אז מה למעשה הבעיה עם התנהלותה של רע"מ בקואליצית השינוי? התשובה טמונה בפער בין שני פלגים אידיאולוגיים שעד עתה שיתפו פעולה, אולם בחודשים האחרונים החלו להתרחק זה מזה. ינשוף פוליטי-מדיני על אסכולת "כולם אותו דבר", הקשיים שבפוליטיקה פרגמטית ומשל על מלך שהורה לנתיניו לסחוב זבל.

בבלוג הזה, כתבתי מספר פעמים שהצטרפותה של רע"מ לממשלת השינוי היא הישג היסטורי של הפוליטיקה הישראלית. כיום, כולנו יכולים לראות את הפירות של ההישג הזה. השיתוק הפוליטי הנצחי, שנבע מחוסר היכולת לשתף פעולה עם המנדטים הערבים, רוכך במידת מה, ביחד עם רע"מ הצליחה הממשלה להעביר תוכניות יעילות למלחמה בפשיעה (מקרי הרצח ביישובים הערביים ירדו ב-30% ומקרי הירי ב-40% יחסית לתקופה המקבילה אשתקד), ואף לקדם תוכנית חומש לסגירת פערים ולשיקום תשתיות במגזר הערבי. ובניגוד לחששות של רבים, רע"מ לא בלמה באמת אף צעד בטחוני חשוב למלחמה באיראן או בטרור.

ובכל זאת, הפעם לא הייתי רוצה לדבר דווקא על היתרונות וההישגים בכניסתה של רע"מ לקואליציה אלא על הקשיים, הבעיות והמכשולים שעלולים להדוף את הפרוייקט כולו אחורה. כוונתי אינה לבקלאש, מסע ההסתה של בנימין נתניהו ושותפיו על "מס עבאס" ועל "תומכי טרור", שכבר הביא לגל גזענות חסר תקדים בפוליטיקה הישראלית, אלא על בעיות שקשורות בהתנהלות של רע"מ עצמה. חרף כל הישגיה, ובמיוחד בחודשים האחרונים, המפלגה האסלאמית מתקשה להתנהל כחברה מן השורה בקואליציה, ומנסור עבאס אף מתקשה להשיג את אצבעותיהם של חבריו לשורה ארוכה של הצעות חוק ממשלתיות. ההתנהלות הבעייתית הזאת, שעלולה לכרסם משמעותית בהישגיה של רע"מ ולהרתיע מפלגות ציוניות משיתוף פעולה עמה בעתיד, קשורה, לדעתי, לתופעה שלא מרבים להסתכל עליה בציבור היהודי. ברע"מ יש שלושה פלגים, שונים זה מזה מבחינה אידיאולוגית. האחד התנגד לכניסה לקואליציה, מסיבות דומות לאלו של שאר המפלגות הערביות, ולכן נדחק לשוליים כבר בהתחלה. שני הפלגים האחרים תמכו בהצטרפות לקואליציה ובאסטרטגיה של מנסור עבאס, אולם אף פעם לא היו זהים זה לזה מבחינה רעיונית ואידיאולוגית. בתחילת הדרך, ההבדלים ביניהם לא היו משמעותיים מבחינה מעשית, אולם לאחרונה, הקרע ביניהם הולך וגובר. אותו הקרע מצריך הכרעה פוליטית, שרע"מ הולכת ומתקרבת אליה.

אולם בטרם נדון בשני הפלגים, אותם נכנה לשם הנוחות פלג הפייסנות ופלג "כולם אותו דבר", יש לדבר על הרקע – הויכוח בחברה הערבית בכל הנוגע לכניסה לקואליציה – שהשליך את רע"מ האסלאמית, דווקא היא, לתפקיד שפן הניסויים הראשון באקספרימנט פוליטי חסר תקדים.

בשנים האחרונות, כל אלו מאיתנו שהתעניינו בפוליטיקה הערבית בישראל הביטו בתדהמה על פרדוקס נמשך. מצד אחד, הסקרים הראו באופן עקבי שרוב משמעותי בציבור הערבי מעוניין שנבחריו ייכנסו לקואליציות ציוניות כשותפים מן השורה, ומצד שני, המפלגות הערביות התנגדו נחרצות לאפשרות כזאת. בסנטימנט פוליטי כללי של ציבור ישנה תמיד בעיה מבנית: קשה לתרגם אותו לכוח פוליטי. הסקרים אולי הראו שרוב הציבור הערבי תומך בכניסת נציגיו לקואליציה, אולם בשל סדרי עדיפויות, פוליטיקת זהויות ואינטרס עדתי, הוא הצביע עבור המפלגות הערביות אפילו אם לא עשו זאת. בדרך כלל, המצביע הערבי העדיף מפלגה ערבית, לא ציונית, שתייצג את האינטרסים שלו, גם אם היה חלוק עליה בשאלת הכניסה לקואליציה. הפוליטיקאים עצמם הושפעו לאו דווקא מהרוב הדומם, אלא מחוגי משכילים, בעלי דעה ופעילי מפלגות שמטבעם הם יותר רדיקלים. כל אלו התנגדו נחרצות ל"בגידה בעם הפלסטיני" ולכל שיתוף פעולה קואליציוני עם מפלגות ציוניות. הקושי של הרשימה המשותפת להמליץ על מועמדי המרכז-שמאל לראשות הממשלה בפני הנשיא, או אפילו לחתום על הסכם עודפים עם שותפתם האידיאולוגית הקרובה ביותר, מרצ, הדגים זאת כאלף עדים.

כביכול, היה אפשר לפתור את הבעיה על ידי הקמת מפלגה ערבית חדשה, שתייצג את האינטרסים העדתיים של בוחריה על ידי סחר-מכר פוליטי ונכונות להצטרף לכל קואליציה שתמלא דרישות מסויימות, מודל שדומה לאסטרטגיה של המפלגות החרדיות לפני שקשרו את עצמן סופית למחנה נתניהו. זו היתה האסטרטגיה של מוחמד דראושה שהקים את מפלגת מען, מפלגה שהיתה מוכנה להכיר בישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ולשבת בכל קואליציה תמורת דרישות מגזריות. אולם כפי שגילה דראושה, אחוז החסימה הגבוה בישראל כמעט לא מאפשר להקים מפלגות חדשות, ואפילו בסקרים הפנימיים הוא מעולם לא הצליח לעבור את סף 80,000 המצביעים. במצב שכזה, גם מצביעים שתומכים בעמדותיו היססו לבחור בו פן יבזבזו את קולם. בסופו של דבר, דראושה ויתר ונבלע בתוך המשותפת.

הכישלון (הידוע מראש) של מען הבהיר את מלכוד 22 שמנע שינוי פוליטי בחברה הערבית. שינוי שכזה לא יכול להגיע מתוך מפלגה חדשה, אולם באותה מידה, קשה לו להגיע גם מהמפלגות המבוססות, שלכודות בכבלי העבר, התקדים ועמדותיהם של החוגים הפוליטיים המשפיעים. זאת ועוד: התבטאויות העבר הלאומניות של רוב מנהיגיהן המבוססים, שהביעו סימפטיה למאבק הפלסטיני ובמקרים מסויימים אפילו למאבק מזויין, המאיסו אותן על הציבור היהודי וסייעו לנתניהו לתחזק את קונצנזוס החרם נגד שיתוף פעולה עם ערבים באשר הם.

מי שניסה לרבע את המעגל הזה היה, בסופו של דבר, מנהיג רע"מ מנסור עבאס. בניגוד לדראושה, עבאס ניסה לרתום לפרוייקט ההצטרפות לקואליציה את אחת מהמפלגות הערביות הותיקות ביותר ומאחוריה, את כוחה הציבורי והדתי של התנועה האסלאמית הדרומית. הוא הצליח להתגבר על הקשיים הפנימיים, ועל האופוזיציה הפנימית שדבקה בדרכה של הרשימה המשותפת והתנגדה לכל ויתור למיינסטרים הציוני, באמצעות קואליציה בתוך התנועה. לצדו של עבאס ניצבו כמובן חברי התנועה הפרגמטיים והמצביעים החדשים שתמכו בדרכו, אבל לא רק הם. מי שהעניקו לו את הרוח הגבית, התמיכה הפנימית מול האופוזיציה ולבסוף את היכולת לרתום את המפלגה לפרוייקט שלו, הם חברי פלג שמרני שאני מכנה אסכולת "כולם אותו דבר". אנשים כאלו, שנציגיהם הבולטים ביותר הם יו"ר המפלגה לשעבר שייח' אבראהים צרצור וראש הלשכה המדינית אבראהים חיג'אזי, מנוכרים לחלוטין למיינסטרים הציוני בישראל ומחזיקים בעמדה לעומתית (אם כי שומרת חוק) כלפי המדינה. בניגוד לחד"ש וגורמים אחרים ברשימה המשותפת שדוגלים בשותפות, ולו מסוייגת, עם השמאל הישראלי העמוק, אסכולת חיג'אזי וצרצור ברע"מ מחזיקה בעמדה לפיה כל הציונים דומים זה לזה. "הברירה היא בין מושחת ומושחת ובין גזען וגזען", אמר חיג'אזי, "מבחינתנו כולם מושחתים באותה מידה." ח"כ וליד טאהא ייצג היטב את עמדתה של אותה האסכולה כאשר הצדיק את ההצטרפות לקואליציה בטענה שהערבים אינם יכולים לחכות עם זכויות האזרח שלהם עד שהציונים יחזרו בהם מדרכם הרעה וישתנו באופן מהותי. "הם [הציונים]", הדגיש טאהא, "לא עומדים להשתנות." ואם כך, מה הבעיה להצטרף לקואליציה, בין אם ימנית ובין אם שמאלנית, שתעניק מספיק ויתורים לציבור הערבי?

אבל עם הזמן, מספר בעיות עלו על פני השטח. ראשית כל, רע"מ גילתה במהירות שלא די בכך שהיא רוצה להצטרף לקואליציה. המפלגות הציוניות – לרבות מפלגות ימין כגון ימינה ותקווה חדשה – צריכות להיות מוכנות לשבת איתה. לפיכך, מנסור עבאס ביצע סדרה ארוכה של צעדי התקרבות למיינסטרים הציוני. הוא הוקיע טרור ואלימות, גינה פיגועים בשפה חריפה (כולל נגד מתנחלים ובתוך השטחים, דבר חסר תקדים בפוליטיקה הערבית בישראל), ביקר בית כנסת שרוף בלוד לאחר פרעות מאי 2021, ואפילו הכיר בישראל כמדינה יהודית. הצעדים הללו לא היו רטוריים גרידא. הפסיכולוגיה החברתית מלמדת אותנו, שככל שבני אדם מתמידים בקו התנהגות כלשהו, כך הם הופכים מחוייבים לו גם מבחינה רגשית. ככל שעבאס ותומכיו בתנועה נסחפו לכיוון השותפות המפוייסת, כך הפכו להיות מחוייבים יותר לאידיאולוגיה של התקרבות לציבור היהודי, כמובן תוך כדי שימור זהותם הייחודית, הערבית-אסלאמית (לניסוח מסודר של עמדות האסכולה הזאת ראה מאמרו של מיכאל מילשטיין על הגותו של סובחי ריאן, כאן). פלג "כולם אותו דבר" של חיג'אזי וצרצור חרק שיניים בהתחלה אך הסכים לשתף פעולה כסוג של מחיר פרגמטי, אולם עם הזמן גילה אי נוחות הולכת וגוברת. דבר אחד הוא לעשות עסקים עם הציונים מעמדה של ריחוק מסוייג, אבל דבר אחר לגמרי הוא להתקרב אליהם באמת, אפילו בגישה של שותפות נבדלת. קו פרשת המים עבור רוב אנשי האסכולה הזאת היתה ההכרה של עבאס בישראל כמדינה יהודית. יש גבול עד כמה אפשר לוותר על אידיאולוגיה מסיבות פרגמטיות, ויש גבול למספר הקווים האדומים שאפשר לחצות. כלומר, ככל שהשותפות של רע"מ בקואליציה העמיקה, כך העמיק גם הפער בין עבאס לבין בעלי בריתו הפנימיים מאתמול.

הקרע הפך אפילו לחריף יותר ככל שההטבות לציבור הערבי התעכבו בגלל תהליכים בירוקרטיים במשרדי הממשלה. רע"מ גילתה שלא מספיק להשיג תקציבים, אלא יש צורך בשהות מתמשכת בקואליציה ובפיקוח מתמיד בכדי לזרז את הגעתם ולקבל אותם בפועל. כל אלו הצריכו גם איומים טקטיים (בכך התמחה ווליד טאהא) וגם יחסי עבודה טובים עם השותפים (זה היה תפקידו של מנסור עבאס). הכפילות הזאת אפשרה לפלג ההתקרבות ולפלג "כולם אותו דבר" להמשיך לחיות זה עם זה במשך כמה חודשים נוספים. הבעיה היתה בפעילות הפרלמנטרית בפועל. פלג "כולם אותו דבר" לא הפנים באמת את מושג המשמעת הקואליציונית. מבחינתו ומבחינת אנשיו, אם נשתמש במשל ידוע של הרמב"ם, השותפות עם הקואליציה היתה כמו צו של מלך שמורה לאחד מנתיניו לסחוב זבל. הנתין, שמתעב את התפקיד הבזוי אך מחוייב לפקודת המלך, מנסה לגעת בשקים המצחינים רק בקצה ידיו ולעשות את המינימום הנדרש ממנו. הדבר התבטא במיוחד בהצבעות על חוקים בטחוניים, כאלו שקשורים לחיילי צה"ל, או חוקים אחרים שבעייתיים מבחינת האידיאולוגיה של רע"מ (למשל קנאביס רפואי). לפעמים עבאס הצליח להשיג פשרות עם הקואליציה ולכפות על חברי סיעתו המרדנים להתיישר, ולפעמים גברו הקולות המיליטנטיים. תוצאת הפשרה היתה שרע"מ ניצלה הרבה יותר מדי את האשראי שהוקצה לה, התנגדה ליותר מדי הצעות חוק (או ניסתה לסחוט ויתורים נוספים עבורן) ובכך הקשתה מאד על שותפיה. המתח הגיע לסף שבירה השבוע, עם ה"התלבטות" הממושכת של רע"מ בכל הנוגע להארכת תקנות יו"ש. שר המשפטים גדעון סער אמר, בצדק מבחינתו, שמי שלא מאשר את אותן תקנות, שאינן אלא המשך הסטטוס קוו, ככל הנראה אינו מעוניין בקיום הממשלה. רע"מ נדחפה להכרעה בין פלג ההתקרבות של עבאס ובין פלג "כולם אותו דבר" של בעלי בריתו/יריביו.

ואכן, בסוף השבוע הזה דיווח מוחמד מג'אדלה באולפן שישי (3.6, החל מדקה 17:12) שמנסור עבאס הפנים את אזהרותיהם של שותפיו הקואליציוניים, ומעוניין לערוך שינוי יסודי בהתנהלותה של רע"מ, דבר שפירושו תמורה משמעותית באיזון בין שני הפלגים. מעתה יצביעו חברי הכנסת של התנועה האסלאמית עם הקואליציה בלי להתמקח ולדרוש תמורה על כל חוק "בעייתי", לפחות כל עוד לא מדובר בשינוי בסטטוס קוו. חברי כנסת סוררים יענשו בחומרה בסקנציות פרלמנטריות ואחרות. במילים אחרות, עבאס סוף סוף הכריז על פרידה מאסכולת "כולם אותו דבר". השאלה האם הוא לא איחר את המועד נותרת עדיין פתוחה.