חרשתא, ספר הפנטזיה המיתולוגי החדש של יהודית קגן, מקים לחיים את עולמה המופלא של האגדה היהודית, בתוך סימטאותיה, רחובותיה ודרכיה של ישראל המודרנית. אך האם אופיר, בת השירות הצדקנית והמעצבנת שמוצאת את עצמה בממלכת השדים, אומרת לנו משהו מעניין על האשליה שאפשר לבחור דרך נכונה בכל רגע ורגע? בין הדפים תמצאו יקום פנטסטי מרתק ודמויות שובות לב, אבל גם תובנות על עולם הנסתר היהודי ועל החברה הישראלית כולה. ינשוף ספרותי מסביר.

יהודית קגן, חרשתא (הוצאת שתיים, תשפ"ד)

"אופיר לא יודעת שמכנים אותה 'מכשפה' מאחורי גבה, ואילו ידעה, הייתה ודאי מזדעזעת מקצות סנדלי השורש שלה ועד לשולי חולצת הבסיס…. על אף הסכנות האורבות בכל פינה, אף שוטר, צייד שדים יפה עיניים או מפלצת קדמונית לא ימנעו ממנה להשיג את מטרתה – להציל את העולם.
 
או לפחות להשתדל מאוד לא להחריב אותו.
בלי נדר.

הערה: אין בסקירה זו ספויילרים מכוונים, אבל יש אמירות כלליות על תוכן הספר ועלילתו, שנועדו שלא לקלקל את חווית הקריאה. לתשומת לבכם.

במהבהרטה, האפוס ההודי הידוע לתהילה, ישנו גיבור הידוע כמלך הדהרמה, הגרסה ההינדית להלכה היהודית. יודהישטירה, אותו לוחם מהולל, תמיד מנסה לברר מה מצפים ממנו האלים, מה סעיף החוק המתאים, ומנסה לעשות את הדבר הנכון הלכתית ומוסרית בכל רגע ורגע (מלבד החולשה היחידה שלו – הימורים). בסופה של היצירה, הארוכה להפליא, כאשר הגיבור מגיע לגן עדן, גמול על מאבקיו הרבים, הוא מגלה שם למרבה הזוועה את יריביו הרשעים שלחמו נגדו. כשהוא שואל היכן משפחתו, מובילים אותו לגיהנום, ומשם הוא שומע זעקות: "אני אחיך ארג'ונה!" "אני אחיך בהימה!" "אני אשתך דראופדי!" העלילה מסתיימת כאשר יודהישטירה, שכל חייו רצה לעשות את הדבר הנכון, מקלל את האלים, את הדהרמה ואת העולם כולו. כפי שכותב החוקר דוד שולמן, יודהישטירה מסיים את העלילה כפי שהתחיל אותה – עם הספק.

חשבתי על הסצינה הזאת, כאשר בלעתי בנשימה עצורה את חרשתא, ספרה החדש של יהודית קגן. יצירה זו היא חלק בלתי נפרד ממפעל חדש שנקרא שעטנז, העוסק ביצירות פנטזיה של מיתולוגיה יהודית. גיבורת הספר היא אופיר, נערת שירות לאומי אדוקה, צדקנית ומעצבנת עד דמעות. בפרקים הראשונים, גונבת אופיר מגילה עתיקה מהספריה הלאומית במטרה מוצהרת "להציל את העולם", ומוצאת את עצמה במערבולת עם שדים מרושעים, רצחניים, וכאלו שסתם רוצים ללמוד מסכת סוטה בעיון; בעלי שם, מקובלים, מפלצות ויתר יצורים הלקוחים מעולם האגדה, הקבלה ולהבדיל, החלקים האפלוליים של החברה הישראלית. בהריסות ליפתא, השבילים המתפתלים מעל ים המלח בסדום, סמטאות צפת ומחלפי כביש 1, היא מתערבבת בפוליטיקה של השדים, משפחות מקובלים צפתיות ובעיקר, נאלצת לחשוב מחדש על עצמה ועל חייה כצעירה דתיה.

כמו יודהישטירה, אופיר תמיד מנסה לעשות את הדבר הנכון – מוסרית, דתית והלכתית. כמה מהרגעים המשעשעים יותר בספר פוגשים את הקורא כאשר היא מנדנדת לרב האומלל שלה בשו"ת סמ"ס על כל מיני שטויות קטנות. כשהיא מתחילה להתעסק עם עולם השדים, גם ההנחייה שהיא מקבלת מהרב המוטרד הופכת להיות יותר ויותר מנותקת, והיא מגלה שדווקא הניסיון לעשות את הדבר הנכון מוביל אותה ואת סובביה לחורבן, בדיוק כמו יודהישטירה, שדבקתו בדהרמה מובילה את אחיו לגיהנום, ואותו – למלוך על עולם הרוס. האם יתכן שהקשישה שלה ניסתה אופיר לעזור, כמו ילדה טובה, מהתלת בה למעשה כמו בובה על חוט? אולי אין דרך סלולה או בחירה נכונה שאפשר לגלות בשאלת סמ"ס? כפי שכותבת המחברת באחת מהפסקאות היפות בספר:

העולם הזה רימה אותה. היא מילאה את חלקה בעסקה הזאת, היא היתה טובה, היא היתה צודקת. עובדה שאפילו יש לה אישור בכתב מהרב על כל צומת שבו התלבטה, ותמיד בחרה בדרך הנכונה. היא התנדבה, היא הקפידה על ההלכה, היא דאגה לאחרים על חשבונה… אבל היא לא הועילה לאף אחד, סתם נוצלה ורומתה. העולם לא שיתף פעולה ולא גמל טוב לילדות טובות.

יאמר לזכות הכותבת, שהיא לא נפלה בקלישאה של "התפכחות בעקבות אסון". אופיר משתנה באופן עדין, אבל נותרת שובת-לב-אך-עם-זאת-מעצבנת גם בסוף העלילה. כשהיא רואה את לילית, מלכת השדים, למשל, הדבר הראשון שעובר לה בראש זה שהשמלה שלה "מגזימנית ולא צנועה". לא נציק לכם כמובן עם ספויילרים ברורים, אבל נסתפק בלומר שהיא מעולם לא פורצת את הגבולות לחלוטין. והגבולות חשובים. כפי שתראו אם תקראו את הספר, העולם של חרשתא מעריך מאד דיוק: את השמות הקדושים צריך לכתוב לפי נוסחאות מדוקדקות, ולהקפיד על קוצו של יוד וכתרי אותיות; הקמעות מפסיקים לעבוד אם משתמשים בהם למטרות גניבה, ולעולם השדים יש חוקים משלו, שמי שעובר עליהם עלול לגלות מהר מאד שהסתבך קשות, בין אם הוא יצור קסום ובין אם הוא אדם. עם זאת, החוקים האלה משיקים אך לא חופפים לחלוטין לחוקי הדת וההלכה. חלק מ"בעלי השם" בספר הם בכלל חילונים מושבעים (במין היפוך אירוני, דווקא המזרחים בספר חילונים והאשכנזים – דתיים) בעוד המלאכים, ואלוהים עצמו, נעדרים ממנו באופן מפגיע. בכלל, נראה שבסופו של דבר הנתיב הנכון הולך למין מסורתיות שכזו, שנעה בין גמישות לחוקים נוקשים אך בלתי נראים. אופיר, וכל יתר גיבורי הספר, צריכים לחפש נתיב, אבל בלי מתכון. רק מי שנאחז בהיבריס צדקני יכול לחשוב שיש דרך נכונה, אחת ויחידה, בכל צעד ושעל. לפעמים אפשר לבחור בפנייה נכונה, ולפעמים היא מובילה אותך דווקא להתרסקות בשולי הכביש.

כאן, אני סבור שראוי לומר כמה מילים גם על ההיבטים הישראליים יותר של הספר. יש משהו באופיר, שמשיק לביקורת ידועה על טיפוס דתי-לאומי מסויים. זו שמתייחסת בגסות רוח צדקנית לשותפה למסע, צייד השדים החילוני דניאל לידר, וגורמת לאסונות בעוד היא בטוחה שתפקידה כבת שירות הוא "להציל את העולם". המחברת מחבבת מאד את תחושת השליחות והייעוד שמפעמת בחברה הדתית-לאומית, אבל הספר שולח חיצי לעג מושחזים באליטיזם שלה, ב"עבודת המידות" הנאיבית, וביומרנות שלא תמיד יש לה כיסוי. קגן לא עושה חסד גם עם הצד השני: דניאל, לוחם החי"ר הנצחי עם אקדח בירך וחולצת סוף מסלול, תוקף את אופיר על ה"השתמטות" שלה מהצבא, אך גם הוא עצמו הרבה פחות ישר, מוצלח ותורם מאשר הוא מדמה לעצמו. הרמז על האופן שבו התחיל לראות שדים כתוצאה מהחוויות שלו בעזה, דוקר בטראומה של החברה הישראלית כולה, שבכלל מתגלה בספר כפגיעה ושבירה הרבה יותר ממה שהיא חושבת לעצמה. ברגע שהאיזון מתערער, חותם שלמה נשבר והשדים משתחררים, ישראל מידרדרת לכאוס, גבולותיה קורסים, והתחושה של כוחי ועוצם ידי מתגלה כאשליה מסוכנת (ולא, גם האברכים ובני הישיבות לא מצילים איש). כמו שכתב פעם ההוגה הבריטי צ'סטרטון, החיים בספרה של קגן זוהרים כיהלום ובה בעת שבריריים כזגוגית החלון. לא ידוע לי אם קגן כתבה את הספר לאחר השביעי באוקטובר, אבל חלק מהפרקים המחרידים יותר החזירו את תחושת ההלם שחשתי באותו הבוקר והימים שלאחריו.

קגן עושה עבודה נפלאה גם מבחינת ההיבט הפנטסטי והמיתולוגי של הספר. הידע העצום שלה בכישוף, מאגיה ומיתולוגיה יהודית מאפשר לה ליצור עולם מופלא שלם של שדים ויתר מזיקים, שיש בו קטנוניות, פוליטיקה מורכבת ותככים כמו בעולם האמיתי, ובכל זאת הדמויות בו לא סטריאוטיפיות ומצליחות לגעת בנשגב. קטעי הדיאלוג בארמית (השפה של השדים – ראו בקטע הוידאו למעלה), וכן נאום ההספד בהלוויה של אשמדאי עם הציטוטים של חיים גורי, יוצרים מעין הזרה שכזאת – אתה מרגיש בחברה מקבילה לזו הישראלית, אך לא ממש. בין דמויות מעניינות, כאילו אנושיות, אך לא באמת כאלו. על טבעי שנושק לטבעי.

ולבסוף, חרשתא הוא פשוט ספר מעניין. העלילה מהירה, קצבית וסוחפת. הכתיבה יפה, מצחיקה לפרקים, עדינה ומושחזת, והדמויות אנושיות מאד ומשתנות במהלך העלילה. מי שיסיים את הספר הזה לא ישכח במהרה את אופיר, דניאל, קורל ורבי חנוך, ובמיוחד לא את הורמיז, לילית ויתר היצורים שמאכלסים את העולם העל טבעי. הוא ילמד אלו שדים חיים בשירותים של תחנות דלק, מי היתה ביתו הנסתרת של שלמה המלך, איפה בירושלים נמצא השער לתהום הקדמונית, ואף פעם לא יסתכל על המעין בליפתא באותו האופן.

רוצו לקרוא.

האם יצא לכם להיתקל פעם באותם מנהלים, שעיקר פעילותם הסתכמה ביצירת רעש ובלגן, וקיוויתם שיבלו מדי יום בחוף הים במקום במשרד? ינשוף היסטורי על פיקוד ומנהיגות, מהרייך השלישי ועד קופה ראשית.

אני בטוח שלכל אחד ואחד מקוראי הבלוג הזה יצא להיתקל מדי פעם באותם מנהלים, שעיקר פעילותם  מסתכמת ביצירת בלגן ורעש במקום העבודה כדי שהם ורק הם יוכלו לשלוט בכאוס. כמו רוב התהליכים שמתרחשים בקנה מידה קטן, שיטות ניהול כאלו התבטאו – בקנה מידה גדול – גם בהיסטוריה העולמית. היטלר, למשל, ניהל כך את הרייך הגרמני כולו. השיטה של "לכוון לרצון הפיהרר", שהטיבו לעמוד עליה היסטוריונים כמו איאן קרשו, גרסה פחות או יותר שהפקידים צריכים להילחם זה בזה על תשומת ליבו של השליט העליון. תחומי האחריות של השרים, המפקדים והמושלים הנאצים השונים חפפו זה לזה במתכוון, בכדי שאלו יאחזו זה בגרונו של זה במאבק נצחי על סמכויות ושטחי שיפוט. רק זה ש"יכוון לרצון הפיהרר" (כלומר – יקלע לכוונותיו של היטלר בדיעבד) יזכה לתמיכה רטרואקטיבית מהמנהיג ולכן בקופה הגדולה. מערכת כאוטית ובזבזנית דומה נצפתה גם בברית המועצות הסטליניסטית ועוד יותר מכך בסין המאואיסטית. מהפכת התרבות כולה, למעשה, היתה מבוססת על שיסוי גורמי כוח שונים זה בזה, בכדי שמאו ינצל את האנרגיה של סכסוכי הדמים ביניהם להפוך לבורר אחרון ולחזק את שלטון היחיד שלו.

כמובן, ראשי חברות וארגונים מנהלים את הכאוס בצורה פחות קטלנית, ובוודאי שלא רצחנית, אבל סגנון ניהול שכזה יכול להפוך את הפעילות שבתחום אחריותם לבוקה ומבולקה. בספרו המפורסם והמשעשע להפליא, ההיסטוריון הבריטי נורת'קוט פרקינסון הראה כיצד מנהלים גרועים יכולים להשחית ארגונים מהיסוד. למשל, המחלה אותה הוא כינה אנג'ליטיטיס (שילוב של jealousy ו-stupidity) אופיינית לארגונים שבראשם עומד אדם קנאי לכבודו ומטומטם גם יחד. מכיוון שהמנהל או המנהיג מקנא ומתעב אנשים שחכמים יותר ממנו (וכפי שאמר השגריר האמריקאי בטורקמניסטן פעם על הנשיא המקומי: "הוא די מטומטם, ולכן הרבה אנשים חכמים יותר ממנו"), המנהל הופך טפשות וחוסר יעילות לסמל סטטוס ותנאי לקידום במעלה ההיררכיה של הארגון. המנהלים שמתחתיו כמובן מחקים אותו, וכך טפשות וכאוס מתפשטים בחברה עד שלא ניתן עוד להצילה. פרקינסון מטעים שבמקרים כאלו, הפתרון הטוב ביותר לבעיה של החברה הוא לשרוף את משרדיה עד היסוד, ובאמצעות כספי הביטוח להקים ארגון חדש, עם שם אחר וכוח אדם ירוק לחלוטין.

הסיטקום המדובר "קופה ראשית" עמד על הבעיה באופן יפה בפרק "המחליפה" שבעונה הרביעית. למי שלא מכיר (זהירות- ספוילרים!), מנהלת הסניף שירה יוצאת להשתלמות של חודש, וממנה במקומה נערה אפסוסית ורפת שכל, מתוך חשש שמחליפה מוכשרת מדי תיקח לה את התפקיד באופן קבוע. בסוף מתגלה שה"מחליפה" כלל לא הגיעה לעבודה בגלל בלבול, והסניף דווקא עלה בכל מדדי השירות בהעדר מנהלת בכלל. כל אחד פשוט עשה את העבודה שלו. כפי שד"ר נעמה שולמן כתבה בביקורת הקולעת שלה על הפרק, העובדים הרי מתעבים את ההצקות של שירה, החל משיתופונים עמוסים במונחי HR מלוקקים וכלה בשיחות חתך על שיטות שיווק חדשניות לארגזי עגנבניות; ומסתבר, למרבה ההפתעה, שאלו גוזלים את האנרגיה שלהם ויוצרים חיכוכים וסכסוכים שמפריעים לעבודה האמיתית שבגינה הסניף קיים. ואם לשירה יש עוד כוונות טובות, אזי אביחי גרציאן, מנהל האזור, הוא דוגמא טובה לאותם בריונים חסרי כישורים המוכרים לכולנו היטב, שמתקדמים בארגונים רק באמצעות חנופה וכוחנות נטו. הפרק הזכיר לי סטודנט מבנגלדש, שאמר לי פעם שהמדינה שלו התנהלה באופן הטוב ביותר בתקופה שלא היתה ממשלה כלל, מפני שהפוליטיקאים המושחתים לא היו בעמדה לגנוב ולחבל, בעוד פקידי הציבור ביצעו את עבודתם בצורה סבירה.

"קופה ראשית" מציגה לנו כשל ניהולי שונה בפרק על הטוסטייה של גריאני, המקום שהצוות של שפע יששכר פוקד אותו מדי יום לארוחת צהריים ("טוסט פטריות עם ביצה וקולה גדול"). הם מגלים שכלתו של בעל המקום, מעייני, החלה ללמוד לאסון כולם בפקולטה למנהל עסקים של אוניברסיטת רייכמן, ושכנעה את חמה לעשות Rebranding. מטוסטייה עממית ונדיבה, המקום של גריאני הפך למסעדת WANNABE עם מפות ותפריטים. הבעיה בניהול של מעייני, היא הנהגה מנותקת על סמך מודל תיאורטי, כשל אופייני לאנשים שלמדו מנהל עסקים אבל לא התחחכו מספיק בעולם האמיתי. מהפרק משתמע שהמנהלת הדגולה בקושי טרחה לבקר במקום שבו היא תכננה Rebranding, ובטח שלא טרחה לשאול את הלקוחות שלו מה הם רוצים. טוסטייה שמשרתת אנשים שעובדים ברובם בשכר מינימום, צריכה להיות זולה ונדיבה. במקום זאת, "גריאני החדש" התחיל לגבות תוספות מיותרות על כל פריט (ביצה שלושה שקלים, חמוצים שבעה שקלים) והעיק על כולם עם הצקות מיותרות לחלוטין (אין קולה גדול, לא מגישים מי ברז) שמשדרות ללקוחות תחושה של קמצנות סתמית. התוצאה, כפי שראינו בפרק, היתה מה שמכנים בכלכלה "תגובת שוק": הלקוחות התחילו להפר את הכללים ולהביא תוספות משל עצמם. בסופו של דבר הם גורשו – סיטואציה של Lose-Lose להם ולבית העסק כאחד.

לא קשה, דרך אגב, למצוא את הכשל הנ"ל גם בויכוחים הפוליטיים על הרפורמה המשפטית. הבעיה של חסידי הרפורמה האידיאליסטים יותר, היא שאלו מתנהלים על סמך מודל תיאורטי, בלי לשקול ברצינות כיצד יוגשם במציאות ובעיקר מי עומד להגשים אותו. אפשר לדבר גבוהה גבוהה על ריבונות העם, דמוקרטיה ו"מי מחליט" לפי תיאוריות נשגבות של מדעי המדינה, אבל כאשר משמעות הדבר בפועל היא לתת את הריבונות הזאת לחרדים, לאיתמר בן גביר ולדודי אמסלם, אין פליאה שרוב הציבור (ובמרכזו המעמדות המבוססים והחזקים מבחינה כלכלית) בחר להאמין למתנגדי הרפורמה ולא לתומכיה.

אז למה בכל זאת צריך מנהל? לדעתי, כאן אפשר להיעזר בתורות פיקוד המשימה הצבאיות, כמו גם בספריו המעניינים של רונלד חפץ על תורת המנהיגות. המטה הכללי הגרמני היה פלא צבאי בשעתו, מפני שקבע את המטרות הכלליות, ונתן לקצינים בשטח להחליט כיצד הם רוצים להגשים אותן, טכניקה שנודעה כ"פיקוד מוכוון משימה". היתרון הוא שהקצינים בשטח, שמכירים את המצב האמיתי יותר טוב ממפקדיהם שיושבים בחמל"ים הרחק משם, יכולים לנצל הזדמנויות במהירות בלי לעבור תהליך איטי של אישורים, וכך הצבא כולו גמיש, סתגלני ומהיר יותר. מצד שני, אחריותם של המפקדים היא למנות קצינים זוטרים שהם סומכים עליהם, ושאומנו כראוי לקבל החלטות באופן עצמאי. אם המפקדים לא ישלטו בתהליך המינוי, הם עלולים לסבול מקצינים חרוצים וטפשים שישתמשו בקבלת ההחלטות העצמאית כדי ליפול לכל בור אפשרי. "קופה ראשית" בעצמה צחקה על האופציה הזאת, בפרק הבלתי נשכח שבו שירה מחליטה להאציל לראמזי סמכויות. בתגובה ה"עובד הכללי הבכיר", דוגמא מובהקת לכפוף חרוץ ולא חכם במיוחד, מחליט לסדר את כל הסופר לפי צבעים, ולשים את העגבניות למשל ביחד עם חומרי הניקוי. כדי שיהיו עובדים שיתנהלו באופן עצמאי, צריך למנות אנשים שמוכשרים לעשות זאת. שנית, התפקיד של מנהל או מפקד בכיר הוא לקבל החלטות שתיאורטיקן הניהול רונלד חפץ כינה "אדפטיביות", כלומר לא רק להתוות כיוונים אסטרטגיים, אלא לפתור בעיות שאין להן פיתרון בית ספר טכני מובנה מראש. ולבסוף, וכאן הפרק של קופה ראשית קצת חותר תחת המסר של עצמו, מנהל (קצת כמו מנצח תזמורת) אמור לבלום חריקות קטנות שהולכות ומתגברות עוד לפני שהן הופכות לבלתי נסבלות. אז אולי בהתחלה, עובדי הסופר יגיעו למשמרת וכל אחד יעשה את עבודתו, אבל בהדרגה כוכבה תיקח קצת יותר הפסקות עישון, אנטולי ינקה פחות את הקצביה, ניסים יאריך את הנומה והעסק יתחיל לחרוק עד שיתמוטט לחלוטין. אבל הנקודה המרכזית היא שעודף פעילות של מנהל או מפקד עלול להזיק לא פחות, ואפילו יותר, מחוסר פעילות. יש אנשים, ביניהם כמה בכירים בשירות המדינה ופוליטיקאים ידועים, שיתרמו יותר אם ילכו כל יום לים ולא למשרד, או לפחות יבלו את זמנם בהשתלמויות מנהלים ארוכות עם נופש באילת כמו שירה שטיינבוך מ"שפע יששכר".

אתיאסט בגוש קטיף, ספרו של מארק לוגובסקוי, הוא עדות אישית מרתקת על תולדות המאבק נגד תוכנית ההתנתקות. הספר כתוב נפלא, מרתק, משעשע וציני לפרקים, אך המחבר מגזים בפראות בנוגע לסיכויי ההצלחה של המאבק, שנידון ככל הנראה לכישלון מראש. ינשוף ספרותי על ההתנתקות, גוש קטיף ותופעת "המגאפון של הפעיל".

מארק לוגוסבקוי – אתיאסט בגוש קטיף (הוצאת ספרי ניב)

לפני שנים הרבה, כשהייתי ילד צעיר ונלהב בנוער מרצ, כבר הבחנתי בתופעה שכיניתי לימים "המגאפון של הפעיל". באותה תקופה, נהגנו לדבר הרבה מאד בקבוצה לא רק על אידיאלים, אלא על יוזמות חברתיות שונות של המפלגה (ובמיוחד של הנוער) בשכונות ועיירות פיתוח למיניהן. הדרכנו בהתנדבות בקייטנות, קידמנו מודעות לחוק הדיור הציבורי של ח"כ רן כהן, ובאופן כללי התלהבנו מאד מכל יוזמת חקיקה חברתית שיזם מי מהחכ"ים דאז. לא היינו תמימים מספיק כדי לחשוב שתושבי עיירות הפיתוח יתחילו להצביע לנו בהמוניהם (אם כי קיווינו להשיג כמה קולות, אולי חצי מנדט). ידענו שרובם הגדול ימנים. שיערנו שעבורם החקיקה החברתית של מרצ חשובה הרבה פחות מדברים אחרים, למשל הנושא המדיני-בטחוני. אבל האשליה האמיתית שלי, לפחות, בראשית אותה תקופה, היתה לחשוב שלמישהו בכלל אכפת. גיליתי שרוב רובו של קהל היעד לא רק שמבטל את הטוב שמרצ מרעיפה עליו כביכול, אלא פשוט לא מודע ולא מתעניין. כשאתה פעיל במרצ בשנות התשעים, נדמה לך שכל חוק שמעבירה ח"כ נעמי חזן או ח"כ ענת מאור הוא בעל חשיבות עצומה. לוקח זמן להבין שגם אם חוק עבר, ואפילו אם משרד האוצר לא הקפיא אותו בחוק ההסדרים, ואף קרה נס והוא נאכף, השפעתו בדרך כלל שולית ובמקרה הטוב מצטברת (ועל נזקי לוואי בלתי מכוונים אני בכלל לא מדבר). וגם אם החוק השפיע, הציבור הרלוונטי בדרך כלל לא מודע לכך. במקביל, אתה נוטה לחשוב שכל מיני שורות במצע של מרצ משפיעות על בוחרים, שלמריבות פנימיות במפלגה יש אימפקט עצום, ובכלל מפריז בכוחה של התנועה הרבה מעבר לריאלי. הסיבה היא שמי שנמצא בתוך תנועה פוליטית מסויימת, בין אם תנועה חוץ פרלמנטרית, מפלגה או אפילו זרם דתי, ועוסק בענייניה נון-סטופ, נוטה לחוות את האירועים הפנימיים בעוצמה הרבה יותר חזקה מאשר האופן שבו הם נחווים על ידי אנשים שנמצאים מחוץ למערכת, כלומר הציבור הכללי. מה שנשמע לאינסיידרים כמגאפון מחריש אזניים, הולכי הרגל בחוץ שומעים לכל היותר כזמזום רקע, אם בכלל.

נזכרתי שוב בעיקרון "המגאפון של הפעיל" כאשר קראתי את אתיאסט בגוש קטיף, ספרו האוטוביוגרפי המצויין של מארק לוגובסקוי. לוגובסקוי, פעיל נלהב נגד ההתנתקות ברצועת עזה, בלט מבין שותפיו למאבק בחילוניותו המופגנת. הוא גדל כחילוני-אתיאסט בקריית ארבע, ראשו הגלוי מתייחד בים של כיפות ושביסים הן בעיר הולדתו (שאת תולדותיו של המיעוט החילוני המופלה בה הוא מוכן לספר לכל דכפין) והן בקרב הציבור שנאבק נגד ההתנתקות. דווקא ככזה, יש ללוגובסקוי הרבה מאד דברים מעניינים לספר. נקודת המבט שלו כאאוטסיידר חריג לא רק בעמדותיו הפוליטיות לעומת הציבור הכללי של 2005, אלא גם כחבר במיעוט חילוני בתוך תנועת מחאה דתית, מספקת אינספור אנקדוטות ציניות, מעניינות ולפעמים גם משעשעות ממש.

תוכנית ההתנתקות היתה, לטוב ולרע, אחד האירועים המונומנטליים בהיסטוריה הישראלית של המאה ה-21. היא ניתקה את ישראל מהביוב של רצועת עזה, אך גם העלתה לשלטון את ממשלת חמאס והובילה לגיהנום הסבבים שלא יצאנו ממנו עד היום. היא הוכיחה שרוב מוחלט של החיילים והקצינים הדתיים, בניגוד ללעז, מצייתים לפקודות ולא לרבנים, אבל יצרה שבר והולידה קו מתבדל ואנטי ממסדי באופן עמוק בציבור הדתי-לאומי. היא פיצלה את הליכוד והולידה במידה רבה את המרכז הישראלי, אך גם שמה קץ לחלומות ההתנתקות החד צדדית שהיו המצע העיקרי של אותו מחנה פוליטי וטמנה את הזרעים של חזרת הליכוד לעמדת כוח. ההתנתקות גם הולידה גל מחאה ימני שהזכיר בעוצמתו את גל המחאה נגד הסכם אוסלו, אבל בניגוד לקמפיין נגד רבין, האש כוונה הפעם נגד אריאל שרון, אחד מאליליו של הימין הישראלי. על הרקע הזה, הקמפיין נגד ההתנתקות בולט בכשלונו המוחלט. ההתבטאויות של הרב אליהו ודומיו של "היה לא תהיה" התגלו כחלולות, התוכנית לפרוץ לגוש קטיף ברוב עם התמוססה לה, וההפגנות ההמוניות לא הותירו אחריהן הד אמיתי. לוגובסקוי הוא לפיכך עד לכישלון. ספרו הוא מקור ראשוני יקר המציאות לכישלון הזה, עדות כנה, חסרת רחמים לפרקים, שמאפשרת להסיק ממנה מסקנות.

הספר בכללו כתוב היטב, וחלקים גדולים ממנו מרתקים ממש, בעיקר כשלוגובסקוי מספר על חוויותיו האישיות ולא שוטח את הנימוקים השגרתיים נגד ההתנתקות שנשמעו אז ומאז פעמים רבות. הוא במיטבו כאשר הוא מתאר בציניות מושחזת את ההיבריס של חלק מאנשי המחאה היותר הזויים (למשל צרחן נפוח מחשיבות עצמית שמכונה בספר "לירון מאוניברסיטת תל אביב", אותו זכיתי להכיר אישית בקמפוס ואף לתאר בטור מיוחד בינשוף), ודיאלוגים שנראה שנלקחו מספר הומוריסטי של אפרים קישון. באחת הסצינות מתאר לוגובסקוי את יקיר הבלוג הזה, משה פייגלין, הדור בבגדי השבת שלו, מלהג ביחד עם פעיל נלהב אחר על הנצחון המזהיר הצפוי להם, כאשר ברור לכל בר דעת ששניהם נמצאים על סף התהום. הוא מתאר את נופי גוש קטיף ורצועת עזה, ריצות מיוזעות בין גדרות היישובים, טרמפים צפופים עם נערים דתיים נלהבים, ואת הניסיון של כל אלו למצוא את הגביע הקדוש – מכוניות של חברי כנסת שרשאיות להיכנס לגוש ללא חיפוש.

לוגובסקוי מדגיש שוב ושוב את אזלת היד של מנהיגי המאבק נגד ההתנתקות. לדעתו, התנגדות לא אלימה ופסיבית, כלומר כניסה לא חוקית לגוש קטיף וחוסר שיתוף פעולה עם החיילים, היתה מקשה כל כך על ההתנתקות עד שהיתה – אולי – מסכלת אותה. במקום זאת, מנהיגי המאבק לא הבינו את גודל השעה, מנעו את הפריצה לרצועה מכפר מיימון ו"מסמסו" את המאבק שלהם עצמם. זאת מול ראש ממשלה דורסני, חסר מעצורים ונחוש, שבליווי מקהלת העידוד של התקשורת, גורמי הביטחון ומערכת המשפט השתמש בשיטות לא דמוקרטית (לשיטתו של לוגובסקוי) כדי למחוץ כל התנגדות לתוכניותיו.

יש לציין כי הביקורת שלוגובסקוי מותח על מובילי המאבק משתקפת באופן מעניין לא פחות בסרט תיעודי אנונימי שראיתי פעם ברשת. הדוקו המדהים הזה, שכנראה נערך בידי גורמי ימין כאלה או אחרים, אינו מכיל הערות או פרשנות אלא רק קטעי ארכיון. הוא מראה, באופן מעורר השתאות, כיצד מנהיגי התהלוכה מכפר מיימון עיכבו אותה בכוונת מכוון; איך רבנים הרביצו "דברי תורה" כדי למסמס את הזמן ופוליטיקאים הובילו את המוחים במעגלים כדי להתיש אותם – אירועים שעל חלק מהם גם מעיד לוגובסקוי. הסרט מראה גם כיצד חלק ממנהיגי מועצת יש"ע תיאמו למעשה את שעת הגירוש עם כוחות צה"ל, ואפילו איך אחד מהם מבקש מהתקשורת "לצלם שגוררים אותו". לאור עדויות כאלו, אין פלא שבעיני לוגובסקוי ורבים מחבריו המאבק היה מכור מלכתחילה.

עם זאת, לשיטתי, לוגובסקוי חוטא בכשל "המגאפון של הפעיל" כאשר הוא מניח שהיה סיכוי כלשהו למאבק מלכתחילה. דווקא בגלל נקודת המבט הפנימית שלו, הוא נוטה לתאר את האירועים השונים של המאבק כחשובים הרבה יותר ממה שהיו באמת. לרוב הציבור הישראלי, שתמך בהתנתקות ובטח באריאל שרון, ממש לא היה אכפת איך בדיוק היו גוררים את המוחים נגד ההתנתקות, ואם היו בולמים אותם לפני או בתוך רצועת עזה, והפרת פקודות המונית היתה יכולה לגרור אחריה בקלות תגובת נגד חזקה לא פחות. נכון שמובילי המאבק היו, בסופו של דבר, אנשי ממסד שלא רצו "לזעזע יותר מדי את הסירה", אבל גם אם היו מזעזעים אותה, האם זה היה משנה משהו באמת? האם רוב הציבור, שתמך בהתנתקות, היה פתאום מתנגד לה בגלל הפגנות של מסירות נפש והתנגדות לא אלימה? לוגובסקוי בוודאי יטען שכן. לי, אישית קשה מאד להאמין, בעיקר לאור התקדימים ההיסטוריים. המחאה נגד הסכם השילומים, למשל, נכשלה למרות תמיכה הרבה יותר גדולה בציבור והתנגדות לא אלימה בהיקף עצום, וכך גם המחאה נגד פינוי סיני והסכם השלום עם מצרים. כשמנהיג מציע צעד פופולרי, קשה להאמין שייעצר בידי מחאה, במיוחד אם כוחות הביטחון והלגיטימציה של החוק הרשמי לצדו.

לסיכום, אתיאיסט בגוש קטיף הוא ספר מומלץ מאד: דו"ח מרתק ואישי מאד על תקופה דרמטית שאת השלכותיה אנחנו חווים עד היום. רוצו לקרוא.

הרוזן ממונטה כריסטו, הרומן הקלאסי של אלכסנדר דימא, אינו רק אזהרה נגד הרסניותה של הנקמה, כפי שנהוג לומר; הוא אזהרה מצמררת מפני היומרה האנושית להנדס את העולם באמצעות התבונה, ותוך כדי כך להשתמש בבני אדם אחרים כמו כלים על לוח השחמט. ינשוף ספרותי מסביר.

בימים שבהם אני זקוק לחיזוק ורוצה להתרפק בנוסטלגיה, אני חוזר לאחת מהקלאסיקות הספרותיות שמרגשות אותי שוב ושוב בכל פעם שאני פותח את דפיהן. לפעמים זה שר הטבעות או ההוביט, לעיתים עלובי החיים או אגדות בגשם וליל ירח, הארי פוטר או הסיפור שאינו נגמר. לפני כמה שבועות, החלטתי להוריד לטלפון הנייד את התרגום החדש של הרוזן ממונטה כריסטו מפרי עטו של מיכה פרנקל, שהעניק לנו גרסה עברית נוספת לספרו האהוב של אלכסנדר דימא.

למי שלא קרא עדיין, הרוזן ממונטה כריסטו, רומן צרפתי מהמאה ה-19, מספר את סיפורו של אדמונד דאנטס, ימאי אמיץ וישר דרך מהעיר מרסיי, שנופל במלכודת של שלושה נבלים. אחד מהם, דנגלר, טיפוס שיש לו "קסת דיו במקום לב", רוצה את תפקידו של דאנטס בחברת הספנות; השני, פרננד, דייג ספרדי עני וחם מזג, מאוהב בארוסתו, ואילו השלישי – התובע המלכותי ז'ראר דה וילפור, מנצל סיטואציית ביש מזל משפטית אליה נקלע דאנטס ללא עוול בכפו בכדי להשיג "ניצחון משפטי" ולסייע לאביו (של וילפור), שהוא האשם האמיתי בפרשה. ביחד, מפלילים השלושה את דאנטס בריגול למען נפוליאון, וגורמים לכליאתו במצודה קודרת בלב ים. ביחד ולחוד הם גוזרים עליו מוות איטי ומתועב, ובאמצעות "העלמתו" דנים את אביו בפועל למוות ברעב. היחידים שמנסים לעזור לו הם ארוסתו מרסדס, שנכנעת בסופו של דבר ומתחתנת עם פרננד, ובעל חברת הספנות, אדון מורל, שעושה כל דבר אפשרי בכדי להושיע את המלח הנשכח והאומלל. כמעט כולם שוכחים מדאנטס, אולם בסיועו של כומר אקצסנטרי הוא מצליח לברוח מהכלא ומגלה את מקומו של אוצר אגדי. כעבור עשרות שנים, הוא חוזר לפריז כ"רוזן ממונטה כריסטו" מתוך יומרה למלא את תפקידו של אלוהים: לגמול לאלו שסייעו לו ולאביו, ולנקום עד חורמה ברשעים. "אני הצל של אדם אומלל," הוא אומר, ".. שהגיח מקברו, ואלוהים העניק לו מסכה ואת השם מונטה כריסטו, ועטף אותו ביהלומים ובזהב" כדי שמושאי הנקמה לא יזהו אותו. מכאן מתחילה עלילה רבת תהפוכות שמציגה, או לפחות כך אומרים לנו, את הקסם של הנקמה ואת תוצאותיה המחרידות. עד כאן למי שלא קרא את הספר: הפסיקו לקרוא את הפוסט הזה, בבקשה, ורוצו לקרוא את ספרו של דימא. מכאן ואילך ישנם ספוייילרים לכל עלילת הרומן.

אם הייתי קורא את הספר בפעם הראשונה, מן הסתם הייתי כותב את הביקורת הזאת באופן שונה. אולי הייתי מתלהב מהדמויות שובות הלב, מולנטין המלאכית, עבור במקסימיליאן מורל הנאמן ועד לגלריית הבנקאים החמדנים, נשות החברה הבוגדניות, הפוליטיקאים השאפתנים ומשרתיו הערבים והיוונים של הרוזן ממונטה כריסטו. אולי הייתי כותב על האופן שבו העיר פריז משתקפת בספר, ככרך אורות שובה לב ומתעתע, יפיפייה, מקסים ומושחת עד היסוד בעת ובעונה אחת, או על היופי הפואטי של היצירה. אבל זו קריאה חוזרת, ולכן הייתי רוצה להתמקד דווקא בהיבט אחר, נסתר יותר וברור פחות. בתמצית: מקובל להציג את הרוזן ממונטה כריסטו כרומן, נוצרי באופיו, שמזהיר מסכנותיה המחרידות של הנקמה, אפילו כשהיא נראית מוצדקת להפליא ומופנה נגד רשעים גמורים. הרוזן, בסופו של דבר, משאיר אחריו אדמה חרוכה. התובע וילפור (עוד נחזור אליו) אולי ראוי לנקמה, אבל במה חטאו בני משפחתו, שמזימותיו של הרוזן גורמות באופן עקיף להרעלתם? עד שנהפך ליבו, הרוזן נחוש להרוג אפילו את ולנטין התמימה, נערה בת שמונה עשרה שלא חטאה לאיש, רק בגלל היותה בתו של וילפור ונצר ל"גזע מקולל". רק לקראת סופו של הספר, כאשר אהובתו לשעבר מרסדס מטיחה בו כי אינו שליחו של אלוהים, וכי לריבון העולמים, בניגוד לאלו המתיימרים להיות משרתיו, יש "זמן ונצח" לחשב את נקמתו, מתחיל הרוזן לחשוב מחדש על שליחותו הנוראה. ועוד יותר כאשר הוא נתקל בתוצאותיה המחרידות. "ראה, אדמונד דאנטס," אומר לו התובע המלכותי וילפור ומצביע על גופת ילדו הקטן, "ראה! הנה נקמתך!" כאשר מטיחים בפניו את התוצאות הנוראות של ההיבריס שלו, עושה הרוזן מאמצים אדירים, בחלקם מאוחרים מדי, לתקן חלק מהנזק, להציל את הקורבנות התמימים יותר, כמו ולנטין, ואפילו לחשוב מחדש על עונשם של חלק מהנבלים.

התמונה הזאת אינה שגויה, אבל לדעתי היא חלקית ובמידה מסויימת אפילו מטעה. בפועל, הרוזן ממונטה כריסטו אינו רק, או בעיקר, ספר נגד נקמה. התועבה שהסופר מוקיע היא עצם רעיון המזימה המחוכמת, אותה סדרת פעולות רציונלית כביכול שמטרתה להגיע לתועלת אישית על חשבונם של אחרים, כאילו היו פיונים על לוח השחמט. הספר מלא הרי בתככנים כאלו, שלא רוצים לנקום באיש, אבל משאירים אחריהם אדמה חרוכה. הדוגמא המובהקת ביותר היא דנגלר, שממיט על דאנטס את גורלו המר בגלל תאוות בצע גרידא, אבל גם אלואיז דה וילפור, שמרעילה את בני משפחתה, זקנים ישרי דרך ונערות תמימות כאחד, בשביל לזכות בירושה עבור בנה אדואר. ישנו גם הדייג פרננד שעולה לגדולה בזכות סדרה של בגידות, הראשונה בדאנטס והאחרונה שבהן במיטיבו, הפחה היווני עלי טפלנה, וכמובן התובע המלכותי דה וילפור שמטפס בסולם הדרגות על חשבונם של נאשמים שחלקם הגדול נידונו שלא בצדק. הנקמה של דאנטס היא רק אחת מהמזימות המחוכמות הללו, שדבר אחד משותף לכולן: הזומם לא רואה באנשים שמסביבו בני אדם בפני עצמם, אלא רק אמצעי, כלי למטרה שאפשר להשיגה תוך כדי דריכה על גבם. כמו ג'ר.ר. טולקין שנים רבות אחריו, דימא מזהיר בפני תאוות השליטה שמאחורי המזימות הללו. האמונה שאפשר לתמרן את העולם לטובתך ולשלוט במהלכיו במקום אלוהים היא שורש פורה ראש ולענה, מקור הרע והתועבה – שחייבת להמיט אסון על הזומם וכל מי שמסביבו.

אחד מההיבטים המעניינים במסר של דימא נגד המזימה, היא הרעיון הרומנטי והמושך כביכול, אך השקרי וההרסני לדעתו, של מזימה תמימה. אפשר הרי לגלות סימפטיה לפרננד, ואפילו לסלוח לו: מי יאשים דייג עני ובור, צעיר וחמום מוח, שהתפתה לשתף פעולה עם דנגלר הנבל בכדי להיפטר ממחזרה של אהובתו מילדות? אבל דימא, כמו טולקין, מראה לנו שהרוע הוא סם ממכר ומחלה חשוכת מרפא. פרננד אולי התחיל במזימה רגשית, שמקורה באהבה, אולם המשיך במהירות בקריירה של מזימות מרושעות יותר ויותר, כאשר כל שלב מכין אותו לבא אחריו. לפני קרב ווטרלו הוא בוגד במולדתו ועובר לשרת את האנגלים, ומשם בוגד במולדתו השנייה, ספרד, כאשר הוא חודר אליה כמרגל צרפתי. גרוע מכל, הוא מסגיר לטורקים את הפחה עלי טפלנה, שבטח בו, מחסל את מיטיבו ומוכר את אשתו ובתו לעבדות. "אות קיין, דם אדוניך טבוע על מצחך", צועקת הבת של טפלנה, היידה, בפרצופו של הדייג העני לשעבר, שבגידותיו הפכו אותו ל"גנרל הרוזן דה מורסף". אדמונד דאנטס מטיח בפרננד את אותם הדברים. שימו לב לעוצמת ההאשמות שמתגברת, כאשר עם כל מזימה ו"קידום חברתי" פרננד מקלף מעצמו עוד שכבה של כבוד ואנושיות:

האם אינך החייל פרננד שערק מהצבא לפני קרב ווטרלו? האם אינך הסגן פרננד אשר ריגל בספרד למען הצבא הצרפתי? האם אינך הקולונל פרננד שבגד במיטיבו, עלי טפלנה, ורצח אותו? וכל אותם פרננד, האם אינם גנרל הרוזן דה מורסף, אביר צרפת?

בסופו של דבר, נותרת מפרננד רק קליפה ריקה של כבוד מזוייף, תארים ומעמד חברתי, שהנשמה שחבויה בתוכן מתה מזמן. אולם פרננד, כמו זוממים אחרים, התרגל לרוע במנות קטנות. כאשר דאנטס מטיח בו את כל מעשיו בבת אחת, הסתירה בין התדמית של "אביר צרפת" לבין חוסר הכבוד בפועל הופכת להיות משמעותית מדי. פרננד מוותר אפילו על האפשרות להיפרע מדאנטס על ידי דו קרב – דרך שפתוחה כידוע רק לבעלי כבוד. הוא מעדיף לחזור לחדריו ולירות בעצמו.

והערת אגב למי שמכיר: קצב הסטקטו של ההאשמות, שהולך וגובר עד לשורת המחץ ויש בו אלמנט של אקסטטיות וכישוף, מזכיר מאד את סגנון הכתיבה העוצמתי של אמיל זולא ב"אני מאשים", הקונטרס הקלאסי שנכתב בזמן פרשת דרייפוס, ולא בכדי. כאן וכאן הטקסט נועד לזעזע אנשי צבא שמנפנפים בערך ה"כבוד" אך איבדו אותו הלכה למעשה.

מכל מקום, את אותה אשלייה של "המזימה התמימה" אנחנו רואים גם אצל התובע המלכותי דה וילפור. אולי הוא מקריב את חייו של דאנטס כדי להציל את אביו (של וילפור), מטרה נעלה לכל הדעות, אבל גם כאן מדובר ב"סם פותח שער" לעולם הרחב יותר של מזימות מרושעות. לאחר מכן, וילפור קובר ילד בחיים כדי להסתיר פרשיית אהבים, ובכל אותו הזמן ממשיך להאמין שהוא תובע מלכותי הדור וצדיק שנלחם בפשע וברשע, תוך הדחקה מוחלטת של פשעיו שלו. ולבסוף, אשתו, אלואיז דה וילפור, כביכול רוצחת את בני משפחתה למען הילד, אדואר, אבל גם המזימה ה"אלטרואיסטית" הזאת היא בסופו של עניין אנוכית לחלוטין. ברגע שאלואיז מבינה שפשעה נתגלה ושהיא אבודה, היא מרעילה את הילד איתה . דבריה ש"ידוע לך שהייתי אם טובה. רק למען בני פשעתי. אם טובה אינה יוצאת למסע בלי בנה." – נראים חלולים וצבועים. אהבתה חסרת הגבולות לאדואר היתה דומה, ככל הנראה, ל"אהבתו" של היטלר לעם הגרמני, אותו רצה להפקיר למוות ברעב כאשר נשרף בבונקר – אהבה אנוכית שרואה באחר חלק ממך, ומסתירה מאחוריה שאפתנות ורוע. בעולם של דימא אין מזימות תמימות, ומעל הכל אין מזימות אלטרואיסטיות למען אחרים.

על הרקע הזה, דווקא מזימת הנקמה של דאנטס היא אולי המכובדת ביותר. הרוזן, למרות הנזק האדיר שהוא גורם, למרות ליבו שהתקשה כאבן, תמיד פתוח לשכנוע ולחרטה. גם בשיא מסע הנקמה, הוא עדיין שומר נאמנות למיטיביו, כמו אדון מורל ובנו, ומוכן לשבש את הנקמה בכדי להציל את ולנטין ברגע שהוא מגלה שמקסימיליאן מורל, בנו של מעסיקו ופטרונו לשעבר, מאוהב בה. הרוזן אולי מבקש מולנטין, בסוף הספר, לרחם עליו ש"הפך לשטן כי ניסה למלא את תפקידו של אלוהים", אולם דימא אף פעם לא מציג את הנקמה כשטנית לחלוטין. כסופר בן המאה התשע עשרה, כבוד וצדק גמולי חשובים לו באופן שקוראים בני המאה העשרים ואחת אולי יתקשו להבין. גם דימא, כמו כל בני תקופתו, הסכים כי עוול אדיר, כגון זה שנעשה לדאנטס, מפר את הצדק האלוהי, ובסופו של דבר קשה למחות אותו אלא בדם, וכי אדם אינו יכול לחיות בלי כבוד. גם כאשר הרוזן נענה לתחנוניה של מרסדס ומסכים לוותר על הנקמה בבנה אלבר (על ידי הריגתו בדו קרב), הוא לא מוותר על הקרב אלא פשוט מסכים להפסיד ולמות בו. מפני שיהיו תחנוניה של האהובה לשעבר אשר יהיו, אף גבר אינו יכול לוותר על הכבוד ולהמשיך להסתובב בחברה כאילו לא קרה דבר. לכן הרוזן מסוגל לחזור בו מדרכו הרעה ולהתחרט, פריבילגיה שדימא אינו מעניק לאף אחד מזוממי המזימות האחרים בספר, כי אפילו אם הוא טועה ושורף את כל סביבתו, שורש מזימתו נתפס – הוא לבדו – כחיובי באופן יחסי. ודווקא היחס האמביוולנטי הזה לנקמה, הופך את ספרו של דימא לאשנב לתקופה אחרת, ולערכים אחרים, שהפכו בימינו לערכיו של עולם זר ואקזוטי שנמוג מזמן בעשן ההיסטוריה.       

בימים אלו, המילה "גיוון" נישאת בפי כל וכובשת בסערה את עולם התרבות; מפיקים מלהקים שחקנית שחורה כמלכת אנגליה, משנים נטיות מיניות של דמויות, ומשתדלים לייצג ביצירות ספרותיות וקולנועיות כמה שיותר קבוצות. כך, בהפקה חדשה של הארי פוטר, עלה הרעיון להפוך את אמו לטראנסית ואת אביו להיספני. אלא שפוליטיקת הזהויות הזאת, טוענת דריה שלייפר בטור אורח לינשוף, משיגה את ההיפך הגמור ממטרותיה המוצהרות, ובמיוחד משדרת בוז עמוק לאלו שהיא אמורה להעצים. מדוע?

לפני כמה ימים, הודיעו כמה מפיקי סרטים אמריקאיים כי הם מתכננים לצלם גרסה חדשה של הארי פוטר, שתהיה מגוונת מבחינה אתנית ומגדרית. המפיקים הצהירו כי שלל הדמויות, שרובן המוחלט הוצגו בתור לבנות בסרטים המקוריים, יהיו מרקע אתני מגוון (למשל, הוצע כי ג'יימס פוטר יהיה היספני), וחלק מהדמויות יהיה בעלות זהות מינית שונה (למשל, הוצע כי נשים תוכלנה לגלם את דמותו של רמוס לופין). המטרה היא, כרגיל, גיוון וייצוג, שתכליתם להביא להכלה של קבוצות רבות על המסך, פלורליזם דמוקרטי וליברלי שלם, שיגרום לקבוצות מיעוט מבחינה פוליטית להיות נוכחות יותר בתודעה הציבורית והתרבותית. גיוון וייצוג כאלו אמנם באים על חשבון דמויות לבנות, אבל בבסיס רעיון הייצוג ניתן למצוא את הטענה שה"לובן" (whiteness) כבר קיבל התייחסות פוליטית ותרבותית לא פרופורציונלית ומפלה על חשבון קבוצות אחרות.

כחלק מהוצאה לפועל של רעיון הגיוון והייצוג, אנו רואים ליהוקים של אנשים ממוצא אסיאתי או אפריקאי בהקשרים היסטוריים אירופאיים, כמו למשל ב"הפרחחים מרחוב בייקר" שמתבססת על העולם של "שרלוק הולמס" ו-"ברידג'רטון" הדרמה התקופתית האלטרנטיבית, או בעולמות שתהליך הדמיון שלהם נובע מהקשרים היסטוריים אירופיים, כמו "מחזור כישור הזמן".

כך, אנחנו יכולים למצוא אסיאתים ואפריקאים לצד לבנים ברחובות לונדון של המאה ה-19, או בחצר האצולה האנגלית, או פשוט בכפר אירופאי טיפוסי מימי הביניים. מעבר לשאלת הייצוג ההיסטורי, נשאלת השאלה האם טקטיקת הגיוון והייצוג הזו אכן משיגה את מטרתה. או, במילים אחרות, האם התודעה שלנו הופכת למכילה יותר, או לכל הפחות למודעת יותר לקיומן של מגוון פרספקטיבות? לי נדמה, שרב-אתניות ורב-מגדריות גדושות, במיוחד כאשר ישנן יצירות שמשוכתבות במטרה בלעדית להיות רב-אתניות ורב-מגדריות, אינן משיגות את המטרה; אם כבר, הן לעיתים קרובות גורמות להגחכת רעיון הייצוג והפלורליזם באמצעות בריאת עולמות לא משכנעים, אידאולוגיים, שמושתתים בלעדית על קומבינציות לא הגיונית של דם ומגדר שבינם לבין ייצוג ופוליפוניות יש מעט מאוד.

מה ההסבר לתופעה? להלן מספר רעיונות.

יצירת עולמות עם היגיון פנימי: הסיפור של הדמויות מתרחש בתוך עולם, ואם העולם הזה אינו עולם אמין, דהיינו אינו בעל הגיון פנימי שמתכתב עם הידוע לצופים על בני-אנוש, על ההיסטוריה, ועל הטבע שלהם, הצופים יעסקו באי-ההגיון של העולם ולא בסיפורן של הדמויות. אם, למשל, בעולם שבראנו בני האדם מתנהגים בצורה שונה מהמוכר לנו, למשל במשטר מטריאכלי, יש להבין שיש לזה השפעה אדירה, ושעלינו לחשוב על הדפוסים הלוגיים שמשטר שכזה יוצר ואת השלכותיו על התנהגות הדמויות, אופי הדמויות, והאינטראקציה ביניהן או בין הקבוצות השונות הפועלות בסיפור. הרי את דפוסיו הלוגי של משטר פטריאכלי אנחנו מכירים היטב, לכן אם אנחנו כותבים על אחד כזה, מספיק שנפעיל את זכרוננו ההיסטורי או את מבטנו ההשוואתי בשביל ליצור עולם אמין.

לכן, אם אנחנו רואים למשל כפרים בסגנון ימי-הביניים, ובהם אסיאתים שחורים לצד לבנים מבלי שיש איזו התייחסות לרב האתניות הזו: לא מדובר בסיפור משכנע, כי לא ברור לנו איך משהו כזה יכול לקרות מבלי כיבוש, הגירה מסיבית, או אפרטהייד ארוך שנים ששמר על בני אדם בעלי רקע אתני שונה מופרדים אחד מהשני למרות החיים המשותפים בכפר פצפון בנוסח ימי הביניים. בין אם מדובר בכיבוש, הגירה, או אפרטהייד, ברור לנו שהדמויות והעולם החברתי והפוליטי שבו הן מתקיימות לא ייתנהל בצורה זהה לעולם חד-אתני מפאת הנסיבות המיוחדות שמביאות לעולם רב-אתני, בין אם זה עולם חדש או עולם ותיק. במילים אחרות, אם הרב-אתניות לא משנה שום דבר בהתנהגות הדמויות, בזיכרון ההיסטורי שלהן, או באישיות שלהן, העולם הזה מאבד מאמינותו.

ואם נסכם: בהיעדר אמינות של העולם הסיפור לא יכול להיות סיפור מוצלח, כי בשביל להתחבר לסיפור כלשהו ברמה אישית ועמוקה אנחנו צריכים להרגיש שמדובר באיזו אמת; לא במובן ההיסטורי, וגם לא במובן הטכני, אלא במובן ההיגיון הפנימי. או, במילים אחרות, אמינות מביאה לממשות, וממשות מביאה לחיבור אישי, פסיכולוגי ואסתטי של צרכן התרבות אל הסיפור.  

יצירת דמויות עגולות ואמינות: לא רק העולם צריך להיות אמין, אלא גם הדמויות. בשביל להיות אמינות, הדמויות צריכות להיות בעלות תכונות הגיוניות, קול אוטונומי, אישיות, והיגיון פנימי משלהן שמתכתב עם ההיגיון הפנימי של העולם. מתוך כך, ברור לנו שלזהות המינית, המגדרית, או האתנית של הדמות יש משמעות אדירה לאותו ההיגיון הפנימי וליחסי הגומלין שלו עם ההיגיון הפנימי של העולם שבו הדמות פועלת. לכן, החלפה של דמויות לבנות בדמויות שחורות מבלי לשנות את כל יתר הסיפור היא טקטיקה שכמעט לעולם לא יכולה להיות אמינה. הרי הרעיון מאחורי ההחלפה האתנית, המגדרית, או המינית המודעת מתבסס על הנחת המוצא כי לזהות יש משמעות, ואם יש לה משמעות עבורנו, יש לה משמעות גם עבור אנשים בעולמות אחרים, בדיוניים ככל שיהיו.

אם, למשל, לילי פוטר היא טרנס וג'יימס פוטר הוא היספני, עובדה זו משנה לגמרי את הדמויות ואת הקשרים ביניהן. לאו דווקא לטובה, לאו דווקא לרעה, אבל בוודאי במידה כלשהי. לכן שכתוב פשוט בצורת החלפה על בסיס דם או מגדר כמעט תמיד יוצא עילג ולא משכנע; צריך לשנות הרבה מאוד בעולם או בהקשר בין הדמויות בשביל שהאישיות, ההיסטוריה, והתקשורת של הדמויות תהיינה הגיוניות, ובתוך כך הדמויות עצמן יהיו ממשיות. וכמו שכבר ציינו, בהיעדר ממשות, צרכן הסיפור לא יכול להתייחס לסיפור ברצינות מירבית.

להפסיק להתעצל: יצירת עולמות תוכן חדשים: אחד הדברים החסרים ביותר בנוף התרבותי שלנו הוא תוכן חדש על מקומות, דמויות, והקשרים שונים. רובן המוחלט של היצירות עוסקות בעולם אמריקאי או אירופי מערבי, כמו גם ההקשר שבו הן פועלות. משום מה, יוצרי התרבות בני-זמננו בוחרים להחליף את האצילים האנגלים הלבנים באסיאתים ובאפריקאים, במקום ליצור תוכן על הפוליטיקה העתיקה שהתקיימה באסיה ובאפריקה (וגם במקומות של לבנים לכאורה, כמו הסלאבים, שאינם נוכחים בתרבות המיינסטרים כמעט בכלל) – תוכן מעניין, חדשני, ואמין הרבה יותר.

אם נחשוב על זה, רבים מאיתנו נחשפו לגיוון שיש בעולם באמצעות סרטי דיסני, אשר הציגו את מולאן הסינית ואת פוקהונטס האינדיאנית. על אף שהייצוגים היו בלתי אמינים במובנים אחרים, עצם העובדה שהוצג סיפור שמתבסס על ההיסטוריה האמיתית של הדמויות הלא מערב אירופאיות, עם היסטוריה לא מערב אירופאית והקשר לא מערב אירופאי – גרמה לנו באמת להיות מודעים לקיומן של תרבויות והיסטוריות אחרות. מנגד, כשמלהקים, למשל, שחקנית שחורה ממוצא אפריקאי לשחק את מלכת אנגליה, אנחנו לא לומדים שום דבר על אפריקה או על הזהות הגזעית של השחקנית, אלא רק על טרנד הליהוק הקולנועי בן ימינו. זה מלמד אותנו משהו על המייצגים, ולא על המיוצגים. אם כבר, זה יוצר בלבול, כמעט רמייה, כי הרי ברור שמדובר בייצוג שקר שלא יכול היה להתקיים. זה יוצר, כאמור, סיפור ודמויות לא אמינות, כי רב-אתניות משנה יותר מדי מבחינת נסיבות האומה או העולם, הרי לזהות, כמו שהזכרנו, יש היסטוריה, הקשר, ומשמעות.

נדמה לי שאפשר אפילו להעז ולהגיד שליוצרים והמלהקים לא אכפת באמת מייצוג עמוק ואיכותי; במקום לקדם תוכן חדש ואיכותי, הם שוחים בתור המוכר להם, מתעצלים ללמוד על דברים חדשים, וגם לא חוששים לקדם בורות שאין בה לא אמינות, לא ממשות, לא עומק, ולא כבוד – לא למערב-אירופאים, לא לאפריקאים, לא לאסיאתים, לא לסלאבים, לא ליהודים, ובעצם, ובכן, כמעט לאף אחד.

מעט כבוד: ואולי הסעיף הזה, האחרון, הוא בעצם הסיכום של הסעיפים הקודמים, והוא די פשוט, ואמור להיות די אינטואיטיבי בחברה ליברלית: בשביל לייצג פלורליזם ייצוגי, עלינו לתת לאנשים את הכבוד המגיע להם בתור פרטים אוטונומיים ומקוריים. העולם של הארי פוטר הוא עולם אנגלי לבן בעיקרו, עם כמה מהגרים, עם אחוז מועט של הומוסקסואלים, ובלי טרנסים. זה לא עולם רע, זה פשוט עוד עולם, והוא בעיקר תואם את העולם הריאלי של אנגליה בשנות ה-90 של המאה הקודמת. הדרך לכבד אנשים שלא כלולים בעולם הזה היא לא לשים אותם שם בכוח האידאולוגיה והממון, אלא ליצור להם עולמות שבהם הם לא סתם "שחקן שחור", "שחקנית לסבית", "שחקנית היספנית" – אלא ראשית דבר, בני אדם עם סיפור ותוכן משלהם. בוודאי שבסיפור האישי שלהם לזהותם תהיה משמעות, אבל כיבודם יוביל לכך שמשמעות זו היא עוד חלק מאנושיותם וממהותם, ולא הדבר המרכזי (ואף היחידי) שיש בהם. הם יוצגו ויושפטו כבני-אדם מלאים, עם כל הנוגע לכך, ולא כתיוגי זהות פשוטים וחד-ממדיים. הרי מה היא המלחמה בגזענות ובשוביניזם אם לא הכבוד לאדם היחיד, לעולמו ולעומקו בשל האינדיבידואל שהוא, ולא בשל הנסיבות בהן נולד?

בקרוב, אני מוציא ספר חדש בשם "נמלטים – שכירי חרב נאצים במלחמה הקרה". במהלך העבודה עליו גיליתי, פעם נוספת, עד כמה דיני זכויות היוצרים הפכו להיות אימפריה של עורכי דין, תאגידים וסוכנויות למיניהן, שיושבות כמו דרקון על אוצר שלא הן אספו. למשל, סופר עלול להידרש לתשלומי עתק עבור ציטוט של שתי שורות משיר, ולפעמים ייתבע על ידי טרולי זכויות יוצרים שיש להם מעט מאד קשר ליוצר או ליורשיו. האם הגיע הזמן לשנות את החוקים הללו? דיון פתוח בינשוף.

בקרוב, אני מוציא ספר חדש בשם נמלטים: שכירי חרב נאצים במלחמה הקרה (Fugitives: Nazi Mercenaries in the Cold War), עבודה של שנים שבה צללתי לאינספור ארכיונים, ציבוריים ופרטיים, קיבלתי מבט נדיר לאוספים מסווגים של ארגוני ביון וסתר, יצרתי קשר עם עדים וחיברתי פיסה לפיסה בכדי לחשוף סיפורים שעדיין לא הגיעו לקהל הרחב. הספר התקבל לפרסום בידי שתי הוצאות מכובדות, בבריטניה ובארצות הברית, וכבר מעורר עניין בעיתונות, לרבות כלי תקשורת מרכזיים שמתכוונים לתעד, לסקר או לפרסם ציטוטים. אבל כמו שכל מי שהוציא ספר יודע, השמחה של תהליך הפרסום מתערבבת תמיד בטרדות גדולות וקטנות, חלקן בלתי צפויות. אחת המגעילה שבהן היא סחטנות של זכויות יוצרים.

באופן תיאורטי, זכויות יוצרים הן אחד העקרונות הטבעיים, הצודקים וההגיוניים יותר במשפט האזרחי. מי שעמל על יצירה זכאי להתפרנס ממנה, ואין זכות לאדם אחר לנצל את היצירה ללא רצונו. ליוצר תמיד יש זכויות מוסריות על היצירה, קרי אסור לעוות אותה בניגוד לכוונתו, לצטט אותה ללא קרדיט או להציג אותה באופן משפיל ומבזה. בנוסף לכך, יש לו גם זכויות מסחריות עליה, ואלו ניתנות להעברה ומכירה כמו כל זכות אחרת. כלומר, אם אדם אחר רוצה להשתמש ביצירה עליו לבקש אישור מהיוצר, ולזה יש זכות מלאה לדרוש תמלוגים כדמי השימוש ביצירה. לזכויות יוצרים יש חריג מסויים שנקרא "שימוש הוגן". אפשר להשתמש ביצירה גם בלי לשלם תמלוגים, כל עוד מדובר בציטוט סביר באורכו לצורך מחקר, ביקורת או מטרות אחרות המצויינות בחוק (וכמובן שגם במקרה כזה חובה לתת קרדיט ליוצר). הכל נשמע, כביכול, ברור, פשוט ואינטואיטיבי – רק שהוא לא. בפועל, חוקי זכויות היוצרים והשימוש ההוגן מסובכים, מורכבים, עמומים ושונים ממקום למקום, באופן שעלול לסבך סופרים, בלוגרים ויתר משתמשי קצה, ולתת יתרון לא הוגן לעורכי דין ואנשים אחרים שמתפרנסים מהמערכת. כמו במקרים רבים אחרים, הפסיקה המשפטית בנושא זכויות יוצרים דומה לכדור שלג. עם השנים, נוספו אליה אינספור תקדימים, פסיקות, תיקוני חקיקה, הערות על הפסיקות וכיוצא בזה, עד שהוודאות המקורית התחלפה במערכת שקשה למצוא בה את הידיים ואת הרגליים.

דוגמא שנתקלתי בה לאחרונה, למשל, היא הסוגיה של שימוש בציטוטים שפותחים פרקים, דבר שמכנים בלעז "אפיגרף". כל מי שקורא ספרים, רומנים או מחקרים היסטוריים, מכיר את התופעה היטב. לפעמים, אנחנו פותחים פרק בציטוט ממשורר או סופר, שתוכנו קשור לנאמר בפרק ונותן סוג של "טיזר" לקורא. למשל, בספר שלי, פרק שעוסק בשיתוף הפעולה של הביון האמריקאי עם פושעי מלחמה נאצים בראשית המלחמה הקרה נפתח בציטוט משירו של נתן אלתרמן:

כי חוגרי כלי לוחם, ואנחנו איתם

מי בפועל ומי בטפיחת הסכמה

נגררים במלמול של "הכרח" ו"נקם"

לתחומם של פושעי מלחמה

אפיגרפים אחרים שלי מצטטים את ראש ה-CIA, את התנ"ך, את ביאליק, ג'.ר.ר. טולקין, המשורר הבריטי אאודן, צ'רלס דיקנס ורבים אחרים.

והנה, גיליתי כי לפחות לפי הדין הבריטי, אפיגרף לא נכלל בתוך הדוקטרינה של "שימוש הוגן". כלומר, אם אני מצטט את אלתרמן, את ביאליק או את טולקין בגוף הספר, זה בסדר גמור כל עוד אני נותן קרדיט כמקובל. אבל אם אני מצטט אותם בפתיחת פרק, מדובר בחריגת זכויות יוצרים שחייבים לשלם עליה. ההנמקה בפסיקה היא תמוהה לכל הפחות. הדין הבריטי מניח שציטוט בגוף הספר "הכרחי" למחקר (ולכן נחשב כשימוש הוגן) בעוד שאפיגרף נועד רק להוסיף יופי לפרק, ולכן הוא סוג של "אקסטרה" שחייבים לשלם עליה. לפעמים, ציטוט אפיגרף של שתי שורות משיר ידוע ומפורסם (למשל של אאודן) עלול לעלות מאות רבות של דולרים.

אותי, באופן אישי, מדהים כיצד מחוקקים ושופטים מעזים לקבוע עבור סופר מה "הכרחי" ליצירה שלו ומה היא סתם תוספת אסתטית. באותה מידה, אפשר לומר שגם בגוף הטקסט, כל ציטוט שאינו הכרחי לטיעון המרכזי שלי ונועד, למשל, רק להוסיף תיקוף, להבהיר או לסגנן, הוא אקסטרה שדורשת תשלום. מכיוון שאף אחד, בינתיים לפחות, לא מצפה שסופרים יכתבו רשימת יבשה של נקודות במקום יצירה, התיחום בין ציטוט הכרחי ליצירה ותוספת סגנונית הוא שרירותי למדי. חוסר הוודאות, כרגיל, מאפשר לכל מיני טפילים וערפדים להיכנס לתחום ולמצוץ את דמם של סופרים. באתרים של יוצרים, ראיתי אזהרות ותלונות על כך שעורכי דין בארצות הברית התחילו לתבוע סופרים גם על ציטוטים "לא הכרחיים" בגוף היצירה, בעיקר של שורות מפזמוני פופ פופולריים. אפילו אם לתביעות הללו אין הצדקה משפטית, רוב הסופרים לא מעזים להיכנס לקרב יקר בבתי המשפט ופשוט משלמים כופר בכדי שיעזבו אותם.

וכאן, אנחנו מתחילים להיכנס לבעיה נוספת. חוקי זכויות היוצרים, כשמם כן הם, נועדו להגן על היוצר המקורי. בפועל, כמעט בכל המקרים, זכויות היוצרים הללו נמכרות לסוכנויות, הוצאות ספרים וחברות אחרות, שבתורן מוכרות אותן לתאגידים גדולים למיניהם. ברור לי שבכדי שהיוצר יוכל להרוויח כסף, צריך לאפשר לו למכור את זכויותיו למי שיכול למצות אותן טוב יותר. אבל התוצאה היא שבפועל, הכספים האדירים שמשלמים סופרים על זכויות יוצרים, בין אם על אפיגרפים או תמונות, כמעט אף פעם לא מגיעים ליוצר או ליורשיו אלא לקופותיהן של חברות ענק. לפעמים, אותן החברות ממשיכות להרוויח במשך עשרות שנים לאחר מות היוצר. במקרה מסויים, חברת ענק שהחזיקה בזכויות לעולם "רומח הדרקון" החליטה שהיא לא מאפשרת ליוצרים להוציא ספר נוסף מטעמי פוליטיקלי-קורקט, וגם מנעה מהם להוציא אותו במקום אחר. לפי הדין הקיים, זכויות יוצרים בדרך כלל פגות 70 שנה לאחר מות בעל הזכויות. אולי כדאי לקצר את התקופה הזאת משמעותית, במיוחד אם היורשים הישירים לא מחזיקים בזכויות, בכדי להפסיק את תנועת הכסף מסופרים לגורמים שלישיים שאין להם באמת קשר ליצירה המקורית?

זאת ועוד: במדינות קטנות, כמו ישראל, מסתובבים טרולים של זכויות יוצרים – עורכי דין או גופים כלכליים הקונים רשות תביעה בקבלנות מבעלי הזכויות (שלפעמים נמצאים, למשל, בארצות הברית ואין להם עניין לתבוע במדינה קטנה ורחוקה כמו ישראל). ויקיפדיה העברית מתארת היטב את שיטת הפעילות של אלו בערך טרול זכויות יוצרים – המצוטט להלן במדויק מפאת חשיבותו:

• טרול זכויות יוצרים יחפש הפרות מצד משתמשים קטנים, בעלי יכולת כלכלית מוגבלת. שיטת העבודה היא איום בהליכים משפטיים, תוך הסתמכות על העובדה שחוקי זכויות יוצרים בדרך כלל מעניקים לבעל הזכויות סעד כספי גבוה ללא צורך בהוכחת נזק. הטרולים מנצלים את החשש שיש לאדם הפרטי מפני מכתבים רשמיים, הליכים משפטיים ועורכי דין, ומפעילים לחץ על מנת להגיע לפשרה מחוץ לבית המשפט.
• טרול לא יתחשב בתום הלב של המפר. הטרול לא יסתפק בהפסקת השימוש ביצירה המוגנת. הטרול ישאף למקסם את הרווח הכספי שניתן לקבל כתוצאה מההפרה.
• טרול ינסה לתבוע את זכויותיו באופן מלא, גם במקומות בהם ברור לחלוטין שלא היה נזק אמיתי בשימוש ביצירה. כך לדוגמה, בעל בלוג פרטי, אשר מעטר את הבלוג שלו בתמונה מוגנת. הטרול לא יסתפק בדרישה להסרת החומר המוגן, אלא ינסה לגרום למפר לשלם פיצוי כספי על ההפרה.
• הטרול ינצל את חוק זכויות יוצרים, על מנת לתבוע סכומים שאינם פרופורציונליים לעלות השימוש האמיתי ביצירה. כך למשל יכול טרול לתבוע סכומים של אלפי דולרים עבור שימוש בתמונה, שמחיר השימוש הרגיל בה הוא דולרים בודדים.
• טרול יקבע מחירי שימוש מופרזים, עבור שימוש רגיל ביצירה, שלגביה הוא מצא הפרה והחל לפעול. כך למשל, הוא עשוי להעלות את מחיר השימוש בתמונה, מדולרים בודדים לאלפי דולרים, כדי לחזק את עמדתו מול המפר, ולנסות להוכיח כי לכאורה נגרם לו נזק גדול וממשי.
• טרול יחפש באופן יזום, באמצעות כלים אוטומטיים, הפרות של זכויות היוצרים שלו. זאת בניגוד לבעל זכויות יוצרים רגיל, אשר יתבע את זכויותיו כאשר הוא נתקל בהפרה מהותית שעושה לו נזק אמיתי.

ויקיפדיה מביאה גם לינק למכתב איום טיפוסי מהסוג הזה.

חשוב להבהיר: אינני משפטן וגם לא מומחה לזכויות יוצרים, והתחומים המשפטיים שכן למדתי שונים בתכלית וקשורים יותר לדין הפלילי. לכן, אני במוצהר לא מציג כאן עמדה של פרשן משפטי אלא מעלה שאלות של משתמש קצה, סופר שמתלבט בעניינים של זכויות יוצרים ותוהה לפעמים על הצדק וההיגיון שלהן. האם אתם חושבים שיש לערוך רפורמה בדיני זכויות היוצרים, כדי שבאמת ימלאו את ייעודם המקורי במקום להעשיר עורכי דין, סוכנויות וחברות ענק למיניהן? אם כן איזו, וכיצד? אשמח לשמוע את דעתכם.

"מותק בול באמצע", הסדרה החדשה של שמואל הספרי בכאן 11, היא שילוב של קומדיה, פארודיה וסרט ביעותים. אם נתעלם לרגע מההגזמות ונסתכל עליה בעין ביקורתית, נוכל להבחין בתובנה מרתקת: מי שמנסה למשול בעולם הפוליטי באמצעות אימה צרופה, שקרים ובוגדנות בלבד, עלול לגלות שבעלי בריתו חוברים לאויביו בכדי לכלותו. ינשוף פוליטי-מדיני על אסטרטגית התמנון, על היבריס ועל נפילה בלתי נמנעת. ומה הקשר למשחקי הכס ולבנימין נתניהו?

אזהרה: שלוש הפסקאות הראשונות נטולות ספויילרים. לאחר מכן – ישנם ספויילרים לכל פרקי הסדרה.

מאז עלייתה לאקרנים של מותק בול באמצע, הסדרה החדשה של שמואל הספרי, תהיתי במה בדיוק מדובר: האם בקומדיה פוליטית קלילה אך מציאותית להבהיל כמו פולישוק, האם בפארודיה מוחלטת, או שמא בסרט אימה. כצופה מצאתי את עצמי מרותק למסך, לעיתים צוחק, לעיתים משתנק ולעיתים נבהל. למי שלא מכיר, הסדרה מספרת את סיפורה של פליטת ריאליטי צעירה בשם מותק מרדכי (גילי איצקוביץ) שנכנסה לרשימה של מפלגת מרכז בגלל ספק טעות. היא מוצאת את עצמה בכנסת לאחר שקוֹדמה, מוקי פטיש, התאבד בתלייה. ובעודה נאבקת להסתגל ולהכיר את העולם הפוליטי החדש והאכזרי שמסביבה, היא נכנסת לכוונת של תמנון פוליטי חסר מעצורים, לוביסט העל אלכס טורצ'ין (אבי קושניר). לאחר שקנה, סחט ואיים פחות או יותר על כל בכירי המדינה הרלוונטיים, טורצ'ין ואנשיו מנסים להכשיל רפורמה שתסמן מזון לא בריא לתינוקות, ומותק מוצאת את עצמה בעין הסערה. כמו בפולישוק, אנחנו מתוודעים לשלל דמויות הסובבות את הגיבורה הראשית: היועצים הפוליטיים זיף וגבי, האופה בשוק מחנה יהודה שיודע יותר מדי (יגאל עדיקא), הליכודניק הדוחה והמטריד המיני לייזי אוח, חברות הכנסת המסוכסכות של סיעת "בול באמצע" (בולטת במיוחד חנה חנינא חנן, הנלחמת למען "מעשנים כבדים ממוצא מזרחי"), והגל"צניק הנמרץ חלמון שאשא. מי שמתגעגע, ימצא גם את הרב יהושע טנדורי מ"פולישוק" בהופעת אורח. השמות מרמזים, כמובן, על אופייה הפארודי של הסדרה. בין לבין, מותק מדווחת בלייב לאוהדות שלה מתקופת הריאליטי ("סוכריות הזעם של מותק"), והטוקבקים שלהן, שמופיעים בסצינות נבחרות ובשיר הסיום, הם אחד מהאלמנטים המצחיקים ביותר בסדרה.

בטור הזה אני לא מתכוון להרחיב על יתרונותיה וחסרונותיה של הסדרה, או על המימד הפארודי והמוקצן שלה. נסתפק בכך שבניגוד ל"פולישוק", שנבנתה על הלחמה של סצינות פוליטיות אמיתיות, "מותק בול באמצע" מציגה גרסה קיצונית בהרבה של העולם הפרלמנטרי. במציאות, בניגוד לפארודיה, לוביסט אחד אינו מסוגל לשלוט במערכת הפוליטית כולה, שהיא אחרי הכל זירת משחקים לפוליטיקאים, לוביסטים, בעלי הון, עיתונאים וגורמי כוח רבים בעלי אינטרסים סותרים ומנוגדים. כמו כן, בניגוד לעולם הפשטני שמציג לנו הספרי, במציאות יש מעט מאד החלטות שהן "טובות" או "רעות" לכל הדעות, כמו רפורמת התמ"ל (תוסף מזון לתינוקות) המוצגת בסדרה, והלוביסטים האמיתיים נכנסים לעולם עמום ואפור שבו לכל החלטה יש צדדים לכאן ולכאן, יתרונות ומחיר, נזק ותועלת לקבוצות שונות, וכמעט תמיד גם השלכות בלתי צפויות. יתכן שלוביסטים ובעלי הון חסרי מעצורים ידחפו בדרכים מושחתות החלטה שתועיל להם, אך בסופו של דבר גם לציבור; ומנגד, חברי כנסת אידיאליסטים יכולים להעביר רפורמות ממניעים טהורים ולגרום לנזק אדיר. ולהיפך. המציאות מציגה אינספור דוגמאות לכל השילובים הללו.

ובכל זאת, חרף כל חסרונותיה, מדובר לדעתי בסדרה מוצלחת מאד, וכוחה העיקרי בעלילה הקצבית, בהבזקים המתחלפים של קומדיה סאטירית, דרמה אנושית וסרט ביעותים, במשחק המצויין, וגם במספר תובנות אסטרטגיות אמיתיות שהיא עשויה לתת לנו. החשובה שבהן קשורה דווקא בדמותו של הנבל הראשי, הלוביסט אלכס טורצ'ין.

מכאן ואילך: ספויילרים ל"מותק בול באמצע"

סיפורו של טורצ'ין מראה לנו שבלי שום קשר למוסר, באסטרטגיית התמנוניות הפוליטית שמבוססת על שליטה ופחד מאחורי הקלעים טמונים חסרונות כבדים מאד, ואלו עשויים להוביל לנפילתו הבלתי נמנעת של התמנון. שימו לב לדרך העבודה של טורצ'ין. הוא מחזיק בגרון כמעט את כל חברי הכנסת ובכירי המדינה בשילוב של מתן טובות הנאה, סחיטה ופחד, אולם ככל שהסדרה מתמשכת, התמריצים השליליים מאפילים על אלו החיוביים. טורצ'ין גס עד כדי בהמיות כלפי הפוליטיקאים שעובדים איתו, ואפילו עמיתיו ויועציו, סוחט אותם עד הטיפה האחרונה וגורם להם נזקים כבדים. הוא מכריח את אגוז בזלת, פוליטיקאי קנוי שנמצא בכיס שלו, להיפטר מעוזרתו/פילגשתו, שמגיעה עקב כך לסף התאבדות; מעיר ליו"ר הכנסת הערות גסות על "ביצועיו" בצילומים מיניים, ודורס אפילו את שותפיו הקרובים. כתוצאה, גם כשהוא נראה כל יכול, אין לו בסיס תמיכה אמיתי, והשלטון שלו מבוסס על פחד צרוף. היכולת של טורצ'ין לתמרן ולכוון את קורבנותיו מבוססת על טקטיקה פשוטה של הפרד ומשול. כשהם מבודדים, כל אחד מהם חושש להתעמת מולו בנפרד, פן ייחשף חומר מרשיע עליו. האחרון שניסה, מוקי פטיש, תומרן לתוך פרשיית שוחד וסיים את חייו על חבל התלייה. באחת הסצינות המבעיתות יותר בסדרה, אנשיו של טורצ'ין מחליפים את השקופית "לזכרו של מוקי פטיש ז"ל" בישיבת ועדת הרפורמות בכנסת ב"לזכרה של מותק מרדכי ז"ל" כדי להבהיר לה את גורלה הצפוי אם תתגרה בגדולים ממנה.

אולם באסטרטגיה הזאת טמונים מספר חסרונות. ראשית כל, היא עובדת עד שאחד מהקורבנות של התמנון מתגבר על מחסום הבדידות, הפחד והיריבות הפוליטית, יוצר קשר עם אחרים ומתחיל לגבש קואליציה נגדו. שנית, אפילו אם נוקטים בכל אמצעי הזהירות, האסטרטגיה של טורצ'ין מותירה אחריה שובל הולך ומתמשך של ראיות פליליות, ושלישית, כפי שהסדרה מראה היטב, ביטחון עצמי והיבריס מובילים, במוקדם ובמאוחר, לטעויות קשות בשיקול הדעת שעלולות להפוך לקטלניות.

החיסרון הראשון שהזכרנו הוא, כמובן, מבני. אם מוטת השליטה של התמנון הפוליטי מבוססת בעיקר על סחיטה, הצלחתה תלויה בכך שהקורבנות לא ישברו את מחסום הפחד ויתחילו לשתף פעולה זה עם זה. ברגע שנוצרת קואליציה כזאת, טורצ'ין מגלה במהירות שהעדר בסיס התמיכה הפוליטי שלו עומד בעוכריו. מפני ששלטונו מבוסס רק על פחד, הקליינטים שלו ששים להיפטר ממנו ברגע שהם מאתרים גוש נגדי שבטוח להצטרף אליו. ובהתאם לחוקי "הקפיצה על העגלה" (bandwagoning), ככל שהקואליציה הפוליטית מנגד גדלה, כך הפיתוי לשבור את מחסום הפחד ולהצטרף אליה הולך ומתחזק. מותק, שמאלתרת תוך כדי תנועה, ניסוי וטעייה במהלך הסדרה, מתחילה באופוזיציה הימנית הזנוחה של הכנסת, שטורצ'ין התעלם ממנה בעיקר מפני שתמיד השקיע יותר בבעלי הכוח. שובר שוויון נוסף הוא ג'וליאנו, לוביסט במשרדו של טורצ'ין, שמאס במבול ההשפלות הבלתי פוסקות, ולכן הפך לסוכן כפול מתנדב של מותק (מה שקוראים בעגת הריגול walk-in). אולם בכדי להגדיל את הקואליציה של מתנגדי טורצ'ין מעבר לקומץ, יריביו צריכים לחשוף את הראיות נגדו, וכאן הם נתקלים בבעיה. כל חשיפה של מעללי טורצ'ין עלולה להוביל לחשיפה מקבילה מצדו, והרי יש לו חומר ראיות מפליל כמעט על כל יריביו. השאלה כאן קשורה למאזן: בטוח לחשוף את התמנון, רק ברגע שהראיות הפליליות שהוא משאיר אחריו גוברות בחומרתן על חומר הסחיטה שברשותו.

מסיבה זו בדיוק, טורצ'ין זהיר מאד שלא להותיר אחריו ראיות מפלילות. בכל אחת מפגישותיו הוא משתמש ב"דוּדי", מכשיר שמשבש הקלטות סתר, ומשתדל לטשטש את עקבותיו ככל האפשר גם בדרכים אחרות. הסרטונים המפלילים שהוא שולח לתקשורת על קורבנותיו הם, כמובן, אנונימיים. אולם במורד הפרקים, זהירותו של טורצ'ין הולכת ונשחקת עם עליית מפלס ההיבריס והביטחון העצמי שלו. הוא מתחיל להופיע במשרדים של חברי כנסת ולאיים, בלי לשים תמיד על השולחן את הדודי, לשלוח את אנשיו לפרוץ לבתים ולבצע שלל עבירות פליליות, כמו בסצינה המצמררת עם החתול של גבי, בלי להביא בחשבון שיתכן ויקלטו במצלמות אבטחה, ועושה את הטעות הישנה ביותר שנובעת משחיקה וביטחון עצמי עודף: מיחזור טקטיקות וחומרים באופן שמקל לעקוב אחריו. בדיוק כפי שיחידה צבאית או סוכני ביון לא אמורים ללכת באותו המסלול פעמים רבות מדי, פן יתגלו, כך גם עם סרטוני סחיטה אנונימיים. טורצ'ין משתמש נגד מותק בדיוק באותו פורמט של סרטון תעמולה כמו נגד מוקי פטיש, ובכך מקל על כל המעורבים בדבר (באדיבותו של הסוכן הכפול ג'וליאנו) להוכיח כי הוא עמד מאחורי שניהם. מכאן הוא מקל על מותק לנקוט בתרופת הנגד הטובה ביותר לסחטנות:  לעקור את שיני הארס של הסחטן על ידי חשיפת החומר המפליל לפני שהוא מספיק לעשות זאת.

לצד הטעות הזאת, שנובעת מעצלנות, שחיקה וקושי לשנות הרגלים, טורצ'ין מסבך את עצמו גם במעשים פליליים שאינם הכרחיים לקידום האינטרסים שלו. השיא, כמובן, הוא התקיפה המינית של מותק באזור רווי במצלמות, מעשה של אדם שהתרגל כל כך לכוח מוחלט וחסינות מוחלטת, עד שהוא בטוח שלעולם לא יתן את הדין על כלום. וכמו תמיד במקרים של היבריס, הטעויות הללו הולכות ומצטברות באפלה, עד שהן ממוטטות את טורצ'ין בלי אזהרה ברגע אחד מבעית. ההצבעה פה אחד בכנסת בעד החוק של מותק, אולי אחד הרגעים הפנטסטיים ביותר בסדרה, דווקא מדגימה עיקרון נכון: מי שמשחק בהפרד ומשול ומתמרן יותר מדי קורבנות באמצעות אימה, במשך יותר מדי זמן, עלול להיות מופתע כשחומות הפחד מתמוטטות וכולם קמים עליו, לרבות אלו שחשב בטעות שהם עבדיו החנפים ובעלי בריתו.

ב"שיר של אש ושל קרח", סדרת הספרים הקלאסית של ג'ורג' מרטין, אומר לורד טייווין לבתו, המלכה סרסיי, ש"את לא חכמה כמו שאת חושבת שאת." האב מתייחס לסדרה של מעשי נבלה, רמייה ובגידה שבאמצעותן סרסיי מבססת את שלטונה המוחלט על כל השחקנים הפוליטיים בממלכה. טייוין עצמו לא מהסס אמנם לבצע מעשי אכזריות מבעיתים כאשר הדבר משרת אינטרס פוליטי חשוב, אך בו בזמן יוצר לעצמו תדמית אמינה ושורה ארוכה של בעלי ברית שמוכנים להתייצב מאחוריו בשעת צרה. בתו, לעומת זאת, בוגדת בכולם בכל עת בכדי להשיג יתרונות קצרי טווח, רק כדי לגלות שבשעת מבחן החומות סוגרות עליה ואיש אינו מוכן לעמוד לצדה. גורלה של סרסיי, כמו גורלו של טורצ'ין הן דוגמאות ספרותיות המבהירות לנו את מחירו הנורא של המקייווליזם. בעולם הפוליטי אכזריות, שקרים ובוגדנות הם תבלין שיכול לסייע לאסטרטגיה חכמה כאמצעי ספציפי, בתנאים נתונים, ותוך שימוש חכם ומדוד. מי שמתמכר להם, במיוחד אם הוא סובל מביטחון עצמי מופרז, עלול למעוד לתוך הקבר שכרה במו ידיו. בגירסה מדוללת יותר, זה בדיוק מה שקרה לבנימין נתניהו, שנפל לא בגלל יריביו ואויביו המושבעים, אלא דווקא בגלל שורה של בעלי ברית שמאסו בהתנהלותו, נטשו אותו וחצו את הרוביקון לצד השני.

ב"הערת שוליים", סרטו הקלאסי של יוסף סידר, מדמה המלומד אליעזר שקולניק את כתיבת ההיסטוריה לשחזור כד עתיק שיכול להיות מדויק או יפה, אך לא שניהם גם יחד. בספרו "שווים – סיפורה של ספרטה", בחר ניל בר להציג בפני הקורא הישראלי כד מרהיב ביופיו, אם כי לא מדויק במאת האחוזים. בעט קלה ופיוטית, הוא מתאר את סיפורי האלים והמיתולוגיה, מלחמת טרויה ותקומתה של ספרטה, את הקרבות האפיים מול הפרסים ואת תולדות המאבק בין ספרטה ואתונה. הקורא מזיע עם הנערים הספרטניים במערכת החינוך האכזרית של האגוגה, נכנס למועצות פוליטיות ברגעי הכרעה וצועד עם החיילים הספרטניים במעבר תרמופיליי. והאם ידעתם שהספרטנים הציעו ליהודים ברית, והגדירו את עצמם כבניו של אברהם אבינו? החוויה מושלמת, אבל יש לה גם מחיר. ינשוף היסטורי מסביר.

ניל בר, שווים – סיפורה של ספרטה (הוצאת זרש, 2021)

ב"הערת שוליים", סרטו הקלאסי של יוסף סידר, מסביר המלומד אליעזר שקולניק לעיתונאית פעורת פה כי יש שתי דרכים לכתוב מחקר היסטורי, ומדמה את שתיהן לשחזור כד עתיק. חוקרים מהסוג הראשון מודדים בסבלנות כל חרס וחרס, מקטלגים אותו, מתארכים אותו, ולא מתפשרים על דיוק, אפילו אם בסופו של דבר לא יוצא כד שלם וגם אם איש לא יראה את עבודתם. עמיתיהם מהסוג השני מחפשים חרסים שמגיעים פחות או יותר מאותו מקום ומדביקים איתם כד יפיפייה שהציבור מתפעל ממנו. לא אכפת להם, אמנם, שהחרסים אינם בדיוק באותו גודל ולא בדיוק מאותה תקופה, אבל הם מתפשרים על "בערך" למען היופי והגישה לציבור.

באותה סצינה בלתי נשכחת, מתאר אליעזר (באופן ציני ומוטה, אמנם) את המתח בין היסטוריה מקצועית, אקדמית, להיסטוריה פופולרית שנכתבת לציבור הרחב. כל מי שעסק בהיסטוריה באופן מקצועי, קרא וכתב מחקרים אקדמיים, יודע כי יש לנו הרבה מאד חורים בידע: פרטים לא ברורים, סוגיות השנויות במחלוקת, מקורות שסותרים זה את זה, או דברים שאנחנו פשוט לא יכולים להיות בטוחים שאנחנו מדייקים לגביהם. הדברים נכונים על אחת כמה וכמה להיסטוריה של יוון ורומא המוקדמות, שם מיעוט המקורות מכתיב לחוקרים זהירות מופלגת. כשלמדתי היסטוריה קלאסית בתואר הראשון, אני זוכר חוקרים ששפכו תילי תילים של מילים על השאלה איזה מההיסטוריונים העתיקים אמין יותר ובאלו סוגיות, אלו פרקים נכתבו בכלל מאוחר יותר על ידי מחברים אחרים, האם דמויות של גיבורים ומדינאים מסויימים הן היסטוריות או פיקטיביות, וכיצד מתיישבים המקורות הספרותיים עם הראיות הארכיאולוגיות. התוצאה היתה תמונה מרתקת, לפחות עבור חוקרים, אבל חלקית מאד ומלאה חורים. לא מדביקים בהכרח את כל החרסים, ומסתפקים, אם הדיוק דורש זאת, בכד חסר וחלקי. הבעיה היא שכתיבה מסוג זה פונה, בדרך כלל, למספר מצומצם יחסית של עמיתים ומזניחה את הציבור הרחב שרוצה כד מלא, מושלם ויפה, אפילו אם השחזור איננו מדוייק. ההיסטוריון הפופולרי עושה בדיוק את זה: מתפשר לפחות במידת מה על דיוק כדי להציג לקוראים סיפור אחיד, קוהרנטי ובתקווה גם מרתק של העבר.

ד"ר ניל בר, חוקר של היסטוריה עתיקה, בחר באופן מודע בגישה השנייה, זו של הכד המלא, כאשר כתב את שווים – סיפורה של ספרטה, ספר פופולרי מומלץ מאין כמוהו שיצא לאחרונה. בפעם הראשונה בעברית, בר מקדיש ספר מלא ונגיש לציבור הרחב על תולדותיה של הפוליס היוונית הלוחמנית, שהיוותה השראה לרבים כל כך במהלך ההיסטוריה, עמוק לתוך המאה העשרים. כך הוא כותב כבר בתחילת הספר, ובשל חשיבות הדברים, אני מצטט אותם באריכות:

למרות שזהו ספר היסטוריה רציונלי, נוכחים בו גם האלים והמיתולוגיה, שהיו מרכזיים בתפיסת עולמם של היוונים העתיקים. גם החלקים ההיסטוריים מפרלטטים עם האגדה, כדי ליצוק תשתית להבנת העולם היווני העתיק. בלי להכיר את סיפור בריאת העולם ומלחמת טרויה, אי אפשר להבין באמת איך יווני בעולם העתיק ראה והבין את העולם שסביבו. בלי מרכיבי האגדה, אין דרך להבין את ההיסטוריה היוונית. הדבר דומה לניסיון להבין את ההיסטוריה היהודית מבלי להכיר את סיפורי התנ"ך.

אבל גם החלקים המעוגנים בהיסטוריה "אמיתית" רוויי מוקשים. לאור המחסור במידע על ספרטה בכלל ועל התרבות הפסרטנית בפרט, חוסר ההסכמה במחקר הוא כמעט אין-סופי. היה עלי להכריע בנושאים רבים שהמחקר חלוק בהם, לעיתים באופן חריף. במקומות מסויימים קוששתי פרטי מידע, ובמקומות אחרים השתמשתי בהיכרותי עם ההיסטוריה היוונית העתיקה כדי למלא חורים באמצעות הנחות מושכלות. למעט פרטים שהמחקר שולל מכל וכל, או מקומות שיש בהם סתירות מובהקות בנרטיב, הדיווחים על המקומות והמאורעות מובאים כפי שהיוונים העתיקים דיווחו עליהם.

(ע"ע ח-ט)

כתוצאה מהבחירה האמיצה הזאת, שחוקרים נוסח אליעזר שקולניק אולי יתעבו, בר מציג בפני קוראיו כד מושלם, זוהר ויפיפייה: נראטיב אחיד על תולדותיה של ספרטה כפי שמספרים עליה המקורות העתיקים, סיפור שבו מיתוס והיסטוריה נשזרים זה בזה. בעט קלה ופיוטית, הוא מתאר לקוראים את סיפורי האלים והמיתולוגיה, מלחמת טרויה ותקומתה של ספרטה. בשום ספר אחר בעברית – וקראתי כמה וכמה כאלה – לא תמצאו תיאור יותר חי, בהיר וברור של האירועים המרכזיים בתולדות יוון הקלאסית, הפעם מנקודת ראות ספרטנית. קוראיו של בר יזיעו עם הנערים הספרטניים במערכת החינוך האכזרית של האגוגה, ישאבו למתח בקרבות ובדיונים מכריעים של אספות העם, ויבקרו בחצרות המלכים הפרסים, רחובות ספרטה הצנועים והאקרופוליס האתונאי ברגעי מפנה היסטוריים. התיאורים וההסברים על המלחמות הפרסיות, קרבות מרתון וסלמיס, ובעיקר – מלחמת פלופונס בין אתונה לספרטה, ברורים, קלים לזכירה ובלתי נשכחים ביופיים. כמותם גם הדמויות: תמיסתוקלס הערמומי ומרחיק הראות, דרייווש תאב הכוח, קלאומנס השיכור והציני, הילדה החכמה גורגו, המצביאים, הנואמים והלוחמים השונים. לפעמים, אנחנו נכנסים לסיפור כאילו היינו בו ממש. הנה למשל תיאור של קרב תרמופיליי בין הספרטנים לפרסים:

לפתע הפרו את דממת הבוקר רחשים דקים ועמומים מחלקו העליון של השביל. לא חצוצרות, לא תופים ולא צעקות קרב רמות, אלא רשרוש מוכר שהלך וגבר ככל שעברו הדקות. אחרי הכל, גם ההר סבל מחום הקיץ, ופסגתו כוסתה בשכבה עבה של עלים יבשים, שהתפצחו תחת עשרת אלפים זוגות רגליים. תכשיטי הזהב של בני האלמוות [יחידת העילית הפרסית] נצצו כשיצאו מבין העצים אל השמש העולה, וסינוורו את אלף ההופליטים המנומנמים שהיו אמורים לחסום את דרכם.

(ע"ע 181-182)  

בקטע אחר, בלתי נשכח של הספר, מתוארת ברית שהציעו הספרטנים בסוף המאה הרביעית לפנה"ס ליהודים דווקא. "מצאנו כתוב בדברי הימים", מסר המלך אריאוס לכהן הגדול בירושלים, "כי יושבי אשפרתא [ספרטה] והיהודים אנשים אחים המה, ואברהם אב לשניהם. ועתה כי ידענו זאת, הואילו נא וכתבו לנו השלום לכם, וגם אנחנו נכתוב לכם. גורל אחד יהיה לכולנו. מקנינו וקניינינו יהיו לכם, ומקניכם וקנייניכם יהיו לנו. ואנוכי שפטתי אל נכון להודיעכם את כל אלה" (עמ' 376).

שווים אמנם מנתח מדי פעם תהליכים, ומכיל גם פרק סיכום מצויין על האופן שבו השפיע המיתוס של ספרטה על מדינות מאוחרות בהרבה, לרבות גרמניה הנאצית, אולם עיקר כוחו של הספר בהצגת מבוא קריא, מרתק ומשכנע שאינו זמין בדרך כלל לקורא הישראלי. רבים אולי יחלקו עלי, אבל אני חושב שספרים כאלו, כל עוד הם נכתבים בידי חוקרים ששולטים במקורות הראשוניים, הספרותיים והארכיאולוגיים, ובשפה היוונית העתיקה, חשובים הרבה יותר מעוד מחקר מדעי סטנדרטי. זה יהיה אולי מדויק יותר, אבל יקראו אותו רק מומחים מעטים לתחום, בעוד הציבור הרחב, זה שממנו אמור לצאת דור ההיסטוריונים העתידי, יתרחק עוד ועוד מההיסטוריה העתיקה. בר עצמו מודע לכך שספרו הוא שער לנושא. "ההיסטוריה העתיקה", הוא כותב, "נותרה חבויה מפני הסקרנים שאינם בקיאים בנכבי הספרות והמחקר, ואני מאמין שתפקידי כהיסטוריון – אולי ייעודי – אינו לאצור את הידע שרכשתי במשך השנים אצלי או אצל עמיתיי. אף על פי שכל שורה נכתבה בעזרת ארגז הכלים של היסטוריון, הספר שווים לא נועד להיות ספר מחקרי לסטודנטים להיסטוריה או לימודים קלאסיים, אלא דווקא לקהל הרחב-  אלה שאין להם גישה לתחומים הללו מתוקף עיסוקם או השכלתם תקוותי היא שהספר הזה ישמש כרשת שתלכוד את הדור הבא של היסטוריונים." (עמ' י)

ואכן, הספר של בר – ואין לי מילים להדגיש עד כמה הוא בהיר, קולח, יפיפייה ולפרקים אף פיוטי – פותח שער מצויין להיסטוריה היוונית העתיקה. אלו שרוצים לקרוא למען ההנאה יוכלו להסתפק בו, אבל המעטים שיחפצו ללכת במורד השביל ירימו מהמדף ספרי המשך קשים ותובעניים יותר, אולי את יצירות המופת הקלאסיות עצמן: היסטוריה של הרודוטוס, החוקר ומספר הסיפורים הפיוטי, את תולדות מלחמת פלופונס של תוקידידס הריאליסט, השנון והציני, את מסע הרבבה ההרפתקני של כסנופון, הביוגרפיות המפוקפקות מה של פלוטרכוס, כתבי אפלטון, המחזות של אוריפידס, אריסטופנס, אייסכילוס וסופוקלס, האיליאדה, האודיסיאה וספרי המיתוסים של הסיודוס. אותם קוראים יוכלו אולי לקרוא את ספרו של משה עמית, תולדות יוון הקלאסית, ואת ספרו של אפרים דוד על הדמוקרטיה האתונאית, כדי לקבל שוב את הסיפור של בר בגרסה מורחבת שמביאה בחשבון מחלוקות, פינות לא נהירות וממצאים ארכיאולוגיים מורכבים. משם ימשיכו אולי לשיבותיו של אודיסיאוס, מחקרו של עירד מלכין, שמציג את המיתולוגיה היוונית על רקע גלי ההגירה של יוונים ברחבי הים התיכון, לספרו של מוזס פינלי המנסה לשחזר את עולמו של אודיסיאוס בהתאם לממצאים הספרותיים והארכיאולוגיים, וממנו לספרות שלא תורגמה, וזמינה באנגלית ובשפות אחרות. ההיסטוריה העתיקה היא אוקיאנוס שאין ערוך לעומקו. אולם דווקא בקרבת החוף, האלמוגים והדגים צבעוניים ומרהיבים. משם יוכל מי שירצה לקחת נשימה עמוקה, לשחות למרחבי הים ולצלול למעמקים.