העיתונאי אראל סגל מנסה, בימים האחרונים, להמעיט בערך מגילת העצמאות, ולהציג אותה כמעשה של פקידים שלא ייצגו את יהדות המזרח. בטור אורח, טוען ד"ר זיו בורר, מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר אילן, שמדובר בטעות קשה, שמהדהדת נראטיבים אנטי-ציוניים. הינשוף על מגילת העצמאות, הערכים שהנחו את מייסדי המדינה, ואופיה האמיתי של מועצת העם כגוף הנבחר של היישוב העברי בארץ ישראל ושל היהודים הציונים ברחבי העולם.

בימים האחרונים מתנהל מעל גבי העיתון "ישראל היום" ויכוח בין אראל סגל ליניב רוזנאי. במהלכו התבהר שסגל מבקש להתנער מערכי-יסוד של הציונות – אלו המכונים בתמצית: היות מדינת-ישראל, מבחינה חוקתית, מדינה יהודית ודמוקרטית. ערכים אלו זכו לתמיכה כמעט מקיר לקיר בקרב אבות הציונות מכל המחנות, ואף אומצו פעם אחר פעם, בימי המדינה שבדרך, בהחלטות ובתוכניות רשמיות של מוסדות התנועה הציונית: מהתוכנית שהוגשה לוועידת פריז ב-1919, ועד תוכניות בולטימור וירושלים בעשור שקדם להקמת המדינה.[1]

אולם ניסיון ההתנערות נתקל במכשול: אותם ערכים עוגנו גם במגילת העצמאות, שתוכנה וחשיבותה עדיין מוכרים היטב לציבור. לפיכך מבקש סגל לשנמך את חשיבות המגילה. לטענתו, היא לא הייתה מעשה של נציגים-נבחרים, אלא של "פקידים… מועצת העם, 37 אנשים שמונו על-ידי מוסדות היישוב".[2] עוד משתמע מדבריו שהללו גם לא ייצגו את יהדות המזרח – טענה המהדהדת נרטיב אנטי-ציוני מוכר, המבקש לצייר את הציונות כתנועה אירופאית, מנותקת מיהודי ארצות האימפריה העות’מאנית לשעבר, ולפיכך כנטולת קשר לגיטימי לארץ-ישראל.

אלא שהתיאור רצוף שגיאות עובדתיות. מועצת העם הורכבה מחבריהם של שני גופים נבחרים: הוועד הפועל של הסוכנות היהודית והוועד הלאומי. החברים היחידים הבלתי-נבחרים במועצת העם היו שלושה נציגים רוויזיוניסטים ונציג קומוניסטי, שצורפו דווקא לשם הגברת הייצוגיות.[3]

חברי הוועד הפועל של הסוכנות היהודית נבחרו בידי הקונגרס הציוני ה-22, בו השתתפו צירים שייצגו 62 מדינות, ובהן גם מצרים, מרוקו, אלג’יר ולוב. רוב הצירים נבחרו בבחירות דמוקרטיות, שנערכו ב-1946, בעשרות מדינות, לרבות במזרח התיכון (וכן במחנות הפליטים באירופה ובמחנות המעצר בקפריסין ובאריתריאה). כ-600 אלף יהודים ברחבי העולם הצביעו בבחירות, שבהן היה זכאי להצביע כל יהודי ששילם את דמי "השקל" להסתדרות הציונית.[4]

הוועד הלאומי, מצדו, היה הרשות המבצעת הנבחרת של כנסת ישראל – הגוף המייצג של יהודי ארץ-ישראל בתקופת המנדט. חברי כנסת ישראל נבחרו בבחירות כלליות ב-1944, בהן הצביעו כ-200 אלף מתושבי הארץ היהודים (כשני-שליש מבעלי זכות-הבחירה).[5] גם כאן היה ייצוג לעדות המזרח. למען האמת, אף במועצת העם, עצמה, היו נציגים אפילו של מפלגות שהגדירו עצמן במפורש כמייצגות את יהדות המזרח ("התאחדות התימנים" ו-"הסתדרות היהודים הספרדים").

נוסיף ונציין שאפילו בן-גוריון (האחראי המרכזי, לצד המפלגות החרדיות, לכך שבניגוד להתחייבות מפורשות במגילת-העצמאות, לא אומצה חוקה כבר בהקמת המדינה) התייחס למגילה ביותר כבוד מסגל. הוא ראה בה "חוקה מטריאלית" – מסמך הקובע עקרונות-יסוד שמצופה מהכנסת שלא לחוקק חוקים הסותרים אותם. כך, למשל, ב-1958, הוא אמר, בהקשר של הרכיב החוקתי הדמוקרטי, כי לגבי: "[ה]כרזת העצמאות של מדינת ישראל, אומנם איני יודע מה סמכותה הפורמאלית. [אך] לדעתי יש לה תוקף של חוקה, מה שקוראים קונסטיטוציה. זו התעודה היחידה שחתומים עליה כל המפלגות, ממק"י עד אגודה. שם מדובר על חופש מצפון ודת."[6] דברים דומים, הפעם ביחס לרכיב החוקתי היהודי-ציוני שבהכרזה, השמיע בן-גוריון, כבר ב-1952, וזאת במהלך דיון במליאת הכנסת, באומרו: "האמונה בעם היהודי אינה זקוקה לעָרֵב… הציונות מתחילה באמונה בעם…[ה]קביעה, שמדינת ישראל רואה עצמה כיצירת עם ישראל כולו, ושעריה פתוחים לכל יהודי הרוצה לעלות… היא חוקת אמיתה של מדינת ישראל; היא נאמרת לעם היהודי ולעולם. היא טובעת חותמה על ייחודה ומהותה של מדינה זו… מהו העונש הצפוי לאיש שלא יאמר ככה?… [א]ין… צורך בעונשים. מהו העונש שינתן למי שלא יאמר ככתוב בהכרזת העצמאות? אין כל עונש, אבל הכרזת העצמאות היא תעודה משפטית, אם לא למעלה מזה."[7]

לסיכום: לאראל סגל עומדת הזכות המלאה לאמץ עמדות פוסט-ציוניות, ואף להדהד טענות אנטי-ציוניות – שהרי אנו חיים (עדיין) במדינה דמוקרטית. אך ראוי שיהיה כנה לגבי כך עם הציבור (ועם עצמו), מבלי לעוות את ההיסטוריה, ומבלי לזלזל באבות המייסדים ולהפכם ל-"פקידים".

זיו בורר הוא ד"ר למשפטים באוניברסיטת בר-אילן, חוקר במכון בגין–סאדאת למחקרים אסטרטגיים, וחבר בפורום המרצות והמרצים למען הדמוקרטיה.

[1] לדיון בכך, ראו: זיו בורר "שלושה רכיבי יסוד במהות הדמוקרטית של המדינה הנובעים ונגזרים ממהותה היהודית-ציונית": ICON Essays  חיבורים במשפט הציבורי ד2 (2025), https://israeliconstitutionalism.wordpress.com/2025/11/03/icon-s-essays-%D7%97%D7%99%D7%91%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%98-%D7%94%D7%A6%D7%99%D7%91%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%97%D7%99%D7%91%D7%95%D7%A8-%D7%9E%D7%A12-%D7%9C/.

[2] אראל סג"ל, "ומי גר בטירה? סיפור קפקאי שחושף מה אהרן ברק באמת רוצה", ישראל היום (24/12/2025), https://www.israelhayom.co.il/magazine/hashavua/article/19532749.

[3] ראו: הכנות להקמת מועצת העם הזמנית, תיק ארכיון מדינה חצ-88/15.

[4] ראו: החלטות הקונגרס הציוני הכ"ב בצירוף סקירה על מהלך הקונגרס והרכבו באזל ט"ו בכסלו – א' בטבת תש"ז 9-24 בדצמבר 1946, עמ' 5-14 (הוצאת ההנהלה של ההסתדרות הציונית, ירושלים, 1947).

[5]ראו:  "ברכות הממשלה [של המנדט הבריטי] לפתיחת אספת הנבחרים", דבר, עמ' 1 (13.09.1944).

[6] כפי שדווח ב-קול העם, עמ' 1 ו-4 (30.11.1958) – הדברים נאמרו במענה לשאלה: האם הממשלה תהיה מוכנה להעניק כספי תמיכה ליהודים רפורמים לצורך הקמת בתי-כנסת רפורמים כשם שהיא מעניקה כספים שכאלו לצורך הקמת בתי-כנסת אורתודוקסיים?; דיווח זהה (שאף מצטט במעט יותר הרחבה את דברי בן-גוריון), קיים גם ב-הצפה, עמ' 1 ו-4 (30.11.1958)("בעת סעודת צהרים, שערכה לכבודו [של בן-גוריון] אגודת העיתונאים, לרגלי ה-29 בנובמבר… אחד השואלים ביקש לדעת אם ראש הממשלה מוכן להעניק לקהל יהודים רפורמיים שיתארגן בישראל אותה עזרה ותמיכה שניתנה לבתי כנסיות דתיים ממשרד הדתות וגורמים אחרים. ראש הממשלה הסביר כי את התשובה יש למצוא בהכרזת העצמאות של מדינת ישראל, 'שאמנם איני יודע מה סמכותה הפורמאלית, לדעתי יש לה תוקף כחוקה מה שקוראים קונסטיטוציה, זו התעודה היחידה שחתומים עליה כל המפלגות ממק"י עד האגודה. שם מדובר על חופש מצפון ודת. סעיף זה נכנס לקווי היסוד של כל הממשלות שהיו ובממשלה היו לא רק הפועל המזרחי אלא גם אגודת ישראל, אם כי הם לא היו חברים ישירים בממשלה. ומזה אפשר להסיק את המסקנות.". דיווח נוסף קיים גם ב-קול העם, עמ' 2 (02.12.1958).

[7] דיון לקראת ההצבעה בקריאה ראשונה על הצעת חוק מעמדן של ההסתדרות הציונית העולמית ושל הסוכנות היהודית, ד"כ 06.05.1952, עמ' 1920. להלן דבריו באופן יותר מלא:

…האמונה בעם היהודי אינה זקוקה לערב. לא יתכן שום ערב מחוץ לעם: העם לא יכזיב ולא יתכחש. יחידים עלולים להכזיב ולהתכחש, ואפילו אם פספורט ציוני להם – והעם לא יכזיב ולא יתכחש! ומי שמכיר אפילו במקצת את ההיסטוריה של העם היהודי והכוחות הפועמים בתוכו, יש לו בטחון מלא שהעם לא יכזיב, ואין הוא זקוק לערבים. הציונות מתחילה באמונה בעם.

ומשום כך מתחיל החוק המוצע לפניכם [מתייחס לס' 1 לחוק לפיו: 'מדינת ישראל רואה עצמה כיצירת עם ישראל כולו, ושעריה פתוחים בהתאם לחוקיה לכל יהודי הרוצה לעלות אליה.'] בקביעה, שמדינת ישראל רואה עצמה כיצירת עם ישראל כולו, ושעריה פתוחים לכל יהודי הרוצה לעלות. אין קביעה זו הקדמה לסעיפים אחרים, אינה בגדר “והיות” “והואיל” והסברה לחוק, אלא עצם החוק, נפשו של החוק. בלי סעיף זה אין טעם ויסוד לכל מה שבא אחריו.

חבר-הכנסת בדר מותר לו ללגלג לריזולוציה ולדקלארציה. איני יודע מי היא המפלגה האמונה על דקלארציות ורזוֹלוּציות שאין עמה מעשים ומאמצי בנין? אבל 'רזוֹלוציה' זו – היא חוקת אמיתה של מדינת ישראל; היא נאמרת לעם היהודי ולעולם. היא טובעת חותמה על יחודה ומהותה של מדינה זו.

חבר-הכנסת רוזן שואל כעורך-דין: הרצוף סעיף זה סאנקציה? מהו העונש הצפוי לאיש שלא יאמר ככה? ה'סאנקציה', חבר רוזן, היא בעצם מתן החוק ואין לו צורך בעונשים. מהו העונש שינתן למי שלא יאמר ככתוב בהכרזת העצמאות? אין כל עונש, אבל הכרזת העצמאות היא תעודה משפטית, אם לא למעלה מזה. אין חוק עליון הקובע איך כותבים חוקים. והסברה של עורכי-דין אינה מחייבת, בכל אופן לא בכל המקרים. הכנסת ממונה על מתן חוקים. בלי סעיף זה אין טעם לכל החוק, אין לו הגיון ואין לו משמעות היסטורית.