"בעל בריתם היחיד הוא ההר", אומר הפתגם הכורדי, ומשקף את המלנכוליה השזורה בסיפורה של האומה הקרועה בין מדינות לאום אכזריות. בשנים האחרונות, הכורדים נסקו מעלה מעלה וצברו לעצמם תדמית של עוף חול מזרח תיכוני. משקיפים רבים עצרו את נשימתם לאור הנצחונות של המיליציות הכורדיות בסוריה ועיראק על צבאות דאע"ש, בעוד האוטונומיה הכורדית בעיראק נחשבת לחבל הארץ המתפקד היחיד בארץ הקרועה והמדממת. אולם מאחורי התדמית הרומנטית, ישנם לא מעט צללים, וכורדיסטן העיראקית מתמודדת עם שורת משברים לא פשוטים שמאיימים על עצם קיומה. בינתיים, מצליחים הכורדים לשמור על מראית עין של חיים נורמליים. השאלה היא עד מתי. 

מאמר זה פורסם גם באתר מידה

בשבועות האחרונים, משקיפים רבים בעולם עצרו את נשימתם על רקע הניצחון הכורדי המזהיר בחבל סינג'אר. כוחות פשמרגה, הצבא של האוטונומיה הכורדית העצמאית בעיראק, בסיוע אווירי אמריקאי ושיתוף פעולה עם יחידות PKK ומיליציות יאזידיות, הצליחו לכבוש את החבל ההררי, ולהנחיל לחליפות דאע"ש את אחת התבוסות הקשות בתולדותיה. כיבוש סינג'אר לא רק גרע משטחיה של המדינה האסלאמית, אלא גם ניתק את הכביש הראשי המוביל בין שתי הבירות שלה, מוסול בעיראק וא-רקה בסוריה.

הניצחון הכורדי על דאע"ש, לאחר חודשים ארוכים של דשדוש במקום, העלה לתודעה הבינלאומית פעם נוספת את הבעיה הכורדית. הכורדים, קבוצה אתנית שמונה 30-32 מיליון נפש, דוברים קבוצה של דיאלקטים ממשפחת השפות האיראניות (העיקריים שבהם: קורמאנג'י, סוראני וזאזא) ומחזיקים במסורת עשירה של תרבות משותפת, תודעה אתנית חזקה וגם, בתוקף הנסיבות, היסטוריה טרגית של מרי והתנגדות. במאה ה-20, התחלקו הכורדים, מוסלמים סונים ברובם, בין ארבע מדינות לאום: טורקיה, עיראק, סוריה ואיראן. כל אחת מהמדינות הללו, בדרכה שלה, ניסתה לכפות אחידות בתחומה ולדכא את השפה, התרבות והלאומיות הכורדית. כל אחת מהן, להוציא עיראק בדמדומי משטר סדאם, היתה חזקה מספיק בזירה האזורית והבינלאומית כדי לחסום כל תמיכה חיצונית משמעותית בבדלנות או אוטונומיה כורדית בשטחה.

מחולקת בין ארבע מדינות: מפת כורדיסטן

לפיכך, עד שנות התשעים הכורדים לא הצליחו לחצוב אי משמעותי של שלטון עצמי בהר הגרניט של מדינות הלאום החזקות שסביבם, אף כי ניסו לעשות זאת מספר פעמים. במחצית הראשונה של שנות הארבעים, למשל, ניצלו הכורדים באיראן את הכאוס ששרר במדינה במהלך מלחמת העולם השנייה, והקימו (בחסות סובייטית) רפובליקה קצרת ימים בעיר מהאבאד. אלא שאחרי הנסיגה הסובייטית מאיראן לא היה מי שיתמוך במדינה הצעירה, והיא קרסה כעבור זמן קצר. באזור הכורדי של סוריה (המכונה על ידי תושביו רוג'אבה), היו נתונים הכורדים עד לשנים האחרונות בצבת העריצה של משטר הבעת'. גם בטורקיה, עשורים של לוחמת מחתרת וטרור של מפלגת הפועלים הכורדית (PKK) לא הצליחו לשנות או לרכך באופן משמעותי את מדיניות הדיכוי התרבותי והלשוני של אנקרה, עד ההפשרה החלקית מאד שחלה בסוף העשור הראשון של שנות האלפיים. בעיראק, נאבקה המחתרת הכורדית, בהנהגתו הכריזמטית של מולא מוסטפא ברזאני, בשרשרת משטרים רודניים. אנשיו של ברזאני הצליחו לזנב, להציק ולפגוע בצבא העיראקי הכבד והמסורבל בלוחמת פגע וברח, אבל הם לא היו מסוגלים לכבוש שטחים לאורך זמן. מולא מוסטפא קיבל סיוע משמעותי מישראל (ובתמורה סייע להבריח יהודים בשביליה ההרריים של כורדיסטאן), וגם מאיראן, אולם זה פסק עקב הסכם איראני-עיראקי ב-1975. בכל המקרים הללו, הכורדים לא היו שחקנים חזקים די הצורך כדי לנצח ברמה האסטרטגית. כדי שהמבוי הסתום ישבר, שני גורמים מבניים היו חייבים להשתנות: היחס הבינלאומי לכורדים, ועוצמתן הדכאנית של מדינות הלאום שסביבם.

האבן הראשונה נפלה ב-1991, לאחר מלחמת המפרץ הראשונה. הטבח המחריד בחלבג'ה בסוף שנות השמונים, במסגרתו השמיד סדאם חוסיין אלפי כורדים בגז עצבים, כמו גם מעשי טבח שהתרחשו מיד לאחר המלחמה, הניעו את הקהילה הבינלאומית להכריז על אזור אסור לטיסה בחבל הכורדי של צפון עיראק. המטריה האמריקאית סייעה למחתרת הכורדית בעיראק (נקראת גם פשמרגה, מילולית: אלו שנמצאים לפני המוות), לחצוב לעצמה בפעם הראשונה אזור אוטונומי של ממש. נסיונות מהוססים ראשונים לבנות מדינה בדרך טבעו בדם ואש, כאשר ה-KDP (המפלגה הדמוקרטית של כורדיסטן( בהנהגת מסעוד ברזאני, בנו של מולא מוסטפא, התנגשה עם פלג יריב, ה-PUK (האיחוד הפטריוטי של כורדיסטאן) בהנהגת ג'לאל טלבאני. שתי המפלגות טבעו במלחמת אזרחים אכזרית שנמשכה לאורך רוב שנות התשעים. סדאם חוסיין נכנס לקלחת במיומנות, תמרן את הפלגים זה נגד זה וליבה את המלחמה בציניות האופיינית לו.

מולא מוסטפא ברזאני (רוכב במרכז)

אולם בראשית שנות האלפיים דעכה המלחמה, ושני הפלגים התחילו לשתף ביניהם פעולה מחדש. הפלישה האמריקאית ב-2003 נתנה לחבל הזדמנות נוספת – והפעם הכורדים לקחו אותה בשתי ידיים. הפלגים הקימו ביחד אזור אוטונומי עצמאי, שבירתו ארביל, וחילקו ביניהם את השלטון בחבל. במסגרת ההסכמים ביניהם, מנהיג ה-PUK טלבאני אייש את תפקיד נשיא עיראק – שהוקצה לכורדים – ואילו מסעוד ברזאני הפך לנשיא החבל האוטונומי. אולם דעיכתו של טלבאני עקב שבץ שלקה בו בדצמבר 2012, הותיר את מסעוד ברזאני כמנהיג הלאומי היחידי בזירה.

כיום מושלים הכורדים, בראשותו של הנשיא מסעוד ברזאני, באזור אוטונומי בצפון עיראק, הכולל את מחוזות ארביל, סולימאניה ודוהוק. קריסת מדינת הלאום העיראקית שיחקה לטובתם. לפתע, לא רק שלא היה צבא כבד שיתמודד מולם, אלא גם התדמית שלהם השתפרה פלאים. על רקע הבוץ המדמם והקטל הבלתי פוסק בעיראק, נחשבת כורדיסטן כאי של יציבות וליברליזם. האזור הכורדי בטוח יחסית, אפילו לתיירים, וכתבות מגזין עם תמונות של הרים ירוקים, מבצרים עתיקים, ערים מודרניות, חיי לילה תוססים ותנופת בנייה מיצבו את כורדיסטאן במערב כישות נבדלת משאר עיראק. ראש ממשלת כורדיסטן, נצ'ירבאן ברזאני, הדגיש את הדברים בראיון לעיתון בריטי. "כאן," הוא אמר, "זה לא בצרה", רמז עבה לעימותים בין שיעים לכוחות בריטיים בדרום עיראק, "אנחנו חברים שלכם." ההסברה הכורדית למערב הדגישה גם, באופן מוגזם משהו, את הליברליזם של הרוב המוסלמי בכורדיסטן ואת מעמד האישה הגבוה בחבל. כאשר הכורדים ספגו מספר תבוסות כואבות בראשית המלחמה עם דאע"ש, שחרר הצבא הכורדי למערב תמונות של לוחמות פשמרגה שנשבעו לנקום ברוצחי המדינה האסלאמית בשם בנות עמן והמין הנשי כולו. "התמונות של לוחמות הפשמרגה עם הצמות ובגדי ההסוואה, שאוחזות בנשק נגד דאע"ש, סייעו לשפר את התדמית הכורדית במערב יותר מכל דבר אחר בשנים האחרונות," כתבה קאלה סאלח, מומחית לפוליטיקה כורדית, ל-CNN. "עם אמהות ממרכז ארצות הברית שמפיצות בטוויטר תמונות של לוחמות כורדיות, הרבה יותר קשה לממשלות מערביות להסביר לבוחריהן את המדיניות הפושרת שלהם בעניין [הסיוע] לכורדיסטאן."

קריסת מדינות הלאום ושינוי היחס הבינלאומי סייעו, באופן מפתיע ובלתי צפוי, גם למיעוט הכורדי הנשכח בסוריה. ההידרדרות של המשטר הבעתיסטי של בשאר אל-אסד למלחמת אזרחים כוללת ב-2011, מוטטה את אשליית האחדות הלאומית הסורית, וסייעה לכורדים הסורים לחצוב אזור אוטונומי משל עצמם, בהנהגת יחידות ההגנה העממית (YPG), פלג כורדי שמאלי שקשור באופן הדוק ל-PKK בטורקיה. בניגוד למשטר השמרני והפרו-מערבי של ברזאני בארביל, שהצליח ליצור יחסים ידידותיים לא רק עם ארצות הברית, אלא גם עם ממשלתו החשדנית של ארדואן באנקרה, הכורדים בסוריה נחשבו בעיני טורקיה כטרוריסטים ואויבים מרים. גם במערב הם זכו בהתחלה לכתף קרה, בשל לחץ טורקי ומשום שה-PKK נמצא ברשימת ארגוני הטרור של מחלקת המדינה. בהקשר זה, שובר השוויון היה דווקא ארגון דאע"ש, שעלה במפתיע על הבמה בשנתיים האחרונות, עם כיבוש מוסול וא-רקה. הכורדים הסורים, שעליית דאע"ש איימה על עצם קיומם, נלחמו במדינה האסלאמית בקרבות בלימה הירואיים (הידועים ביותר הם בקרבת העיר קובאני), וזכו, בצדק רב, בהערצה של משקיפים רבים במערב. כמו בעיראק, התמונות של הנשים הלוחמות הכורדיות בקו האש היו קלף מנצח בתקשורת המערבית. יאמר גם שבסוריה, התמונות שיקפו מציאות משמעותית הרבה יותר מזו שבעיראק. אופיו השמאלי, הליברלי והחילוני של ה-YPG מאפשר יחס שוויוני בהרבה לנשים מאשר בחברה השמרנית יותר של כורדיסטאן העיראקית. כל התהליכים הללו הכתיבו שינוי, זהיר ומהוסס יחסית, בעמדה המערבית כלפי ה-YPG, וכעת מקבלים גם הכורדים הסורים סיוע מערבי במלחמתם כנגד דאע"ש.

המבצע האחרון בסינג'אר, פסגת השגיהם הצבאיים של הכורדים במאבק כנגד המדינה האסלאמית, היה במידה רבה פרוייקט משותף של הכורדים העיראקים והסורים, בסיועם של לוחמי PKK ומיליציות יאזידיות. הכורדים העיראקים, לפחות, קרובים לעצמאות יותר מאשר היו אי פעם בעבר. יש להם מדינה מתפקדת בפועל, צבא, פרלמנט וממשלה, חברה מגובשת וגבולות מוגדרים. אם אכן תהפוך ה"המדינה בדרך" של כורדיסטן למדינה של ממש, יתכן שהדבר יהווה תקדים גם לכורדים בסוריה. דא עקא, שמדינה כזאת אינה יכולה לקום ללא הסכמתן של טורקיה וארצות הברית, שלא נראית באופק. הממשלים האמריקאיים השונים, ובהקשר זה אין כל הבדל בין בוש לבין אובמה, לא מוכנים לסור מעיקרון האחדות העיראקית. טורקיה רואה בעצמאות כורדית, אפילו של משטר ארביל שנמצא עמה ביחסים ידידותיים, איום אסטרטגי ותקדים קטלני לכורדים בשטחה. מעל הכל, בחודשים האחרונים כורדיסטאן העיראקית נתונה במשבר חריף, כלכלי ופוליטי כאחד – שמאיים על עצם קיומו האוטונומי של החבל.

המשבר הכלכלי נעוץ בראש ובראשונה ביחסים המורכבים בין כורדיסטאן האוטונומית לממשלה המרכזית בבגדאד. המצב הבינלאומי מאלץ את הכורדים לשמור עם עיראק על יחסים של "לא לבלוע ולא להקיא". בפועל הם מתנהלים באופן עצמאי מעיראק, ויש להם מוסדות, חוקים וביקורת גבולות משלהם, אבל הם גם לא יכולים להתנתק לחלוטין, ותלויים בממשלה המרכזית של עיראק במספר תחומים משמעותיים, לרבות ייצוא סחורות. היחסים המתוחים בין ארביל ובגדאד עומדים בבסיס משבר המשכורות הקשה שמאיים על עצם קיומה של כורדיסטן. מחלוקת ארוכת שנים בין ארביל לבגדאד על חלוקת תקציבים וייצוא הנפט, הוביל לאמברגו נפט בפועל על כורדיסטן. במקביל, ירידת מחירי הנפט עקב התפתחויות כלכליות בינלאומיות נגסה גם בהכנסות מהנפט שהממשלה בכל זאת מצליחה לייצא בדרכים לא דרכים. הוצאות הביטחון הכבדות במלחמה עם דאע"ש לא מקלות על הממשלה הכורדית, והחוב שלה, לפי הערכות שונות, הגיע ל-17 מיליארד דולר באפריל 2015, וככל הנראה גדל מאז. המשבר הוביל להקפאה של תשלום המשכורות לעובדי המדינה וחיילי הפשמרגה. באוקטובר השנה, יצאו עובדי המדינה להפגנות ענק אלימות שאף הסתיימו באבדות בנפש. הפגנות מהסוג הזה, במהלך מלחמה שנתפסת על ידי רוב הכורדים כמלחמת קיום, מעידות כאלף עדים על עומק הייאוש של מגזרים שלמים ומשמעותיים בחברה.

המשבר הכלכלי משתלב במשבר פוליטי-חוקתי חריף ובעייתי לא פחות. הנשיא הותיק מסעוד ברזאני עבר כבר מזמן את המכסה המותרת של שתי קדנציות. מפלגות האופוזיציה, ה-PUK הותיקה, שתי מפלגות אסלאמיסטיות ותנועה ליברלית צעירה בשם גוראן (התנועה לשינוי), הצהירו שמבחינתם ברזאני לא יכול להישאר עוד בשלטון. המשבר הפוליטי מועצם עקב חוסר היכולת לארגן בחירות בשל המשבר הכלכלי, המלחמה מול דאע"ש ואי הסכמות על הליך הבחירות וטיב המשטר העתידי. ראש הממשלה, אחיינו של הנשיא נצ'ירבאן ברזאני, טען שבשל המשבר הפוליטי "האח מסעוד חייב להישאר בשלטון", אבל חלקים גדולים מהאוכלוסיה מסרבים לקבל את הטיעון הזה. במקביל למחאות נגד הקפאת המשכורות, פרצו בחבל הכורדי הפגנות המוניות כנגד המשך שלטונו של ברזאני, שחלקן הסתיימו בהרוגים. אחד ממנהיגי תנועת גוראן פוטר מתפקידו כשר בממשלה, ועל אחר – יושב ראש הפרלמנט יוסף מוחמד – נאסרה הכניסה לארביל. זאת בעוד כוחות הביטחון מגבילים אקטיביסטים ועיתונאים, וחלקים גדולים מהתקשורת נשלטים בידי הנשיא ברזאני ומקורביו.

תמונת המנהיגות בכורדיסטן, לפיכך, עגומה למדי, ומזכירה במידת מה את הדפוסים שראינו ברשות הפלסטינית בשנותיה הראשונות. כמו יאסר ערפאת, מסעוד ברזאני הוא מנהיג מזדקן, עוטה מדים שחי על אדי תהילת העבר הרומנטית שלו כלוחם מחתרת. לא לחינם הוא מציג את עצמו בראיונות כמי שמטייל בהרי כורדיסטאן לאור הכוכבים, לבוש במדי הפשמרגה הדהויים ובכיסוי הראש המסורתי, ומדבר עם בני עמו כאילו היה אחד מהם. גם כאן, כמו במקרה של ערפאת, מכסה תהילת העבר הרומנטית על מציאות חיננית פחות של נפוטיזם, שחיתות ובעיות אינספור בניהול הפנימי של המדינה – שחלקים משמעותיים בחברה ובאליטה הפוליטית הכורדית לא מוכנים להשלים עמן. עיתונאים כורדיים שדיברתי איתם בחודשים האחרונים, סיפרו לי בזעם כיצד מקורבים של ברזאני, אנשים ללא ניסיון צבאי, מקבלים דרגות צבאיות ומשכורות עתק, בעוד חיילי פשמרגה מן השורה לא מקבלים שכר במשך חודשים, וסובלים מבעיות באספקה של מזון וציוד. גם השליטה של הממשלה באמצעי התקשורת, ורדיפות של גורמי אופוזיציה, מכרסמים בתדמית הדמוקרטית של כורדיסטן.

יהיה מוגזם, כמובן, להפוך את ברזאני לדחליל האשם בכל הבעיות הללו. ראשית כל, המצב הבינלאומי לא משחק לטובתו. נשיא טורקיה ארדואן, משיקוליו שלו, פוצץ את תהליך השלום עם ה-PKK ופתח במלחמה מחודשת נגד המחתרת הכורדית, שכוללת אף הפצצות של מעוזי גרילה בהרי כורדיסטאן העיראקית. עצם ההפצצות הללו, ובמיוחד מותם של כפריים כורדים, מתסיס את האוכלוסיה בכורדיסטאן העיראקית, ומעורר ביקורת הולכת וגוברת נגד מדיניותו הפייסנית של ברזאני. ומצד שני, הנשיא עשוי להזדקק לרצונו הטוב של ארדואן בכל מהלך עתידי לייצוא נפט עצמאי או אוטונומיה מוגברת, שלא לדבר על עצמאות מלאה. במקביל, הוצאות הביטחון הכבדות ומשבר המשכורות, שקשורים למלחמה בדאע"ש ולבעיות סבוכות עם הממשלה העיראקית, אינם תלויים בזהות האדם העומד בראש הממשל הכורדי. קשה לראות כיצד מנהיג אחר, אפילו אם יהיה צעיר, משכיל ולא מושחת, יוכל להתנהל טוב יותר בתנאים חיצוניים כל כך קשים.

שנית, גם הקובלנות החוקתיות נגד ברזאני אינם מדוייקות לחלוטין. אלו שטוענים הוא מפר את החוקה, למשל, נוטים לשכוח כי אין חוקה כזאת. טיוטת החוקה עדיין לא אושרה בידי הפרלמנט, וטרם הוקם בית משפט עליון שיוכל לפרש אותה. האופוזיציה, שמחזיקה ב-51% מהמושבים, לא מצליחה להתאחד, ואפילו בחירות טרם נקבעו, משום שהצדדים לא מצליחים להסכים על התנאים. הבעיה היא לא רק בעקשותם ואטימותם של חלק מהשחקנים הפוליטיים – אלא בהיעדר כללי משחק מוסכמים, בעיות שנובעות מההיסטוריה הכורדית והמבנה החברתי המפוצל שהיא מכתיבה.

בהעדר סיוע כלכלי מערבי מסיבי, פתרון המשבר עדיין לא נראה באופק. כורדיסטן העיראקית, שהוכרזה בעבר כמודל לעיראק כולה, החלק היציב היחיד במדינה, עדיין מצליחה לשמור על מראית עין של חיים נורמליים חרף בעיותיה הקשות. השאלה הגדולה היא עד מתי.