דו קרב של כבוד. ישנם מעט מאד מוסדות בהיסטוריה המערבית ששרדו זמן רב כל כך, בעקשנות אין קץ, למרות אין ספור נסיונות להכחידם. מלכים איימו לכרות ידיים, להגלות ולתלות; אפיפיורים ובישופים הבטיחו נידוי מהכנסייה ואש גיהנום; המשפטנים ניסחו סעיפים כנגדו, אינספור מוכיחי תשובה ניסו להכחידו- אך לשווא. מהפארקים המהודרים של לונדון ופריז, עבור במחנות צבא רוסיים ועד למטע התפוחים של קיבוץ רמת רחל, ינשוף היסטורי על תשוקה, כבוד וחוסר האונים של החוק.

נכנסתי לתוך החדר של רוזנטל בלי לדפוק ונעצרתי במקומי בהשתאות: רוזנטל ישב על המיטה וניקה במכחול דק חפץ שאחז בידו. לידו, על המיטה, היו מונחות בסדר מסוים חתיכות מתכת אפורות וגדולות. הוא הביט בי בלי להבין. אבל לפני שפתח את פיו, שאלתי אותו: "מה זה? מה הדברים האלה?"

"זה? זה האקדח שלי. אקדח השירות הישן מימי מלחמת העולם הראשונה". הוא גיחך והמשיך לנקות במכחול.
"לשם מה לך אקדח?", שאלתי בבהלה נוראה.
"הוא הביט בי וחייך. "אתה לא הבנת כלום, מה? לא הבנת על מה שוורץ דיבר כאן?". נענעתי בראשי לשלילה.
רוזנטל חייך שוב. חיוך עצוב ומריר. הרים את החפץ המתכתי שהיה בידו והביט בו אל מול אור המנורה.
"שוורץ חושב, שהוא חי עדיין בשנת 1920, בגרמניה. ומכיוון שהעליב אותי כך, מכיוון שכינה אותי גנב ואחר-כך גם פחדן, הרי שגם לי אין ברירה אלא לנהוג לפי חוקי הכבוד שהיו אז שם, אף-על-פי שכל זה נראה לי טיפשות מטופשת!" והוא נאק בכעס.
"על מה אתה מדבר, מר רוזנטל?", שאלתי בשקט, למרות שכבר התחלתי לנחש את התשובה.
הוא נעץ בי מבט מוזר.
"שוורץ הזמין אותי לדו-קרב של כבוד מחר בשעה ארבע. ועד כמה שהדבר יישמע מטורף ואווילי, אני מרגיש שאין לי ברירה אלא להיענות לו". הוא הביט בי במבט נבוך ופרשׂ לאיטו את ידיו בתנועה של ייאוש וחוסר-אונים.

                                      דוד גרוסמן, "דו קרב"

"דו קרב", הנובלה הראשונה של דוד גרוסמן (כאן בקטע מומחז במסגרת התוכנית "קריאת כיוון"), מספרת על היינריך רוזנטל ורודי שוורץ, שני זקנים ייקים בירושלים של שנות השישים, שנסחפים לתוך מנהג ישן וקטלני מימי נעוריהם. גניבה של ציור ישן וזיכרון של אהובה נשכחת, מוליכים אותם לקרב אקדחים במטע התפוחים של קיבוץ רמת רחל. הילד דוד, גיבור הנובלה, שמנסה למנוע את קרב הדמים המיותר, נחשף בהדרגה למנהגיה של תרבות הכבוד הגרמנית הישנה. דו קרב, כפי שרוזנטל מסביר לו, אינו סתם קטטה. הוא עניין של גאווה ושל כבוד. הוא מודע לכך שהמנהגים הללו אינם רלוונטיים עוד, ושגם אם יפגע בשוורץ חייו לא יהיו חיים, אך בכל זאת- מרגיש מחוייב, פן חבריו יבוזו וילעגו לו. לפני הקרב, הוא לובש את החליפה הישנה שלו, ואפילו שם שושנה בדש הבגד. אם כבר חוזרים לעבר, הוא מסביר לדוד, יש לעשות זאת כמו אז- בלבוש מהודר.

אני לא אגלה לכם את סופו של הסיפור, אבל מעניין לראות כיצד אותו מוסד ותיק, "דו קרב של כבוד", הצית ומצית את דמיונם של סופרים וקוראים מימי הביניים ועד ימינו אלה. כל מי שקרא את הנובלות, הרומנים וסיפורי האבירים של סר וולט סקוט (אייבנהו, למשל), או את יצירותיו של אלכסנדר פושקין, נוכח בכך. כפי שנראה, לא מדובר בסתם קרב, או קטטה, או נקמה, או טקס דתי- אלא בשילוב של כל האלמנטים הללו, מנהג שנוצר מהיחסים המורכבים בין האצולה והמדינה באירופה של ימי הביניים. וככל שמלכים וכוהני דת ניסו להכחידו, הוא הוסיף לשרוד, כי כזה היה הדו קרב: קסמו האפל נבע, בין היתר, מאי החוקיות שלו.