ארכיון הבלוג

בית יעקוביאן: האימפריאליזם של חיי היומיום

בית יעקוביאן, מאת הסופר עלאא' אל-אסוואני, הוא אחד מפניני הספרות המצרית: דרמה מרתקת עם עלילה סוחפת, שפורשת לפני הקורא קולאז' מכל רחבי החברה הקהירית: גברים ונשים, מוסלמים ונוצרים, יחפנים ומיליונרים, דתיים וליברלים – מהשוער המקומי והמחבל הג'יהאדיסט ועד מזכיר מפלגת השלטון. במשך שנים, סירב אסוואני להתיר את תרגום הספר לעברית, ולאחרונה, עם ההפשרה ביחסי-ישראל מצרים, הדבר התאפשר בדרכים עקיפות. ינשוף ספרותי סוקר את הקומדיה האנושית של קהיר, שיצאה לאחרונה בעברית בהוצאת טובי.

%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%99%d7%a2%d7%a7%d7%95%d7%91%d7%99%d7%90%d7%9f

עלאא' אל-אסוואני, בית יעקוביאן, מערבית: ברוריה הורביץ (הוצאת טובי)

ניתן לרכוש מהדורה אלקטרונית באתר GetBooks

כשקראתי את העמודים הראשונים בבית יעקוביאן, מאת הסופר המצרי עלאא' אל-אסוואני, מיד עלו לי זכרונות מהמסע במצרים, ובמיוחד מקהיר – העיר המבולגנת, המסובכת והמרובדת להפליא. התמונות עלו מבין הדפים: הבתים העלובים והדולפים בערי המתים, אותם יישובי אירעי שנבנו בבתי הקברות; המסגדים העתיקים ומעוררי ההוד, בתי המגורים ההדורים שבמרכז העיר, והאופרה שאפשר להיכנס אליה רק בעניבות ובחליפות ערב, הטיילות הנוצצות על הנילוס והצעירים האופנתיים שממלאים אותן. השוטרים ממנגנוני הביטחון שעיניהן פקוחות בכל פינה. על כל אלו, ועוד, מספר אסוואני בספרו, שמתרכז מסביב לבית דירות אחד כמשל למדינה כולה.

בית יעקוביאן הוא בניין דירות במרכז קהיר, שנבנה בעבר בידי איש עסקים ארמני עשיר. בתקופת המלוכה, הוא היה מגדל נחשק בלב העיר ההדורה, הקוסמופוליטית והאירופית של אז. מאז המהפכה, הסביבה שלו דעכה והרקיבה, והוא עצמו הפך למיקרוקוסמוס שמייצג את כל החברה המצרית. אנשי עסקים עשירים כקורח עדיין גרים בדירות הגדולות והיפות יותר, אזרחים אמידים מאכלסים את שאר היחידות, ואילו על הגג, בצריפים זמניים ודולפים, גרים העניים המרודים, לרבות השוער אל-שאזלי ובנו, טאהא. טאהא הוא אחת הדמויות המעניינות ביותר בספר: צעיר נלהב שרוצה לשרת את המולדת כשוטר, אך המציאות המרה של נפוטיזם, שחיתות והיררכיה מעמדית נוקשה טופחת על פניו – כאשר באופק מרצדים אורותיו המפתים של האסלאם הפוליטי. לצדו אנחנו מתוודעים לזכי אל-דסוקי, זקן עשיר ושריד מתקופת האליטה של המלוכה, שנרדף על ידי אחותו הנרגנת ומכור לסקס עם פילגשים צעירות; חאתם אל-רשיד, עורך עיתון ליברלי, סוציאל-דמוקרט נאור והומוסקסואל נסתר, שמתאהב בחייל נובי דתי ממנגנון הביטחון המרכזי, וחאג' מוחמד עזאם, סוחר סמים שעולה לגדולה, נבחר לפרלמנט ונכנס לעולמם המסוכן של הטייקונים ושועי הארץ. לצידם, אנחנו מתוודעים גם לבות'יינה, האקסית של בן השוער, נערה יפה שמפרנסת את משפחתה בעבודה אצל סדרה אינסופית של מעסיקים המתייחסים לגופה כרכושם הפרטי.

the-yacoubian-building

זוג בלתי אפשרי: זכי אל-דסוקי ובות'יינה אל-סייד (עאדל אמאם והינד סברי) מתוך הסרט בית יעקוביאן

מוטיב מקשר שעובר כחוט השני לאורך הספר כולו, הוא מה שניתן לכנות "האימפריאליזם של חיי היומיום": תכונה משותפת לעניים ולעשירים כאחד. כמו המעצמות האימפריאליות, כותב הסופר על אחד מדיירי הגג הנבזים יותר, מלאכ ניסה להשתלט על חלקים הולכים וגדלים מגג הבניין. בהתחלה מצא מקלחת נטושה ושם סחורה בכניסה שלה, ולאחר מכן נעל את החדר כדי "שלא יגנבו את הסחורה". לאחר מכן שם מכונות תפירה "באופן זמני" בחלקים אחרים של הגג, ונשבע לדיירים שייקח אותן משם במהירות. כשהתרעמו, דחה אותם ולך ושוב, ובסופו של דבר התפשר איתם על רכוש שהיה אמור להיות שלהם מלכתחילה. מעל הכל, זומם מלאכ לחרוג ממעמדו החברתי העלוב כזבן נוצרי קטן, ולהשתלט על אחת מדירות הפאר בבניין. הדירה שהוא שם עליה עין, זו של זכי אל-דסוקי, ממילא עומדת בסכנת השתלטות מצידה של אחותו של זכי, דאולת – אחת הזקנות הנרגנות, המרושעות והמאוסות ביותר בספר. זו פועלת לפי משל החמור הערבי הידוע. בהתחלה, עולה טרמפיסט על חמור ומודה לבעלים על כך ש"נתת לי לרכב על החמור שלך." לאחר כמה מיילים, החמור הופך להיות "שלנו", ובסופו של דבר הטרמפיסט מכריז עליו כעל שלו וזורק את הבעלים לצד הכביש. כך התנחלה דאולת בדירתו של זכי, הכריזה עליה כרכוש משותף, זרקה אותו ממנה (גם קצת באשמתו, כפי שתראו בספר) וממשיכה לנסות ולהשתלט על המשרד – המקום האחרון שנותר לו. האסלאמיסטים, מדרך הטבע, רוצים להשתלט על המדינה כולה, ואילו שועי העם, המיליונרים, הפוליטיקאים, ראשי משטרת הביטחון ואנשי העסקים הגדולים, הם הגרועים מכולם.

yacoubianbldg_138pyxurz

מדיירי הגג הבזויים ביותר. אחמד בדיר בתפקיד מלאכ, בסרט בית יעקוביאן

אחד מאנשי העסקים הללו מוביל אותנו למוטיב מאחד נוסף – הקשר ההדוק בין אדיקות דתית לצביעות חסודה. ככלל, בבית יעקוביאן, ככל שדמות מזכירה יותר את "ריבוננו ישתבח ויתעלה" כך היא נוטה להסוות פשע, רוע או סתם חוסר התחשבות מאחורי מסיכת האדיקות (זוכרים את הפקיד הסלאפי במשרד הפנים בסרט הטרור והקבב שכתבנו עליו לפני כמה שבועות?). אותו איש עסקים, סוחר בגדים גדול, מועמד לפרלמנט ויריבו של החאג' עזאם, מציע "עסקה אסלאמית" לנשות הבירה: אם יסכימו למסור לו את בגדיהן הבלתי צנועים, הוא ייתן להן בטרייד אין חיג'אבים (כיסויי ראש) צבעוניים ושמלות צנועות אך אופנתיות בחינם. כך, טוען איש העסקים, יתרום לשמירת המצוות ולמידות הטובות של החברה הקאהירית. כמובן שגם נשים שעטו כיסוי ראש כל חייהן קופצות על ההזדמנות, משיגות בגדים לא צנועים מאיזו פינה נידחת של הארון ומחליפות אותן כדי לקבל פריביס. איש העסקים, מצדו, מרוויח פרסום חיובי ומנצל את הבאז כדי להלבין את הכספים מעסקיו האסלאמיים קצת פחות: רשת מסועפת של הברחת ומכירת הירואין. כל מטריד מיני בזוי, ויש הרבה מאד – לרבות איש דת ממסדי בכיר שמגבה מעשים כאלו וגרועים מהם – מסווה את מעשיו מאחורי שכבה עבה של הצטדקויות דתיות חסודות. בהזדמנות אחת בספר, מפקד משטרה מושחת עד העצם, שמקבל שוחד ממישהו כדי לעצור יריב שלו על "עבירות מוסר", מכריז כי הוא לא יכול לבטל את הדו"ח "כי כל השוטרים בתחנה שומרי מצוות וקנאים למסורת." מבחינה זו, האסלאמיסטים יוצאים דווקא טוב. הם אמנם פנאטים ומוכנים להרוג ולהיהרג (אם כי קורבנותיהם הם כמעט תמיד רוצחים גרועים הרבה יותר ממנגנוני הביטחון) –  אבל לפחות הם כנים, ישרים ולוקחים את הדת ברצינות.

hijab-shop-jpg

צניעות ושחיתות: חנות לכיסויי ראש (אילוסטרציה)

אסוואני, כך נראה, מגלה סימפטיה לקצוות: ההומוסקסואלים הנרדפים שחיים בשולי החברה, לא פוגעים באיש אך צריכים להימלט מרשויות החוק ולסבול מפושעים וסחטנים רק כדי לחיות את חייהם כרצונם. שרידי האליטה המלוכנית של פעם, אנשים כמו זכי אל-דסוקי, שהיו אמנם ממוערבים, מושחתים ומנותקים מהעם, אך לפחות היה להם חן וקסם נוסטלגי. קהיר, בזמנם, היתה עיר יפה, הדורה וקוסמופוליטית, ולא המטרופולין הנרקב והגווע שיצרו נאצר וממשיכיו. ובסופו של דבר, גם האסלאמיסטים, שכמובן שונאים את שתי הקבוצות הקודמות ורוצים לחסלן, אך לפחות הם צנועים, ישרים ואידיאליסטים. טהאא' אל-שאדלי, אחד הגיבורים הטראגיים ביותר בספר, מגיע לשורותיהם, כי הם היחידים שמוכנים לקבל אותו אחרי שהממסד טורק לו את הדלת בפרצוף. הגרועים ביותר הם אנשי האמצע: כוהני דת ממסדיים, פוליטיקאים, טייקונים, עורכי דין, פקידי ממשל ובירוקרטים חסרי תועלת. המייצג של "דרך האמצע" הזאת הוא כמאל אל-פולי, מזכיר מפלגת השלטון שסולל את דרכו של החאג' עזאם לצמרת ומוצץ את רווחיו. בתקופת נאצר תמך אל-פולי במהפכה וכתב גדולות ונצורות על הסוציאליזם הערבי ועל גוש המדינות הבלתי מזדהות, ובתקופת סאדאת – שיבח את ההפרטה, הקפיטליזם והמעבר של מצרים למטריה האמריקאית. העמדות האידיאולוגיות המשתנות מתנקזות בסופו של דבר תמיד למטרה אחת: שוד, גזל וביזה.

yacoubianbldg_151pyxurz

גזל, שוד וביזה – ח'אלד סאלח ככמאל אל-פולי, מזכיר מפלגת השלטון, בסרט בית יעקוביאן

כדי לחסוך לכם ספויילרים, לא אכביר מילים על הסיום של הרומן, אבל אומר רק זאת: אותן הדמויות המרכזיות שיוצאות מהתסבוכת בעור שיניהן (ולא כולן מצליחות), מספרות לנו משהו על הגמישות, החוסן והיסוד הבריא שבכל זאת קיים בחברה המצרית; אותה החברה ששורדת כבר אלפי שנים תחת רודן אחרי רודן, מדכא אחרי מדכא, ובכל זאת מצליחה לספוג את המהלומות, לחגוג את החיים ולהמשיך הלאה.

הטרור והקבב: קולנוע והחורף המצרי

לפעמים, קומדיות הן שחורות יותר משנראה לעין, והמציאות הקודרת במצרים שלפני ואחרי האביב הערבי משתקפת, בין היתר, גם בסרטי הקולנוע. הפעם, נדבר על מדגם זעיר ולא מייצג, אך משעשע למדי. ינשוף ספרותי על הקשר בין טרור לקבבים עסיסיים ולוהטים, פרעונים כרסתנים ופירמידות נעלמות.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

עבור רבים בעולם הערבי, הטרור והקבב, סרטו של הקומיקאי עאדל אמאם מ-1992, מחזיק במעמד דומה לחגיגה בסנוקר או גבעת חלפון אינה עונה בישראל.  וכמו שאצלנו ביטויים כמו "יא ווראדי, איזה קציצות" או "רגע לפני שגולש, מורידים מהאש" הפכו לנכס צאן ברזל, כך גם יודעים מצרים רבים לצטט בעל פה משפטי מחץ ואפילו קטעים שלמים מהטרור והקבב (אל-אירהאב ואל-קבאב, בערבית הכותרת מתחרזת). בסרט, מגלם עאדל אימאם את דמותו של אחמד, אזרח מצרי מן השורה, עני, קשה ויום וצייתן, שמבקר במשרד הפנים על מנת להעביר את ילדיו לבית ספר קרוב יותר. ברגע שהוא נכנס למתחם האימתני הידוע כ"מוגאמה", הוא עובר סיוט קפקאי בירוקרטי בלתי נגמר. המונים מזוגגי עיניים נעים הלוך ושוב במסדרנות ובגרמי המדרגות המפותלים, מחפשים משרדים, פקידים וטפסים שלעולם לא נמצאים במקום בו הם אמורים להיות. המשרד הרלוונטי לרישום ילדים לבתי ספר מאכלס פקיד אסלאמיסטי צבוע, שמתפלל בלי הרף כדי לא לתת שירות, פקידה שמקשקשת בטלפון בלי הפסקה ומקלפת אפונים, ופקיד שלישי שכל הזמן נמצא בשירותים. הגיבור המתוסכל תופס בסופו של דבר נשק ולוקח את פקידי המשרד כבני ערובה. בעוד האזרחים נמלטים מבניין המוגאמה, שר הפנים מגיע לאזור עם יחידות מחץ מיוחדות. בגלל אי הבנה קומית, הוא מסיק שחולייה חמושה ומסוכנת של טרוריסטים אסלאמיסטים השתלטה על הבניין ומתחיל לשאת ולתת עמם. אחמד, שמבין פתאום את הכוח שנפל בידיו, מעלה דרישות לשלטונות, והראשונה שבהן: לקבל עבורו ועבור חבורת עלובי החיים שהתקצבה מסביבו טסים מהבילים של קבב עסיסי. מדובר בדרישה אירונית, כי רוב העניים במצרים כמעט ולא יכולים להרשות לעצמם לאכול בשר. בסופו של דבר, רגע לפני שהמשטרה פורצת לבניין, נמלטים אחמד וכנופייתו דרך הדלת הראשית. מכיוון ששר הפנים חושב שהם בני ערובה (הרי הטרוריסטים אמורים להיות אסלאמיסטים) הם מצליחים להיעלם ולהימלט מכל פגע.

חרף הסוף הטוב, הטרור והקבב הוא בסופו של דבר קומדיה מייאשת. הממסד הוא אטום וטיפש. האזרח החלש אמנם יכול לתחבל אותו ולצאת מהמפגש בשלום, אבל זה מקסימום ההישגים האפשרי. המרד המזויין נגד המשטר הוא זמני מטבעו, ומתבסס אך ורק על הטעייה. כמו האזרח המצרי הפשוט, הגיבור מצליח לשרוד בסוף היום, אבל לא להוביל למהפכה, לשנות את המערכת או אפילו לשפר אותה ברמה מקומית ומוגבלת. הילדים שלו, תודה ששאלתם, עדיין לא הצליחו לעבור בית ספר.

הייאוש בסרט החדש יותר, מלחמת העולם השלישית, הוא כפול ומכופל. אם גיבורי הטרור והקבב לא הצליחו אפילו לדמיין מהפכה, הרי שבמלחמת העולם השלישית האביב הערבי כבר התרחש ולא הוביל לשום שינוי, מלבד רטוריקה נלעגת ומנופחת. חמיס, גיבור הסרט (אחמד פהמי) הוא צעיר מצרי חסר פרוטה, שמסתבך ביחד עם אביו בעסקה כושלת של מכירת אסלות לאחד מבאי השוק. הוא מבריז משיעורים באוניברסיטה כדי לשחק כדורגל בתקווה להיות כוכב בנבחרת מצרים, אבל לא מצליח לתפקד אפילו במשחק שכונתי. כשהוא כן בועט, הכדור עף רחוק מדי, וחודר לחלון של בניין מפואר שעומד בסמוך. חמיס פורץ לבניין כדי לקחת את הכדור, ומוצא את עצמו במוזיאון שעווה מסתורי, עם דמויות מפורסמות מההיסטוריה של מצרים, המזרח התיכון, אסיה והעולם המערבי. בעודו מצטלם סלפי עם הפסלים, מכה האורלוגין חמש – ודמויות השעווה קמות לחיים ומתנפלות על האורח הלא קרוא.

MV5BZTZiMDhlNDAtZDk2Ni00MTk5LWE0ODYtNWNjOTNhZTAwOGI3XkEyXkFqcGdeQXVyNjUyODg2OTA@._V1_

הציניות בנוגע לעבר ולהווה המצרי ניכרת מיד כאשר חמיס עומד על טיבם של שוכני המוזיאון. תות אנך-אמון, "מלך המוזיאון" ונציגו המובהק של העבר הפרעוני המפואר, הוא רודן שמן ומפונק, שמשחק בצעצועים ומוציא פקודות הוצאה להורג במסגרת תפקידו "כמפקד העליון של הכוחות המזויינים". החיילים המצרים הגיבורים, צולחי התעלה, הם כלי שרת צייתנים בידי כל עריץ מזדמן. מוחמד עלי, מלכה המפורסם של מצרים במאה ה-19 ואבי המודרניזציה המצרית, מתפקד בעיקר כאתחתנא קומית. סלאח א-דין, משחרר ירושלים וסמל חשוב בלאומיות הערבית המודרנית, אמנם מרשים וכריזמטי, אבל נמס לשעווה מבעבעת מיד כשהשמש עולה. הספינקס האדיר, שומר קברי הפרעונים, הוא שוטר מושחת שמבקש שוחד של סיגריות מפושעים נמלטים. אלאדין, גיבור אגדות אלף לילה ולילה, הוא נוכל קטן, והג'יני מהמנורה הוא שמן מפונק וחסר תועלת. אום כולתום, הזמרת האגדית, מבדרת בשיריה את שוכני המוזיאון המחניק, שאין ממנו יציאה, אך לעולם לא אומרת מילה של טעם. אפילו התרבות האמריקאית, שמוצגת בדמותו של מיקי מאוס כרצף אינסופי של מסיבות הדוניסטיות, אינה מהווה אלטרנטיבה אמיתית. חמיס וחבריו נעים בין העליבות האמיתית של סימטאות העוני של קהיר, לבין עולם החלומות הפתטי של השעווה, מבוך שאין ממנו יציאה.

האלטרנטיבה היחידה לעולם השעווה המגוחך היא מגלומניה מרושעת. הואיידה, מנהלת המוזיאון לשעבר, משתמשת בספר כשפים עתיק כדי להחיות את הפסלים המרושעים יותר שנמצאים בו, רובם אויבים ידועים של העולם הערבי והאסלאם. למרבה ההפתעה, מקומה של ישראל דווקא נפקד – במוזיאון אין פסלים של מנחם בגין, דוד בן גוריון, גולדה מאיר או משה דיין. בעלי הברית של הואיידה הם אויבים ישנים יותר: הולאגו-חאן, השליט המונגולי הנורא שכבש את בגדאד וטבח את תושביה במאה ה-13, ריצ'רד לב הארי, גדול מנהיגי הצלבנים, נפוליאון בונפארט, השליט המערבי הראשון שכבש את מצרים, ואבו להב, אויבו המר של הנביא מוחמד. מעל כולם ניצב דווקא היטלר, שמתכנן להשתמש בהואיידה ובספר כדי לפתוח במלחמת עולם שלישית. בינתיים, הוא מסתפק בנסיונות מגושמים להשתלט על מצרים באמצעות "סחטנות תיירותית": העלמה הדרגתית של הפירמידות, האריות של גשרי הנילוס ואוצרות תרבות אחרים. הממסד המצרי אינו מצליח להבין שהוא ניצב מול איום של פסלי שעווה. גנרל מגוחך במשקפי שמש מנסה להרגיע את התיירים ולבקש מהם "לסמוך על כוחות הביטחון", בעוד מנחי טלוויזיה מלהגים על ה"קונספירציה הבינלאומית נגד מצרים" ואף שואלים "מה ישראל מרוויחה מכל הסיפור". חמיס, כישלון מוחלט בעצמו, נאלץ לבחור בין המגוחך לבין המרושע, בעוד התקווה לעתיד טוב יותר הולכת ונעלמת.

Third Would War

העבר כהשתקפות פתטית: דמויותיהם של מוחמד עלי ואום כולתום בסרט "מלחמת העולם השלישית"

חשובה במיוחד היא ההצגה הצינית של האביב הערבי בכל מהלך העלילה. הבמאי שם בפי הדמויות המגוחכות ביותר איזכורים הירואיים למהפכה, כולל נכונותם "למות כשהידים למען חירות המולדת", אבל שום דבר לא משתנה בפועל, ושום דבר לא נעשה. דרך הדמויות במוזיאון, אחמד אל-גנדי מפרק ביסודיות את כל מרכיבי החלום המצרי לדורותיו: התפארת הפרעונית, העוצמה הנצאריסטית, תהילתו של הצבא, צביעותם של אנשי הדת, התקווה שבהתמערבות ובמהפכה ליברלית, אפילו עולם הפלאים שמיוצג על ידי אלאדין והג'יני, כולם חלומות שווא מגוחכים ומתעתעים. מעניין כמה מהצופים בסרט בבתי הקולנוע ובבתים הפרטיים ברחבי מצרים ראו בסרטו של אל-גנדי, למרבה הייאוש, את עולמם שלהם.

%d בלוגרים אהבו את זה: