קטגוריה: ינשוף הדמדומים: רוחות, שדים וגיבורים

אש ללא עשן: כולכם מוזמנים לשמוע אותי בכנס מיתופיה

עדכון שלא מן המניין:

כל קוראי הינשוף ואוהדיו מוזמנים להרצאה שלי בכנס מיתופיה, שיתקיים ביום חמישי הזה בספריה המרכזית במודיעין. הכנס יתקיים במשך כל היום, ולמבקרים מצפה מגוון מסחרר של הרצאות, סדנאות ומפגשים חברתיים . כנסי מיתופיה, המאורגנים מזה שנים בידי אגודת טולקין הישראלית ושותפותיה, מציעים תכנים מרתקים מאת מיטב המרצים, בתחומי הפנטזיה, המד"ב, הספרות, הפילוסופיה, ההיסטוריה והמיתולוגיה. השנה, אני ארצה על ג'ינים ושדים במיתולוגיה הערבית-מוסלמית. בין שבע לשמונה בערב. יהיו הפתעות! התוכניה ניתנת לקריאה באתר הכנס. 

תקציר ההרצאה:

חשבתם שג'יני זה הבלון הכחול מאלאדין של וולט דיסני? תחשבו שוב. בהרצאה נצא למסע במסורת הערבית והפרסית, בין דפי הקוראן, החדית', אגדות אלף לילה ולילה, קבוצות דיון באינטרנט וספסלי בתי קפה בדמשק, קהיר, מרקש ובגדאד. איזו ממלכה מסתתרת בין הפסגות של הרי קאף? מהו סיפורו האמיתי של שלמה המלך, ואיפה נמצאת טבעת החותם שלו? אילו סודות טמונים במרתפי הכלא הישראלי לאסירים ביטחוניים, ומיהו המיעוט המופלה באמת בערב הסעודית?

על המרצה: דוקטורנט ישראלי להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, ארצות הברית. מתמחה במרידות צבאיות, התנקשויות ואירועים עקובים מדם בסין, יפן, גרמניה והמזרח התיכון. פרסם את הספר "ואלקירי – ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות.

הויקינג שפחד מהחושך: מסעו של גרטיר אל האפלה

מה קורה כאשר שודד, פורע חוק ולוחם חסר רחמים מתחיל לפחד מהחושך? בסאגה האיסלנדית של גְרֶטיר, אנו נחשפים לטרגדיה של ויקינג שלא הצליח למצוא את מקומו בחברה האנושית, והתפתה שוב ושוב להילחם באויבים מהעולם העל-טבעי כדי לקנות תהילה. אך באיזה מחיר? על אומללותו של גיבור מהאגדות בעולם הולך ומאפיר.

מאמר זה פורסם גם באתר "במחשבה שנייה".

המשך הרשומה

המתנקש שלא הרג

על סכין שנשלחה באפלה, והוחזרה לנדנה; המתנקש שלא הרג, וחבר לקורבנו, במהלך שתרם למהפך הדרמטי ביותר בהיסטוריה של יפן המודרנית.

מאמר זה הוא השלישי בסדרה על פרשות רצח היסטוריות. הוא הופיע גם באתר "במחשבה שנייה". לשני המאמרים הראשונים, על פרשת ההתנקשות במלכת קוריאה מִין, ראה כאן.

  המשך הרשומה

צל מתעתע: הנינג'ה ללא מסיכה

נינג'ה מיתי. האם הם באמת נראו כך?

מאמר זה מבוסס על כתבה שפורסמה במגזין יפן של גו טרוול

בשנים האחרונות, יותר ויותר תיירים ישראלים מבקרים ביפן. עם זאת, מעטים מהם מרחיקים למחוז מיאֶה שבדרום האי המרכזי הונשו. אלו שכן מגיעים, עולים בדרך כלל למקדשה של אלת השמש באיסֶה. אבל רק מעט מזער טורחים לבקר באזור הררי נידח בשם איגָה. מי שיעשה זאת, לא יתאכזב. מלבד יופיו הטבעי של האזור, מסתתר בו אחד המוזיאונים המרתקים ביותר ביפן- מוזיאון הנינג'ה של איגה-ריוּ. תמורת מחיר שווה לכל נפש, יכולים המבקרים להתחמק מ"מלכודות", לזרוק כוכבי נינג'ה (שוריקֶן), לעבור בדלתות סודיות ואפילו, לפי אתר האינטרנט של המוזיאון, "לקנות מוצרי נינג'ה אותנטיים שלא ניתן למצוא בשום מקום אחר, כמו חולצות טי שירט, צעצועים, כלים ובגדים."

המוזיאון באיגה-ריו, כמובן, מנגן על מיתרים של מיתוס ידוע ופופולרי. הנינג'ה ידועים במערב בעיקר כסוכנים חשאיים רומנטיים, מתנקשים עוטי שחור עם כוחות על טבעיים המשליכים שוריקֶן קטלניים על אויביהם המופתעים. התדמית הזאת רחוקה מאד מהמציאות, אך אינה חדשה: היא התפתחה ביפן של המאה השבע עשרה, בתחילת תקופת השלום הפיאודלי בראשות השליטים הצבאיים מבית טוֹקוּגַאווה. בהעדר מלחמה או משימות חשאיות לבצע, הנינג'ה הפכו לגיבורי תרבות אגדיים, עוטי שחור ומטילי לחשים. התדמית הזאת יוצאה למערב ומשגשגת עד ימינו, כפי שניתן לראות בסרטים פופולריים כמו "צבי הנינג'ה". אולם במאות ה-16 וה-17 היו ביפן גם לוחמים חשאיים אמיתיים, שעליהם התבססה תדמית הנינג'ה המאוחרת. מי הם היו בדיוק?

המשך הרשומה

הקסדה של אוֹלָף השעיר: אז מי היו בעצם הויקינגים?

מאמר זה פורסם גם באתר "במחשבה שנייה". אני מודה מעומק הלב לפרופ' סטיבן מיצ'ל, חוקר המורשת הויקינגית מאוניברסיטת הרווארד, שענה על שאלות שעלו במהלך כתיבת המאמר.

"מאז שאוֹלָף השעיר, המפקד העליון של כל הויקינגים, הזמין שמונים אלף קסדות קרב עם הקרניים מופנות פנימה, לא התנהלה מלחמה באופן מחורבן כל כך"

בְּלָקאֶדֶר צועד קדימה

המשפט הידוע בסדרה הקומית "בלקאדר צועד קדימה", פרודיה אכזרית ונשכנית על הצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה, נותן הצצה לתדמית הרווחת בעולם המערבי על הויקינגים: שודדי ים טפשים, שעירים ולא חכמים במיוחד. בדמיון התרבותי שלנו, מצטייר הויקינג כלוחם גבוה ושרירי, עם שיער בלונדיני שופע, קסדת קרניים וגרזן קרב. אבל מי היו באמת הויקינגים, אותם יורדי ים צפוניים שהטילו את חיתתם על אירופה? האם היו עם, או שמא קבוצה אתנית? האם כל האנשים שחיו בנורבגיה, שוודיה ודנמרק של היום בין המאה התשיעית לסוף המאה ה-11 היו "ויקינגים"? מה פירוש המילה "ויקינג"? והאם הם באמת לבשו קסדות מקורננות?

ייצוג טיפוסי של ויקינג. אבל מי הם היו? והאם הם באמת נראו כך?

המשך הרשומה

בית הזאבים

Have ye a matter, maidens, and ye Wolfling women all

And though alien guest of the Wolfling! But come ye up the hall

That the ancient men may hearken: for methinks I have a word

Of the battle of the Kindreds, and the harvest of the sword

William Morris, House of the Wolflings, XI: 74

ויליאם מוריס

אי אז באנגליה של סוף המאה התשע עשרה, טווה ויליאם מוריס, מעצב אופנה, סוציאליסט אוטופי ורומנטיקן, את הספר "בית הזאבים": סיפור גבורה שכוח, שמעטים מעלעלים היום בדפיו. את "בית הזאבים", כמו את שאר ספריו של מוריס, ניתן למצוא היום רק במדפי ספריות נידחות, בין כרכים עתיקים ומעלי אבק, או בחנויות של ספרים עתיקים. אבל בכל זאת, נודעה לבית הזאבים השפעה אדירה. בספר זה בישר מוריס, למעשה, את הפנטזיה המודרנית של המאה העשרים. מעטים יודעים כי ג'.ר.ר. טולקין, הנחשב בדרך כלל לאבי הז'אנר, קרא את בית הזאבים, התפעם והושפע ממנו עמוקות. שר הטבעות לא היה אפשרי בלעדיו. כך כותב המפרי קרפנטר, הביוגרף של טולקין:

בית הזאבים מתרחש בארץ הנתונה לאיום של פלישה רומאית. הסיפור, הכתוב בחלקו בפרוזה ובחלקו בשירה, מתמקד בשבט-משפחה שמתגורר ליד נהר גדול בקרחת יער מרקווּד, שם שנלקח מאגדות וספרי גיאוגרפיה גרמאניים עתיקים. נראה שמרכיבים רבים בסיפור הרשימו את טולקין. סגנונו [של מוריס] ייחודי, שופע ביטויים ארכאיים והיפוכים פואטיים, בניסיון לברוא מחדש את אווירת האגדות העתיקות. אין ספק שטולקין שם לב לכך, וכמדומה העריך היבט נוסף בכתיבתו של מוריס: כשרונו לתאר בדיוק רב את הנוף הדמיוני, חרף הזמן והמקום המעורפלים של זירת ההתרחשות. כעבור שנים, טולקין אימץ את הדוגמא של מוריס והלך אף הוא בדרך זו.

ג'.ר.ר. טולקין- העריץ את מוריס והושפע ממנו

עלילתו של בית הזאבים מתרחשת אי אז בימים השכוחים של השבטיים הגותיים-גרמניים. במרכזו ניצבת משפחה מורחבת, מעין שבט גרמאני לוחם, הידוע בכינוי "בית הזאבים". השבט חי בגליל (mark), אזור מיוער בצפיפות, בינות לנחלים צלולים, מעיינות מפכים וגבעות נישאות. בני הזאבים חיים בשלום עם אדמתם, עם מנהיגיהם ועם אליהם העתיקים. הלוחמים שלהם שואפים לתהילה בקרב, אך לעולם אינם תוקפים עמים אחרים ללא סיבה. החיבור שלהם לנשגב מתבצע דרך "שמש ההיכל" (Hall Sun). נערה מסתורית ויפיפייה, שחורת שיער, שאיש אינו יודע בדיוק היכן נולדה. שמש ההיכל, שהיא למעשה בתו של תיאודולף, מנהיג בית הזאבים ולוחם ידוע לתהילה, משמשת כחוזה, מנהיגה רוחנית ונביאה לעת מצוא. מקום מושבה הוא בדָאִיס (Dais), קודש הקודשים של ההיכל, מתחת למנורה עתיקה שזוהרת באור תמיד. בעת הצורך, כאשר נמצא בית הזאבים במצוקה, מתנבאת "שמש ההיכל" בחרוזים ארכאיים וחידתיים. בכלל, אנשי בית הזאבים כולם, מתיאודולף ו"שמש ההיכל" ומטה מרבים לשיר ולפייט, כאילו חייהם עצמם רקומים באגדות עתיקות. "בית הזאבים", לפיכך, הוא רומנסה בפרוזה ובשירה. הגבול ביניהן, כמו הגבול בין מציאות לאגדה, הינו מטושטש ביותר.

במעבה היער, בין ערפילים ודמדומים, נמצא המפתח לקשר בין שמש ההיכל לעולם האלים, ולמיסתרי כוחו הבלתי נדלה של תיאודולף, מנהיג השבט. כבר בפרקים הראשונים יתוודעו קוראי "בית הזאבים" לדמותה של "שמש היער", מעין פיית יערות ואלה, שנודתה מואלהאלה, עולם האלים, בשל אהבתה לתיאודולף. כדי להגן עליו בקרב, השיגה לו שיריון גמדים מאבנים יקרות- שטומן בחובו סוד מהעבר. כך, במערכת היחסים המורכבת בין שמש היער, תיאודולף ובתם, שמש ההיכל, רוקם מוריס את הדילמה של תיאודולף בין נאמנות לשבט ושמש היער: בין האהבה למשפחתו מצד אחד, לאהובתו המסתורית מצד שני. למי יהיה נאמן בעת מבחן, כאשר ייאלץ להכריע? מהו המתח בין עולם האלים ועולם האדם?  ומהו הסוד הנורא מאחורי שריון הגמדים העתיק?

הדילמות הללו מתחדדות ביתר שאת, כאשר כל עולמם של בני השבטים הגותיים עומד בסכנה חמורה. מהדרום, עולים הלגיונות הרומאים על היערות, טובחים, שורפים ומשעבדים את כל אשר עומד על דרכם. ויליאם מוריס, שכמו מעריצו ג'.ר.ר. טולקין תיעב את הציביליזציה המודרנית, תיאר את הרומאים כמבשריה העתיקים, מעין תמונת מראה מחרידה של הגותים הפראיים והאציליים. הם אימפריאליסטים חמדנים ורומסניים, שכל עיסוקם, כפי שאומר אחד מלוחמי "בית הזאבים", הוא "לשרוף נשים, זקנים וילדים בבתיהם". התגלמות הרוע הוא המפקד הרומאי, בן מפונק למשפחה עשירה שחושב רק על "האוצר והתענוגות שלו", ומתייחס לשבויים הגותיים, לעבדיו ואף לאנשיו שלו באכזריות בהמית. האם יעמדו העולם הגותי העתיק, על אגדותיו, אליו וגיבוריו מול הציביליזציה הרומאית המושחתת ומכונת המלחמה שלה? את התשובה אני משאיר לכם לגלות.

קצת מוזר לחשוב על סופר שניסה לחקות במודע את סגנונן של הסאגות האיסלאנדיות והעריץ את העולם הגרמאני הקדום כסוציאליסט, אבל כזה היה ויליאם מוריס. נטיותיו הפוליטיות ניכרות היטב בתיאור העולם הרומאי, שמחולק למעמדות שהיחסים ביניהם מושתתים על ניצול, ועל היררכיה נוקשה שמחניקה כל רגש אנושי. "הקצינים שלהם מצליפים בחיילים עד זוב דם אם הם לא עושים כרצונם," אומר בתיעוב "שועל", המרגל והסייר של בית הזאבים, "והחיילים מוכים ולא משיבים מלחמה שערה. אכן, הם עם מרושע." הרומאים סוחרים בעבדים בשווקים, חיים בערים גדולות עשויות משיש, וחושבים רק על כסף, שלטון ומעמד. לעומת זאת, הגותים חיים בחברה שוויונית יחסית, שבוחרת מנהיגי מלחמה (כמו תיאודולף) רק בהסכמה הדדית, ומשתיתים את היחסים החברתיים שלהם על אחוות לוחמים ורעות. אמנם גם להם יש עבדים (מוריס מנסה לשמור על נאמנות כלשהי להיסטוריה) שאוכלים בנפרד מבני המשפחה, אולם היחס אליהם טוב לאין שיעור מאשר יחס הרומאים לעבדיהם, והם אף רוכבים עם אדוניהם למלחמה.

אולם כמו סוציאליסטים בריטים רבים מהזרם האוטופי, מוריס אופטימי בסופו של דבר בנוגע לטבע האדם. במהלך הספר מתגלה כי חיילים רומאים אינדיבידואלים, מפשוטי העם, מגלים אף הם תכונות חיוביות ברגעי מבחן. הם אומנם פולשים, כובשים וחמסנים, אבל נלחמים באומץ רב. וכאשר הם מתנתקים מפיתוייה המורעלים של הציביליזציה, הם עשויים אף להתגלות, בסופו של דבר, כאנשים טובים.

וכאן, ניכרת השפעתו של מוריס על טולקין: הרציונליות, התחכום, התכנון- כל אלו שייכים לעולם הרוע. אומץ, הגנת מולדת, חיבור למסורת, אלים ואגדות- כל אלו מייצגים את הטוב. במידה מסויימת, שניהם מבטאים סלידה מהציביליזציה המודרנית של תקופתם, ובמיוחד מהאימפריה הבריטית, תוך געגוע לאנגליה הישנה. "טולקין," כתב ההיסטוריון הבריטי ניל פרגוסון בספרו על מלחמת העולם השנייה, "מתאר את אנגליה האבודה בדמותו של הפלך: ארץ של דשא ירוק, כפרים שלווים ומפלים מפכים." באותה מידה, מתאר אותה מוריס בדמותו של הגליל והלוחמים הגותיים האמיצים, שוכני מירקווד, הוא יער אופל.

דמיון בין שני הסופרים ניכר גם בתיאורי הנוף. בקטעים מסויימים בספר, ניכר במוריס כי הוא אומן התיאור: הטל הבוהק על עלעלים, השמש החודרת מבעד לסבך, הערפילים המשייטים ביער, מי המעיין הקרירים והצלולים ששמש ההיכל טובלת בהם לפני שהיא מתנבאת- כל אלו מצטיירים ביד אומן במהלך הספר, וגורמים לקורא לגמוע חלקים ממנו בנשימה עצורה.

אולם עם זאת, יש לזכור ש"בית הזאבים" הוא רומן באיכות נמוכה בהרבה מ"שר הטבעות" או מיתר יצירותיו של טולקין. הדמויות כמעט כולן שטוחות, דילמות כמו הפיתוי האדיר לכוח, שמגולם בטבעת האחת, או פיצול האישיות של גולום, בקושי קיימות. בראש ובראשונה, השפה הגבוהה והארכאית והמעבר התכוף בין פרוזה לשירה מעייפים את הקורא. אצל טולקין יש משלבי לשון- גולום מדבר בלשון משובשת (we hates him), סם מדבר בלשון איכרים מחוספסה, ארגורן מדבר בשפה גבוהה היאה למלכים, לשונה של גלדריאל משרה נופך של קדושה. ב"בית הזאבים", לעומת זאת, כל איכר גותי, חולבת או מנקה רצפות מדברים בשפה שיאה אולי למלומד כנסייתי בימי הביניים. לפיכך, לצד קטעים יפיפיים ועוצרי נשימה, ישנם גם לא מעט תיאורים מייגעים או דיאלוגים ארכניים וטרחניים.

לפיכך, אם בית הזאבים הוא מבשר הפנטזיה המודרנית- הוא מייצג את צדדיה הטובים והרעים כאחד. ניתן בהחלט להבין מדוע טולקין קרא אותו בנשימה עצורה, ומדוע הוא נתן השארה אדירה ליצירת שר הטבעות. ומצד שני- ניתן גם להבין מדוע ג'.ר.ר. טולקין נותר אבי הפנטזיה המודרנית, ואילו ויליאם מוריס נשכח מלב.

ובכל זאת, לחובבי האגדות העתיקות, התרבות הגרמאנית וספרות הפנטזיה בכללה- אני ממליץ מאד לקרוא את "בית הזאבים", ולו בשל חלקיו היפים, המרתקים והמסעירים, כמו למשל המזמור הבא:

Whiles in the early winter eve

We pass amid the gathering night

Some homestead that we had to leave

Years past; And see its candles bright

Shine in the room beside the door

Where we were merry years agone

But now must never enter more

As still the dark road drives us on.

E'en so the world of men may turn

At even of some hurried day

And see the Ancient glimmer burn

Across the waste that hath no way.

Then with that faint light in its eyes

I while I bid it linger near

And nurse in wavering memories

The bitter sweet of days that were.

House of the Wolflings, I

%d בלוגרים אהבו את זה: