ה-22 ביוני, 1941, היה יום משמח עבור חלק גדול מתושבי ידוובנה, עיירה קטנה במחוז לומז'ה שבצפון מזרח פולין. רבים מהמקומיים קיוו שהסיוט הקומוניסטי-סובייטי נותר מאחוריהם, והתבוננו בתקווה לעתיד קשה אך נסבל תחת שלטונה של גרמניה הנאצית. אולם חלק גדול מהתושבים עשו הרבה יותר מאשר לשמוח. הסוציולוג הפולני-אמריקאי יאן תומש גרוס, שחשף בספר שערורייתי כיצד פולני ידוובנה טבחו באופן שיטתי את יהודי העיירה, עמד במרכז סופת אש וזעם שהותירה שאלות יותר מאשר תשובות. מה פשרה של התעלומה המחרידה של ידוובנה, ומדוע השטן נמצא בפרטים הקטנים? ינשוף היסטורי מסביר.

ה-22 ביוני, 1941, היה יום משמח עבור חלק גדול מתושבי ידוובנה, עיירה קטנה במחוז לומז'ה שבצפון מזרח פולין. מקומיים רבים ראו את הגרמנים כמשחררים מהסיוט הקומוניסטי-סובייטי, וקיוו לעתיד קשה אך נסבל. מנהל בית הספר יצא ממקום מסתורו, אסירים פוליטיים שוחררו, משפחות התאחדו לאחר שפליטים חזרו מהיער. לפיכך, הגיבו רוב אזרחי ידוובנה על בוא הגרמנים בשמחה מדודה.

חוץ מאלו שלא.

ידוובנה, עיירה ישנונית בת כמה אלפי תושבים, היתה מחולקת כמעט שווה בשווה בין פולנים קתולים ליהודים, רבים מהם אורתודוקסים מתבדלים ומאמינים. במהלך שנות השלושים, היחסים בין הקבוצות היו תקינים על פני השטח. פולנים ויהודים סחרו והתרועעו זה מזה. אולם במעמקים, רחשה איבה קשה בין הקבוצות. יהודי העיירה ידעו היטב שכדאי להם לשמור על פרופיל נמוך בימים מועדים לפורענות כמו חג הפסחא, שעורר את זיכרון צליבתו של ישו ולפיכך גם אלימות ספורדית מצד השכנים הנוצרים. הללו היו ברובם מצביעים של ה"מפלגה הלאומית-דמוקרטית" (ENDEC), מפלגת האופוזיציה הימנית שהחזיקה בעמדות אנטישמיות חריפות. אולם למרות התהום בין הקבוצות, אנשים פחות או יותר חיו את חייהם – עד שחל תקר חמור.

היחסים בין יהודים לשכניהם התערערו באופן חריף בסתיו 1939, כאשר פולין חולקה בין הסובייטים לנאצים וחדלה מלהתקיים. בניגוד לערים ידועות יותר כמו וורשה או לודז', ביאליסטוק, לומז'ה ובנותיהן, לרבות ידוובנה, עברו לשליטתה של ברית המועצות. התושבים, יהודים כנוצרים, סבלו קשות תחת השלטון הסובייטי. רבים מבני האליטה של העיירה, לרבות המעמד היהודי העליון, נכלאו או הוגלו לעומק ברית המועצות. היהודים ייראי השמיים של ידוובנה סבלו גם דיכוי דתי תחת הסובייטים. אולם בעיני רובם, היה מדובר ברוע פחות בהשוואה לכיבוש הגרמני-נאצי. היהודים העניים יותר בעיירה, לרבות פליטים שזרמו אליה מאזור הכיבוש הנאצי, נאלצו למצוא עבודה במנגנון הממשלתי הסובייטי. אחדים, בעיקר מיעוט קטן של צעירים קומוניסטים, עשו זאת בהתלהבות, בין אם מאופורטוניזם ובין אם מאמונה כנה באידיאל הקומוניסטי. היו ככל הנראה גם כאלו שניצלו את ההזדמנות כדי להיפרע משכנים אנטישמים שרדפו אותם קודם לכן. "רציתם פולין בלי יהודים", נזכר פולני אחד בדברי שכנו, "עכשיו אין פולין – ויהודים יש." אולם הקומוניסטים הנלהבים היו מיעוט קטן מבין יהודי ידוובנה, ולא חסרו גם משתפי פעולה מבין הפולנים הנוצרים. קחו, למשל, את משפחת לאונדסקי, משפחה פולנית של עובדי כפיים ממצביעי המפלגה הלאומית-דמוקרטית. האב צ'סלב ואשתו נאלצו לברוח ליער מפחד הקומוניסטים, בעוד שניים מהבנים, ירזי וזיגמונט, שיתפו פעולה עם המשטרה החשאית הסובייטית כדי לעזור להוריהם, ולעצמם. משפחת לאונדסקי, צ'סלב, ירזי וזיגמונט – השמות שלהם עוד יחזרו לככב בסיפור שלנו.

בית הכנסת של ידוובנה, 1939

ב-22 ביוני 1941, פרץ מבצע ברברוסה, וגרמניה פלשה לשטח ברית המועצות. הצבא האדום התמוטט, ומזרח פולין נכבשה על ידי הוורמאכט במהירות. יחידות הצבא התייחסו ליהודים ולפולנים באופן אכזרי ביותר, אם כי ההתנהגות השתנתה ממקום למקום, אולם היה זה כאין וכאפס לעומת "עוצבות המבצע" של הס"ס, האיינזצגרופן, שהתקדמו ממקום למקום כדי "לטהר" את השטח שמאחורי החזית מגורמים עוינים. בהוראתו הישירה של מפקד משטרת הביטחון, ריינהרד היידריך, ובהסכמת מפקדי הצבא, ביצעו עוצבות המבצע מעשי טבח מחרידים ביהודים. במקומות שבהם הדבר אפשרי, פקד היידריך, יש לעודד את האוכלוסיה המקומית לבצע פוגרומים בכוחות עצמה. במיוחד במקומות בהם היתה עוינות חזקה באופן מיוחד כלפי היהודים.

כמו ידוובנה, למשל.

ממשרדו הסודי בוורשה, כתב מפקד המחתרת הפולנית, גנרל סטפן רובצקי, לממשלה הגולה בלונדון, והביע חשש כבד מפוגרומים כלפי היהודים בשטחים הכבושים במזרח פולין. בערים אחדות, כמו לבוב או קובנה, היהודים נטבחו על ידי המקומיים, אולם הרוצחים היו אוקראינים או ליטאים, לא פולנים. ידוובנה, והעיירה הסמוכה אליה, רדז'ילוב, היו המקומות היחידים בפולין שבהם המציאות התפתחה באופן אחר. כל כך מחריד – עד שפרשת ידוובנה תעורר גלים של ויכוח לוהט, זעם ושנאה בפולין עד לימינו אלה.

בספרו החלוצי, שכנים – השמדה של הקהילה היהודית בידוובנה שבפולין, חשף הסוציולוג הפולני-אמריקאי יאן תומש גרוס גירסה אחת למהלך האירועים בעיירה ביולי 1941. הגרמנים נכנסו לידוובנה, וניהלו כמעט מיד שיחות בנוגע ליהודים עם ההנהגה המקומית בראשותו של מריאן קארולק.  קארולק, שמונה על ידי הגרמנים לראש עיריית ידוובנה, הודיע מניה וביה לכובשים החדשים שבכוונתו להשמיד את כל יהודי ידוובנה. המפקד הגרמני המקומי הציע לחוס על חייהם של בעלי מלאכה חיוניים, אולם חברי המועצה ויתר הנוכחים בישיבה התנגדו. יש מספיק בעלי מלאכה פולנים, אמרו, והתושבים דורשים להשמיד את כל היהודים. הגרמנים נתנו לתושבי ידוובנה 48 שעות לבצע את העבודה המלוכלכת.

הפנה אצבע מאשימה – פרופ' יאן גרוס. Credit: A. Zielinska, CC-BY-SA 4.0

ב-10 ביולי, התקבצו עשרות תושבים מידוובנה, בראשותו של קארולק, בכיכר העיירה, לאחר שגררו לשם את כל מאות היהודים שהצליחו לתפוס. הם אילצו קבוצה אחת של יהודים לנכש את העשבים שגדלו בין האבנים בכיכר השוק. קבוצה אחרת, בראשות הרב של ידוובנה, נאלצה לעקור את פסל לנין ממקומו ולסחוב אותו לאסם של אחד התושבים הנוצרים. בעוד היהודים גוררים את הפסל, אילצו אותם הפולנים לשיר "המלחמה היא בגללנו". כשהגיעו היהודים לאסם, דחפו אותם קארולק ואנשיו פנימה, יחד עם הפסל, הציתו אש ושרפו אותם חיים. יהודים אחרים נרצחו בעינויים בגרזנים, סכינים וקלשונים. מלבד קארולק, המשתתפים הסדיסטיים ביותר ברצח היו בני משפחת לאודנסקי – האב צ'סלב ובניו ירזי וזיגמונט, שעד אתמול שיתפו פעולה עם המשטרה החשאית הסובייטית. צ'סלב אף הזהיר שכנה נוצריה שניסתה אולי למחות (או לפחות לתעד את האירועים) שאם לא תחזור הביתה "גורלה יהיה כגורל היהודים". לאחר הטבח, הפכו הבנים, ירזי וזיגמונט למשתפי פעולה עם הכיבוש הגרמני. מיד עם תום המלחמה, כאשר הבינו היכן מרוחה החמאה, הצטרפו למפלגה הקומוניסטית הפולנית והפכו לנתינים נאמנים של השלטון החדש.

הערת תיקון: במקום זה היתה תמונה, שכתבתי קודם לכן שהיא צילום של האסם הבוער בידוובנה. מדובר בטעות. בעקבות הערה של הליגה הפולנית נגד השמצה, שגובתה בסימוכין ממוזיאון המלחמה הבריטי, התברר כי התמונה היתה של צריף שהוצת לאחר שחרור מחנה הריכוז ברגן-בלזן, ואין לה קשר לטבח ידוובנה. לכן התמונה נמחקה. 

טבח ידוובנה, כאמור, ייחודי אפילו בהיסטוריה העגומה של יחסי יהודים-פולנים במהלך מלחמת העולם השנייה. מה גרם לתושבי העיירה הפולנית הישנונית לטבוח את שכניהם באכזריות כזאת? היסטוריונים מהימין הפולני, כמו תומש שצ'מבוש, אמנם גינו את הטבח בחריפות, אך טענו כי אין להבינו ללא שיתוף הפעולה של יהודים רבים עם השלטון הקומוניסטי השנוא. גרוס ותומכיו הטעימו מנגד שרוב יהודי ידוובנה לא שיתפו פעולה עם הסובייטים, שפולנים נוצרים רבים עשו זאת, ושבכל מקרה, ידוובנה לא היתה ייחודית מבחינה זו. אותה תמונת מצב התקיימה בעיירות פולניות רבות אחרות, אבל בהן לא התרחשו מעשי טבח. הבעיה היא שגם גרוס עצמו אינו מצליח לספק הסבר משכנע לייחודיות של ידוובנה. העיירה הרי היתה אנטישמית, אבל לא יותר ממקומות אחרים. הוא משער שתושבי ידוובנה זיהו הזדמנות לבזוז את הרכוש היהודי, אולם גם כאן הוא נתקל בבעיה דומה. מדוע תושבים של עיירות אחרות מלבד ידוובנה (ורדז'ילוב, עיירה סמוכה שבה התרחש טבח דומה בקנה מידה קטן יותר) לא טבחו כדי לבזוז רכוש? בסופו של דבר, הודה אף גרוס עצמו שאין לו הסבר משכנע. לפעמים, כתב באחד מהמשפטים התמוהים ביותר בספר, "השטן פשוט יורד לעיירה".

כשהתפרסם ספרו של גרוס בשנת 2000 בשפה הפולנית, הוא זכה לקיתונות של זעם ובוז מכל עבר. הפולנים רגילים הרי לחשוב על עצמם כקורבנות, ולא כרוצחים. כפי שכתב אחד מההיסטוריונים שהשתתפו בויכוח, הפולנים תמיד האשימו אחרים ברצח. גרמנים? בוודאי. ליטאים? ברור. אוקראינים? מי היה מצפה מהם למשהו אחר? אולם רבים התקשו להאמין שפולנים ביצעו טבח כל כך אכזרי בלי פקודה ואפילו עם עידוד מינימלי.

רבות מהתגובות נגד גרוס היו מרושעות ולא הוגנות. תושבי ידוובנה (להוציא מעטים, בכללם ראש העיר שכיהן עם פרסום הספר ונאלץ להתפטר מתפקידו בשל תמיכתו בהנצחת הטבח) התבצרו בהכחשה זועמת. הרוצחים ממשפחת לאודנסקי, שנענשו קלות על מעשיהם בפולין הקומוניסטית, הכחישו כמובן אף הם כל מעורבות. הממשלה הפולנית שללה מגרוס עיטור כבוד שקיבל בעבר. האשמות אחרות כנגדו היו רציניות יותר: חוקרים פולנים ביקרו את הסוציולוג הפולני-אמריקאי שהוא אינו מאומן במתודות היסטוריות, שהעריך את הראיות באופן רשלני ומגושם, ובעיקר – שלא השתמש בארכיונים גרמניים. הרי הויכוח העיקרי בפרשת ידוובנה נגע בראש ובראשונה למעורבות הגרמנית. האם הפולנים טבחו את שכניהם בעצמם, או שמא כמה בריונים עשו זאת בפקודה או בכפייה של הכובשים הנאצים? שאלה חשובה שנייה, נוגעת למניע של הרוצחים, שגרוס כאמור לא הצליח להסביר. האם שיתוף הפעולה של יהודים מסויימים עם הסובייטים מילא תפקיד, ואם כן – מדוע דווקא בידוובנה? חוקרים גילו פוגרומים ומעשי אלימות ורצח גם במקומות אחרים, אבל לא באותה שיטתיות ולא באותו היקף. שאלה שלישית – חשובה פחות – נוגעת למספר הנרצחים. כאן, חקירה רשמית, פורנזית ונטולת פניות אישרה כי מבקריו של גרוס צדקו, והמספר ככל הנראה הוא כמה מאות ולא 1500. זה, כמובן, לא הופך את הרצח לגרוע פחות.

לפעמים, הויכוח על ידוובנה ירד לפרטים קטנים והפך למקאברה גרוטסקטית. בחוצפה שלא תיאמן, תבעו האחים לאודנסקי את גרוס על כך ש"הכפיש את שמו של אביהם", משום שבלבל באחד מתיאורי הרצח את אחד הבנים עם האב צ'סלב. גדול מבקריו של גרוס, ההיסטוריון הפולני-גרמני בוגדאן מוזיאל, טען שאחד הפולנים שגרוס מאשים היה פיסח, ולכן לא היה יכול להשתתף ברצח. הוא אפילו השיג שרטוט של הפרוטזה של אותו פולני. לפיכך, טען מוזיאל, עדויות הניצולים היהודים שהכפישו את הפיסח אינן אמינות והסיפור כולו נופל. גרוס, בתגובה, ענה שגם רוצח פיסח יכול להשתמש בקילשון וקרדום, ושאף אחד מהעדים לא טען שהפולני "היה אומן קונג-פו שחיסל את קורבנותיו עם בעיטות קטלניות".

חלקים אחרים של הויכוח על ידוובנה הם רציניים הרבה יותר, ובמיוחד השאלות על מניעי הרוצחים ועל מעורבות הגרמנים בפרשה. אלכסנדר רוסינו, חוקר ממוזיאון השואה בוושינגטון, ביקר את גרוס שלא השתמש במסמכים גרמניים. המסמכים הללו, לדברי רוסינו, מוכיחים כי לגרמנים היתה תוכנית סדורה לארגן פוגרומים במחוז בייאליסטוק (שגם ידוובנה נכללה בו), וכי ישנן ראיות מסויימות שמעידות על מעורבות חזקה של הס"ס ברצח. דריוש סטולה, ממבקריו המתונים של גרוס, טען גם הוא כי המעורבות הגרמנית היתה אינטנסיבית יותר מכפי שמצטייר מספרו של גרוס. לצד ראיות נסיבתיות, שהובאו גם על ידי מבקרים אחרים של גרוס, מצביע סטולה על הבדלים מהותיים מאד בין טבח ידוובנה לבין פוגרומים אנטי-יהודיים אחרים שהתבצעו באוקראינה או בפולין. פוגרום הוא בדרך כלל התפרצות המונית של זעם ויצרים חייתיים. באמצעות מחקר השוואתי של פוגרומים שונים (פולניים ואוקראיניים) מראה סטולה כי במהלך כולם כמעט התרחשו ביזה ואונס, וגם כי הרוצחים לא היו שיטתיים במיוחד. לפיכך, בפוגרום מספר ההרוגים נמוך כמעט תמיד ממספר הפצועים. לא כן בידוובנה. ב-10 ביולי לא היתה ביזה מרובה, אונס כלל לא התרחש, ומספר הפצועים היה אפסי. הקורבנות נרצחו באופן שיטתי ומוחלט, בסגנון נאצי טיפוסי, ואף נאלצו לנכש את העשבים בכיכר השוק, דבר שמזכיר את האובססיה הגרמנית הידועה להשפלות ניקיון. גרוס מצביע על כך שיוזם הפוגרום היה ראש המועצה הפולני, מריאן קרולאק, אבל מתעלם מהעובדה שקרולאק מונה ככל הנראה על ידי הגרמנים וקיבל הוראות מהם. מבחינת המבצעים הפולנים, טבח ידוובנה היה פחות יוזמה עצמאית מאשר ביטוי לשיתוף פעולה נלהב של קרולאק ואנשיו עם הנאצים, אותם ראו כמשחררים.

נותרת השאלה "מדוע". אם לא נקבל את טענתו המיסטית כמעט של גרוס, ש"השטן ירד לעיירה", נצטרך לחפש הסבר טוב יותר, וגם כאן סטולה מציע פיתרון מעניין. מחוז לומז'ה, שגם ידוובנה נכללה בו, לא היה האזור היחיד שבו יהודים הואשמו בשיתוף פעולה עם הקומוניסטים. אבל אזור זה התייחד בכך שנעדרו ממנו מיעוטים לאומיים אחרים, כמו ליטאים ואוקראינים. במקומות אחרים, טוען סטולה, שיתוף פעולה עם הנאצים התקשר בעיני הפולנים למיעוטים שתיעבו אף יותר מהיהודים, ולפיכך נוצרה סימפטיה הדרגתית לאחרונים; או שלפחות העוינות כלפיהם התמתנה. בידוובנה והכפרים הסובבים אותה, לעומת זאת, לא היה דבר שירכך את השנאה ליהודים. דבר זה מסביר גם עוד עובדה מחרידה שמעלה גרוס, לפיה תושבי ידוובנה המעטים שהצילו  יהודים הסתירו זאת אפילו לאחר המלחמה מאימת שכניהם. הוסיפו לזה את רצחנותו החריגה של מריאן קארולק, המנהיג החדש שניסה לחקות את השיטות של אדוניו, ותקבלו את הזוועה של ידוובנה.

ההסבר של סטולה מטריד ולא נוח, לא רק לפולנים אלא גם לכולנו כבני אדם. האם אלימות רצחנית לא תלויה רק בגזענות, אנטישמיות או רוע של אינדיבידואלים, אלא גם בנסיבות חיצוניות שאין לנו שליטה מלאה עליהן? או, האם נסיבות כאלה לפחות הופכות את הגל הרצחני לאפשרי יותר? גרוס טוען שהשטן ירד לידוובנה ב-10 ביולי 1941. אולי. אבל גם אם כן, בדומה לאלוהים, גם השטן נמצא בפרטים הקטנים.

יאן תומש גרוס, שכנים – השמדתה של הקהילה היהודית בידוובנה שבפולין, מפולנית: יז'י מיכאלוביץ' (יד ושם, ידיעות אחרונות, 2001)

את מאמרו של דריוש סטולה, כמו גם מאמרים אחרים מכל צדדיו של הויכוח, ניתן למצוא בקובץ:

Antony Polonsky and Joanna B. Michlic, The Neighbors Respond: The Controversy over the Jedwabne Massacre in Poland (Princeton, N.J.: Princeton University Press, 2004)