מַסֶּכֶת תהום של אייל חיות-מן היא אחת מהיצירות המפעימות ביותר של הספרות העברית המודרנית:  רומן היסטורי-פנטסטי על חייו של רבי אלישע בן אבויה, הכופר הגדול, המיסטיקן וה"אחר" האולטימטיבי של המסורת היהודית, דרכו אנו רואים את יהודה המדממת ומוכת הטראומה בשנים שלאחר חורבן הבית. זהו ספר פנטזיה יהודי על האכזריות הכרוכה בשאיפה לגדולה, חוסר האונים של גדולים וחכמים למנוע את החורבן שאותו הם חוזים מראש, ומעל הכל – אודות מאבקם של בני האדם בתהום שלעולם רובצת לפתחם.

"חיים כה רבים חייתי: נישאתי בגיל שלוש־עשרה ונעשיתי יורד מרכבה בגיל שש־עשרה, הייתי תלמיד חכם ומשכיל יווני, משיח וכופר. על חזי וגבי עדיין מתנוססות צלקות עמוקות, מזכרת מן היום שבו קמתי לתחייה. כיעקב אבינו לחמתי במלאכים ויכולתי להם, וכמוהו החלפתי את שמי במאבק. האם כל הדברים הללו היו מעשה ידי, או שמא נתיב זה הוכתב לי מלידה?"

אייל חיות מן, מַסֶּכֶת תהום (כינרת זמורה דביר, 2024)

כל מי שנכח פעם בקבוצת לימוד של יהדות, בוודאי שמע על סיפור הארבעה שנכנסו לפרדס. אחד הציץ ומת, שני הציץ ונפגע, "אחר" קיצץ בנטיעות, ואילו רק רבי עקיבא יצא בשלום. הסיפור רומז על הסכנה שבלימוד המיסתורין האלוהי למי שטרם הוכשר לכך, אולם מעל הכל, הוא מצביע על נתיב ישר לאמונה ולפרקטיקה היהודיים – דרכו של רבי עקיבא. אבל לעומת עקיבא שיצא בשלום, מי הוא אותו "אחר" ש"קיצץ בנטיעות"? אלו שמתעניינים ומעמיקים מעט יותר, לומדים שאותו "אחר" הוא רבי אלישע בן אבויה, חכם טרגי ומסקרן ששלט בכל רזי המסורת היהודית, ובכל זאת העדיף לצאת לכפירה. דרכו נתפסת כמסוכנת כל כך, עד כדי כך שכתבי היהדות לא מרבים לקרוא לו בשמו, ובמקום זאת מכנים אותו "אחר": הזר האולטימטיבי, החלופה לכל מה שטוב ונכון, ובכל זאת – ענק רוח שלא ניתן למחוק ולהעלים לחלוטין. בקרב חוגים מצומצמים מאד של חילונים המתעניינים ביהדות, "אחר" הפך לנושא דרך מסקרן של כפירה מלומדת, אולם דמותו היא מיסטית מדי, זרה מדי, רחוקה מדי, מכדי שיהיה מוכתר בדיעבד כאחד ממבשרי הדרך לחילוניות, כדוגמתו של ברוך שפינוזה יותר מ-1500 שנים מאוחר יותר. גם העובדה שכתביו, אם היו כאלו, לא שרדו, ואנחנו יודעים עליו רק מתוך דברי שונאיו ויריביו, הפכו אותו לצל חולף במסורת על כל גווניה.

אבל היכן שהחוקרים שותקים, הסופרים מפלסים את הדרך. ד"ר אייל חיות-מן, מלומד מבריק בפני עצמו בתחומי הקבלה והמסורת היהודית, הפליג לתוך דמותו המסתורית של "אחר" במַסֶּכֶת תהום, הרומן החדש שפרסם לאחרונה. ספק יצירה ביוגרפית, ספק רומן היסטורי עם גוונים של ספר פנטזיה מיסטי, מסכת תהום מהדהד בפני הקורא את קולו המושתק של אלישע בן אבויה, ומגולל את סיפורה הדרמטי של יהודה הכבושה, החרבה שלאחר חורבן המקדש, כזו שרועדת מפחד מכובשיה החיצוניים, אך עוד יותר מכך מכוחות מיסטיים, אלוהיים ושטניים שסוגרים עליה מכל עבר. במהלך העלילה, אנחנו הקוראים רואים את העולם כפי שהוא נראה בעיני אלישע, טרם הפך ל"אחר" ואפילו לרב: מאחוזת הפאר של משפחתו בגליל על חופי הכינרת, דרך סיפור האהבה עם בת השפחה של אביו ועם פיתוייה המסוכנים של הפילוסופיה היוונית, ועד כניסתו למתווה מזימות פוליטיות ודתיות סבוכות בהיכלות הסנהדרין ביבנה. בלי שהוא יודע, אלישע מיועד בידי אביו, ואחדים מקרב הרבנים מנהיגי העם, כ"משנה משחק" שיהפך את המאזן הפוליטי בין האסכולות השונות בסנהדרין, דרך פוליטית שמחייבת גדולה רוחנית, תורנית ואפילו מיסטית. ומעל הכל היא מחייבת משמעת עצמית נוקבת, אכזריות כלפי כל מי שמפריע למטרה או סוטה מהנתיב, וקורבנות – קורבנות ללא גבול, על סף העקדה ומעבר לו.

דרך העיניים של אלישע, אנחנו רואים את עולמם של התנאים הגדולים, בראש ובראשונה מורו, רבי אליעזר בן הורקנוס ("אליעזר הגדול"). ואכן, רבי אליעזר הוא הדמות המעניינת ביותר בספר: אדם קשה כצור, מצפוני מאד, קפדן אבל בסופו של דבר אידיאיליסט; אך מדובר, יש לציין, באידיאליזם במובן יהודי, הלכתי מאד. רבי אליעזר "מתהלך בעולמות עליונים", שואף למטרות כבירות ומשחק בתלמידיו השונים כפיונים על לוח השחמט במה שהוא רואה כניסיון נואש להצלת עם ישראל מכלייה. אולם מבחינתו, הדרך לשם עוברת בפרטים הקטנים: גישה מחמירה מאד לתורה ולהלכה בנוסח בית שמאי, לימוד קשוח וממושך והקפדה על קלה כעל חמורה. יריבו הגדול, רבי יהושע בן חנניה, לעומת זאת, "מעגל פינות" ומציע תורה והלכה אנושיות יותר, שיש בהן מקום לשיקול דעת, חמלה והתחשבות בחולשותיהם של בני אדם. מעל כולם עומד נשיא הסנהדרין, רבן גמליאל, פוליטיקאי מיומן שמקדש עיקרון-על שלישי: סדר, שלטון מרכזי תקין, וניהול מחלוקות בדרכי שלום. אין פירוש הדבר שהוא אדם קל או רך יותר מרבי אליעזר. להיפך, הוא סבור שהתרופפות במשמעת הפוליטית, קטנה ככל שתהיה, תוביל להתפרקות מוחלטת ולאנרכיה. לכן, בעיניו, הפרוצדורה חשובה יותר מכל דבר אחר, גם מעמדותיהם האישיות של רבנים בנוגע למה אסור או מותר מבחינה הלכתית. באחת מהסצינות העוצמתיות ביותר בספר, רבן גמליאל מכריח את אלישע לאכול כבד נא ומדמם, לא כשר בעליל, כמבחן של ציות ונאמנות. בדיעבד מסתבר כמובן שהיה מדובר בסוג של עוגת דובדבנים: נשיא הסנהדרין לא יתן לרב לאכול אוכל טרף. אולם אלישע היה צריך לבטוח באופן מוחלט בנשיא, כי רק הציות יוכל לנתב את המחלוקות לפולמוס לפי הנהלים המקובלים ולמנוע מהעם להידרדר שוב למלחמת אחים שהפעם תחריב אותו באופן סופי.

לצד כל אלו ישנו אדם אפל, לבוש באדרת רב, שרוקם תככים ומסווה את חוסר המעצורים והאכזריות שלו בלשון חלקות. ומעבר לכולם, אפופים בערפילי העתיד, נמצאים רבי עקיבא, יריבו המר ביותר של גיבור הספר, המכשף הכותי שמעון מאגוס, האסון הממשמש ובא של מרד בר כוכבא, וגם עולם הצללים הנסתר; אלישע בן אבויה, אחרי הכל, נולד בשעה של חורבן הבית, ולכן התהום – סמל הטומאה, הכאוס והעולמות האפלים – רובצת תמיד לפתחו, והיא גם סוד כוחו לגעת בנסתר ובנשגב. בדרך לשם, הוא יצטרך להקריב את כל מי ומה שיקר לו.

מעבר לכל, לא אגלה עוד על עלילת הספר. רק אומר לכם שהיא פותחת צוהר מלהיב ומרתק לעולם חדש שלא מוכר לאלו מבינינו שאינם בקיאים בכתבי הקודש היהודיים. בחירתו של חיות-מן לרקום את העלילה בספר פנטזיה, במקום ברומן היסטורי גרידא, מאפשרת לנו לראות את העולם כפי שראו אותו התנאים ויתר בני התקופה: מלא במלאכים, שדים, היכלות נסתרים, מעשה מרכבה, מעשה בראשית וכוחות על טבעיים; אולם אלו אינם יומיומיים ואינם גלויים לאדם הרגיל, אפילו לא לרב הרגיל. ובכל זאת, הם משפיעים על חייהם של כולם. בראש ובראשונה, מדובר בטומאת המת. לאחר חורבן הבית, היהודים איבדו את אפר הפרה האדומה, הכלי היחיד שמאפשר להיטהר מטומאת מת, ולכן הם הולכים ונטמאים, חרף כל אמצעי הזהירות. החברה במסכת תהום נמצאת תמיד על סף התמוטטות, מפני שהמקדש, ההיגיון הבסיסי והמסדר שלה נשלל ממנה. הניסיונות של רבי אליעזר למצוא מוצא מהמיצר הם אירוניים במידת מה: כמו חתול בשק שמנסה להשתחרר ממנו, כל צעד שהוא עושה מסבך אותו, ואת העם, עמוק יותר ברשת הגורל.

לבסוף, אייל חיות-מן כותב נפלא (גם בעזרתה של עורכת העל נועה מנהיים), ולדעתי מסכת תהום הוא אחד האפוסים היהודיים והישראלים הגדולים ביותר שנכתבו בתקופה המודרנית: סוחף ומרתק, עדין, רגיש ומלא בעומק, ועמוס בשלל דמויות בלתי נשכחות. לכתיבתו יש את העומק ההיסטורי והספרותי של יוצרים כמו מאיר שלו, ובנוסף, את היכולת שאופיינית לגדולי סופרי הפנטזיה של המאה ה-20, כמו ג'.ר.ר. טולקין, לרמוז לקורא שמאחורי כל מילה שהם כותבים ישנן אלף מילים שלא נכתבות. לכן, כמו חרשתא שסקרתי באחד מהפוסטים הקודמים, מסכת תהום הוא תרומה שאין שיעור לה לספרות העברית. רוצו לקרוא!