ארכיון הבלוג

"הוא חזר!": שובו של היטלר והצד האפל של הקומדיה

"חייב מצלצלת כאן! אמר המישלינג מדרגה בלתי ידועה ושוב חבט בכף ידו בפעמון הדלפק… נראה שהטיפול בעניינו ייאלץ להידחות עד שכמה דברים במדינה הזו יסודרו שוב, אך בעיני רוחי כבר התחלתי לערוך רשימה של אויבי העם ו"מכבסת הבזק של יילמאז" בהחלט עמדה בראשה."

Image result for ‫הוא חזר‬‎

טימור וורמש, הוא חזר, מגרמנית: עידו נחמיאס. עריכת תרגום: אורי רדלר (הוצאת ספרים סלע-מאיר). ניתן לרכוש עותק דיגיטלי באתר Getbooks.

מה יהיה אם אדולף היטלר ישוב, כמעשה שטן, ויתעורר כנווד חסר כל בגרמניה של היום? הסופר טימור וורמש, בקומדיה השחורה שלו הוא חזר (Er ist wieder da), מנסה לענות על השאלה הזאת. התוצאה מצחיקה עד דמעות, בדיוק כפי שהיא מחרידה. בסיפור של וורמש, הפיהרר לשעבר מתעורר במגרש חניה נטוש, במקום שבו שכן בעבר הבונקר שלו. מכיוון שאף אחד לא לוקח ברצינות את האפשרות שהיטלר האמיתי מסתובב בגרמניה של 2011, כל הסובבים אותו מאמינים כי מדובר בקומיקאי מוזר שמתפרנס מחיקויים של הפיהרר; לא רק משום שאין חיקוי טוב יותר מהמקור, אלא גם מפני שסגנון הדיבור של היטלר *באמת* נשמע מגוחך במונחים של המאה ה-21. כתוצאה, הקריירה של היטלר כקומיקאי, אושיית רשת ובדרן זול צוברת תאוצה. הוא מקבל פינה בתוכנית טלוויזיה נידחת של קומיקאי טורקי, ורוכש במהירות קהל מעריצים אדיר ביוטיוב וביתר הרשתות החברתיות. במהרה, הוא מזהה הזדמנות לצבור כוח בדרכים עקלקלות, ולהשלים את העבודה שלא סיים ב-1945…

הספר של וורמש הוא ראשית כל פצצת צחוק, במיוחד למי שלא נרתע מהומור שחור. כפי שכתב גדעון אורבך בביקורת שלו על הוא חזר,  "ניכר במחבר שהוא התייגע כהוגן וקרא את 'מיין קאמפף' כמה וכמה פעמים, כך שהוא שולט להפליא בז'רגון ההיטלראי, על הפאתוס המגוחך שלו, ההתייפיפות הפסאודו-קלאסית, האקסצנטריות והיכולת להתקשקש בזעם קדוש על סוגיה איזוטרית ולהגדירה כ"בעיה יסודית בקיום הגרמני לאומי", ולמרוח את זה על כמה וכמה עמודים טבולים בחשיבות עצמית בלי שום עידון או הסוואה. עד כדי כך טובה השליטה של המחבר, שהוא מצליח לכתוב מעל 500 עמודים כתובים באורח אמין מאד בגוף ראשון, בהם היטלר (שהוא המספר ביצירה) מאביס אותנו בפרשנות של המציאות ב-2011, כאילו מדובר בעוד סוגיות במיין קאמפף, מתובלות ברחמים עצמיים טיפוסיים, ובכל החשבונות הקטנים והגדולים עם העוזרים לשעבר שלו מלפני 1945, שכמסתבר הוא לא שכח ולו אחד מהם…. הספר מזמן לו כמה וכמה סצנות בהם 'היטלר' מצליף בפוליטיקאים משמאל וגם מהימין, החל מהראיון ההזוי שהוא עורך לפוליטיקאית ממפלגת הירוקים, ההשוואה המשעשעת שהוא עורך בין אנגלה מרקל לגרינג, ועמוד בלתי נשכח בו הפיהרר שופך את זעמו בפרץ צרחות אופייני על המנהיג של הימין הקיצוני (NPD), ומראה לו מהר מאד מהיכן משתין הדג הנציונל-סוציאליסטי. ואם לא די בזה, הרי שמי שמתעבים יותר מכולם את 'אושיית הבידור' החדשה, הם דווקא הניאו-נאצים, שבטוחים שמדובר במזימה מחוכמת של השמאל הגרמני לשים אותם ללעג ולקלס."

Image result for Timur Vermes

התייגע וקרא מספר פעמים את מיין קמפף – טימור וורמש

בפוסט הזה, הייתי רוצה לחשוף צד נוסף של הביקורת של וורמש על החברה המודרנית: האופן שבו קומדיה יכולה לשמש דרך פתלתלה להחדרת רעיונות הזויים בדלת האחורית. לא שאני משווה אותו להיטלר, אבל תחשבו למשל על מיודענו פרופסור אמיר חצרוני, שהתחיל את הקריירה שלו כחוקר תקשורת באוניברסיטת אריאל. כבר מהשלב הראשון, חצרוני הביע דעות בלתי מקובלות בסטנדרטים של החברה הישראלית על כל קבוצותיה הפוליטיות: אנוכיות משולבת באנטי-פמיניזם, אנטי ציונות ושנאת בני אדם כללית. כשחצרוני ניסה להביע את העמדות הללו במאמרים רציניים כביכול, הן זכו בהתחלה להתעלמות, ואז לגלים של זעם שעלו לו במשרתו האקדמית. בשלב הראשון, התקשורת סיקרה אותו בדיוק מפני שעורר זעם, אבל העניין בפרובוקציות שלו שכך בהדרגה. אם בהתחלה עוד סילקו אותו מאולפן חדשות מרכזי משום שאמר למלהקת ש"חבל שהוריך לא נשארו במרוקו ונרקבו שם" – בשלב השני התחילו להזמין אותו כמעט אך ורק לתוכניות היתוליות, כדי לצחוק עליו. ואז, ככל הנראה, נפל לחצרוני האסימון: מה שלא הצליח לעשות כפרופסור פרובוקטיבי, הוא יכול בהחלט לעשות כליצן חצר. למי שלא מעודכן – החצרון מופיע בקביעות בבמות סטנדאפ מרכזיות בירושלים ותל אביב, תחת הכותרת "טינופים וחיוכים עם הפרופסור, עוכר ישראל", והכרטיסים למופעים שלו נגמרים במהירות אדירה. כאן, אף אחד לא מזועזע: התבטאויות סקסיסטיות, גזעניות ומעליבות נגד נשים, מזרחים ועניים, שהיו יכולות לחסל כל אדם שנחשב ל"רציני", מתקבלות בחיוך כאשר אותו אדם בדיוק מוגדר כקומיקאי. הצחוק, במילים אחרות, משמש כדרך מפלט לומר דברים שהתרבות לא מאפשרת לומר בדרכים אחרות.

חצרוני

המגמות הללו היו עשויות להיות תמימות ובלתי מזיקות, אלמלא חזינו בשנים האחרונות בערבוב חסר תקדים בין עולמות הסטנד-אפ קומדי והפוליטיקה. בישראל, וככל הנראה במדינות רבות נוספות, התופעה הזאת קשורה לעליית שיטת הפריימריז או שיטות פוליטיות אחרות, שנותנת יתרון לפוליטיקאי שהוא גם סלב. בעולם החזותי של הטלוויזיה, לא רק המראה החיצוני של פוליטיקאי חשוב (דמיינו לכם את דוד בן גוריון ולוי אשכול מתמודדים בבחירות היום), אלא גם היכולת שלו להשיג כותרות במהירות, בדרך כלל באמצעות פרובוקציות בידוריות למיניהן. כבר בשנות התשעים, פוליטיקאים התחילו לנדוד מאולפני החדשות לשעשועונים כמו "דן שילון מארח", אבל אז היתה עוד הפרדה בין הצד החדשותי של פוליטיקאי לבין הצד הבידורי שלו. עם עליית הרשתות החברתיות והירידה בכוחם של המתווכים מהממסד התקשורתי (עורכים, מנחים, מפיקים), פוליטיקאים למדו לצבור פופולריות על ידי תקשורת ישירה עם המוני אנשים. ואחת הדרכים לעשות זאת היא לבדר אותם באמצעות טכניקות שמגיעות מעולם הסטנדט-אפ קומדי. מעבר לזה, הסטנד-אפ מייצג גם קוליות, נעורים ואנטי-ממסדיות. באקלים פוליטי של חשדנות עמוקה כלפי מומחים מעונבים, ממסדים ואליטות למיניהן, הכוח שלו עולה אלפי מונים.

כבושים יש לו רק במקרר. ח"כ אורן חזן. צילום: מרים אלסטר, Flash 90

בישראל, יש פוליטיקאים שהעלו את הסטנדאפיסטיות לדרגת אומנות. תקשיבו, למשל, לנאומים של אורן חזן בכנסת. אמרות כנף כמו "כיבוש יש לי אצל המלפפונים במקרר" או (לח"כ איימן עודה) "נעטוף אותך באריזה של ממתק ונשלח לסוריה", לא נועדו לתרום לאיזשהו ויכוח או אפילו להביע דעה, אלא בראש ובראשונה להצחיק את הקהל של חזן. הימין הפופוליסטי במערב מלא בפוליטיקאים אקסנצטריים למיניהם, שמשלבים מסרים פוליטיים מחודדים, בדיחות גזעניות ששמות ללעג את הפוליטיקלי-קורקט, גסויות ולבוש מוזר, ומרחפים בין הפוליטי לבין הקומי. אם הייתם מראים, למשל, לשמרנים אמריקאים בשנות החמישים את מילו יאנופוליס, על לבושו הססגוני, גינוניו המשונים וכרבולתו הצבועה לבלונד, ואומרים להם שזה יהיה מוביל דיעה עתידי במחנה שלהם, סביר שהם היו שולחים אתכם לבית משוגעים. מארין לה-פן היא אמנם פוליטיקאית ימנית קיצונית מסוג ישן יותר, אבל חירט וילדרס ההולנדי בהחלט אימץ לעצמו גינונים קומיים. ובפה גרילו, ממנהיגי הימין הפופוליסטי באיטליה, הוא כמובן קומיקאי מקצועי לשעבר. אפילו בצרפת, השוליים האנטישמיים של הימין הקיצוני מיוצגים בידי הקומיקאי דיודונה, שתומכיו מצטלמים עם אננסים ויתר סמלים בהם נהג להשתמש בהופעותיו.

Image result for milo yiannopoulos

לא נראה כמו שמרן טיפוסי מהסוג הישן – מילו יאנופוליס

 אומן הסטנדט-אפ הפוליטי הגדול ביותר בדורות האחרונים הוא כמובן דונלד טראמפ, שבידר את קהל תומכיו בעצרות הבחירות באמצעות בדיחות הלקוחות כולן מעולם הבידור הזול: חיקוי של עיתונאי נכה, הדבקת שמות גנאי קליטים ליריביו (Crooked Hillary, Lying Ted), רמיזות מיניות על גודלם של אברי גוף, ועוד כהנה וכהנה. למעשה, טראמפ היה מבדר עד כדי כך, שהרשתות השונות נתנו לו בחינם במה פרסומית שבדרך כלל עולה מיליונים רבים של דולרים – טריק גאוני שיילמד בעתיד בקורסים לקמפיינרים פוליטיים. ומעבר לפרסום, המוני בוחרים – שחיפשו את אותו הבידור הבועט במוסכמות – העדיפו את טראמפ על פני מועמדים רפובליקאיים שאמרו את אותם הדברים בדיוק, אבל באופן רציני ומעונב יותר.

 

וזה בדיוק המסר שמנסה להעביר טימור וורמש: הקומדיה עלולה לתת ביטוי לשדים שמקננים בצד האחורי של התודעה, למוסס את כבלי הציביליזציה ולתת פורקן לכל מה שאסור לומר. כל עוד הגבול בינה לבין הפוליטיקה עצמה ברור, או לפחות קיים, השחרור שהיא מציעה הוא חלק בלתי נפרדת מקיומה של חברה דמוקרטית תקינה, ובכלל מחייהם של בני אדם. אבל כשהקומדיה הופכת לפוליטיקה, ומי שרוכב עליה מנסה לקחת את תרבות הנגד גם לעולם האמיתי, התוצאה עשויה להיות, איך נאמר זאת, בלתי משעשעת בעליל. "שמעתי שבוש אומר שאני ליצן", הטעים פעם ביל קלינטון במסע הבחירות שלו. "אישית, אני לא חושב שמר בוש ליצן. ליצן גורם לאנשים לצחוק, בוש גורם להם לבכות." בעולם הפוליטי של היום, ההתבטאות של קלינטון כבר הפכה למיושנת. מי שעלולים לגרום לכולנו לבכות הם דווקא הליצנים.

קופצים על הדונלד: הטעות הגורלית של ישראל

בספרו הקלאסי, "אנטי שביר", מציע הכלכלן והפילוסוף נסים ניקולאס טאלב למדינות להכין את עצמן מראש לזעזועים לא צפויים. במקרה של ישראל, להיות "אנטי שבירה" פירושו להשיג מוקדי תמיכה רבים ומגוונים ככל האפשר. אם אחד ייפול, תמיד נוכל להסתמך על השני. למרבה הצער, תמיכתו האוטומטית של נתניהו בצעדיו מעוררי המחלוקת של טראמפ היא הימור מסוכן, שקושר את ישראל לכוחות המאוסים ביותר בפוליטיקה הבינלאומית. וכשהכוחות הללו ייפלו, או יעוררו גל חזק שמנגד, ישראל תוכל להיות שעיר לעזאזל קל ונוח להיפרע ממנו. ינשוף פוליטי-מדיני על האיוולת שבקפיצה לעגלתו של הדונלד.

nbc-fires-donald-trump-after-he-calls-mexicans-rapists-and-drug-runners

הנשיא הטרי של ארצות הברית, דונלד טראמפ, החל את כהונתו בסערת צווים נשיאותיים, שניתן להמשילם לסופה של גשם שחור. אודה ואתוודה, שאני הייתי מאלו שהתייחסו בספקנות להפגנות ההמונים נגד טראמפ, עוד בטרם הושבע, ולנבואות האפוקליפסה של "פשיזם" שמזמן הפכו כבר לרפלקס מותנה בשמאל. חשבתי, ואני עדיין חושב, שלדונלד טראמפ יש זכות מלאה לקדם אג'נדה ימנית ושמרנית, להגביל הפלות, לבנות חומה בגבול מקסיקו ואפילו להיכנס למלחמת סחר עם מדינות זרות, אף על פי שהצעד הזה יהיה הרסני מבחינה כלכלית ויפגע באיכות החיים של אמריקאים מהמעמד הנמוך, שיאלצו לשלם מחירים גבוהים יותר על מוצרים מיובאים.

אבל נשיא, כל נשיא, חייב לפעול בתוך מסגרת חוקתית ולדאוג לרווחתם של כל האזרחים והתושבים החוקיים ללא הבדל דת, גזע ומין. איסור הכניסה הגורף לאזרחים מאיראן, עיראק, סוריה, תימן, לוב וסומליה הוא לא רק גזעני, אלא גם מטופש. אזרחי המדינות הנ"ל לא ביצעו אף פיגוע בארצות הברית בעשרים השנים האחרונות, בעוד מדינות שאזרחיהן דווקא כן ביצעו פיגועים, למשל ערב הסעודית, לא נכללות באיסור. בשבע שנותי בארצות הברית, מעולם לא נתקלתי בקבוצת אזרחים פטריוטים, נאמנים, מבריקים ותורמים לחברה כמו האיראנים האמריקאים. אם היה מדובר רק באיסור על הוצאת ויזות חדשות, ניחא. הצו היה עדיין נותר גזעני ופסול, אבל עדיין היה ניתן איכשהו להכיל אותו במשחק הפוליטי והמשפטי המקובל. מה שמדרדר אותו לתחום הרשעות הצרופה היא הכלתו לנושאי ויזות חוקיות, למשל סטודנטים, ואפילו לבעלי גרין קארד. כלומר, אנשים שנמצאים באמצע תוכנית תואר, או בנו את חייהם בארצות הברית, מגורשים מבתיהם ומשפחותיהם במחי החלטה של הדונלד.

ההחלטה הזאת, מעבר לכל יתר חסרונותיה, שמה ללעג ולקלס את כל מושג ההגירה החוקית. היום אתה חוקי – מחר אתה בחוץ בלי שום סיבה, באופן שרירותי ועוד באמצע התקופה שנקבעה לך מראש. הגזירה הזאת מצדיקה לא רק התערבות שיפוטית, אלא התנגדות אזרחית עזה וסוערת מכל הסוגים. ואכן, אמריקה קרועה מהחלטת הדונלד. המונים צובאים ומפגינים בשדות התעופה, עורכי דין מתנדבים לסייע לקורבנות, ו-ACLU, הארגון שעומד בחזית המאבק, מעולם לא קיבל יותר תרומות כמו בימים האחרונים. הצווים של טראמפ העלו גלי קבס דומים ברחבי העולם כולו. אפילו חלק מבעלי בריתו ובני דמותו של הנשיא החדש בימין האירופי לא מיהרו להגן עליו. המועמד לנשיאות לשעבר ג'ון מק'קיין וכן דיק צ'ייני, סגנו של הנשיא לשעבר בוש ומי שנודע כסמן הימני של המפלגה הרפובליקאית, היו אף הם בין אלו שהוקיעו את הגזירות.

john-mccain-dick-cheney-250x200

גם הם הוקיעו את הגזירות: ג'ון מק'קיין ודיק צ'ייני

מי שדווקא כן מיהר להגן על הדונלד הוא בנימין נתניהו.

ראש ממשלתנו היקר, שלמד מטראמפ (ואולי מיאיר בנו) את אומנות הציוצים הפרובוקטיביים בטוויטר, מיהר להכריז ברשת החברתית ש"הנשיא טראמפ צודק. אני בניתי חומה בדרום ישראל והיא בלמה את ההגירה הבלתי חוקית". בכך, הביע תמיכה לא רק בבניית החומה, אלא לקח בבוטות את הצד של טראמפ בויכוח הפנימי בארצות הברית. בואו נעזוב לרגע את ההיבט המוסרי של הדברים. הגיוני שישראל תדאג לאינטרסים שלה, ולא לאלו של אחרים. אפילו אם נקבל את הצורך להתחנף לממשל החדש, ואפילו אם טראמפ הבטיח לנתניהו תמורה כלשהי כפי שאמרו לחשנים מסויימים אתמול, הרי מדובר בהעדפה פושעת של רווח מיידי על חשבון האינטרסים ארוכי הטווח של המדינה. אפילו אם מתעלמים מהנזק המיותר ליחסים עם מקסיקו ומדינות דרום אמריקה, יש כאן פוטנציאל לנזק לדורות.

טראמפ אינו נשיא שגרתי, אלא דמות מעוררת מחלוקת בלשון המעטה. הוא שנוא על רבים ברחבי העולם, ועל מחצית האוכלוסיה בארצות הברית. כרגע הוא בשלטון, אבל לאחר כך וכך שנים יירד ממנו, ורק בנדיר בוחרים האמריקאים נשיא שני מאותה מפלגה. בדיוק כפי שהגל הליברלי שנוצר בחסות אובמה והשמאל הרדיקלי תרם לעליית טראמפ, כך גם הצעדים השערורייתיים של טראמפ עתידים להוליד בקלאש ליברלי לכיוון ההפוך. לפני נתניהו, ישראל היתה קונצנזוס בפוליטיקה האמריקאית – בעלת ברית שהתמיכה בה חצתה מפלגות. נתניהו והשגריר שלו, רון דרמר, פגעו בכך ביסודיות כאשר השפילו את הנשיא אובמה והתערבו בגסות בפוליטיקה האמריקאית הפנימית על ידי תמיכה גלויה כמעט במפלגה הרפובליקאית. עכשיו, במקום לשבת במקום נוח על הגדר, ישראל הופכת את עצמה לחלק בלתי נפרד מתופעת הטראמפיזם. היא מזוהה עם גזענות, גסות רוח, שוביניזם ופגיעה במיעוטים. כך, היא כבר משניאה את עצמה על ציבורים אדירים בארצות הברית, ואפילו בקהילה היהודית. אם ההימורים הכבירים של טראמפ במדיניות חוץ ייכשלו וימיטו על ארצות הברית אסון, ישראל תזוהה גם עם האסון הזה. בתום ימיו של טראמפ, היא עוד עלולה לשמש כשעיר לעזאזל זמין ונוח שישלם את המחיר על חטאיו.

benjamin-netanyahu

מהמר על חשבון אינטרסים ארוכי טווח – בנימין נתניהו

בספרו הקלאסי, "אנטי שביר", התרה נסים ניקולאס טאלב שמדינות לעולם לא יכולות לחזות זעזועים ולהתכונן אליהם. כל מי שמנסה להתכונן לכל תרחיש יופתע ויטולטל על ידי גלי ההדף של המציאות. מדינה או חברה שרוצה להגן על עצמה, צריכה להיות "אנטי שבירה". כלומר, לבנות את עצמה כך שלא תתנפץ מזעזועים לא צפויים. וחלק מלהיות "אנטי שביר", במיוחד בדיפלומטיה, היא חלוקה נבונה של סיכונים. המצב הנוכחי של ישראל, כמדינה שתלויה לחלוטין אך ורק בארצות הברית, הוא כבר שביר במידה מסוכנת. התלות המוגזמת הזאת, שנובעת ישירות מהסכסוך היהודי-ערבי ומהבעיה הלא פתורה מול הפלסטינים, הופכת להיות מסוכנת בהרבה כאשר אנחנו נתלים אך ורק בציבור או מפלגה מסויימת בתוך ארצות הברית, ובכך מצרים את בסיס התמיכה שלנו עוד יותר. ההימור על סיעה מפוקפקת אחת, שתהיה מחוץ לשלטון בעוד שמונה שנים אפילו בנסיבות האידיאליות מבחינתה, ותוליד כמעט בוודאות גל חזק שמנגד, אינו יכול להיחשב אלא כטירוף. והדבר העצוב ביותר, הוא שנתניהו כרגיל אינו מהמר בכסף שלו אלא בזה שלנו.

עסקים כרגיל? איך מתמוטט משטר דמוקרטי

בעקבות בחירתו של דונלד טראמפ, ישנם רבים המזהירים מהתמוטטות קרובה של המשטר הדמוקרטי בארצות הברית לכיוון דיקטטורי ופשיסטי, או לפחות פוטיניסטי. ההיסטוריון טימותי סניידר, מומחה למזרח אירופה במלחמת העולם השנייה, כתב ש"מוסדות דמוקרטיים נופלים כמו דומינו אם לא מגנים עליהם". האזהרות של סניידר מוגזמות, אבל בכל זאת חשובות מאד. מה ניתן להסיק מהתמוטטותם של משטרים חוקתיים ודמוקרטיים בעבר? כפי שנראה, שומרי החומות פתחו לא פעם את השערים לאויבי הדמוקרטיה, דווקא מתוך כוונה פרדוקסלית להגן עליה. ינשוף פוליטי-מדיני מסביר.

download-1

לאחרונה, במסגרת פסטיבל בחירתו והשבעתו לנשיאות של דונלד טראמפ, חלק ההיסטוריון טימותי סניידר אי אלו עצות לקוראיו האמריקאים. סניידר, שהתפרסם בזכות "ארצות הדמים", ספרו על מזרח אירופה במלחמת העולם השנייה, התרה שבחירתו של טראמפ עשויה למוטט את הדמוקרטיה האמריקאית. בניגוד למומחים רבים, הוא לא הסתפק בהתרעות, אלא פירט סימני אזהרה של "הידרדרות לפשיזם" שאנחנו עלולים לראות בשנים הבאות, והמליץ מה לעשות כדי לבלום את הנחשול. יש הרבה מה לבקר במאמר של סניידר, ונראה שהוא נגוע באותה הנטייה ל"קטסטרופיזציה", נבואות יום הדין והגזמות המאפיינות את שיח השמאל העולמי באופן כללי. חשוב להזכיר שהחוקה והמוסדות האמריקאיים חזקים יותר מהיושב בבית הלבן, שהנשיא תלוי לחלוטין בקונגרס ובסנאט כדי לממן את פעולותיו, וגם אם שני הבתים רפובליקניים, לרשות הדמוקרטים עומד כלי הפיליבאסטר (השהייה אינסופית בדיונים שנועדה להפיל הצעות חוק מסויימות). מעבר לזה, במפלגה הרפובליקאית יש איבה רבה לדונלד טראמפ, וקשה להניח שכל או רוב חברי הקונגרס יהיו בכיס שלו, בעיקר אם ינסה לעשות דברים שערורייתיים.

ובכל זאת, לא כדאי להיות שאננים לחלוטין. לדונלד טראמפ יש נטיות אוטוריטריות מובהקות, שמאפיינות לא רק את הפשיזם הישן, אלא גם שליטים סמכותניים ופופוליסטיים בתקופתנו – מודי בהודו, ארדואן בטורקיה, פוטין ברוסיה, דוטרטה בפיליפינים ואולי גם עוד מישהו שמוכר לנו מהשכונה. כוונתי בעיקר לנטייה של טראמפ לפנות ל"רצון העם" המיסטי כדי לנגח את האליטות ולהתעלם מאיזונים ובלמים, שנאה והסתה נגד אויבים חיצוניים, חוסר סובלנות קיצוני לביקורת ואיומים גסים כנגד יריבים, ממריל סטריפ ועד CNN (התקשורת, אמר טראמפ בביקור ב-CIA, תשלם על ה"שקרים שלה" מחיר יקר – התבטאות שמזכירה יותר מדי את הסגנון של ארדואן).  כאן, דווקא ראוי לקחת ברצינות את אחת האזהרות של סניידר. חוקה, מוסדות דמוקרטיים, איזונים ובלמים אינם עומדים לבדם, אם אין אנשים שישמרו עליהם. "הם נופלים כמו דומינו אם לא מגנים עליהם מההתחלה". מוסדות חלשים עלולים לקרוס כששומרי החומות מתרשלים. מוסדות חזקים עומדים זמן רב יותר, לפעמים הרבה יותר (ואין יותר חזקים מהמוסדות האמריקאיים), אולם אף חומה לא תעמוד מול התקפה לנצח אם לא מגנים עליה באופן פעיל.

Image result for Timothy snyder

מוסדות עלולים ליפול כמו דומינו: טימוטי סניידר

כאן, ניסיון העבר דווקא מסבך את התמונה. אם נסתכל על שניים מהמקרים הידועים לשמצה במאה העשרים – התמוטטות הרפובליקה הדמוקרטית של וייאמר בגרמניה (1933), וקריסתה האיטית של המלוכה החוקתית היפנית לתוך דיקטטורה צבאית במהלך שנות השלושים, נבחין בתופעה מעניינת. בשני המקרים הללו, שומרי החומות נטשו את עמדתם ופתחו באופן פעיל את השערים לכוחות הדיקטטורה, לא מפני שרצו לעשות זאת, אלא בדיוק להיפך: מפני שרצו לשמור על הליך תקין של דמוקרטיה ושלטון חוק, או כי חששו מדבר-מה גרוע יותר במידה ויפעלו. איך זה עבד?

הדוגמא של הרפובליקה של ויימאר לעוסה לעייפה, במיוחד מפני שלכותבים מהשמאל יש נטייה לראות את צלליתו המשופמת של היטלר (או את זו הקירחת של מוסוליני) בכל פינת רחוב. אבל אם מסתכלים עליה מקרוב ובזהירות, נראה שאפשר בהחלט להפיק ממנה לקחים. היטלר, כזכור, מונה לקנצלר (ראש ממשלה) על ידי נשיא הרפובליקה, פאול פון הינדנבורג, בראשות ממשלת קואליציה. היו רבים שהזהירו את הינדנבורג מהצעד הזה: לא רק בשמאל, אלא גם בימין הלאומני. הרוזן אוולד שמנצין פון קלייסט, אחד מההגונים והאציליים שבאנשי הימין, כמעט "גר" בלשכתו של הינדנבורג כדי להפציר בנשיא שלא למנות את היטלר, ואפילו גנרל אריך לודנדורף, לשעבר בעל בריתו של היטלר, הזהיר את הנשיא בפני המינוי ואף התרה בו כי "הדורות הבאים יקללו אותך בקברך על צעד זה". אבל מה היו האלטרנטיבות של הינדנבורג? הרפובליקה של ויימאר היתה נתונה במשבר פוליטי חריף, שלא אפשר להקים ממשלות קואליציה מתפקדות. שתי המפלגות הקיצוניות מימין ומשמאל, הנאצים והקומוניסטים, תיעבו כמובן זו את זו, אך היו מאוחדות בשנאה למשטר הדמוקרטי והפרלמנטרי. יחדיו הן יצרו בלוק אנטי-דמוקרטי גדול, והיה קשה עד בלתי אפשרי להקים ממשלת קואליציה. כדי לאלץ את המערכת לתפקד הנשיא הינדנבורג הקים קבינטים ממונים שמשלו למעשה בידי צווי חירום, אך אלו כשלו באופן מחפיר. במפה הפוליטית של 1933, מינויו של היטלר היה הדרך היחידה להקים קואליציה דמוקרטית. האלטרנטיבות שהציעו יריביו של היטלר, כגון קלייסט, היו "עוד מאותו דבר": ממשלות צבאיות למחצה שרודות במערכת הפוליטית הר כגיגית באמצעות צווי חירום. יש האומרים שהמפלגה הנאצית החלה לקרוס, ועוד מערכת בחירות היתה מעלימה אותה. אולי – אבל אף אחד לא היה יכול להמר על זה בוודאות. הינדנבורג בחר בהיטלר על פני אלטרנטיבה שנראתה לו חוקתית ודמוקרטית פחות: דיקטטורה צבאית בפועל. ההחלטה שלו חיסלה את מהותה של הדמוקרטיה, מתוך ניסיון לשמור על הצורה החיצונית שלה.

Image result for Paul von Hindenburg

ניסה לשמור על הצורה החיצונית של הדמוקרטיה: פאול פון הינדנבורג

בניגוד לרפובליקה של ויימאר, יפן הקיסרית של לפני מלחמת העולם השנייה לא היתה דמוקרטיה מלאה במובן מערבי, אבל היא בהחלט היתה מלוכה חוקתית דמוקרטית למחצה. הקיסר אמנם מינה ממשלות, אבל בשנות העשרים, ראשי הממשלה היו לרוב מנהיגי מפלגות שנבחרו באורח דמוקרטי. בארץ השמש העולה, האיום הגדול ביותר לדמוקרטיה לא היה פוליטיקאי דמגוג כמו היטלר, אלא דווקא הצבא. מכיוון שחבר הקצינים היה כפוף ישירות לקיסר ולא לממשלה, קצינים רדיקלים הרשו לעצמם לתקוף ארצות אחרות בלי רשות, להטיל טרור דמים במערכת הפוליטית ואפילו לנסות לרצוח מנהיגים אזרחיים.

בשנות השלושים נוצרה דינמיקה של הידרדרות: לפוליטיקאים האזרחיים לא היו סמכויות מוסדיות וכוח לעמוד בפני האסרטיביות של הצבא, שיצר באופן מתמיד "מצבי חירום" שכירסמו במשטר החוקתי וחיזקו את סמכויותיו. האדם היחיד שהיה מסוגל לעשות זאת היה הקיסר הירוהיטו, שעמדותיו היו ליברליות באופן יחסי. אבל בכל צומת שבה היה יכול לבלום את הצבא, נמנע מלעשות זאת ממספר סיבות ושיקולים. ראשית, לא היה נהוג שהקיסר יפעל בניגוד לעצת יועציו. הקיסר היה יכול תיאורטית לבלום את ההתקפה על פרל-הרבור, אולי ההחלטה שדרדרה באופן סופי את יפן לדיקטטורה צבאית, אבל והוא יועציו חשבו שהתערבות כזאת מנוגדת לסדר הטוב. משטר חוקתי, אחרי הכל, אינו משטר שבו הקיסר מושל על המערכת הפוליטית באמצעות צווים רודניים מהארמון. המדיניות לא נקבעת על ידי אדם אחד, אלא על ידי המוסדות והגופים האחראיים. וכיצד יכול שליט חוקתי אחראי, שאינו מומחה צבאי, בטחוני או מדיני, להפוך את החלטת המוסדות המוסמכים? דווקא צעד כזה נראה לקיסר וליועציו כפתח לדיקטטורה קפריזית ולא אחראית. ושנית – הקיסר ויועציו חשבו שהתערבות כזאת תפגע ביוקרת המוסד הקיסרי. הצבא, התריעו חלק מהיועצים, עשוי אפילו להביא להדחת הירוהיטו ולמנות את אחיו הקיצוני ממנו. ואז, הדיקטטורה תהיה גרועה אף יותר. אבל כל ההחלטות הללו, שבאמת נראו אחראיות בזמנו, הובילו להתמוטטות הבלמים והאיזונים במערכת היפנית, להשתלטות הצבא ובסופו של דבר לחורבן מוחלט.

Image result for Emperor Hirohito

החליט שלא להתערב משיקולים אחראיים: קיסר יפן הירוהיטו

מה הלקח שאנחנו צריכים להסיק מכל זה? לא שאנחנו עומדים בפתח של חורבן, ולא שאנו עומדים עכשיו, בישראל או בארצות הברית, בנעליהן של גרמניה ב-1933 או של יפן ב-1941. ההיסטוריה, כתב מרק טווין, אינה חוזרת על עצמה, אבל היא מתחרזת. כפי שהזהיר סניידר, אנחנו צריכים להבין שמוסדות דמוקרטיים וחוקתיים לא עומדים בפני עצמם, אלא אם שומרי החומות נכונים להגן עליהם. ולפעמים, הגנה על המוסדות הדמוקרטיים מצריכה מבט על לעבר המהות, לא רק הפרוצדורה היבשה של החוקים והתקנות ככתבם וכלשונם. ראינו כיצד הדבקות בפרוצדורה הדמוקרטית בגרמניה וביפן סייעה לחסל אותה בפועל.

לאופוזיציה שמתנגדת לטראמפ, כפי שהתבטאה בהפגנות ההמונים בוושינגטון וברחבי ארצות הברית, יש תפקיד חשוב. חיוני שאדם כמו טראמפ ידע שיש לו מתנגדים. אבל חיוני עוד יותר תפקידם של שומרי החומות בתוך המערכת עצמה, ובמיוחד הרפובליקאים שבהם: חברי קונגרס וסנאט, שופטים שמרנים בבית המשפט העליון, אנשי הצבא וקהילת המודיעין. כדי שהמוסדות האמריקאים, החזקים והאיתנים, לא יחלשו ויישחקו, עליהם להקפיד על עקרונות החוקה, האיזונים, הבלמים והחירויות שהיא מבטיחה. התפקיד של שומרי החומות אינו לקבוע מדיניות. טראמפ נבחר על מצע ימני פופוליסטי, וזכותו המלאה לממש את המצע הזה, אבל במסגרת שמתווה החוקה ולא סנטימטר מעבר לה. "לא, אדוני הנשיא, אתה לא יכול לגרום לתקשורת לשלם מחיר יקר כי ביקרה אותך", "מצטער, אדוני הנשיא, החוק אוסר עלינו לחסל בני משפחות של טרוריסטים או להשתמש בעינויים מסויימים", "מצטער, מר טראמפ, אני וחברי בקונגרס לא נצביע למימון לפרוייקט המגלומני הזה" – כל משפט כזה שיגיע לאוזניו של הנשיא החדש יסמן לו גבולות גזרה. הגבולות הללו חיוניים להגנת הדמוקרטיה האמריקאית, ובסופו של דבר לשלום העולם כולו.

תרבות החולשה של הימין המצ'ואיסטי – טור אורח מאת יריב מוהר

הימין הפופוליסטי החדש מקדם חולשה משום שהוא מייחס עוצמה רק לתצורה מאוד צרה של סגנון מנהיגות מאצ'ואיסטי מתלהם ולא מחושב. באופן אירוני, ימין זה שונה מזרמי פופוליזם או שמרנות ותיקים בכך שהוא ממוקד פחות בלאום ויותר בשאיפה נואשת לעוצמה אותה הוא מזהה עם דמות הגבר הישן. טור אורח מאת יריב מוהר.

Image result for Machoism

אם תחפשו בגוגל "הבית היהודי + ילדי כאפות" תגלו כמות עניפה של תוצאות. במה שנראה כמגע ידו של יועץ התקשורת משה קלוגהפט, נכנס הביטוי העממי, המכוון לילדים המושפלים והמוכים בכיתה, חזק לדף המסרים של אנשי המפלגה כדי לתאר יריבים פוליטיים או ניסיונות להשפיל, כביכול, את סרוגי הכיפות. ומעבר לאוקיינוס טען לאחרונה סטיב באנון, מנכ"ל לשעבר של האתר השמרני ברייטברט ומי שכיהן כקמפיינר של דונלד טראמפ, כי: "אפלה היא דבר טוב… דיק צ'ייני, דארת' ויידר, השטן. הם כוח". אפשר לפטור זאת כאמירות שנעות על הקו שבין גיקיות ילדותית להפרעת אישיות. לטעמי חדוות הכוחנות הזו, המכוונת לדימויים גדולים מהחיים (או בוחרים צעירים), משקפת תובנה על שבריריות הכוח בימינו. מכאן המעבר של הימין משמרנות המתרפקת על העבר לטרוליות המתרפקת על הביריון של הכיתה או מתלהבת מדמויות המד"ב החביבות על קורבנותיו.

זה לא שלא הייתה חדוות כוחנות בימין לפני העשור האחרון, אלא שלאחרונה זהו המוקד המאחד, מעבר לכל דבר אחר. אולי המחלה התרבותית הכי קשה שפושה במערב ואף מעבר לו זו תרבות החולשה של הימין הפופוליסטי המתחדש בעולמנו. למעשה זוהי חוסר יכולת לזהות מה זו עוצמה אמיתית, בריאה ולא-מכלה. נהוג לראות בימין החדש, והמאצ'ואיסטי למהדרין, סכנה מוסרית, אבל מעבר לכל פגמיו המוסריים של הזרם הפוליטי-אסתטי הזה – שלא מרגשים את האלקטורט שלו – הוא קודם כל מקדם חולשה בחסות הדימוי של עוצמה.

Image result for Darth Vader

דארת' ויידר הוא כוח? העולם לפי סטיב באנון

בעבר היה זה הפאשיזם, שהוביל להרס המדינות בהן שלט, בעודו מתחזה למקור כוח וגדולה. כיום בעידן שפע המידע הדיגיטלי והתערערות תפקידי המגדר המסורתיים, יש לנו מנהיגים חלולים שניתן להגדיר אותם בתור הימין המאצ'ואיסטי – ברלוסקוני, טראמפ, פוטין הם הדוגמאות הכי מובהקות, והם כה רחוקים ממנהיגי ימין שקולים. הפער בין הרטוריקה הכוחנית של מנהיגי הימין המאצ'ואיסטי ליכולת שלהם הוא אבסורדי. הדוגמא הבוטה ביותר לכך זו ההבטחה של ליברמן לחסל את איסמעיל הנייה; הדוגמא הרחבה ביותר היא כהונת הנשיא בוש הבן שהמלחמה שהביא בעיראק החלישה את ארה"ב וחיזקה את הטרור, שלא לדבר על הכוח שהוא ודומיו נתנו לגופים פיננסיים מפוקפקים באופן שפגע בכלכלה האמריקאית אנושות. בורות, התעלמות ממכלול העובדות וצעדים נמהרים, לא מייצרים כוח, אלא טעויות פטאליות שמחלישות את האומה.

אפילו פוטין, דמות נערצת על הימין המאצ'ואיסטי, שמצטלם עם סוסים ומבליט שרירים, שולט במדינה בקריסה כלכלית עם צבא ענק אך חלוד – בין השאר תולדה של צורת התנהלות מאפיוזית שמרחיקה משקיעים זרים ומוחות מקומיים ועושה יחסי ציבור רעים לתוצרת רוסיה בעולם עד לחרמות ממש במדינות מזרח אירופה; זאת בשילוב עם התנהלות ביריונית כלפי חוץ שהובילה לסנקציות כלכליות כואבות מצד ארה"ב והאיחוד האירופי. הדינמיקה הזו ממשיכה עם ארדואן שהרגיז את צבאו, כמעט הודח בהפיכה, ואז טיהר את הצבא אולי טיהור-יתר ופגע בשדרת הפיקוד הבכיר, כולל כל מי שהיה צל של חשד נגדו, כמו קצינים מוכשרים רבים וגם לא מעט חיילים פשוטים, צעד שהחליש את הצבא. גם החייאת המשבר עם הכורדים גובה מחיר כלכלי ואנושי מטורקיה, ואג'נדת אפס הבעיות עם השכנים הפכה לסכסוך עם כמעט כל גורם באזור עד כדי בידודה של אנקרה. באותו האופן סילביו ברלוסקוני לא רק חירב ערכים של מידה טובה באיטליה, הוא ייצר כלכלה שהאקונומיסט מתאר כמי שהציגה את הגידול הכי נמוך בתמ"ג אחרי זימבבואה והאיטי, למרות שלא סבלה מבועת הנדל"ן שפגעה במדינות אירופאיות אחרות. האקונומיסט גורס כי כשלונו הכלכלי של ברלוסקוני חמור בהרבה מפגמיו המוסריים מבחינת הפגיעה באיטליה, וזו תחרות קשה. ואילו ויקטור אורבן בהונגריה החליט לפני כמה שנים לשים פס על הסיכומים והמוסכמות של האיחוד האירופי ביחס לתפקיד הבנק המרכזי בלי לתת דין וחשבון ומבלי לפחות לבנות בסיס כוח כלכלי לפני שהוא מראה שרירים (מהלך שיכול היה להיות חיובי). פזיזותו המשתלחת הובילה שתיים מחברות הדירוג הגדולות להוריד את דירוג האשראי של המדינה לרמת "זבל"; והאיחוד כמעט ונמנע מלתת חבילת סיוע למדינה השקועה בחובות של קרוב ל-200% מהתמ"ג. אורבן נסוג מהתוכנית.

Image result for vladimir putin hunting

עוצמה שהיא חולשה? פוטין יוצא לציד

מנהיגי הימין המאצ'ואיסטי לא רק מחלישים מדינות שלמות, אלא גם את האזרחים הפשוטים. רוב המנהיגים הללו תומכים בכלכלות שמחזקות את יזמי הענק: מהאוליגרכים של פוטין ועד הטייקונים האמריקאים שטראמפ יצא נגדם אך נכון לעכשיו מתכנן להוריד להם מיסים וממנה רבים מהם לקבינט שלו. במקביל, מצבם של שכבות הביניים ומטה מורע. כך שגם כשברמה המאקרו-כלכלית מצליחים מנהיגי הימין המאצ'ואיסטי להראות ביצועים טובים – והם לרוב לא – מי שנהנה מהצמיחה הזו היא שכבה צרה. בהונגריה, פורסם ששליש – יש טענה גם לכמחצית – מההונגרים חיים מתחת לקו העוני; נתונים גרועים גם ביחס לרוב מדינות מזרח-אירופה. בתגובה הפסיקה הלשכה לסטטיסטיקה במדינה לפרסם נתונים על עוני. האזרחים תחת מנהיגי הימין המאצ'ואיסטי זוכים גם לכרסום מתמיד בחופש הביטוי ובחופש הפוליטי שלהם, בזכויותיהם החוקתיות, ביכולת שלהם לקבל שירותי רווחה, חינוך ובריאות ועוד. בקצרה: מנהיגים "חזקים", אזרחים חלשים.

נשאלת השאלה הישראלית: האם בנימין נתניהו שייך גם הוא לקטגוריה הזו? לטעמי לא, הוא חכם יותר, הרבה יותר זהיר בהפעלת כוח צבאי והססן באופן כללי. עם זאת, הוא משחק עם לא מעט אלמנטים מהז'אנר הזה, והמילייה שסובב אותו ותומך בו מזוהה במידה רבה עם הסגנון המאצ'ואיסטי. נתניהו מקדם את התרבות הפוליטית שעשויה להמליך מנהיג ימין מאצ'ואיסטי גם על ישראל, ולאחרונה גם הפך לפחות זהיר ויותר מועד לנפילות.

ניתן בצדק לראות בימין המאצ'ואיסטי ריאקציה לתהליכים רבים – מגלובליזציה, דרך רב-תרבותיות ועד ג'יהאדיזם. בהקשר הנוכחי רצוי להזכיר בנוסף את האיום שבגלים התקופתיים של התערערות תפקידי המיגדר. השמרנות אף פעם לא חיבבה פמיניזם, ומול הגלים של התפשטותו היא הגיבה בריאקציה – מהסופרג'יסטיות ועד המהפכה המינית של שנות השישים. אבל התופעה הנוכחית מעט שונה: בשנות ה-80 וה-90 המוקדמות, במקביל לשינויי הדרמטי ביחס לנשים, וקצת אחרי שהסדרה "וונדר וומן" ירדה משידור, נבחר לנשיאות בארה"ב מי שזוהה כסופרמן בקליפ של ג'נסיס "Land of Confusion" וכגיבור קשוח בעשרות סרטים – רונלד רייגן. באותה עת יצאו סדרות סרטי פעולה בקצב גובר – מהרמבואים ועד מת לחיות. הנשיא של העת ההיא מזכיר יחסית את הז'אנר המדובר מעלה – הוא כבר חרג קצת מערכים שמרניים מסורתיים, אם כי דגל בערכי המשפחה והסתיר את הרומנים שלו, בעוד שטראמפ מתפאר במיניותו הטורפנית. מה עשוי להסביר את ההבדל במודל?

Image result for Donald Trump

מיניות טורפנית – נשיא ארה"ב הנבחר דונלד טראמפ

שנות האלפיים הביאו גל חדש של פמיניזם, רעיונות קוויריים וניראות חסרת תקדים לתרבות הגייז שערערה את הדימויים המגדריים הישנים ואף איתגרה את ההטרו עם המטרו. למעשה המוקד של הפמניזם מתרחב בעשורים האחרונים מדרישת זכויות לנשים לשינויים יותר ויותר רדיקליים בדימויים של נשיות וגבריות. בהתאמה גל הריאקציה הנוכחי הוא לא רק אנטי-פמניסטי אלא פרו-סקסיסטי – מחאתו של הגבר הישן על אובדן המונופול על הגבריות והעוצמה. אם התערערות מוסד המשפחה המסורתי הביאה את שמרנות ערכי המשפחה; התערערות דמות הגבר הביאה שנאה עזה לנשים חזקות והערצה לגברים ישנים. זה מגיע מגברים רבים אבל גם לא מעט נשים מאויימות מהשינויים. ברוח זו ניתן לקרוא את השמועות הטרחניות על כך שהילרי קלינטון היא רחמנא ליצלן, לסבית. מהצד הגברי, ועוד לפני שכתום השיער נעשה מקור הערצה, היה זה פוטין: כמות הממים ברשת האמריקאית שמשווים את נשיא רוסיה אוחז הטיגריסים לאובמה מגדל הפודלים היא היסטרית – רק כדי לבחור את מי שנוהג כפודל של פוטין. טראמפ נראה קשוח פחות ממושא ההערצה הרוסי שלו, אבל הוא מדבר את השפה הנכונה (כלומר הלא-נכונה והסקסיסטית). וכדי להגן על יציאותיו ציינו אישים כמו הבן, אריק טראמפ או נייג'ל פארג', מנהיג ימין פופוליסטי בריטי, שאחרי הכל הנשיא הנבחר הוא "זכר אלפא", וככה אלו מתבטאים – מה שהדהד שיח שגור ברשתות החברתיות.

זה מה שעושה את הימין המאצ'ואיסטי העכשווי לקצת שונה משמרנות בסגנון ערכי המשפחה או מלאומנות ומגזענות "רגילים": ההתבטאויות המיזוגניות והסקסיסטיות של טראמפ מאפילות אף על גזענותו. התקרבותו האחרונה לראפר המוכשר אך המיזוגן קניה ווסט, למשל, לא מלמדת על פלורליזם כמו אולי על קרבה הרעיונית למאצ'ו שמגן על ביל קוסבי בטוויטר ושר, ספק בסרקזם ספק ברצינות: "אולי תחשוב שאני יותר מדי אגרסיבי, אבל האמת שאני חושב שאני יותר מדי פאסיבי". אחוות הגברים-גברים קודמת אפילו לחומות גזעיות. הניאו-מאצ'ואיזם בפוליטיקה המרושתת לא רק מקדם דימוי של הגבר הישן, אלא שכעת הוא מוגזם ומתאמץ מתמיד – המחנה של טראמפ – כשלא ברור מי מקשקש בפודל; הוא פחות פשיסטי ויותר שופוניסטי; והמרכיבים בדימוי הזה שקשורים לאחריות, מסירות וערכי המשפחה מתקלפים כדי לתת לכוחנות אגרסיבית את קדמת הבמה.

יותר מבעבר, העוצמה שהימין מציע הופכת לדימוי ריק של מאצ'ואיזם מגוחך. בשביל להפיח בתהליך הזה אנרגיה צריך הימין המאצ'ואיסטי לנפח שרירים ולפזר יותר ויותר את הדימוי הישן של הגבריות שהוא הוא העוצמה לדידו. במקביל, הימין המאצ'ואיסטי מעניק ניראות לא פרופורצינלית לחבורה קטנה של סטודנטים וסטודנטיות רדיקליים שמשחקים בצורה לעיתים די נלעגת ברעיונות של פוליטיקלי-קורקט. באמצעות סאונד-בייטים היסטריים ברשתות החברתיות – כמו העיסוק המוגזם בסוגייה של שירותים לבעלי מגדר מעורפל בארה"ב או ההפחדה מפני נשים קרביות בישראל – הם מנסים לעורר פאניקה מוסרית לגבי עתידה של תרבות המערב כשבעצם מה שמדאיג אותם זה שהמושגים של גבריות ונשיות משתנים ובעיקר מתרחבים ומתגוונים ונקשרים לעוצמה בצורות חדשות. כשאתה מזהה – באופן טיפשי – עוצמה עם המודל הישן של גבריות ותו לא, אתה נכשל בלזהות עוצמה אמיתית שבאה בצורות שונות ומגוונות. אבל לא אותם סטודנטים שוטים שמשחקים ב"מרחבים מוגנים" הם הבעייה של המערב, אלא הרעיון שעוצמה זו לא היכולת להבין איך להשפיע על העולם (רצוי לטובה) ביחד עם האומץ והקשיחות לעשות זאת; אלא שעוצמה היא קריקטורה ויראלית ומרובת לייקים של מאצ'ו נרקסיסט. דברו בקול גדול, ואחזו במקל קטן – זה מה שהימין המאצ'ואיסטי מציע לנו.

בעידן זה של חוסר וודאות הסוגיה הפוליטית הסמויה והמרכזית שמעסיקה ציבורים רבים היא – מהי עוצמה ואיך משדרים דימוי שלה? הסוגיה המרכזית שמעסיקה את השמאל היא – מהו צדק ואיך מייצגים אותו? מבחינת השמאל הבעייה עם הגבר הישן היא שהוא מייצג אי-צדק; ולא שהוא מהווה דימוי ריק של עוצמה. בפער הזה ניתן למצוא אוקיינוס של הסברים לתהליכים פוליטיים. במחקר שערכתי על הנעה לפעולה פוליטית של נהגי אוטובוס פלסטינים ויהודים בהתאגדות עובדים, תפישות של כוח היו המרכיב העיקרי שהשפיע על הנעתם של הנהגים לפעולה או פיצלו אותם למחנות יריבים. האדם הפשוט לא שואל האם פוליטיקאי כלשהו הוא מוסרי, אלא מה הוא יכול לעשות עבורי? – "יכול", לא "רוצה". וככל שאדם יותר למטה כך פחות מעניינות אותו כוונות טובות ללא כוח ביצועי; לעיתים ייתכן שיעדיף כוח ביצועי בלי כוונות טובות – "כי מה יש לכם להפסיד"? (אמירתו של טראמפ לאפרו-אמריקאים עניים). לעיתים זה אף גס יותר: האם הבחירה במאן דהוא תזהה אותי עם עוצמה או עם חולשה? כלומר זה מנותק מאינטרסים; הפוליטיקאי הוא כמו ההבטחה לרוח נעורים בפרסומת למשקה תוסס. בהמשלה, השמאל משקיע בלטעון שהמשקה מזיק לבריאות, במקום לחשוף שהצעירים עברו הלאה.

Image result for Against feminism

תגובה לשינויי גבריות ונשיות. כרזה של "גברים נגד פמיניזם"

יש גם הרבה מה לבקר ביחס של חלקים נרחבים בשמאל לעוצמה, אבל במודל של הימין המאצ'ואיסטי הביקורת יותר הכרחית כי היומרה וההונאה יותר בוטות. למעשה הימין המאצ'ואיסטי משכנע רבים: הוא מזהה שציבורים רבים כמהים לאיזושהי תחושת כוח תוך שהם חשים כי, במקביל להתגוונות דימויי המיגדר, גם העולם הפך למבלבל יותר וברור פחות, ושליטתם על חייהם והסביבה שלהם פוחתת: הכוח עובר מאזרחים פשוטים, ממשלות או מרשויות מקומיות לתאגידים; זרם של מהגרי עבודה או פליטים נתפש כמאיים עליהם תרבותית וכלכלית; אנשים מוזרים עורפים ראשים במזה"ת ומפוצצים אנשים גם בארצם; ואפילו הזהויות התרבותיות והמיניות של ילדיהם לעיתים זרות ומוזרות להם. פלח נרחב באלקטורט במערב ומעבר לו כמהה לעוצמה של פעם וזה מנוע עיקרי מבחינתו בשיקולי הבחירות. הסכנה בכך היא לא רק מוסרית, הסכנה היא שאנשים כבר לא יודעים לזהות עוצמה אמיתית מהי – עוצמה של העת הנוכחית – וכך השאיפה לעוצמה מובילה לחולשה. לכן יטיב מחנה השמאל אם יתקוף לא רק את פגמיו המוסריים של הימין הניאו-מאצ'ואיסטי, אלא יתמקד אף יותר בזיוף שבהבטחת העוצמה שהוא משווק ואולי אף יבנה דימוי ציבורי חדש של עוצמה שאיננו כוחני, דורסני וסקסיסטי. אם כבר דארת' ויידר, אז אולי נחזה גם בשובו של הג'דיי לפוליטיקה?

הדונלד ואני: מה טראמפ יעשה למזרח התיכון?

עם בחירתו של דונלד טראמפ לנשיאות ארצות הברית, העולם נכנס לתקופה ממושכת של אי וודאות. עמדותיו של הנשיא הנבחר בנושא הישראלי-פלסטיני, ובסדרת נושאים חשובים אחרים במדיניות החוץ, קבורות תחת הצהרות שונות וסותרות, המשתנות מדי יום. אבל האמת היא, שדונלד טראמפ אינו מונחה בידי עמדות אידיאולוגיות מוצקות, יהיו אשר יהיו, אלא בידי משהו אחר. מי שיבין את הקוד וידע איך לסובב את המפתח, יוכל לנצל את מצב העניינים החדש לטובתו. מי שלא – עלול להירמס.

download-1

עם בחירתו של דונלד טראמפ לנשיאות ארצות הברית, אי אפשר היה לפספס את צהלות השמחה, הדיצה והגיל בימין הישראלי. גוייתה של המפלגה הדמוקרטית טרם הספיקה להתקרר, וכבר רץ לו השר נפתלי בנט לפייסבוק, וכתב שעם הממשל החדש והידידותי, הגיעה העת לתת גט כריתות לפתרון שתי המדינות. אורן חזן מיהר להצטלם עם שיער כתום, והכריז שנפתח עידן חדש והוא דונלד טראמפ הישראלי. הציפיות בשורות הימין היו כה גבוהות, עד שאפילו פוליטיקאים בכירים מהקואליציה התרו באנשיהם להמתין ולא להקדים לפצוח בריקודים, כי אי אפשר לדעת מה יהיו עמדות הנשיא החדש בטרם נכנס לתפקידו. נכון אמנם שדונלד טראמפ שיבח את ישראל וגם את ההתנחלויות, אבל מצד שני אמר גם שיהיה נייטרלי וינסה "לסגור עסקה" בסכסוך הישראלי-פלסטיני.

2263503-54

האמת היא שדונלד טראמפ, כמו יאיר לפיד בשעתו, הוא פוליטיקאי פוסט-מודרני. ל"עמדות" שלו, בפני עצמן, אין חשיבות גדולה מדי. יש מספר מצומצם של נושאים שמעניינים אותו, או לפחות את התומכים שלו, באופן מיוחד. חלקם סמליים, זהותיים או רגשיים: בעיטה בממסד, או זלזול בתרבות הפוליטיקלי-קורקט. את זה אפשר לעשות, כפי שהוכיח טראמפ במהלך הקמפיין, גם כשאתה סותר את עצמך בלי הפסק. די להיראות גס רוח ואותנטי. ישנם גם נושאים מהותיים יותר, שבהם ניתן לגלות עקביות מסויימת, למשל מלחמה בהגירה הלא חוקית, חוק וסדר או השקעה מסיבית בתשתיות. אפילו כאן, דרך אגב, טראמפ ייאלץ להתחשב בעמדותיו של הקונגרס, שרובו מורכב מרפובליקאים שמרנים מהסוג הישן.

בתחום מדיניות החוץ, אם נוציא לרגע מהחשבון את האהדה הבלתי מוסתרת לפוטין ודיקטטורים אחרים, אין טראמפ עמדות עקביות, ובפרט לא בכל הנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני. הרי מחד הוא אמר שישמח "לסגור עסקה" בין ישראל לפלסטינים, ושארצות הברית צריכה "לשמור על נייטרליות", ומאידך הכריז על עצמו כפרו-ישראלי, הבטיח להעביר את השגרירות לירושלים והביע תמיכה בבנייה בהתנחלויות. אי אפשר לרבע את המעגל הזה, ואין טעם גם לנסות. לכן מצחיק לקרוא את שלל הכותבים הימנים באתר מידה ודומיו, שחוגגים את ניצחון טראמפ כישועה של הימין הישראלי, ואת נפתלי בנט שחושב שזו הזדמנות מצויינת להתנער מפתרון שתי המדינות. אפילו משמאל היו קולות שניסו לדמיין שהנשיא הנבחר הוא בעצם לטובתם. אבל כל מי שינסה לגלות את האידיאולוגיה ה"אמיתית" של טראמפ בנושא המזרח התיכון יתאכזב. טועים באותה מידה אלו שחושבים שההתנהגות של הנשיא הנבחר אקראית וגחמנית לחלוטין, אם כי התנהלותו עלולה להטעות אנשים לכיוון הזה. בפועל, בחינה מעמיקה של התבטאויותיו ומעשיו של דונלד טראמפ, לאורך הקריירה שלו, מצביעה על מספר קווים מנחים – לא אידיאולוגיים אמנם, אבל בכל זאת ברורים למדי.

img_38785

יש סיבה לחגיגות? קרדיט: העין השביעית

אחד מהקווים המנחים האלה, הוא השאיפה של טראמפ לתהילה; רצוי מהירה וזולה. הביטו בבניינים הראוותניים שהוא רכש או הרים בכל פינה בערים הגדולות של ארצות הברית, ובכתובות הענקיות והמוזהבות של "טראמפ" החקוקות עליהם; בבית הדואר ההיסטורי, מגדל מפואר ומצועצע במיוחד, שהוא קנה בוושינגטון, מאות מטרים מהבית הלבן, שגם עליו מתנוסס שמו באותיות קידוש לבנה; בתוכניות הריאליטי שהנחה ובאינספור הפרובוקציות והשערוריות התקשורתיות לאורך כל הקריירה שלו. אחד מהחברים היותר ציניים שלי בארצות הברית העיר פעם, שטראמפ יכול להיות נשיא לא רע בכלל מבחינת השקעה בתשתיות בארצות הברית. פשוט צריך לומר לו שעל כל גשר, מחלף או מסילת רכבת שיבנה יתנוסס השם "טראמפ".

אפשר להניח בוודאות לא רעה בכלל, שאותם העקרונות ינחו את נשיא ארצות הברית החדש גם במדיניות החוץ. אחד מהדברים העקביים הבודדים שאמר בנושא, למשל, הוא שימנע מפרוייקטים של "בניין אומה" – אותן הפלישות הצבאיות שמלוות בכיבוש ארוך ובבנייה של מוסדות במדינה החרבה, בדרך כלל תוך מלחמה מתמידה במרד וטרור. הניסיון של הפלישה לעיראק הוכיח, הרי, שפרוייקטים כאלו זוללים כסף, מתמשכים עד אין קץ וגוררים את הנשיא והממשל בבוץ חסר תהילה. באותה מידה, טראמפ יימנע גם מכל צעד אחר שיידרוש השקעה מרובת שנים בלי פירות תדמיתיים נראים לעין. הממשל בראשותו, יש להניח, לא יגבש אסטרטגיה ארוכת טווח, במזרח התיכון או במקומות אחרים, אלא ינסה לקצור פירות ולגזור קופונים מהירים בכל פעם שיזהה הזדמנות.

לפיכך, כל הגורמים הפוליטיים בסכסוך הישראלי-פלסטיני – הימין המתנחלי, ממשלת ישראל, השמאל הציוני וכמובן הפלסטינים עצמם – לא יכולים לנוח על זרי הדפנה, או להניח מראש שהממשל החדש יהיה בעדם או נגדם. זאת מפני שלעמדות שהובאו בעבר בנושא הזה אין חשיבות אמיתית. סביר להניח שממסד מדיניות החוץ הותיק, שכולל גם רפובליקאים ממוסדים, יינסה להמשיך את המדיניות האמריקאית פחות או יותר כפי שהיא. טראמפ והאנשים שסביבו, לעומת זאת, יתורו באופן מתמיד אחרי הזדמנויות ל"עיסקאות", "גזירת סרטים" וכל דבר אחר שיביא תהילה וכותרות, ובו בזמן יתרחקו מכל צעד שמצריך השקעה מרובה וכפויית טובה. אם הנשיא ואנשיו יצליחו לגבור בעניין זה על הממסד הישן, הצדדים בסכסוך יצטרכו ללמוד לחיות במציאות מתמידה של חוסר וודאות. בתקופות של תרדמה בסכסוך הישראלי-פלסטיני, ייתכן שוושינגטון לא תתעניין בכלל. ואז, ברגע של משבר או הזדמנות, טראמפ עשוי להיכנס לכאן בכל הכוח ולנסות לכפות את רצונו על הצדדים בלי לקבל "לא" כתשובה.

בסופו של דבר, שחקנים פוליטיים אזוריים שרוצים לרתום את הנשיא החדש לצידם צריכים ליצור קשרים אישיים מצויינים עם טראמפ עצמו (ובכך לישראל יש יתרון טבעי). אבל מעל הכל, עליהם לדעת ליצור משברים יזומים ומבוקרים, ובמיוחד הזדמנויות פוליטיות, שימשכו את תשומת הלב של הנשיא ויעניקו לו הזדמנויות "להציל את המצב" ולזכות בתהילה. מלחמות קטנות אך רועשות שעולות לכותרות הראשיות בתקשורת העולמית, בעיקר כאלו שקשורות לירושלים, או להבדיל – יוזמות שלום ראוותניות ורעשניות שיגמרו לנשיא לחשוב שהוא יכול "לסגור עסקה", יכולים להיות מהלכים משני משחק.

המזרח התיכון הוא כמובן דוגמא אחת בלבד. המערכת הפוליטית העולמית נכנסת לעידן של אי הוודאות. מי שיצליח לרכב על הגלים הגבוהים ולהתרגל לעולם פרוע ובלתי יציב, יצליח. מי שלא – עלול להירמס.

%d בלוגרים אהבו את זה: