ארכיון הבלוג

קומדיית זוועה של טעויות: ניאוף ומות קדושים בנגסאקי הנוצרית

 

כיצד אי הבנות תיאולוגיות עלולות לגבות קורבנות בנפש? בין פרשיית ניאוף בנגסאקי הנוצרית של סוף המאה השש עשרה, סדרת צליבות ומנהג אירופי שכלל תופים ומחולות, ינשוף היסטורי על קומדיית זוועה של טעויות.

NanbanCarrack

 ב-1597 עגן סוחר עבדים פלורנטיני בשם פרנצ'קסו קרלטי בנמל נגסאקי, עיר יפנית נוצרית באי הדרומי קיושו. העיר הייחודית הזאת, שנבנתה כמה עשרות שנים קודם לכן בידי מיסיונרים, היתה השער העיקרי של יפן לעולם האירופי, מסחר רווחי ביותר שנוהל כמעט כולו בידי נוצרים, מערביים ויפנים כאחד. ביומן המסע שלו, תיעד קרלטי את היחס המחמיר של "היפנים" לנואפים. בארץ השמש העולה, כתב, נהוג להעניש את אלו שעברו על הדיבר השביעי, גברים ונשים כאחד, בעונש הבא. זוג הנואפים נלקח לביתו של הבעל (ההנחה היא שמדובר בניאוף עם אישה נשואה), ושם עובר סשן מורכב של עינויים. לא נלאה אתכם בפרטים המזוויעים, אבל המענים, לפי קרלטי, הפשיטו את את העור חלקית מ"אברי הבושה" של הקורבנות, עשו ממנו כובע ואילצו את הקורבן השני לחבוש אותו. משם, הובלו הנואפים בעגלה ברחובות העיר, עד שמתו מאיבוד דם לקול מצהלות ההמון.

ספרו של פרנצ'סקו קרלטי

ספרו של פרנצ'סקו קרלטי

            באירופה, הטקסט הזה שימש במשך מאות שנים כהוכחה נוספת ל"ברבריות היפנית", במיוחד בהתחשב ברדיפות של הנוצרים שהחלו באותה תקופה והגיעו לשיאן במרחץ הדמים של מרד שימאברה, באמצע המאה ה-17. ניתן לומר שמאז הרדיפות הגדולות בתקופת הקיסרות הרומית, לא רדפה אף מדינה את הנוצרים בחרי אף אלים כמו יפן הסמוראית. העונש לנואפים בשוגונאט של טוקוגאווה (1600-1868) היה אף הוא רע ומר. הבעל הורשה להרוג הן את הנואפת והן את מאהבה, ואם לא עשה זאת מסיבה כלשהי – עשתה זאת המדינה. בתקופתו של השוגון השמיני, טוקוגאווה יושימונה, שידוע כגדול המחוקקים של התקופה, החליט בית המשפט העליון של השוגונאט כי גם ניאוף שהתגלה במקרה (משרת שעונה על עבירה אחרת וגילה כי נאף עם אשת אדונו) יגרור אחריו הוצאה להורג של האישה, אפילו אם הבעל כלל לא מעוניין בכך. באופן כללי, הענישה על עבירות חמורות היתה יכולה להיות אכזרית במיוחד: בתקופת טוקוגאווה היו יכולות הרשויות המוסמכות לצלוב, להמית בעינויים, לכרות חלקי גוף, לבתר לחלקים ולשרוף נאשמים בעבירות מסויימות. העונשים הללו היו נדירים מאד (בדרך כלל, אפילו במקרים חמורים, העונש היה Hachikubi Gokumon, עריפת הראש והצגתו בשערי העיר) אבל בכל זאת נגזרו מדי פעם בפעם. הם בוטלו באופן רשמי רק בשנות השבעים של המאה התשע עשרה, לאחר הרסטורציה של מייג'י, פירוק השוגונאט ועליית המשטר הקיסרי. מכל הסיבות הללו, הקהל האירופי בוודאי לא הופתע מתיאורו של קרלטי: הוא התאים לידע הקיים על משטר הענישה ביפן.

השוגון השמיני לבית טוקוגאווה, יושימונה (1864-1751). התייחס לניאוף בחומרה רבה.

השוגון השמיני לבית טוקוגאווה, יושימונה (1684-1751) התייחס לניאוף בחומרה רבה.

            אבל בכל זאת, בדיקה מדוקדקת של העובדה מגלה כמה דברים מפתיעים. ראשית כל, אין שום תיעוד לעונש הנורא שתיאר קרלטי במקומות אחרים ביפן, ככל שמדובר בניאוף – לא בשנות התשעים של המאה השש עשרה ולא בתקופת טוקוגאווה. למעשה, הוא נגזר ככל הנראה רק פעם אחת – באירוע שבו חזה קרלטי. והוא לא נגזר בידי הרשויות היפניות, אלא נהגה ובוצע דווקא בידי הקהילה הנוצרית-יפנית בנגסאקי. מה למעשה קרה שם?

            ריינייר הסלינק, היסטוריון מאוניברסיטת צפון איווה, שייך לאותם המעטים ששולטים במגוון השפות הדרושות למחקר רציני של הפרשה האפלה ההיא: יפנית קלאסית, סינית קלאסית, לטינית, הולנדית, ספרדית ופורטוגזית של ימי הביניים המאוחרים. מתוך בדיקה מעמיקה של המסמכים, העדויות והראיות שנותרו לנו, הסלינק מצליח לחבר בין זוג הנואפים האומלל שנענש באכזריות כה רבה, לבין סיפורה העצוב של נגסקי בשלהי המאה ה-16. באותה תקופה שלט ביפן כולה איל מלחמה בשם טויוטומי הידיושי, איכר שעלה לגדולה במהלך מלחמת אזרחים אכזרית שנמשכה כמעט כמאה שנה, והצליח לאחד את הנסיכויות הפיאודליות השונות תחת שלטון ברזל. במהלך מלחמת האזרחים הגיעו הנוצרים ליפן, בתחילה פורטוגזים, ולאחר מכן גם ספרדים ואחרים. הם הביאו איתם רובים ואבק שריפה, ששינו לחלוטין את מאזן הכוחות ביפן ולמעשה קרבו את המלחמה להכרעה. רק השוגו (Shugo- שליטים פיאודליים) החזקים ביותר יכלו להרשות לעצמם את הנשק העוצמתי והיקר, והברירה הטבעית שנוצרה ניפתה שליטים חלשים או דחפה אותם לזרועותיהם של שכניהם החזקים. תהליך הגיבוש שנוצר הוביל לקואליציות גדולות, ובסופו של דבר סייע לשלושה מצביאים מזהירים, שמשלו אחד לאחר השני, נובונאגה, הידיושי וטוקוגאווה לאחד את המדינה ולסיים את מלחמת האזרחים.

רובים ביפן במאה ה-16: הרובאים היו בדרך כלל חיילים רגלים ממעמד פשוט, שנקראו השיגארו

רובים ביפן במאה ה-16: הרובאים היו בדרך כלל חיילים רגלים ממעמד פשוט, שנקראו השיגארו

            אודה נובונאגה (Oda Nobunaga), איש דמים אכזרי, היה הראשון שבהם: שליט קטן וחלש שהצליח לעלות לגדולה במהירות ולנצח אדונים יהירים ובוטחים בעצמם. נובונגה הדיח את השוגון האחרון בקיוטו והשיג במהרה שלטון מוחלט כמעט ביפן. שנאתו לנזירים הבודהיסטים וחיבתו לנשק חם הובילה לברית בינו לבין הישועים הפורטוגזים, המסדר הנוצרי החזק והמתוחכם ביותר בקיסרות. ב-1575 הצליח נובונגה להביס שוק על ירך את יריבו העיקרי בקרב נגשינו, באמצעות שוחות של רובאים שקצרו את הסמוראים המסתערים כאלומות חיטה (סצינה שהונצחה בסרטו הנודע של אקירה קורסאווה, "קגמושה"). לקראת סוף חייו, החל לחשוב על עצמו כאל של כל הדתות הקיימות, ובנה טירה מגלומנית עם "קומה" לכל דת, כולל נצרות.

אולם כאשר נובונגה מת מחרבו של מתנקש, עלה תחתיו משרתו הבכיר, הידיושי – אותו איכר שהפך לגנרל וכוכבו זרח במהירות שיא. בניגוד לנובונגה, יחסיו של הידיושי עם הנוצרים היו מתוחים בהרבה. הוא חשש, כפי שקפטן ספרדי אחד אמר לו, שכל המיסיונרים הם למעשה מרגלים של מלך ספרד, והנוצרים היפנים יבגדו במדינתם בשעת מבחן. הידיושי גם סלד מהדת הנוצרית, שגילתה חוסר סובלנות כלפי דתות יפן ובכלל ייצרה חוסר יציבות חברתית. ניסיון כושל של הטאיקו (עוצר לשעבר, תוארו של הידיושי) לפלוש לקוריאה ולסין הוביל לפשיטת רגל כוללת של המדינה, וגרם לממשלה לחפש מקורות הכנסה נוספים. ויכוח בין הידיושי למסדר הפרנציסקני על השאלה הרוחנית, למי שייך השלל שנלקח מספינה ספרדית שנקלעה לחופי יפן, הוביל לעימות כולל בין הממשלה היפנית לנצרות. הידיושי, שכבר עשר שנים קודם לכן אסר את הדת הנוצרית ביפן, החליט לממש את האיסור. בפקודתו, אספה הממשלה 26 נזירים פרציסקנים ונוצרים יפנים, והובילה אותם לנגסקי – העיר הנוצרית הגדולה של דרום יפן. שם, לפי גזר דינו של השליט, הם היו אמורים להיצלב.

טויוטומי הידיושי - (1537-1598)

טויוטומי הידיושי – (1537-1598)

            כאן נשאלת השאלה, מדוע החליט הידיושי להוביל את קורבנותיו לנגסקי דווקא, ולא לחסל אותם מניה ובניה בקיוטו? ומדוע דווקא מוות בצליבה, ולא אחת מהשיטות האחרות והמגוונות שהיו נהוגות ביפן? הידיושי, מן הסתם, רצה להפחיד את יתר הנוצרים – במרכזם החשוב ביותר. הסמוראים שלו הובילו את הקורבנות לפסגת הר ליד נגסקי, ושם צלבו אותם, לא לפני שחתכו חלק מהאוזניים שלהם למזכרת. הטאיקו פקד שלא להוריד את הגופות מהצלבים עד שיתפוררו בעצמן, ואף דאג לכבול את הנזירים האומללים לצלב ברצועות ברזל כדי שיפלו לאט יותר. למרבה הזוועה, הידיושי, שכלל לא האמין בנצרות, בחר את שיטת ההוצאה להורג כדי להוכיח נקודה תיאולוגית. במשך חודשים רבים, קיבל "שיעורים" בתיאולוגיה נוצרית מהמתורגמן שלו לפורטוגזית, ואת הידע המוגבל שלו ניצל כדי להוכיח לנוצרים ש"זה לא עובד". הידיושי הבין שישו קם לתחייה לאחר הצליבה, והסיק כי כל המרטירים אמורים לקום לתחייה באותו האופן. מותם האכזרי של הנזירים נועד להוכיח לנוצרים של נגסקי כי הם לא קמים לתחייה מהצלב, ובכך לעקור את האמונה הנוצרית מבסיסה.

26 המרטירים של נגסאקי

26 המרטירים של נגסאקי

צליבת ישו - אל תנסו בבית

צליבת ישו – אל תנסו בבית

            דא עקא, שהטאיקו השיג בדיוק את ההיפך ממה שרצה. מבחינת הנוצרים של נגסאקי, מות הקדושים של הנזירים לא היה הפרכה של אמונתם אלא בדיוק להיפך – אישרור עוצמתי שלה. הטאיקו ושריו נדהמו לשמוע כי תושבים נוצרים מנגסאקי והכפרים שמסביבה מנסים לאסוף חתיכות בגדים ואף חלקים מהגופות כרליקות, שרידי קדושים, ואף הניסיון של המשטרה לחסום את האזור לא צלח. להיפך – השומרים והשוטרים, שהבינו שנקרתה בדרכם הזדמנות עסקית נפלאה, התחילו למכור את חלקי הבגדים הקרועים לכל המרבה במחיר. גם העובדה שהקורבנות נצלבו בחורף וגוויותיהם קפאו ולפיכך לא נרקבו במהרה, סייעה לחזק את תחושת הנס אצל הנוצרים המקומיים. זה היה השלב הראשון בקומדית הטעויות הזוועתית של 1597: הידיושי, שניסה להפריך את האמונה הנוצרית, חיזק אותה בסופו של דבר. הנתונים מוכיחים שלאחר פרשת הצליבה, מספר הנוצרים בנגסאקי ובנותיה לא ירד אלא עלה, מה גם שרדיפות ההמשך של הנוצרים בשני העשורים שלאחר מכן לא היו שיטתיות במיוחד.

            אבל הרדיפות גרמו גם להתפתחות לא צפויה בקהילה הנוצרית בנגסאקי, וכאן אנחנו מגיעים לפרשה שאיתה פתחנו את הפוסט. לפי הסלינק, הנוצרים בגנסאקי שמעו מהכמרים (במעורפל) על שיטה להשפלה פומבית של נואפים שהיתה נהוגה במדינות הנוצריות של הים התיכון, בעיקר ספרד ופורטוגל. ההמונים נאספו מסביב לבית הרלוונטי עם תופים וכלי נגינה אחרים, פרצו את החלונות והדלתות והוציאו את הנואפים החוצה. משם הם הובלו בעגלה אל מחוץ לכפר או לעיירה לקול תרועות ההמון, ולמעשה גורשו מהקהילה. המנהג הגיע לאוזני הנוצרים בנגסאקי בסדרת טעויות של "טלפון שבור", ובשילוב עם שיטות הענישה הנהוגות ביפן, הם הבינו את הטקס כהוצאה להורג – באותן שיטות אכזריות שתיארנו קודם. לאחר הצליבה על ההר, פירשו הנוצרים היפנים את גל הרדיפות של הידיושי כעונש אלוהי על חטאי הקהילה, ואותו זוג אומלל שנתפס בזמן הניאוף שימש כמעין קורבן שנועד לפייס את האל הזועם. סידרה של אי הבנות תרבותיות ותיאולוגיות של כל הצדדים הובילה, בסופו של יום, למחזות הזוועה שליוו את הקהילה הנוצרית בנגסאקי בעשורים האחרונים לקיומה.

 מבוסס על הרצאתו של פרופ' ריינייר הסלינק (אוניברסטת צפון איווה), במכון ריישאואר, אוניברסיטת הרווארד, 14.3.2014

בין פוקושימה להירושימה: יפן כמדינת סף גרעינית

מאמר דיעה זה התפרסם לראשונה ב-YNET. אפשר לקרוא אותו גם באתר "במחשבה שנייה".

ב-15 לאוגוסט 1945, יום קיץ לח וחם ביפן ההרוסה והמותשת ממלחמה של שמונה שנים, בשעה 12 בצהריים, הכריז הרדיו במפתיע כי הוד מעלתו הקיסר הירוהיטו עומד לפנות בנאום לאומה. רבים מהיפנים, שהצליחו לפענח את השפה הארכאית של הקיסר בתוך רעש הרקע, הופתעו עד עמקי נשמתם. הם היו בטוחים כי הפלישה האמריקנית החלה, והקיסר עומד לבקש מהעם להילחם עד טיפת הדם האחרונה. במקום זאת, ציווה עליהם הירוהיטו להניח את נשקם ולהיכנע לבעלות הברית.

באומה שהתרגלה, בשטיפת מוח של שנים רבות, לבוז לשבי ולקדש את הלחימה עד המוות, התדהמה היתה גדולה, אדירה. בין הסיבות שמנה הקיסר לכניעה היה "פצצה חדשה, אכזרית עד מאד" שפיתח האויב האמריקאי. אם יפן תמשיך להילחם, קבע, תסכן הפצצה הזאת לא רק את יפן אלא את האנושות כולה.

הירושימה לאחר פצצת האטום. "תסכן את האנושות כולה" (צילום: איי פי)
הירושימה לאחר פצצת האטום. "תסכן את האנושות כולה" (צילום: איי פי)

בכך, העניק הקיסר הירוהיטו משקל משמעותי לשתי פצצות האטום שהשליכה ארצות הברית על שתי ערים יפניות, הירושימה ונגסקי, כחלק משיקוליו להיכנע ללא תנאי לבעלות הברית. ואכן, פצצות האטום גרמו לנזק בלתי נתפס. מלבד האבדות האדירות, בשתי הערים (קרוב ל-250 אלף איש בארבעת החודשים הראשונים) סבלה יפן במשך שנים מנשורת גרעינית, תחלואה גוברת, וציבור ענק של עקורים אומללים ונגועי קרינה.

אף על פי שבהפצצות הקונבנציונליות על טוקיו מספר הקורבנות היה רב אף יותר, פצצת האטום הפכה לצלקת, טראומה לדורות בתודעה היפנית. לאחר הכניעה, נפוצה בציבוריות היפנית תודעה של "לעולם לא עוד", ששיאה בהכרזה של ראש הממשלה איסאקו סאטו ב-1967: "יפן לא תייצר, לא תחזיק ולא תרשה שיאוחסן נשק גרעיני על אדמתה".

הקיסר הירוהיטו מתעדכן בחדשות ב-1942 (צילום: gettyimages)
הקיסר הירוהיטו מתעדכן בחדשות ב-1942 (צילום: gettyimages)

אולם ביפן, כמו במקומות אחרים, דברים אינם תמיד כפי שהם נראים. במהלך המלחמה לא התקדמו ניסיונותיה של יפן לפתח נשק גרעיני מעבר לשלב המעבדה, אך הרעיון לא גווע גם לאחר הכניעה ותום המלחמה.

בחדרי חדרים, רחוק מעין הציבור, המשיכו מנהיגים וקובעי מדיניות יפנים לדון על האופציה הגרעינית. מדי פעם, התבטא אף אחד מהם בפומבי. ב-1964, למשל, אמר ראש הממשלה סאטו לנשיא ארצות הברית לינדן ג'ונסון כי אם סין הקומוניסטית מחזיקה בפצצות אטום, אין סיבה שיפן לא תחזיק בנשק כזה. זהו אותו סאטו ששלוש שנים לאחר מכן הצהיר בפומבי כי יפן לעולם לא תחזיק בנשק גרעיני.

הצוות האמריקני שהטיל את פצצת האטום על הירושימה (צילום: gettyimages)
הצוות האמריקני שהטיל את פצצת האטום על הירושימה (צילום: gettyimages)

בעיית הנשק הגרעיני היתה חלק מדיון כולל במדיניות הביטחון של יפן. סעיף 9 בחוקה היפנית אוסר על המדינה להחזיק צבא או לנהל מלחמה כלשהי. אולם כבר עם תום הכיבוש האמריקני, הבינו הן היפנים והן האמריקנים שכוח הגנה כלשהו דרוש ליפן, במיוחד באזור פרוע ובלתי יציב כמזרח אסיה, עם שכנות אגרסיביות וחמושות כסין העממית וצפון קוריאה.

רה"מ סאטו וניקסון. הצהרה לחוד, ודיפלומטיה לחוד (צילום: gettyimages)
רה"מ סאטו וניקסון. הצהרה לחוד, ודיפלומטיה לחוד (צילום: gettyimages)

יפן, לפיכך, שיחקה ב"נדמה לי". היא הקימה כוח מזוין, חמוש במיטב הנשק המודרני, וקראה לו "חילות ההגנה העצמית" (ביפנית: גִ'יהֵייטַאי). הכוח הזה, באופן רשמי, אינו צבא. לפי חוזה הביטחון שנחתם בין יפן לארצות הברית ב-1960, המדינה אף מתירה להחזיק בתחומה כוחות אמריקניים ניכרים שיוכלו להגן עליה בעת הצורך. אולם בכל זאת, נשק להשמדה המונית נותר, באופן רשמי, מחוץ לגדר.

כך, לפחות, הצהירו מנהיגי יפן בפומבי. למעשה, רבים מהם היו מודאגים, ובצדק, מהנשק הגרעיני של השכנות העוינות, סין וצפון קוריאה. כמה זמן תוכל יפן לסמוך על ה"מטרייה הגרעינית" האמריקנית? אולם בכל זאת, האליטה השמרנית ששלטה ביפן הבינה היטב את רגשות הציבור, הן ביפן והן בשכנות סין ודרום קוריאה. פיתוח רשמי של נשק גרעיני, מלבד היותו מנוגד לחוקה, עלול לעורר מהומות ביפן, להקים מרבצם את השדים של האימפריאליזם היפני וליצור מתיחות מסוכנת באזור כולו.

חיילים יפנים. "חילות ההגנה העצמית"              (צילום: gettyimages)
חיילים יפנים. "חילות ההגנה העצמית" (צילום: gettyimages)

המדיניות שבחרה יפן היתה, כרגיל, משחקי "נדמה לי" והליכה על הסף. למעשה, כפי שמראה המקרה היפני, הקו בין תוכנית גרעינית למטרות שלום לתוכנית גרעינית צבאית דק עד מאד. בפועל, יפן מחזיקה במספר גבוה של כורים גרעיניים לייצור חשמל, שיכולים, תוך שנה לכל היותר, להיות מוסבים לשימוש צבאי. ואכן, אף בעשור הראשון למאה ה-21, הביעו ראשי ממשלה יפנים כשינזוֹ אָבֶּה את דעתם, בפומבי ובחשאי, כי יפן רשאית לפי החוקה להחזיק בארסנל גרעיני טקטי ומצומצם "למטרות הגנה עצמית", אולם מעולם לא נקטו בצעד המכריע.

דעת הקהל היפנית, כאמור, מתנגדת באופן גורף לפיתוח נשק גרעיני למטרות צבאיות. למעשה, אחרי האסון הגרעיני שהתרחש במרץ השנה בכור בפוקושימה, אפילו התמיכה באנרגיה גרעינית למטרות שלום ירדה בחדות. שורת סקרים שנערכו לאחר האסון, בין היתר על ידי העיתון אסאהי שינבון ורשת הטלוויזיה היפנית NHK, מראים כי קרוב למחצית מהנשאלים מתנגדים להפעלת כורים גרעיניים לייצור חשמל, ורבים אחרים שואפים לפתח אנרגיה חלופיות כדי לסגור אותם בעתיד.

בדיקת קרינה באזור פוקושימה. דעת הקהל מתנגדת אפילו לתוכנית גרעין אזרחית (צילום: בועז ארד)
בדיקת קרינה באזור פוקושימה. דעת הקהל מתנגדת אפילו לתוכנית גרעין אזרחית (צילום: בועז ארד)

בתגובה ללחץ הציבורי, אמר ראש הממשלה החדש, יושיהיקו נודה, כי יפן לא תבנה כורים גרעיניים חדשים ותשאף לסגור בהדרגה את הקיימים. במצב עניינים זה, ולמרות האיום הצבאי מצפון קוריאה, קשה לראות כיצד מנהיג יפני כלשהו משכנע את הציבור בנחיצותה של תוכנית גרעין למטרות צבאיות. למעשה, סביר להניח שכל פוליטיקאי שיעז אף להעלות רעיון כזה כתוכנית עבודה רצינית מסתכן בחיסול הקריירה הציבורית שלו.

הפגנה נגד אנרגיה גרעינית בטוקיו (צילום: רויטרס)
הפגנה נגד אנרגיה גרעינית בטוקיו (צילום: רויטרס)

כיום, ניתן להגדיר את יפן כ"מדינת סף" גרעינית. היינו, היא יכולה לפתח נשק גרעיני אך מעדיפה שלא לעשות זאת, ולמעשה, המצב הזה אידיאלי מבחינתה. כעת, נמצאת יפן עדיין תחת המטרייה הגרעינית האמריקנית. מדוע לה לערער את היציבות במזרח אסיה וביפן גופא על ידי פיתוח נשק להשמדה המונית? במקרה חירום, יודעים מנהיגי יפן שיוכלו לעשות זאת במהירות.

תרחיש "יום דין" כזה עשוי להיות, למשל, מלחמה גדולה בין סין לארצות הברית שתפרוץ על שאלת טייוואן, או התקפה מטורפת של צפון קוריאה. אולם תרחישים כאלו נראים עדיין רחוקים. במקרה כזה, פיתוח נשק גרעיני בידי יפן יסמל את קריסתו המוחלטת של הסדר שקבעו האמריקנים לאחר מלחמת העולם השנייה, וכניסה של העולם לעידן דמים חדש, כאוטי ולא צפוי. למען יפן, מזרח אסיה והעולם כולו, יש לקוות שהיום הזה לעולם לא יגיע.

%d בלוגרים אהבו את זה: