונגולית ברמה של שפת אם, או לכהן כראש ממשלת ישראל. ואולי אני דווקא רוצה ללמוד לנצח על תזמורת ברמה של דניאל ברנבוים? והכל גם יחד! המחשבות, השאיפות והדמיונות הם חופשיים כציפור, ושום דבר לא יכול להגבילם. רק שלמרבה הצער, המשאבים שעומדים לרשותי דווקא כן מוגבלים (ונניח לרגע בצד את שאלת הכישרון המולד). כדי להפוך לפוליטיקאי בכיר תנאי הכרחי הוא להשקיע חיים שלמים, ובכן, בפעילות פוליטית, והזמן שיישרף על חתונות ובר מצוות של חברי מרכז לא יוכל להיות מושקע בלימודי מונגולית. כדי ללמוד מונגולית ברמת שפת אם, או לנצח על תזמורת כמו דניאל ברנבוים, צריך עשרות אלפי שעות אימון ותרגול; כדי להיות כריש נדל"ן צריך לא רק ידע, ניסיון ומזל, אלא גם הון התחלתי. במילים אחרות, כל השאיפות הללו עולות במשאבים מוגבלים כמו זמן וכסף, ותמיד יש פחות – הרבה פחות – ממה שצריך. גם אם אוכל, בתיאוריה, להשיג מקצת מהמטרות הללו, אני צריך לבחור את החלקים הריאליים שבהן, ולתעדף את המשאבים המוגבלים שלי, על חשבון דברים אחרים, כדי לחתור להשגת המטרה שאבחר. (מי שקרא את הביקורת הישנה שלי על "פאודה", זוכר שהצבעתי על כשל מהסוג הזה בסדרות המבצעים המיוחדים למיניהן: בפועל אין אף אדם שיכול להשקיע את הזמן הדרוש כדי ללמוד ערבית ברמת שפת אם, להשתלט על טריידקראפט של ריגול, לזכות בחגורה שחורה בארבע אומנויות לחימה וגם לקלוע ברמה של צלף פיני במלחמת החורף. הזמן בחיי אנוש מוגבל מדי). השאלה איך לעשות את זה, כיצד להשקיע זמן וכסף מוגבלים לפי סדר עדיפויות במקטע כלשהו של היעדים הבלתי מוגבלים שלי, היא הסוגיה המרכזית של תחום הידע שנקרא אסטרטגיה.

מיותר להסביר כאן בהרחבה מדוע חשיבה אסטרטגית הכרחית למאבק פוליטי אפקטיבי, ועד כמה היא נדירה בפועל. לבני אדם קשה להבין שלא משנה עד כמה המאבק שלך צודק בעיניך, לא משנה עד כמה הוא דחוף, נחוץ, מלחמה לחיים ולמוות באויב אכזר שקם להשמידך, ויתר קביעות שעדיף להימנע מהן בלי קשר, כל אלו לא משנים את האמיתות היסודיות של האסטרטגיה. גם אם המאבק שלי צודק כמו מלחמתו של וינסטון צ'רצ'יל ב-1940, אני עדיין צריך לנתב משאבים מוגבלים בכדי להשיג יעדים ריאליים. חשוב לציין, שמי ששקוע עד צוואר במאבקים פוליטיים נוטה לחזור על כשלים אסטרטגיים ידועים שראוי להכיר. בכל פעם שאתם שומעים את המשפטים הבאים, דעו שסירנה אדומה אמורה להתחיל להבהב בראשכם, עם הכתובת הזרחנית: קטסטרופה בפתח.

טעות ראשונה היא כשאין מטרה בכלל, או שהמטרה אינה ניתנת להשגה. למשל, במלחמת לבנון השנייה, אהוד אולמרט שם לעצמו כמטרה את השבת החיילים המוחזקים בידי חיזבאללה ללא כל תנאי. היה ברור שמכיוון שהמפתח לתנאי הזה נמצא בשליטתו של נסראללה, ושאין יכולת לכפות עליו לעשות את זה, מדובר במטרה לא ריאלית. בהתערבות שלה במלחמת האזרחים הרוסית, יפן הציבה לעצמה מטרות בלתי מציאותיות כמו "להשמיד את הבולשביזם", דבר שלא היה לה כוח לעשות, ולכן הסתבכה במשך ארבע שנים מדממות ולא השיגה דבר. ברגע שמנהיגים מנסחים מטרות בשפה מיסטית, עמומה או רגשית ("להשיב את כבודינו", "להסיר את טבעת המצור המדיני מסביבנו", "לחרוט בתודעה של הצד השני שלא מתעסקים איתנו", "לפעמים עמים צריכים לקפוץ מהמרפסת באמצע הלילה" וכיוצא בזה, תדעו שככל הנראה אין להם מטרה ריאלית או ברורה). במקרה כזה, כל השאר חסר תוחלת.

טעות שנייה, שכבר עמדנו עליה, היא להניח שבגלל שהמאבק שלך צודק, מותר לך לעשות טעויות, לבזבז משאבים שלא לצורך או לנקוט בצעדים שירחיקו אותך מהשגת המטרה. למשל, תפקידה של המחאה נגד הרפורמה המשפטית היא להביא לצמצום או לביטול הרפורמה המשפטית, ולשם כך יש צורך ברכישת אצבעות מהצד השני, או – אם יש בחירות – כיבוש החלקים המתנדנדים של דעת הקהל. אלעד נחשון השווה את זה פעם לכיבוש ליבה של אהובה על ידי שני מחזרים. מכאן עולה בהכרח שכל צעד שינכר את החלקים המתנדנדים (במקרה שלנו, הימניים-מתונים, המסורתיים והדתיים-ליברליים) של הציבור, הוא גול עצמי של המחאה, ולא משנה כמה הצעד המדובר נראה צודק לפעיליה. תחשבו על ההפרעה לתפילות יום כיפור או על הטוויטים המזדמנים של "ראשי המחאה" הממליצים לחכ"ים כמו מתן כהנא לחזור לחיק נתניהו – ותבינו לבד.

כשל שלישי הוא סתירה בין אמצעים שונים. צרפת לפני מלחמת העולם השנייה, למשל, החליטה לנקוט באסטרטגיה הגנתית וגם לבסס אותה על בעלות ברית כמו בלגיה ומדינות שונות במרכז אירופה. המנהיגים הצרפתים לא הבינו ששני עמודי האסטרטגיה שלהם סותרים זה את זה. בעלות הברית של צרפת, הרי, הסכימו לעזור לה לא כי אהבו את הבגטים הטריים והחמאה המשובחת של פריז, או את השאנסונים של מוריס שבלייה, אלא מתוך ציפייה שצרפת תעזור להן היה ויותקפו. אבל מכיוון שהאסטרטגיה של צרפת היתה הגנתית בעיקרה, ותורת הלחימה שלה נבנתה בהתאם, בעלות הברית הבינו שעושים עליהן סיבוב ונטשו את הסירה, דבר שחתר תחת עצם ההיגיון של המדיניות הצרפתית ותרם להתמוטטותה ב-1940.

אמירה מטופשת רביעית, שגם אותה שמעתי אינספור פעמים מפעילים שונים של המחאה, היא מה שאני מכנה "כשל בכל מקרה". נניח שכדי לנצח אני צריך את דעת הקהל הימנית והמסורתית, ובכל זאת נוקט צעדים שמנכרים אותה; הדרך לרבע את המעגל הזה, היא לומר ש"בכל מקרה הציבור הזה לא נאמן לנו, ויצביע בקלפי לנתניהו ברגע האמת." אולי. אבל אף אחד לא יכול לחזות את העתיד, וגם אם אתה צופה אסון בסבירות גבוהה, בוודאי שלא כדאי לך לנקוט צעדים שיתרמו לו או יאיצו את בואו. ואם אי אפשר לנצח בשום דרך, למה אנחנו נאבקים בכלל? בשביל הכיף? כדי להרגיש טוב עם עצמנו? את אותו הכשל זיהיתי אצל תומכי נתניהו בזמן הסכסוך הגדול עם טורקיה. כשזעקתי מעל כל במה שנתניהו וארדואן הולכים למסלול התנגשות, תומכי הממשלה תמיד השיבו לי ש"בכל מקרה טורקיה תצא נגד ישראל". אם תחשבו ביושר, תגיעו למסקנה שעם הנימוק הזה אפשר להצדיק כמעט כל שטות. ענף נוסף של הכשל הזה, שאפיין דווקא את יפן לפני מלחמת העולם השנייה, הוא להכיר בכך שצעד מסויים הרסני מבחינה אסטרטגית, אבל לשכנע את עצמך ש"אין לך ברירה". אבל אם חושבים מספיק טוב, או משנים כמה הנחות יסוד, לפעמים מגלים שדווקא יש ברירה, ושתחושת ה"אין מנוס" מקורה יותר באגו, קיבעון או שיקולים פוליטיים קטנוניים מאשר בכורח של ממש.

אם נסכם, כדי לחשוב אסטרטגית, קרי לגשר באופן יעיל בין מטרות ואמצעים, צריך להימנע מארבע הטעויות שלעיל: להגדיר מטרה עמומה או כזו שלא ניתן להשיגה באמצעים הקיימים, להשתמש ב"צדק" כנימוק לנקוט באמצעים החותרים תחת המטרה, להחזיק בהנחות יסוד שסותרות זו את זו, ולבסוף ליפול לתוך "כשל בכל מקרה" או בן דודו, כשל ה"אין ברירה". לכך הייתי רוצה להוסיף עוד תובנה אחרונה, חשובה מאין כמותה: אסור לחצות את נקודת השיא של הניצחון.

המושג "נקודת השיא של הניצחון" (אנגלית: Culminating point of victory), הוא עיקרון אסטרטגי ידוע שמקורו בהגותו הצבאית של יקיר הבלוג הזה, קארל פון קלאוזביץ. במלחמה, ההגנה נוטה להיות חזקה מההתקפה. דמיינו לכם יחידה צבאית שמבקיעה לתוך שטח האויב ומשיגה סדרה של נצחונות מסחררים. לאט לאט, בעוד היא מתקדמת לתוך שטח עוין, החיילים מתעייפים מהמסע הבלתי-פוסק, קווי האספקה מתארכים ונחשפים יותר ויותר להתקפות נגד, וסדרה של טעויות אנוש, תאונות ונסיבות גורמות למערכת כולה לחרוק (תופעה שקלאוזביץ מכנה "חיכוך").  באותו הזמן, האויב נדחק אחורה לתוך קווי האספקה שלו, שמתקצרים והתנועה בהם הופכת להיות מהירה יותר. זאת ועוד: הוא נהנה מביצורים מוכנים מראש, מאוכלוסיה אוהדת ומיכולת להזרים תגבורות רעננות. בסופו של דבר תגיע נקודה שבה היחידה הפורצת תתעייף ותחלש כל כך, עד שהאויב יוכל לצאת להתקפת נגד אסטרטגית ולרסק את הצבא הפולש שנמצא בין כה וכה באפיסת כוחות. במקרה כזה (הדוגמא הקלאסית: מלחמת קוריאה) אנחנו יכולים לאבד לא רק את מה שהשגנו וכבשנו, אלא גם חלק מהנכסים שהיו בידינו מלכתחילה.

קל יותר להבין את עיקרון נקודת השיא ברמה הטקטית, כמתואר לעיל, אך הוא תקף באופן מידה גם ברמה האסטרטגית. מבחינה זו, מלחמה דומה למהמר בקזינו שזוכה בז'טונים. בפני עצמם, הז'טונים חסרי ערך לחלוטין – סתם פיסות פלסטיק. הם הופכים לחשובים, רק כאשר המהמר יוצא מהקזינו וממיר אותם בכסף מזומן. אם נעבור מהמשל לנמשל, הקופה של הקזינו היא הסכם השלום שבתום המלחמה. רק כאשר הצד המנצח מסיים את המלחמה ומבצר את נצחונו בהסכמה כלשהי, הדדית או בינלאומית, הוא יכול לממש את הרווח הפוליטי שלו – אחרת מדובר בהישגים על הקרח שיכולים להתהפך בשלב הבא של המערכה. כלומר, צד לוחם צריך לדעת מתי השיג את כל מה שהיה יכול להשיג מהמלחמה מבחינת רווחים, יחסית להשקעה שלו בכסף וחיי אדם, כלומר – מתי הגיע לנקודת השיא של הניצחון. אזי, הוא צריך לצאת מהמלחמה בהסכם ולממש את רווחיו. אם לא יעשה זאת בזמן, ויחצה את נקודת השיא, הוא יגלה שיתרונותיו הופכים לחסרונות: בעלות הברית מתעייפות ממנו ומנתקות מגע או עוברות צד, הוא משקיע יותר ויותר כוחות בהצבת חילות מצב באזורים כבושים (צריכה אסטרטגית), החיכוך בצבאו הולך וגדל, והאוכלוסייה מתעייפת מהמלחמה, בעוד האויב הופך לנואש, נועז ויעיל יותר. קלאוזביץ, שהיה בעצמו היסטוריון צבאי שכתב מחקרים מפורטים על אינספור מערכות עבר, מצא שבמצבים כאלו, כאשר נחצתה נקודת השיא, ההתמוטטות של הצד המנצח עלולה להיות מהירה באופן מסחרר. מכיוון שקשה לזהות את נקודת השיא בזמן אמת, מצביא זהיר יוצא מהמלחמה לפניה: כלומר, מוותר על מימוש רווחים מסויימים. Better safe than sorry.

הדברים נכונים, כמובן, גם למאבק פוליטי-דמוקרטי כמו המחאה נגד הרפורמה המשפטית. בתקופה האחרונה אני חש יותר ויותר שהתנועה הגיעה לנקודת השיא שלה, אך ראשיה מסרבים להבחין בכך. לכאורה, המחאה השיגה הישגים מדהימים, אמנם במחיר כבד: הממשלה לא הצליחה להעביר דבר מהרפורמה המשפטית לבד מצמצום עילת הסבירות, ואפילו ה"הישג" הזה של הקואליציה עומד בסימן שאלה. חברי כנסת אחדים בליכוד רמזו שלא יצביעו עבור הצעדים העתידיים של הרפורמה, וגם החרדים רוצים לקחת את שלהם (חוק הגיוס) וללכת. המחאה, שגרפה המונים ממחנה המרכז והימין-מרכז, ביניהם גם מסורתיים ודתיים ליברליים רבים, הצליחה לבנות דעת קהל נגד הרפורמה ומסביב למגילת העצמאות כסמל מאחד. דא עקא, שעם ההאטה בקצב הרפורמה המשפטית ועייפות החומר, ראשי המחאה חיפשו נושאים חדשים להלהיב איתם את הבייס, ומצאו זאת במאבק אנטי-דתי. קריאה נכונה של סקרי דעת קהל תראה שציבור הביניים, זה שנסחף לכיוון המחאה בחודשים האחרונים אך לא אוהב את הקיצוניות שלה, מתנגד לכפייה דתית אך דוגל בזהות יהודית בעלת גוון ואופי מסורתי. נוצר מצב אבסורדי, שבו הנחות היסוד האסטרטגיות סותרות זו את זו: האמצעי שנבחר בכדי לשלהב את הבייס, מלחמה באירועים בהפרדה ובתוכם תפילות מסורתיות, חותר מתחת לאמצעי העיקרי – רכישת ליבו של הציבור שבמרכז המפה. ועל מאמרים אוויליים כמו של אלוף בן ("למחוק את המושג מדינה יהודית") אני בכלל לא מדבר. יתכן שכאן היתה נקודת השיא של הניצחון, בה הפוליטיקאים מהאופוזיציה היו צריכים להשיג פשרה כלשהי ולסיים את המאבק. התחזית שלי שאירועי יום כיפור ודומיהם יגרמו למחאה לאבד גובה, אלא אם הממשלה תהיה אווילית מספיק בכדי לנקוט בצעדים קיצוניים שילבו מחדש את האש הגוועת. חשוב לציין, שוב, שמדובר אך ורק בהערכה. לזהות בוודאות את נקודת השיא של הניצחון אפשר רק בדיעבד, כשהכל נגמר, אבל אז, כמובן, כבר מאוחר מדי לתקן.

החילונים בישראל כועסים כל כך, מכיוון שמה ששייך לציבור הדתי והחרדי כמעט אף פעם לא נתון למשא ומתן, אבל השטח שלהם, החילונים, תמיד ציבורי ושנוי במחלוקת.

אתחיל בוידוי אישי. אני מאד לא אוהב את מה שקרה אתמול בכיכר דיזינגוף בתל אביב. ראשית כל, המראה של אנשים שמונעים בכוח תפילה הגעיל אותי, כמו גם האמירה של אדם שאני מעריך מאד שהוא "מתכנן לעשות מנגל" ליד אחד מהמניינים, כי אצבע בעין תיענה באצבע בעין. שנית, אני לא אוהב אנשים שעושים דין לעצמם ומפוצצים אירוע; התנגדתי לזה בנחרצות בארצות הברית, ואני מתנגד לזה גם כאן. שמעתי מחברים דתיים שמציקים להם באופן שגרתי ברחוב, דבר שקומם אותי מאד. בנוסף לכך, מדובר בטעות טקטית קשה של מחנה המחאה, משום שהוא עלול להעיר כנגדו את חמתו של הציבור המסורתי והדתי-ליברלי, שאנו זקוקים לפחות לחלקו לצידנו, או לפחות לכך שלא יתגייס נגדינו ובעד ההפיכה המשפטית. ולבסוף, מעציב אותי שקדושתו הפומבית של יום כיפור, אחת מההסכמות השקטות מזה עשורים בחברה הישראלית, נשברה אף היא. לפי עדויות אנקדוטליות ששמעתי, מעולם לא נצפו יותר מכוניות של חילונים בכבישים מאשר הפעם (גם אם לא נביא בחשבון את השבאב הפלסטינים בירושלים ובחיפה שמנצלים את היום לעשות חראקות), ואני משער שבשנה הבאה המצב יהיה הרבה יותר גרוע. השבר בחברה הישראלית הולך ומעמיק.

אני יודע שבעקבות הדברים האלה אחטוף אש מאנשים שנמצאים במחנה הפוליטי שלי, שיאשימו אותי ברכרוכיות, צו פיוס, רפיסות כלפי ה"משיחיים" וכיוצא בזה. זה לא מעניין אותי במיוחד. מה שהייתי רוצה לעשות בפוסט הזה, זה להסביר דווקא לקוראים הדתיים והמסורתיים שלי למה, לדעתי, נגרם השבר הזה, ומהם שורשי הרוש והלענה שמקצינים את הציבור החילוני ומחסלים את דו הקיום שנותר כאן. אחרים אולי יראו בשורות שלהלן ביקורת חריפה מדי על הציבור החרדי או הדתי-לאומי. מבחינתי, מדובר בניתוח שקול של המצב, הא ותו לא: לא מה שאני רוצה שיקרה, אלא מה שאני חושב שקורה.

אומר זאת במילים פשוטות: הציבור החילוני מרגיש תחת מתקפה. מדובר כאן במספר מגמות נפרדות, שכל אחת מהן לא העירה את הציבור הזה מתרדמתו, אבל השילוב שלהן ביחד שקול למכת חשמל. החוצפה של החרדים, ההקפדה שלהם על כל קוצו של יוד בכפייה דתית, נכונותם לגרוף עוד ועוד כספי ציבור, והרצון שלהם לעגן בחוק את ההשתמטות שלהם מהצבא, הפכה מצב שרוב החילונים השלימו עמו דה-פקטו (אם כי אולי בחירוק שיניים) לעלבון בלתי נסבל. הזיהוי של חלקים גדולים ומשמעותיים בציבור הדתי-לאומי, ובפרט החרדל"י, עם הכהניזם של בן גביר מחד, ועם הרפורמה המשפטית של רוטמן-לוין מאידך, העובדה שאין מפלגה נטולת כהניזם שמייצגת את הציבור הזה, והברית הצמודה של אותה מפלגה עם החרדים, הפכו בעיני חילונים רבים את שני הציבורים גם יחד לאיום אסטרטגי על אורח חייהם. בית המשפט, המעוז האחרון שמגן על הציבור החילוני וזכויותיו, נמצא תחת מתקפה. הוא השלים אולי, לבושתו הרבה, עם השתוללות נערי הגבעות בשטחים, אבל לא עם העובדה שנציגיהם מנהלים את המדינה. החילונים הירושלמים, שאני נמנה עליהם, מרגישים שמנסים לגרש אותם מהעיר, בעוד כל שכונה שנבלעת מאחורי מחסומי השבת מטוהרת במהירות מתושביה הקודמים.

ראיתי את התמונות של הנשים בשמלות החג הלבנות שבאו לאירוע שהוא מבחינתן חגיגי וקדוש, והלכו משם בבושת פנים, ובתחושה שהן מגורשות, לא רצויות. המראות האלה העלו לי דמעות בעיניים. אבל כדאי שידעו שהתחושה הזאת בדיוק, שאתה לא רצוי במרחב זר ועוין, היא תחושתם של חילונים בירושלים מזה שני עשורים, אם לא יותר, שלא לדבר על ערבים במקומות לא מעטים בארץ.

זאת ועוד – וכאן אני מגיע לנושא החשוב ביותר – החילונים בישראל מתוסכלים, ובצדק, מכך שכל שטח שנחשב "דתי" חסין מכל התערבות חילונית, בעוד השטחים החילוניים נחשבים טריטוריה נייטרלית שאפשר להתווכח עליה ולהזרים לתוכה "זהות יהודית". אף אחד לא מערער על הזהות הדתית והפוליטית המובהקת של מערכת החינוך החרדית והדתית-לאומית, ואיש לא מתערב בתכניה באופן משמעותי. אפילו הניסיון לאלץ מוסדות חרדים ללמד מקצועות ליבה מינימליים נוחל הישגים צנועים ביותר. לעומת זאת, פוליטיקאים דתיים ובעלי בריתם מהליכוד מרשים לעצמם להתערב ללא הרף במערכת החינוך הממלכתית. ישיבות תיכוניות שלחו ושולחות את תלמידיהן להפגנות ימין, ולהרביץ יהדות בבתי ספר ממלכתיים במסגרת כל מיני עמותות, אבל במערכת החינוך הממלכתית נזעקים על "פוליטיזציה". זו הסיבה לתגובה החילונית, המוגזמת לעיתים, לכל תוכן שנתפס כ"הדתה". שכונה חרדית או דתית לעולם לא תחזור להיות חילונית. במקרה של הרובע היהודי בירושלים, למשל, חילונים לא יכולים אפילו לגור בו – רשמית וחוקית. לעומת זאת, חרדים עוברים לגור בשכונות חילוניות, בידיעה ברורה שברגע שיצברו מסה קריטית השכונה תיבלע מאחורי מחסומי השבת. במרכז הארץ יש חופי ים עם שעות נפרדות לדתיים, אבל בקריית ארבע חברי המועצה הדתיים סיכלו שעות מעורבות, משפחתיות, בבריכה העירונית. בני ברק סגורה לרכב בשבת ובחג, ואיש לא מערער על כך. לעומת זאת, כפי שהכריזה מירי רגב בתרועה רמה, הרכבת הקלה שחילונים בתל אביב סבלו כה הרבה עבורה, לא תשרת אותם בשבת – כמובן בתמיכתם הנלהבת של הפוליטיקאים החרדים והדתיים הלאומיים כאחד. אף אחד לא יעז לפתוח מכולת בשבת בבני ברק, אפילו לא ברחובות שגובלים בערים חילוניות, אבל דרעי חוקק חוק מיוחד כדי לסגור את המרכולים גם בתל אביב.

מישהו מקרב קוראיי הדתיים תהה, אולי, מה מרגישים שכניו החילונים, כאשר פוליטיקאים ממפלגת הציונות הדתית מדברים על "בחוקותי תלכו" או "מלכות דוד ושלמה", בעודם תובעים בפה מלא "התחשבות ברגשות" שלעולם היא חד צדדית? מישהו מהם חשב מה הם מרגישים כאשר העיתונאי או הצייצן הדתי התורן אומר להם שהם אליטה שוקעת שעתידה להימחק דמוגרפית, וש"הגיע הזמן לחילופי משמרות"? איך הם אמורים לחוש כששלמה קרעי מבטיח להם שיטפל בתקשורת ובאקדמיה אחרי שיגמור לטפל במערכת המשפט? במידה מסויימת מדובר בבעיה מבנית. דתי, הרי, לא יכול לאכול טרף. חילוני, אפילו חילוני גמור, כן יכול לאכול כשר. דתי לא יכול לעבוד בשבת. חילוני יכול לשמור שבת. המצב הזה, שהיה תמיד ברור וידוע ("מה קשה כל כך לשמור שבת"? שאל החזון איש את בן גוריון), גרם לפוליטיקאים דתיים למתוח את החבל יתר על המידה. הציבור החילוני זועק, למעשה, לשוויון. גם לו מגיעה התחשבות. גם לו יש רגשות. ולא יתכן שהטריטוריה של האחר תהיה מוגנת בשם ה"התחשבות ברגשות" בעוד הטריטוריה שלו תהיה מושא למאבק מתמיד. וכן, אפשר לטעון שרחובות תל אביב אינם שייכים ל"חילונים" אלא לציבור כולו, אלא שאפשר לטעון גם את אותו הדבר על רחובות בני ברק ושכונת גאולה, אך כולנו יודעים שלאלו יש ציביון ברור ומוגדר שאסור לערער עליו. פעילים דתיים תובעים זכות להתפלל עם מחיצה בכיכר דיזינגוף, אך איש לא יאפשר תפילה רפורמה או קונסרבטיבית מעורבת ברחוב רבי עקיבא בבני ברק, מול ישיבת פוניבז', או בכותל המערבי, ובוודאי לא מצעד גאווה או מסיבת רחוב. מי שמנסה, כמו בכותל המערבי, חוטף מכות.

כאן נכנסים לתמונה גם הגרעינים התורניים. אני יודע שרבים מאנשיהם בטוחים שהם מפיצים טוב ואור, אבל כדאי שיבינו שחילונים – כמו בני אדם בכלל – לא אוהבים שמנסים לחנך אותם ובמיוחד לא את הילדים שלהם. כן, אני יודע שיש חילונים שמנסים "לחנך" את הדתיים להימנע מחלק ממנהגיהם, הפרדה מגדרית למשל. ההתנהגות של הגרעינים התורניים הופכת את אלו, שפעם היו מוגבלים לקבוצות קטנות באקדמיה ובארגונים כמו "הפורום החילוני", לעמדה של מיינסטרים. כיום, ההתנגדות להפרדה מגדרית, בכל מחיר, הפכה לחלק מהזהות החילונית והליברלית. ישראל זעירא, המנכ"ל של "ראש יהודי", הצהיר במפורש שהוא הגיע לתל אביב לא כאדם יחיד, אלא כעמותה שמטרתה לחזק את ה"ציביון היהודי" של העיר, קרי להפוך את המרחב לדתי יותר ("אנחנו לא מתביישים בהדתה שלנו"). הנ"ל, כידוע, הוא איש נדל"ן שהתמחותו היא יצירת מרחבים דתיים מטוהרים מחילונים. אחד מהפטרונים שלו, הרב שמואל אליהו, קרא במפורש "לנקום בחילונים ולהחזיר את ילדיהם בתשובה". פלא ש"ראש יהודי" עורר התנגדות לתפילות בהפרדה שלא היתה (לפחות לא באופן משמעותי) בארבע השנים האחרונות? רוב החילונים, בעבר לפחות, לא התנגדו לשכנים דתיים שפשוט רוצים לחיות את חייהם. מידע אישי אני יכול לומר, למשל, שבתפילת יום כיפורים פתוחה של חב"ד דווקא בחדרה, הרב אמר לכל הנוכחים שאין הפרדה וכל אחד יכול לשבת היכן שהוא רוצה. התוצאה? חילונים רבים הגיעו להשתתף, ולמעשה היתה בדרך כלל הפרדה בפועל. אבל מי שבא כאקטיביסט, כדי להצהיר הצהרה או "להראות לתל אביבים מה זה יהדות" ועוד מוסיף שמן למדורה ומזמין אליו דווקא את הרב לוונשטיין ("להטב"ים הם מגיפה שצריך למגר"), שלא יתפלא שהוא נתקל בהתנגדות. חילונים מרגישים, מצדם, שמייבאים את פרקטיקת ההשתלטות הנהוגה בחברון ובגבעות למעוזים האחרונים שנותרו להם, ונקעה נפשם. שוב אני רוצה להדגיש, שהזיהוי של הציבור הדתי לגווניו עם הרפורמה המשפטית, משדר לאותם חילונים שבמקביל למה שהם תופסים כמתקפה על אורחות חייהם, יש ניסיון לנטרל את המגן האחרון שנותר להם. מכאן גם מגיעים רעיונות הזויים כמו תנועת ההיפרדות בין ישראל ויהודה.

לצערי, אם מישהו לא יתעשת, המצב ילך ויחמיר. אני חייב לומר באופן אישי, שמעולם לא היה לי יום כיפור עצוב כל כך.