"לוחמים מעבר לגבולות", ספר חדש ומרתק, עוסק באנשי גרילה שחצו גבולות, מרצונם או שלא מרצונם, ומצאו את עצמם משרתים במחתרות אנטי-נאציות זרות במהלך מלחמת העולם השנייה. הספר מציג לנו את ההתנגדות להיטלר באופן שטרם הכרנו, החל במתופף ג'אז שחור שלחם במהלך מרד וורשה, עבור בקבוצות של אנטי-פשיסטיים מקצועיים ששירתו בספרד ולאחר מכן במחתרות בכל רחבי אירופה הכבושה, ועד לסוכנים חשאיים בריטיים ואמריקאים שהיו בעצמם מהגרים או פליטים מאירופה. ומה הקשר לאלו שחצו גבולות בכדי להילחם למען הפשיזם, או ללוחמי הג'יהאד של ימינו? ינשוף היסטורי מסביר.

מרד ורשה, ההתקוממות ההירואית נגד שלטון הכיבוש הנאצי באוגוסט 1944, נחשב לאחד מהאירועים המכוננים של הלאומיות הפולנית, מאמץ טרגי ואבוד מראש של הפולנים לשחרר את עצמם רגע לפני שהכיבוש הנאצי הוחלף בכיבוש סובייטי. בתיאורים הסטנדרטיים של המרד, הוא מוצג בדרך כלל כמאבק בין שלושה צדדים: פולנים, גרמנים וסובייטיים – מורדים, מדכאים ועומדים מן הצד. אלא שמבט קרוב יותר במרד הזה, יראה שכל אחד מהצדדים היה "מגובש" הרבה פחות מבחינה לאומית ממה שנראה. בצבא הגרמני, למשל, שירתו הונגרים רבים, ששמרו על ידידותם ההיסטורית עם הפולנים, גררו רגליים בדיכוי המרד ולפעמים אף סייעו למחתרת הפולנית בסתר, ומנגד גם שכירי חרב בלארוסים שנודעו כאכזריים ובהמיים במיוחד. בצבא האדום, שעמד מנגד רוב הזמן, שירתו חיילים פולנים-אתניים ואף כאלו שהגיעו מכל רחבי ברית המועצות, לרבות מרכז אסיה. ומעניין מכל, בכוחות המרד הפולניים עצמם לחמו זרים רבים: שבויי מלחמה סובייטים שברחו ממחנות גרמניים, סלובקים, הונגרים, בריטי שהפך לדובר המורדים בשפה האנגלית, ויהודים לא פולנים ששוחררו על ידי יחידה מיוחדת של המורדים ממחנה ריכוז בוורשה. אלו שירתו את המורדים גם כלוחמים מן השורה, אך בדרך כלל בתפקידי עזר למיניהם. אחד מהם, זמר אופרה שלא דיבר פולנית, השתמש בשפה הבינלאומית של המוזיקה בכדי לעודד את הלוחמים ברגעים הקשים ביותר של המערכה.

אולם הלוחם הזר הססגוני ביותר במרד וורשה היה בלי ספק אוגוסט אגבולה או'בראון (ידוע בדרך כלל כאוגוסט בראון), נגן תופים ניגרי שהשתלב בסצינת מוזיקת הג'אז של וורשה עוד בשנות השלושים. בראון, אחד מהאפרו-פולנים הראשונים בהיסטוריה, התחתן עם אישה פולניה ודיבר פולנית שוטפת. בתחילת המלחמה עזבו את פולין רוב נגני הג'אז האפריקאים ששהו בה, אך בראון נשאר ובאומץ לב בלתי רגיל, השתלב מיד בעבודת המחתרת של ארמיה קראיובה. מדהים, למשל, כיצד הוא חילק כרוזים לא חוקיים של המחתרת בכל מהלך המלחמה, עבירה שעונשה היה מוות, בעוד שכשחור הוא בלט בנוף הוורשאי ועמד בסכנה כפולה ומכופלת. בראון, שהמזל שלו בלי ספק היה יוצא דופן, שרד את מרחץ הדמים של מרד וורשה, חי מספר שנים בפולין הקומוניסטית, ולבסוף סיים את חייו באנגליה, כאדם אלמוני לגמרי.

הסיפורים הללו, ועוד רבים אחרים, מופיעים בספר משובח שיצא לאחרונה, פרי המאמצים של צוות חוקרים מאוניברסיטת אוקספורד, ביניהם גם ד"ר יעקב פלקוב, אולי ההיסטוריון החשוב ביותר של מזרח אירופה שפועל היום בישראל. הספר, לוחמים מעבר לגבולות: התנגדות טרנס-לאומית באירופה, 1936-48, בעריכת רוברט גילדאה ואיסמה טיימס, עוסק בממד הטרנס-לאומי של ההתנגדות לנאצים באירופה הכבושה, קרי, בלוחמים שחצו גבולות, מרצונם או שלא מרצונם, ומצאו את עצמם משרתים במחתרות אנטי-נאציות זרות. מכיוון שהסיפור של ההתנגדות לנאצים ברחבי אירופה, בין אם מדובר במחתרת ה-20 ביולי בגרמניה, ארמיה קראיובה הפולנית או הרזיסטאנס הצרפתי, הוצג בדרך כלל כסיפור לאומי, הספר חושף בפני הקורא את הממדים של אותה התנגדות שחרגו ממדינה ספציפית. בחכמה רבה, הכותבים השונים מפרידים בין שלושה ממדים לא לאומיים של התנגדות: בינלאומי (לוחמים שפעלו בשם ארגונים בינלאומיים, כמו למשל הקומינטרן), מולטי-לאומי (לוחמים שפעלו במסגרת חטיבות לאומיות בתוך מחתרות, למשל גדוד של לוחמים רוסים במחתרת יוונית) וטרנס-לאומי, אנשים שחצו גבולות כיחידים ופעלו במסגרות מעורבות. הם מתמקדים בעיקר בממד האחרון, לטעמי המרתק מכולם.

אחת מהבחירות המעניינות יותר של העורכים והכותבים היא להתחיל את הסיפור שלהם דווקא בשנת 1936, עם מלחמת האזרחים בספרד. מאבק אלים זה, שרבים רואים בו את אות הפתיחה של מלחמת העולם השנייה, היה אמנם סכסוך פנימי ספרדי, אך הכיל בתוכו ממדים בינלאומיים, מולטי-לאומיים וטרנס לאומיים. ב"מטריקס הספרדי", לדעתי המאמר החשוב ביותר בספר, הכותבים מסבירים כיצד חלק מהלוחמים האנטי-פשיסטיים שהתגבשו במלחמת האזרחים בספרד התפזרו באירופה במהלך מלחמת העולם השנייה, והפכו לגרעין צבאי במחתרות אנטי-נאציות רבות. גם כאשר הם נלחמו עבור מטרות לאומיות (לשחרר את ספרד, יוון ויוגוסלביה) המטרה שפעלו למענה היתה בסופו של דבר טרנס-לאומית: מלחמה בפשיזם העולמי היכן שהוא נמצא. עבור רבים מהם, המערכה לא הסתיימה ב-1945. אחדים, במיוחד ספרדים, ניסו לפלוש לארצם ולשחרר אותה מפרנקו לאחר כניעת גרמניה, הרפתקה שהסתיימה בכישלון צורב. המחברים לא מזכירים זאת, אבל כאשר קראתי את הספר, חשבתי על הקבלה לימינו אנו. בלי להשוות חלילה מבחינה מוסרית את הלוחמים האנטי-נאצים לטרוריסטים ג'יהאדיסטיים בימינו, אפשר לומר ש"הגרעין הספרדי" של ההתנגדות הטרנס-לאומית להיטלר דומה במידה רבה לחבר המתנדבים הג'יהאדיסטים המקצועיים, שחושלו באפגניסטן, והופיעו מאז כמעט בזירות טרור רבות ברחבי העולם, לרבות ארגון דאע"ש.

פרקי הספר השונים עוסקים בסוגיות רבות ומגוונות הנוגעות להתנגדות טרנס-לאומית לרייך השלישי, מהתגבשות קבוצות של לוחמים מכל אירופה ואף מעבר לה (המזרח התיכון, אפריקה) במחנות ריכוז ומחנות שבויים, עבור ברשתות טרנס-לאומיות שהתמחו בהברחה של יהודים, שבויים נמלטים וטייסים נופלים של בעלות הברית לחוף מבטחים, ועד לחלקם של ארגוני מודיעין כמו ה-OSS האמריקאי או ה-SOE הבריטי בארגון ההתנגדות הטרנס-לאומית, ארגונים שחלק נכבד מהסוכנים והלוחמים שלהם היו אף הם מהגרים חוצי גבולות (למשל צ'כוסלובסקים שהתערו בארצות הברית, ואז חזרו לאירופה הכבושה כלוחמי התנגדות). היחסים בין כל אלו, כמובן, לא היו תמיד יחסים של הרמוניה, ולעיתים קרובות היו סכסוכים בין קבוצות לאומיות בתוך ארגוני התנגדות שנגעו למחלוקות ישנות, למשל מעמדה הפוליטי של מקדוניה. אלו, כמובן, התפרצו באופן מבעית לקראת סוף המלחמה ולאחריה, כפי שמשתקף במלחמות האזרחים המרובות שקרעו חלקים מאירופה (ואסיה) שנים רבות לאחר 1945. די להזכיר בהקשר זה את מלחמת הכל בכל בין המחתרת הפולנית (ארמייה קראיובה) למחתרת האוקראינית (UPA), הסובייטים, הגרמנים ולפעמים גם קבוצות של פרטיזנים יהודים בשנים האחרונות של מלחמת העולם השנייה, מאבק שכלל רצח מבעית של נשים, ילדים וזקנים מצד רוב הנוגעים בדבר. המפגש הטרנס-לאומי הוביל לשיתופי פעולה אנושיים הירואיים ונוגעים ללב, אך גם לעומק זוועה שלא יתואר.

פרק מעניין במיוחד בספר מתאר את האופן שבו לוחמים טרנס-לאומיים עברו תכופות בין מסגרות צבאיות מסודרות, ארגוני גרילה ובחזרה. לפעמים, המעבר הזה חצה גם את גבולות המחנות של מלחמת העולם השניה. כך, למשל, לוחמים ששירתו את הצד הרפובליקאי במלחמת האזרחים בספרד, נכלאו במחנות מעצר בצרפת ברגע שחצו את הפירנאים. כשהתחילה מלחמת העולם השנייה חלק מהם התנדבו ללגיון הזרים הצרפתי, הובסו ונכלאו שוב, התנדבו ללגיון הזרים של וישי, משם עברו לצבאות בעלות הברית בצפון אפריקה, ואז חזרו לשרת בארגוני גרילה שונים ומשונים. חלקם מעולם לא הסתגלו למשמעת צבאית מחניקה, והעדיפו פעילות בארגוני גרילה פרועים. האמריקאים והאנגלים השכילו, במקרים מסויימים לפחות, לשלב אותם ביחידות קומנדו בכדי להביא לידי ביטוי את כשרונותיהם המיוחדים.    

הפרק האחרון של הספר עוסק בתולדותיהם של הלוחמים הטרנס-לאומיים לאחר מלחמת העולם השנייה. חלקם, כמו אוגוסט בראון, הניחו את הנשק וחזרו לחיים של שלום. אחרים, הסתבכו בהרפתקאות כושלות כמו הניסיון לפלוש לספרד של פרנקו, או השתלבו במיזמים חשאיים מוצלחים יותר, למשל רשתות הברחת עולים ונשק מטעם היישוב היהודי בארץ ישראל. לרוב, הם נשכחו מלב לאחר המלחמה, משום שלאף אחד לא היה אינטרס לזכור אותם. לאחר השחרור מהכיבוש הנאצי, מדינות אירופה המערבית ניסו לבנות את עצמן מחדש, ולשם כך עשו שימוש במיתוס של ההתנגדות הלאומית. לזרים, בדרך כלל, לא היה מקום במיתוס הזה, במיוחד אם נחשדו בקומוניזם (כמו למשל ותיקי מלחמת האזרחים בספרד), או אם לא היו לבנים. חלק עגום במיוחד בספר עוסק בדחיקה של הלוחמים השחורים בצבא צרפת החופשית, שדה-גול ואנשיו ניסו "להלבין" במרץ לקראת סוף המלחמה בכדי לא לערער את יחסי הכוחות הקולוניאליים באימפריה הצרפתית. אלו שכן זכו להוקרה והערכה, כמו אוגוסט בראון, נחשבו בדרך כלל לבעלי ברית ונספחים לאומה ספציפית (במקרה זה פולין). האמריקאים הדגישו מדרך הטבע את חלקם שלהם בארגון ההתנגדות, וברית המועצות חשדה בלוחמי התנגדות עם קשרים בינלאומיים, אפילו אם היו קומוניסטים.

לסיכום, הספר לוחמים מעבר לגבולות מתאר פינה אפלולית אך מרתקת של מלחמת העולם השנייה, שעד עתה לא הקדישו לה מספיק תשומת לב. נקווה שבעתיד יקדישו המחברים מחקר השוואתי נוסף לדמיון הניכר בין המטריקס הספרדי לתופעת המתנדבים הג'יהאדיסטים של ימינו. עוד כיוון חשוב למחקר השוואתי, הוא הדמיון בין לוחמי ההתנגדות הטרנס-לאומיים האנטי-פשיסטיים לבין יריביהם מהצד השני של המתרס. לאחרונה, מחקרים רבים הראו כיצד גם הכוחות הפשיסטיים היו, למעשה, טרנס-לאומיים, והכילו בתוכם (לצד מגוייסי כפייה) גם אידיאליסטים שנדדו באירופה ומעבר לה בכדי להילחם למען האידיאל הנאצי או הפשיסטי, וכן אסייאתים וערבים שראו בפשיזם דרך לשחרר את עצמם מהקולוניאליזם המערבי. מלחמת העולם השנייה, בסופו של דבר, היתה חוויה טרנס-לאומית משני צידי המתרס.