ארכיון הבלוג

המערב האחר

 

בקיץ 1867 כתבו סטודנטים סמוראים לאדון הפיאודלי שלהם איגרת מלונדון הרחוקה, ובה הודיעו כי גילו את סוד קסמו של "המערב האחר". מדוע הם עשו זאת, כיצד ניתן להסביר את הפיתוי הקומוניסטי בסין ומדוע נוהים סטודנטים מוסלמים במערב אחרי חלילם של נביאי השמאל הרדיקלי? ינשוף היסטורי על קסמים מתעתעים וחרבות שחותכות לשני הכיוונים.

sphere_escherhand.lg

בקיץ 1867, תושבי לונדון הויקטוריאנית היו יכולים לשזוף את עיניהם במראה אקזוטי חדש: לראשונה בהיסטוריה, תיירים יפנים הילכו ברחובותיה. לא, עדיין לא מדובר בקבוצות מאורגנות ורועשות על דגליהן, מדריכיהן ומצלמותיהן, אלא בחבורות קטנות יחסית של סמוראים צעירים שהגיעו ללמוד את סוד כוחו של המערב. במחשבה שנייה, קצת בעייתי להגדיר אותם כ"יפנים". הזהות היפנית, עם כל חשיבותה, היתה עדיין מרכזית פחות בעולמם מהנאמנות לנחלה הפיאודלית (האן) ולאדון (דאימיו). הדברים אמורים במיוחד בקבוצה שהגיעה מסאצומה, המעצמה של דרום מערב יפן. עם משטר ספרטני ונוקשה, זהות מלוכדת ואתוס עיקש של נאמנות, אנשי סאצומה ראו את עצמם כבנים למדינה עצמאית למחצה ומשרתים חדורי גאווה של בית שימאזו, ששלט בהאן שלהם במשך שבע מאות שנים רצופות. כה חזקה היתה הזהות הזאת, עד שארבעים שנה לאחר הטיול ללונדון, אחד הסמוראים הצעירים, שהפך ליינן אמריקאי מצליח, קיבל את בנו של הדאימיו, שימאזו טדשיגה, בכריעה בפתח אחוזתו המפוארת בקליפורניה.

סאצומה הצעירה - מונומנט לכבוד הסטודנטים מסאצומה בתחנת הרכבת של קגושימה

סאצומה הצעירה – מונומנט לכבוד הסטודנטים מסאצומה בתחנת הרכבת של קגושימה

המפגש עם המערב הפתיע את אותם סמוראים צעירים, שהגיעו על מנת ללמוד מדעים צבאיים, ימאות, הנדסה ואפילו משפטים וספרות באוניברסיטאות של בריטניה וארצות הברית. רבים מהם, שהתחילו כקנאים שרצו לגרש את ה"ברברים הזרים" מיפן, הפכו לחסידיה המושבעים ביותר של ההתמערבות בארצם. בתוכם בלט במיוחד מורי ארינורי, שר החינוך לעתיד ותומך נלהב ב"נאורות מערבית", שאף נהג לזלזל בפומבי ב"מנהגים הפרימיטיביים" של יפן בפני חבריו הזרים. רוב חבריו החזיקו בעמדות דומות, אם כי לא כל כך קיצוניות, במשך חלק הארי של הקריירה הציבורית שלהם. ובכל זאת, האנשים האלה, שהיו מאדריכליה של המודרניזציה היפנית, כתבו מכתב מפתיע לרשויות סאצומה ב-10 ביולי 1867. בדיוק בשיא "תקופת ההתמערבות" שלהם:

כאמור במסמכים המצורפים, פגשנו כאן מלומד שהסביר לנו כיצד האירופים הביאו חורבן שלא יתואר על העולם במהלך ההיסטוריה. הוא מאמין שמעולם לא פגש אירופי שעבד למען אחרים בלי לצפות לרווח. חיפשנו חריגים לכלל הזה, אבל עדיין לא מצאנו. כאשר הגענו לראשונה למדינה הזאת, הבנו מעט ממה שראינו והכל הכה אותנו בסנוורים. אולם עם חלוף הזמן, התחלנו להתבונן על הדברים באופן ביקורתי יותר. מצאנו בריטי אחד שהפך לחברינו הטוב, ולאחר שתחקרנו אותו בנושא המצב באירופה ואמריקה, הבנו שיש כמה דברים שעלינו לאמץ בסאצומה, אבל גם דברים רבים שמהם עלינו להימנע. לפי מה שאמר לנו, יש והמדיניות הבריטית תיראה צודקת לעין בלתי מזויינת, אולם המצב האמיתי שונה לחלוטין. למעשה, הכל מאורגן בגאוניות על מנת להתיר הפעלה בלתי מרוסנת של כוח עריץ. זה נכון בהחלט. הדרך האמיתית של אירופה ואמריקה היא רדיפה אחרי רווח אישי, גזל טריטוריאלי בלי נקיפות מצפון, ושיתוף פעולה עם החזק בעושק החלש.

 

סטודנטים זרים יפנים בבריטניה, הפעם לא מסאצומה אלא מההאן היריב, צ'ושו

סטודנטים זרים יפנים בבריטניה, הפעם לא מסאצומה אלא מההאן היריב, צ'ושו

התיאור הזה כאמור מפתיע, כאשר חתום עליו אדם כמו מורי, שהקדיש את כל הקריירה שלו להפצת תרבות המערב ביפן. יתר על כן, לא כדאי לקחת אותו כפשוטו. המטרה העיקרית של המכתב היתה להניא את רשויות סאצומה משיתוף פעולה עם סוחר נשק צרפתי מסויים (מכאן הטענות על החמדנות המערבית) וכן לשכנע את יועציו השמרניים של הדאימיו שהם (הסטודנטים) אינם מתמכרים לתרבות זרה תוך נטישת מורשתם וערכיהם שלהם. בהתחשב ביחס החם ארוך השנים שהסטודנטים הסמוראים גילו לבריטים הרבים שעזרו להם במהלך שהותם בלונדון, יש להניח שההכללה על אנשי המערב לא ייצגה את דעתם במלואה. במכתב עצמו מוזכרים הרי שני בריטים כדוברי אמת שחשפו את הרוע המערבי, כביכול בניגוד לאינטרסים שלהם עצמם. ובדיוק כאן, מתגלה נימה נסתרת, מעניינת יותר, מתחת לפני השטח.

אותו "מלומד" שגילה לסטודנטים את האמת הנוראה על המערב, היה מטיף נוצרי אמריקאי בשם תומס לייק האריס, שביקר באותו הזמן באנגליה כדי לקנות לו חסידים חדשים. כמו מבקרי תרבות מערביים רבים של תקופתו (המפורסם ביותר מביניהם הוא הסופר הרוסי לב טולסטוי) האריס נהג להוקיע את תרבות המערב החומרנית ואת הכנסייה הממוסדת של זמנו, ולהטיף להתחדשות נוצרית בקומונות אידיאליסטיות. לסטודנטים היפנים, נתינים של קיסרות שבה הנצרות היתה עוד אסורה בתכלית האיסור, הוא אמר שבמצבה הנוכחי של הדת הנוצרית, אכן אין להפיצה ביפן, כי היא תורה מושחתת שבגדה בעקרונותיה הראשוניים. השפעתו של האריס על הסטודנטים (וכן על פטרונם הבריטי, חבר הפרלמנט לורנס אוליפנט) היתה כל כך חזקה, עד שרובם עקרו כדי לחיות בקומונה שלו בארצות הברית ועזבו רק מאוחר יותר, כאשר המצב ביפן הגיע לסיפה של מהפכה. היחיד שנשאר עם האריס, וגם הפך ליורשו, היה ילד בן חמש עשרה בשם נגסאווה קנאייה, שלמד בבית ספר סקוטי וראה את עצמו כמערבי לכל דבר. היה זה אותו היינן העשיר, שעשרות שנים מאוחר יותר קיבל בכריעה את בנו של הדאימיו של סאצומה בפתח ביתו המהודר בקליפורניה.

מבקר חריף של הציביליזציה המערבית - תומס לייק האריס

מבקר חריף של הציביליזציה המערבית – תומס לייק האריס

אבל מה היה סוד השפעתו של האריס, וכיצד הוא גרם לסטודנטים להוקיע ברעש גדול כל כך את התרבות שהעריצו, גם קודם וגם בשנים מאוחרות יותר? הפרשה זאת פותחת אשנב לתופעה חשובה ומרתקת, שהבנתה יכולה לפתור חידות מסין הקומוניסטית ועד שיתוף הפעולה בין חוגים מוסלמיים והשמאל הרדיקלי בימינו אלה; נקרא לה, לצורך העניין, "המערב האחר". תרבויות רבות נוטות להאמין, באופן טבעי, שהן עליונות על רעותן, והדברים נכונים ביתר שאת באירופה, במזרח אסיה ובמזרח התיכון. היהודים מאמינים שהם "העם הנבחר". האימפריאליזם האירופי קיבל לגיטימציה באמצעות האידיאולוגיה של הפצת הנצרות, ומאוחר יותר "משימת התירבות" של העמים הילידיים. סין ויפן המסורתית ראו בכל יתר באי עולם "ברברים", ועל תחושת העליונות המוסלמית אין צורך להכביר מילים. אבל מה קורה כאשר תחושת העליונות המוסרית שלך מתנפצת על קרקע המציאות, ואתה מגלה שדווקא ה"ברברים" עליונים עליך לאין שיעור מבחינה צבאית וטכנולוגית? בסין וביפן, התגובה היתה מירוץ מהיר לאמץ את הטכנולוגיה של האויב כדי לגבור עליו. אולם מהר מאד אתה מגלה שלא מספיק ללמוד הנדסה – צריך גם להפנים את העקרונות המדעיים העומדים בבסיסה, ומכאן הדרך קצרה לאימוץ התרבות הזרה בכללותה.

כואב לאמץ תרבות זרה - הבירה של סאצומה, קגושימה (כאן על רקע הר הגעש המפורסם סאקורה ג'ימה) הופצצה בידי הבריטים ב-1863. רק ההתקפה הזאת גרמה למנהיגי סאצומה להבין שההאן שלהם חייב ללמוד את סוד כוחו של המערב.

כואב לאמץ תרבות זרה – הבירה של סאצומה, קגושימה (כאן על רקע הר הגעש המפורסם סאקורה ג'ימה) הופצצה בידי הבריטים ב-1863. רק ההתקפה הזאת גרמה למנהיגי סאצומה להבין שההאן שלהם חייב ללמוד את סוד כוחו של המערב.

אבל התהליך הזה היה כואב. גם לסטודנטים מסאצומה היה קשה להפנים ש"מרכז העולם" אינו באמת כזה, ושהתרבות שלהם נמצאת בפיגור אחרי תרבויות אחרות. כאן, הגיע תומס לייק האריס ונתן להם פיתרון. הנה – מגיע מישהו מהתרבות המערבית העליונה, היינו, אדם בעל סמכות שיש להקשיב לו, ודווקא הוא מבקר את התרבות הזאת בחריפות. "המערב האחר" מספק לנוסע מהעולם המתפתח משענת נוחה: תיאוריה שהיא גם מערבית ומודרנית, גם יוצאת חוצץ כנגד היהירות המערבית וגם ניתנת לאימוץ מחוץ למערב עצמו. במקרה של הסטודנטים מסאצומה, לא היה מדובר בהשפעה ארוכת טווח. היפנים, אחרי הכל, הצליחו להימנע מקולוניזציה וכיבוש של ארצם. עם כל הבעייתיות והחולשה של הקיסרות החדשה שנוצרה ב-1868, ההנהגה עדיין החזיקה את היד על השיבר והרגישה שהיא בשליטה. במצב כזה, הצורך ללמוד, להתפתח ולאמץ את התרבות הזרה התגבר בנקל על חוסר הנוחות, והדחף ללכת לאורו של "המערב האחר" התפוגג. הוא יחזור בתקופות מאוחרות יותר, כאשר יפן תיתקל באורותיו המפתים של הפשיזם, "מערב אחר" שיצא כנגד המעצמות הקולוניאליות הותיקות ויציע ליפנים לשתף פעולה במאבק נגדן.

"מערב אחר": המצעד הפשיסטי המפורסם על רומא.

"מערב אחר": המצעד הפשיסטי המפורסם על רומא.

המצב היה שונה לחלוטין בסין, שבניגוד ליפן לא הצליחה לשלוט בשטף המאורעות אלא נסחפה בסערה. האליטה הסינית השמרנית במאה התשע עשרה התנגדה לשינוי מהותי זמן רב מדי, כך שההתמערבות הגיעה לאינטלקטואלים של ממלכת המרכז בזרם בלתי נשלט של מהפכות. קאנג יו-ויי, "לותר הסיני", מלומד קונפוציאני שניסה לשמר את עיקרי התרבות המסורתית תוך אימוץ ה"צדדים החיוביים" בתרבות המערב, מצא את עצמו במהירות מחוץ לזרם המרכזי. החל משנות העשרים, אינטלקטואלים סינים רפובליקאיים מאסו במהירות בכל מה שסיני, ונהו אחרי כל אופנה מערבית. אלא שגם כאן, התהליך הזה היה כואב. האם אימוץ דרכיהן של המעצמות הקולוניאליות היהירות והכוחניות פירושו כניעה לתכתיביהן, ולו מבחינה תרבותית? האם באמת אין ערך בשום דבר סיני? האם באמת אין לסינים מה לתרום לעולם? כאן, הגיע המרקסיזם, "המערב האחר" האולטימטיבי, לעזרתה של האליטה הפרוגרסיבית בסין. הנה תורה מערבית מדוקדקת ומפורטת שעומדת כביכול בחזית המדע, מוקיעה את עוולותיו של המערב עצמו ומציעה לסין עתיד טוב יותר של שוויון וצדק. ומכיוון שמדובר בתורה אוניברסליסטית, יותר קל לטעון שהיא יכולה להיות גם סינית. כך, אפשר להיות חלק מהתרבות המערבית המנצחת בלי לבטל את עצמך. כפי שטען ההיסטוריון ג'וזף לוונסון, זוהי אחת הסיבות העיקריות לקסם שהילך הקומוניזם על סינים כה רבים במשך יותר מחצי מאה.

הילך קסם - פסל ראש של קארל מרקס בשנגחאי

הילך קסם – פסל ראש של קארל מרקס בשנגחאי

וזהו, באותה האופן, סוד הקסם של השמאל הרדיקלי המערבי בקרב סטודנטים ואינטלקטואלים מוסלמים באירופה ובארצות הברית. הוא מאפשר להם להיות חלק מהציביליזציה המודרנית, ובו בזמן להוקיע את המערב וכך לשמור על תדמיתם הפטריוטית, המוסלמית והאנטי-קולוניאלית. כל מי שמדבר על "הברית האדומה-ירוקה" בימינו אלה, חייב לקחת את תהליכי העומק האלה בחשבון. אלא שכמו שגילו הסטודנטים מסאצומה, בני ארצם שנהו אחרי הפשיזם עשרות שנים מאוחר יותר או תומכי הקומוניזם בסין, "המערב האחר", במקרים רבים, אינו אלא חזיון תעתועים. הקומונה של תומס לייק האריס התפרקה בעננת מרירות ותסכול כעבור שנים מספר, הפשיזם הוליך את יפן לתהום תחתיות, ועל זוועות הקומוניזם בסין אין טעם להכביר מילים. בסופו של דבר, כשאתה נאלץ לאמץ את הנחות היסוד של תרבות זרה מעמדה של נחיתות, רצוי ללכת קודם כל לזרם המרכזי שלה – כי יש סיבה שהוא מרכזי – ורק אחר כך לאויביו ויריביו מבית.

 

 

גנבו לי את המדינה – רומניה בין מהפכה, הנגאובר ונוכל ישראלי

 

במאמר האחרון, סיפרתי לכם על סימטאותיה האפלות של ישראל דרך עיניהם של פועלים רומנים. במאמר הזה, נדבר על על התהפוכות הסוערות והמתסכלות שעברו על רומניה מאז המהפכה הגדולה של 1989 דרך העיניים של המדריכים שלנו ולא רק הם. מהמקלעים של המשטרה החשאית והוצאתו להורג של רודן, לעסקאות אפלות בחדרים אחוריים וישראלי אחד מוזר שניסה להימלט מהכלא בארץ הקודש לארמון הנשיאות הרומני.

 

שליט רומניה ניקולאה צ'אושסקו

הוא האמין שיקבלו אותו בתרועות. באמת ובתמים חשב שאוהבים אותו – גם לאחר שנפלה חומת ברלין; גם לאחר שמשטרים קומוניסטיים התמוטטו אחד אחרי השני ברחבי מזרח אירופה, וברית המועצות עמדה על פי בלימה. אפילו אז האמין שהוא נערץ על העם.

בבוקר ה-22 בדצמבר, 1989, עמד הרודן הרומני, ניקולאה צ'אושסקו, על מרפסת הועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית ונשא נאום לתושבי בוקרשט. ברקע, רומניה בערה. מהומות שהתחילו בקהילה ההונגרית שבעיר טימישווארה עקב מעצרו של כומר מתנגד משטר התפשטו, בניגוד לכל התחזיות, למדינה כולה. מי היה יכול לדעת שהפגנות מקומיות של מיעוט לא אהוב (בלשון המעטה), יוכלו לעורר את כל העם הרומני למהפכה? גם צ'אושסקו לא האמין. בנאומו ממרפסת הועד המרכזי גינה את "החוליגנים", ובו בזמן הבטיח לחלק עוד כסף לעם. לאט לאט, החלו שריקות וקולות מוזרים להישמע בשולי הקהל. צ'אושסקו לא הבין מה קורה לו. "צֶ'ה?" (מה?) הוא שאל במבוכה. גם אשתו אלנה, שהחלה לצעוק על הקהל, לא הטיבה את המצב. שר ההגנה, גנרל מילאה, סירב לפקודותיו של צ'אושסקו לפתוח באש חיה על המפגינים, והתאבד במסדרון ארמון הנשיאות. התאבדות זו העבירה את הצבא הרומני באופן סופי לצד המהפכה, וחרצה את גורלם של לוחמי המשטרה החשאית (הסקוריטטה), האחרונים שנותרו נאמנים לצ'אושסקו. כעבור זמן קצר נתפס הדיקטטור כאשר ניסה להימלט, ונורה ביחד עם אשתו לאחר משפט שדה חפוז.

אירועי המהפכה הרומנית, שבה נהרגו יותר מאלף אזרחים לפי האומדן, שנויים עדיין במחלוקת קשה. רבים סבורים כי המהפכה העממית לכאורה היתה רק תפאורה להפיכה שנרקמה במחשכים, במסדרונות הסקוריטטה. לפי התיאוריה הזאת, גנרל מהמשטרה החשאית, שחלם זה זמן רב לסלק את צ'אושסקו מהשלטון, ציווה לירות על ההמון בבורקשט על מנת להצית מרד כללי. בכל מקרה- מעטים ציפו שהמשטר הקומוניסטי יתמוטט לחלוטין, כפי שאכן קרה.

2012, יותר מעשרים שנה לאחר המהפכה, ואני נוסע בין ההרים הירוקים של רומניה בטיול משפחתי, בהדרכתו של הנהג נלו אנדרייקאן. נלו, לשעבר פועל רומני בישראל, דובר עברית שוטפת. על עלילותיו של נלו וחברו המדריך, סמיון, בסימטאות האפלות של בני ברק, קראתם כבר בפוסט הקודם. אבל השניים לא דיברו איתנו רק על ישראל, אלא לא פחות גם על רומניה. "תדעו לכם," אמר לנו נלו, "שרבים מתגעגעים כאן למשטר הקומוניסטי." בתקופת צ'אושסקו, הוא הוסיף, המצב הכלכלי היה טוב בהרבה. היה אוכל לכולם, היתה עבודה, המדינה הקימה תעשייה כבדה, פיתחה את התשתיות ודאגה לחינוך ובריאות. צ'אושסקו לא היה מושחת, אלא פטריוט שדאג לרומניה אף כי דיכא את העם ביד קשה. נכון- החיים היו קשים. לא היה חופש- חברים הלשינו על חברים, וקרובי משפחה על קרובי משפחה. טוב שהמהפכה הביאה חירות לעם. אבל השליטים של רומניה לאחר מכן, אומר לנו נלו, לא השכילו לשמור על הישגיו של צ'אושסקו- המפעלים נסגרו, המכרות ננעלו והכל עומד ומחליד. לא פעם ולא פעמיים חלפנו ליד חורבות מפויחות, ונלו אמר בערגה ש"זה היה מפעל בתקופת צ'אושסקו." ורמת החיים? הולכת ויורדת. מיום ליום נעשה יותר גרוע.

נלו אנדרייקאן- הנהג והמדריך שלנו ברומניה

ובכל זאת, יש לנלו מילים חמות להגיד על יורשיו של צ'אושסקו מהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית, עסקנים קומוניסטים שהשכילו להתנער מהמפלגה בזמן ולרכב על גל המהפכה. הוא דוחה את ההאשמות הרווחות במערב, כאילו גנבו אלו את משאבי המדינה ועשו בהם כשלהם. "הם היו הכי טובים," הוא אומר. האשמים האמיתיים במצב הגרוע של רומניה הם ה"דמוקרטים" כביכול, אותם ליברלים אנטי-קומוניסטים שעלו לשלטון לאחר מכן, ובראשם הנשיא היוצא טרייאן בססקו. "הגנבים," הוא קורא להם בתיעוב. בססקו, לדבריו, מכר מספנות שלמות עמוסות בכלי שיט ושלשל את הכספים לכיסו.

סמיון- קאונטר פוינט פוליטי

אבל למדריך השני שלנו, סמיון, גם הוא פועל לשעבר בישראל ששעשע אותנו בסיפורי מכות ועלילות גבורה מבני ברק, היו דברים מאד שונים להגיד. למעשה, הוא עצמו קורבן של שלטון צ'אושסקו. אביו נעצר על "פשעים פוליטיים" שהיה בן חמש, והוא נאלץ לפרנס את המשפחה בעבודות חקלאיות וחליבת פרות. מגיל צעיר למד לעבוד קשה, ולתעב את השלטון הקומוניסטי שפגע במשפחתו. הוא תומך במהפכה במאה אחוז ובלב שלם גם היום. הליברלים לא גנבו כלום- הוא מדגיש. אלו רק הקומוניסטים לשעבר, אלו שנלו מעריץ, שהרסו את המדינה לאחר נפילת צ'אושסקו. הנשיא שעלה לאחר המהפכה, עסקן קומוניסט לשעבר בשם יון איליאסקו, מכר לדבריו את כל הנפט של רומניה במחירי מבצע לחברה אוסטרית. ועכשיו הרומנים, שגרים במדינה עשירה בנפט, צריכים לשלם הון עבור הדלק שלהם.

אז מי כאן הגנב? תלוי את מי שואלים. מלמעלה למטה: טרייאן בססקו ויון איליאסקו

בקיצור- רומניה מפולגת פוליטית לא פחות מישראל. כל צד מאשים את השני בגניבת נכסי המדינה, וברור שבשלב מסויים הפכה רומניה לקלפטוקרטיה- שלטון של גנבים. כשטיילנו שם, ראינו בכל מקום שלטים המזהירים אנשים מפני קבלת שוחד בחירות, סימן מובהק לכך שהתופעה נפוצה ומקובלת- אולי יותר מדי.

לתוהו ובוהו הזה נכנס ישראלי מוזר אחד בשם נתי מאיר, נוכל מורשע שהצליח בדרך לא דרך להיבחר לפרלמנט הרומני במסגרת תנועת הימין הקיצוני "רומניה הגדולה". מהעיתונות עלה שכאשר נסע לרומניה לטקס ההשבעה שלו, היה על סף כניסה לכלא בארץ הקודש. בראיון לעיתון ישראלי, התפאר הברנש הזה כי הוא מעוניין להיבחר לועדת החוץ כדי "לנסוע לחו"ל על חשבון העם הרומני", וגם לועדת ההפרטה- אתם יכולים לדמיין מדוע. בנימה אישית אוסיף שמאיר איים לתבוע אותי דיבה כאשר כתבתי על מעלליו בפורום אינטרנטי, ואף אמר ש"אני יעשה קופה יפה על הגב שלך" (כך במקור).

איים לתבוע אותי דיבה – נתי מאיר

כביכול, לא היה בכך כל דבר חריג. חבר רומני אמר לי שמעלליו של מאיר אינם מעוררים אנטישמיות ברומניה, משום שהוא "רחוק מלהיות הגנב היחיד בפרלמנט". בתוהו ובוהו ששרר ברומניה בשנות התשעים, מסתבר, כל ממזר היה יכול להיות מלך, וגם טיפוס שמקומו בדרך כלל בשולי בתי הכלא היה יכול להיבחר לפרלמנט. מאיר נודע במיוחד במהומות שעורר, כאשר הציע חוק שישחרר באופן המוני אסירים שעשו "עברות קלות" מבתי הכלא- מהלך שגרם למהומות אסירים נרחבות ברומניה. מסתבר שבהיבריס שלא יאמן, הנוכל הקטן הזה רצה להיבחר לנשיאות המדינה. סופר לנו שבתוכנית טלוויזיה שאליה התראיין, ביקשו ממנו לשיר את ההמנון הרומני והוא לא ידע לעשות זאת. גרוע מכך – הוא הזמין ג'ינגל בחירות מזמר צועני נודע שדרש 150,000 יורו. מאיר, כמובן, התקשה בתשלום – והסתבך, בלשון המעטה. הוא גם ישב בכלא ברומניה, לאחר שנתגלה שרימה פועלים רומנים אותם שלח לעבודה בישראל. עכשיו, כך נאמר לנו, הוא צולם בבית חולים כלשהו, מרושש ושכוח מלב.

כנראה שגם אם אתה גנב צריך שכל ישר. למעשה- בעיקר אם אתה גנב.

%d בלוגרים אהבו את זה: